1-2. **ארבעה עשר שחל להיות בערב שב' משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה.**משנת שבת ספ"א. וברע"ב שם: התנורין שלהן פיהן למעלה, ומורידין הצלי לתוכו, ולהכי תני משלשלין. ובפיה"מ להר"מ שם: משלשלין, תולין עם חשיכה, כשיחול י"ד בניסן ערב שבת, ולא נגזור שמא יחתה בגחלים כדי למהר הבשול (כשם שאסור בשאר צלי, כמפורש במ"י שם), כי בני חבורה זריזין הן. עיין ירושלמי שם פ"א הי"א, ד' ע"ב, מע"ש פ"ג ה"ב, נ"ד ע"א, ובבלי שבת כ' א', עירובין ק"ג א', פסחים פ"ה א' ובתוספ' שם ד"ה דבני.

2. **ועושה לו למודין ונותנן עליו מערב שבת.**ופירשו המפרשים שלמודין כאן הם נסרים (דוגמת משנת מו"ק פ"ב סמ"ב) שמכסה בהם פי התנור, והוא כיסוי עראי, ואפשר לתלות עליהם את הפסח, ולא היו ממרחים אותם בטיט.

2-3. **נותן על גביו כסוי ונוטלו בשבת וכו'.**כלומר, או שנותן עליו כיסוי, אלא שאסור להחזירו כשנוטלו בשבת, כדי שלא יבוא לידי מירוח.

4. **והממרח בשבת הרי זה חייב חטאת.**עיין לעיל שבת פ"ה סה"ו, שו' 17, ומש"ש.

6. **קולף ואוכל עד שמגיע לנא.**עיין בכ"מ פ"י מה' קרבן פסח הי"א ובהר המריה שם. ואעפ"י שהוא מגלה את הנא, כשהוא קולף את הצלי, וממהר בישולו מותר.

6-7. **הפסח מחזירין אותו שלם ואין מחזירין אותו חתכות דברי ר' יהודה.**לפי העניין משמע שדברי ר' יהודה דבוקים להלכה שלפניה, כלומר, בשבת. ובירושלמי שבת פ"א ה"י, ד' ע"ב: אתא ר' אחא בשם ר' שמעון בי רבי פסח שנצלה כל צורכו מותר להחזירו על גבי כירה שאינה קטומה. ולעיל פ"ו ה"י, שו' 53, סד"ה והנה הסקנו ששיעור צלייה בפסח הוא יותר משיעור מאכל בן דרוסאי, ולפ"ז אם הפסח נתבשל כמאכל בר דרוסאי עדיין הוא נא, ואסור בפסח, ומסתבר שאסור להחזירו לתנור אפילו כשהוא שלם, שהרי ע"י הצלייה הנוספת מתקנו לאכילת שבת, ולא התירו אלא כשנתבשל כל צורכו, והוא יותר ממאכל בר דרוסאי, כמי שהכריח לנכון במנחת סולת, ל"ד ע"ג ואילך. ולהלן בהערה 1 הבאנו ראיות נוספות לדבריו. ולהלן בירושלמי שבת שם הי"א: פסח מחזירו את שלם, ואין את מחזירו מחותך. ר' שמואל בשם ר' זעירא מפני פסולו. א"ר יוסי ויאות, לאוכלו אין את יכול דכתיב אל תאכלו ממנו נא. ולצלותו אין את יכול שלא יהא כצולה¹ בשבת. מתוך שאת אומר שהוא מותר, אף הוא אינו צולה אותו כל צורכו מבעוד יום. מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא צולה אותו כל צורכו מבעוד יום. ר' ליעזר בי ר' יוסי שאל צלייו שלם, וחיתכו מהו מיחזרתיה ומשחנתיה. ומכאן שהירושלמי פירש "אין את מחזירו מחותך", כשצלאו מלכתחילה מחותך,² ואסור להחזיר את החתיכות, אפילו נצלו כל צורכן, שמא יתן אותן סמוך לחשיכה, ויחשוב שהן נצלו, מפני שהן ניצלות בזמן מועט, וימצא שעדיין הן נא, ולא יוכל להחזירן, ומביא את הפסח לידי פסול. אבל כשהוא יודע שאסור להחזיר את החתיכות אפילו אם נצלו כל צורכן, אלא שהוא רוצה לצלות אותן יותר, אף הוא נותן את כל הפסח מבעוד יום, כדי שיהא בטוח שיצלה כל צורכו לפני האכילה. ובספרי ראה פי' קל"ד, עמ' 190: ובשלת ואכלת וכו', מלמד שמחזיר את החתיכות ואת האברים דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר בשבת בין כך ובין כך אסור וכו'. ובהגהות ר' סולימן הביא את התוספתא שלנו, והגיה על פיה את הספרי. ועיין בספרי דבי רב לרד"ף, רל"ב ע"ב, שחזר ופירש את התוספתא שלפנינו, ברם פירושו הוא בניגוד לירושלמי שבת הנ"ל. ולא עוד אלא שקשה להגיה את נוסח הספרי נגד כל הנוסחאות בדפוס ובכי"י, וכ"ה גם בפירוש רבינו הלל ובילקוט רמז תתק"ד. ולפיכך נראה שהספרי חולק על התוספתא כאן, ולפיו סובר ר' יהודה שמחזירין אפילו חתיכות. והטעם הוא משום שלדעתו הפסח נצלה בכל ערב פסח כבוא השמש,³ ונאכל בתחילת הערב, עיין לעיל ספ"ב, שו' 67, ומש"ש ד"ה ומלשון. ואם יש לו כבש אחד גדול שצלייתו ממושכת מותר לו לחתכו לכתחילה וליתנו ע"ג גחלים,⁴ ודרש את הכתוב (ראה ט"ז, ו') "כבוא השמש מועד צאתך ממצרים, ובשלת ואכלת במקום", שיצלה כבוא השמש ויאכל אח"כ בערב על אתר. ומכיוון שמצותו בכך, הרי אם חל ערב הפסח בערב שבת מותר לו להחזיר בין באברים ובין בחתיכות, אעפ"י שניראות כבשר של חול. ואפילו אם ימצא שהן עדיין נא, כיוון שנתבשלו כמאכל בן דרוסאי מחזירין, מפני שלא גזרו על כך בקרבן פסח.⁵ ור' יוסי חולק על ר' יהודה וסובר שבשבת אסור להחזיר מכל מקום בין שלם בין חתיכות ובין אברים,⁶ וביום טוב מחזיר בכולם, אעפ"י שעדיין לא נצלו כל צורכן, ומה שסובר ר' יוסי שהפסח אין צולין אותו חתיכות,⁷ הוא דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד אף ר' יוסי מודה, עיין מ"ש לעיל פ"ה ה"י, שו' 43–44, סד"ה ובזמן הזה.

footnotes: ¹ מלשון זו משמע שאינו אלא איסור דרבנן, שנראה כצולה, ומוכח מכאן שאפילו אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי עדיין הוא נא, אבל אם נאמר שאין נא אלא דווקא אם עדיין לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, הרי אם מחזירו כשהוא נא הוא צולה ממש, ולא "כצולה". וכן מפורש ב"סדר והלכות קרבן פסח ראשון בקצרה" (שנדפס בבבלי, נ"ז ע"ג): ואסור לאוכלו חי, אפילו חצי צלי (כלומר, מאכל בן דרוסאי לשיטת הר"מ בפ"ט מה' שבת ה"ה). ועיין מ"ש לעיל בפנים. ² עיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 43–44, ד"ה ובזמן. ³ כדעת ר' שמעון במכילתא בא ספ"ה, עמ' 18: כבוא השמש, לצלייתו. בערב, לאכילתו. ועיין גם בהוספה שבכי"ר לספרי ראה הנ"ל פי' קל"ג. ⁴ עיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 43–44, סד"ה ובזמן. ⁵ ולעצם העניין בצלייה בשבת אחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, עיין מ"ש באגלי טל מלאכת האופה סי' ז' וסי' ח', קט"ז ע"ג ואילך. ⁶ עיין מ"ש להלן, שו' 9–10, ד"ה על מה. ⁷ בירושלמי פ"ז ה"א, לפי גירסת קטעי הגניזה שבסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' רס"ד שו' 19.

9. **ואין מחזירין אותו חתכות.**כלומר, מפני שחתיכות נראות כבשר של חול, שאין מחזירין אותן בשבת לתנור.

9-10. **על מה נחלקו על האברין וכו'.**כלומר, מכיוון שלא חתכו לחתיכות אלא איברין איברין נראה כקרבן פסח, שחשש בו משום שבירת העצם, ועיין ר"מ פ"י מה' קרבן פסח הי"א.

10. **שבית שמיי או' מחזירין ובית הלל או' אין מחזירין.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: שבית שמאי אומ' אין מחזירין ובית הילל אומ' מחזירין. ועיין לעיל שבת פ"ב, שו' 45 ואילך.

11. **יתום ששחטו עליו אפטרופין יאכל ממקום שהוא רוצה.**משנתנו פ"ח מ"א. והעמידוה בירושלמי פ"ח ה"א, ל"ח ע"ד: מתנית' ביתום קטן (שדעתו אינה מעלה ואינה מורידה), אבל ביתום גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כאחת, דתני ר' חייא (להלן בסמוך ולהלן ה"ה) הנמנה על שני פסחים כאחת⁸ אוכל מאיזה מהן שנשחט ראשון. ועיין בבלי פ"ח א' ובתוספות שם ד"ה שה, בבלי נדרים ל"ו א' ובראשונים שם. ופסק הר"מ בפ"ק מה' קרבן פסח הי"א כלשון הירושלמי. וכ"ה במאירי פ"ז א', 136 רע"א. וכבר הקשו האחרונים⁹ שהרי הירושלמי ממשיך: אמר ר' יוסי מתניתא (פ"ח מ"ב) אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון, ובבבלי פ"ח ב' העמידו את משנתנו במלך ומלכה דווקא, דדעתם קלה, אבל בשאר כל אדם אינו אוכל משניהם, ויוצא לבית השריפה, וכן פסק הר"מ הנ"ל ברפ"ג, ולמה ביתום גדול אוכל ממי שנשחט ראשון. ולפי פשוטו חולק הירושלמי על הבבלי, עיין מ"ש להלן בסמוך סד"ה ברם. ואשר לסתירה ממלך ומלכה כבר תירץ לנכון בקול הרמז למשנתנו דמלך ומלכה לאו דווקא, אלא כל שאינו מקפיד, ולא איכפת לו מאיזה פסח הוא אוכל, דעתו על מי שנשחט ראשון, והוא הדין ביתום גדול ששחטו עליו אפטרופסין בלי תשלום. ומדברי בעל או"ז ח"ב סי' רי"ט, נ"ג ע"ד, מוכח שאין עניין ברירה שייך אלא אם רוצח בפירוש לאכול דווקא מאחד מהם, ויחליט עליו לאחר שחיטה, בזה שייך ברירה, אבל אם אין קפידא "אין כאן דין ברירה דבתרוייהו ניחא ליה, לפיכך יאכל מן הראשון, דכיון דליכא קפידא יצא בראשון ידי פסח, ואידך בכדי אישתחיט". ברם בר"מ הנ"ל רפ"ג פסק דבמלך ובמלכה אוכל מן הראשון, משום שלום מלכות, כלומר, משום סכנת נפשות. וכנראה שפירש כן ע"פ הבבלי נ"ז א'-ב'. ולפ"ז מדברת המשנה בגדי וטלה דווקא, וכל בן אדם מקפיד בזה, ולא אמרו שיאכל מן הנשחט ראשון אלא במלך ומלכה, וכמעשה שהיה, אעפ"י שהקפידו, עיין בבלי נ"ז א', ומשום שדעתם קלה וכורתים ידי בני אדם בקפידא שלהם, התירו להם לאכול מן הראשון.¹⁰ ועיין בחידושי מהרי"ח במשניות הוצ' ראם שרצה לפרש פירוש חדש במשנתנו נגד כל הראשונים, ואין פירושו מסתבר לא מתוך לשון משנתנו ולא מלשון הברייתא של מלך ומלכה. ועיין במתא דירושלים על הירושלמי, באו"ז הנ"ל ובסדר והלכות קרבן פסח ראשון בקצרה שבבבלי, נ"ז ע"ד. והירושלמי מפרש את משנתנו בלי שום תנאים והגבלות, ואם לא שינה השליח בשליחותו אוכל מן הראשון. ועיין בירושלמי שם ה"ד, ל"ו ע"א, ובה"א שם, וכפירושו הנכון של הרידב"ז ד"ה ר"ז בשם ר' יוחנן.

footnotes: ⁸ עיין בס' ניר שם שהקשה היכי משכחת לה נמנה על שני פסחים, והרי כשנמנה על השני משך ידו מן הראשון, עיי"ש שנדחק. אבל לשיטת הירושלמי והתוספתא פירושו שאמר שלא איכפת לו מאיזה מהם יאכל, עיין מ"ש להלן בפנים. ⁹ עיין בגליון הש"ס בירושלמי במקומו, במעשה רוקח על הר"מ שהזכרנו בפנים, בהגהות יפה עינים פ"ה ב', במנהת חינוך מצוה ה', ובהר המריה על הר"מ פ"ג מה' קרבן פסח ה"א, אות ב' ועוד. ¹⁰ עיין בס' זכרון יוסף להגר"י אבעלמאן, רכ"ב סע"ד ואילך.

11-12. **הומנה על אחד מהן אוכל ממקום שהומנא.**ואעפ"י שדעת הקטן אינה מעלה ואינה מורידה, מ"מ אם הומנה בפירוש על אחד מהם כבר הוקבע בחבורה, ודינו כיתום גדול. והר"מ השמיט הלכה זו והלכה הבאה, משום שקטן אין לו דעת כלל להימנות, והוא כשיטת הבבלי, והתוספתא לשיטתה, עיין מ"ש להלן, שו' 17–18, ד"ה וכולן ששחטו.

12-13. **הומנא על שני פסחים אוכל מאי זה מהן שנשחט ראשון.**ואף כאן דינו כגדול. ועיין ירושלמי פ"ה ה"א ורה"ב, ל"ה ע"ד. ועיין מ"ש לעיל, שו' 11, ד"ה יתום.

13-14. **לעולם נימנין על הפסח עד שישחט ומושכין ידיהן ממנו עד שיזרק עליו הדם.**במשנתנו פ"ח מ"ג: נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחוט. ר' שמעון אומר עד שיזרוק עליו את הדם. ועיין מכילתא בא פ"ג, עמ' 11 ועמ' 12, ומכילתא דרשב"י, עמ' 11, כת"ק. ובבבלי פ"ט א': אמר אביי מחלוקת לימשך וכו' אבל לימנות ד"ה עד שישחט, דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו. תניא נמי הכי נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט. ר' שמעון אומר נמנין עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם. ועיין בר"ח ובדק"ס שם. ועיין ירושלמי פ"ח סה"ג, ל"ו ע"א, ומוכח שם שאף הירושלמי סובר כן בדעת ר' שמעון. ובמכילתא דרשב"י בא י"ב מ"ג, עמ' 35 (עיי"ש בשנו"ס): ד"א כל בן נכר לא יאכל בו, מיכאן אתה למד שאם משך ידו הימנו וחזר ונמנה עליו שעובר בלא תעשה. וכנראה שה"ד"א" היא דעת ר' שמעון כאן, ואם משך את ידו ממנו לאחר שחיטה ומיד חזר בו עובר בלא תעשה שמשיכתו היא משיכה, אבל מינוייו אינו מינוי.

14-15. **לא ישחוט אדם ע"י בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו וכו'.**כתניא אידך שבבבלי פ"ח א', ועיין לעיל עירובין פ"ו הי"א, שו' 32, ובבלי שם פ"ב ב'.

15. **וע"י אשתו אלא מדעת'.**ופירשו בבבלי פ"ח א' ש"מדעתן" לאו דווקא, אלא כל שלא מיחו כמדעתן דמי, שהרי הם אוכלים משל אביהם, והאשה אוכלת משל בעלה. ועיין בירושלמי פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד, וכפירושו הנכון של הרידב"ז ד"ה ר"ז בשם ר' יוחנן.

17-18. **וכולן ששחטו לעצמן או ששחט רבן עליהן אוכלין משל עצמן וכו'.**צ"ל: ששחטו לעצמן ושחט רבן וכו', כעין גירסת כי"ע,¹¹ והגירסא "או ששחט" היא באשגרה מעירובין פ"ו הנ"ל, ושם פירושו שעירבו לעצמן, או שעירבו אחרים עליהם מדעתן, אין יוצאין בעירובן, ולא בעירובן של אחרים על ידיהם, אלא בעירוב רבן גרידא, או אביהם. וכאן בתוספתא ברור שהדברים דבוקים לסיפא דווקא, לבנו ובתו הקטנים, שהרי הברייתא מסיימת: חוץ מן העבד שאוכל משל רבו. ושאני פסח מעירובין, שאם הקטן שחט על עצמו, נקבע בפסחו, ויוצא בו אפילו כשיגדיל בין פסח ראשון לשני,¹² וכשיטת התוספתא לעיל, שו' 12, שאם הומנה הקטן על פסח של אפטרופוס אחד אוכל ממקום שהומנא. ועיין ירושלמי תרומות פ"א ה"ג, מ' ע"ג, יבמות פי"ג ה"ב, י"ג ע"ד. ברם בבבלי פ"ח א': וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן ואין יוצאין בשל עצמן, חוץ מן האשה שיכולה למחות וכו', אשה וכל דדמי לה, כלומר, עבדו ושפחתו העברים ובנו ובתו הגדולים, עיין רש"י שם ד"ה ה"ג וד"ה ומשני. ולפ"ז ברור לשיטת הבבלי שאם שחטו הקטנים לעצמן, ושחט עליהם אביהם אין מינויין כלום, ויוצאים בשל אביהם גרידא, והוא משום שלשיטת הבבלי אין להם דעת להמנות, ואוכלים משל אביהם, משום שה לבית, עיין מ"ש לעיל, שו' 11, ד"ה יתום.

footnotes: ¹¹ בכי"ע: וכולן ששחטו ה' (סימן הקיצור = הן, או סימן מחיקה?), ושחט רבן עליהם וכו'. ¹² עיין ר"מ פ"ה מה' קרבן פסח סה"ז, בהר המריה ובאו"ש שם, ובפירוש הרידב"ז לירושלמי פ"ח ה"א.

18-19. **עבד עברי ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אוכלין משל עצמן.**במשנתנו פ"ח מ"א: חציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו. ושאלו בבבלי פ"ח א': משל רבו הוא דלא יאכל, אבל משל עצמו יאכל, והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו, לא קשיא כאן כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה (גיטין פ"ד מ"ה ועדיות פ"א מי"ג). ופירש הר"ח ורש"י שלמשנה ראשונה שאין כופין את רבו לשחרר אותו לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו, מפני שאין חלק העבדות נמשך אחרי דעתו, אבל למשנה אחרונה שכופין את רבו לשחררו, ואינו עובד את רבו, אוכל משל עצמו. אבל הר"מ בפיה"מ כאן ובפ"ב מה' קרבן פסח הי"ג פירש להפך שלמשנה אחרונה אינו אוכל לא משלו ולא משל רבו, מפני שאינו לא עבד ולא בן חורין. ועיין בפיה"מ ריש חגיגה ובחיבורו רפ"ב מה' חגיגה ומ"ש בנו הר"א בברכת אברהם סי' ג' ובמרכבת המשנה בה' קרבן פסח הנ"ל. ועיין מאירי ריש חגיגה, הוצ' שניה, עמ' 5 ואילך. ובתוספתא עירובין פ"ו הי"ב הנ"ל: עבד עברי ומי שחציו עבד וחציו בן חורין יוצאין (כלומר, בעירוב) בשל עצמן. ומסתבר שהדין הוא לפי משנה אחרונה, שדינו כמשוחרר, דומיא דעבד עברי, אבל לפי משנה ראשונה, שחציו משועבד לרבו, למה אין רבו מעכב עליו בעירובו. וכן משמע גם מן הירושלמי בסוגיין פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד עיי"ש בפירוש הרידב"ז, נועם ירושלמי ובמיכל המים. ועיין ירושלמי גיטין פ"ד ה"ה, מ"ו ע"א, ובפ"מ שם. ולפי הסוגיא שם אינו יכול לשחוט עליו בערב הפסח,¹³ משום שהוא עבד בשעת שחיטה ובן חורין בשעת אכילה, או להפך, עיי"ש. ופשיטא שאין משם ראייה גמורה, משום שלעניין שעבוד לרב אין היום מוכרח ללכת אחרי הלילה. אבל סוף דבר לא מצאתי חבר לשיטת הר"מ.

footnotes: ¹³ לפי משנה ראשונה, שהוא עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד.

19-20. **עבד של שני שותפין אוכל משל שניהן.**במשנתנו פ"ח מ"א: לא יאכל משל שניהן. ובבבלי פ"ח א': והתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל וכו', מתניתין בדקפדי אהדדי, ברייתא דלא קפדי אהדדי. ועיין ר"ח, רש"י ותוספות ור"מ בפיה"מ למשנתנו ובחיבורו פ"ב מה' קרבן פסח הי"ב. ועיין מ"ש במרכבת המשנה שם הי"ג. ומתוך המשך התוספתא להלן מוכח שאוכל משל שניהן אף הוא פירושו אוכל מאיזה מהן שירצה. ועיין היטב בירושלמי פ"ה סה"א, ל"ה ע"ד, בנועם ירושלמי ברידב"ז (ד"ה שמואל בר אבא) ובמיכל המים שם. וצ"ע. ולעיל שם בירושלמי: אין רשות לרבו לומר לו איפשר (צ"ל: איפשי=אי אפשי) שתימנה על הפסח, אבל אומר' לו איפשי שתמנא על זה אלא על זה. ועיין בתוספ' רי"ד פ"ז א'.

20. **הומנא על אחד מהן וכו'.**כלומר, מדעת השותפין ומדעתו, והוקבע. וברישא מדברים שכל אחד מן השותפין שחט עליו שלא מדעתו, ואין מקפידין זה על זה.

20-21. **הומנה על שני פסחים וכו'.**כלומר מדעתו ומדעתם, והם אינם מקפידים זה על זה, הוקבע בפסח שנשחט ראשון.

22. **או ששחטו שניהם כאחת אוכל משל רבו.**הנכון בכי"ל: לא יאכל משל רבו. והתוספתא סוברת שמכיוון שהשותפין הסכימו למנותו על הפסח שהוא רוצה לאכול, והוא הסכים לשניהם, הוקבע בפסח שנשחט ראשון, ולפיכך אם אינו ידוע איזה נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת, אינו אוכל משניהם.

22-23. **שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה וצריכין לעשות פסח שני.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרות המלים "וצריכין לעשות פסח שני". ובמשנתנו פ"ח מ"ב: האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח וכו', שכח מה אמר לו רבו (כלומר, אם גדי או טלה) כיצד יעשה? ישחוט טלה וגדי ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וכו', שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. וכנראה שע"פ משנתנו השמיטו כאן בכי"ר ובכי"ל מה שהשמיטו, אבל מתוך המשך הדברים מוכח שהנכון כלפנינו. ובבבלי פ"ח ב': אמר אביי לא שנו אלא ששכח אחר זריקה, דבעידנא דאיזריק דם הוה חזי לאכילה, אבל שכח לפני זריקה, דכי איזריק דם לא הוי חזי לאכילה, חייבין לעשות פסח שני וכו', מאן דמתני אברייתא, אבל אמתניתין לא, כיון דכשירין נינהו, דאי אידכר הוי חזי לאכילה, קמי שמיא גליא. ולפי לשון שני, משנתנו היא כששכח לפני זריקה, ואפילו הכי פטורין מפסח שני. והוא בניגוד לברייתא שלנו, שמפורש בה שחייבין בפסח שני, שהרי אם שכח לפני שחיטה, לכאורה אף ר' נתן יודה בה, והוא חולק בסיפא. ובירושלמי פ"ח ה"ב, ל"ה ע"ד: ר' לעזר ור' יוחנן תריהון אמרין דר' נתן היא (כלומר, משנתנו הנ"ל שפוטרת מפסח שני), דר' נתן אמר יוצאין בזריקה בלא אכילה. ר' חזקיה בשם ר' בא בר ממל תיפתר ששכח רבו בין שחיטה לזריקה (כלומר, ובזה אף החכמים מודים, כשיטה השניה שבבבלי שם) וכו', והא תנינן שכח רבו מה אמר לו (צ"ל: שכח מה אמר לו רבו, כמו שהגיה בפ"מ) ישחוט גדי וטלה, כלומר וסיפא דומיא דרישא, כששכח לפני שחיטה, ובעל כרחינו אנו אומרים שמשנתנו כר' נתן. ומכאן שהירושלמי סובר שבכגון דא שהבעלים ראויים לאכילה, אלא שאין אוכלים מחמת ספק, אפילו אם הספק היה בשעת שחיטה פוטר ר' נתן. ומשנתנו כר' נתן שלהלן בתוספתא. ועיין בירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד סע"ב: "מודה ר' נתן בחולה ובזקן, מודה ר' נתן בחבורה שניטמא עובד שלה וכו' ", ושאני הכא שאין פסול לא בבעלים ולא בקרבן, דהא קמי שמיא גליא, ואפילו אם שכח יכול הוא להזכר. ולהלן בירושלמי כאן סה"ב: אמר ר' יודן כל הספיקות דר' נתן אינון וכו'. וכן אמר ר' יוחנן על הספיקות שבפ"ט (פ"ט ה"ט, ד"ו ה"ח, ל"ז ע"א): דר' נתן היא. ועיין ר"מ פ"ג מה' קרבן פסח ה"ב, ובהר המריה שם אות ה', וקשה לקבל את הגהת בעל ק"ע ופירושו, ודברי בעל פ"מ אינם "שלא בדקדוק".

24-25. **בני חבורה שנמנו על הפסח אם יש כזית לכל אחד ואחד יאכלו וכו'.**כסתם משנתנו בפ"ח מ"ז, ועיין להלן.

25-26. **נמנו עליו זה אחר זה הראשנים שיש להם יאכלו והאחרנים לא יאכלו וכו'.**בירושלמי פ"ח ה"ד, ל"ו ע"א, אמר רב הונא שאם הפריש פסחו סתם כל מה שיבואו מינוייו הם, כלומר, אפילו אם נמנו עליו מאה בני אדם זה אחר זה דינו כאילו הופרש מתחילה על כולם בבת אחת. ואמרו שם: נמנו עליו מאה בני אדם כאחת (נראה שמלה זו באה לכאן בט"ס, והכוונה לזה אחר זה, כמו שהגיה בס' ניר), רב הונה אומר, אם יש כזית לכל אחד ואחד כשר, ואם לאו פסול. אמ' ר' זעורא מקום שיש כזית לכל אחד ואחד מהם כשר,¹⁴ ואם לאו, פסול, ותני כן נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו עד מקום שיש כזית לכל אחד מהם כשר וכו'. וכן בבבלי ע"ח ב': דתניא נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו (כגי' כי"י והר"ח), ראשונים שיש להן כזית אוכלין ופטורין מפסח שני וכו'.

footnotes: ¹⁴ כלומד אין כשרים אלא הללו שעדיין הגיע כזית לחלקם.

26-27. **וצריכין לעשות פסח שני דברי ר', ר' נתן אומ' אין צריכין וכו'.**וכ"ה גם בכי"ע, ואצל צוקרמ' נשמטה שורה בטעות. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל חסר "דברי ר' ". ור' נתן חולק אף על הרישא, וסובר שאף אם נמנו עליו מתחילה אלף בני אדם שאין לכל אחד מהם כזית הפסח כשר, שהרי כל ישראל יוצאין בפסח אחד, כמפורש בירושלמי פ"ז רה"ה, ל"ד ע"ב, ובבלי ע"ח ב' וקידושין מ"א ב'. וכן סובר ר' אליעזר במכילתא בא פ"ה, עמ' 17, ועיין בבלי ס"ט ב', ובתוספות שם ד"ה אכילת.

28-29. **בני חבורה שרצו להמנות אחרים על פסחן הרשות בידן.**במכילתא דרשב"י בא י"ב, ד', עמ' 10: במכסת תכסו. מלמד שנמנין וממנין. מיכאן אמרו בני חבורה שהמנו אחרים על חלקם הרשות בידם וכו'. והכוונה שמן הפסוק אנו למדים שמותר להוסיף ולמנות אחרים על הפסח, אעפ"י שהוא מוכר להם חלק מן הפסח שכבר הוקדש על ידו, והרי המוכר את קדשיו לא עשה ולא כלום (כמפורש להלן סה"ח), שאני פסח שמצותו בכך לאכול למנוייו, ולכך הקדישו משעה ראשונה, עיין בירושלמי פ"ח ה"ג, ל"ו רע"א. ולהלן שם בה"ד: רב הונא אמר המפריש פסחו, ואמר על מנת שלא יימנה אחר עמי, אין אחר נמנה עמו, הפרישו סתם כל מה שיבואו מינוייו הם. ומכאן שאם הפריש ע"מ שלא למנות אחר עמו, דין הפסח כדין שאר הקרבנות, שאינו נמכר. ועיין בתוספות פ"ט ב' ד"ה וזה.

29. **רצו להמשך ולהמנות אחרים על פסחן הרשות בידן.**וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל (אלא ששם: על חלקם). והכוונה שבני החבורה יכולים למכור את כל חלקם בפסח לאחרים, ובלבד שלא ימכרו וימשכו בבת אחת, ויניחו לרגע את הפסח בלי מנויין, כמפורש להלן.

29-31. **הממנא אחרים על פסחו הרשות בידו. רצה להמשך ולהמנות אחרין על חלקו הרשות בידו.**וכ"ה בכי"ל ובכי"ע (אלא שבכי"ע גם בסיפא "על פסחן"), ובד נשמטה הרישא. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: אחד מבני חבורה שהמנה אחר על חלקו הרשות בידו, רצה להמשך ולהמנות אחרים על חלקו הרשות בידו. וכאן הכוונה שאפילו אחד שנמנה ע"י בעל הפסח, אחרי שהקדיש את הפסח, אף הוא יכול להוסיף עוד אחרים ולמכור חלק מחלקו, ואף למכור את חלקו לגמרי.

31-32. **לעולם נמשכין והולכין ובלבד שנשתייר אחד מחבורה ראשונה דברי ר' יהודה.**בכי"ל: ובלבד שלא ישתייר אחד מחבורה ראשונה וכו'. וכן במכילתא בא פ"ג, עמ' 11 (כגירסת רוב הנוסחאות): ר' יהודה אומר בלבד שלא יהא שם אחד מחבורה הראשונה, שלא לעשות עיקר טפלה וטפלה עיקר. וכבר הראינו לעיל ח"ב, עמ' 567, ולעיל שבת פ"ה, שו' 7, ועירובין פ"ה, שו' 24, ש"ובלבד שלא" פירושו "ובלבד ש", עיין מש"ש, ואין הבדל להלכה בין הגירסאות. וסובר ר' יהודה שאין כל המנויין הראשונים יכולים להסתלק, כדי שלא יעשו השניים שנמנו אח"כ עיקר. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 9: מלמד שמתמעטין והולכין, ובלבד שישתייר שם אחד מחבורה ראשונה דברי ר' יהודה. ובירושלמי פ"ח ה"ד, ל"ו ע"א: בלבד שיהא שם אחד מבני חבורה הראשונ' ואחד מבני החבורה השנייה דברי ר' יודה. כלומר, שלא יתמעטו עד כדי יחיד, שהרי ר' יהודה סובר (בפ"ח מ"ז) שאין שוחטין על היחיד. ובבבלי צ"ט א': ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים דברי ר' יהודה. ופירש"י אחד מבני החבורה הראשונה, וכן מוכרח מן העניין.

32. **ור' יוסה או' בין מחבורה ראשונה וכו'.**מכילתא דרשב"י, ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין להלן.

33. **ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא.**וכ"ה במקורות הנ"ל. ובמכילתא דר' ישמעאל, עמ' 11 הנ"ל (כגי' כי"י אוקספורד ומינכן): בלבד שיניח את הפסח וכו'. וכן להלן שם, עמ' 12 (כגי' כי"י הנ"ל): ר' ישמעאל אומר וכו', ובלבד שיניח את הפסח וכו'. והיא היא, עיין מ"ש לעיל, שו' 31–32, ד"ה לעולם.

33-34. **בני חבורה שרצו להמנות אחרים על חלקן וכו'.**המסדר חוזר על הברייתות ששנה כבר לעיל, כדי להשמיע לנו שהמעות שקבלו בני החבורה (או שקבל היחיד) הן חולין, ויכול להשתמש בהן, ולהמנות על פסח אחר בחנם או בכסף אחר, ועיין בירושלמי פ"ח ה"ג, ל"ד רע"א, ובבלי פ"ט סע"ב. ועיין במחלוקת של החכמים ורבי במכילתא דרשב"י, סוף עמ' 9, ובבבלי צ' א', ובמחלוקת רבה ור' זירא שם. וכשם שהלכה זו נוהגת במוסיפים, ומוכרים חלק מחלקם, כן היא נוהגת במוכרים את כל חלקם, וכן הדין ביחיד שמוכר חלק מחלקו, או כל חלקו.

37. **הממנה אחרים על חגיגתו המעות חולין וכו'.**כלומר. כשם שמותר להמנות אחרים על הפסח ואין כאן משום מכירת קדשיו, אף בחגיגה כן. ובבבלי פ"ט ב': ת"ר הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין. ועיין להלן שם צ' א', ובדק"ס, עמ' 277, הערה ש', אבל הדין דין אמת גם לגבי חגיגה, ואף שאין הלכה כבן תימא הסובר שאין החגיגה נאכלת אלא למנוייה (בבלי ע' א'). מ"מ מותר להמנות עליה והמעות חולין,¹⁵ כנראה, משום תנאי בית דין (עיין ירושלמי פ"ח רה"ג, ל"ו רע"א), ואין דינה לעניין זה כשלמים, עיין להלן.

footnotes: ¹⁵ מלשון רש"י פ"ט ב' ד"ה ועל חגיגתו ("לכל המנויין") משמע קצת שהנמנין על הפסח נמנין אף על החגיגה.

38-39. **המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. המעות גזל ביד בעלים. ואין צריך לומר בחטאת ואשם.**בבבלי פ"ט ב' הנ"ל: והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, ומעות כל שהן יפלו לנדבה. ופירש רבא שם שהוא קנסא, וקנסו ללוקח בכל הדמים שנתן (אפילו יותר משוויו של קרבן), שאין חוזרין ללוקח אלא יפלו לנדבה. והתוספתא סתמה את דבריה, ולא שנתה אלא את עיקר הדין שהמוכר לא קנה את הדמים, משום שאין כאן מכירה. ומכל שכן במוכר חטאתו ואשמו שלא עשה כלום, שהרי אף הבעלים עצמם אינם יכולים להקריבם על חטא אחר שלא הופרשו עליו, עיין כריתות פ"ו מ"ז. ועיין בתוספות ב"ק ס"ו ב' ד"ה דגזל ובתוספות הר"ש משנץ כאן צ' א' סד"ה כי פליגי, ומה שהאריך בזה בזהב שבא שם, שמ"ח סע"ב ואילך, ועיי"ש שמ"ט רע"א (וכדבריו מפורש בתוספתא כאן), ועיי"ש ש"נ ע"ב ואילך. ועיין בקצות החושן סי' ת"ו ומ"ש הגרא"ד לאפ בזבחי אפרים לזבחים ז' א'.

39-40. **בני חבורה שמתו מקצתן או שנטמאו מקצתן השאר אוכלין.**במאירי פ"א ב' (130 ע"א): ובברייתא יתבאר שדבריהם אילו (כלומר, משנתנו פ"ז מ"ט: נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף וכו') בנטמאו כל בני החבורה, אבל אם נטמאו או מתו מקצתם, אם לא התחילו הטהורים עדיין לאכול [זכו הטהורים בחלק הטמאים. אבל אם התחילו כולן לאכול] לא זכו הטהורים בחלק הטמאים, אלא אוכלים חלקם, וחלק הטמאים ישרף, וכך היא בתלמוד המערב (ספ"ז, ל"ה ע"ג). ועיין ר"מ פ"ד מה' קרבן פסח ה"ג ובכ"מ שם. והברייתא נסדרה כאן, משום שאנו עסוקים בהעברת החלקים של בני חבורה, ומלמדת התוספתא שאם מתו או נטמאו לפני זריקה, זוכים החיים והטהורים בחלקם של מתים וטמאים,¹⁶ ולפיכך לא קבעה שום תנאים בהתחלת האכילה, שהרי לא חולק עדיין הפסח לבני החבורה, וכולה נשאר בחזקת החיים והטהורים. אבל אם מתו או נטמאו בלילה, וכבר התחילו כולם לאכול זכו כל אחד בחלקו, וחלק המתים והטמאים ישרף, עיין במאירי ובר"מ הנ"ל.

footnotes: ¹⁶ שהרי הם אינם יכולים לאכול, והחלקים עדיין לא נתייחדו לכל בני החבורה ומה איכפת להם אם הנשארים יאכלו את חלקם.

41. **בני חבורה שהיה אחד בהן שהיו ידיו רפות רשאין לומר לו וכו'.**וכ"ה ("רפות") בד. ובכי"ע, בכי"ל (כאן ולהלן שו' 43), בירושלמי פ"ח רה"ד, ל"ו ע"א, ובבלי פ"ט ב': ידיו יפות, וכבר העירונו בכ"מ¹⁷ על דברי שו"ת הרא"ש כלל מ"ה סי' ב': ורי"ש כותבין גג שלה קצר, עד שנקראת במקום אחר כמין יו"ד. ופשיטא שהוא הדין להפך. ופירש"י: ידיו יפות. לישנא מעליא ממהר לאכול הרבה.¹⁸ והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ח מ"ד: הממנה עמו אחרים בחלקו, רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו, והוא אוכל משלו וכו'. ומוסיפה הברייתא שאפילו אם לא המנה אחרים על חלקו, אלא שהוא בעצמו גרגרן ואכלן גדול, יכולה החבורה לסלק אותו, עיין בבבלי הנ"ל.

footnotes: ¹⁷ עיין לעיל פ"ו, הע' 5, ד"ה והנה. ¹⁸ כלומר, ידיו חזקות וזריזות, עיין תשב"ץ ח"א סי' קל"ו ד"ה השלישית. ודרכם היה לאכול מתמחוי אחד (עיין לעיל שבת פי"ז, שו' 10), ולפיכך מסלקים אותו. ובר"מ ספ"ב מה' קרבן פסח ניסח: שהיה אחד מהן גרגרן וכו', ואם אינו זולל וכו'. ועיין בפיה"מ להר"מ טהרות ספ"ז.

42. **ולא מפני שהוא פסח אלא אף בני חבורה שעשו סבול וכו'.**בכי"ע ובבבלי הנ"ל: סיבולת. ובד בטעות: חבול. ובירושלמי הנ"ל: לא סוף דבר פסח אלא אפילו עשו סינבול וכו'. ופירש"י: סיבולת. תערובת סעודה של כל ימות השנה, עיין מ"ש על סינבול זה לעיל ח"ב, עמ' 779, ועיי"ש עמ' 716, הערה 23. ואמרו בבבלי הנ"ל: לא מיבעי פסח דמצי אמרי ליה כי קבלינך לתקוניה זביחא (כלומר, שלא יעשה נותר), אלא אפילו סיבולת נמי, דצוותא בעלמא הוא, רשאין לומר לו וכו'. ואין כאן עניין לבני חבורה המקפידים זה על זה (עיין בבלי שבת קמ"ט א', ב"מ ע"ה א'), דאין כאן דבר מועט בבן אדם שידיו יפות.

43-44. **רצו לעשות עמו טובה בא ואוכל מהן.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: ואוכל עמהם (עמהן). ובבא זו חוזרת על הרישא לעניין פסח, ופירושה שאעפ"י שכבר נתנו לו את חלקו, אין כאן חיוב לסלק אותו שיאכל לבדו, אלא הוא יכול לאכול משלו יחד עמהן, והוא כלשון הברייתא בבבלי פ"ו א': השמש שאכל כזית בצד התנור, אי פקח הוא ממלא כריסו ממנו, ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצדו, כלומר, שיוכל לאכול עמהן. ובירושלמי פ"ז הי"ב, ל"ה רע"ג: אם רצו לחלוק לו כבוד באין ואוכלין עמו בצד התנור, ואם לאו נותנין לו חלקו ואוכל במקומו. והסיקו בבבלי (פ"ט ב') שדווקא אם המנה אחרים על חלקו, או שהיו ידיו יפות, אבל בלאו הכי אין רשאין ליחלק. ובירושלמי כאן הנ"ל מסיים: אם היו מכירין אותו, לכך התנו עמו משעה ראשונה. ועיין בתוספות פ"ט ב' ד"ה בני.

44-45. **מצורע מוסגר שוחטין עליו בשביעי. מוחלט שוחטין עליו בשמיני.**במשנתנו פ"ח מ"ה: זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי. ראה שלש שוחטין עליו בשמיני שלו. והטעם הוא שבשתי ראיות אינו חייב קרבן, ומכיון שטבל בשביעי, ואינו מחוסר שום מעשה, והערב שמש ממילא קאתי, שוחטין עליו בשביעי, שהרי בלילה מותר לאכול בקדשים. אבל כשחייב קרבן, הרי בלילה עדיין אסור לאכול בקדשים, ואין שוחטין עליו בשביעי, אבל בשמיני כשכבר מסר את קרבנותיו לב"ד שוחטין עליו, אעפ"י שעדיין לא הקריבו עליו את חטאתו, משום חזקה שאין ב"ד מתעצלין בו (עיין בבלי צ' ב'), ויקריבו את השאר לאחר הפסח, עיין לעיל פ"ד, שו' 9–11, ומש"ש. והתוספתא הוסיפה שדין מצורע כדין זב, ומצורע מוסגר (שאינו חייב בקרבן), כזב בן שתי ראיות, ומוחלט, כבן שלש ראיות.

45. **יולדת שוחטין עליה יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה.**ברייתא קשה מאד, וכבר דנו בה בבבלי כריתות י' א', למה שוחטין עליה ביום ארבעים וכו', והרי הוא מחוסרת כפרה, ואין קרבנותיה קרבים אלא ביום מ"א, וכיצד תוכל לאכול בפסח בערב. ופירשה רב חסדא בבבלי הנ"ל בפסח הבא בטומאה, וסובר תנא זה מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי, ומחוסר כפורים מותר לאכול מן הפסח שבא בטומאה. ברם בתוספתא כאן אי אפשר לפרש כן, שהרי ברישא אמרו בפירוש שאין שוחטין על המוחלט ביום שביעי שלו, אעפ"י שאינו אלא מחוסר כפורים. ועיין מ"ש באו"ש פ"ב מה' ביאת מקדש הי"א דברים מחודדים, וקשה להכניס את פירושו לתוך התוספתא. ואין התוספתא מתיישבת אלא לפירוש רב אשי אליבא דרבא שהכוונה שיולדת שוחטין עליה אם ילדה זכר ליום ארבעים לעיבורה, או נקבה ליום שמונים לעיבורה, מפני שבכגון דא דווקא אין כאן לא ולד ולא נדה (אם לא ראתה דם), כשיטת השאילתות תזריע סי' פ"ה. והברייתא שלנו היא כר' ישמעאל במשנת נדה ספ"ג.¹⁹ וכנראה שהברייתא שלנו הוסיפה שאף ביולדת יתכן שלא תהא מחוסרת כפרה, ולאו דווקא בזב (בן ב' ראיות), בזבה (שומרת יום כנגד יום) ומצורע ומצורעת (שטהרו מתוך הסגר) בלבד.²⁰

footnotes: ¹⁹ ולפי דרכנו למדנו שלפני הזמן אפילו אם ניכר ההבדל שבין זכר לנקיבה. מ"מ אינה טמאה לידה, כפי שיוצא מן הבבלי ומן השאילתות הנ"ל. ואעפ"י ששפיר מרוקם מטמא בלידה, אינו אלא כשיש בו כל הסימנים של שפיר מרוקם (עיין להלן נדה פ"ד ה"י ובמקבילות, ועיין תס"ר ח"ג, סוף עמ' 265 ואילך), אבל אם ניכר בין זכר לנקיבה, ואין בו שאר הסימנים, והוא פחות מבן ארבעים לזכר ומבן שמונים לנקיבה אינו וולד כלל. ועיין בס' משנה אחרונה נדה ספ"ג, והשגתו על רש"י אינה מחוורת, עיין ר"מ פ"י מה' איסורי ביאה ה"ג. ²⁰ ובבבלי צ' ב': תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה (כלומר. הלכה שמתאימה לבבא שלנו בתוספתא), ורב אדא בר אהבה אמר לו: אימא בשמיני. ורבינא אמר: נדה תנא קמיה (כלומר, שאינה מחוייבת בקרבן) וכו', עיי"ש.

46-47. **וכולן שנטמאו בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים הרי הן כמפקח הגל וצריכין לעשות פסח שני.**וכ"ה בד ובכי"ל (אלא שבכי"ל חסר "וצריכין לעשות פסח שני"). ובכי"ע: וכולן שנטמאו לפני זריקת דמים הרי הן וכו'. וכנראה שנוסחא "מתוקנת" היא. ובמשנתנו פ"ח מ"ו: האונן²¹ והמפקח את הגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן.²² על כלן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שמא יביאו את הפסח לידי פסול,²³ לפיכך אם אירע בהן פסול²⁴ פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחלתו. וכל המפרשים הסמיכו ברייתא זו למשנתנו והגיהו בה כגירסת כי"ע.²⁵ ואפילו לגירסתם קשה, מה עניין טומאה לכולן, והיה צריך לומר, וכולן שאירע בהן פסול (כלשון משנתנו), או כל שנטמא וכו', ומהו כאן הדמיון למפקח את הגל. ולא עוד אלא שלפירושם צריך להגיה גם בסיפא נגד כל הנוסחאות, לרבות כי"ע. ולפיכך נ"ל קרוב מאד שהברייתא נסמכה למשנתנו פ"ח מ"ה:²⁶ זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי וכו', שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשני שלה. ראתה שני ימים שוחטין עליה בשלישי. ומלמדת הברייתא: וכולן שנטמאו (כלומר, שראו זיבה, לובן באיש ואודם באשה), בין לפני זריקת דם הפסח בין לאחרי זריקת דמו, חייבין בפסח שני, שהרי נטמאו למפרע,²⁷ דומיא דמפקח את הגל, ובניגוד לשיטת ר' יוסי בר' יהודה להלן ור' יוסי בבבלי פ"א א'. ועיין היטב בתוספות רי"ד צ' א'. ועיין מ"ש להלן שו' 50–51, ד"ה וכולן.

footnotes: ²¹ עיין זבחים ק' א'. ועיין במנחת חינוך מצוה רס"ד סי' ד' ומה שהאריך בזהב שבא בסוף תוספות הר"ש משנץ, שנ"ב ע"א ואילך. וכדבריהם מפורש בר"ח צ"ב א': ואנינות לא פסק ליה יו"ט, אלא למצות שבעה. ²² בספרי זוטא בהעלתך ט', י', עמ' 259: הרי מי שהוזה הזאה אחת וזב שראה ראיה אחת והקטן והחולה וטבול יום ומחוסר כפורים והאונן והמפקח בהגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין וכו', אין כל אלו עושין פ"ש. וסוברת ברייתא זו ששוחטין על כל מי שבידו לטהר את עצמו ולאכול בערב, וכן על חולה וקטן שבשעת שחיטה יכולים לאכול כזית (ואין חוששים שמא לא יוכלו לאכול בערב), חוץ מערל שאעפ"י שיכול למול את עצמו ולאכול בערב אין שוחטין עליו, ועיין מ"ש להלן שו' 62–63, ד"ה אבל ערל וד"ה ובירושלמי. ²³ כלומר, שמא יטמא האונן בשעת הקבורה, ושמא לא יוציאו אותו מבית האסורים, ושמא לא יוכלו החולה והזקן לאכול כזית בערב. ²⁴ כלומר, שבאמת נטמא, או לא יצא מבית האסורים, או שלא היה יכול לאכול כזית. ²⁵ חוץ מבעל ח"ד שמפרש שתנא זה סובר שצריך שיהא ראוי בשעת אכילה. ²⁶ ואין בפירוש זה שום דוחק, והוא רגיל בתוספתא שהלכות הנראות כאילו הן בבא אחת סמוכות למשניות שונות, ובפרט בנידן דידן שר' ישמעאל בריב"ב משוה מפקח את הגל לשתי המשניות, עיין מ"ש להלן בפנים. ²⁷ שהרי הזב שראה זיבה ביום השביעי לטהרתו סותר את הכל, עיין זבים פ"א סמ"ב ובבלי נדה ל"ג ב', וכן זבה שראתה דם ביום שמירתה אחרי הטבילה שמטמאה למפרע.

47-48. **ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה אומ' פעמים שהן כמפקה הגל, ופעמים שאין מפקיח הגל כיוצא בהן.**כנראה שצ"ל: ופעמים שמפקח הגל כיוצא בהן. ודברי ר' ישמעאל סמוכים למשנתנו פ"ח מ"ו: לפיכך אם אירע בהן פסול וכו', חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו. וכן בירושלמי פ"ח ה"ו, ל"ו ע"א: פעמים שהוא נעשה כיוצא בהם. פעמים שהן נעשין כיוצא בו. פעמים שהוא נעשה כיוצא בהם בגל ארוך. אני אומר נזרק עליו הדם עד שלא הגיע לטומאה. פעמים שהן נעשין כיוצא בו. בגל עגול. ועיין בבבלי צ"א א'.

49-50. **בדק בצד זה ונמצאת טומאה בצד השני הרי הן כיוצא בו וצריכין לעשות פסח שני.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: הרי הוא כיוצא בהן ופטור לעשות פסח שני. ומתוך גירסת כי"ע ברור שלפנינו וגם בכי"ע השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: בצד השני הרי [הוא כיוצא בהן ופטור מלעשות פסח שני. היה גל עגול הרי] הן כיוצא בו וצריכין לעשות פסח שני. וכל הלכה זו היא דווקא באלה המנויים במשנה ו'.

50-51. **וכולן שנטמאו לאחר זריקת דמים הרי הוא כיוצא בהן וצריכין לעשות פסח שני.**וכ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע ובכי"ל, עיין להלן. וכל המפרשים מגיהים כאן: לפני זריקת דמים, והוא נגד כל הנוסחאות.²⁸ ולפי פירושנו הנ"ל הכוונה היא: אבל כולן (כלומר הללו שהזכיר הת"ק לעיל, שו' 46) שנטמאו לאחר זריקת דמים הרי הוא כיוצא בהן, ואם מצאו שם מת לאחר זריקת דמים טמא למפרע, דומיא דזב בן שתי ראיות ושומרת יום כנגד יום שראו זיבה שהם טמאים למפרע. ובכי"ע ובכי"ל: זה הכלל כל שניטמא לאחר זריקת דם הרי הן (צ"ל: הו, כלומר, המפקח את הגל) כיוצא בו, וצריך לעשות פסח שני, ר' יוסי בר' יהודה אומ' שומרת יום כנגד יום שנזרק עליה דם ואחר כך ראתה הרי זו אינה אוכלת, ופטורה לעשות פסח שני (לפנינו וכן בד באה הלכה זו להלן, שו' 60). והוא הדין לזב בעל שתי ראיות ששחטו עליו בשביעי ונזרק עליו הדם, כמפורש בבבלי פ"א א', ופירשו שם שר' יוסי סובר שמטמאין מכאן ולהבא, ומכיוון שנזרק עליו הדם פטור מלעשות פסח שני, והוא חולק על הת"ק כאן. אבל אם ראו זיבה (לובן באיש ואודם באשה) לפני זריקה, אף ר' יוסי מודה שחייבין בפסח שני, ואין כאן דמיון למפקח את הגל, שהרי פשיטא שאם נמצא מת לפני זריקה, שהוא חייב בפסח שני, עיין בתוספות צ"א א' ד"ה שהיה. ובירושלמי פ"ח סה"ו, ל"ו ע"א, הנ"ל: אירע בהן פסול בין שחיטה לזריקה הן נעשין כיוצא בו בגל עגול. וכבר אמרנו לעיל, שו' 47–48, ד"ה ר' ישמעאל שזו היא ברייתא אחרת שנסמכה למ"ו בפירקין.

footnotes: ²⁸ ולא עוד אלא שאין לדמיון שום טעם, שהרי אם נטמאו לפני זריקת דמים, מה לו למפקח את הגל עמהם שנטמא לפני שחיטה. ולפי פירושנו הדמיון הוא שאף שנטמאו אח"כ הוברר הדבר למפרע בין בזב, בין בשומרת יום כנגד יום ובין במפקח את הגל, שהיו טמאים גם בשעת שחיטה. וכן יוצא ברור מגירסת כי"ע וכי"ל שגורסים: זה הכלל כל שניטמא (במקום: וכולן שנטמאו) וכו', ר' יוסי בר' יהודה וכו', עיין מ"ש בפנים.

51-52. **היה טמא בשעת שחיטה וטהור בשעת זריקה וכו'.**וכ"ה הסדר בד. אבל בכי"ע ובכי"ל כאן: ר' יוסי בר' יהודה אומ' שומרת יום כנגד יום שנזרק עליה דם וכו', והוא להלן, שו' 60, עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה וכולן. ופירש בתוספות בכורים שתנא זה סובר שאין שוחטין על טמא שרץ,²⁹ שהרי בטמא שטהר בשעת זריקה עסיקינן, ומ"מ כל זמן שלא טבל אין שוחטין עליו, אעפ"י שבידו לטבול, אבל שוחטין על טבול יום (עיין בבלי צ' ב'), ולוא היה באותו מצב בשעת שחיטה כמו שהוא בשעת זריקה היו שוחטין עליו. ועיין מ"ש להלן. ולפי שיטתנו לעיל הדברים מתפרשים בזב בשביעי שלו ובשומרת יום כנגד יום שטבלו בין שחיטה לזריקה, ולהלן (בסיפא) מדברים בטהורים לגמרי שראו בפעם ראשונה בין שחיטה לזריקה.

footnotes: ²⁹ עיין בבלי ס"ט סע"א ובמקבילות שצוינו בגליון שם.

53-54. **חולה בשעת שחיטה ואין יכול לוכל כזית, חלום בשעת זריקה ויכול לוכל כזית וכו'.**בבלי ע"ח ב', והעמידוה בבבלי שם אפילו כר' נתן, "דגברא דחזי לאכילה בעינן", ולא הכשיר ר' נתן אלא בחסרון שבקרבן, שאין בו כזית לכל אחד וכדומה. ולשיטת ר' אלעזר שם (עיין רש"י שם ד"ה ור' נתן היא) הברייתא היא כרבנן גרידא, וכן מוכח להלן בתוספתא.

54. **חלום בשעת שחיטה וכו'.**בכי"ו הגי' משובשת, ועיין בשנו"ס.

56-57. **לעולם אין יוצא ידי חובתו עד שיהא חלום בשעת שחיטה ובשעת זריקה.**בח"ד העיר על השינוי שבלשון הבבלי שם: עד שיהא חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה, וכן העתיק הר"מ בפ"ב מה' קרבן פסח ה"ז, ומשמע שאם חלה בין שחיטה לזריקה נדחה הפסח, אפילו היה חלום בשעת שחיטה ובשעת זריקה, ולא בא התלמוד אלא להוציא שאם היה חלום כל הזמן, וחלה בשעת אכילה פטור מפסח שני, עיין בתוספות רי"ד ע"ח ב' ד"ה עד.

57. **וכולן ספק נזרק עליהן דם וכו'.**עיין באו"ש פ"ג מה' קרבן פסח ה"ב ד"ה תוספתא, והעיר שם על הירושלמי פ"ח ה"ב, ל"ה סע"ד: אמר ר' יודן כל הספיקות דר' נתן אינון, ואף הברייתא שלנו היא כר' נתן, ולפיכך הואיל ויוצאין בזריקה בלא אכילה, אינו יכול להביא פסח שני מספק, עיי"ש. אבל להלן, שו' 57–58, מוכח שהברייתא שלנו כרבנן, ואין מביאין מספק פסח שני (עיין בבבלי פ"ט א'). ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו של הגאון בעל אור שמח ז"ל לא בפירושו לתוספתא כאן, שהעמידה כר' נתן, ולא בפירושו לירושלמי. והרי לשון הירושלמי הנ"ל: כל הספיקות דר' נתן אינון, חוץ מן הזורק דם חטאתו ודם אשמו, ספק בלילה זרק, ספק ביום זרק, נעשה כספק כפרה כיפר. ועיין בירושלמי הוריות פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ב, בגליון אפרים שם ובבבלי שם ד' א'. ופירש לנכון הגרי"א מסלונים³⁰ שכל הפסחים האסורים באכילה מספק, ופוטרים את בעליהם מפסח שני, אין פוטרים אלא בשיטת ר' נתן, שסובר שאכילת פסחים אינה מעכבת, אבל בשיטת החכמים חייב בפסח שני, הואיל והפסח אסור באכילה מחמת ספק, אין הזריקה מועילה על פסח שאינו נאכל, אבל אם נולד ספק בזריקה עצמה, אם היא כדין או לא, אף החכמים מודים שהוא פטור מפסח שני. ונ"ל ש"כל הספיקות" שרמז להם הירושלמי הם ספיקות כעין שנשנו במשנתנו שם ופ"ט, והיינו שבשעת זריקה כבר היה הספק, כגון שנתברר שבשעת זריקה כבר שכחו הבעלים והעבד מה אמר לו רבו, ונמצא שזרק על פסח האסור באכילה, ואין זריקה כזאת פוטרת לרבנן, וכן להלן בסוף פירקין בנמצא יבלת בעורו של אחד מהם חייבים בפסח שני, והוא כגון שנתערבו העורות לפני הזריקה, אלא שגילו את היבלת בערב בשעת האכילה, אף כאן חייבין בפסח שני, שהרי הוברר שכבר בשעת זריקה לא היה הפסח ראוי לאכילה מחמת ספק,³¹ וחייב בפסח שני לרבנן. ולפיכך אמרו בירושלמי שכל המשניות והברייתות הפוטרות בספיקות מפסח שני הן כר' נתן, הסובר שאכילת פסחים אינה מעכבת, ומספק פטור מפסח שני, אבל לרבנן בכגון דא חייב בפסח שני, שהרי הבשר אסור באכילה מחמת ספק, ואכילה מעכבת את הזריקה. ברם אם הספק הוא בזריקה עצמה, הרי אין הבדל בין חכמים לר' נתן, שאם נזרק הדם, הרי באותו זמן היה הפסח מותר באכילה, ונפטר כבר מפסח שני, ובכל ספק שנולד אחרי זריקה, ויש להסתפק שבשעת זריקה היה הפסח ראוי לאכילה, הרי הוא ספק ככל ספיקות בקדשים, ואין לחייב אותו בקרבן אחר, אפילו לרבנן, שהרי אף הם מודים בנפסל אחר זריקה שפטור מפסח שני. ומכאן שהברייתא שלנו בספק נזרק עליהם הדם הפוטרת מפסח שני היא אפילו כרבנן, ואין הבדל בין ספק נזרק הדם ביום או בלילה, ובין ספק נזרק ספק לא נזרק כלל. אלא שמתוך המשך הברייתא נראה שהברייתא היא כרבנן דווקא, ולא כר' נתן.

footnotes: ³⁰ בספרו נחלת יהושע ח"ב, דרוש ו', י"ז ע"א ואילך. ³¹ ובאו"ש שהזכרנו לעיל בפנים כתב: "איך תני בסיפא דנמצאה יבלת וכו' מביאים פסח שני, וליכא לאוקמי בנתערבו קודם זריקה וכו', וכדאמר אביי בגמרא דילן (פ"ה ב'), דהא תני באכלו פסחן של חבריהם, ועל כרחך בשאכלו בזמן אכילה, היינו בערב, ואח"כ נמצאה היבלת. וצ"ע". ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו הגדולה, וכי מה איכפת לנו אימתי גילו את היבלת, והרי העיקר הוא אימתי נתערבו העורות, ואם עירבו את העורות לפני זריקה הוברר הדבר למפרע, שזרקו על פסח שלא היה ראוי לאכילה, וחייב בפסח שני לרבנן.

57-58. **ספק יש בהן כזית לכל אחד ואחד ספק אין בהן וכו'.**אף כאן ברור שנולד להם הספק בשעת אכילה, אחרי שצלו את הבשר ונצטמק הרבה, ונולד הספק שמא מלכתחילה לא היה בו כזית לכל אחד ואחד, ונשחט הפסח שלא לאוכליו, או שמא בשעת הזריקה היה בו כזית לכל אחד ואחד, אלא שצלו אותו יותר מדאי ונצטמק הבשר אח"כ, ונמצא שבשעת זריקה היה הפסח ראוי לאכילה, והרי הוא ספק כבכל הקדשים, ואינו מביא פסח שני מספק, אפילו כרבנן. אלא שמכאן ברור שהברייתא שלנו היא כרבנן דווקא, שהרי לר' נתן, אפילו וודאי אין בהן כזית לכל אחד ואחד, יוצאין בו לכתחילה, כמפורש בברייתא שבירושלמי פ"ז רה"ה, ל"ד ע"ב, ושבבבלי ע"ח ב' ובמקבילה.

58-59. **ספק טמאין ספק טהורין פטורין מלעשות פסח שני.**כגון זב בשביעי שלו ושומרת יום כנגד יום שראו זיבה (לובן באיש ואודם באשה) בין השמשות, ואם בין השמשות כיום, הרי נמצאו טמאים למפרע, והזריקה נעשית בפסול, אבל אם בין השמשות כלילה הרי הם טמאים מכאן ולהבא, והפסח נזרק כהלכתו, ומספק פטורים מלעשות שני. ולשיטת הירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד סע"ב, אף בבא זו היא שלא כר' נתן, שהרי לר' נתן אפילו בטמא וודאי פטור מפסח שני, עיי"ש בתוספות רי"ד להרידב"ז ד"ה מודה ר"נ. והיא גם שיטת רש"י ס"ט ב' ד"ה אכילת, ודלא כשיטת התוספות שם ד"ה אכילת וזבחים ק' ב' ד"ה אכילת, ועיין שטמ"ק שם אות ל"ב. ועיין להלן, שו' 68, ד"ה בני חבורה.

59. **זה הכלל כל הספיקות פטורין וכו'.**כלומר ספיקות בדם הפסח שנזרק כהלכתו, או שלא כהלכתו, וכמו שכתבנו לעיל.

60-61. **ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' שומרת יום כנגד יום שנזרק עליה דם ואחר כך ראתה הרי זה אין אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני וכו'.**בבלי פ' סע"א, וגרסו שם ר' יוסי (סתם), וכ"ה סובר (שם פ"א א') אף בזב בעל שתי ראייות ששחטו עליו בשביעי שלו, ופירשו שם שר' יוסי סובר שמכאן ולהבא הם טמאים, ולפי זה חולק ר' יוסי על הברייתא שלעיל בסמוך ולעיל, שו' 46 ואילך, וסובר שהיו טהורים וודאי אם ראו זיבה לאחר זריקה, ואפילו זבה ביום שני, וזב ביום שביעי. ועיין ר"מ פ"ו מה' קרבן פסח ה"ג ובהר המריה שם אות ו'. ועיין בקרן אורה נזיר ט"ז א'.

62-63. **אבל ערל שנזרק עליו דם ואחר כך מל הרי זה אין אוכל וחייב לעשות פסח שני.**במשנתנו פ"ח מ"ח: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, ואעפ"י שעכשיו אינו ראוי, אבל הרי בלילה יהא ראוי ושוחטין עליו. ומוסיפה הברייתא, אבל ערל ישראל שבדעתו לימול אחרי הזריקה, אינו אוכל וחייב לעשות פסח שני. ועיין בתוספות ס"ט ב' ד"ה האי, ומ"ש באו"ש פ"ב מה' קרבן פסח ה"ו, ד"ה ונקדים. ובירושלמי פ"ח ה"ו, ל"ו ע"א: ר' יונה ור' יוסי תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין ישראל ערל מזין עליו,³² ולא הוינן אמרין כלום. תנא ר' סימון בר זיבדי קומי ר' הילא, נאמר כאן ואז יקרב לעשותו, ונאמר להלן אז יאכל בו, מה אז שנאמר להלן עד שיהא כשר בשעת אכילה, אף אז שנאמר כאן עד שיהא כשר בשעת שחיטה. ועיין מכילתא דרשב"י י"ב, מ"ד, עמ' 36. ועיין בתוספ' רי"ד ס"ט א' ד"ה איתיביה, י"ח ע"ג (מן הספר), ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' 189. ובירושלמי הפירוש הוא שרצו לומר שימול אחר זריקה ויאכל לערב, ואפילו מחוסר מעשה בגופו, נקרא חזי לאכילה, ופשטו מן הברייתא שאין זורקין עליו, וחייב בפסח שני, כמפורש בתוספתא כאן.

footnotes: ³² כלומר, זורקין עליו את דם הפסח, עיין לעיל שם פ"ה ה"ו, ל"ב ע"ג. והלשון "מזין" הוא באשגרה מלהלן שם ספ"ח, ל"ו ע"ב.

63-64. **אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק מודין בית שמיי ובית הלל בערל זכר שמקבל הזאה ואוכל.**וכ"ה בד, אלא ששם: בערל זר וכו'. ובכי"ע: א' ר' יוסי בר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הילל על ערל זר שמקבל עליו הזאה ואוכל. ובכי"ל: אמ"ר יוסי מודין בית שמאי לבית (צ"ל: ובית) הלל בערל זר שמקבל הזייה ואוכל. ובבבלי צ"ב א': אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב. והגירסא שלפנינו "ערל זכר" נכונה, והוא לשון המקרא בבראשית י"ז, י"ד, והכוונה לערל ישראל, כמפורש בבבלי. ובמשנתנו ספ"ח: גר שנתגייר בערב פסח. בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב. ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ופירשו בבבלי צ"ב א' שלא אמרו בית הלל אלא משום גזירה שלא יאמר אח"כ כשיטמא בטומאת מת, מי לא טבלתי אחר הגירות ואכלתי בלי הזייה, עכשיו נמי כן, ולא ידע שמתחילה היה גוי, וגוי אינו מיטמא, והביאו ראייה מן הברייתא שלנו. אבל בירושלמי פ"ח ה"ח, ל"ו ע"ב: מה טעמון דבית שמאי אתם ושביכם (במדבר ל"א, י"ט), מה אתם לא נטמאתם עד שנכנסתם לברית, אף שביכם לא נטמא עד שנכנסו לברית. מה טעמ' דבית הלל. אתם ושביכם. מה אתם טעונים הזייה בשלישי ובשביעי, אף שביכם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי, והכוונה שאף התינוקות שהטבילון לשם שפחות (עיין להלן) חלה עליהן טומאה למפרע, וצריכות הזייה, כאילו פרשו מן הקבר.³³ עיין מ"ש להלן. ובספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 506, רמזתי לספרי זוטא חקת י"ט, י':³⁴ א' ר' ליעזר בן יעקב וכו' בני ישראל מקבלין הזיה, אין הגוים מקבלין הזיה.³⁵ א' לו ר' מאיר והלא כבר נאמר תתחטאו [אתם] ושביכם.³⁶ אמר לו, רבי,³⁷ בוודי שאמרתה, אלא שהינחתה שם דבר אחד, ואנו צריכים לו, אתם ושביכם, מה אתם בני ברית מקבלים הזיה, אף השבויה כשתבוא לברית, ותיטמא תהי מקבלת הזיה. ומיכן שר' מאיר סובר שגוי שנטמא, לכשיתגייר מזין עליו, אעפ"י שבגיותו אין מקבל טומאה, כבית הלל בירושלמי הנ"ל. ומכיוון שכל הגוים הם בחזקת טמאי מתים,³⁸ הרי כל גר שנתגייר צריך הזאה. ואעפ"י שאמרו אח"כ בירושלמי שדרשה זו אינה מחוורת, מ"מ טעם הירושלמי לא בטל, וטעם הגזירה לא נזכר שם כלל, והכוונה שהדרשה כוחה ככל אסמכתא דרבנן. ועיין מ"ש להלן, שו' 66, ד"ה אחד נכרי. ולפיכך מפרשת הברייתא כאן שלא אמרו בית הלל את דבריהם אלא בגוי, שהוא בחזקת טמא מת, ואינו מקבל הזייה בגיותו ומזין עליו מיד לאחר גירות משום הטומאה שעליו, אבל ערל ישראל טמא מת מזין עליו כשהוא ערל,³⁹ ובשביעי שלו טובל ואוכל בפסח מיד. ומכאן לשון הברייתא בבבלי הנ"ל: על ערל ישראל שטובל ואוכל, משום שבטמא מת עסיקינן, עיין בתוספות שם ד"ה אבל, בתוספות הר"ש משנץ שם ומ"ש בזהב שבא שם, שנ"ד ע"א ואילך. ועיין גם בגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם. וכבר ראה בהר המריה על הר"מ פ"ו מה' קרבן פסח ה"ז אות י"ח שהטבילה שבבבלי מתבארת ע"פ לשון התוספתא כאן. ועיין בפרקי דר"א פכ"ט (בהוצאות הישנות, ונשמט בהוצ' הרד"ל, ס"ד ע"ב), אבל אין למדין מן האגדות.

footnotes: ³³ ולא משום שהגיות עצמה טומאה היא שמזקיקה הזייה, שאין הזייה אלא בטומאת מת. וכן משמע מפשוטו של מקרא: וכל נגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם, כלומר, אתם ושביכם משום טומאת מת, עיין מ"ש להלן בפנים בשם ספרי זוטא. ³⁴ נתפרסם מן הגניזה בתרביץ ש"א ס"א, עמ' 60, ובהוצ' הורביץ, עמ' 305. ³⁵ כלומר, אינם צריכים הזייה, מפני שגוי אינו נטמא. ³⁶ דברי ר' מאיר לכאורה אינם מובנים כלל, וכי עלה על דעתו שגוי מיטמא בטומאת מת וטהר בהזיית אפר פרה. ואם כוונתו שהגוי צריך הזייה אחרי הגירות, מפני שטהר מגיותו שהיא עצמה טומאה, הרי אין לו עניין כלל לדברי ר' אליעזר בן יעקב. ובעל כרחינו אנו אומרים שר' מאיר פירש שמזין על התינוקות (ששבו לשם שפחות) אחרי טבילתן, משום שניטמאו בחללים, דומיא ד"אתם", ומכאן שהגוי מזין עליו לכשיתגייר, מפני טומאת מת שעליו, כשיטת הירושלמי. ³⁷ בילקוט ובמדרש הגדול חסרה המלה "רבי", וכנראה שזו היא הגירסא הנכונה, ור' אליעזר בן יעקב השני, שהיח חברו של ר' מאיר (עיין ב"ר פס"א, ג', עמ' 660, ירושלמי חגיגה פ"ג ה"א, ע"ח ע"ד ועוד) לא היה קורא לו "רבי", אבל מן הסדר במקורות (הנ"ל) משמע שהיה צעיר מר' מאיר. ³⁸ שהרי לא יתכן שלא נטמאו במת גוי. ועיין בבלי יבמות ס"א א'. ³⁹ עיין ירושלמי כאן ספ"ח, ל"ו ע"ב, נזיר פ"ח סה"א, נ"ז ע"א (וכצ"ל גם בפסחים), ובבלי יבמות ע"ב ב'.

64-65. **על מה נחלקו על ערל גוי שבית שמיי או' טובל ואוכל את פסחו וכו'.**משנתנו ספ"ח, עדיות פ"ה סמ"ב (כר' יוסי).

65-66. **כפורש מן הקבר.**וכל זמן שהוא ערל אינו מקבל הזייה, כזה שעומד בבית הקברות, ועכשיו צריך הזייה. ועיין מ"ש להלן, שו' 66–67, סד"ה ר' ליעזר בן יעקב.

66. **אחד נכרי שמל ואחת שפחה שטבלה.**נראה שיש כאן רמז לדרשה שבספרי זוטא וירושלמי הנ"ל, שבית הלל למדים כן מן הפסוק "אתם ושביכם", והשבויה שם היתה רק שפחה שטבלה (שהרי את כל הזכרים הרגו), וכדברי החכמים בירושלמי בכורים פ"א ה"ה, ס"ד ע"א (ומקבילה) והבבלי ביבמות ס' ב' (ומקבילות): החיו לכם לעבדים ("לעבדים" לאו דווקא, שהרי לא היו שם זכרים) ולשפחות. ודרשו מה אתם בני ברית טעונים הזייה אחרי המלחמה (עיין בירושלמי הנ"ל), אף שביכם בני ברית,⁴⁰ כלומר, עבדים ושפחות כשהם נעשים בני ברית (עיין בבלי ב"ק ט"ו רע"א) צריכים הזייה אחרי המלחמה. ועיין היטב בבבלי נזיר ס"א ב'. ולפיכך כל גוי וגויה, שהם בחזקת טמאי מת, צריכים הזייה, והפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ועיין היטב בר"מ פ"ו מה' קרבן פסח ה"ז, ולטעמו יש חלוק בין גר לגיורת, והוא פסק כבבלי שאינה אלא משום גזירה.⁴¹

footnotes: ⁴⁰ עיין ספרי במדבר פי' קנ"ז, עמ' 212, ספרי זוטא הנ"ל בפנים, ולהלן שם ל"א, י"ט, עמ' 329, וב"ה לא פירשו "לכשיטמא", אלא כר' מאיר בספרי זוטא הנ"ל. ⁴¹ ואפשר שהר"מ יעמיד את הברייתא שלנו כמ"ד שנשים אפילו בראשון רשות, עיין להלן פ"ח ה"י.

66-67. **ר' ליעזר בן יעקב או' אצטדריוטות ושומרי צירין היו בירושלם שטובלין ואוכלין פסחיהן לערב.**וכ"ה הגירסא ("צירין") גם בד ובכי"ל (צירים), ובירושלמי שנביא להלן. ובכי"ע בטעות: צורים. ובירושלמי ספ"ח, ל"ו ע"ב, נזיר פ"ח סה"א, נ"ז ע"א: תני (כ"ה בנזיר, ובפסחים: ותני כן) ר' אליעזר בן יעקב אומר איסטרטיות ושומרי צירים היו בירושלים (בפסחים: איסרטיוטות היו שומרי צירין בירושלם) וטבלו ואכלו פסחיהן לערב. וקרוב לוודאי שהאיסטרטיוטות (στρατιώται) היו רומאים, כשם שהיו שומרי הצירים⁴² (φύλακες κατὰ τὰς θύρας), שהרי ידוע כמה הקפידו הרומאים על השמירה בירושלים בפרוס הפסח, ורבים מהם היו מתגיירים סמוך לפסח, כדי ליטול חלק בפסחים, ולא הוזקקו להזאת שלישי ושביעי. וכבר הראינו לעיל, שו' 63–64, ד"ה ובספרי, שר' אליעזר בן יעקב דורש בספרי זוטא, עמ' 305 (וכ"ה סתם להלן שם, עמ' 329): אף השבוייה כשתבוא לברית ותטמא תהא מקבלת הזייה, כלומר, דווקא כשתטמא אח"כ צריכה הזייה, אבל לפני שתטמא אינה צריכה הזייה, והוא כדרשת בית שמאי בירושלמי, שלא כר' מאיר שם שסובר כבית הלל. וכן תפסו בירושלמי חגיגה פ"א ה"א, ע"ו ע"א, כדבר פשוט שגר שנתגייר נכנס לעזרה מיד, עיי"ש. אבל בירושלמי פסחים ספ"ח גורס: ותני כן ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו', ולפי גירסא זו הדברים מודבקים למעלה, שישראל ערל מקבל הזייה, עיי"ש. אבל אין ספק שהנכון הוא בנזיר הנ"ל שגרסו שם: תני ר' אליעזר וכו', והברייתא נסמכה למשנתנו, וכב"ש, וכן פירש בק"ע בנזיר ובשי"ק כאן ד"ה איסרטיוטות, ושלא כפ"מ שם וכק"ע בפירושו ופ"מ כאן. ועיין כריתות פ"ב מ"א, ובבבלי שם ח' ב' ומ"ש באור שמח רפ"א מה' מחוסרי כפרה ובמשך חכמה בהעלותך, קל"ג ע"ג, ד"ה ויתכן. וכנראה שר"א בן יעקב במשנת בריתות שם הוא הראשון, ולפנינו הרי הוא בעל מחלוקתו של ר' מאיר.

footnotes: ⁴² השוה "שומרי הסף" שבמקרא.

68. **בני חבורה שנטמא אחד מהן ואין ידוע אי זהו צריכין לעשות פסח שני.**כלומר, שנטמא אחד מהן לפני זריקה, וכולן אין ראויין לאכילה, והואיל ואין פסח אלא לאכילה, נמצא שנזרק הדם על פסח שאינו נאכל, וחייבין בפסח שני, וכרבנן, עיין מ"ש לעיל, שו' 57, ד"ה והרי. והברייתא שלנו בירושלמי פ"ז ה"ו, ל"ד ע"ג. ועיין ר"מ פ"ז מה' קרבן פסח ה"ז ובהר המריה שם. ועיין מ"ש לעיל, שו' 58–59, ד"ה ספק טמאין.

69. **ציבור שנטמא אחד מהן ואין ידוע אי זהו עושין אותו בטומאה.**בירושלמי הנ"ל: צבור שנטמא אחד מהן ואין ידוע איזהו, רבי זעורא אמר יעשו בטומאה. תני ר' הושעיה יעשו בספיקן.⁴³ ושניהם מודים שהפסח נאכל, שהרי הציבור אינו נדחה לפסח שני, ואפילו כולם טמאים וודאי. ועיין מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה סי' מ"ב, קל"ח ע"ג, ד"ה והנה אמרינן בירושלמי. ועיין בר"מ פ"ז מה' ק"פ ה"ז הנ"ל ובהר המריה שם.

footnotes: ⁴³ כלומר, הפסח בא בטהרה, וכולם אוכלים ממנו אפילו הספיקות, אבל טמא וודאי לא יאכל עמהם.

69-70. **בני חבורה שהומנא אחד עמהן אפי' מן הצדקה הרי זה חולק עמהן בעורות.**כל המפרשים פירשו שהכוונה שהומנא מכספי צדקה, והוא קשה, שמה איכפת לנו מניין קבל את הכסף, וכי מעות פורים הם, שאין העני רשאי לשנות ולקנות לו רצועה למנעלו. ולמה לא יהא לו בעורות. ולפיכך ברור הוא שהנכון הוא בח"ד שהכוונה לעני שהומנא ע"י בעל הקרבן בתורת צדקה, ולא קיבל ממנו כלום, ואעפ"י כן זכה בעור, אלא שטעמו של הרב ז"ל דחוק, עיי"ש. וכנראה שהטעם הוא משום שאין נמנין אלא לפני שחיטה לכולי עלמא (עיין לעיל סה"ג, שו' 13), והרי בשעת ההקדש הקדיש את הפסח מתחילה לשם מינוייו (ואף "שהימנה אותו על חנם", כמפורש בירושלמי פ"ח ה"ג, ל"ו רע"א, וכפירושו הנכון של בעל ק"ע שם), וכשם שהמפריש פסח על חבירו שלא מדעתו זכה בכל הפסח לרבות עורו, אף המפריש חלק ממנו זכה בחלקו, כדין כל קדשים קלים שעורותיהם לבעלים. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ט מה' מתנות עניים הי"ט.

71-72. **בני חבורה שטעו ואכלו פסחיהן של חביריהן, אומרין להן אכלו את שלנו וכו'.**כלומר, בני החבורה השניה אומרים לבני החבורה שטעו: אכלו עכשיו את הפסח שנשאר בידינו, שהרי הם אינם יכולים לאכול את הפסח של חביריהם.

72. **ונמצא יבולת בעורו של אחד מהן.**כלומר, בעורו של הפסח שאכלו באחרונה, ונמצא שהפסח היה פסול מתחילה, וחייבין בפסח שני, אפילו לר' נתן, כמפורש בירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד רע"ג: מודה ר' נתן בחבורה שנמצאת יבולת בעורה⁴⁴ שהן נדחין לפסח שני. אבל בני החבורה האחרת פטורים מפסח שני, שהרי נזרק עליהם הדם כדין, והפסח שנאכל בראשונה היה כשר.

footnotes: ⁴⁴ כלומר, שאין כאן תערובת, והרי ברור שנזרק הדם על פסח בעל מום, ולא יצאו בזריקה.

73. **עשו פסח שני וטעו ואכלו פסחיהן של חביריהן וכו'.**כלומר, שאף בפסח שני קרה להם אותו דבר (עם חבורה אחרת), כשם שקרה להם בפסח ראשון,⁴⁵ צריכין לעשות פסח שני, כלומר, לא יצאו ידי חובתן, כמפורש להלן. נמצאת אומר שחבורה אחת אכלה ארבעה פסחים ולא יצאה ידי חובתה, ושתי חבורות לא אכלו כלום ויצאו ידי חובתן.

footnotes: ⁴⁵ פירוש המפרשים שאף כאן מדברים בעורות שנתערבו, ואינו ידוע של מי הוא הפסח אינו מחוור כלל, שהרי הלכה זו נתבארה להלן בסמוך. ולא עוד אלא שכל העוקץ שבברייתא זו היא שהחבורה שאכלה ארבעה פסחים לא יצאה ידי חובתה, והשאר שלא אכלו כלל פטורים מפסח שני, וזה לא יתכן אלא אם ידוע שהיבלת היתה בעורות הפסח שאכלו בשנייה, שאם לא כן אף הראשונים חייבים בפסח שני, כמפורש בסוף פירקין.

75-77. **חמש חבורות שנתערבו פסחיהן ונמצאת יבולת בעורו של אחד מהן צריכין לעשות פסח שני.**וכ"ה בד, כי"ע וכי"ל. ובירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד רע"ג: חמש חבורות וכו' כולהון יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסה שני. סברין מימר דר' נתן היא.⁴⁶ תיפתר דברי הכל במיטמא בספק קבר התהום, וכר' נתן זורק את הדם. ואף הבבלי פ"ח ב' גורס בברייתא כגי' הירושלמי, ומעמידה אביי כשנתערבו העורות לאחר זריקה. ובספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 484, הבאתי את פירושו של בעל מיכל המים שצ"ל בירושלמי: כמיטמא בספק קבר וכו', כלומר, שהירושלמי מעמיד לה שמצאו את היבלת לאחר זריקה, ואינו נדחה לפסח שני, כשם שהניטמא בספק קבר התהום פטור מפסח שני אף לרבנן, אעפ"י שאינו אוכל את הפסח, שאם לא כן, וכר' נתן זורק את הדם? וכי יתיר ר' נתן לזרוק את הדם על פסח שהוא ספק בעל מום? ובעל כרחינו אנו אומרים שהיבלת נמצאת אחר זריקה. פירוש זה נתקיים בעיקרו עכשיו ע"י הקטעים מן הגניזה שנתפרסמו בסה"י לכבוד מרכס, עמ' רע"א: תיפתר דברי הכל, ועשו אותו כמטמא בספק קבר וכו', ועיין מש"ש, עמ' רפ"ה. עכשיו אני רואה ששיניתי את דברי הרב הנ"ל, והוא לא אמר אלא כשנתערבו העורות אחר זריקה, והבינותי שכוונתו שנתגלתה היבלת לאחר זריקה, אבל העורות נתערבו לפני זריקה (ועיין גם בפירוש הרידב"ז במקומו שפירש כן), מפני סוף דבריו, כלומר פירושו בדברי ר' נתן, עיין מ"ש לעיל. ברם ברור שכוונת הירושלמי היא כדברי אביי שבבבלי הנ"ל, כלומר שבשעת זריקה עדיין לא היו העורות מעורבין, ובני החבורות של הפסחים התמימים כבר נתכפרו, והספק נולד אחר זריקה, ופטורין מפסח שני אעפ"י שהבשר אינו נאכל, דומיא דקבר התהום בציבור שאם נתוודע להם לאחר זריקה נעשה כמו שניטמא לאחר זריקה שלא יאכל הבשר,⁴⁷ ומספק אינם עושים פסח שני, כמפורש לעיל, שו' 51, ד"ה וכולן ספק. ולפ"ז אין לפרש כפירושו של הרב הנ"ל ז"ל בדברי ר' נתן, שהרי בשעת זריקה עדיין לא היו מעורבין, ולא ידעו כלל על היבלת, ומותר היה לזרוק את הדם, ואין שום הוכחה שבכגון דא אין להעמיד את הברייתא אפילו כר' נתן.⁴⁸ ולפיכך נראה שהדיבור "וכר' נתן זורק את הדם" עונה על משנתנו שם (פ"ז מ"ה): נטמא הבשר, והחלב קיים אינו זורק את הדם, וע"ז אומר הירושלמי: וכר' נתן זורק את הדם, וחוזר על מה שאמרו בריש ה"ה שם: ודלא כר' נתן וכו', כדי להסמיך לו את דרשת ר' יהושע בעניין שאר קרבנות שזורקין על החלבים אעפ"י שאין בשר, ור' נתן סובר שאף בפסח זורקין על החלבים אעפ"י שנטמא הבשר.

footnotes: ⁴⁶ כלומר, הסובר שאכילת פסחים אינה מעכבת, והרי ארבע חבורות היו פסחיהם תמימים, ויצאו ידי חובתן. ומספק אף אחד מהן אינו מביא פסח שני. ⁴⁷ עיין להלן בירושלמי שם ה"ו, ל"ד רע"ב, וכהגהתו של בעל ק"ע שם. ⁴⁸ ומה שאמרו בירושלמי לעיל שם, ל"ד רע"ג: מודה ר' נתן בחבורה שנמצאת יבולת בעורה שהן נדחין לפסח שני, הוא בחבורה אחת, ובזה הרי בוודאי היה הקרבן פסול מתחילה, ולא יצאו בו.