Tosefta Kifshutah on Pesachim Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **פסח שנתערב בחולין יקדיש חולין לשם פסח וכו'.**כלומר, ימכור את החולין לצריכי פסח, ויקדישו אותו לשם פסח, עיין במשנת זבחים פ"ח סמ"א ובתוספתא שם פ"ח ה"ב.
1-2. **והרי הן כשני זבחים שנתערבו.**כלומר, כשני פסחים שנתערבו. וכן מפורש בכי"ע. ובשני זבחים שנתערבו יקרב כל אחד לשם בעליו בכל מקום שהוא (כמשנת זבחים פ"ח מ"ב), מה שאין כן פסח שהוא לאכילת מנוייו, וכל אחד צריך לאכול מפסחו דווקא, ולפיכך מפרש להלן כיצד יעשה.
- **שנים שנתערבו פסחיהן זה מושך לו אחד וכו'.**משנתנו ספ"ט. ויסוד ההלכה היא שאי אפשר להניח את הפסח כמות שהוא, ואין אחד נמנה על שני פסחים, ולפיכך אינו יכול לימשך את ידו מפסחו כל זמן שלא המנה עוד אחד עליו, ואינו יכול להמנות על הפסח השני כל זמן שלא משך את ידו מן הפסח הראשון.
3-4. **זה בא אצל זה וזה בא אצל זה וכו'.**כלומר, שני הבעלים הראשונים אומרים אחד לשני וכו'. ואמרו בירושלמי ובבבלי בסוף פירקין שמשנתנו כר' יהודה הסובר שאין שוחטין פסח על היחיד לכתחילה¹ וממילא היה בדעתו מתחילה להמנות עליו עוד אחד, ואפילו הפרישו סתם, המנוי השני הוא מנויו מתחילה (עיין ירושלמי פ"ח ה"ד, ל"ו ע"א), והוא עיקר ואינו טפל. ונמצא כשהבעלים הראשונים מושכים את ידיהם מן הפסח, עדיין נשאר הפסח בבעלים של עיקר. וזהו דווקא בשני פסחים של יחידים, או בשני פסחים של שנים שנים, או בשלשה פסחים של שלשה שלשה מנויים, כמבואר במשנתנו הנ"ל. אבל בשלשה פסחים של שנים שנים אינו יכול לעשות כן ולהמנות עוד אחד מן השוק על כל פסח, מפני שיתכן שפסח אחד ישאר רק על שם השלישי מן השוק, שהוא טפל ואינו מעיקר חבורה הראשונה, ואינו כדין לדעת ר' יהודה לעיל פ"ז, שו' 31. ועיין להלן, שו' 10 ואילך. אבל לדעת ר' יוסי (לעיל פ"ז הנ"ל) אפילו בשלשה פסחים של שנים שנים שנתערבו יכול להמנות אחד מן השוק על כל פסח, כדי שיהיו שלשה של שלשה, ולא איכפת לנו אם הפסח ישאר על שם הטפל, ומכיוון שמפורש להלן שאינו יכול לעשות כן (וכן אפשר לדייק ממשנתנו, כירושלמי ובבלי ספ"ט), הרי מוכח שמשנתנו והברייתא כאן אינה כר' יוסי, אלא כר' יהודה, עיין מ"ש להלן.
footnotes: ¹ עיין מכילתא דרשב"י, ריש עמ' 10, ירושלמי פ"ח ה"ז, ל"ו ע"א, ר"מ פ"ב מה' קרבן פסח ה"ב. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"א, עמ' 185 ואילך.
5-6. **שתים של שלשה שלשה שלש של ארבעה ארבעה וכו'.**במשנתנו ספ"ט נתבאר שאם היו שלש חבורות של שלשה שלשה אנשים וכו' (כלומר, שמתחילה נמנו עליהם שלשה) שנתערבו פסחיהם, באים שלשה אנשים, אחד אחד מכל חבורה, ומושכים להם פסח אחד, ונמצא שבוודאי יש כאן בעל הפסח, וכל אחד אומר אם הפסח אינו שלי הרי אני מושך את ידי מפסחי, ואם הפסח שלי, הריני ממנה את שנים האחרים שמשכו את ידיהם מפסחם על פסח זה. ואח"כ באים עוד שלשה, אחד אחד מכל חבורה ומושכים את הפסח השני ואומרים כנ"ל, וכן עושים בפסח שלישי. והוא הדין אם היו ארבע חבורות של ארבעה, או חמש של חמשה חמשה עושים כסדר הזה. והברייתא שלנו מוסיפה את ההלכה בהיו מספר האנשים בכל חבורה יותר ממספר הפסחים, ומפרשת כיצד נוהגים.
8-9. **ממנין להם אחד מכל חבורה וחבורה ומחבורה אחרונה שנים וכו'.**כלומר, אם היו שלש חבורות של ארבעה ארבעה, באים אחד אחד מחבורה ראשונה ושניה, ושנים מהחבורה השלישית, ונמצא שבוודאי יש כאן לכל הפחות אחד מבעלי הפסח, ואח"כ באים אחד אחד מן החבורה הראשונה והשלישית ושנים מן החבורה השניה, ואח"כ באים אחד אחד מן החבורה השניה והשלישית ושנים מן החבורה הראשונה, ונמצא שוב שלש חבורות של ארבעה ארבעה, ולכל אחת מהם יש בוודאי חלק בפסח, ונוהגים כסדר הנ"ל.
10-11. **שלש של שנים שנים ארבע של שלשה שלשה וכו'.**כלומר, כיצד נוהגים אם היה מספר האנשים בכל חבורה פחות ממספר החבורות והפסחים, כגון שהיו ארבע חבורות שנמנו על ארבעה פסחים, ובכל חבורה שלשה אנשים, הרי אי אפשר שיבא אחד אחד מכל חבורה וימשוך לו פסח, שהרי יש כאן ארבעה פסחים, ואין כאן אלא שלשה בני אדם, ואינם יכולים באופן כזה אלא למשוך שלשה פסחים, ועדיין נשאר פסח אחד פנוי.
- **נמשכין להן אחד מכל חבורה וחבורה ומפרישין פסח אחד וכו'.**כלומר, נוהגין כמו שכתבו לעיל, שאם היו ארבע חבורות של שלשה שלשה, מושכים פסח אחד, ובאים אחד אחד מכל חבורה, והיינו ארבעה אנשים לפסח אחד, והרי יש כאן בוודאי בעלים של הפסח, וכל אחד אומר אם אין הפסח שלי ידי משוכות משלי, ואם הפסח שלי הריני ממנה את המושכים על פסח זה, וכן נוהגים בפסח השני והשלישי. והפסח הרביעי נעשה מותר הפסח וקרב שלמים.
14-15. **נמצאו אוחזין את הטפילה ומניחין את העיקר.**כלומר, עכשיו שנמצא שיש כאן שלשה פסחים של ארבעה ארבעה, הרי הרביעי שבכל חבורה וחבורה הניח את עיקר הפסח שנמנה עליו מתחילה ונעשה טפל. ומתוך הברייתא ברור שאין עושים כאן כמו ברישא, שכל חבורה תמנה לה אחד מן השוק על פסחה בכל מקום שהוא, ונמצא שיש כאן ארבע חבורות של ארבעה ארבעה, ובאים אחד אחד מכל חבורה אצל כל פסח ופסח, וכולם קרבים כדין משנתנו, וכמו שכתבנו לעיל. ואין נוהגין כן, משום שאם ימנו אחד מן השוק בכל חבורה, ויבואו אחד אחד מכל חבורה וימשכו פסח אחד, הרי יתכן שהפסח הוא של האורח, והוא ממנה את אחרים, ונמצאו הפסחים אוחזין את הטפילה ומניחין את העיקר, את הללו שמשכו את ידיהם ממנו, והוא שלא כדין לדעת ר' יהודה לעיל פ"ז ה"ז, וכלשונו במכילתא בא פ"ג, עמ' 11: ר' יהודה אומר בלבד שיהא שם אחד מחבורה הראשונה, שלא לעשות עיקר טפלה וטפלה עיקר. אבל ברישא שלא היה שם אלא יחיד, הרי מתחילה הפריש את הפסח על מנת להמנות עליו עוד אחד, והאורח דינו כאילו נמנה עליו מתחילה, וכדברי ר' יוחנן בבבלי צ"ו א'. ומוטב שהמנוי יניח את העיקר ויעשה טפל, מאשר שהפסח יאחוז מתחילה את הטפל. וכן דייקו בירושלמי ספ"ט (ממשנתנו שם ששנתה: וכן חמש חבורות של חמשה חמשה וכו'): "הא של ארבעה (עשר) [ארבעה] לא", כלומר, אם היו חמש חבורות של ארבעה ארבעה אנשים אין תקנה שיקרבו כל הפסחים,² "לא כן אמ' ר' יוחנן דר' יודה היא", כלומר שהוא סובר שאין עושין את העיקר טפילה, אבל לר' יוסי (לעיל פ"ז ה"ז), אף בכגון דא כל הפסחים קרבים, וכל חבורה ממנה לה אחד מן השוק, עיי"ש הפירוש בפ"מ. וכן השיטה גם בבבלי צ"ט א', עיי"ש.
footnotes: ² עיין בבלי צ"ט א' ובר"ח שם. ובחנם תקנו שם את הגירסא.
15-16. **אמ' להן ואמרו לו אוכלין מן הראשון וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"ט, ואמרו שם: חבורה שאבד פסחה ואמרה לאחד צא ובקש ושחוט עלינו וכו', אמר להן אם אחרתי צאו ושחטו עלי וכו', אמר להן ואמרו לו (כנ"ל) אוכלין כולן מן הראשון, ואם אין ידוע איזה נשחט ראשון שניהן יוצאין לבית השריפה. לא אמר להן ולא אמרו לו אינן אחראין זה לזה. ולא הוסיפה כאן התוספתא אלא את הטעם מן הכתוב.
16-18. **מיכן יפה שתיקה לחכמים וקל וחומר לטפשים. וכן הוא או' גם אויל מחריש חכם ייחשב, ואין צריך לומ' חכם מחריש, אטם שפתיו נבון.**וכע"ז בד ובערוך ערך מל ח' (עה"ש, קמ"ג ע"א) בשם התוספתא. ובכי"ע חסרות המלים "חכם מחריש". ובירושלמי פ"ט ה"ח, ל"ז ע"א: תני בר קפרא יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים וכו' ואין צורך לומר חכם מחריש. ובירושלמי שבעין יעקב גורס: תני ר' חייא יפה שתיקה וכו', וכ"ה בדרך ארץ זוטא ספ"ז (הוצ' היגר, עמ' 124) ובמס' דרך ארץ זעירא ספ"ג (מס' זעירות, הוצאת הנ"ל, עמ' 90). והכוונה איפוא לתוספתא כאן. [תיקונים והוספות: נשמט הציון לאבות דר״ן ספכ״ב, ל״ח ע״א.] ובבבלי צ"ט רע"א: מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים, שנאמר אויל מחריש חכם יחשב. ואינו נזכר שם חכם מחריש. ור"י נחמיאש בפירושו למשלי ספי"ז, עמ' 95, העתיק בשם הבבלי כגירסת הבבלי, וסיים: ובתוספתא דפסחים פכ"ו (צ"ל: פ"ט). ועיין בכותב לעין יעקב בירושלמי וביפה מראה שם ובנחלת יעקב לדרך ארץ זוטא הנ"ל שנדחקו מאד בפירוש המאמר, שראו בו סתירה מיניה וביה, שמתחילה אמרו "וקל וחמר לטפשים", ואח"כ אמרו "ואין צריך לומר חכם מחריש". והפירוש הנכון הוא אצל ר' אברהם גבישון בעומר השכחה על משלי ספי"ז שכתב: וחז"ל בהלכות דרך ארץ עשו ק"ו בזה, ומה אם אויל לכשישתוק חכם יחשב, כל שכן האיש שהוא מוחזק כחכם, וישתוק שיחשבו לו אותה השתיקה לחכמה רמה. כלומר, הברייתא מפרשת את הכתוב: וגם אויל מחריש חכם יחשב, ואין צריך לומר כשנבון אוטם שפתיו, וכגירסת כי"ע, אבל בוודאי שיפה שתיקה לטפשים שלא ידברו דברים שאין בהם צורך (כשליח הנ"ל שאמר להם "שחטו עלי"), יותר מלחכמים, שאינם מדברים דברים בטלים ומיותרים. ועיין בהגהות יפה עינים כאן צ"ט א', ובפירוש ר' יונה בר"ג לתוספתא ברי"ף הוצ' ראם.
- **נתערבו בעולה ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי יפה שבהן פסח וכו'.**כלומר, אם נתערבו בעולה, ועכשיו אין אחד מהם ראוי להקרבה, שהרי אינן שוים לא במתן דמים ולא באכילה, ירעו וכו'. ובמשנתנו פ"ט מ"ח: הפסח שנתערב בזבחים כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו. ובפיה"מ להר"מ שם: אם נתערב לו פסח בשתי עולות, מניח שלשת הכבשים עד שיפסלו וכו'. וברש"י: בדמי היפה שבהן עולה, דשמא היפה עולה היה וכו', ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם פסח נסתאבו וכו', ואותו מותר שהוא צריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה שבהן יפסיד משלו. וכעין הברייתא שלפנינו גם במשנת זבחים פ"ח מ"ב ובתוספתא שם פ"ח ה"ג. ובכולם הגירסא "ימכרו", ועיין גם לעיל בתוספתא שם, ולהלן שם תמורה פ"ג הי"ג. וברש"י זבחים ע"א ב' כתב: ול"נ דלא גרסינן וימכרו, אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה וכו'. כלומר, הבעלים יכולים לפדות אותם בעצמם, ואין צורך במכירה. ולא עוד אלא שאם הבעלים מוכרים אותם הרי קדושת הקרבן חלה על הדמים, ועדיין הוא בספק אילו הם דמי פסח ואילו הם דמי עולה, ואף הדמים אין משנים אותם מקדושה לקדושה, ולפיכך צריכים הבעלים להביא מעות חולין מביתו, ולומר בכל מקום שיש כאן מעות עולה יתחללו על המעות הללו, וכן במעות פסח, והמעות שקיבל מן הלוקח יוצאים לחולין. אבל אם הבעלים בעצמם פודים את הקדשים אין צורך בחילול מעות על מעות אלא הבעלים אומרים הפסח שנסתאב בכל מקום שהוא מחולל על המעות הללו, וכן בעולה. וקשה לשבש את כל הנוסחאות ולמחוק "ימכרו". ועיין בח"ד זבחים פ"ח ה"א, אבל גם הר"מ בפ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"ו הזכיר "וימכרו", אעפ"י שבשאר מקומות שם, וכן בפ"ד מה' קרבן פסח ה"ח, לא הזכיר וימכרו. ונראה שהמקורות נקטו "וימכרו" מפני שמחיר הפדיון תלוי בהיתר המכירה, וכמשנת בכורות רפ"ה, עיין ר"מ ספ"א מה' איסורי מזבח. ובהעמדה ובהערכה אומדים אותם כאילו נמכרין באטליס. ואפשר ג"כ שאין מדברים אלא בהווה, והבעלים שצריכים להביא את שניהם מן היפה שבהם רוצים להפטר לכל הפחות מן החומש, ולפיכך מוכרים אותם לאחרים.
20-21. **כבר קרב פסחו יביא בדמיו פסח אחר. כבר קרבו עולתו וכו'.**כלומר, אפילו כבר הקריב את הפסח בזמנו לפני שנסתאבו, ואפילו כבר נפטר מנדרו ע"י שהקריב עולה אחרת לפני שנסתאבו, הדמים שפודה בהם אחרי שנסתאבו, חלה עליהם קדושת הקרבן. ועיין בתוספתא זבחים פ"ח ה"ג, ובר"מ פ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"ז.
- **נתערבו בתודה ירעו וכו'.**כלומר, שהרי פסח ותודה אינם שוים לא במתן דמים ולא בזמן אכילתן, ותודה טעונה לחם וכו'. ולפיכך אי אפשר להקריב אותן. ועיין להלן זבחים פ"ח ה"ח.
23-24. **קרבה תודתו יביא בדמיה תודה אחרת.**עיין בתוספתא זבחים הנ"ל ובר"מ פ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"י ובהשגות ובכ"מ שם.
- **נתערבו בחטאות וכו'.**פירש בח"ד שנתערבו בחטאות ציבור שהן זכרים. אבל בחטאת יחיד (חוץ משעיר נשיא שאינו שכיח) הרי אינו יכול להתערב שהפסח הוא זכר, והחטאת היא נקבה. ועיין להלן.
- **קרבה חטאתו יביא בדמיה חטאת אחרת.**בזבחים פ"ח סה"ד: כבר קרבה חטאתו שניהם ימותו. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"ח, ועיי"ש בלחם משנה ובהר המריה אות י"ח. ובתוספתא שלפנינו הרי מדברים בנתערבה בחטאת ציבור (עיין מ"ש לעיל) שאינה מתה (תמורה פ"ב מ"ב), אלא רועה עד שתסתאב ודמיה נופלין לנדבה,³ כלומר, דינה כמותר חטאת (שקלים פ"ב מ"ה), וכשם שברישא "קרב פסחו יביא בדמיו פסח אחר" פירושו מותר הפסח, שלמים הבאים מחמת פסח, אף "חטאת אחרת" כאן פירושה "מותר חטאת", כלומר, קיץ המזבח. ועיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה קרב אשמו.
footnotes: ³ עיין להלן יומא פ"ג, שו' 39–40, ומש"ש.
**נתערבו באשם וכו'.**בזבחים ע"ה ב': פסח ואשם נמי לא מערב, האי בן שנה והאי בן שתי שנים. איכא אשם נזיר ואשם מצורע (שהם בני שנה). ואיבעית אימא איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים, ואיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה, ועיין רש"י במשנתנו כאן צ"ה א'.
- **קרב אשמו יביא בדמיו אשם אחר.**בתוספתא זבחים פ"ה ה"ה: אשם שנתערב באחד מכל הזבחים וכו', כבר קרב אשמו שניהן יפלו לנדבה. וכן בר"מ פ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"ט. ואף כאן "אשם אחר" פירושו "מותר האשם", דומיא ד"פסח אחר" וד"חטאת אחרת" שלעיל, שפירושם מותר הפסח ומותר החטאת, כל אחד כדינו. ומותר האשם אף הוא לקיץ המזבח, עיין תמורה פ"ג סמ"ג ומ"ד ובתיו"ט שם מ"ג ושקלים פ"ב מ"ה, ותו"כ ויקרא נדבה פרש' ה' ה"ד, ז' ע"ד, ובתוספות העזרה שם, ל"א ע"ג ד"ה וחכ"א. ואין בין התוספתא כאן לתוספתא בזבחים הנ"ל אלא שינוי בסיגנון, אגב "פסח אחר" ו"חטאת אחרת" שנשנו לעיל. ועיין בתכ"מ.
- **בשלמים שניהן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן וכו'.**כבר העירו האחרונים על דברי הר"מ בפ"ד מה' קרבן פסח ה"ח שפסק: פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים. כלומר, אין צורך שירעו עד שיסתאבו אלא הפסח נעשה מותר הפסח ומותר הפסח שנתערב בשלמים יקרבו כולם שלמים, שלא כתוספתא שלנו והברייתא שבאה אח"כ. ועיין בשער המלך פ"ו מה' מעשה הקרבנות הי"ח ופ"ג מה' פסח ה"ט (וציין לו הגר"ב רנשבורג בבבלי פ"ט א') ומה שהאריך בהר המריה במקומו אות ל"ב, ובצל"ח כאן ע' ב', פ"ט א', ובקרן אורח זבחים ט' א', ובשיח יצחק יומא כ"ט ב' ובתוספות העזרה לתו"כ ויקרא, ע"א ע"ב. ולפי התוספתא כאן רועים מפני שאי אפשר להקריבן, שהרי ממעט בזמן אכילת השלמים, ועיין מ"ש באו"ש פ"ד מה' ק"פ ה"ח הנ"ל. ועיין מ"ש להלן.
31-32. **שלמים שנתערבו בשלמים הבאין מחמת הפסח ירעו עד שיסתאבו וכו'.**כל הברייתא כפולה להלן זבחים פ"ח ה"י.
- **ויאכלו ליום ולילה עד חצות.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן זבחים הנ"ל. וברש"י פ"ט א': מותר הפסח שהוא קרב שלמים, והוא כפסח שנאכל ליום ולילה. והכי תניא בתוספתא דזבחים (צ"ל: דפסחים, כמו שתיקנו בגליון) בפ' הפסח שנתערב. ולא היתה לרש"י שום גירסא אחרת בתוספתא אלא שקיצר, כדי להביא ראייה ללשון הבבלי שם. ועיין בפירוש הר"ש סיריליאו למע"ש, מ"ה ע"א, וכנראה שהעתיק ע"פ רש"י הנ"ל. ועיין מ"ש להלן.
34-35. **בן עזאי אומ' שלמים הבאין מחמת הפסח הרי הן כפסח לכל דבר אלא שהן נאכלין ליום ולילה.**וכ"ה בד, בכי"ל ולהלן זבחים הנ"ל, ובכי"ע כאן בט"ס: שאין נאכלין וכו'. ולכאורה דברי בן עזאי אינם מובנים, מה הוסיף על דברי הת"ק? והרי אף לת"ק שלמים הבאים מחמת הפסח אין נאכלין אלא בלילה, ולפיכך רועים אם נתערבו בשלמים. ובתו"כ ויקרא, נדבה, פרק י"ח ה"ד, י"ד ע"ד, הוצ' רמא"ש, עמ' 143: לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאין מחמת הפסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אבל אין נאכלין אלא ליום ולילה, כתחילת הקדשן. בן עזאי אומר אין נאכלין אלא בלילה ואין נאכלין אלא צלי. ובתוספתא לא נתבאר בדברי הת"ק אם הוא סובר ששלמים הבאים מחמת הפסח דינם כשלמים לכל דבר (חוץ מזמן אכילתם), ומ"מ אם נתערבו בשלמים גמורים ירעו כולם עד שיסתאבו, מפני שאם יקריב כולם נמצא ממעט באכילת השלמים, או שהוא סובר שדינם כפסח ואין טעונים לא סמיכה ולא חזה ושוק ואין בהם אלא מתנה אחת על גבי המזבח, ולפיכך רועים עד שיסתאבו, ואין להקריב את כולם, שהרי שינה במתן דמם, כפסח שנתערב באשם. וקשה להשלים בין גירסת התוספתא ובין הגירסא בתו"כ הנ"ל. ובהר המריה על הר"מ פ"ד מה' קרבן פסח ה"ח רצה לפרש כדברי בן עזאי כאן שהכוונה שהן כפסח, אלא שנאכלין גם ביום, ולאו דווקא בלילה, והת"ק סבר שהן כשלמים אלא שאין נאכלין לשני ימים. אבל הוא בעצמו העיר שם על התו"כ שמוכח משם שלבן עזאי אינו נאכל אלא בלילה. ועיין בח"ד בזבחים פ"ח הנ"ל. ועיין מ"ש באו"ש פ"ד מה' ק"פ ה"ח. וכנראה שהמלים "אלא שהן נאכלין ליום ולילה" הוא פירוש מוטעה שבא מן הגליון, ובן עזאי סובר ששלמים הבאים מחמת הפסח הם כפסח לכל דבר, ואף לאכילת צלי בלילה דווקא, וכדבריו בתו"כ הנ"ל. והת"ק סובר שהם כשלמים לכל דבר, אלא מכיון שתחילת הקדשן היתה לקדושה חמורה,⁴ כלומר להאכל ליום ולילה, דינם כשלמי נזיר הבאים נדבה שלא פקע מהם כח האב,⁵ ונשארה עליהם הקדושה להאכל ליום ולילה,⁶ אבל חלה עליהם קדושת שלמים לעניין מתן דמים, סמיכה וכו'. אבל בוודאי שמותרים הם באכילה אף ביום, כדין שלמי תודה ושלמי ציבור, שאין לילה באכילת פסח אלא תנאי בפסח דווקא דוגמת אכילת צלי וכו'. ובן עזאי שמחייב באכילת צלי הרי בוודאי מחייב לאוכלו בלילה דווקא. ועיין בס' הר המריה הנ"ל, ובתוספות העזרה ויקרא, ע"ב ע"א, ד"ה בן עזאי. ועיין בס' ישועות יעקב או"ח סי' תע"ז. ובס' זכר יצחק להגר"י מפוניביז' סי' מ"ג כתב דכ"ע (כלומר, אף בן עזאי, עיי"ש) סוברים שמותר הפסח נאכל אף ביום, והא דפסח אינו נאכל ביום, הוא לא משום דבעי לילה, אלא משום שהוא צריך להאכל בליל ט"ו דווקא שהוא זמן האכילה, וא"כ במותר הפסח לא שייך כלל להאכל רק בלילה. ודבריו צ"ע שהרי הוא בעצמו לעיל שם רמז למחלוקת החכמים ובן עזאי שבתו"כ הנ"ל, ושם הרי מפורש שלבן עזאי אינו נאכל אלא בלילה. וכולם תופסים בפשיטות שלא כדברי הגאון בעל אור חדש פ"ח ב'. על כל פנים לשיטת החכמים הסוברים ששלמים הבאים מחמת הפסח דינם כשלמים, אעפ"י שאין נאכלין אלא ליום ולילה, נאכלים גם ביום, כברייתא בתו"כ צו רפי"ב, ל"ה ע"ג, ומקבילות בבבלי. ואף שרש"י (כאן צ"ו ב' ד"ה לכל מצות בשם וזו שמעתי) ועוד פירשו "שלמים הבאים מחמת פסח" חגיגת י"ד, הרי כבר השיגו בתוספות צ"ו ב' ד"ה ושלמים ולעיל ע"א ב' ד"ה לימד, ר"ה ה' א' ד"ה שלמי, וזבחים ט' א' ד"ה ושלמים, על פירש"י. ועיין מ"ש לעיל פ"ה סה"ג, שו' 18, ד"ה ר' שמעון בן לעזר, בשם המאירי. ובברייתא בבבלי צ"ו ב' לא נזכר זמן אכילת שלמים הבאים מחמת הפסח, אלא אמרו שדינם כשלמים לכל מצות שלמים, ואף לעניין מתן דמים (עיין תוספתא זבחים פ"ו הי"ב ובח"ד שם) דינם כשלמים. ושיטת הבבלי פ"ט א' היא כדברי הת"ק שבתו"כ נדבה סוף פרק י"ח הנ"ל, שהוא כנראה אף הת"ק שלנו בתוספתא כאן, ולפיכך מצריך רעייה אם נתערבו בשלמים.
footnotes: ⁴ עיין תוספתא פרה פ"ג ה"ו, וכגירסת כי"ו והר"ש, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 217. ⁵ עיין נזיר פ"ד מ"ד ומ"ו ובבלי שם כ"ד ב' ובקרן אורה שם כ"ד א' ד"ה ולעניין. ⁶ והר"י אלפאנדרי במוצל מאש (בס' רב יוסף לר"י קצבי) סי' י"ז תפס כדבר פשוט ששלמים הבאים מחמת תודה (מנחות מ"ו א') נאכלים לשני ימים ולילה אחד, והסכים לו גם הגאון בעל מרכבת המשנה בח"ג פ"ב מה' חגיגה הי"ג, והביא בשם שיטה כ"י שכתבו שהבשר נאכל לשם שלמים. ועיין גם מש"ש בפי"ז מה' פסולי המוקדשין ה"כ. ועיין מ"ש הרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג ח"א, רנ"ט ע"ד, אלא שלא ראה את דברי בעל מרכבת המשנה הנ"ל ומה שמביא בשם שיטה כ"י. ולפי הסברא משמע ששלמים הבאים מחמת תודה אין משנים אותם מתחילת הקדשם, דומיא דפסח. ועיין מנחות שם מ"ז ב'. וצ"ע.
35-36. **נתערבו בבכור שניהן ירעו ויסתאבו ויאכלו כבכור. ר' שמעון אומ' זה ישחט וכו'.**וכ"ה להלן זבחים פ"ח הי"ב. ופירושו, שאם נתערבו בבכור, הרי אין כאן פדיון, שבכור אינו נפדה. ובמשנתנו פ"ט מ"ח: נתערב בבכורות. ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. וטעמו שהרי מתן דם הפסח ודם הבכור שוה, ואין טעונין חזה ושוק, ולא תנופה ולא סמיכה ולא נסכים. וכן סובר ר' שמעון (במשנת זבחים פ"ח מ"ג) באשם שנתערב בשלמים שכולם קרבים, ויאכלו כחמור שבהם, דהיינו רק ליום ולילה. וחכמים סוברים שם שאין מביאים קדשים לבית הפסול (שהרי ממעט בזמן אכילת שלמים), אלא ירעו עד שיסתאבו. והתוספתא מביאה כאן את דעת החכמים, ומפרשת ששניהם ירעו עד שיסתאבו, ושניהם נאכלים כבכור, כלומר, שאינם נמכרים בליטרא ולא באטליס אחרי שהוממו, כמו שמפרש ר' יוסי בזבחים ע"ה ב'. ואשר לפסח מפרש רבא בבבלי כאן צ"ח ב' שמביא בהמה שמנה כיפה שבתערובת ומחלל עליה את הפסח בכל מקום שהוא בתערובת ומקריבה שלמים כמותר הפסח.⁷
footnotes: ⁷ וכ"ה בפיה"מ להר"מ למשנתנו ובחיבורו פ"ד מה' קרבן פסח ה"ח. וברש"י צ"ח ב' ד"ה ביפה שבהן: ונימא כל היכא דאיתיה לפסח תיחול קדושתיה אהנך מעות, ומייתי בהנך מעות שלמים וכו'. ובהגהות הרש"ש שם תמה למה נקט רש"י "מעות". ועיין בצפנת פענח פ"ז מה ערכין ה"ב ד"ה והחומש.
- **יאכלו כפסח וכמנוייו של פסח.**כלומר, צלי ובלילה, והבעלים ממנים עליו כהנים גרידא, ומוציאים את המוח מן העצמות ע"י גומרתא, עיין בתוספות בכורים.
37-38. **נתערבו במעשר שניהן ירעו ויסתאבו ויאכלו כמעשר.**וכ"ה להלן זבחים פ"ח הי"ב⁸ ובר"מ פ"ו מה' פסולי המוקדשין הי"ג. ואעפ"י שמעשר נאכל לכל אדם, ובקל יוכל למצוא עוד מנויין שיאכלו את שניהם עד חצות ולא יבואו לידי נותר, מ"מ אף כאן אסור למעט בזמן אכילת המעשר, וירעו עד שיסתאבו, ושניהם יאכלו בקדושת מעשר, ולא ימכרו כלל, עיין במשנת מע"ש פ"א מ"ב, ובירושלמי שם ה"ב, נ"ב ע"ג, ובבלי בכורות ל"א ב'.
footnotes: ⁸ אלא ששם בטעות: וימכרו, וצ"ל: ויאכלו, כלפנינו כאן, כמו שהגיה בח"ד שם, שהרי מעשר אינו נמכר.
- **בכור ומעשר שנתערבו זה בזה שניהם ירעו עד שיסתאבו.**ואעפ"י שמתן דמן וזמן אכילתם שוה, מ"מ ממעט באוכליהם, שהרי המעשר נאכל לכל אדם, ובכור אינו נאכל אלא לכהנים, וממעט באוכלי המעשר, עיין בירושלמי מע"ש פ"ג ה"ב, נ"ד ע"א, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 571. ועיין רש"י בכורות ס"א רע"א ד"ה אין מביאין. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' פסולי המוקדשין סהי"ג.
- **וכן היה ר' שמעון אומ' באשם ושלמים שנתערבו וכו'.**זבחים פ"ח מ"ג. ועיין מה שהאריך בתוספות בכורים.
43-44. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.
44-45. **בזמן שנתערבו חיין, אבל בזמן שנתערבו שחוטין יאכלו כחמור שבהן.**משנת זבחים הנ"ל, ופירשו בגמרא שם (ע"ו א'): חתיכה שבחתיכות, כיוון דלית ליה תקנתא אוכל כחמור שבהן.
45-46. **נתערבו בפסולי המוקדשין, או בחולין שנשחטו בעזרה, תעבר צורתן וכו'.**להלן זבחים פ"ח הי"ד, ר"מ פ"ו מה' פסולי המוקדשין הי"ט, ועיי"ש בכ"מ. ועיין במשנת זבחים פ"ח מ"ה. ועיין מ"ש על עיבור צורה לעיל רפ"ד, שו' 2, ד"ה תעבר.
46-47. **המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו וכו'.**ירושלמי פ"ט ה"ה, ל"ז ע"ב, בבלי יומא ס"ב א', ס"ד א'. ובתוספות צ"ו ב' ד"ה קודם: ובתוספתא פליגי ר' יוסי ורבנן איזה מהן יקריב לכתחילה, ומייתי לה בפ' שני שעירי.
- **ולא הספיק להקריבו עד שנמצא הראשון וכו'.**וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ואחר כך נמצא הראשון, ומלשון התוספתא והירושלמי "ולא הספיק להקריבו עד שנמצא" וכו' משמע שנמצא אחר חצות, ואף בכגון דא אין הראשון נדחה, אע"פ שבזמן הקרבת הפסח היה אבוד, וכן אם הקריב את השני אין הראשון קרב שלמים אלא ירעה, כמפורש בסיפא. ועיין ריטב"א ביומא שם ס"ב א'. ועיין בבלי כאן צ"ו ב', צ"ז ב', ובירושלמי הנ"ל. ועיין להלן, שו' 62 ואילך, ועיין מ"ש בס' שער יוסף להחיד"א ח"ב סי' ח', כ"ו ע"א ואילך.
- **יביא אי זה מהן שירצה כדברי חכמים.**וכע"ז בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: אית תניי תני מצוה להקריב את הראשון. אית תניי תני מצוה להקריב את השני.⁹ ופירש בפ"מ במשנה שם שתנא זה סובר הואיל ובזמן הקרבת הפסח היה אבוד, הרי השני במקומו, והוא עיקר, וכן משמע מלשון המשנה שם, ועיין מ"ש בח"ד מנחות פ"ח, נ"ד ע"ג, תמורה פ"ב, צ"ז ע"ד, ד"ה המפריש אשמו. ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ⁹ שהרי כשהגיע חצות היה הראשון אבוד (לפי משמעות הגירסא בתוספתא ובירושלמי, עיין מ"ש בפנים, שו' 47), ואיתחזי השני לפני הראשון, כסברת הצל"ח צ"ו ב' ד"ה ר' זירא. אבל בבבלי קשה לקבל את פירושו, עיין צל"ח צ"ח רע"א ד"ה רבינא. ועיין להלן שקלים פ"א, שו' 36, ד"ה הראשון, ירושלמי שם פ"ב סה"א, מ"ו ע"ג, ר"מ פ"ג מה' שקלים סה"ט, בהשגות שם, ומ"ש באור שמח במקומו שם. ועיין בנועם ירושלמי לשקלים הנ"ל, צ"ה ע"א.
48-49. **ר' יוסה או' מצוה להביא את הראשון.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, והוא סובר הואיל ועדיין לא שחט את השני, לא פקעה זכות קדימה של הראשון. ועיין ירושלמי יומא פ"ו ה"א, מ"ג ע"ג.
- **ואם היה השני מן המובחר יביאנו.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.
49-50. **והראשון ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים לששה עשר.**בד, כי"ע וכי"ל: והשני ירעה וכו'. ולפי גירסא זו משמע יותר שבבא זו חוזרת לדברי חכמים שברישא. אבל לגירסת כי"ו משמע שהיא מדברי ר' יוסי. וכל הבבא חסרה בבבלי הנ"ל. אבל בכ"י לונדון ביומא ס"ד א' ברישא: איזה שירצה יקריב לפסחו והשאר לשלמים דברי חכמים. ומן הלשון "לפסחו" "לשלמים" משמע שהוא גופו קרב שלמים, וסובר הת"ק שאין בעלי חיים נדחים, והוא גופו קרב שלמים. וכן בר"מ פ"ד מה' קרבן פסח ה"ו: יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח, והב' יקרב שלמים.¹⁰ והוא ממש לשון הבבלי ביומא לגירסת כי"ל הנ"ל. ועיין בקרית ספר, בכ"מ ובלח"מ שם, ובשו"ת חכם צבי סי' מ"ה ד"ה וראיתי ובשער יוסף להחיד"א סי' ח' הנ"ל, ובשעה"מ ובמרכבת המשנה ובאור שמח במקומו, ובח"ד כאן. וכבר האריכו בזה האחרונים. ובירושלמי פ"ט ה"ה: ותני שמואל (כן) בורר את היפה שבהן, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים בששה עשר (שהרי ט"ו יום טוב הוא, ואין נדרים ונדבות קרבים ביו"ט, עיין בבלי צ"ח א'). ר' לעזר אמר הוא עצמו קרב שלמים בששה עשר. אתיא דרבי כר' לעזר. ושמואל תניתה¹¹ בשיטתיה. דתני רבי אומר אין חטאת מתה¹² אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים וכו'. ואין להגיה בירושלמי, שהרי כן היה גם בירושלמי כת"י,¹³ אלא ששמואל סובר שהלכה כרבי, וסובר כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה, עיין בירושלמי לעיל שם ובבבלי צ"ז א'. ובבבלי שם שיטה אחרת בדברי שמואל, ואין להגיה את הירושלמי ע"פ הבבלי.
footnotes: ¹⁰ וכ"ה בסמ"ג עשין סוף רכ"ג, רכ"ט ע"א, ובמאירי צ"ו ב' (142 סע"ב). ¹¹ כלומר את משנת תמורה פ"ד סמ"ג, והיינו שהפך את דברי החכמים לדברי רבי ודברי רבי לדברי חכמים, כפירוש שבשי"ק ד"ה ושמואל. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 314, שהביא כמה דוגמאות לכך. ¹² לפנינו חסרה מלה זו, אבל כן מעתיק במלא"ש תמורה ספ"ד בשם ירושלמי כתיבת יד. ¹³ לפני בעל מלא"ש הנ"ל.
50-51. **המפריש מעות לפסחו ואבדו והפריש מעות וכו'.**עיין במשנת תמורה פ"ד מ"ג ובתוספתא שם פ"ב ה"ז ומנחות פ"ח הכ"א.
53-54. **המפריש מעות לפסחו ואבדו והפריש פסח תחתיהן ולא הספיק וכו'.**פירש בח"ד שהרבותא היא לר' יוסי, שאעפ"י שיש כאן הפסח עצמו, מכל מקום המעות שהופרשו ראשונה קודמים, ובמעות הרי אינו שייך מובחר. ועיין מנחות פ"ח הכ"ב ותמורה פ"ב ה"ח, ויש שם ט"ס, וצריכים להגיהה ע"פ המקבילות, עיין ח"ד שם. ועיין צל"ה צ"ו ב' ד"ה ר' זירא, ועיין מ"ש בחידושי חזון יחזקאל כאן.
58-59. **והקריבו, ואחר כך נמצא ראשון הוא עצמו יקרב שלמים וכו'.**כמשנתנו פ"ט מ"ו, ובנמצא לאחר שחיטה כ"ע מודי שהוא עצמו קרב שלמים.
59-60. **המפריש מעות לפסחו ואבדו והפריש מעות תחתיהן ולקח בהן פסח והקריבו וכו'.**כבר הסיקו כל המפרשים שמשנה שאינה צריכה היא, ואין כאן שום חידוש.
61-62. **הפסח שנמצא בשלשה עשר ירעה עד שיסתאב. בארבעה עשר יקרב שלמים.**תנא זה סובר כבן בתירא שפסח ששחטו בשחרית כשר, ואם הפסח נמצא בי"ג הרי היה ראוי מתחילת זמן הקרבת הפסח, ואם לא הקריבו דינו כאילו דחאו בידים ואינו קרב, אבל אם נמצא בי"ד כבר נכנס זמן הקרבת הפסח כשהיה אבוד, ולא היה ראוי כל היום, ואין כאן דיחוי, ולפיכך עצמו קרב. ובירושלמי פ"ט ה"ה, ל"ז ע"א: המיר בו בשלשה עשר וכו', מתו בעלים בשלשה עשר וכו'. ובס' ניר שם. לאו דווקא י"ג, אלא הוא הדין קודם לשש שעות, אלא משום דלא בעי להיכנס בדעה הסוברת פסח ששחטו בשחרית כשר. וכן לעיל שם ה"ד, ל"ו ע"ד: נכנס בלילה. נכנס קודם לשש שעות. והשאלה הראשונה היא לבן בתירא. ומוכח מכאן שלבן בתירה פסח ששחטו בשחרית כשר, שלא כשיטת ר' יוחנן בזבחים י"ב א', עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 57–58, ד"ה השיב. ועיין באו"ש פ"ד מה' קרבן פסח ה"ו שפירש את התוספתא בשיטת ר' יוחנן בזבחים הנ"ל, ובוודאי שמכאן אין ראיה נגד ר' יוחנן, אבל משאר המקורות מוכח כמו שפירשנו.
62-63. **ר' לעזר אומ' קודם חצות יהא רועה עד שיסתאב וכו'.**בבלי צ"ו ב', והוכיחו שם שר' אלעזר סובר שזמן הראוי להקרבה קובע, ומכאן שנמצא קודם חצות, אם לא הקריבו, דינו כאילו דחאו בידים ורועה, אבל אם היה אבוד כשהגיע זמן שחיטת הפסח, הרי לא היה ראוי כל זמן הקרבת הפסח, ואין כאן דיחוי, והוא עצמו קרב. והת"ק שם סובר: הפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה, לאחר שחיטה יקרב. והשחיטה היא שקובעת, והוא כשיטת התנאים לעיל, שו' 47 ואילך.
- **הפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני וכו'.**להלן יומא פ"ג הי"ט. ובבבלי יומא ס"ו א': דתניא חדא פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני, בשני יקרב לשנה הבאה. ותניא אידך לא יקרב (כלומר, בשנה הבאה, עיין בשיח יצחק שם). ופירש"י בשני: בפסח שני ימכר לטמא ושהיה בדרך רחוקה. ולשנה הבאה פירשוה בבבלי שם כר' הסובר "שנה תמימה מונה שלש מאות וששים וחמשה יום כמניין ימות החמה", ואם הקדישו בי"ג ניסן שבא אחרי שנה מעוברת, הרי לשנה הבאה עדיין יהא בן שנה וראוי להקריב פסח. ועיין בריטב"א שם. ומדברי תוספות ישנים שם (נדפסו על הגליון ס"ז ב') ד"ה אלא לאו ש"מ, נראה שפירשו שהכוונה לפסח שנטמאו בעליו לפני חצות, ועדיין הפסח עומד להקרב בפסח שני, עיין בבלי כאן ס"ד א', צ"ח א', וירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ג. ונדחקו בבבלי לפרש שבפסח עצמו אנן קיימין, מפני שהוא עובר בנדרים ובנדבות בבל תאחר בכל יום אחרי שעברו עליו שלש רגלים (ר"ה ו' ב'), והרי אף במותר הפסח דינו כן, וכיצד התירו לו להמתין עד השנה הבאה, והרי כבר עברו עליו שלש רגלים אחרי סוכות. ולא עוד אלא שאם לא הביאו ברגל הראשון ב"ד מחייבין אותו להביא מיד אחרי הרגל הראשון,¹⁴ וכיצד מתירין לו להביא ברגל השני.¹⁵ ובעל כרחינו בפסח עצמו אנן קיימין ובנטמאו בעלים לפני הפסח, ועדיין הפסח עצמו עומד לקרבן פסח, ומצוותו להקריב בזמנו, ויקריבו בפסח שני, ואם לא הקריבו בפסח שני, יקריבו לפסח בשנה הבאה, אם עדיין לא תעבור שנתו ויהא ראוי לפסח. ברם לפי הגירסא שבתוספתא¹⁶ הכוונה לפסח שלא קרב בראשון מפני שהיה אבוד, ונמצא לאחר שנתכפרו הבעלים, ומצוותו לקרב בששה עשר, ואם משום איזה טעם לא קרב בחג הפסח, יקרב בשבועות, ואם משום איזה טעם לא קרב בשבועות יקרב בסוכות. ובין רגל לרגל אינו עובר. וכן מפורש בירושלמי ר"ה פ"א ה"א, נ"ו רע"ג: פסח בזמנן מהו שיעבור ? דלא כן מה אנן אמרין¹⁷ וכו', שאם אבד ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים גופו קרב שלמים, עד כדון צריכה פסחים בזמנן מהו שיעבור (כפירוש הבבלי הנ"ל). בעון קומי ר' זעורא בין רגל לרגל מהו שיעבור ? התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון תיקרב בשני (כלומר, הסיפא שלהלן), ומתירין לו לעבור. ועוד מן הדא ועשית בעשה. תשמור בלא תעשה. כלום הוא עובר על עשה ועל לא תעשה. לא עד שיעברו עליו שלש רגלים? והירושלמי לא שאל מן הבבא שלפנינו, מפני שאפשר היה לדחות, ולפרש שבפסח עצמו אנן קיימין, ובשני פירושו פסח שני, כפירוש הבבלי,¹⁸ ולפיכך שאלו מחגיגה שאינו שייך כלל לפסח שני (עיין לעיל פ"ח סה"ז).
footnotes: ¹⁴ עיין תמורה י"ח ב' ובשטמ"ק שם אות ו', אבל גם בכי"מ שם הגירסא כלפנינו. ועיין בפני יהושע ר"ה ד' א', ובהגהות מהר"ץ שם ו' א'. ¹⁵ ועיין ר"מ פי"ד מה' מעשה הקרבנות הט"ו ובריטב"א ר"ה ו' א'. ¹⁶ כלומר, בשני וכו', בשלישי וכו'. וקשה לפרש שבשני פירושו פסח שני ובשלישי פירושו רגל שני (שהוא הזמן השלישי). ולא עוד שכאן שנו "בשני" גם לעניין חגיגה, ובה הרי אי אפשר לפרש בשני, בפסח שני. ¹⁷ כלומר, פסח זימנא קביעא ליה וכו', כשאלת הבבלי בר"ה שם ה' א'. ¹⁸ ולא גרסו כאן: לא קרב בשני יקרב בשלישי.
- **מעות שלא קרבו בראשון יקרבו בשיני וכו'.**בבבלי יומא ס"ו א' הנ"ל: והתניא וכן המעות. וכיונו לבבא שלנו כאן וביומא פ"ג הנ"ל.
- **חגיגה שלא קרבה בראשון וכו'.**וכ"ה להלן יומא פ"ג הנ"ל, אבל בבא זו חסרה כאן בכי"ע, ולהלן בכי"ל, ואף לא היתה לפני הבבלי יומא הנ"ל, שהרי כאן אי אפשר לפרש "בשני" בפסח שני, עיין מ"ש לעיל, שו' 64, ד"ה ברם בשם הירושלמי. ועיין בתוספות ר"ה ה' ב' ד"ה אלו, ברשב"א ובטורי אבן שם.
66-67. **תקרב בשלישי.**ביומא הנ"ל מוסיף: לא קרבה בשלישי תקרב להבא, כלומר, מיד אחר הרגל, עיין מש"ש.
67-68. **המפריש פסחו ומת אם היה בנו מומנה עמו יביאנו אחריו לשם פסח, ואם לאו, יביאם שלמים לששה עשר.**במשנתנו פ"ט מ"ז: המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו לשם פסח אלא לשם שלמים. והקשו עלה בירושלמי: לא כן סברנן מימר כל שנראה לקרב בפסח אין גופו קרב שלמים,¹⁹ פתר לה בשהפריש מעות. והוא ע"פ הסיפא שלנו, ומשנתנו בשלא היה הבן ממונה עמו, ולפיכך לא יביאם לשם פסחו, אלא לשם שלמים, עיין ברש"י ובתוספ' רי"ד צ"ח א' ד"ה המפריש ובמאירי שם. אבל בבבלי צ"ח א' הביאו את הברייתא שלנו, והעמידוה כר' שמעון הסובר שאין בעלי חיים נדחים אלא מחמת מום והשחתה, ולפיכך קרב שלמים אפילו מת אביו אחר חצות, אם לא היה בנו ממונה עמו. ורבינא העמידה כר' אלעזר (לעיל, שו' 63) וכשהפרישו אחר חצות, ובחצות היה עדיין חולין ואינו ראוי להקרבה, ולא נדחה בידים.
footnotes: ¹⁹ כלומר, הרי בעל כרחינו אנו אומרים שמת האב אחר חצות, וכבר נראה הפסח ליקרב לפני שמת, שאם מת האב לפני חצות הרי כבר חלה אנינות על הבן לפני זמן הקרבת הפסח, ובלאו הכי אינו יכול להביאו לשם פסח, עיין בבלי צ"ה א' וברש"י שם ד"ה אי נימא, ועיין ירושלמי פ"ח רה"ח, ל"ו ע"א, ובס' ניר שם.
68-69. **המפריש מעות לפסחו ומת אם היה בנו ממונה עמו וכו'.**בבא זו חסרה בכי"ו, וישנה בד, בכי"ע ובכי"ל, וכנראה שנשמטה לפנינו ע"י הדומות. ובתוספתא הוצ' ראם הסדר מסורס, והיינו מתחילה: המפריש מעות לפסחו וכו', ואח"כ: המפריש פסחו וכו', אבל בכל הדפוסים הישנים הסדר הוא כלפנינו.
- **תמורת הפסח ולד תמורת הפסח וכו'.**להלן תמורה פ"ב ה"ד. ובמשנתנו פ"ט מ"ו: א"ר יהושע שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת פסח אינה קריבה, ואין לי לפרש. א"ר עקיבא אני אפרש, הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויקח בדמיו שלמים, וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח קרב שלמים, וכן תמורתו. ומתוך סוגית הבבלי צ"ו א' ברור שפירשו "וכן תמורתו" תמורת הפסח שאבד ונמצא. ובאור חדש שם תמה למה לא פירשו "וכן תמורתו" תמורת הפסח עצמו, והיינו אם המיר בפסח בערב פסח לפני חצות שעדיין אין הפסח עומד להקרבה, אף תמורתו אינה קריבה, אבל לאחר חצות שהפסח עומד להקרבה תמורתו קריבה שלמים. ובשלמא למ"ד שלאחר שחיטת הפסח פירושו לאחר שחיטה ממש, פשיטא שאין לפרש שהמיר בפסח עצמו, שהרי אין ממירין בשחוט, אבל למ"ד שחצות קובעת למה לא פירשו בתמורת הפסח עצמו. והוא מוסיף: וכן פירש הרמב"ם להדיא בפ"ג מה' תמורה ה"א, עיי"ש שציין לשיטת רש"י בזבחים ל"ז ב', וכע"ז כתב במרכבת המשנה רפ"ג מה' תמורה. והאריך בזה בח"ג בפ"ד מה' קרבן פסח ה"ו, עיי"ש. ועיין גם בח"ד כאן ובצל"ח צ"ו ב'. ברם עלינו לברר מתחילה את הפירוש במשנתנו עצמה. והרי לכאורה קשה למה היה לו לר"ע להכניס כאן פסח שאבד ונמצא, ולמה לא פירש לו שאם המיר בפסח עצמו לפני חצות אין תמורתו קריבה, ואם המיר בו אחר חצות תמורתו קריבה. וכבר העיר לנכון בצל"ח הנ"ל על משנת זבחים פ"א מ"ג: הפסח ששחטו בשחרית בי"ד שלא לשמו. ר' יהושע מכשיר, כאילו נשחט בי"ג. והממיר בי"ג תמורתו קריבה שלמים,²⁰ וממילא אין הבדל בין ממיר בפסח לפני חצות ובין ממיר בו, לאחרי חצות. והואיל וחז"ל נקטו בכלל "אין מושיבין את האדם אלא כמדותיו" (עיין תס"ר ח"ב, עמ' 158), מוכרח היה ר"ע להכניס כאן פסח שנמצא קודם שחיטה והקריב את השני תחתיו ונדחה, ובזה אף תמורתו אינה קריבה, ובה אף ר' יהושע יודה.²¹ ומטעם זה כתב הר"מ בפיה"מ למשנתנו: דברי ר"ע אמת אין חולק עליו, והיינו שבממיר בפסח שנמצא אין שום מחלוקת. אבל ר"ע עצמו יוכל לסבור כהלכה של הבבלי (זבחים י"ב א') שהפסח שקרב בשחרית פסול בין שהקריבו לשם פסח בין שהקריבו לשם שלמים, וכמו שפסק הר"מ בפט"ו מה' פסולי המוקדשין הי"א והי"ב. וממילא אם המיר בפסח לפני חצות אין תמורתו קריבה, שהרי אביו אינו ראוי לשום קרבן באותו זמן, וכמו שבאר לנכון בצל"ח הנ"ל. נמצאנו למדים שתשובת ר"ע (לפי שיטת ר' יהושע) לא תתפרש בשום פנים אלא דווקא אם אנו מכניסים לכאן פסח שנאבד ונמצא, אבל לא בממיר בפסח עצמו שמעולם לא אבד. ומ"ש רש"י בזבחים ל"ז ב': וקיימא לן דתמורה שהמיר בה אחר הפסח וכו', אין כאן פירוש למשנתנו, אלא היא מסקנת הבבלי בפסחים הנ"ל, ורש"י מכוונה לשאלת ר' יהושע, ובשאלת ר' יהושע הרי אין ספק שכיוון לממיר בפסח עצמו שלא נאבד, ור"ע הוא שהכניס פסח שאבד ונמצא, ובדבריו אנו דנים. אבל עיין מ"ש במרכבת המשנה ה"ג פ"ד מה' קרבן פסח ה"ו דברים מחודשים בטוב טעם. ומכאן שיש לפנינו שתי הלכות מיוחדות, והיינו בממיר בפסח שנמצא אחר חצות קודם שנשחט השני, והאב ראוי לפסח ולשלמים (לשיטת הר"מ) אין תמורתו קריבה מפני שבא מחמת קדושה דחוייה, כרבה בבבלי צ"ו ב'. ואם המיר בפסח שנמצא אחר שנשחט השני אף תמורתו קריבה. והלכה שניה היא בממיר בפסח עצמו שמעולם לא נאבד, ובכגון דא הרי ברור שיש הבדל בין קודם חצות ובין לאחר חצות. ובמאירי צ"ו ב', 142 סע"ב, הביא את פסק הר"מ בפ"ד מה' קרבן ה"ו ומיד בסמוך לו את פסק הר"מ בפ"ג מה' תמורה ה"א, ולא ראה כאן סתירה מיניה וביה. ומכיוון שמתוך הבבלי משמע (עיין בתוספות זבחים ל"ז ב' ד"ה שמעתי) שתמורת הפסח עצמו (שלא נאבד) קריבה לפעמים, הרי פירש הר"מ שהכוונה לממיר בו אחר חצות, שהאב ראוי ועומד להקרב בעצמו, מה שאין כן לפני חצות שהאב אינו ראוי להקרב באותה שעה לא לפסח ולא לשלמים. ואשר לירושלמי מוכח מתוכו שלשיטתו אין תמורת הפסח קריבה כל זמן ששם פסח על האב, וכפשוטה של הברייתא בבבלי צ"ו ב', וכמו שאמרו (זבחים ל"ז ב'): הם קריבין ואין תמורתן קריבה (ועיין בתוספות שם ד"ה שמעתי), וכפי שמוכח בתוספתא כאן שסתמה ושנתה: תמורת הפסח וכו' ירעו עד שיסתאבו וכו', והיינו כל זמן ששם פסח עליו. מעכשיו מובן למה הכניסה משנתנו את עניין פסח שנאבד ונמצא, מפני שהממיר בפסח אין תמורתו קריבה, ולא מצאנו תמורה בפסח שהיא קריבה אלא בממיר בפסח שנאבד ונמצא לאחר שחיטת הפסח, או לאחר חצות (לשיטת ר' זירא), שהפסח עצמו קרב שלמים. וכן אמרו בירושלמי פ"ט ה"ה, ל"ז ע"א: אמר ר' יוסה פסח שהקריבו בשחרית אינו פסח. והוא מפרש את דברי ר' יהושע במשנתנו שאמר: שמעתי שתמורת הפסח קריבה וכו'. ועליו אמר ר' יוסי שפסח שהקריבו שחרית אינו פסח, ואם המיר בו תמורתו קרבה, מפני שאין כאן תמורת פסח, אלא תמורת שלמים, כר' זעירא להלן.²² וממשיך הירושלמי: המיר בו בשלשה עשר. ר' זעורה אמר תמורתו קריבה שלמים.²³ ר' שמואל בר רב יצחק אמר אין תמורתו קריבה שלמים.²⁴ חייליה דרב שמואל בר רב יצחק מן הדא, לאחר הפסח יביא שלמים,²⁵ וכן תמורתו. אין תימר המיר בו בשלשה עשר ותמורתו קריבה שלמים ויתיביניה. לא מוטב ללמד תמורת פסח בפסח ולא ללמד תמורת שלמים בפסח. ופירושו, למה לנו להכניס פסח שנמצא, והיינו שהפסח בעצמו איננו פסח אלא שלמים, והרי מוטב היה לחלק בהמיר בפסח עצמו, והיינו בהמיר בפסח בי"ג שהפסח עדיין עומד לקרבן פסח, ומ"מ תמורתו קריבה שלמים, אבל אם המיר בו בי"ד אין תמורתו קריבה שלמים, מפני שאין תמורת הפסח קריבה. ור' זעורה לא חש לראייה זו, מפני שפסח בי"ג אינו פסח, כמו שאמר ר' יוסה לעיל שם, אבל בי"ד כבר חל עליו שם פסח, אלא שנדחה לשלמים. ולפי דרכנו למדנו מן הירושלמי שתמורת פסח אינה קריבה בשום פנים כל זמן ששם פסח על האב, ומפרשת התוספתא שהתמורה, ולדה (אם המיר בו נקיבה) וכו' ירעו עד שיסתאבו. ועיין ר"מ פ"ד מה' תמורה ה"ז.
footnotes: ²⁰ כשיטת ר' זירא בירושלמי פ"ט ה"ה, ל"ז ע"א. וכן נקט בתוספ' רי"ד צ"ו ב' כדבר פשוט. ועיין מ"ש להלן בפנים ד"ה וכן. ²¹ והוא הדין שר' יהושע יכול היה לשאול גם בפסח עצמו שנאבד, עיין בבלי צ"ו ב' ובפירוש הר"ח שם. ומפורש שם שלא כדברי הגאון בעל מרכבת המשנה ח"ג פ"ד מה' קרבן פסח ה"ו, שהזכרנו להלן בפנים. ²² פירוש בעל גליון הש"ס שהכוונה שאינו עושה תמורה, מפני שאינו ראוי לא לפסח ולא לשלמים קשה, שהרי במקורות של א"י לא מצאנו מי שיסבור כן, עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 57–59, ד"ה השיב, ולעיל, שו' 61–62, ד"ה הפסח שנמצא. ולא עוד אלא והרי לר' יהושע אנן קיימין, והוא סובר בפירוש (במשנת זבחים פ"א מ"ג) שהשוחט בי"ד בשחרית שלא לשם פסח, כאילו שחטו בי"ג בניסן. ²³ כלומר, מפני שלפני זמנו הוא כשר לשלמים אם עוקרו משם פסח, ולפיכך תמורתו קריבה. ושיטת הירושלמי היא שמותר לכתחילה לשנותו לשם שלמים, כמפורש בתרומות פ"א ה"ג, מ' ע"ג (ובמקבילה ביבמות פי"ג, י"ג ע"ד): מביא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנהו לשם שלמים. ובבבלי לא מצאנו שמותר לעשות כן לכתחילה, עיין בס' ניר שם. ²⁴ מפני שכל זמן ששם פסח עליו אין תמורתו קריבה. ואעפ"י שכשר לשם שלמים, הרי קודם הפסח צריך עקירה, וכל זמן שלא עקר את שמו שם פסח עליו. ובירושלמי מע"ש פ"ג ה"ג, נ"ג ע"ג: טעמא דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה. הימר בו עודהו פסח, מימר בו עודהו שלמים ? ובאו"ש פ"ד מה' פסולי המוקדשין סהט"ז קשר הלכה זו בשיטת רב שמואל בר יצחק כאן, ופירש שלשיטתו אין על הפסח שום זיקה לשלמים לפני זמנו (אם לא עקרו בפירוש בשחיטה), ונמצא שאח"כ כשהוא משתנה לשלמים הויא לה כאילו קדושה אחרת. ברם נראה יותר שכוונת השאלה בירושלמי מע"ש היא, אם המיר בפסח לפני חצות (ותמורתו רועה), ונאבד הפסח לפני חצות והפריש אחר תחתיו, והקריבו, ואח"כ נמצא הראשון, והמיר בו שוב, אם חלה התמורה, עיין בבלי תמורה ט' א', ט' ב', ובנועם ירושלמי שקלים פ"ד, צ"ו ע"ג, ובפ"מ ובפירוש השני שבס' ניר בירושלמי מע"ש שם. ²⁵ כ"ה במשנה שבירושלמי בכי"ל, בהוצ' לו, קויפמן ועוד.
**ולדן וכו'.**כלומר, ולדן של הולדות,²⁶ כסיגנון המשניות בתמורה פ"ג.
footnotes: ²⁶ וכאן אין לפרש כפירוש המשניות להר"מ בתמורה רפ"ג, שהרי הפסח זכר הוא. ואף לפירוש הר"מ שם אין כאן אלא מטבע שגור מן הנוסחא הקבועה, עיין תמורה פ"ג מ"ב.
- **ר' ליעזר אומ' ולדות עצמן וכו'.**צ"ל: ר' לעזר וכו'. וכ"ה להלן תמורה פ"ב ה"ד הנ"ל בכי"ו. ור' אלעזר לשיטתיה במשנת תמורה פ"ג מ"ג, שהולד קרב אעפ"י שאין אמו קריבה, עיין בבבלי שם י"ח ב' ואילך, ובשטמ"ק שם כ' ב', אות י"ט.
72-73. **תמורת שלמים ולד תמורת שלמים וכו'.**כ"ה בכי"ע. וכע"ז אף בד ובכי"ל, ולפנינו נשמט ע"י הדומות. וכגירסא שלפנינו כ"ה גם להלן תמורה פ"ב הנ"ל בכי"ו, אלא שבד חסרות שם המלים "תמורת שלמים". וקשה להגיה את כל הנוסחאות כאן ולהלן תמורה. ברם הגירסא שלפנינו בלתי אפשרית, שהרי תמורת שלמים בוודאי קריבה (כמשנת תמורה רפ"ג), ולא נחלק אדם עליה מעולם, שהרי כן מפורש בכתוב (ויקרא כ"ז, י'): והיה הוא ותמורתו יהיה קדש.²⁷ ובתוספות בכורים והבאים אחריו פירשו שמדברים כאן בתמורת שלמים בעל מום, ופירשו שהתוספתא סוברת שתמורת שלמים בעל מום רועה עד שתסתאב, כבר פדא בתמורה י"ז ב' ובכורות ט"ו ב'. אבל בתוספות בכורות ט"ז א' ד"ה ותמורה ובשטמ"ק שם אות ד' מפורש שלא נחלקו אלא בולד בעל מום, אבל תמורת בעל מום קריבה, וכן מוכח מתוך העניין, שהרי לעניין שהקדש חל על תמורת בעל מום מפורש בכתוב במקומו, ובעל כרחינו שהריבוי הוא לעניין הקרבה, כמו שהעיר בעזרת כהנים לתו"כ ויקרא, ע' ע"ד, אות ע"א. ועיין בראב"ד לתו"כ שם, י"ג סע"ב, ואף שם הכוונה שנחלקו בולד בעל מום, ולא בתמורת בעל מום. ובירושלמי נזיר פ"ב ה"א, נ"א ע"ד: אהן [תחת] משמש לשון חילול ולשון תמורה. אילין קדשי מזבח (כלומר, שהוממו) אית בהו חילול ואין (צ"ל: ואית) בהו תמורה. קדשי בדק הבית (צ"ל: קדשי מזבח, כמו שהגיהו כל המפרשים) שקדם הקדישן את מומן. הרי זו תחת זו. בא להקריב תמימה. אומר לו לדמים קדשה. בא לוכל בעל מום (כלומר, את האב) אומר לו לתמורה קדשה. והיה הוא ותמורתו יהי קודש. ותמה בס' ניר למה אסור לו להקריב את השניה, והרי ממה נפשך מותר, אם היא תמורה היא קריבה, ואם הוא חילול היא קריבה. ועיין באו"ש פ"ב מה' תמורה ה"ב שנדחק מאד בפירושו. ובגליון אפרים על הירושלמי שם סרס את הגירסא, כלומר: בא להקריב תמימה אומר לו לתמורה קדשה, וסובר הירושלמי שתמורת בעל מום אינה קריבה, וכמו שנסתפקו בתוספות שבשטמ"ק תמורה י"ז ב' אות י"ז. ברם אין צורך בהגהה בירושלמי, והפירוש הנכון הוא בשערי תוא"י שאם בא להקריב תמימה אומרים לו לדמים קדשה, וצריך להעריך אם אינה פחותה בשוויה מבעלת מום, כמשנת תמורה ספ"ה. וכל זמן שלא נתן את העודף להקדש אין מניחין לו לקרב,²⁸ ואם נתן את העודף ורוצה לאכול את האב, אומרים לו לתמורה קדשה, והאב לא יצא מידי קדושתו. נמצאנו למדים מן הירושלמי שתמורת בעל מום קריבה, וכמו שאמרו שם בירושלמי "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", וכפשוטו של הכתוב, שאומר כן על טוב ברע (בעל מום) ועל רע בטוב. ודווקא בנידון דידן מעכבים אותו מלהקריב את תמורת בעל מום מחמת ספק, שמא אין כאן תמורה כלל אלא חילול שלא כדין. ומכאן שאין לפרש בתוספתא כאן בשום פנים שהכוונה לשלמים בעל מום, מלבד זו שהעיקר חסר מן הספר. ואף מי שהגיה כאן תמורת אשם (במקום תמורת שלמים) וציין לתמורה כ' ב' לא חש לקימחיה, שהרי מפורש להלן "ויביא בדמיהן שלמים", ור"א אומר "ולדות עצמן יקרבו שלמים", ומה עניין שלמים לתמורת אשם. ולפיכך נ"ל לשער שהברייתא כאן נסמכה למשנתנו (פ"ט מ"ו) ששנינו שם: הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב, וכן תמורתו. ולא נתבאר בפירוש בשום מקום מה דינה של התמורה שהמיר בפסח שכבר נסתאב, והרי כאן הפסח כבר עומד לדמי שלמים, ולוא היה מחלל אותו על בהמה, היתה קריבה שלמים, ואין הפסח שהומם מחוסר אלא פדיון. ומפרשת התוספתא: תמורה שֶלַמומם,²⁹ כלומר של המומם, של הפסח שכבר הומם, אף היא רועה וכו', כדין תמורה לפני שהומם,³⁰ וכן ולד תמורה שֶלַמומם, ולדן וכו' כמו שכתבנו לעיל, שו' 70 ד"ה ולדן.
footnotes: ²⁷ בח"ד כאן ותמורה פ"ב כתב: צ"ל דהכא במאי עסקינן בשלמים הבאים מחמת פסח שדינם כשלמים, והוי לה כמו תמורת הפסח, ותנא תרתי גווני דתמורת הפסח וכו'. וכל המפרשים לא השגיחו בפירוש זה, מפני שאם התנא קורא להם תמורת שלמים, הרי הכוונה שהם קרבים שלמים, ואף התמורה שלהם קריבה, כמפורש במשנתנו. ואף שלשיטת הר"מ בפ"ד מה' פסחים ה"ו יתכן שהפסח קרב שלמים, ותמורתו רועה, אין להכניס פירוש זה לתוספתא משום שעיקר הציור חסר מן הספר, ולא עוד אלא שבכגון דא הפסח עצמו רועה לשיטת התוספתא והירושלמי, עיין לעיל שו' 49–50, ומש"ש. ²⁸ למ"ד שצריך לעשות דמים מדרבנן, הרי לשיטתו בוודאי הותרה הראשונה בעלת המום, אלא שאין מניחין לו מדרבנן לשחוט את השניה התמימה עד שיתן את העודף, ולכל הפחות עד שיעריכו את השניה התמימה אם אינה פחותה בדמיה מן הראשונה. ולמ"ד שצריך לעשות דמים מדאורייתא (עיין ירושלמי כתובות פי"א ה"ד, ל"ד ע"ג, בבלי ב"מ נ"ז א', תמורה כ"ז א') אף שאפשר לומר שגם הראשונה לא יצאה לחולין (עיין שטמ"ק ב"מ נ"ז א' בשם הר"י ובתוספות תמורה כ"ז א' ד"ה אף), מ"מ מעכבין אותו מלהקריב את השניה התמימה, כדי להעריך ולהודע שמא היא שוה כראשונה, או יותר ממנה, וחל החילול. והירושלמי אומר, כשבא לו אצל השניה התמימה להקריבה, אומרין לו לדמים קדשה, ולך והערך. וכשנתברר שהיא מובחרת מן הראשונה, או שנתן את העודף, ובא לו אצל ראשונה כדי לאוכלה (שהרי חל החילול), אומרים לו לתמורה קדשה, ואסור לו לאוכלה. ²⁹ ככתיב הרגיל במקורות א"י, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, ריש עמ' 1208, וכניקוד המצוי בכ"י קויפמן ועוד. ³⁰ ועיין בהשגת הראב"ד פ"ג מה' תמורה ה"ו ומה שכתב עליו במרכבת המשנה שם ח"ג במקומו.
- **ר' אלעזר אומ' וולדות עצמן וכו'.**כשיטתיה לעיל, שו' 72, ד"ה ר' ליעזר, עיין מש"ש. ועיין מ"ש להלן בסוף פירקין ד"ה ר' לעזר.
- **המפריש נקבה לעולתו לפסחו ולאשמו עושה תמורה.**להלן תמורה פ"ב ה"ה, ירושלמי שקלים פ"ד ה"ז, מ"ח ע"ב, בבלי תמורה כ' רע"א. ובפירוש תלמיד ר"ש בר' שניאור לשקלים שם, עמ' 50: עולה ופסח ואשם אין באין נקבה. ואפילו הכי אם הפריש נקבה לעולתו עושה תמורה, הואיל ונקבה ראויה לעולה, כגון בעולת העוף, דאין תמות וזכרות בעופות, הכי נמי קדושת הגוף חיילה עלה ועושה תמורה, אם הפריש נקבה [לפסחו] נמי, הואיל ומותר הפסח קרב שלמים כדלקמן וכו', ולאשמו נמי כיון דמותר אשם הוי עולה, ועולה נקבה אשכחן בעוף וכו'. וכן בר"מ ספ"א מה' תמורה: "המפריש נקבח לפסחו, או לעולתו, או לאשמו, עושה תמורה אעפ"י שאינן ראויין ליקרב, הואיל וירדו לקדושת דמים, והרי הם תמימים ירדו לקדושת הגוף". וכשם שהן אינן קריבות, אף תמורתן כיוצא בהן, וירעו עד שיסתאבו ויקחו בדמיהן קרבן, כל אחד כדינו, עיין בבלי תמורה כ"ו א'.
- **לעולתו עושה תמורה וכו'.**ופירשו בירושלמי שקלים הנ"ל ובבבלי תמורה י"ח סע"ב ואילך מפני שיש שם עולה על נקבה בעולת העוף (עיין מ"ש לעיל), מה שאין כן בפסח ואשם שאינם באים עולה לעולם. ובירושלמי שם מסיים: ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לעולתו ולפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה. ובבבלי תמורה כ' ב': אף לעולתו אין עושה תמורה. וכן בירושלמי כאן פ"ט ה"ה, ל"ז ע"א: דר' שמעון אמר נקבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים.³¹
footnotes: ³¹ ועיין מ"ש להלן, שו' 79–80, ד"ה ר' שמעון בן יהודה.
- **אלא דבר הרועה ומסתאב.**מה שאין כן פסח ואשם שאם הקדיש נקיבה לשמם אין קדושת הגוף חלה עליהם לר"ש, וימכרו שלא במום, כמשנת תמורה פ"ג מ"ג (באשם) ולהלן בסמוך ובמקבילות (בפסח).
77-78. **אמ' ר' רואה אני דברי ר' שמעון וכו'.**כ"ה בכי"ל ולהלן תמורה פ"ב ה"ה הנ"ל בד. ובכי"ו ובד כאן: רואה את דברי וכו', וצ"ל: רואה אני (ונתחברו הנו"ן והיו"ד לתי"ו) וכו'. ובכי"ע כאן וכן בתמורה בכי"ו: רואה אני את דברי וכו'. וכן בירושלמי שקלים הנ"ל: אמר רבי אני רואה את דברי ר' שמעון בפסח וכו'. ובירושלמי הנספח לבבלי, וכן בכ"י מינכן שם: א"ר רואה אני את דברי ר' שמעון בפסח וכו', וכ"ה בנוסח הכ"י עם פירוש רבינו משולם, הוצ' הר"א סופר, עמ' 51. וכן יוצא ברור מירושלמי כת"י פסחים פ"ט, שרבי סובר כר' שמעון במפריש נקיבה לפסחו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 514, ולהלן שו' 78–79, סד"ה וממשיך. ברם בבבלי תמורה כ' א': אמר רבי אין אני רואה דברי ר' שמעון בפסח וכו', וכן יוצא ברור מן הסוגיא שם, וכן הגיהו כל מפרשי התוספתא בתוספתא כאן ובתמורה פ"ב: אין אני רואה וכו'. וכן הגיהו רוב מפרשי הירושלמי בירושלמי שקלים. וברור שאין להגיה את כל נוסחאות התוספתא כאן ובתמורה ואת כל נוסחאות הירושלמי הנ"ל,³² ולא עוד אלא שהמפרשים האחרונים ז"ל לא ידעו מגירסת ירושלמי כת"י בפסחים המקיימת באופן ברור את הגירסא שלנו, ולפיכך אין להגיה בשום אופן, עיין מ"ש בפירושה להלן.
footnotes: ³² ובאו"ש פ"ד מה' פסולי המוקדשין הט"ז פירש את הירושלמי במע"ש פ"ג ה"ג, נ"ד ע"א: "ולא דמויי הוה ר' מדמי לה" ע"פ ההגהה בירושלמי כאן ("אין אני רואה"). ברם כל פירושו בירושלמי שם דחוק מאד, ואין הכוונה שם לרבינו הקדוש כלל. אלא שר' מנא הוא שאמר כן לרב הונא רבו, ורב הונא הוא דהוה מדמי לה, ויתבאר אי"ה במ"א, ועיין לפ"ש במפרשים שצוינו לעיל הע' 24.
- **שמהמקדיש פסח באו שלמי'.**בד: שהמקדיש פסח יביא שלמים. ובכי"ע: שהמקדש שֵמֵהִקדִש פסח באו שלמים. ובכי"ל: שמהקדש פסח יביא שלמים. ובתמורה פ"ב הנ"ל בד וככי"ו: שמא הקדיש הפסח באו שלמים. ובבבלי הנ"ל: אמר רבי אין אני רואה דבריו של ר' שמעון בפסח שהמקדיש לשם פסח בא שלמים (כגירסת שטמ"ק שם אות ב' בשם ל"א). ולימא אין אני רואה דבריו של ר' שמעון באשם, הואיל ומותר אשם קרב עולה וכו'. אבל בירושלמי הנ"ל: אמר רבי אני רואה את דברי ר' שמעון בפסח, שמא הקדש פסח בא שלמים, ולא אראה את דברי ר' שמעון באשם, שמא הקדש אשם בא עולה. א"ר אבין אם הקדיש פסח בא שלמים, גופו קרב שלמים, אם הקדש אשם בא עולה, אין גופו קרב עולה. והפירוש הנכון הוא כעין שפירש בפ"מ וברידב"ז שם, שרבי אמר שמא הקדש פסח בא שלמים, כלומר בתמיה, והרי כל זמן ששם פסח עליו אינו בא שלמים, עיין היטב בבבלי תמורה י"ט א'. ואם אני רואה את דברי ר' שמעון בפסח, לא אראה את דבריו באשם? שמא הקדש אשם בא עולה, כלומר, בתמיה, והרי ק"ו הוא מפסח, שמותר הפסח גופו קרב שלמים, מה שאין כן באשם, וכמו שמבאר ר' אבין בירושלמי שם. ולפ"ז קרוב מאד שאף לפנינו כאן צ"ל: שמה הקדיש פסח באו שלמים, כגירסא שלהלן בתמורה ובירושלמי שקלים, ופירושו, כמו בירושלמי הנ"ל. והגירסא שלפנינו היא אשגרה מלעיל פ"ד ה"ו, שו' 42, עיין מש"ש בהערה 26.
78-79. **המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסאב ותמכר ויפלו דמיה לפסח.**וכ"ה להלן תמורה פ"ב ה"ג, בבלי שם י"ט א', כריתות כ"ח א'. ובמשנתנו פ"ט מ"ז: המפריש נקבה לפסחו וכו' ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים.³³ וברור שכן היתה הגירסא לפני הירושלמי, שכן שנינו שם ברה"ו: מתניתא לאחר כפרה. וכבר הוכיח בתוספ' רי"ד צ"ז ב' שהירושלמי גרס במשנתנו שם "ויביא בדמיו שלמים", ולפיכך פירש את משנתנו "לאחר כפרה" שכבר הקריב את הפסח, ומשום כך יביא בדמיו שלמים, כמפורש בבבלי תמורה י"ט א' הנ"ל, עיין בתוספ' רי"ד הנ"ל. ועיין בתוספות זבחים י"ב ב' ד"ה וש"מ (הראשון). וממשיך בירושלמי שם: וכר' שמעון דתני קודם לפסח וכו', ונדחקו מאד המפרשים בפירושו. ובס' זבחי אפרים להגרא"ד לאפ זבחים ט' א', כ"ג ע"ג, וכן בגליון אפרים שלו כיון מעצמו לדברי תוספ' רי"ד, והגיה שם: ודלא כר' שמעון וכו'. וחכם עדיף מנביא, שכן מביא במלא"ש כאן פ"ט מ"ז: ירוש' כתיבת יד מתני' דלא כרבי ודלא כר"ש, דתני קודם לפסח תהא רועה עד שתסתאב ויביא בדמיה פסח, אחר הפסח תבוא (צ"ל: יביא, כלומר בדמיה) שלמים. ר' שמעון אומר קודם לפסח תימכר שלא במום, לאחר הפסח תבוא שלמים. כלומר לר' שמעון באה הנקיבה עצמה שלמים לאחר הפסח, שהרי לשיטתו לא חלה עליה קדושת הגוף ולא נדחית מעולם. ומשנתנו בפסחים ששונה "ויביא בדמיו פסחים" היא שלא כר' שמעון, כמו שפירש לנכון בזבחי אפרים הנ"ל.³⁴ ומה שאמרו בירושלמי כת"י הנ"ל "ודלא כר' " הוא מפני שלשיטת הירושלמי והתוספתא סובר רבי כר' שמעון במקדיש נקיבה לפסחו שלא חלה עליה קדושת הגוף כלל, עיין מ"ש לעיל, שו' 77–78, ד"ה אמ' רבי. ועיין בגליון הש"ס בירושלמי כאן מה שהקשה על התוספות.
footnotes: ³³ כ"ה בכ"י אוקספורד ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 302, הע' ט'. ועיין גם בהשמטות וחידושין משטמ"ק כריתות כ"ח א', סוף אות ג' מתוספות כ"י. ³⁴ עיין מ"ש על כ"ז בירושלמי כפשוטו, עמ' 514.
79-80. **ר' שמעון בן יהודה אומ' משם ר' שמעון תמכר שלא במום.**מן הירושלמי שקלים והבבלי משמע שר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון אמר כן אף בעולה, עיין מ"ש לעיל, שו' 76, ד"ה לעולתו עושה תמורה. ובפירוש ר' משולם לירושלמי שקלים, עמ' 50: והכא מוסיף ר' שמעון בן יהודה משם ר' שמעון [לעולתו ולפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה], ועיקרה בתוספתא דפסחים בפ' הפסח שנתערב, ושנויה כמו כן בתמורה. והכוונה שר' שמעון בן יהודה סובר שאף בעולה תמכר שלא במום, וממילא המפריש נקיבה לעולתו אינה עושה תמורה. ואף שבירושלמי כאן הנ"ל מביא דברי ר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון (לעניין פסח) כדברי ר' שמעון סתם, הרי לעיל שם בה"ה מביא כן גם לעניין המפריש נקיבה לעולה בשם ר' שמעון סתם.
80-81. **ילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח.**וכ"ה להלן תמורה פ"ב ה"ג הנ"ל ובבלי שם י"ט א'.
- **ר' לעזר אומ' הוא עצמו יקרב פסח.**בבבלי הנ"ל לא נזכרו דברי ר' אלעזר בבבא זו, ונחלקו שם אביי ורבא אם חולק ר' אלעזר גם במפריש נקיבה לפסחו וילדה קודם הפסח או שהוא מודה כאן לחכמים, ושוב הביאו שם ברייתא שאמר שם ר' אלעזר הוא עצמו יקרב פסח, עיי"ש מה שתירצו. וכבר העיר בח"ד לתמורה שם שמן התוספתא ראייה לדברי רבא, עיי"ש בתוספות ד"ה אי הכי.