1. **ר' יוסה בי ר' יהודה ור' לעזר בי ר' שמעון או' הפר נדרים מעת לעת.**ברשב"א ע"ג סע"א ובר"ן ע"ג א' כל הברייתא בשם התוספתא. וכן הובאה הברייתא בירושלמי פ"י ה"י, מ"ב ע"א, ובבבלי שבת קנ"ז א', כאן ע"ו ב', ע"ז א'. ובמשנתנו ספ"י: הפרת נדרים כל היום. יש בדבר להקל ולהחמיר וכו'. ועיין במשנת שבת פכ"ד מ"ה ובתוספתא שם פי"ז הכ"ד, עמ' 85. ובשאילתות סי' קל"ו גרס בבבלי ע"ו ב': תניא הפרת נדרים כל היום דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה וכו'. ולפ"ז משנתנו כרבי. ועיין להלן בבבלי שם. ויש שגרסו שם: הלכה כאותו הזוג, עיין בפי' הרא"ש במקומו, ובדק"ס שבת קנ"ז א', עמ' 387, הערה ד', ובפסקי רי"ד שם, הוצ' וורטהיימר־ליס, עמ' תקס"ה, ובהערה 137 שם. ועיין גם בשו"ת הרשב"ש סי' תקכ"ד, ק"ד ע"א. ובספרי מטות פי' קנ"ו, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 208: מיום אל יום, שומע אני מעת לעת, ת"ל וכו' ביום שמעו. ר' שמעון בן יוחי אומר מעת לעת, שהרי אמרה תורה מיום אל יום. ועיין בבלי ע"ו ב'. ולפ"ז הולך ר' לעזר בר' שמעון בשיטת אביו.

2-3. **כיצד, היו על אשתו חמשה נדרים, או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן, ואמ' מופר, כולן מופרין. מופר ליך, לא היפר אלא לה.**וכ"ה ("כיצד") בכל הנוסחאות וברשב"א ובר"ן הנ"ל, ופירושו, כיצד מפירין, ואינו עניין לדברים שלעיל. ובכי"ו: לא היפר אלא, וחסרה המלה "לה", אבל בכי"ע לנכון. לא הופר אלא לה (ואצל צוקרמנדל משובש). ובן ברשב"א ע"ג א' הנ"ל ובמאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' רס"ג): לא הפר אלא לה. וכן בר"ן שם: אינו מופר אלא לה. ובר"ן הנ"ל בטעות הדפוס: ואמר מופר לכן מופרין.¹ וצ"ל: ואמר מופר, כולן מופרין, כמו שהוא לפנינו, בד, ובכי"ע (אלא ששם בטעות: "מותר" במקום "מופר"), וברשב"א ובמאירי ובנ"י ע"ג א' ובשו"ת הרשב"ש סי' שצ"ו. ועיין רשב"א, ר"ן ונ"י פ"ז א' ושו"ת יכין ובועז ח"א סי' קמ"ז. ועיין מ"ש להלן, שו' 3–4, ד"ה נדר זה. ובבבלי ע"ג א': איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת, אותה דוקא, או לאו דוקא. אמר רבינא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחבירתה, ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמ' והשקה אותה לבדה. ופירש הרמב"ן שם שהראיה היא מדברי ר' יהודה, ואף כאן אותה לבדה. וכ"ה דעת הרנב"י בשטמ"ק, הריטב"א והר"ן בסוגיין. אבל הר"מ בפי"ב מה' נדרים הי"ד פסק: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכו'. ואשר לתוספתא כאן כבר כתבו כמה מן הראשונים הנ"ל שאפשר לומר עליה דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא, שהרי הבבלי לא הביא ראייה ממנה. ועיי"ש שהביאו עוד ראייות שהבעל אינו יכול להפר את נדרי שתי נשיו כאחת. ועיין מ"ש באו"ש על הר"מ במקומו. ובמאירי שם הוסיף: ומכל מקום בזו של היו עליה חמש נדרים ודאי נראה שמפר הוא את כלן בהפרה אחת כדברי התוספתא. ועיין מ"ש להלן בסמוך ולעיל פ"ה, שו' 22–24, ד"ה וכן בר"מ. ובשו"ת המיוחסות סי' רע"ד: שאלה אם יכולים להתיר שנים, או שלשה, אנשים, או שלשה נדרים בלשון אחד, כגון שיאמרו מותרים לך, או אם צריך היתר כל אחד ואחד בפני עצמו. תשובה. מתירים כמה נדרים לאיש אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד, שהרי לא מצינו שהקפידה תורה בכך אלא בשתי נשים דגרסינן פרק נערה המאורסה, איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו וכו', אלמא אפילו לר' יהודה דוקא משום דכתיב אותה, הא שע"י זקן ד"ה מתירין אפילו לשתים כאחת וכו'.

footnotes: ¹ בכ"מ פי"ב מה' נדרים הי"ד העתיק בשם התוספתא: ואמר מופר לכולכן מופרין, אלא שמדבריו שם משמע קצת שלא העתיק את לשון התוספתא ממש. ועיין ברדב"ז שם, וברור שיש שם השמטה, וצ"ל: ונדרו כולן ואמר מופר לכן [מופרין. מופר ליך] אינו מופר אלא לה. וכנראה שהעתיק ע"פ הר"ן בדפוסים.

3-4. **נדר זה, לא היפר אלא אותו נדר.**לעיל (שו' 2–3, סד"ה כיצד) ראינו שאינו צריך לומר לחמש נשיו: מופר לכולכן, אלא אפילו אמר "מופר" בלבד, והיה בלבו להפר לכולן, הפר לכולן. אבל אם אמר מופר ליך, אפילו היתה כוונתו להפר לכולן אינו מופר אלא לה, משום שאמר "ליך", והפרה שבלב אינה הפרה, עיין להלן פ"ז ה"ה. וכן אם אמר לה "מופר", כל נדריה מופרין, אבל אם אמר "נדר זה", אעפ"י שכיוון להפר את כולן אינו מופר אלא זה. ואינו עניין לנדר שבטל מקצתו ע"י הפרה לא בטל כולו, עיין ר"ן כ"ז א', סד"ה וכתב עוד הרמב"ן ז"ל, ור"מ פי"ג מה' נדרים סה"י. ובנידון שלפנינו מדברים בחמש נשים שנדרו בזמנים שונים ובאשה אחת שנדרה כמה נדרים בזמנים שונים.

4-6. **מה ראית שתידורי, אי איפשי שתידורי, אין זה נדר, לא אמ' כלום. מופר זה, מבוטל זה, הרי זה בטל. קיים ליך, יפה עשית, אף אני כמותיך, אם לא נדרת מדירך אני, אין יכול להפר.**בבבלי ע"ז ב': תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי, אין זה נדר, לא אמר כלום. יפה עשית, ואין כמותך, ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין. והר"א אב"ד (הובא בריטב"א שם במקומו) פירש את כל הברייתא בהקמה, ולא גרס בה "אין זה נדר", והלשונות שברישא אין בהן לשון הקמה, אלא הלשונות שבסיפא, ועיין בר"ן במקומו. ובמאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' רע"א) כתב: ויש ספרי' שגורסים עוד במשנה, מה שנאמר בגמרא בשם בריתא,² האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם, או אין כאן נדר,³ או אי אפשי בהם אלא אם כן נדרת, לא אמר כלום. פי' שנדרה אשתו וכיון להקים לה, ואמר לה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך אי אפשי בהם, שמשמען של דברים שבאותם שנדרה מיהא רוצה הוא בקיומם וכו', ויכול עדיין להפר, שהרי לא קיימן בפירוש וכו', כך אנו רגילים לפרש במשנתנו. ומכל מקום בתוספות⁴ אין גורסין "אלא אם כן נדרת", אלא כל נדרי' שתדורי אי אפשי בהם, אין כאן נדר לא אמר כלום, ומפרשים בה שלא לכוונת הקמה נאמר, אלא לכונת הפרה, וכל שתדורי לאו דוקא, אלא שאת נודרת עכשיו קאמר וכו', או אין כאן נדר לא אמר כלום, כלומר שאינה הפרה וכו', וכמו שאמרו בתלמוד המערב (עיין להלן) בעל שאמר אין כאן נדר, אין כאן שבועה, לא אמר כלום וכו'. וברור שמן התוספתא מוכח שלא כפירוש הר"א אב"ד, כמו שהוכיח במאירי הנ"ל. ובסיפא של התוספתא גרסו בבבלי: ואין כמותך (וכ"ה בכל הנוסחאות ובראשונים שבדקתי), במקום "אף אני כמותיך" שבתוספתא. ובמשנתנו (נזיר פ"ד סמ"א): הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני, אינו יכול להפר. ופירשו בבבלי שם (כ"א ב'): כיון דאמר לה ואני, כמאן דאמר קיים ליכי דמי. ועיין גם בבבלי כאן ע' א'. ובירושלמי נזיר פ"ד ה"ב,⁵ נ"ג ע"א: (מ)ההן ואני מה את עבד לה, כאמן וקיים לך, או יפה עשית ? [מה ביניהון דר']⁶ (ד)חייה רובה ור' הושעיה רובה. תני האשה שנזרה בנזיר ושמע בעלה ואמר לה מה ראית שתזורי, מדוע עשית שנזרת, ולא הייתי רוצה שתזורי, אין כאן נדר, אין כאן שבועה, לא אמר כלום. אבל אם אמר יפה עשית שנזרת, וכך הייתי רוצה שתזורי, ואילו לא, הייתי מזירך. תני ר' חייה כולהם אינו יכול להפר. תני ר' הושעיה כולהם יכול להפר עד שיאמר באמן וקיים לך, עוד אינו יכול להפר. ופירוש הירושלמי הוא שאם אנו אומרים "ואני" הוא לשון קיום ממש, הרי כולם מודים שאינו יכול להפר, אבל אם אנו אומרים שההן "ואני" כוונתו "יפה עשית" הרי לר' הושעיה יכול להפר, שאין כאן קיום ממש, ור' הושעיה חולק על משנתנו הנ"ל.⁷ ומ"מ משמע מן הירושלמי הנ"ל שלא גרסו בברייתא של ר' חייא "אף אני כמותיך", שאם לא כן הרי ר' אושעיא חולק אף על לשון זו וסובר שאין כאן היקם, וממילא אין נפקא מינא בין "ואני כמותיך" ובין "יפה עשית שנזרת". ולהלן בירושלמי שם ה"ב, נ"ג ע"א (כאן פ"י ה"י, מ"ב ע"א): ר' אבהו בשם ר' יוחנן הבעל שאמ' אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמ' כלום וכו', הבעל אומר מופר ליך בטל ליך. וכבר ראינו לעיל⁸ שכמה מן הראשונים גרסו גם בברייתא שבבבלי: אין כאן נדר, ולפנינו שם: אין זה נדר, כגירסת התוספתא, והיא היא. ובר"מ פי"ג מה' נדרים ה"ב, מחלק בין "אין כאן נדר" לבין "אין זה נדר כלום", וכלשון אחרון הפרתו הפרה. ועיין בפיה"מ להר"מ ספ"י, בספרי מטות פי' קנ"ג, עמ' 198–199, ובבלי כאן ע"ז ב', ב"ב ק"כ ב'. ועיין שאילתות סי' כ"ג ובהעמק שאלה שם, ולהלן שם סי' קל"ו, בה"ג סוף ה' נדרים, ד"ו ע"ו ע"ב, והזהיר בחקותי, קכ"ד ע"א, ס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, סוף עמ' 193 ואילך.

footnotes: ² עיין במבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 970. ³ כן גרס גם במיוחס להריטב"א ובר"מ פי"ג מה' נדרים ה"ב בברייתא שבבבלי. אבל גירסא זו קשה לפי פירוש המאירי, שהוא פירוש הר"א אב"ד, עיין בריטב"א ובר"ן. ושמא הכוונה שאמר "אין כאן נדר" במקום "אי אפשי בהם", כלומר, כל נדרים שתדורי אין כאן נדר. ⁴ כנראה שהכוונה לתוספתא. אבל מלשון המאירי בסמוך "ומפרשים בה" משמע שהכוונה לתוספות. ושמא העתיק רבינו מספר קדמון אחר, וסבר שהכוונה לתוספות, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 17, בשם המאירי. ⁵ ציון ההלכה והפיסקא הוא בטעות, והכל שייך לה"א, כמו שהוא בד"ח. ⁶ כנ"ל להגיה. ⁷ או שר' הושעיה סובר שמשנתנו מדברת כשנזרה בפניו, והוא אמר "ואני" בתוך כדי דיבור (עיין להלן נזיר פ"ג ה"ב ובבלי שם כ' ב'), והוא סובר כר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה שבעל עוקר את הנדר מעיקרו (עיין בבלי נזיר י"ט א'), ואינו יכול להפר, משום שאין אדם מיפר נדרי עצמו (כשיטת רוב הראשונים, ועיין מ"ש בתוספות נזיר כ"א ב', ד"ה אלא, בשם ר' אליהו ובמיוחס לרש"י שם), בבבלי (שם) כ"א ב'. אבל במשנה ב' שם: הריני נזיר ואת, ואמרה אמן מפר את שלה ושלו בטל (כ"ה ד' נפולי, משנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה, קטעים מן הגניזה. וכן הביא ר"א מן ההר שם, עמ' רי"ד, בשם אית דגרסי). ופירשו בירושלמי שם: מפני שהוא כתולה נדרו בה, באומר (-כאומר) על מנת ואת. וכן פסק הר"מ בפי"ג מה' נדרים הי"ד. ועיין באורח מישור נזיר כ"ב ב', וציין לשו"ת הרמ"ע מפאנו סוף סי' כ"ו. ובפי' הר"א מן ההר (הנ"ל) כתב: וכך נמצא בקצת ספרי הר"ם בנדרים פי"ג, ולא נהיר, וודאי טעות סופר הוא בספרי הר"מ, שאין טעם נאות לזאת הגרסא. ועיין בפיה"מ לרבינו במשנתנו שם, ובבבלי כ"ב ב' וכ"ג רע"א, ובתוספות כ"ב ב' ובשטמ"ק שם. ולפי פשוטו אין שיטת הבבלי כשיטת הירושלמי. ועיין מה שהאריך בזה במרכבת המשנה על הר"מ הנ"ל. ועיין מ"ש להלן נזיר פ"ג, שו' 10–12, ד"ה האומ' ואילך. ⁸ בהע' 3.

6-8. **אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, בזמן שלא שמע, או ששמע והיפר, או ששמע ושתק, שמע והפר ומת בו ביום. אבל שמע ושתק, שמע וקיים, ומת ביום שלאחריו, אין יכול להפר.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אימתי וכו' (כגי' כי"ו וד) או שמע ושתק, או ששמע ומת בו ביום, אבל שמע וקיים, שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין יכול להפר. ובקג"נ: בזמן שלא שמע, או משמע ו. פר.. (מטושטש כדי שתי אותיות) ששמע ושתק ומת בו ביום, אבל שמע וקיים, שמע ושתק ומת.. ום שאחריו אינו יכול להפר. וכע"ז בבבלי כי"מ ס"ח א' ואילך, ע"ב א', ע"ח ב', ובהוצ' שלפנינו שם ע"ב א', ובר"מ פי"א מה' נדרים הט"ז ובכמה מן הראשונים. אבל בהוצ' שלפנינו ס"ח א', ע"ח ב', הסדר ברישא הוא: או ששמע ושתק, או ששמע והפר ומת בו ביום, עיי"ש בר"ן ועוד. ובסיפא הגירסא היא גם שם כגי' כי"ע וקג"נ. וכ"ה גם במיוחסות להרי"ף ועוד. וגירסת ד וכי"ו ברישא בוודאי קשה, וכנראה שלפנינו שם תרכובת של שתי נוסחאות, והוסיפו "שמע והפר" (לפני "ומת בו ביום") ע"פ חנוסחאות שלנו בבבלי, והנכון בתוספתא הוא כגירסת קג"נ וכבבלי בכי"מ ועוד. ולפי פשוטה של הברייתא מדברים כאן בשמע האב לפני שמיעת הבעל, כפירוש ר"א מן ההר, עמ' קמ"ד (וכן הוא בר"מ פי"א מה' נדרים הט"ז) ועוד, בניגוד לברייתא שלהלן. ולפ"ז צריך לפרש בסיפא (לפי גירסת כי"ע, קג"נ ובבלי) "שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין יכול להפר" שהכוונה שאין האב יכול להפר אפילו לפני מיתתו, אם הבעל שתק ומת ביום שאחר שמיעתו, שהרי כבר קיים את הנדר. ועיין בתוספ' רי"ד פ"י סי' ב', וצ"ל שם: אית לפרושי כגון שהאב שמע מאתמול והפר חלקו [אינו] חוזר ומיפר חלקו של בעל. והר"מ בפי"ב מה' נדרים הי"ז פסק שאין האב והארוס מפירים אלא אם שמעו ביום אחד, אבל אם שמע האב והפר, ולאחר ימים שמע הארוס והפר אין זו הפרה,⁹ וכן להפך אם שמע הבעל והפר, ולאחר זמן שמע האב והפר, אין הפרתו הפרה. ועיין במדרש הגדול מטות, עמ' ש"ו. ובסמ"ג לאווין רמ"ב, ע"ג ע"ג כתב: הא למדת שאם הפר האב ושמע הארוס הרי זה מפר ביום שמוע האב (לשון הר"מ הנ"ל), וכן מוביח בתוספת', וגם בגמרא שלנו בפ' נערה (ע"ב א') אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב, דבו ביום מצי הארוס מפר, מכאן ואילך לא מצי מפר. ועיין בלח"מ על הר"מ הנ"ל מה שתמה עליו. ועיין במרכבת המשנה ובאור שמח על הר"מ הנ"ל. אבל לא נתברר לי לאיזו תוספתא כיוון, ושמא היתה לו כאן גירסא אחרת, עיין בשטמ"ק ס"ז ב' (בשם הרי"ץ) שכתב בשם "יש גירסאות" שגרסו בסיפא: או שמע והפר ומת ביום של אחריו.¹⁰ ורוב הראשונים חולקים על הר"מ, עיין ברמב"ן, בפי' הר"א מן ההר, ברשב"א, בפי' הרא"ש ובר"ן במקומו, וברור מתוך פירושיהם שכל אחד מפר ביום שמעו, ואפילו שמעו בימים מיוחדים, ועיין ב"י טיו"ד סי' רל"ד, בב"ח שם, ובבאור הגר"א בשו"ע שם, אות י"ג. ואשר לברייתא שבבבלי הנ"ל, עיין בבאור הגר"א הנ"ל. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קמ"ח, הביא בשם "אית דמפרשי" פירוש חדש, והיינו שהם נותנים פסיק בסיפא של הברייתא בבבלי, אחרי המלים "או ששמע ושתק ומת", כלומר, ביום שלאחריו אין יכול להפר, וטעמם שאם שמע ושתק ומת באותו יום, אין האב מפר אלא באותו יום, אבל ביום שלאחריו אינו יכול להפר (אפילו לא שמע אלא ביום שלאחריו), דקיום הוא, הואיל ומת, דהא שתק. ולשיטת הר"מ אינו יכול להפר משום שלא שמע ביום ששמע בעלה.¹¹ והוא פירוש דחוק מאד, ולגירסת ד וכי"ו בתוספתא בוודאי שאין לפרש כן. ובתשב"ץ ח"ב סוף סי' רנ"ה: דהא בגמרא דייקי' בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין לה נדרה אם שמע אב ביום אחד וארוס ביום אחר אי מיפר דהוי יום שמוע דנפשיה, או לא מפר, דהוי (צ"ל: דלא הוי) יום שמוע דחבריה, וכיון דכולי האי דייקינן וכו', ולא מצאתי בגמרא דיוק זה. ועל הלשון במשנתנו וכאן ("נתרוקנה רשות לאב"), עיין בפי' הרא"ש ס"ח סע"א ובשו"ת יכין ובעז ח"א סי' פ"ד.

footnotes: ⁹ וכן בפירוש רבינו בחיי מטות, קצ"ז ע"א: וצריך שישמעו שניהם ביום אחד ויפרו בו ביום. ¹⁰ אבל מלשונו מוכח שכן גרסו בברייתא שבבבלי. ושמא היתה לפני רבינו הגירסא בתוספתא ¹¹ אם לא נקבל את חילוקו של הגר"א ביו"ד סי' רל"ד (שצויין לעיל בפנים), ועיין רשב"א ס"ח א', ד"ה או ששמע ושתק. ומדברי הר"מ עצמו (פי"א הט"ז) אין ראייה לא לכאן ולא לכאן, שהרי מפורש שם ברישא ששמע אביה תחילה, ובסיפא פירושו שאין האב יכול להפר באותו יום לפני שמת, עיין מ"ש לעיל בפנים.

9-10. **שמע בעלה ולא הפר לה, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, זהו שאמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. שמע אביה וכו'.**וכ"ה הסדר בד, בכי"ע ובקג"נ, אלא שבכי"ע: שמע בעלה והפר וכו', וכע"ז בקג"נ. וכ"ה הגירסא בבבלי ס"ח ב' בכל הנוסחאות (לפי עדות הרנב"י בשטמ"ק), אלא ששם הסדר הפוך, והיינו: שמע אביה וכו' שמע בעלה. ולגירסא זו פירש הר"מ (עיין פי"א מה' נדרים הי"ט) שאין הלכה כבבא זו, וב"ה להלן חולקין עליה, ונקטו "לא הספיק האב לשמוע" לרבותא של בית שמאי, שאפילו לא נראו לאב בחיי הבעל אפילו הכי מפר חלקו של בעל, ונתרוקנה רשות לאב, עיין בחי' הרשב"א, במאירי וברי"ץ (לפי שטמ"ק) ס"ח ב', ובתוספות ס"ט א', ד"ה א"ר נתן, ומ"ש בקרן אורה שם, ד"ה והרמב"ם. ועיין בבלי ע"א א' ומ"ש להלן, שו' 15, ד"ה ובירושלמי. אבל הרשב"א הנ"ל, הרא"ש ס"ט א', המאירי ס"ח ב' ועוד חולקים וסוברים שבבבא זו אף ב"ה מודים, ודווקא אם הפר האב מקלש קליש חלק הבעל, אבל כשהפר הבעל לא נחלש כח האב, עיי"ש, ומ"ש "ולא הספיק האב לשמוע" לאו דווקא, ובכדי נקטה, עיי"ש ועיין בר"ן בסוגיין. והרנב"י בשטמ"ק ס"ח ב' כתב: ונמצא לאחד מחכמי הדור שהוא מחליף שלש בבות הללו וכו', ובבבא תנינא גרסי' שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשותו לאב וכו'. וכן הביא במיוחס להריטב"א בשם "מורי רבינו נ"ר". ולפי גירסא זו מתאימה הבבא הנ"ל לתוספתא בגירסת ד וכי"ו. אבל אין לגירסא זו בבבלי שום יסוד בספרים, עיי"ש בראשונים הנ"ל, ולא עוד אלא ששאר הבבות אינן מתאימות לתוספתא בשום נוסח. אבל עצם גירסת ד וכי"ו בבבא זו נוחה מאד, עיין מ"ש ברנב"י, לפי שטמ"ק הנ"ל. ועיין בירושלמי פ"י ה"ב, מ"א סע"ד, ובאו"ש פי"ב מה' נדרים הי"ז, ד"ה והנה בירושלמי.

10-12. **שמע אביה ולא הפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב, זהו שאמרו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל.**וכ"ה בד. ואף כאן בכי"ע ובקג"נ: שמע אביה והיפר (בקג"נ: והפר) לה וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכן בפירוש רבינו הלל לספרי מטות, ע"ב ע"ג: ואי נדרה כשהיא ארוסה ושמע אביה והפיר, ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב, לא נתרוקנה רשות לבעל להפר נדרה כו', וה"ג בנדרים בפ' נערה המאורסה, והכי תני לה בתוספ' נדרים. ואף כאן גירסת ד וכי"ו יותר נוחה, ולפיה מתבאר הסיום שלא נתרוקנה רשות לבעל אם לא הפר האב, אבל לפי גירסת כי"ע, קג"נ והבבלי "שכבר הפר אביה בשמת, מה עניין לומר טעמ' דלא נתרוקנה רשותו לבעל, והלא הרשות שהיה לו לאב עליה כבר נעשה בחייו, שהרי הפר לה. ויותר היה לו לומר טעמא דאין הבעל מפר אלא בשותפות, שאעפ"י שלא נשאר לפני הבעל אלא חלקו אינו יכול להפר אפי' חלקו אלא בשותפות" (לשון הרנב"י, לפי שטמ"ק). ועיין מ"ש ביישוב הגירסא שלפנינו בבבלי בפי' הרנב"י הנ"ל, ברשב"א ובר"ן במקומו. ועיין ר"מ פי"א מה' נדרים הי"ח ובלחם משנה שם. ועיין בירושלמי פ"י רה"ב, מ"א ע"ד, ובק"ע ובפ"מ שם

12-13. **שמע בעלה והפר לה, ולא הספיק אביה לשמוע עד שמת, הרי זו הפרה אסורה, שאין הבעל מיפר אלא בשותפות האב.**וכ"ה ("והפר לה") בכל הנוסחאות, לרבות קג"נ. וכן בחידושי הרשב"א ס"ח סע"ב: שמע הבעל והפר לה ולא הספיק לשמוע עד שמת האב כו' כך היא שנויה בתוספתא, וכך היא במקצת הספרים וכו'. וכן מעיד במאירי שם: שמע בעלה והפר לה וכו', כך היא הגירסא בספרים מדוייקים שלנו ואף בתוספות¹² גורסים בה כן וכו'. וכן מוכרח מסיום התוספתא "הרי זו הפרה אסורה". ובבבלי ס"ח ב': שמע בעלה והפר לה וכו' אין הבעל יכול להפר, שאין הבעל מיפר אלא בשותפות. וכתב בפירוש הרנב"י (לפי שטמ"ק): ודאי קשיא דכאן היה לו לומר זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, דהא לא נשתייר להפר אלא חלקו של אב וכו', אלא עיקר הגירסא בזו שמע בעלה ולא הפר לה, וכ"ה בספר ספרדי ישן וכו', עיי"ש. וכן בנימוקי יוסף שם: "ואין ספק שעיקר הגירס' היא שמע בעלה ולא הפר לה, וכן העידו מן המפרשים ז"ל שכן הגירסא בספר ספרדי ישן" וכו'. וכן הביאו גירסא זו ברשב"א (בשם: ויש ספרים שכתוב בהם) ובמאירי ("ומכל מקום יש גורסין") הנ"ל. ובכי"ע ובקג"נ: הרי זה אסור, ובד: הרי זו אסורה. ולפי מסקנת הבבלי ס"ט א' אם עברה על נדרה אין כאן אלא איסור ואינה לוקה, ולפי הירושלמי (פ"י סה"א, מ"א ע"ד) הרי זו הפרה בטלה ולוקה, אלא שלהלן נראה שהתוספתא היא בשיטת הבבלי.

footnotes: ¹² ד"ה שמע. ויותר נראה שהכוונה לתוספתא, כפי שנראה מדברי הרשב"א שבוודאי שאב המאירי ממנו, עיי"ש.

13-15. **שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת (ונתארסה לאחר), יחזור האב ויפר חלקו של בעלה.**וכ"ה ("ונתארסה לאח'") גם בד. אבל בכי"ע, בקג"נ, בהבאות ע"י הראשונים (עיין להלן) ובמקבילות חסרות המלים "ונתארסה לאחר", והן באשגרה מלהלן, שו' 19. ועיין בברייתא שבבבלי ע"א א', ומ"ש להלן, שו' 15, ד"ה ולעצם. וכתב הרא"ם (לפי שטמ"ק שם): והא דמפרש תלמודא (ע"א רע"ב) דסברי ב"ה דעם בעל אחרון מפר, לא מתוך דברי ב"ה למדו כן, אלא סברא, דאמאי לא יפר, כיון שהוכחנו דארוס האחרון מפר אפי' נדרים שנראו לארוס ראשון. ברייתא זו חפשתי בתוספת' ולא מצאתי בזה הסיגנון. וכן מצאתי שמע האב והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת יחזור האב ויפר חלקו של בעל וכו' (עיין ההמשך להלן). וכ"ה בשיטה (לפי שטמ"ק שם). וברור מן הדברים שהכוונה לברייתא שלנו ולא לתוספתא להלן, שו' 18–19 ואילך. ובירושלמי פ"י ה"א, מ"א ע"ד: הפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת, האב מיפר חלקו של בעל. ועיין להלן שם בסה"א ומ"ש להלן, שו' 16–18, ד"ה שמע האב. ובבבלי ס"ט א' כעין גירסת כי"ע, קג"נ, הרא"ם והשיטה הנ"ל.

15. **אמ' ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, בית הלל או' אינו יכול להפר.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובבבלי ס"ט א'. ובפי' הרא"ם ובשיטה הנ"ל: אבל ב"ה אומרים אינו יכול להפר, אלא אביה ובעלת האחרון מפירין נדריה. וכנראה שרבותינו הנ"ל לא גרסו להלן בסמוך את המלים "נערה המאורסה", והמשיכו מה שכתוב להלן לברייתא זו,¹³ ונסתייעו ממנה לפירוש הבבלי ע"א רע"ב, עיין מ"ש לעיל, שו' 13–15, ד"ה שמע אביה. והוסיפו הראשונים הנ"ל: ויראתי לשנותה (כלומר, את הברייתא בבבלי ע"א א') דשמא אחרת היא (כלומר, ואינה הברייתא של התוספתא), וגם יראתי לטעות בתוספות (כלומר, בפירוש התוספתא) כי נפלאת ממני. ובירושלמי הנ"ל: א"ר נתן זו דברי ב"ש, אבל דברי חכמי' אין צורך להפר. ואין להגיה בירושלמי, כפי שמוכח מן העניין שלחכמים אין צורך להפר כלל אם הפר האב ולא הספיק הבעל להפר, ולא נתארסה לאחר. ועיין היטב בשטמ"ק הנ"ל בשם שיטה, ומ"ש בהגהות יפה עינים שם. ולפי פשוטה חולקים ב"ה על הבבא הסמוכה לה, אלא שיש לפרש שהם חולקים אף על ההלכה שלעיל, כמו שפירשו כמה מן הראשונים, עיין מ"ש לעיל, שו' 9–10, ד"ה שמע בעלה ולא הפר לה. והבבלי חולק על הירושלמי. ולעצם העניין פירש במיוחס לרש"י שלב"ש מיפר האב את חלק הבעל בלבד, ולב"ה אינו יכול להפר את חלקו של הבעל בלבד אלא אם כן חוזר ומיפר גם את חלקו עם חלק הבעל, משום שהפרת האב אינה גוזזת חלק מסויים של הנדר אלא מחלישה את כל הנדר, וכשמת הבעל, על האב להפר שוב את כל הנדר, כלומר, חלקו וחלק הבעל. והפירוש קשה מאד. והרמב"ן פירש שלב"ש יכול האב להפר אפילו אם מת הבעל לאחר יום שמיעת האב, ובראשונה הפר האב כל מה שברשותו, וכשמת הבעל ולא שמע כמה ימים, נתרוקנה רשותו לאב ומפר האב במקומו, ולב"ה אינו יכול להפר בכגון דא, אבל אם מת הבעל ביום שמיעה של אב מיפר האב את חלקו של בעל אפילו לב"ה. והרא"ש, הר"ן ועוד, חולקים וסוברים שלב"ה אינו יכול האב להפר כלל, אם הפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ולא נתארסה לאחר.

footnotes: ¹³ שהרי לפניהם היתה הגירסא כאן כגירסת כי"ע וקג"נ, ולא נזכר כלל ברישא שנתארסה לאחר.

16. **נערה המאורסה אביה ובעלה אחרון מפירין נדריה.**וכ"ה בד. ובכי"ע בטעות: ובעלה הראשון. ובקג"נ חסרה המלה "האחרון", וכ"ה בברייתא שבבבלי ע"א א', והיא פיסקא ממשנתנו רפ"י. ולפי גירסת ד וכי"ו היא פיסקא מקוצרת מפ"י מ"ג. ולפי גירסת הרא"ם ושיטה הנ"ל הכל הוא המשך דברי ר' נתן, ולא גרסו את המלים "נערה המאורסה", עיין מ"ש לעיל, שו' 15, ד"ה אמ' ר' נתן. ומתוך הברייתא שבבבלי הנ"ל מוכח שבבא זו אינה שייכת לדברי ר' נתן, ושמא היתה הגירסא לפני הראשונים הנ"ל [אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה]. נערה המאורסה אביה ובעלה וכו'.

16-18. **שמע האב והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ונתארסה אפי' לעשרה, זהו שאמרו אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובבבלי ע"א א': כיצד, שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ונתארסה בו ביום, ואפי' מאה פעמים, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. ועיין בראשונים מה שנתקשו במלים "בו ביום" שבבבלי, עיין בפי' הרא"ש, בשטמ"ק ובר"ן. וגירסת התוספתא כאן קשה מאד, שהרי להלן מפורש: יחזור הבעל השיני ויפר חלקו של ראשון, ולא נזכר האב כלל. והמפרשים (ח"ד ומנחת בכורים) הגיהו את הבבא שלהלן ע"פ הבבלי, והפכו את כל הבבא, והיא הגהה בחוזק יד, עיין מ"ש להלן בסיפא. אבל בתוספות רי"ד פ"י סי' ט' כתב על הברייתא שבבבלי: "תניא כוותי' דשמואל ל"ג, אלא ה"ג תניא נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, כיצד, שמע אביה ולא היפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ונתארסה בו ביום, ואפי' למאה, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכו', וכך מצאתי במקצת ספרים". וכן הביא ברית יעקב (יגל יעקב, קט"ז ע"א): כיצד שמע אביה ולא הפר בה וכו', נ"א (=נוסח אחר).¹⁴ ונראה שכן צ"ל בתוספתא כאן.¹⁵ ואף בתוספתא הכוונה שנתארסה בו ביום ואפי' לעשרה, והיא סמוכה לפיסקת המשנה (משנ' ג'), עיין מ"ש לעיל, שו' 16, ד"ה נערה. אבל אם נתארסה לא בו ביום, הרי קיים לה האב, ששמע ולא הפר לה.¹⁶ והתוספתא מפרשת את משנתנו בשמע האב ולא הפר לה,¹⁷ ועיין בבלי ע"ב א'. ואשר לתנאי "ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת" כתב בתוספ' רי"ד שם: ושמעינן מינה דווקא כשלא שמע הבעל אז מיפר הבעל השני, אע"פ שנעשו תחת בעל ראשון ונראו לו, אבל אם שמע בהם ארוס ראשון ולא הספיק להפר עד שמת, ובו ביום נתארסה לשני אין יכול להפר ארוס שני, ונדרה קיים.¹⁸ אבל להלן שם סי' י' חזר בו, וכתב: רבותא נקט, לא מיבעיא אם שמע, שראוי להפר ארוס ראשון ולא הספיק להפר, שמפר ארוס האחרון, אלא אפילו לא שמע, שלא היה ראוי להפר מפר ארוס אחרון, ומה שכתבתי במהד"ק (=במהדורא קמא) אינו כלום. והוא ההפך מסברת הבבלי ע"א א', עיי"ש בתוספ' רי"ד. ועיין במה שפירש בקרן אורה ע' רע"ב בסוגיית הבבלי שם. ובכל אופן שיטת בני א"י לחוד ושיטת הבבלי לחוד. ואין להתאים ברייתא זו לברייתות שבבבלי ע"א א', שנתקשו בהן הראשונים מאד. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁴ ולא היתה לפניו גירסת הספרים שהביא הרי"ד אלא בבבא זו בלבד, אבל להלן גרס: שמע בעלה ולא הפר לה, והיא כגירסת הרמב"ן והרנב"י בברייתא שבבבלי. ומכאן שיש לנו עוד עדות לגירסא "ולא הפר", נוסף על מקצת הספרים שהיו לפני הרי"ד. ¹⁵ ושמא הוגהו "מקצת הספרים" שהיו לפני הרי"ד והנוסח שהיה לפני בעל ברית יעקב ע"פ התוספתא כאן, וגרסו בה: ולא היפר וכו'. ועיין גם בגירסת הסיפא שהביא הרי"ד בשם הספרים הללו. ¹⁶ ואף לגירסת הנוסחאות ("שמע האב והפר לה") צריך שתתארס בו ביום, שאם נתארסה ביום שלאחריו, הרי קיים לה האב בשלא הפר חלקו של בעל אחרי שמת. ¹⁷ ועיין מ"ש להלן שו' 18–19, ד"ה שמע אביה. ¹⁸ כלומר, והברייתא חולקת על שמואל, שהרי רבינו מחק את המלים "תניא כוותיה דשמואל". ועיי"ש בבבלי ע"א ב'.

18-19. **שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ונתארסה לאחר, יחזור הבעל השיני ויפר חלקו של ראשון.**ולעיל, שו' 13–15, ד"ה שמע אביה, מדברים בשלא נתארסה לאחר, ולפיכך חוזר האב בעצמו ומפר חלקו של בעלה, אבל כשנתארסה לאחר, והאב לא הספיק בנתים להפר את חלקו של הבעל הראשון,¹⁹ הבעל השני יורש את זכותו של ראשון, והאב כבר הפר. ובירושלמי פ"י סה"א, מ"א ע"ד: תני היפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת, הבעל האחרון מיפר לה חלקו של ראשון. א"ר יוסי מתניתא אמרה כן אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. וקרוב לוודאי שהירושלמי הביא את הברייתא שלפנינו, וסובר הירושלמי שהת"ק כאן חולק על ר' נתן להלן, ודעתו שלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה (עיין תוספות רי"ד פ"י סי' ב'), או שהברייתא שלנו ב"ש היא ואליבא דר"ן, שמעיד עליה שהן דברי ב"ש.²⁰ ור' יוסי מביא ראייה ממשנתנו, ומפרשה שלא הפרו לא האב ולא הבעל,²¹ ולפיכך אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, אבל כאן כשכבר היפר האב חלקו, בעלה האחרון מפיר את נדריה, כמפורש בתוספתא כאן. ובבבלי ע"א א': שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, חוזר האב ומפר חלקו של בעל. ובפי' הרא"ש ע"א ב' מעיד שכן היא הגירסא בכל הספרים, וכן משמע מגירסת כמה מן הראשונים, אלא שהרמב"ן והרנב"י לפי שטמ"ק גרסו בה: שמע בעלה ולא הפר לה וכו', וכ"ה בשם נ"א בס' ברית יעקב במקומו. ועיין לעיל, שו' 12–13, ד"ה שמע בעלה ומש"ש, אלא שכאן מדברים בשנתארסה לאחר, דוגמת הרישא, ולעיל בשלא נתארסה, וכולי עלמא מודים בה. והרמב"ן גרס שם במקבילה שבבבלי (ס"ח ב'): שמע בעלה והפר לה וכו', וכאן גרס: ולא הפר לה וכו'. ובפי' הרא"ש ע"א א' מציע מתחילה לגרוס שם: שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, חוזר האב ומפר חלקו של בעל, ונדחק לפרשה, וחזר בו אח"כ (ע"א ב') משום שגירסא זו היא נגד נוסחאות כל הספרים. ולפי הגירסא הראשונה של הרא"ש היא ממש הברייתא שבבבלי לעיל ס"ט רע"א, עיי"ש ברא"ש. ובתוספות רי"ד פ"י סי' ט' הנ"ל גורס בבבא זו (בשם מקצת ספרים): שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, ונתארסה לאחר בו ביום, חוזר האב עם בעלה האחרון ומיפר חלקו של בעל ראשון. ולפ"ז ההבדל בין הברייתא שבבבלי ס"ט א' וכאן (ע"א א') הוא בזה, ששם מדברים בלא נתארסה לאחר, והאב לבדו מיפר חלקו של בעל, וכאן בשנתארסה לאחר, כמפורש גם בתוספתא כאן. ועיין בר"ן ע"א א', ד"ה שמע בעלה. וכבר אמרנו שכמעט וודאי הוא שהגירסא בבבלי ע"א א' בבבא זו היא: שמע בעלה וכו' ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל וכו'. וכתב המאירי ע' סע"א (הוצ' ר"א ליס, עמ' רס"א): ואין זו בריתא שהוזכרה למעלה (ס"ט רע"א) שאמר עליה ר' נתן הן הן דברי בית שמאי וכו', דההיא בשמע אביה וכו', אבל זו בשמע הבעל וכו'. והפירוש בבבלי קשה מאד ונדחקו בו הראשונים, עיין סיכום דבריהם בקרן אורה ע"א א', ד"ה תניא ואילך, אבל התוספתא מתפרשת כפשוטה. ועיין בפי' הרא"ם ובשיטה שהבאנו לעיל, שו' 13–15, ד"ה שמע אביה, ולפלא שלא העירו על התוספתא כאן כלל.

footnotes: ¹⁹ ופשיטא שאף כאן מדברים בשנתארסה לאחר בו ביום, כלעיל, שאם לא כן אין הבעל השני יכול להפר, משום שקיים האב, שהיה לו להפר את חלק הבעל אחרי שנתרוקנה לו רשות כשמת הארוס הראשון. ²⁰ אבל לב"ה ("דברי חכמים") לשיטת הירושלמי לעיל שם אין צורך בהפרת הארוס השני כלל, והפרת האב לפני שמת הארוס הראשון פועלת מעצמה אחרי שמת, ונתבטל הנדר לגמרי, עיי"ש. ²¹ עיין מ"ש לעיל, שו' 16–18, ד"ה אבל בתוספות רי"ד. ועיין בירושלמי פ"י ה"ב, מ"א סע"ד.

20. **אמ' ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, בית הלל אומ' אין יכול להפר.**וכ"ה בבבלי ע"א א'. ופירושה שב"ה סוברים הואיל והאב הפר כשהיה הבעל קיים נחלש הנדר, וכשמת הבעל אין בו כח להתרוקן לאב, ואינו יכול להפר אפילו עם הבעל השני, כמו שפירש בתוספ' רי"ד פ"י סי' ט', לפי גירסתו בבבלי.²² ור' נתן מוסיף כאן על הבבא שלעיל, שו' 13–15, ד"ה שמע אביה, שאפילו אם יש כאן בעל שני אין הנדר יכול להיות מופר ע"י האב והבעל. ולפי גירסת הבבלי בבבא שלפניה (כנוסח רוב הספרים) ולהלן שם ע"א ב', הפירוש הוא שאין יכול להפר לבדו, אבל מפר יחד עם הבעל השני. ועיין בקרן אורה הנ"ל.

footnotes: ²² עיי"ש מה שגרס בבבלי ע"א ב' בדברי ב"ה.

20-22. **במי דברים אמורים בזמן שגירשה בו ביום והחזירה בו ביום, או שגירשה בו ביום ונתארסה לאחר, אבל אם בגרה, ונשאת, או ששהת שנים עשר חדש, אין יכול להפר.**נראה שבבא זו מפרשת את משנתנו פ"י מ"ג: זה הכלל, כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. ופי' במיוחס לרש"י ע"א א': לרשות עצמה. שלא ניסת לאחד מהן, או שלא בגרה. וכן כוונת התוספתא: "שלא יצאת לרשות עצמה", ופירושו שארוסה גירשה בו ביום ששמע אביה (עיין בבלי ע"ב א') והחזירה בו ביום, או שנתארסה לאחר בו ביום, אבל אם בגרה בנתים, או שנישאת לו בנתים (עיין במשנתנו פי"א סמ"ט ובבבלי ע"ב סע"א), או ששהת שנים עשר חדש אחרי שנתארסה ונדרה לפני שעברו שנים עשר חדש, ושמעו אביה ובעלה אחרי שעברו י"ב חודש, שניהם אינם יכולים להפר, משום שיצאה לרשות עצמה שעה אחת, ואין הבעל מפר בקודמין. והברייתא כר' אליעזר (פ"י מ"ה), עיין בבלי ע' ב'.

23. **שומרת יבם, בין יבם אחד בין שני יבמין, ר' ליעזר או' יפר וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"י מ"ו. והעמידוה בירושלמי (פ"י ה"ז, מ"ב ע"א) ובבבלי ע"ד א', יבמות כ"ט ב', בשעשה בה מאמר. וכן מוכח להלן בתוספתא. ולר' אליעזר מיפר היבם (כשנפלה לו מן האירוסין) בשותפות עם האב (עיין בבלי ע"ד ב', ויבמות הנ"ל), ולר' יהושע אם יש שם עוד יבם שניהם אינם מפירים, ואין לו תקנה לנדר זה אלא בשאלת חכם. ועיין בתיו"ט פ"י מ"ו ובתוספות רע"א שם. ועיין בחי' הרשב"א ע"ד א'.

24. **[ר' עקיבא אומ' לא לאחד ולא לשנים].**כ"ה בכי"ע, וכ"ה גם בד (אלא ששם בטעות: ר' יעקב). וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ומסתבר שבבי"ו נשמטה הפיסקא ע"י הדומות. אבל אפשר שיש כאן קיצור, ובד ובכי"ע השלימו ע"פ משנתנו, כרגיל. ופסק הר"מ (פי"א מה' נדרים הכ"ד) שאביה מיפר לה לבדו, ויבם כמאן דליתא דמי (הואיל ואין מאמר קונה אלא מדרבנן), ונתרוקנה רשות לאב אפילו במקום יבם. והר"ן ע"ה א', ד"ה כשם, נסתפק בכך. ועיין בטיו"ד סי' רל"ד ומ"ש בב"י שם. ובירושלמי פ"י רה"ו, מ"ב ע"א: על דעתיה דר' עקיבה [מי] מיפר לה. והן דאמר וכו', כמו שהגיה בק"ע. וכן נכון, ובאת כאן סידרא של שאלות, כסיגנון הירושלמי בפ"ה ה"א, ל"ט ע"א. ועיין בשי"ק שם, ד"ה ע"ד. ועיין בקרן אורה ע"ה א', ד"ה ר"ן, מ"ש בשיטת הירושלמי, ובסוף דבריו הגיה כהגהת בעל פ"מ. וצ"ע.

24-25. **אמ' ר' לעזר ומה אם אשה שאין לבה חלק עד שלא באת לרשותי וכו'.**בכי"ע: שאין לו חלק בה וכו'. ובד: שאין לי בה חלק וכו'. ואף "לבה" שלפנינו פירושו: לי בה, עיין מ"ש על צורות כאלו לעיל ח"ג, עמ' 396, ובהערה 26 שם, להלן שם, עמ' 417, ובהערה 16 שם, ועוד בכ"מ. ובתוספתא בכי"ו כאן, וכן בד, משתמש כל הזמן בגוף ראשון, וכ"ה במקבילה שבירושלמי פ"י ה"ז, מ"ב ע"א. אבל בכי"ע משתמש בגוף שלישי, וכ"ה במקבילה שבבבלי ע"ד ב'. והצורה שלנו היא יותר מקורית ויותר ישנה, עיין, לדוגמא, במשנת קידושין פ"א סמ"ו, אבל במשניות מטיפוס א"י: אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט. וכע"ז בכ"מ. ולעצם ההלכה, עיין בסיגנון משנתנו כאן פ"י מ"ו.

25. **משבאת לרשותי ניגמרה לי.**וכ"ה בבבלי הנ"ל.²³ והכוונה כשנתארסה לי ניגמרה לי, ואני מפר את נדריה יחד עם האב.²⁴ ובירושלמי הנ"ל: משנכנסה לרשותי הוגמרה לי. ועיין ר"ן ע"ה רע"א, ד"ה משבאת, ובשי"ק בירושלמי הנ"ל, ד"ה משנכנסה.

footnotes: ²³ אלא ששם: לרשותו נגמרה לו, עיין מ"ש לעיל שו' 24–25, ד"ה אמ' ר' לעזר. ²⁴ בשטמ"ק ע"ד סע"ב, ד"ה משבאתה, הביא בשם הרי"ץ: משבאת לרשותו לאחר אירוסין נגמרה לו שמפר לה נדריה עם האב, ואם אין לה אב יפר לה הוא לבדו, כך מצאתי כתוב. ואינו מיושב כלל וכו'. וכנראה שהמפרש פירש שר' אליעזר לשיטתו, והוא סובר כן, כמפורש בירושלמי פ"י ה"א, עיי"ש בשי"ק, ד"ה יתומה שמת אביה. ועיין מ"ש עליו בקרן אורה ס"ח א', ד"ה ומה שתמה. ועיין ספרי מטות פי' קנ"ד, עמ' 205, ובהערות הרח"ש הורוביץ שם.

26. **עד שלא באת לרשותי.**כלומר, יבמה שיש לי בה חלק לפני שעשיתי בה מאמר (הראשונים).

**משבאת לרשותי אינו דין וכו'.**ופירשו הראשונים: דהיינו שעשיתי בה מאמר, וכן מוכרח מן הרישא. וכן הוכיחו בבבלי ע"ה א'.

31-32. **כשם שלא חלקת לנו בין יבם אחד לבין שני יבמין וכו'.**כלומר, לעניין מיתה, שאפילו אם אין כאן אלא יבם אחד ועשה בה מאמר אין הבא עליה חייב מיתה, כפירוש המפרשים. ובמשנתנו פ"י מ"ו: אמר לו אין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאישה. והיא היא.

33. **כך בנדרים ובשבועות לא תחלוק.**בירושלמי הנ"ל: יכול (צ"ל: אוף, או: כך) בנדרים ובשבועות כן. ובבבלי הנ"ל: וכשאר דברים כן נדרים.

33-34. **אמ' לו הבל אילו הייתה בימי ר' לעזר בן ערך והשבת תשובה זו.**בכי"ע: אמ' לו חבל שאילו הייתה בימי אלעזר²⁵ בן ערך וכו'. וכן ביוחסין השלם, 36 ע"א: ור' אלעזר בן ערך מת קודם חביריו, כדאיתא בתוספתא בפרק ו' דנדרים אמר ליה ר' יהושע לר' עקיבא חבל אלו היית בימי ר' אלעזר בן ערך השבת תשובה זו. ובד: אמר לו אבל אלו היית וכו'. ובירושלמי הנ"ל: אמ' לו אבל (אמ' לו) אילו היית בימי ר' לעז' בן ערך [ד]אמ' (אין)²⁶ מאמר קונה קניין גמור²⁷ [היה] מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לרשותו. והכוונה שאילו היית בימיו של ר"א בן ערך, אף הוא היה מודה שלעניין הפרת נדרים אינה ברשות היבם עד שתיכנס לרשותו בביאה. ואעפ"י שהלשון "אבל" במשמעות "אמת", "וכן הוא הדבר", מצוי בברייתות שבבבלי,²⁸ מ"מ נראה שאין שום הבדל בין אבל, הבל וחבל,¹ וכוונתו: אוי, הלוואי,²⁹ אילו הייתה וכו'. ור' יהושע אמר לר' עקיבא, חבל, אילו היית בימי אלעזר בן ערך והשבת תשובה זו שמא היה מקבל ממך, אבל ר' אלעזר בן ערך בשעתו שהיה סבור שמאמר קונה קניין גמור ופוטר את הצרה מדאורייתא, אף לעניין הפרת נדרים ברשותו היא, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ו, שו' 9, ד"ה העושה מאמר. ועיין מ"ש ר' יהושע ביחס לר' עקיבא ור' אליעזר בירושלמי פסחים פ"ו רה"ג, ל"ג סע"ב. ובבבלי ע"ד סע"ב: בלשון הזה אמר בן עזאי חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את ר"ע. והוא לכאורה קשה מצד עצמו.³⁰ ושמא צ"ל שם: בלשון הזה אמר, בן ערך, חבל עליך בן ערך שלא שמשך עקיבא. כלומר, אילו היה משמש אותך ומתווכח אתך שמא היה מראה לך שאין המאמר קונה קניין גמור לעניין הפרת נדרים. עיין בבבלי ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי תיקן מי שהוא ע"פ הבבלי חולין ע"א א',³¹ ושם הדברים מובנים, אבל כאן קשה: ומה עניינו של בן עזאי בהלכה שלפנינו. ופשיטא שאין כאן אלא השערה רחוקה, וקשה לשבש את כל הנוסחאות, כל זמן שלא נמצא סמך להשערה זו בנוסחאות אחרות, או בראשונים.

footnotes: ²⁵ בלי התואר "רבי", וכן נכון, שהרי ר' יהושע היה חבירו. ²⁶ שמא צ"ל אף (במקום: אין), וכדברי הירושלמי ביבמות פ"ב ה"א ומקבילות (עיין להלן הע' 27): מה קידושי אשה קונין קניין גמור, אף המאמר קונה קניין גמור ביבמה. ²⁷ בכמה מקומות בירושלמי, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ו, הע' 10, ומ"ש בפנים שם. ²⁸ עיין עירובין ל' רע"ב, ל"ח סע"א, מ"א א', כתובות י"ג ב', נדה ג' ב', שם י"ד רע"ב, שם כ"ז א', עיין עכשיו בקונקורדנציא של הרח"י קוסובסקי. ¹ עיין בשנו"ס למכילתא, עמ' 174, שו' 2, ולמכילתא דרשב"י, עמ' 117, שו' 25. ²⁹ עיין במלונו של סופוקליס ללשון יוונית, ערך ἅβαλε וערך ἀβάλε, ובליקסיקון של Lampe ללשון יוונית של אבות הכנסיה, ערך ἀβάλα. ³⁰ שהרי בירושלמי ברכות פ"ט ה"ח, י"ד רע"ג (ומקבילה בבבלי שם ס"ב א') משמע שבן עזאי שימש את ר"ע. ובכל אופן לשיטת הירושלמי (שקלים פ"ג ה"א, מ"ז ע"ב, ומקבילות) והבבלי (ב"ב קנ"ח ב') היה בן עזאי תלמיד חבר לר"ע (וכן באמת מוכח מכמה משניות), ומתחילה היה תלמידו, ואח"כ גדל, ור"ע קבל הלכות ממנו (עיין תענית פ"ד מ"ד). ועיין רשב"ם ור"ג בבבלי ב"ב קנ"ח ב'. ³¹ והרי שיטה זו (שהמאמר קונה קניין גמור) לא הוזכרה כלל בבבלי בשם ר' אלעזר בן ערך.

34-35. **אמ' לו ר' ליעזר מקוה יוכיח שמעלה את הטמאים מטומאתן ואינו מציל על הטהורים מלטמא.**ובד: אמר (בלשון יחיד) לו ר' אליעזר וכו'. וכ"ה גם ביוחסין השלם, עמ' 36, הנ"ל. ובבי"ע: השיב ר' אליעזר מקוה יוכיח³² וכו'. ובירושלמי פ"י ה"ז, מ"ב ע"א: השיב על דברי ר' ליעזר, והרי המקוה יוכיח וכו'. והואיל ובכל הנוסחאות של התוספתא והירושלמי הגירסא היא בלשון יחיד, הרי ברור שצ"ל: אמר לו [ל]ר' אליעזר וכו', או: השיב [ל]ר' אליעזר וכו', והכוונה לר' עקיבא, עיין מ"ש להלן בשם ספרי זוטא. ובבבלי ע"ה ב':³³ אמרו לו לר' אליעזר מקוה יוכיח שמעלה את הטמאין מטומאתן ואין מציל על הטהורים מליטמא. וכן מעתיק בפי' הרא"ש שם. ובשטמ"ק שם (בשם פירוש): פ"א גריס המורה אמרו לו לר' אליעזר מקוה יוכיח שמעלה את הטומאה מטומאתו ואינו מציל על הטהר מלטמא, אף אני אביא בעל שמפר נדרי אשה משתדור ואינו מפר נדריה עד שלא תדור. ובכזה הלשון מצאתי בתוספתא. וכוונתו, כנראה, לעיקר הדברים, ואין הוכחה שהיתה לפניו הגירסא בתוספתא אמרו (במקום: אמר). והברייתא נסמכה למשנתנו פ"י מ"ז: האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין, לא אמר כלום. הרי הן מופרין, ר' אליעזר אומר מופר, וחכמים אומרים אינו מופר. אמר ר' אליעזר, אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור. וע"ז השיבו לו: מקוה יוכיח שמעלה את הטמאים מטומאתן ואינו מציל על הטהור הטובל שלא יבוא לכלל טומאה. ובספרי זוטא, עמ' 328, אמר ר' עקיבא מה אם טובל אני לטומאה שלא באת (צ"ל: שבאתי) לזיקתה אינו דין שאטבול לטומאה שבאת (צ"ל: שלא באתי) לזיקתה, עיין בהערות שם, ועיין בפירוש הרי"ז יאסקאוויטץ שם, בשם הרי"מ. ואין ספק שזו היא מסורת א"י, אבל בבבלי היתה להם ברייתא אחרת, והנכון הוא כגירסת רוב הספרים שם,³⁴ וכן מוכח מדברי הבבלי ע"ו רע"א: אימא סיפא וכו', כמו שהוכיח בפירוש הרא"ש (שבטל את גירסתו הראשונה) עיי"ש, ועיין במאירי שקיים אותה, אבל אף הוא כתב שברוב הספרים הגירסא היא כבנוסחאות שלפנינו. תדע לך שהוא כן, שהבבלי שם מביא ברייתא אחרת: אמר להם ר"א ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע וכו', שאין לה זכר בספרות א"י.

footnotes: ³² ביוחסין השלם שהזכרנו בפנים חשב (בטעות) שהוא עניין אחר עם הברייתא שלפניה, עיי"ש. ³³ לפי גירסת מקצת ספרים, כעדותו של המאירי והר"ן, ורבינו ברוך (עיין בר"ן). ³⁴ עיין במיוחס לרש"י ע"ה ב', במאירי ובשטמ"ק שם, בר"ן ע"ה א', בבבלי בהוצאות שלפנינו ע"ה ב' ובכי"מ שם. ועיין בשטמ"ק בשם הרי"ץ. ולפי גירסא זו גרסו שם: אמר לו לר' אליעזר (כגירסת התוספתא בנוסחאות) עיי"ש, אלא שהק"ו שם אחר והפירוש דחוק מאד, והמשך הבבלי סותר גירסא זו, כמו שהעיר הרי"ץ.

35-38. **חזר ר' ליעזר ודנו דין אחר, ומה אם במקום שאין מפר נדרי עצמו (עד שלא ידור) משנדר (מיפר), הרי הוא מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור, מקום שמיפר נדרי אשתו משנדרה, אינו דין שיפיר נדרי אשתו עד שלא תדור.**המוקף ליתא בכי"ע, ובספרי מטות סוף פי' קנ"ג, עמ' 204, ובבבלי ע"ה ב'.³⁵ וכצ"ל גם בכי"ו, בד ובירושלמי פ"י ה"ז, מ"ב ע"א. ופירש במיוחס לרש"י: שאין מיפר נדרי עצמו וכו', שאין אדם מיפר נדרים לעצמו אלא אם כן נשאל לחכם וכו', הרי הוא מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור, כמפורש לעיל במשנתנו פ"ג סמ"א, שיכול להתנות שיהוא נדריו בטלין להבא. ובמשנתנו פ"י מ"ז: אמר ר' אליעזר אם הפר נדרים שבאו לכלל אסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל אסור. והתוספתא מבארת את החומרא של באו לכלל אסור.

footnotes: ³⁵ בפי' הר"א מן ההר, עמ' קנ"ח, מוכח שגרס שם שר' יהושע דן דין זה, עיי"ש.

38-40. **אמרו לו ומה למפר נדרי עצמו עד שלא ידור, שאם רצה להקים מקים, יפר נדרי אשתו עד שלא תדור, שאם רצה להקים אינו יכול.**ברייתא זו חסרה בספרי³⁶ ובבבלי הנ"ל, ואף בכי"ע נשמטה ונשאר רק שריד ממנה. אבל היא ישנה כולה בירושלמי הנ"ל. ובתשובת הריב"ם (הצופה הצרפתי חל"ט, 1899, עמ' 82): התם כדקתני טעמא בתוספתא דאהדרו ליה רבנן לר' אליעז' מה למיפר נדרי עצמו עד שלא ידור וכו'. ובמיוחס לרש"י ע"ה ב': ובברייתא מפרש אמרו לו לר"א אם אמרו בנדרי עצמו, לכך הן בטלין כשהן באין לאחר מכאן שכן בידו להקים, תאמר בנדרי אשתו שאינו יכול לקיים, עד שלא תדור וכו'. והמלים האחרונות ("עד שלא תדור") הן הוספת פירוש של רבינו, וכוונתו שהרי אף ר' אליעזר מודה שאינו יכול לקיים לפני שתדור, כמפורש במשנתנו הנ"ל. וכן פירש בח"ד ועוד מדעתם. ופירוש זה קצת קשה, ומה שייך לשון הקמה בנדרי עצמו לפני שידור. ולולא דברי רבינו היה נראה שפירושו כפשוטו, שבנדרי עצמו יכול לחזור בו מתנאו, ובכוחו להקים אחרי שבטל (כמפורש במשנתנו פ"ג סמ"א הנ"ל, ועיין בבלי שם כ"ג ב'), מה שאין כן באשתו שאינו יכול להקים אחרי שהפר (כמפורש להלן פ"ז, שו' 29, ובמקבילה). וממילא אין כאן קל וחומר, משום שההפרה בנדרי עצמו עד שלא ידור אינה מתקיימת אלא בשעת הנדר, ולפני כן אינה קיימת כלל, ומשום כך יכול לחזור בו מה שאין כן באשתו שהפרתו קיימת מיד ולעולם, ולפיכך אינו יכול להפר עד שלא תדור, שאין לה על מה שתחול. ובספרי זוטא, עמ' 328: וכשבאתי אצל ר' יהושע אמר לי הרי זה תשובת צד, ממה שזה חמור יהא זה קל, וממה שזה קל יהא זה חמור. ועיין בהערות שם. והפירוש צ"ע.

footnotes: ³⁶ ושם תשובה אחרת לדברי ר' אליעזר, עיין מ"ש להלן, שו' 40–41, סד"ה דבר אחר.

40-41. **דבר אחר אישה יקימנו ואישה יפרנו, את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ואומר אישה יקימנו וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: אמרו לו הרי הוא אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו, את שבא לכלל הקם וכו'. ועיין בבלי ע"ו ב'. ונראה שהברייתא שלנו לקוחה ממדרש הלכה, וכ"ה בספרי מטות סוף פי' קנ"ג, עמ' 204, הנ"ל: אמרו לו, לא אמרה תורה אלא והפר את נדרה אשר עליה, נדרים שעליה מיפר, ולא נדרים שאין עליה. ד"א אישה יקימנו ואישה יפירנו, את שבא לכלל הקם וכו'.

42-43. **שור זה הקדש לכשאקחנו, בית זה הקדש לכשאקחנו, שור זה מכור לך לכשאקחנו, בית זה מכור לך לכשאקחנו וכו'.**וכ"ה בכי"ע, ובד משובש. והלכה זו באה לכאן אגב ההלכות שלעיל שאין אדם מיפר ומקיים נדרי אשתו שעדיין לא נדרה. ועיין בבלי כאן פ"ו א' וכתובות נ"ט א' וירושלמי שם פ"ה ה"ה, ל' ע"א (לעניין הקדש).³⁷ ולעניין מכר אמרו בבבלי יבמות צ"ג א', ב"מ ט"ז ב': אמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו³⁸ קנה. וטעמו משום שסובר שאדם מוכר דבר שלא בא לעולם (עיין בבלי יבמות הנ"ל), ואין הלכה כמותו. ובאו"ז ב"מ פ"ג סי' ג', ט"ז ע"א: וכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפ"ק (ט"ז ב') דלית הלכתא ברב וכו', ובתוספתא דנדרים תנינן בית כור מכור לך לכשאקחנה לא אמר כלום.³⁹ ועיין ר"מ פכ"ב מה' מכירה ה"ה.

footnotes: ³⁷ ועיין ר"מ פ"ו מה' ערכין הכ"ו והכ"ז. ³⁸ על המלה "מעכשיו" עיין בתוספות יבמות במקומו, ד"ה קנויה, וברשב"א בב"מ שם. ³⁹ רבינו קיצר, ואין צורך להניח שהיתה לפניו הגירסא המשובשת שבד.

43-44. **תנו גט לאשתי לכשאקדשנה, לא אמ' כלום.**בבבלי יבמות נ"ב סע"א: אמר אחד ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה (עיין בתוספות שם, ד"ה לכשאכנסנה), ולאשה בעלמא אין גט. ובר"מ פ"ג מה' גירושין ה"ו: אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי, לכשאשאנה אגרשנה בו, ונכתב ונשאה וגירשה בו אינו גט, מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה, ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין. ובגליוני הש"ס ביבמות שם העיר שמן התוספתא שלפנינו קצת קושיא על הר"מ שהרי כאן אמר "תנו", ונתינה אינה צריכה לשמה (הרב, כנראה, הרגיש שאין מכאן קושיא גמורה, עיין מ"ש להלן), וגם חשיב לה בתוספתא שם בין כמה דברים דטעמם משום דבר שלא בא לעולם. ובתוספות יבמות שם נ"ב ב', ד"ה ולאשה, ברא"ש שם פ"ה סי' ד' ועוד כתבו שהטעם הוא משום שאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח, ולמ"ד אדם מקנה דבר שלא בעולם הוי גט, דבידו לגרשה, ומן התוספתא כאן משמע כדבריהם. ועיין במשנה למלך פ"ו מה' גירושין ה"ג ובקרן אורה יבמות שם, ד"ה והנה. ועיין ירושלמי קידושין פ"ג ה"ה, ס"ד ע"א, וכאן פ"ג ה"ו, ל"ח ע"א. ובצפנת פענח פ"ג מה' גירושין ה"ו כתב: ועיין בתוספתא דנדרים פ"ו דאמר שם תנו גט לאשתי לכשאקדשנה, ושם משמע דר"ל דרק שאומר להם עכשיו שיתנו לה גט לאחר שיקדשה (כוונתו, שכן משמע מן הלשון "לאשתי", שיתנוה בשעה שהיא כבר אשתו), ור"ל שיכתבו ג"כ לאחר הקדושין, רק משום דהשליחות אינו מועיל עכשיו, ועיין מש"כ התוספ' נזיר דף י"ב ע"א, ד"ה מאי טעמא, ולכך בתוספתא נקט לשון תנו, משום דס"ל דגבי כתיבה לא בעי שליחות (עיין ב"י טאה"ע סי' קכ"ג, ד"ה חוץ מחש"ו) וכו'. ועיין בפי' ר"א מן ההר ליבמות במקומו, עמ' קכ"א.

44. **(שור זה מכור לי לרבות זה מכור לך דבריו קיימין).**בכי"ע ליתא, והוא שיבוש ברור. ואף בגי' משובשת זו צ"ל: מכור (לי) לך, בית זה וכו', והמלה "לך" באה לתקן את המלה "לי", ונשתבשה ונתחברה למלה שלאחריה, ויצא: לרבות. ושמא הוסיף כאן סופר למדן על הגליון שאם אמר "שור זה מכור לך" וכו' יחד עם "שור זה מכור לך לכשאקחנו" וכו', דבריו קיימין, עיין במרדכי ב"ב רפ"ט סי' תר"ג ובהגהת הרמ"א חו"מ סי' ר"ט ס"ק ד', ובשי"ק לירושלמי נזיר פ"ב סה"ה, ד"ה העתידין. אבל השערה זו היא רחוקה מאד.

44-45. **שור שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי מכור לך, לא אמ' כלום.**ברייתא בבבלי ב"מ ט"ז א', ובר"ח שם (וממנו בערוך ערך כבד א'), והובא גם בשטמ"ק שם, ציין למקורה בתוספתא כאן. וכל הברייתא גם להלן ב"מ פ"ד ה"י, והובאה שם לעניין איסור רבית, כפי שיוצא ברור מדברי בה"ג ה' רבית ד"ו צ"ה ע"ב, ד"ב, עמ' 382, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 114. ועיין בבלי שם ס"ד א', ובתוספ' שם, ד"ה מה, ובתוספות רי"ד שם, ד"ה הולך, ובה"ג הנ"ל. ועיין ירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב, ט' ע"ד, ומ"ש בנתיבות ירושלים שם, כ"ד ע"א. ובהלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, סוף עמ' מ"ח ואילך הובאה הברייתא שלנו כלשונה: לא אמר כלום... דבריו קימים (במקום: אסור... מותר). ועיין בס' המקצועות הוצ' אסף, עמ' נ"ו ואילך, ובתשה"ג שלו ח"ב (ירושלים תרפ"ט), עמ' 235. והעניין מתבאר ע"פ מכילתא דרשב"י כ"ב, כ"ד, עמ' 212, עיי"ש. ובר"מ פכ"ב מה' מכירה ה"ה: מה שתעלה מצודתי מן הים נתון לך. ועיין תשובת הרמב"ן בספרן של ראשונים (הוצ' מק"נ תרצ"ה), עמ' 99, בס' התרומות שער ס"ד ח"א סי' ב' ומשנה למלך פי"א מה' מכירה סהט"ז.

45-46. **מה שאירש מאבא היום מכור לך, מה שתעלה מצודתי היום מכור לך, דבריו קיימין.**וכ"ה בתוספתא ב"מ ובבבלי הנ"ל. ובירושלמי כתובות פ"ה ה"ה, ל' ע"א: מה שאירש מאבא היום מכור לך, מה שאעלה במצודתי היום מכור לך, דבריו קיימין וכו', בלווה לתכריכי אביו, והוא שיהא חולה אביו, או מסוכן וכו', והוא שתהא מצודה פרושה בפניו. ובבבלי ב"מ ט"ז סע"א הנ"ל: מה שאירש מאבא היום, משום כבוד אביו, מה שתעלה מצודתי היום, משום כדי הייו. והירושלמי הובא כבאור לבבלי בס' המקצועות הנ"ל (לעיל, שו' 44–45, סד"ה שור שאירש), בר"ח ב"מ ט"ז א' הנ"ל, ועוד בכמה ראשונים. ועיין גם בס' המקח והממכר שער ב'. ועיין בתשה"ג הקצרות סי' ר"א וסי' ר"ב, ומ"ש ר' זכריה בר' יהודה אגמאתי בב"מ שם, 69 סע"ב ואילך, בשם רב האיי. ועיין במכילתא דרשב"י הנ"ל.