1-2. **בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומתקינין את הדרכים ואת הרחובות וכו'.**במשנתנו פ"א מ"א: באחד באדר משמיעין על השקלים. בט"ו בו קורין את המגילה בכרכים, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות וכו'. ובפירוש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 1: תני בתוספתא בט"ו בו שלוחי ב"ד וכו'. ועיין מ"ש להלן.

2. **שחולחלו בימות הגשמים וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שחלחלו מן גשמים וכו'. ובכי"ל: שחולחלו בימי גשמים וכו'. ובפירוש הנ"ל: שקילקו (צ"ל: שקילקלו) מן (ותוקן בכ"י: מֵי) גשמים וכו'. ובמשנת מו"ק פ"א מ"ב: ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן. ומתקנין את הדרכים וכו'. אבל בד' נפולי שם, בהוצ' לו, כת"י קויפמן, פרמה, ומשניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן: ומתקנין את כל כלי המים וכו'. ובמאירי מו"ק עמ' ט' בשם גדולי המפרשים (הראב"ד): כלכולי המים, ומפרש ביבין שמוליכין בהן את המים לבורות שיחין ומערות להיות בני אדם מתכלכלין בהם. ועיין בבלי שם ה' א', ו' א'. ועיין בבאור הקצר.

**פרק למועד.**וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובפירוש לשקלים הנ"ל. ופירושו שלשים יום לפני המועד, כמו שאמרו בירושלמי ברכות פ"ט ה"ב, י"ג ע"ד: וכמה הוא פרק? אחד לשלשים יום, עיין בתוספות ברכות נ"ד א' סד"ה הרואה. ובד כאן בטעות: פי' למועד, וצ"ל: פר' למועד.

**סמך לעולי רגלים וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. ובד ובפירוש לשקלים הנ"ל: סמוך לעולי וכו'. והיא היא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 544, שו' 62. ועיין להלן, שו' 12.

2-3. **כדי שיהו מותקנין בשלשה רגלים אילו.**כלומר, מתקנין את הדרכים פעם בשנה, אחרי ימות הגשמים, כדי שיהו מוכנים לכל שלש הרגלים עד אחרי סוכות, שהרי אין הדרכים מתקלקלים בא"י בימות החמה. ובפיה"מ להר"מ כאן וכן בפ"ח מה' רוצח וש"נ ה"ו פירש שמתקנין אותן כדי שיהו מיושרים לבורחים לערי מקלט. ונטה מפירוש התוספתא, משום שתיקון דרכים לערי מקלט הוא מדאורייתא,¹ וחייבין מן התורה לתקן אותן מיד אחרי ימות הגשמים שהוא זמן קלקולם. ולמד כן מן הבבלי מו"ק ה' א', שסיימו שם: ומניין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב, כאילו הם שפכום, ת"ל והיה עליך דמים (דברים י"ט, י'). ולעיל מיניה (שם ג') כתוב: תכין לך הדרך, כלומר לערי מקלט. וכן מפורש בר"מ בחיבורו הנ"ל. ועיין בתוספות מו"ק ה' א' ד"ה והיה ובגליון שם.² ועיין בפי' ר' יונה בר"ג (בתוספתא הוצ' ראם סוף שקלים) שנדחק מאד.

footnotes: ¹ עיין בסה"מ שלו, עשין קפ"ב, ובבלי מכות י' ב'. ² ועיין מ"ש ר"ח אפפענהיים בבית תלמוד של ווייס ח"ה, עמ' 297, עיי"ש שכתב מחדש את התוספתא, ואין דבריו זקוקים לבטול.

4. **וחופרין בורות שיחין וכו'.**עיין בבלי מו"ק ה' א': ועושין כל צורכי רבים לאתויי מאי, לאו לאתויי חפירה, שמע מינה. ועיין ר"מ פ"ז מה' יו"ט ה"י. ועיין על ההבדל ביניהם בבבלי ב"ק נ' ב'.

**ומתקנין את המקוות וכו'.**משנתנו פ"א מ"א. ובבבלי מו"ק ו' א': ולמוד המקואות ועיי"ש ה' א'. והכוונה שמודדים אותן אם יש בהן מ' סאה.

4-5. **כל מקוה שיש בו ארבעים סאה כשר להקוות עליו.**פירוש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 1. ובסמ"ג עשין רמ"ח, רמ"ב ע"א: תניא בתוספתא בפ' שני דטהרות (ה"ו) וכו' מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין. נמוחו כשר להקוות עליו. פירוש כשר לטבול בו, שהוא מקוה כשר. וכן לשון התוספתא בכמה מקומות, וגם בתוספתא דשקלים מקוה שיש בו ארבעים סאה כשר להקות עליו. ולמעלה (לעיל שם, רמ"א סע"ב) ביארנו לשון אחר. ברם בכל המקומות שבתוספתא "להקוות עליו" פירושו לעשותו מקוה כשר, וכן פירשו הריבמ"ץ, הר"ש ובעל תוספות רי"ד, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 3, עמ' 25 ועוד. וכן פירש הסמ"ג בעצמו (רמ"א סע"ב) אף את התוספתא בטהרות, עיין מ"ש בתס"ר הנ"ל, עמ' 54. ואף כאן פירושו, שאם תקנו וחטטו את האבנים ואת הצרורות במקוה ונתרחב שטח המים, ונעשו מרודדים (עיין במשנת מקוואות ספ"ז), ממלא בכתף עד שיתפחו מימיו (כמשנת מקוואות פ"ז סמ"ג), כדי שיהו המים מכסים את כל גופו, ומקוה כזה כשר להקוות עליו במים שאובים, ועיין מ"ש להלן בסיפא. וסתם מקוואות שבא"י שמחוץ לעיר אין חוששין להן שמא באו ממים שאובים, עיין במשנת מקוואות פ"ח מ"א.

5-6. **ושאין בו ארבעים סאה ממשיכין לו אמת המים וכו'.**פירוש לשקלים הנ"ל. ובפירוש הריבב"ן כאן פ"א מ"א: כדאיתא בתוספתא פ"ק³ כל מקוה וכו'. ובבבלי מו"ק ה' א': וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה מרגילים לתוכו ארבעים סאה. והיא היא, עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ד, שו' 71–72, ד"ה כיצד מדיחין.

footnotes: ³ כ"ה בכ"י, ובהוצ' בט"ס: מו"ק, ואינו שם, אלא בבבלי בשינוי לשון, עיין מ"ש להלן בפנים.

6. **כדי שיהא כשר להקוות עליו.**בבבלי הנ"ל ליתא, אבל ישנו כאן בכל הנוסחאות, ובריבב"ן הנ"ל. ובפירוש לשקלים הנ"ל: כדי שיהא כשר להקוות עליו, כדתנן במס' מקואות (פ"ו מ"ח) בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום, ממלין בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה. ולא נתברר אם כוונתו לפרש את הרישא, ביש בו מ' סאה (עיין מ"ש לעיל, שו' 4–5, ד"ה כל מקוה), או שמפרש את הסיפא שהתיקון הוא שממשיכים לו אמת המים, כדי שיוכלו להקוות עליו עוד מקוואות. והיינו שמתקנין מקוואות לעולי רגלים שמצותם להטהר לכבוד הרגל.

7. **בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומפקירין את הכלאים.**בכי"ל: ומבקירין, ככתיב הירושלמי. ובמשנתנו פ"א מ"א: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, ובחמשה עשר בו וכו' ויוצאין אף על הכלאים. אמר ר' יהודה בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, משרבו עוברי עבירה היו משליכין לדרכים, התקינו שיהו מבקירין את כל השדה. ועיין בירושלמי שם רה"ב, מ"ו ע"א,⁴ ובבלי מו"ק ו' ב'. ועיין בפירוש הרא"ש שקלים, סוף עמ' ח', שכתב: מפ' בתוס' והיו בעלי בתים וכו', וכוונתו לברייתא שבירושלמי ושבבבלי הנ"ל, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ומן הגירסא שלפנינו מוכח שהברייתא שלנו נשנית אחרי שרבו עוברי עבירה, שהיו עוקרים את הכלאים ומשליכין לדרכים, ועדיין לא הפקירו את כל השדה. ובפירוש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 8: ותניא בתוספתא בט"ו בו שלוחי ב"ד יוצאין ומעקירין הכלאים וכו'. ואפילו אם נניח שאין כאן שיבוש הכוונה כלפנינו, שהיו עוקרין את הכלאים ומשליכין בדרכים, שהרי מסיים שהפקר בית דין הפקר, ובראשונה הרי היו עוקרין ומשליכין לפניהן, כלומר מניחין את העקור בשדותיהן, ואין מוציאין אותו מרשות בעל הבית.

footnotes: ⁴ בירושלמי שלפנינו הגירסא היא: בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, והיו שמיחין שתי שמחות, אחת שהיו מנכשין שדותיהן, ואחת שהיו נהנין מן הכלאים. ואין הכוונה שיש כאן איסור ליהנות מן הכלאים, שהרי כלאי זרעים מותרים אף באכילה. והפירוש הוא שמלכתחילה סמכו על שלוחי ב"ד שינכשו את שדותיהם, ולא טרחו לעשות כן בעצמם. ולא די להם בזה שנפטרו מן הניכוש, שהטורח בו שוה יותר מן העשבים שנעקרו, אלא שאחרים ניכשו על ידיהם, והם נהנו מן העשבים, וכלשון הבבלי במו"ק שם: ואחת שמשליכין לפני בהמתן. ובירושלמי כי"ל: ואחת שהיו נהנין מן הגזל, ונמחק "הגזל", והוגה "הכלאים". וכגירסת כי"ל כ"ה בירושלמי שבעין יעקב, בס' והזהיר ח"א, עמ' 204, ובנוסח הירושלמי שעל יד פירוש ר' משולם, עמ' 7 (אלא ששם נשמטה בטעות המלה "נהנין"). ואף שם הכוונה שנהנין מגזל הרבים, שסומכין מתחילה על שלוחי ב"ד שינכשו את שדותיהן, וישאירו להם את העשבים.

7-8. **שהפקר בית דין הפקר ופטור מן המעשרות.**כלומר, אפילו אם זכה בעל הבית בעצמו בעקור שהושלך לדרכים פטור מן המעשרות, כזוכה מן ההפקר. ועיין בירושלמי כאן פ"א ה"ב, מ"ו ע"א, ופיאה פ"ה ה"א, י"ח ע"ד, ובבלי יבמות פ"ט ב', גיטין ל"ו ב' שלמדו כן מן הכתובים. ועיין בציון ירושלים בירושלמי כאן ובראשונים ובאחרונים שציין מהרז"ו לייטער בספרו מתורתן של ראשונים בגיטין שם.

8-9. **מצא כלאים בכרם מותר משום גזל ופטור מן המעשרו'.**כ"ה בכל הנוסחאות ובפירוש לשקלים הנ"ל, ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. וכתב המפרש הנ"ל: ויש לתמוה הא אסור בהנאה מן התורה, ובשריפה הוא וכו', והכא תניא מותר משום גזל. ברם כבר שנינו לעיל כלאים רפ"ה: כלאי הכרם מותרים משום גזל, ופירשנו לעיל ח"ב, עמ' 646 (ע"פ הח"ד כאן), שהכוונה אם ראה אדם כלאים בכרם של חבירו מותר לו לעקרם, ואפילו אם עלו מאליהם, ועדיין לא נאסרו, מפני שאנן סהדי שניחא ליה לבעל הכרם בכך,⁵ כדי שלא יאסר כרמו. וכן מפורש בירושלמי כלאים פ"ב ה"ה, כ"ז ע"ד, עיי"ש. ועיין מ"ש בח"ב הנ"ל, סוף עמ' 629. וכנראה שהתוספתא פוטרת מן המעשרות, אפילו אם עקרן בעל הבית עצמו, מפני שכלאים בכרם הם הפקר, וסופן ליאסר בהנאה אם לא יעקרו.

footnotes: ⁵ ועיין בקונטרס מהגרי"ח דייכעש שבסוף שו"ת הריב"ש ווילנא תרל"ט שהאריך בעניין איסורי הנאה אם הם שלו, ומ"ש הגר"מ סאוויצקי בספרו מראה אש ח"א, ל"ד ע"א ואילך. ברם בנידן דידן הכלאים הם הפקר, משום שהם אוסרים את שאר הכרם כשיוסיף מאתים, ואנן סהדי שלא ניחא ליה בהו.

9. **בשדה אסור משום גזל, וחייב במעשרות.**כלומר, אם ראה אדם כלאי זרעים בשדה חבירו עליו להודיע לבעל הבית, כדי שיעקרם וישתמש בהם, שהרי אין סופם להאסר אפילו באכילה, עיין בירושלמי כלאים פ"ב הנ"ל. וכן היו נוהגים בראשונה שלוחי ב"ד שהיו עוקרים את הכלאים ומניחין אותן בתוך שדהו, ובעה"ב משתמש בהם (עיין בברייתא שבירושלמי כאן פ"א רה"ב, ובבלי מו"ק ו' ב'). וכן הדין אף אחרי התקנה לפני שהשמיעו ב"ד על הכלאים, ובעה"ב לא ידע בהן. ודווקא מט"ו באדר ואילך, אחרי התראת ב"ד, הפקירו את הכלאים, ואח"כ את כל השדה כולה לפי התקנה האחרונה. ואם בעל הבית עקר מתחילה את הכלאים חייבים במעשרות, שהרי אינם הפקר. ועיין רש"י פסחים ו' ב' ד"ה וחייבין, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 647, שם עמ' 620.

9-10. **בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומציינין מקום הטומאה.**במשנתנו פ"א מ"א: בחמשה עשר בו וכו' ומציינין על הקברות. ואמרו במשנתנו מע"ש רפ"ה: כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה וכו', ושל קברות בסיד וממחה ושופך. ופירשו בבבלי ב"ק ס"ט א': בסיד, סימנא דחיור כעצמות. ועיין בירושלמי מע"ש רפ"ה, נ"ה ע"ד. ואמרו בבבלי מו"ק ה' ב' שאין מציינין את הטומאות הוודאיות, שהרי הן ידועות לכל, אלא מציינין את הספיקות, כגון שדה שאבד בה קבר, או סככות ופרעות.

10-11. **כדי שלא יהו הרבים נתקלין בו.**בר"מ פ"ח מה' טומאת מת ה"ט: כדי שלא יהיה תקלה לאחרים.

11. **אין מציינין לא על הסלע ולא על הגדר.**וכ"ה בכי"ל: ובד: ולא על הגדיר (=הגדר). ובכי"ע: לא את הסלע ולא את הגדר. וכנראה שהטעם הוא שתחת שניהם אין חשש של מתים, עיין במשנת אהלות (פט"ז מ"ד). ובתוספתא שם פט"ז ה"ד: אין צריך לבדוק את מקום הגדר, שכן דרך הבונה להיות בודק עד שמגיע לסלע וכו'. ויש לחשוש שלא ישגיחו על הציון, מפני שחזקת מקומות הללו בטהרה.

**אלא על אבן קבועה.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע חסרה המלה "קבועה". ובירושלמי כאן פ"א ה"א, מ"ו ע"א, מע"ש פ"ה ה"א, נ"ה ע"ד, מו"ק פ"א ה"ב, פ' ע"ג, סוטה פ"ט ה"א, כ"ג ע"ג: ובנה. מיכן שמציינין על גבי אבן קבועה. אם אומר את על גבי אבן תלושה, אף היא הולכת ומטמא במקום אחר.

11-12. **אין מניחין את הציון במקום הטומאה אלא במקום טהרה וכו'.**ירושלמי הנ"ל, בבלי מו"ק ה' ב'. ופירשו שם: שלא להפסיד את הטהרות, כלומר, שמא לא ירגיש עד שיבוא לציון עצמו, וכבר נטמאו הטהרות שבידו. ובפי' הרש"ס, ה' ע"ד, מעתיק את כל הברייתא בשם התוספתא.

12. **סמך לטומאה.**בד: סמוך וכו'. ובכי"ע ובכי"ל: הסמוך, ועיין מ"ש לעיל, שו' 2, ד"ה סמך.

12-13. **והמאהיל עליו טמא.**וכ"ה ("טמא") גם בד, כי"ע וכי"ל. אבל בפי' הרש"ס הנ"ל: טהור. ובהכרח שנסתרסה הגירסא לפנינו מסיפא לרישא, כפי שמוכח מתוכו, וכן הגיהו המפרשים: טהור. והכוונה, לציון שנעשה על גבי הקרקע, ולא על גבי האבן.

13-14. **אע"פ שאין מקיימין כן המאהיל עליה טהור.**כ"ה ("טהור") בכל הנוסחאות. אבל ברש"ס הנ"ל: טמא. וכ"ה בירושלמי בכל המקומות הנ"ל. ובבבלי מו"ק ו' א': מצא אבן מצויינת תחתיה טמא. ועיין במיוחס לרש"י שם ובפירוש הר"ש בן היתום, עמ' 18. וכבר העירו במאירי ובתוספות הרא"ש שם על הירושלמי הנ"ל שאמרו שם: אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה. ועיין עה"ש ערך קמצוץ.

14. **מצא שתים המאהיל ביניהן טמא וכו'.**ירושלמי הנ"ל, ועיין בבלי הנ"ל.

14-15. **אין מציינין לא על בשר המת וכו'.**בירושלמי הנ"ל: תני אין מציינין על הבשר, שמא נתאכל הבשר וכו', מוטב שיתקלקלו בו לשעה, ואל יתקלקלו בו לעולם. אבל בבבלי מו"ק ה' ב': תנו רבנן אין מציינין לא על כזית מן המת וכו'. והעמידוה שם בכזית מצומצם דווקא, דסוף סוף מיחסר חסר. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' טומאת מת ה"ט. ועיין בפי' ר' משולם לשקלים, עמ' 7, שהעיר על כך. ומן הירושלמי מוכח שאסור לציין, כדי שלא לקלקל את הטהרות, וכן הביא בשיטה למו"ק שם בשם "אית דמפרשי", אבל הכריע שם כשיטת התוספות שם ד"ה אין.

15. **ולא על עצמות המת שאין מטמאין באהל.**בבבלי הנ"ל: ולא על עצם כשעורה, ולא על דבר שאינו מטמא באהל. ועיי"ש בתוספות ד"ה עצם וד"ה שאינו. ובכי"ע: ולא על עצם (אצל צוק' בטעות: עצים) מן המת, שאין מטמאין וכו'. עיין מ"ש להלן בסמוך.

15-16. **אין מציינין אלא על השדרה ועל הגלגלת שמטמאין באהל.**כ"ה בד. וכע"ז בכי"ע ובכי"ל. ועיין גם בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ובנה אצלו ציון. מיכן שמציינין על העצמות. אדם. מיכן שמציינין על השזרה ועל הגולגולת. ובפירוש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 6: שמציינין על העצמות. ומסיק קרא לפרושי על איזה עצם מציינין. אדם. על השדרה ועל הגולגולת, דהיינו עיקרו של אדם, ומטמאה באהל, וה"ה על רוב בניינו [או רוב מניינו], ומיתרצא ההיא דתניא בתוספתא אין מציינין על העצם שאין מטמא באהל (כלומר, על כל עצם שאין מטמא באהל), והכי מייתינן הברייתא בתוספתא דידן, ובגמ' דילן בפ' משקין. וכנראה, שפירש שם "ולא על דבר שאינו מטמא באהל", כלומר, כל עצם שאינה לא שדרה ולא גולגלת, ולא רוב בניין או מניין המת. ועיין בשיטה למו"ק, סוף עמ' ל"ד, ובריטב"א שם. ובכי"ו גורס: אין מציינין לא על השדרה ולא על הגלגלת שמטמאין באהל. וגירסא זו בוודאי משובשת, ובדרך רחוקה אפשר שצ"ל שמה: ולא על הגלגלת [שחסרו אלא על השדרה והגלגלת שלא חסרו] שמטמאין באהל,⁶ אלא והואיל ואין לקיים את הגירסא כמו שהיא, בחרתי בגירסא של שלשה נוסחאות המקויימת ע"י הירושלמי והבבלי.

footnotes: ⁶ קשה לשער שהברייתא סוברת שאין מטמאין באהל אלא שתיהן יחד, עיין בבלי נזיר נ"ב א', וצריך להשלים: [אלא על השדרה והגלגלת].

16. **משישבו במקדש התחילו למשכן.**פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ג.

17. **שמשכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן וכו'.**כל הברייתא שלנו הובאה בפירוש הריבב"ן פ"א מ"ב בשם התוספתא, ובילקוט כי תשא רמז שפ"ו בלי הזכרת המקור. והכוונה שאין קרבנות ציבור באין מן היחיד,⁷ ולפיכך לוקחין שקלים מכל ישראל. ומבארת הברייתא אח"כ למה ממשכנין אותן, והרי לקרבנות הבאים לכפרה אין ממשכנין, עיין במשנת ערכין ספ"ה. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁷ עיין בריש מגילת תענית ובבלי מנחות ס"ה א'.

17-18. **משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו וכו'.**וכ"ה ("מכה") גם בד, כי"ע, כי"ל וילקוט הנ"ל. וכן בפי' ר' משולם לשקלים, עמ' 9: ובתוספתא דשקלים משלו משל למה הדבר דומה לאחד שעלתה לו מכה ברגלו וכו'. ובפי' הריבב"ן הנ"ל: שעלתה לו נימא ברגלו וכו'. וכן בפי' ר' מיוחס לשמות ל', י"ג (הצופה ההגרי חי"ג, עמ' 155): משל לאחד שעלתה לו נומי לרגלו וכו'. וכנראה שכתבו כן באשגרה מבבלי ע"ז י' ב' ותו"כ ריש אמור הי"ד, צ"ד ע"א, והיא היא.

18. **והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו.**וכ"ה ("בבשרו") בד, בכי"ל ובפי' הריבב"ן הנ"ל. ובכי"ע: ומחתך ברגלו כדי לרפאותו (ואצל צוק' בטעות: לראותו). ובפי' ר' משולם הנ"ל: ומחתך ברגל כדי לרפותו. ובילקוט הנ"ל: ומחתך ברגלו בשביל לרפאתו. ובפי' ר' מיוחס הנ"ל: וכפתו הרופא לרפאת ועל כרחו. וכוונת הברייתא היא שממשכנין את ישראל על השקלים בעל כרחם, דוגמת הרופא שמחתך את המכה כדי להציל את החולה, ואף שהקרבנות צריכים להיות לרצון הרי החולה מכיר אח"כ שהחיתוך היה לשם רפואה, ודעתו נוחה ממנו אח"כ, וכעין הסבר הר"מ בפ"ב מה' גירושין ה"כ ועוד. ועיין היטב בתו"כ אמור פרש' ז' ה"ב, צ"ח רע"ב, ובפי' הראב"ד ובמיוחס להר"ש שם.⁸ ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"א מה' שקלים ה"ט.

footnotes: ⁸ עכשיו ראיתי בס' מראה אש להגר"מ סאוויצקי ח"א, צ"ח ע"ב, שהביא מס' זרע אברהם סי' ד', אות כ"ג, שהעיר על הראב"ד והמיוחס להר"ש, עיי"ש.

20-22. **וכן מצינו בתרומת שקלים ששקלו בני ישראל במדבר שנ' ולקחת את כסף הכפורים וכו'.**כלומר, שמשה לקח את הכסף בעל כרחם, כדי להציל אותם מן הנגף, עיין בפירוש ר' אליהו מזרחי, במקומו, כמשל ברופא הנ"ל.

22-23. **לוקחין מן הגוים קרבנות צבור בכסף.**כלומר אין מקבלין מהם לא כסף לצורך קרבנות ציבור, ולא בהמה בשביל קרבנות ציבור בחנם,⁹ אבל לוקחין וקונין מהם בכסף. ולפני שגברה יד הפרושים היתה המלכות מספקת כמה מצורכי המקדש, לרבות אף קרבנות ציבור, עיין במאמרו של י' ליוור בס' היובל ליחזקאל קויפמן, עמ' ס"ה ואילך, ובספרות שצוינה בהערות שם. ובמשנתנו פ"א מ"ה: הגוי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן. ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"א, מ' ע"ג: והכתיב מיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה. מכל אלה אין את מקריב. לוקח אתה תמימים ומקריב (ספרי שלח פי' ק"ז, עמ' 111). מה עבד לה ר' ליעזר?¹⁰ לוקח אתה בדמים.¹¹ ושואל הירושלמי: הוא (צ"ל: והא) תני בדמים? דלא כר' ליעזר. וכבר פירשתי בתרביץ ש"ב (תרצ"א), עמ' 240, שהירושלמי שאל מן התוספתא כאן שמפורש בה שמותר לקנות מהם קרבנות ציבור בכסף, ותירצו שהברייתא היא שלא כר' אליעזר. ועיין בתוספתא ע"ז פ"ב סה"א ובבבלי שם כ"ב ב', ובתירוץ ר' פדת שם כ"ג א'.

footnotes: ⁹ ואפילו מסרו אותם לציבור, עיין תו"כ אמור סוף פרש' ז' הי"ב, צ"ט א', בתוספות מנחות ע"ג ב' ד"ה איש, ובסמ"ג לאווין שי"ד, פ"ו ע"א. ועיין מ"ש במנחת חינוך מצוה רצ"ב. ומתוך שהגוי גילה את רצונו שהבהמה תקרב לקרבן ציבור, הרי חזקת הגוי שאינו מוסר אותו לציבור יפה יפה, עיין מה שהאריך במשנה למלך פ"ד מה' שקלים ה"ו. וכנראה, שבקרבנות שהם לרצון המסירה בלב שם היא מדאורייתא, עיין במכילתא דמילואים שבתו"כ פרש' צו פ"א הט"ו, מ"א ע"ד. ועיין מ"ש בהגהות מהרי"ד בתו"כ שם עם המיוחס להר"ש שם במקומו. ועיין בבלי כתובות נ"ג א'. ובוודאי שאין מדת חסידות לקבל מאדם שאינו מוסר ברצון גמור, ועיין להלן ביצה פ"ג, הע' 17. ואם בישראל יש מקום לומר שדין התורה משפיע על הרצון, הרי בגוי אין לומר כן. ועיין היטב בתוספתא פרה פ"ב ה"ד, ובר"ש שם פ"ב מ"ג. ¹⁰ כלומר, הסובר שאין לוקחין קרבנות מן הגוים (עיין פרה פ"ב מ"א ובבלי ע"ז כ"ג א'), והרי מן הפסוק עצמו מוכח שדווקא בעלי מומין אין מקבלין מהן, אבל תמימים מקבלין מהן, ואין חוששין שמא נרבעה. ¹¹ צ"ל: דמים, כלומר קונה אתה תמימים בדמים שנתנו לך בשביל קרבנם, בשביל עולה (=לחם ה'), וכאן הרי אין חשש של רביעה. אבל אין לוקחין מהם בהמות לקרבן אפילו תמימים, מפני שיש לחשוש ש"משחתם בם", שנרבעו. ומאידך גיסא אסור לקבל מהם דמים ולהקריב בעלי מומין, אפילו לקרבן גוי, אעפ"י שלא נצטוו עליהם במזבח שלהם, עיין בבלי תמורה ז' א'. ועיין בתו"כ אמור פרש' ז' הי"ב, צ"ט ע"א הנ"ל, ואין שם אלא אסמכתא בעלמא, עיין בסמ"ג לאווין סוף שי"ד, פ"ו ע"א. ופשט הכתוב בוודאי בקרבן יחיד של גוי, וכמו שפירשו בבבלי תמורה הנ"ל.

23. **ומקבלין מהן עולות ושלמים עופות ומנחות וכו'.**תו"כ אמור פרש' ז' ה"ב, צ"ח ע"א, בבלי מנחות ע"ג ב'. וכן מוכח בספרי זוטא שלח ט"ו, ב', עמ' 280. ועיין ירושלמי נזיר, רפ"ט, נ"ז ע"ג, בבלי שם ס"ב א', חולין י"ג ב', תמורה ב' ב'. ובמשנתנו פ"א מ"ה: נדרים ונדבות מקבלין מידן, זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין מידן וכו'. ובהוספה לפסיקתא רבתי הוצ' רמא"ש, קצ"ב ע"א: ילמדנו רבינו גוי שהביא קרבן, מהו לקבל ממנו. כך שנו רבותינו נדבות מקבלין מן הגוי, וקרבנות אין מקבלין מהן. למה מפני שקרבנותיהם פסולין לפני הקב"ה. כך אמר שלמה זבח רשעים תועבה וכו'. מעשה בגוי אחד ששאל את ר' יוסי בן חלפתא וכו', אמר לו ר' יוסי חייך כתוב מלא הוא. כך אתה מוצא בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לישראל ופרשת הקרבנות בן כמה שנים, או בן כמה ימים, שיהו מקריבים קרבנותיהם, הזהיר הקב"ה שלא יקבלו מכם קרבן. מה כתיב למעלן, ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה כי משחתם בהם וכו'. ופירש רמא"ש ע"פ התו"כ הנ"ל, שהכוונה לקרבן ציבור. ברם מתוך העניין שם ברור שהכוונה שאין מקבלים מגויים שום קרבן, אפילו קרבן נדבה, שהרי ר' יוסי לעיל שם הביא ראייה מזה שהקב"ה לא קיבל את קרבנות בלעם ובלק,¹² וכן מוכח מן הראייה שמביא ר' יוסי מן הפסוק בויקרא כ"ב שאין להקריב את לחם אלקים מכל אלה (כלומר מן הנדרים והנדבות שנזכרו בפסוק י"ח שם) אם קבלו אותם מן הגוים, מפני שמשחתם בהם, מום בם, כלומר כל קרבן גוי אסור משום משחתם בם מום בם, עיין חולין כ"ג א' בכורות נ"ז א'. וכן מוכח מפתיחת ההלכה: כך שנו רבותינו נדבות¹³ מקבלין מן הגוי, וקרבנות אין מקבלין מהן, ומפשוטה של לשון מוכח שאין מקבלין מהם שום קרבן, לא נדר ולא נדבה. ושמא הטעם הוא שאין הגוי נודר אלא על תנאי,¹⁴ ואינו נודב קרבן אלא כשוחד מוקדם.¹⁵ ואף תמימים אין מקבלין מהם משום שמשחתם בם, ולאו דווקא קרבן ציבור, שלא כדעת שאר המקורות. ועיין היטב בבבלי ע"ז כ"ג סע"א.

footnotes: ¹² וכן בילקוט בלק רמז תשס"ו: אדם כי יקריב מכם. מכם אני מבקש קרבן ולא מאומות העולם. וכן כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם, אשר תקראו אתם, וכן החודש הזה לכם וכו'. ¹³ כלומר, דמים שיעשה בהם הציבור מה שהוא רוצה, עיין ר"מ פ"א מה' ערכין הי"ב, ועיין ספרי קרח פי' קי"ז, עמ' 137, שו' 12, בשנו"ס. ¹⁴ בבלי ד"ה ד' א', ב"ב י' ב', תנחומא תרומה סי' ט', במדבר סי' ג', במ"ר שם פ"א, ג', תנחומא בובר תולדות סי' י"ד, תרומה סי' ח'. ועיין מס' שמחות ספ"ו. ¹⁵ עיין במ"ר פ"כ, י"ח, תנחומא בלק סי' י"ב, הוצ' בובר סי' ט"ז.

24-25. **דברי ר' יוסה הגלילי. אמ' לו ר' עקיבא אפי' אתה יושב ודורש כל היום וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: דברי ר' עקיבא. א' לו ר' יוסי הגלילי וכו'. וכן בתו"כ אמור ריש פרש' ז', צ"ח ע"א הנ"ל, ר' יוסה הגלילי הוא שאמר לו לר' עקיבא: אפילו אתה מרבה כל היום וכו'. ועיין הסיגנון בתו"כ צו ריש פרק ח', ל"ג ע"א, בבלי זבחים פ"ב א'. ועיין בפי' הראב"ד ובמיוחס להר"ש בתו"כ אמור הנ"ל. אבל בבבלי מנחות ע"ג ב' המסורת במחלוקת זו היא כגירסת ד וכי"ו.

25. **אין מקבלין מהן אלא עולה ושלמים בלבד.**בתו"כ אמור ובבבלי מנחות הנ"ל: אלא עולה בלבד. ופירשו בבבלי שם ע"ג רע"ב: שלמי הגוים עולות. אי בעית אימא קרא. ואי בעית אימא סברא. איבעית אימא סברא גוי לבו לשמים (פירש"י: כוונתנו היא שיהא קרבנו כליל, ולא שיאכלו אותו). ואיבעית אימא קרא. אשר יקריבו לה' לעולה, כל דמקרבי עולה ליהוי. ועיין בירושלמי פ"א ה"ד, ובמה"פ שם ד"ה אר"י. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ בחוקותי ריש פרש' ג' ובמיוחס להר"ש שם, וציין להם באהצו"י, עמ' 6. והברייתא בספרי זוטא שלח ט"ו, ב', עמ' 280, היא בשיטת ר' יוסה הגלילי, שאף שלמים מקבלין מן הגוי.

25-26. **אין מקבלין מהן נדבה להקדיש בדק הבית, ואם הקדישו הקדישן הקדש.**פי' תלמיד הרשב"ש לשקלים, עמ' 12, בשם התוספתא. ובבבלי ערכין ו' א': תנא חדא גוי שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים הימנו, ותניא אידך אין מקבלין. א"ר אילא א"ר יוחנן לא קשיא הא בתחילה הא בסוף, דאמר ר' אסי א"ר יוחנן בתחילה אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם, בסוף דבר המסויים אין מקבלין, דבר שאינו מסויים מקבלין וכו'. ופירש במיוחס לר"ג שם: הא בתחלה, הא בסוף. שאם אמר בתחלה רוצה אני להתנדב, אומרים לו שאין אנו מקבלין אותה, אבל אם התנדב מקבלין אותה, והיינו בסוף. ועיין בתוספות שם ד"ה הא מ"ש בשם רש"י. וכן בר"מ פ"ה מה' מתנות עניים ה"ח: עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו. היה דבר מסויים, כגון קורה או אבן, מחזירין לו וכו'. ועיין בלח"מ פ"א מה' ערכין ה"ו. ובירושלמי פ"א ה"ה, מ"ו ע"ב: אמר ר' יוחנן בתחילה אין מקבלין מהן לא דבר מסויים, ולא דבר שאינו מסויים, ובסוף מקבלין מהם דבר מסויים, ואין מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וכו', מתניתא פליגא על ר' יוחנן אין מקבלין מהן הקדש נדבה לבדק הבית. פתר לה בין בתחילה בין בסוף, ובלבד דבר שאינו מסויים. מתניתא פליגא על ר' שמעון בן לקיש וכו', ואינו מביא עמה נסכים, ומותר נסכים לא לכלי שרת אינון, נמצא מביא דבר מסויים. והמפרשים תיקנו ע"פ נוסח הירושלמי שבבבלי שהוא כולו משובש, והוא "מתוקן" במקצת ע"פ הבבלי בערכין הנ"ל, ובכי"מ מפורש בדברי ר' יוחנן כגירסא שבבבלי, אבל להלן שם: מתניתא פליגא על ר' יוחנן אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבדק הבית. הכי תפתר לה שכן שאפילו מעותיו יוליכם לים המלח. והתירוץ תמוה. ולא עוד אלא שבקטעים מן הגניזה (שרי"ר, עמ' 122) גורס בירושלמי כמו שהוא לפנינו. ולפיכך נראה שהירושלמי חולק על הבבלי וסובר שבדבר מסויים מקבלין הימנו, והיא נדבה פרטית כמו כל הנדבות, אבל בדבר שאינו מסויים, שחלקו מתערב עם קניין הציבור אין מקבלין הימנו, משום לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו. ושאלו מן הברייתא שלנו, ופתרו לה בדבר שאינו מסויים, שכן אפילו מעותיו יפלו לים המלח, מפני שרוצה חלק בקניין הציבור בדבר שאינו מסויים. ואח"כ שאלו לרשב"ל מן המשנה בערכין פ"א שכולם מודים שנודרין ונידרין, והעמידוה בשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע גוי ואמר מה שאמר זה עלי. והקשו עלה: ואינו מביא עמה נסכים, ומותר נסכים לא לכלי שרת אינון. נמצא מביא דבר מסויים, כלומר, בתמיה, הרי כלי שרת שבאין ממותר נסכים בוודאי הם דבר שאינו מסויים, ובזה כ"ע מודים שאין מקבלין מהן, לשיטת הירושלמי. ובנוסח הירושלמי שבבבלי, וכן בכי"מ שם, וכן בנוסח שעם פירוש ר' משולם מפורש: נמצא מביא דבר שאינו מסויים. והוא כמו שפירשנו. ומכל הגירסאות הנ"ל מוכח שלפני הירושלמי לא היתה הסיפא שבתוספתא כאן, שהרי לפיה יש כאן ראייה לדברי ר' יוחנן, והיא מחלקת בפירוש בין בתחילה ובין בסוף, ומדברים כאן בדבר מסויים. ובנוסח הירושלמי שעם פי' ר' משולם: פתר לה בתחילה, שכן שאפי' מעותיו יוליכם לים המלח. וכנראה שיש כאן תרכובת של שתי גירסאות, או שיש שם חסרון. ואף מגירסא זו מוכח שלא היתה לפניהם הסיפא, שמפורש בה כדברי ר' יוחנן.

26-27. **אפטרופין ששקלו על ידי יתומים הרי אלו חייבין בקולבון.**במשנתנו פ"ב מ"ד: שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות (Δαρεικοί), חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין. ובקשו לשקול דינרין. ובירושלמי שם ה"ד, מ"ו ע"ד: סלעים כשמוען (כלומר סלעים של זמנם, שהוא שקל של תורה). חזרו לשקול טיבעין.¹⁶ פלגי סילעין (כלומר, שני דינרין של זמנם, מחצית השקל של תורה). ביקשו לשקול דינרין, קרטין,¹⁷ ולא קיבלו עליהן וכו'. ומכאן אנו רואים, שמחצית השקל של תורה היה מטבע ידוע ששויו היה שני דינרין רומאים של זמן המשנה,¹⁸ כלומר שקל של זמנם. היהודים ביקשו אח"כ לשקול במטבע היוצא, בדינרין רומאים, שכל אחד הוא מחצית השקל של המטבע היוצא, ולא קיבלו מהם, שהרי שיעורו קצוב מן התורה.¹⁹ ומסתברת השערת ר"א גולאק (תרביץ ש"ב, עמ' 167, הערה 1) שהטבע היה מטבע עתיק שלא היתה עליו צורת אדם, ואם אדם שקל שקל של זמנם (מחצית השקל של תורה) קבלו ממנו בלי תשלום נוסף, לדעת החכמים (עיין להלן), אבל אם נתן שני דינרין רומאים במקום שקל, היה חייב להוסיף קולבון (κόλλυβος), כלומר דמי פרוטרוט של שני החצאין.²⁰ ועיין מ"ש להלן, שו' 30–31, ד"ה כמה. ועיין במס' סופרים פכ"א, הוצ' היגר, עמ' 356, וכנראה שיש שם ט"ס. ואמרו במשנתנו (כאן פ"א מ"ו) שקטן השוקל פטור מן הקולבון, וכן השוקל על ידי קטן (אפילו בתורת הלואה, עיין במ"ז שם) פטור מן הקולבון. ולפ"ז הברייתא שלנו קשה, שאפילו אם מותר לו לאפטרופוס לשקול ע"י יתומים קטנים, משום חינוך, שהרי שיעור השקל קצוב מן התורה (עיין לעיל תרומות פ"א ה"י, ומ"ש בח"א, עמ' 301), מ"מ למה יהא חייב בקולבון, ולמה יגרע האפטרופוס מאחר ששוקל ע"י קטן, על מנת להפרע ממנו. ועיין בח"ד שנדחק מאד, והעמידה בקטן שהתחיל אביו לשקול על ידו בחייו, אבל אף הוא קשה, משום שגם האב ששוקל ע"י בנו קטן פטור מן הקולבון, עיין במאירי, עמ' 58. ולא עוד אלא שעצם הדין עדיין מוטל בספק, אם חייב הקטן לשקול אחר מיתת אביו שנהג לשקול עליו בחייו, עיין בתיו"ט פ"א מ"ג. ובפי' תלמיד רשב"ש, עמ' 13: תניא בתוספתא אפיטרופין ששקלו על יד יתומין הרי אילו חייבין בקלבון, ונהי דפטירי (כלומר, היתומים), הא אמרינן פ' הניזקין (גיטין נ"ב א') עושה להן סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קצבה, אי נמי ביתומים גדולים. וכנראה שהעיקר כפירוש האחרון, וכן מעמיד הירושלמי (תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ב, ומקבילה בגיטין פ"ה, פסחים פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד) ברייתות באפוטרופסין על יתומים גדולים. ומלמדת התוספתא שאפוטרופוס השוקל שקל שלם של תורה²¹ ע"י שני יתומים גדולים שחלקו בנכסי אביהם, חייב בקולבון, ואין דינו כתורם מתפוסת הבית שעדיין לא נתחלקה, ואין האפוטרופוס עושה אותם אחד. ובירושלמי פ"א רה"ו, מ"ו ע"ב: מתניתא דר' מאיר, דר' מאיר אמ' אע"פ שאין שקלו תורה קולבנו תורה. ובנוסח שבבבלי: כשם ששיקלו תורה כך קילבונו תורה. ופירש בפ"מ שהירושלמי מבאר את התוספתא כאן, והיא מדברי ר' מאיר שלהלן בסמוך, והוא הרי סובר שקולבנו תורה, ולפיכך אף האפוטרופוס נותן את הקולבון, הואיל ונתחייב לשקול את השקל. ואעפ"י שפירושו בירושלמי שם קשה (עיין מ"ש להלן), אבל אף בלי הירושלמי אפשר לפרש כן את התוספתא שהיא מדברי ר' מאיר, ואף אפוטרופוס התורם ע"י קטנים חייב בקולבון.

footnotes: ¹⁶ עיין להלן שם בירושלמי, ומ"ש בערך מלין של שעפטיל ערך טבע. והשוה הדיבור "טבע של ירושלים", עיין בבלי ע"ז נ"ב ב', בתוספות שם ד"ה דינרי, ומ"ש רש"ח קוק בצופה ההגרי חי"ב, עמ' 258 ואילך. ולעצם העניין עיין מ"ש י' ליוור בס' היובל לכבוד יחזקאל קויפמן, עמ' ס' ואילך. ¹⁷ עיין בערך מלין הנ"ל ערך קרט, ועיין בשנו"ס שהביא באהצו"י, עמ' 12. ושמא צ"ל: [ט]טרטין, רביעיות סלע. ¹⁸ δίδραχμον. ועיין בפי' הרמב"ן כי תשא ל', י"ג. ¹⁹ עיין בכורות פ"ח מ"ז ולהלן סוף כתובות. ²⁰ עיין במיוחס לר"ג בכורות נ' א'. והח' לאגארד משער (27, Orient. II) שהמלה היונית κόλλυβος מוצאה מן העברית "חלף", כלומר, דמי חליפין. ²¹ כלומר, τετράδραχμον, איסתרא של כסף.

27-28. **השוקל שקל חייב בקולבון דברי ר' מאיר. וחכמים אומרי' השוקל שקל פטור וכו'.**פי' ר' משולם לשקלים, עמ' 13 ועמ' 14, פי' הרא"ש, עמ' י"ד. ובמשנתנו פ"א מ"ו: ואם שקל על ידו ועל יד חברו חייב בקלבון אחד. ר' מאיר אומר שני קלבנות. אבל הרש"ס, י' ע"א, מעיד: אית דלא גרסי במתניתין פלוגתא דר' מאיר ורבנן,²² וכ"ה להלן שם בפירושו, י"ג ע"ד, ובילקוט כי תשא רמז שפ"ו, במשנה שבירושלמי עם פירוש ר' משולם, עמ' 13, ובכי"מ (אלא ששם חסרה גם המלה "חייב"). ולפ"ז סתמה משנתנו כר' מאיר, הסובר שאפילו נתן שקל שלם של זמנם (שהוא מחצית השקל של תורה) חייב בקולבון, וממילא אם נתן סלע חייב שני קולבונות בעד כל שקל. אבל החכמים הרי סוברים שהנותן שקל שלם פטור מן הקולבון, וכאן אינו חייב אלא קולבון אחד שנתן סלע במקום שני שקלים, וחייב קולבון אחד כנותן שני דינרין במקום שקל, כמפורש להלן. ועיין במלא"ש למשנתנו מ"ש בשם הרש"ס. ועיין ברש"ס הנ"ל ומה שהאריך שם בדברי פי' הרא"ש הנ"ל. ובירושלמי פ"א ה"ו, מ"ו ע"ב: מתניתא דר' מאיר, דר' מאיר אמ' אע"פ שאין שקלו תורה²³ קולבנו תורה. סבר ר' מאיר בנותן שקלו שלם שהוא פטור מן הקולבון. א"ר מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו, והראהו למשה, אמר לו זה יתנו, כזה יתנו. ופירוש הירושלמי קשה מאד. ושמא פירושו: הואיל²⁴ שאין שקלו תורה, כלומר שאינו נותן בדיוק כמו שהראו לו למשה בסיני, הרי קלבנו תורה, ואפילו נותן שקל של זמנם חייב בקולבון, אבל אם נתן שקלו שלם כלומר, טבע ירושלים (עיין מ"ש לעיל, שו' 26–27, ד"ה אפטרופין), פטור מן הקולבון אפילו לר' מאיר. וצ"ע. ועיין בס' הון עשיר למשנתנו.

footnotes: ²² כלומר, שחסרות שם המלים "בקלבון אחד ר' מאיר אומר". ²³ וכ"ה בשרי"ר, עמ' 122, ובפירוש הריבב"ן במקומו, ובנוסח הרש"ס, י' ע"א, ועיי"ש בפירושו. אבל להלן בשרי"ר שם, עמ' 123, ובנוסח הירושלמי עם פירוש ר' משולם, עמ' 14: אף על פי ששקלו תורה וכו'. ובנוסח הירושלמי שבבבלי: כשם ששיקלו תורה כך וכו'. ²⁴ עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 429, על "אעפ"י" שכוונתו "הואיל".

28-29. **השוקל שני דינרין חייב בקילבון.**הראשונים הנ"ל. ופירושו שבזה אפילו החכמים מודים, שלא פטרו מקולבון אלא בנותן מחצית השקל שני דינרין במטבע אחד, אבל נותן שני דינרין בשני מטבעות אף הם מחייבים בקולבון. ואם נפרש שר' מאיר מחייב בקולבון כשנותן שקלו שלם, משום שלא נתן בטבע של ירושלים, הרי אין הבדל בין נותן שני דינרין בשני מטבעות או במטבע אחד, ואינו חייב אלא קולבון אחד. אבל אם נפרש שלדעת התוספתא סובר ר' מאיר שקולבונו תורה אפילו אם נותן טבע של ירושלים, שמא מחייב כאן שני קולבונות, ובבא זו מדברי חכמים גרידא.

29-30. **הנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קילבונות דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' קילבון אחד.**פי' ר' משולם, עמ' 13 הנ"ל, פי' תלמיד רשב"ש, עמ' 14. ומשנתנו פ"א סמ"ו סתמה כר' מאיר כאן. וכן פירש ר' אלעזר בירושלמי במקומו. אבל רב שם מפרש שאף החכמים מודים בזה שנותן שני קולבונות, אחד בעד הסלע שנתן (שהרי לא נתן מטבע של שקל) ואחד בעד השקל שמקבל בחזרה. ושוב אמרו שם שלר' מאיר נותן כאן שלשה קולבונות, אחד בעד הסלע שנתן, ואחד בעד השקל שקיבל, ואחד דבר תורה.

30-31. **כמה הוא קילבון מעה כסף אחד מעשרים וארבעה כסף לסלע וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל, ובתוספות מנחות ק"ח א' ד"ה והמעה. וכן בפי' רבינו הלל כ"י תו"כ בחוקותי (בשם התוספתא): כמה הוא קולבון אחד מכ"ד לסלע דברי ר"מ וכו'. ובכי"ו: כמה הוא קילבון אחד מעה כסף מעשרים וכו'. וכנראה שהמלים "מעה כסף" נוספו (שלא במקומן) ע"פ משנתנו ספ"א, והברייתא פירשה את שיעור המעה. וכן בפירוש ר' משולם, עמ' 13: וכמה הוא קולבון אחד מכ"ד בסלע דברי ר' מאיר וכו'. ובסמ"ג עשין מ"ה, קכ"ב ע"א: ותניא בתוספתא דשקלים כמה הוא קלבון אחד מכ"ד כסף לסלע. והברייתא מפרשת כאן את שיעור המעה, כמשנת ב"מ פ"ד מ"ג. ועיין במיוחס לר"ג בכורות נ' א', בתוספות שם ד"ה דמזדבנא, פסיקתא זוטרתי בחוקותי, ל"ה ע"ג (ד' ווילנא, ע"ט ע"א), פיה"מ להר"מ ערכין פ"ז סמ"א, ראב"ד לתו"כ בחוקותי פרק י' ה"ה, קי"ד ע"א, ובמיוחס להר"ש שם, ובפי' הרא"ש כאן, עמ' י"ד.

31. **וחכמים אומ' חצי מעה של ארבעה איסרות.**במשנתנו ספ"א: וחכמים אומרים חצי מעה (מלה אחרונה חסרה ברוב הנוסחאות). וכן גרס בתוספתא גם בפי' רבינו הלל כת"י הנ"ל. והחכמים נותנים שיעור למטה, שמדברים במעה בת ארבעה איסרים (עיין להלן ב"ב פ"ה הי"ב ומש"ש), ואינו נותן אלא ב' איסרין, כלומר פונדיון, ועיין בראשונים שצוינו לעיל סד"ה כמה.

31-32. **קילבונות הללו מה היו עושין להן וכו'.**פירוש הרא"ש, עמ' ט"ו, פי' תלמיד רשב"ש ופי' ר' משולם, עמ' 16, ופירוש ריבב"ן ספ"א. וכל הברייתא בירושלמי ספ"א, מ"ו ע"ב, ועיין בהשגות הראב"ד פ"ג מה' שקלים ה"ז. ובבבלי מנחות הובאו דברי ר"מ ור' אלעזר גרידא.

32. **נופלין לשקלים וכו'.**ור"מ כדעתיה שסובר שהקולבון מדבר תורה, עיין מ"ש לעיל, שו' 27–28, ד"ה ובירושלמי.

**לנדבה.**כלומר, לשופרות שבמקדש שמקריבין מהן עולות לקיץ המזבח. ודין הקולבונות כדין מותר התרומה לר"ע, עיין במשנתנו פ"ד מ"ד.

33. **רקועי זהב, צפוי לבית קדש הקדשים.**כמותר התרומה, לפי סתם משנתנו הנ"ל. ועיין להלן פ"ג שו' 20 ומש"ש. ובפי' הרא"ש הנ"ל גורס כאן: רקועי פחים צפוי וכו', וכן גרס במשנתנו הנ"ל, וכ"ה בכי"מ ובפי' ר' משולם שם. וכ"ה בירושלמי כאן בנוסח שבבבלי. ועיין בתוספות קידושין נ"ד א', ובמאירי כאן, עמ' 61. ונקטו את לשון הכתוב, במדבר י"ז, ג'. ועיין להלן תמורה פ"ד ה"ח, ספרי כי תצא פי' רס"א, עמ' 284, תמורה ל' ב', ע"ז מ"ו ב'.

33-34. **שולחנין באין ונוטלין אותן בשכרן.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל ופירושו קולבון לפרוטרוט, עיין תו"כ בחוקותי פ"י ה"ה, קי"ד ע"א. ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ב, עמ' 165 ואילך, שם עמ' 169. ובירושלמי מוסיף: ויש אומרים להוצאת דרכים. והעירו ר' משולם, תלמיד הרשב"ש והריבב"ן שבבא זו ליתא בתוספתא. ובירושלמי שבבבלי בכי"מ: להוצאת רבים. ובפירוש ר' משולם שם: להוצאת רבים. לתקן בורות שיחין ומערות. ועיין בפי' תלמיד הרשב"ש שם, ובהערת הר"א סופר. ובמאירי עמ' 61: להוצאת הרבים, כלומר כשהיו צריכים במקדש לשלח שלוחיהם בשאר מקומות, או שמא לתקון הדרכים (פירש ע"פ הנוסח "להוצאת דרכים", עיין להלן). וודאי אין הלכה כשנים האחרונים, ר"ל לשולחנים ולהוצאת דרכים, שאין מורידין בקדושתן,²⁵ אבל מן השלשה הראשונים אין בידינו להכריע הלכה כמי, אלא שיראה לפסוק כדעת האומר לנדבה, שרוב הספקות הולכין לה. ועיין תרביץ הנ"ל, עמ' 156 ואילך, ועמ' 165, הערה 6.

footnotes: ²⁵ וכן כתב רבינו בבית הבחירה למגילה ל' א' (ל"ח ע"ב מן הספר): שולחנים יושבים וכו', והיו מחליפין להם בלא שכר.

34-35. **המפריש שקלו ואבד והפריש אחר תחתיו ולא הספיק להקריב עד שנמצא הראשון והרי שניהן עומדין זה וזה שקלים וכו'.**וכע"ז בד ובכי"ל. והכוונה שעדיין לא בא לידי גיזבר, שאם כבר בא לידי גזבר, הרי מסתבר שלא יכיר אותו, ואינו שייך לומר, הראשון יפול לחדתין, שהרי בין כך ובין כך נתערב כבר בשקלים של התרומה החדשה. ועיין בירושלמי שנביא להלן. ובשקלים ששלחו בני העיר, שהם רבים, יתכן ששלחו אותם בצרור מיוחד, והם ניכרים ביד הגיזבר לפני שנתנם ללשכה. ועיין במשנתנו פ"ב מ"א ובבבלי יומא ס"ה א'.

36. **הראשון יפול לחדתין, והשיני יפול לעתיקין.**כלומר, השני נופל לשופר של השקלים של השנה שעברה, ומעבירין אותו לשיירי הלשכה, עיין במשנתנו פ"ו מ"ה. ובירושלמי פ"ב ה"א, מ"ו ע"ג: תני הראשונים נופלין לתקלין חדתין, והשניים נופלים לתקלין עתיקין. ובפירוש תלמיד רשב"ש שם, עמ' 18: תניא בתוספתא. וממשיך הירושלמי: אילו הן הראשונים, ואילו הן השניים? ר' פנחס בי ר' חנניה ור' אבא מרי חד אמר אילו ששילחו בני העיר תחילה (ובנידן דידן, הוא השקל הראשון שנאבד ונמצא), וחורנה אמר אילו שהגיעו לידי גזברין תחילה. ועיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה המפריש. והיה אפשר לומר שמחלוקת זו קיימת גם בנידן דידן, שנמצא השקל קודם שהגיע לידי הגזבר, והראשון הוא השקל שבידו, והשני הוא השקל שנמצא והגיע לידו אח"כ, ומ"מ מצוה בראשון (כלומר, בשקל שבידו), כסברת בעל נועם ירושלמי ספ"ב, צ"ה ע"ג, עיי"ש. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ט, הערה 9. אבל מלשון התוספתא כאן לעיל בסמוך "שנמצא הראשון", הרי מוכח שהראשון הוא הראשון שהפריש תחילה.

36-37. **המפריש שקלו והוציאו הרי זה מעל. המוציא שקלו מחברו הרי זה מעל.**בד ובכי"ל: המוציא שקלו של חברו הרי זה מעל. ובכי"ע חסרה הסיפא. ובפירוש תלמיד רשב"ש, עמ' 18: והא דתניא בתוספתא המפריש שקלו והוציאו הרי זה מעל בנתרמה תרומה מיירי, דכיון שהפרישו ה"ל גבוי. ובר"מ פ"ו מה' מעילה הי"ג: המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. ועיי"ש בהשגות ובכ"מ. אבל במרכבת המשנה שם הבין בדברי הר"מ שהכוונה היא בין שהוציאו בעל השקל בין שהוציאו חברו מעל, וכן, כנראה, הבין בכוונת הר"מ גם הרש"ס עיין שם בפירושו, ט"ו ע"א. ולפ"ז דברי הר"מ הם דברי שתי הבבות שלפנינו. ולהלן מעילה פ"א הכ"ו: המפריש שקלו והוציאו הרי זה מעל. המפריש שקלו לחברו הרי זה מעל. וכ"ה בד שם, וקשה להגיה את שתי הנוסחאות ע"פ הברייתא כאן. ומוכח משם שאף החכמים שחולקים בסיפא מודים שמעל מיד, אפילו עדיין לא קרבה הבהמה. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה תרומה מעל. ובירושלמי שם, מ"ו ע"ג: אנן תנינן אם נתרמה תרומה. ותניי דבית רבי אם קרבה בהמה. ועיין בפיה"מ להר"מ שם ובחיבורו פ"ג מה' שקלים ה"י ובצפנת פענח הי"א שם ופ"ו מה' ערכין הט"ז. ועיין מה שהאריך בזה הגר"מ סאוויצקי בספרו מראה אש ח"א, ק"ג ע"א ואילך. ברם כבר העיר בה"ד למעילה במקומו שעיקר לשון הר"מ הוא בפ"ו מה' מעילה הי"ב: נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה וכו', ולא כלשונו בפ"ג מה' שקלים הי"א הנ"ל. ומ"מ למדנו שהשליח ששוקל שקלו של המשלח, לא מעל השליח אלא לכשתתרם התרומה, וצריך באור למה מעל מיד אם הפריש את שקלו לחבירו, לפי התוספתא בתמורה. והנה בירושלמי הנ"ל העמידו את משנתנו (פ"ב מ"ב) במסויימים, כלומר, שהמשלח והשליח הם אנשים מסויימים, והתורם תורם את שקלם לשמם. ושוב שאלו שם: מה נהנה ? ותירצו: מכיון שבית דין ראויין למשכן, ולא מישכנו כמי שנהנה. ועיין באו"ש פ"ג מה' שקלים ה"י. וכבר היטיב לראות הגרצ"ה ראפאפורט (בתוספות העזרה לתו"כ ויקרא, חובה, פרש' י"א ה"ז, צ"ו ע"ב) ששני הטעמים מוכרחים. וניחזי אנן, מה איכפת לו להקדש אם השליח שיקר ואמר שהוא תורם בשביל עצמו, הרי קמי שמיא גליא שהשקל הוא של המשלח, והוא עולה לשם המשלח. ואעפ"י שהשליח נהנה בשקרו שנפטר מן המישכון, הרי לא נהנה מן ההקדש אלא מן ההדיוט, מחבירו, שהרי מסר את השקל להקדש כדין, אלא שרימה את הגזבר והראה על שקל חבירו כשלו, ובוודאי שאין כאן מעילה. ולפיכך העמידוה בירושלמי במסויימים, שתרמו את השקל לשם השליח, ויש כאן העברה מרשות לרשות, שהרי כיוונו בפירוש לתרום שלא לשם המשלח. ברם אלמלי נהנה השליח כלל אין כאן מעילה, שהרי השקל נמסר להקדש, ולא שינה כאן מהקדש להקדש (כמו בסיפא להלן), ולפיכך אמרו שהשליח נהנה ממה שלא מישכנו אותו, ונמצא נהנה בזה שהעביר את ההקדש מרשות לרשות, ועשה מעשה בשל הקדש והציל את עצמו מן המישכון, ומעל. וכל הדברים הללו אינם אמורים אלא בשליח שהיה בידו שקל שנמסר לו על מנת לתרום, אבל אם בעל השקל בעצמו מסר את שקלו לחבירו,²⁶ הרי העבירו מדעתו לרשות אחרת, ודינו כנותן לחבירו בהמת קדשי קדשים, שמעל, כמפורש בר"מ פ"ו מה' מעילה ה"ה. ויש כאן פגם בהקדש והנאה, כפי שהסביר הר"מ בפיה"מ מעילה פ"ה מ"ד. ועיין במרכבת המשנה פ"ו מה' מעילה ה"י, ובאו"ש שם רפ"ו. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ²⁶ ואין הבדל בעניין זה בין מסר לו בתורת חול, או מסר בשבילו להקדש, ובשניהם מ"מ נהנה מן ההקדש ופגם.

37-38. **לקח בו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות וכו'.**תו"כ ויקרא, חובה, פרש' י"א ה"ז, כ"ה ע"ד, בבלי מעילה י"ט א', עיי"ש. ובנידון שלפנינו לא שינה מרשות לרשות, אלא שינה מהקדש להקדש.

38. **המביא חטאתו ואשמו מן ההקדש וכו'.**כלומר מכסף של הקדש בדק הבית. ובכי"ע ובכי"ל: חטאתו ואשמו ופסחו וכו'. וכ"ה להלן במעילה פ"א הכ"ז ובתו"כ ובבבלי הנ"ל, לפי שטמ"ק שם אות א', ובר"מ פ"ו מה' מעילה הי"א. ועיין בתוספות העזרה לתו"כ הנ"ל, צ"ו ע"א, ד"ה חטאתו.

38-39. **השוקל שקלו זוזיו מן ההקדש כיון שלקח מעל וכו'.**כלומר, ששקל מהקדש בדק הבית. וכן בריבב"ן פ"ב מ"ב: דתניא בתוספתא פ"א השוקל שקלי זוזיו מן ההקדש כיון שלקחו בהמה [מעל] דברי ר' שמעון וכו'. ובפירוש ר' משולם, עמ' 18: ובתוספתא פליגי הלוקח בהמה (כלומר, לקרבן) מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר' שמעון וכו'. וסובר ר' שמעון שהמעביר מקודש לקודש מעל, כמפורש בתו"כ ובבבלי הנ"ל. [תיקונים והשלמות: וכ״ה הגירסא בתוספתא מעילה ובתו״כ שציינתי שם: כיון שלקח מעל דברי ר׳ שמעון, וחכמים אומרים וכו׳. וכ״ה בראשונים שהבאנו שם (בשם התוספתא). ובבבלי מעילה י״ט א׳: כיון שהוציא מעל דברי ר׳ שמעון, ר׳ יהודה אומר וכו' וכ״ה הגירסא (״שהוציא״) גם בכ״י מינכן שם ובילקוט ויקרא רמז תע״ה. ואין כאן הבדל אלא בסיגנון, והוא ״כיון שלקח״ הוא ״כיון שהוציא״, ור״ש סובר שהמוציא ״מן הקדש לקדש״ מעל, כמפורש בבבלי שם י״ט רע״א. אמנם מדברי המיוחס לרבינו גרשם, רש״י, תוספ׳ רבינו פרץ ופירוש הרא״ש לשקלים, עמ׳ כ׳, מוכח שגרסו בבבלי: כיון שהביא מעל וכו׳, אבל פירושם לגירסא זו הוא לכאורה תמוה מאד, כפי שכבר העירו האחרונים⁵, ולפיכך לא דנתי בגירסא זו. עכשיו בא לידי פירוש רבינו הלל לתו״כ שיצא מחדש, ובפירושו (שם מ״א ב׳) כתב: ובהאי לישנא גרסינן במסכת⁶ מעילה מנין המוציא וכו׳ כיון שהביא מעל דברי ר׳ יהודה וכו׳ וחכמים אומרי׳ לא מעל וכו׳. ומדבריו להלן שם משמע קצת שתיקן כן גם בתו״כ. והנה הגירסא ״שהביא״ מקויימת ע״י כל הראשונים הנ״ל, ובוודאי שאי אפשר לבטל אותה. ואשר לגירסא ״ר׳ שמעון״ שבבבלי, הרי בכ״י מינכן שם: דברי ר׳ אומר עד שיזרוק וכו׳. ובין השורות תלוי: ר יודה. ואף המתקן גרם: דברי ר׳, ר׳ יודה אומר עד שיזרוק וכו׳. וכן היתה הגירסא גם לפני רבינו פרץ במקומו שם.⁷ ובילקוט הנ״ל חסרות לגמרי המלים ״דברי ר׳ שמעון״. ולפיכך נראה שפירוש המיוחס לרבינו גרשום ופירוש רש״י הוא פירוש עתיק ע״פ מסורת אחרת שגרסה: כיוון שהביא מעל. והפירוש הוא, איפוא, כפירוש המיוחס לר״ג ורש״י שר׳ יהודה (או ר׳ שמעון, עיין להלן) סובר כיוון שהביא לעזרה מעל. והטעם הוא לא מפני שנפטר מחובת קרבן, ובוודאי ובוודאי שלא יצא ידי חטאתו, ומחוסר כפרה אסור בקדשים, עד שיקרב קרבנו, אלא שיצא ידי אחריותו, כדברי המיוחס לר״ג ורש״י שם, ועיי״ש בשטמ״ק אות ה׳.⁸ וכן מפורש בספרי ראה פי׳ ע״ז, עמ׳ 142: תשא ובאת שחייב בטפול הבאתם (כלומר, של הקדשים) עד שיביאם לבית הבחירה. ר׳ יהודה אומר עד באר הגולה חייב באחריותם, מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותם. וטיפול לחוד ואחריות לחוד. ועיין מ״ש ע״ז בתוספתא כפשוטה בכורים, עמ׳ 829-828. ועכשיו נ״ל שהדין הוא בכל הקרבנות. ובמשנת שקלים פ״ז מ״ה ואילך שנינו: חזרו להיות מניחין אותה ובורחין, התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל צבור. אמר ר׳ שמעון שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן, גוי ששילח עולתו וכו', ואם לאו קריבין משל צבור וכו', וכן גר שמת וכו', על כהן גדול שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור וכו', על המלח ועל העצים וכו', ועל הקינין ועל⁹ הפסולות שיהו באות משל צבור. ובספרי זוטא שלח, עמ׳ 280 (ילקוט שם רמז תשמ״ה): דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות גוים וכו', ועל ידי מי שהניח עולתו וברח וכו', ועל ידי מי שהניח שלמים וברח וכו', ולוקחין מלח שיהו הכהנים מולחים בו וכו', ומולחין בו את העורות וכו', ולוקחים עצים שיהו הכהנים וכו׳ שיהו שוקלין שקלים ולוקחין פרת חטאת ושעיר משתלח, ועל ידי כהן המאבד, ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה וכד', ועשירית האיפה של כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו.¹⁰ וברייתא זו נשנית בשיטת ר׳ שמעון הנ״ל. והתנא של ספרי זוטא שנה במשנתו: ועל האובד ועל הפסול שיהו באין משל ציבור (כהן המאבד, וכהן ששינה וכו', עיין לעיל). נמצאנו למדים שיש כאן וודאי שר׳ יהודה סובר שחייבי קרבנות נפטרו מאחריותם כשהביא אותם לעזרה, כמפורש בספרי הנ״ל, וכן מסתבר שאף ר׳ שמעון סובר כן, וכמו ששנו בברייתא של ספרי זוטא הנ״ל שנשנית בשיטתו. וממילא אם הביא לעזרה קרבן שנקנה בכסף הקדש מעל, שהרי נפטר מן האחריות (לכל הפחות כשהכהן היה שוגג), ונמצא נהנה ומעל.¹¹ ולפיכך פירשו הראשונים מה שפירשו לפי גירסתם בבבלי: מכיוון שהביא מעל.]

footnotes: ⁵ עיין בקרן אורה במקומו, בתוספות העזרה שציינתי שם, בטורי אבן מגילה ח׳ א׳ ועוד. וכבר רמזתי לקושי שבדברי רש״י בתוספתא כפשוטה לבכורים, עמ׳ 829, עיי״ש. ⁶ בכ״י אוקספורד ב׳ שם בטעות: בתוספת׳. ⁷ עיין בפי׳ רבינו הלל שהזכרנו בפנים, מ״א ע״ב, ובחילופי נוסחאות שם אות כ״ח. ⁸ אעפ״י שהלשון קצת מגומגם, אבל זהו כנראה הפירוש האמיתי לגירסת הבבלי ״שהביא״. ⁹ כ״ה במשנה הוצ' לו, בכ״י אוקספורד, פי׳ רבינו משולם, ריש עמ׳ 82, פי׳ הרא״ש, עמ׳ ס׳. וכן היתה הגירסא גם לפני הר״מ בפי׳ המשניות מהדו״ק (לפי עדות הרי״מ טולידאנו בהוצאתו, עמ׳ כ״ח, הע׳ 121). ועיין גם במאירי סוף עמ׳ 105, ובירושלמי פ״ז ה״א, בהוצי הר״ש סיריליאו, נ״ג ע״ב ועוד. ועיי״ש בציון ירושלים במקומו. אבל ברוב נוסחאות המשנה: ועל הקינין הפסולות, ויש כאן דבר אחד, ועיין מ״ש להלן בפנים. ¹⁰ ואף שר׳ יהודה חולק במשנת שקלים שם, וסובר שהיא באה משל יורשים, הוא מפני שיש כאן פסוק מפורש על כך, עיין בחרב צו פ״ה ה״ג, לב ע״א, ירושלמי שקלים שם ה׳ג, נ׳ ע״ד, בבלי מנחות נ״א ב'. אבל בשאר הדברים אף הוא מודה, ואינו חולק בהם. ¹¹ בירושלמי פ״ב רה״ב, מ"ו ע"ג: אמר ר׳ לעזר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר׳ שמעון, דר׳ שמעון אמר מיד היה מקבל את מעותיו. הכהנים זריזין הן. וכ״ה הגירסא בשרידי הירושלמי, עמ׳ 124, וכעין זה גם בנוסח הנספח לבבלי בדפוס ראשון. גירסת הדפוסים החדשים אין לה שום קיום. אמנם בפירוש הריבב׳׳ן פ״ב מיב: וקרבה בהמה מעל, סתמא דלא כר׳ שמעון, דתניא בתוספתא פ״א השוקל שקלי זתיו וכו', אבל קרוב לוודאי בעיני שיש כאן הגהה. וכן בפי׳ ר׳ משולם, ריש עמ׳ 19: "ה״ג דלא כר׳ שמעון, ולא יותר". ועיין גם בפירוש הרא״ש, עמ׳ כ׳. ואם גירסא זו נכונה הפירוש הוא שלחכמים (במשנתנו ספ״ד) .אין המספק מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה״, ואם ריצה המזבח ונזרק הדם בכשרות, הכסף מחולל עליה למפרע, אבל לפני שריצה הדם, עדיין ספק הוא, שמא ימצא בה פסול, ונמצא שכסף ההקדש עדיין קדוש, ולא קרבה מתרומת הלשכה, ולא מעל. ולפ״ז אינו עניין לחכמים שבתוספתא כאן, והחכמים שבירושלמי (העוסקים רק בתרומת הלשכה) יכולים לסבור כר׳ שמעון כאן שהמוציא מהקדש להקדש מעל. ועדיין צ״ע בכל זה. וכל פירושי האחרונים בעניין מבוססים על הגירסא המשובשת שבירושלמי בדפוסים החדשים, ובחנם השיגו על בעל הק״ע (עיין בקרן אורה מעילה י״ט א׳), שהיתה לפניו הגירסא הישנה, ולפיכך הגיה: דלא כר׳ שמעון.

39-40. **וחכמים אומ' לא מעל עד שיזרקו הדמים.**וכ"ה להלן מעילה פ"א הכ"ז, בריבב"ן, בפירוש ר' משולם (ושם: שיזרקו דמי) ובתו"כ הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר עד שיזרוק הדם. ובתוספות רבינו פרץ שם ד"ה כאן: ובתוספתא שנויה בלשון אחר, שר' יהודה (=חכמים שכאן) עד שלא נהנה [לא] מעל. ונראה לפי התוספתא דבהא פליגי דר' יהודה סובר, דאין הנאה של בעה"ב אלא עד שיתכפר וכו', עיי"ש. ושיטת החכמים היא שאם שינה מקודש לקודש לא מעל עד שיהנה ותעשה מחשבתו, ובקונה קיני זבים וזבות ממעות הקדש של בדק הבית הרי שינה מהקדש להקדש ועדיין לא מעל לשיטתם, אבל אם נזרקו הדמים, הרי כבר נפטר מחובתו ע"י הקדש בדק הבית, ונעשתה מחשבתו, ומעל. ועיין בתוספות העזרה לתו"כ ויקרא, צ"ז ע"א, ד"ה לא, ובאו"ש פ"ג מה' שקלים ה"י הנ"ל. ובקרן אורה מעילה י"ט א' פירש שבזריקת הדם מעל ויוצא ההקדש לחולין, עיי"ש.

40. **אין מביאין מנחות ונסכים וכו'.**הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ב: הנותן שקלו וכו' מדמי מעשר שני, מדמי שביעית יאכל כנגדן. ועיין במשנת שביעית פ"ח מ"ח ומע"ש ספ"א ובברייתא שלעיל. ועיין בירושלמי מע"ש ספ"א ומ"ש בס' ניר שם. ובכי"ל כאן: מכאן אמרו אין מביאין וכו'. וכ"ה להלן במעילה פ"א הכ"ז ובמנחות ספ"ח, ויש בברייתא זו אשגרות ממקום למקום כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 398, ח"ב, עמ' 573, הערה 5 ועוד. ועיין מ"ש להלן.

**ומנחת תודה.**בכי"ל: ומנחת בהמה, וכ"ה במעילה ובמנחות הנ"ל ובבבלי זבחים פ"ח א', והיא מנחת נסכים, עיין במשנת מנחות פ"י מ"ו וברש"י שם ס"ח ב'.

**ולחמה של תודה.**עיין מנחות פ"ז מ"ה, בבלי שם פ"א רע"ב. ועיין מ"ש להלן, שו' 42, ד"ה ומפירות.

40-41. **מן הטבל.**וכ"ה להלן מנחות ומעילה הנ"ל, ובבלי פסחים מ"ח א'. ועיין תוספתא מנחות פ"י הכ"ח. ומדברים כאן בטבל שנתמרח בידי הדיוט, וכבר נתחייב במעשרות, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 206, שו' 70, עמ' 360, הערה 19. והאיסור הוא משום משקה ישראל, עיין בבבלי פסחים הנ"ל. ועיין ר"מ פ"ה מה' איסורי המזבח ה"ט. וכבר האריכו האחרונים בבאור דבריו.

41. **ומן התרומה.**וכ"ה להלן מעילה, ובמנחות משובש. ובבבלי זבחים הנ"ל: ומן המדומע, ועיין להלן, שו' 42. ופירש"י מן המדומע בתרומה, וצריך משקה ישראל שיהא מותר לישראל, ולא לכהנים גרידא. ועיין בתוספות שם ד"ה מן שחלקו ופירשו מעורב בערלה ובכלאי הכרם. והנה בבבלי זבחים שם לא נזכרו אלא מדומע וערלה וכלאי הכרם, ואמרו עליהם: ואם הביא לא קידש, ולפיכך פירש"י שהאיסור משום משקה ישראל שפוסל בדיעבד. אבל לפנינו נזכרו כמה דברים, ולהלן נראה שאפשר לומר שהסיפא אינה עונה על כל הדברים שנמנו כאן, ולפיכך יש לפרש את התוספתא שלכתחילה לא יביא לחמי תודה מן התרומה (אפילו התנה כן מתחילה), מפני שממעט בזמן אכילתה, כזבחים פ"י מ"ז. ומכל שכן נסכים ומנחת בהמה שנפסדת, ואפילו מנחת נדבה, הקומץ קרב לגבי מזבח ומפסיד חלק מן התרומה. ועיין ר"מ פ"ב מה' מעשה הקרבנות הי"ג.

**ומן המעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו.**שהרי הוא טבל.

41-42. **וממעשר שיני והקדש שלא נפדו.**עיין מ"ש על מע"ש לעיל, שו' 40, ד"ה אין מביאין. וכאן מדברים במעשר שני עצמו (כפי שמשמע מן הלשון "שלא נפדו"), ועיין מנחות פ"ז מ"ה, ובבלי שם פ"א ב', פ"ב א'. ואשר להקדש, הכוונה שאינו מתנדב קרבן מהקדש בדק הבית (עיין ר"מ פ"ו מה' ערכין ה"ח) ומכל שכן שאינו פורע חובו בהקדש, ועיין במשנה הנ"ל.

42. **מ ן המדומע.**וכ"ה בזבחים פ"ח א' הנ"ל, ועיין מ"ש לעיל, שו' 41, ד"ה ומן התרומה.

**מן החדש.**משום משקה המותר לישראל, ועיין מנחות פ"י מ"ו, ובבלי שם ס"ח ב'.

**ומפירות שביעית.**בתו"כ בהר פ"א ה"ו, ק"ו ע"ב: לאוכלה ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא נסכים ממנה. ועיין בבלי מנחות פ"ד א', בכורות י"ב ב'. ובמיוחס להר"ש לתו"כ הנ"ל, ק"ב ע"ב: ובתוספתא דשקלים אין מביאין תודה ולחמה מפירות שביעית וכו'. וגירסא זו קשה, ואם כוונתו לתודה שהביא מדמי שביעית למה לא קידשה, יאכל כנגדה, עיין במשנת שביעית פ"ח מ"ח, ומע"ש ספ"א ובס' ניר שם, ומ"ש להלן בסמוך.

42-43. **ואם הביא הרי אילו פסולין.**וכ"ה להלן מנחות ספ"ח. ובמיוחס להר"ש הנ"ל: ובתוספתא דשקלים אין מביאין תודה ולחמה מפירות שביעית, ואם הביא לא קידש (כלשון הבבלי בזבחים פ"ח א'). ועיין מ"ש לעיל, שו' 41, ושמא עונה בבא זו על חדש וטבל וכדומה. ואפשר שפירות שביעית כאן הם פירות שביעית אחר זמן הביעור, ואסורים לישראל. ולהלן מעילה פ"א הכ"ז הנ"ל: ואם הביא לא מעל. כלומר, אם הביא מנחות ונסכים ולחמה של תודה מהקדש בדק הבית שלא נפדה, לא מעל. וכן בר"מ פ"ו מה' מעילה הי"א: המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש מעל. וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם. לפיכך²⁷ המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש, אע"פ שעבר עבירה לא מעל, שאין כאן זריקת דם לכפר עליו. והדברים קשים מאד, ומה לי זריקת דמים, מה לי קמיצת מנחה, כפי שתמה בקרן אורה במעילה במקומו. ועיין מה שהאריך בזה בתוספות העזרה לתו"כ, צ"ז ע"א, ד"ה לא מעל. ועיין בצפנת פענח פ"ג מה' שקלים הי"א, ולא זכיתי לעמוד על כוונתו, עיין ר"מ פ"ו מה' ערכין ה"ח, ולא דבר הר"מ בשקלים שם אלא בציבור, אבל לא ביחיד. ועיין במרכבת המשנה פ"ד מה' תמורה הי"א. ובח"ד במעילה פירש שכוונת הר"מ לחלק בין הרישא המדברת בקרבנות חובה ובין הבבא שלנו המדברת בקרבנות נדבה, שאין כאן "זריקת דם לכפר עליו", ואין הבדל בין זריקת דם וקמיצה, אלא בין קרבן כפרה שנהנה, ובין נדבה שאין כאן הנאה, עיי"ש, והדברים דחוקים. ולעצם הפירוש בתוספתא מעילה שם נראים דברי בעל תוספות העזרה, צ"ז ע"א הנ"ל, ויתבארו אי"ה הדברים במקומם. ועיין בקרן אורה למעילה הנ"ל.

footnotes: ²⁷ וגרס בתוספתא שם: מכאן אמרו, כפירושו של בעל ח"ד בתוספתא שם.

43. **ואין צריך לומ' מן הערלה וכלאי הכרם.**בבבלי זבחים פ"ח א' באה בבא זו לפני "ואם הביא", והיא היא, ואף כאן הכוונה שערלה וכלאי הכרם שאסורין בהנאה אפילו לישראל בוודאי הבא מהן למזבח פסול אפילו בדיעבד.

43-44. **מותר יין ליין מותר שמן לשמן וכו'.**במשנתנו פ"ב מ"ה: מותר עולה לעולה וכו'. ובפירוש רשב"ש, עמ' 25: ובתוספתא תניא מותר יין ליין, פי' כדאמרינן שילהי פ' כל התדיר (זבחים צ"א ב') המתנדב יין מביא ומזלפו על האישים. ועיין במשנת מנחות ספי"ב. ואפשר שהכוונה לגבייה מן הציבור²⁸ לשם נסכי יין וכו', כשלא הספיק מותר שיירי הלשכה, עיין להלן. ועיין באו"ש פ"ה מה' פסולי המוקדשין ה"ח שמעתיק מכאן: מותר יין ליין ומותר דמי שמן לשמן וכו', עיין מש"ש.

footnotes: ²⁸ עיין בס' זרע אברהם להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' ד' אות כ"א ואילך.

44. **מותר מלח למלח, מותר עצים לעצים וכו'.**עיין במשנתנו פ"ו מ"ו, מנחות פי"ג מ"ג. וכבר אמרנו לעיל שאף כאן יתכן לפרש בגבייה מן הציבור, או מן היחיד שמוסר לציבור.

45. **מותר בזיכין לבזיכין.**כלומר, ללבונה שנותן בבזך בשביל לחם הפנים. וקורא לה בזיך, מפני שאם נתן בלי בזיך פסולה, כמפורש להלן מנחות פי"א הט"ו: אם נתן בזיכין של לבונה או לבונה של בזיכין וכו' פסולין. ועיין בח"ד שהגיה ונדחק. אבל הכוונה היא: בזיכין שללבונה (במלה אחת), כלומר, בזיכין שלא (=בלא) לבונה, או לבונה שלא בזיכין וכו', כסיגנון הרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 502, הערה 20, ולעיל שבת פי"ג, הערה 52. ומדברים בגבו לצורך בזיכין, או ביחיד שהתנדב לכך, כלעיל.

**מותר גזירין לגזירין.**וכן בכי"ל: גזירים לגזירים. ולפי גירסא זו הכוונה לגזרי עצים למזבח. אבל מתוך ההמשך משמע²⁹ שהכוונה לנזירים כגי' ד וכי"ע, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ה, והכוונה כדלעיל, או כמעשה של ינאי המלך בירושלמי ברכות פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, נזיר פ"ה ה"ה, נ"ד ע"ב, ב"ר פצ"א, ד', הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 1115, כמו שפירשו תלמיד רשב"ש, עמ' 24, והרא"ש, עמ' כ"ד. ועיין נזיר פ"ב מ"ה. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו: ואם נשתתפו חבורת נזירים בקרבנותיהם וכו', ונשאר מותר יוציאוהו ג"כ הנזירים בקרבנותיהם. וכל הברייתא בשם התוספתא בפי' הרש"ס, י"ז ע"ד, ואף שם: מותר נזירים לנזירים.

footnotes: ²⁹ אבל ראייה גמורה אין כאן, ואפשר שמה שאמרו אח"כ: אם אמ' לנזיר זה וכו' הוא פירוש למשנתנו ששנתה: מותר נזירים לנזירים וכו', מותר עניים לעניים. ומתחילה הוסיפה התוספתא שאף מותר בזיכין, גזירין ומצורעין הוא לבזיכין, גזירין ומצורעין, ואח"כ חזרה לפרש את משנתנו. והואיל ונזיר ומצורע נשנים תכופות יחד (עיין להלן פ"ג, שו' 21 ואילך, בבלי זבחים קי"ב ב' ועוד) תיקנו "נזירין" במקום "גזירין". אבל מסתבר יותר שגירסת ד וכי"ע המקויימת גם ע"י הרש"ס (עיין להלן בפנים) היא הנכונה.

45-46. **אם אמ' לנזיר זה למצורע זה מותרו נדבה.**במשנתנו פ"ב מ"ה: מותר נזיר לנדבה. וכן להלן פ"ג ה"ז: ששה לנדבה וכו' ומותר קרבן נזיר ומצורע. וכן בפי' תלמיד רשב"ש, עמ' 24: תניא בתוספתא אם לנזיר זה מצורע זה מותרו נדבה. ויפה העיר הר"א סופר שם שמתוך דברי המפרש שם ברור שהוא מפרש את משנתנו כן, שאפילו גבו מאחרים לצורך אותו נזיר מותרו נדבה, ולאו דווקא מותר מעותיו שהפריש בעצמו לנזירותו.³⁰ ונראה שיש כאן חידוש גדול, והוא שאין דינו כמותר שבוי שגבו לצורך פדיונו, שמותר הפדיון שלו, אף שהנותנים נתנו לצורך פדיון שבויים. ואף כאן הנותנים הרי לא הקדישו את הכסף אלא נתנו לנזיר שיקדישם הוא. והר"מ בפ"ה מה' פסולי המוקדשין ה"ט פסק: מותר נזירים לנזירים, מותר נזיר לאותו נזיר. וכבר תמה בקרית ספר להמבי"ט במקומו שהוא נגד משנתנו, והניח בצ"ע. ועיין גם במעשה רוקח ובהר המריה במקומו. ולא עוד אלא שהר"מ סותר את עצמו במה שפסק בפ"ב מה' שקלים ה"ב ובפ"ט מה' נזירות ה"א. ועיין מ"ש בצפנת פענח שם ובפ"ח מה' נזירות הט"ו. ובדקתי בכל הדפוסים הישנים, בכמה כי"י, לרבות כ"י על קלף (אדלר 1692), ובכולם הגירסא כלפנינו. ובכי"ל אחר על קלף (רבינוביץ): מותר נזירים (סוף שורה) מותר נזיר לנזיר, וברור שנשמטה שם המלה "לנזירים" בטעות. ומכאן שאין להגיה בר"מ. וקשה להניח שהר"מ גרס כאן: מותר נזיר שלו.³¹

footnotes: ³⁰ במאירי, עמ' 68, פירש: אבל מותר נזיר, ר"ל שהפריש מעות לצורך קרבנותיו והותיר, מותרו נדבה. וכן פירשו כמה מן המפרשים. ולפי פירוש זה אפשר שאם גבו כסף לצורך נזיר מיוחד, שיביא מהם קרבנו, המותר הוא שלו, כדין גבו לאותו שבוי. וכן כתב בתיו"ט למשנתנו פ"ב מ"ה. ועיין כריתות פ"ו מ"ח, ובר"מ פ"י מה' שגגות ה"י. וכשם שעני מותר לו לקחת מאה זוז בבת אחת אעפ"י שיש לו מאתים חסר אחד, ואפילו אין הנותן יודע שזוז אחד כבר מוציאו מגדר עני, והמותר הוא שלו, אף שבוי כן. ועיין במשנת פיאה פ"ח מ"ח, וברור שהדין כן אפילו במאה, ולאו דווקא באלף שהנותן יודע שנותן לו יותר מכשיעור. ³¹ בניגוד למשנתנו המדברת בנזיר שהותיר ממעות שהפריש בעצמו.

46-47. **מותר עניים לעניים מותר שבוין לשבויין. ואם אמ' לעני זה לשבוי זה מותרו שלו.**פי' הרש"ס, י"ז ע"ד, הנ"ל. ובמשנתנו פ"ב מ"ה: מותר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. ובאו"ז ה' צדקה סי' ז', ח"א ז' ע"ד (=שו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' הרנ"נ רבינוביץ סי' קנ"ב, פיסקי ריקנטי סי' שס"ג): ומורי רבי' שמחה זצ"ל אומר דאם אמר ליתומה זו אין ליורשין כלום, אלא יקח לעצמו וכו', דגרסי' בתוספתא ספ"ק דשקלים מותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויים, ואם אמר לעני ולשבוי זה מותר שלו, פי' של הנודר, שאם לא, הל"ל מותר העני לעני, מותר השבוי לשבוי, הא למדת דשל הנודר הוה. ואני המחבר וכו' היה נ"ל לפרש דשלו דקתני בשקלים, היינו של עני ושל שבוי, וכדפרישית, דהואיל ונעשה מצוה בממונו גמר והקנה לו הכל גם המותר על המצוה. ועיין מה שכתב לעיל שם בשם הראבי"ה, והוא בראבי"ה ח"ב סי' תקצ"ב, עמ' 326. ועיין בס' זכרון יהונתן להגר"י אבעלמאן יו"ד סי' ה', אות א'-ב'. ולכאורה הדברים תמוהים מאד, והרי במשנתנו מפורש שמותר עני לאותו עני. וכנראה שהם מפרשים את משנתנו בשלא אמר הנותן בפירוש שהוא נותן לאותו עני, אלא שהודיעו לו שגובים לצורך העני, והוא נתן סתם, אבל כשגילה את דעתו בפירוש "לאותו עני" המותר הוא של הנותן. והוא דחוק מאד. ולא עוד אם אנו אומרים שאם ייחד את העני בפירוש, המותר הוא של הנותן, למה אין המותר של הנותן, אם ייחד את הנזיר, ולמה אם אמר לנזיר זה, מותרו נדבה. ובעל כרחינו אנו אומרים שאם ייחד את העני ואת השבוי הרי כל הסכום שנתן לו בבת אחת הקנה לו את הכל, ודין הנזיר והמצורע כאילו הפרישו בעצמם את כל הסכום, ומותרן נדבה. ועיין מ"ש לעיל, הערה 30. ושמא מפרשים את הברייתא שעדיין לא מסר את המעות, ואם אמר פירושו, ואם אמר לעצמו, אם נדר. וצ"ע. ובסמ"ג עשין קס"ב, ר"ח ע"א: עני שגבו לו כדי להשלים די מחסורו, והותירו על מה שהוא צריך הרי המותר שלו, ותניא בתוס' דשקלים מותר עניים לעניים, מותר השבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי. וכ"ה בסמ"ק סי' רמ"ז (ד' קרימונה, קכ"ב ע"א). והוא לשון הר"מ בפ"ט מה' מתנות עניים הי"ח, אלא שהוסיפו "ותניא בתוספתא דשקלים". והוא תמוה, שהרי כן מבואר במשנה, והיא לשון המשנה, ולא לשון התוספתא. ועיין בחי' הרשב"א למגילה, הוצ' ר"ז דימיטרובסקי, עמ' 149, וכנראה שכוונת הרשב"א היא למשנתנו ולא לתוספתא, אלא שקיצר, כפי שיוצא ברור מתשובתו בח"א סי' תרי"ז.

47-48. **מותר מתים למתים, מותר המת ליורשיו.**משנתנו פ"ב מ"ה הנ"ל. ובבבלי סנהדרין מ"ח א': דתנן מותר המתים וכו', ותני עלה כיצד גבו למתים סתם זהו מותר המתים למתים, גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו. ועיין בראשונים שהבאנו לעיל.

48. **ר' מאיר אומ' מותר המת יהא מונח וכו'.**בכי"ו ובד: ר' נתן וכו'. אבל בכי"ע, כי"ל ובמשנתנו הנ"ל: ר' מאיר אומר וכו'. וכ"ה בבבלי סנהדרין הנ"ל, ובארו שם שר"מ מסתפק אם הזמנה מילתא היא, וכבר נאסר הגבוי בהנאה, או משום בזיון המת שספק הוא אם הוא מוחל לגבי יורשים (למ"ד הזמנה לאו מילתא היא). והגירסא שבכי"ו ושבד "ר' נתן" היא באשגרה מלהלן בסמוך.

48-49. **ר' נתן אומ' מותר המת בונין לו נפש על גבי קברו.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ובכי"מ חסרה בבא זו, וכ"ה בנוסח עם פירוש ר' משולם, עמ' 20, ועיין מבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 952. אבל בשאר כל הנוסחאות, לרבות כי"ל של הירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן, משניות כי"י עם פיה"מ להר"מ, בכולן ישנה בבא זו במשנתנו. וכבר העירו בגליון משניות הוצ' ראם שמדברי הירושלמי כאן, מ"ז ע"א: תני בשם ר' נתן מותר המת וכו', אין שום ראיה שלא היתה להם בבא זו במשנה, שהרי הביאו גם את הסיפא מכאן, ולפיכך העתיקו את כל הברייתא. ובבבלי סנהדרין מ"ח א' הנ"ל: ר' נתן אומר יעשנו דימוס על קברו וכו', והיא היא.

49. **או יזלח לו זלח לפני מטתו.**בירושלמי הנ"ל: ויעשה לו זלוף על גבי מטתו, וכן בבבלי הנ"ל: או זילוף לפני מטתו. והיא היא, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 462, שו' 57, ושו' 59. ולעצם העניין עיין מס' שמחות פי"ב ה"ט, הוצ' היגר, עמ' 197.

49-50. **אין גובין כסות בכסות ואין פודין שבוי בשבוי.**בירושלמי הנ"ל: תני אין פודין שבוי בשבוי ואין גובין טלית בטלית. ופירושו שאין גובין טלית זו ונותנין לו לעני טלית אחרת, כפירוש המפרשים בירושלמי. ועיין בבלי ב"מ ע"ח ב', ולהלן מגילה פ"א סה"ה. ועיין באהצו"י, עמ' 15, ובמאירי, עמ' 69.

50. **ואין ממחין ביד הפרנסין על כך.**כלומר, אם הפרנסין רואין צורך להחליף מחליפין, עיין בירושלמי הנ"ל, בפיה"מ להר"מ ספ"ב, בראשונים שציין באהצו"י הנ"ל, במאירי הנ"ל, ובב"ב, עמ' 56, ובמקורות שציין ר"ז דימיטרובסקי לרשב"א מגילה, עמ' 149, הערה 303.