1. **יוצא אדם בקיסם שבשנץ שבסנדלו וכו'.**בד: שבשניו שבסנדלו¹ וכו'. וקרוב לוודאי שאף בכ"י שהיה לפני ד היה כתוב שבשנץ, אלא שקרא את ה"ץ" "יו".² ובכי"ע: שבשיניו שבסנדלו וכו'. ובכי"ל: שבשניו ושבסנדלו וכו'. וכן בר"מ פי"ט הי"ג: יוצא אדם בקיסם שבשיניו³ ושבסנדלו וכו', ובמגיד משנה שם: תוספתא וכו'. וכן ברוקח סי' ק': בתוספת' יוצא האיש בקיסם שבשיניו ובסנדליו (צ"ל: ושבסנדליו) לרשות הרבים וכו'. ולפי גירסא זו משמע שעושה כן לרפואה כדי למלא את החלל בין השנים וכדומה. אבל גירסת כי"ו (שיש לה סיוע מגי' ד וכי"ע "שבסנדלו" במקום "ושבסנדלו") נראית מקורית, ואף בכי"ע צ"ל: שבשינץ⁴ שבסנדלו וכו'. ולפיה הכוונה לקיסם שהוא נותן לשנץ (לרצועה) של סנדלו,⁵ וכלשון המשנה במקואות פ"י מ"ד: ושנץ (כגי' משנת הוצ' לו, קויפמן ועוד) של סנדל, עיין ערוך ערך שנץ. והתוספתא נסמכה למשנתנו פ"ו מ"ה: ובמוך שבסנדלה וכו', ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם נפל לא תחזיר. ועיין בתוספ' ס"ד ב' ד"ה ובלבד.

footnotes: ¹ בד"ח תיקנו: שבשיניו ושבסנדלו, וכן הגיה הגר"א. ² לפי המאמר השגור טול קיסם מבין שיניך בב"ב ט"ו ב' וערכין ט"ז ב', עיין בגליון הש"ס שם. ³ בר"מ על קלף כ"י רבינוביץ: שבאזנו, וכן מביא במעשה רוקח בשם נ"א, ואינה אלא אשגרה ממשנתנו פ"ו ועוד, עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 19. ומ"מ ראינו שחלו ידים במלה זו אף בספרי הר"מ. ⁴ ונשתבש: שבשיניו. ועל הכתיב "שינץ" במקום "שנץ", עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1242. ⁵ כנראה שהוא תוחב את הקיסם בסדק שבקצה הרצועה, כדי לעכבה שלא תשמט מתוך הלולאה, או שהוא ממלא תפקיד דומה.

2. **שלא יתן כתחלה וכו'.**כ"ה ("שלא יתן") בכל הנוסחאות. והגר"א ז"ל הגיה: שלא ליתן וכו', ולכאורה הגהה זו שאינה מעלה ואינה מורידה היא בלתי מובנת כלל. אבל קרוב לוודאי שרבינו הגיה ע"פ הרוקח הנ"ל שגורס כן, ורבינו העדיף את הפיסקאות שבראשונים על גרסאות הדפוס.

2-3. **ר' לעזר אומ' קב של קיטע אם יש בו בית קבול כתיתין יוצאין בו וכו'.**במשנתנו פ"ו מ"ח: הקיטע (רש"י: שנקטעה רגלו) יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר,⁶ ואם יש לו בית קיבול כתיתים (בגדים רכים ומוכים) טמא. ולא נתברר בגמרא אם בית קיבול כתיתים עושה אותו נעל לעניין שבת. ובבבלי יומא (ע"ח ב') הסיקו (במחלוקת של משנתנו): אלא אמר רבא לעולם דכ"ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי, מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות, ומר סבר לא גזרינן. ובחי' הרמב"ן כאן ספ"ו: עוד ראיתי בתוספתא דיבמות (פי"ב ה"י-הי"א) וכו' בקב הקיטע חליצתה כשרה. אר"י אלו ראה ר' אל[י]עזר בסנדל של עתה היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבריו, משמע דר"י גמר דפלוגתא דר' אל[י]עזר ורבנן הוא בסנדל של עץ לגבי טומאה, ועכשיו היה ר"א מסתייע [אילו] ראה שחולצין בו לעשותו נמי כסנדל לשאר כל הדברים, ובתוספתא דשבת קתני ר"א אומר קב הקיטע אם יש בו בית קיבול כתיתים יוצאים בו ואם לאו אין יוצאין בו, פי' דסבירא ליה כיון דאית ביה בית קיבול כתיתין הדוקי מהדק ליה ברגלו ולא משתמיט מינה. ועיין מה שהאריך בס' שיח יצחק ליומא ע"ח ב', קכ"א ע"א ואילך. ולולא דברי רבותינו היה נראה לומר שפשטות דברי הברייתא משמעה שר' אליעזר סובר שקב הקיטע אינו מנעל, ואם יש בו קיבול כתיתין יוצאין בו משום תכשיט, כשיטת אביי בבבלי כאן ס"ו א' ויומא ע"ח ב'. וכן משמע מפשטות דברי התוספתא ביבמות הנ"ל, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 195 ואילך.

footnotes: ⁶ במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו ועוד: דברי ר' יוסי, ור' מאיר אוסר, עיין במבוא לנוה"מ להרינ"א, עמ' 194.

3-4. **הגדמין טמאין וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל (אלא שבכי"ל מטושטש קצת, ואפשר לקרוא: הגרמין). אבל בכי"ע: הנקטמין טמאין וכו'. ובתשובת הרשב"ם להראב"ן (ראב"ן, קמ"ה ע"ד): וקשיא ליה דבתוספתא דשבת קתני אנקטמין טמיאין, אני בדקתי בתוספת שלנו כתוב בהו גודמין טמיאין, אבל אנקטמין לא כתוב בהו. ועיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"ו מ"ח: אנקטמין⁷ טהורין, ואין יוצאין בהן. והראב"ן הקשה להרשב"ם מן המשנה על התוספתא, ועוד הקשה ממשנת כלים פט"ו (מ"ו) ששנינו שם שהניקטמון טמא (כלומר, כמסורת התוספתא כאן), והרי הגאון בפירושו לכלים שם (עמ' 40) פירש שמשנת שבת ומשנת כלים מדברים בחפץ אחד, ועיי"ש בראב"ן. ואשר לבאור המלה "אנקטמין" פירשו רוב בעלי המלונות (לוי, קהוט וקרויס) שזו היא המלה היונית όνος κατ’ ώμον, חמור על הכתף שנושאים הליצנים, וזהו ע"פ פירש"י ועוד. ברם צרוף כזה לא מצאתי ביונית. ולא עוד אלא שבירושלמי מפורש: "מהו אנקטמין טהורין? א"ר אבהו חונוס (όνος) קטמין, חמרא דיידא", כלומר סמוכת⁸ (משענת) היד. ובשרי"ר, עמ' 82: "הונוסקַטָמִין (במלה אחת), ומוכח שפירשו קטמין, גדמין, חמור הגדמין. וכן בבבלי ס"ו ב': מאי לוקטמין אמר ר' אבהו חמרא דאכפא, כלומר חמור הכתף, והוא חמרא דידא הוא חמרא דאכפא. וכן פירש ר"ח בבבלי שם: גידם, מי שידיו קצוצות, עושין לו יד של עץ ונקרא חמרא דאכפי.⁹ ופירוש רבינו מסתבר מאד, ושנו במשנתנו יד של עץ של הגידם (הקטם) יחד עם קב הקטע. ואם צדקנו בבאורנו הרי מסתבר שאף לפנינו צ"ל: ה[נ]גדמין טמאין, ואין הנגדמין אלא הנקטמין, צירוף של הונוס (השוה כתיב הירושלמי לעיל) גדמין, כלומר, חמור הגדמים, וכפירוש ר"ח הנ"ל. ואשר למחלוקת המשנה והתוספתא, הרי התוספתא שלנו היא כמשנת כלים שחולקת על משנת שבת, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 196, הערה 4.

footnotes: ⁷ כגי' משנה שבמשניות, שבירושלמי, לו, פרמה, קויפמן (אניקטמים), פיה"מ להר"מ בכי"י ועוד. ובמשנה שבבבלי: לוקטמין. והיא לוקטמין היא נוקטמין בהחלפת נו"ן ולמי"ד, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 658, הע' 47. ועיין מ"ש יא"ה ווייס במשפט לשון המשנה, עמ' 83. ⁸ בפיה"ג לטהרות, עמ' 51: כל דבר שסובל דבר אחד על גביו שמו חמור. ⁹ ועיין בפיה"ג לכלים פט"ז, עמ' 40–41, ובפי' הר"ח לב"ב כ' ב' שפרסם הר"ש אברמסון בסיני ניסן-תמוז תש"ח, עמ' 10 ואילך.

4. **יוצאין בפיקרין ובצופא וכו'.**בבלי נ' א'. ופירש רב האיי (אוה"ג, הפירושים, עמ' 21): אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו וכו'. וכע"ז פירש הר"ת, הר"מ (פי"ט מה' שבת הט"ז) ועוד. אבל רבינו הלל פירש שפיקרין (פוקרין) הם גיזי צמר (ποκάριον). ולפ"ז אף ציפין (צופין) הם קרובים למוכי צמר,¹⁰ ובכי"ע כאן מפורש: ובציפי צמר. ועיין מ"ש על כל זה לעיל ח"ב, עמ' 662. ועיין מ"ש על טלטול גזי צמר לעיל פ"ג הי"ט, שו' 42, ועיין בבבלי הנ"ל. ובבאור על הר"מ שנמצא במצרים¹¹ העיר שהר"מ פירש כפירוש רב האיי, והוסיף: והרב נטרונאי גאון ז"ל פירש פיקרין וציפה מטלניות שמניחין ע"ג חתך באספלנית אם צבען בשמן מרפא, ואם לאו אסור משום שדומה למשאוי.

footnotes: ¹⁰ עיין במלונות ערך ציף ובערוך ערך צף. ¹¹ נתפרסם בראשונה בריש ס' מעשה רוקח על הר"מ, ואח"כ בשו"ת הרמב"ם ד' ליפסיאה, נ"א ע"א ואילך, והפיסקא שלנו היא שם, ס"א ע"ד. ויש להוסיף את פירוש רב נטרונאי באוה"ג, הפירושים, עמ' 21.

**בזמן שצבען בשמן וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל, וכ"ה בבבלי הנ"ל בכל הנוסחאות (עיין דק"ס שם). ומפירוש רב האיי והר"ח הנ"ל מוכח שמדברים כאן בצביעה ממש, וכן מוכח מדברי הר"מ הנ"ל שלא הזכיר "בשמן".¹² אבל לפי פי' רב נטרונאי, פירש"י ורבינו הלל שהבאנו לעיל פירושו בזמן שטבלן בשמן, כפירוש הרש"ל,¹³ וכמו שכתבנו לעיל ח"ב, עמ' 563, ובהערה 1 שם. ובכי"ע גורס: שצבען לשמן וכו' לא צבען לשמן, ולפי גירסא זו היה אפשר לפרש כפירוש שהביא במעשה רוקח פי"ט מה' שבת הט"ז שהכוונה שצבע לשם אותן המכות, עיי"ש. ברם ברור שאין לשמן אלא בשמן, בחילוף הרגיל בין בי"ת ולמי"ד, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 1110 ואילך ומה שהביא בשמי בהערה 1 שם. וכבר קדמני בזה ווייס במשפט לשון המשנה, עמ' 114.

footnotes: ¹² ברמב"ם ד"ח הוסיפו "בשמן". אבל בד"י, וכן בכל נוסחאות כי"י שבדקתי חסרה המלה "בשמן". ¹³ וכן, כנראה, כבר פירש במאירי שכתב (נ' א' ד"ה מותר): אבל אם לא צבען בשמן, אין זה מלבוש וכו' שאף הם בעצמם שורטים, אחר שלא נטבלו בשמן.

5. **וכרכן במשיחה.**כלומר, או שכרך את הפקורין, או את הצופין עצמן, במשיחה¹⁴ מערב שבת, ולא שכרך אותם על גבי מכתו מערב שבת שאם כן הרי כבר יצא בהם מערב שבת, עיין בתוספ' נ' א' סד"ה אבל, ועיי"ש סד"ה ואם. ועיין במאירי שם ד"ה מותר. ועיין שו"ע או"ח סי' ש"ח ס"ק כ"ד.

footnotes: ¹⁴ עיין לעיל כלאים פ"ה, עמ' 225, שו' 50.

**אין יוצאין בהן.**פירשו בתוספ' שם (ד"ה אבל) שהוא הדין שאין מטלטלין אותן. ועיין לעיל פ"ג, שו' 42, ומש"ש.

7. **יוצאין במוך ובספוג וכו'.**כל הברייתות (ה"ג-ה"ה) נעתקו בשם התוספתא בר"ח ביצה כ"ה ב', והביאו בעיטור (תוספתא בשבת לר"ח) הי' יו"ט, מחלוקת ט', הוצ' רמא"י, קמ"ה ע"א, רי"ף כאן פ"ו סי' שפ"א, שכל טוב ח"ב, עמ' 272 (בלי הזכרת שם התוספתא), רוקח סי' ק"ב, ראבי"ח ח"א סי' רי"ט, עמ' 309, מאירי ס"ו סע"א ד"ה שנינו, ורא"ש פ"ו סי' י"ח (וממנו ברבינו ירוחם, אדם ני"ב ח"ט). ועיין אגודה שבת פ"ו סי' פ"ח, קכ"ו ע"א. ופסקן הר"מ בפי"ט הי"ג ובטור או"ח סי' ש"א. ועיין ירושלמי פט"ז ה"א, ט"ו ע"ג (ובמקבילות שבמדרשים)¹⁵ ובבבלי קל"ד סע"ב.

footnotes: ¹⁵ וי"ר פט"ו, ד', עמ' שכ"ט, איכ"ר פ"ד, כ"ג, הוצ' בובר, ע"ז ע"א.

**ובלבד שלא יכרוך וכו'.**בראבי"ה הנ"ל בשני כתה"י: ובלבד שיכרוך וכו'. והמו"ל הגיה בפנים כלפנינו בתוספתא, ואין צורך, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 567 ולהלן עירובין פ"ח, שו' 24, ד"ה ובלבד. וקשה לקבל גירסת הראבי"ה כפשוטה, שהוא מוכרח לכרוך עליהם חוט או משיחה כדי שלא יפלו. ועיין היטב באגודה הנ"ל.

7-8. **שלא יכרוך עליהן חוט וכו'.**כ"ה ("עליהן") בכל נוסחאות התוספתא, בר"ח, ברי"ף, בשכל טוב, ברוקח, בראבי"ה, במאירי ובר"מ הנ"ל. ולפ"ז ברור שהכוונה שלא יכרוך על המוך ועל הספוג, וכביאור הר"מ: שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו, ואינם מועילין למכה. ועיין בירושלמי שבת פט"ז ובמקבילות שבמדרשים הנ"ל. אבל ברא"ש הנ"ל: שלא יכרוך עליה (וכ"ה אף בד"י) חוט וכו'. וכ"ה ברבינו ירוחם ני"ב ח"ט הנ"ל. ובעיטור הנ"ל: שלא יכרוך עלי' וכו'. ולפ"ז הפירוש הוא שלא יכרוך על המכה עצמה חוט ומשיחה. וברור שע"פ גירסא זו פסק בטור הנ"ל: אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאין מרפאין הוי משוי וכו'. וכ"ה בס' צדה לדרך מאמר ד' כלל א' פי"ז. ועיין בב"ח שם ובשו"ע או"ח סי' ש"א ס"ק כ"ב ובמגן אברהם שם, ומ"ש ע"ז בעיטור בכורים. אבל העיקר כלפנינו, וכן הכריע הגר"א בבאורו לאו"ח שם.

8. **בקליפת השום וכו'.**ברוקח הנ"ל: יוצאין בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל גבי המכה וקושרו ומתירו בשבת וכו'. ויש כאן חסרון. והפיסקא כנראה נשתרבבה לעיל שם בסי' ק': יוצאין בקליפת שום ובקליפת בצלים שעל המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא ליתן לכתחילה. ומכאן ואילך גם במגיד משנה פי"ט מה' שבת הי"ג. ועיין ארחות חיים ח"א ה' שבת סי' ש"מ, נ"ו ע"א.

9-10. **יוצאין באיגד וכו'.**וכ"ה בשינויי כתיב בכל הנוסחאות ובראשונים הנ"ל. אבל בשכל טוב הנ"ל: ויוצאין בעוקד וכו'. ועיין לעיל פ"ד, שו' 15.

10. **וקושרו ומתירו בשבת.**עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 31, ועיין מ"ש להלן בשם הטור.

**ואספלנית שפרשה מן האגד וכו'.**דרך הרופאים הקדמונים היה להכין אספלנית (σπληνίον), כלומר תחבושת של חלב ושעוה וכדומה, ולמרוח אותה על מטלית¹⁶ וזהו האגד. ובטאו"ח סי' ש"א: אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפל מעליו, יכול לילך בו, וקושרו ומתירו.¹⁷ וכוונתו לרישא לעיל, אבל מכאן למד את מהות האגד. וכן במאירי הנ"ל: "מן האגד, והוא מטלית של בגד הנמשחת ברטייה וניתנת על גבי המכה". וכשהאספלנית מתקשה היא יכולה לפרוש מן האגד.

footnotes: ¹⁶ עיין לעיל פ"ד, שו' 15–16, ד"ה ברם. ¹⁷ וכע"ז בצדה לדרך מאמר א', כלל א' פי"ז.

11. **מחזירה.**וכ"ה בד. והנכון בכי"ע: מחזירה עם האגד. וכ"ה בר"ח, ברי"ף, בשכל טוב,¹⁸ ברוקח, במאירי ובמגיד משנה הנ"ל. והדברים דבוקים לרישא ("קושרו ומתירו"), והכוונה שאם התיר את האגד וראה שהאספלנית נקלפה ממנו ואינה דבוקה לו מחזירה יחד עם האגד, ואין דינה כנפלה, שהרי לא נפלה מן האגד אלא פירשה ממנו, והיא טפלה לו. ובכי"ל: מחזירה מן האגד. וכ"ה ברא"ש בד"י. וברא"ש בד"ח: מחזירה תוך האגד. יוצאין באספלנית ובמלוגמא וכו'. כבר כתבנו לעיל ח"ב, עמ' 663, שהמלוגמא (μάλαγμα) היא תחבושת של קמח וכדומה, והרטייה היא בסממנים של רפואות. ועיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה ואספלנית.

footnotes: ¹⁸ אלא ששם: עם העוקד, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 9–10, ד"ה יוצאין.

11-12. **ואם נפל¹⁹ לא יחזיר וכו'.**כסתם משנתנו בעירובין פ"י מי"ג: מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה, אם בתחילה כאן וכאן אסור. ובבבלי שם ק"ב ב': ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי מכה מחזירין בשבת. ר' יהודה אומר הוחלקה למטה וכו' (עיין להלן, שו' 14). ורוב הראשונים חילקו בין נפלה שלא בכוונה ובין נטלה מדעת,²⁰ ויש שמעמידים את משנתנו בנפלה ע"ג קרקע, והברייתא בבבלי בנפלה ע"ג כלי.²¹ ועיין מה שהאריך בח"ד. וברי"ף הנ"ל: והאי דקתני אם נפל לא יחזיר הוינן בה בגמ' דעירובין הלכה מחזירין רטיה בשבת, ותמן ברירנא לה. ועיין בר"ח ביצה כ"ה ב' הנ"ל.

footnotes: ¹⁹ וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובכל הראשונים הנ"ל. ובד בטעות: ואספלנית לא יחזיר. ²⁰ עיין רש"י במקומו, ועיין עיטור ה' יו"ט מחלוקת ט', ובפתח הדביר שם, קמ"ה ע"א. ועיין בשבה"ל השלם ה' שבת סי' קי"ז, מ"ו ע"א (בשם העיטור) ועוד. ²¹ עיין בבבלי שם ובבעה"מ במקומו וברא"ש שם, ומ"ש בגאון יעקב בעירובין ק"ב ב' שם.

12. **נוטלה ומכסה וכו'.**כלעיל פ"ד, שו' 33. (תוספות בכורים). ואף כאן אף שאין יוצאין בה מטלטלין אותה. [תיקונים והשלמות: בגוף התוספתא שם (עמ' 20, שו' 11): יוצאין באספלנית, ובמלוגמא וברטייה וכו', נוטלה ומכסה בה את הכלים וכו'. כנראה, שכן נהגו למעשה לסתום את פי הכלים באספלנית וברטייה. ובירושלמי פ״ו ה״ה, ח׳ ע״ג: ר׳ ינאי סבר מימר הלכה כר׳ יוסי וכו', ר׳ ינאי סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע וכו', עשה לו רב חייה בר אשי בית יד למוך שבאזנו, סברין מימר אדם כקרקע הוא וכו'. ומכאן שהחכמים שם דנו את הסתימה ואת המוך שבאזניהם ככיסוי כלים, ותלאות במחלוקת ר׳ יוסי וחכמים במשנתנו שם ספי״ז.]

13. **לא יתקיננה משבת וכו'.**כלומר, אעפ"י שאם נפלה מטלטלין אותה, מ"מ לא יפשטנה (אם נקמטה) ויתרצנה בשבת כדי שיחזירנה במוצאי שבת מיד, מפני שאין מתקינין מקודש לחול. וכ"ז מ"נוטלה ומכסה וכו' " עד "מקודש לחול" הוא כנראה מאמר המוסגר. ועיין להלן פי"ב הי"ז, שו' 67 ואילך.

14. **ר' יודה אומ' וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, אבל בירושלמי שם פ"י הי"א, כ"ו ע"ג, סתם: והתני החליקה וכו'.

15-16. **וחוזר ומגלה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ובלכד שלא תצא רשות כל אותה המכה. וצריך לחלק בין נטילת איספלנית לבדה, ובין נטילתה יחד עם האגד, עיין לעיל, שו' 11 ומש"ש.

16-17. **מפני שבא לידי מרוח וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין להלן פסחים פ"ז ה"א. [תיקונים והשלמות: יש להוסיף גם ירושלמי שבת פ״ז ה״ב, י׳ רע״ד: הממרח את האיספלנית חייב משום ממחק.]

17-18. **לא יצא אדם²² בזוג שבצוארו וכו'.**במשנתנו (פ"ו מ"ט): ובני מלכים בזוגין, וכל אדם וכו'. ובירושלמי שם הקשו מכאן, ותירצו: כאן בגדולים כאן בקטנים, והרי קטן אפילו הוציא בידו פטור.²³ ובבבלי (ס"ז א') העמידו את משנתנו בארוג בכסותו. וכן העמידה ר' אילא, בירושלמי: בזוגין שבכסותו.

footnotes: ²² וכ"ה בירושלמי פ"י ה"ט, ח' ע"ג. אבל לעיל שם ה"א, ז' ע"ד, חסרה המלה "אדם". ובבבלי נ"ה א' סדר הבבות הפוך, וגרסו שם: לא יצא העבר בחותם שבצוארו וכו' ולא בזוג שבצוארו וכו', ומשמע שאף כאן בעבד עסיקינן, עיין בר"ח שם נ"ח ב'. ²³ ועיין בתוספות ס"ז א' ר"ה בני. ועיין ברמב"ן נ"ז א', ברשב"א נ"ט ב', ובחידושים המיוחסים להר"ן ס"ו ב' ד"ה ובני.

18. **אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו.**בירושלמי (פ"ו ה"א, ז' ע"ד) הביאו מכאן ראיה שכל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. וכן העמידוה בבבלי (נ"ח א') שהוא מאוחה וארוג בבגד.

**וזה וזה אין מקבלין טומאה.**וכע"ז בד. אבל בכי"ל: וזה בזה (צ"ל: וזה) מקבלין טומאה. וכן בכי"ע: וזה וזה מקבלין (וחסרה שם המלה "טומאה"). וזו היא מסורת הבבלי הנ"ל.²⁴ וכבר העירו בתוספות בכורים ובעיטור בכורים על הירושלמי (פ"ו ה"א, ז' ע"ד): אית תניי תני בין אילו בין אילו מקבלין טומאה, ואית תניי תני בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה וכו'. מקבלין טומאה, בשעשה להם אמבולי (כלומר, ענבל) וכו', אין מקבלין טומאה, בשלא עשה להן אמבולי. ובבבלי (נ"ח ב') הסיקו שדווקא בזוגין לתינוקות חילקו בין יש להם עינבל ובין אין להם, אבל בזוגין לגדולים טמאים מ"מ, משום תכשיט. ובירושלמי לא חילקו לעניין טומאה בין זוגים לתינוקות ובין זוגים לגדולים, ובאין להם עינבל טהורים משום כלי שלא נגמרה מלאכתו, וכפשוטה של התוספתא (כלים ב"מ פ"א הי"ג): ואין טמא אלא זוג המשמיע קול לאדם. ועיין מ"ש להלן, שו' 20–21, ד"ה וזה וזה.

footnotes: ²⁴ אלא שאין להסתייע כלל מגירסת כי"ל וכי"ע, שהרי יש שם השמטה, ואפשר שצריך להשלים שם: וזה וזה [אין מקבלין טומאה. לא יצא אדם בחותם שבצוארו, ולא בחותם שבכסותו וזה וזה] מקבלין טומאה.

18-19. **לא יצא אדם בחותם שבצוארו וכו'.**בבא זו חסרה בכי"ע ובכי"ל, אבל ישנה בבבלי נ"ח א', אלא ששם גרס: לא יצא העבד בחותם וכו'. וברור מתוך הסוגיא שבעבד דווקא עסיקינן, או בבני חורין שהי' להם פטרון, והתייחסו אליו כבני בית לפטרון,²⁵ והיו נוהגים להטיל על צואריהם חותם של מתכת שהיה תלוי בפתיל או בשרשרת. וחששו שמא יעביר את החותם מצוארו שלא יראו שהוא עבד, ובחותם שעל כסותו,²⁶ חששו שמא יפסק החותם ויקפל את הכסות על כתיפו. ועיי"ש בתוספות ד"ה דילמא. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ²⁵ עיין בפירש"י ד"ה כולהו רבנן. וכן פירש הריא"ז בכ"י שהביא בס' מעט דבש לר"ד ששון, עמ' י"א. אבל המלים "דבי ריש גלותא" לא היו בגמרא לפני רש"י. וכנראה שהכניסו אותן לשם ע"פ פירש"י. ועיין דק"ס שם, עמ' 121, סוף הע' ר', באוה"ג שם, הפירושים, סוף עמ' 24, ובר"ח במקומו. ²⁶ ומסתבר שהחותם לא היה אלא מרוכס, או קשור לכסותו, ולא השתמש בו אלא כשיצא לר"ח. ועיין בתוספות נ"ח א' ד"ה הב"ע.

19. **זה וזה מקבלין טומאה.**בד: זה וזה אינן מקבלין טומאה. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ואם גירסתנו נכונה, משמע שבחותם של בני חורין, בני בית של שלטונות ומלכים, עסיקינן, והחותם הוא לנוי, ולפיכך מקבל טומאה, ואינו יוצא בו בשבת מחמת תכשיט, עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 31–32. ועיין מ"ש לעיל, הע' 24, על גירסת כי"ל וכי"ע.

19-20. **לא תצא בהמה בזוג שבצוארה אבל יוצאה וכו'.**וכע"ז בד. וגירסא זו בלתי אפשרית שהרי אמרו עליה: זה חומר בבהמה וכו'. ובכי"ל: לא תצא בהמ' לא בזוג שבצוארה ולא בזוג שבכסותה (פירש"י: כסות עושים לסוסים מעולים שלא יטנפו) וכו'. וכע"ז בבבלי נ"ח א',²⁷ ועל פיו הגיהו כל המפרשים. ובכי"ע: לא תצא אשה לא בזוג שבצוארה ולא בזוג שבכסותה וזה וזה מקבלין טומאה. ושמא יש לפנינו (בכי"ו ובד) השמטה, וצ"ל: לא תצא בהמה [לא בזוג שבצוארה ולא בזוג שבכסותה, וזה וזה מקבלין טומאה. לא תצא אשה] בזוג שבצוארה אבל יוצאה וכו'. ולפ"ז צ"ל בכי"ע: לא תצא אשה [בזוג שבצוארה אבל יוצאה בזוג שבכסותה וזה וזה מקבלין טומאה. לא תצא בהמה] לא בזוג וכו'. וחזרו כאן על הרישא מפני שבזוג שיש בו ענבל עסיקינן,²⁸ דומיא דבהמה שאינו טמא אלא אם יש בו ענבל, עיין בבבלי נ"ח ב'. ובהמה אינה יוצאה בו, אפילו אם הזוג פקוק, כמפורש במשנתנו (פ"ה מ"ד), משום שנראה כמוליכה לשוק (עיין לעיל פ"ד, שו' 16, ומש"ש), אבל אשה יוצאה בזוג שבכסותה, אם הזוג פקוק ואינו משמיע קול. ועיין בירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד.

footnotes: ²⁷ ועיי"ש בדק"ס, עמ' 121, הע' ס'. ²⁸ ואפשר שהסופרים השמיטוה מדעת בכי"ו, משום שראו כאן הכפלה של הרישא, ואף סתירה, שבאדם אמרו לעיל (שו' 18) וזה וזה אין מקבלין טומאה, ובאשה אמרו כאן: זה וזה מקבלין טומאה. ובאמת יש כאן הבדל במהות התכשיט, וכמו שכתבנו בפנים.

20-21. **וזה וזה מקבלין טומאה.**וכ"ה בד, וכן משמע מגי' כי"ע (עיין מ"ש לעיל). אבל בכי"ל: וזה וזה אין מקבלין טומאה, וכ"ה בבבלי. והבבלי לשיטתיה שהעמידה בזוג שאין בו ענבל, ולפיכך אינו מקבל טומאה בבהמה, שאין תכשיטי בהמה טמאים. אבל קשה לבטל את גירסתינו המקויימת ע"י ד ושיש לה סיוע מכי"ע. ולפיכך נראה כמו שהסקנו לעיל שבזוג שיש לו ענבל עסיקינן, ולפיכך טמא בין באדם בין בבהמה. ועיין מ"ש בתוספות בכורים ובשירי מנחה ד"ה אבל.

21. **זה חומר בבהמה וכו'.**עיין לעיל פ"ד ה"ה, שו' 14–15.

**לא תצא בהמה וכו'.**וכ"ה בבבלי נ"ח א', ופירש במאירי (נ"ח א' ד"ה לא יצא) שאין החותם תכשיט אצל בהמה, אלא משאוי.

22. **אין מקבלין טומאה.**מפני שאינו כלי ואינו משמש אלא לסימן, אבל באדם הוי תכשיט (לשיטת התוספתא, עיין מ"ש לעיל, שו' 19), ותכשיטי אדם טמאים.

22-23. **מטלטלין עצי בשמים להניף ולהריח בהם לחולה מוללו וכו'.**ובבבלי ביצה ל"ג ב': מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה, ומוללו וכו'. והאחרונים²⁹ הסיקו מדעתם שה"ה לבריא, ולא דברו אלא בהוה.³⁰ ושמא חסר כאן בתוספתא: ולא לחולים בלבד, אלא לכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, כי אחרת אין להבין מה עניין הברייתא לכאן.³¹ ובירושלמי:³² הניחו (כלומר, את הלולב) בארץ אסור לטלטלו. אמר ר' אבון זאת אומרת שאסור בהנייה. תני מטלטלין עצי בשמים להריח בהן לחולה בשבת. רבנן דקיסרין אמרין ערבה מותר להניף בה לחולה בשבת. ומכאן מסתייע הירושלמי שאסור ליהנות מן ההדס שהקצהו למצותו, שאם לא כן הרי היה מותר לטלטל את הלולב שאגוד יחד עם ההדס, מפני שהוא ראוי להריח בו. ועיין בבלי סוכה ל"ז ב'. ועיין מ"ש להלן סוכה ספ"ב, שו' 70–71, ד"ה ר' יוסה. ובה"ג ד"ב, עמ' 173, מפסיק באמצע ה' לולב (אחרי שהביא את הברייתא שבבבלי סוכה מ"א ב') בעניין עשון הבית לריח, ומעתיק מיד את ההלכה שלנו: מטלטלין עצי בשמים להריח בהם וכו', עיי"ש.

footnotes: ²⁹ עיין בשיורי ברכה או"ח סי' שכ"ב ס"ק ה'. ³⁰ ועיין בשו"ע או"ח סי' ש"ח ס"ק כ"ג, ובס' האורה, עמ' 56, ובהערה ל"ו שם. ולכאורה היה אפשר לפרש בבבלי ביצה: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן (כלומר, לכל אדם), ולהניף בהן לחולה. אבל בירושלמי סוכה שהבאנו להלן בפנים הזכירו שניהם בחולה, עיי"ש. ובה"ג ד"ב, עמ' 173: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן, ולהריח בהן לחולה וכו'. ולפי גירסת התוספתא בכל הנוסחאות אפשר לפרש: ולהריח בהם (כלומר, לכל אדם), לחולה מוללו ומריח בו וכו', ואף כאן לא דברו אלא בהוה, וה"ה לכל אדם, כפי שמוכח מגירסת הבבלי ("ומוללו"). ונראה שמותר לטלטל פרחים בשבת, אעפ"י שאין נותנין ריח אלא שעשויין למראה. וברש"י שבת נ' ב' ד"ה סליקוסתא: עשב שהוא נאה למראה ולהריח, וממלאין כד עפר ותוחבין אותו לתוכו, ונותנו לפני שרים וכו'. ועיין באוה"ג, התשובות, עמ' 53, ושם לא נזכר "מראה". אבל בשו"ת מהר"ח או"ז סוף סי' פ"א: מידי דהוי אסליקוסתא שהיא למראה, וקול ומראה כי הדדי נינהו לעניין מעילה וכו'. וברור מתוך דבריו שאף דברים שהם למראה מטלטלין אותן בשבת. ואף הרא"ש בתשובתו (בשו"ת מהר"ח או"ז שם סי' פ"ב) לא החמיר אלא בבעלי חיים, אבל לא בעשבים. ³¹ וכל הברייתות כאן עד סוף הפרק נסמכו למשנתנו פ"ו סמ"ט. ³² סוכה פ"ג הי"ד, נ"ד ע"א.

23. **מוללו ומריח בו.**עיין מ"ש להלן בסמוך.

**לא יקטמנו להריח בו וכו'.**בבבלי ביצה הנ"ל העמידוה בעצים קשים שאינם ראויים למאכל בהמה, ושאלו: קשין בני מלילה נינהו? חסורי מחסרא והכי קתני מוללו ומריח בו, קוטמו ומריח בו. בד"א ברכין, אבל בקשין לא יקטמנו, ואם קטמו פטור. ובירושלמי ביצה (פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג): אית תניי תני מוללין עצי בשמים. אית תניי תני אין מוללין. מאן דאמר מוללין בלחים, מאן דאמר אין מוללין ביבישין.³³ ולפ"ז נראה שאף בא"י פירשו כמסורת הבבלי, אלא שמכיוון שבא"י לא השתמשו בדבור חסורי מחסרא, הרי פירשו לא יקטמנו להריח בו, אם הוא יבש (=קשה), ואינו ניתן למלילה בין האצבעות, אלא שבזה חולק הירושלמי וסובר שאף לריח אין מוללין בקשין (וכ"ש שלא יקטמנו אפילו ביד), כמו שהסיק בס' המכתם ובראבי"ה.³⁴

footnotes: ³³ וכ"ה הגירסא ("ביבישים") אף בשרי"ר, עמ' 305, ובראבי"ה ח"ב סי' תשפ"ב, עמ' 481. אבל בס' המכתם שם, עמ' 248, מעתיק בשם הירושלמי: מ"ד מוללין ברכין, ומ"ד אין מוללין בקשין. וכנראה שאין כאן אלא תיקון ע"פ הבבלי שם ל"ג ב'. ועיין לעיל שם בירושלמי, ואף שם רב חסדא הוא המפשר בין הברייתות הסותרות זו את זו. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 354. ³⁴ עיין לעיל הערה 33.

24-25. **לא יקטמנו לחצות בו שניו ולא לפתוח בו את הדלת מפני שהוא כמתקין כלי, ואם קטמו חייב חטאת.**וכע"ז בד. ובכי"ע: ואם קטמו הרי זה חייב מפני שהוא כמתקן. וכן בכי"ל: קיטמו הרי זה חייב מפני שהוא כמתקן כלי. ובבבלי ביצה שם: חסורי מחסרא והכי קתני וכו', בקשין לא יקטמנו, אם קטמו פטור אבל אסור. לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. ולא נזכר שם "לפתוח בו את הדלת". ובברייתא שנייה שם (מן התוספתא ביצה): ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת וכו'. ובעל כרחינו אף כאן בקשה עסיקינן (עיין ברא"ש שם פ"ד סי' י"ג), כאוקימתא שבבבלי. אלא שמתוך הבבלי שם מוכח לכאורה שהברייתא שלנו היא כר' אליעזר, אבל לחכמים אינו אלא שבות, מפני שאין דרך לעשות כלים מעצי בשמים, אפילו קשים. אבל בתוספתא ביצה פ"ג, שו' 63, משמע שלחכמים חייב חטאת אפילו אם קטם מאוכלי בהמה קשים לחצות בו את שיניו, ומכ"ש מעצי בשמים קשים, עיין בשער המלך פי"א מה' שבת ה"ז ומ"ש להלן ביצה שם במקומו. ועיין ברש"י שבת קמ"ו ב' ד"ה שמא יקטום, שציין לו רע"א בגליון הש"ס בביצה שם. ובמעשה רוקח בפי"א מה' שבת הנ"ל כתב: וגם כי מצאתי בתוספתא שם (כלומר ביצה פ"ג) דקתני לה בסתם חייב חטאת, מ"מ משמע ודאי שהיא הפך גמרא דידן, או דר"א היא, דהיינו נמי הברייתא שמביא הש"ס (כלומר, בביצה שם) לאותובי אר"י. ותדע דבשב' פ"ו איתא להך תוספתא בפלוגתא דר"א ורבנן להדיא וכו'. והיא כנראה פליטת הקולמוס של בעל מעשה רוקח ז"ל, שלא מצאנו כן בתוספתא כאן בשום נוסח, ואף כאן נשנית סתם. ובדוחק היה אפשר לפרש כאן מפני שהוא "כמתקין" כלי, ואם קטמו לתקן כלי במקום אחר חייב. אבל אין זה כלל במשמעות הלשון. ועיין בגירסת כי"ע וכי"ל שהבאנו לעיל.

25-26. **הרטנין יוצאין בסודרין שלהן וכו'.**בבבלי קמ"ז א': והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן וכו'. ופי' רב נטרונאי גאון (אוה"ג, הפירושים, עמ' 152): רטנין, על שום מקומן, ורגילין לצאת בסודר בחול, וכיון שיוצאין בו, בשבת לא מסוי (=משאוי) הוא. וכן פירש"י: והרטנין על שם מקום. אבל בתוספות שם ד"ה הרטנין פירשו: "הרטנין כמו הרהטנין", כלומר רצים, והוא ע"פ ר"ח והערוך. ובמאירי שם מעיד שבקצת ספרי התלמוד עצמו הגירסא היא: הרהטנין. והנה בתוספתא לא נזכר כלל כיצד הוציאו הרהטנין את הסודרין, ובבבלי הנ"ל מפורש שהוציאו אותו על הכתף, ופי' הערוך שהיה מקובץ על הכתף ולא משולשל, בשביל שלא יעכבנו לרוץ. ומכאן שבדרך כלל לא היו מוציאים אותו על הכתף. ובר"ח: והנכון להיות כרוך על צוארו. ודבריו נובעים מבבלי שבת ק"כ א': וסודר שבצוארו. ופי' רש"י שם: וסודר שבצוארו. ותלויין ראשיו לפניו לקנח בו פיו ועיניו.³⁵ אבל במקבילה שבירושלמי פט"ז ה"ה: וסודרין שעל זרועותיו. ולפי זה נראה שהדרך הרגילה היתה להניח את הסודרין על הצואר ולשלשלו על הכתף והזרועות. והרטנין היו מקפלים ומניחים אותו על הכתף, כפי' הערוך הנ"ל. ואעפ"י שהיוצא לר"ה בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו חייב חטאת (עיין בבלי שם ולעיל פ"א ה"ט), מ"מ כסודרין מותר, שכן נהגו בו אף בחול כמלבוש ולא כמשאוי.

footnotes: ³⁵ כידוע, אין סודרין sudarium, σονδάριον אלא מטפחת פשוטה ששימשה לקינוח הזיעה. ולפי ליקסיקון יוני (כנראה מן המאה השביעית) cidarim הוא בגד של בד שהרבנים היהודים חבשו אותו בשבת על ראשם, עיין מ"ש שוובה בידיעות החברה העברית לחקירת א"י ש"ה, תשרי תרצ"ח, עמ' 87. וכן מוכח מכמה מקודות שלנו שהניחו את הסודר על הראש. ועיין ב Corpus Gloss. Latinorum הוצ' לאווע גאטץ ועוד ח"ו, עמ' 211, ערך Cidarim.

27. **אמ' ר' יהודה מעשה וכו'.**בס' יוחסין השלם, עמ' 36ª: ובפ' חבית וכו' וכן בתוספתא בפרק ה' דשבת. והיתה לפניו חלוקת הפרקים כמו שהוא לפנינו ובכי"ע, ועיין להלן פ"ז, שו' 32, ד"ה כך.

28. **נימא כרוכה לו על אצבעו.**פירש"י: שלא יפול מכתיפיו. אבל בפי' רב נטרונאי הנ"ל: ומה טעם כיון שכרוכה נימא מאותו סודר באצבעו הוא מחובר בגופו. ולפ"ז נראה שהורקנוס עשה כן כדי שיראה הסודר כמלבוש ממש.

29. **הרועין יוצאין בסקין שלהן וכו'.**הרישא בבבלי כאן ס"ב א' וכל הברייתא בבבלי נדרים נ"ה ב' בשינוי סדר. ובראבי"ה סי' רי"ח, ח"א, עמ' 309: תניא בתוספתא דשבת ומייתי לה בפרק הנודר וכו'. ועיין בשטמ"ק שם ד"ה פינדיא.

30. **אמ' ר' יהוד' מעשה בר' טרפון וכו'.**רוקח סי' ק'. ובבבלי ליתא.

31. **לבית המדרש.**וכ"ה בד ובכי"ע וברוקח הנ"ל. אבל בכי"ל: מבית המדרש. ואחזו בשתי ידיו. כלומר התעטף בו מעל לראשו ואחזו בידיו כדי שלא ישמט מעליו, ומ"מ דינו כמלבוש, ואעפ"י שאינו יוצא כן בחול שלא בגשם. ובשבה"ל השלם סי' ק"ז, ל"ט סע"א: וגאון אחר ז"ל כתב אסור לקפל אדם טליתו על ראשו ועל כתפו בשבת מפני חמה, או מפני גשמים, דהכל משאוי הן. ועיין בב"י טאו"ח סי' ש"א.

32. **יוצאין בסגיס ביריעה ובהמלא וכו'.**רוקח וראבי"ה הנ"ל, תשובת הר"ש באו"ז ח"א ה' כלאים סי' ד"ש, ל"ט ע"ג.³⁶ ועיין ר"מ פי"ט מה' שבת הי"ז ובמגיד משנה שם. ובבבלי נדרים הנ"ל: תניא יוצאין בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים וכו'. ובשטמ"ק שם: הכי תנינן לה בתוספתא דשבת. יוצאין, פי' בשבת, בסגוס וביריעה, אעפ"י שלא נעשי' למלבוש, מיהו נר"ל (=נראה לי) שיהא תורת כלי עליו שמשתמשין בו, אבל אין תורת תכשיט עליו כלל לא, ובחמילא ובסקורטיא ובקטבוליא מפני הגשמים, אורחא דמילתא נקט, וה"ה בלא גשמים³⁷ וכו', ובתוספתא וכו' לא תניא יוצאין בשק עבה, וכן נראה לי דהיינו שקין דהכא (כלומר, שברישא לעיל), כיון דמיתנייא גבי הדדי, תרי זימני שק למה לי למיתני. ועיין בר"ן שם שכתב: יוצאין בשק עבה וכו', ולא שק ממש אלא כעין שק, דהא תני בסיפא (כלומר, סיפא של הבבלי ורישא של התוספתא) הרועים יוצאים בשקים. ולפלא שלא העיר על התוספתא. ועיין ירושלמי עירובין פ"י ה"א, כ"ו ע"א, ומ"ש להלן עירובין פ"ח הט"ז, שו' 55–56, ד"ה היו גשמים. ואשר לחפצים שנזכרו כאן, יפה פירשו המפרשים והבלשנים, שסגיס (סגוס) הוא σάγος, אריג עבה³⁸ שהשתמשו בו בעיקר בלילה.³⁹ והמלא (חמלה, חמילה) הוא אריג עבה משערות הגמל,⁴⁰ וסקורטיא, [vestis] scortea פירשו בנדרים שם: כיתונא דצלא, כלומר כתונת של עור (ועיין בערוך ערך סקורטיא). ובפיה"מ להר"מ אהלות פ"ח מ"א, עמ' 41: סקורטיא וקטבוליה הם מצעות עור אשר ישכבו עליהם ומפת עור אשר יאכלו עליהם. וקטבוליא פירשו הגאונים (פיה"ג לכלים פט"ז מ"ד, עמ' 45): עור וכו', ושהוא למטה קורין אותו קוטובולי (καταβολή), ועיי"ש שפירשו שהוא מצע של עור.⁴¹ ומתוך כל הנ"ל מוכח שכל מה שמנתה התוספתא כאן, אינם מלבושים. ולפיכך אמרו בירושלמי נדרים פ"ז ה"ג, מ' ע"ג: הנודר מן הכסות מותר בשק, ביריעה ובחמילה ובסקורטיה וכו', הנודר מן המלבוש אסור בכל מיני מלבוש ומותר באילו. אבל בבבלי שם: תניא הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה, ואסור בפונדא ובפסקיא ובסקורטיא ובקטבוליא⁴² וכו'.

footnotes: ³⁶ עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 663, הע' 47. ונעלם ממני שכן פירש הר"ש את הירושלמי והסתייע בתוספתא כאן. ועיין במיוחס להר"ש בפירושו לתו"כ קדושים ספ"ד, ע"ט ע"ב: כדאמרינן במס' שבת (ס"ב א') הרועים יוצאים בשקים וכו', וכן הקופה מצטרפת ואסור [להתכסות בה] מן החמה ומן הגשמים. ולפלא שלא הביא ראייה מן התוספתא כאן ולא מן הבבלי נדרים שקופה ראוייה להתכסות בה. ושמא צ"ל שם: כדאמרינן בתס' (במקום "במס' ") שבת הרועים יוצאים בשקים וכו', והתכוין במלה "וכו' " לסיפא כאן. ³⁷ וכן פירש הרא"ש שם. אבל מדברי הרוקח והר"מ (שהזכרנו לעיל בפנים) משמע שלא התירו אלא בגשמים, עיין בב"י טאו"ח סי' ש"א. ³⁸ בתוספתא כלים ב"ב פ"ה הי"א (לפי גירסת הר"ש, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 87): והחמילות והלבדין והסגוסין אלו הן העבין. והשוה לשון הבבלי נדרים שהבאנו לעיל בפנים: ובסגוס עבה. ³⁹ עיין ספרי כי תצא סי' רע"ז, עמ' 295, מכילתא דרשב"י, עמ' 212. ובספרי הנ"ל סי' רל"ד, עמ' 267: כסותך פרט לסדין. תכסה פרט לסגוס. ועיין על כ"ז בקדמוניות התלמוד (גרמנית) של קרויס ח"א, עמ' 535, הע' 112. ⁴⁰ עיין מ"ש קרויס הנ"ל, עמ' 534, הע' 107. ⁴¹ במכילתא דרשב"י, עמ' 212: כסותה. זו חלוקו. שמלתו. זו טליתו. לעורו. זו עור קטבוליה שלו. במה ישכב. לרבות את הכר ואת הכסת וכו'. ובמקבילה שבמכילתא דר' ישמעאל (משפטים פי"ט, עמ' 317): כי היא כסותה לבדה. זו טלית. היא שמלתו לעורו. זו חלוק. במה ישכב. להביא עור מצע. ואין ספק שהוא עוד מצע היא קטבוליא, אלא שבמכילתא דר' ישמעאל דרשו "שמלתו לעורו" כחפץ אחד, ולפיכך פירשו שהוא חלוק, אבל במכילתא דרשב"י דרשו "שמלתו" לחוד ו"לעורו" לחוד, ולפיכך פירשו שלעורו היא קטבוליה (עור המצע), ו"במה ישכב" בא לרבות שאר דברים ששוכב עליהם, ועיין מ"ש להלן בפנים. ⁴² ועיין בתוספתא נדרים פ"ד סה"ג, אלא שהנוסח שם משובש, ועיין בח"ד שם.

33. **אבל לא בתיבה ולא בקופה וכו'.**רוקח, ראבי"ה, תשובת הר"ש ושטמ"ק נדרים הנ"ל, רי"ף פ"ו סי' שפ"א, רשב"א (הובא בשלטי הגבורים על המרדכי ספ"ו), מאירי ס"ו סע"א ד"ה שנינו, רא"ש פ"ו סי' י"ח, רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ב ח"ה. והנה ברי"ף הנ"ל הביא את הברייתא שלעיל בשם הבבלי נדרים והוסיף: ותניא בתוספתא אבל לא בתבה ולא בקופה וכו' (ושאר הראשונים נגררו אחרי הרי"ף), ותמוה לכאורה למה הזכיר כאן את התוספתא, והרי הדברים נאמרו גם בבבלי נדרים שהזכיר בעצמו. וכן תמוה למה הביא הר"ש (באו"ז הנ"ל) את הדברים מן התוספתא ולא מן הבבלי (עיי"ש וראה שלעניינו אין צורך כלל להביא את התוספתא). ונראה שהרי"ף הביאה מכאן משום שכאן מפורש שלעניין שבת קתני, עיין מ"ש לעיל, שו' 32, ד"ה ובבבלי, בשם שטמ"ק.

**ולא במחצלת וכו'.**הראשונים הנ"ל, אגודה שבת פ"ו, סי' פ"ח, קכ"ו ע"א.