1. **התקינו שיהו מרחיקין וכו'.**במשנתנו (פ"ד מ"ג): ר' יהודה אומר אין זה אלא גדר הכרם. ואיזה הוא מחול הכרם? בין שני כרמים. ואיזהו גדר? שהוא גבוה עשרה טפחים, וחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה. מחיצת הקנים אם אין בין קנה לחבירו וכו'. ובפיה"מ להר"מ שם: ומה שאמר איזהו גדר, ר"ל הגדר המפריש בין הכרם לזולתו, עד שיוכל לזרוע הזרע מצד גדר זה מכאן, והכרם מצד אחר, שהגדר יפריש ביניהן, אבל אמרו בגמרא¹ רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהוא מרחיקין ד' אמות מעיקרי הגפנים לגדר. ומכאן שפירש את הברייתא שלנו כפשוטה, שהתקינו שיהא מרחיקין את הגפנים ד' אמות מן הגדר, כדי שיכול לזרוע בסמוך לגדר מאחריו. וכבר הרעישו עליו האחרונים, שלא תתכן חומרא כזאת, שהרי לפי פשוטן של המשניות אין מי שיחלוק שגדר מפסיק, ומותר לזרוע ולנטוע בסמוך לו. אבל אין התמיה כ"כ גדולה, וכנראה שרבינו נמשך בילדותו אחרי הר"י מיגש (כדרכו), והוא סובר שגם מגדר צריך להרחיק, עיין בפירושו לב"ב י"ח א' לפי שטמ"ק שם ד"ה ת"ש, ועיין מ"ש לעיל פ"ב שו' 57 ופ"ג שו' 6. ומדברי הר"מ ספ"ז מה' כלאים מוכח שחזר בו ופירש את הברייתא שלנו בגפנים שאין להן דין כרם (כגון שאין נטועות כהלכתן) המוקפות גדר, שמן הדין מרחיק מהן ששה טפחים וזורע כהלכות גפן יחידית, אבל ר"ג ובית דינו תקנו שלכתחילה לא יזרע בתוך ההיקף, אלא אם כן הרחיק ד' אמות, עיי"ש במהרי"ק ובכ"מ. ועל פי הכ"מ פירש בח"ד. ועיין מ"ש להלן. ובעיטור בכורים כתב: "ויש לפרש ג"כ כוונת התוספתא דתיקן ר"ג שיהו מרחיקין ד' אמות מן הגדר שלא יהא כעריס, אף שלא הניח את הענפים על הגדר, וזהו דוחק". ברם אין זה דוחק כלל, שהרי כן היא דעת ר' יוחנן בן נורי במשנתנו פ"ו מ"א, לפי פירוש הר"מ בפיה"מ ור' יהוסף אשכנזי.² ותיקנו ר"ג ובית דינו להחמיר כדבריו. ולפי פירוש זה סובר ר' יוחנן בן נורי שמחול חמש גפנים הן ד' אמות, ונמצא שיש כאן קשר בין ברייתא זו והברייתא שלהלן. ולעיל פ"ג הערה 23 שערנו שבמשנה שלפני התוספתא נשנה אף דין עריס בפ"ד של משנתנו, והתוספתא חוזרת כאן לפרש את דיני הגדר והמחיצה שעסקה בהם בריש פ"ג. ועיין להלן.

footnotes: ¹ קאלו פי אלתלמוד. והכוונה לתוספתא, עיין להלן הע' 25 והע' 38. ² עיין במלא"ש שם. ואין מן הירושלמי בסוגייא שם סתירה לפירוש זה, עיי"ש.

2. **גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ביטל וכו'.**בכפו"פ פנ"ח (עמ' תשנ"ה ועמ' תשנ"ח) פירש את הברייתא לעניין הפסק, כלומר, שהמחיצה מבטלת את עבודת הכרם, ומותר לזרוע מצד השני בסמוך לה. וכן פירש את ה"גדר" של משנתנו (פ"ד מ"ג), והוא ע"פ פיה"מ להר"מ שם. ואף בח"ד כאן פירש את התוספתא לעניין הפסק, אלא שלדעתו "ורחבה ארבעה" כוונתו להמשך הגדר.³ וכן פירש גם הרש"ס, כפי שיוצא מפירושו לשו' 32 להלן (עיי"ש קט"ז רע"א). ועיין מ"ש לעיל פ"ב שו' 57. ובמשנתנו (פ"ד מ"ג) הנ"ל: איזהו גדר, שהוא גבוה עשרה טפחים. וחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה. ובפירוש הרא"ש שם (פי שנים, כ"ה ע"א): "פי' איזהו גדר שצריך לו ד' אמות לדושא (בבלי עירובין צ"ג א'). ואגב גדר מפרש חריץ כמה שיעורו לסמוך לו מצד אחר. ובתר הכי (כלומר, במ"ד שם) קאמר דמותר לסמוך לגדר וכו'".⁴ הרי לך שהוא פירש שמשנתנו שם מפרשת את גדר הכרם העושה מחול הכרם (גדר שצריך לו ד' אמות לדושא). וגדר כזה צריך להיות רחב ארבעה טפחים,⁵ והוא מבטל ד' אמות בצדו הפנימי (עיין עירובין הנ"ל), ואסור לזרוע אם אין י"ב אמה בין הגדר לגפנים (כלומר, אם אין ד' אמות בין עבודת הכרם ובין שטח הדושא), כדין מחול הכרם. וכן משמע בר"מ פ"ז מה' כלאים הי"ד. וברדב"ז שם פירש מדעתו את משנתנו הנ"ל כפירוש הרא"ש הנ"ל. ובמהרי"ק ובכ"מ שם ציינו לתוספתא שלנו. ועיין להלן שו' 31 ומש"ש.

footnotes: ³ והוא ע"פ פירוש הר"ש לפ"ב מ"ח סד"ה ולסלע. ⁴ בגליון שבש"ס ראם אות ג' (והוא מקיצור הפירוש שבדפוס אמשטרדם) השמיטו את תחילת דבריו, ושיבשו את כל כוונתו. ⁵ ועיין מ"ש לעיל פ"ג הערה 10 בשם הירושלמי ומה"פ.

3-4. **עמוקה עשרה ורחבה ארבעה וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: גבוה עשרה וכו'. וכן בר"מ ספ"ז מה' כלאים: וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה לא יזרע בכל המחיצה, ואע"פ שהרחיק ששה. ובכ"מ שם: תוספתא פרק ד' העושה מחיצה לגפן עמוקה (כגי' ד וכי"ו) עשרה ורחבה ארבעה ביטל ששה טפחים שבגפן. העושה מחיצה לגפן גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה לא ביטל ששה טפחים שבגפן. ומרן צירף את הברייתא שלנו כאן לסוף ה"ט (שו' 32–33) שלהלן, עיין מש"ש. וכן משמע גם שם שצ"ל כאן: גבוהה עשרה. אבל לאמיתו של דבר הוא הדין גם בחריץ עמוק עשרה וכו' (עיין בר"מ שם סהכ"ד ובכ"מ שם), ובחריץ בוודאי צריך רוחב ארבעה, עיין מ"ש לעיל.

4. **ביטל ששה טפחים שבגפן.**וכ"ה בד. וכן משמע להלן שו' 33, וכ"ה בר"מ הנ"ל. אבל בכי"ע: ביטל ארבע אמות שבגפן, וכ"ה בכי"ע אף להלן שם: לא ביטל ארבע אמות שבגפן. וגירסא משובשת היא.

**בכל עושין מחיצה וכו'.**ברייתא זו מדברת לעניין הפסק, ומקבילה למשנתנו פ"ד מ"ד הנ"ל. ופסקה הר"מ בפ"ז הט"ו. ועיין לעיל שביעית פ"ב שו' 70 ומש"ש.

6-7. **ר' לעזר אומ' חריץ וכו'.**בכי"ע:⁶ ר' אליעזר אומ' עריס וכו'. וכבר ראינו לעיל (פ"ג שו' 22) שחריץ הוא לפעמים כתיב אחר במקום "עריס".

footnotes: ⁶ אלא ששם הסדר אחר, והיינו דברי ר' אליעזר אחרי דברי ר' יהודה.

7. **שהעבירו על גבי הריפין וכו'.**הכורמים היו נוהגים להדלות את הגפנים על קנים, עצים, אפיפירות (קני סוף, עיין פ"ו מ"ג ועוד) וסריגות (עיין ר"מ רפ"ח מה' כלאים) גמישות מענפי ערבה.⁷ ובח"ד הסמיך את המלה "ריפין" כאן לרפפות,⁸ והן הסריגות מעצי ערבה שמערס עליהן את הגפנים. וביונית קוראים לסבכה מענפי ערבה ρίψ או ρίπος, וכנראה שזהו הריף שלנו. ועיין ב"ר פכ"ב, י"ב, סוף עמ' 219; שם פצ"ח, ד', עמ' 1225. ועיין מ"ש בתרביץ ש"ג עמ' 457, ופירושי שם בביטוי "תלאו ברפיון" הם דברי הבאי.

footnotes: ⁷ כדי שיוכלו להתאים אותן לגידולם של ענפי הגפן ולהתפשטותם. ⁸ אהלות פי"ג מ"א: הסריגים והרפפות. ובפיה"ג שם בכת"י: והרפסות, רפסות.

**והרי הריפין כמחיצה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: הרי הריפין וכו'. ולפי פשוטה פירושה שהריפין נחשבות כמחיצה והן מפסיקות בין הגפנים לזרע, ומותר לזרוע מצד השני של המחיצה, וכשיטת הראב"ד בהשגות פ"ה מה' כלאים ה"ג, ועיין בכ"מ שם.⁹

footnotes: ⁹ ולשיטת הר"מ וסייעתו צריך לפרש שהחידוש כאן הוא שדין הריפין ודין הקנים (עיין להלן) כדין גדר, ויש להם הלכות עריס שאוסר ד' אמות משני הצדדים. אבל קשה לפרש דברי ר' יוסי להלן לפי שיטה זו. ואף מה"ו (להלן שו' 11) משמע שבמחיצה להפסק אנן קיימין.

9. **והרי קנים כמחיצה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: הרי הן קנים מחיצה וכו'. ועיין מ"ש לעיל בשיטת הראב"ד והר"מ, וגם כאן פירושו כמו לעיל. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ח.

10. **ר' יוסה אומ' אם היו קנים וכו'.**ברוקח סי' צ"ד: בתוספתא בפ"ד דכלאים ובפ"א דעירובין מייתי לה (כוונתו לסוף הברייתא: נמצאת אומר וכו', עיין להלן) ר' יוסי אומר אם היו קנין מדוקרנין וכו'. ומדוקרנין פירושו עשויים כמין דיקרן, δίκρανον, כמין מזלג, מפוצלים מלמעלה לשתים או לשלש. ועיין מ"ש לעיל תרומות פ"ג הערה 25.

10-11. **ועשה להם פיאה מלמעלה מותר.**וכ"ה בד וברוקח הנ"ל. ובכי"ע: עושה אותן פיאה מלמעלה ומותר. וברור מלשון זו שהכוונה היא שמותר לזרוע בצד המחיצה של העריס אם הקיף בחוט את פיצולי הקנים, וכשיטת הראב"ד שהבאנו לעיל, שהרי ממקום הלכה זו מוכח שבעריס אנן קיימין. והפסק הפיאה בכרם נשנה להלן שו' 18, עיין מש"ש ד"ה אם היו.

11. **נמצאת אומ' שלש מדות וכו'.**רוקח הנ"ל, ועיין ריבמ"ץ פ"ד מ"ד. והברייתא שלנו הובאה בבבלי עירובין ט"ז א' כגירסא שלנו בשינויים בלשון, אבל לא להלכה. עיין להלן. ובירושלמי¹⁰ בשינויים חשובים, ועיין במה"פ כאן ד"ה נמצאת.

footnotes: ¹⁰ כאן פ"ד ה"ט, כ"ט ע"ב; עירובין פ"א ה"ח, י"ט סע"ב; סוכה פ"א ה"א, נ"ב סע"א.

11-12. **כל שפחות משלשה צריך שלא וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ד ובבלי הנ"ל. ובס' המפתח לר"ן שבת ק"א א' (הוצ' גאלדענטהאל, מ"ג ע"ב): עיקר דילה במסכ' כלאים פר' ד מחיצת הקנים וכו' (כלומר, משנתנו הנ"ל) ובתוספת' בפר' ג' (צ"ל: בפ' רג'=רבן גמליאל) כל שהוא פחות מג' צריך שלא יהא וכו'. ובעירובין י"ד א' (נ"ז ע"א) כתב: עיקר בירור זה בתוספת כלאים, והיא הברייתא האמורה בזה הפרק הבא לפנינו כל שהוא פחות מג' וכו', וכבר בררנוהו בפר' הזורק במס' שבת. ועיין שם בברכות ספ"ג כ"ה ב' (י"ה ע"א). ועיין הגירסא להלן עירובין פ"ב (בכי"ע פ"ג) ה"ב ומ"ש בתס"ר ח"א עמ' 150 בשם כי"ל. ובירושלמי כאן הנ"ל: נמצאת אמר לענין כלאים כל הפחות משלשה כסתום.

12. **כדי שיכנס הגדי.**בבבלי הנ"ל: כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש. ועיין בתוספות הערוך השלם לקרויס עמ' קע"ה ערך זקר.

13. **משלשה עד ארבעה צריך וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. והעמידה אביי (שם ט"ז ב') אפילו כרבנן שבשלשה גרידא אמרינן לבוד, ונקט כאן ארבעה כדי להתיר כנגד העומד, עיין להלן. ועיין גירסת הירושלמי להלן. ועיין מ"ש במאירי לבבלי שם.

13-14. **כדי שלא יהו פרצות כבנין וכו'.**בבבלי הנ"ל: כדי שלא יהא פרוץ כעומד וכו'. והעמידה רב פפא (הסובר שפרוץ כעומד מותר, עיי"ש ט"ו ב') שפרצות כבניין לאו דווקא אלא פרצות יותר מעט, מפני שכמלואו (לעיל) פירושו שהגדי [=שהגדור] נכנס ויוצא, עיין בר"ח ורש"י שם. ובירושלמי הנ"ל: מג' ועד ארבעה אם העומד רבה על הפרוץ מותר. ואם הפרוץ רבה על העומד אסור.

14. **היו יתרות על הבניין וכו'.**מכאן הסתייעו בעירובין שם לשיטת רב פפא שדווקא בפרצות יתירות על הבניין אסור, אבל בשוין מותר. ורב הונא בריה דרב יהושע מפרש שלא נקטו לשון זו אלא אגב סיפא: אם היה עומד מרובה על הפרוץ וכו'.

14-15. **כל שהן ארבעה מארבעה ולמעלה וכו'.**בבבלי הנ"ל: ומארבעה עד עשר אמות וכו'. ובכי"י, בדפוסים ישנים ובראשונים שם (עיין דק"ס, תוספ' ד"ה מארבעה וריטב"א שם): ומארבעה עד ארבע אמות, ומארבע אמות עד עשר וכו'.¹¹ והיא היא, אלא שיש כאן ייתור לשון. ועיין באו"ש פ"ז מה' כלאים הט"ז.

footnotes: ¹¹ וכן היתה הגירסא לפני הריבמ"ץ, עיין בפירושו לפ"ד מ"ד.

18. **פרצה יתירה על עשר אמות.**מכאן וכן מגירסת הבבלי אינו מבואר מה דינו של כנגד העומד לעניין כלאים. וברש"י עירובין (ט"ז א' ד"ה ועד עשר) מפורש שבפירצה יותר מעשר אפילו כנגד העומד אסור. וכן בפי' הראב"ד לתו"כ (תזריע ספ"ח, ס"ו ע"ב): מחיצת חצר שנפרצה ביתר מעשר שאעפ"י שהעומד מרובה על הפרוץ אסור אף כנגד העומד, בין לעניין שבת, בין לענין כלאים, דכולה מחיצה בטלה לה. וברשב"א לעירובין הנ"ל וכן בגליון הבבלי שם (בשם ת"י) מפורש שכנגד העומד מותר. וכן מסיק בריטב"א שם שכן הסכימו כל המפרשים (לעניין כלאים). וכן מפורש בירושלמי הנ"ל (לעיל הערה 10): יותר מעשר אעפ"י שהעומד רבה על הפרוץ, כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור.¹² וכן מוכח אף מלשון המשנה (פ"ד מ"ד): יתר מכאן כנגד הפרצה אסור.

footnotes: ¹² ועיין בגליון הש"ס לירושלמי עירובין פ"א סה"ח.

**אם היו קנים מדוקרנין וכו'.**בערוך ערך פאה (ב'): ובסוף הפרק בגמ' השיירא (עירובין ט"ז א' הנ"ל. וכ"ה שם י"א ב') ובתוספתא דכלאים בפ' רבן גמליאל היו שם קנים הדוקרנין (כגי' הבבלי) ועשה להן פיאה מלמעלה, אפילו ביותר מעשר מותר, פירוש כל מידי דמקיף ולא מגין, ומכסיא כולה, קרו לה פיאה. ועיין בירושלמי הנ"ל ומ"ש לעיל שו' 10–11.

19-20. **כל מחיצה שעשויה שתי וכו'.**מחלוקת זו היא אף במשנת עירובין ספ"א (לעניין מחיצת שבת). ובירושלמי שם (פ"א ה"י, י"ט ע"ג): תנא ר' חנין ר' יוסה בשם רב ששת כשם שחלוקין כאן, כך חלוקים בכלאים, והכוונה לתוספתא כאן. [ודברי ר״י בר״י הם דווקא בקנים, אבל לא בעומד של ג׳ טפחים (עיין בירושלמי עירובין פ״א רה״ח י״ט ע״ב, ומ״ש להלן שם פ״ב ה״א ד״ה והקיפוה).]

22. **לכפר עזין.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובמשנתנו (פ"ו מ"ד): לכפר עזיז.¹³ והיא חרבת עזיז, מדרום לחברון.¹⁴ ועיין ערוך ערך חזיז.

footnotes: ¹³ אבל בפי' הרא"ש שם: עזין. שם מקום. ¹⁴ עיין מ"ש ר"ש קליין בספרו ארץ יהודה, עמ' 155.

24. **מפני גפנו.**וכן מעתיקים בריבמ"ץ ור"ש פ"ו מ"ד ובכפו"פ פנ"ח עמ' תשנ"ט. וכ"ה בפיה"מ שם אף בכי"י תימן. אבל בהוצ' באמבערגער (בנוסח הערבי עמ' 42): מפני כרמו. ועיין בירושלמי פ"ו ה"ד, ל' ע"ג, ובר"מ פ"ו מה' כלאים הי"ב.

**לבית המגונין.**בכי"ע: המגינין, ובמשנתנו (פ"ו מ"ד): המגנייה. ובמשנה שבירושלמי: מגינייא. ופירש הרש"ס (ק"י ע"ב): שדה של משפחה ידועה.¹⁵

footnotes: ¹⁵ עיין מ"ש קליין הנ"ל, עמ' 145, הע' 75.

25. **על מקצת קורה ובו סדן של שקמה.**במשנתנו הנ"ל: על מקצת הקורה וסדן של שקמה ובו קורות הרבה וכו'. ובפיה"מ להר"מ שם: ומה שאמר ובו קורות הרבה, ר"ל בסדן של שקמה. ובנוסח הרש"ס (ק"י ע"ב): בסדן של שקמה על מקצת הקורה ובו קורות הרבה וכו'. ובתוספתא צריך לפרש כאן "ובו", היינו בבית המגינין. ומקום הספק היה אם הקורות של הסדן נחשבות כאילן אחד, וכבר אמרו במשנתנו (פ"ו מ"ג) שהמדלה על מקצת אילן סרק¹⁶ לא יביא זרע תחת המותר.

footnotes: ¹⁶ ואעפ"י ששקמה (עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ג שו' 30) אילן מאכל הוא (עיין מ"ש לעיל שם שו' 44, ומ"ש להלן), הרי שקמה באה במחשבה להלכות אילן סרק (עיין מ"ש בשביעית הנ"ל), וכיוון שהדלה עליה גפן בטלה. ועיין בפי' הרש"ס, ק"י ע"ב, הנ"ל.

26-27. **באילן אילן בפני עצמו.**וכ"ה בד (וצ"ל: כאילן). ובכי"ע: בפני עצמו אילן הוא. ובריבמ"ץ פ"ו מ"ד: כאילן בפני עצמה. ובר"ש שם: כאילו בפני עצמה. ובפי' הרא"ש: כאילן. ובפי' הרש"ס (קי"א רע"א): כאילו היא בפני עצמה. ולפ"ז משמע לכאורה שטעם ההיתר הוא, מפני שכל קורה נחשבת לאילן מיוחד, ואין כאן הדלאה על מקצת אילן אחד. ברם מן הירושלמי (עיין להלן) מוכח שאף באילן סרק לא התירו לזרוע תחת בד אחר.¹⁷ וכן מוכח בר"מ (פ"ו מה' כלאים הי"ב). ויש לשאול מה נשתנתה שקמה משאר אילני סרק. והנה בפיה"מ להר"מ למשנתנו פירש: והשאר מותר, והתיר לו לזרוע תחת שאר הקורות היוצאות מגוף השקמה, מפני שהוא אילן מאכל. ותמהו עליו (עיין בתיו"ט למשנתנו) מן התוספתא כאן. ור' יונה בר"ג שיער שהר"מ גרס כגירסת הר"ש הנ"ל: "כאילו בפני עצמה, ר"ל אף שביטל קורה זו שהדלה עליה, אבל קורות אחרות לא יבטלן מפני גפנו, מפני שנחשבת כל קורה כאלו היא בפני עצמה, וזהו דווקא באילן מאכל, משא"כ באילן סרק דנחשב כולו לאחד וכו'". ועיין מ"ש בקול הרמז למשנתנו. ובאמת פירוש ר' יונה נכון גם לפי הגירסא שלפנינו, וכוונתה שבשקמה דווקא אנו רואים כל קורה כאילן אילן בפני עצמו, מפני שהיא גם אילן מאכל, ומה שביטל ביטל ומה שלא ביטל לא ביטל. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁷ ולא התירו לזרוע אלא תחת אילן אחר, אפילו אם סוף הגפן להתפשט אף עליו, אבל לא תחת בד אחר שבאותו אילן עצמו. וכן משמע אף מלשון משנתנו פ"ו מ"ג. והקורות שבסדן הרי הן כבדים באותו אילן.

27. **אם היה מפציע וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אם היה מפסיע וכו'. ופירושו שאם בד הגפן היה דרכו לפסוע ולהתפשט¹⁸ גם על שאר הקורות¹⁹ ה"ז אסור, מפני שכולן כאילו אילן אחד, כלומר, הואיל והוא פוסע הרי מוכח שכיוון לבטל אף את הקורות האחרות לגבי הגפן, ודינה ככל שאר אילנות סרק. וכפירוש הר"מ הנ"ל. ובירושלמי (פ"ו ה"ג, ל' ע"ג): א"ר מנא וכו' אם היו שתי פיפירות מותר. א"ר חיננא ותני ופליג, אם היה דרכו לפסע אסור. ותני כן, ר' שמעון בן אלעזר אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור, כפיפור אחד הוא. ומכאן שאף באילן סרק אינו מותר לת"ק אלא בשתי אילנות (אפילו אם דרכו לפסוע), אבל מקורה לקורה באותו אילן משמע שאף לת"ק אסור. ולפיכך פירש בר"מ הנ"ל שבקורות שקמה התירו, מפני שהוא אילן מאכל, וכשביטל קורה אחת ועשאה לאילן סרק, אין כאן הוכחה שביטל אף את השאר, ורואין אותן כאילן אילן בפני עצמו, וכמו שכתבנו לעיל.

footnotes: ¹⁸ עיין להלן. ועיין ירושלמי סוכה פ"א סה"א, נ"ב ע"ב, ומ"ש בתרביץ ש"ב, עמ' 238, הערה 3. ¹⁹ כלומר, באותה שנה, עיין תוספתא כלים ב"ב פ"ה סה"ו: מותר אפיפירות מהו לקדש? אמרו לו על מקום שהחדש יכול להלך כל אותה שנה.

28. **אילו הן פסקי חריץ, חריץ שחרב וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: פסקי חריס, חריס שחרב וכו'. וכבר הראינו לעיל (פ"ג שו' 22) שהוא חריץ, הוא הריס, הוא אריס, הוא עריס. ובמשנתנו (פ"ו מ"ו): אלו הן פסקי עריס עריס שחרב וכו', וכל הלכה זו עד "כמה הוא וכו'" היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל.

29. **אם אין שם שמנה אמות וכו'.**צ"ל: אם אין שם [אלא] שמנה וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: אם יש שם שמנה אמות וכו'.

30. **נותנין לו עבודתו וזורע את המותר.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ופירושו שמרחיק ששה טפחים מכל צד כדין גפן יחידית (וכפי' הריבמ"ץ והר"מ), וזורע בנתים. ואעפ"י שיש כאן ב' עריסים משני הצדדים, אין העריס אוסר ד' אמות אלא כנגד הגפנים, אבל לא מן הצד.²⁰ אבל אם אין שם אלא ח' אמות נחשבות כעריס אחד, ופשיטא שאסור לזרוע בין הגפנים.

footnotes: ²⁰ כן פירש הגר"א בשנו"א למשנתנו ובבאוריו ליו"ד סי' רצ"ו (ה' כלאי הכרם) ס"ק ס' אות פ"ד.

30-31. **כמה הוא ועוד אחד מששה טפחים באמה.**וכ"ה גם בד ובכי"ע. והלשון מגומגמת מאד. ובפי' ר' נתן אב הישיבה:²¹ וכמה הוא ועוד, א' מח' (צ"ל: מה') טפחים. ונראה שצריך לצרף את שתי הגירסאות, וצ"ל: אחד מששה [מה'] טפחים באמה, כלומר, חלק הששי מאמה בת ה' טפחים,²² והוא 6/5 של טפח, עיין ירושלמי סוכה פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג, וברש"י בבבלי שם ל"ב ב' ד"ה אמה בת ה'. וטעם הדבר מפורש בתוספתא כלים ב"מ ספ"ו: ר' מאיר אומר כל המדות שאמרו חכמים בכרם כגון וכו', ופיסקי עריס וכו', כולן באמה של חמשה טפחים. ומכיון שאנו מודדים כאן את האמות השלמות באמה בת ה', הרי אף הטפח צריך להיות ששית ממנה, כשיעור "ועוד" שבמדות. ובריבמ"ץ ובר"ש (בהוצ' שלפנינו) פ"ו מ"ו גורסים כאן: "אחד מששה באמה" (ולא גרסו את המלה "טפחים") ופירשו שהוא טפח. וברא"ש שם: "מפרש בתוס' דאותו ועוד הוא טפח". וכ"ה בפי' הרש"ס, קי"ב רע"ב. וכן בירושלמי (פ"ו ה"ה, ל' ע"ג): דאמר ר' יוחנן כל מידות שאמרו חכמים ועוד טפח.²³ וכן הביאו משם בר"ש הנ"ל ובהשגות פ"ח מה' כלאים ה"ה. ברם ר' בצלאל אשכנזי (לפי מלא"ש פ"ו רמ"ו) הגיה בר"ש: "וכמה ועוד אחד מששים באמה, ומפ' בירושלמי עשירית טפח". וכן בכפו"פ פנ"ח (סוף עמ' תשנ"ט, ד"ו תמ"ג ע"ב): ומפרש בתוספו' מכלתין פ"ד כמה ועוד אחד מששים באמה.²⁴ וכן בפיה"מ להר"מ כאן: ועוד וכו' ביארו בתלמוד²⁵ (פי אלתלמוד) שיעור זה הנוסף שהוא חלק מששים באמה, והוא עשירית טפח. וכן פסק בפ"ח מה' כלאים ה"ה.

footnotes: ²¹ פ"ח, כת"י ביה"מ כאן, ס"ג ע"א. ²² עיין תרומות פ"ד סמ"ז ובירושלמי בסוגיין. ועיין מכילתא בשלח, ויסע ספ"ה, עמ' 173, ובשנו"ס שם. ובמכילתא דרשב"י בשלח (ט"ז, ל"ו), עמ' 80: ועוד זה (לעניין עומר), אחד מחמשה ברובע. ²³ הגירסא הנכונה בסוגיא שם הוא ברש"ס, קי"ג ע"א: וההין דהכא פרא ציבחד. וכן בכי"ר: וההן רבא (צ"ל: דכא) פרא ציבחר. וקושיית הירושלמי היא כפירושו של רז"ו רבינוביץ בשתא"י, עמ' 55, והתירוץ הוא שגזע הגפן הוא פחות מעט מטפח. ²⁴ ועיי"ש שמעיר לגירסת הר"מ, ומוסיף שהריבמ"ץ גורס: אחד מששה באמה. ²⁵ עיין לעיל הע' 1.

31. **העושה מחיצה לכרם גבוהה עשרה וכו'.**עיין רש"ס, קט"ז רע"א, ומ"ש לעיל שו' 2. וממקום הלכה זו נראה שלעניין הפסק נשנית. ומכאן שאף לעיל בה"א ובה"ב בהפסק עסיקינן. עיין מש"ש.

33. **ששה טפחים וכו'.**בכי"ע: ארבע אמות וכו'. ועיין מ"ש לעיל שו' 4.

34. **זמורה של גפן שהיתה מודלה וכו'.**פירוש רבינו הלל לספרי כי תצא פי' ר"ל, ר"ש פ"ז מ"ז. והוכיח מכאן הר"ש שאפילו בנטועה ועומדת נאסר עץ הגפן עצמו, כמפורש להלן. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' כלאים ה"ז שהעץ נאסר. וכבר נחלקו בזה הראשונים, עיין בר"ש שם ובראשונים לפסחים כ"ה א', כתובות פ' א' וב"ב ל"ו א'.²⁶ והגר"א ז"ל בבאוריו ליו"ד סי' רצ"ו (ס"ק ג' אות י') הכריע שאין עץ הגפן נאסר. ובס' שערי צדק לבעל חכמת אדם²⁷ תירץ שבגפן מודלה ע"ג תבואה שאני, והוא יותר גרוע מגפן נוטה. ונעלם מעיני הרב לפ"ש דברי הספרי כי תצא פי' ר"ל: המתיח (בפי' ר"ה הנ"ל: המותח) זמורה של גפן על גבי זרעים אפילו אמה על אמה²⁸ הגפן אסורה ופירותיה. הרי לך שגם במותח גרידא (עיין במשנתנו ספ"ו) נאסר אף העץ, ולאו דווקא במודלה על גבי תבואה.

footnotes: ²⁶ ועיין בהערת הר"א סופר למאירי כתובות, עמ' 343, הערה ה' (בשם מאירי לב"ב כת"י) ובשטמ"ק לב"ב ל"ו א'. ²⁷ שער משפטי ארץ פ"ד סי' י"א, וציין לו במנחת יצחק כאן. ²⁸ וכ"ה גם בילקוט שם סוף רמז תתק"ל, ופירושו שאפילו רחוקה ששה טפחים (שיעור עבודת הגפן) מעיקר הגפן. ובפי' רבינו הלל הנ"ל: אפי' מאה אמה. ועיין בספרי הוצ' ר"ל פינקלשטיין, עמ' 263.

**אפי' היא מאה אמה וכו'.**כלומר, שהתבואה רחוקה מעיקר הגפן הרבה יותר מכשיעור. ועיין גירסת הספרי לעיל. ועיין ר"מ פ"ו מה' כלאים הי"א (לעניין קידוש התבואה), והוא מן הירושלמי ספ"ו.

35. **תבואה שנוטה תחת הגפן וכו'.**בכי"ע: שנוטה לתוך הגפן וכו'. ובד בטעות: שנטעה תחת הגפן וכו'. ובמשנתנו (פ"ז מ"ז) תבואה שהיא נוטה תחת הגפן, וכן בירק, מחזיר ואינו מקדש. כלומר, אפילו לא החזיר. ופירש ברא"ש שם שהטעם הוא מפני שעיקר התבואה הוא מחוץ לגפן (כלומר, מחוץ לשיעור עבודת הגפן), ולפיכך אינו מקדש. ובגפנים לא איכפת לנו אם התבואה רחוקה מעיקר הגפנים, הואיל והזמורה מתוחה על עיקר התבואה מתקדשת התבואה והגפן כמפורש ברישא, ויש כאן תבואה בכרם, אבל בתבואה וירקות שעיקרם בשדה הולכים אחר העיקר והשורש, ועיין בתוספ' עירובין צ"ב ב' סד"ה גפנים.

35-36. **ואינו מקדש הגפנים.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו: ואינו מקר (צ"ל: מקד', מקדש), ואח"כ יש שם ריוח כבין הלכה להלכה, ומתחיל: הגפנים והירקות שנוטין וכו'. וגירסא זו אין לה שחר, ואעפ"י שגם גירסת ד וכי"ע מגומגמת קצת, מ"מ היא נראית עיקרית. והואיל וברישא כאן שנינו שבזמורה מודלית על עיקר תבואה (כלומר, גפן שנוטה על תבואה) מתקדשת הגפן, אמרו כאן שבתבואה נוטה תחת הגפן אף הגפן אינה מתקדשת.

36. **והירקות שנוטין לתוך הגפן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שנוטין תחת הגפן וכו'. ועיין מ"ש לעיל. ומלשון הברייתא כאן מוכח שמחלוקת ר"ע ובן עזיי היא בירקות גרידא, אבל לא בתבואה. ובתבואה בן עזיי מודה שיחזיר, עיין להלן.

37. **בן עזיי אומ' יספר.**בר"ש (פ"ז מ"ז): בן עזאי אומר יספור, כלומר, גוזז במספרים כדתניא (ביצה ל"ד א') אין גוזזין את הירק בתספורת שלו. ולפ"ז לא נחלק בן עזאי אלא בירקות שעליהם נגזזין (עיין לעיל שביעית פ"ב שו' 45), אבל תבואה שאינה נגזזת אלא כשהיא שחת (עיין להלן ע"ז פ"ב סה"ד), והיא נפסדת בגזיזה, לא החמיר בה בן עזיי, ודייה בהחזרה. ומשנתנו פ"ז מ"ז הנ"ל היא כר' עקיבא שאינו מחלק בין תבואה לירק.

**היו שרשין יוצאין וכו'.**בר"מ פ"ח מה' כלאים הי"א: היו שרשי הגפן יוצאין לתוך הארבע אמות שבין הכרם והתבואה יעקר.

38. **שרשי פיאה יוצאין וכו'.**בר"מ הנ"ל: היו שרשי התבואה²⁹ יוצאין לתוך הארבע אמות מותר. ומסתבר פירוש הרש"ס (י"ד ע"ב וק"י רע"א) והרא"ף שהכוונה כאן לעשב הפואה,³⁰ ונקט עשב זה מפני ששרשיו מתפשטים הרבה מתחת לארץ.³¹ ועשב זה כלאים בכרם כחביריו ממיני הצובעים.³²

footnotes: ²⁹ פירש "פיאה" קצה התבואה. ופירוש בעל פ"מ בירושלמי פ"א הנ"ל תמוה מאד. ³⁰ במלא"ש פ"א מ"ח העתיק מן הר"ש שם בשם הירושלמי: שרשי פואה וכו'. וכנראה שזו היא הגהת הרב בעל מלא"ש, עיי"ש. ³¹ עיין מ"ש לעף בפלורה ה"ג, סוף עמ' 271, ועיין דיבמ"ץ שביעית פ"ז מ"ב. ופואה היא rubia tinctorum, אודם הצבעים. ³² עיין לעיל פ"ג שו' 49 ואילך ומשנת שביעית פ"ז מ"ב.

39. **אפי' למטה משלשה וכו'.**בירושלמי (עיין במסה"ת) חסרה המלה "אפילו", ועיין בר"מ הנ"ל ובפ"ו שם סה"ה. ובבאורי הגר"א יו"ד (סי' רצ"ו ס"ק ס"ז אות פ"ח) כתב: "דהאי אפילו ט"ס הוא אלא דוקא למטה מג' טפחים מותר, שאין הכרם אוסר למטה מג' טפחים וכו' ". ברם גם בד ובכי"ע: אפילו למטה וכו', ושמא "אפילו" פירושו כאן: "אף אילו" [עיין ידים פ״א סמ״ג.], כלומר, אף השרשים הללו שהם מתפשטים הרבה (עיין לעיל הע' 31), אף אילו מותרים למטה משלשה.

**המבריך את הגפן וכו'.**בס' יריאים סי' קנ"ד (ד"ו, ע"ט ע"א): ותניא בתוספ' המבריך הגפן באר' וכו' (כל הברייתא עיין להלן). ובס' יריאים השלם סי' ע"ו עמ' 56 נשמט חלק מן הברייתא, עיי"ש. ובמשנתנו (רפ"ז): המבריך את הגפן אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה וכו'. ועיין להלן.

40. **מותר לזרוע מיכן ומיכן וכו'.**בבלי ב"ב י"ט ב'. ובירושלמי בנוסח הרש"ס (קי"ח ע"א): וכן תני אבל זורע את הצדדין אילך ואילך. והוסיפה הרב בעצמו ע"פ הבבלי (כפי שנראה מלשונו "וכן תני" במקום "ותני כן"). ועיי"ש בסוגיית הירושלמי (פ"ז ה"א, ל' ע"ד) ובמקבילה בב"ב רפ"ב. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' כלאים ה"ז. והעמידוה המפרשים במרחיק ששה טפחים מעיקר הגפן, וכל החשש כאן הוא שלא יכנסו שרשי הזרעים לתוך הגפן הרכה ונמצא מרכיב (כמפורש בירושלמי כאן), אבל מן הצד אין חשש הרכבה³³ וכן אין דין הרחקה מן הגפן הקבורה בארץ. ובמה"פ (רפ"ז ד"ה המבריך) פירש שהבריך את כל הגפן בארץ, ואין כאן עיקר נראה כלל.

footnotes: ³³ עיין בראשונים לבבלי הנ"ל, בה' כלאים להרא"ש סוף סי' ד' ובמלא"ש למשנתנו. ועיין מ"ש לעיל פ"א שו' 27 ושו' 38–39.

40-41. **ואסור לזרוע על גביו וכו'.**בכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות, וישנה בד, בכי"ע ובס' יריאים הנ"ל (ובס' יריאים השלם הנ"ל ג"כ נשמט מעין זה). ובמשנתנו הנ"ל מפורש שאם יש ג' טפחים על גבה מותר לזרוע, והתוספתא סמכה כאן על משנתנו, ובסיפא הביאה מחלוקת רשב"ג בזה.

41. **הבריכה שבסלע וכו'.**בס' יריאים הנ"ל: הבריכה בסלע. ובכי"ע: הרכיבה בסלע וכו'. ובמשנתנו: הבריכה בסלע, אע"פ שאין עפר על גבה אלא שלש אצבעות מותר וכו'. וזהו כר' יוסי להלן. והעמידוה בירושלמי דווקא בצונמא (בסלע קשה), אבל בסלע רך אסור. ובב"ר ספי"ג (בכי"י ובילקוט, עיין הוצאת תיאודור עמ' 126): שרשי גפנים ותאנים רכים בוקעים בצור. אבל בדפוסים וברוב כתה"י שם, וכן במקבילות חסרה המלה "גפנים".

42-43. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' וכו'.**דברי רשב"ג עונים על משנתנו רפ"ז: המבריך את הגפן בארץ, אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה. ועליה חולק רשב"ג ומביא את מחלוקת ב"ש וב"ה בזה.

43. **עשר אמות.**וכ"ה בד ובס' יריאים בשתי הנוסחאות. ובכי"ע חסרה המלה "אמות". וכנראה שזו היא הגירסה הנכונה, וצ"ל: עשרה, כלומר, עשרה טפחים, כמו שהגיה הגר"א. וסוברים ב"ש שדין גפן קבורה בארץ כגלויה, ויש לה אויר עשרה כנגדה.³⁴ ואעפ"י שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט, י"ד ע"א ובמקבילות, וכן בב"ר הנ"ל ספי"ג ובמקבילות): שרשי חיטה בוקעין בארץ נ' אמה, הרי וודאי שאין בכח השרשים שנתארכו לבקוע לתוך הגפן, ואין כאן חשש של הרכבה כלל.

footnotes: ³⁴ עיין בירושלמי פ"ז סה"ב, ל' ע"ד, ובר"ש פ"ז סמ"ב ד"ה אף.

**ששה טפחים.**וכ"ה בד. ובכי"ע: עשרה טפחים. ובס' יריאים הנ"ל בשתי הנוסחאות: י' טפחים, וצ"ל: ו' טפחים כלפנינו. וסוברים ב"ה שנותנים לגפן קבורה את עבודתה מכנגדה (למעלה), כמו לגפן גלויה מן הצד. ובירושלמי רפ"ז: אי משום עבודה ניתני ששה? וזו היא באמת שיטת ב"ה על דעתיה דרשב"ג.

44. **תבואה שהשרישה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכן בס' השרשים לר"י ן' ג'נח ערך קדש (הוצ' בכר סוף עמ' 442): ובתוספה תבואה שהשרישה וכו'. ובמשנתנו (פ"ז מ"ז): מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש. וכ"ה בספרי כי תצא פי' ר"ל עמ' 263. אבל במשנה שבירושלמי וברוב הנוסחאות: משתשליש.³⁵ וכ"ה גם בספרי נוסח רבינו הלל. ועיין בירושלמי בסוגיין שנחלקו בזה ר' יוחנן ור' הושעיה. ועיין בר"ש פ"ז מ"ז ובריטב"א עירובין צ"ב סע"א בשם הראב"ד.

footnotes: ³⁵ עיין אהצו"י כאן, עמ' 56. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 91.

**אסורה ומקדשת ומתקדשת.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובס' השרשים הנ"ל: אסורה מקודשת ומקדשת. ואף לפנינו הוא וי"ו הפירוש כלומר, שאין כאן איסור אכילה גרידא, אלא מקדשת ומתקדשת ואסורה בהנייה ואם הגיעו הענבים כפול הלבן מקדשת את הגפנים.³⁶ ולפי פשוטה משמע שתבואה שהשרישה מתקדשת בכל מקום, אפילו לא עשו הענבים כפול הלבן. עיין במלא"ש פ"ז מ"ז בשם ר"ס (ר' סולימן). וכ"ה שיטת הר"ש (פ"ז מ"ז: מיהו איכא לאוקמיה לאסור את הזרעים). ובר"מ פ"ה מה' כלאים הי"ד מבואר שהזרעים אסורין משום קנס אם לא עשו הגפנים כפול הלבן. ועיין מנחות ט"ו ב', בס' הישר סי' תכ"ה מ"ב ע"א, ובראב"ן סי' נ"ג, הוצ' הר"ש אלבק כ"ג ע"ג (עיי"ש שיטה מחודשת בבאור הגמרא). ועיין רדב"ז על הר"מ הנ"ל. ועיין מה שהאריך בח"ד כאן בבאור שיטת הר"מ.

footnotes: ³⁶ ואפשר שאף העץ עצמו נאסר אם הוסיף מאתים, אפילו עדיין לא הגיעו הענבים כפול הלבן, לשיטת כמה מן הראשונים, עיין מ"ש לעיל שו' 34.

44-45. **גפנים שהשרישו הרי אילו אסורין ומקדשין וכו'.**וכ"ה ("אסורין ומקדשין") גם בס' השרשים הנ"ל, ומכיון שהברייתא גומרת: אבל אין מתקדשין וכו', הרי מוכח שאסורין כאן אינן איסור גמור. ובס' הישר לר"ת הנ"ל: ומצא תירץ בתוספת' בשילהי פ' ר' גמליאל דכלאי כרם, הגפני' שהשרישו הרי אלו אסורין ומקדשין ואין מתקדשין וכו', נראין הדברים שהתוספת' אומר' מדרבנן, שהגפנין אינן נאסרין אלא מדרבנן וכו'. ובראב"ן הנ"ל (כ"ב סע"ד): והגפנים באכילה אבל לא בהנאה עד שיעשו כפול. ולפ"ז אסורין פירושו אסורין באכילה (ועיין בהערות הר"ש אלבק שם). ובשנות אליהו פ"ז מ"ז גורס כאן: אוסרין ומקדשין וכו', עיי"ש באור חדש במנחות הנ"ל.³⁷ ועיין בח"ד.

footnotes: ³⁷ ברם הגירסא שלנו "אסורין" מקויימת ע"י ד, כי"ע, ס' השרשים וס' הישר לר"ת הנ"ל. ועיין בבאור הגר"א יו"ד סי' רצ"ו ס"ק י' אות כ"א.

46. **מקצתן עשו כפול הלבן וכו'.**וכן בס' השרשים הנ"ל: עשו מקצתן כפול וכו'. ופירושו שמקצת מן הגפנים עשו וכו'. אבל בר"מ הנ"ל: מקצתן נעשו כפול וכו'. עיין מ"ש להלן.

**את שעשו וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע. ובס' השרשים הנ"ל: אותן שעשו וכו'. ובר"מ הנ"ל: את שנעשו מתקדשין. ואת שלא נעשו מותרין. ומשמע מלשון הר"מ שמפרש שאם באותה גפן עצמה נעשו מקצת הענבים כפול הלבן אסורים, אבל הבוסר באותה גפן עדיין מותר בהנאה. וכנראה שמדברים בשעקר את התבואה לפני שהוסיף הבוסר מאתים, שאם לא כן הרי אף העץ נאסר (עיי"ש לעיל ה"ז).

47. **מותרין.**מותרין לאו דוקא, אלא מותרין באכילה ואסורין בהנאה, או מותרין מדרבנן ואסורין מדאורייתא, עיין מ"ש לעיל.

48. **אסור אבל אין מתקדש וכו'.**במשנתנו (ספ"ז): המעביר עציץ נקוב בכרם אף הוסיף במאתים אסור. ומשמע קצת מתוך פירוש הרע"ב שהעציץ אסור ומקודש, אלא שאינו מקדש את הגפנים. ועיין בתיו"ט ובס' משנה ראשונה. אבל בפיה"מ לרה"מ ספ"ז: ומה שאמר אם הוסיף במאתים אסור, על תנאי שזכרו אותו בגמרא³⁸ (פי אלתלמוד), והוא שאמרו ובלבד שיניחנו תחת הגפן. ומוכח מתוך דבריו שפירש במשנתנו "אסור", כלומר, מתקדש.³⁹ ומשנתנו מדברת במעביר ומניח תחת כל גפן וגפן (וכשמואל בירושלמי ספ"ז), אבל במעביר ואינו מניח כלל דינו כעציץ שאינו נקוב,⁴⁰ ואינו נאסר כלל. ברם בתוספתא כאן מפורש: אסור, אבל אין מתקדש וכו'. ובפ"ה מה' כלאים ה"ג כתב: אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם. ואם הניחו תחת הגפן ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתים הרי זה קידש. ובח"ד וכן בבאור הגר"א (יו"ד סי' רצ"ו אות ל"ח) פירשו את התוספתא שהעביר והניח את העציץ באויר הכרם (כר' יוחנן בירושלמי ספ"ז), ולא הניחו על גבי קרקע, ולפיכך אסור באכילה, ואינו מתקדש (כלומר, אינו אסור בהנאה), כדין אויר הכרם שאוסר ואינו מקדש (ירושלמי פ"ז סה"ב, ל' ע"ד, ועיי"ש במשנה). אבל אם הניחו בארץ מתקדש ואסור בהנאה. ועיין במה"פ כאן ספ"ז ד"ה אויר וערלה פ"א ה"ד ד"ה כיני.

footnotes: ³⁸ עיין לעיל הע' 1. ³⁹ וכן משמע בבבלי (פסחים כ"ה א', חולין קט"ז א'). ועיין בראב"ן סי' נ"ג הוצ' ר"ש אלבק, כ"ג סע"א. ועיין בכפו"פ פנ"ו, עמ' תשמ"ו. ⁴⁰ עיין בירושלמי חלה פ"ב סה"ב, נ"ח ע"ג, ובבלי גיטין ז' סע"ב ואילך.

48-49. **ר' שמעון אומ' אין בין עציץ וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכן היה לפני הרמב"ן שבת צ"ה סע"א. ובמשנתנו כאן (ספ"ז): עציץ נקוב מקדש בכרם וכו', ר' שמעון אומר זה וזה אסורין ואין מקדשין. אבל מתוך הירושלמי⁴¹ מוכח שברייתא זו נשנתה בסתם, וכן הוא גם בבבלי שבת צ"ה סע"א.⁴² ברם בשני התלמודים ידעו שנשנתה בשיטת ר' שמעון, עיי"ש. ועיין לעיל שביעית פ"ח שו' 32–33 ומש"ש.

footnotes: ⁴¹ כאן ספ"ז, ל"א ע"א, וכן מן המקבילה שבשבת ספ"י, י"ב ע"ד (אלא שיש שם השמטה). ⁴² אלא שהוגה ע"פ רש"י, עיי"ש צ"ה רע"ב ד"ה אלא.

49. **אלא הכשר זרעים בלבד.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. וסברו בבבלי שהטעם הוא מפני שאף ר"ש מודה שעציץ נקוב הוא כמחובר, אלא שלעניין כלאים ומעשרות אנו זקוקים לשדה ולא למחובר בלבד, ועציץ אפילו נקוב אינו שדה, ואינו מקדש בכרם. אבל גם אינו מכשיר את הזרעים, מפני שאין הכשר אלא בתלוש. ולפיכך שאלו ממשנתנו בשבת (ספ"י שם) שר"ש פוטר בתולש בשבת מעציץ נקוב, והרי בשבת נמי אינו תלוי אלא במחובר ותלוש.⁴³ והסיקו בבבלי שם וכן בירושלמי הנ"ל (ובירושלמי מעשרות פ"ה ה"ב, נ"א ע"ד) שהתורה ריבתה בטהרת זרעים, שכל זרע זרוע טהור, וכל זמן שאין הפסק בינו ובין הקרקע,⁴⁴ והוא יונק וחי ממנה דינו כמחובר לעניין טהרת זרעים.⁴⁵

footnotes: ⁴³ כן פירש בחידושים המיוחסים להר"ן שם. ושאר כל הפירושים רחוקים. ⁴⁴ אבל שאינו נקוב מכשיר, מפני שאינו זרע, עיין בירושלמי כאן ספ"ז. ⁴⁵ ועיין היטב במשנת עוקצין פ"ג מ"ח ובחזון נחום שם.