1-2. **בית שמיי אומ' כנויי כנויין אסורין. כיצד, אמ' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, בית שמיי אומ' נזיר.**וכ"ה בד ובכי"ע, אלא שבכי"ע מוסיף: ובית הילל אומ' לא נזיר, ועיין במשנתנו רפ"ב, ולעיל בתוספתא רפ"א. ובתוספות ט' רע"א: בתוספתא כינויי כינויין, ב"ש אומרים נזיר, וב"ה אומרים אינו נזיר. איזה כינויי כינויין, האומר הריני נזיר מן הדבילה. וכ"ה בתוספות מנחות ק"ג סע"א, אלא ששם: ואיזו כינויי בינויים, האומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה. והנכון הוא כבנוסחאות שלנו בתוספתא, ואינו מפרש כאן שאילו דווקא הן כינויי כינויין, אלא בא לפרש שאף אם נזר מן הגרוגרות ומן הדבילה בכלל כינויי כינויין הן, ורומז למחלוקת שלעיל רפ"א (עיין מש"ש), וב"ש וב"ה לשיטתם במחלוקת שלהם במשנתנו רפ"ב. ובירושלמי רפ"ב, נ"א ע"ד: א"ר יוחנן טעמא דבית שמאי משום שהוציא נזירות מפיו.¹ רשב"ל אמר משום כינויי כינויין וכו', ובני אדם קורין לגרוגרות תירוש. ועיין מ"ש לעיל נדרים פ"ד, שורה 5–6, ד"ה הנודר מן התירוש. ובבבלי י' א': גרוגרות ודבילה התם הוא דאמרי בית שמאי הוי נזיר, משום דמיחלפן בענבים. ובמיוחס לרש"י: "דפירא בפירא מיחלף, ואית להו לבית שמאי דכינוי נזירות כנזירות מדתני (צ"ל: כדתני) בברייתא", והכוונה לתוספתא כאן, כמו שהעיר לנכון באורח מישור במקומו.

footnotes: ¹ אבל לא משום כינויי כינויין. ועיין בירושלמי פ"א ה"א, נ"א סע"א.

2-4. **הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין, ומיטמא למתים, הרי זה נזיר, ובטל תנאי, שהתנה על מה שכת' בתורה, וכל המתנה וכו'.**במשנתנו פ"ב מ"ד: הרי זה נזיר ואסור בכולן, ולא נתבאר שם הטעם, ומפרשת התוספתא משום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, ותנאו בטל. וכן אמר רבינא בבבלי י"א א', והביאו שם את התוספתא שלנו כראייה לדבריו. אבל ר"י בן לוי חולק, עיי"ש. ובספרי נשא פי' ל"ח, עמ' 41: או אפילו אמר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין ומטמא למתים קורא אני עליו כפי נדרו, ת"ל כן יעשה על תורת נזרו. ובירושלמי פ"ב ה"ד, נ"ב ע"א: מתניתא דר"מ? דר"מ אומ' צריך לכפול תמן (צ"ל: תניו).² דברי הכל היא, אמר לו שמור ושמעת.³ מתניתא דר"מ ור' יהודה בן תימא, דתני הרי זה גיטך וכו', ועל מנת שתפרחי באויר וכו' אינו גט, ר' יהודה בן תימא אומר גט וכו', מה טעמא דר' יודה בן תימא, מכיון שתלאה בדברים שאינה יכולה לעמוד, כמי שנתקיים התנאי וכו'. וכן אמרו בירושלמי ב"מ ספ"ז, י"א ע"ג: המתנה על מה שכתוב בתורה וכו', זה הכלל שהיה ר' יודה בן תימא אומ' כל שאיפשר (=שאי אפשר)⁴ להתקיים והתנה עמה לא נתכוין אלא להפליג. ועיין בדברי ר' זעירא בירושלמי בסוגיין כאן. וכן אמרו בירושלמי קידושין פ"א ה"ב, נ"ט ע"ג: ולית לר"מ כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. אית ליה תנאי איפשר (=אי אפשר) לו לקיימו בסופו, וזה איפשר לו לקיימו בסופו. ושיטת הירושלמי היא שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הוא משום שאי אפשר לו לקיים את התנאי, ואינו אלא כמפליג בדברים, והתנאי אינו כלום, ולפיכך אמרו שמשנתנו כר' מאיר וכר"י בן תימא, ומשום מתנה על מה שכתוב בתורה, וכבתוספתא כאן, וכרבינא בבבלי. ועיין להלן גיטין ספ"ה, ועיין ת"י (תוספות הרא"ש) כתובות נ"ו א', רמב"ן ורשב"א ב"ב קכ"ו ב', ומ"ש הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ד', פלג ט'.

footnotes: ² ונתחברו הנו"ן והיו"ד למי"ם, והוי"ו נתארכה לנו"ן סופית, ויצא: תמן. ועיין בנימוקי רבינו עזריאל במקומו, הוצ' הר"נ זק"ש, עמ' כ"א, ובהע' 33 שם, ובקרן אורה במקומו. ועיין מ"ש ר' מרדכי הלוי בהערתו למאירי ד' ליוורנו, צ"ד ע"א ואילך. ³ עיין מ"ש לעיל נדרים ספ"א, הע' 52, ולהלן בסמוך, שורה 4–6, ד"ה ברם. ⁴ עיין במבוא לנוה"מ, עמ' 1213 ואילך, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 381, שם 442, ועוד בכ"מ.

4-6. **יודע אני שיש נזירין, אבל איני יודע שהנזירין אסורין ביין, שאסור לשתות יין, ולטמא למתים, ר' שמעון אומ' אין לך פתח גדול מזה.**בכי"ע: אבל איני יודע שהנזיר אסור לשתות יין וכו'. ולפנינו (וכן בד) תערובת של שתי גירסאות. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, אסור, ור' שמעון מתיר. ופירשו בבבלי (י"א רע"ב) שר' שמעון לשיטתו שסובר⁵ שאינו חייב עד שידור מכולם, ואף כאן (במשנתנו) כיוון שלא נתכוין להנזר מיין אינו חייב בנזירות. ועיין מ"ש מהריק"ש בשו"ת שלו (אהלי יעקב) סי' ל"ד, ע"ח ע"א, ובסי' בריכת ירושלים הנ"ל (לעיל סד"ה ובירוש'). ברם בירושלמי אין זכר לדעת ר' שמעון בברייתא, ולא העירו כלל על משנתנו פ"א מ"ב שאינה כר' שמעון. ולכאורה היה צריך לומר שבכגון דא לר' שמעון אינו נזיר, מפני שלא התנדב כדרך המתנדבין (כדעתו במשנת מנחות פי"ג מ"י, פי"ב מ"ג, ועיין בבלי כאן ט' א' ובמקבילות). וכן באמת רצו לומר בטעמו של ר"ש כאן בירושלמי בסוגיין (פ"ב ה"ד, נ"ב ע"א), ודחו: שנייא היא ששייר תגלחת. ולפ"ז אם קבל עליו דין תגלחת גרידא ה"ז כדרך המתנדבין, ודינו כאילו קבל עליו נזירות ליום אחד, שאף ר"ש מודה בו שהוא נזיר שלשים יום, עיין מ"ש בקרן אורה ג' ב', ד"ה מה טעמא, וציין לספרי נשא ריש פי' כ"ב, עמ' 25. ועיין בספרי שם ריש פי' כ"ה, עמ' 30, ובספרי זוטא, עמ' 241. ולפיכך הסיקו בירושלמי בסוגיין: שנייא היא משום פתיחת נדר, כלומר, כבתוספתא כאן, ועיין מ"ש לעיל נדרים פ"א הע' 52. אבל עיין ירושלמי פ"ד סה"ג (וצ"ל שם: [א]לא(חר) עשרים יום) ובס' ניר שם.

footnotes: ⁵ ברייתא בבבלי ג' ב' ומקבילות בבבלי.

6-8. **הרי עלי לגלח חצי נזיר, הרי זה מגלח נזיר שלם דברי ר' מאיר, ר' שמעון פוטר, שלא התנדב כדרך המתנדבין.**בכי"ע: דברי ר' יהודה, ור' שמעון פוטר וכו'. ובמשנתנו פ"ב מ"ו: הרי עלי לגלח חצי נזיר, ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר, זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם דברי ר"מ. וחכ"א זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר. ואמרו בירושלמי (פ"ב ה"ו, נ"ב ע"א) שאם נדר לגלח חצי ראש, כולם מודים שמגלח נזיר שלם, ואם נדר חצי חובה כולם מודים שהוא מגלח חצי חובה, וכל המחלוקת היא בנזר סתם ("חצי נזיר"), לר' מאיר דינו כאילו אמר "חצי ראש",⁶ ולחכמים כאילו אמר "חצי חובה". ועוד הסיקו שם שלר' מאיר מביא קרבן אחד, שכן הנזיר מגלח על קרבן אחד (עיין במשנתנו פ"ו מ"ז), אבל לחכמים מביא קרבן ומחצה, חצי חובת יחיד. ובבבלי י"ב ב' הסיקו: ר"מ סבר כיון דאמר הרי עלי, איחייב אכולי קרבן נזירות, וכי קאמר חצי נזירות לא כל כמיניה, ורבנן סברי נדר ופתח עמו הוא. ועיין שם במיוחס לרש"י, ובתוספות. ושמא סובר ר' שמעון כחכמים, ובמשנתנו ששנים אמרו (בתוך כדי דבור) שעליהם לגלח חצי נזיר, הרי התנדבו כדרך המתנדבים, ושניהם מביאים את כל הקרבנות, אבל כשאחד אמר חצי נזיר לא התנדב כדרך המתנדבים משום שאין נזירות לחצאים (עיין בבלי י"ב ב' הנ"ל), ועיין רש"י בלשון אחרון. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ח מה' נזירות ה"כ. ודווקא בנדר מדבר אחד סובר ר"ש שהוא כדרך המתנדבים מגזירת הכתוב (עיין מ"ש לעיל שורה, 4–6, ד"ה ברם), אבל בנדר לגלח חצי נזיר לא נדר כדרך המתנדבים. ועיין קרן אורה י"ב ב', ד"ה אמר רבא ואילך. ועיין מ"ש באו"ש פי"ז מה' מעשה הקרבנות ה"י.

footnotes: ⁶ בפירוש רב נתן אב הישיבה למשנתנו: "חצי נזיר הוא ט"ו יום". ובהעדה שם: "ולדברי רבינו מה שאמרו סתם נזירות שלשים יום אינו אלא בסתם, אבל אם פירש הרי הוא נזיר לכמה זמן שפירש, ודלא כהרמב"ם פ"ג מה' נזירות ה"ב". וכ"ז היא פליטת הקולמוס, ולא נחלק אדם מעולם שאין נזירות פחות משלשים יום (לשון התוספתא בערכין פ"א הי"ב). וכן מוכח ממשנתנו פ"א מ"ג (הריני נזיר ויום אחד וכו'), וכן בירושלמי ובבבלי בכ"מ, וכן מפורש בספרי נשא פי' כ"ב, עמ' 25, וספרי זוטא שם, עמ' 241 ועוד. ור' נתן אב הישיבה לא פירש אלא את דברי ר"מ והיינו למה מגלח נזיר שלם לדעתו, משום שאם אמר הרי עלי לגלח חצי נזיר דינו כאילו אמר הרי עלי לגלח אדם שנזר נזירות לט"ו יום שהוא נזיר שלם. ונקט כן ע"פ הבבלי נדרים פ"ג א', עיי"ש בתוספות, בפי' הרא"ש ובר"ן שם. ושמא היתה לו גירסא אחרת בבבלי כאן י"ב ב'.

8-9. **הריני נזיר, ועלי לגלח נזיר, ואם גילח לעצמו לא יצא.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אם גילח את עצמו וכו'. עיין ירושלמי פ"ב ה"ה, ובק"ע ובפ"מ שם. ודייקו כן ממשנתנו פ"ב מ"ה: הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר, אם היו פקחים מגלחים זה את זה, ומשמע דווקא זה את זה, אבל לעצמם לא, משום שכבר נתחייבו בקרבנות כשאמרו "הריני נזיר", ובשעה שאמרו עלי לגלח נזיר נתנדבו לנזיר אחר, ולא יצאו בקרבנותיהם, וטהרו מנזרן, אבל לא יצאו ידי נדרן.

9-10. **הרי עלי לגלח חצי נזיר, וחזר ואמ' הריני נזיר, אם גלח לעצמו לא יצא.**וכ"ה ("לא יצא") גם בד ובכי"ע. וקשה להגיה שלש נוסחאות. ושמא סוברת התוספתא כחכמים שבמשנתנו שאינו מגלח אלא חצי נזיר, והואיל ואמר אח"כ הריני נזיר בוודאי לא כיוון לקיים בזה את נדרו, ולא יצא ידי נדרו. וצ"ע.

10-11. **אילו קרבנות שהזיר עליהן לא אמ' כלום, שנ' קרבנו לה' על נזרו ולא נזרו על קרבנו.**צ"ל: שאזיר עליהן וכו', ובכי"ע: שאזור. וכן בספרי נשא ריש פי' ל"ח, עמ' 41: קרבנו לה' על נזרו, ולא נזרו על קרבנו. ועיין במ"ר נשא פ"י, כ"ד, ובהגהות הרד"ל והרש"ש שם. וכן בירושלמי פ"ב ה"ט, נ"ב רע"ב, פ"ג ה"ב, נ"ב ע"ג, שבועות פ"ד רה"ד, ל"ה ע"ג: דתני ר' חייה קרבנו לה' על נזרו שיקדום נזרו לקרבנו, לא שיקדום קרבנו לנזרו. ועיין גם בירושלמי כאן ספ"ד, נ"ג ע"ג, ובירושלמי שבועות פ"ח ה"ג, ל"ח ע"ד. ועיין בפי' הנצי"ב לספרי הנ"ל, עמ' קמ"ז ואילך. ואף שאמרו במשנתנו פ"ב מ"ה: אם היו פקחים מגלחים זה את זה, כלומר, והראשון מגלח את השני, אעפ"י שבשעה שאמר הרי עלי לגלח נזיר, עדיין לא נזר השני, כבר עמדו ע"ז בירושלמי פ"ב ה"ה, נ"ב ע"א, ואמרו שם: בשעה שנזר (צ"ל: שנדב) סתם מגלח בין נזיר שכבר נזיר, בין נזיר שעתיד ליזור. ועיין בבלי י"ב רע"ב. ועיין בקרן אורה י"א ב', ד"ה הריני. ובאמת אין משנתנו עניין לברייתא שלנו כאן, שהרי בנידון משנתנו לא הפריש קרבנו, אלא קבל עליו בנדר,⁷ ואין כאן קרבנו קודם לנזרו, אבל אם הפריש קרבנו, אפשר שאינו יכול להפרישו על נזיר שעדיין לא נזר, כמו שהעיר בשי"ק פ"ג ה"ב, ד"ה ולא שיקדים. ועיין במה"פ שבועות פ"ד רה"ג, ד"ה הדא היא, ודבריו לא נתבררו לי שהרי "קובע עליו"⁸ פירושו שהנדר חל עליו, ואינו יכול לחזור בו, אבל אינו עניין להקדש ולהפרשה.⁹ ברם הר"מ השמיט את ההלכה שלנו,¹⁰ ובפי' הרא"ש י"ג א' כתב: והוי כאומר הרי אלו בהמות קדושים לקרבן נזיר שאקבל עלי דמסתבר דקדשי.¹¹ ועיין בבלי נדרים ד' א', ויש לחלק. ועיין מ"ש בקרן אורה י"ג א', ד"ה בעי ר' אבא, עיי"ש שהעיר על הבבלי חולין מ"א ב'. ובפי' רבינו הלל לספרי נשא, ט' ע"א, נדחק לפרש ברייתא זו שבספרי הנ"ל (לעיל, רד"ה אילו קרבנות), ולא השגיח לא בתוספתא כאן ולא בירושלמי הנ"ל. ונראה שרבותינו הנ"ל (רבינו הלל, הרא"ש והר"מ) סברו שאין הלכה כברייתא זו שלא נזכרה כלל בבבלי, ואפשר שפירשו את הירושלמי בפ"ב ה"ט, נ"ב רע"א, "לא חשון להדא דתני ר' חייה קרבנו לה' וכו'", שהכוונה היא לא חשון לה משום שאין הלכה כמותה. אבל בפ"ג ה"ב, נ"ב ע"ג, משמע שהנכון הוא כפירוש המפרשים בירושלמי, ודווקא כאן לא חששו משום שכבר קבל עליו את נזירותו, עיי"ש. ולהלן בתוספתא תמורה פ"ג הי"ב:¹² הרי אלו לחטאתי והרי אלו לאשמי, אם היה חייב דבריו קיימין, ואם לאו, לא אמר כלום. ולפי פשוטה פירושה בסיפא: אפילו לחטאתי שאתחייב בה אח"כ, לאשמי שאתחייב בה אח"כ, אם אינו חייב בהם לא אמר כלום. ובבבלי (נדרים ו' א') הובאה ברייתא זו, ושם הגירסא (גם בכי"מ): הרי זו חטאתי, הרי זו אשמי וכו'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' ה' ס"ק א' ובנו"כ שם. ונראה שבחטאת ובאשם אף רבותינו הנ"ל מודים שאינו יכול להפריש לעתיד, שהרי אין בידו לשגוג ולחטוא,¹³ מה שאין כן בנזיר שבידו ליזור מיד.¹⁴ ועיין במיוחס לרש"י נדרים שם, ומ"ש בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' כ"ו (וציין לו ר"ב רנשבורג שם). ובירושלמי שבועות פ"ד רה"ד, ל"ה ע"ג, משוה הפרשת חטאת קודם החטא, להפרשת קרבן נזיר לפני שנזר, וק"ו הוא, אם אינו מועיל בנזיר, ק"ו שלא יועיל בחטאת. אבל אם נניח שבנזיר יכול להפריש על נזירות שעתיד ליזור, הטעם הוא שבידו ליזור, והוא תלוי ברצונו, אבל בחטאת הרי אסור לו לחטוא,¹⁵ ולאו כל כמיניה להפריש חטאת אם אינו חייב בה, כמו שכתבנו לעיל. ובירושלמי שבועות פ"ח ה"ג, ל"ח ע"ד: טענו טענת גנב ונשבע לו והפריש קרבן, מאחר שאילו הודה משבאו עדים לא קידש, אף כאן לא קידש. ופירש בפ"מ שם: חוששין שמא יבואו עדים מקודם שיודה וכו'. ולשונו אינו מדוייק, והפירוש בירושלמי הוא שבטוען טענת אבידה ונשבע לשקר מתחייב מיד חטאת ועליו להודות ולהביא קרבן, והרי אם אפילו עדים מעידים אותו שאכלו, חייב בקרבן אם הודה אח"כ לדבריהם,¹⁶ אבל בטוען טענת גנב ונשבע לשקר אינו מתחייב קרבן אלא דווקא אחר שיודה מעצמו (וההודאה היא משחייבת אותו קרבן), ואם באו עדים לפני שהודה אין הודאתו הודאה, ופטור מן הקרבן, ולפיכך אם הפריש קרבן לפני שהודה, אעפ"י שהודה לפני שבאו עדים ומתחייב עכשיו בקרבן, אין הפרשתו שלפני הודאתו הפרשה, שהרי באותו זמן עדיין לא נתחייב בקרבן. ואף שהיה בידו להודות מיד, דינו כדין נזיר שהפריש קרבן לפני שנזר, שאף שהיה בידו ליזור ולהתחייב בקרבן, אין ההקדש חל. זו חיא שיטת הירושלמי, ואם נניח שאין הלכה כתוספתא שלנו כאן, הרי אפשר שאף בטוען טענת גנב ונשבע והפריש קרבן והודה, קרבנו קדוש, שהרי בידו היה להודות, ועדיף מנזיר שהפריש קרבנותיו לפני שנזר.

footnotes: ⁷ והשאלה היא אם הוא יכול להעביר לעצמו חיובו בעד חבירו בשעה שחבירו בעצמו עדיין לא נתחייב בו (שלא בא לעולם), ובנידון דידן הרי חבירו עדיין לא נתחייב בקרבן גזירות, עיי"ש בסוגיין. ובמשנת שקלים פ"ב מ"ה: מותר נזירים לנזירים, והכוונה אפילו לנזירים שעדיין לא נזרו בשעת הגבייה. ועיין בקרן אורה כ"ו סע"א, ד"ה גם בלשונו. ⁸ בניגוד ל"קובע קרבן", עיין בתוספות כ"ז א', סד"ה אלא. ⁹ שהרי הירושלמי הוציא את ההלכה ממשנתנו הנ"ל (פ"ב מ"ה), ושם לא אמרו אלא שיכול לגלח את חברו שעדיין לא נזר בשעת נדרו, ומקיים את נדרו בזה שמפריש ומקדיש אחרי שנזר חבירו. תדע לך שהוא כן, שהדי אמרו בירושלמי (פסחים פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד): אדם קובע על חבירו קרבן נזיר שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו וכו', אדם קובע על חבירו חטאת חלב וכו', אבל אינו מפרישו וכו'. הרי לך ש"קובע על" פירושו לקבל על עצמו קרבן שחבירו חייב בו, והוא נדר גמור, ואינו יכול לחזור בו, אבל אינו יכול להפרישו אלא מדעת חבירו. ועיין להלן, שו' 11–12, ד"ה הרי עלי. ¹⁰ אמנם יש שמצאו לה רמזים בדבריו, אבל הואיל ולא פסקה במפורש, הרי משמע שדחה אותה מן ההלכה. ¹¹ ומשמע שקדושים מיד, אעפ"י שעדיין לא קיבל עליו נזירות. ¹² והיא מעין מקבילה להלכה שלנו, עיין ההמשך כאן ושם. ¹³ ואפילו במקום שחייב גם על המזיד, אין מניחים שיעבוד על דברי תורה במזיד, ולא עוד אלא שהוא קרבן בלא תשובה, שמפריש את הקרבן על מנת לעבור עברה במזיד, עיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. ¹⁴ ועיין במאירי נדרים ו' א' שמביא בשם התוספות בשמועה זו של נדרים, שאם אמר הרי זו לחטאת באמת חל עליה שם חטאת מעכשיו לכשיצטרך לו. והוא הוסיף: ולא יראה כן. ועיין במיוחס לרש"י, שם, ד"ה דבריו קיימין, ובהגהות ר"ב רנשבורג. ועיין במעשה רקח על הר"מ פי"ד מה' מעשה הקרבנות ה"ח. ¹⁵ בנידון הירושלמי שם שמדברים בשבועת העדות, שהדבר תלוי ברצונו, שהרי חייב אף על המזיד, עיין לעיל, הע' 13. ¹⁶ עיין במה"פ שם, ד"ה בין.

11-12. **הרי עלי חטאתו ואשמו של פל', מדעתו יצא, שלא מדעתו לא יצא.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו כאן השמטה ע"י הדומות. ולהלן תמורה פ"ג הי"ב: הרי עלי חטאתו ועולתו של פלוני, מדעתו יצא וכו'. ובבבלי ערכין כ"א סע"א: חטאתו ואשמו של פלוני עלי, לדעת יצא, שלא לדעת לא יצא, עולתו ושלמיו של פלוני עלי, בין לדעת בין שלא לדעת יצא וכו', מיתיבי חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי, לדעת יצא, שלא לדעת לא יצא וכו', הא בשעת כפרה, הא בשעת הפרשה. ואמרו שם שלעולא ההבדל בין חטאת לעולה היא שעת הפרשה, ובעולה יכול להפריש שלא מדעתו, אבל בשעת כפרה בשתיהם צריכים דעת בעלים, ולשמואל שם להפך, ובשעת הפרשה צריך דעת בעלים בין בחטאת ובין בעולה, אבל אם נתרצה בשעת הפרשה אין צורך בדעת בעלים בעולה ובשלמים, מה שאין כן בחטאת ובאשם שצריך דעת בעלים גם בשעת כפרה, אף שנתרצה בשעת הפרשה. ומן הסיפא להלן מוכח שהגירסא הנכונה היא בד ובכי"ע כאן, ולא כגירסת התוספתא בתמורה, ובחטאת ובאשם גרידא עסיקינן, וכברייתא הראשונה בבבלי ערכין הנ"ל. ובירושלמי פסחים פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד: ר' זעירא בשם ר' יוחנן אדם קובע על חבירו חטאת חלב שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. ועיין מ"ש בפירושו, לעיל הערה 9. ואם הפרישו שלא מדעתו אפילו אם נתרצה בשעת הקרבה לא יצא (עיין ר"מ פי"ד מה' מעשה הקרבנות ה"י), ולא חל עליו ההקדש כלל.¹⁷ ועיין בבלי נדרים ל"ה ב', ובקרן אורה שם, ד"ה מהא. ועיין ירושלמי סוטה פ"ב ה"א, י"ז ע"ד.

footnotes: ¹⁷ ואשר לראשון אם יצא ידי נדרו, עיין במיוחס לרש"י כאן י"ב ב' ומ"ש בצפנת פענח פ"ח מה' נזירות ה"כ.

12-13. **הרי זה חטאתו ואשמו של פלוני, והלך הלה והביא לעצמו, הרי הן כחטאת ואשם שכיפרו הבעלים.**המלים "הרי זה חטאתו ואשמו של פלוני" נשמטו בכי"ו בטעות ע"י הדומות (עיין לעיל) וישנן בד ובכי"ע. ובתוספתא תמורה הנ"ל (דומיא דרישא שם, עיין מ"ש לעיל): הרי זה חטאתו ועולתו של פלוני וכו', וצ"ל שם כלפנינו, כפי שנראה מן הסיום. והפירוש הוא שקדושת חטאת ואשם חלה עליהן בשעה שנתרצה המתכפר, אלא שהמתכפר יכול לחזור בו,¹⁸ ודינו כאילו הפריש בעצמו חטאת ואשם ונתכפר באחרת, כמשנת תמורה פ"ד מ"א ואילך. וכאן כשהביא לעצמו והקדיש את הבהמה דחה את הראשונה בידים,¹⁹ ולמיתה אזלא, ובאשם רועה עד שתסתאב ותפדה ויפלו דמיה לנדבה, משום שכל שבחטאת מתה באשם רועה.²⁰

footnotes: ¹⁸ עיין צפנת פענח הנ"ל. ¹⁹ הואיל ויכול לחזור בו חלה קדושת חטאת על השניה, עיין בתוספות פסחים צ"ז ב', ד"ה הפריש. ²⁰ עיין בבלי כ"ה ב' ומקבילות.

14-15. **הריני נזיר שיהא לי בן, ונולד לו בן, ספק שהוא בן קיימא ספק שאינו בן קיימא, ר' יהודה פוטר ששגגת נזירות מותר, ר' שמעון מחייב וכו'.**וכ"ה ("ששגגת נזירות מותרת", "ששגגת נזירות אסורה") גם בברייתא שלהלן, ועיין מ"ש ע"ז לעיל ספ"א. ובמשנתנו פ"ב מ"ז: הריני נזיר לכשיהיה לי בן, ונולד לו בן הרי זה נזיר. נולדה לו בת, טומטום, ואנדרוגינוס אינו נזיר וכו', הפילה אשתו אינו נזיר, ר' שמעון אומר יאמר אם היה בן קיימא וכו'. ובתוספות שם י"ב סע"ב, ובפי' הרא"ש י"ג א', כתבו שר"ש חולק רק על הרישא, אבל בטומטום ואנדרוגינוס, אעפ"י שאפשר לומר שהם ספיקות בן, מודה שאינו נזיר. ובתוספתא כאן מפורש כדבריהם. ועיין בירושלמי פ"ב ה"ז, נ"ב ע"א, ובק"ע ובשי"ק שם, ד"ה טומטום. והפירוש הנכון הוא בפ"מ שם. ובבבלי בסוגיין: הפילה אשתו אינו נזיר. מאן קתני לה, ר' יהודה דכרי הוא, כלומר, הברייתא שלהלן (שהובאה בבבלי בכמה מקומות), ומכאן שהבבא שלנו לא היתה ידועה להם. ובירושלמי (פ"ב ה"ח, נ"ב ע"א): וחש לומר שמא בן קיימא הוא. א"ר יוחנן דר' יהודה היא, דר' יודה אמר ספק נזירות מותר. וכ"ה לעיל שם פ"א ה"א, נ"א ע"א, ולהלן שם ספ"ה, נ"ד ע"ב. וקבלה היתה בידיהם שמשנת טהרות פ"ד מי"ב ר' יהודה היא. והברייתא כאן, וכן הבבא שלהלן, לא הובאה בירושלמי. ובתוספות י"ב ב', ד"ה הפילה אשתו, כתבו שהמחלוקת היא אפילו מת במעי אמו. ובנימוקי ר' עזריאל פירש שמדברים במת בתוך שלשים. וכתב בקרן אורה: ולישנא דמתניתין הפילה אשתו משמע קצת דהפילה מת, ככל נפל שבש"ס, אבל בתוספתא תני לה בלישנא אחריתא, ונולד לו בן ספק שהוא בן קיימא ספק שאינו בן קיימא.

17. **הריני נזיר על מנת שיהא בכרי זה מאה כור וכו'.**בר"ש וברא"ש טהרות פ"ד מי"ב הובאה ברייתא זו בשם התוספתא, והוסיף הר"ש: ובנזיר מייתי לה בפ' בית שמאי (ל"ד א') ובסוף פ"ק (ח' א') ובפ"ב בנדרים (י"ט א'). וכבר כתבנו לעיל שבירושלמי לא הובאה ברייתא זו.

19. **ששגגת נזירות מותרת וכו'.**וכן מעתיקים בר"ש וברא"ש הנ"ל, וכ"ה לעיל ברישא (עיין מש"ש). ובבבלי ח' א' (ושם הסדר אחר, ר' שמעון לפני ר' יהודה): שספק נזירות להחמיר וכו', שספק נזירות להקל. ובשאר המקבילות בבבלי לא נתנו טעם לדבריהם בברייתא.

19-20. **יאמר אם היו כדברי הריני נזיר חובה וכו'.**כלעיל ברישא וכמשנתנו פ"ב מ"ח, פ"ה מ"ו. ועיין בתוספות ח' א', ד"ה שיהא, וכדבריהם מפורש כאן במקומו.

20-22. **הריני נזיר לאחר ועשרים יום, נזיר מעכשיו מאה יום, מונה עשרים ואחד ומונה שלשים ומספק, מונה שמונים (וחוזר ומונה שלשים) להשלים נזירותו ראשונה.**והגירסא משובשת, וצ"ל: לאחר עשרים (כגירסת ד) יום וכו' מונה עשרים, ואחר מונה שלשים ומפסיק (כעין כי"ע) וכו', והמוקף ליתא בכי"ע ובמקבילות. וכן בירושלמי פ"ב סה"ט, נ"ב ע"ב: תני ר' חייה נזיר לאחר עשרים יום, נזיר מעכשיו למאה יום, הרי זה מונה עשרים יום ומפסיק, וחוזר ומונה עוד שלשים יום, וחוזר ומונה עוד שמונים, כדי להשלים נזירותו הראשונה. וכע"ז בברייתא שבבבלי י"ד א', ופשטו ממנה שאלת רבא (שם י"ג ב') שמתחיל למנות את נזירותו מיד, ואין אומרים שמתחיל למנות את הנזירות לאחר עשרים, עיי"ש במיוחס לרש"י ובתוספות. ולשון הירושלמי הנ"ל ששנו שם "ומפסיק" אחרי שמנה עשרים משל מאה, כוונתו שמפסיק למנות את המאה ומתחיל את השלשים, וכ"ה הלשון בתוספות י"ג ב', ד"ה או דילמא, ובר"מ פ"ד מה' נזירות ה"ו ("ופוסק"). וכן במשנתנו פ"ב מ"ט: הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו, ואח"כ משלים את שלו.²¹ אבל בתוספתא כאן הכוונה שלאחר שלשים מפסיק ומגלח וגומר את נזירותו, ובנידון דידן, שמונה אח"כ שמונים יום, מגלח אחר נזירותו סתם לכל שיטות הראשונים, עיין סיכום דבריהם בקרן אורה י"ג רע"ב. ולפ"ז הלשון "ומפסיק" שלפנינו בתוספתא מגומגם, והיה צ"ל: ומגלח, כמו שהוא בר"מ הנ"ל.

footnotes: ²¹ ועיין במיוחס לרש"י י"ד א', ד"ה לא סלקין, ובתוספות י"ג ב', ד"ה בעי, על החידוש בברייתא שלנו ביחס למשנתנו.

23-24. **אמ' ר' שמעון בן לעזר לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על שנדר נזיר שלשים יום, שאם גילח ביום שלשים לא יצא.**כסתם משנתנו רפ"ג. ועיין לעיל מגילה פ"א ה"ט וספרי נשא פי' כ"ה, עמ' 30, ועמ' 32, ובבלי ה' ב'. והטעם הוא הואיל וסתם נזירות ל' יום, והוא נקט בפירוש ל' יום כוונתו לשלשים יום שלמים, ואין אומרים מקצת היום ככולו. עיין בבבלי שם ובתוספ', ד"ה תנן הריני. ועיין שטמ"ק שם ותוספ', ד"ה אמר, ומ"ש ע"ז בקרן אורה שם. ומלשון הברייתא משמע שהיה תנא ששנה את המחלוקת בנזר ל' יום, ואף שם היה מי שאמר שאם גילח ביום שלשים יצא, והטעם משום מקצת יום ככולו, ואפילו אמר שלשים מפורש, עיין בשטמ"ק ובקרן אורה הנ"ל.

24-26. **על מה נחלקו על שנדר סתם, שבית שמיי אומ' אם גילח ביום שלשים לא יצא, ובית הלל או' אם גילח ביום שלשים יצא.**ולפ"ז הסתמות הנ"ל (כאן פ"ג מ"א ומ"ב, עדיות פ"ז מ"ה, תוספתא מגילה וספרי הנ"ל) כולן כב"ה. אבל בד ובכי"ע הגירסא הפוכה, והיינו שב"ש אומרים יצא, וב"ה אומ' לא יצא. ולפ"ז סוברים ב"ה שסתם נזירות היא ל' יום מן התורה,²² ואין אומרים מקצת היום ככולו. ואפשר שזו היא הגירסא הנכונה, ולפנינו מסורת עתיקה שלפיה החמירו ב"ה. ובירושלמי כאן פ"ג ה"א, נ"ב ע"ג: זו עדות. יודעין היינו שהוא אסור לגלח אלא שהן סבורין אם גילח יום שלשים לא יצא, בא להעיד אם גילח יום שלשים יצא. ולעיל שם פ"א ה"ג, נ"א ע"ג הנ"ל: על דעתיה דבר קפרא אם גילח יום שלשים לא יצא. ועיין בתוספות ו' סע"ב, ד"ה מאי לאו, ובקרן אורה שם, ד"ה אין גידול שער. ועיין במסכת שמחות פ"ז ה"כ, הוצ' היגר, עמ' 146, ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש לעיל ח"ה (מגילה), עמ' 1134 ואילך.

footnotes: ²² עיין ספרי נשא סוף פי' כ"ה, עמ' 32, ירושלמי פ"א ה"ג, נ"א ע"ג, בבלי ה' א' ואילך.

26-29. **מי שנזר שתי נזיריות, ראשונה נזירות סתם, ושניה נזירות שלשים, מגלח את הראשונה ביום שלשים ואחד ואת השנייה ביום ששים ואחד. ואם גילח את הראשונה יום שלשים, מגלח את השנייה ביום ששים יצא.**בד ובכי"ע: לא יצא, והנכון כלפנינו. ופירושה שאעפ"י שסתם נזירות ל' יום אינו מגלח לכתחילה אלא ביום ל"א, כמשנתנו פ"ג מ"א, מ"ב, ותוספתא מגילה פ"א ה"ט הנ"ל. ועיין הטעם בבבלי ה' ב' הנ"ל.²³ ואעפ"י שגילח את הראשונה ביום ל"א מגלח את השניה ביום ששים ואחד, משום שסוף יום שלשים ואחד (אחרי הגילוח והקרבנות של ראשונה) עולה למניין השנייה, ומתחיל למנות את השנייה מיום שלשים ואחד, וכשהוא מגלח ביום ששים ואחד מגלח ביום ל"א לשנייה. ואם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השנייה ביום ששים, [ו]יצא, משום שהתחלת יום שלשים עולה לראשונה וסופו לשנייה,²⁴ ונמצא מגלח לשנייה ביום ל"א שלה, כעדותו של ר' פפייס בפ"ג מ"ב ועדיות פ"ז מ"ה, אלא שר' פפייס העיד על שתי נזיריות סתמיות, ולפיכך אפילו אם גילח ביום ששים חסר אחד יצא, אבל בנידון שלפנינו שהשנייה היא בת ל' יום מפורשת לא יצא אלא אם כן גילח ביום ששים.

footnotes: ²³ ובירושלמי פ"א ה"ג, נ"א ע"ג: עד מלאת הימים, וכמה הן ימים מליאין, שלשים יום. מעתה אם גילח יום שלשים לא יצא. א"ר יצחק בר אלעזר ימים, ימם כתיב, חסר יוד. ²⁴ עיין בבלי ו' א'.

29-32. **ראשונה נזירות שלשים, ושנייה נזירות סתם, מגלח את הראשונה ביום שלשים ואחד ואת השנייה ביום ששים ואחד, ואם גילח את הראשונה ביום שלשים, מגלח את השנייה ביום ששים ואחד, ואם גילח ביום ששים לא יצא.**בד ובכי"ע בסיפא: ואם גילח את הראשונה ביום (בכי"ע: ליום) שלשים וגלח (בכי"ע: מגלח) את השניה ביום (בכי"ע: ליום) ששים יצא.²⁵ ושמא הנכון כגירסא שלפנינו ו"מגלח את השנייה" הוא באשגרה מלעיל, והכוונה, מגלח שנייה, כלומר שנית, כמו שפירש בח"ד. והרישא כאן ברורה שהרי לכתחילה מגלח ביום ל"א בין שנזר סתם ובין שנזר שלשים, ויום שלשים של ראשונה עולה לכאן ולכאן, כלעיל. אבל בסיפא, שהראשונה היתה בת ל' יום מפורשת, הרי אם גלח ביום שלשים דינו כגילח בתוך זמנו וסותר ל' יום, כמשנתנו פ"ו מ"ג. ולשיטת הר"מ (פ"ו מה' נזירות ה"ב) והמאירי (ל"ט א') אפילו גילח בתוך נזירות מרובה, ועדיין נשארו לו יותר מל' יום, סותר שלשים, ואינם עולים לו, ואח"כ משלים את מניינו. ולפיכך אף כאן אם גילח ביום שלשים סותר שלשים, ומונה שלשים לגידול שער, וביום ששים משלים את היום האחרון שהחסיר מן הנזירות הראשונה (שהיתה מפורשת ל' יום) ומגלח ליום ששים ואחד, אבל אם גילח ביום ששים הרי שוב גילח ביום מלאת שלו, ולא יצא. אבל להלן בתוספתא פ"ד ה"ה מוכח כפירוש התוספות ל"ט א', ד"ה סתם, וכפירוש הרא"ש שם, שאינו סותר שלשים אלא משום גידול שער גרידא, ואם נזר ששים יום, וגילחוהו ביום ל' אינו סותר כלום, ולשיטתם אף כאן הרי גידול שער שלו נשלם ביום ששים, ואינו צריך להשלים את היום האחרון שגילחוהו בו, ונמצא שאם גילח ביום ששים יצא, משום שבאותו יום נשלם גידול שער שלו, והוא הדין שמגלח לכתחילה ביום ששים, ולא אמרו כאן "יצא" אלא באשגרה ממשנתנו ומלעיל סה"י. ולפ"ז גירסת ד וכי"ע נכונה כאן בסיפא, ודלא כפירוש המפרשים שהגיהו בדפוסים "לא יצא". ועיין מ"ש להלן שם פ"ד, שו' 22, ד"ה אימתי אמרו.

footnotes: ²⁵ בקג"נ השמטה ע"י הדומות.

32. **מי שאמר הריני נזיר, וניטמא ביום שלשים סותר את הכל.**וכ"ה בד, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ג. ובזה כולם מודים משום שאפילו נאמר מקצת היום ככולו, הוא דווקא שיכול לגלח ולהביא קרבנותיו, אבל אם לא הביא קרבנותיו דינו כאילו נטמא בתוך מלאת וסותר את הכל. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ובכי"ע וקג"נ מוסיף כאן: ביום שלשים ואחד סותר את הכל. וכ"ה הגירסא לפני הריב"ן, רבינו עזריאל והרא"ש. ולהלן בסמוך (וכן במשנתנו): הריני נזיר מאה יום וכו', ניטמא ביום מאה ואחד סותר שלשים. ובנוסחת הריב"ן ט"ז ב': ניטמא יום ק' וא', קודם שיקריב קרבנותיו, סותר, לפי שצריך לגלח תגלחת טומאה לאלתר, ואח"כ מגלח תגלחת טהרה בסוף ל' יום, שאין תגלחת טהרה פחות מל' יום, הלכך סותר ל' יום ותו לא, משום דהוי נזיר שכלו לו ימיו. וה"ה כי נטמא יום ל"א סותר את הכל, ולר' אליעזר סותר ז', והכי תנינן בתוספתא. וכן כתב רבינו עזריאל (לפי שטמ"ק ט"ז א'): והוא הדין כי נטמא ביום ל"א סותר את הכל²⁶ וכו', והכי תניא בתוספתא. ועיין גם בתוספ' רי"ד שם. וכולם לא הזכירו קרבן, אבל הר"מ פסק (פ"ו מה' נזירות ה"ד) שאם נטמא אחר מלאת, לפני הקרבת קרבן טהרה, חייב בקרבן טומאה לכשיטהר, ומגלח ומונה ל' יום בטהרה. ועיין גם במאירי למשנתנו. ולפ"ז אין הבדל בין יום ק"א, ק"ב, ל"א, ל"ב, ובכולם סותר מדאורייתא. ועיין קרן אורה ו' א', ד"ה אבל, ובצפנת פענח במקומו. אבל בתוספות ט"ז ב', ד"ה נטמא, פירשו שאינו סותר שלשים אלא מדרבנן בעלמא וכו', והוסיפו: והוא הדין לעיל הוה מצי למיתני הכי גבי הריני נזיר, נטמא יום ל"א דסותר הכל מדרבנן, [אבל] ודאי נטמא יום ק"ב אינו סותר שלשים, רק [שבעה], שיטהר ויביא קרבנותיו (כלומר, של טהרה). וכן בתוספות ו' א', ד"ה נטמא (וצ"ל שם כמו שהגיה ר"ב רנשבורג אות ד'). ועיין בתוספות, י"ד ב', סד"ה לוקה. ובתוספות הרא"ש (לפי שטמ"ק ו' סע"א): והכי איתא בהדיא בתוספתא נטמא ביום ל"א סותר הכל. ופירש שם כשיטת התוספות שאינו אלא מדרבנן, גזירה יום ל"א אטו יום ל'. וכן כתב רבינו בפירושו י"ד סע"ב: שאינו סותר מדרבנן אלא ביום ל"א, אבל ביום ל"ב אינו סותר. ועיין בפירושו ט"ז א', ויש שם ט"ס וצ"ל, כמו שתיקנו בגליון למטה שם. ולפ"ז תמוהים דבריו בדף כ"ח א' שהסתפק בהפר לה הבעל לאחר שחיטה, לר' עקיבא, ונטמאה, אם מביאה קרבן טומאה (ועיין בשטמ"ק שם), והרי בנטמאה לאחר מלאת אינה מביאה קרבן טומאה לשיטתו, עיין בקרן אורה שם.

footnotes: ²⁶ עיין בהוצ' הר"נ זק"ש, עמ' ל"ד, ובהערה 8 שם.

33. **ר' יהודה אומ' משם ר' ליעזר לא סתר אלא שבעה.**וכ"ה במשנתנו פ"ג מ"ג הנ"ל, אלא שלא נזכר שם ר' יהודה, ועיין מ"ש להלן, שו' 36, ד"ה ר' יהודה. ור' יהודה שנה משנת אביו ששנה את משנת ר' אליעזר, עיין להלן זבחים ספ"ב ומקבילה בבבלי מנחות י"ח א'. ולעצם העניין אף כאן נחלקו הראשונים בטעמו של ר' אליעזר. ובמיוחס לרש"י ו' ב' (בלשון ראשון) פירש שלר' אליעזר מונה י"ד יום, והיינו ז' ימי טומאה, ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח, ואח"כ מונה כנגדן ז' ימים כדי שיגדל שערו כדי לכוף ראשו לעיקרו, ומגלח תגלחת טהרה, עיין בבלי ל"ט ב' ובמיוחס לרש"י שם.²⁷ אבל בלשון שני פירש שם שאינו מונה אלא ז' ימים כדי שיוכל להטהר, ומגלח תגלחת טהרה מיד אחרי שטהר. וכן פירשו בתוספות ו' א', ד"ה נטמא (ועיין גם בתוספות ל"ט ב', ד"ה כגון, וד"ה וקים) ובתוספות רי"ד ט"ז ב', סד"ה ניטמא,²⁸ ובנימוקי ר' עזריאל הנ"ל. ולהלן, שו' 40, מפורש בתוספתא כלשון ראשון שבמיוחס לרש"י שמונה ז' ימים בטהרה חוץ מז' ימי טומאה. וכן מוכח בירושלמי פ"ג סה"ה, נ"ב ע"ד: כמה דתימר תמן על דר' אליעזר בתחילה והוא שיהא לו מהיכן להפיל, ובסוף אעפ"י שאין לו מהיכן להפיל? אמר ר' זעיר' קומי ר' מנא ולא מתני' היא ניטמא יום אחד ומאה סותר שלשים, ור' אליעזר אומ' לא סותר אלא ז'. א"ל שמענו שהוא סותר, שמענו שהוא מביא קרבן (כלומר, בתמיה). ומכאן הוכחה גמורה שהירושלמי פירש שלר' אליעזר סותר שבעה חוץ מימי הטומאה, שאם לא כן הרי אין כאן סתירה כלל, ובוודאי שצריך למנות שבעה, כדי שיוכל להביא קרבנותיו בטהרה, כמו שהוכיח בקרן אורה י"ט ב', ד"ה והנה התוס', ודלא כשי"ק שם, ד"ה ולא מתני' היא. וכן מבואר משיטת הירושלמי שאינו אלא מגלח את השער שנטמא, ואינו מביא קרבן.²⁹ ובהגהות הרד"ל י"ט ב' כתב שאינו אלא דיחוייא בעלמא, אבל אין צורך בזה, ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ו מה' נזירות ה"ד. ולפי זה מונה ז' ימים ונטהר ומגלח את השער שנטמא, ומונה שבעה ימים בטהרה בשביל שיגדל השער בטהרה כדי לכוף ראשו לעיקרו ומגלח בטהרה, כבבלי ל"ט ב'. ובירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ב ע"ג, משמע שמחלוקת אמוראים היא אם מונה לר' אליעזר ז' ימים גרידא (כשיטת רוב הראשונים), או ארבעה עשר יום, כשיטת המיוחס לרש"י בלשון ראשון הנ"ל, וכשיטת התוספתא.

footnotes: ²⁷ ועיין בתוספ' רי"ד ו' ב', ד"ה ר' אליעזר. אבל עיי"ש ט"ז ב', סד"ה ניטמא. ²⁸ עיין לעיל, הע' 27. ²⁹ ועיין בקרן אורה ל"ט ב', ד"ה ונראה.

33-34. **הריני נזיר שלשים יום, וניטמא יום שלשים, סותר את הכל.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסר, ואפשר שהשמיטוה משום שהיא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ג, ולא הוסיפה התוספתא עליה כלום. ובזה אף ר' אליעזר מודה שהרי נטמא בתוך מלאת. ועיין בתוספות ט"ז א', ד"ה הריני, ו' ב', ד"ה קסבר.

34. **הריני נזיר מאה יום וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ד, וסותר את הכל לחכמים משום שנטמא תוך מלאת.

35-36. **ר' יהודה אומ' משם ר' ליעזר לא סתר אלא שלשים.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ולא נזכר שם ר' יהודה, ועיין לעיל, שו' 33, ד"ה ר' יהודה. ובבבלי כ' א': תניא נמי הכי ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר דאמר קרא זאת תורת הנזיר, התורה אמרה כי נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. ועיין לעיל שם ו' ב'. ובירושלמי פ"ג רה"ד, נ"ב ע"ג, מסר ר' זעירה בשם ר"ש בן לקיש טעם זה. ועיין ספרי נשא פי' ל"א, עמ' 36, ירושלמי פ"ג ה"ה, נ"ב ע"ד הנ"ל, בבלי י"ט ב'.

36. **ניטמא ביום מאה ואחד סותר שלשים.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, שורה 32, ד"ה ובכי"ע.

**ר' יהודה אומ' משם ר' ליעז' וכו'.**אף כאן לא הוסיפה התוספתא על משנתנו אלא את השם ר' יהודה, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

37-40. **זה הכלל שר' יהודה אמ' משם ר' ליעזר, כל שניטמא ביום שראוי להביא בו קרבן ויש לו לספור סותר שלשים יום, וכל שניטמא ביום שאין ראוי להביא בו קרבן ויש לו לספור, לא סתר אלא שבעת ימים, חוץ מימי טומאתו בלבד.**וכ"ה בד. אלא ששם: וכל שניטמא ביו' שלשי' שאין ראוי וכו'. וכע"ז בכי"ע, אלא ששם: יש לו לסתור, ובסיפא: ביום שאין ראוי להביא קרבן ואין לו לסתור וכו'. ובקג"נ כעין גירסא שלנו, אבל בסיפא: ואין לו לספור.³⁰ וכל הנוסחאות משובשות. והרח"ש הורוביץ בהגהותיו לספרי זוטא, עמ' 244, הערה 1, הגיה כאן: כל שניטמא ביום שאין ראוי להביא בו קרבן ויש לו לספור סותר [את הכל. אין לו לספור סותר] שלשים יום. וכל שניטמא ביום שראוי להביא בו קרבן ואין (כגי' קג"נ וכי"ע) לו לספור, לא סתר אלא שבעת ימים חוץ וכו'. ואשר לדברי התוספתא "חוץ מימי טומאתו" כבר הוכחנו לעיל, שורה 33, ד"ה ולהלן, ששיטת התוספתא והירושלמי היא שלר' אליעזר מונה שבעה ימי טהרה חוץ מז' ימי טומאה.

footnotes: ³⁰ הרח"ש הורוביץ מתק מלים אילו, ואין צורך.

40-41. **מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח, ולשתות יין וכו'.**בבלי ט"ז ב', י"ז א'. והרבותא היא שאעפ"י שאין ימי טומאתו עולין לו, ואינו מתחיל למנות אלא כשיטהר מ"מ כל דקדוקי נזירות עליו, עיין בבלי הנ"ל, וירושלמי פ"ג ה"ה, נ"ב ע"ג. וכאן מדברים אפילו בטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה, אלא הואיל ונזר כשהיה טמא אינו מביא קרבן על טומאתו. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ה, בפיה"מ להר"מ שם ובחיבורו פ"ו מה' נזירות ה"ח וה"י, ומ"ש בקרן אורה ט"ז רע"ב, ד"ה מי שנזר.

41. **ואם גילח ושתה יין וניטמא למתים וכו'.**וכ"ה בכי"ע, בקג"נ ובבבלי הנ"ל, ובד נשמט בטעות "וניטמא למתים".

42. **מזה ושונה.**כ"ה בכי"ע. אבל בכי"ו, בקג"נ ובד בטעות: מזה ושותה.

42-43. **ואין יום השביעי עולה לו מן המניין.**וכ"ה בד, בקג"נ ובכי"ע. וצ"ל: ואף יום השביעי (כלומר, ולא רק יום השמיני שהוא כבר טהור אחרי הערב שמש) עולה לו וכו'. וכן מפורש להלן בסמוך, עיין מש"ש. אבל עיין בפי' הראב"ד לעדיות פ"ד מי"א שהיתה לפניו הגירסא בבבלי י"ז א' (ומקבילות) להפך ממה שהיא לפנינו, וכמו שהוא בתוספתא כאן בכל הנוסחאות.

43-45. **כל אילו שיאמרו אין מתחיל לימנות עד שיטהר אין יום השביעי עולה לו מן המניין. כל אילו שיאמרו מתחיל מונה מיד, יום השביעי עולה לו מן המניין.**להלן רפ"ה: כל אילו שאמרו³¹ אין מתחיל לימנות עד שיטהר, אם נטמא אין מביא קרבן טומאה, כל אילו שאמרו מונה מתחיל ומונה מיד, אם נטמא מביא קרבן טומאה.³² ובמשנתנו פ"ז מ"ב: על אלו הנזיר מגלח וכו' ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו. ובמ"ג שם: על אלו אין חנזיר מגלח וכו' ומתחיל ומונה מיד, וקרבן אין לו. ואנו למדים ממשנה ג' שמניין לחוד וקרבן לחוד, שלפ"ז אף במשנה ב' הפירוש כן: עד שיטהר, ואח"כ מביא את קרבנותיו. ובבבלי נ"ד א' הסתפקו בפירוש המלה "עד שיטהר", אלא שהגירסא שבהוצאות שלפנינו משובשת, והנכון הוא בכי"מ, וכ"ה שם: אבעי' להו. דקתני עד שיטהר בשביעי קאי,³³ ומני ר' אליע' הי',³⁴ או דילמ' עד שיטהר, עד שיביא קרבנותיו, ומני רבנן היא.³⁵ ת"ש מדקתני סיפ' מתחי' ומונ' מיד, הא ריש' עד דעביד הערב שמש הו', דא' נזירו' דטהר' עד שמיני לא חייל'. כלומר, ומשנתנו כרבי, עיין בבלי י"ח ב'. וכן בפיה"מ להר"מ למשנתנו הנ"ל: ומה שאמר עד שיטהר, ר"ל עד שיעריב שמשו, אחר שיטבול אחר ההזאה ג' וז'.³⁶ ובספרי זוטא, עמ' 243: ביום ההוא. ביום שטהר. והוא כסתם משנתנו הנ"ל, והכוונה ליום הקרבת קרבנותיו, ליום השמיני, והוא כרבי הנ"ל, או כחכמים, ולשניהם מתחיל למנות מיום השמיני,³⁷ ודורש ביום ההוא, ביום, הבאת קרבנותיו,³⁸ או אעפ"י שלא הביא את אשמו, כסדר הכתובים שם, עיין בבלי י"ח ב'. נמצאנו למדים שבכל מקום שאמרו "אין מתחיל לימנות עד שיטהר" הכוונה לטהרה גמורה אחרי הערב שמש, או אחרי הבאת קרבנותיו, ומונה מיום השמיני, אבל במקום שאמרו "מונה מיד" הכוונה ליום השביעי מיד אחרי ההזאה והטבילה, ובמקום שאינו מביא קרבן, כולם מודים שהוא מונה מיום השביעי. ועיין ירושלמי פ"ב ה"ט, נ"ב סע"א,³⁹ פ"ג ה"ד, נ"ב ע"ג, ובבלי י"ז א', י"ז ב', י"ה א'. ולפיכך אמרו שם: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המניין (שהרי אינו מביא קרבן טומאה, ומתחיל ומונה מיד אחרי טהרתו), ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המניין (שהרי חייב בקרבן, ואינו מונה אלא משמיני, כרבי וכחכמים). וכן פירש את התוספתא בח"ד, ודלא כשאר המפרשים שהגיהו.

footnotes: ³¹ ואף לפנינו כאן אין "שיאמרו" אלא "שאמרו"", עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 1243. ³² עיין מש"ש בפירוש התוספתא. ³³ כלומר, אחרי ההזייה והטבילה, וכבר נקרא טהור, עיין בתוספות י"ז א', סד"ה אין בין. ³⁴ כשיטת הבבלי י"ח ב'. ועיין מ"ש להלן פ"ד, שו' 41–42, ד"ה וכדי לברר. ³⁵ כלומר, "ומביא קרבנותיו"" שבמשנה הוא פירוש ל"עד שיטהר". ועיין בתוספות מ"ט ב', ד"ה ומזה, ומ"ש עליהם במלא"ש למשנתנו. ³⁶ ובהוצאות שלפנינו בבבלי הגירסא משובשת. ועיין בתוספות י"ח ב', ד"ה מתחיל, ובפירוש הרא"ש נ"ד א', ומוכח מדבריהם שאף לפניהם היתה גירסא אחרת מגירסת הדפוסים ומגירסתו של המיוחס לרש"י. ³⁷ אם הקריב קרבנותיו בו ביום. ואין בין רבי לחכמים אלא אם ניטמא לפני הקרבת הקרבנות, שלרבי מונה מיום השמיני, ולחכמים מונה מיום הקרבת הקרבנות. ועיין בבלי י"ח ב' וכריתות כ"ו א', ותוספות סוטה ט"ו א', סר"ה סבר. ועיין מ"ש בשיטת הירושלמי להלן, עמ' 552, ד"ה וכדי. ³⁸ עיין ירושלמי פ"ו ה"ח, ו"ה ע"ב, ובבלי י"ח א'. ³⁹ ואף שם נשתבשה הגירסא כמו לפנינו להלן רפ"ה. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' נזירות ה"ד שנדחק להעמיד את הגירסא בתוספתא ובירושלמי.

45-46. **מנה נזירותו ולא הביא קרבנותיו, אסור לגלח, ולשתות יין ולטמא למתים, ואם גלח ושתה יין וניטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים.**וכ"ה בכי"ע. ובברייתא שבבבלי ט"ו א'.⁴⁰ ובד: ולטמא למתי'. הבי' קרבנותיו ולא גלח, אסור לשתות יין וליטמא למתים, אם גלח וכו'. ולפ"ז סובר התנא שלנו כר' אליעזר (משנתנו ספ"ו, להלן ספ"ד, ומקבילות, עיין מש"ש), ומה שסיימו: ואם גלח וכו' סופג את הארבעים, בהכרח עונה על הרישא, שהרי אם הביא קרבנותיו אין מקום הגלוח מעכב, ובכל מקום שמגלח טהר לגמרי אפילו לר' אליעזר, כמו שפירש בקרן אורה י"ד ב', ד"ה אמר ריב"ח.⁴¹ והברייתא שלנו בבבלי ט"ו א'. ועיין לעיל פ"א, שורה 28, ד"ה נזיר, ומש"ש. ובספרי סוף פי' כ"ד, עמ' 30: כל ימי נזרו, לעשות ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, שיכול לא יהא חייב [אלא] עד שישלים נזירותו וכו'.⁴² וכן מפורש להלן שם פי' כ"ה, עמ' 32, ופי' ל"א, עמ' 38. וכן בירושלמי פ"ח ה"א, נ"ז ע"א: כל ימי נזרו. לעשות ימים שלאחר מלאת כבתוך מלאת, ליין לטומאה ולתגלחת. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ט.

footnotes: ⁴⁰ ועיין בפיה"מ להר"מ ספ"ו. ואין "תוספתא" שם אלא הברייתא שבבבלי שהזכרנו בפנים, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 7. ⁴¹ אבל עיין בתוספות ל"ט ב' ומ"ש לעיל פ"א, הע' 38. ולפי זה אם גילח שלא בתער אפשר שהוא לוקה לתנא שיסבור שתגלחת מעכבת. ושיטת הירוש' אינה כן, עיין להלן, עמ' 532. ⁴² עיין שם בסיום הדברים, ומ"ש הרח"ש הורוביץ בהערות.

47. **ר' שמעון אומ' כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר לנזיר לשתות יין וכו'.**משנתנו פ"ו סמ"ט.

48-50. **מי שנזר שתי נזיריות, מנה ראשונה ולא הביא קרבנותיו, ואחר כך נשאל על הראשונה לחכם להתיר לו, יצתה נזירות שניה בראשונה.**וכ"ה ("ולא הביא קרבנותיו") גם בד. אבל בכי"ע: והביא קרבנותיו. ולהלן נראה שכי"ע הוא בשיטת הבבלי, וגי' כי"ו וד כשיטת הירושלמי, עיין מ"ש במבוא לח"א, ריש עמ' כ', ועוד בכ"מ. ומשרידי האותיות בקג"נ נראה קצת: וה... (כגי' כי"ע). ובירושלמי פ"ג רה"ב נ"ב ע"ג: מי שנזר שתי נזיריות (כו'),⁴³ השלים נזירותו הראשונה ובא להישען (=להישאל)⁴⁴ על השנייה, (לא)⁴⁵ מצאו פתח לראשונה עד שמצאו (כלומר, לפני שיכלו למצוא) פתח לשנייה, עלת לו שנייה ראשונה (כבתוספתא כאן). והעמידוה שם: באומר הריני נזיר ונזיר. והמשיכו: באומר אילו לנזירות (כלומר כשהפריש את הקרבנות אמר: אילו לנזירות), אבל אם אמר אילו לנזירותי ואילו לנזירות אחרת, לא בדא עלת לו שנייה ראשונה.⁴⁶ אמר ר' לעזר השלים נזירותו לראשונה, מכיון שהביא קרבן [לא]⁴⁷ עלת לו ראשונה שנייה וכו'. ומוכרח מן הירושלמי שלא עלתה לו שנייה ראשונה, אלא דווקא כשעדיין לא הביא קרבנותיו. והוא כגירסת ד וכי"ו כאן. ובבבלי נדרים י"ז ב', י"ח א': מי שנזר שתי נזירות מנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל עליה, עלתה לו שנייה בראשונה. וכן הובאה הברייתא בגירסא זו בבבלי שבועות כ"ח א', ואמרו עליה שם: הכא במאי עסיקינן בשלא כיפר (כלומר, כירושלמי, ותוספתא ד וכי"ו). והתניא כיפר, בשלא גילח, ור"א היא. דאמר תגלחת מעכבא.⁴⁸ והתניא גילח, א"ר אשי נזירות קא רמית וכו'. ועיין ר"מ פ"ג מה' נזירות ה"י ובצפנת פענח שם (ושם בטעות: הלכה ו'). ולפי זה גירסת כי"ע כאן היא כמסקנת הבבלי בשבועות.

footnotes: ⁴³ נ"ל למחוק. והסופר חשב שזו היא פיסקא ממשנתנו, ואינו אלא חלק מן הברייתא שלנו. ⁴⁴ עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ד, עמ' 85. ⁴⁵ כנ"ל להגיה. ⁴⁶ כלומר, ואינו יכול להקריב לא את הקרבנות שהפריש לראשונה משום שבטלה, ולא את הקרבנות שהפריש לשנייה, משום שאין כאן שנייה, עיין בקרן אורה רפ"ג, ד"ה במשנה. אבל עיין בק"ע ובפ"מ. ⁴⁷ כן הגיהו המפרשים, וכן מוכח מן העניין. ופירוש הגאון בעל קרן אורה רפ"ג, ד"ה במשנה, קשה מאד. ⁴⁸ ועיין בירושלמי הנ"ל שאמרו שם בשם ר' יוחנן שלחכמים אם לא הקריב אלא קרבן אחד, עדיין עלת לו שנייה ראשונה.

50-51. **מנה שתיהם, והביא קרבנות שתיהן כאחת, לא עלת בידו אלא אחת.**וכן בירושלמי הנ"ל: הפריש שתיהן כאחת אין בידו אלא אחת. ועיין במיוחס לרש"י י"ג ב' ובתוספות שם, ד"ה הריני, ובקרן אורה שם רע"ב. ואף שם לא אמרו אלא בנזירותו ונזירות בנו, אבל בנזירותו בוודאי אין בידו אלא אחת, שהרי אינו מתחיל למנות את השניה אלא אחרי שהקריב את קרבנות הראשונה, ועדיין הוא בנזירות ראשונה, ועיין מ"ש לעיל, שורה 29–32, ד"ה ראשונה. ובירושלמי פ"ג ה"ב, נ"ב ע"ג: ניחא שנייה ראשונה (כלומר, ניחא שאפשר לומר שיצאה שנייה בראשונה, והיינו שנשאל על השנייה אחרי שמנה את הראשונה), ראשונה שנייה (כלומר, איך אפשר שתצא ראשונה בשנייה, והרי אינו יכול למנות את השנייה כל זמן שלא גמר את הראשונה), ותירצו שלר"ש הרי בדיעבד גמר את הראשונה (כלעיל, שורה 47) אחרי שהקריב קרבן אחד, ומתחיל למנות את השנייה, ואם נשאל על הראשונה עלה לו קרבנו הראשון על השנייה, ומשלים את שאר קרבנותיו. ואחרי כן אמרו: תיפתר בנזירותו ובנזירותו של בנו, כדא עלת לו שנייה ראשונה (וצ"ל: ראשונה שנייה), וכאן הרי אפשר שימנה את נזירותו השנייה עד שלא גמר את הראשונה, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

51-52. **הפריש של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו, והלך והקריב של זו בזו לא יצא.**ירושלמי הנ"ל, והסיקו שם שמ"מ קדשו, אפילו הפריש את קרבנות השנייה לפני שגמר את הראשונה, משום שכבר נזר את השנייה.