1. **הקורא את המגלה למפרע לא יצא.**משנתנו רפ"ב. ופירש ברי"ץ גיאת (ה' מגילה, עמ' ק"י): למפרע מסופה לראשה. ובפיה"מ להר"מ (ברכות פ"ב מ"ג): ולמפרע פי' הפוך, והוא שיקרא פסוק ואח"כ שלפניו. ועיין בפיה"מ למשנתנו, ובס' יש סדר למשנה.

1-2. **וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקרית שמע.**לעיל ברכות פ"ב ה"ג, ובבלי כאן י"ז א'. ובירושלמי כאן רפ"ב, ע"ג ע"א, ברכות פ"ב ה"ד, ד' ע"א, לא נזכרה תפילה. ועיין מ"ש ע"ז לעיל ח"א, עמ' 15. ודין קריאת שמע למפרע גם במשנת ברכות פ"ב מ"ג.

2-4. **טעה והשמיט בה פסוק לא יחזור ויקרא אותו הפסוק בפני עצמו, אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף. וכן בהלל, וכן בתפלה וכן בקרית שמע.**עיין לעיל ברכות פ"ב ה"ד. ובבבלי י"ח ב' הובאה ברייתא זו, ולא סיימו בה, וכן בהלל וכו'. והתוספתא נעתקה ברי"ף בברכות פ"ה סי' קכ"ט (והובא באשכול ח"א הוצ' הר"ש אלבק, עמ' 29, ובפי' תלמידי רבינו יונה על הרי"ף שם), ברא"ה שם, עמ' צ"ט, בראבי"ה ח"ב סי' תקס"ה עמ' 286, ועיי"ש סי' תקס"ו, עמ' 289, בעל הכל לרמ"ש מאיברוא בהגורן ח"ז, עמ' 86, ברשב"א כאן י"ז ב', עמ' 73, ובר"ן על הרי"ף כאן רפ"ב. והסתייעו ממנו הראשונים הנ"ל נגד שיטת הגאונים¹ והר"ח² שפירשו בדעת רב אסי (ברכות ל"ד א') שאם דלג ברכה מן האמצעיות, ונזכר לפני שהתחיל באחרונות אינו חוזר כלל, אלא אומרה במקום שזוכרה. וכאן הרי מפורש שאף בתפילה מתחיל מאותו פסוק וגומר עד הסוף. ואעפ"י שכן אפשר להוכיח אף מתוספתא ברכות פ"ב ה"ד, מ"מ הביאה הרי"ף וסייעתו מכאן ולא מברכות, משום שהברייתא שלנו הובאה בבבלי כאן, ואף שלא סיימו בה, וכן בהלל וכן בתפילה וכו', הוא משום שסמכו על הברייתא שלעיל שהובאה שם י"ז א', עיי"ש בלשון הרי"ף וברא"ה הנ"ל ובהערה שם. ועיין בס' רבינו ירוחם, אדם, סוף נתיב י'. ובאמת כמה מן הראשונים הביאוה מתוספתא ברכות, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 15. ובתוספות ר' יהודה ברכות ל"ד א', מרדכי שם פ"ה סי' ק"י, תוספות הרא"ש ברכות ל"ד א' ד"ה אמצעית (כ' ע"ד), פיסקי הרא"ש שם פ"ה סי' כ'³ הביאוה מתוספתא ברכות ואף מן התוספתא כאן. אבל מאידך גיסא לא הביאוה הרשב"א והמאירי בברכות שנדחקו לפרש את שיטת הגאונים כפירוש בעל המאור, משום שסברו הואיל ובבבלי חסר הסיום "וכן בהלל וכן בתפלה וכו'", הרי אפשר שהגאונים סוברים שלאו דסמכא היא, ואין להקשות ממנה על הגאונים, אבל נסתייעו⁴ ממנה כאן (במאירי כאן רפ"ב סד"ה זהו ביאור הביאה מברכות פ"ב, כפי שמוכח מלשונו, ולא מכאן) לשיטתם הם שהיא שלא כפירוש הגאונים, כלומר, סתירה מפורשת לשיטת הגאונים אין כאן, אבל סיוע לשיטת החולקים יש כאן. ועיין מ"ש בח"א, סוף עמ' 15.

footnotes: ¹ עיין בצופה ההגרי ח"ו, עמ' 198, אוה"ג ברכות, הפירושים, עמ' 47. ² אוה"ג שם, נספחים, עמ' 42. ועיין בבעל המאור על הרי"ף שם. ³ ושם העתיק מתוספתא ברכות כגירסא שלפנינו, ומכאן השינוי בשלטה"ג על הרי"ף שם שהעתיק בפ"ב מן הרא"ש פ"ב ובפ"ה מן הרא"ש פ"ה, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 15, שו' 6, סד"ה והשמיט, והפיסקא מן הרא"ש פ"ה נשמטה שם בטעות. ⁴ הרשב"א למגילה הוצ' רח"ז דימיטרובסקי עדיין לא יצא לאור בשעה שנדפסו ח"א וח"ב של ספרי זה, ולפנינו בדפוסי הרשב"א חסרה הראייה מן התוספתא.

4-5. **נכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה וכו'.**בבלי כאן י"ח ב', וחסר שם הסיום "וכן בהלל וכו'". ועיין לעיל ברכות פ"ב ה"ד, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 16.

7. **קראה בלילה לא יצא ידי חובתו. אמ' ר' יוסי מעשה בר' יוחנן בן נורי וכו'.**כל הברייתא באו"ז ח"ב סי' שע"ז, ע"ט ע"א. והביא ראייה ממנה לשיטת רבינו תם⁵ שעיקר החיוב הוא ביום גרידא, ואעפ"י שברך עליה זמן בלילה חוזר ומברך ביום, שהרי אינו יוצא בה אם קראה בלילה גרידא. וכן מבואר במשנתנו פ"ב מ"ד: וכלן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, ומוכח שאם עשו לפני עמוד השחר לא יצא. ועיין ברישא שם, ובגירסת הרשב"א, עמ' 91, ובגירסתו בגמרא כ' א', שם, עמ' 38. וכנראה שבעל התוספתא מנה במשנתו רפ"ב, בתוך הדברים שלא יצא, גם קראה בלילה לא יצא. והוסיף כאן שאף בשעת הסכנה (שעת השמד), שלא יכלו לקרוא אותה ביום לא יצא ידי קריאת היום, אלא שקראו אותה בלילה כדי לצאת לכל הפחות ידי קריאת לילה.⁶ ומדברי ר' יוסי כאן משמע שהוא סובר שע"פ הדחק יוצא בה, אעפ"י שלא קראה ביום. אבל מפשוטה של התוספתא והמשנה (עיין רשב"א הנ"ל, עמ' 38, ובהערה 481) משמע שבראשונה לא קראוה בלילה כלל, שאם לא כן היה צריך לומר כאן: שקראה בצפורי בלילה, ולא קראה ביום, שהוא העיקר. והאמוראים הראשונים הם שחידשו שמצוה לקרותה גם ביום, והבבלי מתרץ שאין סתירה מפורשת לדבריהם מן המשנה. ובירושלמי הנ"ל אמרו: רגיל⁷ צריך לקרותה בלילה וכו', ומכאן משמע שלא בכל אדם אמרוה.⁸ וכן לא העירו שם כלל על הסתירה מן המשנה, ומשמע שלא חשבו את קריאת המגילה בלילה אלא למנהג.⁹

footnotes: ⁵ כן מביאים בשמו כמה מן הראשונים, ואף בתוספות ד' א' ד"ה חייב "ר"י" הוא רבינו יעקב, עיין בהערת רח"ז דימיטרובסקי לרשב"א, עמ' 37, הע' 470, עמ' 38, הע' 484. ⁶ כירושלמי פ"ב ה"ג, ע"ג ע"ב, בבלי ד' א', כ' א', ומס' סופרים פי"ד, עמ' 268. ⁷ כלומר, רגיל תורה (בירושלמי פ"ד ה"א, ע"ד ע"א: רגיל תורה כעזרא), והעיקר הוא כפירוש השני שבק"ע, וכמו שהכריע שם. ⁸ ויפה העיר הגר"מ אריק בטל תורה לירושלמי כאן שמן הירושלמי משמע כשיטת רוב הראשונים (עיין להלן) שבני כפרים לא קראו בלילה כלל, אלא ביום גרידא, משום שאינם "רגילים" ועליהם לא הטילו חובת קריאה בלילה, עיין מ"ש במנהיג ה' מגילה סי' י"ז, מ"ב ע"ב, ברשב"א, עמ' 38, ועוד, עיין בהערות רח"ז דימיטרובסקי שם, הע' 485. ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' נ"ד. ונראה שאף הראב"ד סובר כך, שכ"ה כותב בהשגות על בעל המאור בריש מכילתין סד"ה תניא בברייתא (הוצ' ראם ג' סע"א): ועל זה (כלומר, על סמך זה שזמני בני הכפרים לא בטלו גם עכשיו לגמרי) נהגו בנרבונה לקרותה מבעוד יום של י"ג לאנוסים ולבחורים (צ"ל: לאסטניסים ולמעוברות ולבחורות) שלא להתענות משחשיכה יותר מדאי. והובא במאירי, ג' ע"ב מן הספר, ובארחות חיים ח"א ה' מגילה סוף סי' כ"ג, ק"כ ע"א. ולכאורה דבריו תמוהים, שהרי לטעמו לא יצאו אלא ידי חובת יום, ויכולים לקיימו מחר בזמנו, ומה הועילו חכמים בתקנתם. ומכאן שהראב"ד סובר שהקורא בי"ג כבני כפרים אין עליו חיוב קריאת לילה כלל. ובשו"ת תרומת הדשן סי' ק"ט (ועל פיו בשו"ע או"ח סוף סי' תרצ"ב) התיר בכגון דא לקרוא בי"ג מפלג המנחה ולמעלה, ואינו עניין כלל לשיטת הראשונים הנ"ל, והוא מחמת תוספת פורים התיר, ולפיכך חלקו עליו כמה מגדולי האחרונים, עיין בפר"ח לשו"ע שם סי' תרפ"ז. ⁹ במס' סופרים פכ"א, הוצ' היגר, עמ' 361: מקום שנהגו לקרות את המגילה שני ימים קורין, לילה ויום קורין, הכל כמנהג המדינה. ופירש בנחלת יעקב שהיה מנהג שלא לקרותה אלא ביום. וכן ראיתי בס' אהל מועד לר"ש ירונדי (והוא ספר בר סמכא, שהרי מרן מביא אותו כמה פעמים בב"י) ח"ב, דיני מגילה ופורים, ס"ב ע"א, שכתב שהקריאה של יום עיקר החיוב, אלא שנהגו בשל לילה, רמז לכתוב וכו'. והעיר שם בסביב לאהל: "אני תמה למה תלה הדבר במנהגא, והלא ריב"ל חייב לקרותה בלילה קאמר וכו' ". וכנראה שרבינו סמך על מס' סופרים ופירשה כפירוש בעל נחלת יעקב. ופשיטא שמעצם הברייתא במס' סופרים אין הכרח לכך, ואפשר לפרשה ש"לילה ויום" הוא בניגוד ל"שני ימים", כלומר, מקום שנהגו לקרותה לילה ויום, ולא שני ימים קורין, אלא שלפ"ז היה צריך לומר "יום אחד", שהרי לא ירדו כאן להזכיר קריאת לילה אם הוא חיוב ואינו מנהג גרידא.

9-10. **אמר ר' שמעון בן לעזר מעשה בר' מאיר שהלך לאסיא לעבר את השנה ולא מצא שם מגלה כתובה עברית וכו'.**וכ"ה בבבלי י"ה ב', אלא ששם: ולא היה שם מגילה וכו'. אבל גם בירושלמי פ"ד ה"א, ע"ד ע"ד: והא תני מעשה בר' מאיר שהיה באסייא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכו'. ובב"ר ספל"ו, עמ' 343: ולא היה שם מגילת אסתר. ואף שם ובבבלי צריך לפרש כלפנינו בתוספתא וירושלמי, ולא שלא היתה להם מגילה כלל. וברשב"א ח' ב', עמ' 63, ובתוספות הרא"ש י"ח א' הסתייעו מן התוספתא כאן שלפעמים "עברית" פירושו לשון הקודש, עיין בברייתא שבבבלי י"ח א'.

10-11. **כתבה מפיו וחזר וקראה מתוכה.**כ"ה בד, כי"ע וכי"ל. וכע"ז גם בירושלמי הנ"ל. ובכי"ו בטעות: קראה מפיו וכו'. ובבבלי הנ"ל: וכתבה מלבו וקראה. ובירושלמי שם מוסיף: ויש אומרים שתים כתב. כתב את הראשונה מתוך פיו, וכתב את השנייה מתוך הראשונה, וגנז את הראשונה וקרא בשנייה. וכע"ז בב"ר הנ"ל בשם "תמן אמ'". ובר"ח י"ח סע"ב: וקי"ל שכתב אחת מלבו והניחה לפניו, וכתב אחרת ממנה, שנמצא כותב מן הכתובה דמנחא קמיה. ומלשונו משמע שכן היה לפניו בבבלי, שהרי אחרת לא היה נמנע להזכיר את הירושלמי, כדרכו תמיד, ולפ"ז הלשון שבב"ר הנ"ל "תמן אמרין" כוונתו לבבל, כברוב רובן של המאמרים בספרות א"י. אבל לא מצאתי כן בשום נוסח של הבבלי. ואף הרשב"א, עמ' 81, הביאה מן הירושלמי, ולמד מכאן שלא זו בלבד שאינו יוצא בקריאה שלא מתוך הכתב, אלא אפילו קרא מתוך מגילה שלא נעתקה מתוך הכתב לא יצא ידי חובתו. ועיין גם בר"ן פ"ב סוף סי' ע"ד ד"ה וקי"ל. ושיטת הירושלמי (פ"ב ה"א, ע"ג ע"א, עיי"ש בשי"ק ד"ה הדא ובשדה יהושע, כ"ו ע"א) היא שהקורא ומתרגם אינו כקורא על פה (שלא כבבלי י"ח א'), שהרי מ"מ מגילה כתובה לפניו. וצריך עיון מה דינו לשיטת הירושלמי כשמעתיק לעברית מתוך מגילה כתובה בלעז. ומכאן אין ראייה, ואפשר שר"מ לא ידע אותו לעז.

11-12. **קראה בין עומד בין יושב בין מוטה בין שהעמיד לה תורגמן בין שבירך לפניה וכו'.**בכי"ע חסר "בין מוטה". אבל כלפנינו גם בד ובכי"ל. וכן ברי"ץ גיאת כת"י אדלר: בתוספ' קראה בין עומד בין יושב בין מוטה יצא וכו', וכ"ה ברשב"א כ"א ב', עמ' 101. ובעיטור סוף ה' מגילה, הוצ' רמא"י קי"ד ע"א: תוספתא בין עומד בין יושב בין מטה, העמד לה תורגמן, לא העמיד לה תורגמן וכו'. ועיין טאו"ח סי' תרצ"ב, וכנראה שקיצר. ובמשנתנו רפ"ד: הקורא את המגילה עומד ויושב, קראה אחד, קראוה שנים יצאו. מקום שנהגו לברך יברך. ועיי"ש בפירש"י ובירושלמי רפ"ד, ע"ד סע"ג ואילך, ומסדר התוספתא שנה את ההלכה במשנתו רפ"ב. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 492.

12-13. **בין שבירך לפניה ובין שבירך לאחריה, לאחריה, ולא בירך לפניה, לא בירך לא לפניה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: בירך לפניה ולא בירך לאחריה, לאחריה ולא בירך וכו'. וכן היתה הגירסא כאן לפני בעל העיטור הנ"ל וברוקח סי' רל"ז. ועיין טאו"ח סי' תרצ"ב הנ"ל.

13-14. **אמ' ר' שמעון בן לעזר מעשה בר' מאיר שקראה בבית הכנסת בטבעון מיושב וכו'.**וכ"ה (א' ר' שמעון בן אלע') גם בכי"ע. ובד: אמ' ר' שמעון מעשה וכו'. ובכי"ל חסר "אמ' ר' שמעון בן לעזר", ואיננו גם ברי"ץ גיאת כ"י, בעיטור וברוקח הנ"ל ובעיטור לעיל שם, קי"ג ע"ג, וכן העתיק בשמו בחי' המיוחסים להר"ן, י"ט ב'. ואינו גם בירושלמי רפ"ד הנ"ל. אבל בתוספ' רי"ד מהדו"ק, כ"א א' (מ"ה ע"א), ובאו"ז ח"ב סי' שע"ח, ע"ט ע"א, שם סי' שע"ט, ע"ט ע"ב, גורס כלפנינו וכבכי"ע. ועיין גם ראבי"ה ח"ב סי' תקנ"ב, עמ' 263, וממנו במרדכי ר"ה פ"ד סי' תשכ"א וכאן פ"ד סי' תתל"ב, ומאו"ז בהגהות אשרי פ"ג סי' א'.

14-15. **והיו בני הכנסת יושבין.**וכ"ה בד ובכי"ע, ובכי"ל: והיו כל בני הכנסת וכו'. וכ"ה בעיטור בשני המקומות הנ"ל, וכן העתיק משמו בחי' המיוחסים להר"ן הנ"ל. אבל בתוספ' רי"ד ובאו"ז הנ"ל (בסי' שע"ח) ובראבי"ה ח"ב סי' תקע"ב, עמ' 297, כלפנינו. ובירושלמי הנ"ל חסר כ"ז. ועיין ר"מ פ"ג מה' מגילה ה"ז. ומן התוספתא מוכח שלא כדברי בעל לחם משנה שם.

15. **נתנה לאחר ובירך עליה.**ופירש בעיטור, קי"ד ע"א הנ"ל: "ומסתברא שבירך לפניה אבל לא בירך לאחרים" (צ"ל: לאחריה). והיינו שר"מ היה ממקום שמברכים לפניה ולא לאחריה, ובא למקום שמברכין לפניה ולאחריה, ורצה לצאת ידי הכל, כמו שפירש לנכון בפתח הדביר שם. ובירושלמי הנ"ל שאלו עליה: זה קורא וזה מברך? רב הונא בשם רב ירמיה מיכן שהשומע כקורא, עיין באו"ז סי' שע"ט, ע"ט ע"ב הנ"ל.

15-16. **קראה בלעז הלעוזות יוצאין ידי חובתן.**במשנתנו רפ"ב: אבל קורין אותה ללועזות בלעז. ומלשון התוספתא משמע קצת שהלועזות דווקא יוצאין בה ידי חובתן, אבל השומע אשורית לא יצא בלעז אעפ"י שהוא מבין אותה, כשיטת הירושלמי כאן פ"ב ה"א, ע"ג ע"א, בכי"ל: יודע אשורית ויודע לעז יוצא בה אשורית, בלעז יוצא בה בלעז. יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא ידי אחרים בלעז. ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא וכו'. והמגיה של הירושלמי קילקל בראש המאמר, והוסיף בגליון "בלעז" והוסיף בפנים וי"ו, ויצא: יודע אשורית ויודע לעז יוצא בה בלעז ואשורית וכו', והוא שיבוש ברור, כפי שיוצא מהמשך הירושלמי, וכ"ה בירושלמי סוטה פ"ז ה"א, י"ט ע"ב. וכן מעתיק הרמב"ן בלקוטות י"ז א'. ועיין בחי' הרשב"א, עמ' 71, ובהערות רח"ז דימיטרובסקי שם. ולפי הירושלמי הנ"ל צריך לפרש קראה בלעז, היינו שהלועז שאינו יודע אשורית קראה בלעז, עיין ברשב"א הנ"ל. והתוספתא שלנו נעתקה ברשב"א, עמ' 84, עיין מ"ש להלן. ועיין באשכול הוצ' הרצ"ב אויערבך ח"ב, עמ' 34. והואיל וכל העניין חסר בהוצ' הר"ח אלבק, אינני דן בו. ובבבלי י"ח א' שאלו: והא אמרת קראה בכל לשון לא יצא. ותירצוה: בלעז יוני וכו' שכתובה בלעז יוני. ולשיטת הבבלי אם כתובה אשורית וקראה יונית לא יצא, משום דהוי ליה כקורא על פה, ולשיטת הירושלמי משום דהוי ליה קראה תרגום, ועיין ירושלמי פ"ב ה"א, ע"ג ע"א, אלא שתירוץ ר' שמואל בר סוסרטי: תיפתר שהיתה כתובה גיגנטון, לא נתברר לי, וכל הפירושים דחוקים. ועיין מ"ש להלן שו' 17–18 סד"ה לעולם.

16. **קראה אשורית שומעין ושאין שומעין יוצאין ידי חובתן.**עיטור ה' מגילה, הוצ' רמא"י, קי"ב ע"א. ובמשנתנו הנ"ל: והלועז ששמע אשורית יצא. ופירשוה בבבלי י"ח א', אעפ"י שאין מבינים עברית. ועיין ר"מ פ"ב מה' מגילה ה"ג וה"ד, במגיד משנה ובכסף משנה שם.

17-18. **לעולם אין יוצאין ידי חובתן עד שתהא כתוב' אשורית בלשון עברי על הספר בדיו.**וכ"ה בד ובכי"ע (ושם: לשון עברית). אבל בכי"ל חסר "בלשון עברי", וכן ליתא במשנתנו פ"ב מ"ב. וכן לא היתה בתוספתא לפני הרשב"א, עמ' 84 הנ"ל. ופירש הרשב"א הנ"ל שבבא זו דבוקה לרישא, אימתי כולם יוצאין ידי חובתן, בשעה שהיא כתובה בגופן אשורי¹⁰ על הספר וכו'. ואין צורך להוסיף "בלשון עברי" שהרי רק בו עסיקינן. אבל הלועזות יוצאין בה אעפ"י שכתובה בלעז, כירושלמי ובבלי הנ"ל, ועיין בח"ד, ומה שהאריך הגר"א בבאורו לאו"ח סי' תר"ץ ס"ק י', עיי"ש.¹¹ ובעיטור הנ"ל: ולעולם אין יוצאין עד שתהא כתובה על הספר ובדיו, וחסר לפניו "אשורית בלשון עברי". ועיין בתוספ' רי"ד מהדו"ת י"ז א' (מ"ו ע"ג) סד"ה הקורא, בדק"ס, עמ' 95, הערה ב', שם, עמ' 104, הערה ק', וברשב"א הנ"ל, עמ' 84, הערה 193. ולפי גירסא זו הוא כלל במגילה בין לשומעים אשורית, בין ללועזות שקורין בלעז, כמשנתנו הנ"ל.

footnotes: ¹⁰ כירושלמי פ"ב ה"א, ע"ג ע"א, ובבלי ט' א', ועיין בר"ח שם. ¹¹ ועיין מש"ש סוף ס"ק ט'. ולעניין מגילה בלשון לעז הכתובה בגופן של לעז אחר, עיין בכ"מ פ"ב מה' מגילה ה"ד ומ"ש מרן בטאו"ח סי' תר"צ, ועיי"ש בשו"ע ס"ק ט' ובאחרונים שם. ומן התוספתא אין להוכיח לא לכאן ולא לכאן.

18. **הכל חייבין בקריאת מגלה כהנים לוים וישראל וכו'.**עיין לעיל ברכות פ"ה הי"ד ואילך, ר"ה פ"ב ה"ה, מנחות פ"י הי"ג והי"ז. וכל הברייתות בה"ג ה' מגילה ד"ו, ל"ט ע"ד, ד"ב, עמ' 196 (בלי הזכרת שם התוספתא), וכ"ה ברוקח סי' רל"ו. וברי"ץ גיאת ריש ה' מגילה בכ"י אדלר (בדפוס חסר): תנו רבנן הכל חייבין במקרא מגלה וכו' (כל הברייתא). ובשם התוספתא בעיטור ח"ב ה' מגילה הוצ' רמא"י, קי"ג ע"ג (והביאו בחי' המיוחסים להר"ן י"ט ב'), באו"ז ח"ב סי' שע"ז, ע"ט ע"א, בסמ"ג ה' מגילה, רמ"ט ע"ד, מאירי י"ט ב' (כ' ע"א), חי' הרשב"א, עמ' 34 ואילך, רא"ש פ"א סי' ד' (וקיצר את הרישא), שו"ת הרשב"ש סי' תנ"ב וסי' תנ"ג. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. ועיין ערכין ד' א'. ועיין מ"ש לעיל ר"ה פ"ב, שו' 16 ואילך. ועיין בבאורי הרא"מ לסמ"ג, רע"ב סע"ד, ואילך, ומ"ש בברכי יוסף או"ח ריש סי' תרפ"ט.

**גרים.**עיין בברכי יוסף הנ"ל ס"ק ב'. ועיין צפנת פענח פ"א מה' מגילה ה"א שציין לבבלי שבועות ל"ט א', ולאסתר ט', כ"ז: ועל כל הנלוים עליהם.

19. **ועבדים משוחררין.**וכ"ה בר"מ פ"א מה' מגילה ה"א. ולהלן מפורש שעבדים שאין משוחררין פטורין. ובתוספתא הדברים פשוטים, שהרי לשיטתה נשים פטורות (עיין להלן), ועבדים הוקשו לנשים, כדברי המאירי (כ' ע"ב) והרשב"ש הנ"ל. אבל הר"מ הרי פסק כבבלי ד' א', ערכין ג' א', וירושלמי פ"ב ה"ד, ע"ג ע"ב, שנשים חייבות. וצ"ל שעבדים פטורין מפני שלא היו באותו הנס, אלא בכלל ושללם לבוז (אסתר ג', י"ג), והיו יוצאים מעבדות לעבדות. ועיין אסתר ז', ד'. ובטאו"ח ריש סי' תרפ"ט (עם פירוש ב"י) לא הזכיר "משוחררין", אבל ישנו בדפוסים ישנים,¹² וכן מעתיק בשמו הרדב"ז בשו"ת ד"ו ח"ב סי' תת"ח, אבל לא היה לפני מרן שם. ועיין בברכי יוסף שם ס"ק ג'. ועיין צפנת פענח הנ"ל ובטיו"ד ריש סי' א', בשו"ע ובנו"כ שם, ובברכי יוסף שם. ועיין במקבילות בברכות, ר"ה ומנחות שהזכרנו לעיל, שו' 18, רד"ה הכל חייבין. ובמאירי י"ט ב' (כ' ע"ב) הסיק שאף עבדים שאין משוחררין חייבין לשיטת הבבלי. ובתרגום שני לאסתר ד' א': די משתכח תמן עבדא יהודאי או אמתא יהודאיתא יתנכסון רברבניהון. והכוונה ליהודי עבדו של גוי, עיי"ש.

footnotes: ¹² שונצינו רצ"ה, אובסבורג, ריווא די טירנטי ועוד. וכן במנוה"מ ח"ב, הוצ' ענעלאו, עמ' 212, ובוודאי העתיק מן הטור, כדרכו. ובארבעה אינקונבלים של הטור (פייביא דישקו סי' תרפ"ה, אישאר סי' תר"פ, ד' שונצינא הראשון וד' קושטא סי' תרפ"ט): ועבדים ומשוחררים (בוי"ו), וכ"ה עדיין בד"ו רפ"ב, והוא בוודאי שיבוש, וצ"ל: משוחררים.

21. **טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.**בבא זו נשמטה בה"ג ד"ו הנ"ל, אבל ישנה בד"ב, וכנראה שנשמטה בט"ס, וישנה גם ברוקח הנ"ל (שהעתיק כנראה מה"ג). וכן הביאו בשם בה"ג גם בתוספות ערכין ג' א' ד"ה לאתויי, רא"ש הנ"ל, מאירי (ה' ע"ב), ועיי"ש י"ט ב' (כ' ע"א), רבינו ירוחם ס' אדם נתיב י' ח"ג, ובחידושים המיוחסים להר"ן ד' א' ד"ה נשים. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולעיל ברכות ור"ה הנ"ל, וכן מעתיקים מכאן שאר הראשונים שהבאנו לעיל. וכ"ה בריטב"א ד' א' (בשם רבו) מן התוספתא. ועיין מ"ש להלן, שו' 23–24, ד"ה ומתוך ואילך.

21-22. **אנדרגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו.**הראשונים הנ"ל, תוספ' כאן ד' א' ד"ה נשים, אלא שהסדר שם הפוך: טומטום אינו מוציא לא את מינו וכו', אנדרגינוס מוציא את מינו וכו', וכ"ה בחי' הרשב"א, עמ' 35. אבל בשאר כל הראשונים הנ"ל הסדר הוא כלפנינו, וכ"ה בתוספות הרא"ש כאן ד' א' ד"ה נשים. וכ"ה במקבילות הנ"ל. ופירושו שאינו מוציא את שאינו מינו משום שהוא מין בפני עצמו, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 82, ולעיל ר"ה פ"ב, שו' 19–20.

22-23. **טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.**משום שכל אחד הוא ספק זכר ספק נקיבה, ושמא הוא נקיבה ומינו זכר. ועיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה נשים ועבדים. ובד ובכי"ל מוסיף כאן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. וכ"ה בה"ג ד"ו הנ"ל, וכן מעתיקים משמו בתוספ' ערכין, פיסקי הרא"ש כאן ורבינו ירוחם הנ"ל. אבל גם בכי"ע חסרה בבא זו, ולא היתה לפני הרוקח סי' רל"ו הנ"ל, עיטור, או"ז ותוספ' הרא"ש הנ"ל, והיא חסרה בפיסקא מן הבה"ג בחי' המיוחסים להר"ן ד' א' הנ"ל, ואינה גם במקבילה שבר"ה בכי"ע. וקרוב הדבר שיש לפנינו השמטה ע"י הדומות שכבר היתה לפני כמה מן הראשונים. ובה"ג ד"ב הנ"ל: מי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא. ודינו איפוא כברייתא שבבבלי ר"ה כ"ט א', לעניין תקיעת שופר. והאחרונים נסתפקו בדבר, עיין בב"ח סי' תרפ"ט שנטה להיתר. ועיין בצפנת פענח פ"ב מה' שופר ה"ב, ומה שהביא ברדב"ז לשונות הר"מ סי' מ"ד ובתשובתו ד"ו ח"ב סי' תת"ח בשם אחד מן הגדולים שחילק בין תקיעת שופר, שהעיקר היא השמיעה, אבל במגילה יצא בקריאה אעפ"י שלא השמיע לאזנו, והוא מעשה ככל מעשה אחר (עיין בצפנת פענח הנ"ל), ועיי"ש ברדב"ז שדחה את הפירוש בשתי ידים, והוסיף: ואני אומר כי השומע טעה ותלה בוקי סריקי באותו הגדול, לפי שדבר זה אין בו ממש וכו'. ואח"כ הביא גם מפי' ר' יצחק אבוהב לטאו"ח שם, שסובר שאף את עצמו אינו מוציא. ופשיטא שמדברי בה"ג אין להביא ראייה כלל, שהרי הוא סובר שנשים, ומכל שכן עבדים, אין חייבים בקריאה כלל, אלא בשמיעה גרידא, ודינן איפוא כשמיעת שופר, ואין מקום לחילוק החכם שברדב"ז הנ"ל, ופשיטא שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא את עצמו. ועיין בשו"ע או"ח סי' תרפ"ט ס"ק ג', בהגהות הרמ"א ובמגן אברהם ובמחצית השקל שם. ועיין במאירי י"ט ב' (כ' ע"ב) הנ"ל.

23-24. **נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.**בה"ג הנ"ל: נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת מגילה אלא שחייבין במשמע וכו', והכל חייבין במשמע, אחד הנשים ואחד העבדים ואחד הקטנים. וכ"ה בד"ב הנ"ל (אלא ששם בסיפא: והכל היו במשמע וכו'). וכן מעתיקים בשמו רוב הראשונים הנ"ל, ועיין גם להלן. וברוקח סי' רל"ו הנ"ל: נשים ועבדים וקטנים אינם מוציאים, אלא חייבים לשמוע. וכנראה שהוא ניסוח רבינו בעצמו ע"פ התוספתא וה"ג. ובראבי"ה ח"ב סי' תקס"ט, סוף עמ' 292: נשים נמי אינן כשירות לקרות ולהוציא אנשים, וכן פסק בהלכות גדולות, והכי תניא בתוספתא דמגילה נשים ועבדים פטורין מלקרות המגילה, ומהשתא הוו להו שאינן מחוייבין בדבר, ואין מוציאין אחרים ידי חובתן, והא דאמר ר' יהושע בן לוי (ד' א' ובמקבילה) נשים חייבות במקרא מגילה, פירושו לשמוע מקרא מגילה, ובהלכות גדלות גרס במשמע מגילה. ועיין בירושלמי פ"ב ה"ד, ע"ג ע"ב, ובאהצו"י, שם, עמ' 57–59. ועיין מרדכי פ"א סי' תשע"ט. ופירשו הראשונים הנ"ל דהא דאמרינן בערכין ג' רע"א: לאתויי נשים הכוונה לשיטת בה"ג שאף הנשים מוציאות נשים אחרות ידי חובתן, אבל אין מוציאין את הזכרים. ועיין או"ז ח"ב סי' שס"ח, ע"ז ע"ד, מאירי שם (ה' ע"ב), פי' הרא"ש ותוספ' הרא"ש הנ"ל, תוספ' הרא"ש ערכין ג' א' (בהשמטות משטמ"ק), וחי' הרשב"א הנ"ל. ובבאור הגר"א או"ח סי' תרפ"ט העיר לזוהר חדש רות, ס"ח רע"ב: ואמר ר' אבא נשים חייבות במקרא מגילה, אבל הן אינן קוראות לאחרים, אבל חייבות לשמוע מפי המברך.¹³ ועיין תוספות סוכה ל"ח סע"א, ומ"ש בפתח הדביר לעיטור הנ"ל, קי"ג ע"ד, אות ט'. וברש"י בערכין שם מפורש שנשים מוציאות אפילו את הזכרים. ומתוך דברי הבה"ג משמע שלא גרס כאן בתוספתא "ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן", וכן כנראה, לא היה כל זה בראבי"ה הנ"ל (אלא שהסיק כך מדעתו), בתוספות ערכין ג' א' הנ"ל, בחידושי הרשב"א הנ"ל, וממנו, כנראה, בריטב"א ד' א', ובחי' המיוחסים להר"ן הנ"ל. ולפי גירסא זו אזלה תמיהת המאירי הנ"ל שכתב: ששיבוש נפל בברייתא על ידי סופרים שאם פטורין, מה הוצרך לומר שאין מוציאין, אלא כך הוא העניין, חייבין ואין מוציאין, והוא שאמרו שם טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין וכו'. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 83, שו' 34. ועיין גם ר"ן פ"א סי' אלף ס"ד. אבל בשאר הראשונים הנ"ל, וכן בהגה"מ ריש פ"א מה' מגילה כלפנינו. וברשב"א ובריטב"א הנ"ל (בשם רבו) דחו דברי התוספתא, שהרי לעיל אמרו: טומטום ואנדרוגינוס חייבין, ואין מוציאין את הרבים ידי חובתם, וכאן אמרו פטורים, משמע שפטורים לגמרי. וכן דחאה באו"ז סי' שס"ח הנ"ל, מפני שלא שאלו ממנה בערכין לשיטת ר"י בן לוי, ואין כלל סברא לומר שנשים לא יוציאו נשים אחרות, עיי"ש. ואף במאירי הנ"ל הסיק שמשבשתא היא, אבל לא כולה, וחלקים ממנה פסקוה להלכה בטאו"ח ריש סי' תרפ"ט הנ"ל, ובסמ"ג ה' מגילה, רמ"ט ע"ד הנ"ל ועוד. ואף בשיטת בה"ג היו דעוון דעוון, עיין בהלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' ל"ח, שכתב: נשים חיבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. וכ"ה בה' ראו, עמ' 11, וכן מוכח בהלכות קצובות, הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' 87, ובראשונים שציין ר"ז דימיטרובסקי בחי' הרשב"א, עמ' 34, הערה 431 (שהביא את שיטת בה"ג).

footnotes: ¹³ ועיין במגן אברהם שם, ולא ידעתי כיצד הסיק מכאן שאפילו לעצמן אינן קוראות, ועיין לעיל בסמוך בזהר חדש שם, לעניין ברכת המזון.

24-25. **אמ' ר' יהודה קטן הייתי וקריתיה לפני ר' טרפון בלוד וקבלני.**וכע"ז בכי"ל, וכ"ה בראבי"ה סי' תקס"ט, עמ' 292, ובמאירי הנ"ל י"ט ב' (כ' סע"א). אבל בד: וקלסני. ואין לגירסא זו קיום נגד כתה"י והראשונים הנ"ל.¹⁴ ובכי"ע, וכן באו"ז סי' שע"ז, ע"ט ע"א, נשמטה בבא זו בטעות. ובעיטור הנ"ל (קי"ג ע"ד): אריב"ל קטן הייתי וקראתיה לפני ר"ט בלוד. ובפיסקא שבחידושים המיוחסים להר"ן י"ט ב' הנ"ל: אמר ר' יהושע קטן הייתי וקראתיה לפני ר' טרפון בלוד. והדברים משובשים. והברייתא שלנו בירושלמי פ"ב ה"ד, ע"ג ע"ב, ובבלי כ' א', ומסיים בשניהם שאמרו לו לר' יהודה שאין מביאין ראייה מן הקטן, כלומר שאין עדותו עדות, ושמא לא דייק יפה,¹⁵ ואינו מעיד על עצמו, ועיין ראבי"ה הנ"ל.¹⁶ ובמשנתנו פ"ב מ"ד: ר' יהודה מכשיר בקטן. והעמידוה בתוספות י"ט ב' ד"ה ור"י בקטן שהגיע לחינוך. ועיין בתוספ' הרא"ש ערכין ג' א' (בהשמטות לשטמ"ק בסוף המסכת), ברשב"א כאן, עמ' 87, ובהערות שם. ועיין בבאור רא"מ על הסמ"ג, רע"ב סע"ד ואילך, רע"ג ע"ג ואילך, ועיין בברכי יוסף או"ח ריש סי' תרפ"ט. ועיין בטורי אבן י"ט ב' ד"ה ר"י.

footnotes: ¹⁴ כבר העירותי במאמרי בסה"י לכבוד שוקן (עלי עין), עמ' 75, ועמ' 79, הע' 5, שהדיבור "קילוס" אינו נמצא בשום מקום במשנה (בנוסחאות המדוייקות), ואף בתוספתא לא נזכר אלא במקום אחד (בסוף מו"ק). ¹⁵ בירושלמי נדה פ"א ה"ה, מ"ט ע"ב: אמרו לו (כלומר, לר' אליעזד) קטן היית, ואין עדות לקטן. ובתוספתא שם פ"א סה"ט: אמרו לו הוראת שעה היתה. ובבבלי שם ט' ב': אמרו לו אין שעת הדחק ראיה. ומכאן שעדותו היתה עדות אמת, אלא שלא דייק. ואעפ"י שווסתות דרבנן (עיין בבלי שם ט"ז א', ובתוספ' שם ד"ה ור"ן) מ"מ לא סמכו עליו אפילו בדרבנן. ושמא השיבו לו (לפי הירושלמי) לפי מדותיו, שהרי הוא סובר שווסתות מדאורייתא, עיי"ש בבבלי ט"ז א'. ועיין בספרים שציינתי להלן הע' 16. אבל עיין בבלי סנהדרין נ"ב ב', אלא שבירושלמי שם (פ"ז ה"ב, כ"ד ע"ב) הביאו את התוספתא שם (פ"ט הי"א) ולא שאלו כלום. ונראה שסברו שהיא היא, ור' אלעזר בר' צדוק היה קטן ולא דייק, משום שלא היה בית דין של אותה שעה בקי (כמשנתנו שם), או שהיה ב"ד של צדוקים, כרב יוסף בבבלי שם הנ"ל. ¹⁶ ועיין בברכי יוסף חו"מ סי' ל"ה אות ב' ומ"ש בעין זוכר מערכת הקו"ף סי' ח"י, ובס' טל תורה לבבלי כאן כ' א'. ועיין ביתרון האור להגר"י פרלמן במשניות הוצ' ראם סוף סדר מועד למכילתין פ"ד מ"א שהאריך בזה בטוב טעם, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 26–27, ד"ה ונראה, ולעיל הע' 15.

25-26. **אמר ר' קטן הייתי וקריתיה לפני ר' יהודה באושה והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהן דבר וכו'.**או"ז ומאירי הנ"ל. ובעיטור, וכן בפיסקא שבחי' המיוחסים להר"ן, בשיבושים. ובירושלמי הנ"ל לא נזכרו זקנים, אבל בבבלי בכל כתה"י (דק"ס, עמ' 109, הערה צ'): למעלה מר' יהודה וזקנים באושא.

26. **אין מביאין ראיה מן המתיר.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, וכע"ז גם בירושלמי הנ"ל. ופירשו בבבלי שם: חדא ועוד קאמרו ליה, חדא דקטן היית, ועוד אפילו גדול היית אין מביאין ראיה מן המתיר. ובירושלמי לא הקשו אמאי לא השיבו לו קטן היית, כשם שהשיבו לר' יהודה. ואפשר שהטעם הוא משום שרבי העיד שהיו זקנים בשעת מעשה, ועדיין יכולים לקיים את דבריו. ולפיכך השיבו שאין מביאין ראייה מן המתיר, אפילו אם נהג למעשה כדעתו.

26-27. **מיכן ואילך הונהגו קטנים שיהו קורין אותה לרבים.**וכ"ה בד (אלא ששם: קטן). ובמאירי הנ"ל: מכאן ואילך הונהגו קטנים שיהיו קורין ברבים. ובכי"ע: מיכן ואילך הנהיגו שיהו קטנים קורין אותה לרבים. וכ"ה בכי"ל (אלא שנשמטה שם בטעות "הנהיגו") ובאו"ז סי' שע"ז הנ"ל, ובהגהות אשרי ספ"ב. וכעין זה גם בעיטור ובחי' המיוחסים להר"ן הנ"ל. ובבבלי חסרה בבא זו. אבל בירושלמי: מיכן והילך נהגו הרבים לקרותה בבית הכנסת. ובראבי"ה ח"ב סי' תקס"ט, עמ' 293, מעתיק בשם הירושלמי: מיכן ואילך נהגו לקרותה ברבים בבית הכנסת. ופירושו, כנראה, שאחרי עדותו של רבי, אעפ"י שדחאוה משום שאין מביאין ראייה מן המתיר, מ"מ הנהיגו מכאן ואילך. ובעיטור הנ"ל הביא מכאן ראייה שהלכה כר' יהודה, וכן במאירי הנ"ל בשם יש מי שאומר, אלא שהמאירי הסיק שאין ראוי לסמוך עליה, עיי"ש. ובק"ע פירש בל"א את הירושלמי הנ"ל: נהגו הרבים וכו', נהגו הרובים, הנערים וכו', ונגררו אחריו חכמי זמננו. הפירוש הזה הוא בלתי אפשרי, ובספרות של א"י רובה הוא בחור צעיר, אבל לא קטן. ובבבל גרידא קראו לינוקא רביא, כעדות הבבלי בסוכה ה' ב' וחגיגה י"ג ב'. ונראה שהגירסא הנכונה בירושלמי היא כמו שמעתיק בראבי"ה הנ"ל, והיא מקויימת ע"י כל נוסחאות התוספתא. והיא נתפרשה יפה ע"י הגר"י פרלמן ביתרון האור (במשניות הוצ' ראם סוף סדר מועד) פ"ד מ"א. ודעתו שלא סמכו כאן על ר' יהודה משום שהיה קטן, ולא דקדק יפה, ואף אחד מן הזקנים (עיין הגירסא בבבלי, אבל עיין דק"ס שם) קרא יחד אתו. ובמגילה תרי קלי משתמעי, ושניהם משתמעין (עיין ביתרון האור שם), והגדול הוא שמוציא. ולפיכך הנהיגו שהקטן יהא קורא ברבים (לרבים=ברבים, עיין מבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 1110 ואילך), משום שגם גדולים קוראים אתו. ומכאן הוא מקור הר"מ בפ"ב מה' מגילה סה"ז: וקורא אותה גדול עם קטן, ואפילו בצבור. ובאמת אין הלכה כר' יהודה, אלא שברבים שהרבה קוראים, אין לחשוש שמא ישמע מן הקטן גרידא, והנהיגו שאף הוא יקרא ברבים (וברבים גרידא). וכע"ז פירש בקיצור באור שמח פ"א מה' מגילה ה"ב. ועיין בצפנת פענח פ"ב מה' מגילה ה"ג שפירש אחרת, וקשה להעמיס את פירושו בתוספתא ובירושלמי.

27. **מצות מגלה מתחלתה וכו'.**במשנתנו פ"ב מ"ג: מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו. ר' מאיר אומר כלה וכו'.

28. **ר' יהודה או' מאיש יהודי וכו'.**כ"ה בד, כי"ע, כי"ל ומשנתנו הנ"ל. ובכי"ו נשמט בטעות "ר' יהודה".

29. **ר' שמעון בן לעזר או' מבלילה ההוא.**וכ"ה בד (בן אליעזר). אבל בכי"ע ובכי"ל חסר "בן לעזר", והכוונה איפוא לר' שמעון סתם שהוא ר' שמעון בן יוחאי. וכן בירושלמי פ"ב ה"ג, ע"ג ע"ב: תני ר' שמעון בן יוחי אומר מבלילה ההוא. ממקום שהיתה מפלתו של המן, משם היתה גדולתו של מרדכי. וכן בבבלי י"ט א': תניא רשב"י אומר מבלילה ההוא. א"ר יוחנן וכו', ומ"ד מבלילה ההוא תוקפו של נס. ואף בירושלמי "ממקום שהיתה וכו'" אינו מגוף הברייתא אלא פירוש סתם התלמוד.

29-30. **אבל הכל מודים שמצותה לגמור עד סוף.**רשב"א, עמ' 86, בשם התוספתא. וכוונתה שלא נחלקו אלא בהתחלה, אבל כולם מודים שגומר עד הסוף.

30. **כל יום הנף אסור בחדש.**כתקנת רבן יוחנן בן זכאי במשנתנו סוכה פ"ג מי"ב, ר"ה פ"ד מ"ג, מנחות פ"י מ"ה. ועיין בבלי שם ס"ח ב', וירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ג. ועיין תו"כ אמור ספט"ז, ק"ב ע"ד. והברייתות נסמכו למשנתנו כאן פ"ב מ"ה שנמנו שם דברים הכשרים כל היום.

30-31. **כל יום השביעי חייב בסוכה.**בסוכה פ"ד מ"ח: סוכה שבעה כיצד? גמר מלאכול לא יתיר סוכתו. ופירש"י (מ"ח א'): דהא כל היום חובתה לישן ולשנן, ואי איקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה.

31. **וכל יום השביעי כשר ללולב.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל ליתא. וכנראה שהשמיטוה משום שחשבוה לפיסקא ממשנתנו כאן פ"ב מ"ה הנ"ל: כל היום כשר וכו', ולנטילת לולב. וכנראה שהברייתא מכוונת למשנת סוכה הנ"ל (פ"ד מ"ז): מיד (כלומר, ביום ז' בבוקר) התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן. ועיין בבלי שם מ"ו ב'.

31-32. **כל יום השמיני כשר למילה.**תו"כ תזריע פ"א ה"ג, נ"ח ע"ג, בבלי פסחים ד' א', יומא כ"ח ב', תנחומא וירא סי' כ"ב (בהוספת מנטובה). ובס' הישר לר"ת סי' של"ג, ל"ד ע"ג, תמה למה לא מנו במשנתנו פ"ב מ"ה שכל היום כשר למילה ולהזאה וכו', והובא ברשב"א, עמ' 91. ובראבי"ה ח"ב סי' תק"ע, עמ' 296, תירץ שאטו כרוכלא ליחשב תנא וליזל. ועיין בטורי אבן כ' רע"ב. וכאן אנו רואים שהתוספתא הוסיפה גם מילה.

32. **וכל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים.**וכ"ה בד ובמשנתנו ספ"ב. ועיין מ"ש להלן ד"ה ברם על גירסת כי"ע וכי"ל. ושיטת רש"י בריש ברכות שהקטר חלבים כל הלילה אפילו מדרבנן, ולא גזרו עליהם שיקרבו עד חצות. אבל הר"מ בפ"ד מה' מעשה הקרבנות ה"ב, רבינו יהונתן במקומו, עמ' 2 (והובא במלא"ש בראש ברכות) ועוד, חולקים וסוברים שאף בהקטרת חלבים ואיברים גזרו שיקריבום עד חצות. ואף שרש"י לא הזכיר אלא "חלבים" נקט במלא"ש שם כדבר פשוט שהוא הדין איברים, כדברי הרע"ב, וכן משמע משו"ת הרשב"א ח"א סי' תמ"ה שציין לו במלא"ש שם (ושם בטעות: סי' רמ"ה). ברם בכי"ע כאן: להקטר חלבים המותרין. ובכי"ל: להקטר חלבים המתירים. ואף בכי"ע צ"ל: המתירין. ואיברים לא נזכרו שם כלל. וגירסא זו של שני כת"י היא מקורית ובוודאי איננה תיקון סופרים. וחלבים "המתירים" הם החלבים שמתירים את הבשר לאכילה,¹⁷ לאפוקי חלבי עולה שהם בכלל איברים ואינם מתירים כלל. ובאו"ש פ"ד מה' מעשה הקרבנות ה"ב הסיק שרש"י בריש ברכות נקט חלבים דווקא, ובהם לא גזרו, שהרי כל זמן שלא הקטירו את החלבים הבשר אסור באכילה, והואיל וכבר גזרו על הבשר שלא יאכל אחרי חצות, אין צורך לגזור על החלבים שמתירים את הבשר, אבל הקטרת איברים דינם כאכילת קדשים. ולפי גירסת כי"ע וכי"ל מפורש כדבריו. וייחדו כאן חלבים המתירים, שלהקטרתם הכשירו כל הלילה אפילו לכתחילה. אבל חלבים שאין מתירין ואיברים (אימורים) אינם קריבים אלא עד חצות מדרבנן.

footnotes: ¹⁷ עיין תו"כ צו פט"ז ה"ד, ל"ט ע"ד, ספרי ריש קרח, בבלי פסחים נ"ט ב' ומ"ש בצל"ח ביצה כ' ב'.

32-33. **זה הכלל כל שמצותו ביום וכו'.**פיסקא ממשנתנו ספ"ב, ועיין בבלי שם כ"א א'.

34-35. **אבל אין חייבין עליהן משם נותר ואין מחשבה פוסלת בהן עד שיעלה עמוד השחר.**צ"ל: ואין חייבין עליהן וכו', כמו שהגיה הגר"א, וכ"ה להלן זבחים פ"ו חט"ז. ועיין לעיל פסחים ספ"ה, ובשתיהם צ"ל: "אבל" (וכ"ה בכי"ל בפסחים שם) אין חייבין וכו', עיין תו"כ צו פי"ב ה"ה, ל"ה ע"ג, ונשתרבבה הגירסא משם לכאן ומכאן לשם, כרגיל בתוספתא. ועיין בבלי זבחים נ"ו ב'.

36. **ר' מנחם בי' ר' יוסה או' וכו'.**בכי"ע: ר' יוסי אומ' וכו'. אבל בד ובכי"ל כלפנינו. וכן היה בתוספתא לפני רש"י כ"ו א', שיטת הריב"ב על הרי"ף שם, חי' הרשב"א, עמ' 129, שו"ת שלו ח"א סי' תרי"ז, ח"ז סי' ת"ן, חי' המיוחסים להר"ן כ"ו א' ד"ה גמרא, ריטב"א כ"ו רע"א ולהלן שם ד"ה א"ר לא שנו (בשם הרשב"א), ר"ן פ"ג סי' אלף פ"ג ד"ה וכן במותריהם. וכ"ה בירושלמי רפ"ג ובבלי כ"ו א'. וסדר הפרקים בתוספתא הוא כמו בסדרי המשניות והירושלמי והרי"ף ומפרשיו. ובהוצ' הבבלי פרק בני העיר הוא אחרי הקורא עומד. וכן מוכח מן הסדר שבה"ג ד"ו, מ"ה ע"ג ואילך, ד"ב, עמ' 222 ואילך. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 997. ובכי"ע מתחיל כאן פרק חדש, והוא פ"ג, אבל גם בד ובכי"ל אין כאן פרק חדש, וכן בחי' הרשב"א הנ"ל מביא ברייתא זו מתוספתא פרק שני של מגילה. וכן היה לפני הרלב"ג תרומה, ק"ג ע"ד, לפני הרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' ב', הרשב"ש סי' שס"א, יוחסין השלם, 26 ע"ב.

**בית הכנסת לא יקחו את הרחבה.**בד, בכי"ע וכי"ל: בני הכנסת לא יקחו וכו'. ובחי' הרשב"א ובתשובותיו הנ"ל, בריטב"א ובר"ן על הרי"ף הנ"ל: בני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו את הרחבה. וכן במשנתנו רפ"ג: בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת וכו', בית הכנסת לא יקחו את הרחוב. ואמרו עלה בירושלמי ובבבלי הנ"ל שהחכמים חולקים על ר' מנחם בר' יוסה וסוברים שאין ברחוב משום קדושת בית הכנסת, ולא מנו אותו במשנתנו, ומה שמתפללים בו בתעניות אינו אלא באקראי ואינו נתפס בקדושה. ונראה שגירסת רוב הנוסחאות¹⁸ נכונה, ופירושה שבני הכנסת שמכרו את בית הכנסת לא יקחו את הרחבה.¹⁹ ובירושלמי פ"ג רה"ב, ע"ד ע"א: ג' מבית הכנסת כבית הכנסת (ועיין בכורות פ"ה מ"ה, אבל עיין זבים פ"ג מ"ב ומלא"ש שם, וכל אחד כעניינו), ושבעה מבני העיר כעיר וכו'. ובראבי"ה ח"ב סי' תק"צ, עמ' 317: שלשה מבני הכנסת וכו'. ועיין בראשונים שהביא באהצו"י, עמ' 67.

footnotes: ¹⁸ כלומר, "בני הכנסת". וגירסת הרשב"א אינה מתאימה לשום נוסח, והיא כנראה הרחבת פירוש של רבינו בעצמו, וממנו בריטב"א ובר"ן. ¹⁹ כלומר, לא יקחו את הרחוב שלפני בית כנסת אחד (שהרי אסור להם למכור בית הכנסת, אם אין להם אחר), כדי להתפלל בו בתעניות ולהוציא לשם את התיבה ולקרוא בספר תורה, עיין בירושלמי ובבבלי בריש פירקין.

37-39. **אמ' ר' יהודה במי דברים אמורי' בזמן שלא התנו עמהן פרנסי אותה העיר אבל אם התנו עמהן פרנסי אותה העיר משנין אותה לכל דבר שירצו.**וכע"ז בד. ובכי"ע: במה דברים אמורים בזמן שהיתנו עמהן פרנסי אותה העיר, לא היתנו עמהן פרנסי אותה העיר רשאין לשנותו לכל דבר שירצו. והנכון כלפנינו, וכן מעתיקים בשם התוספתא בלקוטות הרמב"ן כ"ה סע"ב, וכ"ה בחי' הרשב"א, בתשובותיו, בריטב"א ובר"ן הנ"ל, וציינתי לכולם בתס"ר ח"א, עמ' 232. ולוא היינו מניחים שדברי ר' יהודה דבוקים לרישא אפשר היה לפרש שאם לא התנו עמהן הכוונה לבני הכנסת שמכרו שלא מדעת פרנסי העיר. אבל עיין מ"ש להלן. ובחידושי הרשב"א הנ"ל פירש בתוספתא כאן שבני העיר הם שמכרו, אלא שלא התנו עמהן (כלומר, עם בני העיר) פרנסי העיר שיכולים למכור. אבל הראב"ד בתמים דעים סי' קי"ד פירש את משנתנו שהפרנסים הם שמכרו, והוא מעיד שמפרש על דרך הגמרא, ועל פי הירושלמי והתוספות. ולדעתו שם צ"ל שאף כאן הפרנסים הם שמכרו, אלא שר' יהודה מפרש יותר, ומה שר' מנחם בר' יוסי קורא "בני הכנסת" (כגירסת ד, כי"ע וכי"ל לעיל) קורא ר' יהודה פרנסי העיר. ועיין מ"ש לעיל סד"ה בית הכנסת. ואף לפי פירוש הרשב"א והרמב"ן (עיין להלן) משמע שפירשו שדברי ר' יהודה דבוקים לדברי ר' מנחם בר' יוסי. ועיין מ"ש ע"ז להלן. ומתוך דברי הבבלי כ"ז א' משמע שהברייתא שלנו נסמכה לפיסקא שבמשנתנו רפ"ג: וכן במותריהן. ולפי הירושלמי בסוגיין (פ"ג ה"א, ע"ד ע"א)²⁰ ואביי בבבלי שם הברייתא מתפרשת כפשוטה, במה דברים אמורים שאסור להוריד את המותר מקדושתו, בשלא התנו עמהן הפרנסים בשעת הגבייה, וגבו סתם לבית הכנסת וכדומה, אבל אם התנו ואמרו שאם יותירו ישתמשו בהם לצרכים אחרים, הדמים חולין. ולרבא שם הכוונה לדמים שנותרו מן המבירה אחרי שקנו בהם קדושה אחרת ובהם יכולים לעשות מה שירצו, משום שגוף הנמכר נתחלל על הדמים שלקחו בהם קדושה אחרת, ולפיכך מהני תנאי על הנותר, אבל על הדמים עצמם לא מהני תנאי, שהרי עליהם נתחלל בית הכנסת. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' תפילה הי"ח. ומשום הכי לא הביאו ברייתא זו בבבלי כ"ו סע"א על דברי רבא שם²¹ שאמר: לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתא ביה שיכרא וכו', שהרי לדברי רבא עצמו (כ"ז א') הברייתא שלנו מדברת במותר הדמים גרידא, מה שאין כן רבא המדבר בבית הכנסת שאם מכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר נתחלל על דמיו ומותר לשתות בו (כלומר, בבית הכנסת) שכר, עיין ר"מ הנ"ל הי"ז ובכ"מ שם, ובב"י טאו"ח סי' קנ"ג. אבל הדמים עצמם אסור להוריד מקדושתם. ועיין גם בתוספ' רי"ד מהדו"ת כ"ו א' (מ"ו ע"ד) ד"ה אמר רבא. ברם רוב הראשונים חולקים על הר"מ והרי"ד הנ"ל ומפרשים למישתי ביה שיכרא, לא בבית הכנסת אלא בכסף שקבלו, עיין ר"ח ורש"י כ"ו רע"ב, תוספות כ"ז א' ד"ה אבל, ראב"ד בתמים דעים הנ"ל ובהשגות שמביא בכ"מ הנ"ל, רמב"ן, רשב"א, רא"ש ועוד. ועיין בלקוטות הרמב"ן הנ"ל שפירש את הלשון "למשתי ביה שיכרא" על דרך "שלא יאכיל עגל לעגלים וסייח לסייחים" (ב"מ כ"ח סע"ב), והיא מליצה בעלמא, והכוונה לדמים שקיבלו בעד בית הכנסת. אבל עיין בגירסא שהביא בכ"מ הנ"ל.²² והרמב"ן והרשב"א הנ"ל סוברים שיכולים להתנות גם על בית הכנסת (שאינו אלא תשמיש מצוה, ולא תשמיש קדושה, עיי"ש) וגם על הדמים שיהיו חולין, עיי"ש. ועיין במאירי בסוגיין. ובלקוטות הרמב"ן הנ"ל מסתייע מן התוספתא כאן שמוכח ממנה, שאף על הדמים מהני תנאי, ולאו דווקא על המותר. אבל כבר ראינו שהרמב"ם יפרש שדברי ר' יהודה אינם דבוקים לדברי ר' מנחם בר' יוסי²³ שהיה בן חבירו, אלא לסתם משנתנו: וכן במותריהן, כפי שמוכח מסוגיית הבבלי, ואין מדברים כאן אלא במותר גרידא, ואדרבה מן התוספתא ראייה לדברי הר"מ.

footnotes: ²⁰ שאמרו שם: וכן במותריהם. ממה שגבו גבאי צדקה והותירו. ²¹ עיין בח"ד כאן שכתב: וצ"ל דרבא לא הוה ידע לה להך מתניתא. ותלמודא לא חש לאתויי תניא כותיה, משום דליכא מאן דפליג עליה דרבא. ²² והוא משער שהר"מ גרס בגמרא: למישתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי. והדברים לקוחים מן הר"ן רפ"ג ד"ה לא שנו שהביא גירסא זו, עיי"ש. וספק גדול אם היתה גירסא זו לפני הר"מ, עיין בפיה"מ שלו פ"ג מ"ב שכתב: יכולים למכור, ואפילו לעשות ממנו דירה לשתות בו יין תמיד. ודייק מן הגירסא "למשתי ביה שיכרא" שהכוונה כפשוטה, לשתות בבית הכנסת, עיין בתוספות רי"ד שהבאנו לעיל בפנים. ²³ שהוא, כנראה, בנו של ר' יוסי בר' חלפתא, עיין ירושלמי ריש יבמות, ב' ע"א, ובבלי שבת קי"ח ב'.

39-40. **העושה תיבה ומטפחות לספר עד שלא נשתמש בהן גבוה רשיי להשתמש בהן הדיוט וכו'.**ראבי"ה ח"ב סי' תק"צ, עמ' 319, שו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' ר"ס, שו"ת בנימין זאב סי' קע"ד, ר"ע ע"ב. והברייתא שלנו הובאה בירושלמי כאן פ"ג ה"א, ע"ג ע"ד, ובבבלי (בשינוי לשון) בסנהדרין מ"ח ב'. ובבבלי שם הקשו ממנה לאביי שסובר הזמנה מילתא היא, ותירצו: תנאי וכו' כשירות אעפ"י שלא עיבדן לשמן, רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן ופירש"י שת"ק סובר הזמנה לאו מילתא היא, ואין צורך בעיבוד לשמן, ורשב"ג סובר הזמנה מילתא. ולפ"ז רבא שם סובר כת"ק ואביי כרשב"ג. וכן פירש ביד רמה שם ודחה את פירוש ר"ת שנביא להלן. והברייתא שלנו היא, איפוא, כת"ק שם. ורבינו תם בתוספות שם ד"ה אעפ"י (ובמקבילות) מפרש להפך, עיי"ש, והסכים לו בעל המאור בסוכה פ"א (הוצ' ראם ד' ע"ב). ולפירושם הברייתא שלנו כרשב"ג. והרמב"ן פירש (חי' הר"ן סנהדרין מ"ח ב' ד"ה תנאי) שלאביי כולם סוברים בברייתא האחרונה שהזמנה מילתא היא (ותנאי היא אין הכוונה למחלוקת הת"ק ורשב"ג), ולרבא כולם סוברים שהזמנה לאו מילתא היא. ולרבא הברייתא שלנו ככולי עלמא. אבל עיין בירושלמי יומא פ"ג ה"ו, מ' ע"ג, ומ"ש עליו הרמב"ן במלחמות על בעל המאור הנ"ל, ועיין באהצו"י שם סוף עמ' 33 ואילך. ויש להוסיף גם ריטב"א וחי' הר"ן גיטין מ"ה ב'. ועיין עכשיו בפירוש בעל ערוגת הבושם ח"ב, הוצ' ר"א אורבך, עמ' 46. והפירוש הפשוט הוא בק"ע שם,²⁴ ופירוש בעל פ"מ קשה, ועיי"ש בערוגת הבושם שראה את הקושי שבפירושו. ומתוך דברי הירושלמי מוכח שהת"ק ורשב"ג פליגי אם הזמנה מילתא היא, עיי"ש. ועיין מ"ש באו"ש פ"ד מה' תפילין ה"ט.

footnotes: ²⁴ וקורא "הדיוט" לדברים שבקדושה, או של מצוה, שנועדו לשימוש הדיוט, כשם שבית הכנסת הוא "הדיוט" לגבי "גבוה", עיין להלן שו' 54.

40-41. **אין רשיי להשתמש בהן הדיוט.**ובכי"ע מוסיף כאן: כלים שנשתמש בהן גבוה אל ישתמש בהן הדיוט. וכע"ז גם בד. אבל בבא זו ליתא גם בכי"ל ובשו"ת המיוחסות הנ"ל. ולכאורה היא מיותרת לגמרי, שהרי כן מפורש להלן, שו' 53. אבל דווקא מטעם זה אפשר שהשמיטוה בכי"ו ובכי"ל, אבל כאן אין מדברים בגבוה ממש (הקדש) אלא בתיק של ס"ת, או של תפילין, כמו שפירש לנכון בהר המריה על הר"מ ספ"א מה' בית הבחירה אות נ"ה ד"ה וכלי גבוה. ובירושלמי כאן פ"ג ה"א, ע"ג ע"ד: כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת וכו' כילה דעל ארונא כארונא וכו', עיי"ש. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין באו"ש פ"ד מה' תפילין ה"ט הנ"ל.

41. **אבל משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחה ממנו.**ראבי"ה ושו"ת המיוחסות הנ"ל, חי' הרשב"א כאן, עמ' 149. ופירש בראבי"ה שם שהוא כעין שאמרו בבבלי סנהדרין מ"ח ב': כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור להניח בו מעות, הניח בו תפילין יניח בו מעות. אימא עשאו והניח בו תפילין,²⁵ כרב חסדא. ופירש רש"י הניח בו תפילין, באקראי בעלמא. ובראבי"ה הנ"ל: "שלא ייחדו, והוי כמשאיל". והוא כרב חסדא (לעיל שם מ"ח א', ברכות כ"ג ב'): סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וכו', אזמניה ולא צר ביה, צר ביה (פירש"י: אקראי בעלמא) ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי. ופירש בראבי"ה לעיל שם: דהיינו כאילו השאילו, ודעתו שלא להקדישו. וכן בירושלמי הנ"ל: חמתון יהבון מכושא²⁶ בגו ארונה, אתא שאל לר' אימי, א"ל אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה, עיין בראבי"ה להלן שם, עמ' 320, ובחי' הרשב"א לעיל שם, עמ' 148.

footnotes: ²⁵ כלומר, כלי שנשתמש בו גבוה, כגירסת ד וכי"ע כאן לעיל בסמוך. ²⁶ כלומר, מכושה דכנישתא, עיין ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א.

42. **מטפחות ספרים משנין אותן מספרים לספרים וכו'.**רשב"א הנ"ל, והוסיף: ומכאן משמע דלא בעי עלויא, ואין מורידין דווקא (כלומר, אבל שוה בשוה שרי), ומה שלא הביאו בגמרא (כלומר, כ"ז א' שנסתפקו שם בזה), דילמא לא ידעי לה, ואי נמי משבשתא היא. אבל לפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (עמ' 146), דלא איבעיא להו אלא בספר תורה דוקא, איכא לאוקמה להדין (צ"ל: להדא) תוספתא במטפחות ספרים, דלעולם קורין ספרים סתם לנביאים וכתובים, ולא לתורה, אלא או (ל)תורה, או ספר תורה, וכדאיתא במתני' (רפ"ג), ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה. ועיין בב"י טאו"ח סי' קנ"ג מה שהביא הר"י אבוהב בשם רבינו יונה, ובב"ח שם.²⁷ ומסתבר כפירוש הראשון של רבינו שהבבלי לא ידע ברייתא זו, ומשנין מספרים לספרים, בין מתורה לתורה, ובין מנביאים לנביאים, כפשוטה של הברייתא להלן פ"ג, שו' 66, וכ"ה בירושלמי, עיין מ"ש שם. והתוספתא היא בשיטת הירושלמי. אבל מתוך הבבלי כ"ז א' מוכח שלא גרסו בברייתא שם: גוללין תורה במטפחות תורה, וכן מחקה הגר"א בתוספתא שם.

footnotes: ²⁷ ועיין לעיל שם ברשב"א, עמ' 133, ובהע' 64 שם.

43-44. **העושה מנורה ונר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם הבעלים מהן [אין] רשיי לשנותן וכו'.**כ"ה בכי"ע ובכי"ל (ושם: אינו) ובירושלמי פ"ג ה"ב, ע"ד ע"א. וכן בבבלי ערכין ו' ב': ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה וכו'. אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה. למאי אי לימא לדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי, אלא לדבר מצוה, וטעמא דגוי הוא דפעי, אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי. ואף להבבלי היתה הגירסא בברייתא כמו בתוספתא כאן, אלא שקיצר, ומן הסיפא הוא ששואל לר' יוחנן,²⁸ "מאי איריא גוי, אפילו ישראל נמי". ופירש"י: שלא נשתקע וכו', שעדיין אומרין זו היא מנורה נדבתו של פלוני וכו'. ועיין גם ר"מ פ"ח מה' מתנות עניים ה"ו. ועיין רידב"ז שם. אבל בירושלמי כאן מפורש: אם היה שם הבעלים חקוק עליהן כמי שלא נשתכח (כן גורס הירושלמי גם בברייתא "נשתכח" במקום "נשתקע", והיא היא) שם הבעלים מהן. והובא גם בתמים דעים להראב"ד סי' קט"ו ועוד, עיין אהצו"י, עמ' 68.

footnotes: ²⁸ והוא כפירוש הרמב"ם שנביא להלן בפנים וטיו"ד סי' רנ"ט. ועיין מאירי ב"ב, עמ' 57. אבל לשיטת התוספות בערכין שם ד"ה אילימא צ"ל שהבבלי לא הכיר את הסיפא כאן. ועיין בבאורי הגר"א יו"ד סי' רנ"ט ס"ק ג', אות י"ב.

45-46. **יחיד שפסק צדקה בעירו נותנה לעניי עירו, בעיר אחרת נותנה לעניי עיר אחרת.**וכ"ה בד, וכן בירושלמי פ"ג ה"ב, ע"ד ע"א: בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהן. בני העיר שפסקו בעיר אחרת נותנין במקומן. ובראבי"ה ח"ב סי' תקצ"ב: ובתוספתא ובירושלמי גרסינן הכי בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהן, בני העיר שפסקו נותנין במקומן. ובראבי"ה שלפנינו ישנה השמטה ע"י הדומות, אבל כן מביא במרדכי כאן פ"ג סי' תתכ"ה. וכן בבבלי כ"ז א': ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר. ובכי"ע כאן בטעות: נותנה לעניי עירו. ולהלן ב"ק פ"י ה"ג: האומר תנו מאתים דינר לעניים יתנו לעניי אותה העיר. ר' אחא אמר לעניי כל ישראל. והביאוה בה"ג, ברי"ף ועוד כמה ראשונים, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 130, ומ"ש שם בגיטין פ"ג, עמ' 72.

46-47. **הפרנסין שפסקו צדקה בעירן נותנה לעניי עירן. בעיר אחרת נותנין אותה לעניי עיר אחרת.**וכ"ה בד. ובכי"ע: נותנין אותה לעניי אותה העיר. והיא היא, והכוונה לעיר שפסקו בה, כסיגנון הבבלי כ"ז סע"א. ובראבי"ה ח"ב סי' תקצ"ב, עמ' 324: "ובתוספתא גרסינן פרנסים שפסקו בעיר אחרת תינתן לעיר אחרת, משמע אף על פי שהוא פרנס בעירו", כלומר דינו כיחיד. וע"פ התוספתא מתבאר הירושלמי כאן פ"ג ה"ב, ע"ד ע"א: כהדא ר' חלבו הוה דרש בציפורין פסק תמן, אתא בעא למיתן הכא, א"ל ר' אימי יחידיי את. ונראה שר' חלבו היה פרנס בטבריא (עיין ירושלמי תענית פ"ב ה"א, ס"ה ע"א), וסבר שדין הפרנס כדין הציבור, ואמר לו ר' אימי יחידיי את, כמפורש בתוספתא כאן.

47-49. **הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשיי לשנותה לדבר אחר, משזכו בה הפרנסין אין רשיי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן.**וכע"ז בד ובכי"ל. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברמב"ן ב"ב ח' ב' ד"ה ולשנותן, בחי' הרשב"א כאן, עמ' 130, בשו"ת שלו סי' תרי"ז, ובמיוחסות סי' רס"ח, בר"ן כאן פ"ג סי' אלף פ"ג סד"ה וכן במותריהן, ובחידושיו לב"ב ח' ב', והובא בשטמ"ק שם ד"ה ולשנותן, בנימוקי יוסף שם פ"א סי' תרל"ג, ובשו"ת הרשב"ש סי' שס"א. ובאו"ז ח"א ה' צדקה סי' י"א, ח' ע"א: כל המעות עד שלא ניתנו לגיזברין רשאי לשנותן, משניתנו לגיזברין אי אתה רשאי לשנותן, ואי' (=ואיתא) נמי פ"ק דערכין (ו' א') ובתוספ' דמגילה. והובאו דבריו במרדכי ב"ב פ"א סי' תצ"ז. והנה בבבלי שהזכיר באו"ז חסרות המלים "לדבר אחר", "אלא מדעתן". וכגירסא שלפנינו בתוספתא גם בירושלמי כאן פ"א ה"ו, ע' סע"ב, ופ"ג סה"א, ע"ד ע"א, ואף שם חסר בשני המקומות "לדבר אחר", "אלא מדעתן". והגירסא שלפנינו מקויימת ע"י ד, כי"ל וכל הראשונים הנ"ל (חוץ מן האו"ז שכתב ע"פ הבבלי ערכין, והוסיף את מקור הברייתא). והסתייעו מכאן הראשונים הנ"ל, שאם הבעלים רוצים לשנות והגיזברים מסכימים להם, יכולים לשנות. ובתוספות ערכין ו' ב' פירשו שהכוונה לא לשינוי ממש אלא להלואה, ועיין בהשמטות משטמ"ק בסוף המסכת שם, ובגמרא שם ו' רע"ב, וכן פירשו כמה מן הראשונים, ומנאם הריטב"א ב"ב ח' ב'. וכמה מן הראשונים הנ"ל חילקו בין צדקה לעניים שהגבאי זוכה בהם לעניים מיד שבאה לידו, ובין מעות לצרכי ציבור, או קופה ותמחוי שגובין ליום, או ליומים, וכן נרות לבית הכנסת וכדומה, ובזה יכולים הפרנסים לשנותן. ועיין מה שהאריך בזה במחנה אפרים ה' צדקה סי' י', ומ"ש בצפנת פענח פ"ז מה' מתנות עניים ה"א, ופ"ט שם ה"ז. ועיין מ"ש לעיל שקלים ספ"א. אבל בכי"ע כאן: הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסין אין רשאי לשנותן לדבר אחר אלא מדעתן. וכן מעתיק הריצב"א בתשובה (תשובות השייכות לס' קניין סוף סי' כ"ז): ואמרי' נמי בתוספתא דמגלה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים אין רשאין לשנותה אלא מדעתם. וכ"ה בשמו גם באו"ז ה' צדקה סי' כ"ג, ט' ע"ב, אלא ששם יותר מדוייק: אינו רשאי לשנותה לד"א אלא מדעתם. וכ"ה מלה במלה גם במרדכי ב"ב פ"א סי' תק"ב בד' קושטא וד"ו, אבל מדפוס סביוניטא שי"ד ואילך כבר הגיהו במרדכי כתוספתא שבדפוסים, וכן הגיהו באו"ז הנ"ל. ולא זו בלבד שאי אפשר להגיה בשלש נוסחאות, אלא מתוך העניין עצמו מוכרח שגרסו בתוספתא כגי' כי"ע, שהרי הריצב"א הסתייע מכאן, שאם יש לאדם קרוב בעיר אין רשאי ליתן צדקה שלו לקרובו לבדו, אלא לגבאי העיר יתננה והם יחלקוה. ולפי הגירסא שלפנינו בתוספתא אינו עניין כלל לנידון שלפניו. ובעל כרחינו אנו אומרים שהנכון הוא כמו שהוא בספרים, וגרס בתוספתא כגירסת כי"ע, ופירשה שהפרנס הפוסק צדקה על בני העיר אין היחיד רשאי לשנותה²⁹ וליתנה למי שהוא רוצה ולמה שהוא רוצה, אלא מדעת הפרנסין, והוא הדין יחיד שפסק יחד עם בני עירו, עיי"ש בתשובת הריצב"א. וע"פ זה נבין את דעת השואל להרשב"א בשו"ת שלו ח"א סי' תר"ד, וכ"ה שם: שאלת נודר מעות לצדקה עד שלא באת ליד גבאי אם רשאי לשנותה, ושיהא דעתו לשלם לאחר זמן, כמו שנראה בפ' קמא דערכין (ו' א') דצדקה משבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנותה לא הנודר ולא הגבאי וכו', אם משמע דקודם לכן אפילו הנודר יהא רשאי, אם לא. תשובה. כבר ידעת וכו', ולכולהו פירושי קודם שבאת ליד גבאי מותר ללוותה, כההיא דערכין, דתנא בתוספתא הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסים אין רשאי לשנותה אלא מדעתן, ואמרת דפוסק על אחרים משמע, אבל נודר עצמו לא, אין הדבר כן אלא פוסק על עצמו קאמר, ומיירי נמי לשנותה לגמרי לעניין אחר, ומיהו בעינן דעת הפרנסי' וכו'. ולכאורה יש כאן שיבוש ברור בהבאה מן התוספתא שהרי רבינו בעצמו בחידושיו הנ"ל ובתשובתו שם סי' תרי"ז ובמיוחסות סי' רס"ח מעתיק כגירסת כי"ו, ד וכי"ל. ולא עוד אלא שהוא מביא ראייה ממנה שקודם שבאת ליד גבאי מותר ללוותה, והרי לפי הבאתו מפורש שם להפך. אבל קרוב לוודאי שהרשב"א מעתיק כאן את דברי השואל, וצ"ל שם: [ומה] דתנא בתוספתא וכו', ואמרת דפוסק וכו', והיינו שהשואל הביא את התוספתא (בגירסת כי"ע, וכמו שהעתיק הרשב"א שם) ופירשה שהפרנס פסק עליו צדקה משום "דפוסק על אחרים משמע", ולפיכך אינו יכול לשנות אפילו אם לא באה לידי הפרנסים, אבל הנודר על עצמו בוודאי יכול לשנות לפני שזכו בה הגזברים, והיא כגירסת הריצב"א, וכמו שפירשנו את דבריו לעיל. ודחה הרשב"א את פירושו ואמר: אין הדבר כן אלא פוסק על עצמו מיירי. ואשר לסתירה בינה ובין הבבלי ערכין שמפורש שם שעד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה, אין הדברים אמורים בבבלי אלא ברוצה ללוות,³⁰ אבל התוספתא כאן מדברת ברוצה לשנותה לגמרי לעניין אחר, ובזה אסור אפילו לא זכו בה הפרנסים. ורבינו לא נכנס אתו לויכוח בגירסת התוספתא, משום שכנראה היתה ידועה לו גם גירסת השואל.

footnotes: ²⁹ כן ("לשנותה", ולא: לשנותן) צ"ל בכי"ע, כמו שהוא בתשובת הריצב"א ובכל שאר נוסחאות התוספתא. ³⁰ עיין להלן שם בתשובה סי' תר"ה ומ"ש רבינו בחידושיו לב"ב ח' ב'.

49-52. **גוי שהקדיש קורה לבית הכנסת וכתוב עליו לשם בודקין אותו אם אמ' לשם הקדש נדרתי גונזין אותו, ואם א' לשום בית הכנסת נדרתי גוררין מקום השם וגונזין אותו ומשתמשין במותר.**בבבלי ערכין ו' א': גוי שהתנדב קורה לבית הכנסת (עיין שטמ"ק שם) ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה (כלומר, כוונתי היתה לעשות ממנה כדרך שישראל עושים, עיין בפירש"י לעיל שם בעניין תרומה) יגוד וישתמש במותר, ואם לאו טעונה גניזה, חיישינן שמא לבו לשמים וכו', קמ"ל דאע"ג דשם כתוב עליה יגוד וישתמש במותר, דשם שלא במקומו³¹ לאו קדוש, דתניא היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנז. ועיין בבלי שבת ס"א ב'. ומתוך לשון התוספתא "שהקדיש לבית הכנסת" משמע כלשון ראשון שברש"י בפירוש על "דעת ישראל" שבבבלי שם. וההלכה שברישא ברורה, שאם הגוי כיוון להקדש בדק הבית ההקדש חל וטעון גניזה (עיין ר"מ פ"ח מה' מתנות עניים ה"ח). והוא הדין בסתם, עיין בלחם משנה פ"א מה' ערכין הי"ב. ועיין ר"מ פ"ה מה' מתנות עניים הנ"ל וברדב"ז שם. אבל דברי הסיפא שגודדין (כצ"ל, כלומר שחותכין יחד עם העץ, אבל לגרור אסור, שהרי מוחק את השם) את מקום השם וגונזין אותו ומשתמשים במותר לא נתברר, אם הכוונה שחותך וקולף מקום השם, והמותר שמשתמש בו כולל גם את המקום שהיה לפני הגדידה כנגד השם, או שחותך וקוצץ את כל העץ כנגד השם, עד למטה, ומשתמש במותר שלפניו ושלאחריו. ובתשב"ץ ח"א סי' ב' (ז' ע"ג) כותב: והכי איתא בתוספתא דמגילה בפ"ב (כחילוק הפרקים שלפנינו) שהשם הכתוב בקורה טעון גניזה וכו', ולא באר יותר. אבל עיין מ"ש להלן שם סי' קמ"ט, ע"ד ע"א, ומדבריו שם מוכח (ועיי"ש בשאלה) שאין השם תופס את כל מה שתחתיו,³² אלא שרבינו אסר לקלוף משום חשש מחיקה, עיי"ש. ובתוספות ערכין שם ד"ה יגוד תפסו כדבר פשוט שאסור ליהנות מכל החתיכה כנגד השם, ובמקומו השם מקדש כל מה שתחתיו. וכן משמע מלשון מס' סופרים פ"ה סהי"ד, הוצ' היגר, עמ' 160, ומס' ס"ת פ"ה הי"ב, הוצ' הנ"ל, עמ' ל"ה. ובמגן אברהם או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ח אות כ"ו מביא בשם שו"ת מהרי"ל שהוא חולק על בעלי התוספות, ועיין בשו"ת חות יאיר סי' ט"ז ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סי' ע"ז שפקפקו בדבר, אבל לא הזכירו לא את התשב"ץ ולא את מהרי"ל הנ"ל. ועיין באור הישר להגר"י הילמן בערכין שם. ועיין בס' שינויי נוסחאות וגרסאות לס' משנה תורה (פראנקפורט תר"נ) פ"ו מה' יסודי התורה ה"ו.

footnotes: ³¹ כלומר, על מקום שאין דרכו להכתב, כפירוש השני שברש"י, ועיין בס' יריאים השלם סי' שס"ו, קצ"ח סע"א, ובהע' י' שם. ³² עיין בב"י (בדק הבית) טיו"ד סוף סי' רע"ו ובכנה"ג הגהות ב"י אות כ"ז.

52-53. **כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשיי לישתמש בהן הדיוט, משנשתמש בהן גבוה אין רשיי וכו'.**ירושלמי יומא פ"ג ה"ו, מ' ע"ג. ואף שהלק מברייתא זו כבר נכפלה לעיל, שו' 41, בד ובכי"ע, כבר כתבנו שם בשם הר המריה ששם אין הכוונה לבית המקדש, ופעמים קורא גבוה לדברים שבקדושה שמשתמש בהם הדיוט, ופעמים הכוונה לגבוה ממש, בית המקדש וכלי שרת, והכל לפי העניין. ולהלן מנחות ספ"ט מפורש: כלי שרת עד שלא נשתמש בהן גבוה³³ רשיי הדיוט וכו'. ומדברים בכלי שרת שלא עשאן מן ההקדש (עיין תוספתא מנחות פ"ט הי"ח), שלא היה להם מותר, עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 28–29, ד"ה וכלי שרת וד"ה ובמשנתנו. ועיין ירושלמי יומא פ"ג הנ"ל. ועיין ר"מ ספ"א מה' בית הבחירה ובבלי ע"ז נ"ב ב'. ושם מוכח שאם נשתמש בהם גבוה אין משתמש בהם ההדיוט, עיין במשנה למלך על הר"מ שם.

footnotes: ³³ כ"ה בכי"ו. ובדפוסים ואצל צוקרמנדל נשמטה מלה זו.

53-54. **וכלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה.**וכן להלן מנחות פ"ט הכ"א: כלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן [כלי שרת]. כלי שרת שניקבו וכו'. ובמכילתא דרשב"י סוף יתרו, עמ' 157: מזבח אבנים וכו' תעשה לי שתהא חציבתן והביאתן [ובניית]ן לשמי. וכן בירושלמי יומא הנ"ל: דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו, בגדי קדש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו. ובספרי נשא ריש פי' מ"ט, עמ' 52: וקרבנו קערת כסף אחת. מגיד שלא נעשו מתחילה אלא על שם קרבנות.³⁴ ובמכילתא דר' ישמעאל יתרו פי"א, עמ' 242: מזבח מיוחד לי שלא תבנהו מתחילה לשום דבר אחר. וברור מכל המקומות הנ"ל שכלי שרת טעונים עשייה לשם הקדש מתחילתן, ואם נעשו מתחילה לשם הדיוט אין משתמשין בהן [תיקונים והוספות: בהוספה למדרש תהלים פקי״ט, הוצ׳ בובר, ריש עמ׳ 497: קדירה שאכלתי בה חולין לא אכלתי בה קדשים.]. וכן פסק הר"מ בספ"א מה' בית הבחירה.³⁵ ועיין בקרית ספר להמבי"ט שם. ועיין באו"ש פ"ד מה' תפילין ה"ט. ועיין בתוספות סוכה מ"ט א' ד"ה שכל, וכבר תמה עליהם במרכבת המשנה למכילתא סוף יתרו מן התוספתא כאן. והאחרונים³⁶ הרעישו על הר"מ הנ"ל מסוגיית הבבלי בזבחים קט"ז ב' ומנחות כ"ב א' (והוא מתו"כ נדבה פ"ו ה"ה, ז' ע"ג) שאמרו שם: דתניא ר' אלעזר בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בהן הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט. ולכאורה נראה שיש כאן היקש גמור, ולשיטת התוספתא כאן והירושלמי יומא שפסק הר"מ שם כמותן, אף עצים צריכים להיות קציצתם לשם הקדש, כדין מזבח שטעון חציבתו לשם הקדש. ובברייתא מפורש "אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט", מכלל שרק שימוש פוסל בהן, אבל אין צורך בהכנתן לשם הקדש. וכן מוכח ממעשה דוד (ש"ב ספכ"ד) שלפי הבבלי שם השתמש במוריגים וכלי הבקר, והרי בוודאי שארונה לא עשה את המוריגים לשם הקדש, אלא הואיל והיו חדשים ("חדתי") ועדיין לא השתמש בהם, מותר. ברם קרוב לוודאי שאין כאן היקש גמור אלא אסמכתא בעלמא, שאם לא כן נצריך גם שלא יעלה עליהם ברזל כדין מזבח, ועוד הרי ר' אלעזר בר' שמעון חולק שם (בתו"כ ובמנחות הנ"ל) על ר' אלעזר בר' שמוע, והרי אף הוא מקיש עצים למזבח, אלא שדורש, מה מזבח משל ציבור אף עצים משל ציבור, וקשה הרי אין היקש למחצה,³⁷ ובעל כרחינו אנו אומרים שאין כאן היקש גמור לכולי עלמא, ואין חולקים אלא בהלכה, ולר"א בר' שמעון אין דמיון בין המזבח לעצים אלא ששניהם באים משל ציבור. ור"א בן שמוע מוסיף ששניהם אין באים אלא מדבר שלא נשתמש בהם ההדיוט, ואינו חולק כלל על דברי ר"א בר' שמעון. וכן מוכח מסוגיית הבבלי במנחות שם ששאלו "מאי ביניהו", הרי שאין ביניהם פלוגתא בעניין עצים משל ציבור, כמו שהוכיח לנכון בלחם משנה במקומו, וכ"ה בשו"ת חתם סופר או"ח סי' מ'.³⁸ ועל כל פנים סובר ר"א בר' שמעון שעצים כשרים אפילו בישנים (עיין בבלי שם), אע"פ שהוא בעצמו מקיש עצים למזבח לעניין הבאה משל ציבור. וכן הברייתא בתוספתא כאן ובירושלמי הנ"ל, שמצריכים במזבח עשייה לשמה, אף הם יכולים לסבור כר"א בן שמוע המקיש עצים למזבח לעניין שאין מביאין אותם מן הישנים, אבל אין כאן היקש גמור, ואין צורך שיקצצו אותם מתחילה לשם הקדש. ואפשר שלמדו כן ממעשה דוד בסוף שמואל ב', שהעלה את כלי הבקר שבוודאי לא נעשו לשם הקדש.³⁹ ולפיכך דיינו שלא נוסיף עלה, ואלמלא דברי ר' אלעזר בן שמוע היינו מכשירים גם עצים שנעשתה בהם מלאכה, ואין מכשירי הקרבן עדיפים מן הקרבן עצמו שקונים אותו מן ההדיוט אף שעשה בו מלאכה,⁴⁰ אלא שהר"מ פסק כר"ש בן אלעזר שאין מביאים מן הישנים. וכן כתב בפ"ו מה' איסורי מזבח ה"ב: ועצי סתירה פסולין לעולם,⁴¹ לא יביאו אלא חדשים.⁴² והר"מ השתמש כאן בשני מקורות, והוא פסק כר"א בן שמוע שאין מביאין אלא מן החדשים, ופסק כדברי התוספתא במנחות פ"ט הי"ד: ושל סתירה מכל מקום הרי אלו פסולין. והלכה זו היא לכולי עלמא, ואינו מדברי ר' אלעזר, שמנה חמישה אילנות גרידא, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 258. ועכשיו ראיתי שכבר קדמני בזה הגאון ר' רפאל כ"ץ בספרו ושב הכהן סי' ו'.⁴³ ולפי זה אפילו עצי סתירה הבאים מכלים חדשים פסולין,⁴⁴ והוא פסול מיוחד בעצים, כמו שפסלו במנורה הבאה מן הגרוטאות,⁴⁵ ולא חילקו בין גרוטאות של כלי ישן ושל כלי חדש, ומצותה לכתחילה מן העשת גרידא, ובדיעבד ממתכת.⁴⁶ ולפ"ז עצי סתירה פסולים אפילו בנדב עצים למזבח (וכלשון התוספתא: מכל מקום), עיין ר"מ פ"ו מה' איסורי מזבח ה"ג ובמשנה למלך שם, אבל עצים ישנים אפשר שאינם עדיפים מקרבן בהמה, שהרי הם לא הוקשו למזבח. ומ"ש הר"מ: לא יביאו אלא חדשים, מדבר בעצי המערכה, עיי"ש. ועיין בפרשת דרכים, דרך המלך, דרוש י"ב, שהקשה על הר"מ מן הבבלי בזבחים ומנחות, והעיר על הירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג, כ' רע"ב, שמשמע משם שכלי הקדש שכבר הוקדשו אף בהם אם נשתמש בהם הדיוט נפסלו לשימוש ההקדש, ותמה עלה מן הבבלי ע"ז נ"ב ב', שמבואר שם להפך. ועיין בחתם סופר או"ח סי' מ' הנ"ל שבאר שאין ראייה מן הירושלמי, עיי"ש.

footnotes: ³⁴ כנראה שהכוונה להמשך הפסוק שלשים ומאה משקלה, והואיל וכל הכפות כולן היו שוות הרי מוכח שנעשו מתחילה לשם קרבן והקדישו את הכפות לכלי שרת, ועשאום מתחילה לכך, כפי שיוצא מפי' רבינו הלל שם, ועיין מ"ש לעיל יומא פ"א, הע' 98. ובספרי דבי רב לרד"פ במקומו, נ"ג ע"א, תמה מה עניין קערות וכפות לכלי שרת, ולא זכיתי להבין את דבריו, שהרי מוכח בזבחים פ"ח א' ומנחות ח' ב' שהקערות והמזרקים היו כלי שרת. וכן מפורש בספרי זוטא שם ז', י"ג, עמ' 252, והובא בפירוש רבינו הלל שם, י"ג ע"א. וכן להלן בספרי פי' מ"ט, עמ' 53: כף אחת שעושה מה שבתוכה אחת, והובאה הברייתא בירושלמי חגיגה פ"ג ה"ב, ע"ט ע"א. ועיין בבלי שם כ"ג ב' (ועיי"ש בתוספות כ"ד א' ד"ה דאורייתא) ופסחים י"ט א'. ועיין בפירוש הנצי"ב לספרי הנ"ל, קפ"א ע"א, ובמתנות כהונה לבמ"ר פי"ג, י"ג. ³⁵ ועיין ר"מ פ"ח מה' כלי המקדש ה"ג ומ"ש לעיל יומא פ"א, הע' 99. ³⁶ עיין בהר המריה על הר"מ במקומו ומ"ש להלן בפנים. ³⁷ עיין בלחם משנה פ"ו מה' איסורי מזבח ה"ב. ועיין רשב"א, מאירי ור"ן נדרים ו' סע"א, ואינו דומה לשם, שהרי צדקה באה מן הריבוי גרידא, ואף שם נסתפקו בנדרים ז' א' באין היקש למחצה, אבל במזבח מבואר יותר לפי מכילתא דרשב"י הנ"ל. ועיין בס' בתי כהונה, בית ועד, ס"א ע"ג. ³⁸ ועיי"ש שתמה על שו"ת חות יאיר סי' קס"א שפסק הלכה כר"ש בן אלעזר, והוסיף: ומהתימא על הגאון בעל חות יאיר שנעלמה ממנו סוגיא דזבחים במקומה. ולא זכיתי להבין את דבריו, שהרי בחות יאיר שם הביא בעצמו גמרא זו, ופירש שרבא לרווחא דמילתא עביד כן, עיי"ש. ³⁹ אמנם מן הכתובים עצמם אין הוכחה שדוד שמע לדברי ארונא וקנה ממנו גם את המוריגים וכלי הבקר, עיין ש"ב כ"ד, כ"ד, כפי שהעיר לנכון הגאון ר' רפאל כ"ץ בספרו ושב הכהן סי' ה', אבל מתוך הגמרא משמע שהבינו שקניית הגרן כללה אף את כלי הבקר, ולא מצינו שנחלקו בזה. ⁴⁰ ועיין בפי' הנצי"ב לספרי במדבר, קפ"א ע"ב, שחילק בין בעלי חיים לשאר קרבנות. ⁴¹ וכלשון התוספתא שנביא להלן: מכל מקום הרי אלו פסולין. עיין מ"ש להלן בפנים בסוף הדבור. ושמא צריך להמשיך בר"מ את המלה "לעולם" למטה, כלומר לעולם לא יביאו לכתחילה למערכה אלא חדשים, עיין לעיל שם פ"ז ה"ג. ⁴² ובספ"ה שם פסק כר"א בר' שמעון שעצים באים משל ציבור, משום שאף ר"א בן שמוע אינו חולק על כך, וכפירוש הגאון בעל חתם סופר שהבאנו לעיל בפנים. ⁴³ בתס"ר שם הבאתי את דברי המיוחס להר"ש בתו"כ, ח' ע"ג, שפירש בתוספתא: היינו מייש היינו סתירה, והוא משום שהיה קשה לו שיש כאן ששה מינים, ולפיכך פירש שסתירה הוא מין עץ והוא בכלל מייש. אבל בתו"כ נדבה פ"ו ה"ד, ז' ע"ב, לא נזכרה סתירה כלל בדברי ר' אלעזר, אלא שנוספה בגליון כי"ד, עיין בהוצ' הר"א פינקלשטין, כ"ה סע"א. ובתס"ר שם הבאתי גם את דברי מדרש הגדול ויקרא, עמ' 35: יכול אף עצי סתירה כשרים ת"ל עצים אשר על האש על המזבח, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט, זה דברי ר' אליעזר (על הגירסא "ר' אליעזר", או ר' "אלעזר", עיין בהערות רמא"ש לתו"כ שהוציא לאור, עמ' 71). ר' אלעזר בר' שמעון אומר יכול המתנדב עולה וכו'. הרי לך שהוא פירש שאף עצי סתירה הם מדברי ר' אליעזר שבתו"כ ובברייתא שבבבלי הנ"ל, והן הן עצי סתירה הן הן עצים שנשתמש בהן הדיוט. ועיין בלחם משנה על הר"מ הנ"ל במקומו. אבל קרוב לוודאי שבעל מה"ג ניסח כאן ע"פ הרמב"ם, וכפי שמוכח מלשונו "זה דברי ר' אליעזר" (במקום: אילו דברי וכו'). ועיין גם במה"ג וירא כ"ב, ג', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שנ"א. ⁴⁴ ועיין לעיל תענית פ"ג, שו' 42 ומקבילות, וברור שלא עשו סולמות ממש, אלא כמין סולמות, וכיוונו מתחילה לשם עצים. ובמקרא בסוף ש"ב לא נזכר כלל שבקעו את הכלים, ואפשר שהקריבו בהם כמו שהם, והרי בבמה אין צריך לשפות את העצים לפי מדת המזבח, עיין ר"מ פ"ז מה' איסורי מזבח סה"ג ובהר המריה שם. ואפשר ג"כ שאחרי שהקדישו את הכלי אין הביקוע אלא כשיפוי בעלמא. אמנם בש"א ו', י"ד, מבואר שהקריבו בעצי סתירה, וכבר נעשתה בהם מלאכה, אין למדין מסרני פלשתים (כירושלמי ע"ז פ"ב ה"א, מ' ע"ג, וכפירוש הרד"ק בש"א במקומו), או שהוראת שעה היתה (בבלי שם כ"ד ב'). ⁴⁵ עיין בתוספתא מנחות פ"ט הי"ח וחולין פ"א הי"ח ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 221. ⁴⁶ עיין בתוספתא הנ"ל.

54-55. **אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן בהר הבית.**בד: שחצבו מתחלה להדיוט אין בונין וכו'. ובכי"ע: אבנים וקורות שנפסלו מתחילה להדיוט וכו'. ובכי"ל יש כאן השמטה ע"י הדומות, ומתוך ההשמטה נראה שאף שם היתה הגירסא להדיוט, ונשמט מן "להדיוט" עד "להדיוט". אבל בר"מ ספ"א מה' בית הבחירה מעתיק ממש כגי' כי"ו, ומקורו מכאן, כמו שהעיר לנכון בתכ"מ כאן, שראה את גירסת אור הגנוז (=כי"ו). ואף כאן פסק הר"מ ע"פ גירסת כי"ו נגד כל הנוסחאות, ודוגמתו לעיל עירובין פ"ג, שו' 56, עיין מש"ש ד"ה לא היה.

55-56. **אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להן פדיון וטעונין גניזה.**בד, כי"ע וכי"ל חסר "ושנגממו". וכן בפי' הרלב"ג תרומה, ק"ג ע"ד: שאבני היכל שנפגמו פסולות, וכבר נתבאר זה בשני (כחילוק הפרקים שלפנינו) מתוספת מגילה. אבל גם בר"מ פ"א מה' בית הבחירה הט"ו: אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין, ואין להם פדיון אלא נגנזים. וכן העתיק בשם התוספתא הרמב"ן במלחמות ע"ז פ"ד, ובלקוטות כאן כ"ה רע"ב, והובא ברשב"א, עמ' 142, בריטב"א כ"ה סע"א ובר"ן פ"ג סי' אלף פ"ד, ואצל כולם: שנפגמו ושנגממו. ובמכילתא דרשב"י סוף יתרו, עמ' 157: בונה אתה את ההיכל והעזרות באבנים שנפגמו או שנגממו. והכוונה שבונה אותן באבנים שנפגמו או שנגממו מבחוץ, אבל אסור לפגום ולגמום אותם בברזל בפנים, כמפורש במכילתא דר' ישמעאל סוף יתרו, עמ' 244, וכשיטת ר' נחמיה להלן סוטה רפט"ו, ובמקבילות בירושלמי ובבבלי שם.⁴⁷ ועיין מדות פ"ג מ"ד ובהשגות הראב"ד פ"א מה' בית הבחירה הט"ז. ומכאן אנו למדים שאם נפגמו או נגממו בפנים נפסלו לגמרי, ואין לתקנן אח"כ בחוץ. והרמב"ן הנ"ל רצה להשוות בזה דין בית הכנסת להר הבית והעזרות שלא יועיל לו פדיון, ודחה שבית הכנסת אחרי שנמלכו שלא להתפלל שם אינו אלא כתשמישי מצוה, ולא כתשמישי קדושה, עיי"ש, ועיין בסה"מ להר"מ בתחילת יד החזקה ל"ת ס"ה [תיקונים והוספות: עיין באור גדול שבמשניות הוצ׳ ראם יומא ספ״ז.]. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' ל"ד, ל"ה. ובאו"ז ח"ב סי' שפ"ו, ע"ט ע"ד ואילך, פסק שבארון ממש (תיבה) של ס"ת שבלה טעון גניזה, אבל ארון שהיה בנוי בתוך הקיר אינו עשוי אלא לשמירה ("לנטורי בעלמא", עיין בבלי כ"ו ב'), ואינו טעון גניזה. ותשובתו הובאה במרדכי כאן פ"ג סי' תתכ"ב. ועיין בצפנת פענח פ"י מה' ספר תורה ה"ד. ובשו"ת מהר"מ ב"ב, ד' קרימונה סי' קמ"ה ובהוצ' מק"נ, עמ' 326, הביא בשם ראבי"ה שמעשה היה בקלוניא שנשבר ארון של אבנים והורה הראב"ן (כ"ה בהוצ' מק"נ) לפנות כל עפר ארון הקודש אל (בהוצ' מק"נ: מלא) גומא אחת ולכסותו בעפר, וכן עשו. וכן הורה הר"א ממיץ (בד"ק: בשם הר"א ממיץ) שכתב כן בס' יראים וכו'. ובס' יראים השלם סי' ק"ד, עמ' 76: הילכך אסור ליהנות מעפר חומות ביהכנ"ס לחפות דרכים וסטרטאות דכל דבר הקדש בקדושתיה קיימי אם לא נתחלל ע"י מעות, או שאר מטלטלי וכו', ואפילו שוה מנה יכול לחללו על שוה פרוטה לכתחילה, כדי שלא יבא לידי מכשול, ותניא (כ"ו ב') תשמישי קדושה נגנזין, תשמישי מצוה נזרקין, ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקומי ס"ת ומזוזות וכו'. ומדבריו מוכח שארון הקודש שנשבר טעון גניזה, ואין פדיון מועיל בו, אלא בית הכנסת, כשיטת הרמב"ן הנ"ל. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תק"צ, עמ' 318, ובהערות שם. ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ד' ד' פיורדא, ח' ע"ג, שתמה על דברי מהר"מ הנ"ל, עיי"ש. ובשו"ת זרע אמת לר' ישמעאל הכהן ח"א סי' כ"ג (וציין לו במחזיק ברכה סוף סי' קנ"ב) פסק שתיבות ספרים שלנו אין להן אלא קדושת בית הכנסת, וכשבלו מותר למכר אותם להסקה, ובדמיהם יעשו תיבות חדשות, ועיין צפנת פענח פ"ז מה' לולב הכ"ז. ועיין ר"מ פ"י מה' ספר תורה ה"ד, ומ"ש עליו בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ל"ח. וכבר האריכו בזה האחרונים לשו"ע או"ח בהגהת הרמ"א סי' קנ"ב ס"ק א', סי' קנ"ד ס"ק ג' ועוד.

footnotes: ⁴⁷ ועיין ר"מ פ"א מה' בית הבחירה ה"ח. ובכ"מ שם סיים שהר"מ סמך על דברי אביי בתמיד כ"ו ב'. ואנו רואים שאף סתם המכילתא ומכילתא דרשב"י מסייע לו. ועיין ריטב"א יומא י"ט א' ד"ה לשכת הגזית, ופירוש של קדמונים הוא, עיין ערוך ערך גזת, ואף הוא מסייע לדברי הר"מ, ועיין במשנה למלך שם במקומו. אבל רש"י במ"א ו', ז', פירש ע"פ דעת ר' יהודה ורבי, ולפי זה אין לבנות אף את ההיכל והעזרות באבנים גמומות שלא כדעת שתי המכילתות.

56-57. **אמ' ר' יהודה מעשה בר' לעזר בי ר' צדוק שלקח בית הכנסת של אכסנדריים שהיתה בירושלם וכו'.**ביוחסין השלם 26 ע"ב: ועוד בסוף פרק ב' (כמניין הפרקים שלפנינו) דמגלה בתוספתא אמר ר' יהודה וכו' (כלפנינו). ובירושלמי פ"ג ה"א, ע"ג ע"ד: מעשה בר' אלעזר בי רבי צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריים ועשה בה צרכיו. ולא נזכר שם ירושלים. ובראבי"ה ח"ב סי' תק"צ, עמ' 316, מעתיק בשם הירושלמי: מעשה ברבי צדוק שלקח וכו' בירושלים ועשה בה צרכיו. וכ"ה באו"ז ח"ב סי' שפ"ה, ע"ט ע"ג, אלא ששם: ועשה בה כל צרכיו.⁴⁸ ובבבלי כ"ו א': א"ר יהודה מעשה בבית הכנסת של טרסיים שהיה בירושלים שמכרוה לר' אלעזר בן עזריה⁴⁹ ועשה בה כל צרכיו. וגירסת הבבלי (המקויימת ע"י כל כתה"י והרבה מן הראשונים) היא קשה, שהרי לפי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"א, ז' ע"ד) והבבלי (שם כ"ח רע"א) היה ר' אלעזר בן עזריה פחות מעשרים שנה כשנתמנה לנשיא בזמן מחלוקת ר"ג ור' יהושע, ולא יתכן שלקח בית בירושלים לפני החורבן. ושמא בתקופה הראשונה של אדריינוס נתיישבו יהודים בירושלים, שהרי הבטיח להם לבנות את בית המקדש. ובאותו זמן קנה ר"א בן עזריה את בית הכנסת של הטרסיים, כלומר, הגרדיים, או אנשי טרסוס (שאף הם היו מפורסמים כגרדיים אומנים). אלא שבתוספתא ובירושלמי שנו שבית הכנסת לא של אנשי טרסוס היה אלא של אנשי אלכסנדריא. וגירסת הירושלמי עדיפה מכולן, שלא נזכרה שם ירושלים כלל, ואף לגירסת הראבי"ה ובעל או"ז שהזכירו את ירושלים, הרי לגירסתם לא בר' אלעזר בר' צדוק עסיקינן, אלא בר' צדוק עצמו, שכבר היה גדול וזקן בזמן הבית. וברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ג מ"ב: ר' יהודה אומר מוכרין אותו (כלומר, בית הכנסת) לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה, והביא כאן ראייה לדבריו ממעשה רב, ומסיים טעמו: הוי (כגי' כי"ע) לא אסרו אלא שלא יהא שם הראשון קרוי עליו. ומיד שפקע ממנו שם בית הכנסת אף קדושתו פקעה. ואמרו עלה בירושלמי: "אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן", שאם לא כן "בבית הכנסת של רבים אסור, אני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו" (לעיל בסמוך שם). ובבבלי שם אמרו: "ההיא בי כנישתא זוטי הוה, ואינהו עבדוה" שאם לא כן "בית הכנסת של כרכין כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה, דהוה ליה דרבים" (לעיל שם). ואין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי "וזוטי הוה" לאו דווקא, עיין בחי' הרשב"א, עמ' 135 ואילך, ובהערות רח"ז דימיטרובסקי.

footnotes: ⁴⁸ והוא כנראה תיקון ע"פ הבבלי שנביא להלן בפנים. ולמעשה אין הבדל, דוגמת משנת מע"ש פ"ג מ"ג, עירובין פ"ו מ"ב ועוד בכ"מ. ⁴⁹ כ"ה בכל כתה"י, בר"ח שם, בראבי"ה ובאו"ז שהבאנו בפנים, במאירי במקומו ובשו"ת מהר"מ ב"ב ד' קרימונה סי' קס"ה.

58-59. **בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש לא יכנס בהן בהמה מפני החמה וכו'.**כל הברייתא בבבלי כ"ח סע"א ואילך. ובירושלמי פ"ג ה"ד, ע"ד ע"א: תני בתי כנסיות ובתי מדרשות⁵⁰ אין נוהגין בהן קלות ראש, לא אוכלין ולא שותין בהן וכו', והסדר בשני התלמודים שונה מן התוספתא. וברש"י כ"ח סע"א: אין אוכלין בהן וכו'. ולא גרסינן ואין אוכלין בהן, דכולהו פירושא דקלות ראש הן. ועיין במשנת ברכות רפ"ה ובבבלי שם ל"א א' (ובמקבילות) וברש"י שם. אבל בר"מ פי"א מה' תפילה ה"ו: בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלין בהן וכו', ועיין להלן בבבלי כ"ט סע"א. וכל אחד כעניינו, עיין בבלי כ"ח ב', ובתוספ' שם ד"ה ואעפ"כ. ולעצם העניין עיין בתוספות כ"ח סע"א. ועיין שו"ע או"ח סי' קנ"א ס"ק א' ומפרשים שם.

footnotes: ⁵⁰ וכן הגירסא גם בבבלי בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 145, הע' ד'.

60. **ובגשמים מפני הגשמים.**עיין בטורי אבן בסוגיין שהקשה מתענית י"ט א' ועיי"ש בירושלמי פ"ג הי"א, ס"ו ע"ד.⁵¹

footnotes: ⁵¹ בבבלי היה אפשר לפרש שהיה כאן חשש של סכנה מפני המים שהציפו את העמקים, אבל בירושלמי שם משמע שלא היתה כאן אלא הגנה מפני הגשמים. ועיין ירושלמי פסחים פ"ז הי"א, ל"ה ע"ב, ואינו עניין כלל לכאן, שהרי לוא קדשו את האגף היו אף הטהורים אסורים להכנס לשם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.

**ואין ישנין בהן.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובראבי"ה ח"ב סי' תקצ"א, עמ' 322: ובתוספתא דמגילה גרסינן ואין ישנים בהן. אבל בבבלי הנ"ל ליתא בשום נוסח. ואף הר"מ הנ"ל לא העתיקה, אלא פסק בפ"ד מה' ת"ת ה"ט: אין ישינים בבית המדרש (והוא ע"פ הבבלי כאן כ"ח א' ומקבילות) וכו', וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בתי כנסיות (מגילה כ"ז רע"א). ובסדר אליהו רבה פי"ד, הוצ' רמא"ש, עמ' 64: לפי שאין לך מדה קשה בעולם אלא המתנמנם בבית הכנסת ובית המדרש. ועיין שו"ע או"ח סי' קנ"א ס"ק ג' ומפרשים שם. ועיין בב"י טאו"ח ריש סי' קנ"א.

61. **ואין ניאותין בהן.**פירש"י: ואין מתקשטין. ועל פיו העתיק בשו"ע הנ"ל. והגר"א שם ציין ליומא פ"ק [י"א א'].

61-62. **הספד של רבים יוספד.**מכאן ואילך עד סוף הפרק ליתא בירושלמי. ובבבלי הנ"ל: ומספידין בהן הספד של רבים. ומ"ש לעיל שם: ואין מספידין בהן הספד של יחיד, חסר בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 145, הערה ה'. אבל הדין דין אמת, שלא התירו אלא הספד של רבים. ועיין בבלי כ"ח ב' בבאור מהו הספד של רבים.

62-63. **אמ' ר' יהודה במי דברים אמורים בישובן, אבל בחורבנן מניחין אותן ומגדלין בהן עשבים וכו'.**לפי פשוטה פירושה שלא התירו בהן הספד של רבים אלא ביישובן, אבל בחורבנן אין מספידין בהן כלל, אלא מניחין אותן עזובים, ומגדלין בהן עשבין וכו', ומתוך הברייתא מוכח שבבית הכנסת של רבים עסיקינן, וכל מה שנמנה לעיל אסורים בבית הכנסת של רבים ביישובו. ובמשנתנו פ"ג מ"ג: ועוד אמר ר' יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו', ולפי זה בחרב דווקא אין מספידין בתוכו הספד של רבים, כמפורש באן, אבל ביישובו מותר. ואעפ"י שבבבלי כ"ח ב' פירשוה בדרך "חיסורי מחסרא", אין כוונתו להגיה, אלא להרחיב את הפירוש.⁵² ובירושלמי למשנתנו (רה"ד, ע"ד ע"א): הדא דאת אמר בבית הכנסת של יחיד, אבל בבית הכנסת של רבים אפילו בנוי אסור. והירושלמי פירש את משנתנו "בית הכנסת שחרב" שחרב דווקא, שהרי לא אמרו "בית הכנסת אעפ"י חרב" וכו'. והעמידוהו בשל יחיד, ובבית כנסת זה שחרב אין מספידין בו לא הספד של יחיד ולא הספד של רבים, אבל כשהוא בנוי מספידין בו בין יחיד בין רבים. ברם בבית הכנסת של רבים אפילו בנוי אסור לעשות בו הדברים שנמנו במשנתנו שם, לרבות אף הספד של יחיד. ובהספד של רבים כולי עלמא מודי שמותר בבית הכנסת, ואפילו אם הוא של רבים, ובלבד שיהא ביישובו, ולא בחורבנו, לדעת ר' יהודה, כמפורש כאן. ועיין גם בירושלמי ברכות פ"ג סה"א, ו' ע"ב, ומ"ש בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' כ"ז הערה פ'.⁵³ ולמעשה אין הבדל בין הירושלמי והבבלי, והבבלי יפרש את משנתנו בבית הכנסת של רבים, כבתוספתא כאן, ושחרב פירושו אעפ"י שחרב, ואין מספידין בו כוונתו להספד של יחיד, ואין עושין כן לא בחרב ולא בבנוי, והוא הדין שאר הדברים שנמנו שם. ומן הברייתא כאן למדו שהספד של רבים מותר בבית הכנסת. וכן נראה מלשון הר"מ בפי"א מה' תפילה הי"א, שאין חילוק בין חרב ובין בנוי אלא בכיבוד וריבוץ, ועיין לעיל שם ה"ז והכל ע"פ הבבלי כ"ח ב'.⁵⁴ ולפי הבבלי לא עסקו כלל במשנתנו בבית הכנסת של יחיד. ועיין רמב"ן בסוף מכילתין ובב"י טאו"ח ריש סי' קנ"א.

footnotes: ⁵² ומכל מקום מפשטות דברי הבבלי משמע שלא נחלק ר' יהודה על הת"ק כלל (עיין להלן הע' 54), ולא הזכיר כאן אלא עשבים, אבל הספד של רבים מותר אף בבית הכנסת שחרב, שהרי אף בשדות מספידין. וכן נראה מסתימת לשון הר"מ בפי"א מה' תפילה הי"א, ועיי"ש ה"ז. ולפיו אין חילוק בהספד של רבים בין בנוי ובין חרב. אבל מלשון התוספתא מוכח שר' יהודה אוסר בחרב אפילו הספד של רבים. והר"מ פסק ע"פ הבבלי. ⁵³ וצ"ל שם: בב"ר, עמ' 1238. ⁵⁴ בבבלי גורס בדברי ר' יהודה "אימתי" בישובן וכו', ולא בא אלא לפרש דברי חכמים (עיין עירובין פ"ב א' ובמקבילה), ולא נחלקו עליו חכמים. וכן כתב הר"מ בפיה"מ על דברי ר' יהודה במשנתנו: ודברי ר' יהודה אלו כולם אמת. ובתוספתא הגירסא בכל הנוסחאות: במה דברים אמורים וכו' (עיין עירובין הנ"ל), ואפשר שהחכמים חולקים ומתירים להספיד הספד של רבים אפילו בבית הכנסת שחרב. אבל אין לקבוע בזה כללים גמורים אפילו לשיטת ר' יוחנן (בבבלי שם).