1. **אילו עושין את השני הזבין והזבות הנדות והיולדות וכו'.**בבלי צ"ג א', והעמידוה כר' יוסי (להלן ה"י) הסובר ששוחטין פסח שני על האשה בפני עצמה. ובספרי בהעלותך פי' ס"ט, עמ' 64: כי יהיה טמא לנפש, אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין, ת"ל או בדרך רחוקה, הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם וכו'. ועיין בירושלמי רפ"ט, ל"ו ע"ג, ובבבלי ס"ז א', ובסוגיין צ"ג א'. ולהלן בירושלמי שם: טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש טמא זיבה וטמא צרעת מנין, ת"ל טמא מת ריבה. ובספרי זוטא, עמ' 259: טמאים לנפש אדם. אין בתוכן לא זבין, ולא מצורעין. ובבבלי ס"ט ב': יכול לא יהא ענוש כרת אלא שהיה טהור וכו', ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאים מנין, ת"ל והאיש. ועיין בתרגום יונתן בהעלותך פ"ט, י', ומ"ש להלן. וכל הברייתא בשם התוספתא בילקוט ת"ת כ"י בהעלותך ט', י'.

1-3. **האנוסין והשוגגין והמזידין והמצורעין ובועלי נדות ומי שהיה טמא או בדרך רחוקה וכו'.**וכ"ה בילקוט ת"ת כ"י הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל הסדר יותר מתוקן, ושנו שם מצורעין ובועלי נדות ברישא אצל הזבין והזבות. ובכי"ל חסר "והמזידין", וכן ליתא במשנתנו רפ"ט, והשלימוה האמוראים בירושלמי רפ"ט (ע"פ תני ר' חייא) ובבבלי צ"ב ב', עיין מ"ש להלן.

3-4. **אם כן למה נאמ' טמא או בדרך רחוקה שבא הכת' לפוטרו מן ההכרת.**בילקוט ת"ת הנ"ל: לפטרן מן הכרת. ובמשנתנו רפ"ט: מי שהיה טמא, או בדרך רחוקה, לא עשה את הראשון יעשה את השני, שגג או נאנס לא עשה את הראשון יעשה את השני, א"כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורין מן ההכרת ואלו חייבין בהכרת. ופירש הר"מ בפיה"מ ובחיבורו פ"ה מה' קרבן פסח ה"ב, שדווקא מי שהיה טמא ולא היה יכול להטהר ולהכנס לעזרה, דינו כאילו היה בדרך רחוקה, ופטור מן ההכרת, אפילו לא עשה את השני במזיד, אבל שוגג או אנוס, או טמא שהיה יכול לתקן את עצמו, חייב כרת אם לא עשה את השני במזיד. ומזיד בראשון חייב כרת, אפילו שגג בשני.¹ וכ"ה במאירי בריש פ"ט, ועיין בהשגות הראב"ד. ובאו"ש על הר"מ שם הוכיח מן הירושלמי כפירוש הר"מ, ומה שאמרו בירושלמי רפ"ט: ואילו חייבין בכרת, מה אית לך חייב כרת לא מזיד, ומוכח שבשוגג או אנוס בראשון לא יתכן חיוב כרת הוא כמ"ד שאין חיוב כרת בשני, אם לא נתחייב בראשון, עיין להלן, שו' 25–26, ד"ה ר' חנינא. ועיין מ"ש להלן, שו' 8–9, ד"ה ובירושלמי וד"ה וכן.

footnotes: ¹ ועיין מ"ש הר"מ בסה"מ עשין סי' נ"ז, בהערות הגר"ח הילר ז"ל, הוצ' שניה, עמ' נ"ב, ומ"ש במרכבת המשנה ח"ג פ"ה מה' קרבן פסח ה"ד. ועיין מ"ש הגרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג ח"א, ר"מ ע"א וע"ג ואילך.

4-5. **ר' עקיבא אומ' נאמ' טמא נפש ונאמ' דרך רחוקה, מה טמא נפש רוצה לעשות ואין יכול וכו'.**במשנתנו פ"ט מ"ב: איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ. ומפרשת הברייתא שר' עקיבא למד דרך רחוקה מטמא, מה טמא אפילו רוצה אינו יכול, אף דרך רחוקה היא כזו שאינו יכול להגיע לירושלים. ונחלקו אמוראים בירושלמי (פ"ט רה"ב, ל"ו ע"ד) ובבבלי (צ"ג ב') אם הוא צריך להיות רחוק עד שלא יוכל להגיע עד שעת אכילה (הלילה), או אם אפילו רחוק עד שאינו יכול להגיע עד שעת שחיטה, אף היא דרך רחוקה. ועיין ספרי בהעלותך פי' ס"ט, עמ' 64, ובבלי צ"ג רע"א ובתוספות שם ד"ה ה"ג. ועיין ספרי זוטא, עמ' 260, ומ"ש להלן.

7. **מה רחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום אכילתו וכו'.**וכ"ה בספרי הנ"ל ובבלי צ"ד ב'. ועיין בירושלמי פ"ו ה"ג, ל"ג רע"ג, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 473. ותנא זה חולק על משנתנו הנ"ל בדעת ר' אליעזר. וסובר ר' אליעזר שאם היה מחוץ לירושלים אפילו אמה אחת היא דרך רחוקה. ועיין בתוספ' הר"ש משנץ צ"ד ב' ד"ה אף כאן.

8-9. **ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' חוץ למקום עשייתו.**וכ"ה בד. ובבבלי הנ"ל: ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר' אליעזר חוץ לעשייתו. ובכי"ל: ר' יוסי בר' עקיבא או' חוץ למקום עשייתו, והיא היא, עיין בבלי כאן קי"ג סע"ב. ובכי"ע: ר' יהודה אומ' חוץ למקום עשייתו. וכן בספרי הנ"ל: ר' יהודה אומר משמו נאמר ריחוק מקום במעשר וכו', אף ריחוק מקום הנאמר בפסח חוץ למקום הכשירו, ואיזה מקום הכשירו, מפתח העזרה ולפנים. וסתם משנתנו כר' יהודה. וכן בתרגום יונתן בהעלותך פ"ט, י': והוה בר מן סקיף משכנא. ועיין בתוספ' הר"ש הנ"ל, ובתוספות שם. ובירושלמי פ"ו ה"ב, ל"ג ע"ב: מאסקופת העזרה ולחוץ. אמ' ר' יוחנן לא אמר ר' אליעזר אלא לפוטרו מן ההכרת. ופירש לנכון באו"ש פ"ה מה' קרבן פסח ה"ב שהכוונה שאינו חייב כרת אפילו אם לא עשה את השני במזיד, שהרי היה בדרך רחוקה בפסח ראשון. וכמו שמבאר ר' יוחנן עצמו בפ"ט ה"ב, ל"ו ע"ד: כשהוא מזהיר (כלומר, לעשות פסח שני) הוא מזכיר רחוקה (במדבר פ"ט, י'), כשהוא עונש (כ"ה בכי"ל, ולפנינו בטעות הדפוס: אונס) אינו מזכיר רחוקה (שם י"ג), כלומר, אינו אומר אלא "ובדרך לא היה", והיינו אפילו דרך כל שהוא, אפילו מחוץ לאיסקופת העזרה אינו חייב בכרת אם לא עשה את השני אפילו במזיד, והוא כשיטת הר"מ הנ"ל לעיל, שו' 3–4, ד"ה אם כן. וכן בספרי זוטא, עמ' 260: "ובדרך לא היה. היכן היה בבית המטבחים. ר' אליעזר אומר את שהוא בבית המטבחים חייב בהכרת. ר' עקיבא אומר כל שהוא מן המודעים ולחוץ פטור מן ההכרת", אבל אם לא היה מן המודעים ולחוץ, אעפ"י שאינו יכול להכנס לירושלים, מפני הדרך שהיתה חסומה,² הרי הוא כשאר אונסים וחייב כרת אם לא עשה את השני במזיד, שהרי לא היה בדרך בראשון, וכשיטת הר"מ בפיה"מ פ"ט מ"ב ובחיבורו פ"ב מה' קרבן פסח ה"ב, וכבאורו בה"ט שם. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 509. ועיין בספרי בהעלותך פי' ע', עמ' 66, ומוכח שם שלדברי ר"ע, אם לא היה בדרך רחוקה (אעפ"י שהיה אנוס) והזיד אח"כ חייב כרת, עיי"ש. ועיין בספרי דבי רב שם, ס"ז ע"ג.

footnotes: ² עיין ירושלמי פ"ט ה"ב, ל"ו ע"ד, ובבלי צ"ד א'.

9-10. **אמ' ר' יוסה לפיכך נקוד על הי, כלומ' לא מפני שהיא רחוקה ודיי, אלא מאסקופת העזרה ולחוץ.**פיסקא ממשנתנו פ"ט סמ"ב. ועיין אבות דר"ן נו"א פל"ד, נ' סע"ב, נו"ב פל"ז, מ"ט סע"א, מדרש משלי פכ"ו, כ"ט, הוצ' בובר, נ' ע"א, מס' סופרים פ"ו ה"ג, הוצ' היגר, עמ' קס"ו ובציונים שם. ובמדרש במ"ר פ"ג, י"ג: או בדרך רחוקה לכם, נקוד על חי"ת של רחוקה וכו', וצ"ל: על הי"ת וכו' (עיין מ"ש בתרביץ ש"כ, עמ' 110) וכן בכי"א שם: על ה"א של רחוקה. והכוונה כאן שהנקודה כוונתה "תן דעתך", כלומר אין רחוקה במשמעותה הרגיל, שהיא רחוקה ממש, עיין מ"ש בספרי היליניסמוס בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 45. ובירושלמי פ"ט סה"ב, ל"ו ע"ד: ה"א שברחוקה נקוד. איש רחוק ואין דרך רחוקה. והפיסקא איש רחוק וכו', היא תשובת החכמים לר' יוסי, כפירושו של בעל ק"ע. וכן בספרי בהעלותך פי' ס"ט, עמ' 64: נקוד על הה"א, שאפילו בדרך קרובה והוא טמא, לא היה עושה עמהם את הפסח. ופירש רבינו הלל (לפי ספרי דבי רב שם, ס"ה סע"ב) לרבות שאר טמאים, והנקודה באה ללמד שאם האיש רחוק (כגון שהוא בעל קרי), אעפ"י שהדרך קרובה עושה פסח שני (עיין בספרי דבי רב הנ"ל). ועיין בבלי צ"ג סע"ב וברש"י שם. ועיין בפי' הרמב"ן בהעלותך שם.

10-11. **ר' יוסה הגלילי או' דרך רחוקה שומע אני מהלך יום אחד או שני ימים או שלשה ימים וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: שומע אני מהלך שני ימים ומהלך (בכי"ל: או מהלך) שלשה ימים וכו'. וכן ברש"י צ"ד סע"ב: ה"ג בתוספתא ר' יוסי הגלילי אומר דרך רחוקה שומע אני מהלך שנים ושלושה ימים וכו'. ועיין גם בתוספות ובתוספ' הר"ש שם. ומגירסא זו משמע שמהלך יום אחד אינה דרך רחוקה, אבל לפי הגירסא שלנו מוכח שאף מהלך יום אחד נקרא בדרך כלל "דרך רחוקה". וכן בשו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' ל"ו (נעתקה בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תל"ה): שמצאנו בדרך רחוקה שאמרו חכמים מהלך יום אחד. ועיין תוספ' רי"ד כתובות ק"י ב'. ועיין תוספ' מו"ק כ"א ב' ד"ה מקום, בה"ג ד"ו, מ"ב סע"ב, ד"ב, עמ' 207, פי' ר"ש בן היתום שם, עמ' 108, ובהערה 9 שם. ולמ"ד בשעת שחיטה (עיין לעיל, שו' 4–5, ד"ה ר"ע) ברור שאפילו מהלך יום אחד היא דרך רחוקה. ובבבלי צ"ד סע"ב:³ שומע אני שנים ושלשה פרסאות ת"ל רחוקה אפילו פסיעה אחת. וכן היתה הגירסא גם לפני רש"י ותוספות אלא שהגיהו ע"פ התוספתא כאן. ולפי גירסא זו אינו מבורר אם הכוונה לפסיעה אחת מירושלים, או מן העזרה. וביוחסין השלם (67 ע"ב): וכן בפרק מי שהיה טמא או בדרך רחוקה המשנה זוכרת ר' יוסי שהוא בן חלפתא, והברייתא שם זוכרת ר' יוסי הגלילי, כי שניהם בדעת אחת, וכן בתוספתא דפסחים בפרק ח' זוכר ר' יוסי ור' יוסי הגלילי בדעת אחת.

footnotes: ³ לפי דפוסים ישנים, ילקוט וכ"י ב', עיין דק"ס.

13. **גר שנתגייר בין שני פסחים צריך לעשות פסח שני דברי ר'.**וכ"ה בבבלי צ"ג א', אלא ששם מוסיף: וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים. ובארו בבבלי שם שרבי לטעמיה הסובר שהוא חייב כרת על הראשון ועל השני, כלומר אם שגג באחד מהן והזיד בשני חייב כרת. אבל להלן, שו' 24–25, מפורש בכל הנוסחאות: הראשון חייבין עליו כרת והשני אין חייבין עליו כרת דברי ר'. ועיין מ"ש להלן בסמוך בדברי ר' נתן.

13-14. **ר' נתן או' אין צריך לעשות פסח שני שכבר לא נתחייב בראשון.**וכן בבבלי הנ"ל: ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני. וכ"ה דעת ר' שמעון בן אלעזר במכילתא בא פט"ו, עמ' 56, ובספרי בהעלותך⁴ פי' ע"א, עמ' 67. ובספרי זוטא שם, עמ' 261: אף הגר אם הזיד ולא עשה את הראשון, יעשה את השני. ומכאן שאם נתגייר בין שני פסחים, אינו צריך לעשות את השני. ועיין תו"ש חי"ב, עמ' ע"ט, הערה תר"ץ שהעיר על גירסת ר"מ נגארי בלקח טוב [י"ט ע"ב] שגרס במכילתא: שומע אני לא יעשה פסח שני וכו', ולפי גירסא זו סובר ר' שמעון בן אלעזר כרבי, וכן משמע קצת במכילתא שנתקצרה בתנחומא שם. ואף על דברי ר' נתן אמרו בבבלי שם שהוא הולך לטעמו, שסובר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני, כלומר, אם שגג בראשון והזיד בשני פטור. ואמרו להלן שם שר' נתן סובר שני תשלומין דראשון הוא, ואם הזיד בראשון, אינו נפטר מן הכרת, אפילו אם עשה פסח שני, ולפיכך הראשון הוא עיקר, ואם היה גוי בראשון, כבר נפטר. ברם גם בזה שנינו להלן, שו' 25, בכל הנוסחאות: ר' נתן אומ' אף השני חייבין עליו כרת. והמפרשים הפכו שם את הגירסא ע"פ הבבלי הנ"ל, אבל קשה לשבש את כל הנוסחאות. ועיין מ"ש הגרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג ח"א, ר"מ ע"א ואילך. ונראה שיש כאן מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. ובבבלי כאן צ"ג א' נקטו כדבר פשוט שמי שסובר שהשני תשלומין לראשון אם היה פטור מן הראשון פטור מן השני, וכן אמרו שם בחגיגה ט' א' שר' יוחנן סובר ששאר ימים של חג הם תשלומין לראשון, וכיון דלא חזי לראשון (לעניין חגיגה) לא חזי לשני. ברם בירושלמי חגיגה פ"א ח"א, ע"ו ע"א, אמרו: חזקיה אמ' וכו' את שהוא חייב בא' חייב בשיני, את שאינו חייב בראשון אינו חייב בשני. א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. א"ר אילא מפסח השיני למד ר' יוחנן, כמה דר' יוחנן אמ' תמן פסח שני תשלומין לראשון, כן הוא אמר הכא כל ז' תשלומין לראשון. ר' הושעיה אמר כל ז' חובה. מה נפק מן ביניהון? גר שנתגייר בשאר הימים. על דעתיה דחזקיה פטור, על דעתי' דר' יוחנן ודר' הושע' חייב.⁵ אף בטמא כן. ניטמא (כלומר, ואח"כ נטהר). בשאר הימים על דעתיה דחזקיה פטור, ע"ד דר' יוחנן ודר' הושעיה חייב. הרי לך מפורש שלשיטת הירושלמי אף מי שסובר שהשני תשלומין לראשון אף הוא יכול לסבור שאם נתגייר בין שני פסחים חייב בפסח שני. וממילא אף שסובר רבי להלן בתוספתא שאין חייבין כרת על השני, מפני שהשני תשלומין לראשון, מ"מ יכול לסבור שגר שנתגייר בין שני פסחים חייב בפסח שני. וכן להפך, לר' נתן, שהוא סובר, לשיטת התוספתא, שגם על השני חייב כרת כשהזיד בראשון, מ"מ הראשון עיקר, וכשלא היה עליו חיוב כלל בפסח ראשון פטור מן השני.

footnotes: ⁴ במכילתא ובספרי שם: וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד. ת"ל והיה כאזרח הארץ. מה אזרח בי"ד. אף גר בי"ד. ר' שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים וכו'. ופירש במאירי (יבמות ע"א ב', הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 268, וכאן כ"ח סע"ב) את דברי הת"ק: יכול מיד, כלומר שאם נתגייר ערב פסח יהא טובל ואוכל פסח לערב, ת"ל וכו'. וכבר תמה הר"ח אלבק במקומו שם איך אפשר לפרש את המשך הדברים (מה אזרח בי"ד וכו') לפי פירוש המאירי. ונראה שהמאירי פירש מה אזרח בי"ד, כלומר, אינו עושה בי"ד אלא כשהוא טהור, כמפורש בכתוב (במדבר ט', י"ג) שהוא נסמך ל"וכי יגור אתכם גר" (שם ט', י"ד), אף גר אינו עושה בי"ד אלא כשהוא טהור, פרט לנתגייר בערב הפסח שהוא טמא, והיא אסמכתא בעלמא. ובוודאי שפירוש זה במכילתא הוא דחוק מאד. ופשוטה של המכילתא הוא כפירוש כל המפרשים שהכוונה לכל גר שהייתי סבור שצריך לעשות פסח תיכף כשנתגייר. ונראה בבאורו שהטעם הוא מפני שאמדנו להלן שם (ט"ו, י"ד): וכי יגור אתכם גר וכו' ועשה אשה וכו'. ולמדו משם (ספרי שם פי' ק"ח, עמ' 112, כריתות ט' א') שאין הגר נכנס לברית אלא בקרבן. והרי יכול אני לטעות ולפרש "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח" שהכוונה היא שאין גר נכנס לברית אלא בהרצאת שני דמים, דם מילה ודם פסח (עיין כריתות ט' ובערוך לנר שם), ולפיכך ת"ל והיה כאזרח הארץ שאינו עושה פסח אלא בי"ד. ועיין מ"ש להלן שקלים פ"ג, שו' 62, ד"ה לנזירותיו. ⁵ רוב המפרשים הגיה את הירושלמי ע"פ הבבלי, ואין הכרח בהגהה. ואף בפ"מ מקיים את הנוסחא שלפנינו.

14-15. **ניתן להן לישראל לבנות בית הבירה היחיד עושה פסח שני, ואין הצבור עושה פסח שני.**כלומר, אם זכו ישראל לבנות את בית המקדש בין פסח ראשון לפסח שני, כפירוש בעל מרכבת המשנה ח"ג, פ"ז מה' ק"פ סה"א. והגר"א ז"ל מגיה: וכן כשניתן להן וכו'. וכבר העירותי בכמה מקומות שרבינו לא כיוון בכל זמן להגיה את הנוסח, אלא באר בדרך פירוש "כאילו היה כתוב", או שציין לנוסחא אחרת.⁶ ואף כאן הכוונה שהכל הוא מדברי ר' נתן, כמפורש בספרי בהעלותך פי' ע', עמ' 66: ר' נתן אומר אין צריך שהרי כבר נאמר והאיש,⁷ היחיד עושה פסח שני, ואין הצבור עושה פסח שני. והכוונה היא שאעפ"י שלא יכלו לעשות פסח ראשון, מ"מ פטורים מפסח שני, כמו שהסיקו בבבלי ס"ז א'. ובירושלמי כאן פ"ט ה"א, ל"ו ע"ג: איש טמא נפש נדחה לפסח שני, ואין ציבור טמא נפש נדחין לפסח שני.⁸ טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני. טומאת עבודה זרה עשו אותה כטמא זיבה וטמא צרעת. ניתן לישראל לבנות בית הבחירה, יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושין פסח שיני. ר' יודה אומר ציבור עושה פסח שני וכו'. והירושלמי מבאר לשיטת ר' יהודה, ור' נתן סובר שאפילו בטומאת זיבה וצרעת, שלא יכלו לעשות פסח ראשון, אין הציבור עושה פסח שני, אבל יחיד זב וצרוע עושה פסח שני, שהרי היה חייב אלא שלא היה יכול, מה שאין כן ציבור אם לא היה יכול בראשון פטור מן השני, דומיא דגר שנתגייר, שלא היה עליו חיוב כלל בראשון. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁶ עיין מ"ש בהקדמה לתוספת ראשונים ח"ג, סוף עמ' ה', שם עמ' 275, מבוא לח"ד שם, עמ' כ"ד. ⁷ הגר"א מגיה: איש, כלומר, כבר נאמר בפסח ראשון (במדבר ט', י'): איש איש כי יהיה טמא וגו', ומשם אנו למדים שאיש נדחה לפסח שני, ואין הציבור נדחה לפסח שני אלא עושה בטומאה, כמפורש בירושלמי ובבבלי שהבאנו בפנים, ואם כן למה נאמר לעניין פסח שני והאיש אשר הוא טהור, לומר לך שאפילו אם לא יכלו לעשות את הראשון אין עושין את השני. ואפשר לפרש פירוש זה אף לגירסתינו, אלא שיש כאן קיצור לשון, והכוונה שהרי כבר נאמר (למעלה "איש איש"), אלא והאיש בא ללמדנו וכו'. ⁸ כלומר, אלא עושין את הראשון, כדברי ר' יוחנן בבבלי ס"ו סע"ב.

15-17. **ר' יהודה או' אף הצבור עושה פסח שני. אמ' ר' יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שהעשה את הצבור לעשות פסח שני וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל: ר' יודה אומר ציבור עושה פסח שיני, שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שיני וכו'. וכבר העירו המפרשים על הסתירה שבין הברייתא שלנו והברייתא להלן סנהדרין פ"ב ה"י:⁹ אין מעברין את השנה מפני הטומאה. ר' יהודה אומר מעברין את השנה מפני הטומאה, שנאמר (דבה"ב, ל', י"ח) כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו וגומ'. וכ"ה בירושלמי נדרים פ"ו הי"ג (בד"ח ה"ח), ל"ט ע"ד, וסנהדרין פ"א ה"ב, י"ח ע"ד (אלא ששם בטעות: ר' יוסי במקום "ר' יהודה"). וכ"ה בבבלי (בשינויים, עיין להלן) סנהדרין י"ב א', אלא שלהלן שם (י"ב ב') הקשו על הברייתא, והחסירוה ושנו בה: אין מעברין את השנה מפני הטומאה, ואם עיברוה מעוברת. ר' יהודה אומר אינה מעוברת, ואמר ר' יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו וכו'. אבל בירושלמי לא הגיהו ולא החסירו את הברייתא ופירשוה כפשוטה, עיין להלן. וכבר פירשתי את הדברים באריכות ב"סיני - ספר היובל" (ירושלים תשי"ח), עמ' פ' ואילך, והוכחנו שהיו קיימות שתי מסורות בטומאה שהיתה בימי חזקיהו, כמפורש בירושלמי כאן פ"ט ה"א, ל"ו ע"ג (ובמקבילות). לפי האחת היתה שם טומאת עבודה זרה שלא יכלו לבער אותה בבת אחת, ובטומאת עבודה זרה אין הציבור עושה בטומאה, וסובר ר' יהודה שכבר נכנס ניסן, ולא יכלו לעבר את השנה, וחזקיה דחה את הציבור לפסח שני. לפי מסורת השניה היתה שם טומאת מת, וסובר ר' יהודה שחזקיהו עיבר את השנה מפני הטומאה, אעפ"י שהציבור יכול היה לעשות בטומאה, מ"מ מעברין כדי לעשותו בטהרה, עיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁹ כגי' ד וכי"ו, ובכי"ע שם "מתוקן".

17. **שנא' כי מרבית העם וכו'.**הראייה היא מסוף הפסוק: כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר. ובבבלי סנהדרין הנ"ל גרסו בדברי ר' יהודה: ובקש רחמים על עצמו דכתיב כי מרבית העם וכו', והביאו שם את סוף הפסוק הנ"ל. ולפיכך הקשו אם מעברין את השנה, למה בקש רחמים על עצמו, והרי כדין עשה, ומשום זה החסירו את הברייתא והגיהו בה שר' יהודה סובר שאינה מעוברת. ברם בירושלמי הנ"ל וכן בתוספתות הנ"ל, לא נזכר כלל שחזקיהו בקש רחמים "על עצמו", ופירשו את הכתוב כפשוטו, שחזקיהו בקש רחמים "עליהם". ולא עוד אלא שבירושלמי נדרים הנ"ל מפורש: מ"ד מעברין, מינה, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. ומ"ד אין מעברין. מה מקיים כי אכלו את הפסח בלא ככתוב וכו'. הרי לך מפורש שפירשו שחזקיה עשה כדין.¹⁰ ובסיני הנ"ל בארתי שמן הכתובים משמע שמקצת הציבור לא שמעו בקול חזקיה ואכלו את הפסח בזמנו בטומאת ע"ז לפי מסורת אחת, ובטומאת מת לפי מסורת שניה, ועליהם בקש חזקיה רחמים, שאכלו פסח בטומאת ע"ז שאינו דוחה את הטומאה אפילו בצבור, או שאכלו קרבן טמא באדר שני, שהרי חזקיהו עיבר את השנה, ונעשה ניסן אדר. וכן מפורש בתרגום במקומו שחזקיהו התפלל על אלה שאכלו את פסח הראשון שלא כדין, עיי"ש. ובברייתא שלנו מסתייע ר' יהודה מחזקיהו שבקש רחמים על אלה שאכלו פסח הראשון שלא כדין, מכלל שעכשיו עשה כהלכה, עיין שם בסיני שבארנו את סדר הכתובים, ואת שאר הסוגיות בש"ס.

footnotes: ¹⁰ המפרשים הפכו את הגירסא בירושלמי נדרים ע"פ הירושלמי בסנהדרין, אבל גם בירושלמי כאן הגירסא היא כמו בנדרים, וברור שבסנהדרין הגיהו ע"פ הבבלי.

19-20. **ר' שמעון או' לא מפני שהעשי את הצבור לעשות פסח שני, אלא מפני שעיבר ניסן אין מעברין אלא אדר.**ועיין בתוספתא סנהדרין וירושלמי ובבלי הנ"ל. ובירושלמי פירשו כפשוטו שחזקיהו אחרי שראה שמיעוט הקהל עשה את הפסח בטומאה עשה שני "ניסנים", כמו שרצו לומר בבבלי סנהדרין י"ב ב', וכפירוש הרמ"ה (שם ד"ה אמר מר) והרא"ש (בחמרא וחיי, קכ"ג ע"ג מן הספר), ועשו את הפסח בניסן שני, וכל הפסח נעשה שלא כדין, ולפיכך ביקש רחמים, עיין מ"ש בסיני הנ"ל.

20-21. **ר' שמעון בן יהודה או' משם ר' שמעון אף מפני שהעשי את הצבור לעשות פסח שני.**וכ"ה ("אף") גם בתוספתא סנהדרין. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל¹¹ לא גרסו כאן "אף". ואף הגירסא שלפנינו מתפרשת יפה, והכוונה שחזקיה עשה שני דברים שלא כדין, ראשית שעיבר ניסן בניסן, והקריבו את הפסח בניסן שני שלא כדין, ועוד אעפ"י שעיבורו לא היה עיבור, וניסן שני היה באמת אייר, ונמצא שהקריבו פסח שני באייר, בזמן שרוב הציבור לא עשה פסח ראשון אף הוא שלא כדין משום שר' שמעון סובר שאין הצבור עושה פסח שני, וכדבריו בספרי זוטא, עמ' 259: ר' שמעון אומר האיש עושה פסח שני, אין הצבור עושין פסח שני, כלומר, אפילו לא הקריבו בראשון, עיין לעיל שם, שו' 8, ומ"ש לעיל, שו' 14–15, ד"ה ניתן. ועיין מ"ש על העשייה בטהרה ובטומאה בזמן חזקיהו ועל באור הכתובים בסיני - ספר יובל הנ"ל. אבל לר' יהודה הסובר שציבור עושין פסח שני הרי עשו כדין, אעפ"י שאין עיבורו עיבור, עיין מש"ש. ועיין בבבלי סנהדרין י"ב ב' שהעמידו את דברי ר"ש בן יהודה בשהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים, ונשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם, עיי"ש.

footnotes: ¹¹ וברש"י שם: ר' שמעון בן יהודה אומר לא עיברה, אלא השיאן לפסח שני שלא כדין.

21-22. **אין עושין חבורה של נשים ועבדים וקטנים שלא לרבות את התפלה.**ירושלמי פ"ח ה"ז, ל"ו סע"א. והוסיפו שם: תני בר קפרא שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון. ומכאן מוכח שפירשו שאין עושין חבורה שכולה נשים, או כולה עבדים וכו'. וכן רצו לפרש גם בבבלי צ"א א', אבל הסיקו שם (כגירסת כת"י, עיין דק"ס, עמ' 282, הערה צ'): לא נשים ועבדים, משום תפלות, קטנים ועבדים, משום פריצותא, וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' קרבן פסח ה"ד.

23. **הראשון בשלש כתים ואין השיני בשלש כתים.**לעיל פ"ד רה"י, שו' 60, עיי"ש. ובתוספות צ"ה רע"א ובתוספות הר"ש שם: בתוספתא נמי קתני הראשון נשחט בג' כיתות, ואין השני נשחט בג' כיתות, והכא (כלומר, במשנתנו פ"ט מ"ג) תנא ושייר, דשייר נמי ביקור ד' ימים, כדאמר בגמרא (צ"ו א'), ובתוספתא דלא קתני ביקור, דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו, וביקור נוהג נמי בתמיד. ובס' יש סדר למשנה (פ"ט מ"ג) האריך בזה בשם חבורו תנא תוספאה לתוספתא (עיין מ"ש במבוא לח"א, עמ' י"ד ואילך), עיי"ש.

23-24. **הראשון דוחה את הטומאה, ואין השני דוחה את הטומאה.**בספרי בהעלותך פי' ע', עמ' 67: כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת, או ידחה את הטומאה, אמרת כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה. ועיין לעיל שם פי' ס"ה, עמ' 62, ירושלמי פ"ט סה"ג, ל"ו ע"ד (ועיין הירושלמי כפשוטו, עמ' 510), בבלי צ"ה ב', יומא נ"א א'. ובבבלי שם הביא ברייתא שר' יהודה חולק וסובר שאף השני דוחה את הטומאה, וכנראה שלמד כן מן הפסח שעשה חזקיהו, עיין מ"ש בסיני - ספר יובל (ירושלים תשי"ח), עמ' פ"ו ואילך.

24-25. **הראשון חייבין עליו כרת והשני אין חייבין עליו כרת דברי ר'. ר' נתן אומ' אף השני חייבין וכו'.**כל המפרשים מגיהים בפה אחד: דברי ר' נתן. ר' אומר אף השני וכו', והוא ע"פ הבבלי צ"ג א'. וקשה מאד להגיה ארבע נוסחאות בתוספתא, וכבר קיימנו לעיל (רה"ד, שו' 13–14, ד"ה ונראה) את הנוסחא שלפנינו. ובתוספות בכורים העיר על דברי התוספות ביומא כ"ט ב' סד"ה אלא, עיי"ש, ועיין מ"ש בזהב שבא בסוף תוספות הר"ש, שנ"ט ע"א. ובעיקר המחלוקת של ר' ור' נתן עיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין ספרי בהעלותך פי' ע', סוף עמ' 66, ספרי זוטא פ"ט, ז', עמ' 259. ועיין מ"ש הגרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג ח"א, רמ"א ע"א ואילך.

25-26. **ר' חנינא בן עקביא או' אם עשו את השני אין חייבין עליו כרת על הראשון וכו'.**בבבלי צ"ג ב' סיכמו: הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב. שגג בזה ובזה דברי הכל פטור. הזיד בראשון ושגג בשני לר' ור' נתן מחייבי,¹² לר' חנניא בן עקביא פטור. שגג בראשון והזיד בשני לרבי (והוא ר' נתן שלנו) חייב. לר' נתן (והוא רבי שלנו) ולר' חנניא בן עקביא פטור. ועיין בשו"ת הר"א בן הר"מ, ברכת אברהם סי' ד'. ובירושלמי פ"ט ה"ג, ל"ו ע"ד (אלא שהמגיה תיקן שם את הגירסא, והנכון הוא בכי"ל): אית תניי תני על השיני הוא ענוש כרת, על הראשון אינו ענוש כרת. אית תניי תני על הראשון הוא ענוש כרת על השיני אינו ענוש כרת. ואית תניי תני בין על הראשון בין על השיני פטור אינו (ונמחקו שתי המלים האחרונות ע"י המגיה. ועיין להלן) ענוש כרת. מאן דאמר על הראשון הוא ענוש כרת. חטאו ישא בראשון (כלומר, אם היה מזיד בראשון, אפילו שגג בשני חייב כרת). מאן דאמר על השני הוא ענוש כרת. חטאו ישא בשני (עיין להלן). מאן דאמר בין על הראשון בין על השני אינו (ואף כאן מחק המגיה מלה זו) ענוש כרת. חטאו ישא בין על הראשון בין על השני (כלומר, דווקא כשהזיד בשניהם חייב כרת, כשיטת ר' חנניא בן עקביא). מאן דאמר על השיני. אינו ענוש כרת אלא אם כן לא עשה את הראשון, כי את קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון. חטאו ישא בשיני, כלומר, אפילו היה אנוס או שוגג בראשון והזיד בשני חייב כרת, אבל אם שגג בשני פטור מן הכרת, אפילו היה מזיד בראשון. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 510.

footnotes: ¹² עיי"ש צ"ג א', והוא כסתם משנתנו רפ"ט, לפירוש הר"מ, עיין מ"ש לעיל שו' 3–4, ד"ה אם כן.

27-28. **הראשון טעון חגיגה, ואין השיני טעון חגיגה.**בירושלמי פ"ט ה"ג, ל"ו ע"ד: את שהוא טעון הלל (כלומר, באכילתו) טעון חגיגה, את שאינו טעון הלל אינו טעון חגיגה. ועיין ר"מ ספ"י מה' קרבן פסח ובכ"מ שם, ורש"י ס"ט ב' (במשנה) ד"ה עמו ובאור חדש שם (תכ"מ). ועיין סמ"ג עשין סוף סי' רכ"ו, רכ"ט ע"ב, ומאירי צ"ה א', 142 ע"א.

28. **הראשון נוהג כל שבעה והשיני יום אחד.**רבינו הילל בפירושו לספרי בהעלותך פי' ס"ה, י"ז ע"א. ובספרי שם פי' ס"ט, עמ' 66: או אף לשבעה ולמצה ולביעור חמץ וכו'. כלומר, שיאכל מצה ושיבער את החמץ בכל שבעה וכו'. ובפי' הרמב"ן שם ט', ג': וכן בפסח שני נאמר חקותיו ומשפטיו ומצה וחמץ עמו בבית, ואינו נוהג אלא יום אחד, כלומר רק בלילה שאוכל את הפסח אוכל עמו מצה. ועיין מ"ש על דברי הרמב"ן בספרי דבי רב, ס"ב סע"ב ואילך, ובתכלת מרדכי על הרמב"ן שם. ובס' משך חכמה בהעלותך, קל"ד ע"ג, פירש את התוספתא ע"פ פירש"י שם ט' י'. ועיין בירושלמי פ"ט ה"ג, ל"ו ע"ד, ובבלי צ"ה א'. ובספרי דברים פי' קל"ד, עמ' 191: יצא פסח קטן שאינו טעון אלא יום אחד. ועיין רש"י צ"ה ב' ד"ה הנאכל לששה.

29-30. **הראשון נאמ' בו שה תמים זכר בן שנה והשני כיוצא בו.**בספרי בהעלותך סוף פי' ס"ה, עמ' 62: ככל חקותיו, אלו מצות שבגופו. שה תמים זכר בן שנה, ועיין בפי' רבינו הלל שם הנ"ל, ובספרי שם סוף פי' ס"ט, עמ' 66, ובהערות רח"ש הורוביץ שם.

30. **הראשון נאמ' בו אל תאכלו ממנו נא ובשל וכו'.**עיין בבלי צ"ה רע"ב ובמשנה שם פ"ט מ"ג.

31. **הראשון נאמ' בו ולא תותירו ממנו עד בקר וכו'.**בבלי צ"ה א'. ועיין במקורות שצוינו לעיל, שו' 29–30.

32. **הראשון דוחה את השבת.**עיין לעיל פ"ד, שו' 85. ועיין בבלי צ"ה ב'.

**והשיני דוחה את השבת.**בכי"ע בטעות: ואין השיני דוחה את השבת. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ג, לעיל פ"ד, שו' 89, ספרי בהעלותך סוף פי' ע', עמ' 67, שם פי' ס"ה, עמ' 62, בבלי צ"ה ב', יומא נ"א א'.

32-33. **הראשון טעון לינה והשיני טעון לינה.**בבלי פסחים הנ"ל. ועיין ספרי ראה פי' קל"ד, עמ' 190, ומ"ש להלן.

33. **ר' יהודה או' אין השיני טעון לינה.**ספרי, עמ' 191, ובבלי הנ"ל, סוכה מ"ז ב'. ועיין בתוספות כאן צ"ה ב', סוכה מ"ז א' ד"ה ופנית, ר"ה ה' א' ד"ה מה, חגיגה י"ז ב' ד"ה דכתיב וזבחים צ"ז א' ד"ה ופנית. ובר"מ לא נתבאר אם פסח שני טעון לינה, עיין מנחת חינוך מצוה ש"פ (קרוב לסופה), ומ"ש באור שמח סוף ה' קרבן פסח, וערוך לנר סוכה מ"ז ב' ד"ה למעוטי פסח שני. ובמאירי צ"ה א', 142 ע"א: והשני וכו' ואינו טעון לינה, ופסק כר' יהודה.

34. **נכנס ושוחט את פסחו בעזרה ויוצא ומספיד את אביו בבית פגי.**לפי פשוטו פרושו שיוצא ומספיד את אביו שמת אחר שחיטה, וחוזר ואוכל את פסחו, כדין אונן שמת אביו אחר חצות (עיין זבחים ק' א'). ונקט בית פאגי, מפני שהיא סמוכה לירושלים,¹³ ואין משהין את המת בירושלים עד השקיעה,¹⁴ ומוציאים אותו לבית פגי, ויוצא בנו אחריו, ומספיד אותו. ואעפ"י שאסור בהספד, שהרי הביא קרבן (עיין ירושלמי כאן רפ"ד ומקבילות), ועוד שאין מספידין בי"ד אייר, כמפורש במגילת תענית ובבלי חולין קכ"ט, ב', בפניו שאני (אם הוא ת"ח), עיין בבלי מו"ק כ"ז ב' ומגילה ג' ב'. ולפי דרכנו למדנו, שאין לינה לינה דווקא, אלא שאסור לצאת מירושלים אפילו על מנת לחזור, שהרי בכתוב לא נזכרה לינה, אלא (דברים ט"ז, ז'): ופנית בבקר והלכת וגו'. וכן בספרי פנחס פי' קנ"א, עמ' 196: ביום השמיני עצרת תהיה לכם. עצרו הכתוב מלצאת. הרי שהביא קדשיו מבית פגי לירושלם שומע אני יאכלם בירושלם וילך וילן בבית פאגי, ת"ל ביום השמיני עצרת תהיה לכם, עצרו הכתוב מלצאת, אין עצירה אלא כניסה, שנאמר (ירמיה ל"ו, מ') אני עצור לא אוכל לבוא בית ה'. ופירש רבינו הלל שם, ע' ע"ב: אלא כניסה, דהיינו כנוס בירושלים עד הבקר. והר"מ בפ"ה מה' כלי המקדש פ"ה ה"ז פסק בדין כהן גדול: ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם לעולם.¹⁵ והעיר במנחת חינוך מצוה קל"ו שהטעם הוא מפני שכהן גדול מקריב בכל יום מנחת חביתין, ולפיכך אסור לו לצאת מירושלים, וכדברי משנתנו סנהדרין רפ"ב: מת לו מת וכו' ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, ואף כאן הטעם משום שהוא עצור בירושלים מפני הקרבן שלו. אבל ר' יהודה חולק שם ואוסר לצאת אפילו מן המקדש,¹⁶ אלא שמטעם לינה היה מותר לו לצאת אפילו לבית פאגי ולהספיד את מתו, כמפורש כאן, מפני שאין לינה אלא בקרבן הטעון שבעה, כדבריו בספרי דברים ובברייתא שבבבלי הנ"ל.

footnotes: ¹³ עיין בס' בני אשר לר' יעקב גולדמן (יפו תרפ"ד), עמ' א' ואילך שאסף את רוב המקומות שבית פגי נזכרת בהם, והביא את הסתירות שביניהם, ועיין בספרי דבי רב לרד"ף, קנ"ב ע"ד. ¹⁴ עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 190. ¹⁵ וכבר העירו לשמות רבה פל"ז, ג', עיי"ש. ¹⁶ עיין בסה"מ להר"מ ל"ת קס"ה ובשרש ה' שם, ובהשגות הרמב"ן שם. ועיין בחידושי הר"ן סנהדרין י"ט א'.

35. **בזמן שהפסח נאכל בטומא' וכו'.**בכי"ל באה כאן ה"י ואח"כ ה"ט, כלומר: פסח ראשון שוחטין על האשה וכו', והוא סדר הגיוני, ומסיים בה את החילוקים בין פסח ראשון ובין פסח שני, ואח"כ באה ההלכה שלפנינו שנסמכה למשנתנו פ"ט מ"ד.

35-36. **זבים וזבות נדות ויולדות הרי אילו לא יכנסו, ואם נכנסו הרי אילו חייבין. ר' לעזר או' וכו'.**במשנתנו פ"ט מ"ד: הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות, ואם אכלו פטורין מכרת. ור' אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש. ומכאן שלת"ק לא נפטרו אלא אם אכלו את הפסח בטומאת הגוף, אבל חייבין על ביאת מקדש, כפירש"י במשנתנו שם. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' ביאת מקדש הי"ב. וכן מוכח במנחות צ"ה סע"א שהחכמים חולקים על ר' אליעזר בביאת מקדש, וכמפורש כאן. וכנראה שהברייתא שלנו היא כר' מאיר שמחייב בין בנכנסו בין באכלו כלהלן בסיפא, וכן מפורש בירושלמי פ"ט רה"ד, ל"ו ע"ד: תני ר' מאיר מחייב (כלומר, באכלו) ור' שמעון פוטר. אבל ר' יהודה (בבבלי ס"ז ב') סובר כר' אליעזר ופוטר בשתיהן. וכ"ה בספרי זוטא, עמ' 229, עיי"ש בהערה 10.

36-37. **ר' לעזר או' אם נכנסו הרי אילו פטורין שנ' וישלחו וכו'.**עיין מ"ש לעיל. וכ"ה בתו"כ צו פרק י"ד ה"ב, ל"ז ע"ד, ובבבלי שהבאנו לעיל.

40-41. **ואם שחטו הרי אילו חייבין.**כלומר, אם שחטו בשבילם ואכלו. והיא דעת ר' מאיר בירושלמי רה"ד הנ"ל.

41-42. **ר' שמעון אומ' משם ר' יהושע אם שחטו הרי אילו פטורין וכו'.**כלומר, אם שחטו בשבילן ואכלו בטומאת הגוף פטורין. וכ"ה בשם ר' יהושע בתו"כ הנ"ל רפי"ד, ל"ז ע"ד, ובבבלי צ"ה ב', כגירסת כ"י ב' ור"ח, עיין בהגהות דק"ס, ריש עמ' 296. וכן בירושלמי רה"ד הנ"ל: ור' שמעון פוטר. ועיין בהמשך הירושלמי שם, ומ"ש בתוספות העזרה לתו"כ הנ"ל, ק"ג ע"א, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 511.

44-46. **פסח ראשון שוחטין על האשה בפני עצמה והשני עושה טפילה אצל אחרים דברי ר' יהודה.**וכ"ה ("ר' יהודה") בבבלי צ"א א', צ"א ב', צ"ג א', ומוכח שם (צ"א א') מן הסוגיא שגרסו כאן ר' יהודה, ופירשו בפני עצמה, כלומר בפני עצמן, שהרי ר' יהודה סובר (פ"ח מ"ז) שאין שוחטין את הפסח על היחיד. אבל בירושלמי סוף חלה, ס' ע"ב, כאן פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד, קידושין פ"א ה"ח, ס"א ע"ג, גרסו כאן: דברי ר' מאיר, וכן במשא ומתן שם. ופירשו בבבלי צ"א ב': ר' יהודה סבר במכסת נפשות ואפילו נשים וכו' בשני כתיב חטאו ישא האיש ההוא. איש אין אשה לא וכו', אהני ככל חקת הפסח לטפילה. ובירושלמי הנ"ל: מה טעמא דר' מאיר. איש שה לבית אבות, אם רצו לבית. ועיין מכילתא בא ספ"ג, עמ' 12, ומכילתא דרשב"י י"ב, ד', עמ' 10.

46-47. **ר' יוסה או' פסח שיני שוחטין על האשה בפני עצמה ואין צריך לומ' פסח ראשון.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי חלה ופסחים הנ"ל: עושה פסח שיני לעצמה אפילו בשבת. ופירשו בבבלי צ"א ב' הנ"ל: וכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא מישראל. נפש ואפילו נשים.

47-48. **ר' לעזר בי ר' שמעון או' פסח ראשון עושה טפילה אצל אחרין, ואין עושה פסח שיני.**וכ"ה ("ר' אלעזר בר' שמעון") גם בירושלמי קידושין הנ"ל. ובירושלמי פסחים הנ"ל: ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו', אבל להלן שם: מ"ט דר' לעזר בי ר' שמעון. ובירושלמי חלה הנ"ל: ר' שמעון בן אלעזר וכו', מה טעמא דר' שמעון בן אלעזר איש ולא אשה. והנכון כלפנינו וכירושלמי קידושין, ור' אלעזר בר' שמעון מוסר את ההלכה של ר' שמעון אביו. וכן הגירסא בבבלי הנ"ל: ר' שמעון אומר אשה בראשון עושין אותה טפילה וכו'. וכן מוכח מן הסוגיא שם. ועיין גם בבבלי סנהדרין י"ב ב'. וכן בספרי בהעלותך סוף פי' ע', עמ' 67: רשב"י אומר חטאו ישא האיש ההוא להוציא את האשה. ומפרש בבבלי שם שבשני כתיב חטאו ישא האיש. איש אין, אשה לא, ואי מכרת הרי כבר נתמעטה אפילו בראשון, ובעל כרחינו אנו אומרים שמיעטו אותה בפסח שני אפילו מטפילה.

48. **אמרו לו מעשה ביוסף הכהן וכו'.**משנת חלה ספ"ד.

48-49. **שהעלה את בן בתו לעשות פסח שיני וכו'.**הנכון הוא בכי"ל: שהעלה את בני ביתו, וכן במשנת חלה הנ"ל: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן וכו'. ובני ביתו היא אשתו, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 23, ולהלן פ"י, שו' 8–9, ד"ה מצוה. ויוסף הכהן מתה אשתו בערב הפסח (זבחים ק' א') ונשא את אחותה (עיין בבלי מו"ק כ"ג א' ובתוספות שם ד"ה ואמר), ושניהם היו בבית הקברות בערב הפסח, כמפורש בבבלי שם, והביאה לירושלים לעשות פסח שני, כמו שפירש הרש"ס בחלה, פ"ו ע"א. ובירושלמי הנ"ל הוכיחו מכאן שפסחן של נשים רשות, ובשיני אין עושין אותן טפילה לאחרים, עיי"ש, ועיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 498. ועיין במשנת ר' יעקב להגר"י שור, י"ז ע"א.

49-50. **אמ' להם לא שיקבע הדבר חובה, אלא שאין האשה עושה פסח שני.**כלומר, ר"ש לא שנה במשנתו את המלים "שלא יקבע הדבר חובה". ועיין היטב בירושלמי הנ"ל.

50-51. **אילו דברים שבין פסח מצרים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בילקוט המכירי משלי כ"ז, י', ס"ח ע"א: תוספתא אלו דברים שבין וכו'. ובכי"ע: מה בין פסח מצרים וכו'. וכ"ה באו"ז ה' פסחים סי' רט"ז, ה"ב נ"ג ע"ד, בשם התוספתא, וכ"ה במשנתנו פ"ט מ"ה. והיא היא שאף "אילו" היא שאלה, כידוע.

51. **לפסח דורות.**בכי"ל מוסיף: פסח מצרים מקחו מבעשור ושחיטתו בארבעה עשר, ופסח דורות מקחו ושחיטתו בארבעה עשר. ועיין בשנו"ס גירסת ד. ובמשנתנו הנ"ל: מה בין פסח מצרים לפסח דורות. פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה וכו'. ובאו"ז הנ"ל: ולא תקשי לך אמאי לא קתני¹⁷ פסח מצרים מקחו מבעשור משא"כ בפסח דורות, משום דקולי פסח מצרים קתני, ולא חומרי (כלומר, מה שאין כן במשנתנו ששנתה חומרי פסח) וכו'. וכוונתו לעיקר ולרוב הדברים שהרי נשנו כאן להלן גם חומרות. ועיין בבלי צ"ו א' וברש"י שם ד"ה ופסח דורות וד"ה דכוותיה. ועיין בתוספות שם ד"ה למעוטי¹⁸ ובתוספ' הר"ש שם ד"ה ואלא. והר"מ השמיט את ההלכה שפסח דורות טעון ביקור, עיין בהר המריה סוף ה' קרבן פסח, ועיין פירוש הר"ח בסוגיין צ"ו א'. ועיין מ"ש במרכבת המשנה סוף ה' קרבן פסח¹⁹ (וכן כיון מדעתו בס' חזון איש) ומ"ש בס' מנחת סולת להגרד"צ זעהמאן, כ"ו ע"ג ד"ה ודע, ומסקנותיהן הפוכות אעפ"י שהלכו בכיוון אחד בערך. ומן המכילתא דרשב"י י"ב, ג', עמ' 9, ברור שהכוונה לפסח קטן, ולא לפסח השני שהקריבו במדבר. ועיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 27–28, ד"ה והנה. ובמכילתא בא פ"ג, סוף עמ' 10: בעשור לחדש הזה להוציא פסח דורות. שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו כל זמן. וכן בפ"ה שם, סוף עמ' 16: והיה לכם למשמרת להוציא פסח דורות. שפסח מצרים מקחו בעשור, ופסח דורות מקחו בכל זמן. ומפשוטה של לשון משמע שפסח דורות אין בו משמרת. ועיין בבלי צ"ו א' ומ"ש בישועות מלכו להגר"י מקוטנא פ"א מה' קרבן פסח ה"א. ובקרית ספר שי"ב (ניסן תרצ"ה), עמ' 59, ציינתי למאירי צ"ו א', 142 ע"ב, והוא כותב שם: וזה שביארנו שמקחו היה מבעשור אנו רגילים לפרש שלא להקדים ולא לאחר, ומ"מ במכילתא שנינו (עמ' 10 הנ"ל) אין לי אלא בעשור בי"ד מניין וכו', ומתוך כך פירשו גדולי קדמונינו מקחו מבעשור שלא להקדים, אבל לאחר רשאין עד י"ד וכו', ולפ"ז אין עניינו לביקור. בשנת תרצ"ז זכינו לאורו של ס' משפט כהן להגרא"י קוק, ובסי' קכ"ג שם (בתשובה מי"ב שבט תרצ"א) העיר על פירוש המאירי, עיי"ש. אבל מדברי התוספתא בכי"ל כאן משמע שפסח מצרים מבעשור דווקא, ולא אח"כ, וכן משמע מלשון המכילתא בפ"ה הנ"ל.

footnotes: ¹⁷ כלומר, בתוספתא, וחסרה לפניו בבא זו, כמו בכי"ע ובכי"ו. ¹⁸ ואף הם סוברים שפסח דורות טעון ביקור, עיי"ש צ"ה א' ד"ה מה. ¹⁹ והוא מחדש שם לפי פירושו שאף פסח שני צריך בקור. וכן מפורש במאירי צ"ו א' (142 ע"ב) שכתב: ופסח שני אף הוא כראשון לעניין ביקור. ובמשנה שם צ"ה א' (142 ע"א) כתב במפורש שהראשון צריך ביקור. אבל קרוב לוודאי בעיני שצ"ל במאירי: ופסח שני אין הוא כראשון לעניין ביקור.

**פסח מצרים אין חייבין עליו כרת וכו'.**שהרי לא נאמר בו כרת, ועדיין לא ניתנה התורה.

52. **פסח מצרים לא נהגו בו דקין ותבלולים אתנן ומחיר וכו'.**או"ז הנ"ל. ובירושלמי פ"ט ה"ד, ל"ו ע"ד: אית תניי תני דוקים ותבלולים פוסלין בו. אית תניי תני אין דוקים ותבלולים פוסלין בו. מאן דאמר דקים ותבלולים פוסלין בו ניחא. דכתיב שה תמים. מאן דאמר אין דקים ותבלולים פוסלין בו מה מקיים שה תמים, אפילו כקרבנות בני נח אינו,²⁰ לא כן אמ' ר' יסא וכו'. תמן יש מהן למזבח. ברם הכא אין מהן למזבח, כלומר, ולפיכך צריך למעט מחוסר אבר שהוא פסול אעפ"י שאין מהם למזבח. ולמי שאומר שאין מום פוסל בו אף אתנן אינו פוסל בו, עיין חולין כ"ג א'. ובמכילתא בא רפ"ד, עמ' 12: תמים להוציא בעל מום, וכן במכילתא דרשב"י, עמ' 11, עיי"ש. ועיין במשך חכמה, ל' ע"ג, ובמנחת סולת הנ"ל, כ"ו ע"ג. והברייתא להלן הי"ט, שו' 68, סוברת כמכילתא, עיין מ"ש שם ד"ה פסח מצרים. ולהלן שם בירושלמי: שלש מזבחות היו לאבותינו במצרים משקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני ארבעה, סף ומשקוף ושתי מזוזות. ועיין במכילתא בא פ"ו, עמ' 18, מכילתא דרשב"י, עמ' 26, ובבלי צ"ו א'.

footnotes: ²⁰ בתמיה, כלומר, וכי צריך למעט מחוסר אבר, וכי פסח מצרים היה גרוע מקרבנות בני נח?

53. **פסח מצרים נאמ' בו ולקח הוא ושכנו וכו'.**מכילתא דרשב"י י"ב, ד', עמ' 10. ועיין במכילתא דר' ישמעאל בא פט"ו, עמ' 56, שו' 6 ואילך.

54-55. **ר' שמעון או' אומ' אני אף בפסח דורות נאמ' כן וכו'.**וכ"ה ("ר' שמעון") גם בד, כי"ל, מכירי משלי, ס"ח ע"א, ומכילתא דרשב"י הנ"ל. ובכי"ע: ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ובאו"ז הנ"ל: ר' אלעזר אומר וכו'.

57. **פסח מצרים לא היה טעון דמים וחלבים לגבי מזבח וכו'.**עיין בבלי צ"ו א', ומ"ש לעיל, שו' 52, סד"ה פסח מצרים.

58. **פסח מצרים נאמר בו והגעתם וכו'.**בבא זו חסרה בכי"ו, אבל ישנה בד, כי"ל, כי"ע ואו"ז הנ"ל, אלא שבכי"ע חילוק זה בא אחרי החילוק הבא (של ואתם לא תצאו). ועיין במשנתנו פ"ט מ"ה ומ"ש לעיל, שו' 51, ד"ה לפסח.

59-60. **פסח מצרים נאמ' בו ואתם לא תצאו וכו'.**בבא זו ליתא באו"ז הנ"ל, וכנראה שנשמטה ע"י הדומות, שהרי היא ישנה גם בד, כי"ע וכי"ל. ואף שלהלן בסמוך שנינו: פסח מצרים מקום אכילה שם לינה, והיא היא ההלכה שלנו, התוספתא מונה כאן שתי חומרות, והיינו אם היה לו הפסח בביתו אינו יכול להוציאו מפתח ביתו ולאכול אותו בבית אחר, ואחרי שאכל אותו, אינו רשאי לצאת וללון במקום אחר.

62. **פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד.**עיין ר"מ פ"א מה' קרבן פסח ה"ג ובהר המריה שם אות ח'.

63. **אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר.**כלומר, בבית אחר, בירושלים.

64-65. **מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו וכו'.**או"ז הנ"ל. ובר"מ פ"ה מה' קרבן פסח ה"ה: וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו. ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים. וכ"ה בסמ"ג עשין רכ"ד, רכ"ט ע"א. ובהשגות שם: וכן טבילת אמהותיו. א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות. ואין כאן אלא ציון מקור לדברי הר"מ, כמ"ש במרכבת המשנה ח"ג במקומו. ועיין מ"ש רש"ח קוק בסיני כסלו-טבת תשי"א, עמ' רל"ז ואילך. ובמאירי צ"ו סע"א: והתבאר בברייתא שאף טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו, שהטבילה באמה לשפחות, כמילה בעבד. ובפירוש ר' מיוחס על התורה:²¹ והוא ששנו רבותי' אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותן (צ"ל: אותו) מלוכל בפסח. ובמכילתא דרשב"י, סוף עמ' 35: אז יאכל בו. זה רבו, שאם היו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו לאכול פסח. ועיין מה שתמה בשאגת אריה סי' נ"ג. ועיין מ"ש הגרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג ח"א, קצ"א ע"ג ואילך.

footnotes: ²¹ הצופה ההגרי חי"ג, תרפ"ט, עמ' 29.

65-66. **ר' ליעזר בן יעקב אומ' אומ' אני בפסח מצרים הכתוב מדבר.**אבל בפסח דורות אין הם מעכבים אותו מלוכל בפסח. ועיין במכילתא בא פט"ו, עמ' 53, ועמ' 55, ומצאנו שם תנאים הסוברים שאף פסח מצרים אין עבדים מעכבים את רבם מלאכול בפסח, והכוונה בכתוב היא שהם בעצמם לא יאכלו. ועיין תוספות יבמות ע' סע"ב ד"ה אי.

67. **פסח מצרים בשלש כתים ופסח דורות כיוצא בו.**עיין מכילתא פ"ה, עמ' 17. ועיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 60, ד"ה ובירושלמי.

67-68. **פסח מצרים נאמ' בו שה תמים זכר וכו'.**בספרי זוטא בהעלותך, עמ' 258: וככל משפטיו. ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים. ומה לימד בפסח מצרים, אמ' שה תמים זכר בן שנה, אף של דורות כן. מה לימד בפסח מצרים, אמ' מן הכבשים ומן העזים תקחו, אף של דורות כן, כללו של דבר כל שלימד בפסח מצרים לימד בפסח דורות. ואף פשוטה של התוספתא היא שבפסח מצרים שה תמים דווקא, ומומים פוסלים בו, וחולק על הברייתא לעיל, שו' 52, עיין מש"ש ד"ה פסח מצרים. ולפנינו כאן מקור אחר, והמקור הראשון הסתיים בהי"ח: אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות וכו', וכאן הסיגנון הוא אחר.

69. **פסח מצרים נאמ' בו ולא תותירו ממנו עד בקר. פסח דורות כיוצא בו.**עיין רש"י ראח ט"ז, ד', ומ"ש ר"א מזרחי שם. ועיין אור חדש כאן ע"א רע"ב.

70. **פסח מצרים נוהג כל שבעה, פסח דורות כיוצא בו.**וכ"ה בכי"ע. אבל בד ובכי"ל חסרה בבא זו. ועיין רש"י כ"ח ב' ד"ה לא יאכל שכתב שר' יהודה לית ליה דר' יוסי הגלילי להלן, עיין בבבלי שם ובירושלמי פ"ב ה"ב, כ"ח סע"ד. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"א, עמ' רכ"ב ואילך. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

70-71. **ר' יוסה הגלילי אומ' אומ' אני שלא נאסר חמץ במצרים אלא יום אחד וכו'.**וכע"ז בבבלי הנ"ל ובפירקין צ"ו ב'. ובמשנתנו פ"ט מ"ה: מה בין פסח מצרים לפסח דורות וכו' ופסח דורות נוהג כל שבעה. ובירושלמי שם ה"ה, ל"ז ע"א: אמר ר' יוסה אף ר' יוסה הגלילי דכוותהון (דכוותיה?) דתני ר' יוסי הגלילי אומ' אומ' אני שלא היה פסח מצרים אלא יום א' בלבד, שנאמר ולא יאכל חמץ היום, וכ"ה בירושלמי פ"ב הנ"ל. ומן הלשון "דכוותהון" משמע שיש חולקים עליו.

72. **פסח מצרים טעון שיר ופסח דורות טעון שיר.**עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 67, ד"ה הלוים וד"ה ובירושלמי ואילך, עיי"ש. ועיין מ"ש על ברייתא זו רמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' 163.