1-2. **אמ' ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה לא נחלקו בית שמיי ובית הלל וכו'.**וכ"ה להלן עדיות פ"ב ה"ד ובבלי כאן כ' א'. וכעין ברייתא זו (לעניין דיני ממונות) בבבלי ב"ב מ"א ב' וסנהדרין ל"א א' (בשם ר' שמעון בן אלעזר), כמו שציינו בגליון הבבלי כאן. ובירושלמי ספ"ג, נ"ב סע"ד: תני לא נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבה וכו', וצ"ל כלפנינו, כמו שתיקנו בד"ח. ועיין בשי"ק שם, ד"ה אף רב. ועיין בקרן אורה יבמות פ"ז א' (ס' ע"ד מן הספר), ד"ה והתוס', ומה שהאריך באורח מישור כאן ספ"ג. ובבבלי כ' א': מתני' דלא כהאי תנא וכו', ור' ישמעאל בי ר' יוחנן ב"ב חולק על סתם משנתנו ספ"ג ועדיות פ"ד מי"א, ולפיהן מודים ב"ה בכת אחת, זה אומר שתים וזה אומר חמש, שנחלקה עדותן. ועיין בבלי ספ"ג, כ' ב', ובתוספות שם, ד"ה אמרי, ומ"ש בשי"ק יבמות פט"ו ה"ה, ד"ה בכלל, ובמה"פ שם, ד"ה אבל.

5-6. **מי שאמ' הריני נזיר, ושהא כדי דיבור, ושמע חבירו ואמ' ואני, הוא אסור וחבירו מותר.**במשנתנו רפ"ד: מי שאמר הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר ואני, ואני כולם נזירים. ונחלקו בירושלמי ובבבלי שם אם כולם נתפסים בראשון או כל אחד בחבירו, אם צריך שיאמרו כולם בתוך כדי דיבור של ראשון, או אפילו אם כל אחד אמר בתוך כדי דיבור של חבירו כולם נזירים. וכולם מודים ש"ואני" הראשון צריך להיות בתוך כדי דיבור של מקבל נזירות, וכן הסתייעו בבבלי כ"א רע"א מן התוספתא כאן: תניא נמי הכי מי שאמר הריני נזיר וכו'. ועיין לעיל נדרים פ"ה, שורה 15–16, ומש"ש. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' רי"א, הביא בשם רש"י: "דאני נזיר כמותך משמע", וחלק עליו, וכתב שאין צורך בכך, "אלא הטעם שהרי התפיס עצמו להיות כחבירו שהרי אמר ואני, הואיל ותוך כדי דיבור אמר ואני, עשה עצמו נזיר על ידי התפסה וכו', דבהתפסה לא צריך לאדכורי איסורה. ועיין בתיו"ט פ"ד סמ"א. ומשמע מדבריהם שאם אמר "ואני כמותו" הרי הוא נזיר אפילו לאחר כדי דיבור. ובר"מ פ"ג מה' נדרים ה"ג: שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך בדי דיבור הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו וכו'. ולכאורה מוכח מכאן שאף באמר "אני כמותך" לא נאסר אלא דווקא כשאמר כן בתוך כדי דיבור. ועיין בקרן אורה כאן רפ"ד, ד"ה ונראח, שחילק בין נדר לנזיר. ועיין במעשה רוקח על הר"מ פ"ג מה' נדרים ה"ג הנ"ל ובפ"ב מה' נזירות ה"ד. ועיין היטב בריטב"א נדרים רפ"ב, ובר"ן שבועות פ"ג סי' אלף ק"ו.

6. **כמה הוא כדי דיבור וכו'.**עיין לעיל נדרים פ"ה, שורה 16–17, ומש"ש.

7-8. **הריני נזיר, ושמע חבירו ואמ' פי כפיו, ושערי כשערו, הרי זה נזיר.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"א. ובכי"ו בטעות: ושערי כשערו הריני נזיר. ושאלו בבבלי (כ"א רע"ב) מן הברייתא שלהלן שמפורש בה: ידי נזירה, רגלי נזירה אינו נזיר, מפני שאין הנשמה תלויה בהן, ותירצו: דאמר הכי יעשה פי כפיו מיין, ושערי כשערו מלגוז. ובפיה"מ להר"מ שם: ומ"ש פי כפיו, על מנת שיאמר פי כפיו מיין, ושערי כשערו מלהגזז. וכן פסק בחיבורו פ"ב מה' נזירות ה"ד. וכ"ה בפירוש המיוחס לרש"י ובמאירי, וכן כתב הרא"ש בפי' ראשון. אבל בתוספות כ"א א', סד"ה דאמר, ובפי' הרא"ש שם ובמאירי להלן שם (בשם התוספות) פירשו "דאמר הכי" (שבדברי רב יהודה) שכוונתו כן, כאילו אמר פי כפיו מיין, ואעפ"י שלא אמר אלא "פי כפיו" גרידא ה"ז נזיר, משום שכיוון ליין. וכולם (תוספות שם, פי' הרא"ש כ"א ב', מאירי שם) הביאו ראייה מהמשך התוספתא שמנתה גם ידי כידו וכו', ואח"כ חילקו בין דבר שהנשמה תלויה בו וכו'. ועיין גם בקרן אורה כ"א סע"ב, ד"ה משום דאמר. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

8. **ידי כידו, רגלי כרגלו, הרי זה נזיר.**תוספות, פי' הרא"ש ומאירי הנ"ל. ופירשו בתוספות: ידי כידו מלהטמאות למתים, ורגלי כרגלו מלהכנס בבית הקברות. ובפי' הרא"ש שם: רגלי כרגלו וידי כידו מלטמא למתים. ובירושלמי פ"ד ה"א, נ"ג ע"א: פי מן היין, ראשי מן התגלחת, ידי מן הטומאה, רגלי מן הטומאה. והירושלמי מפרש את התוספתא, אעפ"י שלא העתיקה, כרגיל בירושלמי. ומפורש כאן כפירוש התוספות הנ"ל.

8-9. **ידי נזירה, ורגלי נזירה, אין נזיר. ראשי נזיר וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל, ועיין במשנת ערכין פ"ה מ"ב, להלן ב"ק פ"ז הי"ח (ומקבילות) ועוד.

10-12. **האומ' לאשתו הריני נזיר ואת, אם אמרה הין שניהם אסורין. אם רצה להפר, מפר לה, מפני שקדם נדר להקם. אם לאו, הוא אסור והיא מותרת.**לפי מסורת זו הוא אסור בכל התנאים, ואפילו הפר לה, היא מותרת והוא אסור. ובכי"ע: ואם רצה להפר מיפר, ואינו חושש שמא קיים, מפני שקדם נדר להקם, אם לאו, הוא אסור וכו'. ולכאורה היה נראה שצ"ל: מפני שקדם הקם לנדר, כהגהת בעל ח"ד וקרן אורה (כ"ב ב'). ברם קשה להגיה שלש נוסחאות כאן ולהלן, שו' 15–16. ונראה שהכוונה משום שקדם נדרו לנדרה, והתנא קורא לנדרה "הקם" משום שהיא לא נדרה, אלא אמרה הין (או: אמן, כלשון משנתנו) להדרתו, והוא נקרא היקם, קיום, עיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 295, שו' 14. ועיין תרגום אונקלוס במדבר ל', ט"ו, לעיל נדרים פ"ז שו' 19 ואילך, ובמקבילות. ובספרי זוטא נשא, עמ' 239: ואשה כי תדור נדר, לא כשידירנה בעלה,¹ ולפיכך צריכה לומר: הין, או אמן, כלומר לאמן ולקיים את הדרתו. ובמשנתנו (בנוסחאות שלנו ובבבלי) פ"ד מ"ב: הריני נזיר ואת, ואמרה אמן, מיפר את שלה ושלו קיים. ונוסחא זו מתאימה לתוספתא כאן. ועיין ר"מ פי"ג מה' נדרים הי"ג ואילך, ובצפנת פענח שם הי"א. ועיין מה שהאריך בזה במרכבת המשנה על הר"מ שם פי"ג הי"ג והי"ד. ופירושו בתוספתא כאן נראה דחוק. ועיין בקרן אורה כ"ב ב', ד"ה ובתוספתא, וד"ה ודברי הרמב"ם. ועיין מ"ש לעיל נדרים פ"ו, שו' 4–6, ד"ה ובירושלמי, ובהערה 7 שם.

footnotes: ¹ בתוספתא עדיות פ"ב ה"ב (בד ובכי"ו): בית שמיי או' אין אדם מדיר את אשתו בנזיר וכו'. ועיין בגירסת כי"ע שם, והבאנו אותה להלן, שו' 51–52, בפנים. ועיין להלן הע' 31.

13-14. **האומ' לאשתו הריני נזיר ואת, אם אמרה הין שניהן אסורין, ואם לאו שניהן מותרין, מפני שתולה נדרו בנדרה.**בכי"ו בטעות: אם אמרה הין שניהן מותרין, אם רצה להפר שניהן אסורין, מפני שתולה נדרו בנדרה, והיא ט"ס ברורה, ותיקנתי ע"פ ד וכי"ע. וכ"ה הגירסא בברייתא שלנו בבבלי כ"ב ב', ורב יהודה הגיה אותה ע"פ המשנה בבבלי הנ"ל: תני מיפר את שלה ושלו קיים. ברם במשנה שבירושלמי² הגירסא היא: הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה ושלו בטל. וכן הביא בפי' הר"א מן ההר, עמ' רי"ד, בשם "ואית דגרסי" ובשם קצת ספרי הר"מ. ועיין מ"ש להלן בסוף הדבור. ואמרו בירושלמי שם [ה"ב]:³ הותרה היא הותר הוא, הותר הוא לא הותרה היא. ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני שהוא כתולה נדרו בה, באומר על מנת ואת. כלומר, ויש כאן תנאי גמור ככל התנאים, ואם לא נתקיים התנאי אינו נזיר כלל. וכע"ז אמר אביי בבבלי כ"ב סע"ב בפירוש הברייתא שלנו כאן. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ד מ"ב ובחיבורו פי"ג מה' נדרים הי"ג והי"ד, ובלחם משנה שם, ומ"ש לעיל בסמוך בשם הר"א מן ההר ("וכך נמצא בקצת ספרי הר"ם וכו' "). ועיין מרכבת המשנה שם וצפנת פענח שם הי"א. ועיין מה שהאריך בזה באורח מישור כ"ב ב', ד"ה כתב הרמב"ם ואילך,⁴ ומ"ש לעיל נדרים פ"ו, הערה 7, הנ"ל.

footnotes: ² ובכל הנוסחאות מטיפוס א"י: ד' נפולי, לו, קויפמן, פרמה. וכן בקטעים מן הגניזה, ועיין להלן. ³ כאן צ"ל מ"ש לעיל שם בד"ו: הלכ' ב'. הריני נזיר ואת כו'. והפיסקא נכנסה לשם בטעות. וכן הוגה בד"ח. ⁴ ועיי"ש שסמך על גירסת הספרים הישנים. אבל הנכון הוא כבד"ח (עיין לעיל הע' 3), ובחנם התווכח עם הש"ך בנקודות הכסף יו"ד סי' רל"ד.

14-16. **אמרה לו אשתו הריני נזירה ואת, אמר הין שניהן אסורין. אם רצה להפר אינו יכול, מפני שקדם הקם לנדר.**במשנתנו פ"ד מ"ב: הריני נזירה ואתה, ואמר אמן, אינו יכול להפר. והתוספתא מפרשת כאן: מפני שקדם הקם לנדר, כלומר, משום שקדם הקימו לנדרו (והמלה "הין" מקיפה את כל דבורה, והיינו: תהי נזירה, ואף אני כמותך, ויש כאן היקם לנדרה ונדר אחר לעצמו).

16. **אם לאו, היא אסורה והוא מותר וכו'.**שהרי היא לא תלתה את נדרה בנדרו, ואם לא היפר לה בעלה אסורה, אבל הוא מותר, שאינה יכולה להדירו.

16-17. **אמרה לו אשתו הריני נזירה ואת, אם אמר הן שניהן אסורין, אם לאו שניהן מותרין וכו'.**בכי"ו: אמרו לו אשתו הריני נזירה ואם היו שניהן אסורין וכו'. ותקנתי ע"פ ד וכי"ע. ואף כאן הכוונה כמו לעיל, שורה 13–14, והיינו שאמרה לו הריני נזירה על מנת שאף אתה תהיה נזיר וכו', ושנו שתי בבות באמר הוא ושתי בבות באמרה היא. ועיין באורה מישור כ"ב ב' שמעתיק את הברייתות כאן.

18. **האומ' לחבירו הריני נזיר ואת, אם אמ' הין שניהן אסורין וכו'.**אף כאן שנו שתי בבות באומר לחבירו, מעין ששנו לעיל באומר לאשתו ובאומרת לו אשתו, ואם השני הסכים לו שניהם אסורין, ואם לא הסכים, הראשון אסור והשני מותר. וכן אם תלה נדרו בחבירו אם לא הסכים חבירו שניהם מותרין.

21-22. **אמ' לו חבירו הרי את נזיר, אמ' לו את, אם אמ' לו [הין], הוא אסור וחבירו מותר.**כ"ז הסר בד ובכי"ע, והנכון כלפנינו, ופירושו שאם חבירו השיבו "אתה", כלומר אתה תהא נזיר, והוא אמר הין, הרי הלה עליו נזירות, אבל חבירו אינו נזיר שאין אדם מזיר את חבירו שלא מדעתו.

22. **אמ' לו חבירו הרי את נזיר, אמ' לו ואת, אם אמר הין וכו'.**אף ברייתא זו חסירה בד ובכי"ע. וכאן הכוונה שאמר לו "ואת", על מנת שאף אתה תהא נזיר, מעין הדוגמא השנייה שבשתי הבבות הראשונות (האומר לאשתו וכו' אמרה לו אשתו), ואם הסכים הראשון לכך שניהם נזירין, ואם לא הסכים, שניהם מותרים, כלעיל.

23-25. **האשה שנדרה בנדר, ושמעה חברתה ואמרה ואני, ואחר כך בא בעלה של זו והיפר לה, היא מותרת וחברתה אסורה.**בד, בקג"נ ובכי"ע: שנדרה בנזיר וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ג, נ"ג ע"ב (פעמים), שבועות פ"ה ה"ד, ל"ו ע"ב, ובבלי כ"ב א'. ופירשו בבבלי שבעל מיגז גייז, ואין האשה ניתרת אלא מיכאן ולהבא, וממילא נשאר הנדר על השנייה. ועיי"ש כ"ב ב' ובפי' הראשונים שם.

25-26. **ר' שמעון אומ' אם אמרה אף אני לא נתכוונתי אלא כמותה, שניהן מותרות.**בירושלמי כאן (פעמים) ובירושלמי שבועות הנ"ל: אם אמרה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה אף השנייה מותרת. ולהלן שם (ובשבועות הנ"ל) דייקו: מפני שאמרה להיות כמותה וכיוצא בה, הא אם לא אמרה להיות כמותה וכיוצא בה הראשונה מותרת והשנייה אסורה. ובבבלי כ"ב א': ר' שמעון אומר אם אמרה לה הריני כמותיך שתיהן מותרות. ובתוספות שם, סד"ה ת"ש, הביאו בשם הר"ף דלר"ש אפי' אם אמרה ואני לבד מפרשינן למילתא כאילו אמרה בפירוש לא נתכוונתי אלא להיות כמותיך, ובהא פליגי רבנן ור' שמעון. ועיין מ"ש להלן. ובתוספות עצמן לעיל שם שאלו, למה מותרת לר"ש, והרי כיון שחלה נזירות על השניה איך תפקע, שהרי אין נזירות פחות משלשים יום, ותירצו: ואומר ר"י דהכי איתא בתוספתא ולא נתכוונתי להיות אלא כמותיך שתיהן מותרות, אם אמרה הכי, משום דמשמע ליה לר' שמעון, דהכי קאמרה לה, אם סופך שתהיה מותרת לא יחול עלי נזירות כל עיקר, ור"ש לא בא לפלוגי על מלתא דת"ק, אלא להוסיף עליה, וגם ת"ק מודה ליה. ולפי בעלי התוספות אם אמרה ואני אף ר"ש מודה לת"ק, וכן פירש הר"א מן ההר, עמ' רי"ב. ובמאירי שם: פירשו בתוספתא שדעת ר' שמעון שכונתה לומר איני מכונת אלא להיות כמותיך, ואם סופך להיות מותרת, כלל לא יחול עלי נזירות. ורבינו הכניס את פירוש התוספות לתוך התוספתא, ואפשר שצ"ל שם: פירשו בתוספות (במקום: בתוספתא). והנה מלשון התוספתא בד ובכי"ו: אם אמרה אף אני לא נתכוונתי וכו' מוכח בפירוש שבתחילה אמרה "ואני", ועכשיו היא מפרשת את דבריה וטוענת: אף אני לא נתכוונתי וכו'. ואף לפי גירסת כי"ע והירושלמי שחסר שם "אף אני" הרי הסיגנון "לא נתכוונתי" מוכיח שהיא מפרשת כאן לשון אחרת,⁵ ומן התוספתא והירושלמי מוכח שאם אמרה "ואני" ולא טענה אח"כ לא נתכוונתי וכו'. אף ר"ש מודה שהשנייה אסורה אפילו אם הפר בעלה לראשונה, שלא כדברי רבינו פרץ הנ"ל. והלשון בתוספות הנ"ל ("אם אמרה הכי") מגומגם, ולא נתחוורתי יפה בדבריהם ז"ל. ועיין בקרן אורה כ"ב א', ד"ה ור"ש, ומ"ש שם על הירושלמי, אלא שהפירוש בירושלמי שם צ"ע רב. ועיין מ"ש הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ד', פלג ה' ואילך.

footnotes: ⁵ והיינו כוונתה במלה "ואני". ומה שאמרו בירושלמי "הא אם לא אמרה להיות כמותה" פירושו שהיא בעצמה לא טענה כן, אלא הודתה שכוונתה היתה להתפסה גרידא.

26-27. **שבועה לבית זה שני נכנסת, ושגגה ונכנסה מותרת לשעבר ואסורה לעתיד לבא.**ברייתא קשה מאד, וגם אינו ברור מה עניינה לכאן. וכל פירושי המפרשים דחוקים מאד, ועיין גם בצפנת פענח פ"ג מה' שבועות ה"ו. ובדרך שמא אוסיף אף אני השערה משלי, ושני, שאני, הוא תנאי, כלומר, שבועה שלא אוכל ענבים, לבית זה שאני נכנסת[י] (עיין בבלי נדרים כ"ד ב', ומ"ש לעיל נדרים פ"א, הערה 48), ושגגה ונכנסה, מותרת לשעבר, כלומר אם אסרה את עצמה בשבועה על שעבר, והיינו שבועה אם נכנסתי לבית זה, ושגגה שנכנסה מותר, משום שהיא אנוסה, כבבלי נדרים כ"ה ב' ומקבילות, אבל אם אסרה את עצמה בשבועה לעתיד לבוא, כלומר, אם אכנס לבית זה, ושגגה ונכנסה, שבועתה קיימת, משום ששגגת שבועות אסורה, כלעיל ספ"א, עיין מש"ש ד"ה ואף.

27-29. **האשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה ולא היפר לה, ר' מאיר ור' יהודה אומ' הוא נותן אצבע בין שיניה, אם רצה להיפר היפר.**וכ"ה בירושלמי סוף נדרים, מ"ב סע"ד, אלא ששם בטעות: שכן אם רצה להקם מוקם, וצ"ל כלפנינו כאן, וכמו שהגיהו בד"ח. וכ"ה ("אצבע") בבבלי בכל מקום, עיין להלן. ובד: אצבעו. וכ"ה גם בירושלמי כתובות פ"ז סה"ב, ל"א ע"ב. ובבבלי כתובות ע"א א': ר' מאיר ור' יהודה אומרים היא נתנה אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר יפר וכו', איפוך ר' מאיר ור' יהודה אומרים הוא נותן וכו'. ועיין בבלי שם נ"ב א', נ"ט ב'. ומן המלים "שנדרה בנזיר" ואילך עד "וביקש להעבירני" להלן פ"ד, שורה 35, חסר בכי"ו, והשלמתי ע"פ כי"ע.

29. **אי איפשי באשה נזירה וכו'.**וכע"ז בירושלמי סוף נדרים הנ"ל ולהלן בסיפא. ובד: באשה נדרני'. וכ"ה בבבלי כתובות ע"א א'.

29-31. **ר' יוסי ור' שמעון אומ' היא נתנה אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר אינו יכול וכו'.**והפירוש הוא, כנראה, לפיכך אם רצה הבעל להפר [ו]אינו יכול (כגון שעבר היום ולא הפר) אם אמר אי איפשי וכו', כמפורש בסיפא, והכל הוא המשך אחד, ועיין שטמ"ק כתובות ע"א א' הנ"ל, ד"ה לפיכך. ובבבלי שם (אחרי שהפכו את הברייתא): ר' יוסי ור' אלעזר אומרים היא נתנה אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר יפר. ופירש"י: אם רצה הבעל מתחילה להפר יפר. ובד כאן: הא נתנה אצבעה בין שיניו, שאם רצה להפר אינו יכול וכו', ואף כאן צריך לפרש "אינו יכול" כמו "ואינו יכול", כמו שפירשנו גירסת כי"ע. ובירושלמי הנ"ל: ר' יוסי ור' שמעון אומרין היא נתנה אצבעה בין שיניה, שכן אם רצה להקם מוקם.

31. **אם א' אי איפשי באשה נזירה, תצא שלא בכתובה.**בבבלי הנ"ל: באשה נדרנית (כגירסת ד לעיל ברישא), ועיי"ש בתוספות, ד"ה ואי אמר, ובשטמ"ק שם.⁶ ובירושלמי הנ"ל: או (צ"ל: אי=היא) שאמרה איפשר⁷ (צ"ל: איפשי = אי אפשי)⁸ שאהא נזירה תצא שלא בכתובה. והכוונה, כנראה, שאמרה הריני נזירה כל זמן שאני תחתיך. ועיין בהפלאה כתובות ע"ז א', ד"ה תוספ' ד"ה שנדרה.

footnotes: ⁶ ועיין מ"ש להלן, שו' 36–37, סד"ה ולפ"ז. ⁷ כ"ה בכי"ל, וכן תיקנו בד"ח. ובד"ו: איפש', והנכון הוא כמו שתיקנתי. ועיין מ"ש על חילוף רי"ש ויו"ד, לעיל פ"א, הע' 6. ⁸ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1216, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 499, בשם פירוש הקצר שבירושלמי ד' קראקא וקרוטושין (והרינ"א לא דייק בהעתקתו מירושלמי ד"ו).

31-32. **האשה שנדרה בנזיר, היפר לה בעלה והיא לא ידעה וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ג. ועיין ספרי מטות פי' קנ"ג, עמ' 202, ועמ' 204, ספרי זוטא שם, עמ' 327.

33. **הרי זו סופגת את הארבעים.**כר' יהודה במשנתנו הנ"ל. ולכאורה נראה שהלשון "סופגת את הארבעים" אינו מדוייק שהרי מכות מרדות אינן ארבעים בדווקא, עיין בירושלמי פ"ד ה"ג, נ"ג סע"א, להלן בתוספתא מכות ספ"ד ומש"ש בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 170 ואילך. וכן מוכח מלשון משנתנו הנ"ל (ולהלן בתוספתא): אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכות מרדות, ומכאן שארבעים הן בניגוד למכות מרדות. אבל בפיה"מ להר"מ: היו מכים אותה מלקות מ' על מה שעברה קודם ההפרה, אמנם מכות מרדות בזה המקום וזולתו עניינם תלוי לב"ד וכו', ומה שאמר ר' יהודה הלכה כמותו. ועיין בכ"מ פי"ב מה' נדרים הי"ח. ויש לחלק בין מכות מרדות על סרוב לקיים מצות עשה, ובין מכות מרדות על עבירה לשעבר. ועיין בתוספות רע"א למשנתנו פ"ד אות כ"ט. ועיין בתשובת ר"מ די קאשטרו שפרסם הרח"ז דימיטרובסקי ב"ספונות" ח"י (ירושלים תשכ"ו), עמ' קס"ו.

33-34. **וכשהיה ר' עקיבא מגיע לדבר הזה היה בוכה ואמ' וכו'.**ובן בבבלי כ"ג א', קידושין פ"א ב': אשה הפרם וה' יסלח לה וכו', וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה וכו'.⁹ ובירושלמי פ"ד ה"ג, נ"ג רע"ב: כתיב וה' יסלח לה, מגיד שטעונה סליחה, כשהיה ר' יעקב (צ"ל: עקיבה) מגיע לפסוק זה היה אומר (כגי' ד) מי שנתכוון וכו'. ועיין בבלי סנהדרין ס"ה ב', פ"א א', ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א ומקבילות.

footnotes: ⁹ בקידושין בארמית: כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי וכו'. והשוה בבלי חגיגה ד' ב'.

36-37. **במה דברים אמורים בתגלחת טהרה, אבל בתגלחת טומאה יפר, מפני שהוא כמיפר לעתיד לבא, שיכול לומר לו אי איפשי באשה מנוולת.**יכול לומר לו היא פעולח חוזרת, כלומר יכול לומר לעצמו. ובד: יפר, שמיפר לעתיד לבוא, שיכול לומ' אי איפשי באש' מגולחת, וצ"ל: מנוולת, כגירסת כי"ע. ובמשנתנו פ"ד מ"ה: נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר (כלומר, שהרי כבר מותרת ביין ולהטמא למתים). ר' עקיבה אומר אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר (כלומר, משום הפסד קדשים). במה דברים אמורים בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטומאה יפר, שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. ובמיוחס לרש"י כ"ח סע"א: והוה לה ניוול, כדכתיב (זכרי' ספ"ט) ותירוש ינובב בתולות. ובבבלי (כ"ח א', ב') מוכח שהניוול הוא משום שאינה יכולה לשתות יין. וחשבו שאשה נזירה מן היין היא צוננת ומנוולת.¹⁰ ובבבלי כתובות ס"ח א' אמרו: כוס אחד יפה לאשה, שנים ניוול. וכנראה שביחס לבעלה הניוול הוא אם אינה שותה אפילו כוס אחד. ובבבלי כ"ח א' (וכן ר' אלעזר בירושלמי פ"ד ה"ה, נ"ג ע"ג) העמידו את סתם משנתנו כמ"ד שהיא מותרת ביין אחרי שנזרק עליה אחד מן הדמים, אבל למ"ד שאינה מותרת ביין אלא עד לאחר כל המעשים יכול להפר אפילו אחרי זריקת דמים. ברם בירושלמי (הנ"ל) מפורש: אמ' ר' יוחנן דברי הכל היא, משניתק מלא תעשה לעשה. והכוונה היא שאפילו לתנא הסובר שעדיין אינה מותרת ביין ובטומאה אלא עד אחר כל המעשים אינו יכול להפר, משום שכבר נגמרה נזירותה לעניין הלאוין שבה, ואין הבעל יכול להפר נדר שעבר.¹¹ ואף שעדיין יש כאן עינוי נפש (שאינה יכולה לשתות יין מחמת איסור עשה), הרי הפרת הבעל בנזירות אינה אלא מגזירת הכתוב,¹² ואין גזירת הכתוב אלא אם כן עומדת לגמרי בנזירותה הראשונה וכל הלאווין עליה, אבל משניתקו הלאווין לעשין, אין הבעל יכול להפר מפני שאינו מפר נדר שכבר עבר. והפירוש הפשוט הוא שמשנתנו כמ"ד שהנזיר מותר בכל אחרי שנזרק עליו הדם, כבבלי וכהכרעת הירושלמי, והטעם הוא משום שאין הבעל מיפר נדר שכבר עבר, כפי שמוכח מן הירושלמי הנ"ל, וכן משמע מלשון התוספתא כאן (עיין מ"ש להלן), ושלא כבבלי כ"ח ב', עיין מ"ש להלן, עמ' 533, ד"ה ובבבלי. ברם סתם ניוול בכמה מקומות הוא גידול שער (ירושלמי ובבלי מו"ק רפ"ג ומקבילות), ובפירוש אמרו כן (במ"ר פ"י, י"א) על נזיר: והלא גידול שער ניוול הוא לאדם, שהוא אינו חופף ראשו (עיין במשנ' פ"ו מ"ג) וכו', ואדרבה אשה ששותה יין היא מנוולת.¹³ ובירושלמי אין זכר לכך שאשה האסורה ביין היא מנוולת. ועיין היטב בירוש' סוטה פ"ב ה"א, ובפ"מ שם.¹⁴ ובאמת נראה ממקורות א"י (עיין מ"ש לעיל ח"ב, בכורים, עמ' 893, ד"ה ושמא) שאף אשה מנוולת היא אם אינה יכולה לתקן את שערה במספרים, כפי שמוכח במס' שמחות פ"ז סהי"א. ואפשר שכן פירשו בא"י את הברייתא בתענית י"ג רע"ב. ומטעם זה למ"ד שתגלחת מעכבת אסורה האשה לתקן את שערה במספרים¹⁵ ולהסתרק (עיין במשנ' פ"ו מ"ג), והיא מנוולת, ועדיין עומדת בתוך נזירותה. אבל למ"ד שכבר הותרה בכל אחר זריקת דמים, הרי מותר לה לספר במספרים ולהסתרק ואין כאן ניוול. ואשר לתגלחת טהרה,¹⁶ הרי היא מצות עשה שבאה אחרי הנזירות, והיא מצות עשה ככל עשין שבתורה, ואין הבעל יכול להפר. ולפ"ז מדוייק לשון התוספתא כאן: בד"א בתגלחת טהרה, כלומר בה אינו יכול להפר, שהרי נזרק עליה אחד מן הדמים, וכבר הותרה בכל, ואין הבעל מיפר נזירות שכבר עברה, כשיטת הירושלמי, "אבל בתגלחת טומאה יפר, שמיפר לעתיד לבוא" (כגי' ד), שהרי עדיין היא בנזירותה הישנה. וכל ההלכה דנה כאן בשאלה של ניוול האשה, שלא יטעון הבעל אי אפשי באשה מנוולת ויוציאנה, עיין לעיל, שו' 29 ואילך.¹⁷ ובבבלי אין זכר שגידול שער באשה וחוסר תסרוקת (כלילית) הוא ניוול (עיין מ"ש לעיל ח"ב, סוף עמ' 838, ובבלי תענית י"ג ב'), ומשום זה מוכרחים היו לפרש שהניוול הוא משום איסור ביין.

footnotes: ¹⁰ ובבבלי כ"ט א': אפילו בנזירות דאית ליה ניוול. ופירש במיוחס לרש"י שבנדרים לית ליה ניוול, משום דמותר לשתות יין, ומכאן שאפילו באנשים שייך לשון ניוול אם אסורים ביין. אבל להלן שם בבבלי משמע יותר שניוול שם היא "תגלחת", עיין שם במיוחס לרש"י, ד"ה קסבר, ובתוספות כ"ח ב', ד"ה קסבר. ¹¹ ומה שאמרו בירושלמי שם "הא תגלחת טהרה אינה מנוולת" אין כאן אלא דיוק מלשון המשנה כפי שמוכח מן העניין, עיין בשי"ק שם, ד"ה מתני', ובס' ניר שם. ¹² עיין ספרי נשא פי' כ"ב, עמ' 26, בבלי נדרים ד' ב' ומ"ש בצפנת פענח פ"ב מה' נדרים הי"ט. ועיין בבלי נדרים פ"ג א', ושם מוכח שבדבר שאינו עינוי נפש אינו מפר אפילו בנזירות, והטעם הוא משום שהקיש הכתוב נזירות לנדרים לכל דבר. ¹³ עיין בבלי כתובות ס"ה א', פסחים ק"ט א', סוטה פ"א מ"ד, ובמדבר רבה ספ"י. ¹⁴ המלים "מנוולת והיא" נשמטו בירושלמי ד' קרוטושין בטעות הדפוס. ¹⁵ עיין מ"ש לעיל, עמ' 525, הע' 41. ¹⁶ שאף היא ניוול, עיין ספרי ריש כי תצא פי' רי"ב ומקבילות. ¹⁷ ולא נכנסו כאן כלל לעניין עינוי נפש, שאפילו אשה שנשבעה על דעת רבים שלא תשתה יין ולא תטמא למתים (והבעל קיים לה), ואין הפרת נזירותה מועיל לה כלל לעניין זה יש לדון כאן על הפרה מחמת ניוול האשה. ועיין בתוספות כ"ח א', ד"ה בד"א, בשטמ"ק ובקרן אורה שם. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 492. ואפשר שאם היא מסתכנת בשתיית יין ונבהלת מן המתים שאינו יכול להפר לה.

38-39. **ר' אומ' אף בתגלחת טהרה עד שלא גילחה יפר, שיכול לומר אי איפשי באשה מגולחת.**וכ"ה ("רבי") במשנה שבמשניות, במשניות מטיפוס א"י ובבבלי כי"מ, וכן מוכח מסוגיית הירושלמי. אבל במשנה שבבבלי: ר' מאיר וכו'. וכ"ה במיוחס לרש"י, בתוספות, במאירי ובפירוש הרא"ש, ועיין בבלי כ"ח ב' ובגליון שם, ובברית יעקב (בשם ליקוטי חגאונים שמ"כ בגיליון מס' נזיר) למשנתנו (קי"ט ע"ב): ר' מאיר אומר ובו'. נ"א ר' אומר, או ר' יהודה, או ר' יוסי. ובבבלי כ"ח ב' פירשו שלת"ק אין כאן טענה "אי אפשי באשה מגולחת", משום שאפשר לה לחבוש פיאה נכרית, אבל לתנא שלנו אף פיאה נכרית ניוול הוא, משום זוהמא, ולא ניחא לו. ובירושלמי אין זכר לכל זה. ברם כבר אמרנו לעיל, שורה 36–37, ד"ה והפירוש, ששיטת הירושלמי היא שלת"ק אינו מיפר אחר זריקת דמים, משום שכבר נגמרה נזירותה, ואין הבעל מיפר נדר שעבר (ואפילו לר' אלעזר בן פדת בירושלמי שם הטעם כן, וכל המחלוקת בינו ובין ר' יוחנן היא מהו גמר הנזירות), ואפילו אינו רוצה באשה מגולחת אינו יכול להפר נזירות שכבר עברה, אבל רבי סובר שאפילו אם הותרה בכל, עדיין היא בנזירותה הראשונה, כל זמן שלא קיימה מצות גילוח טהרה, ויכול להפר, משום הטענה של "אי אפשי באשה מגולחת", ואין אומרים לו: הרי היא כבר מותרת בכל איסורי נזיר, ואתה מאי איכפת לך להפר בלי שום עניין. ורבי סובר שכבר הותרה בכל אחר זריקת דמים, ולפיכך אין כאן אלא טענה של אשה מגולחת, אבל אם היה סובר כחכמים שעדיין עליה איסור עשה בתספורת ובתסרוקת, הרי יש כאן אשה מנוולת ואשה מגולחת,¹⁸ כמו שהוכיחו בירושלמי פ"ד ה"ה, נ"ג ע"ג.

footnotes: ¹⁸ שאם לעניין מצות עשה של גילוח טהרה היא עדיין עומדת בנזירותה מכל שכן אם יש עליה עדיין איסור תספורת ותסרוקת.

39-40. **מי שנדר בנזיר, והיה שותה יין, ומיטמא למתים, ואחר כך נשאל לחכם והתיר לו, אינו סופג את הארבעים. שהרי חכם עוקר את הנדר מעיקרו.**ועיין בבלי שבועות כ"ח א', ובר"מ ספ"ו מה' שבועות. ואעפ"י שאין נשאלין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר,¹⁹ הרי אם נשאל הותר בדיעבד, עיין בבלי נדרים כ' א' ובראשונים שם. ועיין תשב"ץ ח"א סי' קנ"ה.

footnotes: ¹⁹ עיין לעיל נדרים פ"א, שו' 36–37, ומש"ש.

40-41. **אמ' ר' יהודה אם אינו סופג את הארבעים, יספוג מכות מרדות.**כעין מה שאמר במשנתנו פ"ד מ"ג. אבל אין ההלכות שוות לגמרי, ובאשה שעברה על נזירותה אחרי שהפר לה בעלה והיא לא ידעה, הרי לא היתה בידה עבירה כלל בשעת מעשה, מה שאין כן בנידון דידן שעבר עבירה בשעת מעשה, אלא שאח"כ הופקעה נזירותו למפרע. ומאידך גיסא, כאן היה בידו להשאל על נזירותו, ואפשר שבשעה ששתה יין היה בדעתו להשאל על נדרו, ונמצא שאין כאן כוונה לעבירה, אבל באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה, הרי התכוונה לאכול בשר חזיר אלא שעלה בידה בשר טלה, ולפיכך לוקה מכת מרדות לר' יהודה.

41-42. **הפריש מעות לנזירותו, לא נהנין ולא מועלין, מפני שהן ראויין לבוא בכולן שלמים וכו'.**כל הברייתא מפורשת במשנתנו מעילה פ"ג מ"ב, והובאה בבבלי במכילתין כ"ד ב', מנחות ד' ב'. ופירש"י במנחות שם: לא נהנין מדרבנן. אבל במיוחס לרש"י כאן כ"ד ב' ומעילה י"א א' משמע שאין נהנין מדאורייתא, ודווקא במקצתן, אבל נהנה מכולן מועלין מדאורייתא. ובתוספות (כ"ד ב', ד"ה שלאחר מיתה) נסתפקו בכך, וכתבו: שמא אפילו מדאורייתא אסור, אע"ג דקיימא לשלמים, מידי דהוה אשלמים מחיים, דנהי דמעילה ליכא, איסור דאורייתא איכא. ומדברים כאן שהפריש מעות ואמר אילו לנזירותי (עיין בתוספות כ"ד ב', ד"ה היו לו), וכיון שלא פירש כלום, אם תזדמן לו בהמה שמינה²⁰ יביא בכולן שלמים אם ירצה, והשאר יביא מביתו, ולפיכך אין מועלין בהם (תוספות שם, ד"ה מפני). וכל הברייתא נסמכה למשנתנו כאן פ"ד מ"ד: היו לה מעות סתומים וכו'.

footnotes: ²⁰ ובבבלי מעילה י"א א': אמרה תורה במעות סתומין הבא שלמים.

42-43. **[מת, מעות סתומין יפלו לנדבה, מעו' מפורשין, דמי חטאת ילכו לים המלה, לא נהנין ולא מועלין, דמי עולה וכו'].**כ"ה בד, וכמשנת מעילה פ"ג הנ"ל. ובכי"ע נשמט כ"ז, ואפשר שהסופרים חשבוה לפיסקא ממשנתנו כאן פ"ד מ"ד הנ"ל (אבל שם לא נזכרה מיתה). ובתוספות כ"ד ב', ד"ה יפלו, כתבו שמעות סתומין כאן אינן כמו "המפריש מעות" שברישא, וכאן מדברים שאמר: הללו לקרבנות נזירותי, שאינו יכול להביא מכולן קרבן אחד, דהא קרבנות קאמר. ולעיל שם חילקו בין חי למת, ודווקא בחי אפשר לומר שמא ימלך ויביא בכולן שלמים, אבל אם מת אינו שייך לומר שמא ימלך, וחזקתן שיש בהן חטאת. ועיין בקרן אורה כ"ה א'. ובר"מ פ"ט ה"ד: כיצד הן מעות סתומין, כגון שהפריש מהן קרבנותיו ולא²¹ אמר כלום, אבל אם אמר אילו לחובתי²² הרי אילו כמפורשין. והוא כאיכא דאמרי בדברי רב אשי כ"ו א', וכפירוש הרא"ש שם: לחובתי יש במשמע לשון חטאת, דאינה באה כי אם חובה (מה שאין כן עולה ושלמים שבאים גם בנדבה). ובמאירי שם: לחובתי, כלומר, לכל הקרבנות שאני חייב, והוא מתוספות שם, ד"ה ולאפוקי. ובירושלמי פ"ד ה"ד, נ"ג ע"א (שקלים פ"ב ה"ה, מ"ו ע"ד): מתניתא וכו' אילו הן מעות סתומין, כל שדמי חטאת מיתות²³ מעורבות בהן, ואפילו הפריש דמי חטאות (מיתות)²⁴ מתוכן מעות סתומין הן. וחולק על רבא בבבלי כאן כ"ו א'.²⁵ ועיין בתוספות שם, ד"ה אמר. ובתוספתא מעילה פ"א ה"ט: המפריש מעות לנזירותו, לא נהנין ולא מועלין, מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים. במה דברים אמורים בזמן שהיו סתומים, אבל אם מפורשין מועלין בדמי חטאת ובדמי עולה ואין מועלין בדמי שלמים, אם היתה בהמה, מועלין בחטאת ובעולה ואין מועלין בשלמים. מת, היו סתומים יפלו לנדבה, אם היו מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עולה ודמי שלמים יקרבו, אם היתה חטאת, תמות, עולה ושלמים יקרבו. ומכאן שמפורשין הם מפורשין ממש. ועיין בדברי רב אשי בבבלי כ"ו א'. ואמרו בבבלי (כ"ה א') שהלכה היא בנזיר שבמעות סתומין יפלו לנדבה, אעפ"י שדמי חטאת מעורבין בהן,²⁶ ונותן אותן לשופר של נדבה²⁷ וקרבין עולות לקייץ המזבח, וכדין משנתנו בתמורה פ"ג מ"ד.

footnotes: ²¹ כ"ה הגירסא הנכונה, וכ"ה בכי"י, וכן מביא במעשה רקח במקומו בשם "נ"א כ"י קדמונית". וכן הגיהו בד"ח. ובד' ישנים: לא. ²² וכ"ה הגירסא בבבלי גם בכי"מ ובראשונים. ועיין בקרן אורה כ"ו ב', ד"ה ולעניין. ²³ נקטו "מיתות" משום שהברייתא מפרשת את משנת מעילה פ"ג מ"ב. ²⁴ מלה זו היא באשגרה מלעיל. ²⁵ עיין במאירי שם, בתוספות רי"ד ובפי' רבינו עזריאל, הוצ' ר"נ זק"ש, עמ' מ"ט, ובהע' 58 שם. והשוה לשון הירושלמי שהבאנו בפנים. ²⁶ ועיין גם בירושלמי פ"ד ה"ד, נ"ג ע"א, שקלים פ"ב ה"ה, מ"ו ע"ד. ²⁷ עיין לעיל שקלים פ"ג ה"ז ומש"ש בח"ד, עמ' 702.

44. **[ונאכלין ביום אחד, ואין טעונין לחם].**וכ"ה במשנת מעילה הנ"ל ובמשנתנו כאן פ"ד סמ"ד. ועיין בירושלמי למשנתנו ובגליון אפרים שם. ועיין בצפנת פענח פ"ט מה' נזירות ה"ג. ואשר לזרוע עיין בקרן אורה כ"ד א, ד"ה ולעניין זרוע, ולהלן פ"ד, שורה 53, ד"ה ואינן.

45-47. **אילו לעולתי, והשאר לשאר נזירותי, ומת, דמי עולה יביא עולה, והשאר יפלו לנדבה. אילו לשלמיו, והשאר לשאר נזירותו, ומת, דמי שלמים יביא שלמים, והשאר יפלו לנדבה.**ולהלן מעילה פ"א ה"י: דמי עלה יביא עלה (=עולה), מועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה ומועלין בהן, אילו לשלמי, והשאר לשאר נזירותי, ומת, דמי שלמים יביא שלמים, מועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה, ואין מועלין בהן.²⁸ והנכון הוא בד שם: דמי שלמים יביא שלמים, ואין מועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה ומועלין בהן. ובבבלי כאן כ"ו ב': דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה, ומועלין בכולן, ואין מועלין במקצתן. ובהגהות הגר"א שם הגיה ע"פ התוספתא במעילה (כגירסת ד שם), מפני קושיית הר"ם בתוספות כאן, ד"ה ואין מועלין במקצתן. ובפ"ט מה' נזירות ה"ז פסק הר"מ: דמי עולה יבאו עולה, והשאר יפלו לנדבה. ובפ"ד מה' מעילה ה"ג פסק: אם אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי, ונהנה בכולן מעל, נהנה במקצתן לא מעל, שאין בדמי שלמים מעילה. ובקרן אורה כ"ו ב' (ד"ה והשאר, ולהלן שם, ד"ה דתניא) פירש שמלשון הר"מ משמע שהכוונה אם לא מת, עיי"ש. ועיין בהר המריה בה' מעילה פ"ד הנ"ל אות י', ודברי המיוחס לרש"י בפירוש הברייתא בנזיר כ"ו ב' קשים מאד להולמן, כפי שמוכח מהמשך הברייתא, עיין מ"ש להלן בסמוך. אבל הר"מ פסק את ההלכה בשלא מת, ולא כיוון לברייתא זו שבבבלי ושבתוספתא. ועיין מ"ש במרומי שדה כ"ו ב', ד"ה תניא.

footnotes: ²⁸ אצל צוקרמנדל שם גירסא שאינה קיימת כלל, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 289.

47-48. **אילו לעולתי ואילו לחטאתי, והשאר לשאר נזירותי, ומת, דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין.**ובתוספות כ"ו רע"ב ובפי' הרא"ש שם הסתייעו מן התוספתא כאן שבמת עסיקינן. ולכאורה דבריהם תמוהים, שהרי גם בבבלי שם מפורש "דמי חטאת ילכו לים המלח", ואם בהי עסיקינן למה לא יקריב את חטאתו.²⁹ ולהלן מעילה פ"א הנ"ל: אילו לחטאתי, והשאר לשאר נזירותי, ומת, דמי חטאת וכו', והשאר רצה להביא בהן עולה יביא, שלמים יביא, ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן. וכ"ה בד שם. ובירושלמי פ"ד ה"ד, נ"ג ע"ב (שקלים פ"ב ה"ה, מ"ו ע"ד), ולהלן שם, נ"ג סע"ב-רע"ג: אילו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת מועלין בכולן ואין מועלין במקצתן. ובד כאן: אלו לחטאתו והשאר לשאר נזירותו דמי חטא' ילכו לים המלח לא נהני' ולא מועלי'. ובבבלי כ"ו ב': אלו לחטאתי, והשאר לשאר נזירותי, דמי חטאת ילכו לים המלח, והשאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים, ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן. וכ"ה בר"מ פ"ד מה' מעילה ה"ג, ועיי"ש פ"ט מה' נזירות ה"ו. וגירסת התוספתא במעילה קשה, שאם רצה להביא בכולם שלמים, למה מועלין בהן, והרי דינו צריך להיות כלעיל, שורה 41–42, ד"ה הפריש. ועיין בתוספות כ"ו ב', ד"ה והשאר, ולעיל שם כ"ו א', ד"ה ולאפוקי.³⁰ אבל הר"מ בספ"ה מה' פסולי המוקדשין גרס גם בבבלי כ"ו א': רצה להביא בהן חטאת בהמה יביא, עולת בהמה יביא. ובתוספתא מעילה פ"א הי"א (בכי"ו) מפורש בשניהם: לא יביא (כנוסחאות שלנו בבבלי), וכן היה בתוספתא לפני הראב"ד בהשגות שם ולפני המאירי כ"ו א' (סד"ה חייבי קנין). ועיין בקרן אורה כ"ו ב', ד"ה ואכתי, במרכבת המשנה ובהר המריה בספ"ה מה' פסולי המוקדשין, ובמרומי שדה כ"ו א'.

footnotes: ²⁹ ועיין במיוחס לרש"י שם. אבל נראה שהפירוש הנכון בדברי המפרש הוא באורח מישור במקומו, והסכים לו גם ר"ב רנשברוג בהגהותיו שם, אות א'. ³⁰ אבל עיין בפי' הרא"ש שם.

48-50. **אילו לחטאתי ואילו לעולתי ואילו לשלמיי, ונתערבו, הרי זה לוקח בהן שלש בהמות, בין ממקום אחד בין משלש מקומות, מחלל דמי חטאת על חטאת וכו'.**וכע"ז להלן מעילה פ"א הי"ב. והלכה זו, בכל דמי קדשים שונים שנתערבו, להלן זבחים פ"ח ה"ב. ובתוספות ישנים יומא נ"ה ב', ד"ה ונברור (הראשון), הביא הריב"א את כל הברייתא בשם תוספתא מעילה (ושם: בין ממקום אחד בין משנים ושלשה מקומות), וכ"ה בשמו גם בתוספות סוטה י"ח א' (ושם הגירסא כלפנינו). ופסקה הר"מ בפ"ד מה' מעילה ה"ג, ולעניין דמי שאר זבחים בפ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"ט. ועיין בתוספות כ"ו א', ד"ה ולאפוקי. והר"מ לא העתיק "בין ממקום אחד בין משלש מקומות", וכוונת התוספתא היא, כנראה, בין שלקח בהן ממקום אחד של התערובות, בין שלקח בהן משלשה מקומות של התערובת לא איכפת לנו בזה, שהרי אומר דמי קרבן זה בכל מקום שהם מחוללים על בהמה זו, ובלבד שלא יתן לבעלים מן המעות עד שיחלל את כולן, כמפורש להלן.

51. **לא יתנם לבעלים עד שיחללם על כולם.**וכ"ה להלן זבחים פ"ח ה"ב הנ"ל. ולהלן מעילה פ"א הי"ב הנ"ל: מועלין בכולן ומועלין במקצתן, וכ"ה בר"מ פ"ד מה' מעילה ה"ג הנ"ל, ועיין שם בכ"מ בשם מהר"י קורקוס. ועיין מ"ש בזה הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"א סי' ל"ד. וברור שלא יתן לבעלים עד שיחלל על כולם, שהרי אם קנה בהמה, ואמר דמי חטאת בכל מקום שהן מחוללין על בהמה זו, עדיין נשארו בתערובת דמי עולה ודמי שלמים, ואינו יכול ליתן לבעלים מדמי התערובת, שמא נותן לו דמי עולה, או דמי שלמים (שאף מהם אסור ליהנות לכתחילה). ולפיכך אינו נותן לבעלים עד שחילל את כל המעות על הבהמות, וכל הדמים הן חולין.

51-52. **בית שמאי אומ' אין אדם מדיר את בנו בנזיר, ובית הילל אומ' מדיר.**להלן עדיות פ"ב ה"ב: עשרים וארבע דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, בית שמאי אומרין אין אדם מדיר את בנו בנזיר, ובית הילל אומ' אדם מדיר את בנו בנזיר (כ"ה שם בכי"ע),³¹ וכן הוא בירושלמי כאן פ"ד ה"ו, נ"ג ע"ג. ובספרי נשא פי' כ"ב, עמ' 26: [לנדור נדר נזיר להזיר], ר' יהושע בן קרחה אומר להזיר אף את אחרים. ובבבלי כ"ח סע"ב ואילך (סוטה כ"ג ב') אמר ר' יוחנן שהלכה היא בנזיר, וריש לקיש אומר (כ"ט א') שהוא משום חינוך עיי"ש. וסתם משנתנו כאן (פ"ד מ"ו) ומשנת סוטה (ספ"ג) היא כבית הלל.

footnotes: ³¹ בכי"ו שם: בית שמיי או' אין אדם מדיר את אשתו, בית הלל אומ' אין אדם מדיר את בנו בנזיר. וכ"ה בד. ואם יש כאן מסורת אחרת, הרי משמע קצת שהיה מי שאמר שאדם מדיר את אשתו בנזיר. ועיין מ"ש לעיל, שו' 10–12, סד"ה האומ' לאשתו.

52-53. **הידירו כשהוא קטן, גילח, או שהביא שתי שערות, בטלה הימנו נזירות אביו.**במשנתנו פ"ד מ"ו לא נתבאר אלא שאם גילח בטלה ממנו נזירות, אבל לא נזכר שם שאם הביא שתי שערות בטלה ממנו נזירות אביו. ומדברי המיוחס לרש"י ל' רע"א משמע שאם הזירו אביו כשהוא קטן לא פקעה ממנו נזירות אביו.³² וכן מפורש ברע"ב סוטה ספ"ג: וחלה נזירותו עליו, ואפילו לכשיגדיל. וכבר הביאו בתוספות כ"ח ב', ד"ה ואין, בפי' הרא"ש כ"ח ב', ל' א', נימוקי רבינו עזריאל, הוצ' הר"נ זק"ש, עמ' נ"ח, ד"ה שהדירו (ועיין לעיל שם, סד"ה עד) ומאירי כ"ח ב' (במשנה), סד"ה האיש, כ"ט א', ד"ה כבר, כ"ט ב', ד"ה זהו, את התוספתא כאן. שמפורש בה ששתי שערות מפקיעות את נזירות האב, וכן מוכח מן הירושלמי כאן פ"ד ה"ו, נ"ג ע"ג, שנביאו להלן.³³ ובבבלי כ"ט ב': עד מתי מדיר את בנו, עד שיביא שתי שערות דברי רבי, רב יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים. ומוכח מן הירושלמי פ"ד ה"ו, נ"ג ע"ג, שהמחלוקת היא אימתי נפקעת הנזירות,³⁴ אבל להזירו מתחילה כולי עלמא מודים שאינו יכול משהגיע לעונת נדרים. ומדברי התוספות כ"ח ב', ד"ה ואין, משמע שפירשו מחלוקת זו אף בבבלי לעניין הפקעת נזירות אביו (קרן אורה כ"ח ב', ד"ה והך פלוגתא). ובתיו"ט סוטה ספ"ג כתב שאף דעת הר"מ היא שאם הביא שתי שערות נפקעת ממנו נזירות אביו, עיין בלשון הר"מ בפ"ב מה' נזירות סהט"ו. ובפיה"מ למשנתנו (הוצ' הר"י קאפח): והזמן שקיימין בו מעשה האב כשמחייב את בנו בנזירות הוא עד שיביא שתי שערות, ואעפ"י שכבר עבר עונת נדרים וכו', כיון שלא הביא שתי שערות מדירו בנזיר וכו'. ואין כאן רמז להפקעה. ועיין בקרן אורה הנ"ל.

footnotes: ³² כמו שהעיר בתיו"ט סוטה ספ"ג ובקרן אורה כאן ל' א', ד"ה ואי אייתי. וכן לכאורה משמע מדברי רש"י במכות כ"ב א', סד"ה נזיר שמשון. ³³ ובירושלמי פ"ז סה"א, נ"ו ע"ב: הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם? זו תורה וזו אינו תורה. ופי' בק"ע שהכוונה להדרת אביו [(כסיגנון הירושלמי בפ"ד הנ"ל), ולא לנזיר שמשון, שהרי נזיר שמשון מטמא למתים. ובוודאי בכשהוא עכשיו גדול עסיקינן]. ברם כבר שערנו לעיל, עמ' 510, שלפי הירושלמי סוברת משנתנו שנזיר שמשון לוקה אם נטמא למת; ואעפ"י שפטור מן הקרבן, הרי אף כ"ג פטור, ולמה יהא עדיף. ותירצו ע"פ סיגנון הירושלמי בפ"א ה"ב, נ"א סע"ב. ³⁴ כפירושו הנכון שבק"ע בלישנא אחרינא ושבקרן אורה שנביא להלן בפנים. וכן פירש בס' ניר במקומו. ופירושו הראשון של בעל ק"ע ופירושו של בעל פ"מ תמוהים, עיי"ש.

53-56. **אימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו, בזמן שנזר בחיי אביו, אבל נזר לאחר מיתת אביו, אין מגלח על נזירות אביו, דברי ר' יוסי ור' אלעזר ור' שמעון, ר' מאיר ור' יהודה אומ' בין כך ובין כך אין מגלח על נזירות אביו.**ונמחקה המלה "ור' שמעון" (ע"י נקודות). ובתוך השורה נוספה וי"ו, כלומר, קרי: ור' מאיר. ובד הגירסא היא: דברי ר' מאיר, ר' יהודה ור' יוסי ור' ישמעאל (צ"ל: שמעון, כגי' כי"ע שנמחקה) או' בי' כך וכו'. וכגי' כי"ע, אחרי התיקון, הביא רבינו עזריאל בנימוקיו בספ"ד בשם התוספתא, וכן היה לפניו בברייתא שבבבלי שם. וכ"ה בכי"מ שם בשם "לישנא אחרינא". ועיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"ד מ"ז: מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו, ומת, ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא, אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה, אין זה מגלח על נזירות אביו, איזהו שמגלח על נזירות אביו, מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו, ומת, זהו שמגלח על נזירות אביו. כ"ה בנוסחאות שבידינו, וכן גרס במיוחס לרש"י ובנימוקי רבינו עזריאל. וכ"ה בהוצאות שלפנינו בבבלי כ"ז ב'. ובקרן אורה שם, ד"ה תוס' בד"ה ואינו יוצא, סיים שמסוגיית הגמרא להלן שם "כמעט ראיח מכרחת היא לגירסת רש"י". ונזהר רבינו וכתב "במעט", עיי"ש בתוספות כ"ז סע"ב, ד"ה ה"ג אבל יוצא במעות. ולנוסחא זו אין אדם נוזר לאחר מיתת אביו על מעות סתומין שהניח האב, ואימתי מגלח על נזירות אביו, בשעה שהיו הוא ואביו נזירים, וכבר נתחייב בקרבן נזיר בחיי האב, רשאי לגלח על מעות סתומין שירש מאביו, שכן הלכה היא בנזיר. וגירסא זו במשנתנו מקויימת גם על ידי סוגיית הירושלמי (ספ"ד, נ"ג ע"ג) שאמרו שם: מאי טעמא דר' יוסי, קרבנו לה' על נזרו שיקדום קרבנו לנזרו, ולא שיקדום נזרו לקרבנו, וצ"ל להפך, כמו שהגיהו המפרשים ע"פ המקבילות. הרי לך ברור שלר' יוסי אינו מגלח על נזירות אביו אם נזר לאחר מיתתו, וכבר העיר על כך בקרן אורה ל' א', ד"ה והר"ר עזריאל. אבל בבבלי ד"ו רפ"ב, ל' ב'³⁵ נכפלה המשנה שוב, והגירסא שם: כיצד, מי שהיה הו' ואביו נזירים וכו', שאין זה מגלח על נזירות אביו, מי שהי' אביו נזיר וכו'. וכע"ז בתוספות ל' א', ד"ה האיש, והם מעידים: ה"ג בפירוש קדמונים (אבל מודים שבהרבה ספרים הגירסא להפך), וכ"ה במאירי למשנתנו (ואף הוא מעיר: ויש גורסים משנתנו בהפך) ובפי' הרא"ש ל' א', ובבבלי כ"ז ב' בכי"מ. ובפי' הרא"ש כ"ז ב' הכריע כגירסא זו, וכתב: גירסא זו עיקר, דמסתברא למימר דנאמר הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו, אבל אם בחיי אביו היה נזיר, כבר הוזקק להביא קרבנות משלו. נמצאנו למדים שלכל הגירסאות שנה ר' יוסי במשנתנו ברישא "אינו מגלח" ובסיפא "מגלח", אלא שמחלוקת הגירסאות היא מי מגלח ומי אינו מגלח. ובבבלי ל' ב' שאלו אם תימצי לומר שהחכמים חולקים על ר' יוסי, על מה חולקים "ארישא, או אסיפא"? והואיל ולכל הנוסחאות אנו גורסים במשנתנו ברישא "אינו מגלח", ובסיפא "מגלח" הרי מסתבר שאם חולקים על הרישא (ובסיפא מודים), אדם מגלח על נזירות אביו בין שנזר בחיי אביו ובין שנזר אחר מיתתו, ואם חולקים על הסיפא (וברישא מודים) אין אדם מגלח על נזירות אביו כלל, ואין מודים בהלכה זו בנזיר שאדם מגלח על נזירות אביו.³⁶ וכן פירשו³⁷ בתוספות, בפי' הרא"ש ובפי' רבינו עזריאל. וכן יוצא מדברי המאירי למשנתנו והרמב"ם בפ"ח מה' נזירות הט"ו שפסקו שבשניהם מגלח, משום שהחכמים חולקים על הרישא, ובסיפא מודים (ולהלן נעתיק את פשיטות הבבלי). אבל במיוחס לרש"י פירש שאם החכמים חולקים על הסיפא, הכוונה שהם חולקים אף על הסיפא, והם סוברים להפך, שבסיפא אינו מגלח וברישא מגלח (ולפי זה כולם מודים בהלכה היא בנזיר), וכן מוכח בירושלמי בסוף פירקין, כמו שהעיר בשי"ק שם, ד"ה אשכחית אמר. ובבבלי ל' ב' הביאו ברייתא ששנתה דברי ר' יוסי בסדר הפוך ממשנתנו, והיינו ברישא "מגלח" ובסיפא "אינו מגלח"³⁸ (כסדר התוספתא כאן), ועל הסיפא אמרו: ר' אליעזר ור' מאיר ור' יהודה אמר' זהו שמגלח על מעות אביו. ומכאן שהם חולקים על הרישא של משנתנו (לפי גירסת המשנה), ובשניהם מגלח.³⁹ ונוסחא זו מתנגדת למסורת התוספתא לכל נוסחאותיה. אבל בכי"מ שם: ל' א' (=לישנא אחרינא) בזמן שנזר בחיי אביו, אבל נזר לאחר מית' אביו אין מגל' על נזירו' אביו דב' ר' יוסי, ר' אלע' ור' מאיר ור' יהוד' או' בין בך ובין כך אין מגל' על נזירו' אביו. וכן מביא ר' עזריאל שם בשם הבבלי והתוספתא, אבל מוסיף: וברוב ספרים גרסי' גי' אחרת, ואינו עיקר, דהכי מוכח בתוספתא כדפרישית. ולפי גירסא זו פשטו בבבלי שהחכמים חולקים על הסיפא של משנתנו ובשניהם אינו מגלח על נזירות אביו. וכל המשא והמתן בבבלי שם הוא לדברי ר' יוסי גרידא, והחכמים כופרים בהלכה שאדם מגלח על נזירות אביו. והגר"א ז"ל מחק את המלה "אין" בתוספתא. ושמא צ"ל: אדן (במקום: אין) מגלח וכו'.

footnotes: ³⁵ ועיין במלא"ש למשנתנו. ³⁶ ובפירוש הרא"ש ל' ב': דלית להו הלכה. ולפ"ז סתם משנתנו בסוטה ספ"ג וכמה מן הברייתות (עיין להלן בסמוך) הן שלא כחכמים. ³⁷ כלומר, שהחכמים חולקים על הרישא. ³⁸ והראשונים גרסו בברייתא בדברי ר' יוסי כשם שגרסו ברבריו במשנתנו, אבל לעניין פשיטות הבבלי אין הבדל, וכפירוש רבינו עזריאל (לפי גירסתו) בשאלת התלמוד. והמיוחס לרש"י הוא היוצא מן הכלל היחידי בפירושו. ³⁹ ובמיוחס לרש"י דייק מן הלשון "זהו" שהם חולקים על כל דברי ר' יוסי, וברישא של משנתנו מגלח, ובסיפא אינו מגלח, עיין מ"ש לעיל בפנים.

56-58. **ואימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו, בזמן שהניח אביו מעות סתומין לנזירותו, ומת, אבל אם הניח מעות מפורשין וכו'.**וכן בברייתא שבירושלמי פ"ד ה"ד, נ"ג ע"ב, ושבבבלי כ"ז סע"ב (כריתות כ"ז ב'): שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות בזמן שהן סתומין, ולא בזמן שהן מפורשין. וכן יוצא מלשון משנתנו ספ"ד. ואם הניח מפורשין דינו כמשנת מעילה פ"ג מ"ב, וכלעיל, שורה 43. ודווקא אם הניח סתומין, הלכה היא בנזיר שיפלו לנדבה, והלכה היא בנזיר שבנו מגלח עליהם.

58. **או בהמה, אין מגלח על נזירות אביו.**וכן בברייתא הנ"ל בירושלמי ובבבלי: אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות. וכן אמר רב בירושלמי הנ"ל ובבבלי כ"ו ב' שבהמה היא כמפורשת. ואמרו בבבלי שלא אמרו כן אלא בבהמה תמימה, אבל בעלת מום הרי היא כסתומה. ובירושלמי שם (נ"ג רע"ג) נחלקו אמוראים בהפריש שור (שאינו ראוי לקרבן נזיר) אם דינו כהפריש בהמה, או כהפריש מעות, ועיין בתוספות כ"ו ב', ד"ה אבל, ובשי"ק בירושלמי שם, ד"ה הפריש.

58-60. **מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו, בית שמאי אומ' מונה משעה ששאל, ובית הילל אומ' מונה משעה שהיתיר.**ואף בקג"נ מראים השרידים כגי' כי"ע. ובד: משעה שנדר. ובירושלמי פ"ה ה"ד, נ"ד ע"א: משעה שנזר. ופירשוה שם שאין כאן וודאי שגלגל (=שזלזל)⁴⁰ בנזירותו. אלא מכיוון שהיה דעתו להשאל עליה סוברים בית שמאי שבוודאי זלזל⁴¹ (ולא נזהר באיסורי היוצאים מן הגפן), וב"ה סוברים "אילו גלגל לא היה נשאל". ולפ"ז סתם משנתנו פ"ה מ"ג כבית הלל. אבל בבבלי (ל"ב א') מוכח שלא ידעו את הברייתא שלנו, עיין בקרן אורה שם. ושמא גירסתינו נכונה, אלא שצ"ל: כשעה (במקום: משעה) שהיתיר, כימים שוויתר על נדרו (עיין מ"ש לעיל, עמ' 466, הע' 5) ושתה יין (כבבלי, בניגוד לירושלמי), ושאר הימים שלא שתה בהם יין עולין לו, וכמסקנת הבבלי.

footnotes: ⁴⁰ עיין מ"ש בתרביץ ח"ו (תרצ"ה), עמ' 227, ואילך, ועיין בהע' 25 שם, ובדברים רבה הוצ' ליברמן, עמ' 83, ובהע' 10 שם. ⁴¹ עיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 419, שו' 78, ד"ה הריני מניחה.

60-61. **נשאל לחכם והיתירו, אילו ואילו מודים שאם היתה לו בהמה מפורשת תצא ותרעה בעדר.**וכן מפורש במשנתנו פ"ה מ"ג. ופירשו בתוספות ל"א א', ד"ה מי, ול"א ב', ד"ה נשאל, שהחכם התירו, היינו שאמר לו שלא נדר בלשון טוב, ולא חלה עליו נזירות אפילו רגע אחד, ולפיכך אפילו בית שמאי שסוברים (במשנתנו רפ"ה) שהקדש בטעות הוי הקדש, מודים כאן בשלא קיבל עליו נזירות בלשון המחייבת נזירות שאין כאן כלום. ועיי"ש בתוספות להלן, ד"ה אמרו להם. ועיין מ"ש בתוספות ל"ב ב', ד"ה ואם, ושם דבריהם קשים. ובירושלמי פ"ה ה"א, נ"ד ע"א: תמן את אמר תצא ותרעה בעדר, וכא (כלומר במשנתנו רפ"ה) את אמר הכין⁴² (כלומר, שהקדש טעות הקדש). א"ר יוסי בי ר' בון תמן לנזירות נשאל, מכח נזירות יצאו קרבנותיו לחולין. ואף שב"ש סוברים (במשנתנו בסוף פירקין) שאף נזירות בטעות חלה, היינו דווקא שנתכוין לנזירות אלא שטעה מחמת דבר אחר, אבל אם טעה שלא נתכוין ליזור כלל, אף ב"ש מודים בכך, מה שאין כן בהקדש, עיין בירושלמי פ"ה רה"א, נ"ג ע"ד, וכר' ירמיה שם. ונראה שבנזירות שאינה חמורה כהקדש מודה לר' יוסי. ולפ"ז אין ב"ש חולקים על המעשה בשמעון בן שטח⁴³ שמצא פתחים לנזירים והתירם, ויש שאלה לנזירות, שלא כבבלי ט' א'. ועיין בבלי ל"א א'-ב'.

footnotes: ⁴² ועיין בשי"ק שם, ד"ה תמן. ⁴³ ירושלמי ברכות פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, כאן פ"ה ה"ה, נ"ד ע"ב, ב"ר פצ"א, ג',עמ' 1115, קה"ר פ"ז, י"א.

61. **זו טעות טעה נחום המדי כשפתח בנדר.**וכ"ה בקג"נ. ובד: כשפתחו בנדר, וצ"ל: כשפתחן בנדר. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה, אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר, הרי זה נזיר, ואם משנגנבה בהמתו נזר, אינו נזיר. וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירין מן הגולה וכו'. ובירושלמי כאן ה"ה, נ"ד, ע"א, מוכח שפירשו את הרישא שאינו נזיר כלל, ואינו צריך שאלה, אבל בסיפא צריך שאלה. ולפ"ז אפשר לומר שאין הכרח כלל לפרש שיש כאן נולד, וגניבה מצויה היא לא פחות מגזילת המלכות (עיין ירושלמי נדרים פ"ט, ה"ג, מ"א ע"ג). ואם נניח כן הרי משמע מלשון משנתנו ("וזו טעות") שנחום המדי טעה ואמר להם שאין הנדר חל כלל, דומיא דהלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה מכבר, וכפירוש הירושלמי שם שנזר על בהמה זו, והרי גם הנזירים נזרו על דעת שיקרבו קרבנות בבית המקדש, והתיר להם בלי פתח. וכן באמת פירש הר"מ בפיה"מ כאן. ולפיכך פירשה התוספתא (שלא כפירוש הנ"ל) שטעותו היתה "כשפתחן" בפתח, והטעות היתה שפתח בנולד, ו"זו טעות" דבוקה למטה למה שאמרו להלן במשנתנו. וכן בירושלמי כאן (ה"ה, נ"ד סע"א, נדרים פ"ט ה"ב, מ"א ע"ג): זו טעות טעה נחום איש המדי. מה טעה? שפתח להם בנולד, כלומר, ולא שאמר להם שנדרו בטעות ואין כאן נדר כלל, כמשנת נדרים פ"ט מ"ג, עיין בירושלמי ובבבלי שם ס"ה א'. ועיין מ"ש ידידי הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ד', פלג ב'. ועיין עכשיו בפיה"מ חוצ' ר"י קאפח, עמ' קפ"ב, ובפיה"מ נדרים פ"ט, הוצ' הנ"ל, עמ' קמ"ה (ובהע' 3 שם), ועמ' קמ"ו (ובהע' 6 שם). ועיין מאירי נדרים ס"ד א', הוצ' ר"א ליס, עמ' רל"ז.

61-63. **היו מהלכין בדרך, ואחד בא כנגדן, אמ' אחד הריני נזיר שזח פלוני, ואחד אומ' הריני נזיר שאין זה איש פלוני וכו'.**כל הבבא במשנתנו פ"ה מ"ה. ופירש במיוחס לרש"י (ל"א ב') שהראשון טען שאינו איש פלוני, ואמר הריני נזיר אם זה פלוני, והשני טען להפך, שזהו איש פלוני, ואמר הריני נזיר אם אינו הוא וכו'. וכן פירש הר"מ בפ"ב מה' נזירות ה"ח⁴⁴ (ועיין בפיה"מ). אבל עיין בתוספות שם ומ"ש בקרן אורה ל"ב ב', ד"ה במשנה. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁴⁴ ועיין בהגהות הרש"ש ל"ב ב', ד"ה גמרא. ועיין באחרונים שציין במעשה רקח על הר"מ במקומו.

63. **הריני נזיר שאחד מכם נזיר וכו'.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל, והכוונה שהשלישי אמר כן לשנים הראשונים, כמו שפירשו רוב הראשונים. אבל במאירי פירש שהוא עניין בפני עצמו, והיינו ראה שסיעת בני אדם הולכת ואחד בא כנגדן וכו', וכן פירש הר"מ להלן את משנה ז', ובקרן אורה ל"ב ב', ד"ה הרתיע, דייק מלשון פיה"מ להר"מ כאן שאף במשנתנו פירש שהוא עניין בפני עצמו, וכמו שמפורש במאירי הנ"ל, עיי"ש.

65. **ובית הילל אומ' אינו נזיר אלא ממי שלא נתקיימו דבריו.**צ"ל: מי וכו', כגי' ד וקג"נ. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ואמרו עליה בבבלי ל"ב סע"ב: מי שלא נתקיימו דבריו, אמאי הוה נזיר. אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו. אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא איהוי נזיר. ועיין הפירוש המחודש במאירי שם. אבל בירושלמי פ"ב ה"ב, נ"א סע"ד: כיני מתניתא מי שלא נתקיימו דבריו (וכצ"ל בספ"ה שם,) לשון הפוך (כצ"ל שם, כמו שהוא בספ"ה) הוא וכו', עיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ב (בכורים) עמ' 835 ואילך. וכבר נתבאר שם שהביטוי "שזה איש פלוני" יכול להתפרש בשתי פנים, והכל לפי העניין. ואם הנודר טען שפלוני הוא ראובן, ואומר הריני נזיר שזהו ראובן, כוונתו: הריני נזיר אם אין היא אמת שזהו ראובן, דוגמת שבועת ר' טרפון באהלות רפט"ז ועוד: אקפח את בני שזו הלכה מקופחת, והכוונה היא אם אין זו אמת שהלכה מקופחת היא, עיין מש"ש. ואם הנודר טוען שפלוני אינו ראובן, ואמר: הריני נזיר שזהו ראובן, כוונתו הריני נזיר אם הוא ראובן. ובשני המקרים איננו רוצה להיות נזיר. ולבית הלל אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו הראשונים, טענתו הראשונה. ואם טען שהוא ראובן, ואמר הריני נזיר שזהו ראובן (כלומר, אם אינו אמת שזהו ראובן) ונמצא שמעון הרי הוא נזיר, מפני שלא נתקיימו דבריו. וכן אמר רבן שמעון בן גמליאל (לעיל נדרים פ"א, שורה 12 ואילך): שנים שהיו נודרין זה כנגד זה וכו', כל שבטלו דבריו אסור. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 332 ואילך, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 835 ואילך. ועיין לעיל, הערה 44. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בהשלמותיו למשנה, עמ' 375.

66. **ויביאו קרבן בשותפות.**ופירש בקרן אורה שפיסקא זו דבוקה למשנתנו פ"ה מ"ו: הרתיע לאחוריו אינו נזיר. ר' שמעון אומר יאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה, ואם לאו הריני נזיר נדבה (כשיטתו בפ"ב מ"ח). ואמרו בבבלי (ל"ד א') שת"ק של משנתנו הוא ר' יהודה דכרי (לעיל פ"ב, שורה 18), ולפיכך אינו נזיר כלל, ואפילו ספק נזיר אינו. אבל התנא של התוספתא סובר שהוא ספק נזיר, ושניהם מביאים קרבן אחד בשותפות, ומתנים שהקרבן הוא של הנזיר שביניהם, ואינם מגלחים (משום ספק הקפת הראש), ואחרי זריקת הדמים הותרו ביין ובטומאה ובתגלחת, ואינם מקיימים את מצות תגלחת טהרה כדין. ור"ש אעפ"י שהוא מתיר קרבן שותפות (עיין במשנת כריתות פ"ה מ"ד ואילך), מכל מקום כאן יש לו תקנה שיהא מותר לגלח כדינו, ע"י תנאי. ובירושלמי שאלו על משנתנו הנ"ל, למה אינו נזיר כשהרתיע לאחוריו, והרי ממה נפשך אחד מהם נזיר, ראובן הוא נזיר, שמעון הוא נזיר, "אלא כי נן קיימין, בשזה אומר ראובן וזה אומ' שמעון, הרתיע לאחוריו אינו לא ראובן ולא שמעון, אינו נזיר". כלומר, ומשום כך הוא ספק נזיר (קרן אורה ל"ב ב', ד"ה הרתיע).

66-67. **ר' יהודה או' משום ר' טרפון אין אחד מהן, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.**ר' יהודה משום ר' טרפון חולק על בית הלל לעיל, וסובר שאין אחד מהם נזיר, ואפילו זה שלא נתקיימו דבריו. ובמשנתנו פ"ה מ"ה: ור' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר, ובאר ר' יהודה את דבריו, עיין בפי' הרא"ש ל"ד א'. והברייתא שלנו הובאה בבבלי כאן ל"ד א', ס"ב א', עירובין פ"ב א', חגיגה י' א', נדרים י"ט ב', כ"א א', סנהדרין כ"ח א'. ובבבלי כאן (ל"ד א') מוכח שדברי ר' יהודה דכרי (לעיל פ"ב, שורה 18) לחוד ודברי ר' יהודה משום ר' טרפון לחוד, עיין בתוספות שם, ד"ה אלא. ובירושלמי כאן בסוף פ"ה הביא את התוספתא כאן, והוסיף: הדא היא דר' יודה אמר (משנת טהרות פ"ד מי"ב) ספק נזירות מותר. ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שורה 14, סד"ה הריני נזיר שיהא לי בן.

67-68. **אמ' ר' יוסי, אומ' היו בית שמאי באו' הריני נזיר שזה יוסף ונמצא יוסף, שזה שמעון ונמצא שמעון, שהוא נזיר.**כבר נתפרש לעיל, שורה 65, ד"ה וכבר, שאם אחד טוען שזה יוסף, ואומר הריני נזיר שזה יוסף, כוונתו: הריני נזיר אם אין האמת כדבריי שזהו יוסף, ואינו רוצה להיות נזיר אלא דווקא אם טעה והוא אינו יוסף, עיין מש"ש. וכאן מוסיף ר' יוסי ואומר שלב"ש הוא וודאי נזיר אפילו אם נתקיימו דבריו וכוונתו, שאמר הריני נזיר שזה יוסף ונמצא יוסף, ושלא כבית הלל שאמרו לעיל: אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. ועיין מ"ש הר"ח אלבק הנ"ל, עמ' 375.

68-69. **ראה אנדרגינוס, וא' הריני נזיר שזה איש, ואחד אומ' הריני נזיר שאין זה איש וכו'.**עיין לעיל בכורים פ"ב, עמ' 290 ואילך, ומש"ש, עמ' 843. ועיין בספר "רב נסים גאון" להר"ש אברמסון, סוף עמ' 299 ואילך. ובמשנתנו ספ"ה נשנו הדברים הללו, ובמקום "אנדרוגינוס" נתנו שם דוגמא "כוי", כעין משנת בכורים ספ"ב ותוספתא הנ"ל שם. ופירש במיוחס לרש"י שמשנתנו כבית שמאי, אבל בסוף פירקין הביא בשם המורה שמשנתנו היא כבית הלל, ובכוי שעצם מינו הוא ספק, אף הם מודים, שכל אחד הכניס את עצמו לספק נזירות. וכע"ז בתוספות ל"ג א', ד"ה ראה,⁴⁵ ובפי' הרא"ש ל"ד א'. ובפיה"מ להר"מ פירש שכולם נזירים ודאיים,⁴⁶ משום שבכוי יש דרכים ששוה לחיה, לבהמה, לשניהם, ולא לאחת מהן, עיין בקרן אורה ל"ד א', ד"ה משנה, וד"ה אבל. ואותה המחלוקת שייכת גם לאנדרוגינוס, עיין ר"מ פ"ב נזירות הי"א. ולפ"ז הברייתא כאן כבית הלל. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה וכולם.

footnotes: ⁴⁵ עיי"ש בתוספות במה שנסתפקו. ⁴⁶ ועיין גם בחיבורו פ"ב מה' נזירות ה"י והי"א.

72. **ששניכם נזירין.**וכ"ה במשנתנו בסוף פ"ה במשניות מטיפוס א"י, ובד' נפולי. ובהוצאות הרגילות, ובמשנה שבבבלי חסרות מלים אילו.

72-73. **וכולם מונין לתשע נזירות.**וכ"ה בירושלמי בסוף פירקין. ושאלו: והא אינון עשר, אי אפשר שלא נתקיימו דברי אחד מהן. והכוונה למי שאמר "הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר", עיין בקרן אורה בסוף פירקין ובתוספות ר"ע איגר במשניות ספ"ה. וממשיך הירושלמי: אמר ר' יסא דבית שמאי היא, דבית שמאי אומר הקדש טעות הקדש. והכוונה, כנראה שמשנתנו (וכן הברייתא כאן) שנתה בבא אחת אליבא דבית שמאי, אבל להלכה אין כאן אלא תשע נזירות, וכבית הלל. ועיין בבלי ל"ד א'.