1-2. **מעין היוצא כתחלה משקין ממנו שדה בית הבעל דברי ר' מאיר, וחכמים או' אין משקין ממנו אלא שדה בית השלחין שחרבה.**במשנתנו רפ"א: משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעין שיצא בתחילה, בין ממעין שלא יצא בתחילה. ובית השלחין הוא לפי דעת בני א"י שדה ששותה מי שלוחין (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 155), ומשלחים את המים לשדה ע"י תעלות שמתמלאות ממי המעיין. ועיין בבלי ב' א', וב"ב ס"ח ב'. ובבבלי ב' א' אמרו על משנתנו: הא מני ר' יהודה היא, דתניא מעיין היוצא בתחלה משקין ממנו אפילו (ואף לפנינו בתוספתא פירושו, אפילו שדה בית הבעל) שדה בית הבעל (כלומר, שהיא חיה ממי גשמים) דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אין משקין ממנו¹ אלא שדה בית השלחין שחרבה וכו', מאי חרבה, אי לימא חרבה ממש, למה לי דמשקי לה (כלומר, הרי כבר אין תועלת בהשקאה), אמר אביי שחרבה ממעיין זה ויצא לה מעיין אחר. וכתב בתכ"מ כאן שאפילו במקום פסידא לא התיר ר' יהודה אלא במקום דליכא טירחא יתירה, אבל במקום דאיכא טירחא יתירה אסור. ועיין בירושלמי, ושיטתו דלא כשיטת הבבלי. וצדק הרב לפי שיטת מפרשי הירושלמי, אבל המפרשים הגיהו בירושלמי (עיין ק"ע ושערי תורת א"י), ולא עמדו על פירושו, ולפיכך נעתיק אותו ונפרשו בדרך של בעל פ"מ. וכן אמרו שם בריש פירקין, פ' ע"א: ניחא מעיין שלא יצא בתחילה, מעיין שיוצא בתחילה, ולא טריח הוא? אלא כר' מאיר? דר' (צ"ל: הר'=הא ר') מאיר אמר משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל! אמר ר' יוסי דברי הכל כשהיה אחד ונעשה שנים, או שהיו מימיו מועטין ונתברכו (כלומר, בזה פשיטא שהכל מודים שמשקין ממנו בית השלחין), ותני כן מעיין שיצא בתחילה משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל דברי ר' מאיר, וחכמים אומרין אין משקין ממנו אלא שדה בית השלחין שחרבה (כלומר, שנתמעט מעיינה, ועכשיו נתברכו מימיו כדלעיל, וכעין אוקימתא של אביי בבבלי הנ"ל). על דעתיה דר' מאיר משקין ממנו דבר שאינו אבד (שהרי הוא מתיר גם בית הבעל) ודבר שהוא טריח (כלומר, אפילו מעיין שיצא מתחילה לגמרי, קל וחומר מבית הבעל). על דעתיה[ון] דרבנן אין משקין ממנו אלא דבר שהוא אבד (שהרי הם אוסרים להשקות בית הבעל אפילו ממעיין), ובלבד דבר שאינו טריח? (כלומר, הם אינם מתירים אלא בשהיה אחד ונעשה שנים, או שהיו מימיו מועטין ונתברכו?) אבד וטרח (כלומר, במעיין שיצא מתחילה ממש) מה אמרי בה רבנן? נישמעינה מן הדה כל שהיא פסידה והולכת זו היא בית השלחין, עמדה מלהכחיש זו בית הבעל, מחלוקת דר' מאיר וחכמים. והוכיחו מכאן שלא נחלקו ר"מ וחכמים אלא בבית הבעל גרידא, אבל בבית השלחין אין מחלוקת ביניהם, ומשמע שאפילו לחכמים מותר להשקות ממעיין שיצא מתחילה ממש, ואין חוששין לטריח. וההבדל בין הירושלמי והבבלי הוא שהירושלמי קורא כאן "טריח" למעיין שיצא מתחילה, כמפורש בריש הסוגייא שהעתקנו, והבבלי קורא טירחא למי קילון (והרבותא במעיין שיצא מתחילה היא, דאתי לאינפולי, עיי"ש ב' א'), אבל לעצם הדין אין שום מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. ועיין בהמשך הירושלמי ומ"ש בסה"י לכבוד שמואל קרויס, עמ' 305.

footnotes: ¹ כגירסת כי"מ וראשונים. וכל השאלה להלן מבוססת על המלה "ממנו", עיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס ב' א' (ט' ע"א) ובר"ח במקומו.

2-3. **ר' לעזר בן עזריה או' אין משקין הימנו.**כלומר, אפילו בית השלחין שחרבה. ובבבלי הנ"ל: ר' אלעזר בן עזריה אומר כך ולא כך וכו', לא כך ולא כך, לא שנא חרב מעיינה ולא שנא לא חרב מעיינה, מעיין שיצא בתחילה לא. ובירושלמי חסרה ברייתא זו, ובאמת ברייתא זו קשה מאד, שהרי במשנתנו פ"א מ"ב מפורש: ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחילה במועד וכו', ומשמע שאם יצאה מעצמה משקין ממנה, שהרי אינו חולק על הרישא שבמשנתנו, כמו שהקשו הריטב"א והרא"ש בתוספותיו, עמ' ב', ועיי"ש בהערת הגר"ר קוק. ומדברי השיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' ח', משמע שלא גרס בגמרא "לא שנא חרב מעיינה ולא שנא לא חרב מעיינה מעיין שיצא בתחילה לא", ופירש: "לא כך ולא כך. אחד בית הבעל ואחד בית השלחין אין משקין ממנו, ואעפ"י שחרב מעיינה וכבר שתו לפני המועד, לא ישקם ממעיין חדש זה, דחיישינן דילמא פסקי מיא מיניה", ועיי"ש בהערה 4. ולפי דבריו אינו חולק ר"א בן עזריה אלא במעיין שחרב, משום דחיישינן שמא יחרב שוב, ויפסקו המים, אבל במעיין שיצא מתחילה, ומעולם לא חרב, אף הוא מודה שמשקין ממנה בית השלחין. ולפי דבריו מתפרשת התוספתא, אין משקין ממנו, כלומר שדה בית השלחין שחרבה דווקא, ואין הברייתא חולקת על משנתנו, עיי"ש בתוספות הרא"ש. ועיין מ"ש בקרן אורה ב' א' ד"ה אימור.

3-4. **ואין ממלין ומשקין בקילון, ואפי' מן הבריכה שנתמלאה בקילון.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ואין ממלין הימנו בקילון וכו', וכן בכי"ל: ואין ממלין ממנו בקילון וכו'. ובמשנתנו רפ"א: אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון. וקילון פירשוהו הגאונים (אוה"ג, עמ' 63): ושם אותו הדרך שנמשכין בו המים [נקרא] קילון. ור"ב מוספיא (ערך קלון) פירש: בלשון יון עץ ארוך שואבים בו מים מן בורות עמוקים. ובמלונו של היזיכיאוס מתרגם ἅντλημα – κήλων. ומכאן שבמובן זה נשתמשו בקילון במצרים ובחוף הים שבא"י,² והיא אנטליא שבמקורות שלנו,³ מכשיר לדליית מים ולהשקאה. ונראה שיש לפנינו שתי הלכות, והיינו שאין משקין בקילון אפילו מן המעיין ("ממנו"), וכשיטת כמה מן הראשונים, עיין ר"מ פ"ז מה' יו"ט סה"ב ובכ"מ שם. וכן מפורש במאירי, עמ' ו', שאף מן הנהר ומן המעיין לא התירו אלא כשיכול להמשיך ולהשקות ברגליו (עיין דברים י"א, י'), עיי"ש בהערה 4, ועיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' כ"ז, הערה 2. ולא זו בלבד שאסור להשקות בקילון עצמו, אלא אפילו מן הבריכה שכבר נתמלאה בקילון, אסור להשקות כל עיקר, אפילו ע"י המשכה ברגל. והטעם הואיל ואין המים נובעים ומתמלאים, יבוא אח"כ להמשיך בקילון עצמו, כמבואר בבבלי ד' א', עיי"ש. והברייתא משלימה את משנתנו הנ"ל, ושונה שאין משקין בקילון עצמו אפילו מן המעיין, ולא ממי קילון אפילו ע"י המשכה. ובירושלמי פ"א ה"א, פ' ע"ב, אמרו שאפילו אם נתמלאת הבריכה מן המעיין, והפסיק ממנה את המעיין, אין משקין ממנה, שהרי מה לי נתמלאת בקילון מערב יו"ט, ומה לי נתמלאה מן המעיין, הואיל ועכשיו אין המים נובעין, ודינן שוה.

footnotes: ² עיין מ"ש בצופה האנגלי חל"ה, 1944, עמ' 47, הע' 70, ובאשכולות ח"ג (ירושלים תשי"ט), עמ' 74 הע' 2. ³ עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 15, ועמ' 115, ומ"ש ר"י בראנד בספרו החשוב כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ל"ט.

4. **אבל בריכה שניטיפה לשדה בית השלחין משקין הימנה.**בבבלי ד' א': בריכה שנוטפת מים משדה בית השלחין זו, מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת. והא עבידא דפסקא. אמר ר' ירמיה ועדיין היא מטפטפת. אמר אביי והוא שלא פסק מעיין ראשון. ובירושלמי פ"א ה"ב, פ' ע"ב: שדה בית השלחין שניטופה לתוך בית השלחין אחרת משקין ממנה, אמר ר' ירמיה ועודה מנטפת וכו', ועיין לעיל שם בירושלמי, ובתוספות הרא"ש, עמ' י"ב. ואף לפנינו אנו מדברים בבריכה שמימיה נובעים, והיא ניטפה לשדה בית השלחין, ונמצא שהמים שבבית השלחין הם כמי גשמים, מ"מ משקין ממנה, משום שכל זמן שהמים מן הבריכה נוטפין לתוך בית השלחין הראשונה דינה כאילו הוא מושקת לבריכה, והיא כבריכה עצמה, ומותר להשקות ממנה שלא ע"י קילון. וגדולה מזו אמרו בירושלמי לעיל שם, שאפילו ממי גשמים מותר להשקות כל זמן שהגשמים יורדים, מפני שהן כמושקין לים הגדול. ועיין בס' המכתם, עמ' 268, בשם הראב"ד.

5-6. **ר' שמעון בן מנסיא אומ' שתי בריכות זו על גבי זו לא יזלף מן העליונה לתחתונה, אבל משקה הוא מן העליונה לתחתונה.**וכ"ה ברישא ("מן העליונה לתחתונה") גם בד. ולגירסא זו צריך לפרש שר' שמעון בן מנסיא אוסר זילוף בכלי, ואינו מתיר אלא השקאה בהמשכה ברגל, ור' שמעון בן אלעזר שלהלן חולק ומתיר לזלף ממעלה למטה, ובלבד שלא יזלף ממטה למעלה. עיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' כ"ז, ובהערה 2 שם. אבל בכי"ע ובכי"ל הגירסא היא: מן התחתונה לעליונה וכו', ולפי זה כל החילוק הוא בין השקאה ממטה למעלה ובין השקאה ממעלה למטה. וכ"ה בבבלי ד' א': תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר שתי ערוגות (וכ"ה בכי"ל בתוספתא) זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה. ועיין מ"ש להלן.

6-8. **ר' שמעון בן לעזר אומ' ערוגה שמקצתה נמוך ומקצתה גבוה לא יזלף מן הנמוך שבה על הגבוה שבה וישקה, אבל מזלף הוא מן הגבוה שבה על הנמוך שבה ומשקה.**וכ"ה ("ר' שמעון בן אלעזר") גם בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: ר' אלעזר בר' שמעון אומ' וכו'. ובבבלי הנ"ל: יותר על כן אמר ר' אלעזר בר' שמעון (כגי' כי"ע וכי"ל בתוספתא) אפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה. ולפי גירסת הברייתא בבבלי כאן וברישא, אפשר לפרש שכל האיסור הוא השקאה בדלי (הדלאה), וממילא מן התחתון לעליון אסור משום שאי אפשר בלי הדלאה, אבל מן העליון לתחתון מותר, משום שאפשר בלי הדלאה, ור' אלעזר בר' שמעון אוסר אפילו בערוגה אחת שרק מקצתה גבוה, ואין כאן טירחה יתירה לזרוק, עיין בס' המכתם, עמ' 268, ובנימוקי יוסף פ"א סי' אלף קנ"ג ד"ה שתי. אבל מגירסת התוספתא בסיפא משמע שאותו אופן ההשקאה שאסור ממטה למעלה מותר ממעלה למטה. ועיין לעיל, שו' 5–6, ד"ה ר' שמעון בן מנסיא ומש"ש. ועיין בחידושי הר"ן, עמ' ה', ובהערה 12 שם.

9. **מרבצין שדה בית השלחין במועד.**כלומר, אפילו בכלי, משום שהרבצה היא השקאה פורתא, ואין בה טירחא, עיין ר"מ פ"ח מה' יו"ט ה"ג, במגיד משנה ובלחם משנה שם. ועיין בבלי ו' ב', י"א ב'. ועיין ירושלמי פ"א ה"ג, פ' ע"ג, ושביעית ספ"ב ובפי' הר"מ והר"ש שם. ועיין מ"ש בקרן אורה ו' ב', ומ"ש הגר"ח עטר בראשון לציון ו' ב' בפירוש דברי הר"מ. ועיין במרכבת המשנה ח"א פ"ח מה' יו"ט ה"ב.

9-10. **אילו הן עגיות אילו בדידין שבעיקרי אילנות.**לעיל שביעית פ"א ה"ז. ובמשנתנו פ"א מ"א: ואין עושין עוגיות לגפנים, ומפרשת התוספתא שעוגיות הן בדידין, וכמו שאמרו בירושלמי פ"א סה"א, פ' ע"ב, בפירוש ברייתא זו: כיי דתנינן תמן (כלים פכ"ט מ"ז) יד הבדיד ארבעה, כלומר, החפירה, העוגיה היתה נקראת על שם הכלי שהיו חופרין בו, וכנראה שהכלי היה מותאם לעומק העוגיה, עיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ב, עמ' 489. ועיין לעיל שביעית פ"ג ה"ז, ומ"ש בח"ב, עמ' 516. ובבבלי ד' ב': מאי עוגיות וכו' בנכי, תניא נמי הכי אלו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. ובפיה"ג לטהרות (כלים פכ"ט מ"ז), עמ' 77: ולמדנו שהערוגות, עוגיות ובנכי ובדידין כולן שם אחד הן, ואותו הברזל שעושין בו הבדידין שמו בדיד, ועיין בהערות שם. ובערוך (ערך בדד א') הביא את הברייתא שבבבלי כאן, וציין למקורה בתוספתא שביעית, ולא הזכיר את התוספתא במקומה כאן. וכנראה שהיתה חסרה לפניו במו"ק. ועיין גם בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך בר ציתאי, ד' ע"א, הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' 16 ואילך.

10. **מותרין ומשמטין בקנים.**בד בטעות: ומשמשין, ובכי"ע ובכי"ל חסר כל זה, אבל ישנו בשביעית פ"א הנ"ל גם בכי"ע. ובירושלמי שם (פ"ב ה"ב, ל"ג ע"ד): תני מוותרין ומשמטין. כיני מתניתא מוותרין בגפנים ומשמטין בקנים וכו', ובלבד מן הבקעה ולמעלה. וכנראה שהכוונה היא שמותר להסיר את היתרון ולכרסם את העודף של ראשי הגפנים, כשהן מטפסות על הקנים ועולים מעל חודיהם, ובלבד שיחתוך מן הבקעה (הפקעה, הפקעת, הפקק) העליונה ולמעלה, וכן מותר לשמט את הגפן מן הקנים, כדי שלא תעלה יותר מדאי, וכל זה מועיל לפרי, ומותר לעשות כן בשביעית, מפני שמשפר את פירות ההיתר, את הענבים שגדלו בששית, עיין להלן שם בשביעית. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 490. וכן מותר לעשות כן במועד, עיין להלן בסמוך.

10-11. **דבר האבד עושין אותן במועד, דבר שאין אבד אין עושי' אותו במועד.**וכע"ז בד, אלא שגורס גם ברישא: עושין אותו וכו'. ובכי"ע ובכי"ל חסרה גם בבא זו. וכנראה שהסופרים השמיטוה בכוונה, משום שהלכה זו נשנית להלן, שו' 31. ברם להלן שם אמרו בפירוש שבמחובר אפילו דבר האבד אסור, וכאן במחובר אנן קיימין, כלומר שאם היה דבר האבד מותר לוותר ולשמט, אעפ"י שהיא מלאכת מחובר, והיא חולקת על הברייתא שלהלן, כמפורש בבבלי י"ב ב', שהברייתא ההיא יחידאה היא. ובריטב"א שם הביא בשם רש"י (וכ"ה ברש"י שברי"ף), שהברייתא שלהלן חולקת גם על משנתנו ברפ"א. וכן פירש רבינו יהונתן על הרי"ף, עמ' 137, בחי' הר"ן שם, עמ' כ"ו, ובנימוקי יוסף פ"ב סי' אלף קע"ג ד"ה כיחידאה.⁴ והברייתא כאן היא בשיטת משנתנו כאן, ומתירה בדבר האבד אפילו במחובר. אבל, בוודאי, אם אין כאן דבר האבד אסור לוותר ולשמט במועד, ועושה כן לפני המועד, או לאחריו, עיין לעיל שביעית פ"א סה"ז, ומ"ש בח"ב, עמ' 490.

footnotes: ⁴ אבל עיין מ"ש בקרן אורה שם י"ב ב'.

11-12. **מוכר אדם עינתו של מים לגוי ומחליף עמו משבת למוצאי שבת ואינו חושש.**וכ"ה ("מוכר") גם בד ובכי"ל, אלא שבשניהם: עוגתו של מים וכו'. ובכי"ע: משכיר אדם עונתו של מים וכו'. ולהלן נראה שכן, כנראה, נכון. וגירסתנו "עינתו" פירושה: מוכר אדם את העין, את המעיין שלו. ורגיל בתרגום: עינא דמיא (מעיין מים שבמקור). ועיין גם ירושלמי שקלים פ"ה סה"א, מ"ח ע"ד, ובבלי מנחות ס"ד ב'. והגירסא "מוכר" שבכי"ו, ד וכי"ל, היא כנראה, הנכונה, והכוונה שאעפ"י שאסור למכור בחולו של מועד, כמפורש במשנתנו ספ"ב, הרי כאן הוא דבר האבד, ובחול המועד סוכות המים ביוקר ואם ישהה עד אחרי החג אפשר שבנתים ירדו גשמים,⁵ ויוזלו המים, כמעשה שהיה (עיין תענית י"ט, ב' ואבות דר"ן פ"ו), ולפיכך התירו לו, כברישא כאן, משום דהוי לה כפרקמטיא דאבדה שהיא מותרת, עיין ירושלמי פ"ב ה"ג, שם סה"ד, פ"א ע"ב, בבלי י' ב', י"א א'. ואף כאן בחוה"מ סוכות עסיקינן דומיא דמוותרין ומשמטין שלעיל, עיין לעיל שביעית פ"א ה"ז, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 490. ואף הגירסא "משכיר" שבכי"ע יש לה על מה לסמוך, שכ"ה בהגהות מיימוניות שבת פ"ו הי"ח בד' קושטא, י"ד סע"ד: תניא בתוספתא משכיר אדם עמו (צ"ל: עינו) לגוי ומחליף עצמו (צ"ל: עימו) משבת למוצאי שבת ואינו חושש, ומכאן הורה מהר"מ שבמקום שמבשלין את המלח שמותר לישראל להשכיר לגוי המחבת שלו לשבת והגוי יתן לו המחבת שלו ביום ראשון עכ"ל מהר"מ. ובהגה"מ בר"מ ד"ו רפ"ד: תני' בתוספת' דמשכיר אדם גומתו (כנראה שיש כאן תיקון ע"פ התוספתא ד"ו: עוגתו - גומתו) של מים לגוי ומחליף עמו וכו' מקונט' ה"ר קורבי"ל. ולמעשה אין הבדל בין הגרסאות, והשתמשו בלשון "משכיר" משום שבמעיין המים נובעים ואינם חסרים, והגוי שוכר ממנו את המעיין, ומחזירו לו מלא כמו שהיה, אבל קשה לפרש כן לפי הגירסא עוגה, גומה, שאין כאן שכירות, אלא מכירה. והכל מחמת משא ומתן ביו"ט אתינן עלה. ברם מסתבר שהנכון הוא בכי"ע: עונתו, וכצ"ל בשאר הנוסחאות [תיקונים והוספות: בפירוש כת"י²⁸: מוכר עונתו.]. ועונתו של מים פירושו העונה (הזמן) שיש לו זכות השקאה במים. ובשטר מתנה משמעון בן מנחם שגילה יגאל ידין במדבר יהודה נזכרות עונות המים להשקאה בשעות קבועות ובימים מסויימים בשבוע.⁶ ואף לפנינו פירושו שישראל מותר לו להשכיר ולהחליף עם הגוי את "עונת המים" בחול המועד (משום דבר האבד), וכן בשבת למוצאי שבת.

footnotes: ⁵ וכבר ראה במנחת בכורים שמחמת דבר האבד אתינן עלה, אלא שהוא פירש אחרת. ²⁸ עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך. ⁶ תעודה 6: עני מיה חד בשבה פלגית שעה מן מי ודיא וכו'. ועיין מ"ש פוגלשטיין Landwirtschaft in Palastina וכו', עמ' 18, הע' 31.

12-13. **אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד, אבל מחנכין ומתקנין אותן.**בכי"ע נשמטה המלה "מחנכין", אבל היא ישנה גם בד ובכי"ל וברמב"ן שנביא להלן. וטיב החינוך נתבאר להלן בתוספתא, שו' 26. ובמשנתנו פ"א מ"ב: ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים, וחוטטין אותן. ובבבלי ה' א': ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים, ואין צריך לומר של יחיד וכו', ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים, בשאין רבים צריכים להם, ואין צריך לומר של יחיד, דכי אין יחיד צריך להם אפילו חטיטה אסור. ועיין ירושלמי פ"א ה"ב, פ' ע"ב, ובתוספות הרא"ש, עמ' י"ג ואילך. ובמשנתנו פ"א מ"ו: אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכוכין במועד. ופירשו הר"ח (ח' ב'), הרי"ף, רי"ץ גיאת (ה' חוה"מ, ריש עמ' י"ג) והר"מ (בפיה"מ ובפ"ח מה' יו"ט ה"ח) שאין חופרין לצורך מתים שימותו לאחר הרגל. ותמה בעל המאור: וכי היכן מצינו שהותרה מלאכה במועד משום צורך שלאחר המועד, דאיצטריכן למיתני אין חופרין וכו'. ובמאירי שם, עמ' מ"ג, הוסיף לתמוה כיצד התירו לתקן שלא לצורך המועד. אבל הרמב"ן במלחמות ספ"א (ועיין גם מגדל עוז פ"ח מה' יו"ט ה"ח) ובתורת האדם, עניין הקבורה, מ' ע"ב:⁷ כדתניא (בבלי ה' א') אין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים, אבל חוטטין אותן, ומוקמי לה בגמרא בשלא לצורך המועד, אבל כדי שיהו מצויין להם לאחר המועד לכשיצטרך להם, וכן בכוכין וקברות צריך למיתני אין חופרין, ומותר לחנכן, וכל שכן הוא שמא יצטרכו להן במועד, דחינוך היני דומיא דחטיטה בבורות, ובו בלשון היא שנויה בתוספתא, אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד אבל מחנכין ומתקנין אותן, והיני בשאין הרבים צריכין להם במועד, כדמוקמינן בגמרא וכו'. והרמב"ן מסכים לדעת הרי"ף ועוד הנ"ל. ובהשגות הראב"ד פ"ח מה' יו"ט ה"ח חלק ואסר לחפור קבר אפילו כשמת ברגל, אלא עושין לו לפי שעה בקיע (עיי"ש בהשגות סה"ד), ועיין מ"ש להלן, שו' 27, ד"ה זו היא. ובפי' רבינו יהונתן על הרי"ף, עמ' 98, מפשר בין השיטות, ומפרש את משנתנו בעיר גדולה של ישראל שאי אפשר שלא ימותו בכל יום רבים גדולים, או קטנים, אף כי בד' ימים של חול המועד. ועיין בחי' הר"ן, עמ' י"ב, ובנימוקי יוסף שהעתיקו את פירושו. ולפי זה בעיר קטנה אין צורך להשמיע לנו שאסור להכין קבר בחוה"מ למתים שימותו, ואם מת ישראל בחולו של מועד מותר לחפור קבר, כשיטת רוב הראשונים. ועיין תירוץ אחר בס' המכתם, עמ' 279.

footnotes: ⁷ ואני מעתיק מתורת האדם, ובמלחמות הוא בשינויים קלים.

13-14. **אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה במועד ודברי חכמים בשביעית.**במשנתנו פ"א מ"ד: צדין את האישות⁸ משדה האילן ומשדה הלבן [תיקונים והשלמות: צ״ל: את האישות ואת העכברים משדה הלבן וכו׳.] כדרכו⁹ במועד ובשביעית. ר' יהודה¹⁰ אומר משדה האילן (כלומר, שהם מפסידין אותו הרבה) כדרכו, ומשדה הלבן שלא כדרכו. ובתס"ר ח"א (ירושלים תרצ"ז), עמ' 241, הבאתי את פירוש ר' חיים בר' דוד למו"ק (לפי הקדמת בעל מעשה רוקח ה"א, ובשו"ת הר"מ ד' ליפסיאה, נ"ח ע"ד) שכתב: "וכן מצאתי במקצת ספרים במשנתינו צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו דברי ר"מ, רי"א וכו', ולא כמו שכתבתי במשנה דאית ספרים דגרסי סתמא, ובסיפא וחכמים וכו'" (כלומר, כגירסת הספרים שלנו במשנה שבירושלמי ושבבבלי [תיקונים והשלמות: במשנה שבמשניות ושבבבלי.]). ועל הגירסא "ר"מ" עיין להלן. ומן התוספתא להלן ברור שגרסה בסיפא: ר' יהודה אומר וכו'. והתוספתא כאן מפרשת שנראין דברי ר' יהודה שאוסר לצוד כדרכו משדה הלבן במועד, אבל בשביעית נראין דברי חכמים שצד בכל מקום כדרכו, עיין בתוספות ו' ב' ד"ה צדין. אבל עיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' מ"ז, מ"ש בשם ר' יחיאל [מפריס], ומן התוספתא כאן מוכח כדברי בעלי התוספות, שהחכמים חולקים אף בשביעית [תיקונים והשלמות: הכוונה לחכמים שבמשנה שבמשניות ושבבבלי (=ר׳ יהודה של שאר הנוסחאות והתוספתא).].¹¹

footnotes: ⁸ כלומר, חלד עיין מ"ש אהרני בתרביץ שט"ו, עמ' 193 ואילך. ⁹ כגירסת המשנה שבירושלמי, שבבבלי, משנה עם פיה"מ להר"מ בכתי"י ועוד, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, סוף עמ' 1142. ¹⁰ כגירסת המשנה שבירושלמי, הפיסקא שבבבלי ז' א', השאילתות סי' ק"ע, המשנה שברי"ף, בעלי התוספות ו' סע"א, המאירי, עמ' ל"ד, מגיד משנה פ"ה מה' יו"ט בשם קצת ספרים, ועוד. ¹¹ ופשיטא שכאן אין לומר נראין דברי זה לזה ודברי זה לזה, שאם כן במה חולקין. ובר מן דין עיין מ"ש בשיטת התוספתא בתס"ר ה"ד, עמ' 168 ואילך.

14-15. **כיצד היה ר' יהוד' אומ' בשדה לבן שלא כדרכו תוהב בשפוד ומכה בקרדום ומרדיד אדמה תחתיו.**וכ"ה ("תוהב") גם בכי"ע. ובד: תוחב, והיא היא. ובכי"ל: תוחם בשפוד ומכה בקרדום, ומקדיר אדמה וכו'. ובירושלמי פ"א ה"ד, פ' ע"ג: כדרכו. צד במצודה. שלא כדרכו תוהב בשפוד וכו', כלשון התוספתא. וכע"ז בבבלי ז' א', ועיי"ש בדק"ס, עמ' 17, הערה צ'. ובפיה"מ להר"מ: ושלא כדרכו הוא שיחפור אותה חפירה שלא כדרך חפירה, והוא שתוקעין יתדות בקרקע ועוקרין אותן וישאר הקרקע חפור. ועיין בלשונו בפ"ח מה' יו"ט סה"ה.

15-17. **אמ' ר' שמעון בן לעזר, וכי באי זה שדה לבן היה ר' יהודה אומ' בשדה הסמוכה לשדה בית השלחין ולא בשדה הסמוכה לשדה בית האילן.**בכי"ע הגירסא היא: וכי באיזו שדה היה ר' מאיר וכו'. ונראה שהיא הגירסא הנכונה,¹² והת"ק של משנתנו הוא ר' מאיר. ובתס"ר ח"א, עמ' 241, הבאתי את דברי ר' חיים בר דוד הנ"ל (עיין לעיל, שו' 13–14, סד"ה אמ' ר') שכתב בשם מקצת ספרים שבמשנתנו שגרסו ברישא: דברי ר"מ, ושכן נמצא מלה במלה גם בשיטת הריב"ב. וכן מביא הריטב"א ו' א' בשם קצת נוסחאות. ברם מלשון התוספתא "וכי" (וכ"ה בכל הנוסחאות) מוכח שיש כאן וויכוח. ולפיכך נראה שר' שמעון בן אלעזר חולק על רבי לעיל, שו' 13, ותמה עליו: וכי באיזה שדה לבן היה ר' מאיר אומר שצד כדרכו, בשדה הסמוכה לשדה בית השלחין (כלומר, אתמה), לא (כגירסת כי"ל) בשדה הסמוכה לבית האילן! ואם כן אין סברא לומר שנראין דברי ר' יהודה במועד, הואיל ואף ר' מאיר לא אמר אלא בשדה הסמוכה לבית האילן, ויש כאן חשש להפסד מרובה, ולמה לא יצוד כדרכו. וכן בירושלמי פ"א ה"ד, פ' ע"ג: ניחא בשדה האילן (כלומר, אמר הת"ק שצד כדרכו). בשדה הלבן (כלומר, למה צד כדרכו ?). אלא בשדה הלבן שהיא סמוכה לשדה האילן. וכן בבבלי ז' א' (לפי גירסת הרי"ף סי' אלף קנ"ד): תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר כשאמרו בשדה הלבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוכה לאילנות וכו'. וכ"ה בריטב"א ו' ב' ובאגודה פ"א סי' ג'. וכן גרס בעיקר הדברים גם ברא"ש פ"א סי' ח'. ועיין בתוספות ז' א' ד"ה תניא ומ"ש בקרן אורה שם. ועיין בשאילתות סי' ק"ע ובהעמק שאלה שם אות ט'. ועיין בב"י טאו"ח סי' תקל"ז ד"ה אישות.

footnotes: ¹² והסופרים תקנו: ר' יהודה, משום "ר' מאיר" מאן דכר שמיה.

17-18. **מחריבין חורי נמלים במועד, כיצד מחריבין וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ד, פ' ע"ג, בבלי ו' ב'. והוסיפו בירושלמי: והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן, וכע"ז בבבלי שם. והטעם הוא שאין הנמלים יכולות לעבור אפילו במים מועטים (עיין תוספתא פרה פ"ט ה"ב), ואין מכירות בעפר של אילו באילו. ועיין ר"ח ו' סע"ב.

20. **מרבצין מים על גבי פשתן מפני העקרב.**כנראה שהיו עושים כן כדי להבריח אותו מן הפשתן, או כדי לגלות אותו ולהורגו. והלכה זו באה לכאן אגב צידת האישות והחרבת חורי הנמלים.

20-21. **ונחיל של דבורים שברח מחזירין אותו למקומו.**מפני שהוא דבר האבד, ועיין פסחים פ"ד מ"ז ובבלי שם נ"ה ב'. אבל לצודו אסור, עיין במשנתנו ספ"ב, ובס' המכתם, עמ' 284, ובמאירי, עמ' נ"ו. ועיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' פ"ה, ובהערה 2 שם. ועיין לעיל ביצה פ"ג, שו' 13 (לעניין יו"ט).

21. **מי שהיה כותלו גוהה לרשות הרבים סותרו וכו'.**בכי"ע: כותלי גואה וכו'. וכל הברייתא בשם התוספתא בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' שכ"ו. ולתשובה זו כיוון בב"י טאו"ח סי' תקמ"ד. ובירושלמי פ"א סה"ד, פ' ע"ג, פ"ב רה"ד, פ"א ע"ב: כותלו גוהה. וכ"ה (לעניין בניין כותלא דגנוניה, כותל חופתו, בימים שאסרו בניין של שמחה) בירושלמי תענית ספ"א, ס"ד ע"ד, שם פ"ד רה"ט, ס"ט ע"ב. ובבבלי ז' א': כותל הגוחה, וכ"ה שם י"ג א' בכי"מ. ובהוצ' שלפנינו: הגוהה. ופירש בערוך (ערך גה): כותל הגוהה וכו' פי' גוחן (כגי' כל כתה"י, לפי עדותו של קרויס בתוספות הערוך השלם, עמ' 117). וכן בפי' הר"ש בן היתום, עמ' 24: כותל הגוחה, כמו הולך על גחון. ותנחום הירושלמי בערך גהה (לפי בכר לקוטים מן ספר המספיק, החלק הגרמני, סוף עמ' 61 ואילך) מעתיק: כותל הגוהה, ומביא גם: כותל גוחן. וכ"ה בערך גחן שם. וכנראה שהוא תיקון ע"פ פירוש הערוך. ובר"ח סוכה מ"ה א': "פי' גוחות נוטות, כגון מי שהיה כותלו גוחה וכו', ופי' גוחה נוטה, והוא קיר נטוי" (תהלים ס"ב, ד'). והוא גוהה הוא גוחה הוא גואה. והנה בתוספתא בכל הנוסחאות, וכן הוא בשו"ת הרשב"א הנ"ל, ובבבלי הנ"ל בכל הנוסחאות: "לרשות הרבים", אבל בירושלמי בכל המקומות הנ"ל חסר "לרשות הרבים". והראב"ד (לפי נימוקי יוסף פ"א סי' אלף קנ"ה) מחק את המלים "לרשות הרבים" מן הבבלי, והסתייע מן הירושלמי. ובריטב"א ו' סע"א: והא דקתני כותל הגוהה לר"ה לאו דווקא, אלא למעוטי מוקצה שאין דר שום אדם סמוך לו. ובירוש' לא גרס ליה. וכן במאירי, עמ' ל"ה: ומה שכתו' בספרים כותל הגוחה לרשות הרבים לאו דווקא. ואף הר"ח בסוכה מ"ה א' הנ"ל לא העתיק "לרשות הרבים" (אעפ"י שגרס לה בבבלי כאן, עיי"ש בפירושו), משום שהוא לאו דווקא. וכן נראה מסתימת רוב הפוסקים. ועיין מ"ש בהעמק שאלה לשאילתות סי' ק"ע אות א'. אבל ר' יצחק בסמ"ק סי' קצ"ה כתב שברשות הרבים דווקא.¹³ וכן משמע מדברי השיטה לתלמידו של ר"י מפריס, סוף עמ' מ"ט.

footnotes: ¹³ בד' קרימונה, פ"ה ע"א. וכן הביאו בשמו במרדכי פ"א סי' תתמ"א, בארחות חיים ח"א ה' חוה"מ סי' כ', צ"ב ע"ב, ובאגודה פ"א סי' ד', קכ"ז ע"ג.

22. **ובונה אותו.**ופי' בירושלמי ובבבלי הנ"ל, שאם לא יתירו לו לבנות לא יסתור ויבוא לידי סכנה.

**חומת העיר שנפרצה גודרין אותה וכו'.**רי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' י"א, ראבי"ה ח"ב סי' תתי"ד, עמ' 501, שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שכ"ו הנ"ל, כגירסת הנוסחאות ("חומת העיר"). ועיין מ"ש להלן, שו' 23, ד"ה ברם. ובמשנתנו פ"א מ"ד: ומקרין את הפרצה במועד, כלומר שלא כדרכו, עיין בירושלמי פ"א ה"ד, פ' ע"ג, ובבלי ז' א'. ומה שהתירו לעשות ליחיד באופן ארעי, התירו לרבים לעשות כדרכו, עיין בבלי ה' א'. ומדברים כאן בחומת העיר שבתוך ערי ישראל, שהחומה היא לנטירותא יתירה מפני הגנבים, והם נשמרים מבלי זה בתוך הבתים והחצרות, ואין דינה ככותל החצר שאפילו יחיד בונה כדרכו, עיין בבלי ז' א'.

22-23. **גדרוה ונפרצה אין גודרין אותה.**וכ"ה ברי"ץ גיאת ובשו"ת הרשב"א הנ"ל, אבל בראבי"ה הנ"ל חסרה פיסקא זו, וברור שנשמטה שם בטעות ע"י הדומות, שהרי רבינו להלן מפרש אותה: מפני שנשמרים בחצרותיהן ובבתיהן, לא התירו להקל כולי האי בחומת העיר, ופירוש זה לא יתכן אלא לבבא זו. והטעם שאסרו לגדור פעם שנייה הוא משום שפשעו בבניין, ולא בנו כהוגן, ולפיכך קנסו אותם. ועיין בתוספות ב"ק ק' ב' ד"ה אומר, וב"ב ב' א' ד"ה אומר. ושמא קמ"ל שם שאין קונסין אותו, אעפ"י שלא גדר כהוגן, משום שבכלאים אין צורך במחיצה חזקה.

23. **אם היתה סמוכה לספר סותרה ובונה כדרכו.**וכ"ה בראשונים הנ"ל. וברי"ץ גיאת הנ"ל: ובונה כדרכו ואינו חושש. והכוונה היא שלא זו בלבד שאם לא בנו כהוגן ונפלה גודרין אותה, אלא מותר לסתור לכתחילה מיד, ולבנותה כדרכה. ברם בשאילתות סי' ק"ע: הא דחצר ונפלה בונה אותה. ואם היתה בעיר הסמוכה לכפר (צ"ל: לספר, כמו שהגיהו בגליון) סותר ובונה כדרכו ואינו חושש. וכנראה שרבינו גרס כאן ברישא: כותל החצר שנפרץ וכו', ועיי"ש בהעמק שאלה אות י"ג. וצ"ע.

24-25. **רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר דברי ר' מאיר. ר' יוסה אומ' אין נזקק לו להקל ואין נזקק לו להחמיר.**בד ובכי"ל: אם נזקקין לו להקל נזקקין לו להחמיר. ואפשר שאף בכי"ו אין=אם (עיין מ"ש לעיל עירובין פ"ח הי"ט, שו' 62), והמעתיקים שלא הבינו את משמעות המלה "אין" הוסיפו אח"כ: ואין. אבל גירסתנו מתפרשת כפשוטה בלי הגהה. ובמשנתנו פ"א מ"ה: ר' מאיר אומר רואין את הנגעים בתחילה¹⁴ להקל אבל לא להחמיר. וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר. ובבבלי שם ז' א': תניא ר' מאיר אומר רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר, ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר, שאם אתה נזקק לו להקל נזקק לו אף להחמיר. ואמרו בבבלי ז' ב' שר' יוסי סובר שהכהן אינו רשאי לשתוק. וממילא אם יראה שהנגע טמא מוכרח לומר כן, ונמצא מצערו במועד. אבל ר"מ סובר שהכהן רשאי לשתוק, וממילא אם ימצא שדיבורו יחמיר עליו ישתוק, ואם דבורו יקל עליו ידבר, ולפיכך רואין את הנגעים במועד להקל. ולפי פשוטו פירוש משנתנו והברייתא הוא שלר' מאיר רואין את הנגעים לכתחילה (בלשון א"י בתחילה, או כתחילה, פירושו לכתחילה) במועד רק להקל על המנוגע, אבל לא להחמיר עליו. ולפי זה בתחילת הנגע לכ"ע אין רואין אותו, שהרי אין כאן קולא כלל,¹⁵ ומי שנראה בו נגע ברגל נותנין לו כל ימות הרגל ואין נזקקין לו כלל, כמשנת נגעים פ"ג סמ"ב, והיא ככולי עלמא.¹⁶ אבל בימי הסגרו, רואין את נגעו שמא כהה או כנס, ומטהרין אותו, אבל אם פשה, או שהיו בו שתי שערות לבנות שותק ואינו מחליטו, כדי להוציאו חוץ למחנה.¹⁷ ולר' יוסי אף כאן אין נזקקים לו שמא יראה בו סימני טומאה ויצטרך להחליטו, משום שאסור לו לשתוק. וכשהוא מוחלט אין בו חומרא כלל ורואים אותו לכולי עלמא, שמא נרפא הנגע, ויטהרנו. ואם לא נרפא הרי נשאר כמו שהיה, והכהן אינו עושה מעשה כלל. וכל המשא והמתן בבבלי ז' סע"א ואילך הוא לדברי רבי גרידא שמחלק בין מוסגר ומוחלט, ואף בחילוק זה נחלקו תנאים אליבא דרבי, עיין מ"ש להלן בסמוך. ואף הר"מ בפיה"מ לא הזכיר מוחלט כל עיקר. ועיין בפי' הר"ש בן היתום, עמ' 25, אלא שדבריו מגומגמים. ועיי"ש, עמ' 24.

footnotes: ¹⁴ או כתחילה, כגירסת המשנה שבבבלי, משנה ר' נפולי ואילך, הוצ' לו, קויפמן, פרמה ומשניות על קלף שבביה"מ כאן. וכן בתוספ' רי"ד ז' א' (ל"ב ע"ב) גרס "בתחילה" אלא שמחקה. והיא באמת חסרה במשנה שבירושלמי, ועיין בתיו"ט ובתוספ' ר"ע איגר שם. ¹⁵ ובין אם נגרוס כן בפירוש בבבלי ז' סע"א, ובין אם לא נגרוס כן, עיי"ש בדק"ס, בריטב"א במקומו ועוד, עצם ההלכה כולי עלמא יודו בו. ¹⁶ עיין בתוספ' רי"ד ז' א' (ל"ב ע"ב) ד"ה ר"מ. ¹⁷ ואפילו לשיטת הראשונים שאף מוסגר הוא מחוץ למחנה, מ"מ מוחלט צריך פריעה ופרימה וגנאי הוא לו, או שמוסגר חי בתקוה שעוד מעט ויטהרנו, עיין בתוספות ז' א' ד"ה אמר ובשאר ראשונים שם.

25-26. **אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר ודברי ר' יוסה במוחלט.**וכ"ה בד ובבבלי ז' א'. אבל בכי"ע: נראין דברי ר' יוסי במוסגר ודברי ר' מאיר במוחלט. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ה, פ' ע"ג. וכן בבבלי ז' ב': והתניא איפכא (כלומר, כגירסת כי"ע וירושלמי). תנאי היא אליבא דרבי. ובכי"ל נשמטה בבא זו בטעות. והנה רבי כבר הזכיר בפירוש "מוחלט", ומכאן שאף במוחלט חולקין. ובעל כרחנו אנו אומרים שאף במוחלט יש חומרא, ולא תצוייר לנו חומרא במוחלט אלא אם נניח שטהרתו ברגל חומרא היא לו, והטעם הוא משום שמוחלט מותר בדרך ארץ, וכשאתה מטהרו ומזקיקו לימי ספירה אתה מפרישו מאשתו, ופעמים צוותא דאשתו ניחא ליה מצוותא דעלמא. והואיל ורבי הזכיר בפירוש "מוסגר", פירש רבא (או רבה) שהכוונה להסגר שני גרידא, אבל בהסגר ראשון כולי עלמא מודים שהוא רואה את נגעו, שאין כאן חומרא, משום שאף ר' יוסה מודה שבהסגר ראשון יכול לשתוק, שלא אמרו לטהר או לטמא, אלא בסוף הסגר שני שאין כאן אפשרות אלא של טהרה וטומאה גרידא,¹⁸ אבל בסוף הסגר ראשון שיכול להסגיר אותו שנית רשאי לשתוק אף לר' יוסי אפילו אם נולדו בו סימני טומאה. ועיין בפי' הראב"ד שהביא בתוספות הרא"ש הנ"ל (עיין לעיל, הע' 18), עמ' כ"א. ובמאירי, עמ' ל"ז, פירש שסימני טומאה בהסגר ראשון אינם שכיחים. ולפי הגירסא שלנו בתוספתא (שהיא גירסת הבבלי בברייתא ראשונה) הכריע רבי כשיטת ר' מאיר בהסגר שני שרואין אותו להקל שמא נטהר, ואם לא נטהר ישתוק, אבל במוחלט הוא מכריע כר' יוסי שאינו רואה אותו, משום שאין כאן קולא כלל, שאם יטהרנו יביאו לידי ספירה ואוסרו באשתו, ויש שצוותא דאשתו ניחא ליה מצוותא דעלמא. ולפי גירסת כי"ע, הירושלמי והברייתא השניה שבבבלי, מכריע רבי בהסגר שני כר' יוסי שלא יראה אותו כלל, וסובר תנא זה בשיטת רבי שאין הכהן רשאי לשתוק בהסגר שני, ושמא ימצא טמא ויחליטנו. אבל במוחלט מכריע כר' מאיר, שלא תתכן כאן חומרא אלא קולא, ושמא ימצא טהור, ויכנס למחנה, וצוותא דעלמא ניחא ליה מצוותא דאשתו גרידא. ושיטת הר"מ לא נתבררה לי לפי שעה. ועיין מה שהאריך בזה במשנה למלך פ"ז מה' יו"ט הט"ז, בס' ראשון לציון ובקרן אורה בסוגיין ובחסדי דוד כאן. ועיין בס' משנה אחרונה נגעים פ"א מ"ד.

footnotes: ¹⁸ ועיין בחי' הר"ן, עמ' י', בשם הראב"ד. ובר"ש נגעים פ"ג מ"א פירש את הבבלי ז' ב' "לטהרו או לטמאו כתיב" שהכוונה שבהסגר שני טמא אפילו שתק הכהן, ואינו נטהר אלא אם כן מטהרו בפירוש. ומדבריו משמע שאם לא טהרו אחרי הסגר שני במפורש, אלא שתק, הוחלט מאליו. ועיין בתוספות הרא"ש כאן, ריש עמ' כ"ב שכתב "א"נ שתיקותו הוא טומאתו" ואין לה שום משמעות. ונראה שמלים אילו שייכות לשו' א' שם: הילכך לא חזי ליה כלל לר' יוסי, א"נ שתיקותו הוא טומאתו, ור' מאיר וכו'. והוא כדברי הר"ש הנ"ל. ושמא צ"ל לעיל, עמ' כ"א שם: ורשב"א (במקום: ורשב"ם) פירש וכו', והכוונה להר"ש הנ"ל (ר' שמשון בר' אברהם).

26-27. **חנוך הקברות מרחיב בה ומאריך בה.**במשנתנו פ"א מ"ו: אבל מחנכין את הכוכין במועד. ובירושלמי שם רה"ו, פ' ע"ד: רב חסדא אמר אם היה ארוך מקצרו. ר' יהושע בן לוי אמר מאריך בו מצד אחד ומרחיב בו מצד אחר. תני ר' חייה מאריך בו ומרחיב בו (כלומר, הברייתא שבתוספתא), בין מצד אחד בין משני צדדין. ובבבלי ח' ב': כיצד מחנכין. אמר רב יהודה שאם היה ארוך מקצרו. במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו. ושיטות הראשונים בזה, עיין מ"ש לעיל, שו' 12–13, ד"ה ובמשנתנו.

27. **זו היא נברכה וזו היא בקיע.**במשנתנו הנ"ל: ועושין נברכת במועד. ומפרשת התוספתא שנברכת היא בקיע. ולהלן אהלות פט"ז ה"ב: המוציא כוך בקיע ומערה. ובה"א שם:¹⁹ זו תלולית של עפר שעל גבי בקיע. ומכאן שבקיע הוא מקום קבורה. וכן פירש הראב"ד בהשגות פ"ח מה' יו"ט סה"ד. ועיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' ס"א, מאירי, עמ' מ"ד, תוספ' הרא"ש, עמ' כ"ג, ה' שמחות למהר"מ סי' א' ועוד. ובירושלמי הנ"ל: ועושין נברכת במועד. זה הבקיע. כל שהוא תושב נקרא בקיע. ופירש הראב"ד הנ"ל (לפי תוה"א להרמב"ן, עניין הקבורה, ל"ט ע"ד): "פירוש זה הבקיע אין עושין אותו לקבור לעולם אלא לשעה וכו', והוא אותן המהמורות שאמרו בירושלמי הכתוב למעלה שמניחין את המת לשם עד שיתעכל הבשר וכו'". והנה פירוש הירושלמי כל שהוא תושב ברור, והיינו כל דבר שאינו קבוע, כפי שהוכיח הרמב"ן בתוה"א שם, מ"א סע"ב ואילך, ועיין לעיל ח"ב, עמ' 513. ועיי"ש ברמב"ן (בתוה"א הנ"ל) שהסכים לפירוש הראב"ד, נגד פירוש הקדמונים, עיין מ"ש להלן ד"ה ובבבלי. [תיקונים והוספות: עיין באוה״ג כתובות, הפירושים, סוף עמ׳ 9.] ופירוש הראב"ד שבקיע ומהמורת הם בעיקרם היינו הך מקויים גם ע"י מס' שמחות, שכן שנינו בירושלמי (פ"א ה"ה, פ' סע"ג, סנהדרין פ"ו הי"ב, כ"ג סע"ד): בראשונה היו קוברין אותן במהמורות, נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים (בסנהדרין: בארזין). ובמס' שמחות פי"ב ה"ט, הוצ' היגר, עמ' 197: בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקוט את עצמיי ותנם בדלוסקמא. ובכי"י שם: ותנם בגלוסקמא בראזין. ומכאן שמהמורות=ביקעה (בקיע), ועיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ב, עמ' 487, הערה 512. ואשר לרזים, ארזין, ראזין, ברור שאין הכוונה לעצי ארזים [תיקונים והשלמות: אין זה ברור כלל, ובהיותי באביב בא״י הראה לי פרופ' נ׳ אביגד שרידים של ארז מארון עתיק. ובירושלמי מו״ק פ״א ה״ו, פ׳ ע״ד: הכל מודין שלא יקוץ לו ארזים. ומכאן שהנוהג היה לעשות את הארונות מארזין, וקראו את הארונות על שם העץ.], אלא לגלוסקמא, כגירסא שבמס' שמחות, ו"בגלוסקמא" שם אינו אלא פירוש ל"בראזין". וביכלר בצופה הצרפתי חמ"ו (1903), עמ' 76, הערה 3, מביא ממס' שמחות הנ"ל כ"י אפשטין: ותנם בגלוסקמא אזורם. ונ"ל שהכוונה למלה היונית σορός, והיא גלוסקמא (γλωσσόκομος) היא אזרין, ופירושו ארון שנותנים בו את שרידי המת. והיהודים בא"י שהביאו לשם את הארונות מן הגולה שבערי יון קבלו מהם את השמות גלוסקמא ואזרין (ואפשר שבמבטא העממי נולד מיטטסיס: ארזין, במקום אזרין). וכמה מן הראשונים²⁰ גרסו "בארונים".²¹ וכן בתוספתא סנהדרין פ"ט ה"ח, בכי"ע: מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון. ובד שם: בארזין (בכי"ו חסר שם עלה). והגירסא "בארונים" "בארון", היא, כנראה, שיבוש מ"בארזנים", "בארזן" (=אזרנים, אזרן). אבל אפשר שיש כאן תרגום נכון של המלה היונית הנ"ל, עיין מ"ש על תרגומים ממין זה בתרביץ ש"כ, עמ' 112 ואילך. סוף דבר מן המקורות הנ"ל יוצא שהיא נברכת הוא בקיע היא מהמורת. ומתוך עלילות אלאינ בעל,²² מוכח שהמהמורת הוא בור־קבר.²³ ובניגוד לכוכים שהיו מכניסים לשם עצמות, או ארונות, היו קוברים את המת במהמורות כשגופו עדיין שלם, לפני שנתאכל הבשר. אלא שנראה שהדברים הללו היו שונים קצת בצורתן החיצונית. ומהמורת הוא בור בתוך הקרקע, ונברכת, בקיע, חצובה בתוך הכותל. ובמערות קברים של א"י מצויה הנברכת כמעט בכל מערה, והיא כעין עריבה חצובה בכותל הסלע, והיא מזכירה בצורתה החיצונית אבוס, או שוקת.²⁴ ובבבלי ח' ב': מאי נברכת אמר רב יהודה²⁵ זו בקיע. והתניא הנברכת והבקיע. אמר אביי ואיתימא רב כהנא גיהא ובר גיהא, ועיין בתוספות הערוך השלם ערך גיהא ובר גיהא. וע"פ הבבלי פירש הרי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' י"ג, רש"י ותוספות (ח' ב' ד"ה ועושין), ופיה"מ להר"מ (וכן מוכח בחיבורו פ"ח מה' יו"ט סה"ד) ועוד שהכוונה לנברכת של כובסין. וכן הביא הרב המגיד (לר"מ הנ"ל): "וכן פירשו הגאונים ז"ל נברכת של כובסין, והיא חפירה שחופרים בה לכבס בגדי פשתן, ומי שאין לו אלא חלוק אחד". ואם נאמר שהכל הוא מדברי הגאונים הרי ברור שפירשו כן את משנתנו ובמועד עסיקינן, ומפרשים שאעפ"י שכביסה אסורה במועד, מ"מ הרי מותר לכבס כלי פשתן (להלן בבבלי י"ח סע"א), ומי שאין לו אלא חלוק אחד (לעיל שם ובמקבילות). אבל בתוה"א להרמב"ן עניין הקבורה, מ"א ע"א: ועושין נברכת במועד. ראיתי לראשונים שהוא נברכת הכובסין המוזכרת בפרק לא יחפור, וגוהה ובר גוהה היא הנברכת הקטנה שבצד הגדולה וכו', ולפי דבריהם התירו הנברכת לכבס בה לצורך המועד כלי פשתן, ומי שאין לו אלא חלוק אחד וכו'. ומשמע מדבריו שרבינו הוא שבאר את דברי הגאונים שמפרשים נברכת - נברכת הכובסין, ובעל כרחינו אנו מדברים בכביסה המותרת במועד. והרב המגיד העתיק כאן מדברי הרמב"ן, כרגיל. ועיין גם בנימוקי יוסף למשנתנו. ועיין בפי' רבינו יהונתן, עמ' 99. ופירוש זה קשה מאד, וכבר תמה הראב"ד הנ"ל ועוד, מה עושה נברכת הכובסין בין מקומות הקבורה, ומטעם זה פירשו בתוספות (ח' ב' ד"ה ועושין) הנ"ל: וי"מ לרחוץ את המת ותכריכין. וכן פירש בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' ס"א, ד"ה גיהא. וכן במאירי עמ' מ"ד: יש מפרשים נברכת לרחוץ בה את המת, ויש מפרשים בקיעה של מים לרחוץ בה המלוים את ידיהם. ברם מתוך פירוש רב שרירא גאון לב"ב (מן Texts and Studies ח"א, עמ' 571) ומתוך פירוש הר"ח לב"ב (לפי הערוך ערך בקע), מתוך פי' הר"י מיגש (לפי שטמ"ק) ויד רמה ב"ב י"ט א' מוכח שכל הפירוש נאמר לב"ב שם, אלא שהביאו גם את הברייתא שבמו"ק ופירוש הבבלי שהוא גיהא ובר גיהא. תדע לך שהוא כן שהר"ח במקומו כאן לא פירש כלום. ולפיכך נראה שהגאונים פירשו: והתניא הנברכת והבקיע (כלומר, הרי שנינו בתוספתא ב"ב פ"א ה"ב: מרחיקין את הנברכת ואת הבקיע), ומכאן שנברכת ובקיע אינם היינו הך. ותירצו: גיהא ובר גיהא, כלומר בקיע היא נברכת קטנה, ובארו את שימושיהם המיוחדים. ופירוש התלמוד במו"ק הוא לא למשנתנו, אלא לברייתא שבתוספתא בב"ב שמדברת בבקיע של כביסה. וכבר הראינו לעיל שהבקיע של קבורה דומה בצורתו החיצונית לעריבה ולשוקת, ולא בא התלמוד אלא לפרש את השמות ושימושיהם לעניין כביסה, אבל כאן בקבר אנן קיימין גם לפירוש הגאונים. ולפי זה אין להניח שהרמב"ן כיוון לגאונים הנ"ל, שהרי הוא בעצמו כתב בתוה"א שם: וכן זאת הבריתא שהביאו כאן בגמרא, שם בפרק לא יחפור היא שנויה בתוספתא הנברכת והבקיע.²⁶ ולא יתכן כלל שרבינו לא יעמוד על הפירוש הנכון שבדברי הגאונים הנ"ל. ונראה שהרמב"ן בכתבו "ראיתי לראשונים שהוא נברכת הכובסין וכו'", כוונתו לרי"ץ גיאת, עמ' י"ג הנ"ל, שפירש כן, ומדבריו שם מוכח שפירש את משנתנו כן, ולעניין כביסה במועד. ועל כל פנים מדברי הבבלי עצמו אין שום הוכחה שפירשו את משנתנו כאן בנברכת של כובסים.

footnotes: ¹⁹ כגירסת כי"ו והר"ש, עיין תס"ר ח"ג, סוף עמ' 143. ²⁰ עיין אהצו"י, עמ' 84. ועכשיו יש להוסיף: שיטה לתלמידו של ר"י מפריס, סוף עמ' נ"ז, ותוספות הרא"ש, עמ' כ"ב. ²¹ ואף בכי"י הראשונים עצמם מתחלפות הגירסאות. וכן בה' שמחות למהר"מ סי' א' במחנה לויה, א' ע"ב: וקוברין אותן ברזים. אבל בספר זה עם פירוש מיגון לשמחה (שנדפס מכ"י אחר) שם: וקוברין אותם בארונים. ²² בעל ב' טור א' (פעמים), עיין בכתבי אוגרית של רח"א גינזברג, עמ' 47, 48. ועיי"ש סוף עמ' 40 ואילך. ²³ וכבר העירו החכמים שכ"ה הפירוש גם בתהלים ק"מ, י"א. ²⁴ ויש לנו כאן שמות נרדפים לאופן אחד של קבורה. ומהמורת הוא, כנראה, קבר גדול (ומיוחד לגדולים ועשירים) החפור בקרקע המערה, ונברכת חצובה בכותל הסלע, ונקראת כן ע"פ צורתה החיצונית שהיא כבריכה של כביסה (ולפיכך לא שאלו כלום בבבלי ב"ב על מהות הנברכת), והוא גם בקיע, אלא שהוא קטן קצת מנברכת, וכמו שאמרו בבבלי שהבאנו להלן בפנים. ²⁵ "יהודה" חסר בפירוש רב שרירא שהבאנו להלן בפנים, בר"ח (לפי הערוך ערך בקע) ובפי' הר"י מיגש ב"ב י"ט א'. ²⁶ ועיין גם בתוספות כאן ח' ב' סד"ה גיהא.

27-28. **מודה ר' יוסה בסיד שיכול לגמרו שסדין אותו במועד.**וכ"ה ("ר' יוסי") גם בד. אבל הנכון הוא בכי"ע ובכי"ל: ר' יהודה וכו'. ובמשנתנו פ"א מ"ז: ר' יהודה (והשם "ר' יהודה" במשנה מקויים גם ע"י הסוגיות בירושלמי ובבבלי. עיין להלן) אומר לא תסוד מפני שניוול הוא לה. ובבבלי ט' ב' ובע"ז ו' ב' הביאו את הברייתא שלנו: ומודה ר' יהודה בסיד שיכולה לקפלו (בכי"מ: לקלפו) במועד שטופלתו במועד, שאע"פ שמצירה היא עכשיו שמיחה היא לאחר זמן. וכנראה שהסוף הוא באור התלמוד. אבל בירושלמי כאן פ"א ה"ז, פ' ע"ד, וע"ז פ"א ה"א, ל"ט ע"ב, לא ידעו מברייתא זו, שהרי נחלקו שם אמוראים אם מתיר ר' יהודה בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד. והלשון לגמרו (לגומרו) שבתוספתא פירושו שהיא יודעת שהסיוד יגמר ויכלה בתוך המועד (שהשערות יפלו בתוך המועד), והרי היא כבר יודעת מתחילה שתשמח לאחר זמן בתוך המועד.

28-29. **אין מקדשין נשים במועד. ר' יהודה מתיר שמא יקדמנו אחר.**בד מוסיף: ברחמי', והיא הוספה ע"פ הבבלי י"ח ב'. ובמשנתנו פ"א מ"ז: אין נושאין נשים במועד. ואמרו בבבלי י"ח ב' שמן המשנה אין ראייה שלא אסרו אלא נישואין, אבל קידושין מותר, ואפשר שק"ו הוא שאסור לארס, ולא מיבעי אירוסין דלא עביד מצוה אסור, אלא אפילו נישואין דעביד מצוה נמי אסור. ועיין ר"מ פ"א מה' אישות ה"ב ובשו"ת בנו ברכת אברהם סי' מ"ד. ועיין בבלי ביצה ל"ו סע"ב, בתוספות שם ד"ה והא ומ"ש ביד דוד שם, ובשו"ת חיים שאל ח"ב ריש סי' מ"ב. ובמשנתנו להלן פ"ג מ"ג מפורש: ואלו כותבין במועד קדושי נשים וכו'. ואמרו בבבלי שם הנ"ל, שאין ראייה משם שמותר לקדש במועד, והכוונה במשנתנו לשטרי פסיקתא. אבל שמואל אמר שם: מותר לקדש אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר וכו', שמא יקדמנו אחר ברחמים. והוא כדעת ר' יהודה כאן. ובירושלמי ביצה פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ב, תענית ספ"א, ס"ד ע"ד, שם פ"ד ה"ט, ס"ט ע"ב, כתובות פ"א ה"א, כ"ד ע"ד, אמרו: שמואל אמ' אפילו בתשעה באב יארס שלא יקדמנו אחר וכו', שלא יקדמנו אחר בתפילה. ולהלן בבבלי שם הביאו בשם תנא דבי שמואל (בר"ח: דבי מנשה): מארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו. והת"ק אוסר אעפ"י שאין כאן לא שמחה ולא סעודה (עיין ריטב"א שם, מאירי שם, עמ' ק"ח, ובברכי יוסף או"ח ריש סי' תקמ"ו), משום דהוי כעין מקח וממכר, עיין ריטב"א י"ח ב' ד"ה אמר שמואל. אבל ר' יהודה מתיר משום שמא יקדמנו אחר, והוי ליה כדבר האבוד, כמו שפירש בפי' ר' יהונתן, סוף עמ' 145, בריטב"א הנ"ל ועוד. וכן פירשו רוב הראשונים את משנתנו בפ"ג הנ"ל שרוב הדברים שהתירו שם משום דבר האבד אתינן עלה, שלא כפירוש הר"מ בפ"ז מה' יו"ט סהי"ב שהם כצרכי רבים,²⁷ ועיי"ש בהשגת הראב"ד ובמגיד משנה ד"ה וכן כותבין, ובתוספות י"ח ב' ד"ה ואלו, ובפי' ר' יהונתן הנ"ל. ובקרן אורה י"ח ב' הביא את התוספתא כאן והעיר שכן חולקין החכמים ור' יהודה גם להלן פ"ב ה"ג (שו' 9), עיי"ש.

footnotes: ²⁷ במגדל עוז שם העיר שמצא בהשגות הראב"ד שהעתיק מן הר"מ: שכל אלו צרכי (ולא: כצרכי) רבים הן. ובדקתי בכמה נוסחאות של הר"מ (לרבות כ"י על קלף): ובכולן: כצרכי רבים, אבל בשו"ת הר"ן ד' קושטא סוף סי' פ"ט (ובד' רומי ואילך חסרה תשובה זו, והתשובה נדפסה גם בשו"ת הריב"ש סי' ש"צ): "שכל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי, נראה דצרכי רבים נינהו וכו', וכן מה ששנינו ואלו כותבין במועד גטין ושוברין דייתיקי ומתנות וכו', כתב הרמב"ם ז"ל שהטעם מפני שכל אלו צרכי רבים הם, הרי נראה שהדברים המזדמנים תדיר, ויש בהן תקון המדינה, אע"פ שבכל פעם ופעם הם פרטיים צרכי רבים מקרו". ועיין בא"ח ח"א ה' חוה"מ סי' ז', צ"א ע"ב, מ"ש בשם הרמב"ם, וכיון להי"ד בפ"ז שברמב"ם שם. ועיין להלן בא"ח שם סי' ח', צ"א ע"ג.

29. **ממאנין מגרשין וחולצין ומיבמין במועד.**וכ"ה בד ובכי"ל (אלא שבכי"ל הסדר הוא: מלקט אדם וכו' אמן. ממאנין וכו'). ובכי"ע חסר "ומיבמין". וכן ברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' כ"ו: ותני בתוספתא וכו', והתם נמי תנינא מארסין (הכוונה לדברי ר' יהודה לעיל, וכפסק הבבלי) ומגרשין וחולצין בחוש"מ. ובאמת במשנתנו פ"א מ"ז מפורש: ולא מייבמין. וכ"ה בתנא דבי שמואל (דבי מנשה) שהעתקנו לעיל סד"ה אין מקדשין. ושמא מדברים כאן בשיש עוד אחים,²⁸ ומותר לייבם שמא יקדמנו אחר.²⁹ ובמשנתנו פ"ג מ"ג הנ"ל: ואלו כותבין במועד קדושי נשים גטין וכו' שטרי חליצה ומאונים וכו', הרי לך שמגרשין חולצין וממאנין במועד. ופירש בס' המכתם, עמ' 307 (ע"פ הירושלמי): מכיון שנתן דעתו לגרשה מצטער הוה עמה³⁰ וכו', ושמא יזדווגו לה אחרים. וכן במאירי, עמ' ק"ד: גיטי נשים, שמא מתוך שהייתו עמה מזדמן בן זוג לאחרת שנתנה בו עיניו. שטרי חליצה ומיאונין, שמא תזדמן בת זו[ג] לאחר שנתן עיניו בזו. ועיין במגיד משנה פ"ז מה' יו"ט הי"ב ד"ה וכן כותבין, ובתוספות י"ח ב' ד"ה ואלו ובשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, ריש עמ' נ"ו. ובפי' ר' מיוחס לשמות (הצופה ההגרי חי"ג, עמ' 167): ועושין כל צרכי רבים דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות, וחולצין וממאנין וכו'. והנה שילב הרב גם ההלכה של התוספתא כאן לתוך הברייתא שבירושלמי שקלים פ"א ה"א, מ"ו ע"א, וכאן פ"א ה"ב, פ' ע"ב. ולא מצאתי שם בשום נוסח "וחולצין וממאנין". ובן ארצו (או הסמוך לה) של ר' מיוחס, ר' שלמה בן היתום, בפירושו למו"ק, עמ' 20, מעתיק את הירושלמי ולא נזכר שם "וחולצין וממאנין", אבל להלן שם, עמ' 95: "וכמו שכתבנו בפרק קמא, ועושין כל צרכי הרבים, דנין וחולצין כול' לעיל". הרי לך ברור שבאיטליה הדרומית שנו גם "וחולצין וממאנין" בתוך הברייתא שבירושלמי. ושמא הוסיפו כן כהרחבה לדנין ע"פ משנת סנהדרין פ"א מ"ג. ועיין בבלי יבמות ק"ד א'. ולפי גירסא זו בברייתא מוכח כפירוש הר"מ בפ"ז מה' יו"ט סהי"ב הנ"ל, שגם הללו כצרכי רבים הם. ברם הרמב"ם בעצמו (פיה"מ שקלים פ"א מ"א) לא גרס בברייתא שבירושלמי "וחולצין וממאנין".

footnotes: ²⁸ ועיין בבלי ביצה ל"ז א'. ²⁹ ואעפ"י שמצוה בגדול, מ"מ יש לחשוש שהצעיר לא ישגיח בכך, משום ירושת הנכסים. אבל בנישואין סתם אסור, שהרי יכול לארס אותה ולאוסרה על אחרים, ויכנוס אותה לאחר המועד. וביבמה אינו יכול לעשות בה מאמר גרידא, שמא יפסול אותה האח השני בגט ויאסור אותה על בעל המאמר לכולי עלמא (עיין יבמות רפ"ה) ויפסיד את ירושת נכסי אחיו, והוה ליה דבר האבד. ³⁰ עיין בפי' ר"ש בן היתום, עמ' 95.

29-30. **מלקט עצים ועשבים בין מתוך שלו בין מתוך של חבירו, ובלבד שלא יעשם אומן.**צ"ל: מלקט אדם עצים וכו' ובלבד שלא יעשה וכו', כגירסת ד, כי"ע³¹ וכי"ל. ופירושה שמותר ללקט עצים להסקה ועשבים לאכילת בהמתו במועד, משום שהם צורך יום טוב, ובלבד שלא יעשה בליקוטו שורה ישרה,³² שהרי מוכח מתוכה שהוא טורח ומנקה את הקרקע, כדי לתקנה לזריעה, ועיין בבלי י' ב'. ובר"מ פ"ח מה' יו"ט הי"ב: וכן המלקט עצים מתוך שדהו, אם לצורך עצים מותר, ואם לתקן הקרקע אסור וכו', וכן הקוצץ חריות מן הדקל אם נתכוון להאכיל לבהמה מותר, ואם נתכוון לעבודת האילן אסור. והוא ע"פ הבבלי הנ"ל. ובח"ד כתב שמדברי הר"מ הנ"ל משמע שבשדה חבירו מותר אפילו אם מתקן את הקרקע, והוא שלא כתוספתא כאן, והר"מ סמך על הבבלי בשבת ק"ג א'. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, שהרי הר"מ לא הביא גם את דין הבבלי בשבת הנ"ל, עיין מ"ש לעיל שבת פ"ט, שו' 47, ד"ה לתקן הארץ ואילך. ולא עוד שכל החילוק בין שדה שלו ובין שדה של חבירו הוא אם כיוון לעצים ועשבים אלא שממילא נתייפה הקרקע בפסיק רישא, אבל אם מכוין לייפות את הקרקע, אין הבדל בין שדה שלו ושל חבירו. ואם טרח וליקט במדה כזו שניקה את הקרקע בצורת אומן, הרי ברור שהתכוין ליפות את הקרקע, והוי ליה כפועל שעובד בשדה חבירו על מנת לייפותה, שבוודאי חייב שתים אם ליקט עשבים בשבת ע"מ להאכיל לבהמה. והר"מ נקט "מתוך שדהו" לרבותא שאפילו בשדהו מותר ללקט במועד אם אינו מכוין לייפות את הקרקע. ואם לתקן הקרקע, כלומר, אם מתכוין לתקן את הקרקע, הרי בוודאי שאין כאן הבדל בין שדהו לשדה חבירו.

footnotes: ³¹ אלא ששם חסרה המלה "אומן", ובמלה "יעשה" נסתיימה ההלכה. ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 31–32, ד"ה וטוחנין. ³² עיין מ"ש קרויס על "אומן" בספרו קדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ב, עמ' 572, הע' 255.

31-32. **וטוחנין במועד. דבר האבד עושין אותו במועד דבר שאין אבד אין עושין אותו במועד.**וכ"ה בד. וכן בכי"ל: טוחנין במועד. אבל בכי"ע: אין טוחנין במועד. ונראה שצ"ל שם: אמן (במקום "אין"), ומלה זו שייכת למעלה: שלא יעשה אמן, ונשתבשה מילה זו ל"אין", ולפיכך הרחיקה הסופר מן המלה "יעשה" וחיברה לבבא שלאחריה, עיין מ"ש לעיל הערה 31. ברם וודאי גמור אין כאן, ובבבלי י"ב ב': טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. דבר שאבוד במועד מותר לעשותו במועד, דבר שאינו אבוד במועד אסור. כלומר, דבר האבוד מותר, אפילו אם הוא אינו צורך המועד. אבל קרוב לוודאי שהנכון בכי"ע הוא כמו שהגהנו, וכגירסת שאר הנוסחאות. ובטוחן במועד לצורך המועד עסיקינן. ואח"כ מתחילה הלכה חדשה. ועיין ירושלמי פ"א סה"ח, פ' סע"ד. וברייתא זו והבאות אחריה נסמכו למשנתנו פ"ב מ"ג ואילך. ועיין להלן, שו' 33–34, ד"ה ובירושלמי.

32-33. **במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר אף דבר האבד אין עושין אותו במועד.**כ"ז חסר בכי"ו ובכי"ל, אבל ישנו בד ובכי"ע. וכן בבבלי הנ"ל: במה דברים אמורין בתלושין מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אפילו כולו אבוד אסור. ולפיכך קרוב לוודאי שבכי"ו ובבי"ל נשמט ע"י הדומות מ"אין עושין אותו במועד" עד "אין עושין אותו במועד", שהרי נוסח ד וכי"ע הם משני טיפוסים, והמוסיף ע"פ הבבלי היה מוסיף כלשון הבבלי. ואמרו שם בבבלי שברייתא זו יחידאה היא, ואין הלכה כמותה. והיא חולקת על הברייתא לעיל, שו' 10–11, עיין מש"ש ד"ה דבר האבד. ועיין ירושלמי ספ"ב, פ"א ע"ב.

33-34. **אין לו מה יאכל קוצר מעמר ודש ובלבד שלא ידוש בפרות.**בבלי הנ"ל, אלא שהוא מוסיף שם: וזורה ובורר וטוחן, ובלבד וכו'. ופירשו רוב הראשונים שלא ידוש בפרות, משום דאוושא מילתא. והר"מ פ"ז מה' יו"ט סה"ו כתב: שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות.³³ ופירש בר"מ שם ובמאירי, סוף עמ' ס"ז, ובארחות חיים ח"א ה' יו"ט סי' ד', צ"א ע"א, שאפילו יכול למצוא בשוק אין מצריכין אותו לקנות, אבל עיין בשאילתות סי' ק"ע ובהעמק שאלה שם אות ה'. ובירושלמי פ"ב ה"ד, פ"א ע"ב: הרי שאין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש, ובלבד שלא ידוש בפרה. במספק ליחיד. אבל במספק לרבים דש אפילו בפרה. והר"מ השמיט חילוק זה שבמספק לרבים דש אפילו בפרה. אבל בטאו"ח ובשו"ע סוף סי' תקל"ז פסקוה. וכן הביאו את הירושלמי כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 96. ועכשיו יש להוסיף: ס' המכתם, עמ' 289, מאירי, עמ' ס"ח, תוספ' הרא"ש, עמ' ל"ט, חי' הר"ן, עמ' כ"ו. ומתוך הירושלמי אנו למדים שברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ד: אין לוקחין וכו' אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.

footnotes: ³³ ועיי"ש בכ"מ ובב"י טאו"ח סי' תקל"ז, ומה שהאריך בקרן אורה י"ב א' ד"ה מאן תנא שינוי במועד.

35-36. **לוקחין מן הגוים שדות בתים וכרמים בהמה עבדים ושפחות מפני שהוא כמציל מידם, וכותב ומעלה בערכאים.**כל הברייתא להלן ע"ז פ"א ה"ח, ב"ר פמ"ז, י', עמ' 476, בבלי עירובין מ"ז א', כאן י"א א', ע"ז י"ג א'. ובכל הנוסחאות בבבלי: וכותב ומעלה בערכאות, מפני שהוא כמציל מידם. ופירש"י בעירובין: שהוא כמציל מידם. שלא יחזור הגוי ויערער על המכירה. ובע"ז פירש: שמתוך כך יהיו לו עדים ומסייעין להציל מן העוררים. וכבר העיר לנכון בתכ"מ כאן שמנוסח התוספתא מוכח ש"כמציל מידם" עונה על כולם, שלא כפירש"י. ונעלמו ממנו לפי שעה דברי התוספות בגיטין מ"ד א' ד"ה וכותב, שר"ת העתיק בשם הבבלי ע"ז: ולוקחין מהן בהמה ועבדים מפני שהוא כמציל מידם, ומעלה בערכאות של גוים וכו', והוא כגירסת התוספתא כאן וע"ז פ"א הנ"ל. ובעל כרחך פירש שלא כרש"י. ורש"י פירש ע"פ הבבלי בגיטין שם, עיי"ש, ועיין היטב בבבלי ע"ז י"ג ב'. ובאמת הגאונים,³⁴ הרמב"ן, הרא"ש, רבינו יונה בע"ז שם פירשו כר"ת. וכ"ה במאירי³⁵ כאן, עמ' נ"ג, וע"ז, עמ' 27. ובירושלמי ע"ז פ"א ה"א, ל"ט ע"ב, שם ה"ד, ל"ט סע"ג, נזכר רק חלק מן הברייתא (ועיי"ש ל"ט רע"ד), והפירוש שם אינו ברור, ועיי"ש במה"פ (בה"ד) ד"ה תיפתר ישראל מישראל. והנה בכל המקורות הנ"ל הברייתא היא לעניין יריד של גוים, והתירו לקנות מן הגוים, ואין חוששין משום יריד. אבל לפנינו כאן לא נזכר יריד, ובעל כרחנו הברייתא מפרשת את משנתנו פ"ב מ"ד: אין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד וכו'. ומפרשת התוספתא שמשנתנו מדברת בלוקח מישראל, אבל לוקחין מן הגוים במועד, משום שהוא כמציל מידם, והוי ליה כדבר האבד. וכן כתב הריא"ז (לפי שלטה"ג על הרי"ף למשנתנו): ונראה בעיני שלוקחין מן הכותים בתים שדות וכרמים בהמה עבדים ושפחות במועד, אע"פ שאינו לצורך המועד מפני שהוא כמציל מידם, כמו שמבאר בתוספתא. הרי לך שפירש "כמציל מידם" שהוא עונה על הכל, כפי שמוכח מלשון התוספתא (ועיין בשו"ת הרי"ד הזקן שהעתיק החיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' קמ"ט ס"ק ב'), ושבמועד עסיקינן כאן.³⁶ ברם מתוך הבבלי י' סע"ב ואילך מוכח שלא הכירו תוספתא זו, שהרי אמרו שם: כפרקמטיא האבד דמי ושרי. תניא נמי גבי ע"ז כי האי גוונא, הולכין ליריד של גוים ולוקחין בהמה וכו'. הרי לך ברור שהביאו ממרחק לחמם, ודימו דין דבר האבד של מועד לדבר האבד של יריד, ולא הביאו שכן מפורש בתוספתא לעניין מועד בכלל, ולאו דווקא ביריד. ומדברי הגאון (עיין אוה"ג הנ"ל, עמ' 13) מוכח שלא התירו לקנות במועד מן הגוי אלא בשיירא דווקא (דומיא דיריד) משום דהוה דבר האבד. וכן במגילת סתרים לר"ן:³⁷ והקניה מהם ביום השוק הרי דינו כדין דבר האבד וכו', באמרם כי האי גונא שהשורש בכולם אחד הוא וכו'. וכן מוכח משיטת הראב"ד שבתוספ' הרא"ש כאן, ריש עמ' ל' ועוד, עיי"ש. ועיין ברמב"ן וריטב"א ע"ז הנ"ל ועוד. ולא מצאתי בשום קדמון שהביא את התוספתא להלכה (חוץ מן הריא"ז הנ"ל). וטעמם הוא משום שמן הבבלי כאן י"א א' יוצא שהיא לאו דסמכא. ועיין במשנה ברורה להגאון בעל חפץ חיים ז"ל (בביאור הלכה) או"ח סוף סי' תקל"ט, שרצה לפרש שהתוספתא מדברת בקונה לצורך המועד, ואף מן הגויים מותר, והחידוש הוא שמותר לכתוב³⁸ להעלות לערכאות, משום שהוא כמציל מידם. ולא עיין הרב בגוף התוספתא, שהרי כאן הטעם מפורש "מפני שהוא כמציל מידם" על הקנייה, ולא על ההעלאה לערכאות כלשון הבבלי. ושוב כתב שם: "ולולא דמסתפינא הייתי אומר עוד דהתוספתא לא קאי כלל לעניין מועד וכו', וחסר כאן רק אילו התבות הולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין וכו'". והגהתו לכאורה מקויימת מב"ר כי"ו שנביא להלן. אבל בתוספתא אין להגיה נגד כל הנוסחאות. ומחוורתא שהבבלי הנ"ל חלק על התוספתא כאן, ואינו מתיר לקנות מן הגוי שלא במקום פסידא, ודווקא ביריד, או בשיירא, התירו. ובירושלמי כאן פ"ב ה"ד, פ"א ע"ב: ר' יהושע בן לוי שאל לר' שמעון בן לקיש מהו ליקח בתים מן הגוי. אמר ליה אימת רבי שאל, בשבת? תני בשבת מותר, כיצד הוא עושה, מראה לו כיסין של דינרין, והגוי חותם ומעלה לארכיים, שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת וכו'. ועיין בבלי גיטין ח' ב'. ומתוך הירושלמי משמע שר' יהושע בן לוי (שהיה קשיש מר' שמעון בן לקיש) בדק ליה לר"ש בן לקיש³⁹ ושאל אותו שאלה זו, כדי לראות אם הוא יבין בעצמו שאין כוונתו לחול המועד. אבל בא"י בוודאי שאין שאלה שמותר לקנות במועד מן הגוי בתים שדות וכרמים משום כבוש א"י. ובב"ר ספמ"ז הנ"ל: תני הולכים ליריד של גוים בחולו של מועד ליקח מהם בתים שדות וכרמים ועבדים ושפחות. ר' אמי בשם ר' שמעון בן לקיש לא סוף דבר עבדים מהולים אלא אפילו ערלים, מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה. ר' יהושע בן לוי בעה קומי ריש לקיש אמר לו מהו ליקח מן הגוי עבדים ערלים. אמר לו אימתי את שואלני, ביום טוב? תני אפילו בשבת וכו'. והנה הגירסא "בחולו של מועד" היא בכל הנוסחאות חוץ מכי"ו וילקוט דפוס ראשון, וקשה למוחקה. ולא עוד אלא שבכי"ו עצמו גורס כדברי ר' שמעון בן לקיש הנ"ל: לא סוף דבר עבדים הראוים לו אלא אפילו הערלים. ועיין בשנו"ס בהוצ' תיאודור שם, ונראה שהגירסא "מהולים" תוקנה,⁴⁰ והעיקר הוא כגירסת כי"ו: הראוים לו. ומכאן שבחול המועד עסיקינן, ור' שמעון בן לקיש אמר שלאו דווקא עבדים שהם ראויים לו למועד, והוא קונה לצורך המועד, אלא אפילו עבדים ערלים, שלא ישתמש בהם במועד עד שיטבילם, כדי שלא יאסרו את יינו, אף אותם לוקחין במועד, מפני שמכניסם תחת כנפי השכינה. ובתים שדות וכרמים מותרים משום כיבוש ויישוב א"י. ובהמה לא נזכרה כלל בברייתא שבב"ר.⁴¹ וברור מתוך דברי המדרש הנ"ל שבתלמוד א"י שהיה לפני מסדרו של ב"ר שנו גם את הברייתא שלנו במו"ק, אלא שלא הזכירו שם אלא "בתים שדות וכרמים ועבדים ושפחות", ובמועד עסיקינן (אפילו אם לא נגרוס בפירוש "בחולו של מועד"), אלא ששם: אימתי את שואלני ביום טוב? והוא משום שבחול המועד אין שום שאלה, כמפורש בברייתא עצמה שהירושלמי הביאה לעניין חול המועד, ומותר לקנות מן הגוי אפילו ביריד ואין חוששין לא משום יריד, ולא משום חול המועד, ומכל שכן שמותר לקנות שלא ביריד, וכמפורש בתוספתא כאן. זו היא שיטת בני א"י, אלא שהבבלי חולק עליה.

footnotes: ³⁴ עיין אוה"ג, עמ' 12 ואילך, וביתר באור בריטב"א ע"ז י"ג א' סד"ה לא יניח, מגילת סתרים לר"ן בתרביץ שי"ב, עמ' 41 ואילך. ³⁵ ועיין בפרישה יו"ד סי' קמ"ט, אות י"ז, וכיוון לדברי הקדמונים בפירושו ל"מציל" מלשון הפרשה, המעטה, עיי"ש במאירי. ³⁶ ועיין מ"ש ע"ז להלן ד"ה ובב"ר. ³⁷ תרביץ שי"ב, עמ' 42. וברור מתוך דבריו שלא התירו בחולו של מועד לקנות מן הגוי אלא ביריד דווקא, משום שהוא דבר האבד. ³⁸ כלומר, לאו דווקא מקח וממכר אלא אפילו מלאכה גמורה, עיין בשו"ת הריב"ש סי' שנ"ב. ³⁹ עיין ירושלמי תרומות פ"ט סה"ד, מ"ו ע"ד, וי"ר פכ"ב, ו', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תקי"ד. ⁴⁰ ע"פ מאמר ר"ש בן לקיש עצמו בירושלמי ע"ז פ"א ה"א, ל"ט ע"ב, שם ה"ד, ל"ט ע"ג, בבלי שם י"ג ב'. ⁴¹ אמנם בברייתא שבירושלמי ע"ז פ"א ה"ד הנ"ל נזכרה גם בהמה, אבל פתרוה שם בישראל מישראל שמשתתפין ביריד, מפני שהוא כמציל מידן (כלומר, שמצילן מן העבירה, עיי"ש בפ"מ ובמה"פ). ועיין בבלי שם י"ג ב'.

36-37. **ואם היה כהן מיטמא להן ולא עוד אלא לדון עליהן בחוצה לארץ.**צ"ל: מיטמא להן להעיד עליהן ולדון עליהן וכו'. ובכי"ע: מיטמא להם לערער ולדון עליהן וכו'. ובכי"ל: לעוד ולדון עליה וכו'. ולהלן ע"ז פ"א ה"ח הנ"ל: להעיד עליהן, ובכי"ע שם: להעיד ולדון עליהם. ובבבלי עירובין מ"ז א' וע"ז י"ג א' הנ"ל: לדון ולערער עמהן. ובירושלמי ברכות פ"ג ה"א, ו' ע"א, נזיר פ"ז ה"א, נ"ו ע"א (מס' שמחות פ"ד הי"ד, הוצ' היגר, עמ' 121): תני מטמא כהן ויוצא חוצה לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשות ולקידוש החדש ולעיבור שנה להציל שדה מן הגוי, ואפי' ליטור יוצא ועורר עליה וכו'. והמלים "ואפי' ליטור יוצא ועורר עליה" חסרות בירושלמי נזיר ובתוספתא ובבבלי הנ"ל. אבל גם במס' שמחות הנ"ל: אפילו ליטול יוצא ועורר עליהן וכו'. ובוודאי צדקו החכמים האחרונים שפירשו "ליטור" ρήτωρ, כלומר עורך דין, וכוונתו שאפילו הכהן הוא עורך דין "ונשכר לאחד לדבר על ידו",⁴² אף הוא יוצא ועורר על השדה, כדי להצילה מן הגוי.⁴³ ולפ"ז "לערער" שבכי"ע ושבבבלי הנ"ל, כוונתו שאף שאין השדה שלו, מותר לו לצאת לחו"ל לערער כעורך דין.⁴⁴

footnotes: ⁴² לשון הספרי וזאת הברכה ריש סי' שמ"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 394. ⁴³ ושלא כפירוש המפרשים שהכהן יוצא להציל מיד הליטור, עיין בירושלמי ברכות הוצ' לונץ, כ"ט ע"ב. ⁴⁴ ובחנם ערער הר"ל גינצבורג (בספרו פירושים וחדושים בירושלמי ח"ב, עמ' 87) על באור בעלי הלשון של זמנינו, ונימק את טעמו: שאין ערעור מלאכתו של המליץ ועורך דין, אלא מי שיש לו תביעה על חבירו הוא שבא ומערער. אבל עיקר הפירוש כאן שהכהן הוא הריטור, ואפילו אם אינו בעל השדה מ"מ יוצא ועורר "אם נשכר לאחד לדבר על ידו" (כלשון הספרי שהבאנו בפנים), וזהו עיקר החידוש שמערער אפילו אם אין השדה שלו, ומותר לו לצאת כדי להציל ממון של אחרים.

38. **כך מיטמא בבית הקברו'.**וכ"ה בתוספתא להלן בע"ז ובבבלי עירובין וע"ז הנ"ל. ובירושלמי ובמס' שמחות הנ"ל לא נזכרה בבא זו. והעמידוה בבבלי הנ"ל בבית הפרס שטומאתו מדרבנן. ועיין בתוספות בכורות (וציין להן בגליון הש"ס לרע"א במקומו) כ"ט א' ד"ה היכי.

38-39. **ומיטמא לתלמוד תורה ומיטמא לישא אשה וכו'.**ירושלמי, בבלי ומס' שמחות הנ"ל. ודווקא לשדל אשה שהוא רוצה בה, אבל יבמה כדי לקיים מצות יבום לא, ותבוא היא אליו, עיין ירושלמי כאן רפ"ג, פ"א ע"ג, ובבלי כתובות קי"א א'.

40-41. **שאין מכל אדם זוכה ללמוד אלא ממי שזוכה לו.**וכ"ה להלן בתוספתא ע"ז הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ל: אלא ממי שזכה לו. ובכי"ע להלן ע"ז: אלא ממי שיזכה לו. והיא היא. ובכל המקבילות הנ"ל חסר הסיום "אלא ממי שזוכה (שזכה) לו". ובמשנת עדיות פ"ב מ"ט: האב זכה⁴⁵ לבן בנוי ובחכמה וכו'. ואף לפנינו פירושה שלא מכל אדם זוכה ללמוד, ולאו כל אדם זכה לו לתלמידו בתורה ובחכמה.

footnotes: ⁴⁵ כ"ה במשניות מטיפוס א"י, ובירושלמי קידושין פ"א ה"ז, ס"א ע"א. ולפנינו: זוכה.