1. **תלתן של תרומה וכו'.**וכ"ה בפי' הריבמ"ץ, הרא"ש (פ"ב מ"ג) והרש"ס (כ"ט ע"א). וכן קורא לפרק זה גם רבינו הלל בפירושו לספרי (ראה, מ' ע"ג). ובר"ש כאן (פ"ב מ"ג) בטעות: תלתן של טבל וכו'. וכל הברייתא נתפרשה לעיל עמ' 466. ובמשנתנו (פ"ב מ"ב): ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלם, וחכמים מתירין. אמרו לו לר"ש אם הקל בתרומה חמורה (כלומר, שהיא מותרת בסיכה אף לדעתך) לא נקל במעשר שני הקל? אמר להן מה לא אם הקל בתרומה החמורה, מקום שהקל בכרשינים ובתלתן וכו'. וברור שכוונת ר' שמעון היא למשנה ג' וד', שאמרו שם שחופפין בתלתן של תרומה וכו', כפירוש המפרשים. ברם בירושלמי שם: מה הקילו בתרומה? כהדא דתני סך הוא כהן שמן של תרומה וכו'. וכל הפירושים שנאמרו לירושלמי זה הם דוחקי דוחקים. ובדרך אולי ואפשר הייתי משער שיש לפנינו חסרון בירושלמי וצ"ל: כהדא דתני [תלתן של תרומה שחפה בה בת כהן. והתני] סך הוא כהן וכו'. והירושלמי באר את דברי ר"ש שאמר: מקום שהקל בכרשינים ותלתן, והביא את הברייתא שלנו שמפורש בה שחופפים בתלתן של תרומה. והקשה עליה הירושלמי מתוספתא תרומות (פ"י ה"י) שמפורש בה שמותר לזר ליהנות מן השמן שכבר נתחלל. ולא חש לתרץ, כרגיל בירושלמי. ועיין מ"ש לעיל עמ' 466 ועמ' 473. אבל אין להגהה זו בירושלמי שום יסוד לא בכתי"י ולא בראשונים.

2. **תלתן של מעשר שני וכו'.**כל הברייתא בר"ש פ"ב מ"ד.

2-3. **ויאכל צמחונות.**בר"ש הנ"ל, וכן במשנתנו (פ"ב רמ"ג): תיאכל צמחונים. ובירושלמי שם: כיני מתניתא מותרת להיאכל צמחונין, כלומר, מותר לאוכלה כשהיא רכה, ואינו חושש משום הפסד אוכלין. ועיין בר"מ פ"ב מה' מע"ש הי"ד, בהשגות שם ובפי' הרש"ס, כ"ט ע"א, ובמלא"ש למשנתנו. ועיין בפיה"מ להר"מ ובר"ש למשנתנו.

3. **כל מעשיה בטהרה.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בר"ש הנ"ל: בטומאה.

3-4. **כל מעשיה בטומאה חוץ מחפיפתה.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובר"ש הנ"ל: כל מעשיה בטהרה וכו'. ולפי גירסת כי"ע והר"ש בבבא זו, היא שיטת ב"ה כאן, היא שיטת ב"ש במשנתנו (פ"ג מ"ג).¹ ופירושה ששורין את התלתן בידים טהורות, כדי שלא לטמא אותה בידים בתחילת הכנתה, אבל חופפין אותה בטומאה, מפני שכבר נמאסה, כפירוש המפרשים. אבל גי' כי"ו וד נראית יותר מקורית. ופירושה שב"ה אין חוששין לטומאת תלתן של תרומה, מפני שאינו אוכל גמור, אלא שהחמירו בחפיפתה, משום שנראה כאילו סך תרומה טהורה בטומאת הגוף. ולשיטת ר"מ זו אמרו בירושלמי (פ"ב ה"ג, נ"ג ע"ג): "שולה ביניהון.² ב"ש אומרים שולה (=שורה) בידים טהורות. וב"ה אומרים שולה בידים טמאות. תני זו דברי ר' מאיר". כלומר, בשיטת ב"ש אליבא דר"מ שורה בידים טהורות ומכ"ש שחופף בטהרה (כפי שכתבנו לעיל), אבל לב"ה שורה בטומאה וחופף בטהרה. ועיין מ"ש על טומאת תלתן בתס"ר ח"ד 188.

footnotes: ¹ והיא שיטת ב"ה לר"מ, היא שיטת ב"ש לר"י. ועיין מ"ש להלן שו' 89–90. ² כלומר, ההבדל בין ב"ש ובין ב"ה הוא כיצד שורה את התלתן. ועיין להלן בסמוך בדברי ר' יהודה ומש"ש. ובמשנת שבת פ"כ מ"ג: אין שורין את החילתית בפושרין וכו' ואין שורין (כגי' כל הנוסחאות) את הכרשינין. אבל ברש"י שם (ק"מ א'): ואין שולין את הכרשינין. מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן וכו'. ובמאירי שם: אין שורים וכו', ויש גורסים אין שולין, והכל אחד.

4. **ר' יהודה אומ' וכו'.**ירושלמי הנ"ל. ומשנתנו (פ"ב מ"ג) כר' יהודה, כפי שהעיר בר"ש סמ"ד. ולדברי ר' יהודה חפיפתה קלה מן הכל, מפני שכבר נפסדה, כמ"ש לעיל.

5-6. **כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה.**בירושלמי הנ"ל: חוץ משלייתה. וכבר ראינו לעיל שהיא שלייתה היא שרייתה. ולפי דעת ר"י מודים ב"ש וב"ה ששרייתה בטהרה וחפיפתה בטומאה. ולפיכך אמרו בירושלמי הנ"ל שההבדל בין ב"ש וב"ה היא המגיגה (הסחיטה?) "ב"ש אומרים מוגג בידים טהורות. וב"ה אומרים מוגג בידים טמאות". ועיין ר"מ תרומות פי"ב ה"ז.

6. **כרשינין של מעשר שני וכו'.**משנתנו פ"ב מ"ד, ונחלקו הראשונים בפירושה, כשם שנחלקו לעיל בתלתן. ועיין מ"ש על כרשינין לעיל עמ' 204.

7. **שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה.**וכ"ה בד ובפי' הרש"ס כאן (לפי מלא"ש פ"ב מ"ד. ועיין בפי' הרש"ס, ל' ע"א) ובגמרא שלו לעדיות פ"א מ"ח (לפי מלא"ש שם). ולפ"ז ב"ש לקולא וב"ה לחומרא. אבל בכי"ע: שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה. וכע"ז גם בר"ש הנ"ל ובמשנתנו כאן (פ"ב מ"ד) ועדיות (פ"א מ"ח). ולפי גירסא זו ב"ש מחמירין. ובמשנת שבת פ"כ מ"ג: ואין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן וכו'. כלומר, אין שורין את הכרשינין כדי שתרד קליפתם, ולא שפין אותם, כלומר, אין מסירים בידים את הקליפות שלא ירדו בשרייה, והיו עושים כן כדי להאכילם לבהמה. ועיין רש"י שבת י"ז ב'. ואף כאן התירו לכ"ע להאכיל בטומאה את הכרשינין לבהמה,³ כפירוש המפרשים במשנתנו. ועיין מ"ש על טומאת כרשינין בתס"ר ח"ד עמ' 188. ועיין מ"ש להלן בשם הריבמ"ץ.

footnotes: ³ ועיין מ"ש לעיל, עמ' 352 הע' 61, ומ"ש במיוחס להר"ש על התו"כ, צ' ע"ד.

7-8. **שורין ושפין בטהרה ומאכילין וכו'.**וכ"ה בד ואצל רש"ס הנ"ל. אבל בכי"ע ובר"ש הנ"ל: שורין בטהרה, שפין ומאכילין בטומאה. ולפ"ז משנתנו כאן ועדיות הנ"ל היא כר' יהודה, כמו שהעיר בר"ש סמ"ד. וכבר ראינו לעיל שבשרייה החמירו, מפני שהיא תחילת מעשיה במשקין המכשירין לקבל טומאה.

8. **דברי ר' יהוד' וכו'.**השלמתי ע"פ ד והרש"ס, ובכי"ו נשמט ע"י הדומות.

8-9. **שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה וכו'.**בכי"ע: שורין בטהרה שפין ומאכילין בטומאה. וכ"ה בריבמ"ץ חלה פ"ד מ"ט (ושמא לקה בחסרון), וכשיטת ב"ה אליבא דר' יהודה. ובר"ש הנ"ל: שורין בטומאה ומאכילין בטומאה. וכנראה שהיא ט"ס.

10. **זו משנת ר' עקיבא וכו'.**כלומר, ר"ע הוא שאומר שכרשינין כל מעשיהן בטומאה, כמפורש במשנתנו פ"ב סמ"ד, ובעדיות פ"א מ"ח. ועיין בפי' הרש"ס, ל' ע"א.

**לפיכך הוא אומ' ינתנו וכו'.**כלומר, במשנת חלה פ"ד מ"ט. ובירושלמי שם (הי"א, ס' ע"ב): ר' עקיבה כדעתיה, דו ר' עקיבה אמר כל מעשיהן בטומאה. והכוונה למשנתנו הנ"ל ולתוספתא כאן, כמו שהעיר בריבמ"ץ הנ"ל ובר"ש שם.

**וחכמים לא הודו לו.**כלומר, וסוברים שכרשינין שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה, ומשנתנו לא כר"י ולא כר"מ (לפי גירסת כי"ו וד כאן) אלא כר' יוסי (הרש"ס).

11. **אין שורין תמרים וכו'.**במשנתנו (תרומות פי"א מ"ג): אין עושין תמרים דבש וכו', ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' מע"ש הי"א. ועיין לעיל תרומות פ"ט שו' 25 ואילך ושביעית פ"ו שו' 13 ואילך. [ורמב״ן חולין הנדפס מחדש רי״ח ע״ב [מעמודי הספר].]

12. **ועושה אותן טרימא.**במקבילות בתרומות ובשביעית ליתא. אבל בבבלי ברכות (ל"ה א'): דאמר רב אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואוסר לעשות מהן שכר. ופירש"י: ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק. ובר"מ ה' ברכות (פ"ח ה"ד) פירש: תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן, ועשאן כמו עיסה. ובפי"א מה' תרומות ה"ב כתב: תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן כעיגול הדבילה. ובערוך ערך טרימא: בתוספתא דמעשר שני אבל שוחקן ועושה אותן טרימא. של תמרים (כלומר, טרימא של תמרים, עיין לעיל שם שמבאר טרימות אחרות) לוקחין גופן של תמרים כמות שהן, וטורפין אותן ומוציאין גרעיניהן ולשין בהן שומשמין וכו'. והנה מלשון התוספתא "שוחקן" מוכח שמותר לרסק אותם לגמרי, כמשמעותה של מלה זו (טרימא) ביונית. וטעם ההיתר הוא מפני שאינו מרסק אותם כדי שיזובו המשקין מהן, אלא המשקין נשארין בתוך הריסוק והוא לש בהם שומשמין וכיוצא בהן, כפי' הערוך.⁴ ולפי המלונים היונים מסמנת מלה זו משקה ששחקו בו תבלין ובשמים,⁵ אלא שהיזיכיאוס מעיד בליקסיקון שלו שהיו קוראים טרימא (τρίμμα) לעוגה (כגי' כתה"י: πέμμα) מבושמת שהיו מכינים בחתונה. וממקום אחר אנו יודעים (פוטיוס במלונו, עמ' 7, 510) שעוגה כזאת היתה נעשית מדבש ומשומשמין (עיין בפי' הערוך הנ"ל).

footnotes: ⁴ בה"ג ד' ברלין, עמ' 59: "מותר לעשות מהן טרימא דלא אזוקי קא מזיק להו וכו' ", כלומר, שאינו מזיק לתמרים ואינו מפסידם. ומה"ג נובעת ההוספה בכ"י בית נתן בברכות שם. ועיין ראבי"ה ח"א סי' ק"ד, עמ' 85. ⁵ עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 346, וכל המקורות שהוא מציין מדברים במשקה, ולא במאכל.

**בתבלין מותר וכו'.**כלומר, מותר לסוחטן, ועיין מ"ש לעיל עמ' 454.

14. **אין עושין את היין אלנתית וכו'.**בערוך ערך אלנטית הביאה בשם תוספ' מע"ש. ועיין בפי' הרש"ס שביעית, ק"ז ע"ב, ומ"ש על כל הברייתא לעיל עמ' 454 ואילך.

15. **ואין סך יין וחומץ.**בכי"ע: ואינו סך את החומץ. ועיין מ"ש לעיל עמ' 455.

16-17. **משלקט לקט הקדש.**כלומר, מה שלקט הוא לקט של הקדש.⁶ ובמשנתנו פ"ב (מ"ה): מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו מה שלקט לקט למעשר שני, עד שישלים וכו'. ופירשו בירושלמי: כדי לשכר שני, שמא יאבדו השאר ויהיו אילו שבידו תפוסין על השני וכו'. וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני, יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן וכו'. והוא שליקט מיכן ומיכן אבל אם ליקט על אומן (כלומר, שורה שלמה ושלא בערבוביא), כבולל וחופן הוא. ושונה התוספתא שהוא הדין בהקדש, ואם נתפזרו מעות של הקדש מכיס אחד, ומעות של חולין מכיס שני, והוא מלקטן אחת אחת, עליו לתפוס את הראשונות להקדש, ולהתנות שאם לקט של חולין יהא ההקדש בכל מקום שהוא מחולל עליהן, ונמצא מבטיח את ההקדש מן ההפסד אם אבדו השאר. ועיין בס' משנה ראשונה למשנתנו. ודווקא בשנתפזרו הדין כן, אבל אם הולכים לאיבוד מאליהן, רשאי להציל את החולין תחילה, עיין להלן ב"מ פ"ג סהי"א.

footnotes: ⁶ משלקט=מה שלקט. וכתיב זה רגיל מאד בירושלמי, וביחוד במלה מפליגין=מה פליגין. ועיין בשנו"ס.

17-18. **וכל דבר שדרכו ליבלל.**צ"ל: שאין דרכו ליבלל, כמו שהגיהו המפרשים, ועיין להלן. ועיין בפי' הרש"ס, ל"ב ע"א.

18. **אבל דבר שאין דרכו ליבלל וכו'.**צ"ל: אבל דבר שדרכו ליבלל וכו', כהגהת המפרשים. והנה במשנתנו הנ"ל שנינו: אם בלל וחפן לפי חשבון, זה הכלל, המתלקטים למעשר שני, והנבללים לפי חשבון. ולפי פשוטו משמע שהסיפא דבוקה לרישא, כלומר, אם בלל את המעות ולקט, לקט לפי חשבון. והקשו ממנה בירושלמי לחזקיה הסובר שאין בלילה אלא ליין ושמן בלבד, והרי כאן מפורש שאף למעות יש בלילה. ותירצו בירושלמי: "סלקת מתניתא הנבללין והנחפנין לפי חשבון" כלומר, בבא זו עומדת בפני עצמה והיא מסולקת מן הרישא⁷ והיא אינה מדברת במעות אלא בדברים הנבללים והנחפנים,⁸ ואם בלל וחפן מהם-חפן לפי חשבון.⁹ ולפ"ז הברייתא שלנו היא בשיטת חזקיה, ומבדילה בין מעות ופירות מצד אחד, ודבר שדרכו ליבלל מצד שני.

footnotes: ⁷ כסגנון הירושלמי בכ"מ, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 80, ומ"ש בנספח לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ח. ⁸ ואף שמן אפשר לאסוף בחפנים, עיין במשנת ידים פ"א מ"ב. ועיין ב"ק פ"ח מ"ו. ⁹ ומ"ש בירושלמי שהעתקנו לעיל: אבל אם ליקט לאומן, כבולל וחופן הוא, בשיטת ר' יוחנן נאמרה, והוא סובר שאף יבש ביבש בפחות מכזית נבלל הוא, והוא מפרש את המשנה כפשוטה, שהסיפא דבוקה לרישא, עיי"ש.

**מה שלקט לקט לשניהם וכו'.**כלומר, אם היו מאתים לוג הקדש ומאה לוג חולין ונתערבו ונשפכו, והציל מהם מאתים ושבעים לוג, הרי ק"פ מהן הקדש וצ' חולין. וכן אם נתערבו ונשפכו, ונותר מן התערובת, הרי הנותר לפי החשבון הנ"ל, ופודה את ההקדש שבתערובת לפי חשבון. ועיין ר"מ פ"ו מה' מע"ש ה"א.

19. **סלע של מעשר שני ושל חולין וכו'.**פיסקא קטועה ממשנתנו (פ"ב מ"ו) והובאה בבבלי ב"מ נ"ה סע"ב.¹⁰ ובמשנתנו: מביא בסלע מעות (כלומר, של נחושת), ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא מחוללת על המעות האלו, ובורר את היפה שבהן ומחללן עליה, מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק, ולא שיקיים כן, אלא חוזר ומחללם על הכסף. ועיין בר"ש שם. ונמצאנו למדים שמוטב שיחלל את הסלע על הנחושת מאשר ליטול את היפה שבהן ולומר: אם היא מע"ש מוטב, ואם לאו, מע"ש בכל מקום שהוא מחולל עליה, מפני שאין מחללין כסף על כסף כששתי המטבעות שוות.¹¹

footnotes: ¹⁰ ועיין מ"ש לעיל כלאים פ"ה שו' 28–29 על פיסקאות קטועות של המשנה. ¹¹ עיין בתוספ' ב"מ מ"ה א' ד"ה לפלגי ובפי' הרא"ש למשנתנו.

19-20. **מביא בסלע מעות.**אבל חומש לא נזכר כאן. ועיין בתוספ' רע"א למשנתנו פ"ב מ"ו. וכבר העיר הגר"י ראזין בצפנת פענח (פ"י מה' מאכלות אסורות הט"ו, צ' ע"ד): "וכן גבי מעות של מע"ש, אם מחללן על מעות אז הוי גדר חילול, ואם על דבר אחר הוי גדר פדיון וכו', ונפקא מינה גם כן דלעניין חילול אין צורך להוסיף חומש, וכעין מ"ש רבינו ז"ל בפ"ה [מה' מע"ש] הי"ג גבי דינרי זהב עיי"ש". והשוה לשון הרדב"ז בפ"ד מה' מע"ש ה"ט ומה"פ בירושלמי כאן פ"ב ה"ז ד"ה והתנינן.

20. **בן עזיי אומ' בשתים.**כלומר, מביא מעות של נחושת בשתי סלעים, כנגד כל התערובת שנאסרה. ופירשוה בירושלמי (פ"ב ה"ז, נ"ג ע"ג) שגזרו לעשות כן, כדי שידחק את עצמו ויחזור ויחלל את הנחושת על הכסף,¹² ולא ישאיר את הנחושת למעשר שני. ועיין בפי' הרש"ס, ל"ג ע"ב.

footnotes: ¹² שאם לא יעשה כן יהיו לו מעות בשתי סלעים תפוסים למע"ש.

**סלע של חולין ושל הקדש וכו'.**כלומר, והקדש נפדה בכל דבר, ואפילו כסף על כסף, וממילא אין צורך להביא כאן מעות של נחושת.

23. **מביא בסלע מעות וכו'.**כאן פשוט שמוכרח להביא מעות אחרות של חולין, שהרי שתי הסלעים אינן שלו. ועיין ירושלמי שקלים פ"ב סה"ב, מ"ו ע"ג.

24. **בורר את היפה שבהן וכו'.**מפני שהקדש ומעשר שני, הקדש חמור, שאין בו הנאה להדיוט, ולפיכך נותן את היפה להקדש.

25. **נוטל את השנייה וכו'.**כדין משנתנו (פ"ב מ"ו), שאין משאירין מע"ש במעות של נחושת, אלא חוזר ומחללן על הכסף.

29. **נוטל את השנייה וכו'.**אף כאן צריך ליטול את היפה שבשתיהן, כדי לחלל עליה את מעות הנחושת.

30. **מפני שאמרו מחללין וכו'.**וכ"ה בד, ובפי' הרש"ס, ל"ד ע"ב. ובכי"ע: מפני מה אמרו וכו'. ובמשנתנו פ"ב (סמ"ו-רמ"ז): מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק וכו', בית שמאי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב. ובית הלל מתירין. ופירשו בבבלי לפי לשון אחת (ב"מ מ"ד ב') שהמחלוקת של ב"ש וב"ה היא אם זהב נחשב לטיבעא (למטבע) לגבי כסף, או כפירות. וב"ה סוברים שזהב הוא טיבעא, ולפיכך מחללין כסף על הזהב. וכן סבר רבי בילדותו, ששנה במשנת ב"מ רפ"ד: הכסף קונה את הזהב (עיין בירושלמי ובבבלי שם בריש הפרק), כלומר, שכסף הוא פירות והזהב הוא כמטבע לגבי כסף. ועיין מ"ש להלן.¹³

footnotes: ¹³ אבל לפי הסוגיא בירושלמי כאן, וכן ללישנא אחרינא שבבבלי שם מ"ה א', המחלוקת של ב"ש וב"ה אינה תלויה בשאלה אם כסף הוא פרי לגבי זהב, או איפכא.

31. **וכסף על הזהב וכו'.**פי' בח"ד שתנא זה הוא רבי (כפי שמוכח מן הסיפא), והוא סובר כשיטתו בילדותו, שהכסף קונה את הזהב, משום שכסף הוא פרי לגבי זהב, וממילא מחללין אותו על הזהב, אבל לא זהב על כסף, מפני שאין מחללין כסף על הפירות מחוץ לירושלים.

32. **כשם שמחללין כסף וכו'.**כלומר, אעפ"י שכסף חשוב יותר מ"מ מחללים אותו על מעות של נחושת,¹⁴ מפני שהן חריפות, ומשום כך יחללו אף זהב על כסף, מפני שכסף יותר חריף מזהב (וכאן הרי אין חשש חלודה, ומותר לחללו על הכסף לכתחילה). וסובר ר' אלעזר בר' שמעון שזהב הוא פרי לגבי כסף, וכשיטת רבי בזקנותו שהזהב קונה את הכסף.¹⁵ (ע"פ ח"ד). ועיין להלן כתובות פ"ו ה"ה ובבבלי שם ס"ז א'.

footnotes: ¹⁴ ואעפ"י שאין מחללין אותו אלא מדוחק, זהו מפני חשש חלודה במטבעות של נחושת. ובדמאי מחללין לכתחילה, עיין מ"ש להלן. ¹⁵ עיין מ"ש רח"ש הורוביץ במ"ח חל"ח (1894), עמ' 193 ואילך. ודבריו לא נתחוורו לי.

33. **אמ' לו ר' ומפני מה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע (וצוק' לא דק) ובירושלמי פ"ב סה"ז, נ"ג ע"ג. ורבי לשיטתיה, עיין מ"ש לעיל.

33-34. **שכן מחללין כסף על הזהב.**ואנו רואים שכסף נחשב לפרי לגבי זהב, וממילא נחשב כסף לפרי אף לגבי נחושת, מפני שהמעות הן יותר חריפות (אעפ"י שהכסף יותר חשוב כמטבע). ומתשובה זו משמע שאף ר' אלעזר בר' שמעון מודה שמחללין כסף על הזהב (וכשיטת ב"ה במשנתנו הנ"ל), שהרי אין משיבין לאדם אלא כמדותיו (עיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 158). וכן בירושלמי הנ"ל: מדברי שניהם מחללין כסף על כסף וכו', וצ"ל: על זהב, כהגהת המפרשים. ולפ"ז מכ"ש שמחללין פירות על זהב (עיין בבבלי ב"מ הנ"ל). ונמצאנו למדים שלשיטת ר' לעזר בר' שמעון מחללין זהב על כסף, מפני שכסף חריף טפי, וחשוב מטבע לגבי זהב, וכן מחללין כסף על זהב. וצריך ביאור למה מתיר ר' לעזר בר"ש לחלל כסף על זהב. והדברים יתבארו להלן שו' 36.

34. **לא יחללו זהב על הכסף וכו'.**כלומר, שהרי אף אתה מודה שאין מחללין זהב על נחושת,¹⁶ וכמו כן אין לחלל אף זהב על הכסף, מפני שזהב הוא מטבע לגבי כסף.

footnotes: ¹⁶ אעפ"י שמעות נחושת חריפות יותר, מ"מ כשהן מרובות בידי אדם הוא חושש שמא יחלידו, והוא משתדל להפטר מהן ולהחליפן. ולכ"ע אין מחליפים דינר זהב כולו בפרוטות מחוץ לירושלים.

35. **מחללין אותו על מעות שבירושלם וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ופי' בח"ד שרבי לא חש להשיב ע"ז, מפני ששאני ירושלים, דכתיב בה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו', כבבלי ב"מ מ"ה א'. ועיי"ש בתוספ' ד"ה בכל.

35-36. **במי דברים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

36. **בשל דמיי.**כ"ה בכל הנוסחאות, ואין להגיה כמו שעשו כל המפרשים. ונ"ל שאף בבא זו היא מדברי ר' לעזר בר' שמעון, והוא מבאר, בד"א שמחללין כסף על הזהב לדברי ב"ה של משנתנו (פ"ב מ"ז) ואף לדעתי (עיין מ"ש לעיל שו' 33–34) בשל דמאי,¹⁷ אבל בשל ודיי הרי זה אסור, כדין כסף על נחושת שאתה מדמהו לו.

footnotes: ¹⁷ או בשל ודאי מדוחק. וכדברי הירושלמי פ"ב ה"ז, נ"ג ע"ג: כל שאמרו בדמאי מחללין, בודאי וכו' מחללין אותו מדוחק.

36-37. **אף בדמיי מחללין אותו וכו'.**הלשון מגומגמת, ואולי צ"ל: בדמיי אף מחללין וכו'.¹⁸ ושמא צ"ל: א"ל (כלומר, רבי לר"א בר' שמעון) בדמיי מחללין וכו', כלומר, ומכ"ש כסף על הזהב. ועיין במשנת דמאי פ"א מ"ב.

footnotes: ¹⁸ אבל עיין להלן פ"ד שו' 55 ומש"ש.

37-38. **אין לו פדיון.**וכ"ה בד. ולפי פשוטו נראה שאין לו פדיון, מפני שאם עשה ממטבעות של זהב כלים הרי יש כאן פנים חדשות (עיין בבלי ב"ק צ"ו ב' ומ"ש להלן), ודינו כאילו עברו המעות מן העולם, ואין לו תקנה. ועיין מ"ש להלן פ"ג שו' 32, בדין אוכל מעות מע"ש. ובכי"ע כאן בטעות: יש לו פדיון. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

38. **אם היה של כסף הרי זה מותר.**נראה שהברייתא שלנו היא כר' ישמעאל וכר' דוסא (עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 11 ד"ה על אסימון), ולדעתם מותר לחלל מע"ש על אסימון ועל ליטרא של כסף ועל כלים (עיין מ"ש לעיל שם). ובירושלמי (פ"א ה"ב, נ"ב סע"ג): דברי ר' דוסא¹⁹ מחללין מעשר על ליטרא של כסף. אילו אמר כסף (צ"ל: ליטרא, כהגהת הגר"א), הוינן אמרין כשם שאמר כסף (כלומר, כשם שאמרנו לר' דוסא שמחלל על אסימון של כסף) כך אמר זהב. אילו אמר כסף הוינן מרין (=אמרין) להוציא (הגר"א מגיה: לרבות) שברי קערות ותמחויין וכו'. ולפ"ז כשהתיך מטבע של כסף ועשאו נסכא לא שינה אותו כלל לעניין מע"ש לר' דוסא (והרי לא התכוין לגזול אותו, אלא עשאו למע"ש), וכשעשה מן הנסכא כלים בוודאי שאין כאן פנים חדשות,²⁰ ונשאר הכסף בקדושתו. אבל אף ר' דוסא מודה שאין מחללין על נסכא של זהב (כמפורש בירושלמי הנ"ל), וממילא אם עשה דינר של זהב כלי, הרי מיד כשעשאו נסכא אין מחללין עליו, ויש כאן פנים חדשות גם לעניין מע"ש, ואין לו שוב פדיון.

footnotes: ¹⁹ כנוסח הרש"ס, ט' ע"ב. וכ"ה בר"ש פ"א מ"ב, ולפנינו בטעות: ר' יוסי. ²⁰ שהרי יכול לחזור ולעשותם נסכא, כשיטת הרשב"א בב"ק צ"ו רע"ב החולק על בעלי התוספות שם.

**מעשר שני של דמיי וכו'.**ר"מ פ"ו מה' מע"ש הי"ג.

39. **בחמור שבהן.**ואם המע"ש של דמאי הם פירות שחלל עליהם כסף מע"ש מחוץ לירושלים (עיין במשנת דמאי פ"א סמ"ב) ונתערבו בפירות שהפרישן למע"ש וודאי, אין לכל הפירות פדיון מחוץ לירושלים (כדין הדמאי), ונכנסין לירושלים ואין יוצאין כדין וודאי (עיין במשנה הנ"ל).

41. **הקדש אין עולה מאיל מעשר שני עולה מאיל ושלא מאיל.**בכי"ו חסרים תכופות סימני הקיצור, וברור שצ"ל: אין עולה מאיל' וכו' מאיל' ושלא מאיל'. וכן בכי"ע: אינו עולה מאילך מעשר שיני מאילך ושלא מאילך. ובד משובש, עיין בשנו"ס. והמפרשים נדחקו מאד בפירוש הדברים והגיהו הרבה, אבל הפי' הנכון הוא בח"ד שכתב: "הקדש אין עולה מכאן ואילך פי' סתם הקדש, דהיינו לבדק הבית, אין לו עילוי טפי מכאן ואילך, שלא חלה עליו שום קדושה יותר, אפילו הקדישו למזבח, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וכדתניא בפ' בתרא דתמורה (ל"ב א'), ופסק כן הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין (ה"ח), מה שאין כן במעשר שני דעולה מכאן ואילך, יכול להעלותו בעילוי טפי שאם הקדיש אדם מע"ש שלו לבדק הבית חלה קדושתו וכו' וכדתניא במכילתין (להלן פ"ה הכ"ב) ופסק כן הר"מ בספ"ג דמע"ש". ואין ספק בעיני שפירוש זה נכון, והכוונה שהקדש אינו עולה (כלומר, אין לו עילוי) מאילך (מזמן שהקדישו), אבל מע"ש יש לו עילוי מאילך ושלא מאילך, כלומר, יכול להקדישו לפני שהפרישו ויכול להקדישו הקדש עילוי לאחר שעשאו מע"ש. וראיה ברורה לפירוש זה היא הברייתא שלהלן (תמורה פ"ד הי"ב): חומר בהקדש מזבח מה שאין בהקדש בדק הבית. וחומר בהקדש בדק הבית מה שאין בהקדש מזבח. שהקדש מזבח נותנין (כ"ה בכי"ו שם) הימנו להקדש הבית את הראוי לו מאילך ושלא מאילך, והקדש בדק הבית אינו (אלא) מאילך. חומר בהקדש בדק הבית וכו'. והרי הברייתא ההיא מפרשת את משנתנו שם (פ"ז מ"ג): "ומקדישין אותן הקדש עילוי", שהכוונה לקדשי מזבח גרידא,²¹ כלומר, שהם עולים מאילך ושלא מאילך,²² מה שאין כן קדשי בדק הבית שאינן עולין מאילך, וכמפורש בברייתא שבבבלי שם ל"ב א'.²³ ולפי דרכנו למדנו משם שחומרי מע"ש קתני כאן, ופירושו כמו שכתב בח"ד לתמורה שם שבהקדש מזבח יתכנו שתי קדושות, מה שאין כן בהקדש בדק הבית, ואף כאן יתכנו שתי קדושות במע"ש, מה שאין כן בהקדש בדק הבית.

footnotes: ²¹ עיין בבבלי שם ל"ב א'. ועיין בתוספתא ערכין פ"ד ה"ל, ויש שם ט"ס, עיין בח"ד שם. ²² עיין במשנת תמורה הנ"ל ומשנת ערכין ספ"ח. ועיין תו"כ בחקותי פרש' ח' ה"א ואילך, ירושלמי ברכות פ"ג סה"א, ו' ע"ב, ב"ר הוצ' אלבק, עמ' 1238, ובהערות שם. ועיין היטב בתוספתא מגילה פ"א סהט"ז. ²³ וכל מה שכתבתי בתס"ר ח"ב, עמ' 288, הוא בטל ומבוטל.

42-43. **חומר במעשר שני שמעשר שני וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד בטעות: חומר במעשר שני מבהקדש וכו'. ובאמת כל הברייתא שהקפתי אינה שייכת לכאן ובאה באשגרה מלעיל שביעית פ"ז ה"ז ולהלן בכורים פ"א ה"ו, עיין מ"ש בשביעית ובבכורים שם. וכ"ה דרך התוספתא בכ"מ, עיין מ"ש לעיל עמ' 398.

43. **ספק עירובו כל שהוא.**וכ"ה בד ובמקבילות (עיין מש"ש), אבל בכי"ע בטעות: כל שאינו.

47. **ר' מאיר או' אין מחללין וכו'.**במשנתנו (פ"ב מ"ח, עדיות פ"א מ"ט): ר' מאיר אומר אין מחללין כסף ופירות על הכסף, וחכמים מתירים. ופירשו בירושלמי כאן (פ"ב ה"ט, נ"ג סע"ג): מה פליגין ר' מאיר ורבנין, בפירות שאין בהן כדי כסף. אבל בפירות שיש בהן כדי כסף אף רבנין מודיי. חצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר. דינר כסף ודינר פירות אסור.²⁴ ומכאן נראה שלכתחילה מוטב שיחלל את הפירות על דינר (משום הקלת המשא), ולפיכך כל שיש לו פירות פחות מדינר מותר לו לצרף מָעין של כסף עם הפירות כדי שיהא לו דינר שלם. ור"מ אוסר בזה, וסובר שאפילו בפחות מדינר אסור לחלל כסף על כסף, ויחלל את הפירות על מעה של כסף.

footnotes: ²⁴ ועיין בפיה"מ להר"מ כאן (פ"ב מ"ח) ובחיבורו ספ"ה מה' מע"ש ובהשגות שם. ובפיה"מ לעדיות פ"א מ"ט פירש רבינו שלא כירושלמי.

47-48. **אלא אם יש עמו פרוטרוט.**כלומר, אם אין לו דינר שלם מדמי מע"ש, אלא שיש לו חמש מעין ופרוטות חצי מעה, מותר לצרף להן פירות בחצי מעה ולחלל את הכל על דינר, והטעם הוא שהואיל ואין בפירות כדי מעה, הרי זקוק לצרפן לדמי מע"ש שבידו (ופרוטות הרי לכ"ע מחללן על כסף), ולפיכך מחלל כבר את הכל על הסלע. (ע"פ פירוש ר' יונה).

48. **ר' יעקב או' משמו.**מכיון שר' יעקב אינו מוסר אלא בשם ר' מאיר,²⁵ הרי מסתבר שאף כאן הכוונה לר' מאיר שנזכר לעיל. ומאידך גיסא מסתבר כפירוש המפרשים שבבא זו אינה דבוקה לשלפניה אלא משלימה את מ"ט (עדיות פ"א מ"י). עיין להלן.

footnotes: ²⁵ עיין להלן יבמות פי"ב סהי"א ובמקבילות; בבלי גיטין י"ד ב' וב"מ ע"ח ב'.

48-49. **ודינר הי מעות והי פירות.**בד: ה' מעות וה' פירות. ובכי"ע הימעות (במלה אחת) והאי פירות. וכנראה שצ"ל: ודינר ה' מעות וא' פירות, כלומר, הפורט סלע של מעשר שני בירושלים לא יקח בכולה פרוטות של נחשת (שמא לא יוציא את כולן ויתעפשו) אלא יקח שלשה דינרי כסף וה' מעות של נחושת ובמעה אחת פירות. ור' מאיר החמיר שיקנה במעה פירות מיד, כדי שיהא מוכח שהוא פורט כדי לקנות אוכלין (עיין בתוספ' ב"מ מ"ה סע"א). ועיין בדעת ר' טרפון במשנתנו הנ"ל ובמלא"ש שם. ואפשר שר' מאיר מסר כאן את דעת ר"ע, וחלק על התנא של משנתנו, שלפי דעתו סובר ר"ע שלוקח ג' דינרין של כסף ורבעת כסף ורבעת מעות, עיין במלא"ש שם.

49. **שמיי הזקן או' יניחנה וכו'.**משנת מע"ש ועדיות הנ"ל. והתוספתא משלימה שדעת שמיי הזקן נמסרה ע"י ר' שמעון בן אלעזר.

51. **קרוב לתרומה וכו'.**ר"מ פ"ו מה' מע"ש הי"ב, ועיין שקלים פ"ז מ"א. ולכאורה מדברים כאן בשהתרומה והמע"ש שוין, שאם לא כן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב.²⁶ אבל בר"מ הנ"ל סתם את דבריו, ולא הזכיר שמדברים במחצה על מחצה. וכבר דנו בזה הרדב"ז במקומו ובשושנים לדוד ובח"ד כאן. ושמא הספק כאן (ובשקלים) הוא שהפירות (או המעות) נפלו בשעה שהוליכן למגורות (או לשופרות), ולא תלינן שנפלו מן המגורות (או השופרות) שהן משתמרות. ואם נמצאו קרוב לתרומה מוכח שהוליכן לתרומה, ואם קרוב למע"ש מוכח שהוליכן למע"ש, ואין נפקא מינה כלל בכמות הפירות הנמצאות במגורות. וצ"ע.

footnotes: ²⁶ כר' חנינא בביצה י' ב' וב"ב כ"ג ב', ועיי"ש בירושלמי ב"ב פ"ב ה"ו ובמה"פ שם.

52. **מטילין אותו לשני חמרין.**בר"מ הנ"ל: מחצה למחצה יאכלו כחומרי שניהן, אסורים לזרים וטעונין רחיצת ידים והערב שמש כתרומה. ואסורין לאונן וטעונין הבאת מקום כמעשר.²⁷ וכנראה שאם רצה לפדותן פודה בדמי תרומה, כדין מע"ש שנפל לתרומה, עיין מ"ש לעיל עמ' 379 שו' 11–12.

footnotes: ²⁷ ועיין במנחת בכורים כאן, ויש שם טעות הדפוס.

52-53. **ר' יוסה בי ר' יהודה או' תיבה וכו'.**וכ"ה בד ובבבלי פסחים ז' א'. אבל בכי"ע: ר' יוסי אומ' וכו'. וכן גרס בבבלי שם בר"ח, וכן מעתיק במהרי"ק על הר"מ שנביא להלן.

53. **אם רוב הניחו חולין וכו'.**בבבלי הנ"ל: אם רוב חולין חולין. אם רוב מעשר מעשר וכו'. ומוכח מן הלשון שהתנאי דבוק למעלה, כלומר, אם נשתמשו בה בראשונה ברוב חולין, חולין, ואם נשתמשו בה ברוב מעשר, מעשר. ולפיכך שאלו שם: ואמאי ליזל בתר בתרא, ותירצו ג' תירוצים. ואחד מהם: כגון שנשתמשו בה ציבורין ציבורין, כלומר, שבאותה תיבה עצמה היה צבור של חולין וצבור של מעשר בזמן אחד. וכן משמע מלשון התוספתא כאן: אם רוב הניחו חולין, כלומר, אם רוב הניחו באותה תיבה ובאותו זמן חולין וכו'. וכן העתיק הר"מ בפ"ה מה' מע"ש הי"א: אם רוב מניחין מעשר הרי המעות מעשר. ואם רוב מניחין חולין חולין, ותפס כלשון התוספתא, מפני שהיא מסייעת לרב זביד.²⁸ ועיין בהגהות הרמ"א יו"ד סוף סי' רנ"ט. ובר"מ שם סיים: מחצה למחצה חולין.²⁹ והדברים תמוהים. אבל נאמנת עלינו עדות מהרי"ק שם שכתב: "מצאתי בהשגות ישנות כתוב בהן מחצה על מחצה חולין. א"א ס"א מעשר ע"כ. ונראה שכוונתו שבספרים אחרים מספרי רבינו כתוב בהם מעשר, ובודאי שהיא הנוסחא האמיתית וכו'". ועיין בח"ד שנדחק ליישב את הנוסח שבספרים שלנו.

footnotes: ²⁸ ועיין ברדב"ז ובכ"מ שם, ולפי מ"ש ניחא. ²⁹ וכ"ה בשלשה כת"י שבדקתי. וכן מעתיק במאירי פסחים ז' א' (13 ע"ב) סד"ה נמצאו בתיבה.

54-55. **הרי שלמים שיש בהן חזה ושוק וכו'.**התשובה היא למשנתנו פ"ג מ"ב: אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני, מפני שהוא ממעט באכילתו. ור' שמעון מתיר וכו'. אמרו לו מה אם היקל בזבחי שלמים (כלומר, שניקחין בכסף מעשר) שהן מותרין לזרים, נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים. וע"ז השיב ר' שמעון שאף בשלמים יש חלק שאסור לזרים. ועיין באו"ש (פ"ז מה' מע"ש ה"ג) שהעיר שמכאן סתירה לדברי הכ"מ (בפ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"י) שכתב שאם ממעט באכילת מקצת הקרבן לא חיישינן. אבל אפשר שמטעם זה לא חשו רבנן להשיב לר"ש, וכדברי הכ"מ.³⁰ ועיין בהגהות הרש"ש למשנתנו הנ"ל, ונעלמה ממנו התוספתא שלנו.

footnotes: ³⁰ ומש"ש בעניין הקטרה שמתירה את הבשר לבעלים, הדברים עדיין אינם מוכרחים לגמרי, עיין מה שהאריך בצל"ח ביצה כ' ב', ומ"ש הנצי"ב בהוספות להעמק שאלה במדבר ו', כ'.

55. **ר' שמעון בן יהודה אמ' וכו'.**וכ"ה בד ובר"ש פ"ג מ"ו. וכן משמע ממשנתנו (פ"ג מ"ו). ובכי"ע: ר' שמעון בן אלעזר אומ' וכו'.

56. **כך אמרו בית הלל וכו'.**ריבמ"ץ פ"ג מ"ו בשם התוספתא, ירושלמי שם ה"ו. ובמשנתנו (פ"ג מ"ו): פירות (כלומר, של טבל) שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים, יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים (כלומר, כבר קלטוהו מחיצות, ואינו נפדה). ושלא נגמרה מלאכתן וכו', בית שמאי אומרים יחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים, ובית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על פירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהם ויאכל בכל מקום, ועל מה נחלקו על פירות שנגמרו מלאכתן, שב"ש אומרים יחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים. וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. ועל מחלוקת זו הולכת תשובת ב"ה כאן. ודברי ר"ש בן יהודה שבמשנתנו הובאו גם בבבלי מכות כ' א'.

57. **שאם יפדה מעשר שיני שלא יאכל וכו'.**וכ"ה בד, וצ"ל: מעשר שיני שלה' יאכל וכו'. וכן בכי"ע: שיפדו מעשר שיני שלהם יאכל בכל מקום. וכן בריבמ"ץ ובר"ש הנ"ל: שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ופירושו שלשיטת ר' יוסי (במשנתנו הנ"ל) הרי לא נחלקו בפירות שלא נגמרה מלאכתן.

57-58. **אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן.**וכ"ה בר"ש. וכע"ז גם בריבמ"ץ ובירושלמי. ובכי"ע מוסיף: שיפדו מעשר שיני שלהם. ובד משובש.

58. **אמרו להן בית שמיי וכו'.**המוקף היא הכפלה מוטעית מלמטה, ואינה בד, בכי"ע, בריבמ"ץ ובר"ש הנ"ל.

60. **שיכול להפקירן וכו'.**כמפורש בפיאה ספ"א ועיין מ"ש להלן.

61. **יכול לעשותן תרומה ומעשרות וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובר"ש הנ"ל: לעשותן תרומה ומעשר עד שירימו, ונשמטו לפניו כמה מלים ע"י הדומות. אבל בירושלמי הנ"ל: אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להבקירן ולפוטרן מן המעשרות. וכתב בר"ש הנ"ל שב"ה סוברים שהפקר פוטר מן המעשרות אפילו לאחר מירוח, ומשנת פאה הנ"ל היא כב"ש, עיי"ש שנדחק ליישב את משנתנו גם אליבא דב"ה.³¹ ברם קשה מאד להעמיד כמה סתמות³² כב"ש בלבד. ובירושלמי כאן נזכרה עוד תשובה של ב"ש: אמרו להם בית שמאי לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר. תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר. ושמא יש לפנינו חסרון בתוספתא, וצ"ל: אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול [להפקירן.³³ דבר אחר אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרו מלאכתן שהוא יכול לעשותן תרומה ומעשרות על מקום אחר, תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול לעשותן תרומה ומעשרות על מקום אחר. אמרו להן ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול] לעשותן תרומה ומעשרות על מקום אחר.³⁴ ועיין להלן עמ' 856.

footnotes: ³¹ אמנם במשנה שבירושלמי חסרה בפאה ספ"א הבבא של הפקר, אבל כנראה שאין שם אלא השמטה ע"י הדומות, והיא ישנה בשאר כל הנוסחאות. ³² דמאי פ"ג מ"ב ומ"ג ועוד. ועיין גם בירושלמי מעשרות פ"א ה"א, פ"ה ה"ב ועוד. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 234, ובהע' 6 שם. ³³ וכן באמת מעתיק הריבמ"ץ למשנתנו בשם התוספתא. אבל כבר הראינו בכ"מ שדרכו של רבינו לתקן את הספרים ע"פ מקורות אחרים, והעתיק ע"פ לשון הירושלמי. ³⁴ ומ"ש בירושלמי שם: הדא פשטא שאילה דר' (כ"ה בנוסח הרש"ס, מ"ט ע"א. ולפנינו בטעות: אמר) זעירא, פירושו שמכאן אנו למדים שלת"ק של משנתנו אינו יכול להפריש ממקום אחר, כפירוש הרש"ס.

62. **אלא עד שיירומו.**בד, כי"ע ובר"ש הנ"ל: עד שירימו. ובכפו"פ פכ"ו (עמ' תפ"ו, ד"ר, ר' ע"א): עוד בתוספות מסכת מעשר שני פרק קמא פירות שנגמרה מלאכתן אין חייבין תרומה ומעשרות אלא עד שיערימו. ועיי"ש שמוכח מדבריו שפירש "שיערימו" שייעשו ערימה, כלומר, שיעמיד מהם ערימה. וברור שגירסא משובשת נזדמנה לו להרב, והגירסא שלפנינו נכונה, ופירושה שאין הבעלים חייבים תרומות ומעשרות לכהן וללוי אלא עד שירימו ויפרישו מן הטבל את התרומה והמעשרות, וכלשון התוספתא להלן (פ"ג שו' 37): אין לך בהן עד שירימו. והבעלים יכולים לשרוף את הכרי (בלי הנאה של כילוי), אם ירצו, עיין מ"ש לעיל עמ' 347. וה"ה שאין המחיצה תופסת אותם עד שירימו. ועיין בבלי מכות כ' א'.³⁵

footnotes: ³⁵ ועיין בשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ, סוף סי' קמ"ז ובשטמ"ק חולין קל"א א'.

62-63. **ונופו נוטה לחוץ יש למעשר וכו'.**במשנתנו (פ"ג מ"ז): אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים, מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. ופירשו המפרשים שדנים כאן על המקום באילן, כלומר, בחלק האילן מכנגד החומה ולחוץ אין אוכלין מע"ש ופודין שם מע"ש, ובחלק האילן מכנגד החומה ולפנים אוכלין מע"ש ואין פודין אותו שם. וכן מוכח מן הבבלי במכות י"ב א' ואילך.³⁶ ברם מן הירושלמי (עיין להלן) ומן התוספתא כאן מוכח שדנים כאן בפירות האילן עצמו, והפירות שמחוץ יש להם פדיון כשתלשן, אבל לא לפירות שמבפנים, שכיוון שתלשן בירושלים אין להם פדיון. ובמשנת מעשרות ספ"ג: ובירושלים הכל הולך אחר הנוף. ובירושלמי שם: מתניתא דב"ש, דב"ש אומרין (מע"ש פ"ג מ"ז) הכל כלפנים. כלומר, בין שהנוף מבחוץ ובין שהנוף מבפנים אין למעשר שני שלו פדיון, מפני שהכל נחשב כלפנים, ואין פדיון לפירות שגדלו בירושלים. ולפי זה "אחר הנוף" שבמשנת מעשרות שם פירושו: אף אחר הנוף (כרב אשי בבבלי מכות י"ב ב'), וכב"ש במשנתנו לעניין בתי הבדים. ברם מן הברייתא כאן מוכח שאין הבדל במקום שגדלו הפירות אלא הכל תלוי במקום שנתלשו שם. ולפיכך נראה שדברי הירושלמי במעשרות "מתניתא דבית שמאי" אינם עונים על הבבא של ירושלים אלא על ערי מקלט שם, וכפירוש הרש"ס במקומו. אבל הבבא הנ"ל שבירושלים הכל הולך אחר הנוף מתפרשת ע"פ התוספתא כאן. ובאילן הולכים אחר הנוף גרידא, כלומר, אחרי מקום תלישת הפירות ממקום גידולם, וכמו שמפורש להלן בסמוך.³⁷

footnotes: ³⁶ אבל עיין היטב בר"ח שם. ³⁷ בתוספתא ערכין פ"ה הי"ד: ירושלים וערי מקלט ומעשר שני הכל הולך אחר הגוף. ונקט ירושלים לחוד ומעשר שני לחוד. ושמא הכוונה לבכורים שנתקדשו, ולוקה עליהם, עיין מ"ש להלן בכורים ספ"א.

63. **החזיר נופו לפנים וכו'.**כלומר, אעפ"י שגדלו הפירות מחוץ לירושלים מ"מ כשהחזיר נופו לירושלים הרי אין לפירות שלו פדיון, ומיד כשתלשם קלטו אותם מחיצות, אעפ"י שלא נגמרה מלאכתם, וכת"ק אליבא דבית שמאי בפ"ג מ"ו. וכן מפורש בירושלמי מעשרות ספ"ג: תני החזיר את הנוף מבפנים כולו כלפנים. ואתייה כההן³⁸ תנייא קדמיא בבית (בנוסח הרש"ס: דבית) שמאי, והכוונה לברייתא שלנו, והעמידוה כת"ק הנ"ל. ³⁹ [מרכבת המשנה ח״ג פ״ב מה׳ מע״ש הט״ו.]

footnotes: ³⁸ כ"ה בכי"ר. ובנוסח הרש"ס: ואתי כהן. ולפנינו בטעות: ואית בהן. ³⁹ כן הגהתי ופירשתי את הירושלמי לפני כמה שנים. עכשיו מצאתי שכבר קדמני בעיקר הדברים בח"ד לתוספתא כאן, עיי"ש שנדחק בלשון הירושלמי.

64-65. **החזיר נופו לחוץ יש וכו'.**כלומר, אעפ"י שהפירות גדלו ובשלו בירושלים, מ"מ אם החזיר את נופו ותלשם מחוץ לירושלים, אף ב"ש מודי שלא קלטום המחיצות במחובר, ולא נחלקו אלא בתלושים שלא נגמרה מלאכתן.

65. **בתי בתים שפתחיהן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: בתיבדין (במלה אחת). ובמשנתנו (פ"ג מ"ז): בתי הבדים וכו'. וכל הברייתא גם להלן ערכין פ"ה הט"ו (ושם בכי"ו: בתי בית דין). ופירש הר"מ בפיה"מ: ואמר בתי הבדים לפי שהבדים ידועים לעולם שהם על זו הצורה. ר"ל בחומות המדינה הם בתי הבדים.

66. **אין פודין בהן מעשר שני וכו'.**וכ"ה להלן בערכין הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: בתי הבדים שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ. או שפתחיהן לחוץ וחללן לפנים. ב"ש אומרים הכל כלפנים. ובית הלל אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. ובירושלמי שם: אמר ר' לעזר לחומרין וכו'.⁴⁰ והתוספתא כאן מפרשת את דברי ב"ש שלא אמרו ב"ש הכל כלפנים אלא לחומרא, ואין פודין בהם מע"ש, כבירושלים עצמה, אבל אין אוכלין בהם קדשים קלים, כחוץ לירושלים. וה"ה שהולכים לחומרא במע"ש עצמו, אין פודין אותו שם, ואין אוכלין אותו. וכן בפיה"מ להר"מ: ומאמר ב"ש הכל כלפנים לחומרא, וכן נתבאר בתוספתא, ר"ל שלא יפדה בהם מעשר שני ולא יאכלנו. אבל בריבמ"ץ שם: הכל כלפנים. ואוכלין שם קדשים קלים ואין פודין שם מעשר שני. והוא נגד התוספתא כאן.

footnotes: ⁴⁰ ההמשך שם משובש. וכנראה שר' לעזר מפרש את דברי בית הלל, עיין מ"ש להלן שו' 71.

67-68. **ובית הלל אומ' מכנגד וכו'.**כמשנתנו הנ"ל. וסובר הת"ק שלב"ה מכנגד החומה כלפנים דינו כירושלים לכל דבר, ואוכלין שם קדשים קלים ומע"ש, ומכנגד החומה ולחוץ דינו כחוץ לירושלים לכל דבר ופודין שם מע"ש. וכן פירש את התוספתא בפיה"מ להר"מ הנ"ל.

69. **אמ' ר' יוסה זו משנת וכו'.**בירושלמי פ"ג סה"ז, נ"ד ע"ב: דתני א"ר יוסי זו משנת ר' עקיבה, אבל דברי הכמים הרי אלו כלשכות,⁴¹ וכל הלשכות הולכין אחר פתהיהן. ועיין בשנות אליהו ובפ"מ שם.

footnotes: ⁴¹ כ"ה בנוסח הרש"ס, נ"א סע"ב. ולפנינו בטעות: הבדילו כל הלשכות, וצ"ל: הרילו (=הרי אילו) [כ]כל הלשכות. ועיין בפי' הרש"ס שם שציין לתוספתא כאן.

**משנת ראשנה.**וכע"ז בד ובכי"ע. ולהלן ערכין הנ"ל: משנה הראשונה. ושמא צ"ל כאן: משנת ראשונים וכו', ואמר כן לשבח, שהלכה כמותם (ושלא כסיגנונו במשנת סנהדרין פ"ג מ"ד), עיין בירושלמי שהעתקנו לעיל. ועיין לעיל שו' 10.

69-70. **בית שמיי אומ' אין פודין וכו'.**וכ"ה להלן בערכין הנ"ל. ובדברי ב"ש אין הבדל בין משנת ר"ע ובין משנת ראשונ', ולא נחלקו אלא בדברי ב"ה.

71. **הרי הן כלשכות וכו'.**כלומר, כמשנתנו פ"ג מ"ח, וכמבואר להלן. ובר"מ ספ"ב מה' מע"ש: בתים שבצד החומה שפתחיהם לפנים מן החומה וחללן לחוץ, מכנגד החומה ולפנים, כלפנים לכל דבר. ומכנגד החומה ולחוץ, אין אוכלין שם ואין פודין שם, להחמיר. היה חללן לפנים ופתחיהם לחוץ, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ, פודין בו ואין אוכלין. ומכנגד החומה ולפנים, אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר. ולפ"ז הולכים אחרי הפתח והחלל, ואם הפתח והחלל לצד אחד דינו כאותו צד לכל דבר, ואם הפתח והחלל לשני צדדים נותנים על המקום חומרות פנים וחומרות חוץ. וקרוב לוודאי שרבינו סמך על הירושלמי למשנתנו (שהוא משובש בהוצאות), כמו שפירשו המפרשים.⁴² ובמאירי מכות י"ב א' (עמ' נ"ח): בתים שכנגד החומה, אם היו פתחיהן לפנים מן החומה וכל חללן חוץ מן החומה, כל שכנגד החומה ולפנים, כגון תחת הפתח, נדון כלפנים לכל דבר, ושמכנגד החומה ולחוץ, דנין בו להחמיר וכו'. היה פתחן לחוץ וחללן לפנים, כל שבחוץ, כגון תחת הפתח, נידון כחוץ וכו'. וניסח ע"פ הר"מ הנ"ל, אלא שפירש שצד הפנים וצד החוץ הם תחת הפתח. ועיין להלן שו' 82 וירושלמי פסחים פ"ז הי"א, ל"ה ע"ב, ובבלי שם פ"ה ב'. ועיין בס' משנה ראשונה כאן פ"ג מ"ח.

footnotes: ⁴² אבל אין סתירה בין חיבורו לפיה"מ, מפני שבפיה"מ פירש את דברי ב"ש וב"ה לפי משנת ר"ע, כעדות התוספתא.

72. **לשכה בנויה בקודש וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ח, אלא שמשנתנו לא פרשה לעניין מה "תוכה קודש", והתוספתא מפרשת אותה להלן. וכל הברייתא בשם התוספתא בר"ש למשנתנו.

73. **וגגה קודש.**עיין ערוך ערך גג.

**אין אוכלין בה קדשי קדשים וכו'.**כ"ה בכי"ע, בר"ש הנ"ל, ובפי' הרש"ס, נ' ע"ב. וכן מוכרח, שהרי היא פתוחה לחול,⁴³ ודינה כחול לכל דבר. ובכי"ו ובד חסרה המלה "אין" בטעות. והדינים הללו נוהגים גם בגגה,⁴⁴ ואינו קרוי קודש אלא לעניין הבניין.⁴⁵

footnotes: ⁴³ וכיצד יכניס לשם קדשי קדשים מבלי שיפסלו ביוצא, אפילו אם נאמר שהתורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה, עיין להלן. ⁴⁴ עיין להלן כלים ב"ק פ"א סהי"א ובבלי פסחים פ"ו א'. ⁴⁵ כפירוש הריבמ"ץ למשנתנו. ועיין ברש"י ובתוספ' פסחים פ"ו א' שפירשו אחרת.

74-75. **בנויה בחול ופתחה לקודש וכו'.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל. והוסיפה התוספתא "אע"פ שאין מקיימין כן" (עיין להלן שו' 85), ומפרשת אח"כ את עניין הקדושה.

75-76. **אוכלין בה קדשי קדשים.**תו"כ צו ספ"ב, ל"א רע"א; שם שמיני פ"א ה"ו, מ"ז ע"א; בבלי זבחים נ"ו א'. וכן בירושלמי כאן פ"ג ה"ז: הן דאת אמר תוכן קודש⁴⁶ אוכלין שם קדשי קדשים וכו'.⁴⁷ ולעניין אכילת קדשי קדשים אין כאן מחלוקת במקורות, עיין זבחים הנ"ל. ועיין מ"ש להלן הע' 49 ובבלי קידושין נ"ב ב' וברש"י שם ד"ה וכי.

footnotes: ⁴⁶ בירושלמי אפשר לפרש שהדברים דבוקים לבבא הסמוכה להם, והיינו לעניין לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לקודש ולחול, שיש שם תרתי למעליותא. אבל מסתימת הלשון "הן דאת אמר תוכן קודש" משמע שהלכה זו נופלת אף לבבא שלנו. ועיין להלן הע' 47. ⁴⁷ ובפיה"מ להר"מ: ותועלת היותם קודש כדי שיהיה מותר לאכול בהם קדשי קדשים ולשחוט בהם קדשים קלים, ומי שנכנס טמא שם חייב קרבן. אלא שמדבריו אינו ברור אם הדברים עונים על הרישא (בנויות בחול ופתוחות לקודש), והר"מ מפרש שלא כהבבלי זבחים (עיין להלן), או שהדברים עונים על הסיפא (בנויות בקודש ובחול וכו'). ועיין לעיל הע' 46 ולהלן הע' 50.

76. **ושוחטין בה קדשים קלים.**כ"ה בד ובר"ש ובירושלמי הנ"ל.⁴⁸ וכן היתה הגירסא בכמה ספרים בזבחים הנ"ל בברייתא שבתו"כ הנ"ל.⁴⁹ אבל בזבחים הנ"ל גרסו בברייתא שלנו: ואין שוחטין שם קדשים קלים. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' בית הבחירה ה"ח.⁵⁰ וברור שאין להגיה את התוספתא ואת הירושלמי ע"פ הבבלי. ודווקא קדשים קלים שוחטין שם, מפני שנשחטים בכל מקום בעזרה, אבל לא קדשי קדשים, עיין בזבחים שם נ"ה ב'.

footnotes: ⁴⁸ ובכי"ו נשמט בטעות. ובכי"ע יש כאן השמטה גדולה, עיין בשנו"ס. ⁴⁹ עיין רש"י זבחים שם ד"ה ה"ג אלא למעוטי. ומחקה רש"י בצדק. ועיין לעיל הע' 47. ועיין להלן חולין פ"ב הט"ז. ברם עזרת נשים היתה נמוכה מעזרת ישראל שבע אמות ומחצה, ולא היתה פתוחה אלא כנגד אוירה. ועיין מ"ש להלן סוף שו' 76–77, ולעיל סוף שו' 75–76. ולא עוד אלא שמפורש (שו' 75) שאין מקיימין כן, הרי לך שאין עזרת נשים בכלל. ⁵⁰ עיין מ"ש לעיל הע' 47. ועיין בהר המריה לרמא"י פ"ו מה' בית הבחירה, אות י"ב.

76-77. **וחייבין עליה משום טומאה.**וכ"ה בד, בר"ש ובירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין לעיל הע' 47. ברם בזבחים הגיהו אותה ואמרו: לאו אמרת אין שוחטין (עיין מ"ש לעיל), תני נמי אין חייבין. וכן פסק הר"מ בחיבורו הנ"ל. ועיין בתוספ' יומא ה' ב' ד"ה דאי. ועיין מאירי יבמות ז' ב' הוצ' ר"ה אלבק עמ' 33 ובהע' קפ"ג שם (ועיין מאירי יומא ט"ז א' ומדות עמ' 149) ועיין בס' הישר לר"ת, הוצ' מק"נ עמ' 33. ושמא החמירו הראשונים שהביא במאירי יבמות, וחששו שיש בעזרת נשים כרת משום שפתוחה לקודש.

77. **בנויה בקודש ופתוחה לחול ולקודש וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, בר"ש הנ"ל, בתוספ' ישנים (יומא כ"ה א') וברא"ש כאן פ"ג מ"ח: ופתוחה לקודש ולחול וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"ז, נ"ד ע"ב: בנויות בקודש ופתוחות לקודש ולחול תוכן קודש וכו'. והכוונה לברייתא שלנו. ובמאירי יומא (כ"ה א', כ"א ע"ג): אלו היתה כולה בנויה בקדש והיו לה שני פתחים אחד בחול ואחד בקדש. כולה היתה של קדש, שאין פתח הפתוח לחול דוחה פתח ובנין. ועיין בתוספ' ישנים הנ"ל, ומ"ש בס' שיח יצחק י"ט א' (כ"ד ע"ד).

78. **ופתוחה לקודש ולחול כולה חול.**וכ"ה בד ובראשונים הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: תוכן חול. ובמאירי הנ"ל: ואלו היתה כולה בנויה בחול, והיו לה שני פתחים אחד לקדש ואחד לחול, כולה היתה של חול. ובכי"ע: ופתוחה לקודש ולחול כגון לישכת בית המוקד. ונשמט שם ע"י הדומות מן "ולחול" עד "ולחול". והשמטה זו היתה גם לפני בעלי התוספ' ישנים הנ"ל, והשלימו מדעתם כגי' כי"ו וד.

**בנויה בקודש ובחול וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ח.

78-79. **ופתוחה לקודש ולחול.**כ"ה בד, בר"ש ובמשנתנו הנ"ל. וכן השלימו בתוספ' ישנים הנ"ל, עיין מ"ש לעיל.

79. **כגון לשכת בית המוקד.**זו היא הוספת התוספתא לפיסקא של המשנה, עיין מדות פ"א מ"ו. (הרש"ס, נ' ע"ב). ועיין בבלי יומא כ"ה א'.

**תוכן וגגותיהן וכו'.**וכ"ה בד ובר"ש הנ"ל, כלומר, הברייתא חוזרת לפיסקא של המשנה. אבל בכי"ע ובתוספ' ישנים הנ"ל חסר "תוכן וגגותיהן". ובירושלמי למשנתנו: א"ר יעקב בר אחא כיני מתניתא תוכן קודש. וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש וכו'.⁵¹ ולפ"ז מגיה הירושלמי את משנתנו ושונה: בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש ולחול תוכן [קודש]. וגגותיהן מכנגד הקודש וכו'. והדברים קשים מאד. וכנראה שגירסת ההוצאות שלנו בירושלמי נכונה, ודברי ר' יעקב בר אחא עונים על הרישא: בנויות בחול ופתוחות לקודש, תוכן קודש וגגותיהן חול. וע"ז אמר ר"י בר אחא: כיני מתניתא תוכן קודש וגגותיהן חול (כמו שהגיהו בכי"ל). ואעפ"י שכן היא הגירסא גם במשנתנו, הרי אפשר שלפני הירושלמי היתה שם הגירסא: פתוחות לקודש קודש, כפיסקא שבספרי ואתחנן (פי' ל"ו עמ' 67): מיכן אמרו הלשכות פתוחות לקדש קדש. פתוחות לחול חול. ותיקן ר' יעקב בר אחא: תוכן קודש. ועל פיו הוגה כן בנוסחאות שלנו, כרגיל. ואח"כ מתחילה בירושלמי פיסקא מן הסיפא של משנתנו: מכנגד הקודש ולקודש וכו', ולפיסקא זו נסמכה הברייתא שלעיל.

footnotes: ⁵¹ כ"ה בכי"ר ובגוף כי"ל. וכ"ה אף לפני הרש"ס, נ"א סע"א. ועיין להלן על נוסח ההוצאות שלנו. ועיין מ"ש בהר המריה הנ"ל.

80. **אם לאכילת קדשים וכו'.**וכ"ה בד. ופירש בח"ד שאוכלין קדשי קדשים אפילו בחלק החול, והולכים אחרי הפתח שפתוח לקודש, מפני שהתורה רבתה חצרות הרבה לאכילה, ומכיוון שמכניס את הקדשים דרך פתח הפתוח לקודש, יכול לאוכלן אפילו בחלק החול, ואין משגיחין בפתח הפתוח לחול (עיין זבחים נ"ו א' ולעיל שו' 75–76). אבל לעניין טומאה אינו חייב אלא מכנגד חומה ולפנים (עיין זבחים שם) והולך אחר פתחה הפתוח לפנים. וכנראה שהמלים "הכל הולך אחר פתחה" שבסיפא (לעניין טומאה) באו באשגרה מן הרישא והן מיותרות. ובכי"ע: אם לעינין טומאה הכל הולך אחר פיתחה. אם לאכילת קדשים מכנגד החומה ולפנים. ובפי' הריבמ"ץ (פ"ג סמ"ח): "תניא בין לענין טומאה וכו'. פי' מכנגד חומת העזרה ולפנים הכל הולך אחר פתח הפתוח לקודש. וכן אכילת קדשים. ומכנגד חומת העזרה ולחוץ הכל הולך אחר הפתח הפתוח לחול בין לענין טומאה בין לענין אכילת קדשים". וכנראה שהיתה לפניו הגירסא בשתי הבבות כאן: מכנגד חומה ולפנים הכל הולך אחר פתחה. ובשם הגר"א הגיהו כאן: ר' יהודה⁵² אומר אם לענין טומאה מכנגד החומה ולפנים כלפנים. מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. אם לאכול קדשים הכל הולך אחר הפתח. ויש לפרשה כפי' הח"ד לפי הגירסא שלנו.

footnotes: ⁵² כנראה שהגיה כן מפני שמקור הדברים שריבו חצרות הרבה לאכילת קדשים הוא בספרא (עיין זבחים נ"ו א' ולעיל שו' 75–76), וסתם ספרא הוא ר' יהודה. ועיין גם בבבלי מכות י"ב רע"ב.

81-82. **היתה בנויה בחומת ירושלם וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. וקרוב לוודאי שנתחלפו המלים, וצ"ל כאן: בחומת העזרה, כהגהת הגר"א. וכנראה שהכוונה ללשכה הבנויה בחומת העזרה והיא פתוחה לפנים ולחוץ, ומכיון שכולה בקודש,⁵³ דינה כעזרה לכל דבר.

footnotes: ⁵³ עיין במשנת פסחים פ"ז מי"ב ובירושלמי ובבבלי שם, ובר"מ פ"ו מה' בית הבחירה סה"ט ובהשגות שם.

82. **ואין שוחטין בה קדשים קלים.**וכ"ה בד. והנכון בכי"ע: ושוחטין בה קדשים קלים. ולפי פשוטו סובר תנא זה שאפילו צדדי צדדין כשרים. עיין זבחים נ"ה רע"ב ובגירסת הראב"ד לתו"כ נדבה פי"ז, י"ג ע"ד. ועיין זבחים נ"ו א'. ועיין מ"ש הר"א לאפ בספרו זבחי אפרים לזבחים נ"ה א' (קי"ט ע"ג).

83. **בחומת עזרה וכו'.**כאן צ"ל: בחומת ירושלים, כהגהת הגר"א, עיין מ"ש לעיל.

**שוחטין בה קדשים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. והיא ט"ס וצ"ל: אוכלין בה קדשים קלים, ועיין לעיל הע' 53.

**ואין פודין בה מעשר שיני.**וכ"ה בד. ועיין ר"מ ספ"ב מה' מע"ש. ובכי"ע בטעות: ופודין בה מעשר שני.

83-84. **בית הבנוי בחומה וכו'.**באו"ש ספ"ב מה' מע"ש העיר שבכהאי גוונא חולקים אף במשנת ערכין פ"ט מ"ה לעניין ערי חומה (תו"כ בהר פרש' ד' ה"ז, ק"ח ע"ד). ונעלם ממנו לרגע קטן, שהברייתא שלנו היא מלה במלה בתוספתא שם פ"ה סהי"ד: בית בנוי בהומה ר' יהודה אומר כאלו הוא בחוץ. ר' שמעון אומר כאלו הוא בפנים. בתי בדין שפתחיהן לפנים וכו', כלומר, הברייתא שלעיל הי"ב. ושם הובאה הברייתא מכאן אגב הדין של בתי ערי חומה, וכאן הובאה ההלכה של בתי ערי חומה אגב ההלכה שלעיל. ועיין במשנת מעשרות ספ"ג. ובאמת אין המחלוקות תלויות זו בזו ודין קדושת חומת ירושלים והעזרה לחוד, ודין בתי ערי חומה לחוד. והר"מ פסק (פי"ב מה' שמיטה ויובל הי"ב) בדין ערי חומה כר' יהודה שהחומה היא כלחוץ. ועיין בבבלי שם ל"ב א' ובירושלמי מעשרות ספ"ג. וברייתא זו עוסקת בדין ערי חומה גרידא, ולא הובאה כאן אלא אגב גררא, כמ"ש לעיל.

85. **כולן בנויות בקודש.**כלומר, אעפ"י שהזכרנו במשנתנו (ובמקבילות) לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, הוא להלכה גרידא, אבל למעשה כל הלשכות שהיו בעזרה היו כולן לכל הפחות מקצתן בקודש⁵⁴ (ח"ד). ועיין לעיל שו' 75.

footnotes: ⁵⁴ ועיין מ"ש ר' יונה בר"ג על משנת יומא פ"ג מ"ו. ופירש לנכון ש"בקודש היתה" כוונתה שהטבילה היתה בקודש, אבל הלשכה עצמה היא כשאר לשכות, וכולן היו בקודש.

85-86. **תחומי א"י שבכתובים נידונין וכו'.**אגב שהזכירו לעיל שדין חומת ירושלים כלפנים, הביאו גם את המחלוקת בתחומי א"י אם דינם כלפנים או כלחוץ. ועיין להלן ב"ק ספ"ח, ומ"ש לעיל עמ' 316.

86. **ר' לעזר בי ר' יוסה אומ' וכו'.**וכ"ה בד ולהלן ב"ק ספ"ח. אבל בכי"ע כאן: ר' אלעזר אומ' וכו'. ובפסיקתא דר"כ פרש' החודש, מ"ו ע"א: אלו סופרי (צ"ל: סיפרי) ארץ ישראל שהן קדושים כארץ ישראל. ועיין גם בפסיקתא רבתי שם (פיס' ט"ו, הוצ' רמא"ש, ס"ט ע"ב) ובהערות שם.

87. **מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ט. וכעין מחלוקת זו במשנת שקלים פ"ח מ"ו לעניין בשר קדשי קדשים שניטמא באב הטומאה או בולד הטומאה, אם נשרף בפנים או בחוץ.

**בין שניטמא באב הטומאה וכו'.**בירושלמי למשנתנו (ובמקבילות בפסחים ובשקלים) נחלקו בר קפרא ור' יוחנן אם ולד הטומאה פירושו טומאה דרבנן (כגון שניטמא ע"י אוכלין או משקין טמאים), או טומאה דאורייתא (ע"י אדם או כלים טמאים).

88-89. **הכל ייפדה ויאכל בפנים.**במשנתנו מוסיף: חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. וכ"ה במשנת שקלים הנ"ל. ומשנתנו איפוא אינה כר' מאיר. ולר"מ השוו ב"ש את מדותיהם, ולא הועילה טומאה אלא לעניין פדיון, אבל לא לעניין בטול כח הקליטה.

89-90. **ייפדה ויאכל בפנים חוץ ממי שניטמא באב הטומאה בחוץ וכו'.**כ"ה בכי"ע. ולפי גירסא זו היא שיטת ב"ה לר"מ היא שיטת ב"ש לר' יהודה להלן. והיא ממש כמסורת כי"ע לעיל שו' 3–4, עיין מש"ש. ובכי"ו: הכל ייפדה ויאכל בחוץ, הוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ וכו'. וכל מה שהשלמתי בסוגריים חסר. ובד הגירסא משובשת, עיין בשנו"ס. ונראה שבכי"ו צ"ל: הכל ייפדה ויאכל בחוץ חוץ [משניטמא בולד הטומאה מבפנים, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר בית שמיי אומ' הכל ייפדה ויאכל בפנים חוץ] משנטמא באב בחוץ וכו'. וכן בתו"כ צו פ"ח, ל"ג ע"ב (לעניין קדשי קדשים שנטמאו, כלומר, עניין משנת שקלים הנ"ל): ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ. חוץ שנטמא בולד הטומאה בפנים דברי ר' מאיר.⁵⁵ וסוברים ב"ה שבמקום שיש תרתי לגריעותא, טומאה בפנים ואינה אלא ולד הטומאה, כבר קלטוהו מחיצות. ולפי גירסא זו אין מחלוקת בין ר"מ ור"י בדברי ב"ה, ולא נחלקו אלא בדברי ב"ש גרידא. ועיין מ"ש להלן שו' 92.

footnotes: ⁵⁵ כ"ה בד"ו ובשני כי"ר. וכ"ה לפני הראב"ד והמיוחס להר"ש שם.

90. **בית שמאי אומ' הכל יפדה וכו'.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל (וכע"ז במשנת שקלים הנ"ל), ומשנתנו כר' יהודה.

91. **ובית הלל או' וכו'.**בכי"ו: ובית הלל שמאי או' וכו', וניקד הסופר על "הלל" לסימן מחיקה, וצריך היה לנקד על "שמאי".

92. **חוץ מה שנטמא בולד וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע ובתו"כ הנ"ל. וכבר אמרנו לעיל סוף שו' 89–90 שלפי השלמתנו בגי' כי"ו אין מחלוקת בין ר"מ ור' יהודה בדברי ב"ה ולא נחלקו אלא בדברי ב"ש. ובמיוחס להר"ש לתו"כ הנ"ל (ל"ד ע"א): "ולא פליג (כלומר, ר' יהודה) אלא אליבא דב"ש, ולא שייך למיפרך כאן, וכי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן,⁵⁶ דהכא צריכה להו למימר כיצד קבלו משנה דב"ש". ועיין מ"ש להלן בשם רבינו הלל. והר"מ בפ"ב הי"ב פסק כב"ה.

footnotes: ⁵⁶ בבלי שבת קל"ה א'. ועיין בתוספ' סוכה ט' א' ד"ה ואם.

92-93. **ר' ליעזר אומ' ניטמא באב הטומאה וכו'.**וכן נשנית מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבה במשנת שקלים ובתו"כ הנ"ל. וכתב במשנה ראשונה כאן: "ודע דבשקלים שם תני תו פלוגתא דר"א ור"ע דפליגי אבית שמאי ואבית הלל וכו'. ונראה דהכא מודו ר"א ור"ע דטעמייהו התם משום דזילא מילתא להכניס טומאה לעזרה, או להשהותה שם". ונעלמה ממנו לפ"ש התוספתא כאן. ונראה שהתוספתא כאן וכן המשנה בשקלים והברייתא בתו"כ היא אליבא דר"ש בן אלעזר בשיטת ר' יהודה (עיין מ"ש להלן), אבל לדברי ר"י בעצמו מעולם לא נחלקו ר' אליעזר ור' עקיבה בזה, אלא ר' אליעזר קאים בשיטת ב"ש ור"ע בשיטת ב"ה, כמפורש בתוספתא שקלים פ"ג סהט"ז: ר' יהודה אומ' ר' אליעזר כדברי בית שמאי ר' עקיבא או' כדברי בית הלל (ועיין מ"ש בתס"ר ח"א עמ' 185). ורבי סתם במשנתנו כאן כדעת ר' יהודה עצמו, ולשיטתו לא נחלקו ר"א ור"ע בזה.⁵⁷

footnotes: ⁵⁷ ועיין מ"ש להלן הע' 61.

95. **בין בולד הטומאה יפדה ויאכל וכו'.**השלמתי ע"פ ד וכי"ע, וכ"ה במשנת שקלים ובתו"כ הנ"ל (לעניין מקום שריפת קדשי קדשים שנטמאו).

96-97. **אמ' ר' שמעון בן לעזר וכו'.**דעה זו של ר' שמעון בן אלעזר לא נזכרה בשום מקום אחר, ולאמיתו של דבר הרי הם דברי ר' יהודה בהוספה קטנה שלא הזכירה ר' יהודה (עיין להלן), ובניסוח הרגיל של ר"ש בן אלעזר.⁵⁸ ולפיכך נראה שהוא שנה אף את המחלוקת של ר' אליעזר ור' עקיבא ותרי תנאי אליבא דר' יהודה (עיין מ"ש לעיל). ובפי' רבינו הלל לספרי ראה, מ' ע"ג: "ופליג ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון בן אלעזר בתוספת' דמעשר שיני בפ' תלתן של תרומה, [במע"ש] שנטמא בוולד הטומאה ושנטמא באב הטומאה דהיכא נאכל אי בפנים אי בחוץ, והיכי נטמא אי בפנים אי בחוץ, כל חד וחד בטעמא". ולפי גירסתנו אין מחלוקת בין ר' יהודה ור' שמעון בן אלעזר היכן נאכל, וכן הכרענו לעיל (סוף שו' 89–90) שאין מחלוקת בין ר' מאיר ור' יהודה בשיטת ב"ה. נמצא שר' מאיר, ר' יהודה ור' שמעון בן אלעזר לא נחלקו כלל בשיטת בית הלל. וכנראה שלא כתבה רבינו הלל אלא לציון בעלמא.

footnotes: ⁵⁸ עיין בקונקורדנצי' של הרח"י קאסאווסקי לתוספתא ערך חלק, עמ' 231 ד"ה נחלקו. ועיין להלן הע' 59.

100. **נפדה במקום ונאכל במקום.**כלומר, נפדה בירושלים ונאכל בירושלים. ולא הזכיר ר"ש בן אלעזר את דעת ב"ש בניטמא באב הטומאה בחוץ והכניסו לירושלים אם נפדה בירושלים ואח"כ מוציאו, או מוציאו ואח"כ פודהו. ונראה שבזה אין מחלוקת בין ב"ש ובין ב"ה, ומכיוון שניטמא בחוץ באב הטומאה לא קלטוהו מחיצות כלל ומותר להוציאו לפני הפדיון, ונמצא שלב"ש אין נפקא מינה כלל בעניין זה.⁵⁹ ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁵⁹ ועיין מ"ש ר' יונה בר"ג על החילוק בין ר"ש בן אלעזר ור' יהודה. וכבר אמרנו לעיל שאין מחלוקת ביניהם בדברי ב"ה וב"ש, אלא שר"ש בן אלעזר הוסיף על דבריו. ועיין בירושלמי (פ"ג ה"ח, נ"ד ע"ב) שאמרו שם "קול יוצא ליוצא, ואין קול יוצא לפדוי", ואינו עניין לנידון שלנו. ושם השאלה מה יותר גרוע: הוצאה מירושלים או פדיון בירושלים, אבל כשהוא מוציאו בין כך ובין כך, בוודאי שעדיף שיפדנו מתחילה.

100-101. **נפדה במקום ונאכל בכל המקומות.**ר' אלעזר בר' שמעון מוסיף כאן שאם ניטמא באב הטומאה בפנים ובולד הטומאה בחוץ נפדה לב"ה בירושלים דוקא, ואסור להוציאו לפני שנפדה, אלא פודהו ואח"כ מוציאו.⁶⁰ וכן אמרו בירושלמי (פ"ג ה"ח, נ"ד ע"ב): מה בין וולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים, זה וזה לא מדבריהן הוא? בשהכניסן על מנת שלא תתפשנו מחיצה.⁶¹ אמר ר' זעירה הדא אמרה מעשר שני טהור שהכניסו על מנת שלא תתפשנו מחיצות אין מחיצה תופסתו. ר' יונה בעי טהור דבר תורה, ואת אמר הכין? אלא כיני עבר ופדה פדוי.⁶² ולפ"ז כל מע"ש שניטמא בירושלים, וכן אם ניטמא בולד הטומאה בחוץ ונכנס לפנים, קלטוהו מחיצות לעניין שאסור להוציאו, אלא שמותר לפדותו, ולאחר פדיונו בלבד נאכל בכל מקום כחולין גמורים.⁶³ עכשיו מובן שדברי ר' שמעון בן אלעזר אינם אלא במעשר שני שניטמא, ואינם שייכים כלל לקדשי קדשים שניטמאו (שהרי אין שם פדיון), ולפיכך לא הובאו דברי ר' שמעון בן אלעזר בתו"כ, אלא ששנו שם מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא, לפי דעתו בשיטת ר' יהודה, וכמו ששערנו לעיל.

footnotes: ⁶⁰ עיין בירושלמי פ"ג ה"ו, נ"ד ע"ב. והסב התכוין לטבל טהור שהיו מוציאים אותו מחוץ לירושלים כדי להפריש ממנו מע"ש ולפדותו. ⁶¹ כלומר, מכיוון שניטמא בחוץ, אנן סהדי שלא הכניסו אלא על מנת שלא תקלטנו מחיצה, כפירוש הגר"א. אבל עיין ר"מ פ"ב מה' מע"ש הי"ג ופ"ז ה"א וה"ב. ולפי פסק הר"מ הם דברי ר' אליעזר (לעיל שו' 93 ואילך) הם דברי בית הלל. ואם נטמא בולד הטומאה בחוץ והכניסו סתם נאכל בפנים, ונמצא שאין הבדל בין נטמא בחוץ ובין נטמא בפנים, אלא בין נטמא באב הטומאה ובין נטמא בולד הטומאה. ודוחק לומר שהמחלוקת בין ב"ה ור' אליעזר היא שלפי ב"ה מועיל תנאי, ולפי ר' אליעזר אינו מועיל. וצ"ע. ⁶² כלומר, אין התנאי מועיל אלא לעניין שחל הפדיון, אבל כל זמן שלא פדה אותו אסור להוציאו. ובניטמא בולד הטומאה, מכיון שאינו יכול לאוכלו מדרבנן, מותר לפדותו לכתחילה. ⁶³ חוץ מניטמא בולד הטומאה בפנים שכבר קלטוהו מחיצות לגמרי שהרי נכנס בטהרה, ואף עכשיו לא ניטמא אלא בולד הטומאה.

101. **הלוקח בכסף מעשר וכו'.**משנ' פ"ג מ"י. ועיין ספרי ראה פיס' ק"ז עמ' 168 ובשנו"ס שם, ירושלמי פסחים פ"ב ה"ד, כ"ט ע"ב (עיין בהירושלמי כפשוטו שם עמ' 405) ומגילה ספ"א, ע"ב ע"ד, בבלי פסחים ל"ח א', ב"מ נ"ג ב', סנהדרין קי"ג א', זבחים מ"ט א'. ועיין בר"ש למשנתנו מ"ש בשם דברים רבה.

102. **תחמיר בטפילה יתר וכו'.**ר"ש פ"ג מ"י, תוספ' זבחים מ"ט א' ד"ה והרי, עיי"ש שהביאו מכאן ראיה לגירסת רש"י ולפירושו בזבחים שם. ובמשנתנו מפורש יותר: ומה אם מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה וכו'.

103. **שהחמירו בטפיל יתר מן העקר.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שהתמורה טפילה מן העיקר. ובתוספ' זבחים הנ"ל (לפי שטמ"ק שם אות כ"ג): שהתמורה חמורה מן העיקר. ובר"ש הנ"ל: שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר.

**חלה עליה בבעלת מום וכו'.**כלומר, ואינה יוצאת לחולין להגזז ולהעבד אפילו אחר פדיון, כמפורש במשנת תמורה ספ"ב.

104. **אין חל על בעל מום וכו'.**כ"ה בר"ש הנ"ל, ובכל הנוסחאות כאן בטעות: אלא על מום וכו'. ועיין במשנת חולין פ"י מ"ב, בכורות פ"ב מ"ב ומקבילות.

**אמרו לו ממקום שבאתה וכו'.**עיין בזבחים מ"ט א'.

105. **מה להלן תמימים אין נפדין וכו'.**כלומר, אעפ"י שיש חומרא בתמורה מה שאין כן בהקדש העיקר, מ"מ אף תמורה אינה נפדית תמימה, ונפדית טמאה,⁶⁴ וכן לקוח בכסף מע"ש כיוצא בה אינו נפדה טהור, ונפדה טמא.

footnotes: ⁶⁴ כלומר, בעלת מום, כפירוש ר' יונה בר"ג. ועיין מחז"ו, עמ' 321, ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 267.

106. **המשאיל קנקניו למעשר שני וכו'.**בכי"ע: המשיל קנקנין וכו', ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג סוף עמ' 63. ובמשנתנו (פ"ג מי"ב): המשאיל קנקנין למעשר שני אעפ"י שגפן לא קנה מעשר. זלף לתוכן סתם, עד שלא גפן לא קנה מעשר, משגפן קנה מעשר. עד שלא גפן עולות באחד ומאה, משגפן מקדשות בכל שהן. עד שלא גפן תורם מאחת על הכל, ומשגפן תורם מכל אחת ואחת. ובירושלמי שם: כיני מתניתא אם עד שלא גפן קרא שם לא קנה מעשר קנקן, משגפן קרא שם קנה מעשר קנקן. עד שלא גפן קרא שם עולות באחד ומאה, אם משגפן קרא שם מקדשות כל שהן. אם עד שלא גפן קרא שם תורם מאחד על הכל, אם משגפן קרא שם תורם מכל אחד ואחד. ופירושו שאם קרא שם מעשר ליין עד שלא גף את הקנקן, הרי הוא כמפריש מעשר פירות בלי קליפתן ואח"כ הכניסן לקליפתן, שבוודאי אינו פודה אלא כנגד הפרי גרידא. אבל אם הכניס טבל לקנקן וגפהו, ואח"כ קרא עליו שם מעשר, הרי הוא כמפריש רמון בקליפתו שפודה את כל הפרי.⁶⁵ ופשיטא שהבדל זה אינו שייך אלא לעניין קניית הקנקן, ובמע"ש גרידא, לעניין פדיון.⁶⁶ ואשר לתרומה כתב בריבמ"ץ (פ"ג מי"ב): "עד שלא גפן קרא שם. פי' שם תרומה עליהן עולות בא' וק', ומשגפן קרא שם אינן עולות אלא מקדשות כל שהן. פי' אפי' אם נתערבה באלף כולן מתקדשות, מאי טעמא כיון משגפן קרא שם תרומה עליהן, נקראין חביות סתומות וכו'. ס"א (צ"ל: פ"א), מילאם תרומה עד שלא גפן ונתערבו בחולין עולות בא' וק', דכיון דפתוחות נינהו עולות בא' וק', כדין תרומה, ומאחר שגפן אם נתערבו, מקדשות כל החביות שנתערבו עמהן וכו' ". ובפירוש הדברים נראה שללשון ראשון של הריבמ"ץ פירושו שקרא שם תרומה לחבית פתוחה וגף אותה ונתערבה כשהיא סתומה, אינה מקדשת בכל שהוא, מפני שקרא שם תרומה כשהיתה פתוחה, אבל אם קרא שם כשהיתה סתומה מקדשת בכל שהוא. וללשון שני של הריבמ"ץ קרא שם הוא לאו דווקא, ומדברים בנתן תרומה לתוך פתוחה ונתערבה בין הפתוחות ואח"כ סתם את כולן, אינה מקדשת, מפני שכבר בטלה, אבל אם גפה וקרא לה שם, ואח"כ נתערבה בין הסתומות מקדשת אפילו באלף. ושני הלשונות קשים מאד. לפי לשון ראשון קשה, מה בכך שקרא שם תרומה כשהיתה פתוחה, והרי כשגף אותה ידע שהיא היא תרומה, והספק נולד כשהיתה סתומה, ולמה אינה מקדשת בכל שהוא? ולמה הבדילו בין תרומה וערלה וכלאי הכרם, והרי בכולן היה האיסור ידוע כשהיו החביות פתוחות. והפירוש השני עוד יותר קשה מצד הלשון.⁶⁷ ועיין בר"ש למשנתנו, וסתם את דבריו.

footnotes: ⁶⁵ אבל פשיטא שאם שתה את היין בירושלים שאין הכלי נתפס בקדושת מעשר, ואינו עדיף מקליפות של פירות. וכל השאלה היא לעניין חילול גרידא, עיין בר"ש, במלא"ש ובס' משנה ראשונה למשנתנו. ⁶⁶ ותפסנו כאן כפירוש הריבמ"ץ, הר"ש והר"מ בחיבורו פ"ח מה' מע"ש ה"ה. ולעיל שביעית פ"ז שו' 12 שנינו: חומר במעשר שני (כלומר, מבשביעית) שמעשר שני קונה את הקנקן וכו'. ולפי פירוש הנ"ל אין כאן אלא סימן חיצוני שבמע"ש תתכן תפיסת הקנקן מה שאין כן בשביעית, אבל הסיבה היא שאדם יכול לקרוא שם מע"ש בקנקן סתום, מה שאין כן שביעית שהוא מכניסה כשהיא שביעית, והרי אף במע"ש כשהוא מכניסו בקדושה אין הקנקן נתפס. אבל בפיה"מ להר"מ פירש שאפילו הכניס מע"ש סתם לתוך הקנקן וגפו נתפס בקדושת מע"ש, ודווקא אם מתנה בפירוש שאינו נותן את הקנקן אלא בשאלה גרידה למע"ש אין הקנקן נתפס. ולפי פירוש זה מתבארת הברייתא בשביעית כפשוטה, שאם זלף שביעית לתוך קנקן לא נתפס הקנקן, אבל אם זלף מע"ש סתם נתפס. ועיין ברדב"ז להר"מ הנ"ל, אבל לפי פשוטו חזר בו הר"מ מפירושו בפיה"מ (עיין במהרי"ק שם), ואין לצרף את שני הפירושים. ⁶⁷ שהרי בירושלמי מפורש "משגפן קרא שם ", וכאן "קרא שם" הוא בדווקא, ועלינו לומר שברישא "קרא שם" הוא לאו דווקא, והכוונה היא למילוי, ובסיפא הוא בדווקא. ולפיכך תפסנו (לעיל, עמ' 368) לעיקר את הפירוש הראשון של הריבמ"ץ. וכן מפורש בפי' הרא"ש למשנתנו.

**אע"פ שגפם וכו'.**בכי"ו אפשר לקרא בכ"מ כאן: שגפס, גפס. ובכי"ע: אף על פי גפם וכו'. עיין מ"ש להלן עמ' 757 ד"ה אע"פ.

106-107. **במי דברים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

107. **בשל יין וכו'.**פיה"מ להר"מ פ"ג מי"ב (בשם התוספתא), פ"ח מה' מע"ש ה"ה, ירושלמי כאן ספ"ג. וכבר הראינו לעיל (פ"א שו' 30) שיין צריך לקנקן כשהוא סתום. וממילא אם קורא שם מע"ש על קנקן יין סתום הוי ליה כקורא שם על רימון בקלפתו, וצריך פדיון כנגד כל הפרי.

**אבל של ציר וכו'.**כל המנויים כאן באו באשגרה מלעיל פ"א שו' 30 (עיין מש"ש על כולם), שהרי בציר ומורייס אינו שייך קריאת שם מע"ש.⁶⁸ ובירושלמי הנ"ל לא הזכיר אלא שמן.⁶⁹ ובבבלי כתובות ק"ח ב': נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו. מתקיף לה רבינא. רימון בלי קליפתו לא מינטר. שמן מינטר בלא קנקנים.⁷⁰

footnotes: ⁶⁸ בפי' הרש"ס, ס' רע"א: ובתוספתא תני נמי דבש או ציר, והיינו שלקחן בכסף מעשר, אין חילוק בהן בין קרא שם אחר שגף הקנקנים לקרא שם קודם שגף. ודבריו צ"ע. ⁶⁹ ובר"מ פ"ח מה' מע"ש ה"ה העתיק גם ציר, ואין כאן אלא נקיטת לשון המקור, וכמו שהביא בפיה"מ. ⁷⁰ עיין צפנת פענח פט"ז מה' מאכלות אסורות ה"ד שהסמיך את הבבלי הנ"ל לעניינינו.

108. **קנה מעשר.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכן מוכח לעיל פ"א שו' 31, עיין מש"ש. אבל בפיה"מ להר"מ ובחיבורו הנ"ל: לא קנה מעשר. וכ"ה במלא"ש סמי"ב ובירושלמי הנ"ל. ולפנינו, כנראה, ט"ס. ובמה"פ ד"ה במה כתב: ובתוספתא דפוס כתב קנה מעשר, וט"ס הוא. אבל לא העיר כלום על גירסת כתה"י שלו.

**עולין באחד ומאה.**ומכאן שדין משנתנו (הנ"ל וערלה פ"ג מ"ז) אינו אלא בחביות של יין. וכן בר"מ פט"ז מה' מאכלות אסורות ה"ד: חבית סתומה של יין ערלה או של כלאי הכרם וכו'. אבל בפט"ו מה' תרומות ה"א ואילך סתם את דבריו ולא הזכיר יין (ועיין בפ"ג מה' תרומה הי"ח, לעניין מוקף). ועיין בצפנת פענח בה' מאכלות אסורות שם שציין לתוספ' זבחים ע"ב ב' (סד"ה כולן) שכתבו: "דמיירי בשמן זית או ביין תפוחים", והעמידו את משנתנו בשמן וביין תפוחים, אבל לא ביין, עיי"ש. ועיין גם בספר טל תורה לר"מ אריק על הירושלמי מע"ש ספ"ג שהעיר על התוספ' בזבחים הנ"ל.⁷¹

footnotes: ⁷¹ ובספרו מנחת פתים ליו"ד סי' ק"י העיר על הפרי מגדים שם סי' ק"א שפסק שכלי מלא חמאה דינו כחבית סתומה.

109. **מקדשין בכל שהן.**כנראה שצ"ל: [אין] מקדשין בכל שהן, כלומר, אף לעניין שביעית (לאחר הביעור), ערלה וכלאי הכרם אין מקדשין כל שהן, אלא כל חד וחד כשיעורו. ובירושלמי הגירסא: תורם מאחד על הכל. ועיין מ"ש לעיל עמ' 327.

110. **אבל אם הפקיד לתוכה רביעית וכו'.**ר"ש ורא"ש ספ"ג, ר"מ פ"ח מה' מע"ש ה"ה. וכבר הראינו שכן היה דרכם להפקיד טבל בתוך החבית,⁷² והיו קובעים מקום בתוכה, וקוראים שם למעשרות על מקום אחר. ואם נשארה בתוכה רביעית טבל, ולא היו לו תשע רביעות במקום אחר, הרי הוא מתקנה ממקום אחר, ונמצאת החבית כולה מעשר חוץ מרביעית שהיא חולין, וממילא לא בטלה החבית לגבי המעשר, ואינו פודה כנגדה. ובירושלמי ספ"ג: אמר רביעית⁷³ חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין וכו'. מתניתא אמרה כן (כלומר, משנתנו ספ"ג), ר' שמעון אומר אף האומר לחבירו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה, יצא קנקן לחולין. כלומר, אם המוכר יין בירושלים אמר לו שיש בחבית הסתומה יותר יין משיווי דמי המעשר שקבל, ונמצא שנתחללו הדמים על היין חוץ מרביעית שבה, שנשארה חולין, יצא קנקן לחולין, כלומר, לא קנה מעשר.⁷⁴ ואם נטמא המעשר בירושלים אינו פודה אלא כנגד היין, אעפ"י שקנה חבית סתומה. אבל אם קנה חבית סתומה שכולה מעשר הרי החבית טפלה ליין.⁷⁵ ואם נטמא פודה גם כנגד החבית (כקונה פירות בקליפתם, ודינה כגפה ואח"כ קרא לה שם בגבולין, שהרי המעות מתחללים עליה כשהיא סתומה). וכן מפרש הירושלמי אף את דברי ר' שמעון במשנתנו, שאם אמר לו המוכר בירושלים שהוא מוכר לו את החבית חוץ מקנקנה, (כלומר, את היין חוץ מהכלי) דינו כמשאיל קנקן למע"ש שבמשנתנו (מי"ב), ולא קנה קנקן (יצא לחולין), ואם נטמא אינו פודה אלא כנגד היין.⁷⁶

footnotes: ⁷² עיין מ"ש לעיל, עמ' 300. ⁷³ כ"ה בכי"ר ובר"ש ספ"ג. ולפנינו בטעות: אם רוב רביעית. ⁷⁴ עיין בפי' הרש"ס, ס' ע"ב ובמלא"ש למשנתנו. ⁷⁵ כמשנתנו פ"א מ"ג. ושם פירושו: יצא קנקן לחולין, כששתה את היין, כדין קליפות של מע"ש. ⁷⁶ וכל המפרשים נדחקו מאד בפירוש המשנה והירושלמי, אעפ"י שכמה מהם עמדו על העיקר שמדברים במוכר בירושלים. ועיין מ"ש רח"ש הורוביץ במ"ח חל"ח, 1894, עמ' 196 ואילך, ודבריו אינם מחוורים.

111. **לא נחלקו בית שמיי וכו'.**במשנתנו (פ"ג מי"ג): בית שמאי אומרים מפתח ומערה לגת, ובית הלל אומרים מפתח ואינו צריך לערות. ופירש הר"ש שלב"ש כל זמן שלא עירה לגת אעפ"י שפתחן הרי הוא כתורם שלא מן המוקף. וכבר הקשו ע"ז בירושלמי במקומו: וקשיא על דבית שמאי, מה בינה לחמשה סקין בגורן, שמא אין תורמין ומעשרין זה על זה (עיין מ"ש לעיל עמ' 327). והירושלמי לא חש לתרץ קושיא זו (מ"ש בירושלמי אח"כ אינו תירוץ לקושיא זו), מפני שלא אמרו ב"ש אלא משום קנס, על שגף לפני שתרם, עיין להלן.⁷⁷

footnotes: ⁷⁷ ועיין בפיה"מ להר"מ ובפ"ח מה' מע"ש ה"ב ובמהרי"ק שם, ופירש שלא כהתוספתא והירושלמי.

111-112. **על הדורך באמצע חבית וכו'.**בכי"ע לנכון: על הדורס באצבע בחבית וכו'. וכן לעיל שביעית פ"ו שו' 59: דורס באצבע בחבית. ובניגוד לדריכה בגת, שהיו סוחטים את היין בדריכה ברגלים, היו דורסים באצבע בחבית, עיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי חרס בספרות התלמוד, עמ' קנ"ה, ובהערה 596 שם.

112. **שמפתיח ואין צריך לערות.**כלומר, מכיון שאף מתחילה לא היה כל היין מעורב בגת, הרי כשפתח את החביות החזירן לתחילתן, ואף ב"ש מודים שאין צריך לערות לגת (ח"ד).

113. **מפתח ומערה לגת.**כבר כתבנו לעיל (שו' 111) שלא אמרו ב"ש אלא משום קנס, ולפיכך גזרו עליו שיחזיר היין לתחילתו, ואח"כ מפריש מן הגת כדינה, עיין לעיל תרומות רפ"ג ומש"ש.

**ואין צריך לערות.**אבל אם הן סתומות אף לב"ה חשובות שלא מן המוקף, כפי שמוכח ממשנתנו. ועיין ר"מ פ"ג מה' תרומות הי"ה וברדב"ז שם ד"ה חביות. ועיין בר"ש למשנתנו.