1. **האומ' ימינה, הרי זו שבועה, שמאלה, הרי זו שבועה.**וכן בירושלמי פ"א סה"ב, ל"ז ע"א: ימינא הרי זו שבועה, שמאלא הרי זו שבועה. אמר ר' מתניה דכתיב וירם ימינו ושמאלו השמים וישבע בחיי עולם (דניאל י"ב, ז'). ובא"י הבדילו בין ימין, שמאל לבין "ימינא" "שמאלה", ואף בדיבור ההמוני הבדילו בכך.¹ ולפ"ז היה אפשר לומר שימינא (ימינה) פירושו הימין הידוע, ושמאלה-השמאל הידוע,² והיינו לימינו של המלאך, ושמאלו של המלאך, ומחמת כינויי כינויים אתינן עלה,³ והוא "דסמיך ליה" שבבבלי נזיר ג' ב'. ועיין ב"ר פמ"ג, ט', הוצ' תיאדור, עמ' 423, ובמקבילות שצוינו שם. ובבבלי נזיר ג' ב': והתניא האומר ימין הרי זה שבועה, מ"ט לאו משו' דסמיך (כ"ה בכי"מ), דכתיב וירם ימינו ושמאלו וכו', לא, משום דימין גופיה איקרי שבועה, דתניא מנין לאומר ימין שהיא שבועה, שנ' נשבע ה' בימינו (ישעי' ס"ב, ח') ומנין לאומר שמאל שהיא שבועה, שנאמר ובזרוע עוזו (שם). ובבבל הרי לא הבדילו בין "ימין" לבין "ימינא", והיא היא. ובמכילתא בשלח, שירה, פרש' ט', עמ' 145: ואין ימין אלא שבועה, שנ' נשבע ה' בימינו. ובמאירי ב' א', ד"ה ויש, הוצ' ר"א ליס, עמ' י"ב: וכן אם אמר ימין ושמאל ונתכון בהם לימין ושמאל האמור בהקב"ה כדכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו,⁴ וכמו שאמרו בתוספתא האומר ימינה שבועה, שמאלה שבועה, אינו צריך הזכרת השם כלל, ומכל מקום אף הם לא אמרוה אלא לקרבן, בשבועת בטוי שיש קרבן בשגגתה, אבל למלקות אינו חייב אלא בהזכרת השם וכו'. ועיין ר"מ פ"ב מה' שבועות ה"ו וה"ד ובהשגות הראב"ד שם ה"ג. ועיין מ"ש על הראב"ד בש"ך יו"ד סי' רל"ז ס"ק ח' אות י"ד (וציין לו בח"ד במקומו, עיי"ש). ובלשון בני אדם "ימינא" (הימין) כוונתו להקב"ה, אלא שחז"ל סמכו אותו למקרא, וכן אמרו בירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ח ע"ג: הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה (דברים ל"ד, י"ב), ייא שלמא על ידא דגברת על ימינא,⁵ כלומר, יהא השלום על היד שגברה על הימין. הרי לך שכיוונו ב"ימינא" לימינו של כביכול.⁶

footnotes: ¹ כמו שהוכח בתרביץ ש"ג ס"ד, תמוז תרצ"ב, עמ' 456, מעדותו של הירושלמי עצמו. ² וכן נחלקו בירושלמי כאן פ"א ה"ג, ל"ז ע"א, על "כאימרא" של משנתנו, לאיזה אימר ידוע כיוון. ³ עיין ירושלמי נזיר פ"א ה"א, נ"א ע"ב. ⁴ וכ"ה גם בספרו לשבועות, עמ' 115. וצ"ל: ובזרוע עוזו, כמו שהוא בבבלי נזיר הנ"ל. וכן מעתיק רבינו בעצמו בנזיר שם. ⁵ כ"ה בשרי"ר, עמ' 183, בעין יעקב לשקלים סי' מ"ג (בדפוסים ישנים), ובמתנ"כ שמו"ר רפכ"ח, כמו שציין באהצו"י, עמ' 101. ולפנינו בירושלמי בכי"ל: עלי' מינא, והמלה "עלי"' כתובה על הגרר, וכנראה שיש כאן "תיקון" במקום "על ימינא". ובדפוסים: עליה מינא. ⁶ עיין בהשגות הראב"ד שהבאנו לעיל בפנים, סד"ה ובמאירי. אבל עיין מ"ש ב"פרקים", ח"א, הוצ' מכון שוקן ירושלים תשכ"ז, עמ' 100.

1-2. **בשם, הרי זו שבועה.**כ"ה ("בשם") בד ובכי"ע. ובכי"ו בט"ס: כשם. ובפפירוסים של ספרי קוסמים ממוצא יהודי אנו מוצאים תכופות את ההשבעה במלה βασυμμ (בשם), βασμα, (בשמא).⁷ ומי שאומר: בשם שאיני אוכל ככר זו, כאילו אומר: אני נשבע בשם שאיני אוכל, דוגמת חוני המעגל שאמר: נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז וכו' (תענית פ"ג מ"ח ומקבילות).

footnotes: ⁷ עיין מ"ש ג' אלון בתרביץ שכ"א, ירושלים תש"י, עמ' 32 ואילך, ומ"ש בתרביץ שכ"ז, טבת תשי"ח, עמ' 184.

2. **לשם, הרי זו קרבן.**בריש תו"כ (פרש' ב' ה"ד, ד' ע"ג): אמר ר' שמעון מנין שלא יאמר לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא יאמר עולה לה' וכו' ת"ל קרבן לה', והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר שם שמים אלא על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירין שם שמים לבטלה. וכ"ה בספרי האזינו פי' ש"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 342, ובמקבילות שצוינו שם. ואמרו בבבלי י' סע"א שמטעם זה תיקנו כינויים, שאם ישתמש במלה קרבן, יבא לומר לה' קרבן, ודילמא אמר לה', ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה. ולפ"ז כשפסקו להשתמש בשם ה', ואמרו במקומו "לשם", הרי אפשר היה לומר: לשם קרבן, ולפיכך הוי "לשם" יד לקרבן. ועיין במשנת יומא רפ"ד, ומ"ש לעיל ח"ד (יומא), עמ' 768.

2-3. **כנדבת רשעים, לא אמ' כלום, שאין רשעים מתנדבין.**במשנתנו פ"א מ"א: כנדרי רשעים, נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.⁸ ובירושלמי שם, ל"ו ע"ד: תני וכנדבותם לא אמר כלום. ושאל הירושלמי: הדא אמרה שהרשעים מתנדבים, כלומר, אתמה. ותירץ: מכיון שהתנדב אין זה רשע, כלומר, והואיל ואמר מפורש "כנדבות רשעים" הרי בהכרח שאין נדבתם נדבה. וכן בתוספות י' א', ד"ה דנזירות: דנדר משמע מה שאדם נודר מדאגת יסורים מעונותיהם, ולא מאהבת המקום, אבל כשרים תופס שפיר, דנדבה משמע מאהבה, דכתיב (הושע י"ד ה') אהבם נדבה, אלמא נדבה משמע מאהבה, וכן בתוספ' קתני כנדבת רשעים לא אמר כלום, לפי שאין הרשעים מתנדבין כלל, ואע"ג דכמה מתנדבים בלשון נדבה ואומרים הרי זו עולה, מ"מ לא מיקרי נדבה, משום שאין עושין מנדבת לבם מאהבה, רק מדאגת יסורים מעונותיהם. ועיין בפיוטי יניי, עמ' קס"ד. ועיין ר"מ פ"א מה' נדרים הכ"ו. וכן הובאה התוספתא ברשב"א ט' א' במשנה, במאירי ב' א' (וכתבו כעין דברי התוספות הנ"ל), בר"ן ובנ"י ט' א', ד"ה כנדרי כשרים.

footnotes: ⁸ עיין בירושלמי במקומו, בבבלי ט' א' וברשב"א שם, ומ"ש בקרן אורה שם בבאור שיטות הראשונים.

3. **כנדבת כשרין, ר' יהודה או' נדר בנזיר וכו'.**במשנתנו פ"א מ"א: כנדרי כשרים לא אמר כלום. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן.⁹ ולפי פשוטו פירושו, כמו שכתב בתוספ' רי"ד פ"א סי' כ"א, שאפילו אמר כן, בשעה שלא היתה לפניו הבהמה בעזרה, נדר בקרבן, שהרי כשרים מתנדבים לפעמים בקרבן (וכגון שהיתה לפניו הבהמה בעזרה), וממילא נתחייב אף הוא בקרבן. ומ"מ תיקן הבבלי (ט' רע"ב): תני נדב, הואיל ואמר כנדבת הכשרים, כוונתו היתה רצויה, עיי"ש. ועיין גם בתוספות י' א', סד"ה דנזירות. ולפ"ז לא חלק ר' יהודה בקרבן, אלא בא להוציא מן התנא שלהלן, שחולק על נזירות, ומשנתנו כר' יהודה, כמו שהעמידוה בירושלמי פ"א ה"א, ל"ו ע"ד. ור' יהודה סובר שמצוה ליזור, וכמו שאמרו בירושלמי נזיר פ"א ה"ו, נ"א ע"ג: תני בשם ר' יודה ראוי היה זה למיתה, אלא שתלת לו נזירותו. מתניתא דר' יודה וכו' (כלומר, משנת נדרים שלנו וכו'). ובתוספת ראשונים ח"ב (חולין), עמ' 226, הראיתי שמסורות חלוקות הן במחלוקת ר' יהודה ור' מאיר; מסורת הירושלמי כאן ומדרש וי"ר רפל"ז, ומדרש תהלים קט"ז, ד', הוצ' בובר, רל"ט ע"א, היא שר' יהודה סובר: טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר (אבל מתנדב כשמביא את כבשתו לעזרה ומקדישה), ור' מאיר סובר טוב מזה ומזה נודר ומשלם. אבל בספרי האזינו פי' ש"ו (הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 286), ובבבלי כאן ט' א', חולין ב' א' ובתנחומא וישלח סי' ח', המסורת היא הפוכה. ושיטת התוספתא היא כשיטת הירושלמי, עיין מ"ש בתס"ר הנ"ל, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 580, ואילך. ועיין בבבלי כאן ט' א' ואילך. ועיין ב"ר פמ"ח, ט"ז, הוצ' תיאודור, עמ' 493, ומ"ש בסה"י לכבוד חנוך ילון, עמ' 176.

footnotes: ⁹ לא בשבועה, שאין הכשרין נשבעין אלא שבועות זירוזין (של מצוה), עיין רשב"א ט' א', סד"ה מתני', בר"ן שם, ובשטמ"ק ט' רע"א. ועיין בסה"מ להר"מ עשין ז', בהשגות הרמב"ן שם, ובהערות הר"ח הילר ז"ל לסה"מ הנ"ל.

3-4. **שחסידין הראשונים היו מתנדבין נזירות, שאין המקום מספיק להביא שגגה על ידיהן וכו'.**וכ"ה ("מספיק") בכי"ע, בקג"נ ובירושלמי. ובכי"ו ובד בטעות: מפסיק. וברייתא זו בירושלמי פ"א ה"א, ל"ו ע"ד, נזיר ספ"א, נ"א ע"ג, בבלי י' א'. ועיין להלן נזיר פ"ד ה"ז ומקבילות. ובקג"נ: שהנזירין הראויין וכו'. ועיין מ"ש בח"א, עמ' 158. ועיין ר"מ פ"ב מה' סנהדרין סהי"ג ומכילתא דרשב"י, עמ' 135, שו' 25.

5. **רבן שמעון בן גמליאל או' כנדבת כשרין, וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, בקג"נ, בירושלמי ובבבלי הנ"ל: ר' שמעון אומ' וכו', והוא ר' שמעון בן יוחאי.

6-7. **שאם ירצה להביא עולה, יביא וכו'.**וכע"ז בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי: ר' שמעון אומר חוטאים היו וכו'.

8-9. **מאשר חטא על הנפש.**בירושלמי מסיים: חט זה על נפשו שמנע עצמו מן היין. ובנזיר שם: חטא זה על עצמו שמנע עצמו מן היין. והנכון כלפנינו, והדרש הוא מן המלה "נפש", שחטא על עצמו בעינוי נפש.¹⁰ ובבבלי י' א' מביא פירוש זה בשם ר' אלעזר הקפר (ספרי נשא פי' ל', עמ' 36, במ"ר פ"י, ט"ו), ועיי"ש בגליון שצוינו המקבילות בבבלי.

footnotes: ¹⁰ עיין תו"כ אחרי מות פרש' ה', פ"ז סה"ג וה"ד, פ"ג ע"א, ירושלמי יומא פ"ח ה"א, מ"ד ע"ד, ובבלי שם ע"ד ב'.

9. **האומ' איני נודר, הרי זה מותר, כבר הייתי נודר, הרי זה אסור.**בח"ד ובעטור בכורים הגיהו "אני נודר" ופירשוה ע"פ הרא"ש שאין נדר בלשון שבועה, עיי"ש. אבל הגירסא "איני" היא גם בד ובכי"ע, וקשה להגיה שלש נוסחאות. ולא עוד אלא שיפה ציווה בעטור בכורים לעיין בירושלמי נזיר פ"א ה"ב. וכ"ה שם (נ"א ע"ב): לא נזרתי מותר, כבר הויתי נזיר הרי זה אסור. ואין ספק שזו היא ההלכה שלפנינו, אלא שנשנית שם לעניין נזירות. ונראה בפירושו שהיה מסרב לאכול את הככר, ואמר איני נודר ולא אכל, עדיין מותר בו, ואין אנו אומרים הואיל ולא אכל, והזכיר נדר, יהא אסור בו. וכן אם מזגו לו את הכוס, ולא שתה, ואמר לא נזרתי, ולא שתה, אינו נזיר (עיין במשנת נזיר פ"ב מ"ג). אבל אם אמר: כבר הייתי נודר, או כבר הייתי נזיר, אעפ"י שלא נדר ולא נזר, אסור, שהרי כוונתו: אפילו לא נדרתי, כבר הייתי נודר עכשיו, כבר הייתי נזיר עכשיו.

10. **קרבן אם טועמו אני, מותר. לא קרבן ולא טעמו אני, אסור.**וכ"ה בד. ובכי"ע: איני קרבן אם טועמו אתה הרי זה אסור. פירושי המפרשים לא נתחוורו אצלי, ושמא כתב הסופר באשגרה ע"פ הסדר של הרישא: מותר... אסור, וכאן צ"ל: אסור... מותר. ואם אמר: קרבן אם טועמו אני, הרי כוונתו שאם יטעם ממנו נעשה עליו שאר הככר קרבן, ואסור בשאר הככר. אבל אם אמר: לא קרבן, ולא טעמו אני, מותר, ודינו כברישא, כאמר איני נודר, ולא טעמו, וכמו שפירשנו לעיל. ושמא צ"ל: [לא] קרבן אם טועמו וכו', עיין מ"ש להלן, שו' 11–14, ד"ה וכן היה.

10-11. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' האומ' מוהי, ודאמ' מוהי, הרי אילו כנוין לשבועה.**בכי"ע: האומ' מוחה ודאי מוחו הרי אילו כינויין וכו'. וצ"ל שם: ודא' (במקום: ודאי). ובמשנתנו פ"א סמ"ב: נדר במוהי¹¹ הרי אלו כנויין לשבועה. ובבבלי י' ב' (בהוצאות שלפנינו): תניא רשב"ג אומר האומר במוהי לא אמר כלום, במומתא דאמר מוהי הרי אלו כנויין לשבועה. ופירש הר"ן שרשב"ג מפרש את משנתנו הנ"ל, ומצריך שיאמר בפירוש במומתא דאמר מוהי, כלומר בשבועה שנשבע משה. ובתשה"ג קהלת שלמה סי' מ"ג, מ"א ע"א: איכא דגרסי, מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר נדר במוהי לא אמר כלום, במומתא דנדר מוהי הרי אלו כנויין לשבועה, ואיכא דלא גרסי מתניתין דלא כי האי תנא, אלא אמרין תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. ובכי"מ שם: תני' א' רשב"ג א' כמואי כמומת' לא א' כלום, א' מואי, מומת' הרי אלו כינויין לשבועה. וכן היתה הגירסא (אלא שלפניהם בבי"ת: במוהי, במומתא) לפני כמה מן הראשונים, עיין בתוספות, בפי' הרא"ש, בר"ן י' ב' (בשם אית דגרסי) ועוד. וכל הגירסאות שבבבלי אינן סותרות את מסורת התוספתא, אלא שעלינו לברר מתחילה מה זה "במוהי". וכבר העירו הראשונים במקומם על הירושלמי פ"א ה"ב, ל"ז ע"א (אלא שנשתבש לפנינו, והנכון הוא בתשה"ג קהלת שלמה שהזכרנו לעיל בפנים): ובתלמוד ארץ ישראל טפי מפרש. נדר במוהי, במומיא דנדר משה ויואל משה. ולפ"ז ברור ש"מוהי" הוא כינוי למשה. ואומר רשב"ג שאם אמר "במוהי" אינו כלום, ודינו כאילו אמר "במשה", ואין ערך לשבועה כזו, אבל אם אמר משה הוי ליה כאילו אמר במי ששלח את משה, והוא כינוי לשבועה.¹² וכן אם אמר "דאמר מוהי" כוונתו לשבועת משה, עיין ע"ז להלן. ובבבלי כ"ב ב': אמר לה במאי נדרת? א"ל (כ"ה בכי"מ, הגאונים והראשונים) באלקי ישראל,¹³ אמר לה אי נדרת במוהי וכו'. ועיין תשה"ג קהלת שלמה הנ"ל ובאוה"ג, עמ' 18–19. ובהגהות מהר"ץ חיות י' ב' כתב: "הרבה פעמים מצינו בש"ס משה שפיר קאמרת, והכוונה שנשבעו ביקרו של משה. ועיין רמב"ם סה"מ מ"ע ז', וז"ל ומזה הצד תשבע אומתינו בשם משה רבינו, מה נכבד שמו כאילו הנשבע, נשבע באדון משה", עיי"ש. ובסה"מ הוצ' הר"ח הילר, ל"ז ע"א: ועל הדרך הזה תשבע אומתנו בשם משה רבנו, וזה ידוע שהנשבע ירצה לומר באלקי משה, או במי ששלח את משה וכו'. ועיי"ש הערה 7. ומקור הר"מ הוא הירושלמי (שבועת ר' חגי) והבבלי (שבועת רב ספרא), עיי"ש בהערה הנ"ל. ולשיטת הר"מ אין זו שבועה גמורה, שהרי השוה אותה שם לנשבע בשמש, ועיין מ"ש בחיבורו פי"ב מה' שבועות ה"ג, ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 105–106, ובהערה 173 שם. ומה שאמרו כאן "מוהי" כינוי לשבועה הוא משום שהוא במקום מומא, מומתא, שבועה בארמית, כמו שפירש בפיה"מ ובחיבורו פ"ב מה' שבועות ה"ה. אבל לשיטת הירושלמי וכמה מן הראשונים היא שבועה ממש,¹⁴ ור' חגי ורב ספרא נשבעו שבועה ממש, דוגמת כמה מן האמוראים שהיו רגילים לומר: האלקים, והאלקים, עיין בקונקורדנציא של קוסובסקי לתלמוד הבבלי, עמ' 1126 ואילך, ערך האלקים (שבועה), והאלקים. וכן אמרו לפעמים: "שבועתה", עיין בבלי שבועות כ"ו א', "מריה כולא" (בבלי כאן כ"ב ב'), "מריה דאברהם" (שבת כ"ב א' וש"נ) וכדומה. ועדיין צריך ברור מה היא כוונת השבועה "דאמר מוהי". וכבר העתקנו לעיל את דברי הירושלמי שהכוונה היא "במומיא דנדר משה ויואל משה". ושאלו שם בירושלמי: ולמה לינן אמרין במומי דנדר שאול, ויואל שאול.¹⁵ ונשאר בקושיא. אבל בשטמ"ק י' ב', סד"ה חרקיא, מביא בשם שיטה (ונשמטה לעיל שם המלה "ירושלמי") ולמה לא תנינן נדר במאול, במאור, נדר במומי דשאול, דכתי' ויואל שאול. וכן במאירי ב' א' (הוצ' ר"א ליס, עמ' י"א): והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר במואי הרי זה נדר, שנאמר ויואל משה, כלומר וכונתו במאי דאישתבע משה. נדר במאול הרי זה נדר, דכתיב ויואל שאול, וכוונתו במאי דאישתבע שאול. והדברים תמוהים, והרי מצינו במקרא כמה מאבותינו שנשבעו (אברהם, יצחק ועוד) ולמה נטפלו דווקא למשה ולשאול. ונראה שלא דברו אלא בהווה, ורוב הנדרים שטיפלו בהם הם המדיר את חבירו שיאכל אצלו, הנודר שלא יאכל ("מרי כולא לא טעימנא ליה", בבלי כ"ב ב'), והנה אצל משה כתוב (שמות ב', כ-כ"א): קראן לו ויאכל לחם. ויואל משה לשבת. ופירשו חז"ל¹⁶ שנשבע לו שאינו זז מאצלו. ובשאול כתיב (ש"א י"ד, כ"ד): ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם וכו'. לפיכך כשאדם מבטיח שיאכל אצל חברו נשבע בשבועת משה, ומשום זה שאל הירושלמי למה לא שנינו כינויים לשבועת שאול, והיינו אם אדם מסרב לאכול אצל חברו הוא נשבע בשבועת שאול.

footnotes: ¹¹ כ"ה במשנה שבירושלמי, שבבבלי, כת"י פרמא ועור. בכ"י קויפמן: במו הן, ובגליון: ס"א במוהא. וכ"ה ("במוהא") בהוצ' לו. ובס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 182: נדרה(!) במוהה. ובמשנה ד' נפולי ואילך: במותא. ובפיה"מ להד"מ שם: במותא, כינוי מומתא, שהוא תרגום שבועה. וכנראה שצ"ל גם במשנה שם: במוהא, ותוקן בטעות "במותא" בהשפעת פירוש הר"מ שם. ועיין גם בתשה"ג שנביא להלן, ובאוה"ג, עמ' 18, 19, ובר"מ פ"ב מה' שבועות ה"ה, ובפיה"מ הוצ' ר"י קאפח, עמ' קט"ז. ¹² עיין מ"ש להלן בשם סה"מ להר"מ. ¹³ ועיין ירושלמי פי"א ה"א, מ"ב ע"ג, ומ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 92, הע' 38–39, ובכי"מ ואצל הגאונים הגירסא בבבלי הנ"ל: "ההוא" (ולא "ההיא"), ובגבר עסיקינן. ¹⁴ ואפשר ש"משה" הוא יד ל"תורת משה", והנשבע בתורה חייב, כתוספתא שבועות ספ"ב (כגירסת הרשב"א, המאירי ונ"י שם), עיין מ"ש להלן, הע' 34, ובבבלי זבחים ע"ז א': תורה, תורה, אימרי בדכרי מיחלפי לך. אבל רש"י שם לא פירש כן. ועיין בבלי עירובין י"ז א'. ובתוספתא חלה פ"א ה"י, עמ' 277: אמר להם (כלומר, ר' ישמעאל) לבוש שלבש בו אבא, וציץ שנתן בין עיניו. ושבועה בציץ היא. כנראה שבועה ממש, בשם שעל הציץ. וכן בבבלי קידושין ס"ו א': הקם להם בציץ שבין עיניך וכו'. וכבר פירש לנכון אברהם קרוכמל (פירושים והארות לתלמוד בבלי, לבוב תרמ"א, עמ' 218) שהכוונה השביע אותן וכו'. ועיין מ"ש פירליס בסה"י לכבוד F. Hommel, אוריענטאליסטישע שטודיען, ח"ב (לייפציג 1918), עמ' 135, ומ"ש ג' אלון בתרביץ שי"ב (ירושלים תש"א), עמ' 271. ¹⁵ וכע"ז מביא בשם הירושלמי בתשה"ג קהלת שלמה סי' מ"ג הנ"ל. ¹⁶ ספרי ואתחנן פי' כ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 41, ובמקבילות, עיין בהערות שם.

11-14. **וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומ' שנים שהיו נודרין זה נגד זה, אמ' אחד מהן לחבירו ככר זה קרבן אם טועמו אני, אמ' לו חבירו אין קרבן אם טועמו אתה, הריני נזיר אם אוכל ככר זו, אמ' לו חבירו איני נזיר אם אכלנו, כל שבטלו דבריו אסור.**ופירושו, שנים שהיו מתעצמין זה נגד זה, אחד אומר שלא יאכל, והשני אומר שיאכל (כלהלן רפ"ב), ואמר הראשון ככר זה קרבן אם אטעום ממנו,¹⁷ וחשיב לו חבירו "אין קרבן אם טועמו אתה", כלומר, אבל אם לא תטעום, הרי הככר הזה קרבן עלי (ומכלל לאו את שומע הן), או שאמר אחד הריני נזיר אם אוכל ככר זה, וחשיב לו חבירו איני נזיר אם [ת]אכלנו, אבל אם לא תאכלנו הרי אני נזיר (וכדלעיל), כל שבטלו דבריו אסור. והיינו אם הראשון ויתר ובטל את הבטחתו, הרי הוא אסור בשאר הככר, והשני מותר בככר. אבל אם לא טעם ונתבטלה הפצרת השני, השני אסור בככר. וכן לעניין נזיר אם אכל הראשון, הראשון נזיר, ואם לא אכל, השני נזיר. וכן פירש בח"ד, והוסיף "כך נר' לפ' ע"פ הדוחק, ואי לאו הכי איני יודע ליה פי' אחר". ואין כאן שום דוחק, אלא שהרב ז"ל היתה דעתו על הבבלי בנזיר ל"ב ב', עיין בעטור בכורים, ד"ה כל, שציין גם לתוספתא נזיר פ"ג הי"ט ששנינו כעין זו, ואמרו שם: ובית הלל אומר אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. והיא "בטלו דבריו" היא "שלא נתקיימו דבריו", עיין מש"ש.

footnotes: ¹⁷ כלומר, אחרי טעימה ראשונה יאסר עלי השאר בקרבן, עיין מ"ש לעיל, שו' 10, ד"ה קרבן.

15. **ר' יהודה או' האומ' ירושלם לא אמ' כלום, עד שיתכוין וידור כנגד ירושלם.**בכי"ע: שלא נתכוון לדור אלא דבר הקרב לירושלם.¹⁸ ועיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"א סמ"ג: ר' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום. וכ"ה ברוב רובן של הנוסחאות. ובכ"י קויפמן: אף האומר ירושלם וכו' (וכ"ה במיוחס לרש"י י"א א', ד"ה אימא סיפא). ועיין בשטמ"ק י' סע"א. ובד' נפולי של משנתנו (וממנו בשאר דפוסים ישנים): האומר כירושלים וכו'. והיא נוסחא משובשת. ובבבלי י"א א' מוכח שלפיכך לא אמר כלום לר' יהודה, משום שאמר ירושלם בלי כ"ף הדמיון, ושאלו: וכי אמר כירושלים לר"י מי מיתסר ? והתניא ר' יהודה אומר האומר כירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים וכו', תרי תנאי אליבא דר' יהודה. וכן הסיקו בבבלי קידושין נ"ד א', ומבואר שם שלפיכך לא אמר כלום, אפילו אמר "כירושלים", משום שאין מועלין בדברים שבאו משיירי הלשכה. ועיין בקרן אורה כאן י"א א'. ובירושלמי פ"א ה"ג, ל"ז ע"א: ר' יודה אומר האומ' כירושלים לא אמר כלום שלא נתכוון זה אלא לעצים ואבנים שבה. וכן מעתיק הרשב"א י' סע"א בשם הירושלמי, אלא שברשב"א: האומר ירושלם (ולא: כירושלם) לא אמר כלום וכו'. ובמאירי ב' א' (הוצ' ר"א ליס, עמ' י"ד): ור' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום, ופירשוה בגמרא אפי' אמר כירושלם, שלא נתכוון אלא לעצים ולבנים שבה וחומותיה, שאינן קדושות. וכנראה, שכיוון כאן לירושלמי (עיין לעיל בסמוך שם), וצרף לה פירוש ע"פ הבבלי. ובירושלמי לא נזכרו "וחומותיה" כלל. והפירוש הפשוט הוא שלא נתכוין לדבר הקרב בירושלים, אלא לעצים ואבנים שבתוך העיר¹⁹ (וחומות ירושלים, מאן דכר שמן).²⁰ ובתוספתא שלפנינו, כנראה, צ"ל: עד שיתכוין וידור כנגד [קרבנות] ירושלים.²¹ ובכי"ע שמא צ"ל: [עד] שלא יתכוין לדור אלא וכו', כעין מסורת הבבלי הנ"ל.

footnotes: ¹⁸ אצל צוקרמנרל נשמטה כאן בבא שלמה ע"י הדומות. ¹⁹ וכן במאירי קידושין, ריש עמ' 267: וכן כהיכל, כירושלם, שמשמען של אלו כדבר הקרב בהן, ולא כעצים ואבנים שבה. ועיין בתוספות רי"ד פ"א סוף סי' כ"ז. ²⁰ ובירושלמי לעיל שם מבאר את משנתנו: כירושלם. כקרבנות ירושלם. ²¹ עיין לשון הירושלמי שהבאנו לעיל, הע' 20.

16-17. **מודים חכמים לר' יהודה באומ' קרבן, עולה, מנחה, חטאת, תודה, ושלמים, שני אוכל לך שמותר, שלא נתכוין לידור אלא לקרבן עצמו.**וכ"ה בד, אלא ששם: שאיני אוכל לך וכו'. ובכי"ע: מודים חכמים לר' יהודה באומר קרבן עולה ומנחה חטאת עולה (צ"ל: תודה) ושלמים שאוכל לך שהוא מותר, שלא נתכוון לידור אלא קרבן עצמו. וצ"ל שם: לקרבן (למי"ד במקום בי"ת, כמו שהוא מצוי במשנה ובתוספתא) עצמו. ואצל צוקרמנדל נשמטה בבא שלימה. ובמשנתנו פ"א מ"ד: האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה שלמים שאיני (נו"א: שאני) אוכל לך אסור. ר' יהודה מתיר. ובבבלי י"ג א': והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה וכו' שאוכל לך שמותר, שלא נדר זה אלא בחיי קרבן. ובירושלמי פ"א ה"ד, ל"ז ע"א: כל עמא מודיין הקרבן מותר, כקרבן אסור, מה פליגין קרבן, ר' יהודה אומר האומר קרבן כאומר הקרבן, והוא מותר, ורבנין אמרין קרבן כאומר כקרבן, והוא אסור. ולכאורה צריך להגיה בתוספתא: באומ' הקרבן, העולה וכו', אבל קשה להגיה שלש נוסחאות. ושמא מבדילה כאן התוספתא בין "שאני אוכל לך" לבין "שאיני אוכל לך", ואם אמר "קונם" אסור בין כך ובין כך, ותופסים אותו משום יד לשבועה, כשיטת רוב הראשונים (עיין ר"ן ב' ב' ועוד). ברם אם אמר קרבן שאיני אוכל לך אנו אומרים שנשבע בחיי הקרבן,²² והגירסא הנכונה היא בד: שאיני אוכל לך, ואף בכי"ו "שני" הוא קיצור במקום "שאיני", עיין בח"ד. ועיין מ"ש להלן, שורה 31–32, ד"ה בנדרים. ועיין בפ"ב מ"ב ובר"מ פ"א מה' נדרים הי"ט ובכ"מ שם, ולהלן בתוספתא בסמוך.

footnotes: ²² עיין מ"ש על כ"ז בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 99 ואילך.

17-21. **ירושלם, לירושל', בירושלם, היכל, להיכל, בהיכל, מזבח, למזבח, במזבח, אימרא, לאימרא, באימרא, דיריים, לדירים, בדיריים, עצים, לעצים, בעצים, אישים, לאישים, באישים, בזכין, לבזכין, בבזכין, כולן שני אוכל לך אסור, [לא אוכל לך מותר].**המוסגר הוא בד, אלא ששם מפורש: שאני אוכל לך אסו'. אבל בכי"ע: ירושלם לירושלם כירושלם וכו' כהיכל וכו' כמזבח וכו' כאישים וכו' כעצים וכו' כאימרא וכו' כדיריים, בזיקים לבזיקים כבזיקים כולם אף על פי שלא אוכל לך אסור. וכן גרסו (בכ"ף) בבבלי י"ג א', והסיום שם כגירסת ד. ושם מסורת אחרת. ולפי גירסת ד וכי"ו הפירוש, כמו שפירשנו ברישא, שאם אמר "לא אוכל לך" הוא נשבע בכל הנמנים לעיל,²³ ולא אמר כלום. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ב ופ"א מ"ג, ודווקא אם אמר בכ"ף הדמיון: כירושלים, כהיכל כמזבח כאימרא, כדירין וכו' אסור, אבל אמר סתם, או בלמי"ד, או בבי"ת (למי"ד=בי"ת, כמצוי במשנה ובתוספתא) הוא לשון שבועה, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 100, הערה 129 (עיי"ש מ"ש על הבבלי יומא פ"ד א' ומקבילה). אבל הואיל ובכי"י אין להבחין לפעמים בין בי"ת וכ"ף, הרי אפשר שצריך להגיה ע"פ הבבלי י"ג א'. וצ"ע.

footnotes: ²³ על השבועה בהיכל, עיין בבלי קידושין ע"א א', ומ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 107 בהערה. ועיין במשנת כתובות פ"ב מ"ט וכריתות ספ"א. ועל השבועה בכלי שרת (בגדי כהונה), עיין מ"ש לעיל ח"ב (חלה), עמ' 800, הע' 45.

21-23. **חולין, לחולין, בחולין, בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך, מותר. [לא] חולין שאוכל לך, אסור, חולין שאוכל לך, לא יאכל לך, מותר. לא אוכל לך, מותר.**בד גורס ברישא בטעות: ובין שלא אוכל לך אסו'. וכן בכי"ע: חולין החולין לחולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך אסור. לאו חולין שאוכל לך אסור, לא יאכל לך מותר. ובד: חולין שאוכל לך אסור. לא יאכל לך וכו'. והשלמתי במרובעים: [לא] חולין ע"פ ד וכי"ע. וגירסת כי"ו משובחת מכל הנוסחאות. ובשטמ"ק י"א ב' (בשם שיטה): כן מצאתי בפ' אחר הגיר' (כלומר, בבבלי) בסיפא לחולין שאוכל לך אסור, מכלל לאו אתה שומע הן, כלומר, לא חולין ליהוי אלא קרבן וכו', אם כן תיקשי ליה רישא דקתני לחולין שאוכל לך אסור. ונר' לר' דלא גר' ליה, דבתוספת' אינו. ה"ג לא לחולין לא אוכל לך מותר, דלא איירי כלל בשל חבירו (עיין לעיל שם בשטמ"ק בשם הרי"ץ), ומכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן, והכי תניא בתוספתא. ונראה שגרס כגי' כי"ע בסיפא: לאו חולין שאוכל לך אסור, לא יאכל (כלומר, אם אמר: לאו חולין לא אוכל לך) לך מותר. ועיין ר"ן י"א ב', ד"ה לחולין. ובירושלמי פ"א ה"ד, ל"ז ע"א: חליל, החליל, לחליל, בחליל, בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך, מותר. לחולין שאוכל לך אסור, חולין שאוכל לך מותר. ואשר לרישא, אפשר שאין זה עניין כלל לברייתא שלנו, ושם הכוונה לחליל של קרבן, כמו שרצה לפרש בשי"ק ד"ה חליל, ואם אמר כחליל (בכ"ף הדמיון) אסור, משום שחליל הוא כלי שרת (עיין בבלי סוכה נ' ב'), והוי כנדר באחד ממשמשי המזבח, ואסור, כמשנתנו פ"א מ"ג. אבל אם אמר חליל, החליל וכו' מותר, משום שנשבע בחליל, כלעיל, שו' 16, ואילך. אבל מסתבר יותר שיש כאן ט"ס: וצ"ל: חלין החלין וכו'.²⁴ ועיין במלונו של בן יהודה, עמ' 1574, הע' 2 (חלילה=לחליל). ובמשנתנו פ"א מ"ג: האומר לא חולין לא אוכל לך וכו' אסור. ובמשנה שבבבלי: לחולין שאוכל לך וכו'. ובכי"מ: לא חולין שאוכל לך וכו'. ובבבלי שם י"א א': סברוה מאי לחולין לא לחולין ליהוי אלא קרבן, מני מתני' אי ר' מאיר, לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו'. ובמיוחס להריטב"א שם מגיה, והדברים שם משובשים, אלא שכוונתו ברורה, והיינו שהתלמוד גרס במשנתנו כמו שהוא ברוב הנוסחאות: לא חולין לא אוכל לך, ודייק "מה שלא אוכל יהא חולין, אבל מה שאוכל, קרבן", ומכאן שאנו אומרים מכלל לאו אתה שומע הן. ועיין ירושלמי פ"א רה"ג וה"ד, ל"ז ע"א, וא"צ להגיה שם. אבל הדיבור "לא חולין שאוכל" כמפרש "קרבן", ואינו עניין למכלל לאו אתה שומע הן.²⁵ ובתוספות רי"ד פ"א סי' כ"ז פירש ש"סברוה" של תחילת הסוגיא אין לה עמידה,²⁶ ולאו מילתא היא, כרוב "סברוה" שבתלמוד,²⁷ ובמסקנא סובר התלמוד שלא חולין הוא כמפרש "קרבן", ואינו עניין למכלל לאו אתה שומע הן. ולהלן שם י"א רע"ב: תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. לחולין שאוכל לך אסור,²⁸ לחולין לא אוכל לך מותר. ולפי רב אשי במסקנה שם סוברת ברייתא זו שאין אומרים מכלל לאו אותה שומע הן, וברישא אפילו אמר חולין שלא אוכל לך מותר, אף שמוכח מדבריו שדווקא מה שלא יאכל יהא חולין, אבל מה שיאכל יהא קרבן, לא אמר כלום, ואין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן. ואם אמר: לחולין (=לא חולין) שאוכל לך אסור, דהוי ליה כאומר במפורש: קרבן שאוכל לך. ובסיפא כשאמר: לחולין לא אוכל לך, מותר, אף שמשמע מדבריו שמה שיאכל יהא קרבן, אינו כלום, שאין אנו אומרים מכלל לאו אתה שומע הן. ולפ"ז מתאימה גירסת הרישא של התוספתא בכי"ו לברייתא שבבבלי הנ"ל. ובמציעתא צריך לתקן בכי"ו ע"פ ד וכי"ע: לא חולין שאוכל לך אסור, והאומר "לא חולין" כאומר קרבן, בפירוש. והסיפא היא כעין הרישא, והיא מבארת שאם אמר "חולין" אין הבדל בין אם סיים "שאוכל לך" לבין "לא יֵאָכֵל לך" ולבין "לא אוכל לך", והכל מותר כברישא. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 622 ואילך, ודבריו ז"ל לא נתחוורו אצלי.

footnotes: ²⁴ כלומר, חולין, החולין וכו'. ועיין ר"ן י"א ב', סד"ה לחולין, מ"ש בשם הראב"ד, ושמא היתה הגירסא לפניו כן (חלין במקום: חולין), ולפיכך פירש מה שפירש. ²⁵ ונסתלקה קושיית הר"ן י"א ב', ד"ה לחולין. ²⁶ ועיין במעשה רוקח על הר"מ פ"א מה' נדרים ה"כ מ"ש בשם כ"י שהביא בשם שערי נדרים לר' מרדכי בר' יוסף. ²⁷ עיין בתוספות כאן י"א רע"א, ד"ה סברוה, ובתוספ' ב"ב ב' א', ד"ה סברוה, ובר"ן כאן ובהגהות ר"ב רנשבורג להר"ן שם. ²⁸ ומעיר הר"ן שם: כך היא הגירסא ברוב הנוסחאות. ואף בתוספות רי"ד פ"א סי' כ"ז מעיד: כך מצאתי כתוב בספרים.

23. **לא עולה לא אוכל לך, ר' יעקב אוסר, וחכמים מתירין.**בד: לא לעולה עולה אוכל לך וכו', וצ"ל: לא לעולה שלא אוכל וכו'. ובכי"ע: לעולה לא יאכל לך וכו', ואף שם לעולה היא לעולה, לא עולה. ור' יעקב ששונה תכופות משנת ר' מאיר סובר שמכלל לאו אתה שומע הן, ואם אמר לא עולה לא אוכל לך, הרי משמע שמה שיאכל היא עולה, ואסור. וחכמים חולקין וסוברין שאין אומרין מכלל לאו אתה שומע הן, וכברישא לעיל, עיין מש"ש. ובמשנתנו ספ"א: לא קרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר.

24. **האומ' הרי הוא עלי, אע"פ שלא הזכיר קרבן וכו'.**כ"ה בד (אלא ששם חסר: האומ'), בקג"נ ובכי"ע (ושם: אם אמ' הרי וכו'). ובכי"ו בטעות: אע"פ שהוא הזכיר (והמלה "קרבן" חסרה שם). ועיין בלשון משנתנו פ"א סמ"ג ומ"ש להלן בסמוך.

**הרי זה נדר.**וכ"ה בד. ובכי"ע: הרי הוא נזיר. וכל המפרשים המשיכו את המלה "קרבן" שלהלן לכאן, כלומר, הרי זה נדר קרבן. אבל בבבלי ו' א': הרי הוא עלי, הרי זה (כ"ה בכי"מ ובראשונים) עלי אסור, מפני שהוא יד לקרבן וכו', טעמא דאמר עלי, הוא אסור וחברו מותר, אבל אמר הרי הוא, שניהן אסורין, דדילמא הרי הוא הקדש קאמר. ועיין גם בר"ן ט' א', ד"ה כנדבותם, ובתוספות שם, ד"ה כנדרי, ומ"ש בשם הרשב"ם שם. ומכאן שדווקא אם הזכיר כנדרי רשעים, או כנדבות כשרים, חייב בקרבן. ועיין גם להלן פ"ב ה"ט, ובירושלמי פ"ד ה"ב, ל"ח ע"ג, כתובות פי"ג ה"ב, ל"ה ע"ד, והשוה הלשון בבבלי כאן ל"ה א' ושבועות כ"ב סע"א. ומטעם זה מחק הגר"א ז"ל את המלה "קרבן". ושמא צ"ל: נדר [ב]קרבן, כמשנתנו פ"א סמ"ג, והתוספתא כאן נקטה את לשון משנתנו. ונ"ל יותר שצריך למשוך את המלה "קרבן" לבבא שלהלן, וכן מוכח שם מן הלשון, עיין מ"ש להלן בסמוך.

24-25. **קרבן כבשר אמי, וכבשר אחותי, כערלה, וכלאי הכרם, מותר, שלא הקדיש כלום.**כ"ה ("כערלה") בד, בכי"ע ובקג"נ (ובשניהם: כעורלה), ובכי"ו בטעות: בערלה. ובכי"ע הסיום הוא: שלא נתנדב זה כלום. ובקג"נ: שלא התנדב זה... ובמשנתנו רפ"ב: ואלו מותרין וכו' כבשר חזיר וכו', האומר לאשתו הרי את עלי כאמא, פותחין לו פתח ממקום אחר, שלא יקל ראשו לכך. ובבבלי י"ד א': ורמינהו הרי את עלי כבשר אימא, כבשר אחותי, כערלה, וככלאי הכרם, לא אמר כלום. ובירושלמי פ"ב ה"א, ל"ז ע"ב: האומר לאשתו הרי את עלי כאימא, ביאתך עלי כביאת אימא, כבשר אימא לא אמר כלום. אמר הככר הזה עלי כביאת אימא מהו וכו', עיי"ש במפרשים. ומלשון התוספתא: מותר, שלא הקדיש כלום [או שלא נתנדב (התנדב) זה כלום] נראה שאין כאן הכוונה שאמר כן לאשתו, אלא שאמר כן על ככר, או על בהמה, ואמר במפורש: קרבן כבשר אמי וכו', מותר, מפני שאין כאן הקדש, ודינו כאומר בקרבן, בשעה שלא נדר אלא בקרבנות של מלכים (עיין פ"ב מ"ה), וקרבן כבשר אימא, אינו כלום. ובמיוחס להריטב"א רפ"ב: כבשר חזיר, כע"ז, כעורות לבובין וכו', פי' שאומר מה שאוכל משלך יהא אסור עלי כאחד מכל אלו, שהן דברים האסורים, לא אמר כלום וכו'. ואע"ג דכי אמר דבר זה עלי אסור לחוד, מיחייב משום ידות, התם משום דאמרינן מסתמא דאסור בקרבן קאמר, אבל השתא דפריש כחזיר הפסיד דברו²⁹ הא' (=הראשון) וכו', וא"כ קונם דהוי איסור חפצא היכי שייך לומר שיהא איסור כנבלה.³⁰ ובתשב"ץ ח"ב סוף סי' כ"ה פקפק בזה, ובשו"ת מהרלב"ח סי' כ"ז, ל"ד רע"ב, נטה לאסור (ועיין במל"מ פ"א מה' נדרים ה"ז), אבל במחנה אפרים ה' נדרים סי' י"א הוכיח מדברי הראשונים שאפילו בכגון דא מותר, ומוכח מדבריו שאפילו הזכיר קרבן מפורש אינו כלום, הואיל וסיים "כבשר אימא", עיי"ש ד"ה איברא, מ"ש על משנת מנחות פי"ב מ"ג ובבלי שם ק"ג א'. ואף בכנה"ג בהגהות הטור יו"ד סי' ר"ה, אות ד', הכריע כן, ולפי פירושנו הכל מפורש בתוספתא כאן. ועיין בס' חקרי לב יו"ד ח"ב סי' ל"ג, ס"א ע"ד, שהעיר על הרשב"ש סי' קמ"ז: ועמד ואמר לו הרי בתך אסורה לי כבשר חזיר, וקצת מהחכמים בעיניהם אמרו לו שהיא מותרת וכו'. תשובה אלו התלמידים שלא שמשו כל צרכם וכו', ואסר משום שמחמירין על ע"ה. ולשיטת אביו יש כאן חשש נדר גמור. ועיי"ש בחקרי לב מ"ש בשם הרדב"ז ועוד, עיי"ש.

footnotes: ²⁹ וכן ברמב"ן כאן י"ד א': דאי נדרא לאו במידי דתפיס הוא, כי אמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שנדור בו אמאי מתפיס, הו"ל כמאן דאמר כיום אסור, דלאו כלום הוא וכו', עיי"ש. וכן בחידושיו לשבועות כ' ב': אבל פירשו ותלאו בדבר האסור, כגון שאמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום הכפורים מותר. ועיין בבלי שבועות כ' ב' וברש"י ובתוספות שם, ד"ה דכי, ובלשון תשובת רב האיי שהביא הרמב"ן כ' סע"ב וברשב"א שם. ³⁰ ועיין להלן בסמוך מה שכתב בשם רבו, והשוה לשון הריטב"א בקידושין נ"ד א' (בשם רבו).

25-26. **הנודר מן התורה, הרי זה מותר, מן הכת' בתורה אסור. מן התורה ומן הכתוב אסור.**וכ"ה בד, אלא ששם: ומן הכתוב בה אסור. ובכי"ע: בתורה ובכתוב בה אסור. וכנראה שצ"ל: הנודר בתורה וכו' בכתוב בתורה וכו' בתורה ובכתוב בה וכו'. כסיגנון התלמודים. ובירושלמי פ"א ה"ג, ל"ז ע"א: בתורה, הרי זה מותר. בקדושת תורה.³¹ בכתוב בה, הרי זה אסור. בקרבנות הכתובין שבה. אית תניי תני בתורה ובכתוב בה, הרי זה מותר. ר' אבין בר כהנא אמר דר' שמעון היא, אמר ר' יוחנן דברי ר' שמעון נמצא שאין בידו חיטין ופטור על השאר. אמר ר' יוסי דברי הכל היא, בתורה בקדושת תורה, בכתוב בה, בקדושת כתוביא.³² ולפי ר' יוסי הואיל והזכיר גם "בתורה" אנו מניחין שכיוון לקדושת התורה ולקדושת הכתוב בה, ואף החכמים מודים שהוא מותר. והראב"ד הביא ראיה מן הירושלמי שבמתפיס בנדר אנן קיימין ("בקרבנות הכתובין בה"), עיי"ש בהשגות הנ"ל (לעיל סוף הערה 31) ובראשונים הנ"ל (לעיל הערה 32),³³ והר"מ פי"ב מה' שבועות ה"ד וה"ה פסקה לעניין שבועה בתורה,³⁴ ובפ"א מה' נדרים הכ"ז ואילך פסקה לעניין נדר (עיין מ"ש להלן בשם הבבלי). ובבבלי י"ד ב': תניא הנודר בתורה לא אמר כלום,³⁵ במה שכתוב בה, דבריו קיימין. בה ובמה שכתוב בה, דבריו קיימין. קתני במה שכתוב בה דבריו קיימין, בה ובמה שכתוב בה צריך למימר וכו', עיי"ש מה שתירצו.³⁶ ומן הירושלמי הנ"ל אנו רואים שרבותא גדולה היא בברייתא זו, שהרי יש ברייתא אחרת שחולקת עליה, עיין מ"ש לעיל ובקרן אורה בסוגיין י"ד ב', ד"ה הנודר. ואין להסיק שהתוספתא שלנו היא ברייתא בבלית, שהרי בירושלמי אמרו: אית תניי תני וכו' הרי זה מותר, ומכאן שהיה תנא ששנה: הרי זה אסור, כלפנינו בתוספתא. ואפשר שכן היה מפורש בירושלמי: אית תניי תני בתורה ובכתוב בה הרי זה [אסור. ואית תניי תני הרי זה] מותר, כסיגנון הירושלמי בכמה מקומות.

footnotes: ³¹ המלים "בקדושת תורה" חסרות בכי"ל, והושלמו בגליון ע"י הסופר עצמו. ובאמת קיימת שם השמטה יותר גדולה, וצ"ל: [בתורה, הרי זה מותר. בכתוב בה, הרי זה אסור] בתורה, הרי זה מותר, בקדושת תורה וכו', וכן מעתיקים בשם הירושלמי הרמב"ן י"ד סע"א, הרשב"א י"ד ב' ועוד. ועיין מאירי ור"ן י"ד ב', ד"ה ה"ג. ובהשגות פי"ב מה' שבועות סה"ד העתיק רק את סוף דברי הירושלמי. ³² עיין בשי"ק, ד"ה א"ר יוסי, מה שתמה על הרשב"א. ברם הרשב"א היתה לו גירסא אחרת בירושלמי, ולא גרס שם "דברי הכל היא" (הגירסא הנכונה ברשב"א היא בשטמ"ק, עיי"ש י"ד ב' בהערת המו"ל). ופירש שרברי ר' יוסי עונים על הרישא, והוא מפרש למה בתורה מותר ובכתוב בה אסור, וחולק על באור סתם התלמוד לעיל שם. ועיין גם במאירי י"ד ב', הוצ' ר"א ליס, עמ' נ"ז, ושבועות עמ' 45. ³³ ובמאירי כאן ושבועות הנ"ל מעתיק בשם הירושלמי: ככרי כתורה וכו', והוא, כנראה, הוספת פירוש של רבינו, כרגיל אצלו, ועיין להלן פ"ב, הע' 34. ³⁴ ועיי"ש מה שחילק בין התורה ושאר המקרא, ועיין רשב"א י"ד ב'. ובח"ד כתב על מרן בכ"מ שכיוון לתוספתא כאן, ונדחק ליישב את הגירסא שלפנינו ("מן התורה"). ברם בכ"מ שם לא כיוון לתוספתא כאן (עיין מ"ש מרן בבדק הבית טיו"ד סי' רי"ב) אלא לתוספתא שבועות ספ"ב, וכגירסת הרשב"א, המאירי ונ"י כאן (י"ד ב') עיי"ש, ובמאירי שבועות, עמ' 45, ולפנינו בתוספתא משובש, עיין מ"ש בתס"ר במקומו, עמ' 176, ועיין לעיל, הע' 14. והר"מ שהזכרנו בפנים פסק שאינו חייב אלא דווקא אם נשבע במה שכתוב בה, אבל אם נשבע בתורה סתם דעתו על הגוילין, וטעמו הוא משום שפירש את הבבלי כאן גם בשבועה, והבבלי חולק על התוספתא, עיין בראשונים בסוגיין. אבל אם נפרש את הבבלי בנדר גרידא, הרי אפשר שבשבועה חייב אפילו בנשבע בתורה סתם, ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב סי' קכ"ב שנביא להלן. ועיין מאירי שבועות, עמ' 46, ד"ה יראה לי. ³⁵ עיין מ"ש לעיל, הע' 34. ³⁶ ודברי הבבלי שם אפשר לפרש בין בנדר ובין בשבועה, עיין מ"ש לעיל הע' 34. ועיין בראשונים י"ד ב' ובשו"ת הריטב"א סי' מ"ג, הוצ' הר"י קאפח, עמ' מ"ג.

27-28. **אי זהו אסור הכת' בתורה, האומ' הרי עלי שלא לוכל בשר ושלא לשתות יין כיום שראיתי את ירושלם חריבה, וכיום שנהרג בו פלני, אסור.**וכ"ה ("וכיום") בד. וכן בכי"ע: כיום שנהרג וכו'. ובכי"ו בטעות: וביום.³⁷ ובירושלמי פ"א ה"א, ל"ו ע"ג: ר' יוחנן אמר לוקין על האיסרות, ר' אלעזר אמר אין לוקין וכו'. אי זהו איסר (במדבר ל', ג'), ככר זה עלי כיום שמת בו אבא,³⁸ כיום שנהרג בו פלו', כיום שראיתי ירושלם חריבה, זהו איסר שאמרה התורה. ר' בא בשם ר' יוחנן ורב תריהון אמרין והוא שיהא נדור באותו היום. ר' יוסי בעי אם בשיהא נדור באותו היום למה לי איסר, וימר באותו היום.³⁹ איסר זו שבועה וכו', אמרו בלשון נדר את תופסו בלשון נדר, אמרו בלשון שבועה, את תופסו בלשון שבועה וכו'. והרמב"ן (שבועות כ' א') העתיק את כל הפיסקא הנ"ל מן הירושלמי, והוסיף: כתבתי זה הירושלמי, לפי שהוא מעניין הלכה זו. ועיין להלן שם בדברי ר' יוסי בירושלמי, והביאו הרמב"ן, הריטב"א ונ"י כאן ט"ז ב'. והלשון המתוקנת בירושלמי היא בנ"י שם: "איסר שבועה, מבטא שבועה [וכו']. ר' יוסי פתר לה כולה (ב"ה בכל הראשונים הנ"ל) באיסר. איסר הרי עלי, איסור (צ"ל: אסור). הרי עלי איסר, אסור. שבועה הרי זה עלי אסור. הרי עלי שבועה אסור. כלומר, דאפי' אמר שבועה בלשון עלי, אסור".⁴⁰ והדברים לקוחים מן הרמב"ן כמו שכתב רבינו לעיל שם, עיי"ש ברמב"ן ובמיוחס לריטב"א בסוגייא זו. ולשיטת ר' יוסי בירושלמי הנ"ל אין צורך שיהא נדור באותו היום, וסבירא ליה כמ"ד לוקין על האיסרות אפי' בלא התפסה,⁴¹ והברייתא שם מלמדת שאם לא אכל בשר ולא שתה יין ביום שמת בו אביו, או ביום שנהרג פלוני אוהבו, ואמר אח"כ: הרי עלי שלא לוכל בשר כיום וכו', חל האיסור. ואינו דומה לרישא, למתפיס בבשר חזיר וכדומה, ושם ביטל דבורו האחרון את הראשון, ולא אמר כלום, משום שהאיסור אינו שלו, אלא התורה היא שאסרה, ואין אדם יכול לאסור על עצמו כאיסורי תורה, אבל אם אמר הרי עלי שלא לוכל בשר, כיום פלוני שלא אכלתי בו בשר, זהו איסור האמור בתורה, ודינו כאילו אמר סתם הרי עלי שלא לוכל בשר, שאסור משום יד, לשיטת ר' יוסי. אלא שהברייתא משמיעה לנו שאפילו אם אמר כיום שנהרג בו פלוני, אין דינו כמתפיס בהיתר,⁴² הואיל ואמר מפורש: הרי עלי שלא וכו', (או ככר זה עלי, לגירסת הירושלמי), וכוונתו ברורה. ובס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 182: לקו' (כלומר, כמו שאמרו) איזה הוא איסר ביום שחרב בית המקדש ביום שמת בו ר' פלוני הרי עלי שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין. ובבבלי י"ב א': מתיבי איזה איסר האמור בתורה אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו רבו,⁴³ כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראיתי ירושלים בחורבנה. ואמר שמואל והוא שנדור באותו היום. ועיין שבועות כ' א', כ' ב', ברש"י, ברמב"ן, ברשב"א ועוד שם. ומכל מקום לא הזכירו לא בתוספתא ולא בירושלמי ולא בפיסקא של רב חפץ הנ"ל את גדליה בן אחיקם, ולפי זה אין מקום לתירוץ הבבלי כ' ב'. ברם לגירסת הגאון (הובא ברמב"ן ורשב"א שם), אין הקושיא נוגעת לעצם העניין של נדור ובא מאותו היום. ועיין בר"ח שם. וצ"ע.

footnotes: ³⁷ אבל גם בס' המצות לרב חפץ: ביום וכו' ביום וכו', עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ובס' המצות. וכן בקג"נ:... שהיא חריבה וביום שנהר... ³⁸ ומכאן שנהגו לצום. ועיין בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז, פ"ג ע"ב, בשרי"ר שם, עמ' 203, שו' 8, וכאן פ"ח ה"א, מ' ע"ד. אבל לפי גירסת התוספתא והבבלי (עיין להלן) הכוונה לבשר ויין גרידא, עיין ר"ח שבועות כ' ב'. ואעפ"י ששנו בבבלי: כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, לא נקטוהו אלא אגב אחריני. ³⁹ כלומר, ולמה לו לומר בפירוש ככר זה עלי, עיי"ש במה"פ, ד"ה וימר. ועיין ברמב"ן כאן י"ד א' ושבועות כ' א' ורשב"א שם. ⁴⁰ עיין בבבלי שבועות כ' א', כ' ב'. ⁴¹ עיין בק"ע ובשי"ק כאן, ד"ה לוקין. ועיין בפירושו ליבמות פי"ג סה"ב ובפ"מ שם. ⁴² וחולקת על הבבלי י"ב א'. ובירושלמי לא נזכר כלל כל העניין ההוא. וסובר ר' יוסי שאם אמר מפורש "הרי עלי שלא לוכל בשר כיום פלוני שלא אכלתי בו בשר" (מדעתי), הוא מקבל עכשיו בנדר, ואסור. ועיין מ"ש לעיל סוף שו' 24–25, ד"ה ובתשב"ץ. ⁴³ בשבועות כ' א': שמת בו פלוני, ולהלן שם כ' ב': כיום שנהרג בו פלוני, כלשון התוספתא והירושלמי.

28-30. **חומר בנדרים מבשבועות ובשבועות מבנדרין, שהנדרים נוהגין ברשות ובמצוה, מה שאין כן בשבועות.**ולהלן בתוספתא נותן התנא דוגמאות לכך. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: וחומר בנדרים מבשבועות כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה וכו', בנדרים אסור, בשבועות מותר וכו'. ועיין להלן שבועות פ"ד ה"ב ובמשנה שם פ"ג מ"ו ובירושלמי ובבבלי שם וכאן. ועיין תו"כ, חובה, פרש' ט' ה"ו, כ"ג ע"ג, ספרי מטות פי' קנ"ג, ירושלמי פ"ב ה"ב, ל"ז ב'. והברייתא שלנו בבבלי י"ג ב', ט"ו א', שבועות כ"ה א'.

30-31. **חומר בשבועו', שהשבועות נוהגות בדבר שיש בו ממש ובדבר שאין בו ממש.**ולהלן ניתנו דוגמאות לכך. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: זה חומר בשבועות מבנדרים, ועיין בסמ"א שם. ועיין שבועות פ"ג מ"ה. ואף בבא זו בבבלי כאן ושבועות הנ"ל. ועיין בתוספתא שבועות פ"ד ה"ב-ה"ה הנ"ל.

31-32. **בנדרים כיצד, אמ' קונם סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפלין שאיני נותן, אסור בנדרי' ומות' בשבועו'.**כ"ה בד, וכע"ז גם בכי"ע ובקג"נ, ובכי"ו נשמט כ"ז ע"י הדומות. ובכי"ע ובקג"נ: שאני (במקום: שאיני). וזו היא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ב, ושם: תפילין שאני מניח. אבל במשניות מטיפוס א"י:⁴⁴ נותן.⁴⁵ ואשר ל"שאני" הרי בד' נפולי, במשנה שבירושלמי ועוד: שאיני, ובהוצ' קויפמן: שני וכן גם בכ"י פרמה, אלא ששם תלויה אל"ף בין השורות, ועיין גם לעיל, שו' 20. וחילוף זה: שאני, שאיני, שני, מצוי בכל המסכת במשנה, בתוספתא, בירושלמי ובבבלי, וכן במקומות אחרים, עיין הדוגמאות המרובות שבמבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, סוף עמ' 496–505, ועיי"ש שהביא גם את דברי הראשונים ביחס לנוסחאות אלו. ואף כאן העיקר הוא: שאני עושה, כלומר, הסוכה שאני עושה, הלולב שאני נוטל וכו' הן קרבן עלי, עיין במבוא לנוה"מ שם, עמ' 504. ובירושלמי פ"ב סה"ב, ל"ז ע"ב: שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים, כלומר, וממילא באיסור חפצא חל הנדר אפילו במקום שמבטל את המצוה. ובבבלי ט"ז ב': דאמר ישיבת סוכה עלי, ועיין בר"ן במקומו ובתוספות שם ובתוספות שבועות כ"ה א' ד"ה מה. ועיין בתנחומא ריש פרשת מטות.⁴⁶ והר"מ בפ"ג מה' נדרים ה"ו פסק כפירוש הבבלי, והוסיף: ואין צריך לומר במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח, שהוא חייב בקרבן, וכן כל כיוצא בזה. ועיין גם בפיה"מ כאן. ומקורו הוא פירוש גאונים למשנתנו, וכ"ה בס' הפרדס לרש"י, כ"ה ע"ד (ממקור גאונים), אוה"ג, עמ' 10: דתניא חומר בנדרים מבשבועות וכו', כגון האומר אם לא אעשה סוכה אני נותן זהוב לצדקה, אעפ"י שהוא עושה סוכה חייב לתת זהוב לצדקה. ובס' התרומות שס"ב ח"א סי' ד' (והעיר עליו בתוספ' רע"א למשנתנו): ולעניין ששאלתם⁴⁷ שאם לא ילך שיהיה עליו להקדש כך וכך וכו', ודבר זה שנוי במשנתנו חומר בנדרים מבשבועות, אמר סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, בנדרים אסור וכו', וזה ששנינו בנדרים אסור, זה ר"ל כמו זה שאמרנו, שאם נדר לצדקה בקיום מצות חייב לאותה צדקה, וב"ד מוציאין מידו ע"כ. ואין ספק שאף הגאונים גרסו במשנתנו "קונם סוכה" וכו', ואף לפי הלשון בס' הפרדס הנ"ל אפשר שגרסו "קונם סוכה שאני עושה" ופירשו: קרבן עלי אם אינני עושה סוכה,⁴⁸ חייב להביא קרבן, בין אם עושה ובין שאינו עושה סוכה. ולפי הלשון בס' התרומות משמע שפירשו: קרבן עלי שאני עושה סוכה, כלומר, אם אעשה סוכה. והוציאו ממנה גם ההלכה של נודר לצדקה. והר"מ הנ"ל פסק את עצם ההלכה ע"פ פירוש הגאונים, אעפ"י שאפשר לפרש את המשנה אחרת. ועיין באור גדול למשנתנו מה שתמה על פירוש זה.

footnotes: ⁴⁴ משנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן ופרמה. וכ"ה גם במשנה בקטעים מן הגניזה. ⁴⁵ עיין להלן, הערה 46, בשם התנחומא. ⁴⁶ בד' קושטא שם: כך שנו רבותינו קונם שאיני ישן, קונם שאיני מדבר, קונם שאיני מהלך, שאומר (צ"ל: האומר) לאשתו קונם שאיני משמשך, הרי הוא לא יחל דברו. שבועה שאיני ישן, קונם שאיני עושה סוכה, קונם שאיני עושה לולב, איני עושה תפלין (איני נוטל), בנדרים אסור לעשותן אע"פ שהם מצוה, ובשבועו' מות', שאין נשבעין על המצות לעבור. ועיין במהדורת בובר שם, ואין להשגיח בהשלמותיו. ⁴⁷ מלשון זו מוכח שיש כאן תשובת גאון, כסיגנון הרגיל של הגאונים. ולעיל בסמוך שם הביא את תשובת הרי"ף. ⁴⁸ וכן במשנת גיטין פ"ד מ"ז: שאמר לאשתו קונם שאני (כגירסת הוצ' לו, רי"ף ועוד. קויפמן ופרמה: שני) מגרשך וכו'. ובבבלי שם מ"ו רע"ב: מאי קונם (ופירש הר"ן: היכי שייך למימר קונם שאני מגרשך). אמר רב הונא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך.

33-34. **כיצד אמ' קונם שאני ישן, שאני מדבר, שאני מהלך, אסור בשבועות, ומותר בנדרים.**וכ"ה בד. והנכון בקג"נ: בשבועה כיצד, אמ' שבועה שאיני ישן, ושאיני מדבר ושאיני וכו'. וכע"ז בכי"ע (אלא ששם: שאני... ושאני... ושאני). ובמשנתנו פ"ב מ"א: קונם שאני ישן וכו', הרי זה בלא יחל דברו, שבועה שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך אסור. ופירש רבינא (בבלי ט"ו א'): ומאי בל יחל, דרבנן. ועיין שם במיוחס להריטב"א. ובירושלמי פ"ב ה"א, ל"ז ע"ב: "מה מקיים שמואל בלא יחל דברו, כאילו בל יחל דברו".⁴⁹ ועיין בבלי ספ"א י"ג ב' ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 501 ואילך. ועיין בבלי ט"ז רע"ב, ובמיוחס לרש"י שם, ד"ה אסיפא.

footnotes: ⁴⁹ ועיין לעיל, הע' 46, בשם התנחומא. ועיין מ"ש להלן פ"ד, שו' 15–17, ד"ה ולעיל. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בספרו מחקרים בברייתא ובתוספתא, עמ' 156.

34. **קונם פי מדבר עמך, ידי עושה עמך וכו'.**פיסקא ממשנתנו ספ"א, ושם: אסור (ולא יותר). ועיין בעטור בכורים, ד"ה קונם.

34-35. **אסור בנדרים ואסור בשבועות.**כ"ה בד, בכי"ע ובקג"נ. ובכי"ו בטעות: ומותר בשבועות. ועיין בחזון יחזקאל בחידושים, ד"ה קונם.

35-36. **סתם נדרים להחמיר. מה ראית לידור, אמ' איני יודע, אלא שראיתי חבירי שהיו נודרין כך, אסור.**כ"ה ("שהיו") בנוסחאות הנ"ל. ובכי"ו: שאין נודרין וכו', וכנראה שצ"ל: שהין. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: סתם נדרים להחמיר, ופרושם להקל. כיצד, אמר הרי עלי כבשר מליח, כיין נסך, אם של שמים נדר אסור, אם של ע"ז נדר מותר, ואם סתם אסור. וכתב הרא"ש בפסקיו פ"א סי' י': ויש מפרשים אעפ"י שסתם נדרים להחמיר, היינו כשלא פירש מה היה בלבו, אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוה חכמים וכו'. ובפי' ר"א מן ההר, סוף עמ' מ"א: ואם סתם, שהוא אינו זכור לאי זה דבר כיון. ועיין בקרן אורה י"ח ע"ב. ופירוש התוספתא מחוור מאד, והיינו סתם נדרים להחמיר, ומבררים בעקיפים למה נתכוון, ושואלים אותו מה ראיתה לידור ? ואם יאמר שלא נתכוון כלל לנדר, ונדר במליח של ע"ז, הרי פירושו להקל, ואם אמר שכיוון למליח של מזבח, הרי בוודאי אסור, אבל אם אמר סתם נדרתי, ואיני יודע כלל פירושו של מליח וכו', אלא שראיתי חבירי עושים כן, ונתכוונתי לנדר איסור, סתמא אסור. ונראה שכן הפירוש גם בירושלמי נזיר פ"א ה"א, נ"א ע"א: אלא כי נן⁵⁰ קיימין באומר אחד של הלשונות הללו נזרתי (כלומר, שראיתי חבירי עושין כן),⁵¹ אם תופש אחד מהן נזירות תחול עליו נזירות וכו'.⁵²

footnotes: ⁵⁰ צ"ל: כינן (במלה אחת) -כן אנן. ⁵¹ כלומר, כמו בתוספתא כאן, ואני מתכוין לנזירות, אלא שאיני יודע את משמעות הדבור שאמרתי. ועיין היטב בירושלמי שם פ"ב ה"ב, נ"א ע"ד, ויתבאר אי"ה במקום אחר. ⁵² ופירוש המפרשים דחוק מאד. ומסיק הירושלמי שבכגון דא אומרים לו "שמור ושמעת". ועיי"ש בגליון הש"ס, בנועם ירושלמי ובצפנת פענח פ"א מה' נזירות ה"ח מ"ש על "שמור ושמעת". ובמכילתא לדברים שפרסם שכטר בצופה האנגלי, סדרא ישנה חט"ז (1904), עמ' 450 (מדרש תנאים של רד"צ הופמן, עמ' 61): שמור ושמעת. אמר הרי אני נזיר על מנת שאהא שותה ביין ומטמא למתים וכו", שומע אני יהא פטור, תל' לו" שמור ושמעת, שמור מה שבידך, וסופך ללמוד לעתיד. ועיין לעיל שם.

36-39. **נדר ועבר על נדרו, אין נשאלין לו, עד שינהוג אסור כימים שנהג בהן היתר, דברי ר' מאיר. אמ' ר' יוסה במי דברים אמורים בזמן שנדרו לזמן מרובה, אבל בזמן שנדרו לזמן מועט, דיו שלשים יום.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: דברי ר' יהודה. אמ' ר' יוסי במה דברים אמורים בזמן שנדרו זמן מועט, אבל נדרו זמן מרובה דיו שלשים יום. וכן בקג"נ: דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' וכו' בזמן שנדרו זמן מועט אבל נדרו זמן הר.. ה. וכן היתה הגירסא בתוספתא בין בשמות התנאים, ובין בגירסא בדברי ר' יוסי (מועט... מרובה) לפני בעלי התוספות כאן כ' א', ד"ה אבל נזירות. ועיין מ"ש להלן בשם הרדב"ז. ועיין במיוחס לרש"י נזיר ל"ב א', ד"ה ואיבעית אימא (בלישנא אחרינא), מה שהביא בשם התוספתא. ויותר נראה שכיוון לברייתא שבבבלי כאן כ' א', וקרא לה "תוספתא", כרגיל אצל הראשונים, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ועיין בהגהות מהר"ב רנשבורג למיוחס לרש"י הנ"ל, אות ב'. והנה ביחס לשמות התנאים מסורת הירושלמי והבבלי כאן שווה, והיא כגירסת כי"ע, קג"נ ותוספות (ובבבלי נזיר ל"ב א' קורא לת"ק "רבנן". ועיין להלן הערה 67), אלא שבשניהם (ירושלמי נזיר פ"ה ה"ד, נ"ד א', בבלי כאן כ' א', נזיר ל"ב א') המחלוקת היא לעניין נזירות. ועיין רדב"ז בפירושו להר"מ פ"ד מה' נזירות הט"ו, שהביא בשם התוספתא:⁵³ בנזירות מועטת⁵⁴ וכו'. ואפשר שהוא ניסוח הרב על פי הבבלי,⁵⁵ עיי"ש. ואשר לגירסא בדברי ר' יוסי, הרי גירסת הירושלמי (הנ"ל) היא כגירסת ד וכי"ו בתוספתא, וגירסת הבבלי (כאן כ' א'. ועיין גם בנזיר הנ"ל) היא כגי' כי"ע, קג"נ ותוספות. וכבר אמרנו לעיל בסמוך שמחלוקת זו בין בבבלי ובין בירושלמי היא בנזירות (ונדר לא נזכר שם). וכתב בקונטריסים (משפטי החרם והנדוי) שער ו' בשם הראב"ד ("וכתבו בשם הראב"ד") וכן כתב במאירי כ' א' (הוצ' ר"א ליס, עמ' פ"א) בשם תשובת גדולי המפרשים⁵⁶ שהמחלוקת היא בנזירות דווקא, משום שסתם נזירות שלשים יום, אבל בנדרים אף ר' יוסי מודה שאין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. וכן הביא ר"א מן ההר, עמ' מ"ד, בשם "איכא מאן דאמר", ובתשב"ץ ח"ב סי' כ"א, ח' ע"א, בשם "פירשו הראשונים ז"ל", וכן בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ה בשם ר' משה [חלאווה]. וכן כתבו בתוספות כ' א', ד"ה אבל, בדרך "אפשר", אבל הוסיפו: ומיהו בתוספתא קתני האי פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בלשון נדר, ולא בלשון נזירות, ואפילו הכי א"ר יוסי בנדר מרובה שלשים יום. והוסיפו שם בתוספ' הנ"ל: ותימה מה עניין ל' יום לנדר, ויש רוצים לדקדק מזה דסתם נדר ל' יום, ול"נ (=ולא נראה), דהא אמר בפרק קמא (ד' ב') נדר לית ליה קיצותא.⁵⁷ לכ"נ (=לכן נראה) דאע"ג דסתם נדר לעולם, מ"מ אין להחמיר בנדר יותר מבנזירות, שיש בה קרבן. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרס"ז, בשאלה ובתשובה שם. ברם גירסת התוספתא (לפי ד וכי"ו) בדברי ר' יוסי קשה מאד, ואיך אפשר לומר שאם נדרו הוא לזמן מועט, והוא לשלשים יום, או פחות מכן (לפי פירוש רוב המפרשים), ועבר על נדרו "דיו שלשים יום", והרי אינו יכול לעבור על נדרו יותר משלשים יום, ואף לת"ק אינו יכול לנהוג איסור יותר מל' יום, ואם עבר על נדרו פחות מל' יום אינו נוהג איסור אלא כימים שעבר בהם, לת"ק, ונמצא שר' יוסי מחמיר, ואיך אפשר לומר: דיו ל' יום.⁵⁸ והמפרשים כאן הגיהו בתוספתא ע"פ הבבלי: בזמן שנדרו לזמן מועט, אבל בזמן שנדרו לזמן מרובה דיו שלשים יום, כעין גי' כי"ע וקג"נ. ברם קשה מאד להגיה נגד כי"ו וד המקויים גם ע"י הירושלמי וסדר אליהו זוטא והוספה שבשאילתות (עיין להלן). ולא עוד שהגירסא שלנו היא הקשה והמקורית, ומסתבר שבכי"ע וקג"נ הגיהו על פי הבבלי. ובירושלמי (נזיר פ"ה ה"ד, נ"ד ע"א הנ"ל): הרי שנזר והיה מגלגל⁵⁹ בנזרו אין נשאלין לו אלא אם כן נהג בהן באיסור כימים שנהג בהן בהיתר דברי ר' יודה. אמר ר' יסא במה דברים אמורים בנזרו מרובה, אבל בנזרו ממועט דיו⁶⁰ שלשים יום. ומה בין נזרו מרובה לנזרו ממועט ? אלא אכן הוא, במה דברים אמורים בזמן שגילגל בנזרו זמן מרובה אבל גילגל בנזרו (זמן)⁶¹ ממועט דייו שלשים. מה נן קיימין, בשגילגל בטומאה כל עמא מודיי שסתר הכל. אם בשלא גלגל [אלא] בתגלחת, כל עמא מודויי שלא סתר אלא שלשים יום.⁶² אלא כן אנן קיימין בשגילגל ביין. בעומד בתוך נזירותו אבל בעומד לאחר נזירותו (אכל)⁶³ סתר. ונראה בפירוש הירושלמי שאינו מגיה את הברייתא אלא מפרשה. ומתחילה סבר הירושלמי שזלזל בכל ימי נזירותו וכבר עברה, ולפיכך שאל מה בין נזירות מרובה לנזירות ממועטת. ותירץ שעדיין הוא עומד בתוך נזירותו, ור' יוסי סובר שאם זלזל זמן מרובה בנזרו מרובה אין נשאלין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר, אבל אם גילגל זמן מרובה בנזרו ממועט,⁶⁴ דיו שלשים, ואין מחמירין עליו שינהג איסור יותר מעיקר הנדר. והוסיפו בירושלמי שדין זה הוא דווקא בעומד בתוך נזירותו, אבל בעומד לאחר נזירותו, כלומר שכבר הקריב קרבנותיו, ורוצה עכשיו להשאל על נזרו, כדי לתקן את הלאוין שעבר עליהן בשתיית יין אינו סותר כלום, ומאי דהוי הוי, וכבר קיים את נדרו, ולא עוד אלא שנמצא מקריב חולין בעזרה אם ישאל על נדרו. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' נזירות הי"ג שפירש את הירושלמי אחרת. ולפ"ז נ"ל שבתוספתא שלפנינו מדברים בכל נדר, ואף נזירות בכלל (ועיין מ"ש לעיל הע' 54–55), שגם נזירות נדר הוא, והיא נסמכה למשנתנו כאן ספ"ב, כשם שהבבלי הסמיכה לשם, ובנזירות יתכן שנהג היתר זמן מרובה, אעפ"י שעיקר הנזירות לא היתה אלא שלשים יום, כמו שכתבנו לעיל,⁶⁵ ובה חולק ר' יוסי. ונקטו בירושלמי ובבבלי ""נזירות" משום דברי ר' יוסי שלא יתכנו אלא בנזירות. ובסדר אליהו זוטא פט"ז⁶⁶ מובא (בשינויים) הסיפור שבבבלי שבת קכ"ז ב': מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון לעשות מלאכה בדרום וכו', ומסיים שם: וכשבקשת ממני תבואה ואמרתי לך אין לי, במה חשדתני ? אמר לו, אמרתי שמא כל נכסיך הקדשת לשמים. אמר לו, העבודה, כן היה, שנדרתי כל נכסי מפני הורקנוס בני כדי שיעסוק בתורה, עד שבאתי לחכמים והתירו לי נדרי, שכל המאחר נדרו אין נזקקין [לו עד] שהוא נהג כדרך שהוא נהוג בהיתר דברי ר' אלעזר.⁶⁷ אמר ר' יוסי במה דברים אמורים במרובה אבל בנדר מועט דיו שלשים יום. וכן בשאילתות סי' מ' ד"ו ט"ו ע"ג: שכל מי שיאחר נדרו אין נזקקין לו שנוהג באיסור, כדרך שנוהג בהיתר דברי ר' אלעזר, ואמר ר' יוסי בד"א בנדר מרובה, אבל בנדר מועט שלשים יום. ואעפ"י שההוספה מ"שכל מי שיאחר" וכו' אינה בשום כ"י של השאילתות, אלא בגליון כי"ו,⁶⁸ ואין ספק שהיא הוספה מאוחרת, וכן הפרקים שם בסדר אליהו זוטא מלוקטים מכמה מקומות, מ"מ ברור שהמלקט לא בדא את הדברים מלבו, ויש לנו עוד מקור המקיים גי' כי"ו וד. ולא עוד אלא שהלשון "שכל המאחר נדרו", "שכל מי שיאחר⁶⁹ נדרו" אינו נמצא בשום מקור מקביל לברייתא זו. וכנראה שיש כאן נסיון לפירוש. והמפרש פירש שהמדובר הוא בנדר (ולא בנזירות) ושהנודר נדר לזמן קצוב, ולא פירש מתי יתחיל לקיים את נדרו, ומן הדין עליו להתחיל לקיימו מיד,⁷⁰ אעפ"י שלא קבע את זמן התחלת הנדר.⁷¹ וכן מפורש בס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר עמ' 258: "ואם סתם דבריו צריך להקדים ולעשותו כדי שלא יעצרנו שום מעצור". ולפ"ז בנדר מרובה שיש כאן פשיעה גדולה שלא חשש שמא ימות בתוך הזמן ולא יוכל לקיים את נדרו, אין מתירין לו עד שינהג באיסור כימים שנהג בהיתר (והיינו כימים שלא התחיל לקיים נדרו), אבל בנדר ממועט, שאין כאן פשיעה גדולה בדחיית הנדר לא גזרו עליו שינהג איסור כימים שאחר את נדרו, ודיו שלשים יום. והמחוור הוא כמו שכתבנו לעיל, ובסדר אליהו זוטא ובהוספה שבשאילתות העתיקו את הברייתא שלנו כעין ג' ד, כי"ו וירושלמי, ופירשוה לעניין נדר גרידא. וברייתא זו הובאה בסדר אליהו זוטא ובהוספה שבשאילתות כדי להסביר למה לא התיר בעל הבית את נדרו בערב יוה"כ כשתבע הפועל את שכרו, והטעם הוא שעבר על נדרו, ולא התירו לו חכמים את נדרו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. וזמן זה נשלם אחר החג. ואעפ"י שבסדר אליהו זוטא אמרו עליו על בעל הבית שמאנשי מעשה היה אבל העידו עליו שלא קרא ולא שנה, ואפשר שטעה ודמה שאינו נדר, שאף בזה קונסים אותו, עיין במיוחס לרש"י כ' א', ד"ה ועבר, וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' נזירות הי"ג, וכפי שמשמע מפשוטה של משנתנו, עיין בלחם משנה במקומו. ועיין במשנה למלך שם, ונעלמו ממנו לרגע דברי התשב"ץ ח"ב סוף סי' קל"א. וכנראה שיש כאן מחלוקת הפוסקים. ובשאילתות הנ"ל המסורת היא: ומעשה בר' עקיבא בן יוסף שהיה מושכר אצל ר' אליעזר בן הורקנוס וכו', ולפ"ז בעל הבית הוא ר' אליעזר, והפועל הוא ר' עקיבא. ברם נוסחא זו היא בשאילתות דפוס וגליון כי"ו גרידא, ואינה בשום נוסח, עיין מ"ש רש"ז שכטר בהערות לאבות דר"ן נו"ב ספי"ט, כ"א ע"ב, הערה ח', ובהוצ' רש"ק מירסקי הנ"ל, וכן אינה גם בסדר אליהו זוטא ובהבאות המרובות שציין בדק"ס לשבת במקומו, ויש להוסיף עליהן גם פרקי דרבי הוצ' שענבלום, י"ד ע"א, מדרש הגדול ויקרא, עמ' 483, וס' המעשיות הוצ' גסטר, עמ' 53. אבל אין לבטל בהחלט מסורת זו, ואפשר שנקטו ברוב המקורות "בעל הבית אחד בדרום", מפני כבודו של ר' אליעזר, שהרי ממש כעין זה אמרו בתוספתא חלה פ"א ה"י: והלא פלני יש בדרום, ומשמע מן העניין שם שהכוונה לר' אליעזר בן הורקנוס, עיין מש"ש לעיל ח"ב, עמ' 800, שו' 31. וכן השבועה "העבודה כך היה" היתה שגורה גם בפי ר' אליעזר,⁷² עיין תוספתא כלים פ"א ה"ו, מדרש תנאים, עמ' 92, שם עמ' 129⁷³ ואף הלשון בבבלי: "וכשבאתי אצל חברי בדרום"⁷⁴ מוכיח שבעל הבית אדם גדול היה. וגם השם "מפני הורקנוס בני" מוכיח כן, עיין בהקדמת הרד"ל לפרקי דר"א, י"א ע"א. ועיין בירושלמי פסחים פ"ו רה"ג, ל"ג ע"ב. ואשר לכמה מן הקושיות של הרד"ל שם והנצי"ב בהעמק שאלה שם אות א', הרי פלא הוא שלא הזכירו את דברי הר"מ ומיוחס לרש"י הנ"ל שאף אם טעה ודמה שאינו נדר מחמירין עליו, ולא דווקא אם זלזל בנדרו במזיד.

footnotes: ⁵³ כ"ה ("ובתוספתא תני לה הכי") בדרב"ז מכ"י(?) שברמב"ם בד' חדשים, אבל ב"יקר תפארת" (איזמיר תקי"ז) הגירסא היא: "ובתוספות תנו לה הכי", ובעל כרחינו אנו אומרים שכיוון לתוספתא, ולא לתוספות כאן כ' א', שהרי התוספות לא הוסיפו כלום על הברייתא שבבבלי כאן, ולא עוד אלא שהעירו שבתוספתא המדובר הוא בנדר, ולא בנזירות, בניגוד לבבלי. ועיין גם להלן, הע' 54. ⁵⁴ והרדב"ז שם כיוון לתוספתא, ולא לברייתא שבבבלי, שהרי כתב: שם בברייתא ר' יוסי אומר דיו שלשים יום, ובתוספתא תני לה הכי (עיין לעיל הע' 53), ר' יוסי אומר בד"א דינהוג איסור כימים אשר נהג בהם היתר, בנזירות מועטת, אבל בנזירות מרובה, אם נדר מאה וזלזל חמשים, דיו שינהוג איסור שלשים יום. ועיין בתוספות ישנים שיצאו מחדש, עמ' פ"ה. ⁵⁵ ברם בידי הרדב"ז היו כתב"י של התוספתא בגירסאות משונות, נגד כל הנוסחאות והראשונים, עיין מ"ש לעיל ח"ה (מגילה), עמ' 1124, ד"ה ברם. ⁵⁶ בשו"ת הראב"ד הוצ' הר"י קאפח סי' מ"ג, עמ' קכ"ו (באחד שנשבע שלא תהיה לו אשה אחרת זולת פלונית, ואח"כ ארס אשה אחרת): וקנסנו אותו לפי ראייתנו שלשים יום. ומן הלשון "לפי ראייתנו" משמע שלא מן הדין קנס אותו (אלא לפי ראות הריין), ואפשר שעדיין לא עברו עליהם ל' יום מזמן האירוסין, ואין מדבריו ראייה לא לכאן ולא לכאן. ובב"י יו"ד סי' ד"ה הביא את דברי הרשב"א בתשובה (והיא בח"ה סי' רנ"ח) ודברי הרמב"ן (המיוחסות לו סי' רנ"ה) שאין הבדל בין נדר לנזירות לעניין שלשים יום בנידון שלנו, שלא כדברי הראב"ד. ועיין מ"ש דו"ז בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ע"ו ונתחלף לו ז"ל משפט החרם של הרמב"ן בזה של הקונטריסין שמרן רגיל להביא אותם (ונדפו בחייו, בקושטא רע"ו, ואח"כ בס' אוריין תליתאי, קראקא תרנ"ד). ודברי המעיר למאירי שם צריכים תיקון רב. ⁵⁷ וכן הביאו ראייה זו בהגהות מרדכי סוף שבועות, סוף סי' תשפ"ח, בהגהות ר"פ בתשב"ץ קטן סי' ת"י. וכן הביאו בשמו בכל בו סי' פ"ח ובא"ח ח"ב, עמ' 498. ואף התוספות כאן נערכו, כנראה, ע"י תלמידו של רבינו פרץ, עיין בס' בעלי התוספות לר"א אורבך, עמ' 494 ואילך. ברם בראייה זו יש לפקפק, שכן אמרו בבבלי שם: דילמא גבי נדרים הוא דמיפר, משום דלא אית לה קיצותא, אבל גבי נזירות דאית ליה קיצותא, דסתם נזירות ל' יום, אימא לא (כלומר, שאין הבעל מיפר), קמ"ל. ולפי פירוש המפרשים היא סתם הלכה, שיש בזה מה שאין בזה. אבל באו"ש פי"ב מה' נדרים הי"ט פירש, שהכוונה היא שגבי נדרים יכולים הבעל והאב להפר, משום שבנדרים אין להם קיצותא, והיא יכולה לידור אפילו ליום אחד, וממילא תתכן כאן הפרה, אעפ"י שאינם עוקרים את הנדר, אלא חותכים אותו מכאן ולהבא, אבל בנזירות הואיל ויש לה קצבה, ואינה פחותה מל' יום, ואפילו אמרה הריני נזירה יום אחד היא נזירה ל' יום (כמשנתנו בנזיר פ"א מ"ג ועוד בכ"מ), הייתי סבור לומר שאינם יכולים להפר, הואיל ואינם עוקרים את הנזירות, והימים שלפני ההפרה עומדים באיסורם, ממילא מתפשטת הנזירות שוב לשלשים יום (עיין בבלי כאן פ"ג א'), ואין כאן הפרה, קמ"ל שאף בנזירות מפירים. ואף שאפשר לערער בין כך ובין כך על הראייה מן התלמוד, מ"מ עצם הדין הוא דין אמת, כפסק רוב הפוסקים, ועיין בבלי כאן כ"ח א' ובשו"ת הראנ"ח סי' ק"כ, קע"ח ע"ד. ⁵⁸ ועיין מ"ש להלן הע' 60. ופירוש הנצי"ב ז"ל בשאילתות סי' מ', אות ה', דחוק מאד. ואעפ"י שבאמת לא נתברר מהו "זמן מרובה" ומהו "זמן ממועט" מ"מ מסתבר כפירושן של רוב הראשונים שזמן מועט הוא שלשים יום וזמן מרובה הוא יותר משלשים יום. ועיין בבלי מו"ק כ"ג א', קידושין ע' א'. ובפי' הר"א מן ההר נזיר, עמ' רי"ט, מעיד: ובנדרים פרק ואלו מותרין פירש רבינו שלמה נזירות מועטת חדש, או שני חדשים. ועיין גם בפירוש הר"א מן ההר כאן, עמ' מ"ד. ולפי פירוש זה יתכן שיעבור על נדרו חמשים יום בנדר מועט, ור' יוסי אומר שבכגון דא דיו שלשים יום. אבל הפירוש הנ"ל משונה מאד, ונתת את דבריך לשיעורין. ושמא פירש"י ע"פ משנת כתובות רפ"ז, ולפעמים אף שני חדשים הוא זמן מועט. ודחוק. ⁵⁹ כלומר, מזלזל, עיין מ"ש בהערותי לדב"ר שהוצאתי לאור (ירושלים ת"ש), עמ' 83, הע' 11. ⁶⁰ בגוף כי"ל בירושלמי: דין (ותוקן: דיו) שלשים יום (וכן גרס בבבלי במאירי במקומו, פ' ע"ב. ובקונטריסין סוף שער ו': כיון שינהו' האיסור ל' יום). ולפי גירסא זו סרו כל הקושיים, ור' יוסי מחמיר (עיין לעיל, הע' 58) וסובר שאפילו זלזל פחות מל' יום אין נשאלין לו עד שינהג באיסור ל' יום, כדין סתם נזירות. אבל ברור שהתיקון בירושלמי נכון, וכן מוכח מהמשך הירושלמי, ואף הסיגנון "דין שלשים יום" מגומגם קצת. ⁶¹ כנ"ל להגיה, והמוסיף לא הבין את העניין, וחשב שההבדל הוא בזמן הגלגול, אבל האמת היא שהכוונה היא אם גלגל זמן מרובה בנזרו ממועט, עיין מ"ש להלן, הע' 64. ⁶² ולפ"ז אפילו אם לא זלזל אלא פעם אחת סותר שלשים יום, ועיין בשי"ק, ד"ה אם. ⁶³ נראה שצ"ל: אינו סותר, כהגהת בעל ק"ע, אבל לא כפירושו. ⁶⁴ וכל זמן שלא הקריב קרבנותיו אם שתה יין לוקה (עיין להלן נזיר פ"ב, שו' 46, ומש"ש), אפילו אם כבר השלים נזירותו, וממילא יתכן זלזול של מאה יום בנזירות של ל' יום. ועליה אמר ר' יוסי שאין מחמירין עליו שינהוג בנזירות יותר מעיקר נזירותו, כמו שכתבנו להלן בפנים. ובקונטריסין הנ"ל (לעיל הע' 60): בנזירו' מועט, ר"ל שלא נכשל בנדרו יותר מל' יום, אבל בנזירו' מרובה, ר"ל שנכשל בנזירותו יותר וכו'. ואף שפירוש זה הוא לגירסת הבבלי, מ"מ נראה שפירש מעין פירושנו בירושלמי, אף שהשיטה בבבלי היא אחרת. אבל במיוחס לרש"י פירש נזירות מועטת שקיבל עליו נזירות ל' יום, וכן משמע מפירוש שאר הראשונים. ⁶⁵ הע' 64. ⁶⁶ פרקי דרך ארץ, הוצ' רמא"ש, עמ' 6 ואילך. ⁶⁷ כבר ראינו שלא היתה מסורת קבועה בשמו של הת"ק: ר' מאיר (תוספתא ד וכי"ו), ר' יהודה (כי"ע, קג"נ, ירושלמי נזיר ובבלי כאן), חכמים (בבלי נזיר ל"ב א'). ⁶⁸ עיין בשאילתות הוצ' רש"ק מירסקי סי' מ"ב, עמ' כ', ובשנו"ס שם. ⁶⁹ ואף "שיאחר" אינו אלא "שאחר", עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1243, ומ"ש בתס"ר ח"ב (חולין), עמ' 227, שו' 22. ⁷⁰ ועיין בס' מוצל מאש ח"ב סי' מ"ג שהקשה למה מותר ללוות את התענית (בבלי תענית י"ב ב' ושו"ע או"ח סי' תקס"ח ס"ק ב'), ולא חיישינן שמא ימות. ועיין במחנה אפרים ה' נדרים סי' ט"ו ובה' שבועות סי' י"ד. ⁷¹ עיין בבלי כאן ג' ב', בתוספות שם סע"ב ובשו"ת הריב"ש סי' קצ"ח. וכ"ה שיטת הירושלמי, עיין ר"ה פ"א ה"א, נ"ו ע"ג, ומ"ש הגרי"א מסלונים בספרו נחלת יהושע סי' ה', ט"ו ע"ב, ט"ז ע"א. ⁷² אעפ"י שהיתה שגורה גם בפי חכמים אחרים, כגון ר' טרפון, ר' מאיר, ר"ג, ר' חייא ועוד. ⁷³ במקבילה שבירושלמי ב"ב פ"ח ה"ד, ט"ז רע"ב: ר' לעזר (-ר' אלעזר). ואין כאן אלא מטבע של לשון, "העבודה שהוא יכול אלא שאינו רשאי", ור' יהושע בן קרחה (מדרש תנאים שם, עמ' 51) אינו מזכיר "העבודה". ⁷⁴ וגירסא זו מקויימת גם ע"י כל כתה"י והראשונים, וכ"ה בפרקי דרבי ובמדרש הגדול שהבאנו לעיל בפנים. אמנם בסדר אליהו זוטא הלשון הוא "עד שבאתי לחכמים". אבל זהו "תיקון" ברור, משום שאמרו לעיל שם על בעל הבית זה "שלא קרא ולא שנה", ומטעם זה תיקנו שם "לחכמים". ובשאילתות בכמה נוסחאות חסר סיום זה, ובדפוסים הרי כל הסיום נוסף ע"פ אותו מקום של סדר אליהו זוטא. ועיין בהוצ' רש"ק מירסקי, עמ' כ' בשנו"ס, ובכי"א שם (נוסף בין השורות): אצל רבותי שבדרום.

39. **ר' יהודה אומ' סתם תרומה ביהודה אסורה.**במשנתנו פ"ב מ"ד: הרי עלי כתרומה, אם כתרומת הלשכה נדר, אסור, ואם של גורן מותר. ואם סתם אסור דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר⁷⁵ סתם תרומה ביהודה אסורה, בגליל מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה.⁷⁶ ובתוספתא הגירסא "ר' יהודה" היא בכל הנוסחאות, וכן גרס הבבלי גם בתוספתא, עיין להלן בסמוך.

footnotes: ⁷⁵ כ"ה במשנה ר' נפולי ואילך, משנה שבבבלי ובהבאה שבבבלי י"ט ב'. אבל במשנה שבירושלמי ובכל המשניות מטיפוס א"י: וחכמים אומרים וכו', וכ"ה בהבאה שבירושלמי במקומו. ⁷⁶ וכשהם אומרים "כתרומה" כוונתם לתרומת הגורן שהנודר בה מותר, כמפורש במשנתנו רפ"ב, שאין כאן מתפיס בדבר הנדור.

39-40. **ר' לעזר בי ר' צדוק אומ' סתם חרמין מותרין בגליל.**וכן בכי"ע: סתם חרמים בגליל מותרין. והנכון הוא בד: סתם חרמים בגליל אסורין, וביהודה מותרין. וכצ"ל לפנינו, וכן הוא בבבלי שנביא להלן. ובמשנתנו הנ"ל: סתם חרמין ביהודה מותרין ובגליל אסורין, שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים.⁷⁷ ושאלו בירושלמי (פ"ב ה"ד, ל"ז רע"ג) ובבבלי (י"ט ב') שיש כאן סתירה במשנתנו בין הרישא ובין הסיפא, שהרי ברישא אמרו שלפיכך אמרו סתם תרומה בגליל מותרת משום שאין מכירין תרומת הלשכה, אבל אם היו מכירין גם אותה היו אסורין מספק, ובסיפא אנו אומרים שסתם חרמין בגליל אסורין, מפני שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים, ומשמע שאם היו מכירים את שניהם היו מותרין. ותירץ ר' אלעזר בירושלמי הנ"ל: תרין תניין אינון וכו'.⁷⁸ וכן בבבלי שם: אמר אביי סיפא ר' אלעזר בר' צדוק היא, דתניא ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה, ר' אלעזר בר צדוק אומר סתם חרמים בגליל אסורין. והכוונה שרבי שנה את משנתנו כשני תנאים, ולר' יהודה במקום שמכירים את שניהם, ואמר סתם אסור מספק, ובגליל מותרין אם נדרו בתרומה, מפני שאין מכירין את תרומת הלשכה. והסיפא בנדר בחרם היא כר' אלעזר בר' צדוק שמתיר מספק, ובמקום שמכיר את שניהן ואמר סתם מותר, אבל אם נדר בחרם בגליל סתם אסור, מפני שאין מכירין שם את חרמי כהנים. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 298.

footnotes: ⁷⁷ כלומר, והם מכוונים לחרם למקדש (לבדק הבית). ⁷⁸ ור' ירמיה שם תירץ: חד תניי הוא וכו', עיי"ש.