1. **הביא אשמו ולא הביא גזילו לא יהא ממרס בדמו עד שיביא גזילו וכו'.**במשנתנו פ"ה סמ"ג: שחטו (כלומר, לפסח) קודם לתמיד כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו, עד שיזרוק דם התמיד, ואם נזרק כשר. ולמשנה זו נסמכו כאן הבבות הבאות. ובתוספות זבחים ק"ג ב': דתניא בתוספתא דפסחים הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו עד שיביא גזילו, אלא תעובר צורתו וכו'. ובמשנת ב"ק ספ"ט שנינו (לעניין גזל את הגר ונשבע לו): הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא. וכן בספרי זוטא נשא, עמ' 231: אשר יכפר, פרט שיקדים איל לכסף. ועיין להלן. ובתוספתא ב"ק פ"י סהי"ח הובאה הברייתא שלנו. ברם הלכה זו אינה נמצאת בשום מקום לא בירושלמי ולא בבבלי ולא במדרשי הלכה, ואף הר"מ השמיט את שתי הבבות הראשונות שלנו. ופירש בח"ד כאן שהדין דין אמת ובכל שלש הבבות לא יהא ממרס בדמו, אלא תעובר צורתו. אבל בב"ק חזר בו ופירש שהלכה זו אינה אלא במצורע (עיין מ"ש בסיפא כאן), ובשתי הבבות הראשונות אין מחוסר זמן לבו ביום, ודינו כדין הפסח שבמשנתנו. והתנא שלנו סובר שיש מחוסר זמן לבו ביום, ואינה הלכה, ולפיכך השמיטה הר"מ. וכן נקטו בפשיטות בתוספות זבחים הנ"ל ובתוספ' הרא"ש לב"ק קי"א א' (לפי שטמ"ק) שיכול להביא גזילו בין שחיטה לזריקה, אלא שבזבחים הקשו מן התוספתא כאן. ועיין בחידושי הראב"ד שם, עמ' ש'.

2. **תעבר צורתו וכו'.**כלומר, מחכים לו עד שנפסל בלינה (כפירש"י ורוב המפרשים), ואינו נשרף מיד, מפני שהוא פסול מחמת מחוסר זמן בבעלים, ואינו פסול הגוף, עיין להלן פ"ו, שו' 39–40. ובר"ח ל"ד ב', ע"ג ב', פירש שעיבור צורה הוא סרחון הבשר עד שנפסל מאכילה. וכן פירש הר"מ בפיה"מ פ"ז מ"ט, שקלים פ"ז מ"ג, וכן משמע בחיבורו פ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"כ. ועיין בפיה"מ זבחים פ"ו מ"ד.¹

footnotes: ¹ בס' זכר יצחק להגר"י מפוניביז' סי' ל"ה, קמ"ב ע"א, חידש שכל עניין נותר הוא מפני קלקול הבשר, אלא שבשלמים לא הקפידה התורה עד ב' ימים ולילה אחד, אבל יותר מכאן אין לו כבר טעם בשר, והביא ראייה מסנהדרין ע' א', עיי"ש. ולפי דבריו אין חילוק בין פירש"י והר"מ. ומדברי הר"ש בשביעית יש קצת דאייה לדבריו, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 458, וברשב"ם ב"ב צ"ה ב'. ברם בר"ח ע"ג ב' מפורש: ותעובר צורתו, כלומר, ישאר ימים עד שיבאיש ולא ישאר עליו אדמומיות אלא תעשה צורתו כעין ירקרוקת, ויצא לבית השרפה. ומלשונו מוכח שאינו עניין לשיעור נותר. וכן מוכרח גם מדברי הר"מ בפיה"מ פ"ז מ"ט שפירש את משנתנו (הפסח שיצא, או שנטמא, ישרף מיד): "הכוונה יצא מן הבית שנאכל בו". ותמהו עליו והרי אין לאו בהוצאה אלא בשעת אכילה, והיינו בליל פסח, וכיצד אפשר לומר "ישרף מיד", והרי יום טוב הוא. ברם ברור שהר"מ פירש "מיד" לאו דווקא, אלא דינו שישרף מיד, ואם אי אפשר לשורפו מיד אחר ההוצאה, שורפין אותו מיד בט"ז בבוקר, מה שאין כן "אם נטמאו הבעלים, או שמתו, תעובר צורתו ויצא לבית השרפה" (כ"ה הגירסא ברוב נוסחאות המשנה, ולא נזכד שם "בששה עשר"), כלומר, מחכים עד שיסרח הבשר, ואפילו לאחר ששה עשר בבוקר. ומכאן מוכח שלשיטת הר"מ אין עיבור צורה עניין לשיעור נותר, שאם לא כן פסול גוף בפסח בליל פסח ופסול מכשיר שוים לזמן שריפתן. ובעל כרחנו אנו אומרים שהר"ח והר"מ סוברים שקדשים האסורים באכילה מותר להלינם (עיין במנחת חינוך סי' קמ"ב שהביא כמה ראיות להלכה זו), ואין בהם דין נותר, ולפיכך מחכה עד שיסרח הבשר.

**הביא אשמו ולא הביא מעילתו וכו'.**וכ"ה להלן ב"ק פ"י סהי"ח בד ובכי"ו. ופירושו המועל בקדשים שהביא את קרבן האשם שלו ולא הביא את קרן המעילה וכו'. וכלשון זו גם בבבלי ב"ק ספ"ט, בהוצאות שלפנינו. אבל בתוספ' רי"ד, בחי' הראב"ד שם, ובפירושו לתו"כ, חובה פ"כ ה"ט, כ"ו סע"ב, גרס שם: מנין שאם הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו שלא יצא, ופירש מעילתו, קרבן מעילתו, ואשמו קרן האשם. ובתו"כ שם לא דברו אלא בהביא זה בלא זה, וזה בלא זה, ולא הזכירו הקדמה. ואף בבבלי אין זכר להלכה שלנו. ועיין מ"ש לעיל.

4. **מצורע שהביא חטאתו קודם לאשמו לא יהא אחד ממרס בדמיה וכו'.**וכ"ה להלן ב"ק פ"י הי"ט. וכן בתוספ' הר"ש משנץ כאן נ"ט א': דבהדיא קתני בתוספתא הביא חטאתו קודם לאשמו לא היה ממרס בדמו וכו'. והברייתא הובאה בבבלי מנחות ה' א', ופסקה הר"מ בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"ג. ובתוספתא נגעים ספ"ח: שאין יכול ליכנס לעזרה עד שיזרוק עליו מדם חטאתו ואשמו, בין שהקדים חטאתו לעולתו וכו' מה שעשה עשוי וכו', הקדים חטאתו לאשמו תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. ודין זה הוא במחוסר כפרה גרידא, עיין בתוספות שם ד"ה ואי, ועיי"ש ד"ה שחיטה. ועיין מ"ש להלן, שו' 9–11 סד"ה ובירושלמי, ובהערה 10 שם, ובד"ה ומסתבר. ולפני הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א היתה כנראה ברייתא בזבחים צ"א ששנתה שאף אדם החייב חטאת ואשם על עבירה אחת (עיין כריתות פ"ג מ"ד), חייב להקריב את החטאת תחילה,² והיא לעיכובא. וכן הם כותבים (קידושין י"ג א'): וקשה דהא אמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט, לא יהא אחר ממרק בדמו עד שתשחט החטאת אלא תעבור צורתו ותצא לבית השרפה וכו'. ולפנינו בזבחים שם אין זכר לזה.

footnotes: ² מפני שהיא מקודשת יותר מן האשם, עיין במשנת זבחים פ"י מ"ב, ומדברי הרמב"ן משמע שהיה להם דרש על הפסוק "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו', י"ח), עיי"ש.

5-6. **כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן וכו'.**בירושלמי יומא פ"ב ה"א, ל"ט ע"ג: קומץ שנתנו על גבי מערכת לילה מה הן וכו', אימרין שנתנן על גבי מערכת לילה מה הן? ולאו מתניתא היא אין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד. מתניתא למצוה. מה צריכה ליה לעיכוב. ועיין בק"ע, פ"מ וס' ניר. ולפי פשוטו פירושו שהשאלה היתה אם קמץ ביום ושחט שלמים ביום, מהו להקריב את הקומץ ואת האימורים על גבי מערכת לילה. והיה פשוט לו לירושלמי שקמיצת מנחה ועשיית שלמים לפני תמיד של שחר כשרה לכל הדעות, שלא נאמר הפסוק (העולה או בבוקר) להקדמת התמיד אלא בהקטרה דווקא,³ והשאלה היתה בהקטרה על גבי מערכת לילה. ולפיכך שאל הירושלמי והרי שנינו אין לך קודם לתמיד של שחר וכו'. ותירצו שאם מחמת הקדמת הקטרה גרידא אתינן עלה, הרי אין כאן עיכוב, והבעיה היא משום שהקטירם על גבי מערכת לילה. מ"מ ברור ששיטת הירושלמי שאפילו הקריב קודם לתמיד של שחר, אין הקרבן פסול, כפי שהעירו כבר האחרונים. וכ"ה שיטת אביי במנחות מ"ט ב'. ובתוספות עירובין ב' א' ד"ה שלמים, כאן נ"ח ב', ותוספ' הר"ש שם ד"ה העולה, יומא כ"ט סע"א ואילך, תוספות ישנים שם ל"ג א' ד"ה עליה, מנחות מ"ט סע"ב, המיוחס להראב"ד תמיד ספ"א (בשם תוספתא זבחים), רשב"א וריטב"א עירובין ב' א', ריטב"א יומא כ"ט א' ד"ה לא, הביאו את התוספתא כאן, והקשו על מה דאמרינן (עירובין ב' א' ובמקבילות): שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, תיפוק ליה דנשחטו קודם לתמיד של שחר, ואמרינן כאן בתוספתא שהן פסולין. ותירצו (תוספות ורשב"א שם) שאין פסולין אלא מדרבנן,⁴ או שהתוספתא לא דברה אלא בהקרבה, ולא בשחיטה.⁵ וכן צידדו שם לומר שמלשון התוספתא מוכח שפסולין מדאורייתא, אלא שהבבלי במנחות מ"ט ב' חולק, עיי"ש. וכן מוכח מדברי התוספות בהוריות ד' א' ד"ה שהביא שהתוספתא כאן פוסלת מדאורייתא. ועיין ברש"י ובתוספות הרא"ש שם.⁶ ועיין במשל"מ פ"א מה' תמידין ומוספין ה"ג שבאר את כל הסוגיא. ועיין בס' שיח יצחק יומא כ"ט א' (ל"ח ע"ג ואילך). ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ³ עיין בבלי נ"ט א', ברש"י שם ד"ה הכא ובתוספ' ד"ה אין. ועיין במל"מ פ"א מה' תמידין ומוספין ה"ג, ומ"ש בטורי אבן ר"ה ל' ב' ובשער המלך פ"ג מה' קדוש החודש ה"ה. ⁴ ונתכפרו הבעלים, אלא שהבשר לא יאכל. ⁵ תוספות יומא וריטב"א הנ"ל, תוספות מנחות והמיוחס להראב"ד הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל הע' 3. ⁶ ורש"י, בעלי התוספות ותוספות הרא"ש לא גרסו בהוריות שם כגירסת הדפוסים "שאין מביא אשם תלוי", שהרי במחוסרי כפרה אינו שייך אשם תלוי, אלא גרסו כגירסת כ"י שם (עיין דק"ס, עמ' 9, הע' כ') "ספק משחשיכה ולא נתכפר לו". אבל במיוחס להר"ח (הוצ' ראם ח' א') גרס כגירסת הדפוסים, ולפיכך השיג מה שהשיג. ברם בתוספתא ערכין פ"ב סה"ז מוכח שאין אנו אומרין ספק כפרה כפר אלא בחטאות ואשמות הרגילות, אבל בחטאת ואשם של מחוסרי כפרה שמכשירים לאכול בקדשים, לא יצא אם זרק את הדם בין השמשות, ומביא הטאת העוף מספק. וממילא אי אפשר להקים את הברייתא בהוריות שם במחוסרי כפרה.

6-7. **או שעיכבן אחר תמיד של בין הערבים הרי אילו פסולין.**וכבר הוכיחו בתוספות יומא ובריטב"א ועוד הנ"ל שכן היא שיטת הבבלי ע"ג ב', אלא ששם מובן הדבר, שמכיוון ששחטן, ואסור לו להקריב אחר בין הערבים, הרי כבר אין לו תקנה, וטעון עיבור צורה, מה שאין כן ברישא, אם שחט לפני התמיד, יכול למרס בדמו ולזרוק אותו אחר תמיד של שחר, ואם זרק את דמו מיד, ימתין ויקטיר אימוריו אחר תמיד של שחר. וכאן לא עשו תקנה כמו שעשו במחוסרי כפרה לר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקא, להלן בסיפא, דמשום מצות אכילת קדשים תיקנו שם, עיין מש"ש.

7. **שאין לך קודם לתמיד של שחר וכו'.**ספרי פנחס פיס' קמ"ג, עמ' 191, ירושלמי יומא פ"ב ה"א, ל"ט ע"ג, פ"ג, ה"ה, מ' ע"ג, בבלי כאן נ"ט ע"א. ועיין תו"כ צו פ"ב ה"י, ל' סע"ב, ספרי זוטא פנחס, עמ' 323, ירושלמי כאן פ"ה ה"א, ל"א ע"ד, בבלי כאן נ"ח ב', יומא ל"ג ב', ב"ק קי"א א', מנחות מ"ט א' ותמיד כ"ח ב'.

**אלא קטרת.**דכתיב ביה (שמות ל', ז') בבקר בבקר, עיין במקורות הנ"ל.

8. **אחר תמיד של בין הערבים וכו'.**ודרשו כן בתו"כ הנ"ל (ובמקבילות) מן הפסוק (ויקרא ו', ה'): והקטיר עליה (כלומר, על עולת בין הערבים) חלבי חשלמים, קרי השלֵמים, כלומר, השלם עליה כל הקרבנות כולם.

8-9. **אלא קטרת ופסח בערבי פסחי'.**וכ"ה בספרי פנחס הנ"ל. ובירושלמי פ"ה סה"א, ל"א ע"ד: אלא הפסח והקטורת בערבי פסחים, וצ"ל שם כלפנינו בתוספתא. ובבבלי נ"ט א': אלא קטרת ונרות ופסח וכו'. ובתוספות שם ד"ה אין, וכן בתוספ' הר"ש שם, מחקו את המלה "ונרות", דע"כ לא חשיב אלא מידי דהקטרה וכו', והסיקו שאף בתוספתא ליתא "ונרות". ופירשו בירושלמי יומא (פ"ג ה"ה, מ' ע"ג) ובבלי כאן נ"ט א', שקטורת סמוכה לנרות, ובנרות הרי כתוב מפורש (שמות ספכ"ז): מערב עד בקר וכו'. ולעניין פסח אמרו בירושלמי ובבבלי הנ"ל: יאוחר דבר (כלומר, פסח) שנאמר בו בערב (דברים ט"ז, ו') ובין הערבים (שמות י"ב, ו') לדבר (כלומר תמיד) שלא נאמר בו בערב, אלא בין הערבים בלבד (במדבר כ"ח, ד'). ועיין בספרי פנחס הנ"ל, בס"ז שם, עמ' 323, ובהערות שם, ובירושלמי הנ"ל (לעיל שם), ומ"ש בטוב ירושלים שם. והנה בקג"נ גורס כאן: פסח בערבי פסחים מחסרי (בכל שאר נוסחאות התוספתא "ומחוסרי" או "ומחוסר") כפרה כדי שיאכלו וכו'. ולפי גירסא זו אפשר לפרש ש"בערבי פסחים" דבוק למחוסרי כפרה, כלומר, ובערבי פסחים מחסרי כפרה וכו'. וכן הוא בספרי הנ"ל, לפי גירסת מדרש חכמים: ובערבי פסחים מחוסרי כפרה וכו'. וכן בבבלי הנ"ל: ופסח ומחוסר כפורים בערב הפסח וכו'. ולא נזכר כאן כלל "ערבי פסחים" לעניין פסח, שהרי פשיטא שקרבן פסח קרב בערב הפסח. אבל כנראה שהנכון הוא כלפנינו בתוספתא ובספרי ברוב הנוסחאות, וערבי פסחים דבוק לפסח, כלומר הפסח שקרב בערב הפסח, וכן מוכח בירושלמי הנ"ל, והכוונה לערב הפסח גרידא,⁷ אבל בפסח שני אין הפסח קרב לפני תמיד של בין הערבים, עיין בתוספות יומא כ"ט ב' סד"ה אלא. אבל בתוספות מנחות מ"ט ב' נקטו שאף בפסח שני הפסח קרב לפני התמיד של בין הערבים, ועיין במל"מ פ"א מה' קרבן פסח ה"ד. ובצל"ח רפ"ה דייק מלשון "ערבי פסחים" שבמשנתנו שם שהכוונה אף לפסח שני, והוא ע"פ התוספות צ"ט ב' ד"ה ערב.⁸ ברם לא מצאתי במקורות שיקראו לפסח שני ערבי פסחים, עיין בתוספ' רי"ד כאן מהדורא תליתאה רפ"י (כ"א ע"ד). ומסוגיית הבבלי צ"ט ב' משמע שמדברים בערב יו"ט של פסח, עיין צל"ח שם. ולא עוד אלא שמסתבר שלא דברו במשנתנו רפ"י אלא בערב חג הפסח גרידא, אבל בפסח שני מה איכפת לנו אם יאכל סמוך למנחה, והרי אין בו מצות אכילת מצה אפילו מדרבנן, אלא הוא תנאי באכילת פסח "על מצות ומרורים יאכלהו" (במדבר ט' י"א), וכבר אמרו (מכילתא בא פ"ו, עמ' 20): הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע. ולהלן פ"ה ה"ג נראה שאף בפסח שני דין הפסח עצמו כן (עיין מש"ש, שו' 16, ד"ה כדי), וממילא מכיוון שאין שום מצוה באכילת מצה לבדה אלא משום גררא דפסח, אף מצה ומרור רשאי לאכול על השובע, ומותר לו לאכול בפסח שני מן המנחה ולמעלה. ועיין במאירי צ"ט ב' שנקט כדבר פשוט שאף בפסח שני צריך לאכול את המצה בתאוה. ואפשר שפירש כן, מפני שנגרר אחרי פירוש התוספות ל"ערבי פסחים", אבל לפירוש שאר הראשונים (עיין במלא"ש), וכן לפי הפירוש הראשון בתוספות, אין שום צורך להדחק כן בפירוש המשנה.

footnotes: ⁷ פשיטא שבכל מקום שנאמר ערב פסח לא בא להוציא פסח שני אבל כאן הלשון הוא "פסח בערבי פסחים", ואפשר לפרש ערבי פסחים דווקא. ועיין מ"ש להלן בסמוך בפנים ד"ה ובצל"ח. ⁸ כלומר, שרמזו בלשון "ערבי" פסחים שגם פסח שני כלול בתוכו.

9. **ומחוסרי כפרה כדי שיאכלו בפסחים לערב.**עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה והנה. ובבבלי נ"ט א': ומחוסר כפורים בערב הפסח שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב. אבל בספרי פנחס הנ"ל: ומחוסרי כפרה בשביל להביא כפרתם. והלשון סתומה, ואפשר לפרשה שהבבא דבוקה לשלפניה, כלומר, לערב פסח, אבל אפשר גם לפרשה שהיא מדברת בכל ימות השנה, והיא כדברי ר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקא להלן, עיין מש"ש. ופירשו בבבלי שמצות עשה של קרבן פסח שיש בו כרת דוחה את העשה של השלמה.

9-11. **ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה או' מחוסרי כפרה מביא קרבנותיהן עם תמיד של בין הערבים וכו'.**בכי"ע: אחר תמיד וכו'. וכע"ז בבבלי נ"ט א'. ופירש רב פפא שם שמעלה את החלבים לראש המזבח ומלינן שם (ואינם נפסלים בלינה), ומקטירן למחר לאחר תמיד של שחר. אבל רב חסדא פירש שהכא בחטאת העוף עסיקינן, ובשקרבו כבר אשמו ועולתו. ובחטאת העוף אין הקטרה, ואינו עובר על עשה דהשלמה, עיין מ"ש לעיל, שו' 5–6, ד"ה כל הקדשים ואילך. וצ"ל שלרב חסדא אין הת"ק חולק על ר' ישמעאל בריב"ב, אלא שר' ישמעאל מוסיף על הת"ק, שלפעמים אף בשאר ימות השנה מביאים קרבן לכתחילה אחרי התמיד של בין הערבים, ואין גוזרין שמא יקטיר לפני התמיד, עיין בתוספות מנחות מ"ט ב'. ובטורי אבן ר"ה ל' ב' נקט כדבר פשוט שלת"ק אסור להביא קרבן עוף אחרי קרבן תמיד. ועיין מ"ש להלן. ובירושלמי פ"ה סה"א, ל"א ע"ד: תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מחוסרי כפרה מביאין כפרתן אחר התמיד של בין הערבים, כדי שיטבלו ויאכלו פסחיהן לערב. א"ר יודן הדא דתימר במצורע עשיר, אבל במצורע עני לא עוף הוא מביא? א"ר שמואל בר אבודמא אינו מביא אשם? ומפרשי הירושלמי לא בארו אותו כלל. אבל באמת דברי הירושלמי פשוטים ומוכרחים, שהרי הלכה פסוקה היא שביולדת, זב וזבה אין העולה מעכבת, כמפורש בתו"כ תזריע, סוף פרשת היולדת, ספ"ד, נ"ט ע"ד: אחד לעולה ואחד לחטאת. וכפר. מלמד שהכפרה בחטאת, וטהרה לוכל בזבחים, ועיי"ש פ"ג ה"ה, נ"ט ע"ב. וכן פסק הר"מ שנביא להלן. ומכאן שבכל מחוסרי כפרה (חוץ ממצורע) אין כאן שאלה כלל, שהרי החטאת שלהם אינה אלא חטאת העוף, והיא היא שמכשירה אותם לאכול בקדשים, ואת העולה יכולים להקריב לאחר זמן,⁹ ואין כאן הקטרה כלל. ואשר למצורע פסק הר"מ בפ"י מה' נזירות ה"ח ובפ"א מה' מחוסרי כפרה ה"ה שאף בו אין אשם ועולה מעכבין (והובאו דבריו במאירי נזיר נ"ט ב', קי"ז ע"ד). וכ"ה אף דעת התוספות בנזיר נ"ה ב' ד"ה ומדקדק הר"ם,¹⁰ עיין בלח"מ בה' נזירות הנ"ל. ומטעם זה אמר ר' יודן שהלכה זו במחוסרי כפרה לא תתכן אלא במצורע עשיר שמביא חטאת בהמה, ואנו זקוקין לדחיית העשה של השלמה, אבל כל שאר מחוסרי כפרה, לרבות מצורע עני שמביא חטאת העוף, מביא את חטאתו, שאין בה הקטרה, ומותר לאכול בקדשים מיד, ומביא את אשמו ועולתו לאחר זמן, כשיטת הר"מ והתוספות הנ"ל. ואשר לברייתא שבבבלי נ"ט א' (ערכין כ"א א') ששנו שם: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, כשם שחטאתו ואשמו מעכבין אותו כך עולתו מעכבתו, הרי ברייתא זו לא הובאה לא בירושלמי ולא בתוספתא, ולא הכירוה בא"י. ומסתבר ששנו בה כשם ששנו בתוספתא נזיר פ"ד סה"ח (כגי' כי"ו ובבלי שם י"ח ב'): ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ברוקה אומר כשם שחטאתו מעכבתו כך אשמו מעכבתו, ושנו כן אף לעניין מצורע, וכל שכן הוא. ומכאן תמה ר' שמואל בר אבודמי בירושלמי הנ"ל "אינו מביא אשם"? כלומר, הרי ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקא הוא הוא שאומר מחוסרי כפרה מביאין וכו', ולשיטתו הוא מדבר בכל מצורע, ואף מצורע עני דוחה את העשה דהשלמה, שהרי אשמו מעכבו מלאכול בזבחים לשיטתו, ובו יש הקטרה. והברייתא שלעיל סה"א: מצורע שהביא חטאתו קודם לאשמו וכו', היא כר' ישמעאל בריב"ב.¹¹ נמצאנו למדים שמשיטת הירושלמי מוכח שכל מחוסרי כפרה חוץ ממצורע עשיר (ולשיטת ר' ישמעאל בריב"ב אף חוץ ממצורע עני) מביאים את חטאתם אף בשאר ימות השנה לאחר תמיד של בין הערבים, אלא שמכיון שאין כאן דחייה, ואין בה חידוש לא שנו אותה בפירוש. מעתה מתבארים דברי הספרי פנחס פי' קמ"ג הנ"ל "ומחוסרי כפרה בשביל להביא כפרתם", בין בערב פסח ובין בשאר ימות השנה, כל אחד כדינו. ומכאן שאף בבבלי אין הכרח לפרש שהת"ק חולק על ר' ישמעאל בריב"ב לרב חסדא שם. ועיין במרכבת המשנה שהבאנו בהערה 11.

footnotes: ⁹ ואותה אי אפשר להקריב אחרי קרבן תמיד, שהרי היא נקטרת על גבי המזבח. וכן כתב במאירי בסוגיין: אבל מחוסרי כפרה שחטאתן חטאת העוף וכו' מביא חטאתו ואוכל, וממתין העולה עד למחר, שאין הקרבת העולה ואשם (זו היא שיטת הר"מ, עיין מ"ש להלן בפנים, אבל המאירי בעצמו חולק על הר"מ בנזיר נ"ט ב', ופוסק שאשם מצורע מעכב, ובשאר מחוסרי כפרה הרי אין אשם) מעכבין באכילת קדשים אלא החטאת. ועיין במהרש"א נ"ט א' ובצל"ח שם. וכבר תמה בהגהות הרש"ש שם על פירושם שהתלמוד מדבר אף במחוסרי כפרה הללו שהקריבו כבר את העולה, ובהם אין הקדמה בעולה מעכבת (ולדברי המהרש"א למ"ד אשה אינה חייבת כרת בפסח ראשון, אין הקדבת העולה דוחה את העשה של השלמה), והרי באמת אין כאן צורך כלל להקדים את העולה, ואפשר להקריבה לאחר זמן, ואינה מעכבת אותם מלאכול בקדשים. ומ"ש רש"י שם ד"ה ומחוסרי כפורים: כגון מצורע, או זב היא כנראה אשגרה בעלמא. ¹⁰ אעפ"י ששיטה זו קשה מאד מסוגיית הבבלי כאן ועוד מכ"מ, עיין מ"ש בס' משנה אחרונה נגעים פי"ד מי"א ומי"ג, ובקרן אורה נזיר י"ח א' ד"ה שוב, שם ס' א' ד"ה והא בעי. ועיין לעיל, שו' 4, ד"ה מצורע, ובר"ש שהזכרתי שם מחק מן הגמרא נ"ט א' "וכי תימא אשם לא מעכב", ועיין מה שפלפל בזה בצפנת פענח פ"ט מה' נזירות ה"ט, כ"ט ע"א ואילך. ¹¹ אבל דברי הר"מ שפסקה בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"ג, ומאידך גיסא פסק שלא כר' ישמעאל בריב"ב קשים, ועיין מ"ש לעיל הע' 10. ועיין מ"ש במרכבת המשנה ח"ג על הר"מ הנ"ל.

11. **כדי שיאכלו בקדשים לערב.**בבעל המאור כתב שיש מוחקים את המלה "לערב", שהרי מחוסר כפורים שטבל אינו צריך הערב שמש (עיין בתוספות חגיגה כ"א א' ד"ה האונן), אבל הוא מעיד שכן הוא ברוב הספרים (וכ"ה בראשונים ובילקוט פנחס תשע"ח ועוד), ופירש שלערב לאו דווקא אלא באותו יום, עיי"ש. ובהשגות הראב"ד פירש שקמ"ל שאפילו בשלמים שמותר לו לאכל בערב, וממילא מותר בהם גם למחר ביום, ולא יפסיד בהם, אפילו הכי מביא אחרי תמיד של בין הערבים. ובמאירי בסוגיין כתב: ומ"מ יראה לי שאם היה ביום שני לשלמיו שאין לו עוד זמן אלא היום מותר, שלא להביאן לבית הפסול (כלומר, ואף הת"ק יודה בזה). ועיין תוספתא פרה פ"ג ה"ו (כגירסת הר"ש שם פ"ג מ"ה וכי"ו). ובתס"ר שם ח"ג, ריש עמ' 218, ציינתי לדברי בעל או"ש, פ"י מה' מעשה הקרבנות ה"ו. ועיין בתוספ' רבינו פרץ לזבחים נ"ו ב', לפי שטמ"ק שם אות ח'. ובפירוש לתו"כ המיוחס להר"ש, ל"ב ע"א, הקשה קושיא זו, והסיק: אי נמי י"ל באכילת קדשים החמירו, ולא יאכל עד לערב. ובתוספות חגיגה כ"א א' ד"ה האונן כתבו: שפעמים מאחרין התמיד עד הערב שמש וכו', והכי מפרש ר"י בריש תמיד נשחט גבי מחוסר כפורים וכו', דלא נקט ערב משום הערב שמש, אלא לפי שאינו עומד לעולם על קרבנו וכו', כלומר, ולפיכך חושש עד הערב שמא עדיין לא קרב קרבנו. ועיין בהשמטות וחידושין משטמ"ק כריתות ח' ב', אות י"ח, ובהר המריה פ"א מה' מחוסרי כפרה אות ו'. והר"ש בפירושו לטהרות פ"א מ"ג ובתוספותיו לזבחים צ"ח סע"ב כותב: איידי דנקט התם גבי פסח שטובל ואוכל פסחו לערב, דפסח אינו נאכל אלא בלילה, נקט נמי בההיא לערב.

11-12. **שחטו לשמו ומורקו שלא לשמו כשר וכו'.**להלן זבחים פ"א ה"ד. ובמשנתנו כאן פ"ה מ"ב: הפסח ששחטו שלא לשמו וכו', או לשמו ושלא לשמו, או שלא לשמו ולשמו פסול. ומשמיעה לנו הברייתא שאם שחט את הפסח ברוב סימניו לשמו, לא איכפת לנו אם גמר את השחיטה שלא לשמו. ואעפ"י שבקדשים מצוה למרק, מ"מ אם מירק שלא לשמה, אפילו פסולא דרבנן ליכא, דוגמת משנת יומא פ"ג מ"ד, שכהן גדול שוחט, ואחר ממרק, אעפ"י שמצות היום הוא בכה"ג. עיין בבבלי שם ל"ב ב' ואילך ובתוספות שם ד"ה א"כ וד"ה למה. ועיין בתוספתא חולין פ"א ה"ב ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 218 ואילך. ומלשון התוספתא מוכח שדווקא אם מרקו שלא לשמו כשר, אבל אם התחיל לשמו וגמר את השחיטה עצמה שלא לשמו פסול, והברייתא היא כר' יוסי, אם אנו אומרים שאין שחיטה אלא לבסוף, עיין בתוספות נ"ט ב' ד"ה דאי, ובמאירי שם.

12-13. **כיצד שלא לאוכליו שחטו לחולה ולזקן שאין יכולין לוכל כזית וכו'.**ירושלמי פ"ה ה"ג, ל"ב ע"א, בבלי ס"א א'. והברייתא מבארת את משנתנו פ"ה מ"ג: שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו וכו' פסול. ועיין להלן פ"ז הי"ב, וירושלמי פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, ור"מ פ"ב מה' קרבן פסח ה"ג. ובמכילתא בא פ"ד, עמ' 12: יצאו החולה והקטן שאין יכולין לאכול כזית שאין שוחטין עליהן, ועיין בהערות שם ובמכילתא דרשב"י, עמ' 10. וצריך שיוכלו לאכול כזית צלי, עיין להלן חגיגה פ"א סה"ב ומש"ש. ופירש רש"י (ס' א'): שלא לאוכליו. לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית, ואין בו מנויין אחרים אלא הן. ובתוספות שם ד"ה שחטו השיגו עליו, והסיקו: ונראה דמיירי דיש נמי מנויים אחרים. וכן מוכח בירושלמי הנ"ל, עיי"ש במה"פ ד"ה בשהיו ובגליון הש"ס שם. ועיין מ"ש בבאור הירושלמי בירושלמי כפשוטו, עמ' 457, בשם נועם ירושלמי.

13-14. **שחטו למולין ולערלים לטמאים ולטהורים כשר.**וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ג. ובכי"ע חסרות המלים "לטמאים ולטהורים". וכנראה שזו היא הגירסא הנכונה, והסופרים השלימו את כל הפיסקא של משנתנו, כדרכם בכ"מ, ואבא שאול להלן אינו פוסל אלא במולין וערלין, מפני שהוא סובר "וכל ערל" כל דהוא ערלה, עיין בבלי ס"א סע"ב.

14. **אבא שאול פוסל.**לא מצאתי בשום מקום אחר את דברי אבא שאול. ובכי"ע: ואבא שאול או' (סוף שורה). וכנראה ש"או' "=אוסר. ובכי"ל: אבא שאול או' פוסל, ונמחקה המלה "או'". ואף בקג"נ: פוסל. ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ועיין מ"ש להלן בסוף הברייתא.

14-15. **והדין נותן שיהא פוסל וכו'.**בבבלי ס"א ב' הובאה כעין ברייתא זו, ומתוכה ברור שהיא מבארת את ההכשר (כדברי הת"ק כאן, וכמשנתנו הנ"ל), ועל פיה פירשו והגיהו כאן להלן. אבל אפשר שאין לשבש את כל הנוסחאות, והברייתא הבבלית מבארת את שיטת הת"ק, ויסודה במדרש הלכה ששנו אותו בבבל (עיין מכילתא דרשב"י, עמ' 35), אבל הברייתא שלפנינו היא מדברי אבא שאול, והוא דן אחרת.

15-16. **מה הזמן עשה בו מקצתו ככולו אף ערלה וכו'.**כלומר, כשם שבמחשבת פיגול, אפילו לא חשב אלא לאכול כזית חוץ לזמנו נפסל כל הקרבן (כמשנת זבחים פ"ב מ"ב), כך אם נמצא ערל אחד בין החבורה, ושחט גם עליו, נפסל כל הקרבן, שהרי שחט במחשבה שכזית אחד מן הפסח יאכל בערלה.

16-17. **או כלך לדרך זו הואיל וטומאה וכו'.**במלים אילו מסתיים הקטע בקג"נ. ובכי"ל: הולכה לך לדרך הזו וכו'. ועיין בכר טירמינולוגיא של התנאים ערך כלך.

17. **מה טומאה לא עשה בה מקצתה ככולה וכו'.**כלומר, אם שחט גם לטמאים הרי לא נפסל הקרבן גם לאבא שאול, עיין בבלי ס"ב א'.

18. **נראה למי דומה וכו'.**והרי מסתבר ללמוד מטומאה, וצריך להיות כשר, וכמו שמבואר להלן.

19-20. **ואל יוכיח זמן שאין נוהג בכל הזבחים.**כלומר, שאינו שוה בכל הזבחים, ולא עוד אלא שזמן פסח מיוחד, שאינו נאכל אלא עד חצות, לשיטת ר' אליעזר במכילתא בא פ"ו, עמ' 19. ואפילו למ"ד שפסח נאכל כל הלילה, אינו נאכל אלא בלילה ולא ביום.¹² ועיין להלן זבחים פ"ה ה"ז, ובר"מ פי"ח מה' פסולי המוקדשין סה"ז, ושמא אף כאן הכוונה לקרבנות שאין חייבים עליהם כרת באכילת פיגול. ובבבלי ס"א ב': ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים, כלומר, מה שאין כן ערלה שאינה נוהגת בכל הזבחים, שערל (באונס) שולח את קרבנותיו ומקריבין אותן, מה שאין כן בפסח. וכבר אמרנו לעיל שבבבלי הדין הוא לת"ק. אבל לאבא שאול ערלה נוהגת בכל הקרבנות, שבכל הקרבנות ערל אסור לאכול בהם. ובכי"ע: ואל יוכיח דבר שאינו נוהג וכו', והיא היא, שהרי אף לפי גירסא זו הכוונה לזמן, כמפורש בד, כי"ו וכי"ל.

footnotes: ¹² ועיין תוספות זבחים י"ג ב' ד"ה אי מה, ושאני פסח שאסור לאוכלו מיד אחר ההקרבה, וזמנו מצומצם ללילה גרידא. ואעפ"י שאינו מתפגל אם חשב לאוכלו לפני הלילה (כמפורש להלן, שו' 50), או לאחר חצות (כלהלן ספ"ה), מ"מ אין זמן האכילה שוה בכל הקרבנות, מה שאין כן ערלה, שערל אסור בכולם.

20. **דבר שלא הותר מכללו וכו'.**כלומר, שמחשבת פגול נוהגת בכל הזבחים, מה שאין כן טומאה, שהותרה (או הודחתה) בצבור, ולפיכך מוטב ללמוד מזמן שלא הותר מכללו, והוא הרי פוסל מקצתו ככולו, ועיין להלן זבחים פ"ה סה"ח. ומכיון שאין הדבר מוכרע, מסתבר שנלך לחומרא, ונדרוש "כל ערל" אפילו כל דהוא ערלה, כמו שהקשה רב אשי בבבלי ס"א ב'. ברם אם הגירסא בשאר כל הנוסחאות נכונה, הרי אבא שאול פוסל אף בשחט לטמאים ולטהורים, ולמד כן ממחשבת פיגול, מה פיגול אם שחט שיאכל אחד לאחר זמנו פיגול, שהרי אפילו אכילת כזית מפגלת, כך אם חשב שיאכל ערל אחד או טמא אחד בפסח פוסל, משום שאכילת כזית בערלה ובטומאה פוסל. ואח"כ אומר, ושמא נלמוד מטומאת בשר (עיין בבלי ס"ב א'), והרי בטומאת בשר אם נטמא כזית ממנו (כשאינו מחובר בבשר) לא נטמא כולו, אף מחשבת ערלים וטמאים בדומה לו. ולא עוד אלא שמסתבר ללמוד מטומאה שהיא נוהגת בכל הזבחים וכו', וכמו שכתבנו לפי הגירסא הראשונה.

21-22. **השוחט את הפסח על החמץ בארבעה עשר עובר בלא תעשה.**כל הבבא בתוספ' ובתוס' הר"ש משנץ¹³ ס"ג סע"א בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה וכו', ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב וכו', עיין להלן. ובירושלמי פ"ה רה"ד, ל"ב ע"ב: מניין לשוחט פסח על החמץ שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות ל"ד, כ"ה). ואף רש"י למשנתנו (ס"ג א') נקט פסוק זה. ואע"פ שהכתוב לא תזבח על חמץ דם זבחי וכו', הוא קודם לו (שמות כ"ג, י"ח), מ"מ הפסוק השני עדיף שמפורש בו: ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, עיין ירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ג, ובסמ"ג לאווין שמ"ז, פ"ט ע"ג, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 462.¹⁴ ועיין מכילתא בא פ"ח, ריש עמ' 28. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו (בנוסח הערבי הוצ' הרי"מ טולידאנו, עמ' י"ב) הביא את שני הפסוקים, בראשונה את הפסוק ממשפטים, ואח"כ מכי תשא (ועיין צל"ח למשנתנו). וכן בס' המצות שלו ל"ת קט"ו, עיי"ש בהוצ' הר"ח הילר. וכן בתוספות הר"ש הנ"ל: תרי קראי כתיבי, חד לא תזבח על חמץ דם זבחי בפ' ואלה המשפטים, ואידך לא תשחט על חמץ דם זבחי בפ' כי תשא. והר"ח למשנתנו, וכן הר"מ בפ"א מה' קרבן פסח ה"ה נקטו את הפסוק לא תזבח, מפני שהוא ראשון בתורה, ועיין מכילתא משפטים פ"כ, עמ' 334. ואין להוציא שום מסקנות מהבאת הפסוקים שבראשונים.

footnotes: ¹³ ושם: ובתוספתא דמכילתין תני בהדיא בפ' שלישי השוחט וכו'. והיה לפניו חילוק הפרקים כמו שהוא בכי"ע. ¹⁴ בירושלמי מן הגניזה שנתפרסם בסה"י לכבוד ר"א מרכס, ריש עמ' נ"ג, מפורש כהגהתי שם. וכנראה שעיקר הפירוש בירושלמי הוא כמו שכתבתי בירושלמי כפשוטו שם, עמ' 462, הע' 1.

22-23. **פסח עצמו כשר, ויוצא בו ידי חובתו בפסח.**תוספות ותוספ' הר"ש הנ"ל. ועיין מ"ש הגרא"ד רבינוביץ־תאומים בזהב שבא (בסוף תוספ' הר"ש), רצ"ו ע"ד, על הלשון "ויוצא בו ידי חובתו בפסח".¹⁵ ובר"ש לעיל שם: ואע"ג דשנה הכתוב (כלומר, בפרש' משפטים, ובפרש' כי תשא), אין הקרבן נפסל בכך כדדריש בירושלמי (בה"ד הנ"ל) וכו' תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי [התורה קראת אותו זבחי], כלומר, שאעפ"י ששחטו על החמץ, עדיין נקרא זבחי, שהוא יוצא בו. ועיין בתוספות הנ"ל מ"ש בשם ריב"א ומ"ש במהרש"א שם. ועיין בתוספ' תמורה ד' סע"ב, ובשטמ"ק שם אות כ"ח. ובאזהרות לר"ש בן גבירול, אזהרה ק"ז: וזבחי לא תשמץ בזבחו על חמץ וכו'. וכבר פירש בזהר הרקיע שם: לא תשמץ, ליופי השיר עשה כן, אבל אין בו שמץ פסול.

footnotes: ¹⁵ ונעלמו ממנו לרגע קטן דברי הבבלי ע"ח ב' ששנו שם בלשון זו. ומש"ש על שיטת הרמב"ם שלדבריו "כל שאינו יוצא בו ידי חובתו אינו כשר כלל", נעלם ממנו לפ"ש פסק הר"מ בפ"ב מה' קרבן פסח סה"ו, שגרס בגמרא הנ"ל: הפסח עצמו כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, כגי' כי"מ וכ"י תימן, עיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בא הי"א, עמ' קפ"ט ואילך. ועיין בס' טל תורה לבבלי כאן ס"ג א' ד"ה בתוספ'. ועיין להלן פ"ו, שו' 43, ושו' 50–51.

23. **אחד השוחט ואחד הזורק.**במכילתא משפטים פ"כ, עמ' 334: אין לי אלא זביחה, זריקה מנין, ת"ל דם זבחי.¹⁶ וכן בירושלמי כאן רה"ד: אין לי אלא השוחט, הזורק מניין, ת"ל לא על חמץ דם. ובפי' הרמב"ן משפטים כ"ג, י"ח: וראוי למקרא שיאמר, לא תזבח על חמץ זבחי, כי הדם איננו זבח נזבח וכו' לרבות שלא יזרק על החמץ. ועיין ירושלמי הנ"ל, ובבלי ס"ג ב'. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁶ במכילתא דרשב"י, ריש עמ' 219: לא תזבח על חמץ, אין לי אלא זובח, זורק ומנסך מנין, ת"ל דם זבחי. והדברים תמוהים, שהרי אין הפסח טעון נסכים, ולא עוד כיצד מרבה נסכים מדם זבחי. ונראה שמנסך כאן כוונתו לשפיכת השיריים ע"ג היסוד, ואעפ"י שאין מעכבין מ"מ חייב, כמו בהקטיר אמורים, עיין זבחים י"ג א', י"ג ב', קי"ג א'. וכן כתב באו"ש פ"א מה' קרבן פסח ה"ה על הירושלמי פסחים פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב: הפירוש פשוט דמשמע ליה דם זבחי אפילו שפיכת שיריים שעל היסוד וכו', עיי"ש. ושמא כוונת המכילתא לומר: בין שנתן את הדם בזריקה, בין שנתן בשפיכה, עיין ספרי קרח פי' קי"ח, עמ' 139, ספרי זוטא שם, עמ' 296, תו"כ נדבה פ"כ ה"ה, ט"ו ע"א, ירושלמי פ"ה ה"ו, ל"ב ע"ג, בבלי פ"ט א' ובמקבילות. ושמא הכוונה לנסכי חגיגה (עיין בבלי צ"ו ב') שחייב עליה אם שחטה על החמץ (עיין מאירי ס"ג א', 110 ע"ב, סד"ה ושאר), ולפיכך חייב גם אם היה לו חמץ בשעת נסכיה, כשם שחייב על הקטרת אימורין, שהרי על שניהם חייב בחוץ, עיין זבחים קי"א א' ובמקבילות.

**ואחד המקטיר.**ירושלמי ובבלי הנ"ל, אלא שבשניהם הובאה גם ברייתא חולקת שפוטרת במקטיר על החמץ. ואמרו בירושלמי: מאן דאמר פטור. זבח, מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה. יצאו הקטר אימורין שאין מעכבין את הכפרה. ובבבלי ס"ד א' פירשו שהתנא הפוטר אינו מקיש הקטרה לשחיטה. ובמדרש הגדול כי תשא ל"ד כ"ה, עמ' תשי"ד: לא תשחט על חמץ. אחד השוחט ואחד המקבל ואחד הזורק ואחד המקטיר. וכן אחד מבני חבורה, אם היה ברשות אחד מהן כזית חמץ בשעת שחיטת הפסח עוברין בלא תעשה.¹⁷ ויפה עשה הופמן שהכניסה למכילתא דרשב"י (עמ' 164), והמכילתא שנתה שאף המקבל על החמץ חייב. וכן משמע בירושלמי הנ"ל שלמ"ד שהמקטיר חייב ("דם מכל מקום"), אף המקבל והמהלך יהא חייב, לשיטת רבנן דקיסרין, עיי"ש (ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, ריש עמ' 461). אלא שהמכילתא שנתה כאן בשיטת ר' שמעון במשנת זבחים ספ"א, ולא הזכירה מהלך. ובמאירי ס"ג א' ד"ה המשנה השלישית: ופירשו בגמ' שהה"ד לעושה אחת משאר העבודות בעוד שהחמץ ברשותו וכו', כגון שקיבל או הוליך או זרק או הקטיר אימוריו בעוד שחמץ ברשותו וכו'. וברלב"ג משפטים, צ"ח סע"ב: ואחד זביחה ואחד שאר עבודות בו, ולזה יהיה עובר בל"ת מי שזרק דמו, או הקטיר אמוריו, ויש ברשותו חמץ וכו'. ולפנינו בגמרא לא נזכרו קבלה והולכה, ואפשר שדווקא בזריקה ובהקטרת אימורין חייב, שכן חייב עליהן בקדשים בחוץ, מה שאין כן בקבלה והולכה (עיין ירושלמי הנ"ל), או משום שהוקשתה הקטרה לזביחה, מה שאין כן בקבלה והולכה. והר"מ בפיה"מ למשנתנו, בסה"מ ל"ת קט"ו ובפ"א מה' קרבן פסח לא הזכיר קבלה. אבל כנראה שפסק שם ע"פ לשון המכילתא הנ"ל בכתבו "כזית חמץ בשעת הקרבן". ועיין במנחת חינוך מצוה פ"ט אות א' ובירושלמי כאן שהביא שם.

footnotes: ¹⁷ במה"ג משפטים כ"ג, י"ח, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תקמ"ד: מכאן אמרו אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר, או אחד מבני חבורה, אם היה ברשות אחד מהן כזית חמץ בשעת זביחה, עוברין בלא תעשה. ומן הלשון שהבאנו בפנים מוכח שצריך להפסיק אחרי המלה "המקטיר", כלומר כל אחד ואחד מן העובדים שנמנו כאן אם היה ברשותו חמץ כשעבד עובר בל"ת, ואפילו אם לא היו מבני חבורה. וכן אם היה החמץ אצל אחד מבני החבורה כולן עוברין בלא תעשה. וכן, כנראה, פירש הר"מ בפ"א מה' קרבן פסח ה"ה. אבל מעולם לא שמענו מכאן שאם היה חמץ לכהן שעתיד לזרוק, שיעבור השוחט בלאו, עיין להלן, הערה 18.

23-24. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.

24-25. **בזמן שיש חמץ לאחד מבני חבורה, אין חמץ לאחד מבני חבורה פטור.**כלומר, ואעפ"י שיש חמץ בעזרה, ונמצא כאילו שוחט על חמץ, פטור, משום שהחמץ אינו שלהם. ובבבלי ס"ג ב': השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת. אימתי, בזמן שהוא לשוחט, או לזורק, או לאחד מבני חבורה, היה לאחד בסוף העולם אין זקוק לו. ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר חייב. אבל המולק וכו'. ובכ"י אוקספורד שם (עיין דק"ס, עמ' 186, הערה ו') הסדר הוא כמו בתוספתא. וכגירסא שלפנינו בבבלי היתה גם לפני המאירי ופירשה שהשוחט עובר בלאו אם היה חמץ לכהן שעתיד לזרוק או שעתיד לקבל וכו', אעפ"י שאינם מבני החבורה, שכן הוא כותב (ס"ג א' ד"ה המשנה השלישית): וכן לא סוף דבר שהשוחט חייב, אם היה חמץ ברשותו אלא אף כל שהוא יודע שיש חמץ ברשות אותו שעומד עמו לקבל, או להוליך, או לזרוק, או להקטיר אימוריו, או ברשות אחד מבני החבורה לוקה, אע"פ שאין חמץ בעזרה וכו'. והיא שיטה חדשה, ולא מצאתי לו חבר בה.¹⁸ והפירוש הפשוט הוא: אימתי חייב השוחט בזמן שיש לשוחט או לאחד מבני חבורה, ואימתי חייב הזורק בזמן שיש לזורק וכו'. וכן משמע מן הירושלמי (פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב) שאמרו שם: או שהיה זה שוחט, וזה זורק, כלומר, ובכגון דא לא עבר השוחט. ולפי פשוטו הוא אפילו ידע שהעומד לזרוק יש חמץ ברשותו. וכן הפירוש גם בפיה"מ להר"מ למשנתנו, בסה"מ שלו ל"ת קט"ו, ופ"א מה' קרבן פסח ה"ה. ולפי הסדר בכ"י אוקספורד בבבלי הנ"ל וכתוספתא כאן, בוודאי אין פירושו כפירוש המאירי.

footnotes: ¹⁸ ועכשיו יצא כי"ט של תו"ש להרמ"מ כשר, והוא העיר שם (משפטים, עמ' 211, הע' רמ"א) על המאירי, והסיק שכן מפורש גם במכילתא דרשב"י שהבאנו לעיל, הע' 17. ופשיטא שאין משם שום ראיה, עיין מ"ש לעיל שם.

25-26. **אבל המולק את העוף מבפנים על החמץ בארבעה עשר עובר בלא תעשה.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובבבלי ס"ג ב': אבל המולק את העוף בארבעה עשר אינו עובר בלא כלום. ובברייתא אחרת שם: ואחד המולק ואחד המזה חייב, אבל הקומץ את המנחה אינו עובר בלא תעשה וכו'. והעמידו את הברייתות בבבלי ס"ד א' כר' שמעון, ובברייתא ראשונה הוזכר מפורש "בארבעה עשר", ובערב הפסח הרי אינו חייב אלא בפסח גרידא,¹⁹ אבל הברייתא השנייה מדברת בחול המועד, וחייב אף במולק על החמץ, לר' שמעון. וכנראה שגירסת התוספתא משובשת וודאי, שהרי במליקת העוף בערב הפסח עסיקינן, ובה פטור בין לרבנן²⁰ בין לר"ש, וצ"ל כאן: אינו עובר בלא תעשה, כמו שהגיהו כל המפרשים וכמו שהוא בבבלי הנ"ל. והסופרים כתבו "עובר וכו' ", מפני שברישא סיים: פטור, ולפיכך כתבו: אבל המולק וכו' עובר. ברם בבא זו חוזרת לרישא דרישא (ומה שבא באמצע הוא מאמר המוסגר): אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר, כלומר, עוברים, אבל המולק וכו' [אינו] עובר. ובירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב, שנינו: מלק עוף על חמץ אית תניי תני חייב. אית תניי תני פטור. מאן דאמר חייב דם מכל מקום. ומאן דאמר פטור, זבח, יצא עוף שאינו זבח.²¹ והנה מתוך סוגיית הירושלמי מוכח שבערב הפסח עסיקינן (וכן פירשו בק"ע ובפ"מ), שהרי לא הוזכר שם לא חול המועד ולא ר"ש,²² ומי שמחייב במליקת העוף הוא מפני שהוא דורש "דם מכל מקום", כלומר כל דם שמכשיר אותו לאכול מזבחי, מקרבן פסח. והרי דם העוף של מחוסרי כפרה מכשיר אותו לאכול בפסח, ואף המחייב לא חייב אלא בעוף של מחוסרי כפרה, אבל לא בשאר קרבן שאינו שייך לפסח.²³

footnotes: ¹⁹ ולאו דווקא במליקה, אלא אף בכל הקרבנות הדין כן, עיין בדש"י ס"ג ב' ד"ה אבל המולק ובתוספות ס"ד א' ד"ה הא. ²⁰ עיין בתוספות הנ"ל. ²¹ ברש"י זבחים פ"ט א': מפני שהוא מין זבח. זביחת סכין, ועוף במליקה. ועיין זבחים י' ב', קי"ט ב', חגיגה ז' א'. ²² עיי"ש בהמשך הירושלמי, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 400. וכ"ה בירושלמי שם: מאן דאמר חייב ניחא, כמא דתימר לעניין פטור (כ"ה בכי"ל ובקטעים מן הגניזה שנתפרסם בסה"י לכבוד ר"א מדכס, עמ' ר"נ), מאן דאמר פטור מה טעמא? ונראה ששאלת הירושלמי היא: כמא דתימר לעניין פטור, כלומר, שדמי העוף פוטרים את המצורע מכרת באכילת קדשים (עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 4, ובהשגות הראב"ד פי"ח מה' פסולי המוקדשין הי"ד), משום שהיא באה במקום דם חטאת בהמה, אף לעניין חיוב, בשוחט על החמץ, דינו כשוחט בהמה, אבל למאן דאמד פטור, מאי טעמא? ומתרץ הירושלמי: למדין עונש מעונש, ואין למדין עונש מפטור. כלומר, למדים עונש השוחט על החמץ מעונש שוחט בחוץ (עיין לעיל שם ולהלן שם בירושלמי), ובזה הרי מולק פטור כשמולקו בחוץ (עיין בנועם ירושלמי במקומו), אבל אין למדין עונש מולק על החמץ מפטור שהעוף פוטר אותו מכרת. ומ"ש בירושלמי כפשוטו הנ"ל הוא דחוק, משום שהעיקר חסר מן הספר. ²³ וכע"ז אפשר לפרש גם בבבלי ס"ג ב'. והברייתא הראשונה מלמדת אותנו שאפילו עוף של מחוסר כפרה שמכשירו לאכול בפסח אינו מחייבו אם מלקו על החמץ (עיי"ש בדש"י ), והברייתא השנייה מלמדת שאפילו עוף שאינו זבח מחייב אותו בחולו של מועד.

26. **הפסח בארבעה עשר לשמו חייב, מפני שחוא כשר וכו'.**בד, כי"ע וכי"ל: ר' שמעון אומר וכו'. ואף לפנינו הפירוש כן, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ד: ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב (כלומר, אם עושהו על החמץ), ושלא לשמו פטור. ומפרשת התוספתא שלשמו חייב מפני שהוא כשר, אבל שלא לשמו פטור, מפני שהוא פסול, ובזבח פסול אינו חייב על החמץ לכ"ע, כפי שמשמע בירושלמי בסוגיין, ומכל שכן לר"ש שסובר שחיטה שאינה ראוייה לאו שמה שחיטה, עיין ברש"י למשנתנו. ועיין במאירי, ומשמע שפירש ע"פ הירושלמי.

27. **ובחולו של מועד לשמו פטור וכו'.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ומפרשת התוספתא כנ"ל.

28-29. **בזמן שהן ראויין לביא פסח, אבל בזמן שאין ראוין לביא פסח בין לשמו בין שלא לשמו חייב.**בד ובכי"ל: בזמן שהן ראויין לבוא פסח, אבל אין (אם אינן) ראויין לבוא פסח וכו'. ובכי"ע: בזמן שראוי לבוא פסח (ואח"כ יש שם השמטה). והנכון כלפנינו, ולביא=להביא, כלומר, אימתי יש לחלק בחולו של מועד בין לשמו ושלא לשמו, כשהבעלין עדיין ראויין להביא פסח, כגון שנדחו לפסח שני, והפסח שקרב בחולו של מועד היה ראוי להקרב בפסח שני, ולפיכך אם שחטו בחוה"מ לשם פסח פסול, ואין חייבין אם הקריבוהו על חמץ. אבל אם אין הבעלים ראויין להביא פסח, כגון שנתכפרו כבר בעליו בפסח אחר, ופסח זה נמצא אחרי שכפרו בעליו, חזקתו לשלמים, ואפילו שחטו לשם פסח שלמים הוא, וכשר, וחייב אם הקריבו על חמץ בחוה"מ, ואפילו שחטו לשם פסח. עיין בירושלמי פ"ה סח"ד, ל"ב ע"ג (אלא שצריך תיקון, עיין במפרשים שם), ובבבלי ס"ד א' ובתוספ' שם ד"ה טעמא, ובתוספ' ס"ב ב' ד"ה ור' יהושע, ובשטמ"ק זבחים ב' א' אות ב' ועוד. וגירסת ד וכי"ל מגומגמת שהתחיל בלשון רבים ("שהן ראויין"), כלומר הפסחים, וסיים בלשון יחיד: לשמו וכו' שלא לשמו וכו'. ומסתבר שאף שם צ"ל: לביא, כלומר, להביא, והכוונה לבעלים. אבל לפי גירסת כי"ע "בזמן שראוי לבוא פסח" הכוונה לפסח עצמו, כלומר בזמן שהיה ראוי לבוא פסח בזמנו, אבל אם עיבר זמנו לפני הפסח, ולא היה ראוי לקרבן פסח, אפילו שחטו לשם פסח בחוה"מ כשר, וחייב על החמץ, כמפורש בתוספ' רי"ד ס"ד א' ד"ה כגון. והוא הדין אם הפריש נקיבה לפסחו היא עצמה קריבה שלמים לאחר זמן הפסח לר"ש,²⁴ וחייב אם הקריבה על החמץ, אפילו שחטה לשם פסח בחוה"מ.

footnotes: ²⁴ עיין בירושלמי פ"ט ה"ז, ל"ז ע"א, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 514.

30. **אמ' ר' שמעון פסח בארבעה עשר לשמו כשר וכו'.**הברייתא חוזרת כאן על עצם הדין של שחיטת הפסח בערב הפסח ובחול המועד לשמו ושלא לשמו, כדי להסביר מה שאמר ר"ש לעיל כששחטו על חמץ. והוא מעין הסיגנון: שהיה ר' שמעון אומר וכו'. ובכי"ל חסר כאן "אמר ר' שמעון" (בכי"ע יש כאן השמטה). ובתוספ' רי"ד ס"ד א' הנ"ל: והכי תניא בתוספתא הפסח בארבעה עשר לשמו כשר וכו'. ואפשר שקיצר, והשמיט את השם ר' שמעון.

31-32. **אימתי בזמן שראוי לביא פסח אחר אבל אין ראוי לביא פסח אחר בין וכו'.**בד: בזמן שראוי להביא פסח, אבל אין ראוי להבי' פסח בין וכו', וכ"ה בכי"ע. והכוונה לבעל הפסח, שאינו ראוי להביא פסח, מפני שכבר הקריבו בזמנו, וכלעיל ברישא. והמלה "אחר" ("פסח אחר") שלפנינו אינו אלא פירוש, שכל זמן שהבעלים חייבים בפסח שני וראויים להביא פסח אחר, אם יפסל זה, הרי הוא פסול כששחטו לשם פסח בחוה"מ, שהרי אף הוא עצמו ראוי להקרב בפסח שני. ובכי"ל: אימתי בזמן שראוי לבא פסח, אבל אם אינו ראוי לבא פסח וכו'. וכ"ה בתוספ' רי"ד הנ"ל (אלא שהשמיט את הסיפא של שחטו בערב הפסח). והכוונה לפסח עצמו שכבר עיבר זמנו לפני הפסח, כמו שפירש בתוספ' רי"ד שם.

33. **שחטו אחרים לשמו בארבעה עשר ר' ליעזר פוסל וכו'.**עיין במשנת זבחים פ"א מ"ב, ירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ג, בבלי פסחים ס"ב ב', זבחים י"א א'.

34. **אמ' ר' יהושע ומה בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו וכו'.**כל הברייתא עד סוף ה"ו, שו' 50, בבבלי זבחים הנ"ל. וכבר ראינו לעיל שאם הפסח כשר לפסח, ושחטו לפני הפסח לשם פסח פסול.

36. **אמ' לו ר' ליעזר ומה אם בשאר ימות השנה וכו'.**בכי"ע: א' לו ר' אליע' חילוף הדברים ומה אם וכו'. וכן בכי"ל: או חילוף ומה וכו'. וכן בבבלי הנ"ל.

37-38. **אינו דין שיכשר הוא לשם שמו ולשם אחרים.**בד, כי"ע וכי"ל חסרות המלים "שמו ולשם", ואינן גם בבבלי הנ"ל. ואף לפנינו הכוונה, כשם שהוא כשר לשמו, כן יוכשר, גם לשם אחרים. ובבבלי מסיים: ויוכשר פסח בארבעה עשר שלא לשמו, כלומר, אתמה.

38. **וכן אתה אומ' לומ' מפני מה כשרו אחרים לשמו וכו'.**ובכי"ע: וכן אתה אומ', כלומר מפני מה וכו', וכן בכי"ל: או כלומר וכו'. ובבבלי הנ"ל: וכך אתה אומר, מה לי הוכשרו אחרים וכו'. ופירש"י: "וכן אתה אומר. בתמיה, התדרוש ק"ו ויתכשרו". וממשיך ר' אליעזר, ק"ו שדרשת יש עליו תשובה, לומר, מפני מה כשרו אחרים וכו'.

39. **שכן כשר הוא לשם אחרים.**אם עוקר את שמו ושוחטו לשם שלמים, כשר לכ"ע בשאר ימות השנה.

40. **אינו דין שיכשרו אחרים לשמו.**כ"ז חסר בשאר הנוסחאות ובבבלי הנ"ל. ואף כאן הכוונה, ולפיכך אינו מן הדין שיכשרו אחרים לשם פסח. ומכאן דייקו בבבלי (לפי פירש"י) שם לר' יוחנן שעיקר הפסול לר' אליעזר הוא מפני שאינו כשר לשם אחרים, ולפ"ז אפילו שחט לשם חטאת בכל הקרבנות פסולין, כר' יוסף בן חוני במשנת זבחים פ"א מ"ב.

40-41. **אמ' לו ר' יהושע וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ל ובבלי הנ"ל. ובכי"ע בט"ס: א' לו ר' אליעזר וכו'.

41. **הורעת כח פסח ואתה נותן כח לשלמים.**כלומר, בכל השנה השוחט פסח לשם שלמים כשר, וגרע כח הפסח מלהפסל בעשייתו לשלמים, ובזמנו של פסח נתת כח לשלמים שהם נפסלים כשנעשים לשם פסח, והרי כח הפסח הוא חזק מכח השלמים שנפסל שלא לשמו, מה שאין כן שלמים שאינם פסולים אם זבחן שלא לשמן.²⁵

footnotes: ²⁵ ע"פ רש"י ותוספות. ועיין בהשמטות לשטמ"ק זבחים שם י"א א' בסוף המסכת שפירשו אחרת.

42. **מצינו שמקדיש פסח באו שלמים ולא מהמקדיש שלמים וכו'.**בד: שהמקדיש פסח וכו' ולא מהמקדיש וכו'. ואף בכי"ו צ"ל: שמהמקדיש²⁶ פסח וכו', ובבבלי שם: מצינו מותר פסח בא שלמים (כמשנת שקלים פ"ב מ"ה), כלומר, שאם הפריש מעות לפסחו, וקנה פסח, והותירו לו מעות, מקריב בהן שלמים. ועיין בבלי פ"ט א' וברש"י ובתוספות שם.

footnotes: ²⁶ וכן מוכח מן ההמשך: ולא מהמקדיש שלמים. וכן להלן פ"ט, שו' 78: שמהמקדיש פסח באו שלמי', אבל עיין מש"ש סד"ה, ולפ"ז קרוב.

44-45. **חטאת תוכיח שאין מהקדישה באו שלמים, וכשרה לשם שלמים.**וכ"ה בכל הנוסחאות, והוא בוודאי שיבוש, שהרי חטאת ששחטה שלא לשמה פסולה לכ"ע. ובבבלי הנ"ל: מצינו מותר חטאת בא עולה, ואין מותר עולה בא חטאת ומה חטאת שמותרה בא עולה, שחטה לשם עולה פסולה, עולה שאין מותרה בא חטאת, שחטה לשם חטאת אינו דין שתהא פסולה. וכן הגיהו במנ"ב ובתכ"מ אף כאן. אבל קשה להגיה כ"כ הרבה בכל הנוסחאות. ונ"ל שצ"ל לפנינו: חטאת תוכיח שאין הקדישה בא משלמים, וכשרים לשמה שלמים (וכע"ז הגיה בתוספות בכורים), ולפיכך אף שלמים ששחטן לשם פסח, אעפ"י שאין מהקדישן בא פסח, מ"מ כשרים אם נשחטו לשם פסח, כדין שלמים שנזבחו לשם חטאת.

47-48. **אמ' לו ר' ליעזר לא אם אמרת בחטאת שכן כשרה לשמה בשאר ימות השנה וכו'.**כלומר, ולפיכך אם נשחטו שלמים לשמה כשרים. ומכאן מוכיח רבה בזבחים הנ"ל, שר' אליעזר חולק על ר' יוסף בן חוני במשנת זבחים בקרבנות זבוחים לשם חטאת, ומודה לו בנזבחים לשם פסח בזמנו. עיין רש"י י"א א' ד"ה מה לי הוכשרו. ואף כאן יש לפנינו בברייתא זו שלש תשובות של ר' יהושע ושלש של ר' אליעזר, כסדר הקבוע בישיבות, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158, שו' 14.

50. **השוחט את הפסח לאוכלו בארבעה עשר כשר. לאוכלו נא וכו'.**ברייתא זו לא הובאה בשום מקום, כפי שהעיר בח"ד. והיא שונה שאעפ"י שחשב לאכול את הפסח באופן שאינו יוצא בו ידי חובתו, והרי עיקר הפסח בא לאכילה, אין דינו כשוחטו שלא לאוכליו, וכשר. ובחשב לאוכלו בארבעה עשר לפני הלילה, בוודאי שאין כאן מחשבת פגול, שאין פגול אלא על זמן שהקרבן נעשה בו נותר, כפי שמוכח במקרא שאנו לומדים ממנו פגול (ויקרא ז, י"ח). והנה התוספתא לא הזכירה כאן "חי", עיין מ"ש ע"ז להלן פ"ו ה"י, שו' 53, ד"ה אכל ממנו כזית נא.

51. **השוחט את הפסח על בני חבורה וכו'.**לעיל תרומות פ"ב ה"ג. והביאה מכאן באו"ז ה' פסחים סי' רכ"ג, ח"ב נ"ד ע"א, ופסקה הר"מ בפ"ד מה' קרבן פסח ה"א. ובמאירי גיטין נ"ד ב' הביא כלשון הר"מ הנ"ל בשם ברייתא בפסחים. ולא היתה לפניו שום גירסא אחרת כאן, אלא העתיק את לשון הר"מ ופתח בשם המקור, כרגיל אצלו, עיין מ"ש על כ"ז בח"א, עמ' 309, ולעיל שם.

52-53. **עד שלא יתחילו בו נאמן. משיתחילו בו אין נאמן.**באו"ז הנ"ל: אע"ג דלא איתבריר לי פי' יתחילו ולא יתחילו, אם התחלת אכילה או התחלת זריקה, מ"מ הא קתני בהדיא לר' יהודה דקודם שיתחילו נאמן. ואי פירוש הברייתא שאומר ששחטו שלא לשמו במתכוין ובעוקר אתמה האיך נאמן וכו', דמתחילה אסור לשחוט שלא לשמה, מעתה איך יהא נאמן לומר ששחט פסח זה שלא לשמו ולהשים עצמו רשע (עיין זבחים כ"ט ב') וכו', דאין נראה כלל לומר, כגון שאומר שסבור היה שמותר לשחוט פסח שלא לשמו. אלא נראה בעיני דפירוש הברייתא בטועה, באומר כסבור הייתי [שהוא] שלמים, ושחטתיו לשם שלמים, איידי דטריד איחלף לו²⁷ וכו', ופסק רבינו דעקירה בטעות שמה עקירה, עיי"ש. וכבר תמה ע"ז הגרי"ש נאטהנזאהן בהסכמתו לאו"ז ח"א, עמ' 4, שהרי אנו פוסקים שעקירה בטעות לאו שמה עקירה, כמפורש בתוספתא זבחים שהביאה באו"ז עצמו להלן שם. וכבר הראינו לעיל בח"א, עמ' 309, שר' יהודה לא שנה בבבא זו "לא נחשדו ישראל על כך", כמו ששנה בשתי הבבות שלעיל שם בתרומות, ומשמע מן העניין שנחשד ונחשד, ומשים עצמו רשע (או לכל הפחות פושע), והוא נאמן לר' יהודה, משום שכל זמן שנמצא ברשותו, כלומר, כל זמן שלא התחילו לאכול, נאמן, עיין מ"ש בח"א שם.

footnotes: ²⁷ דברי רבינו קשים, שהרי בוודאי שחטו כדינו, אחר תמיד של בין הערבים, וכיצד טעה שלא בפשיעה לחשוב שהוא שלמים. ולא עוד אם טעה ולא עבר עבירה, ועדיין לא התחילו, למה אינו נאמן לת"ק, והרי אמרו בפירוש בתוספתא תרומות לעיל שם: היה מקריב עמו זבחים ואמ' לו נתפגלו, היה עושה עמו טהרות ואמ' לו נטמאו, לא נחשדו ישראל על כך, כלומר, לא נחשדו ישראל שישרפו טהרות על פיהם, ושיקריבו על פיהם חולין בעזרה, כשיקריבו קרבן אחר. ועיין בבלי גיטין נ"ד ב'. ובעל כרחינו אנו אומרים שת"ק סובר שבנידן דידן שהוא אומר שעבר על לאו ושחטו בעצמו שלא לשמו אינו נאמן משום שמשים עצמו רשע. ומיהו אפשר שאם אמר ששחטו שלא לשמו אלא לשם חולין שאינו נפסל (עיין זבחים מ"ו סע"ב, וכפשוטן של סוגיות שאין חילוק בזה בין חטאת ופסח), ולא עבר על לאו (עיין ר"מ רפי"ח מה' פסולי המוקדשין), נאמן לת"ק, וצריכים פסח אחר. ואף לשיטת הר"מ (פט"ו שם הי"א) שפסח שזבחו לשם חולין פסול יש לשאול מה דינו באומר ששחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו לשיטת הר"מ פ"ב מה' קרבן פסח סה"ו (עיין מ"ש לעיל הע' 15 ). ועיין בסוף הפתיחה בקרן אורה לזבחים.

53. **משיתחילו בו אין נאמן.**כלומר, ועכשיו הוא מעיד שבני החבורה אכלו מפסח פסול, הרי כבר יצא הפסח מרשותו, ואינו נאמן אף לשיריים, ויכולים לגמור, עיין מ"ש בח"א, עמ' 309.

53-54. **הפסח ששחטו בשחרי' בארבעה עשר שלא לשמו ר' יהודה מכשיר וכו'.**וכ"ה בכי"ע. אבל בד ובכי"ל לנכון: ר' יהושע מכשיר, וכ"ה באו"ז ח"ב ה' פסחים סי' רכ"ב, נ"ד ע"א. ובמשנתנו פ"ה מ"ג: שחטו קודם חצות פסול וכו'. והברייתא שלפנינו היא משנת זבחים פ"א מ"ג: הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו, ר' יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר, בן בתירא פוסל כאילו נשחט בין הערבים. ועיין להלן.

55. **אמ' ר' יהושע הואיל ושלשה עשר אינו ראוי וכו'.**או"ז הנ"ל.

57-59. **השיב ר' לסייע דברי בן פתירא, לא אם אמרת בשלשה עשר שאין מקצתו ראוי, תאמר בארבעה עשר שחרית שמקצתו וכו'.**בבבלי זבחים י"ב א', הביאו מכאן ראיה שאף לבן בתירה פסח ששחטו בשחרית פסול (כסתם משנתנו כאן פ"ה מ"ג), ולא פסל בו שלא לשמו בשחרית, אלא משום שהוא מקצתו ראוי. אבל ר' הושעיה סבר (שם י"א ב' ופסחים ק"ח א') שלבן בתירה כולו ראוי, ואפילו שחטו לשמו כשר. וכן בירושלמי שם פ"י ה"א, ל"ז ע"ב, רצו לומר שרבי סבר כר' יודה בן בתירה, ובעל כרחינו הכוונה שם שלדעתו מכשיר בן בתירה אפילו כששחטו לשמו, כפי שמוכח מן המקבילה שבבבלי ק"ח א'. ועיין מ"ש להלן פ"ט, שו' 61–62, ד"ה הפסח שנמצא. ולפ"ז צ"ל שתשובת רבי לר' יהושע היתה לשיטת ר' יהושע, שאין משיבין לאדם אלא לפי מדותיו.²⁸ ועיין בהשמטות לשטמ"ק זבחים י"ב א', אות ד'. ועיין במכילתא בא ספ"ה, עמ' 18, ובהגהות הגר"א שם.

footnotes: ²⁸ עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158, שו' 11.

60. **פסח ראשון בשלש כתים וכו'.**להלן פ"ח, שו' 23, עיין מש"ש. והברייתא נשנית כאן אגב משנתנו פ"ה מ"ו: יצתה כת ראשונה וכו'.

61-62. **מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ובא לו אצל פסח וכו'.**ברייתא זו סוברת שקטרת והטבת הנרות קודמות לפסח. וכ"ה בבבלי נ"ט א': ותניא כי קושיין תמיד קודם לקטרת, קטרת קודמת לנרות ונרות קודמות לפסח וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"א מה' קרבן פסח ה"ד. ובירושלמי פ"ה ה"א, ל"א ע"ד, ובבלי נ"ח סע"ב, הביאו ברייתא החולקת ששנתה: תמיד קודם לפסח, פסח קודם לקטרת, קטרת קודמת לנרות. ובירושלמי שם: אית תניי תני דם תמיד ואיבריו קודמין לקטורת, והקטורת לפסח, ופסח להטבת הנירות, כדי שיקרבו נסכי תמיד עמו.²⁹

footnotes: ²⁹ כלומר, עם התמיד, ולא יפסיק בפסח, ויראה כאילו הפסח טעון נסכים. ועיין באו"ש פ"א מה' קרבן פסח ה"ד.

62. **ובא לו אצל פסח קרעו והוציא וכו'.**הלשון היא באשגרה ממשנת יומא פ"ו מ"ז, וכאן הכוונה שהישראל בא אצל פסח, שהרי מה לו לכהן ולהפשט הפסח,³⁰ ומ"ש אח"כ "והקטירן" פירושו "להקטירן", עיין רש"י ס"ה ב' ד"ה והקטירן, ואפילו לשאר הגירסאות שם הפירוש הוא כן. ועיין בתוספות שם ובבעל המאור ובהשגות הראב"ד שם.

footnotes: ³⁰ ועיין בדה"ב ל"ה, י"א-י"ד.

62-63. **קרעו והוציא את אמוריו, אפי' של ארבעה ושל חמשה, נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח.**ובמשנתנו ספ"ה: קרעו והוציא אימוריו. נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח. ולא הוסיפה התוספתא אלא "אפי' של ארבעה ושל חמשה" שהמקרע מניח בקערה את החלבים, אעפ"י שהוא מפשיט כמה פסחים. וע"פ ברייתא זו פירשו גם את משנתנו. ובירושלמי פ"ה ה"י, ל"ב ע"ד: כתיב והקטירו אותו, והקטירו, והקטירם. מה תלמוד לומר והקטירו אותו. הכשר ולא הפסול. והקטירו, שלא יערב חלב בחלבים. והקטירם, כולם כאחת (תו"כ נדבה, סוף פרק י"ז, י"ד ע"ג). הכא את מר והקטירו, שלא יערב חלבים בחלבים. והכא את מר הקטירן, לעשות (כ"ה בכי"ל, ונמחק) כולן כאחת. וכבר פירשתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 466, שהירושלמי מפרש מתחילה את הברייתא שבתו"כ, ומעיר על הסתירה, שבין הרישא והסיפא, ומתרץ שוהקטירן כולן כאחת אין פירושו שמקטיר יחד את כל החלבים שעירב, אלא שעושה את כל החלבים של כל קרבן בבת אחת, בלי הפסק,³¹ שלא כהקטרת האיברים. וכן פירש הראב"ד את הברייתא בתו"כ, ועיין שם במפרשי הספרא ועיין בבבלי כאן ס"ד ב', ובמאירי שם ד"ה אימורי. ואח"כ מפרש הירושלמי את עצם הסתירה בין משנתנו³² ובין הברייתא בתו"כ הנ"ל. ומתרץ: כאן במגס (כלומר, במגס מניח חלבים של כמה פסחים, כאחד), וכאן על גבי המזבח. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 515, ודבריו ז"ל בפירוש הירושלמי לא נתחוורו לי.

footnotes: ³¹ ועיין מ"ש הגר"י ברלין באומר השכחה לפסחים ס"ד ב' (ג' סע"ב מן הספר). ³² שפירשוה ע"פ התוספתא שנותן את החלבים של כמה פסחים בקערה. ובעיקר הפירוש בירושלמי שהקושיא היא מן המשנה שפירשוה ע"פ התוספתא על הברייתא שבתו"כ כבר קדמני רמא"ש בפירושו לתו"כ, עמ' 141.

63-64. **ובשבת מלבישו בגיזתו ומניחו ויוצא.**כלומר, ובשבת שאינו יכול לצלותו מבעוד יום, ואף אינו יכול להוציאו לביתו, מלביש את הפסח בעורו, ומניחו ויוצא. ובבבלי ס"ה ב': תנא כל אחד נותן פסחו בעורו וכו'. ועיין בתוספות שבת קי"ז א' ד"ה דשקיל, שכתבו: ומשמע דבשבת איירי, דאמתני' דהתם קאי, דקתני ארבעה עשר שחל בשבת. ואיכא למימר דלא קאי אשבת. וכאן מפורש שמלבישו בעורו בשבת, והוא כחכמים שהיו מפשיטים את העור כולו בשבת. ומ"ש בבבלי שבת שם "דשקיל ליה בברזי" היא תשובה לר' ישמעאל, אבל החכמים בעצמם הרי הם סוברים שמותר לו לפשוט את כולו כדרכו. וכן משמע מסתימת לשון הר"מ פ"א מה' ק"פ הי"ד, עיין בלח"מ שם.³³ ובירושלמי לא נזכר כלל "דשקיל ליה בברזי". ופשיטא שכל המשא ומתן הוא רק לפירש"י שפירש בברזי "בחתיכות דקות מפשיט וחותך", ובהן אי אפשר להלביש את הפסח, אבל לפירוש ר"ח שם שפירש ברזי "נקבים", וכן לפירוש רבינו אפרים שפירש ברזא "קוץ או קנה".³⁴ הרי אפשר להלביש את הפסח בעור אפילו שקל ליה בברזי, עיין בבבלי שם בגליון למלה "בברזי". ועיין בתוספות ובתוס' הר"ש כאן רפ"ו. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³³ ועיין מ"ש במרכבת המשנה פ"א מה' שבת ה"א. אבל עיין מ"ש בחידושי מהרי"ח (במשניות הוצ' ראם) פ"ו מ"א. ועיין מ"ש להלן, שו' 70–71, ד"ה כמעשהו. ³⁴ בשבה"ל השלם ה' יו"ט סי' רנ"ג, עמ' 246: שאל רבינו אפרים זצ"ל וכו', לישקלי בברזי, פי' קוץ או קנה, כלומר, לא יפשיט אותה כדרכה וכו'. ואעפ"י שבראבי"ה ח"א סי' ק"ע, עמ' 185, לא נזכר פירוש זה בשאלת ר' אפרים, אבל מדברי בעל שבה"ל שם מוכח שהפירוש הוא מדברי רבינו אפרים, שהרי הוסיף אחר התשובה: ורבינו שלמה זצ"ל פירש בברזי בחתיכות קטנות וכו', כלומר, רש"י פירש שלא כרבינו אפרים (שהרי עצם הפירוש של ברזי אינו נוגע שם לעניין כלל).

64-65. **ארבעה עשר שחל להיות בשבת לא היה מפשיט אלא עד מקום חזה.**וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ג רע"ב, בבלי שבת קט"ז ב', קל"ג ב', מנחות ס"ג ב'. ופירש"י שמתחיל מרגליו האחרונים עד החזה שיוכל להוציא אימורים, שהקטר חלביו דוחה שבת, ותו לא מפשיט מידי עד אורתא וכו'. ובירושלמי לפני הברייתא שלנו: תני ר' ישמעאל הפשיטו דוחה את השבת. ובבבלי מסיים: וחכמים אומרים מפשיטין את כולו. ופירשו בשבת שם: רב יוסף אמר שלא יסריח, רבא אמר שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבילה. ועיין בתוספות מנחות הנ"ל ד"ה מפשיט. ועיין מ"ש לעיל.

65-66. **כהן הקרוב אצל המזבח שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד.**וכ"ה בד (ועיין להלן). אבל בכי"ע ובכי"ל: כהן וכו' זורקו זריקה אחת כנגד היסוד. ולפ"ז היא פיסקא ממשנתנו פ"ה סמ"ו. ומסתבר שהנכון הוא כלפנינו, והברייתא היא כמ"ד שהפסח הוא בשפיכה, ולא בזריקה, וכן מוכח מן המקבילה להלן בזבחים פ"ו הט"ו. ונחלקו בזה התנאים, עיין ספרי קרח פיס' קי"ח, עמ' 139, בבלי למשנתנו ס"ד ב', פ"ט א', קכ"א א', זבחים ל"ז א'. ופירש"י: בזריקה למרחוק, בשפיכה בנחת, מקריב הכלי לכותל המזבח. ועיין היטב בירושלמי כאן פ"ה ה"ו, ל"ב ע"ג, ומ"ש זקן זקני הגאון בעל קרן אורה ז"ל בזבחים ל"ז א'. אבל פירושו בירושלמי קשה, שהרי הירושלמי מביא את הברייתא מתו"כ חובה פרשה ג' הי"ב, י"ח ע"ב, והמלים "ישפוך לא יזרוק" הן מגוף הברייתא ולא קושיית הירושלמי. אלא שבירושלמי לא נזכר בשום מקום שהניתנין בשפיכה שנתנן בזריקה לא יצא, ועיין ביפה עינים למכילתין (נדפס בש"ס ראם בסוף יומא) קכ"א א', ובתוספות שם, וברש"י ובתוספות זבחים הנ"ל. ובספרי זוטא קרח, עמ' 296: ר' יוסי הגלילי אומר להביא את הפסח ואת המעשר שינתן מדמם מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד באיזה רוח שירצה, כלומר, חוץ ממזרחית דרומית שאין שם יסוד, עיין במשנת מדות פ"ג סמ"א.

66-67. **אם שפכו שלא כנגד היסוד פסול.**וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ולהלן זבחים פ"ו הט"ו. ובד נשמט ע"י הדומות מ"היסוד" עד "היסוד", ונשארה רק המלה "פסול", ואין להביא גירסא זו בחשבון כלל. וכן שנינו בזבחים פ"ב מ"א: נתנו על גבי הכבש, שלא כנגד היסוד וכו' פסול. ואעפ"י ששמואל אמר שם (כ"ו ב'): בשר פסול, אבל בעלים נתכפרו, וכן מוכח בתו"כ אחרי מות פרש' ח' ה"ה, פ"ד ע"ג, וכן פסק הר"מ בפיה"מ שם ובחיבורו בפ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"י, שאני הכא, שהרי פסח עיקרו לאכילה, ומכיון שהבשר פסול, לא כפר (או"ש על הר"מ שם). והראב"ד וכן המיוחס להר"ש לתו"כ הנ"ל פסקו כר' יוחנן (זבחים כ"ז א') שאף בשאר זבחים לא כיפר.³⁵ ובח"ד זבחים פ"ו, קכ"ט ע"ב, הסיק: והילכך גבי פסח נראה בודאי שפטור מלעשות פסח שני.

footnotes: ³⁵ ואשר לברייתא בתו"כ שהזכרנו בפנים, הרי סתם תו"כ ר' יהודה, והוא סובר שלא במקומו כמקומו דמי, עיין בתוספות זבחים שם כ"ו ב' ד"ה אמר.

67. **הלוים עומדים על דוכנן וגומרין הלל בשורה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ואומרין את ההלל בשירה. וכ"ה בכי"ל (אלא ששם: בשורה, כגי' כי"ו וד), וכן מעתיק בתוספ' רי"ד כאן ס"ד א', תוספות סוכה נ"ד א' ד"ה שייר (ושם: בשיר) ותוספות הרא"ש שם (ושם: כשירה, וצ"ל: בשירה), וכן נכון, עיין מ"ש להלן סוכה פ"ג, שו' 6–7. ובתוספות כאן ס"ד א' ד"ה קראו ובתוספות הר"ש משנץ שם לא העתיקו את לשון התוספתא אלא את תוכנה, ובפירושי ר' אליהו מלונדריש לסדר ליל פסח³⁶ חסרה המלה "בשירה". ועיין גם בריטב"א סוכה נ"ד א'. ובסדר והלכות ק"פ ראשון בקצרה (בבבלי נ"ז ע"ג): והלוים קראו את ההלל בשיר כל זמן שחיטה והקרבה וכו'. ובמשנתנו פ"ה מ"ז: יצתה כת ראשונה, ונכנסה כת שניה וכו', קראו את ההלל אם גמרו שנו וכו'. ופירש"י ס"ד א': קראו את ההלל. אכל כיתות קאי. וכן פירש הר"ח בסוכה נ"ד א'. והראשונים הנ"ל תפסו על רש"י מן התוספתא כאן, שמפורש בה שהלויים קורים את ההלל. ובירושלמי למשנתנו, ל"ב ע"ג: ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וכו', באותה השעה היו אומרי' הללו יה הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה. תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכים. פסח שאין לו נסכים תוקעין לשחיטתו, ועיין ר"מ פ"א מה' ק"פ הי"ב. ובגליון הש"ס לירושלמי שם ציין לתוספתא ספ"ח: פסח מצרים בשלש כתים, ופסח דורות כיוצא בו וכו', פסח מצרים טעון שיר, ופסח דורות טעון שיר. ומכאן שהבינו בירושלמי שהכיתות אמרו הלל, דומיא דפסח מצרים. וכן משמע להלן בסיפא, עיין מ"ש להלן, שו' 68–69, ד"ה מימיה. ועיין בבלי ס"ד ב'. ולהלן שם צ"ו ב' (קי"ז א'): אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן, ונוטלין את לולביהן, ואין אומרים הלל. ועיין ערכין י' א' וברש"י שם. ובספרי זוטא, עמ' 262: ותקעתם בחצוצרות וכו', ועל זבחיכם זו זביחת הפסח. ובאו"ש פ"א מה' ק"פ הי"ב העיר על הפסוק בדב"ה ב' ל"ה, ט"ו: והמשררים בני אסף על מעמדם כמצות דוד ואסף וכו'. ובבאורי הרלב"ג שם: ומזה המקום למדנו שהמשוררים היו משוררים בעת עבודת הפסחים, כי מן התורה לא התבאר שיהיו מחצצרים רק על העולות ועל השלמים. וכנראה שהדרשה בס"ז היא אסמכתא בעלמא, כפי שמוכח מן הבבלי בערכין י"א ב' ובספרי שם, עיין מ"ש באמבוה דספרי שם, הערה כ"ד. ועיין מה שהאריך בזה הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' קס"ג ואילך. ובשושנים לדוד למשנתנו פירש שהלוים היו קוראין את ההלל מן הדוכן, והעם היו עונים אחריהם ראשי פרקים, עיי"ש. ועיין עזרא ג', י'-י"א, אלא ששם היה הלל של שמחה בעלמא, ועיין בתוספות ובתוספ' הר"ש ס"ד א' ד"ה קראו. וערבים עלי דברי מרן הגאון הרב ר' זאב מבריסק³⁷ שדברי התוספתא אינם סותרים את פירש"י, שהלל שהלויים אמרוהו הוא שיר של קרבן פסח ואמרוהו בכלי ("הלל בשירה"), בשעת כל עשיית הפסח, אבל כל הכיתות אמרו הלל בשעת שחיטת הפסח, והוא דין מיוחד כדין הלל בשעת אכילת הפסח. ועיין מ"ש בזהב שבא (בסוף תוספ' הר"ש משנץ), רצ"ח ע"ב ואילך.

footnotes: ³⁶ בנספח לפירושי ד"א מלונדריש הוצ' הרמ"ל זק"ש, ירושלים תשט"ז, עמ' קנ"ח. ³⁷ הובאו בחוקת הפסח להר"י גרשוני, ירושלים תש"ו, עמ' פ"ד ואילך.

67-68. **אם גמרו שנו, ואם שנו שלשו, וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ז. כלומר, אם היה העם מרובה וגמרו את ההלל, ועדיין לא גמרו את עשיית פסחיהן, שנו את ההלל, ואם שנו וכו'. ולפי לשון התוספתא כאן משמע שהדברים דבוקים לרישא, ללויים. אבל אין הכרח בזה, ואפשר שהברייתא חוזרת למשנתנו ובכתות שאומרות הלל אנן קיימין, עיין מ"ש לעיל.

68. **ואע"פ שלא שלשו מימיהן.**משנתנו הנ"ל, ופירש"י בסוכה נ"ד ב', שכל שלש הכיתות גמרו ושנו והתחילו בפעם שלישית, אלא שלא גמרו, ור' יהודה להלן חולק. ובתוספות שם נ"ד א' פירשו שלא שילשו פירושו, שאפילו כת ראשונה לא התחילה בפעם שלישית. ועיין במלא"ש למשנתנו.

68-69. **מימיה של כת שלישית לא הגיעה לומ' אהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה ממועטין.**בד: לא הגיעה אהבתי וכו'. ובכי"ע ובכי"ל: לא הגיעה לאהבתי וכו'. ובתוספות סוכה³⁸ ובתוספ' הרא"ש סוכה הנ"ל גרסו בתוספתא: לא הגיע לומר וכו', ופירשו: לא הגיע לומר אהבתי, כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן. וכ"ה הגירסא ("הגיעה לומר") בפיסקא שבמשנתנו בבבלי סוכה נ"ד ב'. ולפי גירסא זו משמע שמדברים כאן בכת עצמה שאמרה הלל, כפירש"י ור"ח, עיין מ"ש לעיל, שו' 67, ד"ה ובמשנתנו. אבל ברוב נוסחאות המשנה הגירסא היא: לא הגיעה לאהבתי, כגי' כי"ע וכי"ל כאן, ובכמה נוסחאות:³⁹ הגיעה אהבתי, כגירסת ד כאן, והיא היא, ואפשר לפרש שמעולם לא הגיעה ההלל⁴⁰ של הלוים לאהבתי.

footnotes: ³⁸ כ"ה ("לא הגיע") בד"ו ובד' סונצינו (פיזרו) ובתוספות הרא"ש. ³⁹ עיין דק"ס, עמ' 188, הע' צ'. ואין שם ט"ס, כפי שסבר הרב שם. ⁴⁰ בלשון בני א"י הלל היא לשון נקבה, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 464, ולהלן פ"י, שו' 19–20, ובהע' 13 שם, ותענית ספ"ב. ועיין במכילתא בשלח, מס' דשירה פ"א, עמ' 118: כל השירות שעברו קרואות בלשון נקבה וכו'.

69-70. **והיא היתה נקרית כת עצילין.**ירושלמי פ"ה סה"ז, ל"ב ע"ג, בבלי ס"ה א'. ואמרו בבבלי שם שאעפ"י שמצותו בכך, שאי אפשר בלי כת שלישית, מ"מ אי אפשר גם בלי כת ראשונה ושניה, והזריזים שקידמו למצוה בראשונה משובחים.

70-71. **כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו כהנים מדיחין וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ח, ולפי פשוטה פירושה שאעפ"י שבדרך כלל מעשהו בשבת כמעשהו בחול, והכל כרצון חכמים, אבל בזה היה הפרש שהכהנים הדיחו את העזרה שלא ברצון חכמים. ועיין בפיה"מ להר"מ ובמלא"ש, ואינו רומז כאן להפשט שבמשנה שלהלן. ועיין ר"מ פ"א מה' ק"פ הט"ז, ומ"ש בלח"מ שם הי"ד ומ"ש לעיל, הערה 33, בשם חידושי מהרי"ח. ועיין בצל"ח בסוגיין.

71. **שלא כרצון חכמים.**מפני שיש כאן שבות של כיבוד העזרה. ועיין מ"ש לעיל שבת פט"ז הי"ד, שו' 34, ד"ה ואין נופחין. ובבבלי ס"ה א': רב אשי אמר וכו' ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה (כלומר, לצורך המקדש) התירו, שבות שאינה צריכה לא התירו. ובירושלמי פ"ה רה"ח, ל"ב ע"ג: אמר ר' יונתן לא כל שבות התירו במקדש. ועיין ירושלמי עירובין פ"י רהי"א, כ"ו ע"ג. והר"מ בפ"א מה' ק"פ הט"ז פסק שלא כר' נתן, ועיין מ"ש באו"ש פכ"א מה' שבת הכ"ז.

71-72. **כיצד מדיחין את העזרה פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים וכו'.**להרגיל בסורית פירושו להזרים ולהמשיך את המים מאמת המים (עיין במלונו של פיין סמית, עמ' 3809, ערך רגל). [תיקונים והוספות: עיין מ״ש הר״ל גינצבורג בגנזי שכטר ח״ב, עמ׳ 261.] וכן בבבלי מו"ק ה' א': וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה מרגילין לתוכו ארבעים סאה. ובמקבילה שבתוספתא שקלים פ"א ה"ב: ושאין בו ארבעים סאה ממשיכין לו אמת המים ומשלימין לו ארבעים סאה. ואף לפנינו הפירוש כן שפוקקין בקיר העזרה את הנקבים שדרכם יוצאת אמת המים שבעזרה לנחל קידרון,⁴¹ וממשיכין לרצפת העזרה את מימיה. ולא עשו כן אלא בערבי פסחים, אבל בשאר ימות החול כבדוה ושטפוה הלוים כדרכה.⁴² וכאן עשו כן הכהנים על דעת עצמם. ובתוספות רי"ד סוף עירובין ק"ד א' (ז' ע"א) ציין למקומות שמהם מוכח שאמת המים היתה עוברת בעזרה, והביא אף את התוספתא כאן, וסיים: ויש לומר שזו אמת המים היו ממשיכין אותה מעין עינים (צ"ל עיטם), כדאמרי' בפ' אמר להם הממונה (יומא ל"א א') שהיו ממשיכין מעין עינים (צ"ל: עיטם) וכו'. ופירש רבינו שהיו פוקקים את העזרה מצד אחד, ומצד שני היו מרגילים וממשיכים את אמת המים מעין עיטם. ובפסחים ספ"ה ד"ה אלא (י"ח ע"א) הביא רבינו את התוספתא בלי פירושים. ועיין ברש"י למשנתנו ס"ד א' שפירש שהיו פוקקין את העזרה, והמים שבאמה היו פושטין ועוברין על גדותיה.

footnotes: ⁴¹ עיין להלן תמורה פ"ד הט"ז ובבלי שם ל"ד א'. ⁴² עיין להלן, שו' 76–77, ומש"ש וברש"י ס"ה ב' ד"ה לדבריכם.

72-73. **ר' יהודה או' כוס היה ממלא מדם התערובות וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ח עד "המזבח".

73-74. **שאם נתערב דמו של אחד מהן נמצא זה מכשירו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שאם נשפך דמו וכו', וכע"ז בבבלי ס"ה א', ובזבחים ל"ד ב', ס' א'. ובכי"ל: שאם יפסל וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו שאם נתערב דמו של אחד מהם בתוך דם התערובת, ונשפך לתערובת, ולא למזבח, נמצא דם זה מן התערובות מכשיר את הפסח. ועיין להלן.

74-75. **אמרו לו והלא אין מתקבל בכלי וכו'.**בבבלי ס"ה א' וזבחים ל"ד ב': מנא ידעי? אלא הכי קאמרי ליה, שמא לא נתקבל בכלי. אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל בכלי. מנא ידע? כהנים זריזין הן (כלומר, ונזהרין שלא ישפך כל הדם מצואר הבהמה לרצפה). אי זריזין הן אמאי משתפיך, אגב זריזותייהו דעבדי משתפיך (כלומר, מן הכלי). ברם בתוספתא לא נזכרה כלל תשובת ר' יהודה, וכן מוכח מן הירושלמי בסוגיין שר' יהודה לא היה צריך להשיב להם, עיין להלן. ובירושלמי פ"ה ה"ח, ל"ב רע"ד, הובאה הברייתא שלנו בסדר הפוך: אמרו לו והלא דם התמצית הוא, ודם התמצית פסול על גבי מזבח. ועוד מן הדא ורובו לא נתקבל בכלי, ודם שלא נתקבל בכלי פסול מעל גבי מזבח. וברור שהירושלמי פירש שרוב הדם שעל הרצפה הוא מן הדם ששתת לתוך הכלים המלאים, ואותו דם לא נתקבל כלל בכלי, ופסול לגבי מזבח, ולא חששו כלל שמא נשפך כל הדם ישר מן הצואר, דכהנים ודאי זריזים הם וקבלו בכלי. אלא שר' יהודה חשש שמא נשפך דמו של אחד מהן מתוך הכלי לתוך התערובת, ולא נזרק כלל על גבי המזבח. ולפיכך אמר ר' יהודה שממלא כוס מתוך כל התערובת, ובתוך כוס זה יהא מקצת מן הדם שנתקבל בכלי ונשפך, שהוא כשר (זבחים פ"ג מ"ב). והחכמים השיבו לו, והרי רוב הדם שעל הרצפה הוא מדם שלא נתקבל בכלי, ונמצא שאף הדם שנתקבל בכלי מתבטל ברוב. ור' יהודה לא השיב להם כלום ע"ז, מפני שלשיטתו אין דם מבטל דם,⁴³ כמפורש בירושלמי כאן. ועיין בתוספות ובתוספות הר"ש ס"ה א' ד"ה שמא.

footnotes: ⁴³ זבחים פ"ח מ"ו, חולין פ"ו מ"ה.

75-76. **דבר אחר שהוא דם התמצית, ודם התמצית פסול וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ולפי פירושנו הנ"ל, שרוב דם הנשפך הוא הדם שלא נכנס לכלי, מפני שהכלי כבר היה מלא, מובן שרובו של דם זה לא היה דם הנפש אלא דם התמצית, ודם התמצית אינו מכפר לכולי עלמא, ונמצא שהדם שנשפך בטל ברוב דם התמצית. ואף כאן לא היה צריך ר' יהודה להשיב, מפני שלשיטתו אין דם מבטל דם כדלעיל, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, אלא שבבבלי היא תשובה רק לדם התמצית, עיין בתוספות הנ"ל, ובתוספות זבחים ל"ה א' ד"ה אין.

76-77. **אמ' להם אם כן למה פוקקין את העזרה וכו'.**בבלי ס"ה ב', זבחים ל"ה א'. ופקיקה זו אינה עניין לפקיקת העזרה שלעיל, שו' 72, וכאן היו פוקקים את הנקבים שדרכם היה יוצא הדם של הרצפה לאמה, ועיין מ"ש הרש"ל בחכמת שלמה ספ"ה. ואף החכמים מודים בזה, ולר' יהודה עשו כן, כדי שלא יצא לאמה הדם שנשפך כולו מן הכלי, משום שאח"כ ממלא כוס מכל התערובות. ועיין בירושלמי בסוגיין רה"ח, ומדברים שם בכל ערבי פסחים.

77. **והיו מפקיעין הכהנים בדם עם רכובותיהן.**וכ"ה ("מפקיעין") גם בד, כי"ע וכי"ל. ובגליון כי"ע: תוקן: משקיעין. ותיקון זה קלקול הוא, וכנראה שתיקנו ע"פ הירושלמי פ"ה רה"ח, ל"ב ע"ד: והיו הכהנים משתקעין בדם עד ארכובותיהן. וכסיגנון שלנו גם במנחות ק"ג ב': והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם. וכן בירושלמי שקלים רפ"ח, נ"א ע"א: והיו עולי רגלים משתקעין בדם עד ארכובותיהן. וכן בתוספתא עדיות פ"ג ה"ב כד: והיו עולי רגלים משקעין וכו'. ברם בכי"ע ובכי"ו שם: מפקיעין וכו', ואין מפקיעין אלא מבקיעין, וכן במנחות הנ"ל בכי"י: בוקעין ארכובותיהן וכו'. וכן בבבלי שבת פ"ה ב': הפקיע תלם וכו', ובירושלמי כלאים פ"ג ה"ג, כ"ח ע"ד: מותר להבקיע ארבע שורות וכו'. ועיין ב"ר הוצ' תיאודור־אלבק, עמ' 265, שו' 5, ובשנו"ס, עמ' 787, שו' 2, ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס כאן פ"ד ב' ד"ה משום פקע, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1221. ובבבלי הסיקו שבשעת עבודה (הולכת דם) היו הכהנים הולכים "אאיצטבי" (על איצטבאות), שלא ילכלכו את בגדי כהונה, ונמצאו עובדים בבגדים מטושטשין, ועבודתם פסולה. וכן בירושלמי הנ"ל: כיצד היו עושין, מסטויות היו עושין להן.

77-78. **אמרו לו שבח הוא לכהנים וכו'.**תשובת החכמים נשמטה בטעות (ע"י הדומות) בכי"ע ובכי"ל, והיא ישנה גם בבבלי ס"ח ב'.

78-79. **ר' ליעזר בן יעקב או' כת שלישית הלכה וישבה לה בעזרת הנשים.**יפה פירש בתוספות בכורים שר' אליעזר בן יעקב חולק על משנתנו, ששנתה: והשלישית במקומה, ופירשו בירושלמי בספ"ה: עמדה לה במקומה (מפני שאין ישיבה בעזרה). וראב"י סובר שהלכה לעזרת נשים כדי שתוכל לשבת, עיין יומא ס"ט ב', סוטה מ' ב'. ועיין באו"ש פ"א מה' ק"פ הי"ז. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 400 ואילך, שם עמ' 540.⁴⁴

footnotes: ⁴⁴ פירושו ז"ל בספרי שופטים פי' קמ"ה שהסמיכו לתוספתא כאן לא נתחוור לי. ולפי פשוטו הכוונה שם לא שאסור לעשות בימה בעזרה, אלא שאסור לנטוע עץ גם אצל במה, כפירושו של רבינו הלל במקומו, ובמת יחיד אינו מזבח (עיין מ"ש הגרמ"ש במשך חכמה שופטים, קע"ט ע"ד). ובספרי דבי רב להרד"ף שם נסתפק אם הכוונה לבמת יחיד, או לבמה גדולה, והכריע שהכוונה לבמה גדולה. אבל ברלב"ג שופטים, רכ"ג ע"ב: אשר תעשה לך, והוא במת יחיד יהיה אסור גם כן לטעת אצלו עץ.

80. **פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שאלו את הלל הזקן וכו'.**ירושלמי פ"ו ה"א, ל"ג ע"א, בבלי ס"ו א'. ועיין בס' והזהיר משפטים, ל"ח ע"ב. ומן התוספתא והירושלמי משמע שכל המשא והמתן היה בערב הפסח, אבל בבבלי מוכח שהיה בי"ג ניסן, בערב שבת, עיין מ"ש להלן, שו' 92, ד"ה מה עשו ישראל. ובירושלמי ובבבלי שם בהרחבת דברים, ומוכח שם שעדיין לא הכירו את הלל הזקן, וחקרו אם יש שם מי שיודע את ההלכה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 206, ועמ' 467. ועיין מ"ש להלן, שו' 93–94, ד"ה בו ביום, ולהלן הערה 50.

82. **הרבה משלש מאות פסחים יש לנו בשנה וכו'.**בבבלי הנ"ל: והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה וכו'. ובירושלמי הנ"ל: והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה. אית תניי תני מאה. אית תניי תני מאתים, אית תניי תני שלש מאות. מאן דאמר מאה, תמידין. מאן דאמר מאתים, תמידין ומוספי שבתות. מאן דאמר שלש מאות, תמידין ומוספי שבתות, של ימים טובים ושל ראשי חדשים, ושל מועדות. ולהלן סנהדרין ספ"ז: אילו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני פתירה. ועיין מ"ש בתס"ר שם, עמ' 159.

83. **חברו עליו כל העזרה.**כלומר, נטפלו לו, מפני שלא הסכימו לו. וכן להלן חגיגה פ"ב הי"א (ומקבילות): חברו עליו תלמידי בית שמאי. וכן בירושלמי יבמות ספ"ח, ט' סע"ד: וחברו עליו חבורה (ועיין בבלי שם פ"ד א'), דמאי ספ"א, כ"ב ע"ב: נחת עולא לתמן, ואמרה בשם ר' יוחנן וחברון עלוי, התיב רב ששת והא מתניתא פליגא וכו'. ועיין גם ב"ב י"א א', חולין ו' ב'. ובירושלמי כאן הנ"ל: אמרו לו כבר אמרנו שיש ממך תוחלת.

83-84. **אמ' להם תמיד קרבן צבור, ופסח קרבן צבור, מה תמיד קרבן צבור וכו'.**וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובבבלי ליתא. ובתוספ' רי"ד ס"ד א' סד"ה ננעלו: שגם הפסח קרבן ציבור הוא, וטעון תקיעה. ומלשון התוספתא אין ראיה, ואפשר שקורא לו קרבן ציבור, משום דאתא בכנופיא, עיין בבלי יומא נ"א א', פסחים ע' ב' ובתוספות שם ד"ה הא ודאי (א' וב').

85. **נאמר בתמיד מועדו ונאמ' בפסח מועדו וכו'.**עיין מכילתא בא פ"ה, עמ' 17, ספרי בהעלתך פי' ס"ה, עמ' 61, פנחס פי' קמ"ב, עמ' 188. ועיין תו"כ אמור סוף פרש' י"ב, ק"ג ע"ב, ירושלמי פ"ז ה"ד, ל"ד ע"ב, בבלי ע"ז א', מנחות ע"ב ב'.

88-89. **ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת וכו'.**בר"ח ס"ו ב': תניא אמר להם מקובל אני מרבותי וכו'. ואמרו בירושלמי הנ"ל: אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום⁴⁵ לא קיבלו ממנו, עד שאמ' להן יבוא עלי, כך שמעתי⁴⁶ משמעי' ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן. ובבבלי הנ"ל: מיד (כלומר, אחרי שדן כאמור לעיל) הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. ובירושלמי הנ"ל "כל היום" אינה אלא מליצה בעלמא, כפי שמוכח מן הסיגנון, אבל בבבלי הוא כפשוטו, עיין מ"ש להלן, שו' 92, ד"ה מה עשו. ואף בבבלי מוכח מתוך העניין (שלא שמשתם שני גדולי הדור) שאמר להם בשם שמעיה ואבטליון, כמפורש בירושלמי. ולהלן משמע קצת שמינוהו לנשיא אחרי המעשה של הסכינין.

footnotes: ⁴⁵ עיין מ"ש לעיל שו' 82, סד"ה הרבה. ועיין לעיל שם בירושלמי התשובות שהשיבו לו. ⁴⁶ בקטע מן הגניזה שבגנזי שכטר ח"א, עמ' 447: יבא עלי אם לא שמעתי מפי שמעיה ואבטליון כך וכו'. ועל השבועה "יבוא עלי", עיין מ"ש בספרי היונית בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 121 ואילך.

89. **ולא פסח ראשון אלא פסח שני.**וכ"ה בכי"ל. ובד: לא פסח שני, וצ"ל: אלא וכו', כלפנינו. ובכי"ע: ולא פסח ראשון בלבד אלא אף פסח שיני. ובר"ח הנ"ל: ולא פסח ראשון אלא אפילו פסח שני. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ג, להלן פ"ח ה"ח, ספרי בהעלתך פי' ע', עמ' 67.

89-90. **ולא פסח צבור אלא פסח יחיד.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובר"ח הנ"ל: אלא אפילו פסח יחיד. ופירושה, שלאו דווקא פסח ציבור שאנו דנין עליו עכשיו (כמפורש לעיל, שו' 83), אלא אפילו פסח יחיד, כגון שהיו רוב הצבור טמאים בטומאה היוצאת מן הגוף, שאין עושין בטומאה, ורק היחידים מקריבים את הפסח, כמו שפירשו המפרשים ע"פ התוספות ביומא נ"א א' ד"ה דוחה. ואעפ"י שכבר הזכיר פסח שני, ופסח שני הוא קרבן יחיד,⁴⁷ שאני פסח שני שבפירוש הקיש אותו הכתוב לפסח ראשון. ועיין מ"ש הגר"מ זעמבא בשו"ת זרע אברהם בתוספת לסי' ו', ופירושו קשה לקבל, שהרי מתוך דברי הלל עצמו (לעיל, שו' 83) מבורר שפסח קרבן ציבור כוונתו לפסחים יחידים שהצבור מביאים אותם, לפסח הרגיל.

footnotes: ⁴⁷ עיין ספרי זוטא בהעלותך ט', י', סוף עמ' 259, ובבלי יומא נ"א א'.

90-91. **מה יהא על העם שלא הביאו סכינין ופסחין למקדש.**מלשון התוספתא ברור שהשאלה היתה אף על הפסחים. ובירושלמי כאן הנ"ל ושבת פי"ט ה"א, י"ז ע"א, ובבלי הנ"ל מוכח שהשאלה היתה על הסכינין גרידא. ובס' והזהיר ח"א, ל"ט ע"א, הנ"ל: נזדמן לו תלמיד אחד ואמר לו, רבינו שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו. ובפירוש אמרו בירושלמי כאן פ"ו ה"א, ל"ג ע"ב: לא אמרו אלא חוץ לירושלים, הא חוץ לעזרה מותר, משום שבות שהתירו במקדש. וכן מוכח בספרי זוטא בהעלותך ט' ב', עמ' 257, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 471. ונראה שבירושלמי ובבבלי סברו שלא שאלו כלל על הפסחים, מפני שיכול לנהוג אותם, ובלי משא שעליהם אין איסור כלל, והשאלה היתה על הסכינים גרידא, אלא שאחרי שיתנו עליהם את הסכינים, תתעורר השאלה, לפי הבבלי (ס"ו ב'), בעניין איסור מחמר, עיי"ש. אבל לפי התוספתא שאלו אף על הפסחים,⁴⁸ אם נהגו להרכיב אותם על הכתף (כשאינם רוצים ללכת) בירושלים שהיא כרמלית.⁴⁹ והלל אמר שיניחו לעם לעשות כמו שהם רגילים ועשו מה שעשו. ולא היתה כאן שאלה של הלכה למעשה, אלא כיצד נהגו העם, עיין היטב בתוספ' רי"ד ס"ו א' סד"ה למחר.⁵⁰

footnotes: ⁴⁸ ועיין בבלי עירובין ק"ג א' ובמהרש"א כאן ס"ו ב'. ⁴⁹ עיין בתוספות ס"ו א' ד"ה תוחב ומ"ש בצל"ח שם ובמאירי למשנתנו. ⁵⁰ הרמא"ש בהקדמתו לברייתא דר' ישמעאל (בתו"כ שהתחיל להוציא לאור), עמ' 4 ואילך, השתדל להוכיח שהמשא והמתן עם בני בתירא היה להלכה ולא למעשה, עיי"ש. והלכו בעקבותיו חכמים אחרים. ובתוספות רי"ד שהזכרנו בפנים: והלל היה יודע שבשבת היו מביאים אותם, אלא ששכח באיזה עניין הותר להם להביאם.

92. **מה עשו ישראל באותה שעה, מי שפסחו טלה טמנו בצמרו וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בירושלמי כאן ושבת הנ"ל: מיד כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבו בגיזתו. אבל בכי"ע כאן: למחר מה עשו מי שפסחו וכו'. ואין ספק שהוא תיקון ע"פ הבבלי שכן אמרו שם (ס"ו א'): למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו וכו'. ובתוספות רי"ד ס"ו א' ד"ה למחר: מוכיח מיכן שבי"ג בניסן שאלו אותו על הסכינין, וא"כ למה לא הכריזו שיביאום מהיום. וי"ל דכבר היה סמוך לחשיכה, מפני שהיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו וכו'. ועיין בהגהות הרש"ש ס"ו א'.

93. **והביאו סכינין ופסחים למקדש.**בבבלי ס"ו ב' שאלו: והא קא עביד עבודה בקדשים וכו', מביאה חולין לעזרה ומקדישה וכו'. וכבר העירו הראשונים⁵¹ שבירושלמי כאן ושבת הנ"ל סברו שצורך הקרבן הוא צורך הבהמה, וכל שהוא צורך הבהמה אין בו משום עבודה בקדשים, ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 213. ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב, ע"ז ע"ד, מבואר שבסמיכת הקרבנות צריך לכבוש את כובדו (בבבלי שם ט"ז ב': סמיכה בכל כחו בעינן), ולא העירו כלום, על הברייתא בתו"כ, נדבה פרש' ב' ה"ב, שהנשים סומכות רשות לר"י ור"ש, ושהרשו לנשים לעשות כן כדי לעשות נחת רוח לנשים, עיין בבבלי שם ט"ז ב', ומ"ש בראב"ד לתו"כ הנ"ל, ד' ע"ב. וכן לא נזכר בשום מקום בירושלמי שאסור לסמוך מספק, ועיין בתוספות זבחים ע"ד ב' ד"ה והא, כאן פ"ט א' ד"ה ואילו. וכנראה שלשיטת הירושלמי, הואיל ויש מצוה בסמיכה אפילו בנשים, דוגמת מ"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות, וכן בסמיכה מספק, אין כאן עבודה אלא לשם קרבן, ואין בה משום עבודה בקדשים. ופשיטא שמסמיכה עצמה של אנשים אין ללמוד שעבודה לצורך הקרבן מותרת, שהרי מצותו בכך, והתורה צוותה בפירוש לסמוך. ועיין בתוספות ס"ו א' ד"ה תוחב ובמקבילות שצוינו בגליון שם, ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 245 ואילך.

footnotes: ⁵¹ עיין בתוספות ובתוספות שנץ, וביתר באור במאירי בסוגיין.

93-94. **בו ביום מינו את הלל נשיא וכו'.**עיין מ"ש על כל העניין הר"א פינקלשטין בספרו הפרושים ואנשי כנסת הגדולה (נוירק תש"י), עמ' ב' ואילך, ובספרות שציין שם, עמ' י"ח ואילך.

94-95. **פעם אחת בקש אגריפס המלך לידע כמה מניינן של אכלוסין וכו'.**בבלי ס"ד ב', מדרש איכה פ"א, א', הוצ' בובר, עמ' 45. וכבר העירו החכמים על דברי יוסיפוס⁵² המספר על קיסטיאוס שביקש את הכהנים שימנו את מספר היהודים. הכהנים מנו את הפסחים וכו', עיין להלן. ומכאן ברור שהכוונה היא לאגריפס השני שדבר עם הכהנים בשמו של קיסטיאוס.

footnotes: ⁵² מלחמות ס"ו פ"ט, סי' ג', 423 ואילך.

96-97. **והפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כליות, כפלים כיוצאי מצרים וכו'.**המספר כפלים כיוצאי מצרים הוא מספר לדוגמא, שהרי אף על הבסיליקי שבמצרים אמרו (להלן סוכה פ"ד ה"ו ומקבילות): פעמים היו שם כפלים כיוצאי מצרים. וכן אמרו בירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א: ג' כפרים, כל אחד ואחד היה מוציא כפלים כיוצאי מצרים. ולהלן שם (ס"ט ע"ב): ששים ריבוא עיירות. ובירושלמי נדרים פ"ג ה"ג, ל"ז ע"ד (ובמקבילות בשבועות פ"ג): נחו' (צ"ל: נחתון) עימיה מאה כ' ריבוון, כלומר, כפלים כיוצאי מצרים. ומכאן שחז"ל נזהרו ולא נקטו מניין מדוייק, אלא כיוונו לומר שהיה שם עם רב. אבל יוסיפוס הנ"ל אומר שמנו מאתים וחמשים וחמשה אלפים ושש מאות פסחים, כלומר, נחת לדיוקא! ועיין להלן. והסיקו בבבלי שם שלא הפרישו את הכליות על מנת ליתנם למלך, שהרי מעלין אותן לגבוה, אלא לשם תפיסה בעלמא, ונתנו לו למלך דברים אחרים כמניינן. וכ"ה בהוספה שבמ"ר הוצ' בובר הנ"ל: כנגדם לוקחים אבנים, ומביאים למלך.

97-98. **ואין לך כל פסח ופסח שלא היו עליו יתר מעשרה מנוין חוץ מטמא וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל (בשינוי סדר). ואצל יוסיפוס הנ"ל: ואין חבורה פחות מעשרה בני אדם, שאין שוחטין פסח על היחיד (כר' יהודה בפ"ח מ"ז), ובהרבה מהן היו עשרים איש וכו', והרי מצורעים, זבים, [זבות], נדות ושאר טמאים אסורים בפסח וכו'. ובתרגום יונתן שמות י"ב, ד': ואין זעירין אינשי ביתא ממנין עשרא כמיסת למיכל אימרא, ויסב הוא ושיבביה וכו'. ועיין באהצו"י, עמ' 108. ובמדרש איכה הנ"ל: תני ר' חייא אפילו ארבעים ואפילו חמשים, תני בר קפרא אפילו מאה. ואף כאן הכוונה שהיו פסחים שנמנו עליהם, יותר מעשרה אנשים,⁵³ עיין ירושלמי ריש עירובין, ובהגהות הר"מ שטרשון לבבלי שם ב' ב'. וכבר ראינו לעיל שחז"ל נקטו כאן מספרים עגולים, לומר שהיה שם עם רב מאד. אבל לדברי יוסיפוס הנ"ל שנחת לדיוקא, הרי היו שם יותר מרבע מיליון פסחים, וקשה לתאר איך הספיקו להקריב את כולם בכמה שעות, ואיך הספיק המקום בעזרה לשחיטת כולם.

footnotes: ⁵³ וכן מוכח מן המשל "פיסחא כזיתא וכו' " (ירושלמי פ"ז הי"ב, בבלי פ"ה ב', ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 494), והוא מפני שעל פי רוב נמנו הרבה אנשים על פסח אחד (משום שלא היה מקום בעזרה לשחיטת מאות אלפים של פסחים ולהקרבתן), עד שלא הגיע לכל אחד ואחד אלא חלק קטן מאד.

98-99. **בו ביום נכנסו ישראל להר הבית ולא היה מחזיקן.**וכע"ז באיכ"ר הנ"ל בהוצ' בובר, אבל בבבלי ליתא. ועיין מ"ש להלן בשם איכ"ר ד"ר.

99. **והיה נקרא פסח מוכין.**בד: פסח מועכין. ובכי"ע וכי"ל: פסח מעוכין, וכ"ה באיכ"ר הנ"ל, ובמעשה בימי הלל הזקן בבבלי לעיל שם. ובמעשה שלנו בבבלי שם: פסח מעובין, ופירש"י: עב, על שם שהעם רב. ובכי"מ שם: פסח מנויין. ובעין יעקב בד"ר: פסח מונין, ושמא צ"ל שם: פסח מוכין (=מעוכין), כלפנינו בכי"ו. ויש נוסחאות בבבלי שחסרה שם פיסקא זו, עיין דק"ס, עמ' 189, הערה ט'. ובאיכ"ר הנ"ל בד"ר: פעם אחת נכנסו להר הבית ולא היה מחזיקן, והיה שם זקן אחד רמסוהו, ואותו הפסח היו קורין פסח מעוכין על שם שמעכו את הזקן, ועיין בהערת בובר, עמ' 45, הערה נ"ב.