Tosefta Kifshutah on Maasrot Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **גרנן למעשרות וכו'.**ברייתא זו היא מעין הקדמה למכילתין, והיא מבארת אימתי מתחייב משום טבל. וג' חילוקים בפירות: כשלא הגיעו לעונת המעשרות (עיין במשנתנו במכילתין פ"א מ"א ואילך) מותרים אף באכילת קבע, וכשהגיעו לעונת המעשרות מותרים באכילת עראי בלבד, וכשנגמרה מלאכתן ומלאכת מוכנסן (עיין להלן) אסורים אפילו באכילת עראי. עיין בריבמ"ץ ובמלא"ש פ"א מ"ה, ובכפו"פ פכ"ו עמ' תפ"ו. והברייתא שלנו הובאה גם בבבלי ב"מ פ"ח ב', עיין להלן. ובכפו"פ הנ"ל הובאה הברייתא שלנו בשם התוספתא.
1-2. **משתגמר מלאכתו ומלאכת מכנסתו.**וכ"ה בד. ובכי"ע לנכון: מוכנסו, עיין מ"ש לעיל עמ' 131 ואילך ומ"ש להלן פ"ב שו' 72 ד"ה העשויות ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 23. ובכפו"פ הנ"ל: "ומלאכת כניסתו וכו', ומסתברא שמה שאמר משתיגמר מלאכתו, כלומר שהגיעו לעונת מעשרות, ומלאכת כניסתו, כלומר שהגיעו לגרנן, שמאותה עונה ואילך הוא זמן כניסתם, אם לבית אם לשוק". ובבבלי ב"מ הנ"ל: משתגמר מלאכתן, ואיזהו גמר מלאכתן מלאכת הכנסתן, וזו היא הגהה ע"פ רש"י, אבל ברוב כתה"י (עיין דק"ס שם עמ' 264 הע' צ') הגירסא בבבלי היא כעין גירסת התוספתא כאן. ופירושה לפי פשוטה, שאינו מתחייב משום טבל אלא אחרי גמר מלאכת הפירות (כל אחד כשיעורו, עיין במשנתנו פ"א מ"ה ואילך) וגם מלאכת מוכנסן, אם לחצר, ואם לבית, עיין בס' משנה ראשונה כאן פ"א מ"ה.
- **כגון ירק חייב בתחלתו וכו'.**ריבמ"ץ פ"א מ"א. ועיין במשנה ובר"ש וברא"ש שם. ברם במשנתנו (פ"א מ"ד): "ובירק: הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות. התפוחים והאתרוגים חייבים גדולים וקטנים". ופירשו כל הראשונים והאחרונים שקשואים ודילועים וכו' חייבים אפילו בתחילתן.¹ ולפי פירוש זה סיגנון המשנה מגומגם, והיה צ"ל: [ובאילן] התפוחים וכו'. ולא עוד שכאן מפורש שכל ירק חייב בתחילתו ולאו דווקא קישואים. ולולי דברי רבותינו הראשונים והאחרונים הייתי מפרש שצריך להפסיק אחרי והמלפפונות. ובבא זו עדיין נמשכת למעלה: התבואה והזיתים משיכניסו שליש, ובירק הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות. כלומר אף אילו צריכים הכנסת שליש ככל הפירות.² ואח"כ מתחילה חלוקה אחרת: התפוחים והאתרוגים וכו'. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ עמ' 1001. וכן וודאי גמור בעיני שכן פירש הירושלמי, וכ"ה שם (פ"א רה"ד, מ"ט ע"א): תמן תנינן הלוקח שדה ירק בסוריא עד שלא באו לעונת המעשרות חייב וכו', וכא את אמר הכין? כלומר, במשנתנו אמרו שבירק אין עונה למעשרות אלא לקשואים ודילועים בלבד (שדינם בהכנסת שליש), ומכאן שבשאר ירקות חייב בתחילתן ובסופן, ובמשנת מעשרות (פ"ה מ"ה) מוכח שלכל הירקות יש עונת מעשרות. ומתרץ הירושלמי: "חזקיה אמר בשדה של קישואין ודילועין היא מתניתא". כלומר משנת מעשרות פ"ה עוסקת בשדה של קישואין ודילועין, ולהם הרי יש עונה.³ "אמר ר' זעירא אפילו תימר בשדה ירק עצמו, עוד הוא יש לו גבול, משיביא שליש פתילות". ולפי ר' זעירא הברייתא שלנו היא לאו בדווקא, ובכל ירקות צריך לכל הפחות שליש פתילות, אבל בקישואין ודילועין צריך שליש גידולן. ועיין מ"ש להלן שו' 12.
footnotes: ¹ ועיין סוכה ל"ו א', ברש"י, בתוספ' ובר"ח שם. ² עיין בתוספ' ר"ה י"ב ב' ד"ה התבואה, בפי' הרא"ש כאן פ"א מ"ג ובר"מ פ"ב מה' מעשרות רה"ה. ³ לפי סיגנון הירושלמי מוכרחים אנו לפרש שחזקיה מכוין למשנת מעשרות פ"ה. וכן פירש גם בפי' הרש"ס, י' ע"ב (עיי"ש שהביא את התוספתא שלנו), אלא שנדחק מאד בפירוש עצם העניין.
- **כגון המקיים ירק לזרע וכו'.**השלמתי ע"פ כי"ע, וכן מעתיקים בשם התוספתא בריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש פ"א סמ"א וכפו"פ פכ"ו עמ' תפ"א, ובד בטעות: כגון המקיים זרע לירק וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, מ"ח ע"ד: תני כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל,⁴ מה אית לך כהדא דתני המקיים מליאה של אכרוב⁵ לזרע בטלה דעתו, קלחין יחידין לא בטלה דעתו. אמר ר' יונה והוא שליקט ירק, אבל לא לקט ירק, כך אנו אומרים עצים חייבים במעשרות, כלומר, אתמה. הרי לך שירקות שזרען לזרע בטלה דעתו, וחייבין במעשרות כשלקטן ירק (כלומר בתחילתן), אבל פטורין בסופן כשהוקשו. ועיין לעיל שביעית פ"ב שו' 33 ולהלן עוקצין פ"ב הי"א, בבלי חולין קכ"ז ב', ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 180.
footnotes: ⁴ בנוסח הרש"ס, ה' סע"ב, מוסיף: חייב בתחלתו, וניסח ע"פ התוספתא כאן, עיי"ש בפירושו, והיא היא, והירושלמי קיצר, כדרכו. ⁵ כ"ה בכי"ר. ובנוסה הרש"ס: של כרוב. וכ"ה בירושלמי ריש ערלה, ס' ע"ג. ולפנינו בטעות אכרוע לזרוע.
- **אבל סופו אוכל כגון פירות אילן וכו'.**עיין במשנתנו פ"א סמ"א. ובירושלמי שם: אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל, מה אית לך, כהדא דתנינן דבתרה (כלומר מ"ב ואילך) מאימתי פירות חייבין במעשרות, תאינים משיבחילו וכו'.
- **ר' ישמעאל בי ר' יוסה אמ' וכו'.**וכ"ה בירושלמי דמאי פ"א ה"א, כ"א רע"ד. אבל במעשרות פ"א ה"ב, מ"ח ע"ד: מיישא תני רימון שניקרה בו וכו', אשכול שבישל בו וכו'. וכבר שיערתי (תרביץ ש"ב עמ' 107) שמיישא אינו שם אמורא אלא שם עץ המייש, והוא פירוש למשנתנו. ואח"כ מתחיל: תני וכו', וזו היא ברייתא סתמית, מעין הברייתא שלנו כאן. ועיין מ"ש בשמי ר"ע לעף פלורה ח"ד עמ' 570.
5-6. **אפי' לא הבאיש אלא גרגר אחד וכו'.**בירוש' דמאי הנ"ל: אשכול שביכר בו גרגר וכו', ובמעשרות הנ"ל: אשכול שבישל בו וכו', והיא היא. ופסקה הר"מ בפ"ב מה' מעשרות ה"ה. ובמשנתנו (פ"א מ"ב): הענבים והבאושין⁶ משהבאישו. ופירשו בירושלמי (במקומו): משיקראו באישה. ובריבמ"ץ:⁷ "משיקראו באושה, פי' לחולה בלשון חכמים קורין באושא, ובלעז נקרא החולה מלאטו, והענבים כשיתחילו [להתבשל]⁸ קורין להן אובא מאלאטא,⁹ נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם אחד להן בירושלמי ובלעז שלנו". ועיין מ"ש אפרים וחנה הראובני בתרביץ שכ"א עמ' 124 ואילך.
footnotes: ⁶ והאובשים, עיין מ"ש לעיל תרומות פ"ז, עמ' 413. ⁷ שביעית פ"ד מ"ח, וכפי שמעתיקו הרש"ס כאן, ז' רע"א. ⁸ עיין במלא"ש כאן פ"א מ"ב ובריבמ"ץ שביעית הנ"ל. ⁹ ουα μαλακά, וברומית המאוחרת: uvae malatae.
- **האלסרין.**בערוך ערך אלצרין: "אלצרין ובאפיקרסין ובאיצטרובלין משיעשו קליפה התחתונה חייבין במעשר בירושלמי בפ"ק דמעשרות (סה"ב, מ"ח ע"ד, עיין להלן), ובראש פ"ב דדמאי, ובראש תוספת מעשר ראשון". ובס' האגור לר"ש ג'מע (סה"י לגרץ עמ' 22): בתוס' מעשר ראשון האלסרין והאסרקין ואצטרובלין. ועיין ר"מ פ"ב מה' מעשרות ה"ה. ובב"ר פמ"ב, ד עמ' 408: תנינן אלסרין לשם אלסר. ופירשו שנקרא על שם מקומו. ולהלן בסוף מכילתין מפורש שהמינים הללו היו באים גם מחו"ל, עיין מש"ש. ואילסר הוא מין אגוז (hazelnut), וכן נקרא גם בסורית אלסרא, אילסרא, אליסרא, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א עמ' 616 ואילך.
**ההפרסקין.**עיין בראשונים שהבאנו לעיל. אבל במשנתנו (פ"א מ"ב): הפרסקין משיטילו גידים. ובירושלמי (כאן סה"ב) גרס: האפסטקין, וכן גרס הירושלמי (דמאי רפ"ב) אף בסוף מכילתין. ובר"מ פ"ב מה' מעשר ה"ה: כגון האצרובולין והלוט והבטנים וכו', ועיין במהרי"ק שם. ובבראשית (מ"ג, י"א): מזמרת הארץ וגו' ולט בטנים ושקדים. וברש"י שם: "בטנים, לא ידעתי מה הם. ובפירושי א"ב של רבי מכיר ראיתי פשט"ציאס, ודומה לי שהם אפרסקין". ובטנים הם באמת Pistacia Terebinthus,¹⁰ כלומר, האפסטקין שבירושלמי.¹¹
footnotes: ¹⁰ עיין לעף פלורה ח"א, עמ' 191 ואילך. ¹¹ לעף כתב (שם, עמ' 193) שכאן הכוונה לפרי אחר, מפני שהבטנה גדלה בא"י, מה שאין כן הפרי שלנו שאינו גדל בא"י. וכתב כן, מפני שנגרר אחרי הפירוש המוטעה של כל המפרשים להלן סוף מכילתין, עיין מ"ש להלן פ"ג שו' 58.
- **והאסטרובילין.**פירשו בבבלי (ע"ז י"ד א'): פירי דארזא (σρτόβιλοι). וכ"ה בסורית (עיין מ"ש לעף פלורה ח"ג עמ' 43), ואף הוא גדל בא"י, עיין מ"ש להלן בסוף מכילתין שו' 58.
**משייעשו קלפה.**כלומר, אע"פ שנחלקו ר"י וחכמים, במשנתנו (פ"א מ"ב) ולהלן בסמוך, כולם מודים במינים הללו שעונתם למעשרות היא עשיית קליפה. וכן מפורש בירושלמי (פ"א סה"ב): מודין חכמים לר' יודה באלצרין ובאפיסטקין וכו'. ועיין מ"ש להלן ד"ה באיזו קליפה.
**האגוזים והשקדים משייעשו מגורה וכו'.**במשנתנו (פ"א מ"ב): האגוזים משיעשו מגורה. ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה. ושקדים לא נזכרו בדברי החכמים. וכ"ה הגי' במשנתנו בכל הנוסחאות שבדקתי. אבל בפיסקא שבירושלמי סה"ב: האגוזים והשקדים משיעשו מגורה וכו'. ברם בכי"ר ובגוף כי"ל חסרה המלה "והשקדים" (והושלמה בין השורות ע"י המגיה). ובנוסח הרש"ס במשנתנו (ו' ע"א): והאגוזים והשקדים משיעשו מגורה וכו', כנוסח הפיסקא בירושלמי שבדפוסים. אבל נוסח זה מגומגם מאד, ולפיהו לא היה צריך ר' יהודה לחזור על דוגמאות הת"ק. וכנראה שהרב נמשך כאן (כדרכו) אחרי הריבמ"ץ למשנתנו שמעתיק: האגוזים והשקדין משיעשו מגורה וכו', ור' יהודה סבר משיעשו קליפה הפנימית. וברור שאין כאן אלא הצעת הרב בעצמו ע"פ התוספתא כאן ולהלן. ועיין בפיה"מ להר"מ, וכנראה ששניהם שאבו מפירוש קדמון. ועיין בר"מ פ"ב מה' מעשרות ה"ה, ופסק ע"פ המשנה וה"ב להלן בתוספתא, ועיין בכ"מ במקומו. ואשר למגורה נראה כפירוש הר"מ שהכוונה לקליפה החיצונה הקשה שבה אגור הפרי, ועיין בריבמ"ץ ובר"ש.
- **באיזו קליפה אמרו וכו'.**כנראה שמן הלשון "אמרו" דייקו בירושלמי (פ"א סה"ב) שאף החכמים נתנו שיעור בקליפה, והיינו באלסרין וכו' שלעיל. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' מעשרות ה"ה.
**בקליפה תחתונה שעל גבי אוכל.**בפיה"מ להר"מ (פ"א מ"ב): וא"ר יהודה משיעשו קליפה, ר"ל הקליפה הפנימית שהיא דבוקה לאוכל וכו', וכן אמרו (הכוונה לתוספתא כאן) בקליפה שעל גבי האוכל, ולא יהיה זה אלא אחר בשולן תכלית הבישול, כמו שביארנו. ועיין בכפו"פ פכ"ו עמ' תפ"ב, ובירושלמי פ"א סה"ב, ובריבמ"ץ הנ"ל.
- **נהוראי בן שינייא אמ' וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ד, מ"ט ע"א. ותנא זה נזכר גם בירושלמי ר"ה פ"ב ה"א, נ"ז ע"ד, לפי גירסת שרי"ר עמ' 148. ועיין מ"ש באהצו"י שם עמ' 21 ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 194.
**תפוחין קטנים פטורין.**ירושלמי הנ"ל. ובמשנתנו (פ"א מ"ד) התפוחים והאתרוגים חייבין גדולים וקטנים, ר' שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן. ומכאן מוכח שר"ש חולק אף על תפוחים (עיין בירושלמי שם). וברש"י סוכה ל"ו סע"א: ופליג ר' שמעון עלייהו באתרוגים, ומודי בתפוחים וכו', ובקטני קטנים אפילו בתפוחין ודאי פליגי וכו', וכ"ה בר"ש כאן במקומו. ועיין מ"ש בס' ערוך לנר בסוכה שם ד"ה שבני אדם.
9-10. **תפוחי נמילה חייבין וכו'.**עיין בשנו"ס. והנכון הוא בירושלמי הנ"ל: מילי מילה, כלומר μελίμηλα, תפוחי דבש, תפוח מורכב על עץ קידוניאה (quince), עיין לעף פלורה ח"ג עמ' 215. ובכי"ע כאן: מי נמלה חייבין.¹² איבוד בין גדולים ובין קטנים. ואין למלה "איבוד" פתרון, וצריך למוחקה ולחבר את שתי ההלכות. ושמא שייכת מלה זו להלן שו' 13 (עיין מש"ש ד"ה וכל) ובאה לתקן את המלה "האיכוס" שבכי"ע שם, וצ"ל: איבים, ונכנסה שלא במקומה.
footnotes: ¹² ואחרי מלה זו נקודה וריוח. ואין מי נמלה אלא מי למלה, מילמלה, עיין לעיל כלאים פ"ה הע' 47.
- **ר' ישמעאל בר' יוסי וכו'.**השלמתי ע"פ ד. ועיין להלן. ובכי"ע ה"ג היא לפני ה"ב. ולא נזכרה שם ההלכה של ר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו וגורס שם: שקדים המרים קטנים חייבין וגדולים פטורין. וכ"ה להלן חולין פ"א הכ"ד, וכסתם משנתנו (כאן פ"א סמ"ד, חולין פ"א סמ"ו). וכן נשנתה הלכה זו בברייתא בבבלי (עירובין כ"ח ב', חולין כ"ה ב'), ועליה חולק ר' ישמעאל בר' יוסי. וכן משמע בירושלמי פ"א סה"ד.
10-11. **שקדי' חמרי' חייבין בין קטני' וכו'.**בירושלמי הנ"ל: שקידים המרים הרי אלו פטורין. וכן הגיהו המפרשים גם בתוספתא. אבל בבבלי הנ"ל: ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור, ואמרי לה זה וזה לחיוב, ועיי"ש בתוספות. ולפיכך אין להגיה בתוספתא, וכן משמע קצת מן הסיגנון, שהרי לעיל שו' 10 נקטו: "בין גדולים ובין קטנים" וכאן נקטו להפך "בין קטנים בין גדולים". ובשניהם תפסו את הפשוט תחילה. ובתפוחים אפילו קטנים חייבים, ומכ"ש גדולים שלא נחלקו בהם, ובשקדים המרים אפילו גדולים (שכבר נתמררו) חייבין, ומכ"ש קטנים שעדיין לא נתמררו. ובר"מ פ"א מה' מעשרות ה"ט (ופ"ב ה"ה) פסק כמ"ד זה וזה לפטור, עיי"ש בכ"מ.
- **מתוקין משתפרוש קליפתן וכו'.**ירושלמי הנ"ל, ר"מ פ"ב מה' מעשרות ה"ה. ובמאירי חולין כ"ה ב' (עמ' 83): ושקדים המתוקים וכו', התבאר בסדר זרעים שהוא משתתפרש קליפתן החיצונה. ועיין מ"ש בעירובין כ"ח ב'.
- **המלפפונות בקוטנן משיקרחו.**צ"ל: עד שיקרחו, כלומר, עד שיפלו השערות שעליהם, כהגהת המפרשים וכפירושם. והמלפפונות נקרחים כשהם כמעט מתבשלים לגמרי (עיין להלן שו' 18 ומש"ש), ור"ש מקל אף כאן, ופוטר אפילו כשהביאו שליש, עיין מ"ש לעיל שו' 2. ומלפפונות הם אבטיחים מתוקים, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א עמ' 536 וח"ג עמ' 215, ומ"ש לעיל כלאים פ"א שו' 4.
- **והקורנית משייבינו.**בד: משיניצו. אבל גם בכי"ע: משיבינו. ובפי' הארוך להרד"ק (תהלים נ"ח, י'): "בטרם יבינו סירתכם אטד וכו', ופרוש יבינו יפריחו, וכן במשנה הסיאה והאזוב משיבינו". ועיין בגליון פירוש המאירי לתהלים שם עמ' 115 הע' 2. ובפי' הראב"ע שם (וציין לו במלא"ש מעשרות ספ"ד): בטרם יבינו, אמר רב האי ז"ל כי גמילת פרח העץ כמו קשור, ובדברי חכמי ישראל אביונות ע"כ. וכנראה שבכל השיחים הללו (עיין מ"ש עליהם לעיל שביעית פ"ה שו' 33) אנו הולכים אחרי איבונם (ייבונם) בין לעונת המעשרות, בין לשנות המעשרות, וכן לשביעית. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי שביעית. ועיין בס' משנה ראשונה שביעית פ"ב מ"ז ופ"ה מ"א.
**וכל האובין אדומין משייבינו.**בד: משיניצו. ובכי"ע: וכן האיכוס (ועיין לעיל סוף שו' 9–10) אדומים משיכינו (צ"ל: משיבינו). ומתקבלת הגהת בעל ח"ד: וכל הא[ז]ובין [ה]אדומין וכו'.
13-14. **היתה שנייה ונכנסה שלישית וכו'.**מעיני המפרשים נעלם לפ"ש שברייתא זו הובאה בירושלמי שביעית (פ"ז ה"ו, ל"ז ע"ג): והתני הסיאה והאזוב והקורנית [מ]שהובילו.¹³ (לחצר אבל)¹⁴ אם היתה שנייה נכנסת לשלישית שלישית. מששית לשביעית ששית וכו', לית כאן משישית לשביעית שישית, אלא שביעית. וכבר שער בס' ניר לירושלמי שם שהכוונה לברייתא שלנו.¹⁵
footnotes: ¹³ כצ"ל. ובירושלמי ד"ו וכן בכי"ר: שהובילו. ובנוסח הרש"ס: משהובילן, וצ"ל: משהובילו. ¹⁴ ברור שיש כאן הוספת סופרים שלא הבינו את העניין. ¹⁵ והיא "משהובילו" היא "משהבינו", עיין בירושלמי ע"ז פ"ג ה"ז, מ"ג ע"א: אנן תנינן אובין. אית [תניי] תני אוביל וכו'. ובקהלת זוטא פ"ה, ה', עמ' 104: שהוא מוביל הלכה לפניו. וכצ"ל בוי"ר פכ"ב, א' (במקום: מקבל הלכה), כמו שהגיה לנכון הר"ח אלבק בהשלמה לבראשית רבתי לר"מ הדרשן, סוף עמ' 272 ואילך. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 89.
- **רבן שמעון בן גמליאל אומ' וכו'.**כעין ברייתא זו לעיל שביעית פ"ב שו' 21, עיין מש"ש.
16-17. **על מה נחלקו על האובין וכו'.**בד בטעות: על האונין. ובכי"ע: על האיבין. וכנראה שצ"ל: על האיבון, כלומר על הייבון ("משייבינו" לעיל שו' 13), וזו היא תחילת הגמר בשיחים מן המינים שנזכרו לעיל. ורשב"ג מפרש שהרישא היא מחלוקת ב"ש וב"ה.
- **היה מפקיץ ראשון ראשון וכו'.**בירושלמי (פ"א ה"ה, מ"ט ע"א): היה מפקס ראשון ראשון ומשלק וכו'. ועיין במה"פ שם ד"ה היה. ובמשנתנו (פ"א מ"ה): הקשואים והדלועים משיפקסו¹⁶ וכו', אבטיח משישלק וכו'. ופירשו בירושלמי שם: מאן די ירים פקסוסיה, מאן די ירים שלקוקיה, כלומר, משיסיר¹⁷ את הפקס שלו, משיסיר את השלקוק שלו. ומשמע מתוך הלשון שהפיקוס נעשה בידי אדם. ובבבלי (ב"מ פ"ח ב'): משינטל פיקס שלהם. ופירש"י: והוא פרח הגדל בראשו ודבוק בו, ולאחר זמן הוא נופל בתלוש. ומתוך פירושו (בביצה י"ג ב' ד"ה ושלא פקסו) משמע שאין כאן תאור של הפקס גרידא, אלא שלרש"י עצם הפיקוס נעשה מאליו. ועיין היטב במאירי ביצה שם, ברא"ה ובדק"ס שם עמ' 27 הערה נ'. ור"ח פירש (לפי שטמ"ק ב"מ פ"ח ב'. ועיין ערוך ערך פקס): השער הצומח בקישואין ובדלועין, כמו נוצה, כשהן קטנים, וכשמתגדלין נושר, ואותה הנשירה - פיקוס. ולכאורה אין בין רש"י והר"ח אלא שלפירש"י הכוונה לפרח שבראשם, ולר"ח לשער שעליהם, אבל הפיקוס עצמו נעשה מאליו. ובריבמ"ץ ובר"ש (פ"א מ"ה) קבלו פירוש זה, אלא שהוסיפו שמשנתנו מדברת כשתלשן בינוניים, ועדיין לא נשר השער שלהם, והבעלים מפקסים אותם, עיי"ש. ומוכרח שאף הר"ח פירש כן, עיין בגירסתו בביצה שם. ואף הר"מ פירש שהכוונה לשער שלהם, והפיקוס נעשה בידי אדם, עיין פ"ג מה' מעשר ה"ח. וברור שעלינו לקבל את פירוש רוב הקדמונים, כלומר, שהכוונה להסרת השער, והרי כל המינים הללו מכוסות מעין נוצה דקה כשהם צעירים, כפי שאנו יודעים מן המציאות, ואין פַקֵס אלא ποκίζειν, לגזוז את השער,¹⁸ ואפשר שפועל זה כולל אף הסרת הקרום העליון הדק¹⁹ של הדלועין. וכן מעיד פליניאוס (תולדות הטבע סי"ט פכ"ד סי' ע"א) שקרום העליון של דלעת ירוקה הוא רך, ומ"מ נוהגים לגרר אותו אם רוצים לאוכלה.²⁰ ובאבטיח נקרא קרום זה שלקוק (עיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי) מפני שהיו נוהגים להסירו ע"י שליקה, כלומר ע"י הטלת מים רותחים על הדלעת או ע"י טבילה ביורה רותח, ובפעולה זו היו מסירים אף את השערות של הירקות, עיין להלן שו' 19–20 ושו' 20 ומש"ש. וכנראה, שכל המינים הללו היו נאכלים לפעמים ע"י אנשי השדה אף בלי פיקוס, ולפ"ז מתפרש ואם אינו מפקס, ואם אינו משלק (משנתנו פ"א מ"ה) כפשוטו, והיינו שאוכל בלי פיקוס ובלי שילוק.
footnotes: ¹⁶ וכ"ה בכי"מ ובבבלי, ובמשנה שבירושלמי (משיפקיסו). אבל בכ"י פ' בבבלי (עיין דק"ס ב"מ, עמ' 264, הע' ע'): משפיקס. ובמשנה הוצ' לו, קויפמן ופרמה: משיפקס (בכ"י פרמה: משייפקס, אבל מנוקד כבנין פיעל). וכ"ה בכל כתה"י עם פיה"מ להר"מ. ובפיה"מ שם (כ"י על קלף משנת ה' אלפים ע"ז): משיפקס ומשישלק וכו', קאלו פי אלתלמוד מן דו ירים פקסוסיא, מן דו ירים שלקוקיא. ועיין בכר ליקוטים מס' המספיק (החלק הגרמני), עמ' 66, הע' 2. ולפי כל הגירסאות אפשר לפרש שהפיקוס נעשה מאליו. עיין מ"ש להלן בפנים. ¹⁷ עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ג על "מאן", מן, מי, אחרי. ¹⁸ כבר פירשו החכמים שפקס היא מלשון יון πέκος, צמר ושער גזוז, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות מלשון יון ורומי, עמ' 475, ערך פקס. ו"מאן דו ירים פקסוסיה" שבירושלמי פירושו משיסיר פסקוסיה (מיתטיסיס רגיל במלים שאולות), כלומר את הפיסקוס שלו. ואין πέσκος אלא πέκος הנ"ל. אבל במלונו של היזיכיאוס ערך πέσκον מוסיף לה אף מובן של δέρμα, קרום. ועיין בהוספת לעף למלונו של קרויס הנ"ל. ועיין מ"ש להלן. ¹⁹ עיין מ"ש לעיל סוף הערה 18. ²⁰ Cortex viridi tener; deradiatur nihilominus in cibis. וכנראה ששער הדלעת היה נושר מאליו בדלעת מבושלת, ובצעירה היו מגררים אותה ומגלחים אותה. עיין ירוש' קדושין פ"א סה"ב, נ"ט ע"ד, בבלי סוטה ט"ז א', ב. ועיין ספרי כי תצא פי' רי"ג ובפי' רבינו הלל שם, ס"ד סע"ב. וכן אמרו אף אומות העולם (אפוליאוס, החמור של זהב ס"ה סי' ט'): cucurbita calviorem, קרח מדלעת.
**ומשליק ראשון וכו'.**כבר כתבנו לעיל בסמוך שהכוונה היא שהוא מסיר את השלקוק של האבטיח ע"י שליקה, כלומר, ע"י מים רותחים, עיין להלן שו' 19 ואילך ומש"ש שו' 20 ד"ה מלפפונות.
**כיון שגמר כל צרכו וכו'.**בכי"ע: כיון שליקט כל צורכיו וכו'. ובירושלמי הנ"ל: לא נטבלו עד שיפקס כל צורכו וישלוק כל צורכו. והיא היא. ועיין בבלי ב"מ פ"ח ב'. ובר"מ פ"ג מה' מעשר ה"ח העתיק כלשון התוספתא, עיין במהרי"ק, בכ"מ וברדב"ז שם. ועיין בר"מ ה"ד שם. ולא נאמרו השיעורים הללו (כאן, ומכאן ואילך) אלא במוליך לשוק, אבל במוליך לביתו לא נקבעו עד שיראו פני הבית, כמפורש במשנתנו (פ"א סמ"ה). ועיין ר"מ פ"ג מה' מעשר ה"ב וה"ד ובהשגות בה"ב שם.
- **תורמין קשואין ודלועין וכו'.**ר"מ הנ"ל סה"ח. והכוונה שתורמין לכתחילה (עיין במהרי"ק ובכ"מ שם), אעפ"י שלא נגמרה מלאכתם, מפני שהדבר תלוי בדעתו, והוא יכול לאוכלם אף בלי פיקוס (עיין במשנתנו פ"א מ"ה). ובפירוש אמרו בבבלי ביצה:²¹ וש"מ מעשרין אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו.²² ופי' בשטמ"ק: כלומר, רגילין בני אדם וחברים לעשר קודם גמר מלאכה.²³ ועיין מ"ש לעיל תרומות עמ' 328.²⁴ ועיין להלן פ"ב שו' 9 ומש"ש.
footnotes: ²¹ ל"ה ב', לפי גירסת כי"מ ושטמ"ק שם. ²² ומדברים שם בתאנים ועתיד לדורסן, עיי"ש. ²³ ואעפ"י שהר"מ פסק (פ"ה מה' מעשרות ה"ו) כסתם משנתנו ברפ"ב, ומכאן שאין בני ארם רגילים לעשר לפני גמר מלאכה, אבל מ"מ איסור לא שמענו. ²⁴ בירושלמי כאן פ"א ה"ה, מ"ט ע"א: פיקס ושילק ברשות ההקדש ופדאו. וזו היא שאלה, אם הפיקוס פוטר ברשות הקדש, שהרי לפעמים אוכל בלי פקוס (עיין במשנתנו פ"א מ"ה ומ"ש לעיל), כמו שפירש לנכון בס' ניר. אמנם בנוסח הרש"ס שם, י"ג ע"א: ופדאו פטור. אבל כנראה שזו היא הגהת הרב בעצמו, והמלה "פטור" אינה אף בכי"ל ובכי"ר. וכן להלן בה"ו שם, לפי נוסח הרש"ס, ט"ז ע"א: פיקס ושילק ברשות ההקדש ופדאו פטור וכו', אי אפשר לו שלא וכו' ושלא יפקוס ולא ישלוק. ואף הוספה זו אינה בשום נוסח, ולא נזכרו בנוסחאות אלא קיפה ושלייה שאין הדבר תלוי בדעתו, ואין אדם שותה יין עם הפסולת, אבל אפשר ואפשר בלי פיקוס, כמפורש במשנתנו הנ"ל. עיין מ"ש לעיל שו' 18 סד"ה היה מפקיץ. ועיין בירושלמי פ"ד ה"א, נ"א רע"ב, ויתבאר אי"ה במקומו.
19-20. **שלא שלק.**לפי דרכנו למדנו שאף מלפפונות גמר מלאכתם הוא משישלק. ועיין משנה ראשונה כאן פ"א מ"ה ד"ה הקישואין.
- **שעתיד לעלותן מן היורה.**מכאן נראה שהסרת השלקוקית נעשית אף ע"י מים רותחים ביורה. ועיין בירושלמי ערלה פ"ג ה"ז, ס"ג ע"ב, ומשמע קצת משם שאף בדלעת היו נוהגים בשילוק. ועיין מ"ש לעיל שו' 18 ד"ה ומשליק. ועיין מ"ש על שליקה להלן פ"ג הע' 1.
- **ועתיד לעשות צינוק לשלוק וכו'.**וכ"ה ("לשלוק") גם בד. אבל בכי"ע לנכון: לעשותו צינוק לשוק וכו'. וכן בירושלמי (פ"א ה"ה): אלא כיני אגדו צינוק גדול בשדה והוא עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק נטבל. ובמשנתנו (פ"א מ"ה): ירק הנאגד משיאגד. והר"מ (פ"ג מה' מעשר הי"ב) מסגנן את הברייתא שלנו: אגד הירק אגד גדול²⁵ בשדה, אע"פ שבדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק, ה"ז נטבל. כלומר, אעפ"י שבדעתו להתירו בשוק ולחזור ולאגדו מ"מ נטבל. עיין בפי' הריבמ"ץ למשנתנו. ועיין ר"מ פ"ה מה' מתנות עניים ה"ט, ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 116.
footnotes: ²⁵ בפירוש המיוחס להראב"ד תמיד רפ"ב: פירש בערוך, כל דבר שהוא מרובה וגדול יותר מן האחר קרוי סינוק. ולא מצאתי כל זה בערוך שלפנינו.
- **המלקט בשדה וכו'.**במשנתנו (פ"א מ"ה): ירק הנאגד וכו', ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו, בד"א במוליך לשוק וכו'.
**היה עתיד לקלע בשום וכו'.**להלן מכשירין פ"ג ה"ג: שום בעל בכי וכו', מפני שמרבצין עליו מים ואח"כ קולעין אותו. ורגיל: קליעות של שום (עיין לעיל דמאי פ"ג סהי"ב, להלן עוקצין פ"א רה"ז). ובכי"ל של ירושלמי שבת פ"ז ה"ב (והעתקתיו בהירושלמי כפשוטו עמ' 139): כד מקלע משום בונה. והמגיה מחק כ"ז, וכנראה שמקומו הנכון הוא להלן בסמוך שם, לעניין שום, ושכה המגיה להכניסו במקום הראוי לו.
- **שובלין הפולטות מן הגרן וכו'.**במשנתנו (פ"א סמ"ו): אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן וכו'. ובערוך ערך קטעין משמע שגרס במשנתנו: את הקוטעין מן הצדדין וכו' (ועיין גם בפיה"מ להר"מ), וגירסא משובשת היא, עיין לעיל תרומות פ"ג שו' 21 ואילך ומש"ש. ומתוך המשך המשניות משמע יותר שמדברים שם בתבואה שנשארה במקום הדיש, ושלא נכנסה כלל לכרי המתמרח, והיינו: ראשי השבלים שנקטעו בשעת הדישה ונשארו בקרקע הגורן (עיין מ"ש לעיל בתרומות הנ"ל), ותבואה במוץ שלה שנפלה לצדדין בשעת העברת הכרי ממקום הדיש למקום הזרייה, ותבואה שלא נידושה ונשארה בתוך התבן המשתייר בגורן.²⁶ ולפיכך אע"פ שנתמרח הגורן לא נטבלו, שהרי לא נכנסו כלל לכרי הממורח. ומתוך הדוגמאות שנקטה התוספתא כאן משמע שמדברים בתבואה שאינה ניתנת למירוח מחמת מהותה (עיין להלן), ובשעה שנזרה הכרי נשארו המינים הללו במוץ שלהם. ומכיוון שהיו בתוך הכרי בשעת המרוח נטבלו, וכן פסק הר"מ בפי"א מה' תרומות פי"א הכ"ו. ועיין מ"ש הר"י אברמסקי במקומו בחידושים. ונראה ששבולים הפליטות (כגי' כי"ע) מן הגורן הן שבולים גרועות שלא ניתנו למרוח, דוגמת פריצי זיתים שהגדירו אותם כ"פליטים מתוך הגפת", כלומר שאינם נטחנים מחמת קושיין וחוסר שמנן,²⁷ ויגיד עליו ריעו הדוגמאות שנשנו להלן.
footnotes: ²⁶ ונמכר אח"כ כתבן בלבד, עיין במשנתנו פ"ה מ"ד. ²⁷ עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 100 ועמ' 101.
- **ומחפורות של כרי וכו'.**בפסיקתא דר"כ סוף עשר תעשר (ק' ע"א): בא בן לוי אצלך אם נתת לו מן המובחר וכו', ואם נתת לו מן החפוריות ומן הקטניות אף אני יש לי ליתן לך מן החפוריות ומן הקטניות יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר. וברור שהכוונה שם לתבואה גרועה ופסולת שלה.²⁸ וכן מוכח מן הירושלמי (ב"ב רפ"ו) שאמרו שם על משנתנו ("המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה"): ובלבד טנופת, כלומר ולא מין אחר, עיי"ש. אבל בתוספתא שם (פ"ו ה"ב) ובברייתא שבבבלי (שם צ"ד א') אמרו מפורש שמקבל עליו רובע קטניות. וביפה עינים במקומו העיר שהירושלמי חולק. ברם אין שום מחלוקת בין הירושלמי והתוספתא, והכוונה היא לקטניות שלנו, כלומר לפסולת וטינופת התבואה. ואף כאן הכוונה לחפוריות ולקטניות הנ"ל,²⁹ כלומר פסולת התבואה שנשארה במוץ שלה בתוך הכרי שנזרה ונתמרח. ועיין בבלי ב"מ פ"ז א' ובתוספ' שם ד"ה פת קטנית.
footnotes: ²⁸ "אבק ועפר". ועיין בערוך ערך חפר א' שפירש אחרת, וכן פירש"י "חפורה" שבבבלי, עיין בערוך שם. ²⁹ וקצצין פירושו כאן שבלים, וקראו להם כן על שם הקטניות שבהם, עיין לעיל שביעית פ"ב שו' 27.
**כיון שנתמרח הגרן וכו'.**כפו"פ פכ"ו עמ' תפ"ו.
- **נוטל מתחת כברה וכו'.**בירושלמי (פ"א ה"ו): תני אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל. ולפי גירסא זו מדברים בקליטת קטניות מן האויר שתחת הכברה, וטעם הפטור הוא מפני שעדיין לא נחו, או מפני שעדיין לא שלטה בהן הרוח כל צורכה, כמפורש בירושלמי שם.³⁰ וכן צריך לפרש גם את התוספתא שנוטל מתחת הכברה, כלומר שקולט מתחתיה, כפי' בעל ח"ד. ובר"מ פ"ג הי"ג העתיק כלשון התוספתא. וכ"ה בכל הדפוסים הישנים ובכתי"י תימן. אבל בר"מ כת"י על קלף (כת"י זולצברגר): ונוטל מן הכברה ואוכל. וגירסא זו מתאימה לשאר הדוגמאות שבמשנה (פ"א מ"ז) ושבתוספתא להלן.
footnotes: ³⁰ כן, כנראה, פירש את הירושלמי במהרי"ק פ"ג מה' מעשרות הי"ג עיי"ש. אבל הרש"ס ובעל פ"מ הסיעו את הפירוש לעניין אחר. ועיין בפי' הרא"ף שם ובח"ד כאן.
- **עד שלא שולה וקופה וכו'.**במשנתנו (פ"א מ"ז) ולהלן בסמוך לא נזכרה שלייה, והסיקו מכאן כל המפרשים שהברייתא שלנו כר"ע³¹ הסובר: משישלה בחביות.³² ברם אין שום צורך בזה, ולא נחלקו ר"ע וחכמים אלא אם מלאכת הגמר היא בבור, או בחביות, אבל לא נחלקו כלל בטיב המלאכה. וכשהיין יורד לתוך הבור נסחבים אתו אף חרצנין וזגין, והוא שולה מתוך היין את החרצנים והזגים³³ כשהם בתוך היין, או מקפה אותם כשהם צפים למעלה. וכן בירושלמי תרומות פ"ב סה"א, מ"א ע"ב (ובמקבילה בחלה ספ"ב): הדא דתימר כשניטמא מששילה ומשקיפה שכבר נראו לתורמן בטהרה וכו'. הרי לך שגמרו למעשרות היא שלייה וקיפוי כסתם הברייתא שלנו. ואין בין שלייה וקיפוי אלא פעולות שונות להסרת הפסולת, וכשהסיר את הפסולת נטבל היין (ובר"מ פ"ג הי"ד פסק כר"ע ולא הזכיר קיפוי).
footnotes: ³¹ בבלי ב"מ צ"ב ב', ע"ז נ"ו א'. ועיין בפי' הרש"ס כאן, ט"ז ע"א, שהביא כן בשם התוספתא. והכוונה לברייתא שבבבלי, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ³² בר"ח ע"ז הנ"ל: תני לה הכי ר' עקיבא אומר משישלה ויקפה בחביות. ³³ עיין להלן ע"ז פ"ח (כי"ע פ"ז) סה"ד.
**ומששילה וקיפה בא גזבר ופדאו חייב.**וכ"ה (בשינויי כתיב) גם בד ובכי"ע (אלא ששם: מששולה). ולכאורה נראית הגהת המפרשים שמחקו את המלים "בא גזבר", ולפ"ז פירושו שהמקדיש את הבור עד שלא שילה וקיפה (כלומר, לפני גמרו למעשרות) או שהקדישו מששילה וקיפה (כלומר, אחרי גמרו למעשרות), בשניהם לא נפטר מן המעשרות, כמשנת פאה פ"ד מ"ח וחלה פ"ג מ"ד ועיין בירושלמי שם. ברם לפי גירסת כי"ע ("מששולה") שאין שם אפילו וי"ו המחלק קשה לפרש כן. ולא עוד אלא שעלינו לשבש את כל הנוסחאות.³⁴ ושמא סוברת ברייתא זו שהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו לא נטבל (כר"ל בירושלמי כאן פ"ה ה"ו, נ"ב ע"א, ובמקבילה), ולפיכך אם שילה וקיפה מעצמו, ובא גזבר ופדאו חייב, מפני שבשלייתו ובקיפויו לא נטבל הכרי (שהרי לשיטת ר"ל שם הגזבר הוא הבעלים, עיי"ש בנוסח הרש"ס, וכ"ה בקטע מן הגניזה, וכן הגיהו המפרשים), וממילא דינו כפודה לפני גמר מלאכה. ואפשר שחייב כאן פירושו שחייב במעשרות ואף נטבל מיד (עיין להלן שו' 36 ד"ה בתוך ומש"ש), מפני שפדיון כמקח (עיין בירושלמי ב"ק פ"ז ה"ה, ו' ע"א, שנסתפקו בזה, עיי"ש). אבל ע"י השלייה והקיפוי לא נטבל מפני שעשה כן שלא מדעת הבעלים (הגזבר).
footnotes: ³⁴ כלומר, למחוק את המלים "בא גזבר".
26-27. **הקדישו עד שלא שילה וקיפה וכו'.**בירושלמי כאן פ"א ה"ו: והתני שילה וקיפה ברשות ההקדש פטור. ועיין במה"פ שם. ועיין בפי' הרש"ס, י"ג ע"א, ט"ז ע"א.
- **היין משיקפה וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ז, והיתה בתוספתא גם לפני הערוך, עיי"ש בערך קף ד'. ואפשר שנכנסה הפיסקא שלא במקומה (כרגיל גם בירושלמי), ומקומה הנכון הוא בראש ההלכה, בשו' 25.
- **השמן משירד לעוקה וכו'.**כלומר לגומה שלפני בית הבד שהשמן יורד לתוכה. וגם זו היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל.
**מן העקל וכו'.**כלומר הרשת העשויה מנצרים כמין כפיפה, וסוחטים בתוכה את השמן מן הגפת, עיין פיה"ג לטהרות פ"י עמ' 127 ובהערות שם. ועיין בציורים שבקדמוניות התלמוד של קרויס (גרמנית) ח"ב עמ' 218.
**ומן הממל.**וכ"ה במשנתנו ברוב הנוסחאות (משנה שבירושלמי, כי"מ, לו, קויפמן, פרמה, משניות כת"י על קלף עם פיה"מ להר"מ). ובמשנה ד' נפולי ואילך: ומבין הממל. ושתי הגירסאות יש להן על מה שיסמוכו, עיין מ"ש לעיל תרומות פ"ג שו' 48.
- **ונותן לחמיתה ולתמחוי וכו'.**במשנתנו הנ"ל: לחמטה ולתמחוי וכו'.³⁵ וחמיטה היא עוגה עגולה.³⁶ וע"פ צורתה נקראת גם קערה עגולה. וברוב הנוסחאות הגירסא חמיטה,³⁷ אבל גם הכתיב חמיתה מקויים, עיין להלן ה"ט ולהלן טבול יום פ"ב רה"ב. ובפיה"ג שם עמ' 136: חמיטה, א' ד' (אית דגרסי) המיתה, פ' ריפא (ככר) בל' רבנן. ותמחוי היא קערה גדולה, עיין בעה"ש בערכו. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
footnotes: ³⁵ עיין בשנו"ס. ועיין במלא"ש למשנתנו שם, וכוונתו לנוסח הרש"ס, י"ד ע"ב. ³⁶ עיין ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב, י"ג ע"ד, כגירסת ספר האורה סי' ע"ב, עמ' 79, וס' הרוקח סי' רכ"ח, וכמו שפירש לנכון בשערי תורת א"י, עמ' 20. ³⁷ עיין ערוך ערך חמט ובמאירי ביצה ג' ב' (ר' ברלין, ה' ע"ד).
**אבל לא יקבל בכלי וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ו, לפי נוסח הרש"ס, ט"ז ע"ב (כנוסח כי"ע). ופי' הרש"ס: "ואפילו מן הממל דחשיב לא נגמרה מלאכתו, אפ"ה לא יקבל בכלי שמן הרבה לחמיטות שיצטרך, דהוי קבע, אלא בחמיטה עצמה הוא דמקבל, דהוי עראי". אבל במשנתנו הנ"ל מסיים במקום בבא זו: אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין. ופי' הריבמ"ץ והר"ש שהבישול עושה גמר מלאכה וקובע למעשרות. ועיין מ"ש בס' משנה ראשונה כאן ופ"ד סמ"א. ועיין להלן שו' 34–35.
30-31. **משתמש ממנו והולך.**השלמתי ע"פ ד, כי"ע והרש"ס הנ"ל.
- **היה אוכל והותיר וכו'.**בירושלמי (פ"א ה"ו): היה אוכל וחשיכה לילי שבת, או שנתנו לאדם אחר לא נטבל. ובנוסח הרש"ס (ט"ז ע"ב): היה אוכל והותיר וכו'. והלשון "והותיר" מדגיש שלא חשב מתחילה לאכילת שבת.³⁸ ופי' הרש"ס שם שהברייתא מחוברת עם הרישא, כלומר שהיה אוכל מן החמיטה שנתן בה שמן שלא נגמרה מלאכתו. וכן מוכח מן הירושלמי להלן שם שהקשה: ואין שבת טובלת, ואין מקח טובל? ותירצו שמחמת לא נגמר מלאכתו אתינן עלה. ועיין בבלי ביצה ל"ה א' ובמשנת תרומות פ"ח מ"ג ובמלא"ש שם, ובבאורי הגר"א יו"ד סי' של"א ס"ק קי"ד אות קע"ז.
footnotes: ³⁸ עיין תוספ' ביצה ל"ה א' ד"ה ר"א.
31-32. **אמ' ר' שמעון בן לעזר וכו'.**כל הברייתא בירושלמי הנ"ל בנוסח הרש"ס, ט"ז ע"ב.
- **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.
- **ויתן לתוך אניגרון וכו'.**כלומר לתוך יין מהול בציר ושמן (οίνόγαρον), עיין מ"ש לעיל תרומות פ"ט שו' 50 ושו' 52–53. ועיין בירושלמי פ"א סה"ו, ובמלא"ש פ"א סמ"ז.
**בשביל שיותיר ויכניס וכו'.**פירש הרש"ס (י"ז רע"א): דהא קבע הוא ואסור, ואפילו לא חשכה שבת. ועיין לעיל שו' 31.
- **המקפה בעריבה וכו'.**לעיל שו' 30 שנינו שמותר לתת שמן שלא נגמרה מלאכתו לחמיתה ולתמחוי, וכאן שנינו שהמקפה יין (כלומר קופה אותו מלמעלה, עיין לעיל תרומות פ"ח שו' 33) בעריבה או בכלי אחר ע"מ ליתנו למאכל מיד, אין הוא גמר מלאכה (עיין לעיל שו' 26 ומש"ש), ומותר לשופכו לחמיתה ולתמחוי שאינם מרותחים, כדין שמן שלא נגמרה מלאכתו. ועיין במשנתנו פ"ד סמ"א ובירושלמי שם, ועיי"ש במפרשי המשנה ומ"ש במלא"ש בשם ר' יהוסף אשכנזי. ועיין לעיל שו' 30 ד"ה אבל ומש"ש, ושאני הכא שאין דרך להחזיק "יין" בעריבה ובכלי, כדי לחלק ממנו אח"כ לכלים אחרים.
34-35. **המערה ממיחם למיחם וכו'.**כפו"פ פכ"ח עמ' תצ"ג ועמ' תצ"ד. ונקטו כאן את לשון הברייתא להלן שבת פ"ג (פ"ד בד) ה"ט. ודין מעשר כדין שבת, ואם נקרא מבשל לעניין שבת נקרא מבשל גם לעניין מעשרות.³⁹ ועיין מ"ש לעיל שו' 30 ד"ה אבל. ועיין בירושלמי כאן על ההבדל בין כלי שני ובין כלי ראשון. ובכפו"פ הנ"ל עמ' תצ"ד: ואמר מותר ליתן היין או השמן אל המיחם השני או האלפס השנית או הקדרה השנית, שסתמ' שנתקרר מעט התבשיל שעירה מן הראשון וכו', אבל ליתן אל הראשון אסור, שסתמא שהוא חם ביותר וכו'.
footnotes: ³⁹ עיין במשנתנו פ"א סמ"ז ושבת פ"ג מ"ה ובתוספ' רע"א למשנתנו. ועיין ירושלמי נדרים פ"ו ה"א, ל"ט ע"ג (לעניין מעושן), והעתקנו אותו להלן רפ"ג.
- **הסוחט ענבים בתוך ידו וכו'.**וכ"ה בד, וכן מעתיק בכפו"פ פל"ג עמ' תק"ז. והעיר ר' יונה: "ולא דמי לזיתים דתנן בפ"ד (מ"א) דחייב וכו', דשאני זיתים שעומדים לסיכה". אבל אין דרך לסחוט ענבים לתוך היד ולשתות מתוכה.
**בתוך הכוס הרי זה חייב.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובירושלמי (פ"ד סה"א, נ"א ע"ב) מסרו בשם רב: אשכול שסחטו לתוך הכוס נטבל וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"ה הי"ז. וברדב"ז שם: דזהו גמר מלאכתו, הואיל ורוצה לשתותו כך, והכי אמרינן (ב"ב צ"ז ב') סוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו וכו'.
- **הבדדין המדליקין מבד לבד וכו'.**כלומר פועלי בית הבד שנוטלים שמן מבד של בעה"ב ומדליקים בו והולכים לבית הבד אחר אין חוששים משום גזל, משום שניחא להם לבעלי בתים שלא ילכו בחושך, עיין ירושלמי תרומות פי"א ה"ז, מ"ח ע"ב (על ידי כן הוה שהר ועל ידי כן הוה קרץ). ופירש בח"ד שלפי דרכנו למדנו שהדלקה זו היא בעראי, ואין בה משום הנאת כילוי של טבל. וכנראה שהבדדים היו חשודים לקחת את השמן לעצמם, עיין להלן ב"ק פי"א ה"ז.
- **היה דש בחבית ומעגיל במגורה וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד בטעות: ומעלה במגורה. וזו היא פיסקא ממשנתנו ספ"א. ומגורה כאן הוא כנראה כלי עגול שהיו עושים בתוכו עגולי דבלה. עיין בריבמ"ץ ובר"ש למשנתנו.
- **לא יאכל מהן עראי.**פירשו בירושלמי (בסוף פירקין) שתנא זה סובר שאין התחתון צריך לעליון ולא העליון צריך לתחתון, כלומר אין הגרוגרות והעיגולים שלמעלה תלוים בפירות שלמטה, וכל חלק שנידוש ונתעגל כבר נגמרה מלאכתו, וממילא נטבל הכל (עיין בבלי ב"מ פ"ח ב'). ושבירת ההבית אינה מעלה ואינה מורידה, מכיון שאין צורך בחבית שתחבר את כל הגרוגרות יחד.
**ור' יוסה מתיר.**עד כאן היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל. והתוספתא מוסיפה את הטעם.
**מפני שהתחתונות צריכות לעליונות.**כלומר, התאנים התחתונות ניהנות מן השכבות העליונות הדוחקות ולוחצות על התחתונות. ואם נשברה החבית בשעת הדישה עדיין לא נגמרה המלאכה כלל אפילו בחלק אחד מן הפירות (ואין כאן אפילו התחלת גמר מלאכה), שהרי התחתונות (הראשונות לדריסה) צריכות לעליונות, והעליונות עדיין לא נגמרה דישתן, וממילא הכל מותר באכילת עראי.⁴⁰ והר"מ בפיה"מ ובפ"ג מה' מעשר הט"ז פסק שלא כר' יוסי.⁴¹ ועיין בתיו"ט בסוף פירקין ובמה"פ שם ד"ה א"ר לעזר.
footnotes: ⁴⁰ מרהיטת לשון התוספתא מוכח שעיקר הפטור הוא מפני שהתחתונות (הראשונות לדריסה) צריכות לעליונות, אבל לא איכפת לנו כלל בעליונות. ואפילו אם אינן צריכות לתחתונות מ"מ לא הוטבלו, שהרי נשברה החבית בשעת הדישה, ועדיין לא נגמרה מלאכת העליונות, וכל התאנים שלמטה מהן צריכות להן, ואין כאן גמר מלאכה. וכן בירושלמי בסוף פירקין: דברי שונה אחרון [התחתון] צריך לעליון, ולא העליון צריך לתחתון. וגירסא זו מקויימת אף ע"י כי"ר. ועיין גם במה"פ בסוף פירקין ד"ה אמר ר"י. אבל בריבמ"ץ (וממנו בר"ש) בסוף פירקין: מאי טעמא דר' יוסי תחתון צריך לעליון, ועליון צריך לתחתון. וכנראה שזו היא הגהת הריבמ"ץ בעצמו, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד, עמ' כ'. ובנוסח הרש"ס כאן, כ"א ע"א: דברי שונה אחרון תחתון אין צריך לעליון, אבל העליון צריך לתחתון. ואין לגירסא זו שום קיום. ⁴¹ והגירסא הנכונה שם היא כמו שהשלימו בדפוסים המאוחרים, וכ"ה בכל כתה"י שבדקתי.