1. **בית שמיי אומ' כנויי כנויין אסורין וכו'.**ירושלמי פ"א ה"א, נ"א ע"א, בבלי נדרים י' ב'. ובארו בירושלמי ובבבלי שם שכינויי כינויין הם כפשוטן, כינויין של כינויין, שהחליפו את הכינוי הראשון והעיקרי בכינוי הדומה לו, ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 107, ובהערה 175 שם. ור' יוסה בירושלמי הנ"ל חולק וסובר שכינויי כינויין הם "הרי עלי צפורים" שנחלקו בהם ר' מאיר וחכמים במשנתנו פ"א מ"א, כדעת ר' יוחנן שם. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בספר מגנס, עמ' 13, ואילך, ובמבוא לנוה"מ, עמ' 704. ובתוספתא להלן רפ"ב: בית שמיי אומ' כנויי כנויין אסורין, כיצד, אמ' הריני נזיר מן הגרוגרות וכו', עיין מש"ש.

2. **בית שמיי או' אין מעידין על בת קול וכו'.**בבבלי יבמות קכ"ב א': אמר רבה בר שמואל תנא בית שמאי אומרים אין משיאין על פי בת קול וכו', קמ"ל דאי משכחת סתמא דאין משיאין, ב"ש היא. ובמשנתנו שם (פט"ז מ"ו): ומשיאין ע"פ בת קול. מעשה באחד שעמד על ראש ההר, ואמר איש פלוני וכו', הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני וכו', והלכו ולא הכירוהו, והשיאו את אשתו. ובפיה"מ להר"מ שם: "בת קול הוא אשר באר במעשה באחד ומעשה בצלמון". ומתוך פירש"י משמע שהמעשה הראשון גרידא משמש דוגמא לבת קול, ועיין לעיל יבמות פי"ד ה"ז, שורה 47–48, ומש"ש.

3. **האומר נזירות, רבן שמעון בן גמליאל או' הרי זה נזירות שתים.**וכ"ה ("נזירות") גם בד ובקג"נ, ובכי"ע: האומר נזירייות וכו'. אבל במקורות אנו מוצאים תכופות "נזירות" (בלשון רבים) במקום "נזיריות". ואשר לגירסא "נזירות שתים" (במקום: נזיר שתים), נראה שהכוונה היא שמיעוט נזירות (נזיריות) שתים. וכן במשנת מנחות פי"ג מ"א: הרי עלי עשרון יביא אחד, עשרונות יביא שנים וכו'. ובבבלי שם ק"ד ב': מיעוט עשרונות שתים. ועיין להלן שם במשנה. ובירושלמי פ"א ה"ב, נ"א ע"ב: הריני נזיר ונזיר נזיר שתים, דהוה יכיל מימר הריני נזיר. הריני נזיר נזיר (נראה שצ"ל: נזיר נזיר', כלומר, נזיר נזירות, נזירויות) שתים. והיא הברייתא שלנו (עיין ההמשך שם), אלא שחסר שם רשב"ג.

4. **הריני נזיר ואחת, הרי זה נזיר שתים וכו'.**בבלי ח' ב'.

**ועוד הרי שלש.**כלומר, אם אמר: הריני נזיר ואחת ועוד, ועיין במפרש לבבלי הנ"ל, ומשמע קצת שגרס כן בתלמוד.

4-5. **אחת ועוד ושוב, הרי זה נזיר ארבע.**וכ"ה ("אחת") בד ובכי"ע. ובבבלי הנ"ל: ושוב, מונה ארבע, והכוונה שאמר: הריני נזיר ואחת ועוד ושוב. ובירושלמי פ"א ה"ב הנ"ל: הריני נזיר אחת¹ ושתשוב (וצ"ל: ועוד ושוב)² נזיר ד'. ובבבלי שם: מהו דתימא ושוב כי כולהו והוי' ליה שית, קמ"ל דלא. ועיין בפי' הר"א מן ההר, עמ' ר"ג, ואם אין שם שיבוש, הרי מוכח שהיתה לפניו גירסא אחרת בתלמוד, ושהוא באמת נזיר שש, והביא כן בשם פירוש רבינו שלמה.³ ואם גירסת הר"א מן ההר נכונה, הרי היא מתאימה לגירסא שבתוספתא והיינו, שאם אמר אחת (כלומר, הריני נזיר אחת, כמפורש בירושלמי) ועוד וכו' נזיר ארבע, משום שאם אמר "אחת" נזיר אחת, ואם הוסיף "ועוד", נזיר עוד אחת (וביחד שתים), ואם הוסיף "ושוב" נזיר כנגד מה שכבר נזר, והיינו: ארבע, כמו שרצו לומר בבבלי לפי הגירסא שלנו, וכמסקנא שם, לפי גירסת הר"א מן ההר. ובירושלמי שם מוסיף: א"ר יוסי בי ר' בון כהם, שמנה כמותם שש עשרה.

footnotes: ¹ בק"ע ובפ"מ שם הגיהו את כל הברייתא בחוזק יד, עיי"ש. ² העי"ן והוי"ו השנייה של "ועוד" נתחברו, ויצא שי"ן, וכן נתחברו הדלי"ת (של "ועוד") והוי"ו (של "ושוב") הבאה אחריה, ויצא תי"ו, ומכאן ושתשוב. ³ במפרש שלפנינו, ד"ה מהו דתימא, מוכח שגרס כגירסא שלפנינו.

5. **סימכוס אומ' הריני נזיר טטרגון, הרי זה נזיר ארבע.**כ"ה ("הריני") בד ובכי"ע. ובכי"ו: בטעות: הרי זה. ובירושלמי פ"א ה"ב, נ"א ע"ב: כמוכוס (צ"ל: סומכוס)⁴ טטרגון ארבע. ובבבלי ח' ב', ב"ב קס"ד ב': ת"ר הריני נזיר, סומכוס אומר הן אחת וכו', טטרגון ארבע.⁵ ופירשו המפרשים לנכון שהכוונה למלה היוונית τετράγωνος, מרובע, והאומר הריני נזיר מרובע, נזיר ארבע.

footnotes: ⁴ בהשמטת המלה "אומר" אחרי שם האומר, כמו שמצוי בירושלמי. ⁵ והסדר שם: אחת וכו', שתים וכו', שלש וכו', חמש וכו'.

6. **דיגין, הרי שלש. דריגון, הרי שתים.**וכע"ז בד. וכנראה שיש כאן תיקון סופרים, שחשבו שהתנא מונה ע"פ הסדר: ארבע, שלש, שתים. ובכי"ע: דרגון שלש טיגון שתים. ואין לדעת אם גם שם שיבשו כגירסת ד וכי"ו, וטעה הסופר וקרא דרגון (במקום דיגון)⁶ ו"טיגון" (במקום טריגון), או שצ"ל שם: טרגון (ואפשר שהוא דרגון הוא טרגון) שלש דיגון שתים. וכן בירושלמי הנ"ל: טריגון ג', דיגון שתים. ובבבלי נזיר וב"ב הנ"ל ע"פ הסדר: דיגון שתים, טריגון שלש.⁷ ובבבלי כאן ושם הסמיכו לברייתא זו את התוספתא בנגעים פ"ו ה"ג.⁸ ופירושו של טריגון ברור והיינו משולש (τρίγωνος), ואם אמר הריני נזיר משולש, נזיר שלש. ואשר לדיגון הרי בתוספתא נגעים המדובר הוא בבית דיגון ובוודאי פירושו δίγωνος, בעל שתי זויות, והיינו בית הבנוי כחצי גורן עגולה, שאין לו אלא שתי זויות. אבל בבבלי ב"ב הנ"ל (לעיל שם): שנה ראשונה קורין לו ארכון, שנייה קורין לו דיגון וכו'.⁹ ובנזיר אפשר שכוונתו: ζυγόν ,δυγόν זוג, כלומר, הריני נזיר כפול, אבל ע"פ העניין כאן (ובפרט בבבלי: הן, דיגון, טריגון, טטרגון פנטגון) משמע שמדברים כאן במלים המציינות זויות גרידא.

footnotes: ⁶ על החלפת יו"ד ורי"ש, עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ג, עמ' 124, ועוד, לעיל פסחים, עמ' 583 (בהערה), שם, עמ' 607, ועוד בכ"מ. ועיין גם להלן פ"ג הע' 7. ⁷ והסדר בבבלי הוא: אחת, שתים, שלש וכו', ובתוספתא ובירושלמי הסדר הוא הפוך: ארבע, שלש, שתים. ⁸ במשנתנו שם רפי"ב לא שנו אלא בית עגול, בית טריגון. ⁹ והכוונה שם לא נתבררה לי. ועיין במלונו של קרויס למלים שאולות מלשון יון, עמ' 197.

6-7. **הריני נזיר אם לא אגלה משפחות, יהא נזיר, ואל יגלה משפחות.**בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י, עמ' 51) העירותי שנעלם לפי שעה מבעל ח"ד ובעל מצפה שמואל שברייתא זו הובאה בבבלי קידושין ע"א א'. ואח"כ מצאתי שכבר העירו על כך הגר"י שור בספרו משנת ר' יעקב, עמ' 36, ובעל דורות הראשונים. ומכולנו נעלם שבעל מצפה שמואל תיקן את עצמו, וכתב בלוח השמטות והטעיות, ס"ח ע"ב: "הריני נזיר אם לא אגלה משפחות. צריך לציין בצדו שנמצא בקדושין דף ע"א א' ". ועיין בחי' אגדות למהרש"א בקידושין. ונראה יותר שהכוונה היא שמוטב לו שיהא נזיר, אעפ"י שבכגון דא הוא בוודאי מנדרי רשעים, כפסק הר"מ בסוף ה' נזירות,¹⁰ ולא יקיים את התנאי, שהיה מבטל את נזירותו. ושמא אין כאן מצוה להשאל על נזירותו, שמא יגלה לחכם בשעת שיחפש לו פתח. ועיין בה' נזירות שבסוף הספר מחנה לויה (על ה' שמחות למהר"מ מרוטנברג) סוף סי' א', ולהלן שם סי' כ"ד.

footnotes: ¹⁰ האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה, וכיוצא בזה, הרי זה רשע וכו'. וכנראה שבא להוציא תנאי מעין תנאה של הילני המלכה, עיין במשנתנו פ"ג מ"ו.

7-8. **הריני נזיר כשעות יום, כחדשי שנה, הרי זה נזיר שתים עשרה. כימות השבת וכו'.**כלומר, אין אנו אומרים שכוונתו לימים, והיינו שיהא נזיר שנים עשר יום, או שבעה ימים, ואין כאן אלא נזירות אחת של שלשים יום (כדין האומר הריני נזיר יום אחד), אלא אנו מפרשים כוונתו שמקבל עליו נזיריות הרבה של שלשים יום כל אחת, כמניין שעות היום (היום דווקא, ולא הלילה), או כמניין חדשי השנה, או כימות השבת וכו'. ועיין להלן בסמוך.

9-10. **הריני נזיר כימי החמה, נזיר שלש מאות וששים וחמש נזריות, כמניין ימות החמה. כימות הלבנה, כמניין ימות הלבנה וכו'.**בד ובכי"ע מוסיף אחרי "כימי החמה": כמנין ימות החמה, וכן צ"ל לפנינו, דוגמת הסיפא (כימות הלבנה וכו'). ועיין בבלי ח' ב', ערכין ט' ב', ומ"ש במשנה למלך פ"ג מה' נזירות הי"ח. ואף כאן פירושו שאפילו אמר: כימי החמה, או כימות הלבנה, אין כוונתו לנזירות אחת של שנה (עיין להלן דעת רבי), אלא להרבה נזיריות כמניין ימות החמה. ואין הבדל בין האומר "כימי החמה" ובין האומר "כמניין ימות החמה", וכן בימי הלבנה. ובמשנתנו ספ"א: הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמניין ימות החמה. ובמשניות מטיפוס א"י (משנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה ורמב"ם): כמניין ימות השנה מונה נזירות כמניין ימות השנה. ואף בכי"מ של הבבלי: כמנין ימו' החמ (ונמחק "החמ") השנ' מונ' וכו' כמנין ימו' השנ'. ובירושלמי בספ"א שואל על משנתנו: מה נן קיימין, אם כמניין ימות החמה שס"ה נזיריות, כמניין ימות החמה, ואם כמניין ימות הלבנה וכו', אם כמניין השנה צריכה. ועיין ר"מ פ"ג מה' נזירות ה"ז ובנו"כ שם, ובמשנה למלך הי"ח שם, ומ"ש באורח מישור ח' ב'.¹¹ ות"ק כאן סובר שאפילו לא הזכיר "כמניין" אין אנו אומרים שכוונת הנודר לחיות נזיר שנה אחת כימות החמה, או כימות הלבנה, אלא הרי הוא נזיר נזיריות כימות החמה וכו', דוגמת הרישא (הריני נזיר כשעות יום). והטעם הוא שאם כוונתו להיות נזיר שנה אחת היה צריך לומר הריני נזיר שנת חמה, או שנת לבנה. וכן ברישא היה צריך לומר הריני נזיר שנים עשר יום, שבעה ימים וכו'. ועיין בקרן אורה ח' ב', ד"ה והנה למאי.

footnotes: ¹¹ השערתו ביחס לגירסת הר"מ במשנתנו אין לה יסוד בשום נוסח.

11-12. **ר' אומ' עד שיאמר הריני נזיר נזיריות כימות החמה, כמניין ימות החמה וכו'.**וכ"ה בד, וכע"ז בבבלי ח' ב'. ובכי"ע חסרים דברי רבי, וכנראה שנשמטו שם בט"ס. ונחלקו הראשונים בדעת רבי בזמן שלא הזכיר נזיריות, אלא אמר הריני נזיר כימות החמה, או כמניין ימות החמה. לשיטת הרא"ש (ה' א') הוא נזיר שנה אחת, ולשיטת התוספות (ח' ב', ד"ה ומי) הוא נזיר ל' יום (כמשנתנו פ"א מ"ג). ועיין גם במיוחס לרש"י ח' ב'. וכנראה שרבי חולק אף על הרישא (הריני נזיר כשעות היום), וברישא נזיר ל' יום. ועיין מ"ש להלן בשיטת הירושלמי.

12-14. **ר' יהודה או' אמ' הריני נזיר כהלקטי קיץ, וכשבילי שמטה, הרי זה נזיר לעולם, ומגלח אחד לשלשים יום.**וכן בירושלמי פ"א ה"ב, נ"א ע"ב: הוסיף ר' יהודה¹² אם אמר כמלקטי קיץ וכשיבלי שמיטה וככוכבים שברקיע הרי זה נזיר עולם¹³ ומגלח אחד לשלשים יום. ובבבלי ח' ב': מי סבר לה (כלומר, ר' יהודה) כרבי, והא תניא ר' יהודה אומר הריני נזיר מנין הילקטי קיץ ומנין שבלי שמיטה מונה נזירות כמנין הילקטי קיץ וכמנין שבלי שמיטה. מנין שאני. ופירש במיוחס לרש"י: מונה כמנין הילקטי קיץ ושבילי שמיטה. ויהא מגלח כל ל' ול' למנין הילקטי קיץ, כלומר, ואם היו שם מאה הילקטין מגלח מאה פעמים בסוף כל ל'. אבל אם לא אמר כמניין הילקטי קיץ אלא כהילקטי קיץ מונה נזירות ארוכה של שלשת אלפים יום (מאה פעמים ל' יום), או של מאה יום, עיין במיוחס לרש"י שם (לפי נוסחת הריב"ן, עיי"ש בגליון אות צ'). ועיין בתוספות, סד"ה מונה. ובפירוש רבינו עזריאל (שטמ"ק ח' ב', הוצ' הר"נ זק"ש, עמ' ט"ז): "מונה נזירות כמנין הלקט. בתוספתא תני עלה הרי זה נזיר עולם¹⁴ ומגלח לשלשים יום. ואיירינן כגון שאמר כמניין הלקטי קיץ שבכל יום (צ"ל: שבעולם), דאי על שלו לבד קאמר, אית ליה קיצותא, ונזיריות אריכות הוי כדלעיל, מיהו יש לתרץ דמנין שאני וכו' ". והנה מתוך הירושלמי ברור שאנו מדברים בדבר דלית ליה קיצותא, שהרי הזכירו שם גם כוכבים שברקיע, ולא עוד אלא שבין בתוספתא ובין בירושלמי לא נזכר כאן "כמנין" כלל. ולהלן בסמוך נבאר את שיטת הירושלמי שהיא שונה לגמרי משיטת הבבלי.¹⁵ ואשר לפירושן של הילקטי קיץ, עיין מ"ש לעיל ח"ב (מעשרות), עמ' 709, ד"ה והלקטיהן. וביחס לשבילי (שבלי) שמיטה, עיין מ"ש לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 581, ובהערות 34, 35 שם.

footnotes: ¹² כלומר, ציון לתוספתא, עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 59, שורה 16–17, ד"ה והדבר. ¹³ ועיין מ"ש להלן, שו' 18–29, על ההבדל בין "הרי זה נזיר לעולם" (לפי גירסת התוספתא בנוסחאות שלנו) ובין "הרי זה נזיר עולם" (לפי הירושלמי וגירסת רבינו עזריאל בתוספתא כאן). ¹⁴ עיין לעיל, הע' 13. ¹⁵ ועיין להלן, הע' 25.

14-15. **כמלוא חבית, וממלוא הקופה, הרי זה נזיר לעולם, ומגלח אחד לשלשים יום, עד שיאמר להו לכך.**בכי"ע: מלא הבית ומלא¹⁶ הקופה וכו' עד שיאמר לכך נתכוונתי. ובד: עד שיאמר לו לכך נתכוונתי (ולפני כן יש שם השמטה). וברור שלפנינו, וכן בד ובכי"ע צ"ל: לאו (או: לא) לכך נתכוונתי, כמשנת מנחות פי"ג מ"ד. ובירושלמי פ"א ה"ב, נ' ע"ב: דתנינן הריני נזיר מלא הבית וכו', ותני עלה שהוא מגלח אחת לשלשים יום. והיא התוספתא שלנו, עיין על כ"ז להלן. ובמשנתנו פ"א מ"ה: הריני נזיר מלא הבית, או מלא הקופה¹⁷ בודקין אותו, אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר שלשים יום, ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חדרל, ונזיר כל ימיו. ובירושלמי שם (פ"א ה"ד, נ"א ע"ג): א"ר מני מטילין אותו לחומרין. בתחילה רואין אותה כאילו מלאה אתרוגין, ואחר כך רמונים וכו', ואחר כך שומשמין, ואחר כך חרדל. ונראה בפירושו שר' מני מחדש שמשנתנו אינה שונה שתי מדות גרידא, והיינו: או אחת גדולה, או חרדל, אלא כמה מדות בנתים, ואם הוא אומר שלא נתכוין לאחת גדולה, אבל גם לא לחרדל, בודקין אותו מן הקל אל החמור, ואם אומר שכיוון לפירות גדולים דווקא רואין את החבית, או את הקופה, כאילו מלאה אתרוגין, או קישואין, ואם הוא אומר שלא כיוון לפירות קטנים, רואין אותה כאילו היא מלאה רמונים וכו', אבל אם הוא אומר סתם נזרתי, ולא היה איכפת לי אם הקופה מלאה חרדל הרי הוא נזיר כל ימיו, עיין בפ"מ. וכן הפירוש גם בתוספתא כאן שאם אמר סתם נזרתי הוא נזיר לעולם, משום שאנו רואים את החבית כאילו מלאה חרדל, עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, ואם הוא אומר שכיוון לאחת גדולה, נזיר ל' יום, ואם לפירות גדולים דווקא, רואין אותה כאילו היא מלאה אתרוגין (או קישואין), ואינו נזיר לעולם. ובבבלי ח' א' העמיד חזקיה את משנתנו כר' שמעון הסובר שאדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מוודאו, ור' יוחנן העמידה אפי' כר' יהודה, ומשום שכבר נחת לנזירות ומספק אינו יורד ממנה, עיי"ש. אבל בירושלמי שיטה אחרת לגמרי בפירושי המשניות שבפירקין. וכן אמרו שם (פ"א ה"ב, נ' ע"ב) על משנתנו (פ"א מ"ב: נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער): מן הכא¹⁸ הכביד שערו רבי, דמר ר' ירמיה משום ר' אימי דברי רבי, נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חדש, דברי חכמים, פעמים שהוא מגלח אחת לשלשים יום, פעמים שהוא מגלח אחת לי"ב חדש. ופירושו שדווקא לרבי אין נזיר עולם אלא אחד, והוא שמגלח אחת לי"ב חדש, אבל לדברי חכמים פעמים שהוא מגלח אחת לשלשים יום ואף הוא נזיר עולם, ואינו בכלל הכביד שערו מיקל בתער. והביא הירושלמי ראייה ממשנתנו (פ"א מ"ד): [מתניתא] אמרה כן, הריני נזיר כשער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים, הרי זה נזיר עולם, ומגלח אחת לשלשים יום. רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אלא אחת לי"ב חדש,¹⁹ ואי זהו שמגלח אחת לשלשים יום, האומר הרי עלי נזירות כשערות ראשי וכו'. ומכאן ראייה שלחכמים יש נזיר עולם שמגלח אחת לשלשים יום.²⁰ ודחה ר' זעירא ראייה זו, וטוען שאם אמר "מלא שערי" כולם מודים שמגלח אחת לי"ב חדש,²¹ ואם אמר בפירוש "כמניין שערות ראשי" כולם מודים שמגלח אחת לשלשים יום, "אלא כי נן קיימין באומר כשיער, רבי אומר מלא ראשי, ורבנין אמרין כאומר כמיניין שערות ראשי".²² ולפי זה כל המחלוקת היא בפירוש דברי הנודר, והחכמים שסוברים שהוא מגלח אחת לשלשים יום הוא משום שקיבל עליו הרבה נזיריות כשער ראשו, ונזיר עולם פירושו נזיר לכל ימי חייו, כשיטת רבי באומר מפורש הרי עלי נזיריות כשער ראשי, אבל עדיין לא שמענו שבנזיר עולם ממש סוברים החכמים שפעמים מגלח אחת לשלשים יום. וממשיך הירושלמי: ועוד מן הדא, הוסיף ר' יודה אם אמר כמלקטי קייץ וכו' הרי זה נזיר עולם, ומגלח אחת לשלשים יום. אין תימר ר' יהודה כרבנין, כרבי הוא, הוסיף ר' יהודה אבשלום נזיר עולם הוה, ומגלח אחת לשנים עשר חדש. והירושלמי מביא ראייה מן התוספתא סוטה פ"ג הט"ז²³ שר' יהודה סובר כרבי שנזיר עולם מגלח אחת לי"ב חדש,²⁴ ומ"מ הוא סובר שהאומר כמלקטי קיץ וכו', הרי הוא נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום, הרי לך שאף לשיטת רבי פעמים ונזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום, ובהכרח עלינו לומר, שבאומר הריני נזיר כמלקטי קיץ²⁵ וכו' הוא נזיר כל ימי חייו משום שחלו עליו נזירות הרבה אחת אחר השניה, ואינו נזיר עולם ממש. ומסיק הירושלמי: ויידא אמרה על רבנין שהוא מגלח אחת לשלשים יום, הדא היא דתנינן הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה בודקין אותו. ותני עלה שהוא מגלח אחת לשלשים יום. והיא התוספתא שלנו כאן. והירושלמי מביא ממנה ראייה שלחכמים פעמים ונזיר עולם מגלח פעם לשלשים יום, שהרי כאן אמר בפירוש "מלא הבית" ("והא אמר שהוא מגלח אחד לי"ב חדש", כלומר, באומר "מלא שערי") ומכל מקום מגלח אחת לשלשים יום, ונמצאנו אומרים שנזיר עולם ממש פעמים מגלח אחת לי"ב חודש ופעמים מגלח אחת לשלשים יום,²⁶ ואף הוא נזיר עולם, ואינו נזיר נזיריות. ועיין בפי' הנצי"ב לספרי נשא, עמ' קט"ז ואילך, בהגה"ה. וצ"ע. ובספרי זוטא נשא, עמ' 247: כן יעשה על תורת נזרו, זה הנודר בנזירות כחול הים, שבכל שעה שרוצה להקל מראשו יקל. יכול האומר הרי עלי נזירות (צ"ל: נזיריות, כמו שהגיה הרח"ש הורוביץ) כן, אמרת לא אמרתי אלא כן יעשה על תורת נזרו. ויפה פירש הרח"ש הורוביץ שהברייתא היא כרבי במשנתנו (פ"א מ"ד), ובראשונה הוא נזיר עולם שמגלח אחת לשנים עשר חודש ובשניה הוא נזיר נזיריות. ומשמע כאן כשיטת הרא"ש שכתב (בפירושו ח' א') לעניין נזיר עולם: ואם רצה אינו מגלח,²⁷ ואינו מביא קרבן, והעיר על כך בקרן אורה ח' ב', ד"ה והנה. ועיין להלן בפי' הרא"ש שם.

footnotes: ¹⁶ ואף לפנינו צ"ל: וכימלוא (במקום: וממלוא) הקופה. ¹⁷ במאירי שם: מלא חבית, מלא קופה וכו', ויש גורסין מלא הבית ומלא הקפה וכו', נראה יותר לגרוס חבית שהיא דומיא דקפה. וכן ממה שהקשו בגמ' (ח' א') נחזיה כאילו מלאה קשואים, ואם אתה גורס בית, אף הקשואים שהבית מתמלא מהם מן הסתם הם יותר מכדי חייו. ועיין ערוך ערך פונדק ב' (בשם הירושלמי). ¹⁸ צ"ל: תנא, כמו שהגיה בס' ניר. ¹⁹ המלים "אלא אחת לי"ב חדש" הן הוספת פירוש של הירושלמי למשנה, והוא שלא כשיטת המיוחס לרש"י, ועיין במה"פ, סד"ה הוסיף, ובשי"ק, ד"ה דברי ר'. ועיין גם בפירוש הרא"ש ח' א', ח' ב', ובירושלמי מפורש שלא כדבריו. ²⁰ הירושלמי לא כיוון למחלוקת התנאים שבתוספתא סוטה פ"ג הט"ז והובאה בבבלי כאן ה' א' שהרי הוא אומר מפורש שאותו תנא סובר שנזיר עולם מגלח אחת לי"ב חודש ופעמים שהוא מגלח אחת לשלשים יום, ואף הוא נזיר עולם. ²¹ כמו שהגיהו בד' חדשים. ובד"ו טעות ברורה, וצ"ל שם להפך. ²² מה שכתוב בירושלמי אח"כ בסמוך "וכאן למה אין האיש נודר שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין" נראה שנכנס מן הגליון שלא במקומו, ומקומו הנכון הוא לעיל שם: נדרים חלין על איסורין, ואין שבועות חלות על האיסורין [וכאן למה אין האיש נודר שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין]. כלומר, וכאן באומר הריני (עיין מ"ש ר' מדדכי הלוי במאירי ד' ליוורנו פ"ז ע"ד ואילך. ולהלן שם פ"ח רע"ד הביא גירסת כ"י רבנן קמאי: הנודר) מיין (לפנינו בטעות: מיץ, ונתחברו היו"ד והנו"ן הסופית לצד"י סופית, וצ"ל מיין, כמו שהוא ברמב"ן, כ"י הנ"ל ועוד) של ערלה למה לא אמר כלום, והדי נדרים חלין על האיסורין ? ותירצו: שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין, עיין היטב בירושלמי שבועות פ"ג סהי"א, ל"ה ע"א, ושם פ"ה ה"ג, ל"ו ע"ב. ופירוש המפרשים דחוק מאד. ועיין בשערי תורת א"י שהגיה כע"ז. ²³ עיין מ"ש בתס"ר במקומו שם, עמ' 59. ויש להוסיף תוספות זבחים קי"ז רע"ב. ²⁴ כפירושו הנכון של הרידב"ז כאן במקומו. ²⁵ בתוספתא לעיל מפורש: הריני נזיר כהלקטי קיץ וכו', ולא נזכרו שם לא "נזיריות" ולא "כמניין" הלקטי קיץ וכו'. והירושלמי סובר שבדברים מובדלים ומורחקים זה מזה דומיא דהלקטי קיץ ושיבלי שמיטה וכוכבים ברקיע אין צורך לומר לא "נזיריות" ולא "כמניין", שהרי אינם גוש אחד ואינם דבוקים אחד לשני, מה שאין כן שער הראש ועפר הארץ וחול היום שהם סמוכים אחד לשני, וכן ימות החמה וימות הלבנה. ועיין בבלי ז' א'. ובבבלי ח' ב' שיטה אחרת. ²⁶ ועיין במאירי למשנתנו, ד"ה הריני נזיר מלא חבית, שכתב שמגלח אחת לי"ב חדש (והוא מפני שפסקו כרבי. ועיין גם בפיה"מ להר"מ שם) "שהכלי מצרפן". ²⁷ ובצפנת פענח פ"ג מה' נזירות הי"ב הבין כן גם את לשון הר"מ שם. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"א מ"ב. ועיין מ"ש להלן ספ"ד בשם ספרי זוטא.

15-16. **הריני נזיר כשער ראשי, כעפר הארץ, כחול הים, הרי זה נזיר לעולם, ומגלח אחד לשלשים יום.**וכ"ה בד, והיא פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ד. ובכי"ע: וכן הוא אומ' הריני נזיר כשער ראשי וכעפר וכחול הים. והשאר חסר שם.

16-17. **ר' אומ' אין זה מגלח אחד לשלשים יום, שאין זה נזיר עולם.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ר' אומ' אין זה מגלח אחד לשלשים יום שזה נזיר לעולם.²⁸ ובמשנתנו הנ"ל: רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום. ונמצא שכל הברייתא כאן לא באה אלא להוסיף טעמו של רבי. והנכון הוא כגירסת כי"ו וד, ופירושה: שאין זה, כלומר, המגלח אחד לשלשים, נזיר עולם, ואין נזיר עולם אלא המגלח אחת לשנים עשר חודש, עיין בירושלמי פ"א ה"ב, נ"א ע"ב, שהעתקנו לעיל, שורה 14–15, ד"ה ובבבלי.

footnotes: ²⁸ לגירסא זו פירושו: שזה (כלומר, המגלח כל ימיו אחד לשלשים יום) הוא נזיד לעולם, ולא נזיר עולם. והוא ע"פ הבבלי ז' א', ח' ב'. ואין זו שיטת התוספתא, עיין מ"ש להלן בפנים, שו' 18–20.

17-18. **הריני נזיר מיכן ועד התהום, מן הארץ עד לרקיע, הרי זה נזיר עולם.**בכי"ע, מיכן ועד הרקיע, אפילו מיכן ועד סוף העולם, נזיר שלשים²⁹ יום. וכן במשנתנו פ"א מ"ג: אמר הריני נזיר אחת גדולה וכו', אפילו מכאן ועד סוף העולם, נזיר שלשים יום. ואמרו בבבלי ז' א' שכוונתו "אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם". ופירשו הראשונים³⁰ שעד סוף העולם יש לו קיצותא, והוא חמש מאות שנה. ולפ"ז אף "מיכן ועד התהום" וכן "מן הארץ עד לרקיע" יש לו קיצותא,³¹ ואין הבדל בין "מכאן ועד סוף העולם" ובין "מיכן ועד התהום, מיכן ועד הרקיע". ברם קרוב לוודאי שגירסת כי"ע תוקנה ע"פ משנתנו הנ"ל, והנכון כלפנינו וכבדפוסים, שהרי שיטת הירושלמי (פ"א ה"ג, נ"א ע"ג) שלפיכך אינו נזיר אלא ל' יום משום שאמר "אחת גדולה" ("שנייא היא דמר אחת"), והוא כתירוץ רבא בבבלי ז' א', וממילא בנידון שלנו שלא אמר הריני נזיר "אחת", הרי זה נזיר עולם, עיין בתוספות ז' א', ד"ה ואמאי. ובד כאן: מכאן ועד התחו'. ועיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 42. ואף בכי"ו כאן אפשר לקרוא: ועד התחום.

footnotes: ²⁹ אצל צוקרמנדל בטעות: לשלשים. ובשרידי אותיות של קג"נ: של... ³⁰ עיין תוספות ז' א', ד"ה ואמאי, ז' ב', ד"ה וליהוי, פי' הרא"ש ז' א' בשם "יש מפרשים". ³¹ עיין ירושלמי ברכות פ"א ה"א, ב' סע"ג, ומקבילות במדרשות, שם פ"ט ה"א, י"ג ע"א, ובבלי פסחים צ"ד ב'.

18-20. **הריני נזיר כל ימי, הריני נזיר לעולם, הרי זה נזיר עולם. מאה שנה, או מאתים שנה, אין זה נזיר עולם.**וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' נזירות הי"א. ובהשגות שם: "זו הגרסא כך מצאתי בתוספתא ובירושלמי (פ"א סה"ד, נ"א ע"ג), אבל בגמרא שלנו אינה כן, והיא מבולבלת מאד". ועיין בכ"מ. ובבבלי ז' א', ח' ב': ת"ר הריני נזיר כל ימי, הריני נזיר עולם, הרי זה נזיר עולם. אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם, אלא נזיר לעולם. וכבר הוכיח לנכון באורח מישור ספ"א שאין שום הבדל בין התוספתא והירושלמי ובין הבבלי, והבבלי הוסיף כתוספת ביאור שאם קבע זמן קצוב לנזירותו (נתן תקוה לנזירותו, בלשון הירושלמי) אינו נזיר עולם שיגלח אחת לי"ב חודש, אלא נזיר נזירות אחת ארוכה לעולם. ועיין מ"ש הנצי"ב הנ"ל (לעיל, עמ' 508, סד"ה ומסיק).

20. **כשם שכנויי נזירות כנזירות, כך כנויי שמשון כשמשון.**ירושלמי פ"א ה"ב, נ"א ע"ב. ופירשו שם: שמשוך, שמשור, שמשוץ. ובמשנתנו פ"א מ"ב: הריני כשמשון כבן מנוח (במשנה שבירושלמי ובכ"י פרמה: כשמשון בן מנוח) כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון. ובבבלי שם (ד' א'): למה לי למיתני כל הלין. צריכי, דאי אמר הריני כשמשון הוה אמינא שמשון אחרינא, קמ"ל כבן מנוח וכו'. ומלשון זו בוודאי מוכח שאם אמר שמשון לחוד אינו מספיק, עיין במיוחס לרש"י, בתוספות, ד"ה כשמשון, בפי' הרא"ש, בפי' הר"א מן ההר ובפי' רבינו עזריאל, אבל הר"מ בפ"ג מה' נזירות הי"ד והט"ו פסק שכשמשון לחוד מספיק, וכן פסק במאירי למשנתנו, ותמה על גירסת הגמרא שלנו ופירושי הראשונים, והסיק: ואין גורסין קמ"ל כבן מנוח,³² אלא קמ"ל סתמא, כלומר קמ"ל דאי אמר כשמשון לחודיה סאגי וכו', עיי"ש. ועיין מה שהאריך בזה באורח מישור ד' א' שהביא את שיטת גדולי האחרונים. אבל חכם עדיף מנביא, והוא זקן זקני הגאון בעל קרן אורה, ששער מדעתו (ד' א', ד"ה מתני' הריני כשמשון), וכיוון לגירסת המאירי בגמרא, והביא ראייה מן התוספתא כאן והירושלמי שמשמע מהם שכינויי שמשון לחוד מספיקים, ומכל שכן לעיקר השם, עיי"ש. ועיין מ"ש במעשח רקח על הר"מ הנ"ל פ"ג הט"ו. ועיין שו"ת ר"א מזרחי סי' נ"א, שו"ת הרלב"ח סי' נ"ו (בשם אביו), שו"ת מהר"י בי רב סי' ל"ז, מהרי"ט ח"א סי' קל"ד, שו"ת מהר"י אבן לב כלל ששי סי' מ"ב (בד"ר) ועוד אצל כמה מגדולי האחרונים. ובר"מ שם הט"ז פסק: לפיכך האומר כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל וכיוצא באלו הרי זה נזיר עולם. ובמאירי למשנתנו הנ"ל הביא כן בשם תלמוד המערב. ואינו בירושלמי שלפנינו.

footnotes: ³² בפירוש הר"א מן ההר, עמ' ר', הביא את הפירוש שצריך לציין את שמשון בכל תאריו כדי להיות נזיר שמשון, והוסיף: כך הוא הפירוש לפי הגירסא הנמצאת בספרים. וכנראה, שידע גם על גירסא (או הגהה) אחרת.

21-22. **ר' יהודה אומ' נזיר שמשון מטמא למתים, ששמשון עצמו ניטמא למתים. ר' שמעון אומ' האומ' הריני כשמשון לא אמ' כלום וכו'.**ירושלמי פ"א סה"ב, נ"א סע"ב, בבלי ד' ב'.³³ ובמשנתנו פ"א מ"ב: נזיר שמשון וכו', ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה. והעמידוה בבבלי ד' ב' כר' יהודה, והוא הדין שמטמא לכתחילה, אלא נקטו "ואם נטמא" אגב נזיר עולם ששנו בו: ואם נטמא מביא קרבן טומאה. וכן פירשו המפרשים את הירושלמי הנ"ל: לא אמר אלא אינו מביא קרבן טומאה, הא ללקות לוקה, כלומר, בתמיה. ותירצו מתני' דר' יודה, דתני בשם ר' יודה וכו'. ויותר נ"ל שצ"ל: מתני' ד[לא כ]ר' יודה וכו'. ועיין מ"ש להלן, עמ' 537, הערה 33. והסיקו בבבלי ד' ב' שאין ראייה מן הכתובים ששמשון עצמו היה מיטמא למתים, אלא שכן הוא גמרא (קבלה) בידינו בפירוש הכתובים, עיין תוספות שם, ד"ה אלא גמרא. ועיין ר"מ פ"ג מה' נזירות הי"ג, ובפיה"מ כאן, ובקרן אורה ד' ב', ד"ה ובאמת. ועיין בבבלי ד' ב' מה שהאריכו בשיטת ר' שמעון, ומה שהאריך באורח מישור ד' ב', ד"ה דע, ואילך, ובסוף דבריו שם, ד"ה שוב ראיתי בירושלמי.

footnotes: ³³ בבבלי הגירסא בדברי ר"ש היא: האומר נזיר שמשון וכו' (שלא כתוספתא וירושלמי "הריני כשמשון"). ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"א מה' נזירות ה"א ולהלן שם ה"ט, ופ"ג סהי"ד.

23. **נזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ.**פיה"מ להר"מ ספ"ג, נימוקי רבינו עזריאל בשטמ"ק מ"ו ב', ד"ה אית (בשם רבינו נתנאל), כפו"פ פ"י, עמ' קס"ג. ובס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 255: ומצות הנזיר אינה חובה בזמן הזה, וראיה לזה דברי רבותינו (פ"ה מ"ד) נזיר עד שלא חרב בית המקדש נזיר, משחרב בית המקדש אינו נזיר. ובפיה"מ להר"מ הנ"ל כתב: הנזירות אי אפשר בחוץ לארץ מפני הטומאה, ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בארץ ובחו"ל, ר"ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח"ל נתחייב בזה על צד הקנס, לפיכך יעלה לא"י ויתחייב שם בנזירות וכו', וכע"ז כתב בפיה"מ לעדיות פ"ד מי"א. ועיין בחיבורו פ"ב מה' נזירות הכ"א, ובכ"מ שם. ומשמע מלשון הר"מ שאין נזירות נוהגת בחו"ל עצמה כלל, ועיין מ"ש בקרן אורה י"ט ב', ד"ה אבל, ובמרומי שדה שם. וכבר כתב הר"מ באיגרתו (הוצ' בנעט, עמ' 58) שטעה בפיה"מ בכ"מ, משום שנמשך אחר רב חפץ בסה"מ. והפירוש הפשוט הוא בקרן אורה מ"ו סע"א, ד"ה שוב, והיינו שברייתא זו והברייתות שלהלן מבארות שנזירות חלה אף בתנאים שאין הנוזר יכול לקיים את כל דיני נזירות כהלכה, ואין אנו אומרים שבכגון דא שמתחילת נזירותו לא היה יכול לקיים דיני נזירות אין היא חלה כלל. ומי שנזר בחו"ל אעפ"י שאינו יכול לקיים שם הקרבת הקרבנות מ"מ חלה הנזירות,³⁴ ואסור בתגלחת ובשתיית יין ולהטמא למתים, וכל דקדוקי נזירות עליו, עיין ר"מ ספ"ב מה' נזירות. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין ספרי זוטא, עמ' 241. ושמא היתה במשנתו של מסדר התוספתא בספ"א כאן משנה ו' של פ"ג שלנו, והיינו מחלוקת ב"ש וב"ה בעניין מי שנזר בחו"ל ועלה לארץ, ודברי ר' יהודה שם, ולה נסמכה הברייתא שלנו, ובה מודים ב"ש וב"ה שיש לו תקנה בעלייה לארץ, מה שאין כן בנזיר ממורט, עיין להלן שורה 25, ד"ה המורט.

footnotes: ³⁴ אבל אינה עולה לו אפילו לפני שגזרו על טומאת ארץ העמים, עיין בבלי תמורה י"ד ב', לפי שטמ"ק שם אות י"ד, ומיוחס לרבינו גרשום שם. ועיין במשך חכמה להגרמ"ש נשא, ק"ל רע"ג. ועיין היטב להלן פרה פ"ג ה"ה, ומשמע שלחכמים היא גזירה עתיקה מאד.

23-25. **בין שיש לו שער ובין שאין לו שער, אע"פ שנ' ולקח את שער ראש נזרו. בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים, אע"פ שנ' ונתן על כפי הנזיר.**וכ"ה בד. ופירושו שנזירות נוהגת וחלה על נזיר בין שיש לו שער וכו' ובין שיש לו כפים ובין שאין לו וכו'. ובספרי נשא פי' כ"ה, עמ' 31: קדוש יהיה, למה נאמר, לפי שהוא אומר גדל פרע שער ראשו, אין לי אלא מי שיש לו שער (שתנהוג בו קדושת שער),³⁵ מי שאין לו שער מנין, ת"ל קדוש יהיה מ"מ, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר כי נזר אלהיו על ראשו, בין שיש לו שער, בין שאין לו שער וכו'. הרי לך מפורש שהנידון הוא שגם נזיר שאין לו שער הוא בקדושתו, וכל דקדוקי נזירות חלין עליו. ואין מדברים כאן כלל בתגלחתו ובתנופת הקרבנות, ועיין ספרי זוטא, סוף עמ' 241. וכן בבבלי מ"ו רע"ב: ומי מעכבא (כלומר, תנופה), והתניא זאת תורת הנזיר, בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים (וסבר התלמוד שאם תנופה מעכבת, הרי לא תחול עליו נזירות כלל אם אין לו כפים, כיוון דאינו ראוי לקיים מצוה המעכבת בו). ודחה התלמוד: ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער, ה"נ דלא מעכבא, והתניא נזיר ממורט ב"ש אומרים אינו צריך להעביר תער על ראשו וכו', מאי אינו צריך לבית שמאי אינו צריך, אין לו תקנה וכו'. כלומר, הרי מברייתא זו מוכח שאפילו בדבר המעכב (כגון נזיר ממורט לב"ש) נזירות חלה עליו, ואפילו אין לו שער (ואף ב"ש לא חלקו על ברייתא זו. כפי שמוכח בתוספתא כאן), וממילא אף בברייתא הראשונה הפירוש כן שנזירות חלה אף על נזיר שאין לו כפים, אף אם נאמר שהתנופה מעכבת. כן פירש בקרן אורה שם, והראשונים ז"ל נדחקו שם בסוגיין מאד. ועיי"ש בקרן אורה שפירש גם את הלישנא אחרינא שבבבלי שם. ובכי"ע הסדר הפוך וחסרות שם המלים "אעפ"י", והכתובים הובאו, איפוא, לראייה להלכות. וכ"ה שם: בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים, שנ' ונתן על כפי הנזיר, בין שיש לו שער ובין שאין לו שער, שנ' ולקח את שער ראש נזרו. וכן היה הסדר והגירסא בתוספתא לפני רבינו נתנאל שהביא רבינו עזריאל בנימוקיו מ"ו ב' הנ"ל. ואף הוא פירש את הבבלי ע"פ התוספתא (אבל בדרך אחרת לגמרי מהגאון בעל קרן אורה), ומתחילה סבר התלמוד שהפירוש כאן שהכתוב בא להתיר את מי שאין לו כפים "מדלא כתיב ונתן על כפו, דהא בנזיר קאי, וכתב הנזיר, למימר הנזיר מ"מ, ואפילו אין לו כף וכו', להכי מייתי ברייתא דנזיר ממורט, דהתניא³⁶ גבי בתר הנך תרתי דכפים ושער בתוספתא דנזיר, הלכך ע"כ ה"פ (=על כרחך הכי פירושו) בין שיש לו שער בין אין לו שער מעכב שצריך להעביר וכו', הכי נמי אין לו צריך להעביר תער על ראשו, והכי נמי משמע בתוספתא, דתניא בין יש לו שער בין אין לו שער, [שנאמר] ולקח את שער ראש נזרו, פי' דהוה ליה למימר ולקח את שערו, ואייתר ראש נדרו (צ"ל: נזרו) למימר אפי' אין לו שער וכו', וכן תפרש שנאמר ונתן על כפי הנזיר דתוס', דומיא דמצורע דאין לו בהן יד ובהן רגל, דיתן על מקומו וכו' ", עיי"ש שהגיה (ושמא היתה לו גירסא אחרת) להלן בבבלי. נמצאנו למדים שפירש את התוספתא כאן ע"פ גירסת כי"ע, שנזיר בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים נתקן כדין, משום שנותן על מקומו, וכן נזיר שאין לו שער מעביר תער על בשרו. והפירוש בתוספתא, וכן גם בבבלי שם, דחוק. ועיין גי' קג"נ. ובירושלמי פ"ו ה"י, נ"ה ע"ג: רב אמר תנופה מעכבת בנזיר. והתני תורת הנזיר בין שיש לו כנפים, בין שאין לו כנפים. [מה] דאמ' רב בנזיר שיש לו. ותני כן הראוי לתנופה תנופה מעכבת בו, ושאין ראוי לתנופה אין תנופה מעכבת בו. ועיין בבלי סנהדרין מ"ה ב', ובתוספות כאן מ"ו א', ד"ה ופליגא, ומה שכתב בקרן אורה בסוגיין. ולהלן שם בירושלמי: שמואל אמר שער מעכב בנזיר כתנופות וכבהונות של מצורע וכו'. ופירש בקרן אורה הנ"ל שהכוונה אפילו למ"ד שתגלחת אינה מעכבת, מ"מ בעינן שיער הראוי לתגלחת, עיי"ש.

footnotes: ³⁵ המוקף חסר במדרש חכמים שם, ואף הגר"א מחקו, והוא באשגרה מלעיל שם, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ במקומו. ³⁶ כלומר, דהיא תניא.

25-26. **המורט, בית שמיי אומ' צריך להעביר תער על כל בשרו, בית הלל אומ' אין צריך.**וכ"ה בד, בכי"ע, בקג"נ ובירושלמי ספ"ו, נ"ה רע"ד, ואמרו שם שר' אליעזר שהוא שמותי (מתלמידי ב"ש) סובר שתגלחת מעכבת, ונזיר ממורט צריך להעביר תער על כל בשרו כב"ש, וצריך ואין לו תקנה. ואף בבבלי יומא ס"א ב' הובאה הברייתא כגירסת התוספתא במחלוקת ב"ש וב"ה. וכן הגיה רבינו נתנאל (לפי נימוקי רבינו עזריאל בשטמ"ק במקומו) גם בבבלי כאן מ"ו ב'. אבל לפנינו בבבלי כאן:³⁷ ב"ש אומרים אינו צריך להעביר, וב"ה אומרים צריך להעביר. והעירו בתוספות יומא שם ובתוספ' מנחות נ"ח סע"ב שיש לפנינו אחת מן הסוגיות ההפוכות שבבבלי. ברם גירסת הבבלי בנזיר היא נגד הבבלי ביומא המקויים ע"י כל נוסחאות התוספתא והירושלמי. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' נזירות ה"ה.

footnotes: ³⁷ וכ"ה בכי"מ. וכן מעידים בתוספות יומא ס"א ב', ד"ה נזיר, שכן היא הגירסא בכל הספרים.

27. **וכן במצורע, וכן בלוים.**כלומר, אף בהם כשהם ממורטים, מחלוקת ב"ש וב"ה. ועיין במשנת נגעים פי"ד מ"ד ובתוספתא שם פ"ח ה"ה. ובתיו"ט שם פי"ד מ"ט נסתפק אם מצורע ממורט צריך העברת תער, והעיר בקרן אורה מ"ו ב', ד"ה שוב, שבתוספתא באן מפורש שהיא מחלוקת ב"ש וב"ה, ועיין מ"ש לעיל שם, ד"ה וממילא. ועיין מה שהאריך בח"ד כאן ביחס לתיו"ט.

28. **נזיר אם גילח ביום מלאת סופג את הארבעים.**כלומר, אם גילח ביום מלאת לפני שהביא את קרבנותיו, סופג את הארבעים, כמפורש להלן פ"ב הי"ד, שו' 45–46, ומקבילות עיין מש"ש. ובמנחת חינוך מצוה שע"ד כתב ע"פ הר"מ (פ"ו מה' נזירות ה"ה) שאם גילח ביום מלאת קודם הבאת קרבנותיו אינו סותר כלל, והכל מיוסד על טעות הדפוס בר"מ, ובד' רומי, וויניציא (רפ"ד) וכתי"י הגירסא היא: אילו (במקום "או") גילח וכו', והכל הוא המשך מן ההלכה שלפניה, וכן הגיה באו"ש במקומו מדעתו, וכע"ז הגיה גם בקרן אורה ל"ט ב', ד"ה אבל.³⁸

footnotes: ³⁸ ומ"ש בלחם משנה במקומו, במנחת חינוך, בקרן אורה ובאו"ש הנ"ל (בפנים) שלדעת התוספות ל"ט ב', ד"ה וקים, בלישנא בתרא, אינו סותר לרבנן כלל אם גילחוהו ליסטים לפני הבאת קרבנות הדי הדברים לכאורה נגד משנתנו פ"ו מ"י. ונראה שאף התוספות לא אמרו אלא בשגילחוהו אחר הבאת קרבנותיו, ע"ש בהגהת ר"ב רנשבורג, אות ח'. וסוברים החכמים שאם גילחוהו ליסטים גוים בעל כרחו לא קיים מצות תגלחת נזיר, וצריך לגלח שוב לשם מצוה, אעפ"י שאין תגלחת מעכבת מלשתות יין ומליטמא למתים. ועיין מ"ש להלן פ"ב, הע' 41.

**מה שאין כן במצורע.**שהרי חמצורע מגלח בשביעי וטהר, ואין מביא קרבנותיו אלא למחרתו, כדי שיוכל לאכל בקדשים. ועיין במשנת נגעים פי"ד מ"ג. אבל נזיר טהור מגלח לאחר הקרבנות, ואם גילח לפני כן לוקה.

28-29. **מצורע מגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו, מה שאין כן בנזיר.**בספרי נשא פי' כ"ח, עמ' 35: וגלח ראשו, ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו, שהיה בדין הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן וכו'. ומפורש יותר בספרי זוטא שם, עמ' 242: ממעט אני בכל שערו ולא אמעט ב ז ק נ ו שהוא בכלל ראשו, אמ' וגלח ראשו, פרט לזקנו. וכן מפורשים סימני הראש בתוספתא נגעים ספ"ד שחייב עליו משום תער לא יעבר על ראשו (כלומר, הנזיר), ומשמע למעט את הזקן. ובתוספת ראשונים שם ח"ג, עמ' 183, העירותי על תשובת הרשב"א ח"א סי' ת"ז³⁹ שנשאל אם נזיר מותר בתספורת זקנו, והשיב מסתברא שלא הקפיד הכתוב בנזיר אלא בשער שבראש, ובשעת תגלחת לא כתיב אלא ראשו וכו'. ולא כתב רבינו אלא משום דמיון לתגלחת מצוה, אבל שם בתוספתא נגעים משמע שמותר בזקן.⁴⁰

footnotes: ³⁹ עכשיו ראיתי במשנת ר' יעקב להגר"י שור, עמ' 36, שהעיר על תשובת הרשב"א והתוספתא כאן, ויותר היה לו להעיד על התוספתא בנגעים, שהרי כאן ובספרי לא נאמר אלא שאינו מגלח זקנ' בשעת תגלחת מצוה, אבל אפשר שלפני כן אסור לו אף לספר את הזקן. ⁴⁰ ראייה גמורה אין כאן. ואפשר שהתוספתא כיוונה למעט את שערות העורף והמצח, עיין בשו"ת הרדב"ז (וויניציאה תק"ט) ח"ב סי" תשי"א, אבל זקן הוא בכלל הראש לעניין תער לא יעבר על הראש, עיי"ש בתוספתא. וראיתי בתשה"ג שבגנזי שכטר ח"ב (נויארק תרפ"ט), עמ' 402: נזיר חייב על כל התראה והתראה, ודווקא שמרט(א) מראשו ומזקנו. ואמרו חכמ' היאך הדבר הזה וכו' (כלומר, לעניין קרחה, עיין מכות כ' רע"ב). ואפילו אם נשער שיש שם השמטה, והדברים עונים על קרחה, אף כאן התמיהה עומדת, היכן מצינו איסור קרחה בזקן. אמנם בו"י למשנתנו במכות פ"ג שם: הקורח וכו', תולש בידו שער ראשו וזקנו וכו', אבל כבר תמה עליו בהגהות הרש"ש לבבלי מכות כ' א', ד"ה במשנה. ואף שבהגהותיו לקידושין ל"ה ב' חזר בו, אבל משם אין הכרח לשיטת בעל נ"י, עיין מ"ש בתועפות ראם לס' יראים השלם סי' שכ"ג, עמ' 362, הע' ב'.

30-31. **שיש נזיר בתוך נזיר, ואין שבועה בתוך שבועה.**בכי"ע: שהנזירות יש נדר בתוך נדר. וכ"ה ("יש נדר בתוך נדר") גם בקג"נ. ובמשנת נדרים פ"ב מ"ג: יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד, אמר הריני נזיר אם אוכל, הרי נזיר אם אוכל, ואכל, חייב על כל אחת ואחת וכו'. ועיין בבלי שם י"ז א' ובראשונים שם. ובספרי זוטא נשא, עמ' 240: נזיר להזיר, נודר הוא נזירות בתוך נזירות, והיה בדין שלא יזיר, הואיל והנגעים גורמים להבאת קרבן והנזירות גורמת להבאת קרבן, מה מצינו בנגעים שאם נולד לו נגע בתוך נגעו אינו גורם לו להביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון (עיין כריתות פ"ב מ"ג, תוספתא שם פ"א הי"א), וכן הנזירות שאם נולדה לו נזירות בתוך נזירותו⁴¹ אינו גורמת לו שיביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון. כלומר, לפיכך צריך "נזיר להזיר", שנודר הוא נזירות בתוך נזירות. ועיי"ש עמ' 241, שורה 17–18. ובירושלמי נדרים פ"א ה"א, ל"ו ע"ג: מה מקיים ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר [אשכח תני ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר],⁴² מיכן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו וכו'. ועיי"ש שאף ר' עקיבא סובר כן מחמת פסוק זה. וכן בברייתא סתמית שבבבלי כאן ה' סע"א, נדרים ג' ב', י"ח א'. ועיי"ש ח' א'.

footnotes: ⁴¹ ואף בזה חומר בנזיר במצורע, עיין בתוספתא לעיל בסמוך. ⁴² כן צריך להשלים, כפי שיוצא ברור מירושלמי נזיר פ"א ה"א, נ"א רע"א.

31. **חומר בשבועות, ששגגת שבועות אסורה, ושגגת נזירות מותרת.**וכן בירושלמי נדרים פ"ג סה"ב, ל"ח ע"א: זה חומר בשבועות מבנדרין, ששגגת שבועות אסורה, ושגגת נדרים מותרת. אבל בבבלי נדרים כ"ה ב' ושבועות כ"ח ב': תנא כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרין. ולהלן פ"ב, שורה 14, מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון אם שגגת נזירות אסורה, או מותרת. והדבור "שגגה" שם הוא לאו בדווקא, ובירושלמי פ"ב רה"ח, נ"ב ע"א, ובבבלי י"ג א' קרי לה "ספק נזירות", וכן קורא בבבלי (ח' א' ומקבילות) לשגגת נזירות שבשורה 19 שם "ספק נזירות". ואף שנדרי שגגות אף הם בכלל מחלוקת ר' יהודה וחכמים לר' אמי (ירושלמי ובבלי נדרים רפ"ג),⁴³ מ"מ נראה שבברייתא כאן הכוונה לדוגמא שנתנה משנתנו בנדרים פ"ג מ"ב: נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה, שאני אוכל ושאני שותה, ושכח ואכל ושתה. כלומר, אם אמר קונם ככר זה עלי אם אני אוכל ואשתה היום, ושכח ואכל ושתה, מותר בככר, עיי"ש בפי' הרא"ש והר"ן. ובכגון דא נדרי שגגות מותרין, והוא הדין בנזירות, אם אמר הריני נזיר אם אוכל ואם אשתה היום ושכח ואכל ושתה אין הנזירות חלה עליו, כדין נדר, אבל אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל ואשתה היום, ושכח ואכל ושתה, אסור בככר, ועיין מ"ש להלן פ"ג, שורה 26, ד"ה שבועה לבית זה שני נכנסת. והתוספתא היא בשיטת הירושלמי ששגגת שבועה אסורה בכגון דא. ואין הנידון שלנו דומה ל"האדם בשבועה", משום ששם שכח את העובדא בשעה שנשבע, אבל כאן שתלה את שבועתו בתנאי, אפילו אם עבר על התנאי בשוגג חלה שבועתו, לשיטת התוספתא והירושלמי. ועיין היטב בקרן אורה נדרים כ"ה ב', ד"ה תנא, וד"ה והרמב"ם. ועיין ר"מ פ"ד מה' שבועות הט"ז ואילך, בכ"מ שם ובלחם משנה סוף הי"ח, ומ"ש בקרן אורה הנ"ל. ברם הנידון בשבועות כ"ח א' ואילך אינו דומה לגמרי לכאן, ושם שכח את התנאי, או את השבועה, וכאן שכח את העובדא שאכל. ועיין מאירי נדרים פ"ג, ד"ה נדרי שגגות, ד' ליוורנו י"ח ע"ג, הוצ' ר"א ליס, עמ' צ"ג. וצ"ע.

footnotes: ⁴³ ועיין ר"מ פ"א מה' נזירות הט"ו ובבלי כאן י"א ב'.