1. **המוליך פירות וכו'.**משנתנו פ"ד מ"א. ואמרו שם בירושלמי שלכתחילה אסור להעבירו אפילו ממקום הזול למקום היוקר. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' מע"ש הכ"א.

**או ממקום הזול וכו'.**ואדם עושה כן מפני שאין לו מעות לחלל עליו את המעשר, ומוליך את הפירות למקום היוקר, כדי שיהיו לו יותר כסף מעשר, שהפירות מתחללים במכירתו בהיתר (עיין במשנתנו פ"ד מ"ו). אבל אם יש לו כסף במקומו הרי עדיף לו לחלל את הפירות כאן, במקום הזול, וכשהוא מוליך את הפירות למקום היוקר הוא משתכר חולין. והחכמים אסרו לו להעביר את הפירות אפילו למקום היוקר, שמא יוזלו הפירות ונמצא מע"ש מפסיד. ועיין מ"ש להלן שו' 7. ובכי"ע חסרה בבא זו, עיין בשנו"ס.

2. **פודהו כשער מקומו.**וכן מעתיק בפי' הרש"ס, ס"ב ע"א. וכ"ה במשנתנו הנ"ל, ופירושו כמקום שעומד בו.¹ ובכי"ע: פודין אותן כשער היוקר. וכנראה שהיא ט"ס. ולהלן שערנו שצ"ל כאן: כשער הזול, והגירסא שלנו הוגהה ע"פ משנתנו. ובפירוש הקצר פירשנו לפי הגירסא שלנו.

footnotes: ¹ ועיין מ"ש להלן שו' 39 אם מנכה את היציאות, כשפדה במקום היוקר.

2-3. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

3. **בשל דמיי אבל בשל ודיי.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכל המפרשים הגיהו: "בשל ודיי, אבל בשל דמיי" פודה כשער הזול (עיין להלן). וכן מפורש בירושלמי רפ"ד: תני אבא חילפיי (כ"ה בכי"ר, ולפנינו בטעות: בר חילפיי) בר קריי' אמר בד"א בודאי אבל בדמאי, בין ביוקר והוזלו, בין בזול והוקרו, מוכרו בזול. וכן פסק הר"מ הנ"ל, וברדב"ז שם מגיה את התוספתא כאן כנ"ל. וקשה להגיה נגד כל הנוסחאות. ובפי' הרש"ס הנ"ל: והכי איתא בתוספתא המוליך וכו', א"ר חילפא בן קירוייא בד"א בשל ודאי אבל בשל דמאי פודין אותן כשער הזול. והעתיק ע"פ הירושלמי.

**פודין אותו כשער היוקר.**בד, בכי"ע ובפ' הרש"ס: כשער הזול. ושמא צ"ל ברישא במקום "פודהו כשער מקומו": פודהו כשער הזול, והנוסח שלנו הוגה ע"פ משנתנו הנ"ל. והברייתא חולקת על משנתנו, וזו היא הברייתא שהובאה בירושלמי רפ"ד: תני בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו, כלומר, פודה כשער הזול עיי"ש. ור' יהושע בן קרחא הולק על הת"ק כאן, וסובר שאין הדברים אמורים אלא בשל דמיי אבל בשל וודאי (כגירסת כל הנוסחאות) פודה כשער היוקר (כגי' כי"ו), אם הביאו למקום היוקר, והוא סובר כסתם משנתנו. ולפי פירוש זה לא נצטרך להגיה כלל בסיפא בכי"ו, ואשר לרישא הרי הסופרים חשבוה לפיסקא מן המשנה והגיהו אותה על פיה, תדע לך שהוא כן שבכי"ע שוב גירסא אחרת. ובפירוש הקצר פירשנו לפי הגירסא שלנו. ועיין מ"ש לעיל עמ' 259 שו' 80, ושם מדברים במע"ש של דמאי שלא זז ממקומו, ומלמדת הברייתא שאינו פודהו כשער הזול של מקום אחר, אעפ"י שיכול להובילו לשם, שהרי מעולם לא נראה להפדות כשער הזול (עיין היטב בירושלמי כאן רפ"ד). ואינו עניין לא לכאן (שהפירות היו פעם במקום הזול) ולא למעשה של רבי בירושלמי רפ"ד (שקבע את המעשר במקום הזול).

3-4. **פודין מעשר שני כשער וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ב, ופירושה שמהשב את הפירות בזול, כמחיר שמשלם החנווני כשהוא לוקח, ולא כמחיר שהוא מוכר, כפירוש הר"מ. אבל הר"ש והרא"ש פירשו ע"פ הירושלמי, שיש כאן שני עניינים, כשער הזול, וגם כשער שהחנווני לוקח וכו', עיי"ש.

5. **כמות שחנוני לוקח מאותו המין.**במחברתי על הירושלמי (ירושלים תרפ"ט, עמ' 27) שערתי שזו היא הברייתא שהביא הירושלמי ברפ"ד: תני אין פודין מעשר שני אלא במין על מינו. כלומר, אעפ"י שהוא פודה כשער הזול, אינו אלא כשער הזול של אותו מין, אבל לא של מין אחר. וע"ז תמה הירושלמי שם: דלא כן מה נן אמרין, פודין מן החיטין על השעורין ומן השעורין על החיטין? כלומר, וכי יעלה על הדעת לומר שמותר לפדות חטים כשער השעורין, אתמה. ומתרץ הירושלמי: לכן צריכה אפילו מן האגרו על השמתית ומן השמתית על האגרו (עיין מ"ש לעיל עמ' 240), כלומר, הוא פודה לפי השער הזול של אותו מין ממש מאותו טיב התבואה, אבל לא לפי השער של חטה יותר זולה, שיש לה טיב אחר, אעפ"י שאף היא נקראת חטה. עכשיו ראיתי שכן פירש גם בשירי מנחה כאן, אבל עיין ר"מ פ"ד מה' מע"ש ה"ב ובהשגות שם, ובמה"פ כאן ד"ה אין. ומסתבר שדברי הר"מ שם אינם מיוסדים על הירושלמי כאן, אלא שהיתה לו גירסת ד בתוספתא שביעית פ"ז שו' 8–9, עיין מש"ש.

**הפורט דינר כסף וכו'.**ר"ש פ"ד מ"ב.

5-6. **כמות שחנוני לוקח וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע, וכן מעתיק הרש"ס (ס"ד ע"א, ולפי מלא"ש פ"ד מ"ב). ובר"ש הנ"ל: כמו שהשולחני פורט וכו'. וכנראה שהנכון כלפנינו ופירושו שהפורט מחשב את הדינר ביוקר, ונותן בעדו הרבה פרוטות, כמו שנוהג החנווני לחשוב את הדינר כשהוא לוקח פירות וכשהוא משלם בדינר הוא מחשב אותו בהרבה פרוטות, ולא כמו שהוא מוכר פירות ומקבל דינר של כסף שהוא מחשבו בזול. ותפסו כאן חנווני ולא שולחני, מפני שבמטבע של כסף היה מצוי יותר השער של החנווני (בפרט בעיירות ובכפרים) מאשר של השולחני.

6. **מצרף דינר זהב למעשר וכו'.**כלומר, שעושה את סלעיו דינרי זהב (עיין במשנתנו פ"ב מ"ז). ועיין בפי' הרש"ס, ס"ד סע"א.

6-7. **כמות ששולחני פורט וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ב, ופירושה, שמחשב את הזהב ביוקר ונותן בעדו הרבה סלעים, כמו שנוהג השולחני להשבו כשהוא פורט, כלומר, כשהוא מקבל מטבעות קטנות ונותן דינר זהב שהוא מחשבו ביוקר, ולא כמות שהוא מצרף, כלומר, שמקבל זהב ונותן כסף, שהוא מחשבו בזול.²

footnotes: ² במחלל פרוטות על כסף נקטו פורט, מפני שעיקר הפעולה היא שהוא פורט לעצמו את "הכסף", ובכסף על זהב נקטו מצרף, מפני שכאן עיקר החשיבות שמצרף לעצמו "דינרי כסף" לדינר זהב.

7. **היה מוליכו ממקום למקום וכו'.**כלומר, היה מוליך את הדינר של זהב של מע"ש ממקום הזול למקום היוקר, כדי להשתכר למע"ש. ואף כאן מדברים שאין לו דינרים של כסף, אבל אם יש לו הרי עדיף לו לחלל את הזהב על הכסף במקום הזול, ולהשתכר חולין לעצמו (עיין מ"ש לעיל בריש פירקין). וכנראה שכאן מותר לו לכתחילה להוליך את הדינר ממקום הזול למקום היוקר, ואין לחשוש שמא יפסיד, מפני שאין דרכו של זהב להוזיל (כלומר, שיוזל עד כדי כך שיהיה פחות במקום היוקר מאשר במקום הזול), אלא שהתירו לו להשתכר מעט לעצמו, כדי שישתכר הרבה למע"ש. ועיין להלן פ"ד שו' 57–58 ומש"ש. ועיין מ"ש להלן.

8. **ומשתכר עליו יתר על שיויו וכו'.**בד: ומשתכר עליו על שוייו רבע וכו' (והוי"ו של "ומשתכר" הוא וי"ו הפירוש, כלומר, משתכר). ובכי"ע: להסתכר עליו יותר על שווהו וכו'. וכנראה, שצ"ל בכי"ע: ליסתכר עליו וכו', כלומר, לָיסתכר, לא יסתכר (=ישתכר) עליו וכו'. ועיין להלן. ועיין בפי' הרש"ס, ס"ב ע"ב.

**רובע.**בד: רבע, וכ"ה בגירסא הכפולה למטה שהקפנו. ובכי"ע: רביעית. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ט (ובמלא"ש שם) ובבבלי ב"מ נ"ב א' ובתוספ' שם ד"ה ולא. ובירושלמי פ"ד ה"א, נ"ד ע"ד: תני משתכר הוא אדם עד שקל. משתכר הוא אדם עד רביעית. היך עבדא דינרא הכא בתרין אלפין, ובארבאל בתרין אלפין ולקן. והוא בעי מיתן חמשים ריבוא ומיסוק, דיהב ליה הכא בתרין אלפין, ובארבלין בתרין ולקן³ וחמשין ריבוא. והפירוש קשה מאד, ונדחקו בו מאד המפרשים, והגיהו הרבה, ושמא צ"ל בסוף: בתרין ולקן [פרא] חמשין ריבוא. ופירוש הדברים הוא שדינר זהב בטבריא היה שוה באותו זמן אלפים [פרוטות] ובארבאל אלפים ולקן,⁴ אלא שהיה צריך לתת חמשים ריבוא⁵ הוצאות הדרך לשליח שיעלהו לארבאל. ואומר הירושלמי שאם הוא מחליפו כאן (בטבריא) נותן בשבילו כסף לפי הערך של אלפים [פרוטות], אבל אם מחליפו בארבל נותן בשבילו למע"ש לפי הערך של אלפים ולקן (כסף בעל ערך), פחות חמשים ריבוא, שהיה צריך לתת לשליח, לוא היה שולח אותו ע"י שליח. ונמצא משתכר דמי ההוצאות אם עלה לארבאל בעצמו. וקבעו חכמים סכום מקסימלי שיכול לנכות לעצמו לחולין, ונחלקו בשיעורו ר' יהודה ור' אלעזר.⁶

footnotes: ³ שלש מלים האחרונות נשמטו בהוצאות שלנו, וישנן בכי"ר. ⁴ טיב המטבע לא נתברר לי. ועיין ירושלמי ב"מ פ"ד ח"א, ט' ע"ג. ⁵ כאן מדברים במטבע שהיה נטול כל ערך בזמן ההוא, עיין מ"ש לעיל פ"א הע' 39. ⁶ ואעפ"י שבמוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר אינו מנכה את ההוצאות (עיין מ"ש להלן שו' 39–40), הוא מפני שמוליכן באיסור, אבל כאן שמשתכר למע"ש, והריוח הוא ברור, התירו לו לנכות שכר קבוע בעד ההוצאות.

9. **אין לו דמים דין הוא שיאמר וכו'.**וכ"ה בד. והנכון בכפו"פ (פ"מ סוף עמ' תקמ"ח): וזהו שהזכירה התוספתא מעשר שני שאין לו דמים דיו שיאמר וכו', וכן בכי"ע: שאין לו זיתים (צ"ל: דמים) דיו שיאמר וכו'. ובירושלמי פ"ד ה"ג, נ"ד ע"ד: מעשר שני שאין דמיו ידועין, דייו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה וכו'.⁷ בסלע של מעשר שני היא מתניתא (כלומר, מחלל על סלע של מע"ש), אי אפשר שלא יהא שם חולין כל שהן. ומכיון שהמעשר מתחלל כאן על חולין כל שהן, הרי מוכח שאין דמיו ידועין מחמת מיעוטו ופחיתות מחירו. ועיין בשנות אליהו פ"ד מ"ג. ובכפו"פ הנ"ל פירש שמדברים בפירות שהרקיבו וכו', עיי"ש. ובבבלי (ב"מ נ"ג ב') מפורש: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות (ועיין תו"כ בחוקותי פי"ב ה"י, קט"ו ע"ב).

footnotes: ⁷ וכן מעתיק הר"מ בפ"ה מה' מע"ש ה"ד.

10. **שאין דמיו ידועים וכו'.**במשנתנו (פ"ד מ"ב) מפרש: כגון היין שקרם (שקסס) ופירות שהרקיבו וכו'. ועיין להלן שו' 14.

**נפדה על פי שלשה לקוחות וכו'.**בבלי סנהדרין י"ד ב'. וברש"י שם: לקוחות. סוחרים בקיאים בשומא. ובר"מ (פ"ד מה' מע"ש ה"כ): יפדה ע"פ שלשה תגרים. ועיין בתוספ' שקלים פ"ב הט"ו, ומ"ש בתס"ר שם עמ' 182. ומשנתנו (פ"ד מ"ב) סתמה: ואת שאין דמיו ידועין יפדה על פי שלשה. ועיין מ"ש להלן. ועיין במשנת סנהדרין פ"א מ"ג.

11. **אפי' אחד מהן גוי וכו'.**בבלי ור"מ הנ"ל. ובירושלמי כאן פ"ד סה"ב: א"ר יוחנן פודין מעשר שיני ע"פ ג' לקוחות, ואפי' אחד מהן גוי, אפי' אחד מהן בעל וכו'.

12. **כופין את הבעלים לפתוח וכו'.**ר"מ פ"ד מה' מע"ש ה"כ והשגות שם. ונראה שהדברים דבוקים לרישא, והכוונה שכופין את הבעלים להציע את מחירם, כלומר, ויכולים להוסיף על השומא, אבל אינם רשאים להפחית, שהרי לשם כך הוא כל עניין השומא. עיין מ"ש להלן.

**אם אמר הרי היא וכו'.**וכע"ז היתה הגירסא לפני הראב"ד בהשגות הנ"ל. ואף כאן הכוונה שהוסיף על השומא, ויכול לחזור בו שלא להוסיף על השומא, אבל בוודאי שאינו יכול לפחות, שאם לא כן, הרי ההצעה שלו אינה מעלה ואינה מורידה. אלא שהוא פותח ראשון ומקבל על עצמו את הפדיון כפי השומא. ולפני הר"מ הנ"ל היתה חסרה בבא זו.

13. **זה חומר בהקדש וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בהשגות הנ"ל. ולפ"ז התוספתא מתפרשת כפשוטה, שהחומר בהקדש הוא מפני שבהקדש אינו יכול לחזור בו. אבל בר"מ הנ"ל: וזה חומר במעשר מן ההקדש.⁸ וגירסא זו תמוהה מאד, שהרי מפורש להלן (ערכין פ"ד הכ"ב): המקדיש שדי אחוזתו שלא בשעת היובל⁹ בתיו ומטלטליו בין בשעת היובל ובין שלא בשעת היובל כופין את הבעלים לפתוח ראשון וכו'. וכן פסק הר"מ (בפ"ה מה' ערכין ה"ג): המקדיש את ביתו, או את בהמה טמאה שלו,¹⁰ או שאר מטלטליו, הרי אלו נערכין בשוייהן וכו', וכופין את הבעלים לפתוח ראשון וכו'. ועיין בבלי שם כ"ז א' ומ"ש במהרי"ק וברדב"ז ובכ"מ במע"ש שם. ועיין במנחת חינוך סי' תע"ג. ושמא הכוונה שבהקדש יכולים הבעלים להציע כמה שהם רוצים (עיין במשנת ערכין רפ"ח), בין כשלא היתה שם שומא¹¹ ובין כשהיתה שם שומא. ולא עוד אלא שבהקדש פעמים שאין הבעלים נזקקים לפדיון כלל (עיין במשנת שקלים ספ"ה), מה שאין כן במעשר שני שאינו יכול להציע פחות מן השומא, וזהו חומר במע"ש מבהקדש, לפי גירסת הר"מ הנ"ל.

footnotes: ⁸ ולא הזכיר שהבעלים רשאים לחזור בהם, עיין מ"ש לעיל. ופירושו בעל כרחנו שבהקדש אין כופין אותו לפתוח ראשון, אלא מציעין לו, כדעת המקשן בבבלי ערכין כ"ז א'. ⁹ כבר העירו האחרונים שזהו מקורו של הר"מ ברפ"ה מה' ערכין. ועיין במגדל עוז שם שהעיר על פיה"מ להר"מ ערכין רפ"ח, והוסיף: ואין שלשת הטעמים מפורשים בגמרא אלא טעם החומש בלבד. ולפנינו בערכין שם כ"ז א' מפורש כדברי הר"מ. וכ"ה אף לפני המיוחס לר"ג שם. ¹⁰ הר"מ הוסיף על לשון התוספתא "בהמה טמאה", מפני שעיקר מצות פריה בבעלים בבהמה טמאה כתיב (ויקרא כ"ז, כ"ז. ועיין בתו"כ שם). ופשיטא שאם הומם קרבנו שצריך לפדותו, כופין את הבעלים לפתוח תחילה מק"ו, עיין תוספ' תמורה ל"ב א' סד"ה מקדישין. וכן מפורש במה"ג ויקרא, עמ' 688. ועיי"ש, עמ' 687, ובר"מ פ"ה מה' ערכין הי"א. ¹¹ עיין בבלי ערכין כ"ז ב'. וכן בחינוך (מצוה שנ"ד) ניסה את לשון הר"מ הנ"ל: וכשבאין הכהנים לערוך אותם כופין הבעלים לפתוח ראשון ולומר בכן וכן אני נוטלה לעצמי, והדמים נופלין לבדק הבית. הרי לך שהבין שפתיחת הבעלים הוא חלק מן השומא.

**אין פודין מעשר שני אכסרה.**כלומר, באומד (όλοσχέρεια), וזו היא פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ב, ופסקה הר"מ בפ"ד מה' מע"ש ה"כ. וכל הברייתא בשם התוספתא בר"ש פ"ד מ"ב ובמיוחס להר"ש תו"כ בחוקותי, קי"ב רע"ד,¹² ובפי' הרש"ס, ס"ד רע"ב.

footnotes: ¹² ואף שם פירוש הר"ש למשנתנו והפירוש לתו"כ אינם מתאימים, עיי"ש.

15-16. **ליקח לו פירות בסלע וכו'.**כ"ה בכי"ע ובפי' הר"ש ובמפרש לתו"כ וברש"ס הנ"ל. וכתב שם המפרש: פי' פירות ומעות הם של מעשר שני, והקונה הכל ביחד לוקח בזול, ויש חסרון גדול למעשר. ובכי"ו, וכן בד, בטעות: ליקח לו מעות בסלע.

16-17. **סלע כמה תהא חסירה ולא יהו מחוללין וכו'.**מחלוקת זו גם במשנת ב"מ פ"ד מ"ה ובתוספתא שם פ"ג הי"ז לעניין אונאה. ובהי"ט שם: וכשם שאתה אומר בחולין, כך אתה אומר במעשר שני וכו'. ובמשנת ב"מ הנ"ל: כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה, ר"מ אומר ארבע איסרין וכו', ונותנה למעשר שני וכו'. וכ"ה בתו"כ בהר פ"ג ה"ז, ק"ז ע"ד. וכע"ז גם בתוספתא שם הנ"ל בכי"ו ובד. אבל בכי"ע שם: סלע כמה תהא חסירה ויהא בה אונאה וכו'. וכן גרס גם רב האי בס' המקח והממכר (סוף שער מ"א). וכן היתה הגירסא אף לפני הבבלי בב"מ נ"ב א', והקשו ממנה על משנתנו ותירצו: תנא דידן קא השיב מלמטה למעלה (כלומר, עד ארבע איסרין ולא עד בכלל), תנא ברא קא חשיב מלמעלה למטה (כלומר, מארבע איסרין ולמעלה היא אונאה, עיין בתוספ' שם ד"ה ותנא). ולפ"ז מן הרישא כאן אינו מוכרח בהחלט שאין מחללין על סלע שחסרה ארבע איסרות, ואפשר שהתנא כאן חושב מלמעלה למטה, כלומר, עד ארבע איסרות לסלע אין מחללין ולא עד בכלל.¹³ ולפ"ז דין מע"ש אינו כדין אונאה, וכמו שפסק הר"מ בפ"ד מה' מע"ש הי"ט, שאם חסרה הסלע בכדי אונאה והיא יוצאת בדוחק מחללין עליה. והוא מפרש את משנתנו שם: ונותנה למע"ש ואינו חושש, כלומר, בסלע שהסרה בכדי אונאה, וכפירוש הריב"ן בתוספ' שם נ"ב ב' סד"ה נותנה. וכבר האריכו בזה האחרונים, עיין בח"ד כאן, ובשו"ת משיב דבר להנצי"ב ח"ג סי' ג', ובאריכות יותר בנתיבות ירושלים הנ"ל (בהע' 13). אבל פשוטה של תוספתא שאין מחללין על סלע שחסרה בכדי אונאה, וכפירוש רוב הראשונים במשנת ב"מ הנ"ל, שאין נותנה למע"ש, אלא אם לא חסרה בכדי אונאה, וכתוספתא ב"מ פ"ג הי"ט הנ"ל.

footnotes: ¹³ הרי"ח דייכעס בפירושו לירושלמי ב"מ (נתיבות ירושלים), כ"ו ע"א.

17. **ולדינר איסר.**במשנתנו הנ"ל: איסר לדינר, והיא היא, כלומר, אחד מכ"ד בו (שהרי איסר הוא חצי פונדיון רובע מעה. והדינר הוא שש מעין). ובכי"ע: סלע ארבעה איסרות ודינר (אל) איסר.¹⁴ וכן בערוך ערך סלע: בתוספת מע"ש בפ' המוליך. סלע ד' איסרות ודינר איסר. וגירסא נכונה היא, ובחנם הגיהו בכי"ע.

footnotes: ¹⁴ האותיות "אל" נכתבו בטעות, וכן מוכח מן ההמשך שם. ומחק הסופר את הוי"ו של "ודינר", ובגליון כתב: ל. וכן להלן שם: ודינר פונדיון, והוגה כנ"ל.

19. **ודינר שתי פינדיאות.**כלומר, ודינר יהא חסר שתי וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: שתי פונדיונות לדינר, כלומר, שתות כשאר אונאה בכל מטלטלין. ובכי"ע: ודינר שני פונדיונות, והוגה כמו שכתבנו לעיל (הע' 14).

**יתר על כן וכו'.**כלומר, אם פחתה יותר מן השעורים הללו מחללה בשויה של עכשיו, לפי דמיה. ועיין בבלי ב"מ נ"ב רע"ב, והעמידוה שם לרב הונא באופן אחר. אבל לר' אמי (שם נ"ב סע"א) הפירוש הוא כמו שפירשנו.

19-20. **בסלע עד שקל וכו'.**וכ"ה להלן בב"מ הנ"ל, ובירושלמי שם פ"ד ה"ד, ט' ע"ד. ובבבלי שם נ"ב א': עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? בסלע עד שקל (ופירש"י שפחת שלו ניכר, ולא יבוא לרמות בה אחרים ולהוציאה בסלע. אבל כשפחת משקל, יש לחשש שמא ירמה אחרים ויוציאה בשקל, מפני שתחילתה בא מסלע העבה, והעין טועה ומעריכה בשקל, אעפ"י שהיא פחותה משקל), בדינר עד רובע. ופירשו בבבלי שם: עד רובע שקל, כלומר, חצי דינר. ועיי"ש נ"ב ב'. ועיין בפיה"מ להר"מ כלים פי"ב מ"ז.

20. **פחות מכן אפי' איסר וכו'.**ופירש רבא (בב"מ נ"ב א'. ועיי"ש הגירסא בדק"ס ובראשונים) שאם השקל הבא מסלע (או הרובע שבא מדינר) פחת יותר, אפילו לא פיחת אלא איסר לדינר (וברובע לפי חשבון זה) אסור. אבל בפחות מחשבון זה מותר, שהרי אינו יכול להוציאו ביותר משקל (או ביותר מרובע), ואין כאן בכדי אונאה. וסתמא כר"מ לעיל, וכפירוש הראב"ד והריטב"א (לפי שטמ"ק שם). ואם נעביר פירוש זה גם לעניין מע"ש, הרי מוכח מכאן מפורש שאם פיחת הדינר בכדי אונאה (לר"מ) אין מחללין עליו מע"ש, שלא כפירוש הר"מ הנ"ל. אבל כבר העיר הנצי"ב הנ"ל שבירושלמי ב"מ (פ"ד ה"ד, ט' ע"ד) גורס: פחות מיכן אפילו הוא כאיסר אין יכול להוציאה. ולפ"ז הפירוש הוא שאם הדינר שנפחת הוא פחות מרובע שקל, אפילו נפחת עד כדי איסר אינו רשאי לקיימו. ברם הרמב"ן הוכיח (ב"מ נ"ב רע"א) מן התוספתא (ב"מ פ"ג הי"ט) שדין הפחת לגבי מע"ש הוא כדין אונאה, וממילא מתפרשת אף כאן התוספתא כפירוש רבא של הברייתא בב"מ.

20-21. **היתה יוצא לסימון בסלע וכו'.**בירושלמי ב"מ הנ"ל: היתה יוצא על אסימון בסלע וכו'. והיא היא, כלומר, שאצל מקבלי הסימונין היתה ערכה כסלע (עיין לעיל פ"א שו' 12 ומש"ש). ועיין במה"פ בב"מ שם.

21. **לסימון בשקל וכו'.**בירושלמי הנ"ל: על אסימון בשקל, ועל המטבע בסלע וכו', כלומר, בשעת פחיתת ערך המטבע (והמטבע היה כבר ירוד במקצת בזמנו של רבי) היו מקבלים אסימון של כסף כסלע טבועה, אעפ"י שלגבי מוציא הסימונין עדיין היה בשוויו כשקל.

22. **אלא כשער המטבע.**בירושלמי הנ"ל: אלא צורת המטבע, והכוונה שאין מחלל עליו אלא לפי השער שיש לו כמטבע, עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 12 בשם הירושלמי מע"ש.

**המוכר פירות לחבירו וכו'.**ירושלמי דמאי פ"ז סה"א, כ"ו ע"ב. ועיי"ש פ"ג סה"ב, כ"ג ע"ג, ומ"ש להלן פ"ד שו' 26. ר"מ פ"ו מה' מעשרות ה"ז. ועיין שו"ת הרלב"ח סי' קי"ד, קנ"ט רע"ג. ועיין מ"ש להלן.

25. **מעשר עליהן וקורא שם למעשרותיהן.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ובר"מ הנ"ל: ואם ספק שהם קיימין, או אין קיימין, צריך להוציא עליהן מעשרות מפירות אחרות. והר"מ השמיט שצריך לתקן את המעשרות שהפריש מספק, מפני שכבר באר הלכה זו (עיין פ"ה מה' תרומות הט"ז ועוד), ולא בא להשמיענו אלא שצריך לתקן מספק את הפירות שמכר, אעפ"י שאינם ברשותו (מה"פ דמאי פ"ז ה"א, ד"ה המוכר). ובהשגות שם: א"א אני אומר ואותן המעשרות ותרומת מעשר שבהן ספק, והכהן לא יאכלנה עד שיתקן אותם, ולא¹⁵ ממקום אחר, ולבסוף אי אפשר שלא תרקב משום ספק טבל, אלא אם כן חזר בעל הבית ותיקן פירותיו בתנאי,¹⁶ ובתוספתא דמעשר שני אינו כן, אלא יהא קורא שם למעשרותיהם, נראה מיניה וביה קאמר (כלומר, מתקן את המעשרות שהפריש על ספק הנאבד מיניה וביה), ואי אפשר לכהן בלי תקלה.¹⁷ וכבר האריכו בבאור דברי הראב"ד מהר"ש הלוי בשו"ת הרלב"ח (וציין לו במל"מ במקומו) סי' קט"ו, קס"ו ע"א ואילך, והרלב"ח בסי' קט"ז, קס"ט ע"א ואילך.¹⁸

footnotes: ¹⁵ כ"ה גם בנוסח כ"י ובספרים ישנים, כעדותם של מהר"ש הלוי והרלב"ח, עיין להלן. ¹⁶ כלומר, שיטול פירות אחרים של טבל כשיעור הפירות שמכר, ויקבע בהם מעשרות בצפונם או בדרומם, ויתנה אם הפירות שמכר אינם קיימים אין בקביעותו כלום, והמעשרות שהפריש על הפירות שמכר הם מעשרות על הפירות שנטל עכשיו, ואם הפירות שמכר קיימים, קביעותו הראשונה קיימת. ונמצא שיש בידו מעשרות וודאי וספק מעשרות, ואין לו פירות מקולקלים. ¹⁷ עיין בתוספ' גיטין מ"ז ב' סד"ה טבל ובחי' הרשב"א שם. ¹⁸ אבל מ"מ נשאר קושי בדברים, שהרי יש לחשוש שמא נאכל חלק מן הפירות שמכר, עיי"ש ברלב"ח.

25-26. **והמוכר או' טבלים מכרתי לך וכו'.**והלוקח הוא זריז ואינו סומך על שורת הדין, או כגון שיש עדות שהיו טבלים, עיין לעיל תרומות רפ"ב ומש"ש וברדב"ז ספי"ב מה' מעשר. ופסקה הר"מ בפ"ו מה' מעשרות ה"ח והסמ"ג בעשין קל"ה, קצ"ט סע"ב. ועיין במהרי"ט אלגזי ה' בכורות פ"ה סי' נ"א, קנ"ב ע"ג, מה שהשיג על הרדב"ז הנ"ל.

26. **כופין את המוכר וכו'.**ופירש בר"מ הנ"ל: קנס הוא לו, מפני שמכר טבל. וברדב"ז שם: אעפ"י שעל הלוקח להביא ראייה מדינא, כיון שהמוכר מודה דמכר טבל ועבד איסורא, קונסין אותו לתקן. ובלח"מ שם: נראה וכו' שאם היה הלוקח חבר, וטען המוכר שמכר לצורך (עיי"ש בר"מ ה"ו) אין כופין את המוכר.

27. **הרי שלקחו מבית המלך וכו'.**בבלי גיטין מ"ד א', חולין קל"א א', ר"מ פ"ו מה' מעשר ה"י.

**אם מחמת החוב וכו'.**כלומר, אם מחמת מסים רגילים לקחו את גורנו, חייב לעשר ממקום אחר על הפירות שלקחו, כדי שלא יהא פורע חובו בטבל, עיין לעיל דמאי פ"ו ה"ג וה"ד ומש"ש עמ' 266 ואילך. ועיין בח"ד, ולפלא שלא הזכיר את התוספתא בדמאי.

28. **אם מחמת אונס וכו'.**בבבלי הנ"ל: אם באנפרות פטור מלעשר, ולכאורה היא אנפרות הוא אונס. אבל מתקבלים מאד דברי ר"א גולאק (ספר מגנס עמ' 98 ואילך) שאנפרות אינו אלא תשלום שהיו משלמים אריסי עולם למלכות מקרקעות המלכות (וגם תשלום זה נקרא מס, vectigal, עיי"ש עמ' 99 הע' 19), וטעם הפטור הוא מפני שמשלהם הוא נותן להם, כמשנת דמאי רפ"ו.¹⁹ ומסורת הבבלי לחוד, והתוספתא לחוד.

footnotes: ¹⁹ ועיין ירושלמי גיטין פ"ה ה"ז, מ"ז ע"ב: היורד משום חוב ומשום אנפרות וכו'. ועיין מ"ש גולאק בס' מגנס, עמ' 100.

29. **יזעק לשמים דברי ר'.**וכ"ה בד, וגי' מוטעית היא, עיין מ"ש להלן בסיפא. אבל בכי"ע ובירושלמי (פ"א ה"א, נ"ב ע"ג): דברי רבן שמעון בן גמליאל, ופסקו שם הלכה כמותו. ובר"מ ספ"ז מה' מע"ש: האוכל מע"ש בתורת חולין אפילו במזיד, אם פירות המעשר עצמן אכל יצא ידי שמים, ובהשגות שם: א"א יצעק לשמים. ובמהרי"ק שם: "ובקצת נוסחאות כתוב בספרי רבינו יצא ידי שמים, וכן היה בספר שהגיע לידי הר"א, ולכך הגיה עליו א"א יצעק לשמים וכו', והספרים המדוייקים כן מצאתי בהם,²⁰ ופי' יצעק לשמים, כלומר, יתפלל לאל שימחול חטאו כי אין לו תקנה, ואפשר שהנוסחא שכתוב בה יצא ידי שמים, הכי נמי קאמר, כלומר, ישתדל שיצא ידי שמים, כי אין לו תקנה וכו'"

footnotes: ²⁰ וכ"ה בכל כתה"י שבדקתי: יצעק לשמים.

**רבן שמעון בן גמליאל אומ' וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובירושלמי הנ"ל: ר' אומ' וכו'.

30. **האוכל מעות מעשר שיני וכו'.**בבא זו נשמטה בד ע"י הדומות, וישנה גם בכי"ע ובכת"י פ"מ (עיי"ש בפ"מ לירושלמי הנ"ל) ובירושלמי הנ"ל.

31. **יחזרו דמים למקומן דברי רבן שמעון וכו'.**וכ"ה גם בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ולפי הגירסא שלנו ברישא, הרי אין חילוק לרשב"ג בין פירות ומעות, ולמה לא ערב אותן התנא ושנה: האוכל פירות ומעות מע"ש בשוגג וכו' דברי רשב"ג, ר' אומר בפירות בין בשוגג בין במזיד יזעק לשמים, ובמעות יחזרו דמים למקומן. וגם קשה למה הקדים ברישא את דברי ר' ובסיפא את דברי רשב"ג. ולפיכך ברור שהגירסא הנכונה ברישא היא כגי' כי"ע והירושלמי.

32. **בין בשוגג בין במזיד יחזרו וכו'.**וכן פסקו בירושלמי הנ"ל. וכן בר"מ הנ"ל: ואם כסף מעשר אכל, יחזרו דמים למקום, ויעלו ויאכלו בירושלים, או יאכל כנגדן בירושלים, אם אין יכול להחזיר את המעות. ועיין ברדב"ז שם. ומסתברים דברי הגר"מ מארים ז"ל (בס' ניר לירושלמי שם) שמדברים בהוציא את המעות בתשלום חוב שאין להם על מה להתחלל עיי"ש, ולפיכך משתדל המוכר לקבל בחזרה את המעות עצמן ששלם, ואם אי אפשר אוכל כנגדן בירושלים. ואנו רואים מכאן שבין רשב"ג ובין רבי מחמירים במעות יותר מפירות. ונראה שהטעם הוא שבפירות שנאכלו הרי למעשה אין להם תקנה, ולפיכך לרשב"ג בין בשוגג בין במזיד יצעק לשמים, ולרבי במזיד גרידא יאכל כנגדן, משום קנס. אבל בהוציא מעות שהמעות הן בעולם ויכול לאכול כנגדן בירושלים ולהלל אותם על הפירות (אעפ"י שהמעות אינן ברשותו, מתחללות משום זכות הלוקח), החמירו בהן בין רשב"ג ובין רבי, כל אחד לשיטתו. אבל כשאיבד את המעות מן העולם (כשאיבדן באור) אפשר שדינן כאוכל פירות מע"ש, שהרי אין להן כבר תקנה, ואין מה לחלל. ועיין מ"ש בזה לעיל פ"ב שו' 37–38 בדין מע"ש של זהב שעשאו כלים.

**האוכל טבל של חבירו וכו'.**בבבלי (קידושין נ"ח ב' ובנדרים פ"ד ב') גרסו בברייתא זו: הגונב טבלו של חבירו ואכלו (כ"ה בנדרים ובכי"מ בקידושין) משלם וכו'.²¹

footnotes: ²¹ וכן מוכח מתוך הסוגייא שם שאמרו: דקנסוהו רבנן לגנב דלא ליגנוב.

33. **משלם דמי מעשר טבלו.**וכ"ה בד. ופירושו שהוא משלם אף בעד המעשר שבו. ובכי"ע: משלם לו דמי טבל. וכ"ה בבבלי הנ"ל, ופירושו בעד כל הטבל, לרבות גם המעשרות שבו. ועיין בבבלי קידושין ונדרים שם שהעמידוה בכמה פנים. ולפי מקום הברייתא כאן משמע שהמחלוקת היא אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין או לאו כמי שהורמו. ורבי סובר שהמתנות לאו כמי שהורמו דמיין, ולפיכך משלם בעד כל הכרי, ור' יוסה בר' יהודה סובר שהן כמי שהורמו, ואינו משלם אלא בעד החולין, וטובת הנאה אינה ממון, ולא הפסיד כלום לישראל (עיין בנדרים פ"ה א' ובמפרשים שם), ומ"מ אינו משלם לכהן, מפני שעדיין לא זכה, והמזיק מתנות כהונה, או שאכלן לפני הרמה פטור (עיין חולין ק"ל ב', ובשטמ"ק שם קל"א א').

34. **ישראל שאכל פירותיו בטבלו וכו'.**בבלי חולין ק"ל ב', ר"מ פ"א מה' מעשר ה"ה. ובתו"כ אמור ספ"ו, צ"ח ע"א: יכול יהיו חייבים בתרומה שבטבל ת"ל אשר ירימו לה' על המורם הם חייבים וכו'. ועיין מ"ש לעיל סוף עמ' 403.

**אע"פ מתחייב בהן וכו'.**צורה זו רגילה בכ"י שלנו, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 78 (לשו' 7); שם ריש עמ' 102. ועיין במבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטיין עמ' 1261. ועיין דק"ס חולין הנ"ל, קע"ח ע"א, הע' נ'.

35. **שנ' בהן תרומה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כהי תרומה וכו', ונמחקה המלה "כהי" ע"י נקודות, ובגליון: שנ' בהן. והכוונה כאן לפסוק שבבמדבר ה', ט': וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה.

**וכן בן לוי שאכל וכו'.**עיין ר"מ הנ"ל, והכוונה ללוי שאכל מעשר לפני שהפריש תרומת מעשר.

37. **אין לך בהן אלא עד שירימו.**וכ"ה בד ובכי"ע. כלומר, אין הישראל חייב כלום לכהן אלא עד שירימו, עיין לעיל פ"ב שו' 62 ומש"ש. ובבבלי הנ"ל: אין לך בהן אלא משעת הרמה. וברש"י שם: הכי גרסינן ליה בתוספתא. אבל ברש"י כת"י (לפי דק"ס שם, קע"ח סע"א): אלא עד שיורמו ובתוס' דמע"ש פ"ג אלא עד שירימו.

**המביא פירות וכו'.**בכי"ע: היה מביא וכו'. וכן מעתיק בשם התוספתא בשו"ת מהר"ם ב"ב סוף סי' תתצ"ו (ד' פראג, פ"ח ע"ג).

39. **אין מחשב עמהן דמי הבאה וכו'.**שהרי הסקנו לעיל שאין לכהן בטבל כלום, לפני שהרים את התרומה, וכשבעה"ב מביא את התבואה מן העיר בשלו הוא מתעסק.

**אם קרא להן שם בגורן וכו'.**כלומר, בעה"ב אינו מחוייב להוליך לא את התרומה מן הגורן לעיר, ולא את מעשר העני, עיין מ"ש לעיל עמ' 478.

39-40. **מחשב עמהן וכו'.**שהרי בשלהם הוא מתעסק, ועיין מ"ש לעיל שם. והנה בתוספתא כאן לא נזכרו אלא תרומה, מעשר ראשון ומעשר עני, אבל מע"ש אפילו אם הפרישו בגורן אינו מחשב למע"ש את דמי ההבאה, כמפורש במשנתנו פ"ד סמ"א. ועיין בס' משנה ראשונה שם ובפ"ה מ"ד, ודבריו תמוהים מאד. ובמה"פ רפ"ד (ד"ה המוליך) חלק על בעל תיו"ט, ותפס כדבר פשוט שהמוליך פירות מע"ש ממקום הזול למקום היוקר ההוצאה היא על חשבון מע"ש, ודווקא במוליך מגורן לעיר ההוצאה היא שלו, מפני שסופו להביאו לעיר. אבל ברדב"ז ספ"ד מה' מע"ש מפורש שלא כדבריו, שאפילו במביא ממקום הזול למקום היוקר ההוצאות הן שלו, עיי"ש. ונראה שסברת בעל פ"מ במוליך מגורן לעיר אינה מוכרחת כלל, שהרי אפשר לו לפדות את המע"ש בגורן בזול, וכשישתכר אח"כ ישתכר בשל חולין. ולפיכך נראה שאין לחלק בין מוליך מן הגורן לעיר ובין מוליך למקום היוקר, ובשניהם מפסיד את ההוצאות, כדעתו של הרדב"ז הנ"ל. וטעמו של דבר הוא, שכל זמן שלא פדה את הפירות הן ברשות מע"ש וחייב לטפל בהם ולהביאם לירושלים על חשבונו (בלי נכוי ההצאות), ואין הבדל אם מוליכן לירושלים בדרך ישרה או בדרך עקלתון. ואם מוליכן מן הגורן לעיר או ממקום הזול למקום היוקר (מכיוון שאסור לו לכתחילה לעשות כן, עיין מ"ש בריש פרקין) דינו כמוליך את הפירות לירושלים, והוצאות הדרך הן על חשבונו. ועיין מ"ש לעיל פ"א שו' 61.

40. **המוכר פירות לחבירו וכו'.**בבלי בכורות ל"ז א', ר"מ ספט"ז מה' מכירה. ועיין מ"ש לעיל שו' 25.

41-42. **יחזיר להן את הדמים.**פירש"י (במשנת בכורות שם ל"ז א'): משום קנס, דאיסור ספי להו. וכ"ה במיוחס לר"ג שם. וכבר תמהו האחרונים²² על שיטה זו, והרי לפי פשוטו משמע שמן הדין יחזיר להן את הדמים, מפני שלא נהנו באכילת איסור שנפשו של אדם קצה ממנה. ועיין להלן.

footnotes: ²² עיין מ"ש במחנה אפרים ה' נזקי ממון סי' ט' ובמהרי"ט אלגזי ה' בכורות פ"ה סי' נ"א, קנ"א ע"א ואילך. ועיי"ש במחנה אפרים שתלה לה במחלוקת הר"מ והראב"ד בפ"א מה' ברכות הי"ט, ועיין במהרי"ט אלגזי שם.

43-44. **ויחזיר להן את הדמים.**וכ"ה בכי"ע ובבבלי הנ"ל. וכנראה שבכי"ו רצה הסופר לתקן את הגירסא בשו' 42–43, אלא שטעה וכפל ושכח למחוק. ועיין מ"ש להלן בסוף הברייתא.

44. **ודברים שאין הנפש וכו'.**ופירשו בבבלי שם: ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן: נבילות וטריפות, שקצים ורמשים. ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן: בכורות, טבלים ויין נסך.²³ ובמשנת תרומות (פ"ו מ"ג): המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה, הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש דברי ר"מ. וחכמים אומרים הם משלמים קרן וחומש, והוא משלם להם דמי סעודתם. ובירושלמי שם (סה"ג, מ"ד ע"ב): שבה סעודה ביניהון. בשפסק עמהן להאכילן דבשני חולין והאכילן דבשני תרומה. ולא כבר אכלו? כמאן דאמר טבלים נפשו של אדם חתה מהן. וכל רבותינו נדחקו מאד בפירושו, עיין ברש"ס, ברא"ף ובפ"מ שם. ועיין מה שהאריך בזה במהרי"ט אלגזי,²⁴ ומ"ש בשם המהרי"ק, הרש"ס ובעל מחנה אפרים. ולולא דברי רבותינו היה נ"ל לפרש את הירושלמי בדרך אחרת לגמרי, והיינו כשפסק לתת להם דובשנין (כלומר, עוגות של דבש, עיין חלה פ"א מ"ד, וכפירוש הרש"ס), והוא לש קמח של תרומה בדבש של חולין,²⁵ ונמצא שאינו חייב לכהן אלא בעד הקמה, וזו היא כוונת הירושלמי "שבח סעודה ביניהון", כלומר, הדבש. ולר"מ הוא משלם לכהן בעד הקמח, אבל בעד הדבש פטור. ולחכמים הם משלמים בעד הקמח, והוא משלם להם את כל הסעודה, כלומר, בעד הקמח והדבש. וע"ז שואל הירושלמי: ולא כבר אכלו? ולמה משלם להם בעד הדבש? ותירצו, שהחכמים סוברים כת"ק כאן, שאף טבלים נפשו של אדם קצה בהם, ומכיוון שאכלו איסור צריך לשלם בעד כל התערובות.²⁶ אבל ר"מ סובר כר"ש בן אלעזר,²⁷ שבטבלים (וה"ה תרומה) אין נפשו של אדם קצה, ולפיכך אין הוא חייב כלום בעד הדבש שהרי הדבש היה של חולין, ולא הרויח כלום בדבש שנתן להם, ובעד התרומה שאכלו כבר שלם בשבילם חולין לכהן, ונמצא שאינו חייב להם כלום.²⁸

footnotes: ²³ ועיין בתוספ' שם ד"ה ויין, ובתוספ' חיצוניות שהביא במהרי"ט אלגזי חנ"ל, קנ"א סע"א, ובתוספ' ע"ז כ"ו ב' ד"ה וחד. ²⁴ הנ"ל (לעיל הע' 22) קנ"א ע"ב ואילך, קנ"ב סע"ד ואילך. ²⁵ אבל אין לפרש איפכא, עיין תרומות פי"א מ"ב ובמלא"ש שם. בשעת ההגהה מצאתי שכבר קדמני בעיקר הדברים הגרא"מ הורוביץ מפינסק, עיין בהגהות וחידושים שלו שנדפסו בש"ס ראם (אחרי מס' ברכות, ל"ג ע"א), עיי"ש מה שכתב בקיצור נמרץ. ²⁶ וכן מוכח מן הבבלי בכורות שם שבתערובת יין נסך משלם להם בעד כל התערובת, עיי"ש. ²⁷ וכן מסתבר, שהרי ר"ש בן אלעזר היה תלמידו של ר"מ ומסר כמה הלכות משמו, ואף כאן שנה את משנת ר' מאיר. ²⁸ עיין במהרי"ט אלגזי הנ"ל שכתב לפי שיטתו: "מ"ש בירושלמי דאיכא מ"ד דטבלין ותרומה נפשו של אדם קצה בהם, לאו רבנן דר"ש בן אלעזר הוא וכו', וצ"ל דברייתא אחרת היא, דאיכא תנא דס"ל הכי דטבל נפשו של אדם קצה בו". ובתנחומא (ראה סי' י"ז) ובפסיקתא דר"כ (עשר תעשר, צ"ט סע"א): האוכל פירותיו טבלים כאילו אוכל נבלות וטרפות וכו'. ולכאורה יש לתמוה: טבל בעון מיתה, ונבילה בלא תעשה, ואתה מבריחו מן החמורה ומקנתרו בקלה! ושמא כיוונו בזה שטבלים נפשו של אדם קצה בהם כנבילות וטריפות ממש שמתו או נטרפו ע"י חיה, וכשיטת החכמים הנ"ל. [אפשר שהכוונה למעשר עני בלבד, וסובר שטבל טבול למעשר עני אינו אלא בלאו, ועיין בהמשך שם, ועיין אהצו״י דמאי סוף עמ׳ 107.]

**ינכה להן מן הדמים.**במיוחס לר"ג בבכורות שם: ינכה להם מן הדמים. כנגד מה שאכלו (כלומר, דמי תרומה או דמי בשר בכור וכו'), והשאר יחזיר (כלומר, את ההפרש בין תרומה וחולין). ושמא מ"ש ברישא בד ובכי"ו "ויחזיר להן את השאר" שייך לכאן, וצ"ל: ינכה להן מן הדמים ויחזיר להן את השאר. והסופר כתב כ"ז על הגליון, וטעה המעתיק, וחשב כ"ז לתיקון גירסא ברישא.

44-45. **אין פודין מעשר שני בירושלם.**פסחים פ"ז מ"ג, ועיין ירושלמי כאן ספ"א. וכיון שתנא זה סובר שקדושה ראשונה קדושה גם לעתיד לבוא, ורואין את המחיצות כאילו הן עולות, הרי אף בזמן הזה הדין כן. וכל הברייתא נעתקה בשם התוספתא בכפו"פ פמ"א עמ' תקנ"ז, ופסקה הר"מ בפ"ב מה' מע"ש ה"ד. ובשם התוספתא בסמ"ג עשין קל"ו, ר' ע"ב, וניסח ע"פ הר"מ כדרכו, עיין מ"ש בתס"ר ח"א עמ' 58. ועיין בבלי ב"מ נ"ג ב' ובתוספ' שם ד"ה לא ובסנהדרין קי"ג א', ובכפו"פ הנ"ל עמ' תקנ"ח, ומ"ש בס' התרומה הלכות א"י ובסמ"ג הנ"ל ובפאת השלחן סי' ג' ס"ק י"ג, אות כ"ח, ועיין מ"ש להלן. והנה בתוספתא כאן לא נתברר אם אין פודין בירושלים בזמן הזה אפילו מע"ש שניטמא. ובכפו"פ הנ"ל מחליט שאין פודין אפילו מע"ש טמא, מפני שאינו יכול לאכול את הכסף, וכל שאינו באכילה אינו בפדיה. אבל רוב הפוסקים חלקו עליו, עיין בטיו"ד סי' של"א, בש"ע שם ס"ק קל"ה, ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרל"ג וסי' תשל"א. וכן מפורש בירושלמי (פ"ג ה"ו, נ"ד ע"ב): ר' פינחס מסאב לה ופדי לה. ועיין בבאור הגר"א ליו"ד הנ"ל אות ר"ז. ועיין מ"ש להלן.

45. **בזמן הזה.**כ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע חסרות שתי המלים הללו, אבל ברור מתוך העניין שבזמן הזה עסיקינן כאן.

**ואין מפרישין מעשר שני וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות.²⁹ ובכפו"פ הנ"ל נשמטה בבא זו בטעות. והטעם הוא שהרי אין אוכלין מע"ש בירושלים בזמן הזה³⁰ ואין פודין אותו שם, כמפורש לעיל.³¹ ולפיכך אין מפרישין אותו בירושלים, אלא מוציאין את הפירות מחוץ לירושלים, ומפרישין אותו שם ופודין אותו. וכ"ה בר"מ הנ"ל סה"ד.

footnotes: ²⁹ בכי"ו היה כתוב מעשר עני, וכנראה שתוקן שם: שני. ³⁰ עיין להלן סנהדרין פ"ג ה"ו, ספרי ראה פי' ק"ו, עמ' 166, בבלי מכות י"ט א' ותמורה כ"א א'. ³¹ ועיין בר"מ פ"ב מה' מע"ש ה"ד הנ"ל ובפ"ו מה' בית הבחירה הט"ו ובח"ד כאן ובפאת השלחן סי' ג' אות כ"ח.

46. **ואין מחללין מעשר שיני וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע (ואצל צוקרמ' נשמטו שתי הבבות בטעות) ובכפו"פ הנ"ל. ופירושו שאין מחללין את המעות על הפירות, מפני שבירושלים אין חילול אלא לשם אכילה, והרי אי אפשר לאוכלן בזמן הזה, והוי ליה כקונה בגבולין בהמה טמאה וכדומה. ועיין מ"ש להלן שו' 48.

**ואין מוכרין מעשר וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות (לרבות כי"ע, עיין מ"ש לעיל), ובכפו"פ ובר"מ הנ"ל. ויש למע"ש דמים, מפני שאם נטמא אפשר לפדותו בירושלים (עיין מ"ש לעיל שו' 44–45). ולשיטת בעל כפו"פ הנ"ל שבזמן הזה אין פודין בירושלים אפילו מע"ש שניטמא, והמעשר ירקב, קשה לפרש בבא זו. ואטו בשופטני, או ברשיעי עסיקינן?

47. **ואין מוציאין מעשר שיני בירושלם וכו'.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ועיי"ש שפירש אין מוציאין, אין מוציאין מע"ש מן הכרי, כלומר, אין מפרישין (ועיין בפאת השולחן הנ"ל). וזהו לפי גירסתו שחסרה לפניו הבבא "ואין מפרישין" שלעיל. אבל לפי גירסתנו ברור ש"בירושלם" היא באשגרה מלעיל, וצ"ל: מירושלם. וכ"ה בכי"ע ובר"מ הנ"ל (ועיין במהרי"ק שם). והטעם שלחומרא תפסוהו מחיצות, ובמע"ש טהור עסיקינן. ועיין בסמ"ג הנ"ל (מה שהקשה על הר"י) ובכפו"פ עמ' תקנ"ח ובפאת השלהן ובשו"ת הרדב"ז הנ"ל.

47-48. **ואם הוציא וכו'.**ר"מ, סמ"ג וכפו"פ הנ"ל. ופירושו שאם עבר והוציא.

48. **מחללין מעות על פירות בירושלם וכו'.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. והנכון בכי"ע: המחלל מעות וכו'. וכן הגיה הגר"א. ובירושלמי ספ"א, נ"ג ע"א: ר' זבידא הוה יתיב מתני לבריה הרוצה לחלל מעות על הפירות בזמן הזה³² בין אילו בין אילו קדשו כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים מעות כמות שהן ופירות כמות שהן. עבר ר' קריספא אמר ליה לא תניית' כן. אלא פירות על המעות.³³ הא מעות על הפירות דברי הכל לא קדשו. ואעפ"י ששנינו במשנתנו (פ"א מ"ה): הלוקח פירות שוגג וכו', ואם אין מקדש ירקבו, הרי לך שהפירות תופסין את הקדושה, תירצוה בירושלמי שחלל בזמן הבית וחרב הבית. אבל הר"מ בפ"ז מה' מע"ש סהט"ו, העתיק את המשנה כצורתה ולא חילק, ומכאן שאפילו מעות על הפירות מתחללין בדיעבד בזמן הזה (ועיין בסמ"ג הנ"ל עשין סוף קל"ו, ר' ע"ד). ועיין מ"ש לעיל פ"א שו' 51. והברייתא לעיל (שו' 46) סתמה את דבריה ולא פירשה אם בדיעבד חל הפדיון על המעות או על הפירות. ולשיטת ב"ה כאן, אף בדיעבד לא עשה כלום, והמעות והפירות נשארו כמות שהיו.³⁴

footnotes: ³² ואעפ"י שבירושלמי לא נזכר "בירושלים", מ"מ ברור שהכוונה לירושלים, שהרי מחוץ לירושלים כולם מודים שהפירות מתחללים על המעות, והתלמוד מלא עובדות של חילול פירות מע"ש בזמן הזה (ועיין גם במשנתנו פ"ה מ"ז ולהלן שו' 62), וכיצר מגיה ר' קריספא להלן: פירות על המעות, ולשיטת ב"ה לא קדשו, אתמה. ³³ כלומר, ר' קריספא מגיה את הברייתא, ושונה: הרוצה לחלל (כלומר, בירושלים) פירות על המעות (מפני שאינו יכול לאכול את הפירות, וחושש שמא ירקבו) בזמן הזה וכו'. אבל מעות על הפירות אפילו חוץ לירושלים אין מתחללות לב"ש, מפני שאין בהן כח לתפוס את הפירות שאינם ראויים לאכילה. ³⁴ ועיין בח"ר שפירש את מחלוקת ב"ש וב"ה לפי שיטתם במשנת נזיר (רפ"ה) אם הקדש בטעות הקדש. ונעלמה ממנו לפ"ש הברייתא בירושלמי שהבאנו לעיל, ומוכח ממנה שאפילו ידע את ההלכה שאסור לחלל לא נתחללו המעות, שאם לא כן הרי אין להקשות עליה ממשנתנו פ"א מ"ה, עיין מ"ש לעיל בפנים.

51. **ותורמו ואוכלו וכו'.**כלומר, מפריש ממנו תרומת מעשר ואוכל בעצמו את שאר המעשר,³⁵ ואינו חושש שמא הפריש הע"ה מעשר ראשון ולא הפריש מעשר שני, ונמצא שמעשר החבר טבול למע"ש, מפני שחזקת ע"ה המפריש מע"ר שמפריש גם מע"ש (כחכמים להלן שו' 54).

footnotes: ³⁵ עיין תיו"ט דמאי פ"א מ"א ובתוספ' רע"א שם.

52. **שיני או' הורם השני וכו'.**בכי"ע: שאני אומ' וכו'. וגם לפנינו "שיני" =שאני. ובד נשמטו התיבות "שיני אומר" בטעות.

**הורם השני הורם הראשון וכו'.**בירושלמי (מע"ש פ"ד סה"ח, נ"ה ע"ב): בית שמאי (והכוונה לתוספתא כאן כפי' בעל פ"מ) כר' ליעזר. דר' ליעזר אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון (להלן שו' 54, עיין מש"ש). וטעם הדבר שע"ה אינו חשוד להקדים מע"ש למע"ר. עיין להלן.³⁶ ועיין בריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש בפ"ד מ"ח, אלא שפירושם במשנה צע"ג, עיי"ש בריבמ"ץ.

footnotes: ³⁶ והמשך הירושלמי שם הוא באשגרה מדמאי פ"ד, כרגיל בירושלמי. ועיין להלן.

53. **והלכה כדברי בית שמיי.**וכבר אמרו בירושלמי (פאה פ"ב ה"ו, י"ז ע"א, ובמקבילות): אין למדין וכו' מן התוספות.³⁷

footnotes: ³⁷ ועיין בבלי ב"ב ק"ל ב' וברשב"ם שם. ואף כאן הלכה כבית הלל, וכחכמים להלן שו' 55, עיין מש"ש.

54. **נאמן על הראשון דברי ר' ליעזר.**ירושלמי פאה פ"ח ה"ב, כ' ע"ד, דמאי פ"ד ה"ה, כ"ד ע"א, וירושלמי מע"ש פ"ד הנ"ל. ובירושלמי דמאי שם: מה טעם דר' אליעזר מפני שאינו חשוד להקדים, או משום שהפריש שני, חזקה שהפריש ראשון? והתנינן ר' ליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני,³⁸ של דמאי, הא שני צריך. כלומר, אעפ"י שראינו אותו מפריש מע"ר מ"מ צריך לקרות שם למע"ש משאר הכרי, כפי שמוכח מן הברייתא שלנו שלא אמר ר' אליעזר אלא נאמן על השני נאמן על הראשון, ומכאן משמע שהנאמן על הראשון אינו נאמן על השני, כשיטת ב"ש לעיל הט"ו. וע"ז מקשה הירושלמי: מה אם שני שאין לרבו טובת הנייה (כלומר, שאין לבעליו טובת הנאה גרידא אלא הוא כולו שלו) צריך להפריש (כלומר, ואינו נאמן עליו). ראשון שיש לרבו טובת הנייה (כלומר, שאין לו בו אלא טובת הנאה) לא כל שכן. כלומר, ואם כן קשה למה סובר ר' אליעזר שהנאמן על השני נאמן על הראשון, ובעל כרחינו לומר שטעמו של ר' אליעזר מפני שאינו חשוד להקדים, ולפיכך אם ראינוהו מפריש שני נאמן על הראשון, אבל אם ראינוהו מפריש ראשון עדיין אינו נאמן על השני.³⁹

footnotes: ³⁸ כ"ה בכי"ר, בכי"ס ובמשנתנו. ולפנינו נשמטה המלה "עני" בטעות. ³⁹ ועיין בס' ניר בירושלמי דמאי שם שפירש את התחלת הסוגייא כמו שכתבנו, אלא שפירושו במסקנת הירושלמי דחוק מאד.

54-55. **נאמן על הראשון נאמן על השיני.**וכ"ה בד ובכ"י פ"מ (עיין להלן), ובירושלמי דמאי הנ"ל. ומבואר בירושלמי שם שאם אינו חשוד לעכב לעצמו מע"ר שאין לו בו אלא טובת הנייה, מכ"ש שאינו חשוד על מע"ש שהוא שלו. וכן פסק הר"מ בפי"ב מה' מעשרות ה"ה, וכטעם הירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע משובש, עיין להלן.

55. **נאמן על השיני אין נאמן וכו'.**וכן מעיד בפ"מ פאה פ"ח רה"ב: וחכ"א נאמן על הראשון נאמן על השני, נאמן על השני אינו נאמן על הראשון. וכ"ה בירושלמי דמאי הנ"ל.⁴⁰ והטעם מבואר בירושלמי דמאי שם שהוא נאמן על השיני מפני שכולו שלו, אבל אינו נאמן על הראשון מפני שצריך ליתנו ללוי. וכ"ה בר"מ הנ"ל. ועיין במה"פ בדמאי שם ד"ה הנאמן ומ"ש לעיל עמ' 351.

footnotes: ⁴⁰ ובד ובכי"ע משובש, עיין בשנו"ס.

56. **על אותו המין נאמן וכו'.**כלומר, שהרי ראינו שאינו חשוד והוא מפריש תרומות ומעשרות לעצמו, אבל לא הוחזק אלא לאותו מין, אבל לא למין אחר, שמא חס עליו יותר, ואינו רוצה ליתנו ללוי.

57. **אף על אותו המין אינו נאמן וכו'.**כלומר, אין ע"ה נחזק לחבר, ע"י שראינוהו שהוא מפריש מעשרות לעצמו, ואם תיקן את עצמו, עדיין חשוד לקלקל אחרים, ואינו בחזקת חבר עד שיקבל עליו חבירות כדין משנתנו (דמאי פ"ב מ"ב ותוספתא שם פ"ב ה"ב). ועיין להלן פ"ד שו' 28.

58. **האומ' מעשר שיני שבחפץ זה וכו'.**ר"ש ורא"ש דמאי פ"ז מ"ד, תוספ' יומא נ"ו א' ד"ה הלוקח, סוכה כ"ג ב' ד"ה שני, תוספ' הרא"ש שם, תוספ' קידושין כ"ו ב' ד"ה מעשה, תוספ' ר' פרץ ב"ק ס"ט ב' ד"ה מיחל, רשב"א שם ס"ט א' ד"ה דתנן [ועיין ברמב״ן חולין שנדפס מחדש מ׳ ע״א מן הספר.], תוספ' הרא"ש גיטין כ"ה ב' ד"ה מיחל, כפו"פ פ"מ עמ' תקנ"ג, פי' הרש"ס תרומות, כ"ט ע"ב. ובריטב"א סוכה כ"ג ב' ד"ה מהל: כדאמרינן בתוספתא האומר מעשר שני שבכלי⁴¹ זה וכו'. ובסמ"ג עשין קל"ה, קצ"ט ע"ג: כדתניא בתוס' דמעשר שני מעשר שבבית זה יהא מחולל וכו'. ובשו"ת מהרי"ק שורש צ"ה (ד"ר, ק"ב ע"ב; קרימונא, ע"ד ע"ג): בתוספתא דמעשר שני וכו' גבי האומר מעשר שני שבכרי זה מחולל וכו'. וזהו סיגנון הראשונים עצמם, והנכון כלפנינו, וכ"ה בכל הנוסחאות ובראשונים הנ"ל ובירושלמי תרומות שנעתיק להלן שו' 59. ובסמ"ג עשין קל"ו, ר' ע"ג: תניא בתוספתא הפודה מעשר שני קודם שיפריש אותו וכו', והעתיק לשון הר"מ פ"ד מה' מע"ש הי"ז כדרכו, עיין לעיל שו' 44–45 ומש"ש. ובירושלמי דמאי פ"ז ה"ה, כ"ו ע"ב: דתני מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה חילל ר' יוסי אומר לא חילל וכו'. ופי' בפ"מ שם שהכוונה לברייתא שלנו אלא שקיצרו, ואינו כן, אלא הכוונה לברייתא שלהלן פ"ד שו' 45. ועיין בבלי עירובין ל"ז ב', ושם לא חילל מפני שלא קבע מקום במעות, ולפנינו לא חילל מפני שלא קבע מקום בפירות. אבל עיין מ"ש להלן בשם הרש"ס.

footnotes: ⁴¹ צ"ל: שבכרי, כמו שהוא במהרי"ק (שנביא להלן) ובמהרי"ט ח"א סי' כ"ה.

59. **ר' שמעון אומ' קרא שם.**במשנתנו (תרומות פ"ג מ"ה): האומר תרומת הכרי זה בתוכו, ומעשרותיו בתוכו וכו', ר' שמעון אומר קרא שם. ובבבלי עירובין ל"ז ב': שאני התם דאיכא סביביו. ופירש"י: שיריה ניכרין. דאיהו בתוכו קאמר. אבל בירושלמי תרומות (פ"ג ה"ה, מ"ב ע"ב): עד כדון באומר בתוכו. אמר בו מה? נישמעינה מן הדא, מעשר שני שבחפץ זה מחולל על המעות הללו, ולא קרא לו שם, ר' שמעון אומר קרא לו שם. וחכמים אומרים לא עשה כלום, עד שיאמר בצפונו או בדרומו. הדא אמרה היא תוכו היא בו. ובר"ש ובתוספ' סוכה הנ"ל העירו על ההבדל בין הבבלי עירובין והירושלמי, אבל כמה משאר הראשונים סמכו על פירוש הבבלי (עיי"ש בתוספ' יומא וברשב"א הנ"ל ועוד). ובפי' הרש"ס תרומות, כ"ט ע"ב: תוספתא היא במס' מעשר שני פ"ג, והכי איתא התם מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום, ר"ש אומר וכו', כלומר, שהיה לו מעשר שני מועט קשור לו בסודרו, או במטפחתו, ואמר מעשר שני שבחפץ זח מחולל על איסר שבכיס זה, או על שני איסרים שבכיס זה, ולא קבע מקום למעות שבכיס וכו', והא הכא דקאמר על המעות הללו ולא סיים האיסר היכן הוא מקדישו. ובתוספ' ישנים יומא נ"ו א': בתוספתא דמעשר שני וכו' וחכמים אומרים עד שיקבע מקום לצפונו או לדרומו. ועוד קתני בסיפא מעשה ברשב"ג וכו', פי' מעותיך חולין, כיון שלא קבעת מקום לצפונו. אך י"ל זו משום דהאיסר אינו מבורר, ומעורב בין מעות אחרות. ומלשונם "אך י"ל זו" משמע שאינו מדובר אלא בסיפא, אבל לפנינו הטעם הוא מפני שהמע"ש אינו מבורר "ולא קבע לו מקום" פירושו למע"ש, אבל האיסר מבורר, שהרי אמר "על איסר זה", וכן בירושלמי הנ"ל: "על המעות הללו". וכן כנראה פירשו הראשונים הנ"ל.⁴²

footnotes: ⁴² ובפרט הראשונים שהעתיקו: בבית זה, או בכרי זה, עיין מ"ש לעיל.

59-60. **שיאמר לצפונו או לדרומו.**וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' מע"ש הי"ז. ומכאן ואילך מתחיל קג"נ (=קטע מן הגניזה).

60. **מעשה ברבן שמעון בן גמליאל וכו'.**הראשונים הנ"ל (חוץ מן הסמ"ג והרש"ס).

61. **אצל בעל הבית לכזיב.**וכ"ה בד, בכי"ע, בקג"נ ובראשונים הנ"ל. אבל בריטב"א סוכה הנ"ל: מעשה ברשב"ג וזקנים שנתארחו אצל בעל הבית אחד בדרום וכו'. ובמהרי"ט ח"א סי' כ"ה: דתניא בתוספתא גבי עובדא דר"ג וזקנים שנתארחו אצל ב"ה שהיה אומר מעשר כרי זה בתוכו וכו'. ובלי ספק שגירסתנו נכונה, וכנראה שבדרכם לכזיב עברו דרך עכו ושבתו שם (עיין לעיל ברכות פ"ה ה"ב ובמקבילות). וכנראה שרצו להתארח (השוה גי' הריטב"א) אצלו, וידעו שהוא ירא שמים, אלא שלא ידעו אם הוא יודע לתקן וכו', עיין לעיל עמ' 244 ובהע' 38 שם.

**אמרו לא נדע היאך וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובקג"נ ובשו"ת מהרי"ק הנ"ל. ובתוספ' ישנים יומא הנ"ל: אמרו לא (כ"ה בד"ר, אבל בד"ח בטעות: לו) נראה היאך וכו'. ובכפו"פ הנ"ל: אמרו נדע וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו, וכי לא נדע וכו'.

62. **דלוסקיס וכו'.**רוב הבלשנים משערים שמלה זו נשתבשה מגלוסקום, גלוסקמא, תיבה, עיין ערה"ש ערך גלסקם.

63-64. **מעשר שני שבחפץ זה וכו'.**והוא לא קבע מקום של המעשר בחפץ, ונמצא שלא הפריש מע"ש כלל, ואכל טבל טבול למע"ש. ועיין מ"ש להלן.

64. **מחולל על איסר זה.**לפי פשוטו משמע שייחד את האיסר, וצירף את האיסרים לדינרי זהב, וכל הדלוסקוס היה מלא זהב של מע"ש. ושגגתו היתה בזה שלא קבע את המע"ש. אבל כבר הבאנו לעיל את דברי בעלי התוספ' ישנים שפירשו שכאן היה החסרון משום שלא קבע את האיסר בדלוסקוס, ונמצא שאכל מע"ש שלא נפדה חוץ לירושלים, ושמא לא קבע לא זה ולא זה, ונמצא אוכל טבל טבול למע"ש.

**צא ואכול את פירותיך.**וכ"ה בד ובתוספ' הרא"ש גיטין הנ"ל [בכי״י שם (הוצ׳ רביץ עם׳ ק״ה): מעותיך.]. ובקג"נ כאן המלים מטושטשות, ואין להוציא מהן את הגירסא. וגירסא זו היא טעות ברורה, שאם עדיין יש לו פירות הרי אפשר לתקן אותם. ואפילו אם נפרש שקבע מקום בפירות, וחל שם מע"ש (אלא שלא קבע את האיסר), ואכל את המע"ש, ולפיכך התירו לו לאכול את שאר הפירות, מ"מ קשה למה לא הזכירו לו את דין המעות. ולפיכך ברור שהנכון הוא בכי"ע: צא ואכול את מעותיך. וכ"ה בתוספ' ובתוספ' ישנים יומא הנ"ל, בתוספ' קידושין, רשב"א ב"ק, כפו"פ, פירוש הרא"ש דמאי, ותוספותיו לסוכה, ושו"ת מהר"י קולון ומהרי"ט הנ"ל. ולפי פירוש בעלי תוס"י הנ"ל שהחסרון היה שלא קבע מקום לאיסר, אבל המע"ש חל, נמצא שאכל פירות מע"ש בשוגג, ולכ"ע אינו אוכל כנגדו, ויזעק לשמים, עיין לעיל שו' 29.

64-65. **נשתכרת במעות.**וכ"ה בקג"נ (נשתכרתה). ובכי"ע: השתכרת מעות, וכ"ה (מעות) בראשונים הנ"ל.

65. **איבדתה נפשות.**לפי פירושנו הנ"ל שלא קבע מקום של המע"ש, ונמצא שאכל טבל טבול למע"ש, הרי איבד נפשות שחייבים אוכליו מיתה בידי שמים. ואעפ"י שאת הבבלי מכות (ט"ז ב') אפשר לפרש שהאוכל טבל טבול למעשר עני ולמעשר שני אינו אלא בלאו (וכן פסקו הר"מ והראב"ד בפ"י מה' מאכלות אסורות ה"כ), אבל כמה מן הראשונים פקפקו אפילו בשיטת הבבלי (עיין במל"מ על הר"מ הנ"ל). ושיטת בני א"י בכל מקום שהאוכל טבל טבול למעשר עני (וה"ה לשני) חייב מיתה,⁴³ וכפשוטה של התוספתא להלן מכות פ"ג (כי"ע פ"ד) ה"ד שכל הטבלים שוים. ועיין ספרי ראה פיס' ע"ב עמ' 137 ובבבלי יבמות פ"ו א' ובתוספ' ותוספ' הרא"ש שם ובמכות הנ"ל.

footnotes: ⁴³ ירושלמי דמאי פ"ד ה"ה, כ"ד ע"א; קידושין פ"ב ה"ט, ס"ג סע"א; איכה רבה פ"א, ג', הוצ' בובר, ל"א ע"ב; פסיקתא דר"כ, עשר תעשר, צ"ט ע"ב; תנחומא ראה סי' י"ז, הוצ' בובר סי' ט"ז.

**חבר שמת והניח פירות וכו'.**ר"מ פ"י מה' מעשרות ה"ב.

66. **בחזקת מתוקנין.**ומעמידה בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ג, נ' ע"ג) בשמת מתוך יישוב, כלומר, מתוך יישוב הדעת. ועיין בראשונים שמביא באהצו"י שם עמ' 111.