1. **מעשר שני אין מוכרין אותו וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"א מ"א. ופירשו בירושלמי שאין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה, ואין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה, ואפילו מ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא מודה בה, כדי שיהו הכל זקוקין לעלות לירושלים. וכל הברייתא מתפרשת להלן. ובכפו"פ פ"מ עמ' תקמ"ז הביא את הברייתא בשם התוספתא.

**ואין ממשכנין אותו.**כלומר, אין ב"ד ממשכנים מע"ש כדי להגבותו לבע"ח.

**ואין מרהינין אותו.**כלומר, אין הבעלים רשאים למסור את המעשר כמשכון וערבות בעד הלואתם. עיין להלן. והרהון לא נזכר במשנתנו, ופסקה הר"מ בפ"ג מה' מע"ש הי"ז וה"כ ע"פ התוספתא כאן, עיין להלן. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט בישראל וכו' (ירושלים תרצ"ט) עמ' 68 ואילך.

2. **ולא שוקלין כנגדו דינרי זהב וכו'.**במשנתנו הנ"ל: "ולא שוקלין כנגדו" (ולא יותר). ופירשו כל המפרשים (לרבות אף פיה"מ להר"מ, עיין להלן) שהטעם הוא משום בזיון מצוה, שעושה משקלות ממע"ש. ומוסיפה התוספתא שאין שוקלין כנגדו (כלומר, בין כנגד המעשר עצמו שמשקלו ידוע לו, ובין כנגד מעות מע"ש שמשקלן ידוע) דינרין של חולין, ואפילו אם מתכוין לדעת את משקלם, כדי שיוכל לחלל עליהם פירות בשוויים, וכדי שלא ירמה מע"ש, ואף בזה יש בזיון מצוה. וברור שכן פירש את התוספתא גם בריבמ"ץ למשנתנו. וכן משמע מן הירושלמי (פ"א ה"א, נ"ב ע"ג) ששנינו שם: ולא שוקלין כנגדו מעות, אפילו סלע של חולין לעשות סלע של מעשר שני. ושאלו שם: היתה לו סלע של מעשר והיא מסויימת לו (כלומר, שידע את משקלה בדיוק), מהו שישקול כנגדה סלע¹ של מעשר שיני אחרת, ותהא מסויימת לו? כלומר, אם אף כאן יש בזיון מצוה, אעפ"י ששתיהן כבר קדושות. ברם שיטה אחרת בבבלי (שבת כ"ב רע"ב): מעשר שני (כגי' כתי"י, עיין דק"ס שם) אין שוקלין כנגדו אפילו² דנרי זהב,³ ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר. והסיקו שם שלאו מחמת בזיון מצוה אתינן עלה,⁴ אלא גזירה שמא לא יכוין⁵ משקלותיו וקא מפיק להו לחולין. ופירש רב האי (עיין הערה 5): "שמא הדינרין של מע"ש⁶ יש בהם חסרון, ואי שקיל כנגדן דינרין אחרין לחלל על ידן מע"ש אחר, מפיק לחולין תבואת מעשר שני, והרי לא שקיל דמים כנגדן, שהרי יש בהם חסרון במשקלותיו". ובפירוש הר"מ למס' שבת הוצ' אסף עמ' כ"א (סיני טבת־שבט, ת"ש): שמא יכון משקלותיו, ומפיק להו לחולי', פ' אם עשה בו היום משקולת, למחר תחסר, שהפירות יובשין וחוסרין, ואתי לכוון המשקלות, ועושה ממנה משקל שהן מעט משל אמש, ומשליך את הפסולת שבינן,⁷ ונמצא מוציא מעשר לחולין בלא פדיון. והוא כעין פירוש רב האי הנ"ל, אלא שרבינו פירשה בשוקל כנגד פירות מע"ש (ולא כנגד הסלע), וגרס בגמרא: שמא יכוין וכו', כלומר, שמא יכוין לעשות ממנו (מן המע"ש) משקולת, וישהה אותו, ונמצא המשקל חסר במשך הזמן. והר"ש אסף העיר שלפנינו וכן בר"מ (פ"ג מה' מע"ש הי"ט) הגירסא היא: לא יכוין. ברם זהו תיקון המגיה בר"מ ד"ו של"ד, אבל בכל הדפוסים הישנים שקדמו לדפוס זה, וכן בכל כתה"י שבדקתי, הגירסא היא: שמא יכוין ממנו משקלות.⁸ וכן גרס בגמרא שם אף במאירי הנ"ל (לעיל הע' 2) שכתב: וטעם האיסור משום גזירה שמא יכוין ממנו משקולת, כלומר, אחר שהתחיל לשקול בהם יצניעם לצורך משקולת וכו' ויתחסרו הפירות, וכששוקל בהם פעם אחרת נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות מדמיו.⁹ ולפי כל הפירושים הנ"ל כל האיסור הוא משום חשש תקלה, ולא משום בזיון מצוה, שהרי הוא עושה כן כדי לקיים מצות מע"ש עצמו. נמצאנו אומרים שלפי מסורת הבבלי אין התוספתא כאן עניין למשנתנו המדברת בשוקל חולין כנגד המע"ש, ומחמת בזיון מצוה גרידא אתינן עלה, כפירוש הר"מ בפיה"מ, וכמו שפסק בפ"ג ה"כ. ועיין בר"ש כאן פ"א מ"א ד"ה ולא וברא"ש שם, והם פירשו כפירש"י בשבת שם, עיי"ש.

footnotes: ¹ כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס, ה' ע"ב. ולפנינו בטעות: כנגד הסלע. ² כן גרס במאירי שם ד"ה גורר. ³ ופירש במאירי הנ"ל: שאין כאן צורך למשקל גדול. ⁴ שהרי הוא עושה כן לצורך מצוה, עיי"ש בתוספ' כ"ב א' ד"ה רב. ⁵ כ"ה בהוצאות שלפנינו ובכי"מ. ואף בעל דק"ס לא העיר על שום גירסא אחרת. וכן גרסו רב האי גאון (עיין באוה"ג שם, הפירושים, ריש עמ' 13) ורש"י. ועיין להלן. ⁶ אף הוא גרס בבבלי "מע"ש" סתם (עיי"ש, סוף עמ' 12), אלא שפירשה במעות מע"ש. ⁷ רבינו מוסיף כן לתוקף החשש, שהרי רגילים לנגב את הרקבון מן הפירות, כדי שלא יזיק לשיריים, וישכח אחר כך שהסיר את הרקבון. ⁸ ועיין גם במהרי"ק במקומו. ובד"ו של"ד הנ"ל: שמא לא יכוין ממנו משקלו'. ובד"ח קבלו גירסא זו, והשמיטו את סימן הקיצור, והדפיסו: משקלו. ועיי"ש בר"מ, ודבריו מתאימים לפירושו הנ"ל בשבת. ⁹ ולכאורה אפשר לומר שהעתיק ע"פ לשון הר"מ בס' היד הנ"ל, אבל הוא מוסיף שם: וגדולי הצרפתים גורסים שמא לא מכוון משקלותיו, ומפרשים אותה בעניין אחר וכו'. ומשמע מדבריו שלפניו היתה הגירסא בגמרא שלא כגירסת רש"י.

**אפילו לחלל עליהן וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות, ועיין מ"ש לעיל. ובכפו"פ פ"מ הנ"ל (בד"ר, ש"ד ע"ב): אפילו חלל עליהן וכו', וכנראה שזו היא ט"ס.¹⁰

footnotes: ¹⁰ עיין בשאלת הירושלמי שהבאנו לעיל סר"ח ולא שוקלין. ורחוק לשער שניסח ע"פ הירושלמי.

3. **ולא יתנם לשולחני להתנאות בהן וכו'.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל, ובר"מ פ"ג מה' מע"ש ה"כ, וממנו בסמ"ג לאוין רנ"ט, ע"ו ע"ד. ובכי"ע: ליהנות בהם. ופירושו שהשולחני מתנאה בהן. וכן מפורש להלן ב"מ פ"ד ה"ב: משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהן וכו'.¹¹

footnotes: ¹¹ כמה מן הראשונים גרסו שם: להתראות בהם, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 112 ואילך. וכן העתיק גם בעניינינו בכ"מ פ"ג מה' מע"ש הנ"ל (בד"ר).

**ולהלוותן להתעטר בהן.**וכ"ה גם בד ובכפו"פ הנ"ל. אבל בכי"ע: לא ילוה אותם להתעטר בהם. ובר"מ ובסמ"ג הנ"ל: ולא ילוה אותן להתגדל בהן. ולהלן ב"מ הנ"ל: להתלמד בהן ולהתעטר בהן.¹² והכוונה כאן שאסור להלוותן, אפילו אם אינו מוציא את המטבעות, ומחזירן כמות שהן. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹² כמה מן הראשונים גרסו שם: להתעשר בהן, עיין מ"ש בתס"ר הנ"ל. ומשם נובעת הגהת הגר"א כאן. ועיין גם מ"ש בתס"ר ח"א, סוף עמ' 146, ואילך.

3-4. **אם בשביל שלא יעלו חלודה וכו'.**לפי פשוטו פירושו שאם הוא חושש שהמטבעות לא יעלו חלודה מותר למסור אותן לשולחני להתנאות בהן. ובר"מ הנ"ל: ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר. וצ"ע אם מותר להלוות ממש מעות מע"ש מחמת חשש חלודה, כלומר, שהלווה יוציא אותן בקדושת מע"ש ויחזיר לו אח"כ מעות מע"ש משלו.¹³ ובתו"כ בהר (פרק ו' ה"ה, ק"ט ע"ג), וכן בספרי כי תצא (פי' רס"ב עמ' 284): נשך כסף לרבות כסף מעשר. ואף שם, כנראה, הכוונה שאסור להלוות ברבית כסף מע"ש שיאכלן הלוה בקדושה, ע"מ שיחזיר לו ממעות מע"ש שלו.

footnotes: ¹³ ואין כאן חשש של פריעת חוב במעות מע"ש, עיין במשנתנו פ"ד מ"ו, וכפירוש הירושלמי כאן פ"א ה"א, נ"ב ע"ב.

4. **כיצד אין מוכרין אותו וכו'.**ריבמ"ץ בריש מכילתין. ובירושלמי ריש מכילתין: כיצד אין מוכרין אותו, לא יאמר אדם לחבירו הילך את המנה הזה של מע"ש, ותן לי בו חמשים זוז של חולין, כלומר, הלוקח נותן לו פחות משויו, מפני שהוא צריך לטרוח לאכלו בירושלים, ואינו יכול להוציאו במה שהוא רוצה. והברייתא באה להוציא מכירה דרך חילול, כלומר, שהמעות נתפסים בקדושה בידי המוכר, והפירות מתחללים, וזה מותר, כמפורש במשנתנו (פ"ד מ"ו), וכמו שפירשו המפרשים כאן.

5-6. **וימשכננו מעשר שני שלו.**כ"ה בד, בכי"ע ובר"מ פ"ג מה' מע"ש הי"ח. ובירושלמי הנ"ל: הנכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו, אל ימשכן מעשר שני שלו. ומדברים כאן בשליח ב"ד, או בנכנס ברשות, ונקטו לשון זו ("לא יכנס לביתו"), כדי שיהא ברור שבמשכון לשם גבייה עסיקינן.

6. **כיצד אין מרהינין אותו וכו'.**ערוך ערך רהן בשם התוספתא, ר"מ הנ"ל.

7. **ויהא בידך.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובערוך הנ"ל: יהא בידך.

**עליו חולין.**וכ"ה בד, בכי"ע, בערוך ובר"מ הנ"ל.¹⁴ ובירושלמי (פ"א ה"א, נ"ב רע"ג): תני ולא מרהינין אותו, ולא יתננו לחנוני שיאכל עליו. והוי"ו של "ולא יתננו" הוא וי"ו הפירוש, כלומר, שלא יתן את המע"ש לחנווני כמשכון, ויאכל עליו חולין.¹⁵ אבל בוודאי שמותר לתת לחנוני סלע של מע"ש על מנת לאכול על חשבונה על יד על יד, בקדושת מעשר עד שתצא הסלע לחולין, כמפורש במשנתנו פ"ב סמ"ט.¹⁶

footnotes: ¹⁴ בכל הדפוסים הישנים ובכל כתה"י שבדקתי. ובר"מ ד"ו של"ד ואילך: ותן לי עליו מעות. ¹⁵ כלומר, חולין ממין אחר. והוא הדין שלא יתן לו במשכון סלע של מע"ש, כדי שיאכל עליה חולין טמאים שהם בזול. ¹⁶ והרב בשערי תורת א"י שהגיה בירושלמי לא כיוון יפה.

7-8. **לא יאמר לו הילך יין וכו'.**במשנתנו (פ"א מ"א): ולא יאמר אדם לחברו בירושלים הילך יין ותן לי שמן. ואף כאן בירושלים עסיקינן ובמחליף מעשר במעשר. ובירושלמי משמע שגרס גם בברייתא: בירושלים, ועיין להלן. ועיין בפי' הרש"ס, ב' ע"א, שפירש את הברייתא שלנו בגבולין עיי"ש.

8. **הילך יין מפני שאין לי שמן וכו'.**בירושלמי (פ"א ה"א, נ"ב ע"ג): אבל אומר לו הא לך יין שאין לך יין, הא לך שמן שאין לך שמן. הא לך יין שאין לי שמן הוון בעיי מימר אסור. אשכח תני מותר.¹⁷ ואינו אסור משום חליפין? מכיון שאינו יכול להוציאו ממנו בדין אין אילו חליפין. וליידא מילא (כלומר, ולאיזה דבר) אמר הא לך יין, שאין לי שמן? דאילו הוה לי משח הוינא מיתן לך. כלומר, וממילא אין יכול להוציא מחבירו את החליפין, משום שהנימוק שלו "מפני שאין לי שמן" יכול להתפרש כפיוס, למה אינו נותן לו גם שמן. והנותן סומך על חבירו שיבין את הרמז של לאו מלכא אנא, ולאו כלבא את.

footnotes: ¹⁷ כמפורש בברייתא שלפנינו, וכפירוש הרש"ס, ו' ע"א, שציין לתוספתא כאן.

9. **נמצאו מחליפין ואין מחליפין וכו'.**וכ"ה גם בר"ש וברא"ש פ"א מ"א, ורבותינו צרפו שם את התוספתא ואת הירושלמי. ופירושו: נמצאו מחליפין למעשה, ואין מחליפין לפי ההלכה.

9-10. **ועושין טובה זה עם זה.**כלומר, שאין כאן חליפין אלא שנותנין זה לזה מתנת חנם, כמפורש במשנתנו. ועיין בריבמ"ץ ובמה"פ למשנתנו ד"ה אבל, ועיין בתוספ' פסחים ע"ה ב' ד"ה לפי.

10. **לא על גבי צינית.**ברש"ס בכורים, ל"א רע"ב: ותניא בפ"ק דמע"ש בתוספתא אין נותנין שמן של מע"ש לא ע"ג צינית וכו'. ובר"מ פ"ג מה' מע"ש הט"ז: מע"ש אעפ"י שניתן לסיכה אין נותנין אותו לא על גבי צינית וכו' (והרש"ס ניסח ע"פ הר"מ). ומכאן שרבינו פירש שמדברים כאן במע"ש עצמו, ומחמת איסור רפואה אתינן עלה, ורבינו אוסר לתת שמן של מע"ש ע"ג מכתו, עיין מ"ש לעיל עמ' 461. אבל כבר הרגיש בח"ד שכאן מדברים במטבע של מע"ש, וציין למשנת שבת (פ"ו מ"ו): יוצאה בסלע שעל הצינית,¹⁸ ומכאן שהיו נותנין מטבע על גבי הצינית. והמטבע אינו מתקלקל כלל, והאיסור הוא מחמת בזיון מע"ש, כפי שמוכח ממקום הלכה זו בין ההלכות שלעיל. אבל שמן של מע"ש אפשר שמותר ליתנו ע"ג המכה, לשיטת התוספתא, עיין מ"ש לעיל עמ' 461.

footnotes: ¹⁸ בירושלמי שם פירשו: פודגרא. ובבבלי שם (ס"ה א'): מאי צינית? בת ארעא. ופירשו הגאונים (עיין אוה"ג שם, עמ' 63): צינית מכה שיוצאת ברגל מלמטה וכו', וקורין אותה בלשון ארמי בת ארעא. והיו נותנים כסף תחתיה "משם שוכתא" (בבלי שם), כלומר משום הנוזל שיוצא מן המכה (עיין במלונות הסוריים ערך שוכתא). ועיין בספרו של יוליאוס פרויס ביבליש-תלמודישע מעדיצין, עמ' 191 ואילך.

10-11. **ולא על גבי חית.**בד: זוית, ובכי"ע: זזות. ובפי' הרש"ס הנ"ל, וכן בר"מ הנ"ל: ולא ע"ג חזזית, כלומר, על הילפת. (ח"ד). וכנראה שהיו נותנים מטבע גם על גבי השחין, עיין בבבלי שבת ס"ה א' הנ"ל ומ"ש לעיל הע' 18.

11. **ואין עושין אותו קמיע.**וכ"ה גם בד ובכי"ע. ופירושו שאין עושין את המטבע עצמו קמיע, כלומר, אין קושרין אותו על הגוף, כדי שיגן עליו מחמת קדושת מע"ש. וכן אמרו בירושלמי (שבת פ"ו סה"ב, ח' ע"ב ובמקבילות): תן עליו ספר, תן עליו תפילין, בשביל שיישן אסור. ואסרו כאן מחמת בזיון מע"ש, ואעפ"י שאינו כותב כלום ע"ג המטבע ואינו מפסידו מצורתו כלל. ובר"מ הנ"ל: ואין עושין ממנו קמיע וכו'. וניסח ע"פ שיטתו שמדברים כאן במע"ש עצמו, ולא במעות מע"ש.

**על אסימון וכו'.**משנת עדיות פ"ג מ"ב. ובמשנתנו כאן (פ"א מ"ב) סתם כחכמים. ומחלוקת זו הובאה גם בירושלמי כאן (פ"א ה"ב, נ"ב סע"ג) ובבבלי (ב"מ מ"ז ב'). ונחלקו בה אף ר' ישמעאל ור' עקיבה בספרי (ראה פי' ק"ז עמ' 167). ולפי ר' עקיבה: דבר שיש עליו צורה, פרט לאסימון שאין עליו צורה.¹⁹ ועיין בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: מהו²⁰ ליטרא של כסף? אסימון.²¹ ובפי' הריבמ"ץ בשם הירושלמי: מהו אסימון ליטרא כסף. וכן בספרי נשא סוף פי' נ"ד עמ' 55: כלים חזר ועשאן סימון. חזר ועשאן כלים וכו'. וכן קראו גם ביונית לנסכא של כסף ασημον כלומר, ασημον [άργύριον], ועיין במלון למלים שאולות מלשון יון ורומי של קרויס ערך אסימון עמ' 86. ועיין להלן פ"ג שו' 21 ומש"ש.

footnotes: ¹⁹ בס' המעשים לבני א"י (תרביץ ש"א, ס"א, עמ' 95): "האסימון מה הוא? כסף או זהב שעשאו מטבע חלק בלא כתב ובלא צורה, אלא כמין תורמוס" (עיין מ"ש להלן). וכנראה שזהו רק להלכה, אבל למעשה לא היה מצוי אסימון של זהב. ועיין בספרי נשא שהבאנו להלן בפנים ובפי' הרמב"ן שם ז', ב'. ²⁰ כ"ה בכי"ר, אלא ששם נכפל: מהו שהוא. ²¹ כ"ה בכי"ר. ולפנינו בטעות: על אסימון.

12. **הניתנות סימן במרחץ וכו'.**בכי"ע: והניתנות סימן וכו'. ובבבלי הנ"ל: ושוין שאין מחללין על מעות הנתנות בסימן לבית המרחץ וכו'. והפירוש הנכון הוא בתשה"ג (גיאוניקה ח"ב עמ' 3): כך מנהגן במקומות הללו, שמקדימין [כסף לבע]ל בית המרחץ, עשרה פעמים שנכנסין לו בכסף אחת, ובעל המרחץ נותן למקדים הזה עשרה מטבעות של נחושת, שהן סימן כי נתקבל ממנו שכר עשרה פעמים, וכל זמן שמביא לו מטביע אחת מין אותן המטבעות נכנס למרחץ ורוחץ וכו'.²² והסימנים הללו היו נפוצים מאד בעולם העתיק, והיו ידועות בשם tesserae, וטבעו אותם גם אנשים פרטיים מחמת מחסור במטבעות קטנות. ולפעמים היו נעשים הסימנים הללו מנחושת בצורת מטבעות, וחותמות ומספרים חקוקים עליהם, ולפעמים היתה גם דמות הקיסר טבועה עליהם.²³ וידועות לנו גם tesserae הניתנות סימן לכניסה לבית המרחץ.²⁴ ובירושלמי הנ"ל: הכל מודין שאין מחללין אותו על המעות הנתונות לאולייר. הדא דתימר כדרך שהן יפין אצל האולייר, אבל כדרך שהן יפין אצל (כ"ה בכי"ר, ולפנינו בטעות: על) התורמסר מחלל. ומכאן נראה שהיו קונים את הסימנים מן התורמסר,²⁵ והיו נותנים אותם לאולייר.²⁶ האולייר היה מקבל את הסימנים בשווים,²⁷ אבל כשהתורמסר חוזר ומחליף את הסימנים למטבעות הוא משתכר,²⁸ ולפיכך אסרו לחלל על הסימנין לפי שוויים אצל האולייר, מפני שאינם יפים מחיר זה אלא לרחיצה, אבל התירו בירושלמי לחלל עליהם לפי שוויים אצל התורמסר, מפני שהם יוצאים על גבי סימניהם וצורתם אצל החלפנים, ואינו דומה לאסימון שאין לו לא צורה ולא סימן אחר המסמן את ערכו.²⁹ ועיין להלן פ"ג שו' 21 ומש"ש.

footnotes: ²² ועיין גם בס' המקח והממכר לרב האי סוף שער מ"א. ²³ עיין על כ"ז באינציקלופידיא הריאלית של Pauly-Wissowa, סדרא שניה ח"ט, 1934, עמ' 851 ואילך, ערך Tesserra ועיין במאמרו המפורט של Henry Seyrig בספר Memorial Lagrange, פריס, 1940, עמ' 51 ואילך, ובציורים שם. [ועיין פרקי דר״א פל״ו, פ״ה ע"א.] ²⁴ balineum, עיין באינצקלופידיא הנ"ל, עמ' 853. ²⁵ כלומר, החלפן, שהיו ברשותו מטבעות קטנות, תורמסין, עיין מ"ש לעיל, עמ' 26. ²⁶ כלומר, לשומר הבגדים בבית המרחץ (עיין מ"ש לעיל, עמ' 26). וכנראה שהוא היה ממונה אף על קבלת הסימנין בער הרחיצה. ²⁷ כן, לדוגמא, אם מחיר הרחיצה היה פונדיון וחצי, והרוחץ שלם דינר בעד שמנה סימנים (י"ב פונדיונות), הרי האולייר מקבל את הסימן בפונדיון וחצי. ²⁸ ונותן פחות מדינר בעד שמנה סימנים. ²⁹ ולהלן בירושלמי שם: היו לו מעות של דיסגנים (בכי"ר: של לסגנים) וכו', מחללן כדרך שהן יפין אצל התורמסר. ולא נתברר לי מהו "דיסגנים".

13. **לא על מטבע מרוד וכו'.**בכפו"פ פ"מ עמ' תקנ"ב (ד"ר, ש"ה ע"ב): תוספות מסכת מע"ש פ"ק אין מחללין אותו לא על מטבע³⁰ ולא על מטבע שאינו יוצא וכו'. ובבבלי (ב"ק צ"ז ב'): אין מחללין על המעות שאינן יוצאות כיצד וכו'. והבבלי קיצר, עיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ³⁰ שם המטבע חסר. ובהוצ' לונץ השלימו מלבם: מדוד.

13-14. **ולא על מטבע וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"א סמ"ב.

14-15. **היו לו מעות כזביות ומעות ירושלמיות וכו'.**בכי"ע ובערוך ערך כזב: כוזביות וכו'. והתוספתא נותנת כאן דוגמא למטבע שמרד ולמטבע שאינו יוצא, ומטבע שמרד, הן מעות בן כוזיבא, ומעות שאינן יוצאות אגב צורתן (אלא כנסכא בעלמא), הן המטבעות העתיקות הירושלמיות. ובירושלמי (פ"א ה"ב נ"ב ע"ד): מטבע שמרד, כגון בן כוזיבא אינו מחלל. ובבבלי הנ"ל: אין מחללין על המעות שאינן יוצאות, כיצד היו לו מעות כוזביות,³¹ ירושלמיות, או של מלכים הראשונים וכו'. וכ"ז היא דוגמא למעות שאינן יוצאות, שנזכרו במשנתנו (פ"א מ"ב), ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³¹ והעיקר כפירוש הראשון של רש"י למעות כוזביות, כפי שיוצא מן הירושלמי והתוספתא. ועיין באוה"ג שם, הפירושים, עמ' 155.

16. **היוצא משום מלכים הראשונים וכו'.**בכי"ע: לשום מלכים וכו', והיא היא. והכוונה למטבעות של מלכי רומי שמתו, וכבר אינם טובעים יותר מטבעות הללו, אלא שבני אדם מקבלים אותם אגב צורתם, ומכיוון שיוצאים אגב צורתם, מחללים עליהם. ובירושלמי (פ"א ה"ב, נ"ב ע"ד): כמטבע של מלכים הראשונים, נימר אם היה יוצא על גב צורתו מחלל. אבל מטבעות של המלכים שפסלו את צורתם, וגזרו על זכרונם (damnatio memoriae), אין מחללים עליהם כלל. וכבר ראינו לעיל שבבבלי הנ"ל מונה אף מעות של מלכים הראשונים בין מעות כוזביות וירושלמיות שאין מחללין עליהן, והכוונה למטבע ממין זה.³²

footnotes: ³² הבבלי מדייק מכאן "הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין", והכוונה למלך שהוא עדיין חי ופסלו את המטבעות שלו במקום המרד, אבל עדיין יוצאים במקום שלא נתפשט המרד, מחללין עליהן. ומצב זה היה רגיל בקיסרות רומי בזמן התלמוד.

16-17. **אין מחללין אותו לא על מעות שכן בבבל וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כיצד³³ אין מחללין על המעות שמן³⁴ בבבל וכו'. ובירושלמי (פ"א ה"ב, נ"ב ע"ד): תני אין מחללין אותו לא על המעות שכן³⁵ בבבל וכו'. וכן בבבלי ב"ק (צ"ז ב'): ת"ש אין מחללין על מעות של כאן (=שכן, שכאן, שבתוספתא וירושלמי) והן בבבל. ופירשו בירושלמי הנ"ל: "לא על המעות שכן בבבל. בעומד בבבל". כלומר, אם הוא נמצא בבבל ויש לו שם מעות של כאן (של א"י) אינו מחלל עליהם, שהרי מטבע של א"י בבבל הוא מטבע שאינו יוצא אגב צורתו.

footnotes: ³³ מלה זו באה באשגרה מלמטה, ואינה אף בד, בכפו"פ, בפ"מ הנ"ל ובירושלמי. והתוספתא עדיין עוסקת במטבע שאינו יוצא. ³⁴ ובגליון שם תוקן: שהן, והיא טעות, וצ"ל: שכן, כלומר, שכאן, ועיין להלן הע' 35. ³⁵ כ"ה בכי"ר. ובד"ו: שהן, כתיקון הגליון בכי"ע.

17. **ולא על מעות שבבבל כן.**כ"ה בירושלמי הנ"ל (אלא ששם "המעות"). והמלה "על" נשמטה בכי"ו בט"ס (וישנה גם בד, בכי"ע ובכפו"פ פ"מ הנ"ל), והמלה "כן" אינה גם בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע: ולא על המעות שבבבל והן כאן. ובבבלי הנ"ל: ושל בבל והן כאן. ופירשו בירושלמי: בעומד כן. כלומר, וממילא יש כאן מטבע שאינו יוצא, וכמו שכתבנו לעיל. ואעפ"י שכל המטבעות היו יוצאות בירושלים (עיין בירושלמי ובבבלי הנ"ל), כבר תרצוה בבבלי שכן היה רק בזמן שיד ישראל היתה תקיפה על אומות העולם. [ובירוש׳ לפי פי׳ ספר ניר, הכוונה היא שאם חלל על מעות בבל והוא בבבל, עיין להלן בסמוך ד״ה אבל.]

17-18. **אבל אם היה כן והיו לו מעות בבבל וכו'.**בירושלמי הנ"ל: היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן? נימר אם היתה דרך פתוחה מחלל. ואם לאו אינו מחלל. כלומר, אם המעות של בבל הן בבבל מחלל עליהן, שהרי הן יוצאות במקומן, ולא איכפת לנו כלל אם הוא בא"י, אלא שהירושלמי מצריך שתהא הדרך פתוחה (כלומר, שאין חירום בין א"י ובין בבל), שאם לא כן הרי הוא מחלל על דבר שאינו ברשותו, וכמפורש להלן. ובבבלי הנ"ל: של בבל והן בבבל מחללין, ופירשו שם שאפילו אם אינו יכול להביא את המטבע לא"י (מפני שהמלכיות מקפידות על המטבע), הרי יכול הוא לקנות בהמה בבבל ולהביאה לא"י, עיין בתוספות שם ד"ה דזבין, בהשגות הראב"ד פ"ד מה' מע"ש הי"ד ובחידושיו לב"ק עמ' רמ"ד. וגירסא משונה בכפו"פ פ"מ עמ' תקנ"ב הנ"ל: אין מחללין אותו לא על מעות שבמדי ולא על מעות שבבבל, אלא אם היה כן והיו לו מעות בבבל מחללין אותו עליהם. ועיין בר"מ פ"ד מה' מע"ש הי"ד³⁶ ובהשגות שם. וכנראה שהיתה להר"מ גירסא אחרת בבבלי.³⁷

footnotes: ³⁶ וכנוסחא שבס"א כ"ה בכל כתה"י שבדקתי, והיינו: ויש לו ממטבע בבל בבבל אינו מחלל וכו'. וכע"ז מביא במעשה רוקח בשם נ"א כ"י. וכן מעתיק אף במאירי ב"ק, עמ' 278: והיו לו בבבל מעות של בבל אינו מחלל וכו'. ובשנו"ס מר"מ כת"י פרנקפורט תר"ן: ויש לו מעות ממטבע בבל אינו מחלל. ³⁷ ועיין במה"פ כאן פ"א ה"ב ר"ה תני, ודבריו רחוקים, עיי"ש. ועיין בפ"מ שם, וקשה לקבל את פירושו בתוספתא ובירושלמי.

19. **היו לו מעות טמונות בקצטרא ובהר המלך וכו'.**וכן מעתיק בפ"מ (פ"א סה"ב) בשם תוספתא כתיבת יד. וכן בפי' רבינו הלל לספרי ראה (מ' ע"ג): היו לו מעות טמונות בקסרא ובהר המלך וכו'. ובכי"ע: טמונות בקסטרא או בהר המלך וכו'. וכן בריבמ"ץ פ"א מ"ב. ובכפו"פ עמ' תקנ"ב הנ"ל: בקצרה בהר המלך וכו'. ועיין בירושלמי כאן פ"א סה"ב ובבבלי ב"ק צ"ח א'. וקצטרא (קסטרא) הוא מבצר שהחזיק בו הצבא הרומאי, ויהודי לא היה יכול להוציא משם את כספו מבלי שיגזלוהו הרומאים. וכן הר המלך היה מיושב על ידי גויים, והיתה סכנה לגשת לשם, וכמפורש בירושלמי (שבת פ"א ה"ד, ג' ע"ד, ובמקבילה בע"ז פ"ב ה"ט, מ"א ע"ד) שהיו עולין להר המלך ונהרגין.³⁸ וכנראה שברייתא זו נשנית בסמוך לאחרי דיכוי מרד בר כוזבא, ועדיין היו יהודים שטמנו כספם במבצרים ובהר המלך וכשכבשו אותם הגויים לא יכלו להוציא את כספם משם.

footnotes: ³⁸ עיין מ"ש על הר המלך לעיל שביעית פ"ז שו' 27.

**או שנפל כיסו לבור.**בפי' רבינו הלל הנ"ל: מכיסו לבור. ובבבלי הנ"ל: לים הגדול.

20. **אעפ"י שיודע שהוא שם וכו'.**וכ"ה בפירוש רבינו הלל הנ"ל. ובד: שידו' (שידוע) וכו'. וכ"ה בכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע: שיודע שיש שם מעות וכו', וכ"ה בריבמ"ץ הנ"ל (אלא שחסרה שם המלה "שיודע"). ובמאירי ב"ק שם (עמ' 278): אם נפל כיסו לים הגדול וכו', הא אם נפל לבור ויכול להוציאו פודה בו, מפני שהוא ברשותו. והדברים לקוחים מדברי הר"מ בפ"ד מה' מע"ש הי"א. וכאן מדברים שאין בכיס מעות בכדי הטורח להוציאו מן הבור. ובירושלמי כאן (פ"א סה"ב): ר' יונה בעי נפל כיסו לבור ובו מאה ריבו³⁹ והיה יכול להוציא חמשים ריבוא להעלותן, אותן חמשים רבוא כמי שהן ברשותו. כלומר, מותר לחלל כשעור העודף על שכר ההעלאה. (שירי מנחה). ועיין במהרי"ק על הר"מ הנ"ל ובמה"פ פ"א סה"ב ד"ה יכול.

footnotes: ³⁹ בזמנו של ר' יונה ירד ערך המטבע, ויחידות שלו היו של רבבות דינרים, עיין מ"ש במבואי לספרי היונית בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 5. ועיין להלן פ"ג הע' 5.

21. **מי שבא בדרך וכו'.**בשו"ת מהר"ם ב"ב סי' תתר"ט (ד' פראג, ק"ז ע"ד): והא תניא בתוספת' דמעשר שיני בפ"ק, ומייתי לה בהגוזל בתרא (ב"ק קט"ו ב'), מי שבא בדרך ומעות בידו וכו', והעתיק כגירסת הבבלי שם. וכ"ה בשו"ת שלו קרימונא סי' קצ"ו, ס"ט ע"ב, ומרדכי ב"ק פ"י סי' קס"ג. ובכפו"פ הנ"ל דלג על בבא זו.

21-22. **הרי הן מחוללין על מעות שיש לי וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובבבלי הנ"ל: הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על מעות הללו. וכן מעתיק במהר"ם הנ"ל. ושמא צריך לומר לפנינו: הרי (הן) מחוללין על[יהן] מעות שיש לי בתוך ביתי, כלומר, אסור לאדם ההולך בדרך לחלל על המעות הללו מעות אחרות של מע"ש, ועיקר החידוש הוא בסיפא, שבדיעבד דבריו קיימין (עיין ר"מ פ"ד מה' מע"ש סה"ה).

22. **ואם עשה כן דבריו קיימין.**והעמידוה בבבלי הנ"ל ביכול להציל ע"י הדחק, אבל באינו יכול להציל אפילו ע"י הדחק לא אמר כלום. וכן פסק הר"מ בפ"ד הי"ב. והתוספתא כאן סתמה את דבריה, ועיין מ"ש להלן.

22-23. **היה טעון כדי יין וכדי שמן וכו'.**כפו"פ פ"מ עמ' תקנ"ב ובבלי הנ"ל.

24. **אם עשה כן הרי זה אסור.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל. ופירושו שהפירות אסורים משום טבל. ובבבלי הנ"ל מפורש: ואם אמר, לא אמר כלום. ומוכח בבבלי הנ"ל שפירשוה בשאינו יכול להציל אפילו ע"י הדחק. וכבר העיר באור שמח (פ"ד מה' תרומות ה"ב) שמתוך התוספתא כאן ששנתה את שתי ההלכות גבי הדדי מוכח שבחד גוונא עסיקינן, עיי"ש שחילק בין מע"ש לתרומה. ושמא ההבדל הוא שבאנס עדיין לא נעשה שום מעשה במעות שבידו, ולפיכך בדיעבד חילולו חילול אפילו אם אינו יכול להציל, מה שאין כן בחביות שכבר התחילו להשתבר שהן כאבודות, וכחילוק התוספות בב"ק י"ז ב' ד"ה זרק. ועיין מ"ש לעיל סוף עמ' 286 ואילך. וצ"ע.⁴⁰

footnotes: ⁴⁰ ושמא היתה כוונת המהלך בדרך להציל את המעות מן האונס ע"י שעשה אותם מע"ש (כמשנת נדרים פ"ג מ"ד ובבלי יבמות קט"ו ב'), ואת החבית מן השבירה, ע"י שעשה אותה תרומה (עיין במשנת נדרים הנ"ל פ"ג מ"ה, וכפירוש הירושלמי שם במקומו). ולפיכך באנס, סתמא כיכול להציל ע"י הדחק דמי, ואפשר שהאנס יפרוש ממעות מע"ש (עיין מ"ש לעיל, עמ' 478 הע' 70), אבל בשפיכת החבית אין דבורו אלא פטומי מילי בעלמא, והוא מתייאש ממנה, ולפיכך אין תרומתו תרומה.

24-25. **לוקחין חיה ועוף לבשר התאוה וכו'.**בירושלמי פ"א ה"ג, נ"ב ע"ד: בראשונה היו אומרים לוקחין בהמה לבשר תאוה והיו מבריחין אותו מעל גבי המזבח. חזרו לומ' לא יקחו. [חזרו לומ']⁴¹ אפילו חיה וכו'. ובבא זו של התוספתא היא לפי הגזירה הראשונה שאין לוקחין בהמה לבשר תאוה אלא חיה ועוף דוקא. ובספרי ראה (פי' ק"ז סוף עמ' 168): יכול יקח בהמה למשתה בנו וכו', שמחה האמורה כאן שלמים. ועיין במשנתנו פ"א מ"ג.

footnotes: ⁴¹ כ"ה בכי"ר. וכן כנראה היה גם לפני הר"מ, עיין בפיה"מ פ"א מ"ד. ובהוצ' שלנו, וכן בנוסח הרש"ס נשמטו שתי מלים אילו.

25. **אבל לא לזבחי שלמים.**כלומר, אבל אם קנה לזבחי שלמים אינם נתפסים בקדושת מעשר כלל, עיין במשנתנו פ"א מ"ד ובמנחות פ"ב א'. ועיין ר"מ פ"ז מה' מע"ש הי"ב ובמהרי"ק שם. ועיין במשנתנו פ"ג מי"א, ומדברים שם כשלקחו לבשר תאוה, כפי שמוכח מפסק הר"מ ומסתימת דברי הראשונים למשנתנו שם. אבל עיין בפי' הרש"ס שם, נ"ה ע"ב. ונדחק לפרש כן, מפני דברי הירושלמי שם, ואין צורך, עיין בס' ניר לירושלמי שם.

25-26. **שיהא בשר התאוה מטמא וכו'.**לפי גזירה זו לא היו אוכלים בירושלים בשר תאוה אפילו של חולין, כדי שלא להבריח את הבהמה מן המזבח, אבל עדיין היו אוכלים בשר חיה (עיין בתוספתא נדה פ"ט הי"ח). ובמשנת בכורים (פ"ב מ"י): כיצד שוה (כלומר, כוי) לבהמה וכו', ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים. ובירושלמי שם (ס"ה ע"ב): ואפילו בשעה שהיו לוקחין בהמה⁴² לבשר תאוה, אינו נלקח [בכסף] מעשר ויאכל בירושלים. ופירושו: ואפילו בשעה שעדיין לא גזרו טומאה על בשר תאוה של בהמה, והיו אוכלים אותה בירושלים, אבל הרי אסור היה לקנות בהמה בכסף מעשר לבשר תאוה, ולפיכך אף כוי אינו נלקח, משום חשש שהוא בהמה.⁴³

footnotes: ⁴² בנוע"י הגיה: חיה. ואעפ"י שהגהה זו מסתברת מאד, אבל כגירסא שלפנינו כ"ה אף בנוסח הרש"ס, בריבמ"ץ ובר"ש למשנתנו, וקשה להגיה את כל הנוסחאות. ⁴³ וכנראה שלפני שגזרו על חיה גזרו על בהמת בעלת מום שלא תלקח בכסף מעשר. עיין בדברי ר' יוחנן בירושלמי כאן הנ"ל: גזרו על זכר בעל מום, מפני נקיבה בעלת מום. וכוי, אעפ"י שאינו ראוי למזבח, אינו גרוע מבהמה בעלת מום.

26. **אמרו אין לוקחין חיה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: חזרו לומ' (עיין הע' 41) לא יקחו אפילו חיה אפי' עופות. ובח"ד ציין לתוספתא נדה (הנ"ל): בראשונה היו אומרים בשר התאוה טהור, חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא את הידים וכו', חזרו ואמרו חיה ולא עוף. והוא כשיטת התוספתא כאן שחילקה בין חיה ועוף, ולפי גזירה ראשונה לא גזרו טומאה אלא על בשר תאוה של בהמה וחיה (דמיחלפא בבהמה), אבל לא על בשר עוף. ובירושלמי הנ"ל שנו כשיטת ר' אליעזר בן יהודה להלן, שלא חילק בין חיה ועוף. ברם ברייתא זו דחויה מן ההלכה, עיין במשנתנו פ"א מ"ג, פ"ג מי"א ולהלן שו' 34, ולעיל שביעית פ"ז שו' 15 ומש"ש, ואף החכמים לא אסרו בשביעית שם אלא במחלל חוץ לירושלים, עיין בירושלמי כאן סה"ג, נ"ב ע"ד, ובפ"מ שם. והברייתא שלנו החמירה במע"ש. אבל לפי ההלכה שמע"ש הוא כחולין גמורין (עיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 51), הרי אין איסור לקנות בו בשר תאוה מדבר שאינו ראוי לשלמים. וכן פסק הר"מ (פ"ז מה' מע"ש הי"ב): גזרו בית דין שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר אלא לשלמים, אבל חיה ועוף לוקחין שאינן ראויין לשלמים.⁴⁴ ועיין במשנתנו ערלה ספ"ב, ובשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים רכ"ג, ובס' משנה ראשונה ערלה ספ"ב ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 290.

footnotes: ⁴⁴ כ"ה בכל הדפוסים מד' רומי ואילך, וכ"ה בכתי"י תימן שברקתי. אבל בכ"י על קלף (כ"י רבינוביץ): אבל חיה ועוף אין לוקחין וכו'. וכן במהרי"ק שם: ומצאתי נוסחאות בספרי רבינו כתוב בהם, אבל חיה ועוף אין לוקחין, וכן מצאתי בס' כתיבת יד (ומדבריו משמע שהנוסחאות שהזכיר הן נוסחאות של דפוס. ושמא היה לפניו כן בדפוס שנאבד מאתנו, או שכיוון לדפוס עם הגהות כת"י), גם בס' המצות (עשין סוף קל"ו, ר' ע"ד) בדפוס שלנו כתוב כן (וכ"ה אף בסמ"ג על קלף שבביה"מ כאן) וכו', והנוסחא שלנו נראה שהיא היותר נכונה, וכן מצאתי בספר מוגה, וכן נראה מפי' המשנה שכתבתי וכו'.

27. **איש אבלין וכו'.**בד: איש אכלי'. ובכי"ע: איש איבלייס. וביוחסין השלם 57 ע"א: ובתוספתא ר' אליעזר בן יהודה איש אובלים, בפ' קמא דמעשר שני. ולהלן נדה הנ"ל: איש כפר אובלין. ועיין בס' הישוב כ"א ח"א עמ' 1.

27-28. **שכן הגת שנעשת על גבי בשר תאוה וכו'.**כלומר, אם המתעסק בגת אכל בשר תאוה, דינו כאילו אכל חולין טמאים. ולהלן נדה הנ"ל: אפילו נעשית על גב עוף אחד ועל גב תרנגול אחד וכו'.⁴⁵ והכוונה שלא על עוף (כגון תור ובן יונה) בלבד גזרו (שהרי הוא בא עולה בנדבה, ולפיכך גזרו על בשרו), אלא אפילו על תרנגול (שאינו כשר לשום קרבן, ואף לא יחליפו את בשרו בבשר בהמה וחיה) גזרו שיהא מטמא את הידים.

footnotes: ⁴⁵ כ"ה בד ובכי"ו. ונוסח צוקרמנרל בדוי.

28. **טמאה לקודש טמאה לתרומה.**בד: וטהור לתרומה, ובכי"ע: טהורה לתרומה, וכ"ה להלן נדה הנ"ל (ועיי"ש גם בדברי הת"ק). ולכאורה אינו מובן שהגת תהיה טהורה לתרומה וטמאה למעשר. אבל לגי' כי"ו היא טמאה לתרומה ולמעשר, עיין במשנת פרה פי"א מ"ה.⁴⁶ ברם קשה להגיה את רוב הנוסחאות והכוונה היא שבירושלים עיר שעושה את כל ישראל חברים, היו כולם טהורים לקודש (עיין חגיגה פ"ג מ"ו), ולפיכך אסרו לקנות בשר תאוה בכסף מעשר, כדי שלא יפסל גופם לאכילת קדשים ע"י אכילת המעשר.

footnotes: ⁴⁶ ועיין בבלי חגיגה י"ח ב' ובמקבילות שבירושלמי שם פ"ב ה"ה, ע"ח ע"ב, ובכורים פ"ב ה"א, ס"ד ע"ד.

29. **פתוחה צריך לאכל כנגד הקנקן.**שהרי אין הקנקן בטל על גבי היין (עיין להלן) ונמצא ששלם בכסף מעשר אף בעד הקנקן, ודינו כקונה כלים בכסף מעשר שאוכל כנגדן, כלומר, שאוכל משלו בקדושת מעשר כנגד שווי הקנקן, עיין במשנתנו פ"א מ"ד וספ"א.

29-30. **סתומה אין צריך לאכל כנגד וכו'.**מפני שהיין צריך לקנקן כשהוא סתום (בבלי עירובין כ"ז ב'), ואם פותחו מתקלקל היין (ירושלמי גיטין ספ"ג), ולפיכך בטל אגב היין. וכן בספרי ראה (פי' ק"ז עמ' 168, ירושלמי כאן פ"א רה"ג, בבלי עירובין כ"ז ב'): ביין ולקחת חבית על ידי קנקנה. וכן במשנתנו (פ"א מ"ג): כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין, ועיין במשנתנו ספ"ג. והארכנו בזה להלן פ"ב שו' 106 ואילך, עיי"ש.

30. **אבל בשל ציר וכו'.**וכשהיו קרבי דגים מעורבין בו, עיין להלן שו' 49. (ח"ד).

30-31. **ושל מוריס.**עיין מ"ש לעיל עמ' 57, ועיין ר"מ פ"ז מה' מע"ש ה"י ("הרי הן כמורייס"), ומקורו מכאן.

31. **אין צריך לאכל וכו'.**ר' יונה בר"ג מחק את המלה "אין", שהרי לא מצאנו בשום מקום שהמינים הללו זקוקים לקנקניהם, ושיתקלקלו אם מערה אותם ממקום למקום. וכן הוכיח מלהלן פ"ב שו' 108, לפי הגירסא הנכונה שמעתיק בפיה"מ להר"מ והגירסא בירושלמי, עיין מש"ש.⁴⁷

footnotes: ⁴⁷ במהרי"ק פ"ח מה' מע"ש סה"ה כתב: "ודין חומץ או ציר בתוס' פ"א וגם סוף פ"ב. והלשון בתוס' שלנו פ"ב נראה שכתובה בטעות, שכתב שם קנה מעשר. ונראה שצ"ל, לא קנה, וכן היא בפ"א". ודבריו אינם מובנים, שהרי אף בפ"א כאן משובש. ושמא צ"ל: וכן היא בפיה"מ, עיין מ"ש להלן פ"ב שם.

32. **דיתבאות של תמרה.**בד: ריתכאות וכו', ובכי"ע: דורכאות וכו'. וברדב"ז (פ"ח ה"ד, בד"ר): דירבאו'. וכנראה שצ"ל: רוכבאות (או ריכבאות) של תמרה, כלומר, מכבדות של תמרה. ובפיה"ג עוקצין פ"א עמ' 139: מכבדות של תמרה, רוכבה דהוצי. ולעיל כלאים פ"א שו' 29: ברכב של תמרה. ובבבלי ב"ב (ס"ב ב'): ריכבא דדיקלא, ועיין בנמושות של מהרי"ן אפשטין בפיה"ג שם עמ' 201. ומלמדת התוספתא שאינו צריך לאכול כנגד המכבדות, אעפ"י שמשתמש בהן כמטאטא. ובמשנתנו (פ"א סמ"ד): סלי זיתים וסלי ענבים עם הכלי לא יצאו דמי הכלי לחולין. ומפרשת התוספתא שריכבאות ופטיליאות וכו' בטילות אגב הפירות.

**ופוטליאות.**כלומר, סלים מיוחדים לתאנים ולתמרים (πατέλλιον ,πάτελλα), עיין במשנתנו כלים פט"ז מ"ה ובפיה"ג שם עמ' 45, ובהערות שם. והפטיליא בטלה ע"ג התאנים והתמרים. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

**ודרוסות של תמרה.**וכ"ה בד.⁴⁸ ובכי"ע: ודרוסות של תרומה (צ"ל: תמרה). ומכאן שהגירסא "ודרוסות" היא בכל הנוסחאות, ואין להגיה. וכנראה שהיו דורסים את התמרים בסל או בקופה, כדי שיזוב הדבש מתוכן (עיין במשנת מנחות פ"ח מ"ד, לעניין זיתים), והיו נמכרים יחד עם הקופה, והן היו נקראים דרוסות. ובירושלמי (פ"א ה"ג, נ"ב ע"ד): חותל של תמרים (עיין בפיה"ג הנ"ל, עמ' 45) פטולייא של תמרים יצאו לחולין. קופות של תמרים אית תניי תני יצאו ואית תניי תני לא יצאו. א"ר חסדא מאן דאמר יצאו, דרוסות (כלומר, כשנדרסו בתוך הקופה, ולמד כן מן התוספתא כאן, עיין מ"ש לעיל). ומאן דאמר לא יצאו, בשאינן דרוסות. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' מע"ש ה"ד.

footnotes: ⁴⁸ ובד"ח שבשו: ותורסות. וכן שבשו בד"ח של הרדב"ז על הר"מ פ"ח מה' מע"ש ה"ד, אבל ביקר תפארת לנכון: ודרוסות.

33. **אם היו קופות הרי זה אוכל.**כלומר, אם היו הכלים (שהתמרים בתוכם) קופות (לאפוקי חותלאות ופוטיליאות) הרי זה אוכל כנגד הקופות, מפני שלא יצאו לחולין. ובדרך השערה נראה שצ"ל כאן: אם היו ק[ל]ופות הרי זה יאכל. והברייתא משלימה את משנתנו (פ"א מ"ג): האגוזים והשקדים יצאו קלפיהם לחולין,⁴⁹ ומוסיפה התוספתא שהלכה זו היא דוקא אם קנה אותם בקליפיהם,⁵⁰ אבל אם היו קלופים, אעפ"י שהחזיר אותם המוכר לקליפיהם אוכל כנגדן, דוגמת קנקנים פתוחות.

footnotes: ⁴⁹ מכיוון שהתוספתא לא הזכירה את שם הפירות, השתמשה בלשון רבות נקבות. ⁵⁰ ובמשנת מסדר התוספתא היה סדר אחר מאשר במשנתנו, כפי שיוצא ברור מן ההלכה שלהלן בסמוך (הלוקח צבי וכו').

**ושאר כל הדברים וכו'.**הברייתא מבארת את משנתנו הנ"ל, שלאו דווקא כנגד קליפות האגוזים והשקדים אינו אוכל (אם קנה אותם בקליפיהם), אלא הוא הדין לשאר פסולת, כגון פסולת ענבים וזיתים, אינו אוכל כנגדה. וכן כנראה פירש הרדב"ז (פ"ח מה' מע"ש ה"ד. ועיין ר"מ שם) שהביא בבא זו, והוסיף: והוא הדין לכל הקליפות.

34. **הלוקח צבי וכו'.**מפני שהלוקח חיה לבשר תאוה יצא העור לחולין (משנתנו פ"א מ"ג).

35. **שחוט צריך לאכל כנגד העור.**בריטב"א עירובין (כ"ז ב' ד"ה ומנא תימרא): ויש אומרים שלא התיר הכתוב בקר אגב עורו, וצאן אגב גיזתו, אלא בשלקחם חיים שאז הם טפלין לו וכו'. ונראין דברים דלגמרי שרא הכי רחמנא, ואפילו כשאפשר לו ליקח בשר בלא עור ובלא גיזות, דלא פליג רחמנא בהא וכו'. ותמוה שלא הזכיר שבתוספתא מפורש כדעת יש אומרים. ובמדרש תנאים (דברים י"ד, כ"ו, הוצ' רד"צ הופמן עמ' 79): מה בקר וצאן מיוחדים שאי אפשר לו להקנות אלא על ידי עורן יצא עורן לחולין, אף כל שאי אפשר לו להיקנות אלא על ידי עורו יצא עורו לחולין. ובמה"ג המשיך מעצמו: מכאן אמרו לקח בהמה לזבחי שלמים וכו' יצא העור לחולין. אבל באמת אפשר לומר: מכאן אמרו לקח צבי שחוט לא יצא עורו לחולין, שהרי אפשר ואפשר לו להיקנות בלי עורו, ואף העור אינו שומר עליו מקלקול. ודינו כקונה פירות (עיין במשנתנו פ"ג מי"א) בסל (עיין במשנ' פ"א מ"ד). ועיין תוספ' עירובין כ"ז סע"ב. ברם הברייתא במדרש תנאים שם היא מדברי ר' עקיבא, והיא חולקת בכמה הלכות על הספרי שם (פי' ק"ז עמ' 168, עיין מ"ש להלן שו' 41 ד"ה הלות). ומשנתנו שסתמה את דבריה, כנראה, הולקת על ברייתא זו, ולפיכך השמיטה הר"מ, וכמו שהכריע בריטב"א הנ"ל.

35-36. **אין משכירין בתים בירושלם וכו'.**כפו"פ פ"ו, ע"ט ע"א. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרל"ג. והלכה זו נשנית אף להלן נגעים פ"ו ה"ב, אבות דר"ן נו"ב פל"ט, הוצ' שכטר, נ"ד ע"א, בבלי יומא י"ב א' ומגילה כ"ו א'. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' בית הבהירה הי"ד. ובאבות דר"ן נו"א פל"ה, נ"ב ע"ב (כנוסח כ"י, עיין בהערה ט"ו שם): ומוכרין בה בתים מקרקעות ולמעלה, כלומר, אבל לא את קרקע הבית.⁵¹ ונתנה התוספתא כאן טעם: מפני שהן של שבטים.⁵² ובירושלמי מע"ש (פ"ג ה"ה, נ"ד סע"א): בדין הוא היה אפילו בתים ששם לא יטבלו (כלומר, למעשר) שהן של כל ישראל. ובירושלמי ערלה (פ"א ה"ב, ס"א רע"א): פרט לירושלים שהיא לכל השבטים (כלומר, ואינה מטמאת בנגעי בתים). אבל בספרי ראה (סוף פיס' צ"ב עמ' 154): פרט לירושלים (כלומר, שאינה נעשית עיר הנדחת) שלא נתנה לבית דירה. ובפי' רבינו הלל שם (ל"ה סע"ג): שלא ניתנה לבית דירה, שלא נתחלקה לשבטים,⁵³ אלא הויין מקום חנייתן של ישראל בעלייתן לרגל. ולפירוש רבינו הלל יש לפנינו שלש דרגות בא"י. כל א"י נתחלקה לשבטים וניתנה לאחוזה, ערי מקלט ניתנו לבית דירה (עיין להלן), וירושלים היא מחנה ישראל, וניתנה לחנייה גרידא, ולא לבית דירה.⁵⁴ ובמשנת מכות ספ"ב: מעלים (ס"א: מעלות) היו שכר ללויים דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר לא היו מעלים (ס"א: מעלות) להן שכר. ועיין בבבלי שם י"ג א', ברש"י ובתוספ' שם ד"ה מעלים ובמלא"ש למשנה שם. אבל בירושלמי במקומו: תני ר' יודה אומר למחלוקת ניתנו. ר' [מאיר]⁵⁵ אומר לבית דירה ניתנו. וכן מפורש בירושלמי מע"ש (פ"ה סה"ח, נ"ו ע"ד) שהתנא הסובר במשנתנו (שם) שכהנים ולויים אינם מתוודים סובר שערי מקלט ניתנו לבית דירה, והסובר שמתוודים סובר שערי מקלט ניתנו למחלוקת.⁵⁶ הרי לך ברור שלשיטת הירושלמי (בדעת ר' מאיר) אין הרוצח מעלה שכר ללויים בעד הדירה, מפני שערי מקלט לא ניתנו ללויים אלא לדירה.⁵⁷ והואיל והתורה קבעה את דירת הרוצח בשגגה בעיר מקלט, הרי אף לו ניתנה לדירה. אבל ברור שמשכירים שם בתים לכל אדם, שהרי הבתים בעצמם הם בוודאי של הלויים (כי בתי ערי הלוים היא אחזתם בתוך בני ישראל), והם נמכרים ונגאלים מיד, ויוצאים ביובל (עיין במשנתנו סוף ערכין ובבבלי שם). מעתה מסתבר שאין משכירין בתים בירושלים לאכסנאין דווקא, כלומר, לעולי רגל, לאנשי מעמד ולכל מי שהביא קרבן שטעון לינה, שעל מנת כן נתיישבה ירושלים (דוגמת ערי מקלט ביחס לרוצח). וניתנה רשות לזרים הללו לגור חנם עם בעל הבית בביתו, אם אפשר היה לבעה"ב להצטמצם (עיין מ"ש להלן בשם אבות דר"ן), אבל פשיטא שאי אפשר היה להוציא את בעה"ב מביתו. וכן מסתבר שמותר היה להשכיר בית לבן ירושלים ולמכרו לו מן הקרקע ולמעלה. ועיין מ"ש להלן שו' 37.

footnotes: ⁵¹ בנוסח הדפוס שם: אין מוכרין בה בתים מן הקרעות ולמעלה, וקיצור לשון הוא, והכוונה: [אלא] מן הקרקעות ולמעלה, כמו שתקנו בד"ח. ⁵² להלן נגעים פ"ו ה"ב: פרט לירושלים שהוא של ישראל. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 190. ⁵³ עיין בבלי ב"ק פ"ב ב'. ועיין סיגנון הירושלמי בדין ערי מקלט שהבאנו להלן. ⁵⁴ ולפ"ז מובן יותר הלשון בתוספתא נגעים הנ"ל: ואין משכירין בתוכה בתים. ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב (ועיין גם באבות דר"ן הנ"ל, נ"ב ע"ב), כלומר, אין נותנין מקום חנייה בתוכה לגר תושב לבנות לו בית, מפני שהיא מחנה ישראל גרידא. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 191. ⁵⁵ לפנינו חסר שם האומר. ובקטע מן הגניזה שנתפרסם בתרביץ שי"ז, עמ' 134: ר' יוסה. ⁵⁶ אלא שיש שם שיבושים בשמות התנאים. וכן בירושלמי סוטה פ"ט סה"ב, כ"ג ע"ג: ערי מקלט מה הן? אין תימר למחלוקת ניתנו מביאות עגלה ערופה. אין תימר לבית דירה ניתנו אינן מביאות וכו'. ⁵⁷ בירושלמי אינו מחלק בין שש ערי מקלט לשאר ערי הלויים, ובכל אופן מוכח מסוגיית הירושלמי במע"ש הנ"ל שבא"י לא פירשו כרב כהנא בבבלי מכות י"ג א'. ועיין בגבורות ארי שם.

36. **ר' לעזר בי' ר' שמעון וכו'.**בכי"ע: ר' אלעזר בר' צדוק וכו'. וכ"ה בבבלי יומא ומגילה הנ"ל.

36-37. **אף לא המטות.**ופי' בתוספות (מגילה כ"ו א' ד"ה אף): דכיון שהקרקע מקום המטות לא היה מיוחד לבעלים, לא היה כח בידם להשכירם שכירות שלמה, ומ"מ מחמת מטלטלים היו נוטלין עורות הקדשים. ובתו"י יומא הוסיפו שהוא הדין לשאר מטלטלים קבועים, כגון תיבות וכדומה. אבל מדברי המקורות שנביא להלן משמע שאין כאן אלא מנהג. ובאבות דר"ן פל"ה הנ"ל (נ"ב ע"ב): ואין לוקחין בה שכר מטות. ר' יהודה אומר אף לא שכר מטות מוצעות (כלומר, אפילו בעד המצעות).

37. **בעלי אשפיזין באין ונוטלין אותן בזרוע.**ערוך ערך אשפיז בשם התוספתא. ועיין הגירסא בעה"ש ובהערות שם. ובבבלי (יומא י"ב א', מגילה כ"ו א' הנ"ל) אמר עלה אביי: שמע מינה אורח ארעא למשבק איניש גולפא (קנקן) ומשכא באושפיזיה. ופירש בריטב"א (יומא שם): וכיון דבעלמא אורח ארעא בהכין, אמור רבנן שיטלו אותן בזרוע, כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות.⁵⁸ והלכה זו היא מדברי ר' אלעזר בר' שמעון (או: בר' צדוק), אבל לת"ק אין צורך בזה, והיו חייבים לשלם בעד המטות והמצעות. ועיין מ"ש דוב גייגר בתוספות הערוך השלם עמ' 71 ערך אושפז על מוצאה של מלה זו. ובאבות דר"ן הנ"ל: לא היו לוקחים בה עורות קדשים. מה היו עושים מהם? רשב"ג אומר נותנים אותם לבעלי אושפיזין. אכסניין היו שרויין מבפנים ובעלי אושפיזין מבחוץ. אכסניין מערימין ונוטלין כבשים המצויירין⁵⁹ יפין בארבע ובחמש סלעים, ובהם היו אנשי ירושלים משתכרין. ולפ"ז לקחו את העורות⁶⁰ כשכר פינוי כל הבית לאורחים, שהרי מן הדין לא היו מחוייבים לפנות לאורחים את כל הבית. ומנהג זה של פינוי כל הבית לאורחים ע"י אנשי ירושלים מתקיים ע"י מקום אחר בתוספתא. וכן שנינו להלן סוכה (פ"ב רה"ג): מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה טפחים ומסככין על גביהן, וישינין תחתיהן.⁶¹ והדברים לכאורה תמוהים מאד, וקשה להבין למה ישנו אנשי ירושלים תחת מטות, שאין בין מעיהן לקרקע עשרה טפחים.⁶² אבל הדברים מתבארים לפי הברייתא באבות דר"ן הנ"ל. ובחג הסוכות לא יכלו בעלי אושפיזין לשרות מבחוץ ולישון חוץ לסוכה, ולפיכך ישנו תחת המטות, ונתנו את המטות לאכסניין, וכולם יצאו ידי חובת סוכה.

footnotes: ⁵⁸ ועיין מ"ש ידידי הר"ש בילובולוצקי במאמרו ירושלים בהלכה בס' עלי עין לכבוד ש"ז שוקן, ריש עמ' 29. ⁵⁹ כנוסח הדפוסים. ופירושו, כבשים שעורותיהם מצויירים, והיו שוים לפעמים יותר מן הכבש עצמו. וההערמה היתה שלקחום מכסף מע"ש (עיין במשנת שקלים פ"ז מ"ב), והוציאו כסף מע"ש לחולין, וכדין משנתנו (מע"ש פ"א מ"ג): הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו' יצא העור לחולין, אעפ"י שהעור מרובה על הבשר. ⁶⁰ ואת הקנקנים, עיין בר"ח יומא שם, ודבריו מיוסדים על דברי אביי שהעתקנו לעיל. ⁶¹ וכ"ה הגירסא ("תחתיהן") גם בד, בכי"ע ובכ"י לונדון. ועיין בירושלמי שם פ"ב ה"ב, נ"ב ע"ד. ⁶² שהרי הם יצאו ידי חובת סוכה. עיין בבלי שם כ' ב' ובתוספ' שם ד"ה הישן.

38. **לולבי הזרדין והחרובין וכו'.**כלומר, קצוות הענפים הרכים של הזרדין (מין קנה, עיין מ"ש לעיל כלאים פ"ג שו' 55) שהיו אוכלים אותם ע"י כבישה בחומץ או במי מלח.⁶³ ובמשנתנו (עוקצין פ"ג מ"ד): לולבי זרדים ושל (בהוצ' לו ובפיה"ג שם: של) עדל וכו' אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שימתוקו. ולהלן בתוספתא שם פ"ג ה"ט כלשון שבתוספתא כאן לעניין טומאת אוכלין. והכוונה כאן ללולבים גרידא.⁶⁴

footnotes: ⁶³ כעדותם של הקדמונים, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ג, עמ' [254] ואילך. ועיין לעיל שביעית פ"ה שו' 24 ואילך ומש"ש. ⁶⁴ אבל החרובין עצמם ניקחים בכסף מעשר מיד, שהרי הם נאכלים כמות שהם וחייבים במעשרות (מעשרות פ"א מ"ג). ועיין ר"מ פ"א מה' טומאת אוכלים הי"ד.

**עד שלא ימתיקו אין נקחין וכו'.**במשנת עוקצין הנ"ל פירשו כל המפרשים שהכוונה להמתקתם בכבישה ע"י האדם (כפי שהעיר לנכון בח"ד כאן), וכן פירש הר"מ בפיה"מ שם, והשוה לשונו בפ"א מה' טומאת אוכלין הי"ד והט"ו. וכן נראה מהמשך התוספתא כאן ולהלן עוקצין הנ"ל, וכן היא בוודאי המציאות שהרי הענפים מתקשים כשהם גדלים, ואינם מתמתקים מעצמם. ובפ"ז מה' מע"ש ה"ח העתיק הר"מ כלשון התוספתא כאן. וכבר העירו המפרשים על הברייתא להלן שבת פ"ח (בד פ"ט) ה"ט שמוכח ממנה שעד שלא ימתיקו הם מאכל אדם ולכשימתיקו הם מאכל בהמה. והגר"א הפך שם את הגירסא, אבל כגירסתנו שם כ"ה גם בד, בכי"ע ובכ"י לונדון, וכן פסק גם הר"מ בפי"ח מה' שבת ה"ו. וכבר עמד על סתירה זו בשו"ת הרדב"ז ח"א, לשונות הר"מ סי' נ"ב (והביאו בעיטור בכורים כאן), עיי"ש שתירץ את הסתירה. אבל תירוצו לא יתכן אלא לפי הפירוש שימתיקו כוונתו שימתוקו מאליהן, אבל לא לפי הפירוש הנ"ל שהכוונה להמתקה בכבישה ע"י אדם. וצע"ג. ועיין ירושלמי שביעית פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב, ובפי' הרש"ס שם, ק"י סע"א ואילך.

39. **הלוף והחרדל וכו'.**תוספתא שבת ועוקצין הנ"ל (כל אחד לעניינו), ר"מ הנ"ל. ובתנחומא בראשית סי' ז': וכמה דברים קשים וכו' ומרים ממנו ואתם ממתקין אותן וכו' אין לך מר מן התורמוס וכו' וכן חרדל וצלף (צ"ל: ולוף) ודברים הרבה וכו' אתה ממתקן לצורכך וכו'. ונשנו שם המינים שנמנו כאן שהם מרים והאדם ממתקן. ועיין ב"ר פי"א, ו', עמ' 95. ועיין מ"ש על לוף לעיל עמ' 444 ועל תורמוס לעיל עמ' 361.

**והתורמסין וכו'.**עיין בפי' הרש"ס לשביעית, ק"י סע"א הנ"ל.

40. **בנות הריע נקחין וכו'.**בד: בנות חריע וכו'. ובכי"ע: בנת הדיעא⁶⁵ וכו'. והכוונה לבינין (עיין ערוך ערך בין א'), לפרודות, לגרגירי הזרע⁶⁶ של החריע.⁶⁷ ועיין ערוך ערך חריע, ומ"ש להלן שו' 47. וכבר ראה הרדב"ז (בפירושו על הר"מ פ"ז מה' מע"ש ה"ט) שבנות חריע לחוד וחלות חריע לחוד.

footnotes: ⁶⁵ צ"ל: הריע. והכתיב הריע במקום חריע מצוי במשניות מטיפוס א"י. וכ"ה בספרי שנביא להלן. ⁶⁶ כמו שפירש לנכון ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 397. ועיין בפיה"ג לעוקצין פ"ג, עמ' 145 ובהערות שם. ⁶⁷ כלומר, מוריקא, עיין מ"ש לעיל כלאים פ"ב שו' 18. ועיין לעף הנ"ל ח"ב, עמ' 13 בהערה. והוא קורטמא בארמית, carthamus tinctorius כלומר, safflower.

40-41. **נקחין בכסף מעשר וכו'.**כבר ראה ברדב"ז הנ"ל שמלשון התוספתא משמע שבבנות חריע אין מחלוקת, וכ"ע מודי שנקחות בכסף מעשר. והטעם הוא מפני שהן ראויות לאכילה, אבל אין מטמאות טומאת אוכלין (כגי' ד וכי"ו), מפני שאין נוטעין את החריע מפני גרעיניו, ואינן חשובות, ודינן כקור (להלן רהי"ד שו' 44), וכמו שהסבירו בתוספות.⁶⁸

footnotes: ⁶⁸ נדה נ"א ב' ד"ה אם ועירובין כ"ח ב' ד"ה קור, ר"ש עוקצין שם.

41. **ואין מטמאות וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ומטמא טומאת אוכלין. ועיין מ"ש לעיל.

**חלות הריע וכו'.**כנראה, שנקראו כן ע"פ צורתן, עיין בירושלמי פסחים רפ"ג, כ"ט ע"ד. ובמשנת עוקצין פ"ג מ"ה: וחלות חריע נלקחים בכסף מעשר ואינן מטמאין טומאת אוכלין דברי ר' עקיבה. אמר לו ר' יוחנן בן נורי אם נלקחים בכסף מעשר, מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין? ואם אינן מטמאין טומאת אוכלין, אף הם לא ילקחו בכסף מעשר. ומכאן אנו למדים שאף ר' חלפתא עמד בשיטת ר' יוחנן בן נורי. ובס' משנה אחרונה למשנת עוקצין שם העיר לנכון שמחלוקת ר"ע ור"י בן נורי היא במחלוקת ר"ע ור' ישמעאל, אם דורשין כלל ופרט, או ריבוי ומיעוט. ויפה כיון, שכן הוא בספרי ראה (פי' ק"ז עמ' 168): מנין אף משביחי אכילה ושתיה, כגון הקושט וכו' וחלות הריע, ת"ל ובכל אשר תשאלך נפשך. אבל במדרש תנאים שם (סוף עמ' 78): יכול שאני מרבה הקושט וכו' וחלות חריע והפלפלין, ת"ל בבקר ובצאן וכו', מה אלו לאכילת גופו [אף כל לאכילת גופו], יצאו אלו שאינן לאכילת גופן, אלא לטעם או ריח שבהן. וכן בירושלמי (כאן פ"א ה"ד, נ"ג ע"א, ובמקבילה בעירובין פ"ג) הסיקו שר' ישמעאל ור' עקיבה נחלקו במכשירי פרי אם נלקחים בכסף מעשר, וכל מה ששנינו במשנת עוקצין ובספרי הם מכשירי פרי.

42. **אצל ר' חלפתא.**כ"ה בכל הנוסחאות, ולא אמר אצל ר' חלפתא אבא, עיין מ"ש לעיל מעשרות פ"ב שו' 25.

43. **לא ילקחו.**וממילא שאין מטמאין טומאת אוכלין, עיין במשנת עוקצין שהעתקנו לעיל. ובירושלמי (עירובין פ"ט ה"ד, כ"ה ע"ד; חגיגה פ"ג ה"ד, ע"ט ע"ג) הסיקו: ר' יוחנן אמר חומרין. מטמין טומאת אוכלין. ואינן נלקחין בכסף מעשר. אבל בבבלי (נדה נ"א ב'): וא"ר יוחנן⁶⁹ נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר, ואין מטמאין טומאת אוכלין (והיינו כר' יוחנן בן נורי). והוא בניגוד למה שאמרו בירושלמי הנ"ל בשם ר' יוחנן. וכן פסק הר"מ לעניין מעשר (בפ"ז מה' מע"ש ה"ט) ולעניין קבלת טומאה (בפ"א מה' טומאת אוכלין ה"ו) כמסקנת הבבלי.

footnotes: ⁶⁹ כ"ה בכי"מ ובר"ש לעוקצין הנ"ל. ולפנינו בטעות: וא"ר יוחנן בן נורי.

44. **קור נקח וכו'.**להלן עוקצין פ"ג ה"י, בבלי עירובין כ"ח ב', ופסקה הר"מ בפ"ז מה' מע"ש ה"ח. וקור הוא מוח של ראשי דקלים, והיו בני אדם אוכלין אותו (עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ג שו' 50) ע"י הכנה מיוחדת, עיין בבבלי עירובין שם, ומ"ש לעיל שו' 40–41. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 187.

**כפניות נקחות וכו'.**וכן מעתיק בערוך (ערך כפניות): כפניות נלקחות וכו' ומטמאות וכו'. וכ"ה להלן עוקצין בד ובר"ש שם ובבבלי עירובין הנ"ל. וכן במשנתנו עוקצין הנ"ל: כפניות אוכלין, ופטורות מן המעשרות, ועיין ר"מ פ"א מה' טומאת אוכלין הי"ג. אבל במשניות מטיפוס א"י (לו, קויפמן, פרמה, ד"נ): כפניות לאוכלין וכו'. וכן בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ו, ל"ה ע"ג): וכפוניות לאוכלין וכו'. וכבר הראינו בתס"ר (ח"ד עמ' 187) ש"לאוכלין" פירושו לָאוכלין, לא אוכלין (עיין להלן הערה 78). ומסורת זו מתאימה לגירסת כי"ו בתוספתא שם: כפניות אין נקחות בכסף מעשר ופטורות מן המעשרות, עיין מ"ש להלן שו' 46. וכפניות הן פגי תמרים רעים שלא בשלו כל צרכם, וטעמן נפגם יותר כשהן גדלות, עיין מ"ש לעיל שביעית שו' 50.

45. **ר' יהודה אומ' וכו'.**וכ"ה בתוספ' עוקצין הנ"ל, לפי גירסת הר"ש (ולפנינו שם הגי' משובשת, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד 187). וכ"ה בבבלי עירובין הנ"ל.

**קור הרי הוא כעץ וכו'.**משנת עוקצין פ"ג מ"ז, וסתמה כדברי ר' יהודה כאן. ובארו בעירובין הנ"ל, שר' יהודה מוסיף על דברי הת"ק שקור הוא כעץ ממש, ואין מברכין עליו בורא פרי האדמה (אלא שהכל נהיה בדברו, עיי"ש).

46. **כפניות הרי הן וכו'.**במשנתנו הנ"ל: כפניות אוכלין ופטורות מן המעשרות. ולפ"ז כל הבבא שם היא כר' יהודה. אבל כבר הראינו לעיל שבנוסחאות מטיפוס א"י הנוסחא שם היא: לאוכלין (=לא אוכלין) וכו', ולפ"ז הסיפא שם אינה כר' יהודה, אלא כת"ק של התוספתא (לפי נוסח כי"ו בעוקצין שם) עיין מ"ש לעיל שו' 44 ד"ה כפניות.

47. **כורכום אין ניקח וכו'.**בד ובכי"ע: כרכום וכו', והיא היא, והכוונה כנראה לכרכום שבמקרא (שה"ש ד, י"ד), כלומר, לצמח .Saffron ,Crocus sativus⁷⁰ ומכאן ברור שחריע (לעיל שו' 40) אינו כרכום. וכן בר"מ פ"ז מה' מע"ש ה"ט: הכרכום אינו נלקח, שאינו אלא למראה. וכן כל כיוצא בו מנותני ריח ומראה וטעם, הואיל ואינן לאכילת גופן אלא לטעם שנותנין וכו', וחלות חריע וכל כיוצא באלו, אינן נלקחין בכסף מעשר. ורבינו התחיל בלשון התוספתא כאן וצירף לה את משנת עוקצין פ"ג מ"ה (וכר' יוחנן בן נורי) וסיגנן ע"פ מדרש תנאים עמ' 79 (עיין מ"ש לעיל שו' 41 ד"ה חלות). [ועיין ירוש׳ מעשרות פ״ה ה״ז, נ״ב ע״א.]

footnotes: ⁷⁰ עיין מ"ש ר"ע לעף, פלורה ח"ב, עמ' 8 ואילך. ועיין לעיל כלאים פ"ג שו' 50.

48. **לפי שאין בו טעם אלא למראה.**כלומר, משתמשים בו כדי לתת צבע לאוכלין. ומכאן שר' אליעזר סובר שכל דבר שנותן טעם והוא מכשיר פרי ניקח בכסף מעשר, וכר' עקיבה לעיל שו' 43. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

49. **היו מוכרין ציר וכו'.**כלומר, היו מוכרין ציר בעד כסף מע"ש, שהיה מתחלל על הציר. ובבבלי עירובין כ"ז א': היו לוקחין ציר בכסף מעשר. וסובר ר' יהודה בן גדיש שלוקחין אפילו מי דגים מפני שומן הדגים שמעורב בהן, אעפ"י שאין טעמו ניכר יפה, אלא שמראה המים משתנים מחמת השומן.

**אמרו מי אמר וכו'.**בכי"ע: א' לו מי יאמר וכו'. ובד: אינמי (צ"ל: א"ל מי) אמר וכו'. ובבבלי הנ"ל: אמר לו שמא וכו' (ויש גורסים: אמרו לו, עיין דק"ס שם).

**שמא דגים מוכרין עמו.**בבבלי הנ"ל: שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגים מעורבין בהן. ומכאן שאף ר' אליעזר מודה שלוקחין דגים בכסף מעשר, ולר' יהודה בן גדיש לוקחין אפילו ציר בלי תערובת דגים. ואמרו בבבלי שם (כ"ז ב') ששניהם דורשין ריבויין ומיעוטין, והיינו כר' עקיבה, עיין מ"ש לעיל שו' 41 ד"ה חלות.⁷¹

footnotes: ⁷¹ אבל בר"מ פ"ז מה' מע"ש ה"י: אם נתן לתוכו שמן הרי הן כמורייס, ולוקהין מהן בכסף מעשר (עיין לעיל שו' 30 ושו' 30–31 ומש"ש). ומכאן שלוקחין דגים בכסף מע"ש. וכן לעיל שם (ה"ד) לא הזכיר שאיו לוקחין דגים וחגבים בכסף מע"ש, ועיין עירובין שם כ"ז סע"ב ואילך.

50. **הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: הלוקח בהמה בשוגג וכו'. וכן במשנתנו פ"א מ"ו: הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמיה למקומן. מזיד תעלה ותאכל במקום. ואם אין מקדש תקבר ע"י עורה. ופי' המפרשים שאם קנה בשוגג הוא מקח טעות, שהרי לוא היה יודע שהמעות הן מע"ש לא היה קונה בהמה להוליכה לירושלים, משום טרחת הדרך (וגם משום איסור, עיין להלן), אבל אם לקח במזיד אוקמינן אדינא, והלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה. וכן בבבלי קידושין (נ"ה סע"ב): תנו רבנן אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני,⁷² ואם לקח, בשוגג יחזרו דמים למקומם, במזיד תעלה ותאכל במקום.⁷³ ולכאורה גירסת כי"ו וד ("לזבחי שלמים") משובשת, שאם לקח לזבחי שלמים, מה שייך לומר שוגג ומזיד, הרי לקח בפירוש לשלמים. ברם מדברי ר' יהודה להלן יש לה סיוע, ופירושה שהשגגה היא שנתכוין לקנות שלמים ממעות של חולין, ונתן בטעות מעות מע"ש, ונמצא שלא יצא ידי נדרו (כמשנת מנחות ספ"ז, ועיי"ש בבבלי פ"ב א'), ולפיכך יחזרו דמיה למקומן,⁷⁴ והוא יקנה בהמה לשלמים ממעות של חולין. אבל אם ידע שהן מעות מע"ש וקנה בשבילם שלמים לשם חילול המעות, תעלה ותיאכל במקום, כדינו (עיין מאירי במקומו עמ' 270 ותוספ' סוכה מ' ב' ד"ה שמא). ודוקא אם לקח בהמה תמימה לשלמים מתחלל המעשר עליה בדיעבד, אבל אם לקח בעלת מום שאינה ראויה להקרבה, הרי אם אף בדיעבד אינה מחוללת, משום גזירה שמא יגדל עדרים עדרים, כמפורש בסיפא, וכחכמים לעיל שביעית פ"ז שו' 17, עיין מ"ש להלן שו' 43–54.

footnotes: ⁷² ופירש"י (בלשון שני) שמא תכחיש בדרך. ובתוספ' פירשו שמא יגדל עדרים עדרים. ועיין במאירי שם, עמ' 270, ובתוספ' ב"ק צ"ז ב' ד"ה דזבין. ⁷³ בר"מ פ"ז מ"ה מע"ש הט"ז (בכל הדפוסים הישנים עד ד"ו רפ"ד ועד בכלל, וכן בכל כת"י תימן שבדקתי, וכן היה לפני המאירי קידושין, עמ' 270): וכן אין לוקחין בהמה וכו' ואם לקח, במזיד יחזרו הדמים למקומן, בשוגג תעלה ותאכל בירושלים. ובכ"י על קלף (כ"י רבינוביץ): ואם לקח, בשוגג במזיד יחזרו הדמים למקומם, במזיד בשוגג תעלה ותאכל בירושלים. וכנראה שיש כאן תיקון שנכנס מן הגליון. ושמא היתה לפני רבינו גירסא אחרת בגמרא, ופירש במזיד, בשוגג, בזדון מוכר ובשגגת מוכר, עיין מ"ש להלן בדברי ר' יהודה. אבל למה השמיט את דין משנתנו? ומסתבר שיש כאן ט"ס בדברי רבינו, וצריך להפך את הגירסא, כמו שעשו בד"ו ש"י ואילך, וכמו שהגיה המהרי"ק ומרן בכ"מ. וכ"ה בסמ"ג עשין סוף קל"ו, ר' ע"ד. ⁷⁴ שהרי אסור לקנות בהמה ממעות מע"ש מחוץ לירושלים.

51. **בזמן הזה תמות.**כ"ה בד ובכי"ע. וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוס' שנץ (לפי שטמ"ק) ב"מ כ"ה ב' ד"ה וחכ"א, וכדין משנתנו הנ"ל. ובבא זו חסרה בבבלי קידושין הנ"ל. ובירושלמי (פ"א ה"ד, נ"ג ע"א) העמידו את משנתנו בשהקדיש בשעת המקדש וחרב המקדש, אבל אם הקדיש אחרי החורבן לא נתפס הלקוח בקדושת מע"ש (עיין להלן פ"ג שו' 48 ומש"ש), והרי כאן מפורש: בזמן הזה. ושמא בקנה לשלמים שאני, שהרי חל עליה הקדש, ודינם כמקדיש בזמן הזה, עיין ירוש' סוף שקלים ובבלי יומא ס"ו א' ובמקבילות שצוינו שם.

**במי דברים אמורי' וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

51-52. **בזמן שמתכוין ולקחה וכו'.**ופירש"י בקידושין הנ"ל: אמזיד קאי. ולפי גירסת כי"ו וד לעיל עונים דברי ר' יהודה על כל הבבא, כלומר, בד"א שיש לחלק בין שוגג למזיד, בקנה את הבהמה לשם שלמים, אבל במתכוין להוציא לחולין מעות מע"ש, כלומר, שמתכוין לקנות חולין וכו'. ועיין בתוספ' סוכה מ' ב' ובמאירי קידושין עמ' 270 הנ"ל.

53. **בין בשוגג בין במזיד וכו'.**כלומר, בין שלא ידע שהן מע"ש ונתכוין לקנות חולין בשגגה, ובין שידע שהן מע"ש והוציאן לחולין בזדון, יחזרו דמים למקומן. בשגגה, מחמת מקח טעות, ובזדון משום שאנו קונסים למוכר, עיין בקידושין שם נ"ו רע"ב וברש"י ובתוספ' שם. ופירוש זה לא יתכן אלא לפי מ"ש לעיל, אבל לפירוש רבותינו ז"ל בבבלי צריך לפרש בין בשוגג בין במזיד, בין שהמוכר הוא שוגג בין שאף הוא מזיד.⁷⁵

footnotes: ⁷⁵ כפי' הריטב"א, שיטה לא נודעה למי ומהר"י בי רב. ועיין ברש"י ובתוספ' שם ד"ה אבל.

53-54. **אם היתה בהמה בעלת מום וכו'.**בבא זו חסרה בבבלי הנ"ל, והביאוה בר"ש וברא"ש פ"א סמ"ו, ובתוספות קידושין נ"ו א' ד"ה במזיד וברש"ס, ט"ז רע"ב. והראשונים לא העתיקו את המלה "בהמה". וברש"ס: נקבה בעלת מום. ופירשוה בתוספות הנ"ל שבהמת בע"מ שלקחה חוץ לירושלים לבשר תאוה אין המעות מתחללות עליה, משום גזירה שמא יגדל עדרים עדרים, וכחכמים בתוספתא שביעית פ"ז ה"ח, ועיין בבבלי סוכה הנ"ל ובירושלמי כאן פ"א סה"ג, נ"ב ע"ד. ועיין בתוספ' קידושין הנ"ל, אבל אפשר שבבא זו אינה מדברי ר' יהודה.

54. **אם היו פירות טמאין וכו'.**הראשונים הנ"ל והרש"ס, ט"ז ע"א. והברייתא משלימה את משנתנו (פ"א מ"ה): הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן וכו'. ומפרשת התוספתא שאם היו פירות טמאים לא קנה מעשר.

55. **לוג יין שנפל לתוכו וכו'.**ריבמ"ץ פ"ב מ"א. ובמשנתנו שם: נפל לתוכו (כלומר, לתוך היין של מע"ש) דבש ותבלין והשביחו, השבח לפי חשבון. כלומר, אם היין היה שוה ד' זוז והדבש ד' זוז, והתערובת שויה עשרה זוז, הרי יש כאן למע"ש חמשה זוז.⁷⁶ וה"ה אם נטמא המעשר בירושלים, שצריך לפדותו, פודה כשיעור הזה. ועיין מ"ש להלן בסוף פירקין.

footnotes: ⁷⁶ ועיין בפ"מ למשנתנו ובמה"פ שם.

56-57. **בתבלין של חולין השבח לפי חשבון.**וכ"ה גם בד ובכי"ע ובריבמ"ץ הנ"ל, ופירש: "בששבח התבלין ניכרין בתבשיל". ובירושלמי (פ"ב סה"א, נ"ג ע"ג): השבח לשני,⁷⁷ והעמידוה: בשאין טעם שבחו ניכר. וכנראה שזו היא ברייתא אחרת, שהרי הביאו שם את הסיפא להלן, והעמידוה בשטעם שבחו ניכר, ומכאן שלא נשנו יחד.

footnotes: ⁷⁷ בר"ש פ"ב סמ"א מעתיק אף מן הירושלמי: השבח לפי חשבון, עיי"ש. וכנראה שהיתה לפניו גירסא אחרת אף בתירוץ הירושלמי. אבל גם בכי"ר ובנוסח הרש"ס כלפנינו.

57-58. **אל יוציא מעשר שני שלו בפדיון.**בד: לפדיון. וכן בכי"ע: אל יוציא מעשר שלו לפדיון. ונראה לי קרוב לוודאי שצ"ל: שלא בפדיון, אלא שהגירסא המקורית היתה אל יוציא מעשר שני שלפדיון,⁷⁸ כלומר, שלא בפדיון, והיינו שאין התבלין בטלין לגבי החולין, ויש בתבשיל שבח לפי חשבון מע"ש, כמו שפירש בפ"מ בירושלמי. ובירושלמי הנ"ל: לא יצא מעשר שני מידי פדיונו (בכי"ר: אל יצא מעשר שיני לידי פדיום). ובר"ש הנ"ל: אל יצא מעשר שני לפדיון, והיא היא, כלומר, [ש]לפדיון, שלא בפדיון.⁷⁹

footnotes: ⁷⁸ כסיגנון הרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל, עמ' 502, הע' 20. וכן מתרגם סומכוס צו לָצָו (ישעי' כ"ח, י"ג): έντολή ούκ έντολή, כלומר, צו לא צו. ⁷⁹ ועיין במה"פ שם ד"ה והתני, וברפ"ב ד"ה שנפל.

58. **קפליט של מעשר שני וכו'.**בערוך ערך קפלט פירש שקפלוטין הן כרישין שיש להם ראש (עיין מ"ש לעיל עמ' 342), וקפלוטין שנתבשלו עם הקפלוטין נותנין טעם אחד בשני (עיין מ"ש לעיל עמ' 444), ויש כאן הותיר מדה וטעם ניכר. ובמשנתנו (פ"ב מ"א): דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מע"ש והשביחו השבח לפי חשבון.

59. **היתה לו עיסה של מעשר וכו'.**במשנתנו הנ"ל: עיסה של מעשר שני שאפאה והשביחה, השבח לשני. וכן הגיה הגר"א אף כאן. ובח"ד פירש שהברייתא סוברת שיש שבח עצים בפת. ובירושלמי מעמיד את משנתנו בשאין טעם שבחו ניכר.⁸⁰ ולפ"ז כשטעם שבחו ניכר והשביח בדמים מחמת האפיה, השבח לפי חשבון, כברייתא שלנו.

footnotes: ⁸⁰ והוא לשיטת רשב"ל שם, כמו שהגיה בפ"מ. וכיוון מדעתו לירושלמי מוגה שהביא במהרי"ק פ"ג מה' מע"ש הי"ד. [אבל עיין מרכבת המשנה במקומו.]

60. **ניפילה הפת ניקדח התבשיל וכו'.**להלן ב"ק פ"י ה"ט (ובמקבילות): ועשאו פת ניפולין וכו' והקדיחו. ולהלן שבת פ"ו (בד פ"ז): המצווח לתנור בשביל שלא תינפל הפת וכו'. ובתו"כ בחוקותי פ"ו ה"ב, קי"ב ע"א: והשיבו לחמכם במשקל, שתהא פת ניפולת (ועיי"ש בפי' הראב"ד ובמיוחס להר"ש משנץ). ועיין מ"ש לעיל תרומות עמ' 412. וכנראה שפת ניפולין היא פת שמתכווצת בתנור, ומתפרקת מאליה.

**הפגם לשני.**שהרי אין כאן לא הותיר מדה ולא טעם לשבח, וממילא אין כאן חלק לחולין שניתן להן חלק בפגם, ואין אחריות מע"ש עליו, ואם נפגם נפגם למע"ש, ונפדה כפי שוייו של עכשיו.

61. **דיים שיפדם כשער החטים.**שהרי אינו מחוייב להכין את החטים לאפייה, והיה יכול לפדות את החטים ולקנות בכסף בירושלים כל מה שירצה. ועיין מ"ש להלן פ"ג שו' 39–40.

61-62. **מקום שמחשבין את הוצאה וכו'.**כנראה שהכוונה היא שבמקום שהאופה מחשב גם את הוצאות טרחתו, פודין את החטים כמות שהן, שהרי אינו מחוייב לאכול אותן בירושלים פת דוקא, ויכול לפדותן עכשיו בשויין ולקנות בירושלים בשר או יין.

62. **ואין פודין את הככרות.**כלומר, אינו פודה את הככרות כשער החטים, שהרי אם רוצה לאכול את החטים חיות בירושלים אין שומעין לו (כמפורש בירושלמי כאן פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב), והוא צריך לבשל אותן או לעשותן פת על חשבונו, וממילא אם עשה את החטים ככרות עשאן למע"ש, ואין פודה את הככרות כשער החטים.

62-63. **מקום שאין מחשבין את הוצאה וכו'.**כלומר, במקום שאין מחשבין את ההוצאה, אלא שהאופה מסתפק בקיבר, בסובין, במורסן ובגנינין (עיין היטב בירושלמי פאה ה"ד, כ' סע"א) שהוא מוציא לעצמו, ושער הככר הוא כשער ההיטין, פודה את הככרות כשער החטים, מפני שאין קדושת מע"ש על כל הפסולת שהוציא לעצמו.⁸¹

footnotes: ⁸¹ עיין בירושלמי תרומות פי"א ה"ד, מ"ז סע"ד, ובר"מ פ"ג מה' מע"ש הי"ב.

63. **שמן של מעשר שני וכו'.**חוזר למשנתנו (פ"ב מ"א): אין מפטמין שמן של מעשר שני. ומוסיפה התוספתא שאם נתערבו בדיעבד, דינו כיין ודבש שנתערבו (לעיל שו' 55), והשבח לפי חשבון.

64. **זה הכלל אמ' ר' יוסה וכו'.**במשנתנו הנ"ל: זה הכלל, כל ששבחו ניכר השבח לפי החשבון וכו', ומפרשת התוספתא שצריך שיהא שבחו ניכר בין במדה ובין בטעם. אבל הותיר במדה ואין שבחו ניכר, או ששבחו ניכר ולא הותיר במדה (כגון שסילק את הנותן טעם), השבח לשני. וכן פירש הר"מ בפיה"מ (פ"ב מ"א): הוא שיוסיף אותו הדבר במשקל המעשר ובכמותו, לא שיראה שם החולין באיכות המעשר בלבד, כלומר, שצריך שניהם, כמות ואיכות, הותיר מדה וטעם ניכר. וכן פסק בפ"ג מה' מע"ש הי"ד. וכבר העיר במהרי"ק שם שמקורו היא התוספתא שלפנינו, ופירש כן את דברי ר' יוחנן בירושלמי כאן. וכן כתבו מדעתם בח"ד כאן סד"ה לוג ובאו"ש על הר"מ שם.