1. **אילו דברים מדרכי האמורי.**במשנתנו ספ"ו: יוצאין בביצת החרגול וכו', אף בחול אסור משום דרכי האמורי. ובמכילתא דעריות הנספח לתו"כ:¹ ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא, י"ח, ג'). וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו וכו', ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ובבבלי כאן (ס"ז א') נקראו הפרקים הללו: פרק אמוראי. וכן בערוך ערך אמר (ה'): תני תנא בפ' אמוראה בבמה אשה. פי' פרק הוא בתוספתא שכל משניות שלו שנויות על דרך אמוראין, דבר זה יש בו משום דרכי האמורי, ודבר זה אין בו.² וכן ברש"י ס"ז סע"א: בפרק אמוראי. פרק אחד ששנו בתוספתא. ובפי' רבינו הלל כת"י לספרא שם הביא את התוספתא כאן. ובס' יראים השלם סי' שי"ג, קע"ד ע"ב: מעשיהם וחקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם הזהירה תורה עליהם. וחכמים פירשו מה המעשים וחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם וכו', ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם, ואין להוסיף עליהם,³ ואינם מסברא, כי אם בקבלה וכו'.⁴ ועיין סמ"ג לאוין נ', י' ע"ד, ומהרי"ק שורש פ"ח ד' קרימונא, ס"ד ע"ג. ועיין במפרש לתו"כ המיוחס להר"ש, פ"ב ע"ב, בדרשות ר"י אבן שועיב פ' אחרי, ד' קראקא, נ"א ע"ד, ובחידושים המיוחסים להר"ן ס"ז א'. והיתה קיימת אגדה עתיקה שעשרת השבטים מצאו את ספרי הקוסמים של האמוראים, ועיין באנציקלופידי' היחודית (אנגלית) ח"א, עמ' 529. והנה להלן בתוספתא נמנו דברים האסורים משום בחוקותיהם לא תלכו, ודברים האסורים משום קוסם קסמים לא תנחשו ולא תעוננו,⁵ והתוספתא כללה כולם יחד בשם דרכי האמורי, כפי שהעיר במהרי"ק הנ"ל, עיי"ש מה שדייק מלשון הסמ"ג.⁶ ועיין מ"ש להלן ד"ה המספר. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס סנהדרין נ"ב ב'. וחלקים גדולים מן הפרקים שלנו נעתקו בילקוט אחרי סי' תקפ"ז⁷ ובארחות חיים כ"י שד"ל (תיקונים והוספות לא"ח ח"ב, עמ' 619 ואילך) בשם התוספתא. וכן בברייתא דר"א בר' יוסי (מדרש ל"ב מדות) פט"ו, הוצ' ענעלאו, עמ' 293 ואילך, וממנו במנורת המאור הוצ' הנ"ל ח"ד, עמ' 443 ואילך.⁸

footnotes: ¹ בכ"י, ילקוט, פי' הראב"ד, המיוחס להר"ש, ובספרא הוצ' ווייס, פ"ו ע"א. ² ועיין מ"ש פירליס בצופה הצרפתי חע"ג (1921), עמ' 183, הר"ל גינצבורג, אגדות היהודים ח"ו, עמ' 178, הע' 34, פרופ' בעז כהן בספרו משנה ותוספתא שבת (אנגלית), עמ' 91. ושני הפרקים שלנו תורגמו לגרמנית ע"י Heinrich Lewy בקובץ Zeitschrift des Vereins fur Volks - Kunde ח"ג (1893), עמ' 24 ואילך, שם עמ' 130 ואילך (וציין לו פרליס הנ"ל). והוא העיר על כמה מקבילות בספרות יון, רומי ושאר העמים. ומכאן ולהלן נציין לו: "לוי". ³ עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ג שהוכיח כן מכמה מקומות בתלמוד. ⁴ והובאו דבריו בריקנטי סי' תקס"ד, עיין בתועפות ראם שם. ⁵ עיין ר"מ פי"א מה' ע"ז ה"א ואילך ובסה"מ שלו ל"ת ל-ל"ג. ⁶ ועיין בתוספות בכורים שהעיר על דברי המהרי"ק. ובי"ב דרושים להר"ן, דרוש י"ב: וחובר חבר עניינו הלחשים, וכן נתבאר בספרי, ואלו הידיעות כלן הקסם והעוננות והכשוף וזולתם הם הנקראים בלשונם ז"ל דרכי האמורי, ומאלה קצת הדברים אסורים וקצת מותרים. ועיין מאירי סנהדרין, עמ' 243. ⁷ בדפוסים החדשים של הילקוט הוסיפו ותקנו ע"פ התוספתא, ואין לנוסח שלהם שום ערך. ואנו העתקנו ע"פ הילקוט ד' שלוניקי וילקוט כ"י אוקספורד. ⁸ במצפה שמואל מציין לגירסאות שונות שהובאו בס' מגדל עוז לר"י עמדין. אבל ברור שהר"י עמדין העתיק מס' ראשית חכמה, פרק דרך ארץ, שהשתמש כאן בס' מנורת המאור.

**המספר קומי והעושה בלרית.**פירוש רבינו הלל לתו"כ כת"י הנ"ל (בשם התוספתא), מכילתא דעריות (בתו"כ הוצ' ווייס, פ"ו ע"א), ברייתא בבבלי סוטה מ"ט ב' וב"ק פ"ג א'. ועיין קידושין ע"ו ב', סנהדרין כ"א א', שם מ"ט א'. ובדברים רבה פ"ב, י"ח: כך שנו חכמים אלו דברים אסורים מפני דרכי האמורי המספר קומי (κόμη) והעושה (=המגדל, והשתמש בלשון התוספתא) בלורית. מהו המספר קומי, זה המספר פאת ראשו⁹ ועושה תפישה קירצי'¹⁰ מהו חייב? סופג את הארבעים, אבל העושה בלורית אינו מגדלה אלא לשם עבודה זרה וכו'. וברור שאין "ועושה תפישה קירציא" אלא "ומגדל תפישת שערות". וכבר פירש לנכון לעף במלונו של קרויס למלות שאולות מלשון יון וכו', עמ' 522, שקורצא היא מלשון סורית "שער", שהרי כ"ה לשונו של בר בהלול שציין לו לעף (לפי מלונו של פיין סמית ללשון סורית, עמ' 3756): קורֿצתא אוכֿמתא דדמֿין לדונבא דסוסיא, שערות שחורות שדומות לזנב הסוס.¹¹ ועיי"ש במלונו של פיין סמית (הנ"ל) דוגמאות לקורצתא=κόμη. והנה הגאונים פירשו (אוה"ג ב"ק, הפירושים, עמ' 144): המספר קומי שמסתפרין לפנים כנגד המצח, ומגדלים שער לאחור כנגד העורף וכו'. ובר"ח שם: כגון מלכות יון שקוצצין שער ראשיהן מלפניהן מן האוזן עד האוזן כלפי המצח כולו, ומניחין השער שכנגד העורף נוטף ומתפזר לאחוריהם (וכ"ה שיטת הר"מ בפי"א מה' ע"ז ה"א). ואין ספק שזהו הפירוש הנכון. והכוונה לדעתי לתספורת שהיתה ידועה בשם κόμη [’Εκτόρεδος], והיא בדיוק כתאור הר"ח.¹² והוא מספר קומי, הוא מגדל ציצית¹³ שבמכילתא דעריות הנ"ל. ואשר לבלורית הרי אמרו בפירוש במדרש הנ"ל שהוא מגדלה לע"ז (ועיין גם בפסיקתא דר"כ פי' ל', ק"צ ע"א) [תיקונים והוספות: בפי׳ הראב״ד למכילתא דעריות בתו״כ אחרי מות, סה״ט, הוצ׳ ווייס, פ״ו ע״ב: ואין צ״ל גידול בלורית, שהוא מעשה הגוים, והוא אסור, שאפי׳ לגוים עצמן ישראל מוזהרין מלעשותו (כמפורש להלן ע״ז פ״ג ה״ו ובמקבילות). וכמדומה לי שהן מגדלין אותו לע״ז שנה, או שנתים, ולבסוף מגלחין אותו ומחרימין אותו לנוי ע״ז.], ולפ"ז ברור שהכוונה לקווצות שמקריב לע"ז,¹⁴ כלומר, לגידול שער שהוא מייחד לע"ז.¹⁵ [במכילתא דעריות שם אמרו: ר׳ יהודה בן בתירא אומר שלא תבחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה. ברם למנהג "שלא תנחור" לא מצאנו מקבילה לא בדרכי האמורי שמנו בתוספתא ולא בשום מקום אחר. ואף משמעותה של המלה כאן סתומה מאד, וכבר התקשו הראב״ד והמיוחס להר״ש בפירושה. ואין מקום להגהה, שהרי אף בסה״מ להר״מ ל״ת ל' במה״ג ויקרא, עמ׳ 453, בפירוש רבינו הלל במקומו, ל״ח רע״א, בכולם הגירסא: שלא תנחור. ובסי׳ הראב״ד בטעות הדפוס: שלא תנקור, אבל מתוך פירושו מוכח שגרס: שלא תנהור, עיין במיוחס להר״ש במקומו, פ״ב ע״ב, והוא שלא תנהור הוא שלא תנחור. ונראה שלא תנחור פירושו כפשוטו שלא ישמיע קול בנחיריו, כעין נחירת אדם בשעת שנתו. ומתוך הספרות של אותו הזמן אנו יודעים שהגוים נהגו כן. והנואם Dio Chrysostomus בנאומו השלשים ושלישי מטיף מוסר לאנשי טרסוס על שמשמיעים קול זה, ומתוך דבריו מוכח שהקול הזה הוא מעין נחירה (ῥέγκουσιv), עיי״ש בסי׳ 33. והוא אומר שאנשי טרסוס, גדול וקטן, בכל מקום ובכל זמן משמיעים קול זה, וכשהנך שומע קול זה מן הבית נדמה לך כאילו הנך עובר על יד בית בושת (שם סי׳ 36), וקול זה כאילו קול סריסים (שם סי' 39). ועיין היטב בערוך ערך קל (קול) ה'. C. Bonner אסף הרבה חומר בעניין זה, עיין במאמרו היפה ב-Harvard Theological Review חל״ה (1942), עמ' 1 ואילך, ומתברר משם שהנוצרים הראשונים Clement ,Tatian מאלכסנדריה ועוד, גינו נחירה זו. ומכאן שמנהג זה לא היה מיוחד לטרסוס אלא שבמקום זה הפריזו על המדה. ולא עוד אלא שהחכם הנ״ל (שם עמ׳ 8) מעתיק מספרו של Sophronius מדמשק (המאה השביעית) שמביא בשם Porphyrius מצור (המאה השלישית למניין הרגיל) מנהג עובדי עבודה זרה להשמיע קול נחירה רעשני דרך החוטם בשעה שהם מקריבים קרבנות לעבודה זרה. ולפי זה קול הנחירה אינו קול מתועב של זימה גרידא, אלא גם מנהג עבודה זרה ממש. ובדרך השערה נ״ל שמנהג זה יבאר לנו מדרש סתום מאד. וכן שנינו בשמו״ר פמ״ב, ז׳: [דרך] הר שעיר, מה עשו מחרף ומגדף אף הם מחרפים ומגדפים לפני ע״ז (כ״ה בדפוס ראשון). ובכ״י אוקספורד שם: אף הם מחרפים ומגדפים לפני הב״ה, עשו ע״ז. וקרוב לוודאי בעיני שיש כאן תיקון, שהרי לכאורה אין כאן גנאי כלל אם בני ישראל מחרפים ומגדפים לפני ע״ז. ברם בילקוט המכירי למיכה ב' ח', עמ' 9, מעתיק בשם המדרש: מה עשו מחרף ומנחר אף הם מחרפים ומנחרים לפני ע״ז. גירסא זו נראית מקורית מאד והיא מסייעת לגירסת הדפוסים, אלא שבמקום "ומנחר", "ומנחרים" תקנו הסופרים ע״פ הצרוף הרגיל: מחרף ומגדף וכו' מחרפים ומגדפים. ואשר ״למחרפים״ נראה שאין כאן אלא ציור מבטאי (onomatopoeia) לנחירה, דוגמת храп ברוסית, נחירה בשעת השנה, או χρεμέτισμα ביונית, צהלת [הסוס], ועיין גם במלונו של בן יהודה ערך חרף ח׳, עמ׳ 1777, ובהערה 4 שם. והוא מחרף הוא מנהר, וכל הדרש מיוסד על דרך ״הר״ עשו, ודרשו ״הר״ כמו ״נחר״ חר[אף], חרף, ודרכו של עשו לחרף ולנהר לפני ע״ז, ואף ישראל עשו כן. ועיין בעה״ש, ערך נחר, 3.]

footnotes: ⁹ עיין ר"מ פי"א מה' ע"ז סה"א ובעבודת המלך שם. ועיין בפיה"מ להר"מ ע"ז פ"א מ"ג שכתב שאין חייב מלקות אלא אם שחת את הפאות. ¹⁰ כ"ה בד' קושטא. ובד"ח: תפיסות קורצין. ובדב"ר כ"י פרמה: ועושה לו קירנית חייב לספוג את הארבע'. אבל העושה וכו'. ונראה שהמלים "לספוג את הארבע' " הן תוספת פירוש, וכן משמע מגירסת הדפוסים. ¹¹ השוה ירושלמי כאן פ"ו ה"א, ז' ע"ד: קושרת שערה כזנב הסוס. ¹² עיין מ"ש Nicolson ב Harvard Studies in Classical Philology ח"ב (1891), עמ' 51. ¹³ יש שפירשוה קולע ציצית ראשו (עיין ערוך ערך גדל), עיין בגליון אפרים לירושלמי כאן פ"י ה"ו ד"ה וכן הגודלת. ועיין במושב זקנים לבעלי התוספות על התורה, עמ' של"ד. ¹⁴ עיין במשנת ע"ז פ"א מ"ג, בבלי שם י"א ב', כ"ט א' ומקבילות. ועיין בספרות שציין Elmslie במשנת ע"ז שהוציא לאור, עמ' 24, ומ"ש ברילל ביאהרביכער שלו ח"א, עמ' 164, לוי הנ"ל (לעיל סוף הערה 2), עמ' 24 ואילך, קרויס, קדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"א, עמ' 647, הע' 846, ועיי"ש, עמ' 646–647. ¹⁵ עיין מ"ש Nicolson הנ"ל (לעיל הע' 12), עמ' 49.

1-2. **והמגבה לגודגדון.**וכ"ה בכי"ל. ובד: והמגבה לגורגרון, ובכי"ע: והמגבח לגודגדין. ובילקוט: והמגביה לגורגרון, ובילקוט כי"א (כ"י אוקספורד): לגודגרון. ובא"ח (ארחות חיים): והמכפה לגריסין. ובל"ב מדות, וכן בפירוש רבינו הלל לתו"כ הנ"ל, השמיטו בבא זו. ופירשו החכמים¹⁶ שעושה גבחת (מגבח, כגי' כי"ע) לשם האליל גד, מזל.¹⁷ ולפי פירוש זה דרך זו היא מעין שתי הדרכים הקודמות. אבל לא מצאנו מנהג זה כלפי האליל גד (τύχη). ושמא צ"ל: המנבח לגודגדין או לגורגרין, והכוונה לגדגדניות,¹⁸ או לגרגרין.¹⁹ וכן אומר לוקנוס²⁰ שהאמגושים מלחשים לפעמים בקול הנשמע כנביחת כלב, או זרידת זאב.²¹ והוא מעין "צווח לגריסין" או "מצייץ לאורז," עיין מ"ש להלן, שו' 34. ובפרקי דרבי (הוצ' גרינהוט, עמ' מ"ד, הוצ' שענבלום, י"ט סע"א) אמרו שגרגיר ממעט את הכשפים.²² ולפי פירוש זה אנו פותחים בבבא זו סגולות ולחשים של הבל. והשוה גירסת א"ח הנ"ל.

footnotes: ¹⁶ עיין מ"ש לוי הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 25, הע' 2. ¹⁷ יותר נכון: מזל המזלות, גד גדין. ועיין בבלי ס"ז ב', ומ"ש קרויס בס' הזכרון לאלכסנדר קהוט, Semitic Studies, עמ' 351. ולוי הנ"ל מפרש גודגודין, כמו קודקודין, כלומר המגבח את קדקדו. ¹⁸ עיין מ"ש ר"ע לעף, פלורה ה"ג, עמ' 171. ¹⁹ עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 504. ²⁰ Pharsalia, פ"ו, 688. ²¹ Latratus habet illa canum gemitumque luporum. ²² וכן לפי מנוה"מ ה"ד, עמ' 576, גרגיר מבטל את הכשפים. ושמא יש כאן עניין עם קסם סימפתי, ואכילת גרגיר מבטלת כשפים שנעשו ע"י גרגיר. אבל עיין להלן, שו' 28–29.

2. **והמגוררת בנה בין המתים.**וכע"ז בכל הנוסחאות ובפי' רבינו הלל הנ"ל. ובל"ב מדות: והמגרת בנה בין המתים, וכנראה שאין כאן אלא ט"ס (או טעות הדפוס), שהרי במנוה"מ מעתיק: והמגררת בנה בין המתים, והוא מפרש: כדי שיהיה. ועיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 25.

**והקושר מטוטלת על יריכו.**כ"ה ("מטוטלת") בכל הנוסחאות, לרבות כי"ע. וכ"ה בפירוש רבינו הלל הנ"ל. ובילקוט, א"ח ול"ב מדות: מטולטלת, והיא היא (עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 6), והכוונה לאבן טובה תלויה בפס החגור על יריכו. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ה מ"ג.

2-3. **וחוט אדום על אצבעו.**עיין מ"ש לעיל פ"ד ה"ה, שו' 12, ולהלן פ"ז הי"א, שו' 15, ד"ה הקושר. סגולה זו היתה נפוצה מאד בעולם העתיק, עיין בספרות המרובה שהביא לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 26. ובעיקר שמש חוט השני (κόκκινος στήμων) קמיע לילדים (לוי הנ"ל בשם יוחנן כריזוסטומוס). וזכורני שכן תלו לילדים חוט אדום בצואריהם בעיירתי מוטילה בשעת מגפת האדמת (scarlet fever), ולא מיחו בידם, וכן נהגו אף במדינת פולין.²³ וכנראה שאין לנו אלא מה שאסרו חכמים,²⁴ ולא אמרו אלא באצבעו, אבל בשאר חלקי הגוף מותר, וכן בגיטין ס"ט סע"ב: ליתי חוטא דזהוריתא וכו' וליתלי ליה וכו'. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 16.

footnotes: ²³ עיין בקובץ רשומות ח"א, אודיסה תרע"ה, עמ' 368. והעירני על כך ד"ר יצחק ריבקינד. ²⁴ עיין מ"ש לעיל, שו' 1, ד"ה ובס' יראים השלם.

3. **והמונה ומשליך צרורות לים וכו'.**כ"ה בכל נוסחאות הנ"ל ובמהרי"ק שורש פ"ח, ס"ד ע"ג. ובל"ב מדות: המונה צרורות ומשליך לים ולנהר וכו', ושינה את הסדר לשם פירוש. והנכון כלפנינו, ופירושו שמונה מניין ידוע בשעה שמשליך שברי אבנים דקים לים, או לנהר, כדי לנחש מאופן שקיעתם. והכוונה לניחוש במים (ύρομαντεία).²⁵ וכן כתב בח"ד: שמא הוא נחש קודם שירד לים. פירוש לפירושו, שהוא מונה: אחת, שתים וכו', ומנחש ע"פ המניין שהוא מגיע לו בשעה שהצרור שוקע ונעלם.

footnotes: ²⁵ עיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 27, ומ"ש Frazer בבאורו ל-Pausanias ח"ג, עמ' 388. ועיין באנציקלופידיא לריאליה של Pauly-Wissowa, סדרא ישנה חי"ז (1914) סוף עמ' 84 ואילך.

4. **והמספק והמטפח והמרקד לשלהבת.**ובל"ב מדות מוסיף: כדי שתבוא (כלומר, כדי שתתלקח). ובח"ד פירש: אפשר שזה כעין מה שעושים העכו"ם בימים ידועים שעושין מדורות גדולות ומספקין ומרקדין לפניו, ועיין מ"ש לוי, הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 27. ועיין מ"ש על ספוק וטפוח להלן פי"ז, שו' 61, ד"ה ובלבד. ושמא רקדו וטפחו לשלהבת שלא תתפשט ולא תזיק. וכן מעיד פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ח פ"ה, סי' כ"ה): נהוג אצל כל העמים למחות כף (או לקרוץ בשפתים) לברקים של קיץ.²⁶ ועיין להלן, הערה 70.

footnotes: ²⁶ Fulgetras poppysmis adorare consensus gentium est ועיין באנציקלופדייא הנ"ל, ערך Kultus עמ' 2152.

4-5. **נפלה פת ממנו אמר החזירה לי וכו'.**פליניאוס הזקן בספרו תולדות הטבע (הנ"ל סי' כ"ז)²⁷ כותב: אם נפל אוכל מן היד דייקו [הקדמונים] להחזירו על השולחן.²⁸ ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 20, ד"ה נפלה פתי.

footnotes: ²⁷ והביאו לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 28. ²⁸ Cibis etiam e manu prolapsus reddebatur utique per mensas והגב' F. Xavier בספרה Notes on Antique Folklore עמ' 56, מתקנת את הנוסח: non reddebaturוהיא מסתמכת על הנוהג לפי הספרות היונית. ומתוך התוספתא כאן נראה שאין לתקן את הנוסח בספרו של פליניוס, נוסח המקויים ע"י כל כתה"י.

5-6. **הניחו נר על הארץ שיצטערו המתים וכו'.**וכע"ז בכל הנוסחאות ובא"ח הנ"ל. ובל"ב מדות קיצר ודלג על בבא זו. ובילקוט הנ"ל (כי"א): הניחוני על הארץ שיצטערו המתים, או תניחוני (בד"ר שם: אל תניחו נר) על הארץ וכו'. ובארחות חיים ח"ב ה' אבל, עמ' 576: ולמה מניחין את הנר בארץ על גבי קרקע בבית האבל, כדי שלא ללמוד מדרכי האמורי, דאמרינן בתוספתא דשבת שהיו אומרים המניח את הנר על גבי קרקע המתים מצטערים. וי"ל משום הכי היו משימין אותו דרך הפתח על הקרקע, כדי שתראה הנפש אנה תלך כשחוזרת לביתו וכו'. ובס' שבט יהודה לר"ש בן וירגא:²⁹ השיב הכומר וכו' וזה ימים ראיתי שכתבו התלמודיים שראוי לשים נר בקרקע הבית שמת שם מת, ואמרו שהטעם הוא שכאשר תרצה הנשמה לשוב אל הבית שתאיר לפניה הדרך וכו'. תשובת השליח החשוב, לראשונה שאמר הכומר שכתוב בתלמוד שישימו נר בקרקע בית המת, אפשר חלום חלם, ואינו אלא מנהג קדום,³⁰ והיה כדי לדחות אמונת הכשוף אשר אמרו שהשונא אשר ירצה לצער המת שישים נר בקרקע ביתו, ולכן לא ישימו נר בקרקע בית המת, ואנו לנגד אותה סברא והיא סברת עם האמורי, נשים הנר בקרקע הבית. ואנו רואים שכל העניין לקוח מס' ארחות חיים, או ממקור אחר, שממנו שאב בעל א"ח. ועיין מ"ש לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 28, ואין לו הקבלה מדוייקת לתוספתא שלנו.

footnotes: ²⁹ שמד מ"א, הוצ' וויענער, הנובר תרט"ו, עמ' 82. ³⁰ עיין במשנת ברכות פ"ה מ"ו. ועיין במקורות שציין ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ס"ה, הע' 260. ועיין מ"ש S. Eitzem בספרו Opferritus, עמ' 160.

6-7. **נפלו ממנו ניצוצות ואמר אורחין לנו וכו'.**בל"ב מדות: נפלו ניצוצות מן הנר ואמר וכו'. והיא היא. ובס' חסידים ד' בולוניא סי' נ"ט: ועוד יש ניחוש ורב הוא, ונוהג ביד בני אדם, רואין אש גוחלת בוערת מעומד (כלומר, שמתמרת ועולה ואינה מתפשטת לצדדין) אומרים יהיה לנו אורח, אל תכבהו במים, האורח יפול במים, ואין לך ניחוש גדול מזה. ואמונה טפלה זו היתה נפוצה בין העמים בימי הבינים, עיין לוי הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 28.

8. **יבוא פלוני שידיו קלות וכו'.**וכן אומר פליניאוס (תולדות הטבע סי"ח, פנ"ד סי' קצ"ז) שישנם בני אדם שע"פ גורלם הם מביאים ברכה לתבואה.

9. **או בעיסה יבוא פלוני שידיו קלות וכו'.**צ"ל: שידיו מבורכות, כגי' ד, כי"ע וא"ח הנ"ל. וכן היתה הגירסא לפני בעל הילקוט, אלא שיש שם השמטה. ובכי"ל נשמטה כל הבבא של האומ' בחבית וכו'.

10. **הפוקק את החלון בסירה וכו'.**קרוב לוודאי שצדק לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 29, שהכוונה לקוץ הרמנוס (Rhamnus),³¹ שהקדמונים החשיבוהו כסגולה נגד השדים³² ונגד הרוחות המוצצים דם ילדים, וטהו בו את הבתים שיש בו יולדת,³³ כדי להבריח את השדים.³⁴ ולפעמים נתנו אותו בתוך החלון של בית יולדת (עיין לוי הנ"ל). ולפ"ז "של חיה" שלהלן דבוק אף לבבא שלנו.

footnotes: ³¹ מצוי בא"י, עיין במגדיר לצמחי א"י, ירושלים תרצ"א, עמ' 244. ³² עיין בבאורו של Frazer ל־ Ovidius, ח"ד, עמ' 142. ³³ Photius, ערך ράμνος ³⁴ עיין מ"ש Montgomery בספרו Aramaic Incantation Texts וכו', עמ' 262 ואילך, על הקמיעות נגד לילית המוצצת את דם הילדים וההורגת את היולדת. ועיין מ"ש גרשם שלום בתרביץ שי"ט, עמ' 166, הערה 25.

10-11. **והקושר ברזל בכרעי המטה של חיה.**כ"ה ("של חיה") בד, כי"ע, כי"ל, ילקוט וא"ח הנ"ל. ולפנינו נשמט בט"ס. וסגולת הברזל להבריח את השדים³⁵ היתה מקובלת מאד בזמן העתיק, עיין מ"ש פירליס במ"ח חי"ט, עמ' 428, לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 29, ועמ' 35, בלוי, צאובערוועזען, עמ' 159 ואילך, גולדציהער ב־ Archiv fur Religionswissenschaft ח"י (1907), עמ' 41 ואילך, אפטוביצר בצופה מארץ הגר ח"ב (1912), עמ' 126. ועיין להלן, שו' 28, ושו' 29. ובח"ד העיר: וזה השני (כלומר, המנהג לקשור ברזל) עדיין הוא מרקד בינינו במקומות הללו בעונותינו הרבים. ועיין בקובץ רשומות, כרך א' (אודיסה תרע"ח), עמ' 364.

footnotes: ³⁵ בה"ג ד"ב, סוף עמ' 588: לית דשלמה ולית דמשלים לה, מאן דזכי לה מערב בה פרזלא, ומאן דלא זכי לה שינתא איגריא ביה. ואפשר שהכוונה היא: אין מי שגומר אותה ואין מי שמשלים אותה, מי שזוכה לה (לתורה) מערב בה ברזל (שהוא שומר אותו מן המזיקין), ומי שאינו זוכה לה, שידתא (וצ"ל: שירתא במקום: שינתא) מתגרית בו.

11. **והעורך לפניה שלחן וכו'.**אף נוהג זה היה מקובל אצל העמים, שכן כותב Servius בבאוריו ל־ Eclogae של Virgilius ס"ד, 64: לפיכך בלידת ילדים מיוחסים וכו' עורכים שולחן להירקוליס,³⁶ עיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 30, שמביא פיסקא זו, עיי"ש עוד דוגמאות. ונראה שעמי המזרח ערכו את השלחן לגד (עיין ישעי' ס"ה, י"א), לשם מזל טוב של התינוק הנולד.³⁷

footnotes: ³⁶ Proinde nobilibus pueris editis etc. Herculi mensa ponebatur. ³⁷ רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ז ה"ה, כותב: מה שנוהגין בארצות ידועות לערך שלהן ולשים עליו מיני מאכלין בלילה שלמחרתו מלין את התינוק, ואומרים שעושין אותו למזל התינוק הנולד, ראיתי לרבותי שנוהגין בו איסור ומוחין בידם, ואומרים שזה בכלל העורכים לגד שלחן וכו'. ועיין בב"י טיו"ד סי' קע"ט ובח"ד.

12. **אבל פוקקין את החלון בגלופקרין וכו'.**כלומר, סותמין את החלון בכר, עיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 45, וחשבו סגולה זו לרפואה שיש בה ממש, כמפורש בבבלי ב"ק ס' ב': רבא בעידן ריתחא הוי סכר כוי, דכתיב (ירמי' ט', כ') כי עלה מות בחלונינו. ואעפ"י שאמונה זו כנענית היא (עיין תרביץ שי"ג, תש"ב, עמ' 208), לא אסרו אותה משום דרכי האמורי, משום שיש לה רמז במקרא.

**ונותנין לפניה ספל של מים.**ברור שכן נהגו הגויים לשם סגולה,³⁸ אבל הואיל ואינו ניכר שעושים כן לשם סגולה, שהרי תוכל לשתות מהם כשתהיה לבדה, אין כאן משום דרכי האמורי.

footnotes: ³⁸ עיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 30, הע' 2, שהביא בשם Grimm שכן נהגו ליתן מים מתחת למטת היולדת, בלי ידיעתה.

13. **וקושרין לה תרנגולת שתהא לה לצית.**בד ובכי"ע: לצות, ובכי"ל: לצואת. ובא"ח: לצוות. ובילקוט (וכ"ה גם בכ"י): שהתחילה לצאת. והנכון כבכי"י: לצות, לצוות, כלומר, לחבורה, שלא תשאר לבדה. ובבבלי ברכות נ"ד סע"ב: שלשה צריכין שימור (פירש"י: מן המזיקין) וכו' במתניתא תנא חולה, חיה, חתן וכלה. ואף מנהג זה היה מקובל אצל הגוים, וכן מעיד Aelianus:³⁹ ועד היום תרנגול נוכח אצל היולדות.καὶ νῦν ταῖς τικτούσαις ἀλεκρυῶν πάρεστι וכו'. והוא נותן טעם מיתולוגי לדבר שתרנגול מקל על הלידה.

footnotes: ³⁹ בספרו De natura anim. פ"ד, 29.

14. **שחטו תרנגול זה שקרא בערב.**וכע"ז בד ובל"ב מדות. אבל בכי"ע: סקלו תרנגולת⁴¹ זה שקרא בערב. וכ"ה בא"ח (אלא ששם: מבערב). ובכי"ל: סיקלו תרנגול זה שקורא מבערב (כגי' א"ח). שחטו תרנגול זה שקורא מבערב.⁴² ובבבלי ס"ז ב': שחטו תרנגול זה שקרא ערבית.⁴³ וכנראה שיש כאן שתי מסורות, ובתוספתא הגירסא הנכונה היא "סקלו", עיין מ"ש להלן, שו' 15, סד"ה הרי זה. ולפי עדות כל הנוסחאות פירושו שהתרנגול קרא בערב. ואף פליניאוס⁴⁴ מונה בין סימני הטייר: תרנגול שקרא שלא בזמנו או בערב.⁴⁵ לוי הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 31, מעיר על האניקדוטה שמספר Petronius⁴⁶ כי בשעה שטרימלכיון דבר על גדולתו ועשרו קרא התרנגול.⁴⁷ טרימלכיון ראה בזה סימן של שריפה, או מות של אחד מן המסובים, והוא עשה מה שעשה. אח"כ צוה לתפוס את התרנגול, לנחור⁴⁸ ולבשל אותו.

footnotes: ⁴¹ התי"ו האחרונה של תרנגולת היא בסוף השורה ומחוצה לה, וכנראה נוספה אח"כ, וצ"ל: תרנגול. ⁴² כלומר, תערובת של שתי הנוסחאות. ⁴³ כ"ה בכל הנוסחאות וכ"ה בר"מ פי"א מה' ע"ז ה"ד בד"י ובכי"י. ובר"מ עם פירוש מעשה רוקח: כמו עורבי (צ"ל: כמו עורב). וכן כנראה גרסו גם בסמ"ג לאווין נ"א, י' ע"ד, ובטיו"ד סי' קע"ט. וכן במנוה"מ הו"ל: שקרא כעורב. וכן פירש"י: ול"נ שקרא כעורב. והנכון כלפנינו. ⁴⁴ תולדות הטבע ס"י ספכ"ד סי' מ"ט. ⁴⁵ Habent ostenta et praeposteri eorum vespertinique cantus. ⁴⁶ סעודת טרימלכיון סי' ע"ד. ⁴⁷ מריש סי' ע"ט שם מוכח שהתרנגול קרא בערב, לפני חצות. ⁴⁸ להרוג אותו - occidi לפי הוספת ביכלר במקומו.

**שחטו תרנגולת זו שהיא קורא כזכר.**וכע"ז בד, בכי"ל ובאו"ח⁴⁹ הנ"ל. ובכי"ע חסרה המלה "שחטו", ובבא זו דבוקה למעלה, כלומר, סקלו תרנגולת זו, עיין מ"ש לעיל בסמוך בשם כי"ע. ובבבלי ס"ז ב': האומר שחטו וכו' ותרנגולת שקראה גברית (כלומר, כגבר, כתרנגול). וכן נהגו אומות העולם לשחוט תרנגולת שקראה כזכר, עיין לוי הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 31. ועיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה הרי זה מדרכי.

footnotes: ⁴⁹ בכי"ל: שקוראה, בכי"ע: שקראה, ובאו"ח: שקוראת. ואף לפנינו: קורא=קורָא, קוראה, וכן להלן בסמוך.

14-15. **האכילוה כרבלתא שהיא קורא כזכר.**בכי"ע ובכי"ל: כרבלתה, כלומר הכרבולת של התרנגולת עצמה שקראה כזכר. ועיין מ"ש לוי הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 31. ובבבלי חסרה בבא זו.

15. **הרי זה מדרכי האמורי.**כ"ה בכל הנוסחאות ובל"ב מדות הנ"ל, וכן יוצא מא"ח הנ"ל. וכ"ה בבבלי ס"ז ב'. אבל בכ"י אוקספורד שם: אין בו משום דרכי האמורי, וכ"ה בכל הסוגיא שם (עיין דק"ס, עמ' 146, הערה ד'). וכן גרס הרא"ה בכל הסוגייא, עיין בחידושים המיוחסים להר"ן ס"ז ב' סד"ה האומר. ועיין ערוך ערך שם (א') וערך דן (ב'). וכן בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"א: בשילהי פרק במה אשה יוצאה כתוב בספרינו אין בהם משום דרכי האמורי. וברור שכן היתה הגירסא לפני ר' אבא מרי בר"מ, עיין בספרו מנחת קנאות (פרעסבורג תקצ"ח), עמ' 36. ובב"י טיו"ד סי' קע"ט: ומהגהת הרמ"ך שמצאתי להרמב"ן בדין זה נראה שהיה גורס בגמרא ובתוספתא מותר, ואין בו משום דרכי האמורי, ועיין מ"ש להלן פ"ז, הע' 12. אבל עיין רש"י ס"ז רע"ב סד"ה יש בו. ועיין בתכ"מ. ונראה שבתוספתא הגירסא הנכונה היא כלפנינו, משום שאמר "סקלו", אבל בבבלי הגירסא "שחטו", ואינו ניכר כל כך שעושה כן מפני דרכי האמורי. ובצוואת ר"י החסיד סי' נ"א: תרנגולת שקראה כמו תרנגול תשחט. ובשו"ת מהרי"ל סי' קי"ח⁵⁰ שער שאף רבינו גרס בגמרא: אין בו משום דרכי האמורי. ועיין בתשובת מהרי"ל כת"י שהעתיק הרש"א ווערטהיימער בלשון חסידים, ל"ט ע"א.

footnotes: ⁵⁰ עיין בהגהות הר"ר מרגליות לצוואת ר"י החסיד שם ומ"ש הגרא"א פרייס שם.

15-16. **קרא עורב ואמ' לו צרח קרא עורב ואמ' לו חזור לאחוריך וכו'.**וכע"ז בד ובכי"ע. ולפי גירסא זו אפשר לפרש שאומר כן לעורב: צרח, או חזור לאחוריך. וכן בבבלי ס"ז ב': האומר לעורב צרח (בכי"מ שם: צווח) ולעורבתא שריקי והחזירי זנביך (כ"ה בכי"מ) יש בו משום דרכי האמורי. אבל בכי"ל: קרא עורב ואמר צרה, קרא עורב ואמר חזור לאחוריך. וכ"ה בילקוט בכ"י ובד"ר (אלא שבד"ר בטעות: חזור לאוריך). וכן בא"ח הנ"ל: קרא עורב ואמר חזור לאחוריך (והרישא חסירה שם). ולפי זה הפירוש הוא שהאדם אמר עת צרה עכשיו, ואם יצא (הוא, או חבירו) לדרך אומר: חזור לאחוריך מפני שלא תצליח. וקריאה משונה של עורב היתה משמשת סימן רע אף אצל אומות העולם, עיין לוי הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 32.

17. **אכול תמרה חזרת זו שתהא זכרני וכו'.**בכי"ע, בכי"ל ובילקוט: אכול תמרת⁵¹ החזרת זו וכו'.⁵² וכנראה שהאמינו שהחזרת⁵³ מועילה לזכרון, וחז"ל חשבוה לאמונה טפלה מדרכי האמורי. ופליניאוס⁵⁴ כותב שיש אומרים שהחזרת מצללת את החושים.⁵⁵

footnotes: ⁵¹ כלומר הגבעול שלא נגמר לגמרי, עיין תוספתא פרה ספי"א (בדפוסים ספ"י). ⁵² בילקוט ד"ר בטעות: שתהא מבריני בה, אבל בילקוט כת"י לנכון: שתהא זכרני בה. ⁵³ החסא, עיין מ"ש ר"ע לעף, פלורה ח"א, עמ' 426 ואילך. ⁵⁴ תולדות הטבע ס"כ פכ"ו סוף סי' ס"ד. ⁵⁵ Ut aliqui tradiderunt sensus purgant.

**אל תאכילני פני ברקית.**בכי"ע, כי"ל וילקוט: מפני ברקית,⁵⁶ וכן צ"ל לפנינו. וברקית היא מחלת עינים שטיבה המדוייק לא נתברר.⁵⁷ וכבר העיר לנכון ר"ע לעף⁵⁸ על דברי פליניאוס הנ"ל⁵⁹ שכתב: ויש אומרים שהאוכל חזרת לעתים תכופות יותר מדאי לוקה בראייתו, ועיי"ש עוד דוגמא. וכנראה, שההמון האמין שהאוכל חסא סופו לקבל ברקית מסבות חיצוניות, מחמת הכשוף שבחזרת.

footnotes: ⁵⁶ אלא שבכי"ע ובילקוט: אל תאכלנה. ⁵⁷ עיין להלן פ"ח ה"י, שו' 28. ⁵⁸ פלורה ח"א, עמ' 428. ⁵⁹ ס"כ ספכ"ו סי' ס"ח.

18. **השוק⁶⁰ בארונו של מת שתראנו בלילה.**בד: חשוך בארונו וכו', וכ"ה בא"ח הנ"ל. ובכי"ע: נשוק בארונו של מת כדי שתראנו (והמלה "בלילה" חסרה שם). ובכי"ל: חשוק בארונו וכו'. ובילקוט הנ"ל (וכ"ה בכ"י): חשוק ארונו של מת שתראנו הלילה. ובל"ב מדות: דבוק בארונו של מת וכו'. וקשה להכריע בין הנוסחאות, ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין ר"מ פי"א מה' ע"ז הי"ג.

footnotes: ⁶⁰ מלה זו נכתבה פעמיים בכ"י, בסוף העמוד ובתחילת העמוד הבא, ובשניהם: השוק.

**אל תישק בארונו של מת וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: אל תישן וכו'. ובכי"ל: אל תחשוק וכו'. ובילקוט: אל תחשקנו שלא תראנו הלילה. ובא"ח, ריש עמ' 620: לא תחשוך שלא תראנו. ובל"ב מדות הנ"ל: אל תדבק בארונו שלמת כדי שלא תראהו בלילה. ורוב הגירסאות מקיימות את הנוסח "חשוק" (ומכאן: השוק, חשוך) שתרגמוה נשוק, דבוק, וכדברי הבבלי (ע"ז ל"ה א'): ישקני מנשיקות פיהו וכו' השוק שפתיך זו בזו. לוי הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 33, מביא אמונה טפלה שרווחה בפורטוגל לנשק את סוליית מנעל המת, כדי שלא לחלום על המת.

19. **שתהא חולם חלומות.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בילקוט. אבל בד: חלומות טובות.

20. **שלא תהא חולם וכו'.**בילקוט בד"ר ובכ"י: שתהא חולם וכו', אבל בכ"י תוקן בין השורות: שלא.

**שב על המכביד וכו'.**וכן בילקוט: שב על מכבד וכו'. ובא"ח: שב על המשבר וכו'.

22. **אל תשב על המחרישה שלא תכבד עלינו מלאכה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע, ילקוט וא"ח: שלא תכביד וכו'. אבל בכי"ל: שלא תגבר עלינו וכו'. וכ"ה בל"ב מדות. ובמנוה"מ: אל תשבית המחרישה שלא תגרר עלינו המלאכה. ומפורסמת היא האמרה של פיתגורס⁶¹ שלא לשבת על הסאה,⁶² ומקורה היא כנראה באמונה הטפלה שלא יכביד את המלאכה, ואומרים לו: קום ונעשה מלאכתנו.

footnotes: ⁶¹ לפי פלוטרכוס de educ. lib. סי' י"ז, וכן ב־ quaest. Rom. סי' 112. ⁶² μή έπί χοίνικα καθίσαι

23. **שלא תשבר ודיי.**כלומר, שלא תשבר ממש מחמת כובדו של היושב (ולא מחמת נחש רע). ועיין מ"ש בכר בערכי מדרש, אמוראים, ערך ודאי. ועיין מ"ש להלן רפי"ז שו' 1–2.

24. **אל תפשיל ידך לאחורך שלא תאסר וכו'.**לאסור כאן פירושו "לאסור בחרשין",⁶³ והוא הדבור הטכני של ההשבעות והכשופים, עיין מ"ש בספרי (אנגלית) היונית בא"י, עמ' 120, ובהע' 34 שם. והפשלת הידים לאחור שימש נחש רע לאומות העולם, עיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 33.

footnotes: ⁶³ עיין בתרגום יונתן דברים כ"ד, ו' ובבלי כאן פ"א ב', ולהלן פ"ז הערה 13.

25. **התוסם אור בכותל ואמ' חדא וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם: ואמר חדה). ובכי"ע: האומ' חתום אוד ואו' הדה וכו'. ובכי"ל: החוסם אוד בכותל ואמ' הדה וכו'. וכצ"ל לפנינו: החוסם וכו', כלומר המחסם והמחסן אוד ע"י שטחו בכותל, כדי להעביר ממנו את הגחלים הלוחשות ואומר בשעת מעשה חדא (או: הדה) ה"ז מדרכי האמורי. ובבבלי ס"ז ב' בכי"מ (עיין דק"ס, עמ' 146): המבקעת עצים בכותל יש בו משום דרכי האמורי. ואשר ל"חדא" עיין מ"ש פירליס במ"ח חי"ט, 1870, עמ' 428, שראה ב"חדא" שם אליל פרסי. ועיין גם מ"ש לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 34. ולאמיתו של דבר קשה להגיע אל האמת בפתרון הלחשים שנשתבשו מאד בפי ההמון, ויש מהם שהאמגושים המציאו בכוונה מלים זרות ומשונות כדי להשפיע על השומע, עיין להלן פ"ז, הערה 15. ואפשר שפירושו כפשוטו חדא, חדא, אחד, אחד, עיין בבלי ס"ז סע"א. ופליניאוס מוסר⁶⁴ בשם Attalus שאפשר ל"חבר" עקרב ע"י שיאמר לו "שתים" (duo), ושוב לא יעקצנו העקרב. ויתכן ג"כ שהגירסא הנכונה היא "הדא", כלומר, זו, ואף אומות העולם ייחסו כח מיוחד בלחשים למלים, ,hoc, hic זהוא. עיין מ"ש פליניאוס בספרו תולדות הטבע סכ"ח פ"ד סי' ט"ו.

footnotes: ⁶⁴ תולדות הטבע סכ"ח פ"ה סי' כ"ד.

26. **אם מפני ניצוצות וכו'.**כלומר, שיזהרו בני הבית מן הנצוצות מותר. וכן הדין להלן בשופך מים לרשות הרבים. ועיין בבלי פסחים קי"א א'.

28. **הזורק ברזל לבית הקברות וכו'.**בד: לבין הקברות, ובכי"ל: מן (וכנראה שתוקן שם: בין) הקברות. ובא"ח: בין הקברות. ולעיל ה"א, עמ' 109, שו' 31, הוכחנו שבא"י אמרו "בין הקברות" במקום "בית הקברות". ובכי"ע: מפני הקברות. ועיין מ"ש להלן.

**ואמ' חדא.**כ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ו הקריאה בספק (אפשר לקרא: הדא). ובא"ח: ואמ' הוא. ועיין מ"ש לעיל, שו' 25, ד"ה ולאמיתו, על "חדא". ובכי"ע חסרות מלים אלו, וכנראה שאף לפנינו נכנסו באשגרה מלעיל, שהרי עצם זריקת הברזל לבית הקברות יש בה משום דרכי האמורי, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה והקושר ברזל.

28-29. **ואם מפני חרשין הרי זה מותר.**כלומר, כדי לבטל מעשה כשפים, מותר. וכן בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ג: וכן אפשר שמותר להתעסק באותן הדברים האסורים כדי לבטל מעשה מכשופי המכשפים, עיי"ש שהביא כמה ראייות מן הירושלמי והבבלי. וכן בשו"ת הרש"ל סוף סי' ג' הסיק: אלמא דשרי לבטל כישוף בכישוף.⁶⁵ וכאן מפורש כדבריהם, עיין מ"ש לעיל בריש פירקין שחז"ל כללו לתוך דרכי האמורי את הנחושים ואת הלחשים.

footnotes: ⁶⁵ וכאן הרי אין ספק שהכישוף יתבטל, וכולי עלמא מודים שהבלא מפיק הבלא, עיין בדברי הלעג של פליניאוס בתולדות הטבע סכ"ח פכ"ר סי' פ"ה. אבל עיין לעיל, הע' 22.

29. **הנותן מקל של אוד וכו'.**כ"ה ("אוד") בד, כי"ע, כי"ל ובילקוט כת"י. ובכי"ו הדלית אינה ברורה, ואפשר לקרא "אור". והכוונה כאן למקל שלא נחרך כולו, וחלק ממנו הוא אוד.

**וברזל תחת ראשו וכו'.**עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה והקושר ברזל.

31. **שלא תהא מרתחת וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בכי"ע: שלא תהא מרתעת וכו'. אבל בל"ב מדות, במנוה"מ ובא"ח: שתהא מרתחת וכו'.

32. **אבל נותנת קסמים של תות וכו'.**וכ"ה בבבלי ס"ז ב'. ותות הוא morus nigra,⁶⁶ והעץ שלו יש לו אותן התכונות של תאנה שוטה.⁶⁷ פליניאוס⁶⁸ מוסר: כשנותנים ענפים רכים (מתאנה שוטה) לתוך [קדרה שמבשלים בה] בשר שור יתבשל מהר.⁶⁹ ועדיין רווחת אמונה זו בתימן (הליכות תימן להר"י קפאח, עמ' 212).

footnotes: ⁶⁶ עיין לעף פלורה ח"א, עמ' 268 ואילך. ⁶⁷ עיין מ"ש תיאופרסטוס בתולדות הצמחים ס"ה פ"ו סי' ב'. ⁶⁸ תולדות הטבע סכ"ג פס"ר סי' קכ"ז. ⁶⁹ Bubulas carnis additi caules magno ligni compendio precocunt.

34. **המשתקת לעדשים.**וכ"ה בד ובמנוה"מ הנ"ל ובבבלי ס"ז ב'. אבל בכי"ע, כי"ל וא"ח הנ"ל: השותקת לעדשים. ובל"ב מדות הנ"ל: השותקת לעדשים כשהיא נותנתן בקדירה, כדי שיבשלו במהרה. ועיין להלן הערה 70.

**והמוצצת [לאורז].**בד: והמצננת לאורז. ובכי"ע: והמציצת לאוזן. ובכי"ל: והמצננת לאורז לאוזן (כלומר, הסופר כתב את שתי הגירסאות בפנים). ובא"ח: והמוצצת לאזן. ובל"ב מדות כתב במקום בבא זו: והמצוחת⁷⁰ לגריסין⁷¹ (כלומר החליפה בדין הבבלי ס"ז ב') כשהיא נותנתן בקדירה כדי שיבשלו במהרה. ולכאורה נראה שגירסת כי"ע המקויימת ע"י א"ח נכונה, והכוונה כמו שאמרו בוי"ר פ"ו, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' קמ"ד: המצפצפים (ישעי ח', י"ט) אילין דמצייצין, כלומר, שמצייצין את הלחש לתוך האוזן. אבל קשה להבין מה עניינו לכאן, בין המשתקת לעדשים ומטפחת לנר. ולפיכך נראה שהעיקר "לאורז", כגי' ד והנוסח הראשון של כי"ל, ועניינו כמו מצווחת לגריסין, כמו שהבין בל"ב מדות הנ"ל, והיא עושה כן כדי שיתבשלו מהרה, כמו שמפרש שם.⁷²

footnotes: ⁷⁰ במורה נבוכים להר"מ ח"ג פל"ז: והשלישי (כלומר, מין שלישי של כישוף) פעולות אנושיות שיעשו כרקוד או טפוח (עיין לעיל, שו' 4), או הצוחה או השחוק וכו". ושמא גרס: המשחקת לעדשים והמצוחת לאורז והמטפחת לנר. ⁷¹ במנוה"מ: המצווחת לגריצין וכו', וכנראה שהוא כתיב שונה במקום לגריסין. אבל עיין במשנת ביצה פ"ב מ"ו. ⁷² תיאופרסטוס (תולדות הצמחים ס"ט פ"ח סי' ח') כותב שהיו נוהגים לרקוד מסביב דודא רפואי (Mandagora officinarum), כשם שנהגו להשמיע קללות והרופים בשעת זריעת הכמון. ועיי"ש ס"ז פ"ג סי' ג'. ועיין מ"ש פליניאוס בתולדות הטבע סי"ט פל"ו סי' ק"כ, ובהערות Sillig שם ח"ג, עמ' 267. ועיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 37. אבל כאן ברור מתוך העניין, וכן מן המקבילה שבבבלי, שאין מדברים כאן על שעת הזריעה, שהרי אין זורעים לא כותח ולא גריסין, ובהכרח שבבישול אנן קיימין.

34-35. **והמטפחת לנר.**וכ"ה בד, בכי"ל, בל"ב מדות ובא"ח הנ"ל. ובכי"ע: והמטפת לנר. ובל"ב מדות מפרש: כדי שידלק. ובבבלי לא נזכרה בבא זו. ולא עוד אלא שבכי"א גרס בבבלי שם בבבות שלעיל: אין בו משום דרכי האמורי, ועיין מ"ש לעיל, שו' 15, ד"ה הרי זה. ושמא סברו שכשם שהדיבור רע לעדשים כך הדיבור יפה לגריסין, עיין מנחות פ"ז א' וכריתות ו' ב'. וכנראה שלפני הבבלי היתה בקובץ שלנו כאן הברייתא: נותנין בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק, עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 23–24.

35. **נפל נחש על גבי מטה וכו'.**בילקוט ד"ר בט"ס: נפל נפש על המיטה וכו', אבל בכ"י שם לנכון: נפל נחש על המטה וכו'. והנחש סימן נחש טוב לכמה מאומות העולם, עיין מ"ש לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 37 ואילך. ובח"ד העיר על הבבלי ברכות (נ"ז סע"א): הרואה נחש בחלום פרנסתו מזומנת לו. והנחשים הביתיים היו מצויים בחדרי הבית, עיין ירושלמי תרומות פ"ח סה"ז, מ"ו ע"א, ב"ר רפנ"ד, עמ' 575, ובהערות שם.

37-38. **איני מושבתן אלא בבתולה, איני מושבתן אלא ערומה.**עיין בשנו"ס. ובמדרש ל"ב מדות: איני מושבתן אלא בתקלה וכו', וצ"ל: אלא בתולה. וכן אמר פליניאוס⁷³ בעניין נתינת תחבושת על מכות ידועות: בעלי נסיון טוענים שהוא חשוב מאד שהן ינתנו ע"י בתולות ערומות וכו'.⁷⁴ inponat nuda etc. cui nuda virgo restinguat..

footnotes: ⁷³ תולדות הטבע סכ"ו פ"ס סי' צ"ג. ⁷⁴ Si virgo

38. **איני מושבתן אלא בשמאל.**וכ"ה בד, בילקוט ובא"ח הנ"ל (ובכי"ל ובכי"ע חסר). אבל בל"ב מדות: איני מושבתן בשמאל שלא יהוא מוזרות. וברור שיש כאן "תיקון" מפני שהסופרים חשבו את היד הימנית לבת מזל, ולפיכך השמיטו את המלה "אלא". והנכון כלפנינו, וכן מעתיק גם במנוה"מ שהשתמש כאן בל"ב מדות. וכן בבבלי ס"ו ב': כל מנייני בשמיה דאימא, וכל קטרי בשמאלא. וכן הזהירו האמגושים הרומיים שישתמשו ביד השמאלית דווקא בענייני סגולות. עיין בליקסיקונים ללשון רומי ערך sinister.⁷⁵ ועיין מ"ש S. Eitrem בספרו Opferritus und Voropfer, עמ' 46 ואילך. ועיין מ"ש להלן יומא פ"ב, שו' 83–84, ד"ה ובמאירי.

footnotes: ⁷⁵ וכן מזכיר וחוזר ומזכיר פליניאוס (בשם האמגושים) אמונה טפילה זו של שימוש ביד השמאלית, עיין בספרו תולדות הטבע ס"כ ספמ"ט, סי' קכ"ו, סכ"א פפ"ג, סי' קמ"ג, שם פק"ד, סי' קע"ו (magi iubent), סכ"ב פכ"ד, סי' נ' (כנ"ל), סכ"ד פנ"ד, סי' ק"ג ועוד בכ"מ בספרו הנ"ל.

38-39. **איני מושבתן אלא ביתרי.**כלומר, בשתי הידים. ואשה זו חששה אף לאמונה הטפלה של היונים, שיד הימין היא בת הצלחה,⁷⁶ ולפיכך פחדה להושיב בשמאל גרידא, או בימין גרידא, והושיבה בשתיהם.

footnotes: ⁷⁶ עיין בליקסיקון של Festus ערך omen, ובמלונות ללשון רומי ערך dexter, ובמלונות ללשון יון ערך δεξίος

39. **והמקדש ביתרי והמשלח ביתרי.**בילקוט (וכ"ה גם בכ"י שם): והמקיש בתרי, והמשלח וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו שהמקדש את האשה, או מגרשה, מפחד להשתמש בימין או בשמאל גרידא, ומוסר לה את הכסף או את השטר בשתי ידיו, עיין מ"ש לעיל. [תיקונים והוספות: ב״פרקים״ ח״א, הוצ׳ מכון שוקן למחקר היהדות, ירושלים תשכ״ז, עמ׳ 100, העירותי על הבבלי גיטין כ״ט א׳: אלא זימנין דגיטא נמי לא הוי, דנעשה כמי שאמר לו (כלומר, לשליח) וכו׳ אל תגרשה אלא בימין, וגירשה בשמאל. ואין כאן ציור היפותיטי, אלא הקפדה שנהגה למעשה בזמן ההוא, כפי שמוכח מן התוספתא.]

**והאומר הוסיפו על השלחן.**מנהגם היה להביא ככר שלם ודגה וקטניות בסוף הסעודה, כסימן לאורחים, שכבר גמרו את האכילה (עיין לעיל ברכות פ"ד סהי"ד), ואסרו לומר "הוסיפו על השלחן", מפני שנראה כאילו עושה כן לשם סגולה. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 66, שו' 44.

40. **הנותנת ביצים ועשבי' בכותל וטחה בפניהם וכו'.**בבבלי ס"ז ב': המקבעת⁷⁷ ביצים בכותל והטח (שמא צ"ל: וטחה) בפני האפרוחים וכו'. ובל"ב מדות גרס בתוספתא: הנותנת ביצים ועדשים בכותל וטחה (בכי"ב שם: ושחה) בפניהם וכו'. ופי' בערוך (עיין הערה 77): לאחר שיצאו האפרוחין מן הקליפה, לוקחין קליפי בצים ונוקבין אותן, ונועצין אותן במקל בכותל.⁷⁸

footnotes: ⁷⁷ כגירסת הערוך ערך קבע א'. וכן מביא רש"י בשם אית דגרסי. ולפנינו בבבלי: המבקעת וכו'. ובגליון כי"מ שם: המבקעת ביצים והניח בפני אפרוחים. ⁷⁸ פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ח פ"ד, סי' י"ט) אומר שהנוהג הוא לאחר אכילת ביצים לרסס מיד (protinus frangi) את קליפתן או לקדוד ולקדוח אותן (perforari). ואף כאן טחה פירושו שהיא טחה (נוקפת) ומרססת את הביצים בכותל, עיין ערוך ערך טוח.

41. **ומונה שבעה ואחד.**וכ"ה בד, כי"ל ול"ב מדות. ובכי"ע חסרה המלה "ואחד". ובבבלי הנ"ל: המרקדת (עיין להלן) והמונה שבעים ואחד אפרוחין, בשביל שלא ימותו. ובגליון כי"מ שם מיד אחרי "אפרוחים" (עיין מ"ש לעיל, סוף הע' 77): ומנה שבעים ואחד, וכ"ה בילקוט ד"ר וכ"י. וכנראה, שגרסת התוספתא שלפנינו המקויימת ע"י ד, כי"ל ול"ב מדות נכונה, והיא מונה אחד ואחד, שתים ואחד, עד שבעה ואחד, כמנהג כהן גדול ביום הכפורים, לשיטת ר' אליעזר (עיין להלן יומא פ"ב, שו' 132), וגומרת את המניין מתוך שבע.

**הרי זה מדרכי האמורי.**וכן היה לפני בעל ל"ב מדות, וכ"ה בבבלי. אבל בכ"י אוקספורד שם, וכן בילקוט (בשם הבבלי): אין בו וכו'.

**הכוברת אפרוחים בכברה וכו'.**וכן מייעץ קולומילא:⁷⁹ האפרוחים ניתנים בכברה וכו' ומעשנים תחתיהם⁸⁰ וכו', עיין לוי הנ"ל (לעיל, הע' 2), עמ' 39. ובבבלי שהעתקנו לעיל: המרקדת והמונה שבעים ואחד וכו'. ושמא אף שם הכוונה שהיא מרקדת (כוברת) את האפרוחים, ולא שמרקדת בפניהם.

footnotes: ⁷⁹ de re rust. ס"ח פ"ה, סי' ט"ז. ⁸⁰ Cribro etc. pulli superponantur etc. fumigentur.

42. **והנותנת ברזל בין האפרוחים.**עיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך.

**הרי זה מדרכי האמורי. אם.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע וכי"ל חסר כ"ז. וכן חסר כ"ז בילקוט ובא"ח (אלא שהם גרסו בסוף ההלכה: הרי זה מדרכי האמורי, עיין להלן).

42-43. **מפני הרעמים ואם מפני הברק.**לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 39, העיר על דברי פליניאוס⁸¹ האומר שהביצים שיושבת עליהם התרנגולת מתמזרות בשעת הרעמים, והוא ממשיך⁸² שהתרופה הטובה ביותר לשמור אותן מקלקול זה הוא ליתן מסמרים של ברזל תחת מקום מושב הביצים. וכע"ז אומר קולומילא⁸³ שנוהגים לתת ראשי שום עם מסמרים של ברזל תחת מקום מושב הביצים, וחושבים שהיא תרופה בדוקה שלא יתקלקלו ע"י הרעמים.⁸⁴ ובד ובכי"ע (לשיטתם): ומפני הברק.

footnotes: ⁸¹ תולדות הטבע ס"י פע"ה, סי' קנ"ב. ⁸² שם סי' קנ"ג. ⁸³ בספרו הנ"ל (לעיל הע' 79) סי' י"ב. ⁸⁴ בבית תלמוד ח"ה, עמ' 298, ציין הרב אפפענהיים לרבינו בחיי פרש' נח (בעניין דור ההפלגה) שכתב: כשם שמצינו אף בדורנו זה קצת החכמים שיודעים כח לקשור חלק אחד מן הברד שלא יבא אלא בגבול ידוע. וכמה חכמים הגיהו שם: הברק (עיין מגצין של ברלינר חי"ח, עמ' 117, הע' 71). וכבר העירו (מגצין שם) שאין להגיה, מפני שבוודאי כיוון ל־χαλαζοφύλαξ שהזכירו אותו הסופרים היונים והרומים, ואינו עניין לכליא בדקא שהמציא פרנקלין. ולא עוד אלא שאף הר"מ במודה נבוכים ח"ג פל"ז מזכיר את קישור הברד. וכל דברי הרב אפפענהיים בבית תלמוד הנ"ל בבאור התוספתא כאן צריכים מחיקה מתחילה ועד סוף, ואין שום יסוד לטעות הדפוס שעליה בנה את יסודו, וחיזק אותו להלן שם, עמ' 326, הע' 1.

43. **הרי זה מותר.**וכ"ה בד. וכן ("מותר") בכי"ע ובכי"ל, אלא שלפי גירסת שני כת"י הללו מותר לכבור אפרוחים בכברה, ולא נזכרה כלל ההלכה של נתינת ברזל בין האפרוחים שלא מפני הרעמים. אבל בילקוט, א"ח, ול"ב מדות: הרי זה מדרכי האמורי.