1. **נזיר שאכל מכל האסורין לו.**ברש"י מנחות מ"ח ב', ד"ה ושאר: בתוספתא דנזיר בפ' נזיר שאכל אח' מכל האיסורין. אבל באו"ז ח"ד, ע"ז סי' רע"ד, ל"ו ע"ג: תניא בתוספתא דנזיר בפרק נזיר שאכל מכל האסורין לו. ובד: נזיר שאכל כל האסורין וכו'. והנכון כלפנינו, והפירוש הוא כגירסת רש"י הנ"ל.

1-2. **ושתה מכל האסורין לו, בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת.**המלים "ושתה מכל האיסורין לו" חסרות בד, אבל כן מעתיקים בשם התוספתא גם בס' הפרדס ריש ה' פסח, הוצ' עהרענרייך, מ"א ע"א, בסי' רש"י ה' פסח סי' שס"ו, עמ' 178, איסור והיתר לרש"י ה' פסח סי' ט"ו, עמ' 5, ס' האורה שם סי' כ"ט, עמ' 187, מחז"ו סי' ט"ו, עמ' 258, מנהיג ה' פסח סי' ל"ז, ע"ט ע"א, או"ז ח"ב סי' רנ"ו (בפירוש אלקי הרוחות לר"ש מפלייש), נ"ט ע"ב, ס' מנוח ה' חמץ ומצה פ"ה, ט"ז ע"א. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ד, ומ"ש להלן, שו' 6–8, ד"ה ר' אלעזר.

2. **מתרין בו ואכל וכו'.**עיין משנתנו הנ"ל ומ"ש במקום הנ"ל.

3. **וכמה שיעורן בכזית.**במשנתנו פ"ו מ"א: ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית, משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. ופירש רש"י (סוכה ו' א')¹ שלמשנה ראשונה אף אכילה ברביעית. וכן פירש הרע"ב במשנתנו. אבל להלן (שורה 5–6, ד"ה ר' אלעזר) נראה שמן התוספתא והירושלמי מוכח כפירוש רבינו תם² שבאכילה אף משנה ראשונה מודה ששיעורה בכזית. והתוספתא שלנו הובאה ברשב"א עירובין ד' א', ד"ה גפן, ובאו"ז ע"ז סי' רע"ד, ל"ו ע"ג, ובראשונים הנ"ל.

footnotes: ¹ ועיין בתוספות כאן ל"ח ב', ד"ה ואינו. ² בתוספות הנ"ל.

**וכולן מצטרפין בזית.**בד: בכזית, וברוב הראשונים הנ"ל: לכזית. ובמשנתנו רפ"ו: וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה. ובספרי נשא ריש פי' כ"ד, עמ' 29: מכל אשר יעשה מגפן היין, בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכולם שהוא לוקה את הארבעים. וכע"ז בבבלי ד' א', ל"ז סע"ב, ועיין גם בירושלמי פ"ו ה"א, נ"ד סע"ג. ולהלן מעילה פ"א הכ"ט: כל האיסורין בנזיר מצטרפין זה עם זה לכזית. ואין להוכיח מלשון המקורות הנ"ל שאף אכילה ושתייה מצטרפין,³ ואפשר שלא חששו לפרט, והכוונה למיני אכילה גרידא, ואכילה ושתייה אין מצטרפין, אעפ"י ששיעורם שוה, למשנה אחרונה, עיין להלן כריתות פ"ב ה"ג ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 398, וח"ד עמ' 483, שורה 53, שם, עמ' 815, שורה 14. ואם צרף מכולן כזית לוקה משום כל אשר יעשה מגפן היין, ואפילו לרבא אין כאן לאו שבכללות, הואיל ואינו לוקה אלא על לאו זה גרידא, עיין מ"ש בקרן אורה ל"ח ב', סד"ה רבא. ושאלת הירושלמי פ"ו ה"א, נ"ה ע"א (לעניין צרופי יין ביין, ענבים ביין וכו') היא בהתרו בו משום משרה גרידא. ומדברים כאן באכל את האיסורין בזה אחר זה (בכדי אכילת פרס) שאם אכלן בבת אחת, הרי גם היתר מצטרף לאיסור, כמו שאמרו בבבלי ל"ז סע"ב. ועיין היטב בירושלמי פ"ו ה"א (קרוב לסופה), נ"ה ע"א, ועיי"ש בשי"ק, ד"ה והוא דשרייה, והנכון הוא בס' ניר להלן שם ש"הדא דאת אמר בשלא התרו בו משום משרה" כוונתו שבזה צריך כזית יין, אבל כשהתרו בו משום משרה אין צורך בכזית יין. ולפ"ז אין היתר מצטרף לאיסור אלא אם יש כאן משרה.

footnotes: ³ כשיטת המיוחס לרש"י כאן רפ"ו, ל"ד סע"א.

**היין והחומץ כיוצא בהן, כיצד הוא וכו'.**וכ"ה בראשונים הנ"ל. ומפשוטה של לשון משמע ששעורי היין והחומץ הם כיוצא בהן של שאר איסורי נזיר, ואף שהם משקין שיעורן בכזית, ולפיכך אומר: כיצד הוא עושה, כלומר, כיצד משערין משקין בכזית. וכל ההלכה היא לפי המשנה האחרונה (עיין מ"ש להלן, שורה 5–6, ד"ה ר' אלעזר), ובין אכילה ובין שתייה שיעורן בכזית, עיין מ"ש לעיל בסמוך, שורה 3, סד"ה וכולן. ועיין במיוחס לרש"י בריש פירקין, בקרן אורה ל"ח ב', ד"ה וראיתי בדברי הרמב"ם, ובצפנת פענח פ"ה מה' נזירות ה"ט.

3-4. **כיצד הוא עושה, מביא כוס מלא יין, מביא זית איגורי נותן לתוכו וכו'.**כלומר, כיצד משערין משקין כשיעור זית וכו'. והתוספתא הובאה באו"ז ע"ז וברשב"א עירובין הנ"ל, ברש"י פסחים מ"ד ב', ד"ה דילמא מיין, חולין ק"ח ב', ד"ה חצי זית, תוספות עירובין ד' א', ד"ה גפן, סוכה ו' א', ד"ה גפן, תוספ' ר' יהודה ברכות מ"א א', ד"ה גפן (כ"ז ע"ג וע"ד), שו"ת חכמי צרפת ולותיר סי' ג', עמ' 2, ראבי"ה ח"ב סי' תצ"ב, עמ' 116, סמ"ג לאווין רמ"ג, ע"ד ע"א, שבה"ל ה' פסח סי' רי"ב, עמ' 172, מאירי ברכות מ"א א', ד"ה אעפ"י, תוספות הרא"ש סוכה ו' א', ד"ה גפן, מהר"ם חלאוה פסחים מ"ח סע"א. ובלי הזכרת שם התוספתא בתוספות כאן ל"ח ב', ד"ה ואינו, ועיין גם ברש"י סוכה ו' א', במאירי כאן ועוד. ועיין במשנת ערכין פ"ה מ"א, כלים פי"ז מ"ו. וזית איגורי (זית שמן שבמקרא), הרי כן שיעורו של סתם כזית (כלים פי"ז מ"ח), ואשר למוצא המלה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 92 ואילך.

5-6. **ר' אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין.**תוספות עירובין וסוכה הנ"ל. ולפי זה, עד כאן הכל כמשנה אחרונה, ור"א בן עזריה הוא כמשנה ראשונה (משנתנו רפ"ו), ואף חוא לא חלק אלא על משקין, אבל באוכלין שאסורין בנזיר אף הוא מודה ששיעורן בכזית, כשיטת ר"ת שהובאה בתוספות עירובין, סוכה הנ"ל וכאן ל"ח ב', ועיין גם במאירי בסוגיין. ובבבלי ל"ח רע"ב הגירסאות חלוקות, עיי"ש במיוחס לרש"י שם (ומ"ש בגליון שם), בתוספות הנ"ל, בפירוש הרא"ש ובמאירי בסוגיין, אבל מן הירושלמי פ"ו ה"א (קרוב לסופה), נ"ה ע"א, מוכח כשיטת ר"ת, כמו שהעירו בתוספות עירובין וסוכה הנ"ל. ואשר לשיעורן של שאר משקין אסורין, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 398. ועיין בקרן אורה כאן ל"ח ב' מה שהאריך בזה.

6. **בין שמזגו ושתאו, ובין ששתאו חצאין.**וכן אמרו להלן כריתות פ"א ה"כ לעניין חילול עבודה, ור' אליעזר חולק שם, ועיין גם במשנתנו שם פ"ג מ"ג, ובבבלי שם י"ג ב'. ועיין בצפנת פענח רפ"ה מה' נזירות ובאור שמח שם ה"ד. ועיין ספרי נשא פי' כ"ג, עמ' 27, ובספרי זוטא שם, עמ' 240. ועיין קרן אורה ל"ח ב', ד"ה ומה שצדדתי.

6-8. **ר' אלעזר אומ' נזיר שהניח פיו על פי חבית של יין ושתאה כולה בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת, מתרין בו ושותה וכו'.**כל הברייתא להלן מכות רפ"ה (רפ"ד). וכנראה שעיקר מקומה הוא במכות ומשם הובאה לכאן. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ד ומכות פ"ג מ"ז, ועיין בבלי שם כ' רע"ב וברש"י שם, ובתוספות שם כ' א', ד"ה לחייב. ובבבלי כאן ל"ח ב' הובאה הברייתא שלנו בשינוי סיגנון, והתחלתה היא כמו במשניות הנ"ל.⁴ ועיין בירושלמי פ"ו ה"ה, נ"ה ע"ב, ובפיה"מ להר"מ מכות פ"ג מ"ז ומ"ש בקרן אורה מ"ב א' על משנתנו שם, ועיי"ש, ד"ה ובהכי. ועיין צפנת פענח פ"ה מה' נזירות ה"י.

footnotes: ⁴ אלא שבמשניות חסר השם "ר' אלעזר".

8-9. **וכן היה ר' אלעזר אומ' נטל אשכול וכו'.**וכ"ה להלן בתוספתא מכות, אבל בברייתא שבבבלי חסר, ואף לא נקט לה אלא אגב הסיפא.

10. **אכל הימנו ענבים לחים ויבשים וכו'.**וכע"ז בבבלי הנ"ל בברייתא שלנו. ובירושלמי פ"ו ה"ב, נ"ה ע"א: יש אוכל אשכול וכו', עיי"ש.

10-11. **אכל הימנו שני חרצנין וזגא.**ובד: שני חרצנין וזג. ולהלן מכות הנ"ל בכי"ע: וזוגא, ובד שם: וזגין. וכ"ה בבבלי כאן ל"ח ב' הנ"ל: חרצנים וזגים. ולהלן מכות בכי"ו: שני חרצנין וזוגן (כגירסת משנתנו בדברי ר"א בן עזריה). ולפי גירסא זו, וכן לפי גירסת ד וכי"ע בתוספתא כאן מפורש שר' אלעזר סובר כר' אלעזר בן עזריה במשנתנו פ"ו מ"ב, כמו שהעירו בקרן אורה ל"ח סע"ב, ד"ה ויש לדקדק, ובצפנת פענח פ"ה מה' נזירות ה"ח. ועיין בבלי ל"ה א', ובתוספות שם, ד"ה סבר.

12-13. **נזיר שמירט, או שסיפסף, או שתלש בזוג, כל שהו, הרי זה חייב, אבל אינו סותר אלא בתער וברוב ראשו.**במשנתנו פ"ו מ"ג: נזיר שגלח בין בזוג בין בתער, או שסיפסף כל שהוא חייב. והברייתא שלנו הובאה בבבלי מ' א' (בהוצ' שלנו ובכי"מ. וברא"ש בשם "אית ספרים"), וגרסו שם: נזיר שתלש, מירט, סיפסף כל שהוא, אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. ולפ"ז אין מדברים שם אלא בסתירה גרידא, אבל בפירוש הרא"ש שם מ' סע"א הסתייע מן התוספתא כאן שצריך לגרוס: חייב. ולא עוד אלא שמלשון התוספתא "אבל אינו סותר אלא בתער" מוכח שבתער דווקא, בניגוד למלקות שסופג אפילו בשאר מעבירים. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ג, נ"ה ע"א, שאינו סותר אלא בתער דווקא, מה שאין כן למלקות. ועיין בתוספות ובפירוש הרא"ש בסוגיין. ובמאירי ל"ט ב', סד"ה אע"פ: אף לסתירה תער דוקא, ואף בתוספתא שנאוה כן. ועיין קרן אורה מ' א', ד"ה אמר רב חסדא. וסיפסף כאן פירושו מחרך באור את השער, כמפורש בספרי זוטא, עמ' 239: ריבה המספסף באור, עיין בהערה שם בשם ר"י לוי, ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 161, בשם ר"ח ילון בלשוננו ש"א, עמ' 121, ועיי"ש עמ' 439. והראשון שהעיר על הפירוש הנכון באבות דר"נ ובתוספתא (ומצטפצפין=ומסתפספין) הוא הר"ל גינצבורג במאמרו ב־ Jewish Comment חט"ו, מספר ד, 9 May, בלטימור (והעיר לי על כך ידידי פרופ' בועז כהן). ואשר לספסוף השער באור מספרים הקדמונים (63.3 Diod.Sic. XX, וכן Cicero, Tusc. V. 20.58 , ושוב בספרו de offic. II. 7.25, וכן 9 Plutarchus, Dion) על דיאוניסיוס הטירן (הזקן) שמפני פחד הגלב שלא יהרוג אותו בסכין הגילוח נהג לחרוך את שערו. יש אומרים שעשה כן בקליפות אגוזים מלובנות באור (.Cicero, Tusc הנ"ל), ויש אומרים בגחלת לוחשת (Cicero ב־.de offic הנ"ל; Plutarchus הנ"ל). וכן מספר Lampiridius⁵ על המלך Commodus שאף הוא נהג לחרוך את שער ראשו וזקנו מפני פחד הגלבים וסכין בידם. מן המקורות שלנו אנו למדים שכן נהגו אף פשוטי העם לחרוך את קצוות השערות, והטירנים לא המציאו את המנהג אלא השתמשו בו, כדי לא לקרב לגופם אנשים וסכינים בידיהם. ועיין בספרי זוטא הנ"ל, ספרי שם פי' כ"ה, עמ' 30, ירושלמי פ"ו ה"ג, נ"ה ע"א, בבלי ל"ט ב', סוטה ט"ז א'. ו"כל שהוא" כפשוטו בוודאי פירושו אפילו שערה אחת, אבל בירושלמי פירשוה למ"ד שאף לעניין מלקות אינו מתחייב אלא בשתי שערות "כל שהוא מזה וכל שהוא מזה", ועיי"ש במה שפירשו את התוספתא מכות פ"ה (פ"ד) סה"ה.

footnotes: ⁵ 3 Commodus XVII. ועיין בבלי סנהדרין צ"ו א'.

13-14. **ר' שמעון בן יהודה אומ' משום ר' שמעון כשם ששתי שערות סותרות בו, כך שתי שערות מעכבות בו.**וכ"ה בד. אבל בירושלמי פ"ו ה"ג, נ"ה ע"ב, ובבבלי מ' א' הגירסא היא להפך: כשם ששתי שערות מעכבות בו (כמפורש במשנתנו נגעים פי"ד מ"ד, והובאה בבבלי שם, ובירושלמי שם, נ"ה ע"א) כך שתי שערות סותרות בו. וכן מוכרח, וכצ"ל בתוספתא כאן, כמו שהגיהו המפרשים.

14-15. **חומר בתגלחת, שהתגלחת אין לה שיעור.**כלומר, שאפילו אם גילח שערה אחת לוקה, כמשנתנו פ"ו מ"ג ("כל שהוא"), וכלעיל, שורה 12–13, ד"ה "וכל שהוא". אבל ביין אינו לוקה אלא אם שתה כשיעור, וכן בטומאה אינו לוקה אלא אם נטמא בדבר שיש בו שיעור טומאה. וחילוק זה לא נשנה במשנתנו פ"ו מ"ה ובשום מקום אחר. ולמ"ד בירושלמי פ"ו סה"ג, נ"ה ע"ב, ש"כל שהוא" פירושו "כל שהוא מזה וכל שהוא מזה" אף תגלחת יש לה שיעור, כלומר שתי שערות.

15. **ועשה בו את המגלח כמתגלח, מה שאין כן בשתיהם.**כלומר, שאין המטמא את הנזיר ולא המשקה את הנזיר לוקין. וכן בספרי נשא פי' כ"ה, עמ' 30: תער לא יעבור על ראשו, לעשות המגלח כמתגלח. וכן להלן שם פי' ל"א, עמ' 38: לא אם אמרת בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח וכו' תאמר בטומאה, שלא עשה בו המטמא כמיטמא וכו', שלא עשה בו את המשקה כשותה. ועיין בבלי מ"ד א' ובתוספות שם, ד"ה ומה, ובקרן אורה שם.⁶ ובירושלמי פ"ו סה"ז, נ"ח ע"ב: חומר בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח, והטמא לא עשה בו המטמא כמיטמא. ולהלן מכות פ"ג רה"י (בגירסת ד): המלביש את חברו כלאים, והמטמא את הנזיר, אע"פ שהמלביש מזיד ומטמא מזיד חייב. היו שניהם שוגגים פטור. ובכי"ו שם (פ"ד): המלביש את חבירו כלאים, והמטמא את הנזיר, אע"פ שהמלביש מזיד ומטמא מזיד פטור אבל אסור (ונמחקה המלה "אסור" בנקודות על התיבות). אם היה לובש מזיד ומטמא מזיד חייב. ובכי"ע שם (פ"ד): המלביש את חבירו כלאים, המטמא את הנזיר, אף על פי שהמלביש מזיד והמטמא מזיד חייב פטור. אם היה לובש מזיד ומטמא מזיד חייב פטור. ואפשר שגירסת כי"ו נכונה, וברישא פטור⁷ משום שהמלביש והמטמא גרידא היו מזידין, אבל בסיפא שגם הלובש והמטמא (=והמיטמא) היו מזידין חייב. ואף גירסת כי"ע מתפרשת כן, וצריך למחוק שם את הגירסא הכפולה (חייב, ברישא, ופטור, בסיפא). ומכל הנוסחאות משמע שדין המלביש כלאים ודין המטמא את הנזיר שוה. אבל עיין ר"מ פ"ה מה' נזירות ה"כ ופ"י מה' כלאים הל' ל"א ובנו"כ שם, ומ"ש בתוספות העזרה לתו"כ, שמיני נ"א ע"ג. ועיין בס' אתוון דאורייתא להגר"י ענגיל כלל כ'. ובשטמ"ק מ"ד א', סד"ה חומר,⁸ תמה למה לא שנתה משנתנו את החומרא שבתגלחת שעשו בה את המגלח כמתגלח. וכן העיר על כך בהגהות הרד"ל מ"ד א', אלא שדבריו נשתבשו בדפוס, וכוונתו, כנראה, שהמשנה לא שנתה אלא את החומרות שנוהגות בנזיר עצמו, ולא את המלקות שאחרים סופגים על ידו, עיין בקרן אורה מ"ד ב', ד"ה חומר. ובמאירי מ"ג סע"ב: יש קצת דברים שהיו ראויים להזכיר בהם שלא הוזכרו, והוא שהתגלחת עשו בה המגלח כמתגלח וכו'.

footnotes: ⁶ ועיין בתו"כ שמיני ריש פ"ה, נ' ע"ב, ובפי' הראב"ד שם. אבל עיין מ"ש ר"י דטראני בשם ר' אברהם זעירא (לפי ר"א מזרחי בפי' על התורה ויקרא י"א, י"ג), בקרבן אהרן שם, ובמה שהאריך בתוספות העזרה לתו"כ שמיני, נ"א ע"ב ואילך. ועיין מכילתא בא פט"ז, עמ' 61 (ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל), ירושלמי ערלה פ"ג ה"א, ס"ב ע"ד, פסחים פ"ב ה"א, כ"ח ע"ג, ושרי"ר, עמ' 307. ובבבלי יבמות קי"ד א' שיטה אחרת, ועיין בקרן אורה ובערוך לנר שם. ⁷ לפי גירסא זו בוודאי הכוונה למלביש ולמטמא, שהרי הלובש והניטמא בוודאי פטורין אם היו שוגגין. ועיין בהמשך הברייתות שם, ונתבאר שם שאם היה אחד שוגג ואחד מזיד, מזיד חייב ושוגג פטור. ולפ"ז מלביש כלאים ומטמא נזיר שונים משאר הדברים שנשנו שם, שאם היה הנזיר והלובש כלאים שוגגים אף המטמא והמלביש פטורים. והמחוור שהגירסא בתוספתא מכות משובשת בכל הנוסחאות. ⁸ וכן עמד על כך מדעתו בתוספות רע"א למשנתנו פ"ו מ"ה, אות ל"ז.

16-17. **כיצד לא הותר מכלל יוצא מן הגפן, נזיר ששתה יין של תרומה, ושל מעשר שיני, שבועה שלא ישתה יין ושתה, חייב על כל אחת ואחת.**בד: שבוע' שאשתה יין ושתה הרי זה חייב על כל אחד ואחד. ובמשנתנו פ"ו מ"ה: שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו, וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה. ומכאן שהיוצא מן הגפן לא הותר בשתיית מצוה, ולא בארה משנתנו מה היא שתיית יין של מצוה. וכן לא נתבאר בברייתא שבבבלי מ"ד א' ומקבילות. ובתוספתא כאן תפסו בתחילה את הדוגמא הרגילה לאכילה ושתייה של מצוה, והיינו תרומה ומעשר שני.⁹ ובספרי נשא פי' כ"ג, עמ' 26: לעשות יין מצוה כיין רשות וכו', ר' יוסי הגלילי אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר, לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלקיך וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך אף הנזיר במשמע וכו', ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות. ובתוספ' רי"ד פסחים ק"ו א' (כ"ג ע"ב מן הספר):¹⁰ דסיפא דמתניתא הכי הויא¹¹ בספרי, ריה"ג אומר מיין ושכר יזיר וכו', מכלל דת"ק לא איירי ביין מעשר שני, ומשום הכי בעי תלמודא¹² מאי יין מצוה דקאמר ת"ק, אי יין קידושא וכו'. ולפלא שרבינו לא הזכיר את התוספתא כאן. ועיין מ"ש ידידי הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ג', פלג ט"ז. ובירושלמי פ"ו ה"ז, נ"ה ע"ב, בארו יין של מצוה שנשבע לשתות יין. וכ"ה בבבלי ד' א' בשם רבא, ומכאן לכאורה מוכח שהנכון הוא כגירסת ד, ונתנו כאן עוד דוגמא ליין של מצוה, והיינו שנשבע לשתות, כירושלמי ובבלי הנ"ל, וחייב על כל אחת ואחת פירושו: בין על יין של תרומה, ובין על יין של מע"ש וכו', כלומר, על כל אחת ואחת מהן. והלשון קצת דחוק. ושמא יש כאן השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: שבועה שאשתה יין ושתה הרי זה חייב. [שבועה שלא ישתה יין ושתה חייב] על כל אחת ואחת. ועיין בתוספות ד' א', ד"ה ר"ש, ובמאירי שם, ד"ה ושאלו, ומ"ש עליו בשו"ת שמחת יו"ט להרי"ט אלגאזי סי' מ"א, קנ"ו ע"א ("מתבאר מדבריו וכו', חד לאסור יין מצוה, כגון אם נשבע שישתה, וחד לאם נשבע שלא ישתה") ואילך. ועיין בקרן אורה שם, ד"ה והנה מוכח.¹³

footnotes: ⁹ עיין תו"כ אחרי מות פרש' ה', פ"ז ה"ג, פ"ג רע"א, ירושלמי יומא פ"ח ה"א, מ"ד ע"ד, בבלי שם ע"ד ב' (כגירסת כי"י והראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 223, הערות ב', ג', ה'). ¹⁰ וכל העניין גם בס' המכריע סי' ע"א. ¹¹ בס' המכריע: דסיפא דמתניתא הכי מיתניא בספרי, ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. ועיין היטב ברי"ף סוף פסחים סוף סי' תשצ"ח, ולא הביא בשם הספרי אלא מה שאמרו בבבלי, ולא יותר. ¹² כאן ד' א'. ולעגיין גירסת הבבלי שם, עיין בס' הישר לר"ת סי' קט"ז, ד' וויען, ט"ז ע"א, הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ס"ב, עמ' 55, תוספות כאן ד' א' ובשאר הראשונים שם, ובאוה"ג, עמ' 156, ואילך. ועיין בס' הפרדס ה' שבת סי' קי"ב, ובהוצ' הרח"י עהרענרייך, עמ' כ"ח. ¹³ מ"ש על פסק השו"ע יו"ד סי' רט"ו ס"ק ה'. ועיין בחידושי ר"ע איגר שם, אות ג'.

17-19. בתגלחת מצוה, מצורע מוחלט הרי זה מגלח, אין צריך לומר בתגלחת צרעתו, אלא ליתן סימן בנתקו, אם פשה אם לא פשה.¹⁴וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ז, נ"ה ע"ב, ועיי"ש בשי"ק, ד"ה אלא. ובתו"כ תזריע, נגעים פ"ט ה"ו, ס"ו ע"ב: והתגלח (כלומר את הנתק) אע"פ שהוא נזיר וכו'. ועיין ר"מ פ"ח מה' טומאת צרעת ה"ג, במשנה למלך שם, בצפנת פענח פ"ה מה' נזירות הי"א, ומ"ש במרכבת המשנה פ"י מה' טומאת צרעת ה"א. ולהלן נגעים פ"ד סה"א: ואם מגלח את הנתק, אפילו נזיר הרי זה מגלח. ואשר לעצם הדין שנזיר מצורע מגלח, עיין תו"כ מצורע פ"ב פ"ב, ע"א ע"ג, ספרי נשא פיס' כ"ה, עמ' 31, בבלי יבמות ה' א', כאן מ"א א' ועוד.

footnotes: ¹⁴ כמשנת נגעים פ"י מ"ה, עיין ויקרא י"ג, ל"ג. ובפירש"י בחומש שם: שאם יפשה יעבור השערות, ויצא למקום הגילוח. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ שם, ולהלן שם ספ"ט, ס"ז ע"א.

19-20. **בין שניטמא הוא, ובין שטימאוהו אחרים, בין בשוגג, בין במזיד, ובין באונס, ובין ברצון, סותר את הכל, וחייב בקרבן.**ר"מ פ"ו מה' נזירות ה"ג. ואפשר שרבינו פירש אחרים - גוים, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 294, הערה 35, ונקט לשון היתר שהרי ישראל אסור לו לטמא נזיר (אעפ"י שאינו לוקה), עיין מ"ש לעיל ח"ה (ר"ה), ריש עמ' 1021, ולהלן בסמוך, שו' 21. ועיין ספרי נשא פי' כ"ח, עמ' 34, ירושלמי פ"ח ה"א, נ"ז ע"א, בבלי כריתות ט' א'.

20-21. **בין שנתגלח הוא, ובין שגילחוהו אחרים, בין בשוגג, בין במזיד וכו'.**ר"מ פ"ו מה' נזירות ה"א. ובמשנתנו פ"ו מ"ג: גלח, או שגלחוהו לסטים, סותר ל' יום.

22-23. **אימתי אמרו תגלחת סותרת שלשים יום, בזמן שאין לו לספור, הא אם יש לו לספור, הרי זה אינו סותר.**וכע"ז בד ובקג"נ. ולפי פשוטה בוודאי פירושה שאם אין לו לספור, היינו שלא נשארו לו שלשים יום משעה שגילח עד סוף נזירותו, אבל אם נזר מאה יום וגילח ביום עשרים אינו סותר כלל, שהרי במלאת ימיו יהא לו פרע, וכשיטת התוספות ל"ט א', ד"ה סתם, וכפירוש הרא"ש שם. וכבר הקשה מכאן בקרן אורה ל"ט א' על שיטת הר"מ (פ"ו מה' נזירות ה"ב) שאפילו אם יש לו לספור סותר. ובצפנת פענח פ"א מה' נזירות ה"א ופ"ו ה"א פירש "שאין לו לספור" שאין לו לספר, כלומר שלא ישאר כדי תספורת, והיינו שלא שיירו בו בכדי לכוף ראשו לעיקרו, אבל אם יש לו לספר אינו סותר. אבל קשה לפרש כן בסיגנון התוספתא, ועיין לעיל פ"ב, שו' 38 ואילך, ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש לעיל שם, שורה 29–32, ד"ה אבל.

23-24. **גילח על הזבח ונמצא פסול, סותר שלשים יום.**בד ובמשנתנו פ"ו מ"י: גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה. והכוונה שיצא הדם לפני שזרקו אותו (והכהן שזרק לא ידע). ובתוספות כאן מ"ו רע"ב פירשו: שנשפך הדם וכו', וכוונתם (ב"נשפך הדם") שתגלחתו פסולה משום שגילח לפני זריקת דם. עיין בתוספות להלן שם, ד"ה תגלחתו.¹⁵ ובתוספות מ"ו ב', ד"ה תגלחתו: תגלחתו פסולה וכו' הוי ליה כגלחוהו לסטים, וגילחו לסטים לאחר מלאת אמרינן ריש פירקין, לר"א סותר ז', לרבנן שלשים, ועיין בקרן אורה מ"ו רע"ב, בר"מ פ"ח מה' נזירות הי"א, ובקרן אורה ל"ט ב', ד"ה אבל הרמב"ם.

footnotes: ¹⁵ עיין במלא"ש למשנתנו פ"ו מ"י בשם ר' יהוסף אשכנזי. וכ"ה לשון הר"מ בפ"ח מה' נזירות ה"ב. ובמנחת חינוך מצוה שס"ח (י"ג סע"ב) הבין בו כפשוטו שמגלח מיד אחר שחיטת הזבח (אפילו לפני הזריקה), אבל אח"כ חזר בו והעיר על הבבלי ס' ב' (להלן פ"ה, שו' 27, ומקבילות), ועיי"ש מצוה שע"ז (י"ח ע"ד). ובאמת משנה מפורשת היא בפ"ד מ"ה, כמו שהעיר לנכון בהגהות הרש"ש פסחים פ"א ב'. ועיין במהרש"א שם ומ"ש עליו בהגהות הרש"ש הנ"ל, וכן מוכח מכמה מקומות בירושלמי ובבבלי. ובנימוקי רבינו עזריאל (בשטמ"ק) מ"ה סע"א: ומגלח עליהם. מיד לאחר זריקת הדם. ואף הר"מ הנ"ל מכוין לזריקה.

24. **הכל משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שבמדינה.**כל הברייתא (בשם התוספתא) נעתקה בס' יחוסי תו"א ערך טבי, הוצ' הרי"ל מיימון, עמ' תמ"ה. ובמשנתנו פ"ו מ"ח: ר' מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. וכל הברייתא שלנו בירושלמי פ"ו ה"ט, נ"ה ע"ג, ובבבלי מ"ה ב'. ועיין ספרי נשא סוף פי' ל"ה, עמ' 40, וס"ז שם, עמ' 245. ופירש במאירי למשנתנו: ואם גילח במדינה, ר"ל בירושלם. וכן משמע מדברי הר"מ פ"ח מה' נזירות ה"ג. ובתוספות מ"ה ב', ד"ה לא היה, פירשו במדינה מחוץ לירושלים. ובירושלמי הנ"ל הגירסא בברייתא שלנו: חוץ מן הטמא שבגבולין, ואף "גבולין" פירושו חוץ למקדש, או חוץ לירושלים, עיין במלא"ש למשנתנו. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (חלה), עמ' 812. ועיין בספרי הנ"ל סוף פיסקא ל"ה. ובמשנת מדות פ"ב מ"ה: דרומית מזרחית (כלומר, הלשכה שבדרומית מזרחית של עזרת נשים) היא היתה לשכת הנזירים, ששם הנזירין מבשלין את שלמיהן, ומגלחין את שערן ומשלחין תחת הדוד. ועיין בקרן אורה למשנתנו מ"ה ב', ד"ה ואם גילח, ועיין מ"ש להלן. ואשר למלה "משלח" פירש במיוחס לרש"י מ"ה רע"ב: ומשלח, ומניח. והר"מ (פ"ח מה' נזירות ה"ב): ואח"כ משליכו לאש. ושמעתי מפי פרופ' אברהם שפירא לפני כעשרים וחמש שנה שמשלח פירושו "שורף", דוגמת שימושו במקרא "שלחו באש" (שופטים א', ח': שם ספ"כ; תהלים ע"ד, ז') "ושלחתי אש" (יחזקאל ל"ט, ו'; הושע ספ"ח; עמוס א', ד': שם ב', ה'), ועוד. ונ"ל שבלשון חז"ל בוודאי שימושו כן, שכן אמרו בתוספתא ערכין פ"א ה"י: והיו ישראל משתלחין¹⁶ מפני האש. ובמקבילה במכילתא יתרו, בחדש פ"ט, עמ' 236: לפי שהיו ישראל משולהבין מחמת אש של מעלן וכו'. ובתנחומא תולדות, הוצ' בובר סי' י"ג, ס"ז ע"א: בשביל שלא ישיב ליחו מן השרב. וברור שצ"ל: שלא ישתליחו¹⁷ (במלה אחת) מן השרב.

footnotes: ¹⁶ גירסא זו "משתלחין" בטוחה בהחלט, שכ"ה בד ובכי"ו, וכן מעתיקים בשם התוספתא בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' פ"ה ובפי' הר"י ברצלוני לסי יצירה, סוף עמ' 73. ¹⁷ בובר בהע' פ' שם מביא בשם כ"י פרמא: בשביל שישתלהו מן השרב, ואפשר שטעה וצ"ל: שלא ישתלהו וכו'. ובליקסיקון עתיק של מלים זרות בתנחומא כ"י פריס 1408 (לפי שווב 1408 .Le Ms. Hebrew No וכו', פריס 1913, עמ' 15) מעתיק משם: שלא ישתלהו בשרב.

**מפני שנקבר.**וכ"ה בברייתא שבבבלי מ"ה ב' הנ"ל. ופירושו שטמא שבמדינה בוודאי אין מצותו לשלח תחת הדוד, שהרי אין לו קרבן שלמים שנאכל בירושלים, וכל קרבנותיו הם קדשי קדשים ומתבשלים בעזרה, וממילא אין מצוותו בשריפה אלא בקבורה, כמשנה תמורה (פ"ז מ"ד), וכל הנקברין לא ישרפו (שם מ"ו). ועיין בירושלמי ערלה פ"ג ה"ב, ס"ג ע"א, ובבלי תמורה ל"ד א', ומ"ש בקרן אורה מ"ה ב', ד"ה ר"מ אומר, ובצפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"ד. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

25. **הטמא שבמקדש משלח תחת הדוד של חטאת ושל אשם דברי ר' מאיר.**וכ"ה בד ובס' יחוסי תו"א הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: והטהור (צ"ל: והטמא, כמו שהגיהו בד"ח) שבמקדש תחת הדוד של אשם מביא דברי ר' מאיר. ובספרי נשא סוף פי' ל"ה, עמ' 40: אין לי אלא תחת זבח השלמים, תחת חטאת, תחת אשם מנין, ת"ל תחת זבח מכל מקום. ועיין מ"ש להלן, שורה 30–32, ד"ה כיצד. ובאר בקרן אורה הנ"ל ע"פ הירושלמי הנ"ל (וכמו שהגיהו שם בד"ח) שר"מ סובר ראוי אעפ"י שאינו סמוך, סמוך אעפ"י שאינו ראוי. ולפיכך הטמא שבמקדש (כלומר, שבירושלים) שהוא סמוך לעזרה, אעפ"י שאינו ראוי להכנס לעזרת ישראל¹⁸ מצותו בשריפת שערו, ושורפים את שערו בעזרה תחת הדוד של חטאת (העוף), או של האשם. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"ד.

footnotes: ¹⁸ כלומר, בשעת תגלחת הטומאה, אבל בשעת השילוח תחת הדוד (כלומר, בשמיני ביום הבאת קרבנותיו) כבר ראוי להכנס לעזרה. ודברי המיוחס לרש"י מ"ה א', ד"ה אלא, תמוהים, עיין בקרן אורה שם.

25-27. **ר' יהודה אומ' הטמא כאן וכאן משלח תחת הדוד, הטהור כאן וכאן אינו משלח תחת הדוד.**וכן מעתיק בשם התוספתא בס' יחוסי תנאים ואמוראים עמ' תמ"ה הנ"ל, ומוסיף: ולא איתפריש לי שפיר הברייתא זו. ובוודאי שאין לפרש את הברייתא כגירסת כי"ע ובעל ספרי יחוסי תנאים ואמוראים. אבל ברור שיש כאן ט"ס, והנכון הוא בד: הטמא כן וכן אין משלח תחת הדוד, הטהור כן וכן משלח תחת הדוד. וכע"ז בירושלמי ובבבלי הנ"ל. וכן יוצא מסתם משנתנו פ"ו מ"ח, לפי גירסת רוב הנוסחאות. ובספרי זוטא, עמ' 245: ר' יהודה אומר מגלח פתח אהל מועד משלח שער תחת הדוד, והמגלח במדינה בטומאה קוברו במקומו. ומדבריו משמע שדווקא המגלח במדינה בטומאה קוברו במקומו, אבל המגלח בירושלים אפילו טמא שורפו תחת הדוד. ובמשנתנו סוף תמורה: ר' יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי. ובתס"ר ח"ב, עמ' 53, ציינתי לתוספתא מכות פ"ב (כי"ע וכי"ו פ"ג) ה"ה: אפילו הוא נזיר אין יוצא משם (כלומר, מעיר מקלטו) לעולם, אבל מגלח כל שערו ומשלח תחת הדוד. והוא כר' יהודה שהטהור משלח תחת הדוד בין במקדש ובין במדינה. עכשיו ראיתי שכבר קידמו אותי בקרן אורה כאן מ"ה ב', סד"ה ואם, ובצפנת פענח פ"ו מה' נזירות סהי"ד. ובספרי נשא סוף פי' ל"ה הנ"ל: אין לי אלא תחת זבח השלמים, תחת חטאת, תחת אשם מניין, ת"ל תחת זבח מכל מקום. אין לי אלא במקדש, בגבולים מנין, ת"ל ונתן על האש מכל מקום. והנה הרישא היא כר"מ (עיין מ"ש לעיל, שורה 25, ד"ה הטמא), אבל הסיפא סתומה. ואפשר לפרשה בנזיר טהור, ותנא זה מחלק בין גילח בירושלים ובין גילח בגבולין, ובגילח בירושלים בין טהור ובין טמא משלחין תחת הדוד (כמפורש ברישא) ובגילח מחוץ לירושלים שאין לשורפו שם תחת הדוד, מגלח ושורפו "על האש מכל מקום", משום ששער נזיר טהור מצותו בשריפה. ושמא אף הסיפא מדברת בנזיר טמא, ואם גילח מחוץ לירושלים מ"מ יכול לשורפו, כר' יהודה בסוף תמורה (עיין מ"ש לעיל, סד"ה ר' יהודה). ודוחק.

27-28. **וחכמ' אומ' הטמא כאן וכאן, והטהור בגבולין אין משלחין תחת הדוד וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין בספרי זוטא, עמ' 245 הנ"ל.

28-29. **שגילח בטהרה ובפתח אהל מועד, שנ' וגלח הנזיר פתח אהל מועד.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי: אלא טהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. ופתח אהל מועד, לאו דוקא, עיין ספרי הנ"ל פי' ל"ה, עמ' 39, ובבלי מ"ה א'. ועיין בקרן אורה למשנתנו מ"ה ב', ד"ה ואם גילח.

29-30. **ר' שמעון שזורי אומ' האיש משלח תחת הדוד, ואין האשה משלחת תחת הדוד, מפני פרחי כהונה.**בבבלי מ"ה סע"א: ר"ש שזורי אומר וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולא נזירה, שמא יתגרו בה פרחי כהונה. וכתב בפי' הרא"ש שר' שמעון שזורי חולק על משנת מדות פ"ב מ"ה, שהרי בלשכת הנזירים היה אפשר לגלח אותה בשעה שאין שם פרחי כהונה, ולשיטתו מגלחין אותה פתח אוהל מועד בפומבי. וכן כתב בנימוקי רבינו עזריאל (בשטמ"ק) מ"ה סע"א (בדרך שמא). ולפי גירסת התוספתא צריך לפרש שר"ש שזורי כחכמים הנ"ל, ואין לך משלח תחת הדוד אלא המגלח כמצותו, והיינו פתח אהל מועד (כמפורש לעיל), ואין האשה משלחת תחת הדוד, מפני שאינה מגלחת פתח אהל מועד, משום פרחי כהונה. ובספרי זוטא, עמ' 245: וגלח הנזיר, ר' שמעון השזורי אומר לא הנזירה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר גלח וגלח אף הנזירה. ר' יוחנן הסנדלר אומר נזיר אל פתח אהל מועד, אין הנזירה פתח אהל מועד, שלא להרגיל פרחי כהונה לעבירה. ולפי פשוטו של לשון משמע שאין האשה מגלחת כלל, לדעת ר' שמעון שזורי. ולא מצאתי חבר לדעה זו, עיין במשנתנו פ"ד מ"ה¹⁹ ועוד.

footnotes: ¹⁹ וכנראה שהוא סובר שאין תגלחת מעכבת ואינה חייבת לנוול עצמה כ"יפת תואר".

30-32. **כיצד משלחו, נותן עליו רוטב, משלח תחת הדוד של שלמים, אם שלחו תחת הדוד של חטאת ושל אשם יצא.**וכ"ה בבבלי מ"ה ב'. ואמרו שם: אשם בנזיר מי איכא. אמר רבא ה"ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא וכו', עיי"ש. ולפי גירסא זו משמע שלכתחילה לא ישלח תחת האשם, אלא בדיעבד יצא. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' נזירות סהי"ד, ועיין בתיו"ט פ"ו מ"ה, ד"ה הכל משלחין, שהעיר שמקור הר"מ בתוספתא כאן, עיי"ש. אבל הלשון "יצא" קשה, וכבר עמד על כך בקרן אורה מ"ה ב', סד"ה אמר רבא. ועיין בצפנת פענח על הר"מ שם. ובתוספתא אפשר לפרש שנקט "יצא" אגב "חטאת", והכוונה לחטאת של נזיר טהור, כלומר, אע"ג שמצותו לכתחילה לגלח על השלמים, מכל מקום בדיעבד אם גילח על החטאת יצא ידי מצות גילוח. ובכי"מ בבבלי הנ"ל חסרה המלה "יצא", ובדברי רבא הגירסא היא: ה"ק ואם נזיר טמ' משל' תח' הדוד של אשם. וכ"ה הגירסא בנימוקי רבינו עזריאל שם, הוצ' הר"נ זק"ש, עמ' צ', בדברי רבא. אבל בברייתא גרס "יצא", ולפיכך כתב: "והוי כמו חיסורי מיחסרא, ולא ניתני יצא בברייתא". ולפי גירסא זו (וכן לפירושנו לעיל, סד"ה כיצד) חוזרת הברייתא לדברי ר' מאיר שלעיל, ומלמדת כיצד נוהגים נזיר טהור ונזיר טמא, והיינו שנותנים רוטב על השער, ואם נזיר טהור שלח תחת הדוד של חטאת יצא ידי מצותו, ואף נזיר טמא נותן רוטב של אשם ומשלח תחת הדוד, ועיין לעיל, שורה 25, ד"ה הטמא ומש"ש.

32. **אמ' שמעון הצדיק מימיי לא אכלתי אשם נזיר חוץ מאחד וכו'.**וכ"ה בספרי נשא סוף פי' כ"ב, עמ' 26, ובירושלמי ספ"א, נ"א ע"ג, נדרים פ"א ה"א, ל"ו ע"ד, ובמדרש במדבר רבה פ"י, ז'. ובבבלי שם ט' ב', כאן ד' ב': אשם נזיר טמא. וכן ביוחסין השלם, 13, ע"ב: ובתוספתא בפרק ד' דנזיר שאכל אשם נזיר טמא שבא אליו מן הדרום וכו'. והיא היא, שהרי אין אשם בטהור אלא בטמא.

33. **וראיתיו יפה עינים וטוב רואי.**בירושלמי נדרים: אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. והוא תאור של "רועה" אחר (ש"א ט"ז, י"ב). ובמדרש הנ"ל: אדמוני ויפה עינים וכו'.

35. **ובאתי למלאות מן הנהר מים.**בד: והלכתי למלאות מן המעין מים ובספרי הנ"ל בכי"ר: למלאות מים מן הנעיים.²⁰ ובמיוחס לרש"י כאן ד' ב': לשאוב מים מן הגיע (צ"ל: מן הניע', הניעם)²¹ גרסינ', שכן הו' לשון המשנה, ופירוש מן המעיין. וכוונתו לתוספתא כאן.²² ברם בירושלמי נזיר: למלאות את הניאב²³ מים. וכן במדרש הנ"ל בד"ק: למלאת את הניאוב²⁴ מן המעיין. ונראה שכן צ"ל גם בתוספתא: למלאות מן הניאוב מים. ואשר לפירוש המלה "ניאוב" כבר העירותי בתס"ר ח"ד, עמ' 195, על פיוטו של ר' יוסה בר' ניסן:²⁵ מי בריכות ותעלות ומקוות בועבעו, מי רהט²⁶ וכרכית וניאוב לועלעו, מי חצב וחבית ולגין הותקעו וכו'. ו"כרכית" היא מערבולת של מים,²⁷ ואף "רהט" כאן אינו כלי, אלא חפירה,²⁸ ולפי זה אף "ניאוב" אינו כלי, והפייטן מתחיל למנות את הכלים להלן: מי חצב וכו'. וצ"ע.

footnotes: ²⁰ כמו שקרא לנכון מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ד, עמ' 192. ²¹ כמו שהגיה מהרי"ן אפשטין הנ"ל. ²² כדרכן של הראשונים לקרוא לתוספתא משנה, עיין לדוגמא, לעיל ח"ב (מעשרות), עמ' 669, שו' 13, ד"ה והקורנית (בשם הרד"ק). ובמלא"ש נגעים פי"ד מ"ח: דכמה פעמים אשכחן בתלמוד בפי' רש"י ותוספ' ז"ל דקרו לברייתא משנה. ועיין מ"ש לעיל נדרים פ"ג, הע' 12. ²³ בידושלמי נדרים: את השאוב, ונתחברו הנו"ן והיו"ד, ויצא שי"ן. ²⁴ במדרש כ"י אוקספורד: למלאת מים מן המעיין. ²⁵ ידיעות המכון לחקר השירה העברית בירושלים ח"ה, עמ' קס"ט. ²⁶ כן קרא לנכון ידידי ר"ש שפיגל בכ"י מוצרי שם (ובידיעות הנ"ל בטעות: רהב), עיין בשבועון הדואר גליון כ"ג, י"א ניסן תשכ"ג, עמ' 399, הע' 17. ²⁷ במלון ללשון סורית של פיין סמית, עמ' 1826, ערך כרוכתא, מתרגם: .vortex aquae ולהלן שם: כרוכיתא הי צמרתא (כלומר, מערבולת). ²⁸ עיין פיין סמית הנ"ל, עמ' 3836, ערך רהטא, ובמלונו של בן יהודה, ערך רהט. ובנוסח הארמי של מעשה ישו (גנזי שכטר ח"א, עמ' 333): וקבורהי ברהטא דמיא, בגינתא דר' יהורה גננא, כלומר, קברוהו קבורה של בזיון, בביב המים, כדרך הרוגי מלכות שנהרגו כדין.

38. **המכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי וכו'.**בד ובכי"ע: את ראשי וכו'. וכ"ה ("ראשי") בספרי ובמדרש הנ"ל. והנכון, כנראה, כרוב הנוסחאות, שהרי שמעון הצדיק היה בוודאי גדול בקומה,²⁹ ולפיכך היה צריך שמעון הצדיק להרכין את עצמו כדי לנשקו. ובירושלמי נדרים הנ"ל: והרכנתיו בראשי ואמרתי לו וכו'. אבל מתאור הרועה אינו מוכח שהיה גבה קומה, ואף הדוגמא שלו (עיין מ"ש לעיל, שורה 33, ד"ה וראיתיו), כנראה לא היה גבה קומה, דוגמת אחיו הגדול והמלך שאול.³⁰

footnotes: ²⁹ עיין לעיל יומא פ"א ומש"ש בח"ד, עמ' 727–728. ³⁰ ו"מדיו" (בש"א י"ז ל"ח) לפי פשוטו של מקרא כוונתם למדים של דוד, ולא של שאול.

40-41. **נזיר שנטמא וחזר ונטמא וחזר ונטמא מביא קרבן אחד על הכל.**להלן כריתות פ"א הי"ד. ובמשנתנו שם (פ"ב מ"ג): חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וכו', ונזיר שנטמא טומאות הרבה. ובירושלמי (ונביאו להלן בסמוך): ניטמא וחזר וניטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. ועיין מ"ש להלן.

41-42. **נטמא ביום השביעי שלו וחזר ונטמא ביום השמיני שלו מביא קרבן על כל אחד ואחד דברי ר' ליעזר.**וכ"ה בד. וכן בירושלמי פ"ו ה"ח, נ"ה ע"ב: ותני כן נטמא בשביעי וחזר וניטמא בשמיני³¹ מביא קרבן לכל אחד. ובכי"ע כאן: ניטמא יום שביעי שלו וחזר וניטמא יום שביעי שלו מביא קרבן על כל אחד ואחד וכו'. וכ"ה להלן כריתות הנ"ל בד ובכי"ו (אלא ששם: דברי רבי, וחסר השם "אליעזר", ועיין בהגהות הגר"א בבבלי י"ח ב'). ובבבלי י"ח ב': נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד, נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד, מתחיל ומונה מיד דברי ר' אליעזר וכו'. וכדי לברר את הגירסא הנכונה עלינו לברר מתחילה את ההבדל בין הבבלי והירושלמי בפירוש משנת כריתות פ"ב מ"ג הנ"ל בכוונת "נזיר שנטמא טומאות הרבה" שאינו מביא אלא קרבן אחד. לפי הבבלי (כאן י"ח א', כריתות ט' ב') משנתנו היא כר' יוסי בר' יהודה גרידא הסובר שנזיר טמא מתחיל למנות נזירות טהרה אחרי תגלחתו והזייתו (ביום השביעי), ומשנתנו מחדשת שאעפ"י שהוא כבר עומד בנזירות טהרה ונטמא, מכל מקום אינו מביא קרבן טומאה על טומאתו החדשה, אבל לרבי כל זמן שאינו ראוי לקרבן אינו מונה נזירות טהרה ועדיין עומד בטומאתו הישנה, ואינו שייך לומר "נזיר שנטמא טומאות הרבה", וטומאה אחת ארוכה היא. ואם נטמא ביום שראוי להביא בו קרבן, הרי צריך באמת להביא קרבן טומאה לכל אחת ואחת. ופשיטא שכן הדין אף לחכמים הסוברים שאינו מונה אלא משעת הבאת קרבנותיו, וכל זמן שלא הביא קרבנותיו עדיין טומאה ארוכה היא ואין כאן "טומאות הרבה", ומשהביא קרבנותיו באמת חייב על כל אחת ואחת, והא בהא תליא (עיין בבלי י"ח ב'). וממילא אין להעמיד את משנת כריתות אלא כר' יוסי בר' יהודה גרידא, שיש כאן טומאות הרבה (שנטמא בזמן שהתחיל למנות נזירות טהרה), ואינו חייב אלא קרבן אחד. ולפי זה אם נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד, אעפ"י שהתחיל למנות בטהרה, וכמשנת כריתות הנ"ל, אבל אם נטמא בשמיני (ביום שראוי להביא קרבן) וחזר ונטמא בשמיני מביא על כל אחד ואחד לדברי ר' אליעזר, כמסורת הבבלי י"ח ב'.³² ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שורה 43–45, ד"ה כל אילו. ברם בירושלמי פ"ו ה"ח, נ"ה ע"ב, הביאו את מחלוקת רבי ורבי יוסי בר' יהודה, ואמרו: ניטמא וחזר וניטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. אמר ר' זעירא כר' יוסי בי ר' יהודה, ברם כר' היידא הוא עומד בנזירות טומאה. והירושלמי לא הזכיר כלל את משנת כריתות, ולא חילק בין טומאה אחת ארוכה וטומאות הרבה, והכוונה במשנת כריתות היא במקום שעדיין לא התחיל למנות בטהרה (ולכל אחד ואחד כדינו), ולפיכך אינו חייב אלא קרבן אחד, אבל אם ניטמא אחר שטהר וחזר וניטמא חייב על כל אחת ואחת, ואין כאן רבותא אלא לר' יוסי בר' יהודה גרידא שאפילו אם ניטמא בשעה שאינו ראוי לקרבן (והיינו בשביעי), הואיל וכבר גילח וטבל³³ והתחיל למנות בטהרה, חייב קרבן על הטומאה החדשה. וההלכה של הברייתא של "ניטמא וחזר וניטמא חייב על כל אחת ואחת" קיימת לכולי עלמא, אלא שלחכמים דינו כן בשניטמא אחרי שהביא קרבנותיו, כמפורש בירושלמי פסחים פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, כאן פ"ט ה"ב, נ"ז רע"ד.³⁴ ולהלן בירושלמי שם: אמר ר' אילא מה פליגין למנות לנזירות בטהרה וכו', אמר רבי עד שיביא ממש, ר' יוסי בי ר' יהודה אומר אפילו נראה להביא וכו'. ור' אילא חולק³⁵ על ר' זעירא ור' יוסי לעיל שם (וכן על מסורת הבבלי), והוא סובר שאף לר' יוסי בר' יהודה אינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ממש (אחרי הערב שמש), והוא מיום השמיני, ואעפ"י שלא הביא קרבנותיו אלא לאחר זמן, ולרבי אינו מתחיל למנות אלא אחרי הבאת קרבנותיו ממש, ואם לא הביאן אלא בתשיעי אפילו אם גילח וטבל בשביעי אינו מונה אלא מן התשיעי, וכשיטת החכמים בבבלי ובתוספתא. והמשך הירושלמי שם הוא משובש, וכנראה שלקה גם בחסרון, ואין בידי לתקנו בדרך קרובה. ועיין מ"ש הנצי"ב בפירושו לספרי נשא, עמ' קל"א ואילך. נמצאנו למדים ששיטת רוב האמוראים בירושלמי הנ"ל בדעת ר' יוסי בר' יהודה היא שאם ניטמא בשעה שכבר התחיל למנות בטהרה ביום השביעי וחזר וניטמא באותו יום חייב קרבן על כל אחד ואחד, והוא כגירסת כי"ע כאן וגירסת ד וכי"ו להלן כריתות (למסכת זו אין בידינו כי"ע) פ"א הנ"ל. ור' אליעזר סובר בהלכה זו כמותו.³⁶

footnotes: ³¹ אלא שהדברים משובשים שם, עיין מ"ש להלן, סד"ה ברם. ³² ועיין בקרן אורה שם מ"ש על דברי התוספות. ³³ עיי"ש בירושלמי ובבבלי מ"ד ב'. ³⁴ כהדא דתני ניטמא וחזר וניטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. ולפיכך קשה לקבל את הגהת בעל ק"ע ואחרים בירוש' כאן פ"ו הנ"ל. ³⁵ כן נראה ברור מתוך הסוגיא שם, ואין לדבר על שיטת ר' אילא כשיטת הירושלמי, שהרי רוב האמוראים חולקים עליו. ועיין מ"ש בקרן אורה י"ח ב', ד"ה ומה שהקשו, ובמפרשי הירושלמי. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"א. ³⁶ ועיין בקרן אורה שציינתי לעיל, הע' 32.

42-43. **ר' שמעון אומ' קרבן אחד על הכל עד שיביא אשמו.**וכ"ה בד, וכן היה בתוספתא לפני המיוחס לרש"י, עיין להלן. ובכי"ע: וחכמ' אומ' וכו'. וכ"ה בנוסחת הריב"ן בבבלי י"ח ב', אות ח'. ועיין בתוספות רי"ד ט"ז סע"ב, סד"ה איתיביה. אבל להלן כריתות פ"א סהי"ד הנ"ל: וחכמים אומרים וכו' עד שיביא חטאתו. וכ"ה בבבלי י"ח ב' ברוב הנוסחאות, ולהלן בסמוך, כגירסת ד. ובמיוחס לרש"י נ"ד א', ד"ה ומני: ומני רבנין היא וכו' דאמרי דאין מתחיל למנות עד שיביא אשמו³⁷ וכו', ואי איכא ספרים דכתיב בהו ומני ר' שמעון היא, לאו שבשתא היא, דברייתא תני לה להא דרבנן כר' שמעון, וכוונתו לתוספתא כאן, וכגירסת ד וכי"ו.

footnotes: ³⁷ כן היתה גירסתו בבבלי י"ח ב'. ועיין בנוסחת הריב"ן שם, ועיין צפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"א.

44-45. **[וחכמים אומרים קרבן אח' על הכל], עד שיביא חטאת.**המוסגר הוא בד, וכ"ה בתוספתא כריתות פ"א, עיין מ"ש לעיל, שורה 42–43, ד"ה ר' שמעון. ובכי"ע כאן: ר' שמעון אומ' וכו'. ועיין במשנת נגעים פי"ד מי"א, ולהלן כריתות פ"א הי"ד (לעניין מצורע).

46-47. **ואין מתחיל לימנות עד שיביא חטאתו, הביא חטאתו ולא הביא אשמו מתחיל לימנות.**מלשון התוספתא משמע קצת שהלכה זו היא אפילו לר"ש שסובר שאם נטמא לפני שהביא אשמו אינו מביא קרבן אחר, ולא אמר כן אלא לעניין קרבן, אבל לעניין מניין כטהרה מתחיל למנות מיד. וכן אמרו בבבלי כריתות כ"ז סע"א: דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי אין לך דבר שהוא בא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד, ומוכח משם שאינו מועיל כלום, משום שמתחיל למנות נזירות בטהרה לפני שהקריב את האשם. ועיין בהשמטות וחידושין משטמ"ק כריתות שם, אות כ"ה. ועיין בספרי זוטא, עמ' 243, ובהערות שם. ועיין קרן אורה י"ח סע"ב, ד"ה ובתוספתא, ובצפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"א. אבל מסתבר שלשיטה זו של ר"ש שאינו חייב בקרבן טומאה שנית, אלא אחר שהקריב אשמו על הראשונה, אין כאן אשם לבטלה כלל.³⁸

footnotes: ³⁸ שהרי כבר התחיל למנות בטהרה, וכבר הביא חטאתו ועולתו, ואינו חייב קרבן טומאה שנית משום שעדיין לא הביא אשמו, ונמצא שאשמו שמקריב אח"כ פוטרו מקרבנות הטומאה השנייה, ואין כאן אשם לבטלה כלל. ועיין מ"ש לעיל, שו' 41–42, ד"ה וכדי, ואינו עניין לכאן (אפילו לשיטת הבבלי) ומשנתנו מדברת בשניטמא לפני הבאת קרבנותיו, שכולן מכפרין על טומאות הרבה.

47-48. **ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקח אומ' כשם שחטאתו מעכבתו כך אשמו מעכבו.**וכ"ה בבבלי י"ח ב'. ובספרי נשא ריש פי' ל"א: והזיר לה' את ימי נזרו, כל אשמות שבתורה מעכבים את הכפרה חוץ מזה. ר' ישמעאל אומר אף זה מעכב, שנאמר והזיר לה', אימתי, בזמן שהביא כבש בן שנתו לאשם. ועיין בבלי י"ח ב'-י"ט א'. ועיין בבלי פסחים נ"ט א', ערכין כ"א א', ומ"ש לעיל ח"ד (פסחים), עמ' 549.

48-50. **מודה ר' שמעון שאם גילח על חטאתו שלא לשמה, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן, תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.**במשנתנו פ"ו מ"י: גלח על החטאת שלא לשמה, ואח"כ הביא קרבנותיו לשמן, תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. גלח על העולה, או על השלמים, שלא לשמן וכו', ר' שמעון אומר אותו הזבח לא עלה לו, אבל שאר זבחים עלו לו. ומפרשת התוספתא שלא נחלק ר' שמעון אלא על הסיפא, משום שהוא סובר שאפילו אם גילח על שלמי נדבה יצא (ירושלמי פ"ו הי"א, נ"ה סע"ג, בבלי מ"ו סע"ב), והרי עולה ושלמים שנזבחו שלא לשמן כשרים (זבחים פ"א מ"א, ועיי"ש סמ"ג), אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ודינם כשלמי נדבה וכעולת נדבה. אבל חטאת ששחטה שלא לשמה הרי הוא פסולה לכולי עלמא (משנת זבחים הנ"ל), ונמצא שגילח לפני שהביא קרבנותיו, וממילא לא עלה לו שום קרבן שהביא אחר כך. וכן מוכח ממשנתנו הנ"ל שחלקה את דברי הת"ק לשתי בבות, אעפ"י שלדבריו אין הבדל בין חטאת לבין עולה ושלמים, משום שלא נחלק ר' שמעון אלא על הסיפא, עיין במיוחס לרש"י שם מ"ו סע"ב. ובד נוספה כאן הסיפא של משנתנו, והוספה שלא במקומה היא, והמוסיף כיוון להוסיפה לפני "מודה ר' שמעון וכו' ".

50-51. **הראוי לבוא בן שנה והביא בן שתים, בן שתים, והביא בן שנה, או שהיה אחד מהן רובע וכו'.**רש"י מנחות מ"ח ב' בשם התוספתא (אלא שקיצר). ולפי פשוטה משמע שאם הביא הנזיר כבש בן שנה (במקום איל) לשלמיו, או בן שתים לעולתו, פסולים, דוגמת שאר הפסולים שנמנו בברייתא שלנו, וברייתא זו חולקת על תוספתא זבחים פ"א ה"ג, בבלי מנחות מ"ח ב', ושלמי חובה ועולות חובה פסולים אם הביאן בכגון דא. ואפילו ר' שמעון מודה בכגון דא שתגלחתו לא עלתה לו, כשם שהוא מודה ברישא.

52-53. **ושאר שלמי נזיר שהביאן שלא כמצותן נאכלין ליום ולילה וכו'.**בבבלי כ"ד ב', מנחות מ"ח ב' (בשם תני לוי): ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצוותן וכו'. וברש"י מנחות (שם רע"ב) פירש בשם המורה ורוב הגאונים בברייתא של כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן: שלא כמצותן, שלא לשמן. ובלשון אחר פירש: שדינן בני שנה והביא בני שתים, והוסיף: ולשון אחרון אינו כלום, דאם כן מאי ששחטן, שהביאן מיבעי ליה. ובתוספות שם, ד"ה כבשי, פירשו כלשון אחרון שברש"י, והסתייעו מלשון התוספתא כאן ששנו בה "שהביאן", אעפ"י שהבבלי שם מביאה בלשון "ששחטן שלא כמצוותן". ובמיוחס לרש"י כאן כ"ד סע"ב ציין לתוספתא כאן, וכן ציין בנימוקי ר' עזריאל שם. ורש"י במנחות מ"ח ב', ד"ה ושאר, כתב על התוספתא כאן: ששחטן שלא כמצותן, שלא לשמן, ולאידך לישנא (עיין מ"ש לעיל) בן שנה, דשלמי נזיר איל כתיב בהו, ואיל בן שתי שנים. ואף ר' עזריאל הנ"ל הביא פירוש זה. אבל מלשון התוספתא "ושאר שלמי נזיר" משמע שבא להוציא כל השלמים הפסולים שמנתה לעיל, שהם פסולים לגמרי, וכאן הכוונה רק לכשרים שהביאן שלא לשמן, כלשון ראשון שברש"י, שהם כשרין, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.

53. **ואינן טעונין לא להם ולא זרוע.**וכ"ה בבבלי כ"ד ב' ומנחות מ"ח ב'. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שורה 44, ד"ה ונאכלין.

53-55. **מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא, ר' ליעזר אומ' סותר את הכל, וחכמים אומ' יביא וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ו מי"א, ולא הוסיפה התוספתא אלא טעם החכמים, עיין להלן. ופירשו בירושלמי ובבבלי בסוף פ"ו ש"סותר את הכל" פירושו כל קרבנותיו שהביא, שהרי ר' אליעזר סובר (פ"ג מ"ד) שאינו סותר אלא שבעה, ובהכרח שבקרבנות אנן קיימין, ור' אליעזר סובר שלא הותר הנזיר ביין וכו' אלא אחרי המעשים כולם, וכל זמן שלא הקריב את כולם אינו ראוי לתגלחת, ואם נטמא לפני הקרבן האחרון דין הקרבנות שהקריב כאילו הקריבן תוך מלאת ופסולין, עיין בתוספות מ"ז א', ד"ה ונטמא, ובקרן אורה י"ד ב', ד"ה אמר רב חסדא. ועיין מ"ש להלן, שורה 60–61, ד"ה ניטמא. ובירושלמי פ"ט רח"ב, נ"ז ע"ג: טעמא דר' אליעזר וגילח הנזיר את שער ראש נזרו, התורה תלת לנזירותו בשערו. כלומר, כל זמן שהשער בראשו הרי הוא נזיר. ובספרי זוטא, עמ' 242: כי נזר אלקיו על ראשו, מגיד שהנזירות בראש. ובמדרש במ"ר שם (פ"י, י"א): כי נזר אלקיו על ראשו. להגיד מה גרם, ועיין בהערות הרח"ש הורוביץ לספרי זוטא שם. אבל בבבלי (מ"ו א' ומקבילות) אמרו: ת"ר ואחר ישתה הנזיר יין, אחר המעשים כולן דברי ר' אליעזר.

55. **מפני שקדש שער בדם.**בירושלמי פ"ו ה"ג, נ"ה ע"ב: נזיר טהור מגלח לאחר זריקה, כיון שקדש שלמה נזרו ברם כנשור הוא, וצ"ל: כיון שקדש שערו בדם שלמה נזרו (= נזירותו), כנשור הוא. והוא טעם החכמים כאן, משום שנזרק עליו אחד מן הדמים, קדש שערו בדם וכנשור הוא, ודינו כאילו הקריב את קרבנו וגילח עליו. ולפיכך כשיטהר³⁹ יביא שאר קרבנותיו שנשארו עליו חובה. ועיין הלשון בבבלי י"ד ב'.

footnotes: ³⁹ עיין קרן אורה מ"ז א', ד"ה תוס' בד"ה וחכ"א.

55-56. **מעשה במרים התדמרית שנזרק עליה וכו'.**משנתנו ספ"ו, ולא הוסיפה התוספתא אלא טעם החכמים "מפני שקדש שער בדם", כלעיל, עיין מש"ש.

57. **ונטמאת עליה.**במשנה חסר, מפני שהעניין מוכח מעצמו, עיין במיוחס לרש"י מ"ז רע"א, ונראה שהיה מותר לה להטמא לבתה לכתחילה, כלשון משנתנו פ"ו סמ"ט. ועיין בקרן אורה מ"ה סע"ב, ד"ה והנה הרמב"ם.

58-59. **מי שנזר שתי נזיריות, מנה ראשונה ולא הביא קרבנותיו, אסור לגלח וכו'.**הדברים פשוטים, שהרי לפני שנזרק עליו אחד מן הדמים כולם מודים שאסור בתגלחת וביין וכו', ולא נשנית הלכה זו אלא כפתיחה לסיפא. ובכי"ע חסר "אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים", ויש כאן בבא אחת.

60-61. **ניטמא עד שלא גילח, ר' ליעזר אומ' צריך להביא קרבן טומאה, ר' יוסה אומ' אין צריך, מפני שיצא מכלל ראשנה, ולכלל השנייה לא בא.**בכי"ע: ר' יהושע אומ' אין צריך וכו'. ועיין ר"מ פ"ג מה' נזירות סהי"ח ומ"ש בצפנת פענח שם. ולפי הגירסא "ר' אליעזר" הברייתא קשה, עיין באור שמח פ"ג מה' נזירות ה"י (אבל עיין קרן אורה מ"ז רע"א), ועיין מה שהקשה בקרן אורה ט"ז ב', ד"ה וראיתי בתוספתא, ומה שתירץ להלן שם י"ח ב', ד"ה תוס' בד"ה מתחיל ומונה מיד. ולפי תירוצו שם אם ניטמא אחרי שגילה אינו מביא קרבן טומאה לר' אליעזר מחמת נזירות שנייה משום שאין לו מה לסתור מתחילת נזירותו. ברם לפי גירסת כי"ו וד ("ר' יוסה"), הרי קשה להניח שבעל מחלוקתו הוא ר' אליעזר הגדול, ובוודאי צ"ל כאן: ר' אלעזר, כמו שהגיה באו"ש הנ"ל, ופירש שם שר' אלעזר סובר שתגלחת אינה מעכבת, ומביא קרבן טומאה, משום שחלה עליו נזירות שנייה. ואף ר' יוסי סובר שאין תגלחת מעכבת, אבל מכיוון שעדיין יש עליו מצות גילוח ומותר בגילוח מצוה, לא חלה עליו נזירות שנייה לחצאין, עיי"ש שהאריך בזה. ועיין במנחת חינוך, מצוה שס"ח, שתמה על הר"מ פ"ג הי"ח הנ"ל⁴⁰ כיצד יכול לגלח בין נזירות לנזירות, הואיל ואין תגלחת מעכבת, הרי אחרי שנזרק עליו הדם מתגלחת ראשונה כבר חלה עליו השניה, ויהא אסור בתגלחת, משום נזירות שנייה. ואין כאן קושי שבוודאי לא אסרה התורה תגלחת נזיר שכבר נתחייב בה, ומסיים את נזירותו הראשונה כמצוותה.⁴¹ ובספרי זוטא נשא, עמ' 241: מי שאמר הריני נזיר על מנת שאגלח בין נזירות לנזירות,⁴² הואיל והרשות בידו לגלח, יכול תהא הרשות בידו לשתות יין, ת"ל ימי נזרו, לא ישתה יין עד מלאת הימים. ועיין בתוספות י"ד סע"א, סד"ה פשוט, ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם.

footnotes: ⁴⁰ ובאמת אין קושייתו על הר"מ, שהרי כן מוכח בכמה מקומות, עיין במשנתנו פ"ג מ"ב ומקבילות ועוד, ובוודאי שקשה לפרש שכולן כר' אליעזר הסובר שתגלחת מעכבת. ואדרבה על הר"מ עצמו אין הקושי כל כך גדול, שהרי פסק (בפ"ח מה' נזירות ה"ה) שאם לא גילח אינו שותה יין ומטמא למתים עד הערב (והביאו במנחת חינוך בעצמו מצוה שע"ז, י"ט ע"א, ותמה עליו), ונמצא שעדיין עומד במקצת בנזירותו הראשונה עד הערב, אעפ"י שכבר הקריב קרבנותיו (כמו שהעיר הגר"י הוטנר בספרו תורת הנזיר פ"ג ה"ו), אלא שאין כאן קושי כלל, וכמו שכתבנו להלן בפנים. ועל חידוש הר"מ בפ"ח הנ"ל, עיין מ"ש הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ו', פלג ט', וכיוון לאמת. ⁴¹ בספרי נשא פי' ל"ח, עמ' 41: או אפילו אמר הרי עלי חמש נזיריות על מנת שאגלח תגלחת אחת ותעלה לכולם קורא אני עליו כפי נדרו, ת"ל כן יעשה על תורת נזרו. וכאן אפשר היה לפרש שהכוונה לקרבנות, כפי שמוכח מן הלשון "כפי נדרו", אבל מן ההמשך שם בספרי מוכח שמדברים בתגלחת גרידא, והוא מביא קרבנות לכל אחת ואחת, ורוצה לגלח בסוף אחר הנזירות האחרונה. ואפשר שתנא זה סובר שתגלחת מעכבת. ועיין להלן, הע' 42. ⁴² נראה שתנא זה סובר שבסתם אינו מגלח בין נזירות לנזירות (עיין ירושלמי ספ"ב, ומ"ש להלן פ"ה, שו' 29–30), וחולק על הספרי הנ"ל (לעיל, הע' 41), אבל אם התנה במפורש שמקבל עליו שתי נזיריות נפרדות בקיום מצות תגלחת על כל אחת ואחת, הרשות בידו לגלח, אעפ"י שתגלחת אינה מעכבת. ומכל מקום אם שתה יין ביום התגלחת בין שתי הנזיריות לוקה, כפסק הר"מ בפ"ג מה' נזירות סהי"ח הנ"ל (בכל שתי נזיריות). ועיין במחלוקת הראשונים בעניין הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן, עיין סיכום דבריהם בקרן אורה י"ג ב', ד"ה משנה ואילך. ועיין בתוספ' רי"ד י"ג ב', סד"ה הריני.