Tosefta Kifshutah on Shabbat Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **הבונה כל שהו הרי זה חייב.**פיסקא ממשנתנו רפי"ב.
1-2. **ואחד נותן את הטיט הנותן את הטיט הרי זה חייב.**וכע"ז בד ובכי"ע ובבבלי ק"ב ב', אלא שבבבלי הובאה בבא זו בסתם (ולא בשם ר' יוסי). ובירושלמי פ"ז ח"ד, י' ע"ד, ורפי"ב, י"ג ע"ג: תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב. ר' יוסה אומר שניהם חייבים. ומוסיף בירושלמי: סבר ר' יוסי אבן בלא טיט בניין. ובכי"ל כאן: אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט חייב.¹ ולפ"ז פירושו שבין הנותן את האבן ובין הנותן את הטיט שניהם חייבים. ולגירסא זו מתאימה התוספתא לירושלמי הנ"ל, אלא שבתוספתא לא הובאה דעת החכמים.² וברמב"ן ק"ב ב' (בשם התוספות): ונסתייעו ממה שמצאו בתוספתא הבונה כ"ש ה"ז חייב. רי"א א' נותן את האבן וא' נותן את הטיט. וגירסא זו מתאימה לכאורה לכי"ל ולירושלמי. ברם מתוך דברי התוספות (ק"ב ב' ד"ה וליטעמך) ומתוך דברי הרמב"ן עצמו מוכח שיש כאן חסרון בהעתקה וצ"ל: וא' נותן את הטיט [הנותן את הטיט חייב]. ודברי הרמב"ן הובאו בקיצור במיוחס להריטב"א ובמגיד משנה פ"י מה' שבת הי"ב, אלא שהם הסתפקו בזה, שכתבו: והכי מוכח בתוספתא, או: וכן מוכח מן התוספתא. ועיין להלן.
footnotes: ¹ ופשיטא שאפשר ואפשר שאין כאן אלא השמטה בטעות ע"י הדומות (עיין גי' כי"ע). וכן מביא באו"ז ח"ב ריש סי' ע"ח, ט"ז ע"ג, בשם הירושלמי, ושם בוודאי היא ט"ס, כפי שמוכח ממחלוקת ר' יוסי, עיי"ש. ² וכבר הוכחתי במבוא לתס"ד ח"ד, עמ' י"ג ואילך, ולעיל ח"ב, עמ' 633, שבכי"י שונים של התוספתא נשתמרו לנו מסורות שונות התלויות במחלוקת הירושלמי והבבלי.
2-3. **הנוטל את האבן ונתנה על גבי דמוס והתקינה לבנין, אע"פ שלא נתן עליה את הטיט הרי זה חייב.**בבבלי הנ"ל: אימא סיפא ר' יוסי אומר ואפילו העלה והניח על גבי דימוס (פירש"י: שורת אבני חומה) של אבנים חייב. ובתוספות שם מחקו את המלים "ר' יוסי אומר", והוסיפו: ובתוספתא נמי לא גרס ליה.³ ולפי גירסת התוספות כולה ר' יוסי היא, ואף החכמים מודים לו. ובירושלמי הנ"ל מפורש שהחכמים חולקים על ר' יוסי ברישא. ואח"כ הביאו בירושלמי: הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב. והוסיפו: למי נצרכה, לרבנן. וברש"י ק"ב ב' סד"ה עילאה: והוא מילתא דר' יוסי. וברמב"ן הנ"ל טען שאין שום הוכחה שהבבלי כיוון לבבא שלנו, שהרי כאן מפורש "והתקינה לבניין, ואפשר דהיינו צדודי ועפרא", ואין מכאן קושיא על שמואל שם. וברשב"א ק"ב ב' העיד: דבכולהו ספרי (כלומר, של הבבלי) גרסי בה ר' יוסי. ואח"כ הוסיף: וי"ל לפי שיטתן דכולה ר' יוסי היא, וכך היה מקובל בידן. ולפי פירוש זה התוספתא בגירסה שלנו מתאימה לבבלי, ובגירסת כי"ל, לירושלמי. ולפירוש רוב הראשונים בבבלי, יש לנו ג' נוסחאות (לפי גירסת כי"ו בתוספתא). נוסח הירושלמי והבבלי ברישא שהיא מדברי חכמים (ור' יוסי סובר ששניהם חייבים), נוסח הירושלמי בסיפא שהיא אף לדברי חכמים, נוסח הבבלי בסיפא שהיא מדברי ר' יוסי. נוסח התוספתא שכולה ר' יוסי. ומסקנת הבבלי היא שבאבן על הקרקע חייב ביישוב בעלמא ובסמיכה בעפר, ובנדבכים האמצעים אינו חייב אלא אם הוסיף גם טינא (חמר), ובנדבך העליון אפילו ביישוב בעלמא, אלא שמשם לא נתברר, אם החכמים חולקים עליו.
footnotes: ³ כלומר, בסיפא, כפי שמוכח מדברי הרמב"ן, שהרי בתוספות עצמן הביאו לפי דבריו דברי ר' יוסי ברישא. ועיין בח"ד.
- **והרי היא כקרקע לכל דבר.**כלומר, אעפ"י שהאבן אינה מחוברת לנדבך,⁴ דינה כקרקע לכל דבר, ונקנית בכסף, ומקנים מטלטלין על גבה, ואין כותבין עליה גט וכדומה. ובבא זו ליתא בירושלמי ובבבלי, ולא מצאתיה בשום פוסק.⁵ ופשיטא שלא נאמרו הדברים אלא באבן, אבל לא בדבר שיש עליו צורת כלי.⁶
footnotes: ⁴ עיין בפירש"י ובמאירי ד"ה זהו ביאור המשנה. ובר"מ פ"י מה' שבת הי"ב: ובנדבך העליון אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט חייב, שהרי אין מניחין עליה טיט אחר. וכנראה שניסח ע"פ התוספתא ("שלא נתן עליה את הטיט") ועיין במ"מ ובלח"מ שם. ובירושלמי הנ"ל (בפנים): הכל מודין שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב, כלומר ואפילו בנדבכים האמצעיים. ומכאן שבעליון אפילו בלי טיט חייב. ועיין להלן הע' 5. ⁵ וכנראה שרובם פירשו שהיא מדברי ר' יוסי, והחכמים חולקין עליו, כשיטת רש"י והרמב"ן, או שמפרשים אותה שחיברה מלמטה ולא נתן עליה את הטיט מלמעלה, עיין לעיל הע' 4. ⁶ עיין במשנת כלים פ"כ מ"ה ובס' משנה אחרונה שם ד"ה קבעו. ומה שהביא לעיל שם (ד"ה כופת) בשם הרא"ש אינו מדוייק, והלשון ברא"ש הוא: כל דבר שאין עליו צורת כלי נקרא כופת, ומעולם לא אמר שהכופת שם אינו כלי, שהרי בפירוש כתב שם: כופת של תמרה הוא, ומיוחד לישיבה.
4-5. **אחד טפיחה גדולה ואחד טפיחה קטנה.**במשנתנו רפי"ב: הבונה כל שהוא, והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד והקודח כל שהוא, ופירש"י: כל שהוא אכולהו קאי, אמסתת ומכה בפטיש וכו'. ולפ"ז מפרשת התוספתא ש"כל שהוא" במכה בפטיש עונה אף על ההכאה. ובבבלי ע"ה ב': רבה ור' זירא דאמרי תרוויהו כל דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש. ועיין בתוספות ק"ב ב' ד"ה מכה ובמה שהאריך בהגדרת מלאכה זו במרכבת המשנה פ"י מה' שבת הי"ד. ובס' יריאים השלם סי' רע"ד, ק"מ סע"ב, ובמאירי ק"ד ב' פסקו שאין מכה בפטיש אלא אחרי שהבניין כבר הושלם, ואינו מחוסר אלא הקשה אחרונה. ועיין ב"ר פ"י, עמ' 85, ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 296.
5-6. **אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל וכ"ה במשנתנו רפי"ב ובברייתא שלנו בבבלי ק"ג א'. אבל בכי"ע: בשעת גמר מלאכה וכו'. וכ"ה במשנתנו הנ"ל בד' פיזרו, וכ"ה במשנה שברי"ף ובערוך ערך קרנס, עיין דק"ס, עמ' 219, הערה ג',⁷ ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ⁷ ועיין בפירש"י ע"ה ב', לפי גירסת הרב המגיד בפ"י מה' שבת הט"ז.
- **שכן מרדדין טסין לעבודת המשכן.**בבבלי הנ"ל: שכן מרדדי טסי משכן עושין כן. ובמשנתנו הנ"ל: מפני שהוא כמתקן מלאכה. ובבבלי ק"ג א': מאי קעביד? רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו, מפני שמאמן את ידו. ושאלו ע"ז: אלא מעתה חזא אומנתא בשבתא הכי נמי דמחייב? אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו שכן מרדדי טסי משכן עושין כן, תניא נמי הכי רשב"ג אומר וכו'. ופירש"י: מכין ג' על הטס ואחת על הסדן, להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק, ובעלי מטבע במקומנו ראיתי עושין כן. ובחידושים המיוחסים להר"ן מוסיף בהסבר הדברים: והוי ליה כמתקן המלאכה, אעפ"י שאינו מכה על הפעולה אלא על הסדן. ופירוש זה קשה מאד, שהרי סוף כל סוף מתקן את הקורנס למלאכה, ומה עניינו לפעולה שעושה אח"כ. ברם רב האיי גאון (עיין ס' העתים, עמ' 347, ובקיצור ברשב"א במקומו) והר"ח פירשו שאביי ורבא דחו את הטעם של לימוד אומנות בכלל, אלא שהטעם הוא שהוא מאמן את ידו לאותה מלאכה עצמה, "ולא דמי לנוטל מגל לקצור ולא קצר וכו' אלא אותה הכאה מלאכה חשובה". וכן פירש גם הר"מ, עיין בפיה"מ פי"ב מ"א. ואין ספק בעיני שפירשו כן ע"פ הירושלמי (פי"ב סה"א, י"ג ע"ג, ופסחים פ"ו ה"א, ל"ג ע"ב) שאמרו שם: וקשיא על דרבן שמעון בן גמליאל, אילו נטל לקצור⁸ ולא קצר שמא כלום הוא? א"ר אדא אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כר' יהודה, דתני השובט והמקטקט על האריג הרי זה חייב, מפני שהוא כמיישב בידו,⁹ והכא מפני שהוא כמיישב בידו. וכנראה שהבי"ת של "בידו" באה בגרור של הבי"ת של "כמיישב", והכוונה היא כמיישב ידו. ובריטב"א כ"י ירושלים (והבאתיו בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 174): וגרסי' בירוש' וכו', ופריק מפני שהוא כמיישב את ידו, לתקן מלאכתו. ולפי דרכנו למדנו שאף בשובט ומקטקט על האריג אין כאן מלאכה בגוף האריג, אלא רק אמון היד למלאכה, והוא שלא כשיטת הבבלי ע"ה ב', צ"ז ב'. ועיין מ"ש לעיל פ"ח, שו' 3–4.
footnotes: ⁸ כלומר, אילו עמד לקצור, עיין מ"ש על פעל "נטל" להלן סוכה פ"ד, שו' 21, שו' 35, שו' 39. ועיין מ"ש ר"מ זולאי בקונטריסים של ר"ח ילון ש"ב, עמ' 69, והוא העיר אף על לשון פיוטי ארץ ישראל: טען לצאת, כלומר, עמד לצאת, עיי"ש. והגאון והר"ח הנ"ל פירשו: נטל מגל לקצור. ⁹ נראה שהמלים "מפני שהוא כמיישב בידו" אינן מגוף הברייתא, אלא פירוש הירושלמי. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 176.
**הקודח וכו'.**ירושלמי פי"ב ח"א, י"ג ע"ג, פסחים פ"ו ה"א, ל"ג ע"ב, בבלי ק"ג ב'. ובמשנתנו רפי"ב: הקודח כל שהוא חייב, ופירש"י (ק"ג רע"א) שנוקב עושה חור בלי כוונה למלאת את החור, אבל קודח כוונתו למלא את החור. ובבבלי שם נחלקו רב ושמואל, ולרב חייב הקודח משום בונה, ולשמואל חייב משום מכח בפטיש, וכגון שקדח במסמר חד וארוך והניחו בתוך החור ע"מ לתלות בו. ועיין הפירוש בר"ח ק"ג ב'. ועיין בפיה"מ להר"מ שחולק על רש"י ועיין במרכבת המשנה פ"י הי"ד והט"ז. ובה"ג פכ"ג מה' שבת (ד"ו, כ' ע"ד; ד"ב, עמ' 90): הקודח כל שהוא חייב. למאי חזי? לככא דאקלידא (לשן של מפתח), והוא במנחות נ"ז א'. ועיין ברש"י שם. אבל במיוחס לרבינו גרשום במנחות שם פירש שהנקב הוא במפתח (של עץ) עצמו, וחייב בכל שהוא מפני שראוי להכניס לתוכו שן קטנה של עץ. ולפי פירושו הסוגיא היא בשיטת רב הסובר שיש בנין בכלים, והיא מגלה על הפירוש בבבלי ק"ג רע"א: בשלמא לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא, כלומר, ואפילו אם הוא קודח נקב כל שהוא במפתח של עץ. אבל עיין במרכבת המשנה הנ"ל מ"ש בשיטת הר"מ. ורבינא סובר במנחות שם שכל שהוא לאו דווקא, אלא צריך נקב שיכנס אויר דרכו, אלא שהמשנה מחייבת אפילו נקב נקבים דקים מאד, אם הם מצטרפים כולם ביחד לשעור, שאילו היו במקום אחד היה אויר נכנס לתוכן, כפירוש המיוחס לר"ג שם. ועיין מ"ש זקן זקני הגאון בעל קרן אורה במקומו. ולכאורה נראה, שכאן מדברים בקודח במחובר לקרקע, וחייב לכ"ע משום בונה, שאם החיוב הוא משום מכה בפטיש, הרי כבר נגמרה המלאכה, ולמה חולק ר"ש להלן. ועיין מ"ש להלן, שו' 8, ד"ה הצר, ובהע' 11.
- **והגורר.**וכ"ה בכי"ל. ובד: והגודר. ובכי"ע: והגורד, וכ"ה בירושלמי. ובבבלי: המגרר. וברש"י: המגרר כלונסות, או קלפים, דהיא תולדה דממחק. ובירושלמי פ"ז ה"ג, י' סע"ג: הגורד ראשי כלונסות חייב משום מחתך. ובבבלי ע"ה ב': המגרר ראשי כלונסות וכו'. ובר"מ פ"י מה' שבת הט"ז: והמגרד כל שהוא וכו' הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב. ובפי"א ה"ז: המגרד ראשי כלונסות וכו' משום מחתך.¹⁰ ועיין במגיד משנה ובמרכבת המשנה שם. ואף כאן החיוב הוא משום ממחק, עיין מ"ש לעיל.
footnotes: ¹⁰ ועיין בחידושים על הרמב"ם בשו"ת הר"מ ר' ליפסיאה, נ"ג ע"ב.
**והקוצץ.**וכ"ה בירושלמי. ובבבלי: המעבד כל שהוא, הצר בכלי צורה כל שהוא, ועיין מ"ש ע"ז להלן בדברי ר' שמעון. וקוצץ לא נזכר בברייתא שלנו שבבבלי. ובק"ע פירש: והקוצץ עצים, או מה שאינו צריך לכלי. ולכאורה נראה שהעיקר כפירוש הראשון. ואעפ"י שבקוצץ לעצים נתנו שיעור בכדי לבשל ביצה קלה (עיין בבלי ק"ג א'), אבל הרי "כל שהוא" כאן הוא לאו דווקא, עיין בתוספות ק"ג ב' ד"ה המעבד. ברם אם החיוב הוא משום מכה בפטיש, הרי כבר נגמרה המלאכה, ולמה יחלוק ר' שמעון להלן. אבל עיין מ"ש להלן ד"ה הצר, ובהע' 11.
**ר' שמעון או' עד שיקדיח את כולו וכו'.**וכ"ה בירושלמי (בשינוי סדר) ובבבלי הנ"ל. ובכי"ל בטעות: רשב"ג או' עד שיקדיח וכו'. ובכי"ע חסרות המלים "ר' שמעון או' ". ובגליון שם הושלמה המלה "אינו" (לפני "חייב"), כלומר, אינו חייב עד שיקדח וכו'. ובפירוש הדברים נראה מרש"י שפירש שהכוונה עד שיקדח נקב מפולש, עיי"ש ד"ה הקודח. ולפי' הר"מ בפיה"מ (שאין הבדל בין נוקב וקודח) פירושו שיקדח כל מה שנתכוין לקדוח מתחילה בבת אחת, כמו בגירור וכדומה.
- **הצר צורה וכו'.**בבבלי ע"ה ב': הצר צורה בכלי וכו' חייב משום מכה בפטיש. ובר"מ פ"י מה' שבת הט"ז: והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה¹¹ וכו' הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב. ובירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ג: הצר צורה, הראשון חייב משום כותב, והשני חייב משום צובע, חיסר בה אבר, ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש. ועיין ר"מ פי"א הי"ז,¹² וביד איתן שם שציין למקור הר"מ.
footnotes: ¹¹ ובמאירי ע"ה ב': "הצר בכלי צורה, ר"ל שנשלם הכלי, וזה עושה בו צורה לנאותו, הואיל ואין הכלי צריך לה כלל, הרי זה הכאה בפטיש, ולא סוף דבר בהשלמת הצורה, אלא אף בתחלתה, וכמו שאמרו במסכת זו (ק"ג ב') הצר צורה כל שהוא, שכל שהוא גמר מלאכה אין הגמר נעשה בפעם אחת לבד, שאף הכאה הוא מכה וחוזר ומכה". ברם בסוגיין לא נתבאר שהצר מקצת צורה חייב משום מכה בפטיש, ואפשר שחייב משום כותב, או משום צובע, ולפיכך פוטר ר' שמעון עד שיגמור את כולה. ומה שאמרו בבבלי (ע"ה ב') שהצר צורה בכלי חייב משום מכה בפטיש פירושו שעושה את הצורה בבת אחת כדעת היש מפרשים שהביא במאירי שם. ואדרבה מדבריהם שנדחקו לפרש שעשו את הצורה בבת אחת משמע שאם עשה מקצת צורה אינו חייב משום מכה בפטיש. אבל מדברי הגאונים (עיין אוה"ג, הפירושים, עמ' 35) והר"ח ברור שפירשו כפירוש הרמב"ם. ולפיכך אין לזוז מפירוש זה. ¹² והר"מ חילק בין צר צורה בכלי ובין צר בכותל, כפי' בעל מרכבת המשנה שם.
9-10. **עד שיעבד את כולו.**וה"ה במפשיט את העור, עיין ירושלמי פסחים הנ"ל. אבל בכותב מודה ר' שמעון שחייב בתיבה אחת, אפילו רוצה לכתוב את כל הפסוק, וכן באורג מתחייב בשני חוטים, אפילו רוצה לגמור את כל האריג.¹³ ובתוספות העזרה לתו"כ חובה הנ"ל (בהע' 13), ח' ע"ב, פירש שלא פטר ר"ש אלא בעוסק בגוף אחד, אבל בכתיבה, שהתיבות מחולקות, וכן באריג, שהחוטים נפרדים, כיוון שעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת במקום אחר חייב, עיי"ש. ובכולם חולק הת"ק ומחייב בכל שהוא, כמפורש בבבלי (חוץ מצובע שלא נזכר שם), אלא שכל שהוא לאו דווקא, עיין מ"ש לעיל, שו' 7, ד"ה והקוצץ.
footnotes: ¹³ כמפורש בתו"כ חובה פ"א ה"ו, ט"ז ע"ב, ובבלי ק"ג ב', ועיי"ש בתוספות ד"ה תריץ. ועיין תו"כ אחרי פ"ז ה"ו, פ"ג ע"א, ומכילתא דרשב"י, עמ' 19.
- **המכבה והמבעיר הרי זה חייב.**כלומר, בכל שהוא, כמלאכות שנשנו לעיל (בה"ב ובה"ג בדברי הת"ק), עיין ר"מ פי"ב מה' שבת רה"א ורה"ב.
**הנותן שמן בנר וכו'.**ברש"י כ"ה סע"ב: שמא יסתפק ממנו. ותניא בתוספתא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה, במסכת ביצה בגמרא דיו"ט (כ"ב א'). ורש"י העתיק את לשון הברייתא שבבבלי, וכנראה שלא כיוון לתוספתא שלנו, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. והר"מ פי"ג מה' שבת ה"ב פסק כלשון הברייתא שבבבלי הנ"ל. ובס' יריאים השלם, קמ"ג ע"א, חושב לה בין תולדות מבעיר, עיי"ש.
- **טלטלו ממקום למקום פטור.**פטור משום דבר שאינו מתכוין, אבל אסור. ועיין לעיל פ"ג, שו' 31, ד"ה הדולק.
**הטהו על צדו הרי זה חייב.**מפני שאם הטהו על צד האור הרי הוא כנותן שמן לנר שיש בו שמן, וחייב משום מבעיר, ואם הטהו לצד אחר הרי הוא כאילו נוטל ממנו שמן, וחייב משום מכבה, או כלשון הירושלמי פ"ג ה"ז, ו' ע"ג: לפניו משום מבעיר, לאחריו משום מכבה. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 33–34, ד"ה נר שעל גבי הטבלה.
**ונחלקו הראשונים בחיוב נוטל שמן מנר דלק בשבת.**לשיטת הר"מ בפיה"מ פ"ב מ"ב, הראב"ן, ע"ז ע"ג, והרא"ש ביצה פ"ב סי' י"ז האיסור הוא משום גרם כיבוי, ומכיוון שהוא ממעט בדלק אף ר' יוסי מודה שהוא חייב, ועין במרכבת המשנה פי"ד מה' שבת ה"ד. אבל בעלי התוספות¹⁴ סוברים שהחיוב הוא משום שברגע שנוטל את השמן הוא מעמם את זוהר הנר, ונמצא מכבה ממש, אבל כשחותך מלמטה בנר של שעוה, שאינו ממעט בשעת מעשה את הנר, אינו אלא גרם כיבוי, ופטור.
footnotes: ¹⁴ ביצה כ"ב א' ד"ה והמסתפק, והסכים להם באו"ז ח"ב ה' ערב שבת סי' כ"ח, ז' ע"ג, ובה' יו"ט סי' שמ"ח, ע"ג ע"ד.
12-13. **וכבה את זה הרי זה חייב.**וכ"ה בבבלי כריתות כ' א', בקטע מן הגניזה שפרסם שכטר, עמ' 10, בכי"מ, במיוחס לר"ג שם, בר"מ ובהשגות פ"א מה' שבת ה"י, במאירי כאן ע"ג א', בתוספ' כת"י ובתוספ' הרא"ש.¹⁵ ופירשו במיוחס להר"ג, הראב"ד ובתוספות הנ"ל שנתכוין לכבות כל אחת מהן, אלא שמתחילה כיוון לכבות נר ראשון, ואח"כ נר שני, ונתחלף לו הסדר והקדים שני לראשון, אבל אם נתכוין לזה גרידא וכבה אחר פטור, שהרי לא נעשתה מחשבתו. אבל הר"מ הנ"ל פירש כפשוטו שאפילו נתכוין לזה וכיבה את זה חייב, שהרי נעשה אותה מלאכה שכיוון לה, ועיין במאירי הנ"ל ומה שהאריך בזה במרכבת המשנה שם. ורש"י ועוד¹⁶ גרסו: פטור, ופירשו שנתכוין רק לראשון, וכבה את השני, וכשיטת הראב"ד ותוספ' כת"י הנ"ל (אלא שנחלקו בגירסא גרידא).
footnotes: ¹⁵ לפי השמטות משטמ"ק שם אות ז'. ושם הובאו שתי הגירסאות. ¹⁶ עיין בתוספות שם י"ט רע"ב, פסחים ל"ג א' ד"ה נתכוין, סנהדרין ס"ה ב' ד"ה להגביה, רשב"א שבת ק"ד סע"ב.
- **וכבה את הדולק הרי זה פטור.**כ"ה בד. וכן בכי"ל: וכבת את הדלוק פטור. וכן מוכח בבבלי הנ"ל. וכן פסק בר"מ פ"א מה' שבת הי"א. וטעם הפטור הוא משום שבשעה שכבה הוא כיוון להדלקה, ובשעה שהדליק הוא כיוון לכבוי. עיין רש"י כריתות הנ"ל ד"ה ליקדם ומאירי כאן ע"ג א' הנ"ל. אבל בכי"ו ובכי"ע בטעות: חייב.
- **חייב שתי חטאות.**וכן בירושלמי פ"ב ה"ה, ה' ע"א: הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים. ובבבלי הנ"ל: בנשימה אחת חייב. ופירשו בטעמה: נהי דאקדומי לא אקדים, אחורי נמי לא מאחר. כלומר, אעפ"י שרצה להקדים אחד מהם ולא הקדים, אבל מ"מ גם לא אחר. ובהשמטות לשטמ"ק:¹⁷ ולקמן מפרש אם חייב אחת או שתים. ועיין שם כ' ב' וברש"י שם ד"ה להקדים. ועיין היטב במיוחס לר"ג שם ובשטמ"ק שם אות י'.
footnotes: ¹⁷ הנ"ל לעיל הע' 15. ועיין גם בשטמ"ק שם אות י"א.
16-17. **אחד נותן את האור ואחד נותן את העצים וכו'.**בבלי ביצה ל"ד א'. ופירש"י: מביא את האור [חייב] משום מבעיר את הגחלת, דכשהוא מוליכה היא מתלבת מרוח הליכתו. ובר"ח שם משמע קצת שנקט נותן את האור, מפני שבלעדיו אין כאן בישול כלל, ובאמת מי שנתן את הגחלת בכירה פטור מכלום, ואין כאן מבעיר, עיי"ש היטב. והתוספתא נקטה כאן את סדר הבישול, שאדם נותן מקודם קדירה ריקנית ואח"כ נותן מים ואח"כ את הבשר, כמו שדייק רש"י ביחזקאל כ"ד, ג', מן המקרא שם, והביא את הברייתא של הבבלי שם, ועיין בצפנת פענח פ"ט מה' שבת ה"ד שציין גם לבבלי מגילה ט"ו סע"א. והר"מ בפ"ט הנ"ל פסק ע"פ ברייתא שלנו ופירש "שכולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל". ועיין מ"ש להלן.
- **ואחד נותן את הקדירה.**בבבלי הנ"ל: שופת את הקדרה מאי קא עביד? אמר ר' שמעון בן לקיש הכא בקדרה חדשה עסיקינן, ומשום לבון רעפים נגעו בה. ומשמע מתוך הבבלי שכל אחד חייב כדינו. ולאו דווקא משום מבשל. אבל הר"מ לא הזכיר "קדירה חדשה", ופסק כסתם התוספתא שלנו, ועיי"ש בהשגות ובשאר נושאי כלי הר"מ. ועיין להלן.
**ואחד נותן את הבשר.**וכ"ה בר"מ הנ"ל. אבל בבבלי חסרה בבא זו, וכן לכאורה נכון, כי מה לי בשר, מה לי תבלין, והתנא היה יכול להוסיף מאכלים עד אין סוף, וכנראה ששנו כאן בשר ע"פ הפסוק ביחזקאל כ"ד, ג' הנ"ל. ועיין מ"ש בשו"ת הרלב"ה סוף סי' כ"א. וברייתא בסגנון שלנו גם להלן הי"ח, שו' 55 ואילך.
- **ובא אחד והגיס וכו'.**עיין רמב"ן י"ח ב' ד"ה והוא מגיס.
19-20. **ואחד נותן את האור ואחד נותן את העצים ובא אחד והגיס שנים האחרונים חייבין.**בבבלי הנ"ל הקשו על הרישא שלנו: והתניא אחרון חייב, וכולן פטורין? לא קשיא, הא דאייתי אור מעיקרא, הא דאייתי אור לבסוף. ולפ"ז היא הסיפא שלנו, אלא שהבבלי שנה שהביא אור לבסוף, וממילא הוא לבדו חייב, ועיין מ"ש להלן. והנה נוסחת ד וכי"ו (וכן, כנראה, היה גם בכי"ע אלא שיש שם השמטה ע"י הדומות) מקויימת אף ע"י הר"מ הנ"ל שפסק: אבל אם שפת אחד את הקדרה תחילה, ובא אחר ונתן את המים וכו' ונתן את התבלין, ובא אחר ונתן את האור, ובא אחר ונתן עצים על האור, ובא אחר והגיס, שנים האחרונים בלבד חייבים משום מבשל. וכ"ה הגירסא גם בכל הדפוסים הישנים (לרבות ד' רומי, קושטא, ויניציאה רפ"ד ועוד), וכ"ה בשלשה כת"י תימן, וכן מביא במעשה רוקח על הר"מ בשם כת"י משנת הקי"א, אלא ששם חסרה המלה "בלבד". ובשו"ת הרלב"ח¹⁸ סי' כ"א (והעיר עליו במעשה רוקח במקומו), כ"ט סע"א, כותב שחכם אחד בצפת העיר שיש גירסא אחרת ברמב"ם, אלא שהגירסא ההיא שהוא היה אומר היא שבוש בודאי, כי יש עליה יותר ויותר קושיות. ואעפ"י שהרלב"ח לא הזכיר את הגירסא המוטעה, הרי קרוב לוודאי שהיא הגירסא שהזכיר מהר"י בי רב:¹⁹ יש מי שמחליף הגירסא ומטעה הספר, ואומר שלא זכר הרב ז"ל נתינת האור בחלוקה הב'. וגירסא זו נמצאת באמת בר"מ כ"י רבינוביץ על קלף: ובא אחד ונתן את התבלין, ובא אחד ונתן את העצים על האור, ובא אחד והגיס שנים אחרונים בלבד חייבים משום מבשל. ולא נזכר שם נתינת אור. ואין ספק שגירסא משובשת היא, כמו שכתב מהר"י בי רב שם. ובמעשה רוקח על הר"מ שם כותב: "שוב זימן השי"ת לידי נוסחא אחרינא כתיב' יד משנת הקס"ב, וכתוב בו שלשה האחרוני' בלבד חייבים". ונוסחא זו היא נוחה יותר מדאי להיות אמיתית, אחרי שלא נמצא לה סמך בשום כת"י אחר. ובכ"מ שם סה"ד כותב: "והנה מצאתי אני ספר מוגה שכתוב בו בדברי רבינו בבבא דסיפא, ובא אחר ונתן את העצים, ובא אחר ונתן את האור, ולגירסא זו ניחא שאין חיוב כ"א בב' האחרונים בלבד, דנתן עצים קודם שיתן חברו את האור אין שם רמז בישול כלל. ואין נראית בעיני נוסחא זו, מפני שאינה מכוונת לא עם הגמרא ולא עם התוספתא". וכוונת רבינו שאין הנוסחא מכוונת עם לשון הגמרא שלא נזכר שם בפירוש חיוב המגיס, אבל לעצם ההלכה אין סתירה מן הבבלי לנוסחא זו שהביא.²⁰ ולא עוד אלא שבכי"ל כאן גורס: ואחד נותן את התבלין, ואחד נותן את העצים ואחד נותן את האור ובא אחר והרגים (צ"ל: והיגיס) שנים אחרונים חייבין. ואעפ"י שיש שם השמטה, ונשמט ע"י הדומות מ"נותן את התבלין" שברישא עד "נותן את התבלין" שבסיפא, מ"מ אנו רואים ברור שאף בכי"ל היתה הגירסא בסיפא נתינת עצים ואח"כ נתינת אור כבר"מ מוגה שהביא מרן. ברם אף כאן כי"ל הוא יחיד בין הנוסחאות של התוספתא כשם שגירסת הספר המוגה היא יחידה בנוסחאות הר"מ, ואף היא נוחה יותר מדאי, כדי לקבל אותה נגד רוב הנוסחאות. ולא עוד אחרי שראינו לעיל (ד"ה ובשו"ת הרלב"ח) שבכ"י עתיקים של הר"מ נשמטה הבבא של נתינת אור, הרי מסתבר שהמשלים השלים אותה ע"פ הסברא. ולפיכך נראה שאין לזוז כאן מרוב הנוסחאות בתוספתא שהן רוב הנוסחאות של הר"מ. ובוודאי שפשוטה של לשון הר"מ משמעה שכולם חייבים כאן משום מבשל, וברישא שכולם היו בעצה אחת להשתתף בבשול, וכל אחד עשה מלאכה, והכינו את הבישול כסדר הרגיל, כולם חייבים משום מבשל,²¹ אבל בסיפא הרי הראשונים לא עשו כלום ואינו חייב אלא המניח את העצים על האור והמגיס, אבל המביא את הגחלת פטור, מפני שסופה ליכבות.²² ובעל מרכבת המשנה בסה"ד הסיק: "דכי היכי דמפרשים הא דקאמר בגמרא האחרון חייב, ר"ל האחרון שבבישול, ולא קחשיב המגיס, אע"ג דבודאי ההגסה אחרי נתינת האור, דאין עניין להגסה כלל קודם נתינת האור וכו',²³ וא"כ בהכרח שנים חייבים דהיינו הנותן האור והמגיס, ואפ"ה נקיט בברייתא לשון האחרון חייב, שר"ל האחרון שבבישול חוץ מן המגיס, שהוא אח"כ כשתתחמם הקדרה, דאז חייב על ההגסה, וזה רמזה התוספתא ובא אחר והגיס, וא"כ פשוט נמי דמ"ש רבינו שנים האחרונים חייבים, ר"ל האחרונים שבבישול, דהיינו הנותן את האור והנותן את העצים, חוץ מן המגיס". ועיין בשו"ת הרשד"ם או"ח סי' ג' (ג' ע"ג) שדחה את דברי הרלב"ח, ופירש שהר"מ עוסק כאן רק בחיוב משום מבשל, ולפיכך חייבים רק שני האחרונים, אבל מי שנותן את האור בלי עצים פטור משום מבשל, אבל חייב משום מבעיר. אבל מסתבר כפירוש הרלב"ח ומהר"י בי רב. וכל המפרשים נדחקו מאד ליישב את דברי הר"מ גם ע"פ הבבלי שהעמידו שם את הרישא בקדירה חדשה (עיין מ"ש לעיל שו' 17, ואחד נותן את הקדירה), אבל לא זכיתי להתחוור בדבריהם.
footnotes: ¹⁸ באור מהר"י בי רב בדברי הר"מ נעתק כמעט מלה במלה בשו"ת אהלי תם סי' קכ"ט (תמת ישרים, ס"א ע"ב) בשם המשיב עצמו, וכבר תמה ע"ז במעשה רוקח שם. ועיין בשו"ת חיים שאל להרחיד"א ח"ב סי' אות י' ששער שהמעתיק מצא את התשובה ששלח מהר"י בי רב לר' תם יחיא, וסבר שהיא מר' תם. ¹⁹ בשו"ת שלו סי' נ"א. ועיין מ"ש מרן בכ"מ במקומו. ²⁰ עיין לעיל שם בשו"ת מהר"י בי רב הנ"ל. ועיין מ"ש בשו"ת חיים שאל הנ"ל (לעיל הע' 18). ²¹ כמו שפירש בשו"ת מהר"י קורקס (שפרסם החיד"א בסוף ספרו חיים שאל ח"ב ד' ליוורנו, חידושי סופרים, ל"ג ע"א ואילך) סי' ו', עיי"ש שבאר את שיטת הר"מ באריכות, ועיין גם בשו"ת מהר"י בי רב סי' נ"א הנ"ל ובשו"ת הרלב"ח סי' כ"א הנ"ל ובצפנת פענח על הר"מ במקומו. ²² עיין ב"ק פ"ו מ"ד. ²³ עיי"ש בשו"ת מהר"י בי רב הנ"ל.
- **הסורט סרטה אחת על גבי שני נסרים וכו'.**במשנתנו פי"ב מ"ג: הכותב שתי אותות²⁴ בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד (פירש"י: שתיהן אלפין), בין משתי שמות (פירש"י: אל"ף בי"ת), בין משתי סממניות²⁵ בכל לשון חייב. אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותות אלא משום רושם, שכך היו כותבין על קרשי המשכן, לידע איזה בן זוגו וכו'. וכבר ראינו לעיל (פ"ט, שו' 43) שהירושלמי מעמיד את כל משנתנו כר' יוסי, ולא חייבו כותב בשמאלו אלא משום רושם (וכ"ה בבבלי לפי אמורא אחד), ולפ"ז אף הרישא של הברייתא שלנו ר' יוסי היא, אבל לת"ק פטור, וכן משמע מסדר הברייתא שבתו"כ ויקרא, חובה, פ"א ה"ה, ט"ז סע"א, ושבבבלי ק"ג ב' ששנו שם: אמר ר' יוסי וכו' לפיכך שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד חייב. ואם אף הרישא של משנתנו כר' יוסי, הרי בוודאי שמסתבר פירש"י והמאירי ששם אחד פירושו "שני אלפין", שכן היו כותבין אות אחת בסוף הקרש הראשון וכפלו אותה בתחילת הקרש השני. וכן אפשר היה לזווג קרשים ע"י עשיית סריטה אחת לוכסן על שני קרשים. עיין בירושלמי בסוגיין. ועיין במסקנא שבבבלי ק"ג ב', ומ"ש בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קצ"ט. ובתנחומא כי תשא סי' ל"ג: ויאמר ה' אל משה כתב לך. ילמדנו רבנו הכותב שתי אותות²⁶ בהעלם אחד בשבת מהו שיהא חייב. כך שנו הכותב שתי אותות בהעלם אחד חייב, שהוא רושם ומחלל את השבת וכו'. וסתם בעל הילמדנו כר' יוסי, ומשמע מלשונו שרושם גרידא הוא אב מלאכה, וכותב אינה אלא תולדת רושם,²⁷ ולא היתה כתיבה במשכן, אלא רישום בקרשים. ובפיה"מ להר"מ פירש שלר' יוסי כתיבה ורשום שניהם אבות הן, עיי"ש. ועיין מ"ש באבני נזר הנ"ל, ובתוספות העזרה על התו"כ הנ"ל, ח' ע"א, ומ"ש בס' מנחת סולת, קל"ד ע"ב ואילך.
footnotes: ²⁴ וכ"ה בקביעות בתוספתא כי"ו. וכ"ה במשניות מטיפוס א"י, וכ"ה הכתיב בשאר נוסחאות מדוייקות של מקורות א"י, עיין מ"ש ע"ז בפירוט להלן ביצה פ"ר, שו' 9, ד"ה והכותב. ²⁵ פירש הר"מ בפיה"מ: סימנים, כמו שכותבין בני אדם, א' שיורה על אחד, וב' שיורה על שנים וכו'. ועיין בפי' רב האיי גאון באוה"ג, הפירושים, עמ' 66, ובמגיד משנה פי"א מה' שבת ה"י. ²⁶ כ"ה בד"ר, עיין לעיל הע' 24. ²⁷ שהרי בשאלה לא נזכרו שתי אותות משם אחד, או שכתב בשמאלו וכדומה, והשאלה היא על שתי אותות שיש להן משמעות כשהן לעצמן, דוגמת "לא" שבלוחות שהמדרש מסמיך להן את הדרשה.
21-22. **אמ' ר' עקיבא לא חייבו וכו'.**בד, כי"ע וכי"ל: אמ' ר' יוסי וכו'. וכ"ה במשנתנו, בתו"כ ובבבלי הנ"ל.
- **כתב אות אחת בראש יריעה מכן ואות אחת וכו'.**כ"ה בד. וכע"ז בכי"ע ובכי"ל, ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. ובמשנתנו פי"ב מ"ה: אחת בארץ ואחת בקורה, כתב על שתי כותלי הבית, על שני דפי פנקס, ואין נהגין זה עם זה פטור. והתנאי של "אין נהגין זה עם זה" עונה על כותלי הבית (כגון שכתב על הזוית מבחוץ, כמפורש להלן סהי"ג) ועל דפי הפנקס (כגון שכתב על דף החיצוני ועל דף הפנימי). אבל אם כתב על שני כותלי הבית מבפנים (על הזוית מבפנים) חייב, כמפורש במ"ד ולהלן סהי"ג. וכן אם היה הדף החיצוני צר והפנימי רחב יותר, וכתב אות אחת בסוף החיצוני ואות אחת בסוף הפנימי חייב, שהרי נהגות זו עם זו, כמפורש במשנה ד'. ומשלימה התוספתא שאם כתב אות אחת בראש יריעה מצד שמאל ואות אחת בראש יריעה מצד ימין חייב, שהרי אפשר להדביק זו לזו. ועיין ירושלמי מגילה פ"א ה"ט, ע"א ע"ג, ובק"ע שם ד"ה א"ל שכן, ובשי"ק ד"ה שכן אפי' ספרים. ובבבלי ק"ד ב': א"ר אמי כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב, כתיבה היא, אלא שמחוסר קריבה. והתנן כתב על שני כותלי הבית ועל שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור? התם מחוסר מעשה דקריבה, הכא לא מחוסר מעשה דקריבה. ופירש"י שבשני דפי פנקס (אחד למטה מן השני) אינם נהגים אלא ע"י קציצה (כלומר, רק אם יתיר או יקוץ את הדף הראשון ויתן אותו על גבי השני), אבל אם כתב על לוח אחד בטבריא ועל לוח שני בציפורי אינם מחוסרים אלא קריבה בעלמא, בלי שום מעשה אחר. ועיין בר"מ פי"א מה' שבת הי"ב ובמ"מ שם. ורב האיי גאון (הובא ברשב"א במקומו) והר"ח פירשו אחרת את הבבלי, והרשב"א הביא לו סיוע מן הירושלמי, אבל הגירסא בירושלמי, כנראה, משובשת, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 176. ועיין בהגהות יפה עינים ק"ד ב' שהשיג על פירוש זה. ועיין בירושלמי פי"ג ה"א, י"ד ע"א, והפירוש הנכון שם הוא בשערי תוא"י, סוף עמ' 180.
- **אע"פ מדביקן זו לזו וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: אף על פי שמדביקן²⁸ וכו'. ובכי"ל: אם מדביק זו לזו וכו'. וכן הגיהו המפרשים. ולעיל ח"א, עמ' 429, הערה 27, הבאנו כמה מקומות שהדבור "אף על פי" משמש במקום "הואיל", ולפ"ז יש כאן נתינת טעם למה הוא חייב.
footnotes: ²⁸ והנכון כלפנינו, כלומר מדביקן (בלי שי"ן), עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1261.
- **אפי' כל השם כולו.**כלומר, שהשלים שלא בכוונה את שם הויה (עיין מ"ש להלן). וכנראה שנשנה כאן אגב גררא מן הסיפא, שאם לא קרא מה שלפניו, ולא ידע שהוא משלים את השם, הרי לא נתכוין לקדשו, ופשיטא שלא עשה כלום, ובכותב בשוגג עסיקינן, ופטור מחטאת.
- **אות אחת והשלים את השם.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה בבא זו, ואינה גם בבבלי ק"ד ב'. אבל בכי"ל: להשלים את השם. וכן מעתיקים בשם התוספתא בחי' הרשב"א ובמיוחס להריטב"א ק"ד ב'. ובירושלמי פי"ג ה"א, י"ד ע"א: הכל מודין בכותב את השם (כלומר, שם הויה) עד שעה שישלים (שהרי אם לא השלים לא עשה כלום). כתב אות אחת להשלים את השם וכו'. ומסתבר שבשם הויה עסיקינן, עיין בהגהות הרד"ל שם. ובחידושי הרשב"א הנ"ל כתב על דברי רב אשי (ק"ד ב') "להשלים שאני": ולכאורה הוה משמע דדוקא להשלים את הספר, אבל להשלים את השם לא, דאם איתא, ליתני להשלים את השם, ואנא ידענא דכל שכן להשלים את הספר, אבל בתוספתא גרסינן כתב אות אחת להשלי' את השם וכו'. ומשמע מדבריו שפירש אף כאן את המלה "השם" כמו בשאר מקומות לעניין שבת,²⁹ שהכוונה לתיבה. ועיין בהגהות הרד"ל הנ"ל. ובאמת לגבי שם הויה יש כאן סברא לחיוב, מה שאין כן בהשלמת הספר, שהרי בכתיבת השם לא עשו הראשונים כלום, אפילו כשתצרף את כולם יחד, והגומר את האות האחרונה מקדש למפרע את כל השם, מה שאין כן בהשלמת ספר שלכל הפחות יש כאן מעשה לפני ההשלמה בצרוף, ואין כאן "כל שכן" כלל, ומכאן משמע שרבינו פירש כמו שכתבנו. ברם מתוך הירושלמי הנ"ל משמע שבשם הויה עסיקינן, ולפ"ז לא נזכר כאן כלל שהמשלים את התיבה חייב. אלא שצריך עיון בעצם הדבר, שהרי אף כאן עשה הראשון מלאכה שמתקיימת במקום אחר, ואפילו כתב שתי אותיות הראשונות של שם הויה, ולמה פטרו בירושלמי את הראשון ? ועיין בהגהות הרד"ל הנ"ל.
footnotes: ²⁹ משנתנו פי"ב סמ"ג, תו"כ ויקרא חובה פ"א, שם אחרי מות ה"ד ואילך, ט"ז ע"א, ירושלמי פי"ב ה"ג, י"ג ע"ד, בבלי ק"ג ב'.
- **והשלים את הספר חייב.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, כי"ל, רשב"א, מיוחס להריטב"א וירושלמי הנ"ל: להשלים את הספר. וכבר פירש בחסדי דוד אפילו לפי גירסת הדפוס שהוא חייב כאן מפני שכוונתו היתה להשלים את הספר (בניגוד לרישא). ועיין באו"ש פ"א מה' שבת ה"ח ובצפנת פענח פי"א מה' שבת ה"ט. ובבבלי ק"ד ב': תנא כתב אות אחת והשלימה לספר וכו' חייב. ועיין בר"מ פי"א הנ"ל.
27-28. **המקרע על העור כתבנית כתב פטור.**הרושם על וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל, וכן מעתיק הרשב"א (ק"ג ב') בשם התוספתא. וכן להלן גיטין פ"ב ה"ד (לעניין גט): המקרע על העור כתבנית כתב פסול, הרושם על העור כתבנית כתב כשר. ובכי"ע כאן: המקרע את העור וכו'. ולפ"ז שיטת התוספתא היא שקריעה על העור כתבנית כתב אינו כתב, לא לעניין שבת ולא לעניין גט, אבל רושם על העור הוא כתב אצל שניהם. וכבר העיר הרשב"א הנ"ל על הסתירה מן הירושלמי (פי"ב ה"ד, י"ג ע"ד; גיטין פ"ב ה"ג, מ"ד ע"ב) שמבואר שם להפך בין לעניין שבת ובין לעניין גיטין. וכן ברשב"א גיטין כ' ב' סד"ה בדינרי: ותוב גרסי' בירוש' הקורע על העור כתבנית כתב כשר, הרושם על העור כתבנית כתב פסול.³⁰ ובתוספ' נאמרו דברים בהפך, הקורע פסול, הרושם כשר, ואיפשר שהוא בטעות ידי סופר, אלא שמצאתיה כן בתוס' שבת פ' הבונה, כמו שהיא שנויה כאן. ומן התימא שהרמב"ם ז"ל כתב (פ"ד מה' גיטין ה"ז, ועיי"ש במ"מ) וערבן שניהם, וכתב הקורע על העור, וכן הרושם על העור כגון כתב כשר.³¹ ובר"מ פי"א מה' שבת הט"ז: הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב, הרושם על העור כתבנית כתב פטור. ובמ"מ שם: "ירושלמי ותוספתא. ובמקצת נוסחי התוספתא נמצא הפך מדברי רבינו שהקורע פטור והרושם חייב. ועיקר הנוסחא הוא כדברי רבינו לחייב הקורע ולפטור הרושם, וכדברי הירושלמי". והנה ראינו שבארבע נוסחאות התוספתא שלפנינו, וכן ברשב"א הנ"ל, הגירסא היא כמקצת הנוסחאות שהביא הרב המגיד, בין בתוספתא כאן ובין בגיטין.³² אבל במאירי גיטין כ' ב' (עמ' 72) כותב: וכמו שאמרו בתוספתא המקרע כתבנית כתב כשר, והרושם על העור כתבנית כתב כשר. ברם לא רחוק הדבר שהמאירי העתיק ע"פ פסק הר"מ פ"ד מה' גיטין הנ"ל, כרגיל אצלו. ואשר לר"מ עצמו מתקבלים דברי בעל מרכבת המשנה פי"א מה' שבת הנ"ל שהר"מ פירש שהירושלמי מדבר בשיטת ר' מאיר שעדי חתימה כרתי, ולפיכך פוסל ברושם, מפני שאינו מתקיים, אבל בשיטת ר' אלעזר (שהלכה כמותו) כשר בעדי מסירה. ועיין במעשה רוקח במקומו (בה' גיטין) שציין לפרי חדש אה"ע סי' קכ"ה אות ג', עיי"ש. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' גיטין הנ"ל.
footnotes: ³⁰ באו"ז ח"ב סי' ע"ג, ט"ז סע"ב, מעתיק בשם הירושלמי פ' הבונה כגירסת התוספתא כאן (עיין אהצו"י, עמ' 130). ושמא צ"ל שם: ואמרי' בתוספתא וכו', ומ"ש "ואמרי' בירושלמי" היא אשגרה מלעיל שם. ³¹ בטאה"ע סי' קכ"ה (בד"ח) מעתיק בשם הר"מ: או שרשם על הטבלא (במקום: על העור) וכו'. ואינה אלא טעות הדפוס. ובטור כ"י בביה"מ כאן (1619 ENA): המקרע על העור תבנית כתב, או שרשם על העור תבנית כתב, הרי זה כשר. וכ"ה בטור ד' איגשבורג (משנת ש') וריווא די טרינטו. ובאינקונבלים של הטור נשמטו בטעות (ע"י הדומות) המלים "או שרשם על העור תבנית כתב". ³² ואף הגירסא בגיטין שוה בכל נוסחאות התוספתא שם, ומקויימות גם ע"י בעל או"ז ח"א ה' גיטין סי' תשי"ז, ק"א רע"ד, הרשב"א הנ"ל והר"ן גיטין פ"ב סי' תכ"ט.
27-28. **הרושם על העור וכו'.**עיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי שפוטר ברושם. ואף הוא, כנראה אינו פוטר אלא בדברים שנבלעים בעור (עיין במשנת סוטה פ"ב מ"ד), ואינו כתב, מפני שאינו מתקיים ועובר מעצמו (ולא מחמת דבר אחר, עיין בר"מ פי"א מה' שבת הט"ז), והוא הדין בסורט על העור, מפני שהסריטה נעלמת מעצמה, ואינה מתקיימת. ועיין להלן שו' 45.
- **כתב בקלפי אגוזים וכו'.**במשנתנו פי"ב מ"ד: כתב בדיו וכו' ובכל דבר שהוא רושם. ומשלימה התוספתא את הרושמים ומתקיימים, וכ"ה להלן גיטין פ"ב ה"ג בד ובכי"ו. וקלפי אגוזים וכו' הם ממיני הצבעים, עיין במשנת שביעית פ"ז מ"ג ושבת פ"ט מ"ה.
- **בחלב הקרוש.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן וכ"ה ברשב"א הנ"ל וכ"ה בגיטין הנ"ל, וכן מעתיק משם באו"ז ח"א ה' גיטין סי' תשי"ז, ק"א סע"ג. ומכאן שכתב חלב הקרוש מתקיים.
**על עלה זית וכו'.**וכ"ה להלן גיטין הנ"ל. ובמשנת גיטין נקט עלה של זית גרידא. והטעם, כנראה, מפני שבו היו רגילים לכתוב, עיין במלונו של לידדל וסקוטט ערך έκφυλλοφορέω וערך πεταλισμός. ועיין מ"ש W. Shubart בספרו Das Buch bei den Griechen und Romern, הוצ' שניה, עמ' 2, ועמ' 171.
- **על עלה חזרין וכו'.**וכ"ה ("חזרין") בכל הנוסחאות כאן וברשב"א הנ"ל, וכ"ה בגיטין בד ובכי"ו. אבל בכי"ע שם: על עלי זרדין. ובתוספות גיטין כ"א ב' מעתיקים בשם התוספתא: ועלה ורדין (כ"ה בד' פיזרו), או: ועלה ורדים (ד"ו). ועיין לעיל ח"ב, עמ' 635, הערה 74. וחזרין רגילים אצל כרישין במקורות שלנו, עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 341, ועיין להלן יומא פ"ד, שו' 10, ומש"ש.
31-32. **שאין של קיימא או דבר שאין של קיימא על דבר שהוא של קיימא וכו'.**וכ"ה בכי"ל אלא שבכי"ו נשמט אח"כ ע"י הדומות, והשלמתי ע"פ כי"ל. וכ"ה הסיגנון להלן גיטין פ"ב ה"ג בכי"ע. אבל בד ובכי"ע כאן: שאין של קיימא פטור. זה הכלל כתב דבר שהוא של קיימא על דבר וכו'. וכ"ה ברשב"א ק"ג סע"ב הנ"ל, שם קט"ו ב' ד"ה הא דאמרי', מ"מ פי"א מה' שבת הט"ו (ועיין ברמב"ם שם). וכ"ה הסיגנון להלן גיטין פ"ב הנ"ל בד ובכי"ו. ועיין במשנתנו פי"ב מ"ה.
- **עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא וכו'.**ירושלמי פי"ב רה"ד, י"ג ע"ד. ועיין אהצו"י, עמ' 129.
- **הכותב אות אחת גדולה אם יש במקומה וכו'.**הסיגנון "אם יש" הוא באשגרה מלהלן, ובד, כי"ע וכי"ל: אעפ"י שיש וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ז ה"ג, י' רע"ד (ושם בשינוי סדר, מוחק לפני כותב). ובבבלי ע"ה, ב': ת"ר כתב אות אחת גדולה ויש במקומה וכו'. ועיין ר"מ פי"א מה' שבת ה"ט.
- **שתי אותות.**וכ"ה בכי"ע. וכן בד: שתי אותו'. וכבר הראינו לעיל, הע' 24, שכן הוא הכתיב של א"י.
34-35. **אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותות חייב.**וכ"ה ("חייב") בד, בכי"ל, בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע: פטור, ולפי גירסא זו חולק ר' מנחם בר' יוסי על הת"ק,³³ וסברת הת"ק היא כמבואר ברא"ש פ"ז סי' ט'.³⁴ ומה שאמרו להלן שאפילו מחק דיו חייב היא בשיטת ר' מנחם בר' יוסי.
footnotes: ³³ ברש"י ע"ה ב' שם: הא קמ"ל מאן ת"ק ר' מנחם בר' יוסי. ופירש לפי גירסת הבבלי שהיא גם גירסת התוספתא לפי רוב הנוסחאות. ³⁴ וסובר הת"ק (לפי גירסת כי"ע) שאין להחמיר במחיקה מבכתיבה, ואינו חייב במוחק אלא דווקא אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות באותו כתב ובאותו גודל עצמו, וממילא אם מחק אות גדולה, הרי אין כאן מקום לשתי אותיות דכוותה. אבל ר' מנחם בר' יוסי סובר שאות גדולה דינה כדיו שנפלה על גבי קלף, ואם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות בינוניות מאותו כתב חייב, עיין מ"ש בחידושים המיוחסים להר"ן (ע"ה ב') בשם תלמיד הרשב"א.
- **ובכותב שאין במוחק.**וכ"ה בד. ובכי"ע וכי"ל ליתא. ובבבלי הנ"ל חסרה כל הסיפא, ובירושלמי הנ"ל משובש.
**חומר בכותב הכותב לקלקל חייב וכו'.**בר"מ פי"א מה' שבת ה"ט: הכותב על מנת לקלקל העור חייב, שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב, אבל המוהק על מנת לקלקל פטור. ובמ"מ שם: תוספתא. ועיין במרכבת המשנה שם ומ"ש בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' ר"ו אות ו' ואילך. ועיין בבלי גיטין י"ט א' וברש"י שם ד"ה מקלקל הוא ובתוספ' שם ד"ה מוחק.
- **נפלה דיו על גבי ספר וכו'.**ר"מ הנ"ל, ובמ"מ שם: גם זה שם בתוספתא. והתוספתא הובאה גם ברא"ש פ"ז סי' ט' וברבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ב חי"ד. וכתב שם הרא"ש בטעמה שהרי מחיקת אות שנכתבה בטעות כמאן דליתא דמי, ועיקר חיוב מחיקה היא בשביל מחשבת הכתיבה, הלכך אפילו טשטוש דיו נמי. ולפ"ז אפילו נפלה דיו על קלף חלק ומחקה ע"מ לכתוב חייב חטאת. וכן פסק בטאו"ח סי' ש"מ: המטשטש בדיו שעל הקלף ויש במקומו לכתוב ב' אותיות חייב. ועיין בב"ח שם. אבל כגירסא שלפנינו בטור כ"ה בכל הדפוסים הישנים, לרבות שלשה אינקונבלים (בד"ק בטעות: בידיו, במקום: בדיו) ובטור כת"י.
- **אלא המוחק על מנת לכתוב.**ואעפ"י שהכתב שמחק חשוב יותר מן הכתב שבדעתו לכתוב, מ"מ חייב, שהרי אפשר לכתוב על המחק כל מה שרוצים, ואינו עניין למחלוקת שבבבלי גיטין י"ט א' הנ"ל. ועיין מ"ש ידידי הגרא"א פרייס במשנת אברהם (פירוש לס' חסידים) ח"ב, עמ' מ'.
39-40. **והמוחק על מנת לתקן כל שהו הרי זה חייב.**לפי פשוטו פירושו שאם יש בעצם המחיקה תיקון, כגון מחיקה של דיו בין שתי אותיות (כפי' בעל ח"ד), או מחיקה של אות יתירה בס"ת, חייב בכל שהוא. עיין מ"ש בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' ר"ו, אות ו' ואילך. ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב, אות ל"ה, ומ"ש עליו במנחת סולת, קל"ה סע"ג ואילך. ובמנ"ב פירש על פי הבבלי ק"ד ב': רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש. ועיין ברש"י ובמאירי שם בשם הירושלמי, ומ"ש באבני נזר הנ"ל אות א' ואילך. ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 149. ובר"מ ספי"א: וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדות מוחק וחייב. ובצפנת פענח שם ציין לכאן. ועיין במשנת אברהם הנ"ל.
- **הכותב אות אחת ועשאה שתי אותות וכו'.**כלומר, שהיה צריך לכתוב שני זיינין, וכתב בטעות חית, ומחק חלק מן הגג, חייב במחיקה זו משום כותב שתי אותיות, עיין בבלי ק"ד סע"ב. ועיין באבני נזר הנ"ל.
40-41. **שתי אותות ועשאן אות אחת וכו'.**כלומר, שהיה צריך לחי"ת גרידא, וכתב בטעות שתי זיינין, ואח"כ עשה ביניהם גג וחברם לחי"ת, חייב משום מוחק שתי אותיות. (צפנת פענח, השמטות לה' שבת פי"א הי"ג, ק"י ע"ד).
41-42. **נתכוון לכתוב אות אחת ונעשו בידו שתי אותות, שתי אותות ונעשו בידו אות אחת הרי זה חייב.**בשאר הנוסחאות: פטור. ופירושו שנתכוון ממש לכתוב אות אחת אלא שעלו בידו שתי אותיות בטעות, ברהיטות הכתיבה, פטור, וכדין משנתנו פי"ב מ"ה: נתכון לכתוב חי"ת וכתב שני זיי"נין וכו' פטור. ובבבלי ק"ד סע"ב: תנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב (כגירסת כי"ו). והתניא³⁵ פטור? לא קשיא הא דבעי זיוני,³⁶ הא דלא בעי זיוני. וכבר נדחקו בו המפרשים הראשונים במקומם והפוסקים,³⁷ ורובם פירשו שאם בעי זיוני פטור. אבל בתוספ' רי"ד ספי"ב פירש שהוא פטור אם לא בעי זיוני, וחייב אם בעי זיוני, אלא שאף הוא פירש זיוני תגין, עיי"ש. ברם במרכבת המשנה פי"א מה' שבת הי"א כתב: נ"ל פשוט וברור דרבינו (כלומר, הרמב"ם)³⁸ מפרש הא דמשני בגמרא, הא דבעי זיוני כפשוטו, דהך ברייתא דתניא חייב, דבעי זיוני,³⁹ ר"ל שהוא צריך לכתוב שני זיי"נין,⁴⁰ ואע"ג דנקיט נתכוון לכתוב א' וכתב ב', מתפרש דומיא דברייתא הנזכרת בסוגיין (ק"ד ב'), הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וכו', שכוונתו לכתוב יהודה היתה בטעות וכו', ולא בעי זיוני פירושו שאינו צריך לזיי"נין, וכתבן בטעות,⁴¹ עיי"ש. ועיין בשלטה"ג ספי"ב מ"ש על הר"מ ומ"ש להלן שם בשם קונטרס הראיות להריא"ז.
footnotes: ³⁵ כ"ה בר"ח ובנוסחאות ישנות, עיין ברמב"ן ספי"ב ובתוספ' ק"ה א' ד"ה והתניא. ואפשר שעל פיה הגיהו כאן בשאר הנוסחאות: פטור, ואפשר שהגיהו כן ע"פ משנתנו שהבאנו בפנים. ³⁶ במאירי ק"ד ב' ד"ה נתכוון מעתיק: זייני. ³⁷ עיין בס' התרומה סי' קי"ד, או"ז ח"א סי' תשט"ו, ק"א ע"ג, ועוד. ³⁸ וכ"ה ברמב"ם בכל הדפוסים הישנים: הכותב אות אחת סמוך לכתב או כתב על גבי כתב, והמתכוון לכתוב חי"ת וכתב שני זיינין, וכן כיוצא בזה בשאר אותיות חייב. בדם בכל כתה"י שבדקתי (לרבות כ"י רבינוביץ על קלף) חסרה המלה "חייב". והוא כגירסת ד"ח של הרמב"ם. וכן היה לפני הרב המגיד. וברור שהיא הגירסא הנכונה, שהרי הר"מ פסק לעיל שם (ה"ט) שדווקא בהשלים את הספר באות אחת חייב, אבל לא באות אחת סמוך לכתב. אבל פירוש הגאון בעל מרכבת המשנה בגמרא הוא פשוט ומתקבל, אעפ"י שאינו עניין לדברי הרמב"ם. ³⁹ כפירוש בעל תוספ' רי"ד שהבאנו לעיל בפנים. ועיין בשלטה"ג ספי"ב. ⁴⁰ עיין לעיל, הע' 36. ⁴¹ ובכיוון לכתוב אות אחת וכתב שתים, אם יש כאן מתעסק בחצי שיעור, עיין באבני נזר או"ח ח"א סי' קפ"ז וסי' ר' אות ז'.
- **ונעשו בידו אות אחת וכו',**לפי הגירסא שלפנינו פירושו כמו שכתבנו לעיל, והברייתא מדברת במתחייב באות אחת, כגון שהשלים את הספר.
42-43. **כתב שני נקודין ובא אחר וגמרן ועשאן שתי אותות וכו'.**בתוספות בכורים כתב: "ואתי כמ"ד בירושלמי (פי"ב ה"ד, י"ג ע"ד, גיטין פ"ב ה"ג, מ"ד ע"ב) דהא דאמר גבי גט וכתב ולא המטיף דיו ועשה אותיות ע"י נקודות, מ"מ אם עירב כשר, והוי כתב, ולכן גבי שבת נמי המערב חייב". ברם הפשט הפשוט בירושלמי הוא שהמחלוקת היא אם הטיף דיו בתכיפות עד שטיפות הדיו נתערבו ונעשו אותיות. ולחד מ"ד כשר, ודינו כאילו כתב, ואין כאן חק תוכות, וחד מ"ד סובר שהגט פסול מפני שהמטיף אינו ככותב אלא כחק תוכות, והאות נעשית מאליה ע"י עירוב הדיו שבנקודות, אבל אפשר שאף הוא יחייב בשבת, שאין בה חילוק בין חק תוכות וחק יריכות.⁴² ואפשר שאפילו כתב ע"י שפיכת דיו על הנייר, שאינו גט לכולי עלמא, (עיי"ש בירושלמי), חייב בשבת, שהרי מ"מ כחו הוא, עיין בבלי זבחים ס' א'. ושמא בשבת פטור לכולי עלמא, מפני שאין דרך כתיבה בכך. אבל בנידון שלפנינו שהנקודה הושלמה לאות ע"י כתיבה בקולמוס אף בגט כשר. וכן כתב בב"י אה"ע סי' קכ"ה (והעיר עליו בשדה יהושע בגיטין במקומו) בשם הכל בו (לא מצאתי בכל בו סי' פ"ו ובארחות חיים ח"ב, עמ' 159): "אמנם מיו"ד וא"ו, וכיוצא בהן, לעשות מטיפה שנפלה אות שלימה אין בכך כלום וכשר, כי זה חק יריכות וכשר ע"כ".
footnotes: ⁴² ברשב"א ק"ד ב' כתב: מהא דאמרינן הב"ע כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין שמעינן דבכהאי גוונא לא מיקרי חוק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שתי אותיות דבוקות וכו'. וכתב עליו הר"ן בספי"ב: ול"נ דאין מכאן ראייה, דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות, דכל היכא דהויא מלאכת מחשבת מיחייב, שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב. וכבר כתב כן בס' קרית ספר (על הלכות ס"ת) למאירי ז' ע"ר: התם (בגמ' שהזכיר הרשב"א) מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומאחר שנתכון לכך חייב. ועוד שהרי מלאכת שבת ממשכן למדנוה, ובמשכן היו מסמנים הקרשים באותיות בכל ענין וכו', אבל כל שאנו צריכים לכתיבה (כלומר, כגון גט) חק תוכות אינו כלום. וכן ברוקח סי' ר"פ: אע"ג דמשמע בפ' המביא גט תיניינא (כ' א') וכתב ולא חקק, מה שנדחקות בדפוס אינה כתיבה, דווקא לגבי גט, אבל ביום טוב אסור לסמן, דלא מיבעיא לר' יוסי דמחייב בפ' הבונה משום רושם, אלא (כ"ה בד' קרימונה, ובד' פאנו בטעות: ולא) לדברי הכל, לא גרע מקומוס וקנקנתום וכו'.
- **כתב על הזוית מבפנים חייב וכו'.**במשנתנו (פי"ב מ"ד ומ"ה): על שני כותלי זויות וכו' והן נהגין זה עם זה חייב וכו', ואין נהגין זה עם זה פטור. ופירשה התוספתא שאם כתב על הזוית בפנים הרי נהגות זו עם זו בסקירה אחת, אבל על הזוית מבחוץ אינן נהגות זו עם זו.
- **המצייר בקלפי פולין וכו'.**לעיל נתבאר שבכותב אינו חייב אלא בכתיבה שיש לה קיימה, וכאן מוסיף שאף בתולדות כתיבה הדין כן. ועיין באליהו רבה או"ח סי' ש"מ, אות י"א, שהביא תוספתא זו.
- **המסרט על בשרו ר' ליעזר מחייב וחכמים פוטרין.**כ"ה ("וחכמים") בכל נוסחאות התוספתא, וכ"ה במשנתנו פי"ב מ"ד במשנה שבבבלי. אבל ברוב הנוסחאות של המשניות ובמשנה שבירושלמי: ור' יהושע פוטר (ועיין במלא"ש שם ובדק"ס, עמ' 225, הע' ז').
- **בן סטרא לא למד אלא בכך וכו'.**בד: בן סיטרא וכו'. ובכי"ל: בן סוטרא. אבל בכי"ע: בן סטדא. ובירושלמי פי"ב ה"ד, י"ג ע"ד: והלא בן סטדא לא הביא כשפים ממצרים אלא בכך. ובבבלי ק"ד ב': והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו.⁴³ אבל בכ"י אוקספורד, כ"י מובחר של הבבלי, הגירסא היא: בן סטרא, וכ"ה בד' שונצינו (עיין דק"ס, עמ' 226, הע' נ'). וכן בתוספתא סנהדרין ספ"י בכי"ו: וכן עשו לבית סטרא⁴⁴ בלוד. וכן במקבילה שבירושלמי יבמות פט"ז ה"ו, ט"ו ע"ד: לבן סטרא.⁴⁵ וכן בבבלי סנהדרין ס"ז א' (בד' שונצינו ובעין יעקב הראשון): בן סטרא (עיין דק"ס שם, עמ' 190, הע' ע'). ולפיכך נראה שהגירסא הנכונה היא כמו ברוב נוסחאות התוספתא כאן: סטרא, או סוטרא (ברי"ש), והגירסא "סטדא" נולדה ע"י הדרש בבבלי "סטת דא מבעלה", אבל דרש זה אינו נמנע גם לפי הגירסא סטרא, בדרך אל תקרי.⁴⁶ ובן סטרא זה אינו אותו האיש (כדעת ר"ת, עיין בתוספות ק"ד ב' ד"ה בן בד' ישנים), אלא הכוונה לאיש אחר שהביא כשפים ממצרים, עיין מ"ש רצ"פ חיות בהגרן של האראדעצקי ח"ד, עמ' 33, והדברים ידועים. ושמא צדק ברילל (יאהרביכער שלו ח"ה'-ו', עמ' 201) ששער שפירוש שם זה הוא "מושיע", σωτήρ, וגירסת כי"ל וד של התוספתא, וכן גירסת הירושלמי ביבמות מסייעות לו.
footnotes: ⁴³ פירש"י: שלא היה יכול להוציאן כתובים, שהיו החרטומים בודקין כל היוצאים שלא יוציאו כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת. ועיין בכורות פ"ד מ"ד. ⁴⁴ בד ובכי"ע שם: לבן סטדא. ⁴⁵ בסנהדרין פ"ז הט"ז, כ"ה רע"ד: לבן סוטדה. ⁴⁶ וחז"ל לא נמנעו לדרוש דלי"ת כמו רי"ש, עיין בבלי כאן י"ב ב' לפי גירסת הערוך ערך סד. ועיין רש"י ודק"ס במקומו. ועיין מ"ש בתרביץ חכ"ז (טבת תשי"ח), עמ' 187, ובהערה 44 שם.
46-47. **ומפני שוטה אחד נחייב את כל הפקחין.**בכי"ע: נאבד את כל הפיקחין. ובירושלמי הנ"ל: אנו מאבדין כמה פיקחין. ובבבלי: אמרו לו שוטה היה, ואין מביאין ראיה מן השוטים. ופירש"י: שוטה היה, שטות היתה בו לעשות מה שאין דרך בני אדם עושים, ומסר נפשו על הדבר. ומכאן משמע שסריטה על גוף בן אדם חי נחשבת ככתב, שהרי הסריטה מתקיימת.
47-48. **האוחז בקולמוס חייב, האוחז בידו וכותב פטור.**כ"ה בכל הנוסחאות וקשה להגיה. וכנראה שעיקר ההלכה נעוץ בשיטות של לימוד הכתיבה. את התלמיד היו מדריכים בתחילה באחיזת הקולמוס כהוגן, ולא שמו לב לאותיות שיצאו מתחת ידו, ואח"כ היו מלמדים אותו להוציא את האותיות כשורה. ולפיכך בדרגא הראשונה שהראשון אחז בקולמוס וכתב, והשני אחז בידו של הכותב להשגיח עליו שלא יצדד את הקולמוס, הרי עיקר המלאכה נעשית ע"י האוחז בקולמוס, והשני לא עשה כלום והאוחז בקולמוס חייב.
- **נתכוון לסייעו וכו'.**כלומר, אם הראשון כבר יודע בעצמו לאחוז את הקולמוס כהוגן, והאוחז בידו מלמדו להוציא אותיות נכונות, הרי עיקר המלאכה נעשית ע"י האוחז ביד, והמחזיק בקולמוס אינו עושה כלום, עיין בתוספ' ע"ז נ"ד א' ד"ה כגון. ועיין במשנת פרה פי"ב סמ"י, בתיו"ט ובתפארת ישראל שם ובאחרונים שנציין להלן. ונותנת התוספתא שתי דוגמאות: שוגג ומזיד לרישא, וגדול וקטן לסיפא (לסיוע).
- **שוגג אוחז בקולמוס וכו'.**בחיוב חטאת עסיקינן כאן, וכל השאלה היא רק על השוגג, ולפיכך אם השוגג אוחז בקולמוס וכותב והמזיד אינו אלא אוחז ביד השוגג כדי ללמדו להחזיק את הקולמוס, הרי כל המלאכה נעשית ע"י השוגג, וחייב חטאת. ועיין בס' בכור שור יו"ד סוף סי' ב' ובאליהו רבה או"ח סי' ש"מ אות י"א. ובכי"ו מוסיף כאן: ושוגג אוחז בידו וכותב חייב. מזיד אוחז בקולמוס. וכ"ז חסר בד, כי"ע וכי"ל, ואינה אלא הכפלה בט"ס. ומכל מקום עדיין יש כאן הספק הרחוק שנשרדה לנו גירסא אחרת, וכמו שהגיה הגר"א. אבל בוודאי שאין לה קיום, ולפיה צריך להגיה בכל הברייתא, כמו שעשה הגר"א.
- **ושוגג אוחז בידו וכותב פטו'.**ודינו כברישא, שעיקר המלאכה נעשית ע"י האוחז בקולמוס, ולפיכך פטור השוגג מן הקרבן. ועד כאן היא הדוגמא לרישא.
50-51. **קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכו'.**ר"מ פי"א מה' שבת הי"ד ומגיד משנה שם. וכאן נותנת התוספתא דוגמא לסיפא ("נתכוון לסייעו") שהגדול מלמד את הקטן לכתוב אותיות הגונות, ומתחילה מחזיק הקטן בקולמוס והגדול אוחז בידו ומנהג אותה להרגילה בכתיבה נכונה, ואח"כ נוטל הגדול את הקולמוס בידו והקטן מנהג את יד הגדול, ובשלב השלישי מוסר הגדול את הקולמוס לקטן ונותן לו לכתב לבדו. ולפיכך בתחילה חייב הגדול, שהרי הוא עושה את עיקר הכתיבה, ובסיפא פטור מפני שהקטן הוא הכותב. ועיין באו"ש על הר"מ הנ"ל, אבל פירושו מיוסד על הגהות בבבות שלעיל. ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב, אות ל"ד, ד"ה הכותב אות א', וכנראה שהרב לא עיין בתוספתא עצמה, עיי"ש.
- **מודה רבן גמליאל לחכמים שאם כתב אות אחת וכו'.**במשנתנו ספי"ב: הכותב ב' אותיות בשתי העלמות, אחת שחרית ואחת בין הערבים, ר"ג מחייב וחכמים פוטרין, ופירשו בירושלמי ובבבלי שר"ג סובר שאין ידיעה לחצי שיעור (בירושלמי: לחצי מלאכה), ודינו כאילו לא נודע לו בנתים כלל. ומשלימה התוספתא שבשתי שבתות אף ר"ג מודה שהימים שבנתים מחלקים ואין החצאים מצטרפים. וזו היא הברייתא הראשונה שבבבלי כריתות ט"ז ב' עיי"ש. ועיין מכילתא ויקהל פ"א, עמ' 346, ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 119. ועיין במכילתא דרשב"י, ויקהל, עמ' 224. ברם בד ובכי"ל: מודה ר' אליעזר (בד: אלעזר) לחכמים וכו'. ובכי"ע: ומודה רבי לחכמים וכו'. וכל המפרשים הגיהו ע"פ משנתנו והבבלי כריתות ט"ז ב' הנ"ל: מודה ר' גמליאל, כגירסת כי"ו. וקשה לבטל לגמרי את גירסת ד וכי"ל, שדווקא הקושי שלה מוכיח על מקוריותה. ואפשר מאד שהיא נכונה. והנה וודאי גמור הוא שר' אליעזר סובר שכותב אות אחת סמוך לאות הכתובה מכבר חייב, כמפורש בתוספתא ביצה פ"ד ה"ד (כגי' ד, כי"ו וכי"ל), ודינה כאחת על האריג שבמשנתנו רפי"ג, כבבלי ק"ד ב'. ובירושלמי פי"ג ה"א, י"ד ע"א, שנינו: כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת ר' אליעזר מחייב וכו' אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה ר' אליעזר מחייב חטאת וכו'. ופירש הירושלמי שם שהסיפא דומיא דרישא שכתב אות אחת סמוכה לחברתה, ובשתיהם מחייב ר' אליעזר על האות האחרונה, ומשום גמר מלאכה.⁴⁷ וכן מוכח בירושלמי שבת פ"ז ה"א, ט' ע"ב, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 125. אבל בבבלי כריתות י"ז א' שנו: דתניא הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אות אחת בשבת זו, ואות אחת בשבת זו, ר' אליעזר מחייב וכו'. ומוכח שם שפירושו שהטעם הוא משום שאין ידיעה לחצי שעור,⁴⁸ ומדברים שעשה בשגגת שבת וזדון מלאכות, ולפיכך אין הימים מחלקים, ודינו ככתב אות אחת בשחרית ואות אחת בערבית, ור' אליעזר סובר כר"ג. אבל אם כתב בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי מודה ר' אליעזר שאין הימים מצטרפים, עיין בכריתות שם ט"ז ב'. ועיין היטב בבבלי שם י"ט ב' ובתוספתא שם פ"ב הט"ו.
footnotes: ⁴⁷ ועיין לעיל שם בירושלמי: כתב אות אחת בטיבריא ואות אחת בציפרין חייב דלא כן כר' אליעזר. והפירוש קשה, עיין בס' ניר שם. וכנראה שהגהת בעל שערי תורת א"י שם, סוף עמ' 180, נכונה, עיי"ש. ⁴⁸ וכגון שכתב שתי אותיות על שני קלפים, עיין בשטמ"ק שם.
- **אות אחת בשבת ואות אחת ביום טוב.**בח"ד תמה מה עניינה לצרוף של שני ימים, שהרי בשבת אין חיוב מלקות וביו"ט אין חיוב חטאת ופשיטא שאין מצטרפין. וכנראה שאין כאן אלא גררא בעלמא ונקט ע"פ הסדר בתוספתא ביצה פ"ד ה"ד הנ"ל.
54-55. **שאין שני ימים מצטרפין למלאכה אחת.**ואף ר' אליעזר מודה בזה (עיין מ"ש לעיל), וכשיטת ר' יוסי במשנת כריתות פ"ד מ"ב. ועיין במכילתא דרשב"י ויקהל, עמ' 224 הנ"ל.
- **אחד נותן את הדיו וכו'.**כלומר, דיו יבש, עיין קרויס קדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ג, עמ' 309–310.
55-56. **ואחד נותן את הקנקנתום.**בבבלי ק"ד ב' (ובמקבילות) פירשו: קנקנתום⁴⁹ וכו' חרתא דאושפכי. ופירש"י: א[ד]רמינט. ובמגילה י"ט רע"א כתב: סם שצובעין בו מנעלים שחורים. וכבר העירו החכמים⁵⁰ על דברי פליניאוס בתולדות הטבע (סל"ד פל"ב, סי' קכ"ג) שכתב על הקנקנתום: "בשם שנתנו לו סימנו היונים את הקורבה שבין חרתא דאושפכא ובין נחושת, שהרי קראו לו קנקנקתום". והכוונה לתמיסת הוויטריאול שהשתמשו בו לכתיבה ("דיו של מתכת") ולצבוע בו עורות.
footnotes: ⁴⁹ מלה זו נכתבת אף קלקנתום (קלקנתוס), עיין בשנו"ס כאן, ואין הבדל ביניהן, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 658, הע' 47. ⁵⁰ עיין מ"ש ל' לעף בספרו Graphische Requisiten ח"א, עמ' 147 ואילך, עה"ש ערך קלקנתום, קרויס, קדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ג, עמ' 311 ועוד.
- **שנים האחרונים חייבין.**הכלל שמתבאר מן הברייתא שלפנינו הוא שהכל תלוי במים, ולפני שנתן את המים לא עשה כלום. ובנתינת המים לתוך הסממנים (דיו, או קנקנתום), או בנתינתם לתוך המים, מתחייב. ולא נתברר כאן משום מה הוא חייב, משום צובע, או משום לש. ועיין בבלי י"ח א' ומוכח משם שבבבל לא הכירו את הברייתא שלנו. ועיין מ"ש על תוספתא זו במרכבת המשנה פ"ג מה' שבת ה"ב,⁵¹ באגלי טל מלאכת לש סי' ט', אות י' ואילך, ובס' שביתת השבת לר"י מאלצאן, מלאכת לש, אות כ"ב. ומתוך דברי הברייתא להלן: אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו, אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים, אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח וכו' משמע שטעם אחד בכולם וחייב לכל הפחות אף משום לש, ור' יוסי בר' יהודה חולק אף על דיו, ופוטר בו משום לש. ועיין ר"מ פ"ט מה' שבת הי"ד ופ"ח הט"ז ובהשגות ובמ"מ שם. ואין לעמוד בברור על פירוש הר"מ בבבלי י"ח א' הנ"ל. ועיין עכשיו בפירוש הר"מ לשבת⁵² שם, ואין הוכחה משם אם רבינו פירש שהחיוב הוא משם לש, ונתינת המים היא תחילת הלישה וע"י השרייה היא נגמרה מאליה אח"כ, או שהחיוב הוא משום צביעה, והצביעה מתחילה מיד ונגמרת אח"כ כקליטת העין בצמר, עיי"ש. ועיין באחרונים שצוינו לעיל ובס' חלקת בנימין לשבת שם (ל"ז ע"ד ואילך) שהציע את שיטת הראשונים בסוגייא שם. ולפלא שאף אחד מן הראשונים לא הזכירו את התוספתא כאן.
footnotes: ⁵¹ במעשה רוקח מביא בשם ר"מ כת"י את הגירסא: דיו וסמנין ומורסן. ואם גירסא זו נכונה נופל כל היסוד של הגאון בעל מרכבת המשנה, דמה לי כרשינין, מה לי מורסן, עיין בר"מ ספ"ח ובבבלי קנ"ה ב'. ⁵² בירחון סיני ת"ש, טבת-שבט, עמ' ק"כ.
- **אחד נותן את הקנקנתום וכו'.**בד כאן בטעות: אחד את נותן הדיו ואחד נותן את הקנקנתום וכו'.
- **אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח וכו'.**בבלי י"ח א', שם קנ"ה ב'. וכבר כתבנו לעיל שמתוך דברי הבבלי מוכח שלא הכירו את הרישא (אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו וכו'), וממילא צריך לפרש שמילי מילי קתני, ולא עוד אלא שמשמע שם שכל הבבות נשנו כברייתות מיוחדות, ולפיכך פירשו קמח לעיסה ועפר לטיט, ברם מלשון התוספתא כאן משמע קצת שהכל בדיו עסיקינן, וכשהיו מכינין דיו יבש היו נותנים במים עפרורית של פחם⁵³ וקמח. ונראה שהיו נותנין בו קמח כדי שהחומר שכותבין עליו יקלוט את הצבע,⁵⁴ והיו מגבלין את הכל ביחד ויוצרים דיו יבש, ואח"כ היו מערבין אותו במים, וכותבים בו.
footnotes: ⁵³ עיין רש"י כאן כ"ג א' ד"ה לגבל ואוה"ג, התשובות, עמ' 23, והוא מתאים למציאות של יצירת דיו בזמן העתיק, עיין באנציקלופידיות לעתיקות יון ורומי ערך atramentum. ואף עפר שלנו הוא עפר הפחם, או אפר, והוא הוא, כרגיל במקרא (במדבר י"ט, י"ז, דברים ט' כ"א ועוד), וכן שנו בבבלי י"ח א' "אפר". והכל ביצירת דיו עסיקינן כאן שהיו בו עפר פחמים, קמח ומים. ⁵⁴ עיין מ"ש לעיל פ"ח, הע' 28. ובר"מ כת"י שהבאנו לעיל הע' 51: ושורין דיו וסמנין ומורסן וכו'. ואם גירסא זו מקורית, והיתה לפני הר"מ (במהדורה בתרא שלו) הגירסא במשנת שבת (פ"א מ"ה): דיו וסממנין ומורסן וכו', הרי אף שם בתוצרת דיו עסיקינן. ועיין בבלי קנ"ה ב'. ושמא היו תנאים ששנו כאן "מורסן" במקום "קמח", ובבבלי שנו אותה כברייתא מיוחדת לעניין אחר, כשם ששנו את הבבא של קמח.