1. **אמ' ר' יהודה וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות,¹ וכן בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך זכריה א', הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' קמ"א, קורא לפרק זה: פ' א"ר יהודה.

footnotes: ¹ ועיין מ"ש להלן הע' 5.

1-2. **בזמן שנתן לתוכה מערב יום טוב וכו'.**ברייתא סתומה מאד ולא מצאתיה בשום מקום לא בתלמודים ולא אצל הראשונים. ובמשנתנו פ"כ סמ"א: ואין נותנין לתלויה² בשבת אבל נותנין לתלויה ביום טוב. ואמרו עלה בבבלי (קל"ח א') שאם שימר בשבת חייב חטאת משום בורר, או משום מרקד (עיי"ש מחלוקת האמוראים). ולפירש"י במקומו והר"מ בפיה"מ רפ"כ, ובחיבורו פכ"א מה' שבת הי"ז, כולם מודים שחייב משום מרקד, ולא נחלקו אלא אם חייב גם משום בורר. אבל הרא"ה (לפי החידושים המיוחסים להר"ן במקומם) חולק וסובר שהמחייב משום בורר פוטר משום מרקד.³ והקשה הרשב"א (קל"ח ב' ד"ה איבעיא): "תמיהא לי כיון דלרבנן חייב חטאת הוי בורר גמור כדרכו, א"כ היאך היו נותנין לתלויה ביו"ט, והא לכ"ע אין בוררין את הקטנית ביו"ט בנפה ובכברה (ביצה פ"א מ"ח) וצל"ע". ובאמת כבר ישבו על מדוכה זו בירושלמי⁴ והוכיחו ממשנתנו שמשמר אינו חייב משום מרקד, "למה הותר (כלומר, יו"ט הותר וכו') מכלל ברירה והותר מכלל שימור, הותר מכלל ברירה, בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי (ביצה פ"א מ"ח) והותר מכלל שימור, אבל נותנין לתלויה ביו"ט, ולא הותר מכלל הרקדה דא"ר חנינא בר יקה בשם רב יהודה אין שונין את הקמח, אבל מרקידין לאחורי הנפה, אין תימר משום מרקד הוא יהא אסור". וכנראה שהתוספתא סוברת בשיטת ר' יהודה שהמשמר חייב משום מרקד, ואסור להרקיד ביו"ט, אבל מותר לשנות את הקמח ביו"ט (כשיטת התנאים בבבלי ביצה כ"ט ב'). ופירש"י (בבבלי שם): קמח שהרקידו מערב יו"ט ובא לשנותו ליפותו, שונין, דליכא טירחא. ודבר הנראה לעין הוא שזו היא פעם שניה, ואין זה במרקד לברור. ולפיכך אמר כאן ר' יהודה: אימתי אמרו נותנין לתלויה ביום טוב בזמן שנתן לתוכה מערב יו"ט וכו', כלומר שכבר סינן את היין פעם אחת מערב יו"ט, ובא עכשיו לשנות כדי לסננו שוב. ודין המשמר יין כדין המרקד קמח. (ע"פ תוספות בכורים).⁵ אבל מתוך הבבלי מוכח שאעפ"י שאם נתן לתלויה בשבת חייב חטאת משום תולדת מרקיד, מ"מ ביו"ט מותר לעשות כן לכתחילה, מפני שכן היה מנהגם לתלות את המשמרת ולסנן את היין כדי לשתותו מיד, ומותר משום אוכל נפש, ואינו דומה להרקדת קמח "דדרכן למיעבד מערב יום טוב", עיין שאילתות סי' ק"ז וסי' נ' ובהעמק שאלה שם. ולפיכך פסקו כל הפוסקים כסתם משנתנו. ועיין להלן בסמוך.

footnotes: ² כלומר, משמרת אפילו תלויה מערב שבת אין נותנין לתוכה יין, כדי לסננו מן השמרים. ³ וכן מוכח מן הירושלמי, עיין בשי"ק פ"ז ה"ב ד"ה אין תימר. ⁴ פ"ז ה"ב, י' ע"ב, פ"כ ה"א, י"ז ע"ג, ביצה פ"א ה"י, ס' ע"ד. ⁵ ברם בירושלמי הנ"ל העמידו את משנתנו כר' יהודה (עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 144), והוא מפני שהירושלמי סובר שהרקדה אסורה ביו"ט מדאורייתא, ולפיכך מסתבר שר' יהודה הסובר (תוספתא מגילה פ"א ה"ז ומקבילות) שאף מכשירי אוכל נפש דוחין יו"ט, אף הרקדה שנעשית סמוך לאכילה ולשתייה דוחה יו"ט, ולפיכך אף שימור בכגון דא מותר. ובמאירי למשנתנו כתב: ואם תדון את הנתינה [במשמרת], כמכשירים שמא חכמים אלו ר' יהודה וכו', ומ"מ עיקר הדברים שאוכל נפש גמור הוא (כלומר, הרקדה), ומותר לדברי הכל. וכן בחידושים המיוחסים להר"ן רפ"כ: אבל נותנין לתלויה ביו"ט, יש מפרשים דסבירי להו דהוו מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט, והרא"ה ז"ל כתב דהוי צורך אוכל נפש, כי היכי דשרי דנהליה קימחא ביו"ט (כלומר, ע"י שינוי, וכשיטת הרשב"ם בתוספות ביצה כ"ט ב' ד"ה אגבא. וכן מוכח מן הירושלמי הו"ל). ובר"ח קל"ז סע"ב: אבל במכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט, כגון שימור היין ובדומה לו וכו'. אבל כוונת הר"ח היא לא לשימור עצמו, אלא לתליית המשמרת ביו"ט, עיי"ש.

3-4. **טורף אדם חבית יינה בשמריה ונותן לתלויה ביום טוב.**וכ"ה הגירסא ("ביום טוב") גם בד. ולפ"ז חולק רשב"ג על ר' יהודה לעיל, וסובר שנותנין לתלויה ביו"ט, אפילו לא נתן מערב יו"ט, כסתם משנתנו פ"כ מ"א. אבל בכי"ע ובכי"ל גורס: לתלויה בשבת. וכ"ה בבבלי קל"ט ב': טורד⁶ אדם וכו' ונותן לתוך המשמרת בשבת, ואינו חושש. ופרשוה שם: בין הגיתות שנו, ופירש"י: שכל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהן, הלכך אין כאן תיקון, דבלאו הכי מישתי.

footnotes: ⁶ בר"מ פ"ח מה' שבת הי"ד: טורף וכו'.

4. **מצננין את הביצה בסודרין.**בד ובכי"ל: מסננין (בכי"ל: מסנין) וכו'. ואף לפנינו מצננין פירושו מסננין, עיין בחידושים המיוחסים להר"ן קל"ט ב' ד"ה ונותנין ומ"ש בתס"ר כאן, עמ' 146. וכן גרס הר"מ בפיה"מ ד' נפולי במשנתנו פ"כ מ"ב: ומצננין את היין וכו'. ובכי"ע: מפנין⁷ את הביצה בסודרין. ובמשנתנו פ"כ מ"ב: ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית ונותנין ביצה במסננת של חרדל. וקשה להגיה ארבע נוסחאות התוספתא מפני משנתנו.⁸ וכנראה שהיו מסננין ביצה חיה בסודרין כדי שיצא החלמון וישאר החלבון המקושר, "ואידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מן האוכל", עיין בפירש"י ק"מ רע"א. ועיין במ"א או"ח סי' שי"ט אות י"ב.

footnotes: ⁷ שיבוש כזה "מפנין" במקום "מסנין", גם לעיל תרומות פ"ז, עמ' 145, שו' 42. ⁸ ורחוק להניח שלפנינו כאן אשגרה ממשנתנו פ"ג מ"ג.

**ובכל דבר המטלטל.**וכן בכי"ע: וכל דבר המטלטל. אבל בד ובכי"ל: ובכפיפה מצרית. ולפי הגירסא שלפנינו פירושו למעט סיב שאינו כלי, עיין לעיל פ"ח, שו' 23–24.

4-5. **נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס.**במשנתנו פ"כ מ"ג: אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד המוץ, אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האבוס. ופירש"י: אעפ"י שהמוץ נופל מאליו, כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר.

5. **אין מערין לכברה בשבת.**וכ"ה ("אין מערין") אף בכי"ע ובכי"ל, ובד בטעות: מערין וכו'. ובבבלי ק"מ ב': מתני' דלא כי האי תנא, דתניא ר"א בן יעקב אומר אין משגיחין בכברה כל עיקר. ובמשנת ביצה פ"ג מ"ו: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. ובבבלי שם כ"ח א': מאי כל עיקר, אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו לשמרו מפני העכברים. וכע"ז גם בירושלמי שם פ"ג ה"ז, ס"ב סע"א. ואף כאן פירושו שאין מערין תבן לכברה בשבת כלל, אפילו לשמרו שם, ואפילו אם אינו מטלטלו כדי ליתן לתוך האבוס.

6. **אין שורין את החלתית בשבת.**בכי"ע: אין שורין את החלתית בפושרין, וכ"ה במשנתנו פ"כ מ"ג, אבל בתוספתא אין לגרוס כן, עיין להלן. וחילתית הוא מין ירק שמשתמשים בו לתבלין ולרפואה, Asa foetida, עיין מ"ש לעף בפלורה ח"ג, עמ' 454. ואמרו בבבלי ק"מ א' שאין שורין אותה משום עובדין דחול.

**ר' יוסה או' בצונן מותר וכו'.**כלומר, ר' יוסי חולק על הת"ק שאסר לשרות את החלתית מכל מקום. וכן אמרו בבבלי ק"מ א' על משנתנו הנ"ל ששנתה אין שורין את החלתית בפושרין (כלומר, בפושרין דוקא): מתניתין יחידאה הוא, דתניא אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן, ר' יוסי אומר בחמין אסור בצונן מותר. ועיין גם בירושלמי בסוגיין פ"כ ה"ג, י"ז ע"ג.

7. **אין מזלחין את הבית וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בערוך ערך זלח: בסוף תוספת שבת אין מזלחין את הבית בכל מיני זלחין. אבל בכי"ע: אין מזלחין את החבית וכו'. ולעיל פ"ט, שו' 38 ואילך: והמרבץ וכו' שבות. ועיין מ"ש לעיל שם בשיטת הירושלמי והבבלי בזה. והתוספתא משמיעה לנו שאין מזלפין את הבית בכל מיני זלפין, ואפילו בזלפין הנותנין ריח טוב, שכוונתו לפזר את הריח ולא לרבץ. ובבבלי צ"ה א' מסיק: והאידנא דסבירה לן כר' שמעון שרי אפי' לכתחלה.

**אבל ממלא חבית מים ושופך ושונה וכו'.**כלומר, דווקא לזלוח אסור שהרי סוף כל סוף מתכוין לרבץ, אלא שאין כוונתו למלאכת דישה, או להשוואת הגומות (עיין מ"ש לעיל פ"ט הנ"ל), אבל כשהוא שופך את המים, מפני שהוא צריך לחבית אינו מתכוין לרבץ כלל, ואין דרך הרבצה בכך, ולפיכך מותר להערים. ובבבלי צ"ה א': דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו, רגליו בזוית זו וכו', תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת. ועיין ירושלמי תרומות פ"ב ה"ג, מ"א ע"ג, ובמקבילות. ועיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 462. והסיגנון "שופך ושונה" גם לעיל פ"ג, שו' 28.

8. **גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי וכו'.**משנתנו פ"כ מ"ד. וכבר ציינתי בהירושלמי כפשוטו, עמ' 215, ובתס"ר ח"א, עמ' 146, לראשונים⁹ ולחכמים האחרונים¹⁰ שפירשו לנכון שרעי הוא שור הרועה במרעה (כמ"א ה', ג'). וכן ציינתי לר"ח בביצה ל"ח א' ולהערה שם וכן בבבלי ב"מ כ"ח ב' (כגי' כ"י פריס, עיין דק"ס שם): הא ברעיא הא בפטומא, כלומר, הא בשור רעי, הא בשור פטם. ועיין רש"י שם. ובירושלמי כאן אמרו:¹¹ מה שהפטם מותיר הרעי אוכל. ולנכון פירש הרד"ל שגורפין את המאכל מן האבוס (וכן בר"ח), ואין כאן איסור מוקצה, מפני שעדיין ראוי לאכילת בהמה, והוא הרעי. ואשר למסלקין לצדדין מפני הרעי, פירושו, כנראה, שלא יגרוף את האבוס מן הפסולת שהותיר הרעי, שהיא מוקצה, ואינה ראויה למאכל בהמה, אלא מסלקין את הפסולת לצדדין שבאבוס, ונותנין מאכל טוב במקומו. ועיין בעיטור בכורים.

footnotes: ⁹ הר"ח, רבינו יהונתן (הובא בחידושים המיוחסים להר"ן), המאירי ועוד. ¹⁰ בתס"ד בטעות הדפוס "מ"ח חל"ח" במקום "מ"ח חמ"א". ¹¹ לפי כי"ל וקטעים מן הגניזה, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 215.

9. **וחכמים או' בין כך ובין כך אין מסלקין לצדדין.**במשנתנו הנ"ל: וחכמים אוסרין. ובבבלי שם ק"מ ב' הוכיחו מן התוספתא כאן שהחכמים אוסרין בשתיהן, כלומר, בין בפטם ובין ברעי, ופירש"י משום מוקצה. ועיין בר"מ פכ"ו מה' שבת הי"ט ובמפרשים שם. ובד כאן בטעות: מסלקין לצדדין, אבל כגירסתנו כ"ה גם בכי"ע ובכי"ל ובבבלי הנ"ל.

9-10. **הקש שישן עליו מערב שבת מנענע בידו בשבת וכו'.**במשנתנו פ"כ מ"ה: הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו (משום שסתם קש בימיהם עומד להסקה והוא מוקצה), אלא מנענעו בגופו (פירש"י: בכתיפיו, וטלטול מן הצד הוא דלא שמיה טלטול), ואם היה וכו' עליו כר, או סדין, מנענעו בידו. ובירושלמי בסוגיין: מתניתא בשלא ישן עליו מאתמול, אבל ישן עליו מאתמול כגופו הוא (כלומר, כגוף הספסל או המטה, כפירוש הרד"ל). ורש"י פירש במשנתנו כאן: או שהיה עליו כר או סדין, דגלי דעתיה דאקצייה לשכיבה, מעתה תורת כלי עליו. אבל לעיל נ' א' פירש: או שהיה עליו כר או סדין ששכב עליו מבעוד יום, ואעפ"י שלא יחדו לכך, ולא חישב עליו, דהיינו כרב אסי. ורש"י במשנה סובר כרוב הראשונים שמחשבה וייחוד עדיף ממעשה בלי מחשבה. אבל הרמב"ן שם ובעל המאור פי"ז (קרוב לסופו) סוברים שמעשה בלי מחשבה עדיף ממחשבה גרידא, ולפ"ז התוספתא והירושלמי שלנו הם בדווקא, ומחשבה גרידא אינה מועילה, והברייתא שלנו כרב אסי שם, לפי פירושם. ועיין בתכ"מ שהעיר גם על דברי המאירי נ' א' שכתב: והוא הדין אם שכב עליו בלי כר וסדין, אלא שדבר בהווה. וכדבריו מפורש כאן.

11. **מכבש של בעלי בתים שהתירו להיות נוטל הימנו את הכלים וכו'.**במשנתנו פ"כ מ"ה: מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין. ומכבש הוא כלי שעשוי משני לוחות שיש בהם נקבים בקצוותיהם, ותוחבים מקלות לתוך הנקבים, כדי שלא ישמט הלוח העליון מן התחתון. ועל התחתון היו מסדרים את הבגדים, והיו מורידים עליהם את הלוח העליון ומהדקים אותו בחבלים שהעבירו אותם דרך נקבי המקלות, עיין ערוך ערך כבש ד' ורש"י ומאירי במקומו. ועיין תוספתא זבים ספ"ד ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 133. ועיין מ"ש להלן מו"ק פ"ב, שו' 35–37, ד"ה ובמשנת.

11-12. **נוטל את המקל ואת הלוחים ומחזירן לשידה וכו'.**ואפילו אם נאמר שהמכבש הוא כלי שמלאכתו לאיסור, מ"מ מכיון שמותר ליטול בידו את המקל ואת הלוחים כדי להוציא את הבגדים, מותר לו לטלטלם ולהניחם במקום השמור, כתוספות ביצה ג' ב' ד"ה אבל ועוד. (ח"ד).

12-13. **כלי שיש בו דברים הניטלין ודברים שאין נטלין נוטלו ונוטלן הימנו וכו'.**במשנתנו רפכ"א: נוטל אדם וכו' וכלכלה ואבן בתוכה. כלומר, כלכלה ותאנים ואבן בתוכה,¹² והיינו כלי שהוא בסיס לדבר המותר ולדבר האסור. ומוסיפה הברייתא שנוטל את כל הכלי ונוטל ממנו את הדברים המותרים גרידא, ומחזירו למקומו יחד עם הדברים האסורים. ובתוספת שבת סי' ש"ט אות י' כתב: ונראה דאם לאחר שנטל את הכלכלה עם הפירות והאבן בתוכו לקט את הפירות מתוך הכלכלה בעודה בידו, ולא נשאר בה רק האבן לחוד, אין צריך לנער האבן אח"כ מתוך הכלכלה, דכיון שהיא כבר בידו יכול להוליכה לאיזה מקום שירצה כמ"ש סי' ש"ח ס"ג. ודבריו מפורשים כאן בתוספתא.

footnotes: ¹² עיין בירושלמי פ"ג ה"ו ובמקבילה, בבבלי מ"ז א' ובמקבילה, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 56.

14. **בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות של התוספתא, וכן מעתיק בשם התוספתא בס' יחוסי תו"א ערך זכריה א', הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' קמ"א. אבל במשנה שבבבלי (קמ"ג א'): ב"ש אומרים מגביהין מעל השלחן וכו'. וכן יוצא ברור מסוגיית הבבלי שם: אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה (דאית ליה מוקצה),¹³ וב"ה כר' שמעון (דלית ליה מוקצה), כלומר רב נחמן פוסק כתנא אחר שלא מנה משנה זו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ועל פיו הגיהו בכמה נוסחאות המשנה,¹⁴ וכן שנו התנאים אף את התוספתא כאן, אלא שהניחו את סדר הבבות ושנו את ב"ה לפני ב"ש. אבל עיקר נוסחת המשנה היא כלפנינו, כפי שיוצא מתוך הסוגיא שבבבלי, וכמו שהוא בכמה נוסחאות ובראשונים,¹⁵ ועיין מ"ש להלן פסחים פ"י, שו' 34. ובס' יש סדר למשנה להגר"י פיק פכ"א מ"ג: והוי יודע דבתוספתא דשבת פי"ז איתא כך להדיא ב"ה אומרים מגביהין וכו' וכתבתי בחיבורי [על] התוספתא¹⁶ אולי שעל זה סמך רב נחמן וכו', עיי"ש. והנה רוב הראשונים פירשו שבעצמות ובקליפין הראויים למאכל בהמה עסיקינן, ולפיכך התירו להגביהם מן השולחן ולטלטלן, אבל אם אינם ראויים למאכל בהמה אסור להגביהם אפילו לר' שמעון. וברש"י שלפנינו מפרש שהעצמות הם קשים, והקליפין הם של אגוזים ואינם ראויים למאכל בהמה. וכן פירש בס' יחוסי תו"א הנ"ל, וחידש שמגביהים אינו פירושו שמטלטלים אותם אלא מסלקים אותם ביד מן הטבלא, אבל אסור להוציא אותם החוצה, וב"ה (או ב"ש לגירסת התוספתא) מחמירים שלא לסלק אותם ביד אלא מנער את הטבלא. ופירש הרשב"א בספכ"א: מסלק את הטבלא ומנערה, כלומר, ובמקום שהוא רוצה לזרוק שם הקליפין והעצמות וכו' כל שהניחן באמצע השבת על דעת לנערן אפי' ר' יהודה מודה וכו' (כלומר, שהטבלא אינה נעשית בסיס לדבר האסור). ועיין בתוספות ביצה ב' א' ד"ה וב"ה.

footnotes: ¹³ עיין לעיל פי"ד ה"א (ובהערה 5 שם), ומפורש שם שב"ש אית להו מוקצה, כפי שהעיר לנכון ר' יוסף ענגיל בגליוני הש"ס קמ"ג א'. ¹⁴ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 358. ¹⁵ עיין בס' הנ"ל, עמ' 357. ויש להוסיף גם את ספר יחוסי תו"א הנ"ל, עמ' ק"מ. ¹⁶ עיין מ"ש לעיל ח"א, מבוא, עמ' י"ד ואילך.

15-16. **לא כדברי בית שמיי וכו'.**בס' יחוסי תו"א הנ"ל, עמ' קמ"ב: דקתני בתוספתא זכרי' בן אבקולוס לא כב"ה ולא כב"ש, משמע דהוא החמיר יותר, ולא אחרים וכו'. ועיין להלן. ובפתיחה לאבות של המאירי, י"ב ע"ב: ר' זכריה בן אבקולס שאמרו עליו בהגבהת עצמות וקליפין, שלא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה.

16. **נוטל ומשליך לאחר המטה וכו'.**וכן בס' יחוסי תו"א הנ"ל, עמ' קמ"א: זכריה בן אבקולוס לא היה נוהג לא כב"ה ולא כב"ש אלא נוטל ומשליך אחר המיטה. ובבבלי קמ"ג סע"א: אמרו עליו על ר' זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן, כלומר, שלא היה מניח את העצמות ואת הקליפין על הטבלה כלל, אלא היה משליכן בשעת האכילה ופולטן מפיו לאחר המטה שהסב עליה. ופירשו הראשונים שר' זכריה דייק ופלטן לאחורי המטה, כדי שלא לעשות גרף של רעי בבית לכתחילה (עיין בבבלי קמ"ג א'), אבל לא הקפידו להחזיק גרף של רעי אחורי המטה.¹⁷ ואף לפנינו נוטל ומשליך פירושו משליך, ואין "נוטל" אלא לחיזוק הפעולה וההתמדה בה, דוגמת שקל ואזל, נטל והלך, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 62, ד"ה והגירסא. ובס' יחוסי תו"א הנ"ל, סוף עמ' קמ"ג, כתב: ר' זכריה בן אבקולס היה מחמיר להחזיר פניו לאחורי המטה וזורקן, ואפילו אם היה אוכל ונשתיירו הגרעינין על השלחן לא היה מיקל אפילו כב"ש לנערן מעל השלחן אלא מניחן כמו שהן כל השבת כאילו נעשה השלחן בערב שבת בסיס לדבר האיסור, והיינו דתניא שלא היה נוהג לא כב"ה ולא כב"ש. אבל עיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁷ עיין לעיל ברכות פ"ב, עמ' 10, שו' 56, ובמקבילות.

16-17. **אמ' ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל.**וכן במדרש איכה רבה פ"ד: אמר ר' יוסי וכו', ובהוצ' בובר ע"ב ע"א: א"ר יוסף וכו'. אבל בבבלי גיטין נ"ו א': א"ר יוחנן (וכ"ה בכי"מ שם ובאגדות התלמוד ובעין יעקב) וכו'. ועיקר הדברים הוא באגדות החורבן שם. וכאן הכוונה שר' זכריה בן אבקולס נמנע מלהכריע בין ב"ש ובין ב"ה, ולא רצה לא להגביה את העצמות ולא לנער את הטבלא, ולפיכך הבריח את עצמו מהנחת העצמות על הטבלא, כדי שלא יבוא לידי מעשה כלל, וענוותנותו זאת היתה שיטתית אצלו ונהג בה אף במעשים אחרים. ועיין מ"ש לעיל בשם ס' יחוסי תו"א.

17-18. **מקנחין בזנב הסוס ובזנב הפרה ובזנב שועל וכו'.**בר"מ פכ"ב מה' שבת הי"ט: מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה וכו'. ובמ"מ שם: תוספתא.¹⁸ וכלשון הר"מ גם בשו"ע או"ח סי' ש"ב ס"ק י"א. ובמשנתנו מיד אחרי הבבא של "מגביהין מן השלחן וכו' " שנינו: מעבירין מלפני השלחן פרורין פחות מכזית ושער של אפונין ושער של עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה, ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו וכו'. וכבר כתבנו לעיל ח"א, עמ' 93–94, שהיו נוהגים לקנח את הידים ואת הפה בשעת הסעודה בפרורים פחות מכזית שהיו מאכילים אותם אח"כ לכלבים, ולפ"ז בדברים שבסעודה עסיקינן, ואף לאחר הקינוח הם מאכל בהמה ומותרים בטלטול. וכנראה שאף כאן מדברים בהיתר קינוח הידים (מן השומן והזוהמא) בכלים העשויים מזנב הסוס, זנב הפרה וזנב השועל¹⁹ וכיוצא בהם, עיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁸ בהוצאות שם: תוספתא מי שרחץ במים וכו'. וצריך ליתן נקודה אחרי "תוספתא", והשאר שייך להלכה כ' שם. ועיין בב"י טאו"ח סוף סי' ש"ב. ¹⁹ בתשה"ג אסף, ירושלים תרפ"ט, סוף עמ' 185: זנב שועל ודוגמ[תו, שב]הן מכבדין את המצעות ואת כלי מילת שלא יטנפו.

18. **ובסיער של שועין.**בד: ובשיע' של שועי' (בד"ח בטעות: של שועל), בכי"ע ובכי"ל: ובשיער של שועית. וכבר כתבנו לעיל ח"א, עמ' 94, הנ"ל שאין שועית אלא שעועית (פול), והוא שיער של אפונין שבמשנתנו. ובר"מ הנ"ל חסר כ"ז.

19. **ובלבד שלא יקנח בידו ובמפה וכו'.**כלומר, בידו במפה, והוי"ו של "ובמפה" הוא וי"ו הפירוש וחמשלים, דוגמת: בורר כדרכו ובחיקו (ביצה פ"א מ"ח, כגירסת הוצ' לו וקויפמן) וכו', שפירושו: בורר כדרכו בחיקו וכו', סיגנון מצוי מאד במשנה מטיפוס א"י, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך. ובר"מ הנ"ל: אבל לא במפה שמקנחין בה את הידים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לכבס את המפה. וכנראה שלא גזרו כן אלא בקנוח זוהמא ושמנונית שמלכלך את המפה במקצת, וחוששים שמא יעביר את הלכלוך במים.

19-20. **פירות שנתפזרו מלקט אחד אחד ואוכל וכו'.**בבבלי קמ"ג ב': ת"ר נתפזרו לו פירות בחצר מלקט על יד על יד ואוכל,²⁰ אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ובטעם האיסור נחלקו הראשונים. הר"מ בפכ"א מה' שבת הי"א פירש שלא ילקטם לתוך הכלי, שמא יכבשם וידחיקם שם ויבוא לידי עימור. ורבינו יונה פירש (לפי חידושי הרשב"א ועוד) שבנתפזרו לכל הצדדין עסיקינן, ומשום טירחא אתינן עלה, אבל אם לא נתרחקו הפירות אילו מאילו מותר ללקטן, כמפורש בבבלי קמ"ב א'. אבל הרמב"ן (קמ"ג ב') פירש שבנתפזרו במקום עפר וצרורות אנן קיימין, ומשום דמיחזי כבורר נגעו בה ולפיכך אוכל מיד, כדין בורר אוכל מתוך הפסולת. ורבינו הסתייע מתוך התוספתא כאן שהעתיקה בשלימות. וכ"ה בשמו ברשב"א שם ובבית הבחירה למאירי ביצה י"ד ב', עמ' 81. ועיין גם בחידושים המיוחסים להריטב"א כאן, בר"ן על הרי"ף רפכ"ב ובמ"מ פכ"א מה' שבת הי"א. ועיין גם במאירי ובחידושים המיוחסים להר"ן בסוגיין, אלא שלא הביאו את התוספתא. ולפי פירוש זה, וכן לפי פירוש רבינו יונה הנ"ל, אפילו לתוך חיקו לא ילקט (ולאו דווקא לסל או לקופה), אלא לוקט ואוכל דווקא. ועיין בתוספות קמ"ג ב' ד"ה מלקט.

footnotes: ²⁰ עיין בתוספות שם ד"ה מלקט, ועיין בבלי ביצה י"ב ב' ומ"ש להלן ביצה פ"א, שו' 74, ד"ה המולל.

20-21. **נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן וכו'.**בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ב (ביצה פ"א ה"י, ס' ע"ד): בירר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר חייב, ר' יוחנן אמר פטור. מתניתא פליגא על חזקיה, בורר ואוכל,²¹ בורר ומניח על השולחן. ובבבלי ע"ד א': ת"ר היו לפניו מיני²² אוכלין בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מאי קאמר וכו', אמר אביי בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר (כלומר, לאכול לאלתר), ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. ונראה, שאף כאן מדברים בנתערבו לו כמה מיני פירות, והוא אינו רוצה לאכול את התערובת, אלא כל מין לחוד, ואינו מעדיף אחד על השני, ואין כאן פסולת אצלו.

footnotes: ²¹ כ"ה בשרי"ר, עמ' 84, ובביצה. ולפנינו בטעות: דאמר בורר ואוכל. וכ"ה בר"ח ע"ד א' ועוד. ²² בכי"מ: שני מיני וכו', עיין דק"ס ורש"י ותוספ' ד"ה היו.

21. **בורר ומשליך לפני בהמתו.**וכ"ה ברמב"ן, ברשב"א ובבית הבחירה למאירי הנ"ל. ובירושלמי ובבבלי ליתא. ופירושו שהמינים היו או מאכל בהמה, או מאכל אדם, ומלמדת הברייתא שהמאכיל לבהמה מיד כאוכל בעצמו מיד, ומותר. ונראה שאם אחד מהם היה מאכל אדם ואחד מאכל בהמה, ובירר את מאכל הבהמה והשליכו לבהמה, דינו כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב אפילו ברר בידו על מנת לאכול את השאר מיד, כשיטת רוב הפוסקים. ושמא יש כאן אשגרה מלעיל מעשרות פ"ב הי"ט, עמ' 236, שו' 65.

21-22. **ביררן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן וכו'.**וכ"ה בראשונים הנ"ל.²³ ומן הלשון "אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן" משמע שהיו לפניו יותר משני מינין,²⁴ כמו שפירשנו לעיל, שו' 20–21, סד"ה נתערבו. ונראה בפירושו שהוא חייב, משום שברר כל מין ומין לחוד, ואילו היתה כוונתו רק שלא לאכול מן התערובת, היה צריך לאכול מיד אחרי שברר מין אחד, ולא להתחיל שוב בברירה, ומכיוון שהתחיל לברור את המין השני לפני שאכל את הראשון הוכיח סופו על תחילתו שחשב את הראשון לפסולת, והוא רוצה לאכול את השני, ודינו בראשון כבורר פסולת מתוך האוכל שמתחייב אפילו אוכל מיד, לשיטת התוספתא (עיין להלן), ועיין בתוספות ע"ד א' ד"ה היו. ובירושלמי הנ"ל: והתני ובלבד שלא יבור כל אותו המין. ונראה שאין זו הברייתא שלנו.²⁵ ועיין בס' אגלי טל מלאכת בורר, פ' ע"א, סי' ח', ס"ק ט"ו, אות ב' ואילך, שבאר את הירושלמי ואת התוספתא בדרך אחרת ובטוב טעם, כדרכו.

footnotes: ²³ ברמב"ן בטעות: בדרך, וצ"ל: בררן, כמו שהוא ברשב"א. ²⁴ שהרי בשני מינין גרידא אם ברר את הראשון השני מבורר מעצמו. ²⁵ בירושלמי ממשיך: ואם עשה כן בשבת חייב. וכ"ה גם בשרי"ר. וקרוב לוודאי בעיני שהמלה "בשבת" נשתרבבה מן השורה שלמטה, שהרי בשבת אנן קיימין. ועצם המאמר "ואם עשה כן חייב" הוא דיוק התלמוד עצמו, ואינו מן הברייתא, כמו שהעיר לנכון בס' ניר שם ד"ה ובלבד. וע"פ כך מתפרש יפה המשך הסוגיא, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 142. ומוכח משם שבברייתא שלפני הירושלמי לא שנו בפירוש שאם עשה כן חייב, שהרי אמרו להלן שם: שכן הבורר כדרכו במקום אחר חייב, כלומר, וכאן מחמת גזירה בלחוד אסור, שמא יבוא לברור כדרכו, והיינו שיברור את כל הפסולת מתוך האוכל, שהרי לשיטת הירושלמי אינו חייב אלא אם ברר את כל הפסולת, כמפורש לעיל שם: אמר ר' יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב וכו'.

22. **או שליקט מתוכן עפר וצרורות וכו'.**ואפילו לקט ביד על מנת לאכול את הפירות מיד חייב (דומיא דרישא), כשיטת רוב הפוסקים, וכפי שהוכיח מכאן באגלי טל הנ"ל, פ' ע"ג. ועיין שם, ע"ב, אות כ"ה ואות כ"ו.

22-23. **פגה שטמנה בתבן וכו'.**בערוך ערך פג ד': בריש גמרא דפרק כל הכלים (קכ"ג א', עירובין ע"ז א') ת"ר בסוף תוספת שבת פגה שטמנה בתבן, פי' פגה כדכתיב (שה"ש ב' י"ג) התאנה חנטה פגיה, והן פירות שלא נתבשלו באילן, וטמנן בתבן להתבשל בחמות התבן להכשר לאכילה. ובירושלמי כלאים פ"א ה"ט, כ"ז ע"ב: תני פגה שטמנה בטבל וכו', וכ"ה בכי"ר שם, וכ"ה בשרי"ר (עמ' 102) מירושלמי פסחים פ"ב ה"ד, כ"ט ע"ב. ובכי"ל בפסחים שם: פגה שטמנה בגפן וכו', וצ"ל: בגפ', כלומר בגפת, וכ"ה בבבלי עירובין ע"ז א' בכי"מ ובכ"י אוקספורד, עיין דק"ס שם, עמ' 306, הע' ל'. אבל בהוצאות שלפנינו בפסחים שם, וכן בשבת פ"ג ה"ג, ה' סע"ד, כלפנינו: שטמנה בתבן. ועיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 404. וקשה לחבר ברייתא זו למשנתנו כאן, וכנראה שלפני התנא של התוספתא היו כאן משניות אחרות שרבינו הקדוש השמיטן במשנה.

23. **חררה שטמנה בגחלים וכו'.**פירש"י (בעירובין הנ"ל): וחררה שהטמינה אתמול בגחלים, ועכשיו כבו, ומ"מ מוקצין הן וכו'. אבל במאירי קכ"ג א' סד"ה ומ"מ כתב: גדולי המפרשים (הראב"ד בפירושו) פירשו אף כשיש שם גחלים, ומשום דבר שאין מתכוין, ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא לכבות ולא להבעיר. וז"ש (=וזהו שאמרו) בירו' ר"א בן תדאי ור"ש אמרו דבר אחד (עיי"ש בירושלמי כלאים ושבת הנ"ל). ועיין ר"מ פכ"ה מה' שבת הי"ד ובכ"מ שם.

**אם מגולה מקצתה נוטל וכו'.**ופירש"י: שיכול לאוחזה במקום המגולה, דאפילו טלטול מן הצד ליכא, שאין צריך להגביה התבן, אלא מגביה מקום המגולה, והתבן נשמט ונופל. ועיין בפי' הרא"ה שהביא בחידושים המיוחסים להר"ן קכ"ג א' ד"ה פגה.

24. **אלעזר בן תריי וכו'.**בבבלי עירובין ע"א ב' (בד"פ): ר"א בן תראי. ובכי"ל כאן: ר' אלעזר בן תדאי. ועיין מ"ש על תנא זה להלן עירובין פ"ה, שו' 25, ד"ה לעזר.

**תוחבן בשפוד או בסכין וכו'.**ופירשו בגמרא שר"א בן תדאי סובר שטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול. ועיין ברי"ף פ"ג סי' שמ"ב, במאור, מלחמות ור"ן שם, ובתוספות עירובין ע"ז ב' ד"ה מקצת.

24-25. **אין מטבילין את המים ביום טוב וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל כאן, וכ"ה להלן ביצה פ"ג, שו' 30, בד ובכי"ע. אבל בכי"ע כאן: אין מטבילין את הכלי ביום טוב וכו'. וכן להלן ביצה הנ"ל בכי"ו: אין מטבילין את כלי על גב מימיו ביום טוב וכו'. וכן בכי"ל שם: אין מטבילין את הכלי אגב מימיו לטהרו ביום טוב. וכן ברש"י ביצה י"ח סע"ב: "ובתוספתא דביצה ודשבת בהדיא תני בה הכי אין מטבילין את הכלי על גבי מימיו לטהרו בי"ט וכו',²⁶ וסייג לדברי ספר התוספתא, דכך מצינו בו במסכת שבת ובמסכת ביצה". וכע"ז גם בירושלמי ביצה פ"ב ה"ג, ס"א ע"ג, ובבבלי שם י"ח ב',²⁷ אלא שם חסרה המלה "ביום טוב", וכן מוכח מן הסוגיא שם. ונראה שנוסחתנו המקויימת ע"י ד וכי"ל עיקרית, שהרי כן שנינו במשנת ביצה פ"ב מ"ג: חל (כלומר, יו"ט) להיות אחר השבת, בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת, וב"ה אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת. ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין.²⁸ ופירושו שכולם מודים שאם היו לו מים טמאים בכלי טמא מלפני השבת שטובל אותם מלפני השבת, שהרי בכלי טמא אסור לו להטביל את המים לכולי עלמא, משום שכשיטבול את המים (עיין הערה 29) נטהר אף הכלי, והוא אסור, אף שאינו מתכוין אלא לטהרת המים. ומשנתנו מונה טבילת כלים, טבילת אדם, וטבילת מים. ובבבלי שם י"ח ב': מאי אבל לא מטבילין, אמר שמואל אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו. ושמואל אינו מגיה את המשנה אלא מפרש, שהרי אין מחזיקין את המים בחפנים אלא בכלי, ואם המים הם בכלי טמא, נמצא שמתקן את הכלי.²⁹ ואם יתן אותן עכשיו לתוך כלי אחר טהור, נמצא שמטמא את הכלי ביו"ט (עיין תוספות שם ד"ה ושוין). וכן יוצא ברור מן הסיפא שבדברי חכמים כאן,³⁰ עיין מש"ש. ועיין מה שהאריך בזה בספר יש סדר למשנה ביצה פ"ב מ"ג ד"ה ושוין.

footnotes: ²⁶ ועיין בתוספ' שם ד"ה אין ובשיטה שם ובבית הבחירה למאירי שם, עמ' 104. ²⁷ בכי"מ ועוד (עיין גם רש"י שם) הסדר מהופך. ונראה שמסורת בבל בתוספתא היתה כגירסתנו כאן (אין מטבילין את המים), אבל מסורת הירושלמי (עיין להלן בפנים) היתה כגירסת כי"ע כאן וכגי' כי"ו וכי"ל בביצה. ולמעשה אין הבדל בגירסאות (עיין מ"ש להלן הע' 30), וכל ההפרש הוא בהרגשת כוונתו, שאפילו עיקר כוונתו לטהר את המים ג"כ אסור. ²⁸ כלומר, אבל לא מטבילין את המים, ממש כנוסחתנו כאן, וכגי' ד וכי"ע להלן ביצה פ"ב, שו' 30. והכוונה למים בכלים טמאים (המקבלים טומאה), דלא סגי להו בהשקה. ²⁹ וכן מוכח מעצם לשון משנתנו שנקטה "מטבילין", ולא "משיקין" כבכלי אבן, שאם אין כאן כלי טמא שטעון עכשיו טבילה אין צורך להטביל, אלא משיקין את שפת המים למקוה, וטהרו משום זריעה. אבל כשיש כאן כלי טמא אין השקה מספיקה, מפני שהכלי חוזר ומטמא את המים, ואין "טבילה" במים (על יד "השקה" שלהלן) אלא בכלי טמא דווקא, עיין מ"ש במלא"ש ביצה פ"ב מ"ג בשם ר"י אשכנזי. ועיין לשון הר"מ בפכ"ג מה' שבת סה"ה ובפיה"מ למשנת ביצה הנ"ל, ובפיה"מ מקוואות פ"י מ"ו, והוא ע"פ הר"ח פסחים ל"ד ב', ועיין בר"ח ביצה י"ח א' (והלשון מגומגמת שם). ולא דבר רבינו אלא בהוה, אבל בוודאי שיכול להשיק את המים מן הצד, עיין ברא"ה ביצה במקומו. ³⁰ פשיטא שלמעשה אין הבדל בין פירושינו ופירוש רבותינו ז"ל, ואין ההבדל אלא בגירסא, ואף אין מטבילין את המים איסורו משום שמטהר את הכלי אגב מימיו, אלא שהמשנה והתוספתא מרגישות שאסור לעשות כן, אע"פ שאינו מתכוין לטבול את הכלים, ועיין לעיל הע' 29.

25. **ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל, אבל בבבלי הנ"ל חסר "בשבת", וכן מוכח מן הסוגיא שם. וברור מתוך גירסא זו שביו"ט מותר לכולי עלמא להשיק את המים בכלי אבן, שהרי כלי אבן אינם מקבלים טומאה, ונמצא שתיקן את המים גרידא.

26. **וחכמים אומ' מטבילין את המים ביום טוב.**וכ"ה בד ובכי"ל, ולהלן ביצה פ"ב, שו' 31, בד ובכי"ע. אבל בכי"ע: מטבילין את הכלי וכו', וכע"ז בביצה בכי"ו ובכי"ל (כגירסתם ברישא), וכ"ה בירושלמי שם ובבבלי הנ"ל (בלי המלה "ביום טוב" כנ"ל). ופירושו כמו שכתבנו ברישא.

26-27. **בכלי אבן לטהרן בשבת.**המלה "בשבת" חסרה כאן בד, בכי"ע ובכי"ל, ובביצה בכי"ו, ד וכי"ע, אבל ישנה בכי"ל שם ובירושלמי הנ"ל. ועיין בבבלי הנ"ל, וברור שהכוונה לשבת.

27. **אבל לא להטבילן.**כלומר, את המים בכלי טמא, וכמו שהכרענו ופירשנו ברישא של הברייתא. ובכי"ע כאן ובביצה: אבל לא להטבילו,³¹ כלומר, את הכלי, וזה לא יתכן שהרי כלי אבן אינו מקבל טומאה. והנכון כגירסתנו, וכ"ה בד ובכי"ל כאן ובביצה בכי"ו, ד וכי"ל. נמצאנו למדים ששיטת רבי ביו"ט הוא כשיטת החכמים בשבת. ובמשנת ביצה הנ"ל: ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין. והעמידוה בירושלמי הנ"ל שבשבת עסיקינן (והיא דבוקה לתיבה שלפניה), ומשנתנו כחכמים. ובבבלי העמידוה כרבי וביו"ט עסיקינן, או כחכמים, ובשבת אנן קיימין. ועל סידור הברייתא כאן, נראה שהיא נסמכה למשנתנו פכ"ב מ"ד: נותנין וכו' ואת המים היפים ברעים בשביל שיצנו, ואת הצונין בחמין (כגירסת רוב הנוסחאות, עיין מלא"ש) בשביל שיחמו. ובמשנת מקואות פ"י מ"ו שנינו: בש"א אין מטבילין חמין בצונין ולא צונין בחמין, ולא יפים ברעים ולא רעים ביפים, בה"א מטבילין. ולפי שיטת ב"ה אפילו בכגון דא טהרו המים והכלים, ומותר לעשות כן ביו"ט, וכן מותר להשיק מים יפים ברעים וצונין בחמין בשבת כדי לטהרן.

footnotes: ³¹ אצל צוקרמנדל בביצה בטעות: להטבילן.

27-28. **כלים שנטמאו באב הטומאה אין מטבילין וכו'.**בבבלי ביצה י"ה א': כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב, בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב. ולעיל שם: כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב, ביום טוב מטבילין אותו ביום טוב.

28. **ואין צריך לומר בשבת.**ואפילו נטמא בשבת אין מטבילין אותו, עיין שאגת אריה סי' נ"ו. ובשבת אפילו נטמא בולד הטומאה אין מטבילין אותו לשיטת התוספתא והירושלמי, עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 30, ד"ה ושנטמאו בולד. ולא נקטו כאן "באב הטומאה" אלא משום יו"ט שחילקו בו בין אב לולד. והמלים "ואין צריך לומר בשבת", חסרות בבבלי הנ"ל, אבל ישנן גם להלן ביצה פ"ב, שו' 33.

28-29. **אבל ממלא הוא כוס, או דלי וכו'.**בירושלמי ביצה פ"ב ה"ב, ס"א ע"ב (ובמקבילות בשבת ובתרומות): תני ר' הושעיה ממלא הוא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו. ופי' הרש"ס (תרומות, כ' ע"א): מערים להשתמש בהן. ובבבלי ביצה י"ח א': מדלין בדלי טמא והוא טהור. ואעפ"י שבמשנתנו שם וברישא כאן אף החכמים אסרו להטביל כלי על גבי מימיו בשבת, שאני התם שהדלי מלא ומוכח שמתכוין לטבילה, מה שאין כן הכא שנראה כאילו מתכוין לשאוב מים גרידא, כמו שפירשו רש"י ותוספות שם ד"ה מדלין. ומתוך דברי הר"מ שהביא (פ"ד מה' יו"ט הי"ח) את ההלכה שלנו לעניין יו"ט גרידא מוכח שכל ההערמות וההיתירים שנשנו בסוגיין לא נאמרו לעניין שבת (עיין במרכבת המשנה פכ"ג מה' שבת ה"ח). וכן בבית הבחירה למאירי ביצה, סוף עמ' 105: "מדלה באותו כלי והוא טהור מאליו. יש אומרים דוקא ביום טוב, ויש אומרים אפילו בשבת. ובתלמוד המערב (הנ"ל) אמרו הדא דתימא בגדולים אבל בקטנים מערים עליהם. ונראה לי בפירושו שזה שאסרו במשנתנו הטבלת כלי אגב מימיו, דוקא בכלי גדול (כלומר, שדרכם היה למלאות אותו במחץ), שהרואים מכירים בו שלא לשאיבה הוא עשוי, אבל קטנים, כגון דלי, מערים עליהם כאלו מכוין לשאוב בהם, אעפ"י שאינו צריך לשאוב מים וטהורים מאליהם". ומתוך דברי הירושלמי שם ברור שכל ההיתירים נאמרו אף לעניין שבת, ואף את משנתנו העמידו לעניין שבת גרידא, וכחכמים. והר"מ סובר שהבבלי חולק (עיין במרכבת המשנה הנ"ל).

29. **ומחשב עליהן ומטבילן.**וכן להלן ביצה פ"ב, שו' 34, הנ"ל: וחושב עליהן וכו'. ומפשוטה של לשון משמע שהתוספתא סוברת שטבילה צריכה כוונה אף לחולין, וכר' חנינא בירושלמי (שבת פ"ב ה"ב, ד' סע"ג, ומגילה פ"ב ה"ד, ע"ג סע"ב) וכר' יוחנן בחולין ל"א א'. וכבר הוכחנו להלן חגיגה פ"ג שו' 2–3, ד"ה הטובל, שם שו' 3–4, ד"ה הטובל, שכן יוצא מכמה וכמה מקומות בתוספתא.

29-30. **טובל כדרכו מטומאה חמורה וכו'.**כבית הלל במשנת ביצה פ"ב סמ"ב. ואמרו שם בירושלמי, ס"א ע"ב: שכן אדם טובל לקירויו בשבת. ובבבלי שם י"ח א': אדם נראה כמיקר. ועיין מ"ש ע"ז להלן ביצה פ"ב, שו' 25–26, ד"ה ובירושלמי.

30. **קורע אדן את העור וכו'.**להלן ביצה פ"ג, שו' 48–49, עיין מש"ש. ועל הכתיב אדן, עיין לעיל ח"א, ריש עמ' 1. ובמשנתנו פכ"ב מ"ג: שובר אדם את החבית לאכול הימנו גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ופירש"י: דאין במקלקל [לשם אכילת שבת] שום איסור, ועיין בר"ן. ובבבלי ביצה ל"ג ב' העמידוה במוסתקי, ופירש בערוך: חבית רעועה שחלקיה מדובקים, והוי כנשברה מערב יו"ט. אבל מן הירושלמי עירובין פ"ג ה"ג, כ"א ע"א ועוד, מוכח שפירשוה אפילו בחבית בריאה.³²

footnotes: ³² כמו שהעירו בתוספות עירובין ל"ד ב' ד"ה ואמאי, וכאן קמ"ו א' סד"ה שובר. ובאו"ז ח"ב ח' שבת סי' ע"ח, אות י"ב, י"ח ע"א, תירץ שלא העמידוה בבבלי אלא לשיטת ר' אליעזר, אבל לרבנן באמת אין צורך בכך. אבל מדברי התוספות הנ"ל משמע שהם סוברים שהבבלי חולק על הירושלמי (לפי פירושם בבבלי). ועיין גם ברשב"א כאן קמ"ו א'. וכן השמיטו הרי"ף והר"מ (פכ"ג מה' שבת ה"ב) את האוקימתא של הבבלי, וסוברים, כנראה, שאינה אלא אליבא דר' אליעזר. ועיין במרכבת המשנה פי"א מה' שבת ה"ז, בראשון לציון לביצה ל"ג ב' ועוד.

31. **לעשות זינוק.**כלומר, לעשות את החור בצורה כזאת שיהא היין מזנק מתוכו. עיין בבלי קמ"ו ב', ובאוה"ג שם, סוף עמ' 151 ואילך, ובס' יריאים השלם רע"ד, קל"ט רע"ב, ועיין בטוב"י או"ח סי' שי"ד סד"ה ואפי' נקב, ובעבוה"ק להרשב"א בית מועד ש"ב סוף סי' ז', מ"ב ע"א. וכבר העיר בח"ד בביצה שם שמתוך דברי הרשב"א מוכח שפסק כן גם לעניין שבת, עיי"ש.

31-32. **אין פותחין לפסין סתומות וכו'.**להלן ביצה פ"ג, שו' 50, הנ"ל. ובבבלי שם ל"ב א': ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב. רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין חרניות. מאי חרניות ? אמר רב יהודה ערניות. מאי ערניות אמר אביי צעי חקלייתא. ופירש הר"ח: קדירות של בני כפרים. וברש"י שם: אלפסין חרניות מפרש לקמן קערות של בני עיירות. ובירושלמי שם פ"ד ה"ג, ס"ב ע"ג: תני לפסים סתומות עשאן מערב יום טוב לא יפתחם ביום טוב, מפני שהוא מכשיר כלי ביום טוב, ורשב"ג מתיר.³³ תמן תנינן (עדיות פ"ב מ"ה) על לפסין ארניות שהן טהורות וכו'. וכן הביאו משנה זו בבבלי לעיל שם. וכבר הוכיח בר"ח הנ"ל מן הירושלמי ומן התוספתא שהן הן אלפסין עירניות הן הן אלפסין סתומות. והוכיח הראב"ד (במשנת עדיות פ"ב מ"ה) מן המדרש³⁴ שהאלפס הסתומה היתה נעשית ביחד עם כיסויה בבת אחת. ובפיה"מ להר"מ (עדיות שם) באר שהיו עושין אותן חלולות בלא שום פתח, וכשמתנגבות מעט חולקין אותן לשנים. ובבית הבחירה למאירי ביצה, עמ' 193: שמתחלתן עשויין לכך, ר"ל שעושין שריטה עמוקה במקום שראוי לחלקן, כדי שיהא חלוקן נעשה לשעתו, וכשנצרפו מחלקן. ועיין תאור הכלי אצל ר"י בראנד כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' י"ח ואילך. וממקום הברייתא כאן משמע שאף בשבת מתיר רשב"ג להלן. וכן הביא במגן אברהם או"ח סי' שי"ד, אות י"ד, לעניין שבת. אבל אפשר שיש כאן אשגרה מביצה, כדרך התוספתא. והראשונים הביאוה מתוספתא ביצה, ואף הרמב"ן שבת פ"ד ב' הביאה מתוספתא ביצה, וכן משמע מלשון הירושלמי והבבלי הנ"ל שביו"ט עסיקינן. ברם אם יש כאן מתקן מנא, מה לי יום טוב, מה לי שבת. ועיין מ"ש בביצה שם במקומו.

footnotes: ³³ שתי המלים האחרונות נשמטו בהוצאות שלפנינו בירושלמי, אבל הן ישנן בר"ח ביצה ל"ב א', ובעיטור ה' יו"ט, עיין באהצו"י שם, עמ' 35. וכן הגיהו המפרשים שם, כפי שיוצא ברור מהמשך הירושלמי. ³⁴ ב"ר ספ"א, עמ' 14 ; ירושלמי חגיגה פ"ב סה"א, ע"ז ע"ד.

32. **רבן שמעון בן גמליאל מתיר.**עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה וממקום.

32-33. **אין סכין את הכלים בשביל לייפותן.**בתוספות בכורים ציין כאן לר"מ פכ"ג מה' שבת ה"ז שפסק: ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן, מפני שהוא כמתקן, אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת. ובהשגות שם: כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול. ואעפ"י שעצם ההלכה של הר"מ מפורשת לעיל ספי"ב (עיין מש"ש), אבל מתוך מקום הברייתא כאן משמע שהאיסור של סיכת כלי הוא משום שנראה כמתקן, ולאו משום טורח. ונראה שבכלים שאינן כלי עור חדשים עסיקינן, ובהם סיכה אסורה משום מעבד, ואפילו אם רוצה להשתמש בהם בשבת, עיין לעיל פ"ג, שו' 36–37 ואילך ומש"ש.

33. **אם לנאותן להתעטר בהן מותר.**בד: אם לנאותן להשתמש בהן מותר. וכע"ז בכי"ל. ובכי"ע: ואם כדי לנאות בהן הרי זה מותר. ולכל הגירסאות פירושו שאם כיוון לעשות את הכלים נאים, כדי להתעטר בנויין מיד מותר, ואם מתעטר במראה הכלים זהו שימושם. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 713.

33-34. **לא יתן אדן שמן על גבי טבלה של שיש וכו'.**בר"מ פכ"א מה' שבת ה"ג: אין סכין את הקרקע, ואפילו היה רצוף באבנים וכו', שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף. ומכאן למד רבינו שאפילו רצוף באבנים אסור, כפי שהעיר במרכבת המשנה במקומו. ועיין להלן. ובירושלמי (פ"ו ה"ב, ח' ע"א; סנהדרין פ"י ה"א, כ"ח א') מוסיף: רבן שמעון בן גמליאל מתיר. ואפשר שיש כאן אשגרה מלעיל תרומות ושביעית, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 473, ועיי"ש מ"ש על טיב המנהג להתעגל בשיש.

34. **לפי שאין סכין וכו'.**כלומר, מפני שאין סכין את הקרקע שאינו מרוצף באבנים, משום חשש השוואת גומות בקרקע, לפיכך גזרו אפילו בטבלה וברצפה של שיש, עיין רש"י קנ"א ב' ד"ה קרקע בקרקע. ועיין לעיל פ"ט, שו' 37–38 ואילך. ובמ"מ להר"מ הנ"ל: ובתוספתא פי"ז:³⁵ אין סכין ואין נופחין ואין מדיחין וכו'. וכנראה שכן היה לפניו הנוסח בתוספתא, ואין כאן נתינת טעם לאיסור נתינת שמן על גבי שיש, אלא אף כאן בקרקע רצוף עסיקינן, ולפיכך כתב רבינו שם מה שכתב, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן. ובירושלמי (פ"ג ה"ג, ו' ע"א; ע"ז פ"ג ה"ד, מ"ב ע"ד): מהו לקנח א"ל אסור. מהו להדיח א"ל אסור. ועיין בבלי מ' ב', קנ"א ב'.

footnotes: ³⁵ כחילוק הפרקים בד ובכי"ל, עיין לעיל פ"ח, הע' 23.

34-35. **ואין נופחין ואין מדיחין את הקרקע וכו'.**ר"מ ומ"מ הנ"ל, ופירושו שאין מנפחין את האבק מן הקרקע³⁶ ואין מדיחין וכו'. ועיין בתוספות צ"ה א' ד"ה שרא, ובתוספ' פסחים ס"ה א' ד"ה המכבד, ובתיו"ט שם פ"ה מ"ח וברש"י קנ"א ב' ד"ה קרקע בקרקע ובתכ"מ כאן.

footnotes: ³⁶ ושמא כוונתו שאין נופחין במפוח כדי לייבש את הרצפה, עיין בירושלמי שהבאנו לעיל בסמוך בפנים.

35. **הרוחץ במערה ובמי טבריה וכו'.**פיסקא ממשנתנו פכ"ב מ"ה (כגירסת הוצ' לו וקטעים מן הגניזה. ולפנינו: במי מערה). ובבבלי קמ"ז א': קתני מי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין, אף מי מערה חמין, הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא וכו'. ומסתברת מאד השערת ר"ש קליין שאין מערה כאן אלא בערה, מקום מרחצאות ידוע בעבר הירדן, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 81 ואילך.

36. **מסתפיג אפי' בעשר לנטיאות ולא יביאם בידו וכו'.**פיסקא מן המשנה הנ"ל, כגירסת הירושלמי (פ"ג ה"ג, ו' ע"א), כי"מ, ר"ח קמ"ז ב' (ומסתפג), רי"ף ועוד. ובשאר כל הנוסחאות:³⁷ מסתפג וכו' לא יביאם וכו'. אבל בהוצאות שלפנינו במשנה: ונסתפג וכו' לא יביאם וכו'. ומוכח מדברי המאירי שפירש שלכתחילה לא יסתפג משום חשש סחיטה. וברשב"א, מיוחס להריטב"א והר"ן על הרי"ף פירשו שהוא הדין לכתחילה, ועיקר הדין הוא שלא יביאם בידו. ופירש"י: אפי' בעשר אלונטיות, סדינין שמקנחין בהן, וסיפג בהן זה אחר זה, ורבותא היא, דלא נפישי מיא בכל חד, אפ"ה לא יביאם בידו בתוך ביתו אפילו ע"י עירוב, שמא ישכח ויסחט בבואו.

footnotes: ³⁷ ד' נפולי, לו, קויפמן, משנה שבירושלמי, קטעים מן הגניזה ועוד, עיין דק"ס, עמ' 351, הע' י, והע' פ', עמ' 352, הע' ג'.

36-37. **וכן עשרה בני אדם כמידה הזאת.**כלומר, אפילו עשרה בני אדם שנסתפגו בעשר לונטיאות, כל אחד בלונטית שלו, לא יביאו את האלונטיות, ואין אנו אומרים שיזכירו זה לזה ולא יבואו לידי סחיטה. ובמשנתנו הנ"ל: אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת וכו' ומביאין אותן בידן. ופירש"י: הואיל ומרובין הן מדכרי אהדדי. ויפה באר בתכ"מ שדין המשנה דומה לקריאה לאור הנר בליל שבת בשנים בעניין אחד, ודין הברייתא כקריאתם בשני עניינים דלא מדכרי אהדדי, כמפורש בבבלי כאן י"ב ב'. וכבר הסיקו בירושלמי פ"ג ה"ג, ו' ע"א, ובבבלי קמ"ז ב', שאין הלכה כמשנה זו, ומותר אפילו ליחיד להביא את האלונטית שנסתפג בה.

37. **ואם צריך להן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: ואם היה צריך להן וכו', והנכון כלפנינו, אלא שצ"ל: ואם צרך להן וכו', עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 554, הע' 34, ועמ' 853, הע' 96.

37-38. **לא יתן אדן שמן על גבי ראשו וילך למרחץ.**מן ההלכה הסמוכה מוכח שלאו משום איסור הוצאה אתינן עלה, ובחצר מעורבת עסיקינן, והאיסור הוא מפני שאין דרכן לעשות כן בחול (עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 472), והוא נראה כעושה כן לרפואה, עיין בירושלמי מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב, כאן פ"ו ה"ה, ח' ע"ג, פי"ד ה"ג, י"ד ע"ג. ומשום חשש סחיטה לית כאן, כבבלי קכ"ח ב'. (תוספות בכורים).³⁸

footnotes: ³⁸ אבל דבריו צ"ע, שהרי אע"פ שאין סחיטה בשער, מ"מ אסור מדרבנן, עיין במגיד משנה פ"ט מה' שבת סהי"א, ברשב"א ובמיוחס להריטב"א קכ"ח ב'. ועיין מ"ש בברכי יוסף יו"ד סי' קצ"ט ס"ק ג', ומ"ש להלן ביצה פ"ד, הע' 37. ושמא הכוונה שבנותן שמן על גבי ראשו אין בדעתו כלל לסוחטו, אלא שופך על גביו מים והשמן יוצא מאליו, ומכיוון שסחיטה אינה אלא מדרבנן לא חששו כאן.

38. **כל גופו.**לרבות את הראש, עיין בבלי ס"א א', ומס' ד"א פ"י, הוצ' היגר, עמ' 298.

38-39. **ומקנח כל גופו אבר אבר.**כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול, עיין ירושלמי פ"ג ה"ג, ו' ע"א (ומקבילה בביצה), ובבלי מ' א'.

39. **מוליך אדן שמן הרבה באלנטיאות הרבה.**וכ"ה ("באלנטיאות") בד. אבל בכי"ע: ואלונטאות וכו'. וכן בכי"ל: ולונטיאות וכו'. וכנראה שהנכון כלפנינו, והטעות בכי"ע וכי"ל מקורה ברפיון של הבי"ת בתיבה "באלנטיאות" (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 51, הערה 66). ועיין מ"ש להלן עירובין פ"ה, שו' 38, ד"ה היינו. והברייתא מלמדת שאין חוששין כאן לסחיטה מפני שדרכן בכך, ואינו מקפיד עליהן, כשיטת בעל ס' התרומה ה' שבת סי' רמ"ד (היראים, יראים השלם סי' רע"ד, קל"ו ב') ועוד, או משום שאין כאן תולדת ליבון, עיין בתוספות קי"א ב' ועוד, וכמו שפירשו המפרשים כאן.

41. **טרקלין שהשיקה מערב שבת מטייל בה בשבת כו'.**בערוך ערך טרקליל: בסוף תוספת שבת טרקלילין שהשיקן מערב שבת. ובהוצ' קהוט מוסיף: בפ"ב (ה"י) בתוספתא יו"ט טרקלילין שהשיקן מערב יו"ט. ועיי"ש בביצה פ"ב, שו' 38 ואילך. ולעיל פ"ג, שו' 9: האבטאות שבכרכין מטילין בהן בשבת. וכן בבבלי מ' רע"ב: תנא³⁹ אמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש. ופירש"י (מ' א'): מטייל בהן. מהלך בתוכן לפי דרכו, ולא להזיע.⁴⁰ ולא התירו אלא בשניסוקה מערב שבת, אבל ניסוקה בשבת, הרי מ"מ נהנה ממעשה שבת אעפ"י שאינו מזיע. ומתוספתא ביצה פ"ב הנ"ל מוכח שאפילו אם ניסוקה ביו"ט אסור, עיין מש"ש. ועיין בשו"ת מהרי"ל סי' קצ"ו ובהגהת הרמ"א או"ח ריש סי' תקי"א.

footnotes: ³⁹ כגירסת הר"ח. ולפנינו נשמטה מלה זו ע"י הדומות. ⁴⁰ ועיין במאירי ובחידושים המיוחסים להר"ן מ' א', ומ"ש לעיל פ"ג, הע' 9.

42. **אין מגרדין במגרדת ביום טוב וכו'.**במשנתנו פכ"ב מ"ו: אבל לא מתעמלים ולא מתגרדין וכו', ובבבלי שם קמ"ז ב' הובאה הברייתא שלנו, ולא נזכר שם יו"ט, ועיין מ"ש להלן ביצה פ"ד, שו' 49, ד"ה אין חפין. והמתעמלים היו נוהגים גם להתגרד, עיין מ"ש בספרי היונית בא"י, עמ' 93, הערה 7. ואסרו לעשות כן בשבת משום עובדין דחול. ועיין בבלי נ' ב'.

43. **רבן שמעון בן גמליאל מתיר.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל וכן בבבלי הנ"ל חסר כ"ז, ואפשר שיש כאן אשגרה מלהלן יומא פ"ד, שו' 22–23, עיין מש"ש.

**וכן היה רבן שמעון בן גמליאל או' וכו'.**המלים "וכן היה", חסרות בכי"ע ובבבלי הנ"ל, אבל ישנן גם בד ובכי"ל (וכך היה). וכן בכפו"פ פ"ז, ד"ר ל"ב ע"ב: תוס' מס' שבת פי"ז⁴¹ וכן היה רשב"ג אומר וכו'. ומן המלים "וכן היה" מוכח שצ"ל לעיל "רבן שמעון בן גמליאל מתיר", ואפשר שהמלים "וכן היה" באו באשגרה מתוספתא יומא הנ"ל, אבל יתכן ג"כ שביומא הן באשגרה מכאן, עיין מש"ש.

footnotes: ⁴¹ מכאן מוכח שהיה לפניו חילוק הפרקים כמו בד ובכי"ל, אבל עיין לעיל פט"ו, הע' 42. ושמא צ"ל: פי"ו, כמו שנשתבש בהוצ' לונץ, עמ' קל"ד.

43-44. **אם היו מלוכלכות בטיט וכו'.**בכי"ע, כי"ל, כפו"פ ובבלי הנ"ל: אם היו רגליו מלוכלכות וכו'. וכ"ה בה"ג ה' שבת ד"ו, כ' ע"א, ד"ב, עמ' 114, בר"ח ועוד. אבל בד: אם היו ידיו וכו', וכ"ה ברי"ף בסוגיין, בר"מ פכ"א מה' שבת ה"ל, במאירי בסוגיין ועוד. וכ"ה להלן יומא פ"ד, שו' 23 בד, בכי"ו ועוד, עיין מש"ש. ואם אנו גורסים לעיל "רשב"ג מתיר. וכן היה וכו' " צריך לפרש שלאו דווקא בגרוד של תענוג התיר רשב"ג שהרי אינו עושה כלום בגרודו, אלא אפילו גרוד המנקה את הגוף, ונראה יותר עובדין דחול, אף בו התיר רשב"ג. ועיין בבלי נ' ב' הנ"ל. אבל מדברי הפוסקים שפסקו כרשב"ג בסיפא כאן וכת"ק ברישא מוכח שברישא מסתבר יותר לאיסור.

44. **בטיט ובצואה מגרדן וכו'.**בכי"ע: בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, או מגררן וכו', וברור שיש כאן אשגרה מיומא הנ"ל.

44-45. **הרוחץ במי טבריה וכו'.**כפו"פ הנ"ל. וכל הברייתא בירושלמי פ"ג ה"ג, ו' ע"א, ועיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 82 ואילך.

45. **לא יזלפו עליו אחרים וכו'.**כלומר, אעפ"י שהתירו לרחוץ בחמי טבריא,⁴² מ"מ לא יזלפו אחרים עליו, שלא יעשה כדרך שעושה בחול.

footnotes: ⁴² כלעיל פי"ב, שו' 42, ירושלמי הנ"ל (בפנים), בבלי מ' א', ק"ט א'.

45-46. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' אף לא יזלף וכו'.**בד ובכפו"פ הנ"ל: ר' שמעון בן אלעזר אומ' וכו'. ובכי"ע ובכי"ל: ר' שמעון בן מנסיא אומ' וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל.

47. **ר' שמעון בן לעזר אומ' בית שמיי או' וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן, וכ"ה בבבלי י"ב א'. אבל בכי"מ שם: רשב"א אומר משום רבן גמליאל, ובגליון הוגה "שמעון בן", כלומר, משום רבן שמעון בן גמליאל, וכן היתה הגירסא לפני הר"ח, עיי"ש י"ב ב', ועיין להלן.

48. **אין הורגין את המאכולת בשבת.**בבבלי הנ"ל (י"ב א'; ק"ז ב'): ר' אליעזר אומר ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל. ובחי' הרמב"ן שם: ור"א כב"ש ס"ל, דאמרי אין הורגין את המאכולת, דאיהו מדב"ש הוה וכו'. ועיין בבלי ק"ז ב'.

48-49. **וכן היה רבן שמעון בן גמליאל או' וכו'.**בד, כי"ע וכי"ל: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומ' וכו'. ובבבלי י"ב א' הנ"ל: וכן היה רשב"א אומר משום רשב"ג וכו', ועיין מ"ש לעיל בסמוך בשם גליון כי"מ.

49. **אין פוסקין צדקה לעניים בשבת וכו'.**בבבלי הנ"ל בכי"מ: אין פוסקין צדקה על הציבור, אפי' לישא יתום ויתומה, ואין משדכין על התינוקת ליארס וכו'. וכן היתה הגירסא לפני בעלי התוספות, עיין בתוספ' ק"נ א' ד"ה ואמר (בד"י). ועיין דק"ס, עמ' 18, הערה ג'.

50. **ואין משדכין בין איש לאשתו וכו'.**בבבלי הנ"ל: ואין משדכין על התינוקת ליארס וכו'. ופירש רבינו יהונתן (הובא בחידושים המיוחסים להר"ן): משדכין לשון מנוח והשקט, תרגום ותשקוט הארץ (שופטים ספ"ה) ושדוכת ארעא. ולפ"ז אף כאן פירושו שאין דנין בשבת במריבות שבין איש לאשתו לשיטת ב"ש.

50-51. **ואין מתפללין על החולה בשבת. ובית הלל מתירין.**בבבלי הנ"ל. ואין מבקרין חולין בשבת דברי בית שמאי וב"ה מתירין.⁴³ ת"ר הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא וכו'. ועיין בתשובת הר"י בירב בשו"ת אבקת רוכל למרן סי' י"א, ובתשובת ר' אברהם בר' שלמה טריויש צרפתי (בעל ברכת אברהם על ה' נט"י) בסי' י"ג שם, ובתשובות מרן שם סי' י"ב וסי' י"ד, ובהגהת הרמ"א באו"ח סוף סי' רפ"ח, ובמגן אברהם שם. ובתנחומא פרש' וירא סי' א': ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר, והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער. ולפ"ז אין מתפללין על החולה ג"כ משום צער ומשום בטול עונג שבת, שמא יזכור את החולים שבתוך ביתו. ועיין שאילתות סוף סי' צ"ג ומ"ש בהעמק שאלה שם, אות י"ב, ונעלמו ממנו לפ"ש דברי התנחומא.

footnotes: ⁴³ ועיין להלן סוכה פ"ב, שו' 65, ובמקבילות.

51. **המפלה את כליו הרי זה מולל וכו'.**בירושלמי פ"א ה"ג, ג' ע"ב, המחלוקת מהופכת. ובבבלי י"ב א' כלפנינו, ועיי"ש ברש"י ובתוספ' ד"ה נוטל. ועיין בס' חלקת בנימין שם, כ"ט ע"ד ואילך, שבאר את כל השיטות.

52-53. **לא יפלה אדם את כליו וכו'.**בבלי י"ב א', ועיין ירושלמי הנ"ל, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 29.

53. **ר' יהודה אומ' אף בחול.**בכי"ו ישנה נקודה אחרי המלה "בחול", ואח"כ מקום חלק כהפסק שבין הלכה להלכה. וכן בד ישנן שתי נקודות אחרי המלה "בחול". ולפ"ז עונים דברי ר' יהודה על הרישא, כלומר, שאף בחול אין פולין בר"ה. והת"ק סובר שבשבת גרידא, בשעה שהבריות מטיילין בבגדים נקיים, הוא נגד כבוד הבריות אם הוא פולה את בגדיו בר"ה. אבל בכי"ל: ר' יהודה או' אף בחול אין עושין אפקטויזין מפני הכבוד, וכן מוכח מן הבבלי י"ב א', עיי"ש. ועיין מ"ש להלן. ובכי"ע נשמטה כאן כל הלכה זו ע"י הדומות.

54. **אין עושין אפקטויזין לרשות הרבים וכו'.**עיין מ"ש לעיל. ובמשנתנו פכ"ב מ"ו: ואין עושין אפקטויזין. ובבבלי שם (קמ"ז ב'): תניא ר' נחמיה⁴⁴ אומר אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין. ובה"ג ד"ב, עמ' 115: דקא עבר משום בל תשחית, שהוא אוכל וממלא כרסו ומקיא אותו. ועיין רש"י במקומו ולעיל שם קכ"ג רע"ב. ועיין מ"ש על מנהג זה בספרי יונית בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 96 ואילך, ויש להוסיף שם דברי פליניאוס בתולדות הטבע סי"ד פכ"ח סי' קל"ט. ומוצא המלה לא נתחוור, ובנוסחאות מטיפוס א"י של משנתנו הגירסא היא: אפיקטפיזין, אפיקטאפיזון, וכ"ה בתו"כ בהר ספ"א (אפיקטפיזים), ועיין בדק"ס ב"ק, עמ' 245, הערה מ'. ונ"ל קרוב לוודאי שהכוונה ל־ἐπὶ καταφυσᾶν, [תחבולות] כדי לפלוט [את המזון]. וברילל (יאהרביכער ח"ד, עמ' 133) משער שהכוונה ליונית ἔκπτυσις, אבל לא מצאתי מלה זו בשום מלון יוני. ובערוך ערך אפקטפיזון מעיר על תרגום איוב (כ"א י'): שורו עובר ולא יגעל, תוריה מבטין ולא יפקטיז,⁴⁵ ושמא הוא מיטתיסיס במקום "יקטפיז".

footnotes: ⁴⁴ בה"ג ה' שבת ספ"כ, ד"ו כ' ע"א: תניא ר' יוסי אומר וכו', אבל עיין היטב בבבלי י"ב א'. ⁴⁵ עיין בתוספות הערוך השלם ערך אפקטפיזון. ולפנינו בתרגום: ולא יפלט, ובהוצ' לגרד שם: ולא יפקטן, אבל בכי"י לפעמים קשה מאד להבחין בין זי"ן לנו"ן סופית, כעדות הרא"ש בשו"ת שלו כלל מ"ה סי' ב': יש מקומות שכותבין נו"ן זקופה ונקראת זי"ן, עיין תס"ר ח"ג, עמ' 18. ועיין לעיל פ"ד, הע' 69, פי"ד, הע' 4, ולהלן עירובין, עמ' 461.

54-55. **לא ישטוח אדן את כליו ברשות הרבים לנגבן וכו'.**במשנתנו פכ"ב מ"ד: מי שנשרו כליו בדרך במים וכו' הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם. ופירש"י: לא כנגד העם. שיחשדוהו שכבסן. ובבבלי שם קמ"ו סע"ב: ר"א ור"ש אוסרין, כלומר, אפילו בצינעא, וכרב שם. ומלשון התוספתא מוכח שלא אסרו אלא ברשות הרבים, וכסתם משנתנו. וכן מוכח בירושלמי כלאים פ"ט ה"ב, ל"ב ע"א, שלא ידעו בא"י משיטת ר"א ור"ש. ובתכ"מ העיר על טוב"י או"ח סי' ש"א, ד' ווארשא נ"ד ע"א, שהעתיק: תניא בתוספתא פרק י"ז לא ישטח אדם כליו אפילו מן הזיעה, והשמיט את המלים "בר"ה", מפני שפסק כרב בבבלי הנ"ל, וכ"ה בשו"ע או"ח סי' ש"א ס"ק מ"ז. ועיין מ"ש לעיל פ"ד סה"ה, שו' 16.

55. **אפי' מן הזיעה.**כלומר, אפילו לנגבם מן הזיעה, ולאו דווקא לנגבן מן המים. ועיין בהערות ר"א שיף לס' יריאים השלם, קל"ו ע"א, הערה ס"ח.

**אין רצין בשבת כדי להתעמל וכו'.**במשנתנו פכ"ב מ"ו: לא מתעמלים. ובר"ח (קמ"ז ב'): פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן, וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין, והוא כמין מעשה רפואה ואסור. ובפיה"מ להר"מ שם: מתעמלין כמו מתייגעין, והוא מגזרת עמל שיעמל האדם. ועיין בחיבורו פכ"א מה' שבת הכ"ח ובמרכבת המשנה שם. ובדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 17: מהו לרוץ בשבת. כך שנו רבותי' אין רצין להיות עמל בשבת, וכן מי שהוא רץ בשבת מחלל את השבת (עיין בבלי ברכות ו' ב', שבת קי"ג ב'), שלא ניתנה השבת אלא לנוח בה. אבינא ראה לחבירו רץ בשבת מפני הגשמים, א"ל מי התירה בשבת שאתה רץ בשבת. ועיין בטוב"י או"ח ריש סי' ש"א ומ"ש החיד"א במחזיק ברכה שם. ועיין גם בשו"ע ובמפרשים שם.

55-56. **אבל מטייל כדרכו ואינו חושש וכו'.**ופירש בח"ד שמטייל אפילו מתכוין לרפואה, וכן פסק במ"א סי' ש"א אות ה', אבל באליהו רבה שם חולק, ומסתייע מן הסיפא להלן שלא התירו אלא בבהמה, ואין ראייתו מוכרחת, עיין בח"ד. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר במלואים לתו"ש בשלח כי"ד, עמ' 332.

56-57. **בהמה שאכלה פירות, אפי' כל היום כולו מטיילין וכו'.**בבבלי נ"ג ב': דתניא בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפא, ר' יאשיה מקיל. דרש רבא הלכה כר' יאשיה.⁴⁶ ובר"ן על הרי"ף פ"ה סי' שנ"ז: כרשינין הרבה. וע"י כך יזיק לה, אם לא יריצוה בחצר לחממה. ורבינו פירש כן מפני שגרס גם ברי"ף: בשביל שתתרפא (כמו שהוא ברי"ף בד"י). אבל ברש"י במקומו: כדי שתתרפה גרסינן הכא, לשון ריפוי, שיהיו מעיה רפויים בשלשול ומוציאה רעי. וכן בירושלמי שביעית פ"ג ה"ד, ל"ד ע"ג: השוכר את הצאן אסור לנערה. מהו לנערה מוליכה ממקום למקום וכו', ההן דאזל לצורכה ולא מיתעני, ייזל מן אתר לאתר והוא מתעני. ומכאן שכן היו נוהגים בחול לטייל את הבהמה כדי שתטיל גללים. ומלשון הברייתא כאן משמע שלא התירו אלא לטייל את הבהמה ולא להריצה, וכברייתא שבבבלי.

footnotes: ⁴⁶ כ"ה הגירסא בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 105, הע' ש', ועמ' 106, הע' ת'.

57-58. **אין מבקרין את המומין ביום טוב וכו'.**יפה פירש בח"ד שאין מדברין כאן במומי בכור, כפי שמוכח מן הסיפא ("אם לבו ביום מבקרין את המומין בשבת"), אלא במומי שאר קדשים. שוב פירש: "והיא גופא אשמעינן, דאע"ג דאין שבות במקדש, לאו בכל גוונא איתמר, אלא שבות צריכה התירו, שאינה צריכה לא התירו, ועיין בתי"ט פ' בתרא דעירובין". והמפרשים כאן תמהו על הירושלמי (ביצה פ"ג ה"ד, ס"ב ע"א) ועל הבבלי (שם כ"ו א' ואילך) שלא הביאו ברייתא זו. ונראה שאין עניינה לשם, שהרי המחלוקת של ר"י ור"ש היא בבכור, וטעם האוסר הוא מפני שהסיח דעתו ממנו בעיו"ט ואסור לשוחטו משום מוקצה, ואפילו אם נולד לו מום מערב יו"ט.⁴⁷ אבל בנידון שלפנינו שאין שוחטין אלא אם כן אין בו מום, הרי המתיר אינו מחדש כלום, ואין כאן שום חשש של מוקצה.⁴⁸ ולפיכך אם רוצה להקריב בו ביום מותר לבקרה, אבל אם רוצה להקריב למחר, אסור משום שנראה כמכין מיו"ט לחול. וכן הדין בקרבן תמיד⁴⁹ בשבת, עיין להלן. וכן מה שאמרו שאיסור ראיית מומין בבכור הוא משום דן את הדין,⁵⁰ לא אמרו כן אלא בבכור משום שההיתר תלוי בחכם, ואפילו אם בוודאי יש בו מום, אסור להקריבו בלי היתר החכם, אבל בשאר קדשים הרי אמרו (בכורות ל"א א'): ורואה אדם את קדשיו ואת מעשרותיו, ואין כאן אלא הוראה באיסור והיתר. ומכל שכן בנידון שלפנינו שההיתר הוא שאין בו מום, ומותר להקריב ביו"ט, אלא שאסור לעשות כן מיו"ט ושבת לחול (ועיין ברש"י ערכין י"ג א' סד"ה קס"ד). ובקרבן תמיד בשבת מותר לבקר כמפורש במשנת תמיד פ"ג מ"ד, וכמו שאמרו בירושלמי (ר"ה ספ"א ומגילה ספ"ב): זה סדר תמיד לעבודת בית אלקינו בין בחול ובין בשבת, ואין כאן שבות שהתירו במקדש, אלא היתר גמור, וכמו שכתבנו לעיל.

footnotes: ⁴⁷ עיין מ"ש על כ"ז להלן ביצה פ"ג, שו' 11–12. ⁴⁸ ואינו דומה אפילו לראיית טריפה שרצו להשוותה בירושלמי (פ"ג ה"ד, ס"ב ע"א) ובבבלי (כ"ז א') לראיית מום בבכור, שהרי אם תמצא טריפה אסור לטלטלה. ⁴⁹ עיין מ"ש להלן בפנים ד"ה אם. ואפילו אם נאמר שבקור מעכב בתמיד אפילו אם היה תמים (עיין להלן פסחים פ"ה, שו' 27), הרי כאן בבקור שני עסיקינן, עיין במשנת תמיד פ"ג מ"ד. ⁵⁰ עיין רש"י ביצה כ"ו א', ומ"ש להלן שם פ"ג, שו' 11–12.

58-59. **אם לבו ביום מבקרין את המומין בשבת וכו'.**וכע"ז בד ובכי"ל. אבל בכי"ע חסרות המלים "אם לבו ביום" ובמקומן יש ריוח פנוי ונקודות, ומסיים: מבקרין אותו ביום טוב אבל לא בשבת. ועיין מ"ש לעיל.