1. **החמרין ובעלי בתים וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובכפו"פ פל"ב עמ' תק"ד. אבל בד בטעות: ובעלי הגתי' וכו'. וכבר הגיה בח"ד לנכון ע"פ הכפו"פ הנ"ל. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ג ומ"ש להלן.

1-2. **ופטורין עד שמגיעין וכו'.**בכפו"פ הנ"ל: "עד שמגיעין למקום ההוא, כלומר סוף מגמתן, ואעפ"י שבדרך נכנסים לבתים ולחצרות",¹ שאין ביתו של אחר קובע למעשרות.

footnotes: ¹ נקט את לשון הר"מ בפ"ד מה' מעשרות הי"א.

2. **לאותו מקום.**בירושלמי (פ"ב ה"ג) נראה ששנו כאן: ואפילו לן ואפי' שבת. ועיין מ"ש להלן.

**אם ייחד להן בעל הבית וכו'.**כלומר התנא מצריך ייחוד מקום ולינה. אבל לינה גרידא אינה טובלת. וכן בירושלמי (פ"ב ה"ג): הכל מודין בלינה שאינה טובלת, עיין מ"ש לעיל. ועיין בכפו"פ הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: והרוכלין המחזרין בעיירות אוכלים עד שמגיעים למקום הלינה. ר' יהודה אומר הבית הראשון הוא ביתו. ופירשו בירושלמי שם: מהו מקום הלינה - ביתו.

4. **לברור חיל.**עיין מ"ש על מקום זה בפירושי לה' הירושלמי להר"מ עמ' מ"ד סוף אות ס'.

**מוציאין להן תאנין.**מירושלמי דמאי רפ"ג מוכח שהיו מוציאין להן דמאי מתוך הפירות שעדיין לא ראו פני הבית. ועיין ר"ש כאן פ"ב מ"ג.

5. **אם לנין אנו וכו'.**בירושלמי כאן (פ"ב ה"ג) פירשו שר' יהושע הלך עם בני לווייתו (וחזקתו שייחדו לו מקום), ולפיכך לינה גרידא קובעת.

5-6. **הגיעו למקום לינה וכו'.**חוזר לרישא: אם ייחד להם וכו', אם לנין שם וכו'.

6. **אפי' שתי שעות וכו'.**בכי"ע: לשתי (=בשתי) שעות וכו'. ופירושו אפילו הגיעו למקום לינה בשתי שעות בבוקר² חייבין לעשר מיד, מפני שמקום לינה בייחוד מקום קובע כביתו.

footnotes: ² ונקט שתי שעות, דוגמת הסיפא להלן: אפילו ביום (כי"ע: ליום) השני.

**למקו' שביתה.**במשנתנו (פ"ב מ"ג): ר' מאיר אומר עד שהוא מגיע למקום שביתה. ומפרשת התוספתא שהכוונה למקום שרוצה לשבות שם, ואפילו הגיע בתחילת השבוע.³

footnotes: ³ ועיין להלן פ"ג שו' 7, ואינה עניין לכאן. ובנידון דידן אפילו אם ייאכלו כולן לפני השבת כבר נטבלו, מפני שבית השביתה טובל, ומחמת בית אתינן עלה, ולא מחמת שבת.

7. **אפי' ביום השני.**כ"ה דרך המקורות לתפוס את יום שני כהתחלת ימי החול, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 23, ועיין לעיל בסמוך.

**חייב לעשר.**וכן מעתיק בפ"מ (פ"ב ה"ג) בשם תוספתא כת"י, וכ"ה בפי' הרש"ס ("חייבין לעשר"), וממנו במלא"ש פ"ב מ"ג, וכן מוכח בירושלמי. אבל בד בטעות: פטורין לעשר. ובכי"ע: פטורין מלעשר.

**התורם גרוגרות וכו'.**במשנתנו (פ"ב מ"ד): פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, ר' אליעזר אוסר מלאכול מהם עראי, וחכמים מתירין. ועיין בבלי ביצה ל"ה א', ומ"ש בס' משנה ראשונה למשנתנו. ומפרשת התוספתא שלא נחלקו אלא בכל הפירות, פרט לתירוש, יצהר ודגן, עיין להלן. ובפירות שנגמרו מלאכתן מודים החכמים שתרומה קובעת אפילו אם דעתו להוליכן לביתו ולא ראו פני הבית. עיין ר"מ פ"ג מה' מעשרות ה"ד.

7-8. **תמרים ועתיד לדושן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע (וכן שם להלן ברה"ג): ועתיד לדובשן. ובערוך (גרגרת ב'): בראש תוספת מעשרות, התורם גרוגרות ועתיד לדורסן, תמרים ועתיד לדוששן. ובערוך ד"ו שם: לרוששן, ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו עמ' 433. ובירושלמי (פ"ב ה"ד) מפרש את משנתנו (כנראה ע"פ התוספתא): בתמרים והוא עתיד לדורסן, בגרוגרות והוא עתיד לדושן, ועיי"ש בפ"מ. ברם גירסת כי"ע "לדובשן" נראית מקורית ופירושו לדבשן, להוציא מהם את הדבש. ועיין לעיל תרומות פ"ט שו' 30 ומש"ש.

9. **מודה ר' ליעזר לחכמים בתורם שבלין וכו'.**פי' הרש"ס, כ"ט ע"א. ובירושלמי הנ"ל: אם בזיתים על השמן וענבים על היין דברי הכל מותר, כלומר בזיתים ועתיד לעשותן שמן וכו'. והטעם הוא שבכל הפירות בדעתו הדבר תלוי,⁴ אבל בדגן, תירוש ויצהר אין הדבר תלוי בדעתו. וכן מוכח בירושלמי (תרומות פ"א ה"ט, מ"א ע"א) שעיקר גמר מלאכה לא נאמר אלא בגורן ויקב בלבד (וה"ה ביצהר, עיי"ש בירושלמי). ועיין באו"ש פ"ה מה' תרומות ה"ד.⁵ ומחמת טעם זה אין תרומתו מועילה לעשות את הפירות כנגמרה מלאכתן. ועיין מה שהאריך מהרי"ט אלגזי בה' חלה סי' ב', ע"ז סע"ג ואילך.

footnotes: ⁴ עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 19. ⁵ ומ"ש בירושלמי (מעשרות פ"א ה"ו, מ"ט ע"א): הכא איפשר לו שלא למרח וכו', ט"ס היא, וצ"ל כנוסח הרש"ס (ט"ז ע"א): אפשר לו שלא לכבור וכו', וכן מוכה לעיל שם בירושלמי. ועיין בירוש' פ"ד ה"א, נ"א רע"ב, ובנוסח הרש"ס שם נ"ו ע"ב, וכע"ז אף בכי"ר.

10. **זתים ועתיד לעשותן שמן.**וכ"ה בכי"ע, בפי' הרש"ס הנ"ל, ובתוספ' כת"י פ"מ (עיי"ש בפ"ב רה"ד) ולהלן ה"ג. וכן מוכח מן הירושלמי שם. אבל בד חסרה בבא זו.

11. **בכלכלה של פירות שתרמה וכו'.**בד: בכלכלה של תרומה עד שלא וכו'. ובכי"ע: בכלכלת תאינים שתרמה וכו'. ובמשנתנו (פ"ב מ"ד): וחכמים מתירין חוץ מכלכלת תאנים. כלכלת תאנים שתרמה ר' שמעון מתיר, וחכמים אוסרין. ובירושלמי שם: אמר ר' אלעזר בכלכלה של כל דבר היא מתניתא.⁶ ודברי ר' אלעזר מתאימים יותר לגי' כי"ו.⁷ ובטעם הדברים נראה ע"פ הסבר הגר"א בשנות אליהו שבכלכלה דינה עד שימלא את הכלי, ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו (משנתנו פ"א מ"ה). ודין זה הוא בכל הפירות ואפילו בירק.⁸ וממילא אם תרם מוכח שליקט כל צרכו, שהרי אינו יכול ליתן שאינו תרום על תרום ולערב טבל גמור בטבל שנתקן מן התרומה. ועיין בכפו"פ פכ"ז עמ' תצ"א שכתב: ויש שאעפ"י שלא נגמרה מלאכתן אם תרם אותן הוקבעו למעשר כמו כלכלת תאנים וכו', מה שאין כן בשאר פירות. ועיין להלן שו' 18 ומש"ש.

footnotes: ⁶ כלומר, ולא נקטה המשנה תאנים אלא משום שדרכן להינתן בכלכלה. ⁷ ולפלא שבפ"מ ובמה"פ לא העיר כלום על גירסת כ"י שלו שהוא מתאים רובו ככולו לגי' כי"ו. ואף לפי גירסת ד מסתברת הגהת הגר"א: בכלכלה שתרמה (במקום: של תרומה) וכו', והוא בוודאי כדברי ר' אלעזר. ⁸ עיי"ש במשנה הנ"ל, בריבמ"ץ ובר"ש שם. ועיין ביחוד במלא"ש שם מ"ש בשם ר"א אזכרי (ס' חרדים, הקדמה למצות התלויות בא"י, נ' ע"ב).

12. **ור' שמעון מתיר.**משנתנו הנ"ל, והתוספתא מוסיפה את טעמו.

**מקל וחומר וכו'.**כלומר, ר"ש חולק על עצם הדין וסובר שתרומה אינה קובעת אפילו בדבר שנגמרה מלאכתו (עד שיראה פני הבית) מק"ו וכו'. וממילא מתיר אף בכלכלה, אעפ"י שנגמרה מלאכתה. ועיין היטב בריבמ"ץ פ"ב סמ"ד ובר"מ פ"ג מה' מעשר ה"ד.⁹

footnotes: ⁹ ועיין בהערת ר"י פרענקיל לשנות אליהו פ"ב מ"ד, וכנראה שלא עמד על כוונת המגיה, שהרי ר"ש חולק על עצם הדין של קביעת תרומה בדבר שנגמרה מלאכתו (לפני ראיית פני הבית).

14. **הלוקח גרוגרות ועתיד לדורסן וכו'.**בירושלמי פ"ב ה"ד, מ"ט ע"ד: הלוקח תמרים והוא עתיד לדורסן, גרוגרות והוא עתיד לדושן וכו'. ובכי"ע: הלוקח גרוגרות וכו', תמרים ועתיד לדובשן וכו'. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל שו' 7–8. ועיין בבלי ביצה ל"ה ב' ומ"ש להלן.

15. **ר' מאיר אומ' לא יאכל מהן עריי.**במשנתנו ספ"ב מוכח שהת"ק שם סובר שמקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ואמרו שם בירושלמי: דר' מאיר היא, דר' מאיר אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרו מלאכתן וכו', ר' מאיר ור' ליעזר שניהם אמרו דבר אחד וכו'. ועיי"ש גם בפי' הרא"פ ובפי' הרש"ס שם, ל"ט ע"א. ועיין בבלי ביצה ל"ח ב' ובמאירי ובשטמ"ק שם, ולפלא שלא העירו על הירושלמי.

15-16. **אוכל מהן עריי ומעשרן דמיי.**וכ"ה בכי"ע: מעשרן דמאי. וכן מביא בפ"מ (פ"ב ה"ד) בשם תוספ' כת"י. וכן מעתיק בשם התוספתא בפי' הרש"ס, כ"ט ע"ב. אבל בד: ומעשרו ודאי. ובירושלמי הנ"ל: "וחכמים אומרים אוכל מהן עראי ומתקנן ודאי וכו', אשכהון כתוב בפינקסיה דחילפיי אוכל מהן עראי ומתקנן ודאי.¹⁰ וקשיא אם אוכל מהן עראי מתקנן ודאי. אם מתקנן דמאי יהא אסור לוכל מהן עראי¹¹ וכו', אוכל מהן עראי משום דבר שלא נגמרה מלאכתו, ומתקנן דמאי,¹² מתוך שיודע שביתו טובל אף הוא מפריש תרומה משעה ראשונה". וסוברת ברייתא זו (ואינה הלכה, כפי שיוצא מרוב המקורות) שבני אדם רגילים לעשר בפירות שלא נגמרה מלאכתן.¹³ וכן בבבלי ביצה ל"ה ב' הנ"ל: הלוקח תאנים מעם הארץ במקום שרוב בני אדם דורסין אוכל מהן עראי, ומעשרן דמאי וכו'. ש"מ מקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכו', וש"מ מעשרין אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו (כגי' כי"מ ושטמ"ק). נמצאנו למדים שגירסת התוספתא (כי"ו, כי"ע, כת"י פ"מ והרש"ס) היא בוודאי: ומעשרן דמאי, כמסורת הבבלי, וכמו שרשם לו אילפא בפינקסיה. אבל גי' ד היא הגירסא הקדומה שבירושלמי, ומתאימה למשנתנו רפ"ב. ועיין במה"פ בירושלמי שם ד"ה הלוקח.

footnotes: ¹⁰ צ"ל: דמאי, כהגהת הר"ש וכל המפרשים. ¹¹ כמשנתנו רפ"ב. ¹² כ"ה בנוסח הרש"ס, ולפנינו בט"ס ברורה: ודאי. ¹³ חוץ מדגן תירוש ויצהר, עיין מ"ש לעיל שו' 9, ולעיל פ"א שו' 19.

18. **שאין צריכי' גמר מלאכה וכו'.**כפו"פ רפכ"ג עמ' תק"ו. ופי' ר' יונה, כגון זיתים וענבים לאכילה, דלאו בני גורן נינהו.¹⁴ ועיין במשנתנו פ"ב מ"ה ובס' משנה ראשונה שם. וכולם מודים שמקח קובע בפירות שנגמרה מלאכתם. ולעיל שו' 11 (בהודאה לר' אליעזר) נקטה התוספתא כלכלה של פירות, מפני שתרומה לפעמים קובעת אפילו בדבר שצריך גמר מלאכה, אלא שהפרשת התרומה בעצמה עושה גמר, דוגמת כלכלה של פירות, וכמו שהסביר הגר"א (עיין מש"ש), אבל מקח אינו קובע בכלכלה, שהרי יכול להוסיף ולמכור לו, ואין כאן גמר מלאכה כל זמן שלא מלא, או שלא חיפה את הכלכלה.

footnotes: ¹⁴ עיין ירושלמי מע"ש פ"ג ה"ו, נ"ד ע"ב, ובבלי ב"מ פ"ח ב'.

19. **הבוצר כרמו לשוק שאם לא מצא וכו'.**במשנתנו (פ"א מ"ה): בד"א במוליך לשוק וכו', כלומר כל פירות שנגמרו מלאכתן אסורין באכילת עראי עד שיעשר אפילו לא ראו פני הבית, אם אין דעתו להוליכן לביתו. ומפרשת התוספתא שזהו דווקא אם דעתו להוליכן לשוק בלי שום תנאים, אבל אם מוליכן לשוק מספק שמא ימצא לקוחות, ואם לא ימצא לקוחות יחזירן לגת,¹⁵ עדיין לא נגמרה מלאכתן (עיין במשנת מע"ש פ"ג מ"ו), ולא נקבעו למעשרות.¹⁶

footnotes: ¹⁵ כלומר, אם ימצא לקוחות ימכור את הענבים, ומה שירצה הלוקח יעשה בהן. אבל אם לא ימצא לקוחות לא יוכל לאכול לבדו את כל הענבים לפני שיתקלקלו, אלא יחזירן לגת כדי לעשות מהן יין. ¹⁶ ואסור לו להפריש תרומה מן הענבים. ועיין תרומות פ"א סמ"ט, ולא התירו שם אלא דווקא אם נמלך אח"כ לעשות את הענבים יין, אבל לא בזמן שמלכתחילה הוא ספק אצלו.

20. **אוכל מהן עריי.**כלומר, הלוקח ממנו. וכל הברייתות כאן מדברות בלוקח, ומשום הכי הובאו לכאן. ואף ר' מאיר מודה בה, שהרי בענבים ועתיד לעשותן יין, וזיתים ועתיד לעשותן שמן, כ"ע מודי שאין המקח קובע בהם, כמפורש לעיל שו' 17. ומשמיעה לנו הברייתא כאן שאפילו בספק עתיד לעשותן יין וכו' הדין כן, משום שאין דין גמר מלאכה אלא בוודאי נגמרה מלאכתו, אבל כל זמן שמסתפק ומהסס אין כאן גמר מלאכה כלל.

**ומעשרן ודאי.**כלומר, אם שמע ממנו הלוקח שהוא מוכן להחזירן לגת אם לא ימצא לקוחות, הרי ברור שהמוכר לא עישר, מפני שביין ושמן כ"ע מודי שאין מעשרין לפני גמר מלאכה, עיין לעיל שו' 9 ומש"ש.

20-21. **אמ' לו צא ולקט לך וכו'.**בבלי עירובין ל"ב א', בהוצ' שלפנינו ובכתי"י. אבל לפני הקדמונים היתה שם גירסא אחרת, והיא קרובה לגירסת הירושלמי, עיין מ"ש להלן.

21. **אוכל מהן עריי ומעשרן ודיי.**כלומר, תנא זה סובר שמתנה אינה כמכר, ואינה קובעת. ומעשרן ודאי אם רוצה לאוכלן קבע, ואין לחשוש שמא עישר ע"ה עליו, שהרי לא נתן לו מדה ללקיטתו, ואינו יודע כמה לקט, כדי שיעשר עליו ממקום אחר. אבל בירושלמי (פ"ב ה"א, מ"ט ע"ג): צא ולקט לך עשרים תאנים משלי, אוכל כדרכו והוא פטור. ושמא משמעות הלשון היא שלא נתן לו רשות אלא לאכול במקומו, ואין כאן אלא אכילת עראי,¹⁷ וממילא אינו מעשר כלל. ובבבלי עירובין הנ"ל (לפי גירסת ר"ח שם): האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים [מתאנתי] אוכל מהן עראי, ומעשרין דמאי. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מעשרות ה"י.¹⁸ ובפירוש הדברים נראה שמכיוון שלא נתן לו מדה הרי בוודאי כיוון שיאכלן על המקום, ולא יוציאן לביתו, ולא יתנן לאחר, והוי ליה כמאכילו על שלחנו, ויש לחשוש שהפריש עליו ממקום אחר, כלומר שקבע מעשרות במקום אחר על כל מה שיאכל החבר משלו, או שעשר אומדות, עיין במאירי עירובין שם.¹⁹

footnotes: ¹⁷ והברייתא שלהלן רה"ו (שו' 28–29) לא הובאה לא בבבלי ולא בירושלמי, עיין מש"ש. ¹⁸ אלא ששם: צא ולקט לי תאנים וכו'. [ובכסף משנה הגיה] שם: ומעשרן ודאי, אבל בכל כתה"י של הר"מ שבדקתי הגירסא היא כמו בדפוסים. ואנו רואים שהיא גירסת הר"ח בבבלי. אח"כ מצאתי שכבר העיר ע"ז באו"ש ח"א, הוספות לה' מעשר, צ' ע"ב, עיי"ש שפירש אחרת. ¹⁹ והוא כתב שם לפי גירסתנו, שאינו חושש שמא עישר עליו ע"ה אומרות, לכבודו של חבר שאינו אוכל בלתי מעושר.

22. **אוכל מהן עריי ומעשרן דמיי.**וכ"ה בבבלי בהוצאות שלפנינו. והטעם הוא, שחוששים שבעה"ב עישר עליו ממקום אחר, שהרי קבע לו מדה. אבל בירושלמי הנ"ל: לא יאכל עד שיעשר. והכוונה שמילוי הכלכלה קובע למעשר,²⁰ ולא נזכר בירושלמי אם מעשר דמאי או ודאי.²¹ ובבבלי הנ"ל (לפי גירסת ר"ח הנ"ל. ובר"מ לא נזכרה בבא זו): מלא לך כלכלה זו אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי. וכנראה שהטעם הוא שמכיוון שלא הזמינו לאכול, אלא נתן לו רשות למלא את הכלכלה ולעשות בה מה שירצה (עיין להלן פירוש הבבלי), בוודאי לא טרח לעשר בשבילו ממקום אחר, וסמך על החבר שיעשר בעצמו. והוא אוכל ארעי אם דעתו לחפות את הכלכלה, עיין במשנתנו פ"א מ"ה.

footnotes: ²⁰ כמשנתנו (פ"א מ"ה), וכפירוש הרא"ף. והרש"ס ובעל פ"מ הגיהו בירושלמי ע"פ הבבלי, ואין להגהה שלהם קיום. וכגירסתנו כ"ה אף בכי"ל ובכי"ר. ²¹ ומלשון רשב"ג בירושלמי משמע קצת שמתקן דמאי, אבל אין משם הוכחה גמורה, עיין מ"ש להלן שו' 24.

**במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

23. **אבל בחבר אוכל וכו'.**מפני שהזקה שהחבר יפריש עליו כדי שלא להאכילו טבלים, כפי שמפרש להלן. ובבבלי הנ"ל שואל אם האוכל הוא ע"ה הרי לא יציית ולא יפריש, ואם הוא חבר, כיצד אפשר לומר עליו להלן: ואל יאכילו את עמי הארץ טבלים. ותירצו שהמקבל הוא ע"ה, אבל ההלכה היא לחבר שמקבל את התאנים מן הע"ה שלפנינו. ובירושלמי תירצו כפשוטו שבמקבל ע"ה עסיקינן, והרי יש מהם שמתקנים, ולהם נאמרה ההלכה, אבל כלפי הנותן כל ע"ה הוא בחזקת שאינו מפריש.

24. **בחבר לא יאכל עד שיעשר וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי: אבל בחבר מתקנן ודאי וכו'. ומלשון זו משמע קצת שלרבי מתקן דמאי ברישא אף לשיטת הירושלמי, עיין מ"ש לעיל שו' 22. אבל אפשר שאין כאן אלא הפלגת הלשון, ובניגוד ללשון רבי שבחבר אוכל ואין צריך לעשר.

25. **רואה אני את דברי מדברי רבן שמעון בן גמליאל וכו'.**וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: נראין²² דברי מדברי אבא. וכ"ה בירושלמי בנוסח הרש"ס, וזו היא הגהה של הרב ע"פ הבבלי,²³ מפני שהיה קשה לו כיצד הזכיר רבי את אביו בשמו. ועיין בירושלמי מגילה פ"ד ה"י, ע"ה ע"ג: מילין דלא שמע מן אבוי הוה אמר כן א"ר בשם ר' לעזר וכו', מילין דלא שמע מן אבוי וכו'. ר' מנא כד דהוה מורי בחבורתא וכו', מילין דשמע מן אבוי בבית וועדא הוה אמר כן א"ר יונה. ועיין בק"ע שם. ועיין בר"מ פ"ד מה' ת"ת ה"ג ובעבודת המלך שם. ועיין בהגהות רע"א ליו"ד סי' ר"מ אות ג'. וכן כבר עמדו הקדמונים על השאלה כיצד הכריע רבי על דעת אביו,²⁴ עיין במאירי גיטין עמ' 216, ולדעתו התנאים הם שהקדימו את דברי רבי רבם לדברי רשב"ג, והם כנראה שינו גם את לשונו של רבי, עיי"ש. ועיין בשאילתות יתרו סי' נ"ו ובהעמק שאלה שם אות ו', בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תצ"ה, ובר"מ פ"ה מה' ת"ת ה"ו ובעבודת המלך שם.

footnotes: ²² בר"ח שם: נוחין, והוא תיקון סופרים. ²³ וכנוסחא שלפנינו כ"ה אף בכי"ל ובכי"ר. ועיין להלן מע"ש פ"א שו' 42. ²⁴ ועיין גם להלן סוטה ספ"ו ובמקבילות, ספרי עקב פי' ל"ח, עמ' 76.

26. **ואל יאכילו את עמי הארץ וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו: יאכלו (ויו"ד תלויה למעלה בין הכ"ף והלמ"ד). ועיין תוספ' עירובין ל"ב ב' ד"ה ולא, בדק"ס שם עמ' 121, ובפי' חלה להרשב"א פ"ב ש"ב (הוצ' קורוניל, י"ב ע"א) ובהערה 29 שם.

26-27. **אמ' לו צא ולקט לך תאנים וכו'.**בירושלמי (פ"ב סה"א, מ"ט סע"ג): צא ולקט לך עשרים תאנים משלי, אוכל והולך והוא פטור. וכנראה שהמלה "עשרים" היא באשגרה מלשון הברייתא לעיל שם.

27-28. **צא ומלא לך כלכלה זו.**וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: צאו מלא לי). אבל בכי"ע חסרה המלה "זו". וכן בירושלמי הנ"ל: צא ומלא את הכלכלה. רבי או' אומר אני שהוא צריך להראות לו את הכלכלה. ולפ"ז אף כאן חושש משום גזל עד שיראה או שיפרש לו את מדת הכלכלה. והמלה "זו" שלפנינו היא באשגרה מלעיל שו' 22 ("זאת").

28. **בין כך ובין כך וכו'.**כלומר, בין שקבע לו מידה ובין שלא קבע לו וכו'. וסיפא זו לא הובאה בירושלמי, שהרי לשיטת הירושלמי בלא נתן לו מדה ובאוכל על מקומו אינו צריך לעשר כלל, עיין מ"ש לעיל שו' 21.

29. **משל בעל הבית ואינו חושש.**וכ"ה בד, וכן מעתיק בפ"מ לירושלמי הנ"ל.²⁵ אבל בכי"ע בטעות: על פירות של בעל הבית וכו'. ושמא צ"ל: [מ]של פירות של בעל הבית וכו', כלומר, לא מתוך הכלכלה עצמה אלא מתוך שאר פירות של בעל הבית, מפני שהנותן בעין יפה נותן, וכוונת בעה"ב היתה לתת לו כלכלה מלאה של חולין.²⁶ ועיין להלן שו' 60–61, ושם הגירסא הנכונה היא בכי"ע, עיין מש"ש.

footnotes: ²⁵ אבל לא כפירושו, והירושלמי שם לא רמז כלל לסיפא שלנו, עיין מ"ש להלן שו' 32–33. ²⁶ עיין מ"ש לעיל שו' 21, וכבר אמרנו לעיל שו' 28 שבירושלמי לא הובאה כלל בבא זו.

30. **המלקט במניין חייב.**בהשגות הראב"ד פ"ה מה' מעשר ה"ו: בתוספתא אינו כן אלא האוכל במנין חייב וכו'. וכן בירושלמי (פ"ב ה"א, מ"ט ע"ג): הממלא את כריסו פטור, והאוכל במניין חייב. וטעם החיוב הוא שהרי יש כאן מקח, שהוא משלם בעד התאנים הללו ברשות שנתן למוכר למלא את כריסו משלו. אלא שהעמידוה בירושלמי במצרף ואוכל, אבל אם לוקט אחת אחת ואוכל פטור מלעשר. ועיין בס' משנה ראשונה פ"ב מ"ה שהסביר שאין מקח קובע בפחות משתים, עיי"ש.

30-31. **הממלא כריסו פטור.**כלומר, אפילו צרף, ופירשו בירושלמי הנ"ל: שלא נתכוון האיש הזה אלא להגס את לבו שיאכל, כלומר, מכיוון שלא נתן לו מדה הרי יוכל לאכול הרבה יותר מעשרים תאנים, וממילא אין כאן מכר אלא מתנה, ומתנה אינה קובעת אפילו בצירוף. אבל הר"מ והראב"ד הנ"ל כנראה פירשו את הירושלמי אחרת, ועיין במה"פ ד"ה אם, ובה"ד כאן.

31. **ר' לעזר בי ר' צדוק או' וכו'.**וכ"ה בד, אבל בכי"ע לנכון: ר' אלעזר בר' שמעון אומ' וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"ח, נ' ע"ד, וכן הגיה בח"ד. והסיקו בירושלמי שם: ר' אלעזר בי ר' שמעון ע"י דהוה אכלן משער גרמיה כן, ועיי"ש בירושלמי סה"ה. ועיין בפסיקתא דר"כ, בשלח, צ' ע"ב. ועיקר הלכה זו שייכת לפ"ג מ"ח, אלא שהובאה לכאן מפני שלדעת ר"א בר' שמעון אין צירוף בפחות מארבע, אפילו במקח, עיין בכפו"פ פל"ב עמ' תק"ה, ובהערה 2 שם. והנכון איפוא כפי' ר' יהוסף אשכנזי.²⁷

footnotes: ²⁷ הובא במלא"ש פ"ג סמ"ח, ודלא כמ"ש בס' משנה ראשונה שם.

**שלשה תאנים בתוך פיו וכו'.**בירושלמי הנ"ל: שלש בימינו ושלש בשמאלו ושלש בפיו, כלומר, כ"ז אינו צירוף.

32-33. **גדולה אין פחותה מסאה וכו'.**בירושלמי פ"ב סה"א, מ"ט סע"ג: וכמה הוא שיעור הכלכלה. ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן סתם כלכלה ארבעת קבין, וגדולה סאה, וקטנה שלשת קבין. ולפ"ז לכאורה חולקת התוספתא על הירושלמי, ולפיה סתם כלכלה היא תרקב,²⁸ כלומר ג' קבין, וקטנה היא בת שני קבים. ובנוסח הרש"ס (כ"ה ע"ב) בירושלמי מוסיף אחר מאמר ר' יונתן: תניא גדולה אינה פחותה מסאה. בינונית אינה פחותה מתרקב. קטנה אינה פחותה מקביים. ונמצא שהירושלמי בעצמו מביא את התוספתא החולקת עליו. אבל קרוב לוודאי שזו היא הוספת הרש"ס בעצמו ע"פ התוספתא. ובכי"ר שם מוסיף (אחרי המלים "וגדולה סאה"): ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק סתם כלכלה ארבעת קבין ובגדו' סאה. והסיקו שם בירושלמי: ר' יוסי פשיטא ליה למעשרות איתאמרת, כל שכן למידת הדין. ובפירושו נראה שבכלכלה גדולה מלואה הוא לא פחות מסאה, ואם היתה לפניו כלכלה גדולה ומלא אותה פחות מסאה אין כאן מלוי הכלי לעניין מעשרות (עיין במשנתנו פ"א מ"ה), שאין דרך אדם לטלטל כלי גדול ותאנים מועטות, וכיוצא בו בכלכלה בינונית²⁹ וכו'. וכן הדין למדת הדין, כלומר, לעניין מקח וממכר, אם אדם מוכר להבירו כלכלה גדולה צריך לתת לו לכל הפחות כלכלה בת סאה, וכיוצא בו אם מכר לו כלכלה בינונית וכו', ועיין לעיל שו' 27–28. ועיין מ"ש לעיל שביעית פ"ו שו' 33.

footnotes: ²⁸ למרות כל פקפוקי הבלשנים, נראה שיש כאן צרוף יווני עברי, τρίκαβος. ²⁹ ועיין בח"ד שאף הוא רמז למשנתנו הנ"ל, אלא שסתם את דבריו.

33-34. **המביא תאנים מן השדה וכו'.**ר"מ פ"ד הי"ג,³⁰ סמ"ג עשין קל"ה, קצ"ט ע"א. ירושלמי פ"ג ה"א, נ' סע"ב.

footnotes: ³⁰ ועיין כפו"פ פל"ב, עמ' תק"ג.

34-35. **שכח והכניסן לתוך ביתו וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ושכח והכניסן לתוך ביתו, או שהכניסום התינוקות, הרי זה מחזירן למקומן ואוכל. לא אמרו אלא שוגג (כלומר, ששכח והכניס), הא מזיד אסור (אפילו אם עברו במקום חיוב דרך העברה בעלמא). מאן תניתה, רבי וכו', כלומר, הא לר' יוסי בר' יהודה (להלן) אפילו אם הכניסן מזיד פטורות, מכיון שהיה בדעתו שלא לאוכלן במקום החיוב, ועיין להלן.

36. אפי' בתוך ביתו וכו'.³¹לפי פשוטו משמע שתנא זה סובר שאפילו בתוך ביתו אוכל עראי, מכיוון שהכניסן לבית דרך הגג, כמו שפירש בעיטור בכורים.³² ושמא צ"ל: מתוך ביתו וכו', כלומר, אפילו העלן לראש הגג מתוך ביתו (ולא מאחורי הגג, עיין להלן) אוכל על הגג עצמו אכילת עראי, ואינו צריך להחזיר לחצר הפטורה, מפני שגם הגג הוא מקום פטור, עיין במשנתנו פ"ג רמ"ו. ועיין ר"מ הנ"ל.³³

footnotes: ³¹ וכ"ה בד ובכ"י פ"מ (מה"פ פ"ג ה"א ד"ה מאן). ובכי"ע: אפילו לתוך ביתו וכו'. ³² ועיין שיטת רשב"י בירושלמי פ"ג סה"א, נ' ע"ג, ובפי' הרא"ף ובפ"מ שם. ועיין בבלי ברכות ל"ה ב' ומקבילות. וזו היא שיטה אחרת הפוטרת ממעשרות לגמרי, ואינה עניין לכאן, ועיין מ"ש להלן. אבל ברישא אסור לאכול עראי בתוך הבית, שהרי לא הכניס לבית דרך פטור. ³³ ובכפו"פ פל"ב, עמ' תק"ג הנ"ל (לעיל הע' 30): "אפילו הכניסן בתוך הבית אוכל מהם עראי, כלומר בגג, והתוספתא הזכירה פה בית, והר"מ לא זכרו". ועיין בהערה שם, ודבריו נכונים, אלא שסוף הדברים שם צריך תיקון, וצ"ל: ורבותא קמ"ל שאינו צריך להוציאו מן הגג. ובבא זו לא נזכרה בירושלמי.

37. **לאכלן לראש גגו.**וכן בר"ש (פ"ג מ"ו): לאוכלן בראש גגו. ובר"מ פ"ד הי"ג הנ"ל (בד' שונצינו): ליבש' בראש גגו וכו', וברדב"ז שם: לייבשן בראש גגו וכו'. ובד"ו רפ"ד: ליבש בראש וכו'. ועיין ברדב"ז שנדחק ליישב גירסא זו. אבל אין לגירסא זו שום קיום: והנכון הוא: לאוכלן בראש גגו וכו', וכ"ה בכל כתה"י שבדקתי. ובד' רומי שם: לוכל בראש וכו'. וכן מעתיק בשם הר"מ בכפו"פ הנ"ל: לאכלן לראש הגג וכו', וכן מוכח מן הירושלמי שנעתיק להלן.

37-38. **שכח והכניסן לחצר אחרת לא יאכל וכו'.**וכן מעתיק במה"פ (פ"ג ה"א ד"ה מאן) בשם תוספתא כת"י על קלף ישן נושן. וכבר הראינו שהנוסח שלו מתאים רובו ככולו לכי"ו. ובד ובר"ש הנ"ל: לחצר חברו, ובכי"ע: לחצר חבירו. וכן בר"מ הנ"ל: לתוך חצר חבירו. ובהשגות שם: אני לא מצאתי כן בתוס', אלא בחצרו³⁴ לא יאכל מהן עראי וכו', והכי איתא בירושלמי פ"ג בראש הפרק. ובכפו"פ פל"ב עמ' תק"ד (ד"ר, ר"ד ע"ב): ובספר שעמי³⁵ הגרסא כך המביא תאנים מן השדה לאכלן בראש גגו שכה והכניסן לתוך ביתו לא יאכל וכו'. ואצל הראב"ד (הנ"ל) מצאתי נסחא אחרת. ובירושלמי הנ"ל (נ' רע"ג): דתני הביא תאנים מן השדה והעבירן לחצירו לאוכלן בראש הגג רבי מחייב וכו'. ובר"ש הנ"ל הכריע שגירסת הירושלמי עיקר. ושמא נכנסה כאן המלה "ושכח" באשגרה משתי הבבות הקודמות, ובמקום חבירו, צ"ל: הבית.³⁶ ולפ"ז תתאים הברייתא כאן למסורת הירושלמי. ובנוסח שהיה לפני הר"ש, ד וכי"ע צ"ל: המביא תאנים מן השדה לאכלן בראש גגו והכניסן להצר הבית לא יאכל וכו'. כלומר כוונתו היתה להכניסן לגג מאחורי חצר הבית,³⁷ ונמלך ולא עשה כן, אלא העבירן דרך חצר הבית, וכבר נתחייבו לדעת רבי, שהרי הכניס מדעת לחצר החייבת, וכמו שמפורש בירושלמי.³⁸ ועיין מ"ש להלן על מסורת הבבלי.

footnotes: ³⁴ בד"ק ובד"ו רפ"ד: אלא חבר לא יאכל וכו'. וכנראה שזו היא ט"ס. ³⁵ עיין בהערה שם שהכוונה לתוספתא שנכתבה בדמשק. ובסעדיאנה של שכטר, עמ' 141, הערה 1: ונסתפקתי בדבר זה עד אשר חזרתי עד דמשק, ומצאתי שמה כמות ששה תוספתות הובאו מבבל ועיינתי בכולם, והנם מנוסחא אחת הועתקו, והמה כנוסחא אשר בידי. ³⁶ התי"ו נפרדה לרי"ש וי"ו, ויצא: הבירו, חבירו. וזו היא הגהה קלה מאד. ³⁷ בירושלמי פ"ג ה"א, נ' ע"ג: רבי ור' יוסי בר' יהודה היו מכניסים את הכלכלה לאחורי הגגות וכו', והכוונה מאחורי חצר הבית, כדי שלא יצטרכו להעבירה דרך החצר החייבת, עיי"ש בירושלמי. ועיין לעיל הע' 32. ³⁸ ועיין מה שהאריכו בזה בח"ד כאן, במה"פ הנ"ל (לעיל הע' 31) ובשערי צדק לבעל חכמת אדם, שער מצות הארץ, פ"ג סי' ח', אות ד'.

38. **לא יאכל עד שיעשר. ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' וכו'.**ושם הת"ק לא נזכר כאן. וכ"ה בד, בכי"ע, בהשגות הראב"ד ובר"ש הנ"ל. והעיר בר"ש הנ"ל: ותנא קמא הוא רבי. ובירושלמי הנ"ל מפורש: רבי מחייב ר' יוסי בי ר' יהודה פוטר. ונתבאר כאן ובירושלמי שמדברים בתאנים לאכילה וכבר נגמרה מלאכתן, אבל בתאנים שלא נגמרה מלאכתן אף רבי מודה שמותר להוציאן ולאכול מהן עראי,³⁹ וכמו שהסיקו מפורש (פ"ג ה"א, נ' ע"ג): הוי מאן תנא המעביר תאינים בחצירו לקצות (כלומר, משנתנו רפ"ג), הא לא לקצות חייב, רבי. ברם בבבלי ביצה ל"ה רע"ב (כגי' הר"ח שם): חצר לאפוקי מדר' (לפנינו: מדר' יעקב) דתנן המעביר תאנים בחצרו לקצות, בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי וכו', ותני עלה ר' (לפנינו: ר' יעקב) מחייב, ור' יוסה בר' יהודה פוטר. ומסתבר שזו היא הברייתא שלפנינו, אלא שפירשוה בבבל שהכוונה שיאכלן בראש גגו אחרי שיתייבשו שם.⁴⁰ ורבי אוסר לוכל בחצר עראי, מפני שהוא סובר שאין אוכלים על המוקצה אלא במקומו (כמפורש בירושלמי רפ"ג). ור' יוסי בר' יהודה פוטר, כדברי חכמים שאוכלין על המוקצה בין במקומו בין שלא במקומו (ירושלמי שם). וגרס הבבלי בברייתא זו כגי' הירושלמי: ור' יוסה בר' יהודה פוטר (ולא כגירסת התוספתא כאן). והמחלוקת של רבי ור' יוסה בר' יהודה היא אם חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו כל זמן שהפירות בחצר ונראין שהם פירות לאכילה מיד.⁴¹

footnotes: ³⁹ בירושלמי פ"ג רה"ז, נ' ע"ד: או כרבי, בשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ונמלך שלא לעשותן. ⁴⁰ עיין להלן ביצה רפ"ד ובמקבילות. ועיין בגירסת הר"מ ד' שונצינו שהעתקנו לעיל שו' 37. ⁴¹ ועיין בפי' ר' יונה בר"ג שפירש: לאכל בראש גגו. ר"ל דהיינו שלא נגמרה מלאכתן, וחילק בין לעשותן קציעות שיש היכר שלא נגמרה מלאכתן ובין לאוכלן בגג, עיי"ש. ולפיו אף בירושלמי הפירוש הוא שלא נגמרה מלאכתן. ואת הבבלי בביצה לא הזכיר כלל, מפני שהיתה לפניו שם רק גירסת הדפוסים, כלומר, מחלוקת ר' יעקב ור' יוסי בר' יהודה.

39. **המוציא פועליו לשדהו וכו'.**במשנתנו (פ"ג מ"ב): המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלין ופטורין ואם יש להם עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאנה וכו'. ופירש הר"מ שהפועלים עובדים במלאכת חרישה וקצירה, ולא ירדו כאן כלל לשאלה של פועלים האוכלים מן התורה (עיין להלן שו' 47 ואילך). ומפרשת כאן התוספתא ש"אוכלין ופטורין" במשנתנו פירושו כשנתן להם בעה"ב רשות, כפי' בעל ח"ד. ועיין מ"ש להלן.

**אין רשיי להאכילן וכו'.**כלומר, אם קצץ להם מדת המזונות,⁴² משום שפורע את חובו בטבל. ובר"מ פ"ה מה' מעשר הי"ג: המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה וכו', אם יש להן עליו מזונות לא יאכלו, ואעפ"י שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל. ועיין גם בפיה"מ פ"ג מ"א. ועיין להלן ב"מ פ"ח ה"ז ומש"ש. ועיין לעיל תרומות פ"א שו' 23.

footnotes: ⁴² עיין מ"ש לעיל, עמ' 232, הע' 25.

39-40. **והן אין רשאין לאכל וכו'.**כלומר, אם לא קצץ להם מדת המזונות,⁴³ או כשאין מאמינים לבעה"ב (עיין במשנת דמאי פ"ז מ"ג).

footnotes: ⁴³ עיין רמב"ן ב"מ פ"ח ב' ד"ה ואני, ובמ"מ פי"ב מה' שכירות ה"י, ומ"ש לעיל, עמ' 232.

40-41. **ונותן לפניהן בעין יפה וכו'.**מרהיטת הלשון משמע שאפילו אם קצץ להם מזונות אלא שהוא נותן להם בלא מדה כלל, כדי שיוכלו למלא כריסם כמה שירצו, אין הקציצה אלא כדי להגס דעתם, ואין כאן לא פריעת חוב ולא מקח, עיין לעיל שו' 30–31 ומש"ש. ובר"מ פ"ה מה' מעשר הי"ג: המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה, בזמן שאין להן עליו מזונות אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר, והוא שלא נגמרה מלאכתן. אבל אם יש להן עליו מזונות וכו' אוכלין אחת אחת וכו'. ומכאן שבאין להם עליו מזונות אוכלים אפילו בצירוף, ומ"מ מוסיף רבינו את התנאי "והוא שלא נגמרה מלאכתן".⁴⁴

footnotes: ⁴⁴ ועיין בס' משנה ראשונה פ"ג מ"ב מה שתמה על תנאי זה. ועיין בר"מ שם ה"ה ולהלן בתוספתא הי"ג. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ג מ"ב ובס' שושנים לדוד שם.

41. **האומר לחבירו הילך איסר וכו'.**במשנתנו פ"ב מ"ה: האומר לחברו הילך איסר זה ותן לי בו חמש תאנים, לא יאכל עד שיעשר דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אוכל אחת אחת פטור, ואם צרף חייב. ובירושלמי שם: ר' זעירא בשם ר' יוחנן וכו' מה פליגין בלוקט ונותן לו. אבל בלוקט לאכול כל עמה מודיי שהוא אוכל אחת אחת ופטור וכו'. וכ"ה בריבמ"ץ ובר"ש. ופירש בס' משנה ראשונה דכ"ע מודי שאין מקח קובע בפחות משתים, אבל כשהמוכר נותן לו הרי ביד המוכר ישנן הרבה, עיי"ש. ולפ"ז דברי הירושלמי מיוסדים על התוספתא כאן.

42. **ותן ליבו וכו'.**כלומר, הנח לי ללקט חמש תאנים, כפי שיוצא מן הסיפא.

**אוכל אחת אחת וכו'.**שהרי בלוקט הלוקח לאכול אף ר"מ מודי שאוכל אחת אחת, עיין מ"ש לעיל.

43. **אוכל ואין צריך לעשר.**הגירסא משובשת. והגר"א הגיה: לא יאכל עד שיעשר. ושמא צ"ל: אפלו א'⁴⁵ (במקום: אוכל ואין) צריך לעשר, כלומר, אפילו א' (=אחת) צריך לעשר. ור"מ כדעתו במשנתנו הנ"ל.

footnotes: ⁴⁵ ונמשכה הוי"ו של "אפלו" למלה שלאחריה, ויצא: אפל וא', ותיקנו הסופרים, ופתרו: אכל (אוכל) ואין וכו'. וזו היא הגהה קלה מאד. שוב מצאתי שכע"ז הגיה הגרא"י קרליץ בספרו חזון איש מעשרות סי' ו' ס"ק ה'.

43-44. **ר' יהודה אומ' בין כך וכו'.**כלומר, אפילו אם הוציא בעה"ב, אוכל אחת אחת, וכשיטתו במשנתנו הנ"ל, והביא שם ראיה לדבריו מגינת וורדים שבירושלים, עיי"ש במפרשים.

44-45. **הלוקח גרוגרות מן המקצה וכו'.**בר"מ פ"ג מה' מעשר הי"ז: אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי, שהרי נגמרה מלאכתן, אעפ"י שלא יבשו כל צרכן. והעיר לנכון במה"פ רפ"ג ד"ה המעביר שמקור הר"מ הוא מכאן. וכ"ה בה"ד כאן.⁴⁶ וכנראה שמדברים כאן בגרוגרות שהן ראויות ואינן ראויות,⁴⁷ או שעדיין לא התחילו להתייבש כלל.

footnotes: ⁴⁶ ובמשנת ביצה ספ"ד: עומר אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל וכו'. ובכי"מ ובראשונים שם (עיין דק"ס שם, עמ' 91 הע' 9): מכאן אני נוטל וכו'. והגי' "אוכל" נוחה יותר, ופירושה שיאכל על המקום, שהרי ר' אליעזר בא ללמדנו שדווקא בשביעית מותר לעשות כן, אבל בשאר שנות השבוע אסור, מפני ששבת קובעת אפילו בפירות שלא נגמרו מלאכתן, ואם הוא נוטל משם למקום אחר, הרי נגמרה מלאכתן, עיי"ש בבבלי. ⁴⁷ עיין בבלי ביצה כ"ו סע"ב ובירושלמי כאן סוף פ"א ובמקבילות.

45-46. **במי דברים אמורי' וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

47. **פעלים שהיו מנכשין בשדה וכו'.**במשנתנו פ"ג מ"ג: השוכר את הפועל לעשות בזיתים, אמר לו על מנת לאכול זיתים, אוכל אחד אחד ופטור, ואם צירף חייב. לנכש בבצלים אמר לו על מנת לאכול ירק, מקרטם וכו'. ובירושלמי שם: תני דבית רבי אוכל כדרכו ופטור (כלומר, רבי חולק על כל המשנה ומתיר לאכול כדרכו בין בזיתים ובין בבצלים). ר' יונה בעי מה נן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזתים (כלומר, למסוק את הזיתים), כל עמא מודיי שהוא אוכל כדרכו ופטור,⁴⁸ ואם ששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים (כלומר, באילנות עצמם ולא בפירותיהם), כל עמא מודיי שהוא אוכל אחת ופטור, ואם צירף חייב.⁴⁹ אלא כי נן קיימין בששכרו לנכש עמו בזתים (וכ"ה בנוסח הרש"ס),⁵⁰ מן דבתרה, לנכש בבצלים וכו'. כלומר, מתוך הסיפא ועניין המשנה עצמה מוכח ש"לעשות בזיתים" פירושו לנכש בזיתים, וסוברת משנתנו שאין כאן גמר מלאכה אפילו באותם הזיתים שהוא מוסק לשם ניכוש,⁵¹ מכיון שעושה כן לצורך שאר הזיתים שעל האילן.⁵² אבל דבית רבי סוברים שלגבי הזיתים שהוא מנכש הוא גמר מלאכה, ולפיכך אוכל כדרכו (כפירוש הגר"א). אבל מלשון התוספתא מוכח שהם פירשו את משנתנו כששכרו לנכש ולעדר בשדה, כלומר לעשות תחת הזיתים, ובזה כ"ע לא פליגי שאינו אוכל מן הזיתים מדבר תורה. וכן בבבלי (ב"מ פ"ט ב'): השוכר את הפועל לעדור ולקשקש תחת הזיתים הרי זה לא יאכל.⁵³

footnotes: ⁴⁸ שהרי פועל אוכל מן התורה אם עושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה (ב"מ פ"ז מ"ב), ופטור מן המעשרות. ⁴⁹ שהרי אין כאן גמר מלאכה, וחייב במעשרות, עיין לעיל הערה 48. ⁵⁰ בכי"ר בטעות: לנכש תחת הזיתים. וגירסא זו היא אשגרה מלעיל שם פ"ב ה"ו, נ' ע"א, וכאן אין לגירסא זו שום קיום, כפי שמוכח מהמשך העניין בירושלמי. ⁵¹ עיין בבלי ב"מ פ"ט א'. ועיין שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ע"ז. ⁵² וממילא אין כאן גמר מלאכה לעניין פועל. אבל למעשרות דין הזיתים שמסק לשם ניכוש כנגמרה מלאכתן, שהרי הם ראויים לאכילה. ⁵³ ושמא הוסיפו את המלה "שדה" בישיבות בבל. ובא"י שנו: פועלים שהיו מנכשין ומעדרין (כלומר, מסירים את הפירות הגרועים, עיין במלון ללשון סורית של ברוקלמן ערך עד וערך עדרא) לא יאכלו מן הזיתים וכו', כפירוש הירושלמי.

49. **אוכלין ומצטרפין ופטורין.**בכי"ע: אוכלין ומצרפין וחייבין. וכנראה שזו היא ט"ס. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ב ומ"ש להלן שו' 51–52. ועיין מ"ש לעיל שו' 40–41.

50. **אם יש להם עליו מזונות וכו'.**כלומר, אם התנה עמהם שיתן להם מזונות חייבין כשצירפו. אבל אם יש להם מזונות מפני שאוכלין מן התורה פטורין אף שצירפו, ואף שהתנה עמהן.⁵⁴

footnotes: ⁵⁴ ובבבלי ב"מ פ"ט ב' פירש"י שאפילו אם אוכלים מן התורה, אם התנה עמהם מזונות חייבים כשצירפו. וכבר תמהו עליו הראשונים, עיין בתוספות שם ד"ה קוצץ, ברמב"ן ובשטמ"ק שם. ברם בכת"י קויפמן של משנתנו פ"ב מ"ז: השוכר את הפועל לקצות עמו בתאינים, אמ' לו על מנת שאוכל תאינים, אוכל פטור, אם צירף חייב. ולא מצאתי את שלש המלים האחרונות בשום נוסח של המשנה. ועיין במלא"ש שם, והוא מפירוש הרש"ס, ל"ג סע"א, והפירוש הנכון בירושלמי הוא בריבמ"ץ ובר"ש פ"ב מ"ז.

**ואם צורפו חייבין.**מפני שמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו. וכאן הרי אוכלים משום תנאי גרידא, ולא מדין תורה, עיין מ"ש לעיל בהערה 54.

51. **פועלין שהיו עודרין בתאנים וכו'.**כל הברייתא בבבלי ב"מ פ"ט ב'. ובגליון כ"י ה' שם וכן בראשונים (עיין דק"ס עמ' 267 הע' ש) לנכון: אורין בתאנים וכו'. ועיין מ"ש לעיל עמ' 72, ולעיל שביעית פ"ח שו' 4.

51-52. **אוכלין ופטורין וכו'.**כלומר, אפילו צרפו. ובמשנתנו (פ"ג מ"ב) לפי כת"י קויפמן: המוציא פועליו לשדה בזמן שיש להם עליו מזונות אוכלין פטורין. אם אין להם עליו מזונות אוכלין אחת אחת וכו'. וכן היתה הגירסא לפני הריבמ"ץ שם, ופירש "יש להם מזונות" כשאוכלין מן התורה ו"אין להם מזונות" כגון שעודרין תחת התאנים. ולא מצאתי חבר בשום נוסח המשנה לגי' כ"י קויפמן,⁵⁵ ולא עוד אלא שנראה שהמלים "שיש", "אין" נכתבו בכי"ק על הגרר, ואפשר שהיה כתוב שם מתחילה: "שאין", "יש" כנוסח המשניות שלפנינו, ומדברים שם באין אוכלים מן התורה, והשאלה היא אם יש להם מזונות מחמת תנאי, ואינו עניין לברייתא שלפנינו.

footnotes: ⁵⁵ ועיין גירסת כי"מ בדק"ס, ויש שם בכ"י השמטה ע"י הדומות.

52. **לא יספית במלח ויאכל וכו'.**כלומר לא יחתוך את הפירות ויטעימם במלח, מפני שהתורה לא נתנה לו רשות לספיתה במלח. ועיין בבבלי הנ"ל.

52-53. **אלא אם כן נתן לו וכו'.**ואם נתן לו רשות סופת אחת אחת ופטור, אבל אם טבל שנים לא יאכל עד שיעשר. עיין בבלי הנ"ל ור"מ פ"ה מה' מעשר סהי"א.

53. **ולא יאכל בהן פתו וכו'.**בבלי הנ"ל, ר"מ פי"ב מה' שכירות ה"י.

**אלא אם כן נתן לו וכו'.**בח"ד כתב שאם נתן לו רשות אוכל אכילת עראי כדרכו. אבל עיין בהשגות להר"מ הנ"ל, ומשמע מדבריו שאם טובל את פתו חייב לעשר, וכן מסתבר שהפירות הם טפלים לפת, ואין כאן אכילת עראי.

54. **השוכר את הפועל לנכש בבצלים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע (ואצל צ' בטעות: מנכש). ובמשנתנו (פ"ג מ"ג): השוכר את הפועל וכו' לנכש בבצלים, אמר לו על מנת לאכול ירק, מקרטם עלה עלה ואוכל, ואם צירף חייב. וכבר הראינו לעיל (שו' 47) ששיטת הירושלמי והבבלי (ב"מ פ"ט א') שהמנכש בבצלים אינו אוכל מן התורה אפילו מן הבצלים התלושים שניכש, ולא התירו לו לאכול מהם אלא אם התנה עם בעה"ב. וכאן שהתנה עמו שיאכל מן הירק, אנו רואים את הבצלים כאילו נגמרה מלאכתן מיד, וכליקט כל צורכו דמי (עיין במשנתנו פ"א מ"ה), ודינם כזיתים שנזכרו ברישא של משנתנו, וממילא מקח קובע בהם, ואם צרף לא יאכל עד שיעשר. ועיין מ"ש להלן בשם הראב"ד.

54-55. **לא יאחז קלח בידו ויאכל וכו'.**כלומר, "ואם צרף חייב" שבמשנתנו הנ"ל הוא לאו דווקא אם צרף את העלים התלושים, אלא אפילו אם עקר את הקלח ובו עלים הרבה לא יאכל עד שיעשר, ולא התירו לו לקרטם אחת אחת אלא מן המחובר. וכן בפירוש ר"א מלונדריש (הובא בתיו"ט למשנתנו): מקרטם עלה עלה לבדו מן המחובר, ולא יאחז הקלח לתוך ידו ואוכל. ומקורו מכאן, וכגי' כי"ע. ובפי' הרש"ס (מ"ב סע"א): תניא בתוספתא לא יאחוז קלח בידו ויאכל וכו', וצירף דקתני הכא (כלומר, במשנתנו) היינו שתלש הקלח שיש בו שנים שלשה עלים. ופירש את המשנה ע"פ התוספתא. ובהשגות הראב"ד (פ"ה מה' מעשר ה"ג): "בתוספתא וכו' שאמרו השוכר את הפועל להיות מנכש בבצלים לא יאחוז את הקלח ויאכל אלא מה שעלה⁵⁶ עלה במחובר לקרקע ואוכל וכו'. והטעם שהשוכר לנכש עבודתו במחובר, לפיכך לא יאכל בתלוש אלא דרך חבורו, אבל השוכר לעקור ולאגוד (כלומ', שו' 56 להלן) עבודתו במחובר ובתלוש, לפי' אוכל כדרכו ופטור". ומשמע מדברי רבינו שפירש את המשנה והתוספתא שהפועל במחובר אינו אוכל אלא במחובר, אפילו התנה עמו, וצ"ע מניין לו זה.⁵⁷

footnotes: ⁵⁶ כ"ה בד"ק ובד"ו רפ"ד, וצ"ל: אלא מק[ר]ט' עלה וכו'. ובמהרי"ק שם מעתיק: אלא מקרסם עלה עלה וכו'. ⁵⁷ אבל בוודאי שאי אפשר לפרש שדעתו שאוכל מן התורה במנכש, שהרי בבבלי ב"מ הנ"ל ובירושלמי כאן פ"ב ה"ו, נ' ע"א, מפורש להפך, וכן מוכח ממשנתנו.

56. **עוקרין בבצלים ואוגדים בבצלים וכו'.**כלומר, העושה במחובר בשעת גמר מלאכה (בשעה שנותן לכליו של בעה"ב) והעושה בתלוש לפני שנגמרה מלאכתו (עיין משנת ב"מ פ"ז מ"ב) למעשרות. ובאוגד (עיין במשנתנו פ"א מ"ה), אוכל מן התורה, ולא אסרו לאכול בתלוש אלא בעושה בפירות שכבר נגמרה מלאכתן, כפי' בעל ח"ד.⁵⁸ ועיין בהשגות הראב"ד שהעתקנו לעיל.

footnotes: ⁵⁸ ור' יונה בר"ג פירש ע"פ הר"ש (פאה פ"ו מ"י) שדרך השום והבצלים להיות נאגדים מתחילה אגודות קטנות, ואח"כ אגודות גדולות. וכאן מדברים בשאוגדין אגורות קטנות, ולפיכך אוכל משום שעדיין לא נגמרה מלאכתן. והעיקר חסר מן הספר. וממשנת פיאה עצמה אין ראייה, עיין בפירוש הריבמ"ץ שם. ולא עוד אלא שלשיטתו שהאוגד אגודות גדולות אינו אוכל מפני שכבר נגמרה מלאכתן לעניין פועל (ומכ"ש לעניין מעשרות, עיין מ"ש לעיל הע' 52), אף באוגד אגודות קטנות לא יאכל, מפני שלא נגמרה מלאכתן לעניין שכחה לחוד, ולעניין מעשרות לחוד, עיין ר"מ פ"ה מתנות עניים סה"ט ומ"ש לעיל פ"א שו' 21.

57. **וחייבות במעשרות.**כלומר, אסורות משום טבל, עיין מ"ש לעיל כלאים פ"ה שו' 2. ועיין ר"מ פ"ג מה' מעשר הכ"ב.

57-58. **ברשות הרבים וכו'.**פירש"י (ב"מ כ"א א'): שהכל דשין עליהן, ואם היה סימן נקשר עליהן הרי הוא נשחת, עיין בבלי שם כ"ב סע"ב, כ"ג רע"א.

59-60. **מצא תבואה ממורחת העשויה כרי וכו'.**בירושלמי כאן פ"ג ה"ג, נ' ע"ג: דתני מצא פירות ממורחין בשדה, מכונסין אסורין משום גזל וכו'. כלומר, כרי, או מכונסין, דינו כאלומות, ואסורין משום גזל.

60-61. **בין כך ובין כך עושה אותה תרומה ומעשרות על פירות וכו'.**בכי"ע: בין כך ובין כך הוציא (צ"ל: מוציא, עיין לעיל שו' 28) עליהן תרומה ומעשרות משל בעל הבית. ובירושלמי הנ"ל: בין כך ובין כך חייבין במעשרות,⁵⁹ ופטורין מתרומה גדולה, שאי איפשר לגורן שתיעקר אא"כ נתרמ'. ובר"מ פ"ג הכ"ב: מצא תבואה מרוחה עושה אותה תרומות ומעשרות על פירות אחרות ואינו חושש. והנה בירושלמי מפורש שמצא בשדה, והסיקו שם שדרכם לעשר בבית, ולא בשדה, ולפיכך חייבין במעשרות אפילו אם הם מותרים משום גזל, מפני שאין הפקר פוטר אחר גמר מלאכה (עיין מ"ש להלן שו' 61–62), וחזקתם שעדיין לא נתעשרו, אבל פסק הר"מ שחייבין בתרומות ומעשרות קשה, עיין בסוף דברי הר"מ שם: במד"א בדבר שאין לו גמר מלאכה וכו'. ועיין בח"ד. ושמא תרומות ומעשרות לאו דווקא, והכוונה לתרומת מעשר. ואשר למסורת התוספתא, נראית גי' כי"ע, ופירושה שאעפ"י שאסורים משום גזל מ"מ כשיש חשש קלקול (עיין להלן בסוף ההלכה), והוא צריך לעשותן דמים, תורם ומעשר עליהן משל בעל הבית, כלומר, מתוכם (מספק) ונותן תרומה ומעשרות לכהן וללוי, ואינו חושש לגזל בעה"ב, שלמה יכניס את עצמו לחשוש טבל ולחשש גזל השבט, כדי לשלם לבעה"ב בעד כל הפירות.

footnotes: ⁵⁹ הירושלמי מעתיק את התוספתא כמות שהיתה לפניו, ולשיטת התוספתא אם הפקיר אחרי שנגמרה מלאכתן חייבין במעשרות, עיין מ"ש להלן שו' 61–62. ופירוש הפ"מ דחוק. ועיין להלן הע' 60.

61-62. **מצא כלכלה מחופה וכו'.**בירושלמי פ"ג ה"ג, נ' ע"ג: דתני מצא כלכלה מחופה בעלין אסורה משום גזל, וחייבת במעשרות. אסורה משום גזל, משום דבר שיש בו סימנין, וחייבין במעשר, שעד עכשיו דעת בעלים עליה, כלומר, ואינה הפקר, וחייבת במעשרות.⁶⁰

footnotes: ⁶⁰ לכאורה הדברים תמוהים, שהרי כאן מדברים בפירות שנגמרו מלאכתן לפני שנאבדו, וכבר נתחייבו במעשרות, ושוב אין הפקר פוטר בהם, עיין מ"ש לעיל, עמ' 234, הע' 6. וכן מוכח ממשנת דמאי פ"ג מ"ג ומשנתנו כאן פ"ג מ"ד ועוד. אמנם שיטת הירושלמי היא שלב"ה הפקר פוטר אפילו בפירות שנגמרו מלאכתן (עיין מ"ש להלן מע"ש פ"ב שו' 61), אבל הרי ברישא כאן מפורש לפי גירסת הירושלמי: בין כך ובין כך (כלומר, אפילו אם מותר משום גזל) חייבין במעשרות. עיין לעיל שו' 60–61 ומ"ש לעיל הע' 59. ועיין בס' ניר, ודבריו דחוקים קצת.

62. **כיצד הוא עושה וכו'.**וכ"ה בד ובפי' הרש"ס, מ"ג ע"א. ובכי"ע בטעות: בין כך ובין כך עושה אותה דמים.

62-63. **עושה אותה דמים.**בירושלמי הנ"ל: עד היכן?⁶¹ כדי שיכול לתרום מן המובקר. לא היה יכול לתרום מן המובקר, עושה אותה דמים ואוכלה. ובפי' הרש"ס שם (מ"ג ע"א): "לתרום מן המובקר. כן מצאתי בספרים וכו', ומצאתי נוסחא דגריס שיכול לתרום מן המחובר". וכ"ה בגוף כי"ל (ותוקן כלפנינו). וכבר העירותי (בתרביץ ש"ג סוף עמ' 206) על הגירסא בכי"ר: מן המובחר. לא היה יכול לתרום מן המובחר וכו'. והוא מחובר, הוא מחוור, הוא מובחר, ופירושו שמחוור לו שעדיין הפירות עומדים במימיהם ולא התחילו להתקלקל,⁶² ויכול להפריש מן המובחר. וכן במשנתנו (בכורים פ"ג מ"ג): הקרובים מביאים תאנים וכו', ומפרש בירושלמי שם רה"ג, ס"ה ע"ג: עד היכן? עד כדי שהוא יכול לתרום מן המובחר. ורמזו לתוספתא תרומות פ"ד ה"ה: ירק שדרכו להשתמר יום אחד, תורמין עליו יום אחד, שני ימים, תורמין עליו שני ימים וכו', זה הכלל כל שנשמר תורמין עליו. ואעפ"י שהברייתא לא הזכירה שם שיעור של תאנים, מ"מ משמע שאף בתאנים וענבים היה להם שיעור, ועיין ברש"י מנחות נ"ה א': תאנים יפים ואינם מתקיימים. גרוגרות מתקיימין ואין יפין. ועיין מ"ש לעיל תרומות עמ' 338. ועיין בס' ניר בסוגיין ובירושלמי בכורים הנ"ל, וממנו שאבתי את עיקר הדברים. ולפי דרכנו למדנו שאינו צריך לחכות עד שיתקלקלו הפירות, אלא מכיוון שהתחילו להתייבש (ואעפ"י שתאנים משביחות אצל הרוצים לקיים אותן כגרוגרות), ואינו יכול לתרום מן המובחר, עושה אותם דמים, ותורם ומעשר.

footnotes: ⁶¹ כלומר, עד היכן אסורה משום גזל, ואינו נוגע בה. ⁶² עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבואו לנוה"מ, עמ' 1224. ועיין ספרי קרח פי' קכ"ב, עמ' 149, שו' 14 ובשנו"ס שם, ועמ' 150 שו' 7 ובשנו"ס שם, ספרי זוטא, סוף עמ' 283 ובשנו"ס שם, ובריבמ"ץ חלה פ"ב סמ"ה. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 325.

63. **מצא קציצות וכו'.**במשנתנו (פ"ג מ"ד): מצא קציצות בדרך, אפילו בצד שדה קציצות וכו', מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות. ועיין בבלי ב"מ כ"א ב'. ויש נוסחאות (במשנתנו, וכ"ה בהוצאות שלנו בבבלי הנ"ל) שגרסו: קציעות במקום קציצות, והיינו הך, והכוונה לתאנים קצוצות ששוטחים אותן בשדה ע"מ לייבשן, ועדיין לא נגמרה מלאכתן (עיין בתוספ' ב"מ שם ד"ה ופטורות). ואעפ"י שמוכח שהן נפלו בדרכן למוקצה, ובעליהן ידועים, מ"מ מותרות משום גזל משום ייאוש בעלים. עיין בבבלי שם.

**לא יהא קוצץ והולך בהן וכו'.**וכ"ה בד וכן מעתיק במה"פ פ"ג ה"ד ד"ה מצא. ובכי"ע: ומהלך בהם וכו'. ולפי פשוטו משמע שלא התירו למוצא אלא לאכל את הקציצות במקומן, אבל לא יהא קוצץ מהן והולך בהן לאוכלן שלא במקומן, מפני שנחשדו רוב בני אדם לקצוץ מן התאנה הנוטה לדרך, ולהתרחק ממקום הקציצה שלא יתפסו כגנבים, ולפיכך אוכל במקום המציאה, כדי להתרחק מן החשד.

64. **היתה לו ערימה של בצלים וכו'.**ברייתא זו משלימה את משנתנו פ"ג מ"ד, ונעתיק אותה להלן ד"ה בורר ומשליך. ובהשגות הראב"ד פ"ג מה' מעשר ה"כ: בירושלמי (פ"א רה"ו, מ"ט ע"א) אמרינן הכי משיעמיד ערימה בראש גגו, אלמא ערימה קובעת בחרובין אפילו בראש גגו, ובתוספתא תניא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות וכו', אלמא בראש גגו אינו קובע אפילו משיעמיד ערימה, ואפשר דמתנייתא פליגי אהדדי, דתנא דתוספתא סבר ערימה בראש גגו לא קבעה וכו'. וכבר תירץ במהרי"ק שם שהברייתא שלנו מדברת באוכל בראש גגו, ומותר לאכול עראי כל זמן שלא ראו פני הבית, והירושלמי מדבר בעניין גמר מלאכה המכשיר לקביעת מעשר לכשיכניס לחצר או לבית, ומה עניין גמר מלאכה לקביעת מעשר. ועיין בח"ד ובישועות מלכו להגר"י מקוטנא פ"ג מה' מעשר ה"ו שפירשו כן מדעתם.

65. **בורר ומשליך לפני בהמתו.**וכ"ה בד, בכי"ע ובהשגות הנ"ל. ופירושו בורר ומשליך לפניה בראש הגג, כלומר, מטיל ומאכיל לבהמתו, כסיגנון הברייתות, עיין להלן פ"ג שו' 36, בבלי מו"ק ו' ב' ועוד (וכן במקרא: לכלב תשליכון אותו). ולפ"ז דוקא על ראש גגו מותר להאכיל לבהמתו אכילת עראי, אבל בחצירו אין הבהמה אוכלת אפילו אכילת עראי בפירות שנגמרו מלאכתן. ומ"ש הר"מ (פ"ג ה"כ): ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפילו בתוך הבית, אין הדברים אמורים אלא בפירות שלא נגמרו מלאכתן, כפי' הגר"י מקוטנא הנ"ל.⁶³ ובמשנתנו (פ"ג מ"ד): והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן לבהמה פטור, מפני שמחזיר את המותר. ומדברים בחרובין שכבר העמיד מהם ערימה בשדה, אלא שמכיון שבדעתו לייבשם בראש הגג עדיין לא נגמרה מלאכתם עד שיכניס את כולם. וכן בירושלמי (פ"א רה"ו, מ"ט ע"א): תני משיעמיד ערימה בראש גגו. ר' יונה בעי הא בשדה לא (כלומר, בתמיה) וכו', אפילו משיעמיד ערימה בראש גגו, כלומר, אם בדעתו לייבשם, לא נגמרו עד שיעשם ערימה בראש גגו. ובירושלמי (פ"ג ה"א) בארו את משנתנו שבחרובים הקלו, מפני שהם מאכל בהמה, אבל בשאר דברים אסור להוריד לחצר, מכיון שהם ראויים לאכילה, ובדעתו הדבר תלוי, אינו מאכיל מהם עראי בחצר, ואפילו אם מחזיר את המותר, מפני שאינו ניכר שלא נגמרה מלאכתן. ולפ"ז בברייתא שלנו שכבר כנס את כולם לראש הגג, וכבר נגמרה מלאכתם, אינו מוריד לחצר לבהמה, אלא משליך לפניה בראש הגג. ועיין במה"פ פ"ג ה"ד ד"ה והחרובין.

footnotes: ⁶³ פ"ג מה' מעשר ה"ו. ועיי"ש שבאר את שיטות שאר הראשונים באכילת בהמה.

66. **אין בהמה אוכלת עריי וכו'.**השגות הראב"ד פ"ג ה"כ, ונסתפק שם אם הת"ק חולק על ר"א בר' שמעון. וכנראה שתנא זה חולק על משנתנו הנ"ל, וסובר שאסור להוריד לבהמתו לחצר אפילו עדיין לא כנס את כל החרובין, והולך בשיטת התנאים שחצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. עיין לעיל ה"ב וה"ג ובבלי ביצה ל"ה ב'.

**וכולן שהכניסן מן השדה וכו'.**בירושלמי פ"ג ה"א, נ' סע"ב: תני וכולן שנכנסו משדה לעיר נטבלו. וזו היא הברייתא שלנו. וכאן ניתן טעם לאיסור, מפני שעשה מעשה והרחיק את מה שנטל מעיקר הגורן, נקבע. ועיין בס' חזון איש מעשרות סי' ד' ס"ק ל"ב.

68. **פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות.**בר"מ פ"ג סה"כ: ומאכיל פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות. וכן מביא בכפו"פ פכ"ז עמ' ת"צ, ומוסיף: וכדאיתא בתוספתא. ובהשגות להר"מ הנ"ל: ומה שלקח מן התוספתא לעולם הוא מאכיל בפקיעי עמיר⁶⁴ עד שיעשנו חבילות, בעמיר שהוא מאכל אדם, כגון חבילה סאה והקורניות שהם מאכל אדם ומאכל בהמה.⁶⁵ וכן פירשו על פיו כל המפרשים. ולולא דבריהם היה נ"ל שהכוונה לפקיעי עמיר (כלומר זירים מחוברים זה בזה) של תלתן. וכן אמרו בתו"כ (קדושים פרק ג' ה"ז, פ"ח סע"ב, ובמקבילות): תבואה בקשה תלתן בעמיר. וכן בירושלמי (כלאים פ"ב ה"ה, כ"ז ע"ד, ובמקבילה): חוץ משדה תלתן וכו', בשזרעה לעמיר היא מתניתא. ותלתן הוא מאכל אדם ומאכל בהמה, ונמנה יחד עם כרשינין במשנת מע"ש (פ"ב מ"ב ואילך). ותרומה נוהגת בו כאוכלי אדם,⁶⁶ ואסרו בטבלו הנאה של כילוי. וכן אמרו בירושלמי תרומות (פ"י ה"ה, מ"ז ע"ב) על משנתנו שם ("מי שהיו לו חבילי תלתן"): מילתיה אמרה עד שהן בחבילות הן נטבלות, כלומר, כשהן בחבילות נטבלות למעשר,⁶⁷ כלומר, כברייתא שלפנינו. אבל עיין מ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 62, ופירשתי שם את כל סוגיית הירושלמי באופן אחר, עיי"ש.

footnotes: ⁶⁴ בד"ח הוסיפו: עראי, וזו היא טעות הדפוס, וליתא בכל הדפוסים הישנים שבדקתי. ⁶⁵ עיין במשנת שביעית פ"ח מ"א, בתוספתא שם פ"ה הט"ו, ובבבלי נדה נ"א א'. ⁶⁶ ירושלמי תרומות פי"א ה"ו, מ"ח ע"א: אית תניי תני יכול לא תאכל בכרשינין ובתלתן וכו'. לית כאן תלתן. תלתן דבר תורה. ⁶⁷ וכן אמרו אף בבבלי ביצה (י"ג א') שבתלתן איסורייתא (כלומר, חבילות) טבלא, עיי"ש. ובירושלמי תרומות הנ"ל (וכן במקבילה בערלה פ"ג ה"ד, ס"ג ע"א) אמרו: א"ר יוחנן וארבעה מנהון (כלומר, מזירי התלתן. והגר"א פירש: מן החבילות) מיטה. ולית ליה פיתרא. ונראה שצ"ל: מיסר (במקום: מיטה), ואין מיסר בירושלמי (עיין ירושלמי שביעית פ"ב סה"ח, ל"ד ע"א) אלא איסוריא שבבבלי ביצה הנ"ל.

**ר' שמעון בן אלעזר אומ' וכו'.**במשנתנו (פ"ג מ"ה): איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות וכו', ר' עקיבא אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה. ופירש"י (נדה מ"ז ב'): שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול, אלא זה פותח וזה נועל, לאו בת שימור היא. אבל שאר מפרשים (הר"מ בפיה"מ, הריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש) פירשו את המשנה ע"פ הברייתא שלנו. ולהלן העתקנו את הירושלמי.

69. **כגון שני שותפין שני דיורין.**כ"ה בד. ובכי"ע: כגון שני שותפין ושני דייורין. אבל בירושלמי (פ"ג ה"ו, נ' ע"ד): תני ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' עקיבה כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה. בשני שותפין, לא בשני דיורין. מה בין שותף, מה בין דיור וכו'? בבעל הבית ודיורו היא מתניתא. בעה"ב ממהה ע"י דיור, ואין דיור ממחה ע"י בעה"ב. ולפי מסקנא זו אף הירושלמי מודה שחצר של שני דיורין אינה קובעת. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' מעשר ה"ה. ועיין גם בפיה"מ למשנתנו ובפי' הרא"ש שם. ועיין ירוש' מע"ש פ"ג רה"ה, נ"ד סע"א.

69-70. **הגגות פטורין וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ו. ופירשוה בירושלמי בגג מבוצר לאויר חצר, כלומר שאויר החצר מקיפה מכל צד. וכן אמרו שם שאין הגג פוטר אלא אם יש בו ד' אמות.

70. **מעלן לראש הגג ואוכל.**זו היא תוספת הברייתא למשנתנו הנ"ל. ולפי פשוטה משמע שמותר לכתחילה להעבירן דרך החצר על מנת לאוכלן בראש גגו, וכר' יוסי בר' יהודה לעיל ה"י. אבל ממשנתנו אין הוכחה, ואפשר לפרשה שהגגות פטורין אם הכניס לחצר תאנים על מנת לעשותן מוקצה, ונמלך שלא לעשותן, והעלן לראש גגו, ואף רבי מודה בה, כמפורש בירושלמי למשנתנו.

71. **אם יש בהן בית דירה אין אוכל בהן וכו'.**כ"ה בד. ובכי"ע: אין אוכלין מהן וכו'. ובכפו"פ פל"ב עמ' תק"ד: אם יש בהם בית דירה אין אוכל מהם עראי וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"ז, נ' ע"ד: דתני בית ספר ובית תלמוד טובלין לספר למשנה,⁶⁸ אבל לא לאחרים. ובמה"פ שם ד"ה מן מה כתב: דתוספתא נמי להני דהיושבין בהן מיירי, דלהן קובעין וכו'. ומפשט לשון התוספתא משמע שאם יש בביה"כ או בביה"מ בית דירה, הרי ביה"כ עצמו טובל לבעל הדירה, כדין בית שער ומרפסת של חצר החייבת, עיין במשנתנו פ"ג מ"ו. וכן משמע קצת מדברי הר"מ פ"ד ה"ה שהביא את הברייתא שבירושלמי וחילק בין הסופר (כלומר המלמד מקרא) והמשנה (כלומר, מלמד משנה) ובין שאר אדם, ואת הברייתא שלפנינו העתיק (בה"ו): בהכ"נ ובה"מ אם יש בהן בית דירה קובעין, ואם לאו אין קובעין. ולא חילק בין מקום הדירה ובין שאר בית הכנסת. ועיין בריטב"א יומא י"א סע"ב, ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 86 ואילך. ועיין מ"ש בס' חזון איש מעשרות סי' ה' ס"ק י'.

footnotes: ⁶⁸ כ"ה בכי"ר ובר"ש פ"ג מ"ז. ובנוסח הרש"ס, מ"ט ע"ב: ולמשנה. ולפנינו בטעות: ולא למשנה.

72. **האוריות והאוצרות וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: האורייאות וכו'. וכ"ה ("האוריות") להלן עירובין פ"ד (כי"ע פ"ו) ה"ד וה"ה ובבבלי שם נ"ה ב'.⁶⁹ ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 190 וח"ג סוף עמ' 156. וכבר פירשו לנכון שזו היא המלה הלועזית ώρεϊον, horreum, מחסן, אוצר. ובר"מ פ"ד מה' מעשר ה"ו הנ"ל: האוריארות והאוצרות וכו'. ובכי"י שם: האוריראות (האורירות) וכו'. ובכפו"פ פל"ב הנ"ל: האודיארות והאוצרות וכו'.

footnotes: ⁶⁹ בדפוסים ישנים ובראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 223, הע' ט'.

**העשויות למיכנס וכו'.**וכ"ה בכפו"פ הנ"ל. ובר"מ הנ"ל בד"י ובכתי"י: למוכנס (ובד"ח משובש: למכונס). ובד: למכנס, ועיין לעיל פ"א שו' 1–2 ומש"ש.

72-73. **לבית דירה וכו'.**בעירובין הנ"ל: שיש בהן בית דירה וכו'. ואף כאן פירושו שיש שם בית דירה. ובירושלמי פסחים פ"א ה"א, כ"ז ע"ב: ואוצר שאינו בוש לוכל בתוכו הרי הוא כמרתף (כלומר, וצריך בדיקה). ועיין במשנתנו פ"ג מ"ה, ואינו עניין לכאן. ועיין בס' חזון איש מעשרות סי' ה' ס"ק י'.

73. **ר' נחמיה אומ' חצר הנעדרת וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"י, נ' סע"ד, ופסקו שם כמותו. והסיקו: והוא שעידר רובה. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' מעשר הי"ד.

74. **סוכת היוצרין אחרים אומ' משם ר' נתן וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ז סתם. ובבבלי סוכה ח' ב': א"ר לוי משום ר' מאיר שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו, הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה, והחיצונה סוכה וכו'. ופירש"י: כן היה דרך של יוצרי כלי חרס בימיהם וכו', בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו, ובחיצונה הוא עושה מלאכתו, ומוציא קדרותיו למכור. ועיין בפי' הרש"ס, מ"ח ע"א, ובמלא"ש למשנתנו. ובר"מ פ"ד ה"ד: וכן סוכת היוצרים, החיצונה וכו' אינן קובעין, שכל אלו אין דירתן קבע.

75. **ונוטה לחלון אוכל כדרכו וכו'.**וכ"ה בד. ובכפו"פ פל"ב עמ' תק"ה (ד"ר, ר"ד ע"ב): תוספת תמר שעומד בגינה ונוטה לחלון, אוכל כדרכו ופטור וכו'. אבל בכי"ע: לוקט כדרכו פטור וכו'. ובמשנתנו (פ"ג מ"י): תאנה שהיא עומדת וכו' בגנה אוכל אחת אחת פטור וכו'.⁷⁰ ולכאורה קשה למה התירו לו כאן לאכל כדרכו. ובבבלי ב"מ (פ"ח א') אמרו: בתאינה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסיקינן. ולמאן דאמר לבית, לבית (כלומר, בתאינה העומדת בגינה ונופה נוטה לבית) וכו', בעה"ב עיניו בתאינתו, כלומר ואוכל כדרכו. והקשו בתוספ' שם (ד"ה בעה"ב) ממשנתנו הנ"ל, ותירצו שמשנתנו מדברת באינו רוצה ללקוט עכשיו יותר ממה שאכל, אבל בשוכר פועל ללקוט את הכל, הרי עיניו בתאנתו, כלומר במה שנשתייר, ולא חשיב גמר מלאכה. ובירושלמי (פ"ב ה"ב, לפי נוסח הרש"ס, כ"ו ע"ב): דברי ר' יהודה עשו אותו כייהור שהוא נוטה לבית⁷¹ וכו', באוכל אחת אחת, ובאוכל ברשות הכל, ובמשייר. וכנראה שפירושו שדווקא במשייר, ואינו רוצה ללקוט אלא מה שהוא אוכל, אבל אם כוונתו ללקוט את הכל אוכל כדרכו,⁷² כפירוש התוספות הנ"ל. ושמא אף לפנינו הפירוש הוא שלוקט (כגי' כי"ע) כדרכו ואוכל אפילו שתים שתים, כל זמן שלא גמר ללקוט. וצ"ע.

footnotes: ⁷⁰ ועיין תוספ' ב"מ פ"ח א' ד"ה עד ובשטמ"ק שם בשם הריטב"א. ⁷¹ לפנינו, וכן בכי"ר: לחצר. אבל מפירוש הרש"ס נראה שאין כאן הגהת הרב בעצמו, שהרי אין שום צורך בהגהה זו, עיי"ש. ובוודאי היתה לפניו גירסא זו בכי"י שלו. ⁷² ועיי"ש בפי' הרידב"ז, ט' ע"א, ד"ה אר"א ולעיל שם, ז' ע"ב, ד"ה צא. ופירושו ל"רשות הכל" דחוק מאד, עיי"ש.

75-76. **אם ליקט והניח על השלחן וכו'.**כלומר, אפילו לא נגמרה מלאכתו (עיין מ"ש לעיל) הרי שלחן בביתו טובל, מפני שהיא אכילת קבע, ודינו כהיסב שהוא קבע (עיין ירושלמי פ"ד ה"א, נ"א ע"ב).

76. **אילן שמקצתו נטוע בארץ וכו'.**ירושלמי ערלה פ"א ה"א, ס' ע"ד, בבלי גיטין כ"ב א', ב"ב כ"ז ב'. ועיין מ"ש לעיל ריש עמ' 318 ומ"ש להלן.

77. **כאלו כולו נטוע בארץ וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: טבל והולין מעורבין זה בזה. ופירשו כל המפרשים אף את התוספתא ע"פ הבבלי. ברם אי אפשר בשום אופן להגיה את כל הנוסחאות כאן ואת הירושלמי. תדע לך שהוא כן שהרי לעיל תרומות (פ"ב ה"י) שנינו: ישר' וגוי שקנו שדה בסוריא הרי הן כטבל וכמעשר שנתערבו זה בזה דברי ר' וכו'. ובלשון זו נעתקה הברייתא ההיא אף בירושלמי דמאי פ"ו ה"י, כ"ה ע"ד. הרי שיש לנו כאן שתי הלכות שונות. ברם פירוש הברייתא מבואר בירושלמי הנ"ל, וכ"ה שם: תני אילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו חוץ לארץ, מכיון שמקצתו נטוע בארץ, כילו כולו בארץ דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר צד הנטוע בארץ חייב, הנטוע חוץ לארץ פטור. ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה כטבל וכמעושר מעורבין זה על זה (בנוסח הרש"ס: זה בזה). ופירשו כל המפרשים ע"פ הבבלי שר' אבהו מפרש את דברי רבי, והוא תמוה מאד, שהרי בירושלמי לא נזכר כלל שצונמא מפסיק באמצע השרשים בין ארץ וחו"ל, וכיצד יפרנסו את דברי רשב"ג? ולפיכך וודאי גמור בעיני שהירושלמי מפרש את דברי רשב"ג דסליק מיניה, ולדברי רשב"ג הן טבל ומעושר (כלומר, חולין) מעורבין זה בזה, אבל לדברי רבי הכל טבל, וכמבואר שם: דר' אמר שרשים חיים זה מזה, כלומר אף השרשים של חו"ל יונקים דרך השרשים של א"י, וכאילו כולו נטוע בארץ, וסיוע של חוץ לארץ אינו פוטר.⁷³ אבל בשותפות של ישראל וגוי בשדה, הרי כל שרש ושרש הוא של שותפות, ואין שרשי קמה יונקים זה מזה, ולא עוד אלא שאין יניקת חלק ישראל בסוריא מחייבת את הגוי כלל, ואף רבי מודה שטבל וחולין מעורבין זה. ורשב"ג סובר שהוברר הדבר למפרע שהחלק שקבל הגוי הוא של גוי, ושל ישראל הוא של ישראל,⁷⁴ משא"כ בנידון שלפנינו שיש כאן תערובת טבעית ממש, ואין כאן ברירה.

footnotes: ⁷³ ודין זה הוא דווקא במעשר, אבל בבכורים שורש פטור פוטר את הכל, מפני שאינו מתחייב בבכורים אלא אם כולו חייב. ובערלה שהיא תלויה במחשבתו ובדעתו, הצד החייב, חייב, והצר הפטור, פטור. ותערובת אין שם, שהרי אפילו אם חשב על הצד התחתון למאכל (שהוא חייב בערלה) ועל העליון לסייג, לא נאסר העליון (לדעת ר' יוחנן), אעפ"י שהוא גדל מן התחתון, עיין לעיל שם בירושלמי. ולפיכך הסיקו שם בירושלמי (סה"א): ר' יסי (כלומר, ר' יוסי שאמר שם במשנתנו בריש מכילתין: אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב, והחיצון פטור) כרבן שמעון בן גמליאל, כלומר, אבל לרבי צריך להיות או הכל פטור (שורש פטור פוטר, עיין לעיל שם בירושלמי) או הכל חייב. ודחו: אפילו יסבור כרבי, ערלה תלויה לדעתו (עיין מ"ש לעיל), ומעשרות אינן תלויין לדעתו. וכן בירושלמי בכורים פ"א ה"א, ס"ג סע"ג: ר' זריקן בעא קומי ר' זעירה מתני' (כלומר, משנתנו שם: הנוטע בתוך שלו וחבריך בתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע, הרי זה אינו מביא) דרבי, דרבי אמר שרשין היין זה מזה (כלומר, והפירות גדלים אף משל אחרים, ולפיכך פטור לגמרי, אבל לרשב"ג היה צריך להביא לכל הפחות מצד החיוב). א"ל, דברי הכל היא הכא. התורה אמרה ראשית בכורי אדמתך, עד שיהו כל הגידולים מאדמתך. כלומר, ואף רשב"ג מודה בה שהוא פטור, שהרי הגידולים מעורבים משלו ומשל אחרים. ⁷⁴ עיין בירושלמי דמאי הנ"ל ומ"ש לעיל, עמ' 314 ואילך.

78. **חצר הנטוע בארץ וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: חצד הנטוע וכו', וצ"ל: הצד הנטוע בארץ וכו', וכ"ה בירושלמי ערלה הנ"ל, וכן הגיהו המפרשים מדעתם. ובבבלי הנ"ל: הגדל בחיוב חייב, והגדל בפטור פטור. ועיין בבלי נדרים נ"ט ב'. ולפי פירוש הרא"ש שם כיוון התלמוד לברייתא שלנו. אבל דבריו תמוהים מאד, ולא יתכנו כלל לשיטת הבבלי בדברי רבי (עיין ברש"ש במקומו). ולפי פירושנו בתוספתא דברי הרא"ש מיושבים, ומשונות סוגיות נדרים משאר הש"ס. ברם קשה להעמיס בדבריו שיטה חדשה שלא הזכיר אותה כלל, ואף עצם פירושו אינו מרווח כל צרכו, עיין ברש"ש שם.

79. **חצר הנטוע בחוצה לארץ וכו'.**וכ"ה בד, וצ"ל: הצד וכו', כהגהת המפרשים. ובירושלמי הנ"ל חסרה המלה "חצר". ובכי"ע כאן חסר "חצר הנטוע".