1. **אי זהו פרס הפסח וכו'.**במשנתנו רפ"ג: בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג והן גרנות למעשר בהמה דברי ר' עקיבה. ובבכורות פ'ט מ"ה: שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח וכו', דברי ר' עקיבא. ועיין מ"ש להלן.

1-2. **ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל.**וכ"ה להלן בכורות פ"ז ה"ט. וכן הביא בערוך ערך פרס א' בשם התוספתא דבכורות ושקלים פ"ב. ועיין גם בפיה"מ להר"מ פ"ג מ"א ובמגן אבות להרשב"ץ אבות פ"א מ"א, ד' לפסיאה, ג' ע"ב, ובשו"ת שלו סוף ח"א סי' קע"ח. ובפי' תלמיד רשב"ש, עמ' 29: "תניא בתוספתא ר' יוסי בר' יהודה אומר אין פרוס פחות מט"ו קודם לרגל וכו', ונראה דפרוס הפסח דווקא קתני, דבראש חדש כתיב חודש, והוי מתרומה חדשה, ולא סגי בלאו הכי,¹ אבל פרוס עצרת וחג לא הייתה התרומה ט"ו ימים קודם אלא בסמוך לרגל, ואגב רישא נקט פרוס לכולהו." ואף רבינו מודה שפרוס פירושו ט"ו יום, אלא שאין פרוס דווקא אלא לעניין תרומת הלשכה בניסן.² ובס' היובל לכבוד מרכס, עמ' רצ"ח ואילך, הוכחתי מן הירושלמי נדרים פ"ח סה"ג, מ"א ע"א (ומקבילה שבקידושין) שפרוס (הפסח) פירושו ערב (פסח) ממש,³ וכן הפירוש בכל מקום במדרשות וכ"ה במדרש ל"ב מדות רפ"ה, הוצ' ענעלאו, 91, עיין מש"ש. ובירושלמי כאן רפ"ג: אמר ר' אבהו כל הן דתנינן פרס פלגא. ועיין בבלי בכורות נ"ח א'. אבל בירושלמי פירושו (בשיטת ר' יוסה בר' יהודה) בכל מקום ששנינו במשנתנו (כלומר, בשקלים ובבכורות) פרס כוונתו פלגא, להוציא מן הלשון הרגילה של בני א"י שהשתמשו בפרס במובן "לפני" (πρός), ערב. ובפיה"מ להר"מ במהדו"ק (עיין בהוצ' טולידנו, עמ' י"ג) כאן: וכוונת פרס תוך הפרק, וכן אמרו כל מאן דתנינא פרס פלגא,⁴ ומלשון הר"מ במהדו"ק מוכח שפלגא לאו דווקא, אלא כל תוך הפרק פרס קרינן ביה, עיי"ש בהערות. ועיין ר"מ פ"ב מה' שקלים ה"ה.⁵ ובמחזור ויטרי, עמ' 466: ונקראת פרס לשון פרוס החג, לפ[נ]י החג, שנוטל הרב משאות מאת פניו, ונותן להם. אבל לעניין תרומת הלשכה בפרוס הפסח, אין פרוס פחות מט"ו יום, כדילפינן מקראי, עיין בירושלמי בריש מכילתין ובבבלי ר"ה ז' א' ובמקבילות. ובתוספתא בכורות פ"ז ה"ט הנ"ל: שלש גרנות, למעשר בהמה, בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג אין להן קצבה דברי ר' עקיבה. וסובר ר' עקיבא שלעניין מעשר בהמה אין לפרוס קצבה, אלא כל שנקרא לפני הרגל. ועיין מה שהארכתי בסה"י לכבוד מרכס הנ"ל בעניין מיתת תלמידי ר"ע בפרס העצרת, עיי"ש. ועיין היטב בירושלמי גיטין ספ"ז, מ"ט ע"א, ברשב"א שם ספ"ז, ע"ז א', ובמאירי שם, עמ' 273.

footnotes: ¹ עיין במשנתנו פ"ד סמ"ה ולהלן, שו' 34–35, ד"ה כל קרבנות. ² ועיין מ"ש רבינו לעיל שם, עמ' 3. ובהערה ה' של הרב סופר שם. ³ כפירוש בעל שדה יהושע בקידושין פ"ג (ל"ט ע"ב מן הספר). ופירושו מוכרח מן התוספתא בנדרים פ"ד ה"ז. ⁴ ובגליון שם נוספה הפיסקא מן התוספתא. ⁵ ומה שכתב הר"מ שם: קודם י"ט, או אחריו הכוונה לתשרי גרידא שיש בו יו"ט, אבל לא לר"ח ניסן שהקרבנות באים מן החדשה דווקא, ואם חל בשבת מקדימין. ונראה שאם חל בחול מפרישין בבקר לפני הקרבת התמיד, ובשבת תורמים בערב שבת אחרי הקרבת הקרבנות, עיין מ"ש להלן מגילה פ"א, שו' 13, ד"ה מקרא, ובהערה שם.

2-3. **למה כותבין על הקופות אלף בית גימל מפני שמתחילין ומוציאין מן הראשנה וכו'.**כדי להבין את הברייתות כאן עלינו לברר את סדר תרומות השקלים. ונחלקו בו הר"מ⁶ והמאירי (עיי"ש עמ' 73, ועמ' 75) מחד גיסא, והרא"ש (עמ' כ"ז, ועמ' ל') והרע"ב מאידך גיסא. ועיין בתוספות קידושין נ"ד א' ד"ה מועלין וברש"ל ובמהרש"א שם. ושיטת התוספתא קשה לפרש ע"פ הר"מ, ולפיכך נציע את שיטת הרא"ש ופירושו בירושלמי ואמרו בירושלמי (פ"א ה"א, מ"ה ע"ד): כולה כאחת היתה באה, ולמה אמרו בשלשה פרקים, כדי לעשות פומפי לדבר. ולפי פשוטו פירושו שהתורם בפרוס הפסח תורם על כל ישראל ואף על העתיד לגבות, כמפורש להלן ה"ג וה"ה, ואין תורמין בשני הפרקים האחרונים אלא כדי לעשות פומבי לדבר ולשם הנחת רוח לשאר מקומות שעדיין לא הגיעו שקליהם בפרוס הפסח, עיין ירושלמי פ"ב ה"ב, מ"ו ע"ג, ופ"ג ה"ג, מ"ז ע"ג, ומ"ש להלן, שו' 13–14, ד"ה וכל הברייתא. ולפי זה היו צוברים את כל השקלים על רצפת הלשכה וממלאים מהם בפרוס הפסח שלש קופות בנות שלש סאין כל אחת, ולא נזכר כלל בירושלמי שהיו שם קופות גדולות וקטנות, עיין בפירוש הרא"ש, עמ' כ"ז, ומ"ש במראה הפנים רפ"ג ד"ה בשלשה. ועל הקופות הללו אמרו במשנתנו (פ"ג מ"ב) שהיה כתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל. ומפרשת התוספתא שמתחילין ומוציאין את השקלים מתחילה מן הקופה שהיה כתוב עליה אל"ף, ולפיכך רשמו עליהן את הסדר. וכל הברייתא הובאה בפי' תלמיד רשב"ש, עמ' 32, ובילקוט כי תשא רמז שפ"ו בלי הזכרת המקור. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי והבבלי.

footnotes: ⁶ בפיה"מ כאן ובחיבורו פ"ב מה' שקלים ה"ה ואילך, ועיי"ש במרכבת המשנה ובס' מים חיים (לבעל פרי חדש) במקומו.

3-4. **שלמה ראשנה מוציאין מן השניה וכו'.**ובירושלמי פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ב: מפני מה כתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל לומר אין מסתפק מן הראשונה קודם לשנייה, ולא משנייה קודם לשלישית. ובשרי"ר, עמ' 127: שאם נסתפק מן הראשונה קודם לשנייה, ואם נסתפק מן השנייה קודם לשלישית. ובירושלמי שבבבלי: אם ליסתפק מן הראשונה קודם לשנייה שנייה קודם לשלישית. וכן בס' והזהיר, עמ' 211: לומר שאם נסתפק מן הראשונה קודם לשני' ומן השנייה קודם לשלישית. וכן צ"ל גם לפנינו בירושלמי: לומר אין (=אם)⁷ מסתפק מן הראשונה קודם לשנייה ומשנייה קודם לשלישית, ולשון קצרה היא, והכוונה: אם מסתפק [מסתפק] מן הראשונה וכו'. וכן מעתיק במגדל עוז פ"ב מה' שקלים ה"ז בשם הירושלמי: אם להסתפק מסתפק מן הראשונה קודם לשנייה, ומן השנייה קודם לשלישית. ועיין הגירסא בנוסח הרש"ס, כ"ג ע"ב. ובפירושו שם, כ"ג ע"א, העיר על התוספתא שלנו. ועיי"ש, כ"ו סע"א. ובבבלי יומא ס"ב א', ס"ד א': ותניא אמר ר' יוסי למה כתוב עליהן אב"ג, לידע איזה מהן נתרמה ראשון, להביא הימנה ראשון, שמצוה בראשון. וכ"ה הגירסא גם במגילה כ"א ב' בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס שם עמ' 117, הערה ו'. וכ"ה בר"ח שם, והוא מפרש: ומקריבין (כלומר, מן הראשונה) עד שישלמו, ועוד מן השניה, ואחריה עד השלישית. ועיין בר"מ פ"ב מה' שקלים ה"ז. ועיין בירושלמי כאן פ"ג ה"ד, מ"ז ע"ג, ואינו עניין לתרומת הקופות, עיין מ"ש להלן, שו' 13–14, ד"ה תרם.

footnotes: ⁷ עיין מ"ש לעיל עירובין פ"ח, שו' 26, ד"ה והלא.

4-5. **שלמו שלשתן הגיע זמן תרומה לתרום תורמין מן החדשה וכו'.**בפירוש תלמיד רשב"ש, עמ' 32 הנ"ל: הגיע זמן תרומה לתרום, פי' פרוס עצרת, או החג וכו'. ועיין בפי' הרש"ס, כ"ו סע"א. אבל בזית רענן לילקוט הנ"ל פירש: ר"ח ניסן. וכן פירש בח"ד. ובמנחת ביכורים כיוון לפירוש תלמיד רשב"ש. ועיין מ"ש לעיל בריש פירקין ד"ה ר' יוסה.

5. **ואם לאו תורמין מן הישנה.**כ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל, בילקוט ובפי' תלמיד רשב"ש הנ"ל. ובכי"ו בטעות: על הישנה. ופירש הרב הנ"ל: מן הישנה, פי' שירי הלשכה שנשתייר שם כשנתרמו את הקופות, ולא בשל אשתקד קאמר. וכן מפורש להלן, עיין מ"ש להלן, שו' 20, ד"ה ולא היה מערבן. ועיין בלקוטים מפי' ר' יונה בר"ג בתוספתא הוצ' ראם בסוף מכילתין.

5-6. **נכנס לתרום את הלשכה היו מפשפשין בו וכו'.**רוקח סי' רל"ג, פירוש תלמיד רשב"ש, עמ' 35, פי' ריבב"ן פ"ג מ"ב, ילקוט כי תשא רמז שפ"ו (בלי הזכרת המקור), ילקוט ת"ת כ"י דברים ו', י"ח (בשם התוספתא). ובירושלמי פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ג: תני ר' ישמעאל קיווץ⁸ לא יתרום מפני החשד. תני הגיזברין היו מפספסין בקילקין.⁹ ובמשנתנו פ"ג מ"ב: אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות וכו' ולא בקמיע, שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. ולא נזכר שם כלל שמחפשין ומפשפשין את התורם. ואף הר"מ לא הביאו. וכנראה שמשנתנו חולקת על הברייתא כאן, והזהירה את התורם בלבד שלא יביא את עצמו לידי חשד, שלא יאמרו אח"כ שהעני, או שהעשיר, מחמת תרומת הלשכה, אבל אין מבזין אדם נאמן מספק, ואין מפשפשין בו. עיין מ"ש להלן, שו' 7–9, ד"ה לקיים.

footnotes: ⁸ כלומר, אדם ששערו קווצות תלתלים. וכנראה שבו אף פישפוש אינו מועיל מפני אבק זהב שנדבק בין שערותיו, עיין מ"ש בספרי (אנגלית) הילינסמוס בא"י היהודית, סוף עמ' 171 ואילך. ועיין ב"ד פס"ה, ט', עמ' 726, ובמאירי, עמ' 74. ⁹ כלומר, בשער המסובך, דוגמת שער העזים של קיליקיאה, עיין במלונות ללשון יון ערך Κιλίκιον. ועיין בפיה"ג לכלים פכ"ט, עמ' 75, ובהערות שם. ועיין ירושלמי ביצה פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג (לעניין חשש השרת שער ביו"ט) ונזיר פ"ו סה"ג, נ"ה ע"ב (לעניין חשש השרת שער בנזיר).

6. **בכניסה וכו'.**שלא לתת לו שום פתחון פה לומר הכסף הוא שלי שהכנסתיו אתי בכניסתי, ואם ימצאו אצלו כסף ביציאה יתפס כגנב וודאי, כפירוש תלמיד הרשב"ש הנ"ל.

6-7. **ומדברין עמו משעה שנכנס עד שעה שיצא.**ריבב"ן, ילקוט שמעוני וילקוט ת"ת, פי' הרש"ס, כ"ה ע"ד, וירושלמי הנ"ל. ועושין כן משום חשש שמא ימלא פיו זהב.

7-9. **לקיים [מה]¹⁰ שנ' והייתם נקיים מה' ומישראל, ואו' ועשית הישר והטוב בעיני ה', הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם דברי ר' עקיב'.**בילקוט ת"ת כ"י הנ"ל: דברי ר', ר' עקיבא או' ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. ובכי"ע: דברי ר' עקיבא, ואו' ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. וכן כנראה היתה הגירסא בילקוט שמעוני הנ"ל.¹¹ וקרוב בעיני שצריך להפסיק אחרי: בעיני ה'. ואח"כ מביאה התוספתא ברייתא ממדרשי הלכה, ועיקר כוונתה לדברי ר' ישמעאל שהכריעו חכמים כמותו. ועלינו לברר מתחילה את המחלוקת שבין ר' עקיבא ור' ישמעאל. וכן שנינו בספרי ראה פי' ע"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 145: כי תעשה הטוב והישר [בעיני ה' אלקיך], הטוב בעיני שמים, והישר בעיני אדם דברי ר' עקיבה. ר' ישמעאל אומר הישר בעיני שמים והטוב בעיני אדם, וכן הוא אומר (משלי ג', ד') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.¹² ונראה שעיקר המחלוקת שלהם הוא בנידן שלנו, אם מפשפשים באדם נאמן שנכנס לתרום את הלשכה, וסובר ר' עקיבא שאמנם אדם חייב להיות נקי גם מישראל, וצריך להשתדל שלא יבוא לידי חשד, אבל אין מבזין אותו בחיפוש, מפני שאין הדבר ישר בעיני בני אדם. והוא הביא ראיה מן הפסוק (דברים ו' י"ח) שכתוב שם: והטוב בעיני ה', והסמיך "טוב" ל"עיני ה' ", ולהלן (שם י"ב, כ"ח) הסמיך "ישר" לעיני ה', ומכאן שצריך לצאת ידי שניהם, וסתם משנתנו כר' עקיבא, שלא נזכר שם פשפוש. אבל ר' ישמעאל סובר שהישר בעיני שמים הוא גם טוב בעיני אדם, וכמפורש להלן בסיפא, וכמו שאמרו באבות רפ"ב: רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושהו תפארת לו מן האדם,¹³ ופירשו בו:¹⁴ כל שהיא תפארת לו מעושהו, מן הקב"ה, על דרך אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד' י"ז), בזה תהיה לו תפארת מן הבריות. ודברי רבי נסמכו לדברי רשב"ג בספ"א שם: על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. ואמרו עלה בירושלמי (תענית פ"ד סה"ב, ס"ח סע"א, מגילה פ"ג ה"ז, ע"ד ע"ב): ושלשתן דבר אחד הן, נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום, כלומר אם נעשה אמת (אעפ"י שבשעת מעשה אינו ישר בעיני אדם) סופו נעשה שלום, ונעשה ישר גם בעיני אדם. וכן מביא ר' ישמעאל ראיה ממשלי (ג', ב'-ג'): חסדו אמת אל יעזבוך וכו', ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, כלומר, אם עשה אמת, מצא חן גם בעיני אדם. ועיין מ"ש להלן, שו' 11–12, ד"ה שנ' כי תעשה. וכן מפורש בספרי שם פי' צ"ו, עמ' 157: לעשות הישר בעיני ה' אלקיך, זו היא שר' ישמעאל אומר הישר בעיני שמים, כלומר, שהרי כאן לא נזכר טוב, ולא עוד אלא שאין זה טוב בעיני בני אדם שעושין דין בעיר הנדחת ומאבדין גם את נכסי הצדיקים שבתוכה, אלא כל שהוא ישר בעיני שמים סופו להיות טוב גם בעיני בני אדם. ועיין להלן.

footnotes: ¹⁰ עיין להלן יומא פ"ב, שו' 46. ¹¹ אבל גם בד ובכי"ל אין הוספה זו, ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 10, ד"ה ואומ' ומצא. ¹² כ"ה בכל הנוסחאות ובילקוט. ובדפוסים משובש, עיי"ש בשנו"ס, שו' 7. ¹³ כגירסת רי"ץ גיאת, עיין במגן אבות להרשב"ץ במקומו, ובקטלוג של זקס לספרית הברון גינצבורג, עמ' 22. ¹⁴ עיין בפירושים הנ"ל.

9. **ר' ישמעאל אומ' אף הישר בעיני שמים.**בכי"ע חסרה המלה "אף". ואף לפנינו "לית כאן אף", והוא מצוי במשנה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1007 ואילך. והברייתא שלעיל היא כר' ישמעאל, ומפשפשין את התורם, ואין משגיחין בבזיונו, מפני שצריך לשמור על ההקדשות, שכן הוא ישר בעיני שמים.

10. **ואומ' ומצא חן ושכל טוב בעיני אלים ואדם.**כ"ז ליתא בכי"ע (ואיתא שם לעיל בדברי ר"ע, עיין מ"ש לעיל) ובכי"ל, אבל ישנו גם בד, ואין צורך למוחקו, שהרי כן מפורש בדברי ר' ישמעאל בספרי הנ"ל, עיין מ"ש לעיל, שו' 7–9, ד"ה לקיים. ועיין במכילתא לדברים י"ב, כ"ה (מדרש תנאים, עמ' 61).

11-12. **שנ' כי תעשה הישר בעיני ה' ואין כאן טוב.**כלומר, בדברים כ"א, ט': ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני ה', ולא נזכר כאן טוב, ולא עוד אלא "בנוהג שבעולם מלך בשר ודם יושב ודן כשהוא וכו' נותן ספקולה הכל מרננין אחריו, למה ששטף בדינו, אבל הקב"ה אינו כן וכו' אם חסד אתה עושה עמי אשירה, ואם משפט אתה עושה עמי אשירה" (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה, י"ד ע"ב). ומכאן שאם הוא ישר בעיני ה' הוא גם טוב בעיני אדם. ובמכילתא בשלח ויסע פ"א, עמ' 158: והישר בעיניו תעשה זה משא ומתן שכל מי שנושא ונותן באמונה רוח (כ"ה בדפוסים) הבריות נוחה הימנו וכו'. ועיי"ש בפי' הרמב"ן שם ט"ו, כ"ז.¹⁵

footnotes: ¹⁵ והוא מבטיח לבאר את העניין בפסוק "ועשית הישר והטוב", ולפנינו בפירושו לדברים שם לא הזכיר את המכילתא. וברוב נוסחאות המכילתא הגירסא היא: ורוח (בוי"ו. וכ"ה גם ברמב"ן שהזכרנו בפנים) הבריות וכו'. ועיין מ"ש הר"א שיף בהקדמתו לס' יריאים השלם ה"ב, עמ' XV.

13-14. **תרם את הראשונה ואמ' הרי זו מארץ ישראל על כל ישראל וחיפה בקטבליאות, מפני שאנשי סוריא באין ושוקלין עליה.**במשנתנו פ"ג מ"ד: תרם את הראשונה ומחפה בקטבלאות, השניה ומחפה בקטבלאות, השלישית לא היה מחפה. ולמה היה¹⁶ מחפה, שמא ישכח ויתרם מן הדבר התרום וכו'. כלומר שמא ישכח ולא יתרום מן השקלים העליונים שנוספו אחרי שתרם בפרק הראשון, אלא יתרום מן הצד, מן התחתונים שכבר תרם מהם. ולפיכך מחפה את התרום בעור (καταβολή) ונותן עליהם את השקלים הבאים מסוריא, כמפורש בתוספתא, ותורם מהם בפרק שני. וכל הברייתא בשם התוספתא בפי' תלמיד רשב"ש ובפי' ר' משולם, עמ' 36, בריבב"ן פ"ג מ"ד, בפי' הרא"ש, עמ' ל', ובתוספותיו ליומא ס"ב א', בכפו"פ פי"ג, עמ' של"ט, ובפי' הרש"ס כ"ו ע"א. ובתו"י יומא ספ"ה ס"ב ב' הביאו את התוספתא,¹⁷ והוסיפו: ואומר ריב"א דכולן מפריש לשם כולן, אלא הראשונה נקראת על שם ארץ ישראל, והשניה על שם אותן שמביאין אחריהן, והשלישית על שם אותן שאחריהן. וצ"ע למה עושין כך. והביאו גם בסמ"ג עשין מ"ה, קכ"ב ע"ג (הגה"מ פ"ב מה' שקלים, אות ג'). ועיין מ"ש לעיל, שו' 2–3, ד"ה ושיטת התוספתא. וכל הברייתות עד ה"ו נעתקו בילקוט כי תשא רמז שפ"ו בלי הזכרת המקור. וכירושלמי פ"ג ה"ד, מ"ז ע"ג: תני תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל ולשם כל ישראל. אבל במשנתנו הנ"ל: תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל (ולא יותר).

footnotes: ¹⁶ כ"ה במשנה שבירושלמי, בכ"י פרמה, במשניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן ובכ"י אוקספורד, עיין דק"ס, עמ' 24, הע' כ'. ובהוצ' לו, קויפמן, ד' נפולי, ובגליון כ"י על קלף הנ"ל: ולמה לא היה מחפה וכו'. ¹⁷ וגרסו שם: פרס (כ"ה בתו"י בד"ר) את הראשונה ואומר הרי זה מארץ ישראל על כל ארץ ישראל וכו'. ועיין מ"ש להלן, שו' 17–18, ד"ה וממדינות.

15. **תרם את השנייה וא' הרי זו מעמון ומואב וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל, בראשונים ובילקוט הנ"ל, ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. ובמשנתנו הנ"ל: והשניה לשום כרכים המוקפין (כלומר, הסמוכין) לה. ובירושלמי הנ"ל: שנייה לשם כרכין המוקפין ולשם כל ישראל.

17-18. **וממדינות הרחוקות מארץ ישראל על כל ישראל.**כ"ה ("על כל ישראל") בד, בכי"ע, בכי"ל ובכמה מן הראשונים הנ"ל. ובכי"ו: על כל ארץ ישראל. ובר"מ פ"ב מה' שקלים ה"ח: והשניה לשם כרכין המוקפין לה ולשם כל ארץ ישראל, והשלישית וכו' ולשם שאר כל ישראל. ועיין בסמ"ג הנ"ל. וגירסא זו ("ולשם כל ארץ ישראל")¹⁸ היא בכל הדפוסים הישנים, ובכ"י תימני אחד, אבל בכל שאר כתה"י שבדקתי לרבות כ"י על קלף (רבינוביץ) הגירסא היא: ולשם כל ישראל. ועיין הגירסא בירושלמי הנ"ל.

footnotes: ¹⁸ עיין לעיל הע' 17.

18. **ולא היה מחפה.**במשנתנו הנ"ל: השלישית לא היה מחפה, וטעמה שאין כבר תרומה יותר, והמביא שקלו אחר פרוס החג אינו מן המובחר (רוקח סי' רל"ג). ולשיטת רש"י ועוד הולך השקל לתקלין עתיקין, עיין להלן, שו' 25, ד"ה ואילו ומש"ש.

18-19. **זו היתה עשירה מכולם שהיו בה איסטראות של זהב ודריאכונות וכו'.**ילקוט הנ"ל. ופירש שם שהטעם הוא מפני שבאו מארץ רחוקה וצרפו את שקליהם לאיסטראות של זהב (στατῆρες χρυσοῦ) ולדרכונות של זהב (Δαρεικοί), מפני משוי הדרך, כמפורש במשנתנו רפ"ב.¹⁹ ועיין בירושלמי פ"ג רה"ד, מ"ז ע"ג, ובפירוש תלמיד רשב"ש ור' משולם שם עמ' 36.

footnotes: ¹⁹ במשנתנו שם לא נזכרו אלא דרכונות, אבל כנראה שהוא אסטיר של זהב, הוא דרכון, וכן הביאו בליקסיקונים היונים, עיין במפתח היוני בספרו של הולטש Metrologicorum Scriptorum Reliquiae עמ' 170, ערך Δαρεικός στατήρ. ועיין בגליון הבבלי בכורות נ"א א'. והזהב הזה שבא מחו"ל עורר את תאותם של העושקים, עיין מ"ש שיררער געשיכטע וכו', הוצ' ד', ח"ג, עמ' 112, ובהערה 45 שם.

19. **שמט קטבליאות ונתערבו השירים וכו'.**ילקוט הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: תני שמט את הקטבליות נעשו כולן שיריים. כלומר, אחרי שתרם בפרוס החג שומט את הקטבליות מן השניה והראשונה, ונעשים כל השקלים שבלשכה שיריים.

20. **ולא היה מערבן בשל אשתקד שמא יצטרכו לתרום ונמצאו תורמין מן הישנה.**פירוש ר' משולם וילקוט הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: תני נטל מן הראשונה אף על פי שיש בראשונה, נוטל מן השנייה.²⁰ נטל מן השנייה, אף על פי שיש בשנייה נוטל מן השלישית (כלומר, כשהגיע הפרק השלישי) שלמה שלישית חוזר לשנייה (כלומר, לשקלים שנשארו בקופות שנתרמו בפרק שני) שלמה שנייה חוזר לראשונה. שלמו שלשתן חוזר ושוקל.²¹ ר' מאיר אומר חוזר לשיריים, שהיה ר' מאיר אומר מועלין בשיריים, שמא יצרכו להן בסוף. והברייתא שלנו היא כר' מאיר שתורם מן הלשכה אחרי ששמטו את הקטבליות, כלומר משירי הלשכה של שנה זו. ועיין גם להלן, שו' 24, ד"ה ומועלין. אבל לדברי חכמים גובים מתחילה (כגירסא שלפנינו בירושלמי). ועיין מ"ש במרכבת המשנה פ"ב מה' שקלים ה"ו בבאור הירושלמי לשיטת הר"מ.

footnotes: ²⁰ כלומר, אם נטל שקלים מן התרומה שנתרמה בראשונה, בפרק ראשון, אע"פ שעדיין נשארו הרבה שקלים בקופות מן התרומה הראשונה, נוטל מן התרומה השנייה, כשהגיע הפרק השני. ²¹ כ"ה גם בשרי"ר, עמ' 128, בס' והזהיר ח"א, עמ' 213, ובריבב"ן ספ"ג. אבל בירושלמי שבבבלי: חוזר ותורם. וכ"ה לפני התוספות קידושין נ"ד א' ד"ה מועלין, ופירשו שחוזר ותורם מן השקלים שבאו אחר החג. ועיין בפירוש ר' משולם, עמ' 36.

21. **תורמין על המשכון ועל הגבוי ועל העתיד לגבות דברי ר' מאיר.**כ"ה ("על המשכון") בד כי"ע, כי"ל, ילקוט הנ"ל, וריבב"ן פ"ב מ"א. ובבבלי כתובות ק"ח א', ב"מ נ"ח א': תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות, ועיי"ש ברש"י, בתוספות, בשטמ"ק, בתוספות יומא ס"ה א' ד"ה נשבעים ובר"מ פ"ב מה' שקלים ה"ט. והתוספתא מתפרשת יפה בשיטת התוספות בכתובות, והיינו שתורמין על הגבוי ואבד, ובדרך לא זו אף זו, כלומר, לא מיבעי שתורמין על הממושכן, שהרי שוויו כבר בידי הקדש, אלא אף על הגבוי ואבד שלא יבוא לידי הקדש, ואפילו על העתיד לגבות שעדיין לא בא כלל לידי הקדש. ובכי"ע חסר כאן "ועל הגבוי", ולפי זה אפשר שלר"מ אין תורמין על הגבוי שאבד, שהרי לא יבוא לידי הקדש, ור' יוסי חולק על ר' מאיר (לפי גירסת כי"ע בדברי ר' יוסי להלן). ואעפ"י שהגירסא בכי"ע אינה טעות סופר, כפי שנראה מגירסתו בדברי ר' יוסי להלן, מ"מ אין להגיה את הנוסחא שלנו. שהרי כן הוא בד, בכי"ל, בילקוט ובריבב"ן הנ"ל. ועיין להלן.

21-22. **ר' יוסה או' תורמין על המשכון ועל הגבוי אבל לא העתיד לגבות.**וכ"ה בד, (אלא ששם: על העתיד וכו'). ובילקוט הנ"ל חסרה בבא זו. ובכי"ע: ר' יוסי אומ' תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות. ולפי גירסת כי"ע בדברי ר' מאיר הוסיף ר' יוסי שאף על הגבוי ואבד תורמין. ובכי"ל: ר' יוסי או' תורמין על המשכון ועל הגבוי ועל העתיד להגבות. ולפ"ז הרי הם דברי ר' מאיר הם דברי ר' יוסי. ושמא צ"ל שם: לעל (=לא על)²² העתיד להגבות, והוא כגי' כי"ו וד. ואפשר ג"כ שצ"ל שם: ר' יוסי או' [אין] תורמין על המשכון וכו', ור' יוסי חולק על כל דברי ר"מ. וכן בירושלמי פ"ב ה"א, מ"ו ע"ג: אתיא כמאן דאמר תורמין על הגבוי ועל העתיד להיגבות, ברם כמאן דאמר אין תורמין לא על הגבוי ולא על הממושכן לא בדא. ובנוסח הירושלמי שבבבלי: אית מן דאמר אין תורמין לא על הגבוי ולא על העתיד לגבות. ובפי' תלמיד רשב"ש, סוף עמ' 17: בתוספתא פליגי בה תנאי. וכנראה שגרס בתוספתא כמו שהגהנו בכי"ל: אין תורמין וכו'.

footnotes: ²² עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 728, הע' 78.

22-23. **ר' שמעון בן לעזר אומ' לא היו עושין כן אלא באחרונה.**וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובילקוט הנ"ל (אלא שבילקוט חסרה המלה "אלא" בטעות). ובד חסרה המלה "כן". ופירושו שלר"ש בן אלעזר לא היו תורמין על העתיד לגבות אלא בפרס החג, משום שלדעתו מוטב לתרום על השקלים שהם כבר בלשכה, ולפיכך ימתין התורם עד הפרק האחרון שמא בנתים יבוא שקלו של התורם ללשכה, כמפורש להלן.

23-24. **שמא יצטרך אחד מבני ארץ ישראל ונמצא שוקל עם בני בבל.**וכע"ז בד. אבל בכי"ע, בכי"ל ובילקוט הנ"ל: שמא יצטרך אחד מבני ישראל לשקול ונמצא וכו'. אבל הנכון כלפנינו, ופירושו שמא יצטרך אחד מבני ארץ ישראל להתפרנס בכסף שיש לו, ולא יוכל לשקול בזמנו, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 853, הערה 96, ובהערות לדברים רבה הוצ' ליברמן, עמ' 56, הערה 7. ועיין מ"ש לעיל בסמוך.

24-25. **ומועלין בהן כל שנתן, עברה שנתן אין מועלין בהן.**פי' הרש"ס, ל"א ע"ד, עיי"ש. ובילקוט הנ"ל: ומועלין בהן כל שנתן, יצא שנתן אין מועלין בהן, הואיל ונתנו להנות בהן, לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת, דהא חומות העיר ומגדלותיה באין משיירי הלשכה. ומ"הואיל" ואילך הוא פירוש ע"פ הבבלי קידושין נ"ד א', ועיי"ש בראשונים. ופירשו כל המפרשים שהכוונה כאן לשיירי הלשכה, והברייתא כר"מ הסובר²³ שמועלין בשיריין, אבל מ"מ מודה שאין מועלין בשיריין אחרי שעברה שנתן, כמפורש בירושלמי פ"ד ה"ג, מ"ח ע"א. ועיין בתוספות קידושין נ"ד א' ד"ה ומועלין, בר"מ פ"ב מה' שקלים סה"ו וספ"ו מה' מעילה, ומ"ש במרכבת המשנה בה' שקלים שם, בח"ד כאן, ובהשמטה למנחת בכורים סוף חגיגה, קי"ח ע"א. ועיין מ"ש הגר"מ סאוויצקי בספרו מראה אש ח"א, קי"ג ע"א ואילך. ולפי פשוטה דבוקה הבבא שלנו לדברי ר"ש בן אלעזר, והכוונה שמועלין בשקלים שעתידין לגבות כל שנתן, שהרי עדיין ראויין לקרבנות, ור"ש בן אלעזר שנה כאן את משנת ר"מ רבו, ומכיוון שמועלין בשיירי הלשכה מועלין גם בהן (עיין ירושלמי פ"ב ה"ב, מ"ו ע"ג), אבל עברה שנתן אין מועלין בהן, ודינן כשיירי הלשכה שעברה שנתן.

footnotes: ²³ ירושלמי פ"ב ה"ב, מ"ו ע"ג, פ"ג ה"ד, מ"ז ע"ג, פ"ד ה"ג, מ"ח ע"א, בבלי קידושין נ"ד א'.

25. **ואילו ואילו נופלין ללשכת בדק הבית.**הבבא סתומה מאד. וכנראה שפירושה שקלים שבאו אחר הפרק האחרון ("כל שנתן") ושבאו אחר שעברו שנתן, אילו ואילו נופלין ללשכת בדק הבית, והכוונה כאן לשופר של תקלין עתיקין, כשיטת רש"י בב"מ נ"ח א' סד"ה ועל העתיד. ועיין בפירוש תלמיד רשב"ש, עמ' 66, ד"ה ישקול. וסוברת התוספתא שמשופר זה היו עושין מזבח העולה וההיכל והעזרות. ובירושלמי פ"ד ה"ג, מ"ח ע"א, אמרו שהיו באין משיירי הלשכה, וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' שקלים ה"ח. ועיין מכילתא דרשב"י, עמ' 149, שו' 13. אבל בבבלי כתובות ק"ו ב' אמרו שהיו באים מקדשי בדק הבית, ועיין מ"ש במרכבת המשנה ח"א פ"ז מה' כלי המקדש הי"ג. אלא שכל זמן שלא עברה שנתן לא פקעה מהם קדושתן הראשונה, ומועלין בהן, שאם יצטרכו יקחו מהן לקרבנות ציבור,²⁴ וכשעברה שנתן פקעה מהן קדושתן הראשונה, ועיין מה שתמה בפי' ר' משולם, עמ' 42, ומ"ש במנחת בכורים בסוף סדר מועד (בהשמטה לשקלים). ועיין מ"ש להלן פ"ג, שו' 3–4, ד"ה אילו. וצע"ג בדבר.

footnotes: ²⁴ ועיין ר"מ פ"ד מה' שקלים ה"י, ואינו עניין לכאן.

25-26. **הנשים היו אורגות בפרכות וכו'.**כל הברייתא בבבלי כתובות ק"ו א', והעמידוה בפרכות של שערים שאינן אלא לצניעות, אבל בפרכות המבדילות בין היכל לקדשי קדשים דינן כבניין, ובאות מלשכת בדק הבית, ולא מתרומת הלשכה. ועיין ירושלמי כאן פ"ד ה"ג, מ"ח ע"א, ובפירוש תלמיד רשב"ש שם, סוף עמ' 41. ועיין זבחים נ"ה ב' ובשטמ"ק שם אות ז', ומ"ש בצפנת פענח פ"ד מה' שקלים ה"ב. ועיין שה"ש רבה לפ"ג, ז' (הוצ' ראם, כ"א ע"א). ולעצם העניין של נשים אורגות בפרכות, עיין מ"ש בספרי (באנגלית) היליניסמוס בא"י היהודית, עמ' 167 ואילך.

26. **בית גרמו היו עושין מעשה לחם הפנים וכו'.**בבלי הנ"ל. ועיין עליהם ועל שכרן להלן יומא פ"ב ה"ה וה"ו. ועיין ר"מ פ"ד מה' שקלים ה"א.

27-28. **הסירות והיעים והמזמרות והמזרקות וכלים שהכהנים נאותין בהן וכו'.**בירמיה נ"ב, י"ח: ואת הסרות ואת היעים ואת המזמרות ואת המזרקות ואת הכפות ואת כל כלי הנחשת אשר ישרתו בהם לקחו. והתוספתא מוסיפה כאן את כלי הבישול של קדשי קדשים שהכהנים היו מבשלין בהן.

28. **באין מתרומת הלשכה.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: באים משירי הלשכה. ועיין מ"ש להלן.

28-29. **מזבח הזהב וכלי שרת בגדי כהנים ובגדי כהן גדול עץ ארז ואזוב ושני תולעת באין משירי הלשכה.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל ובפי' הרש"ס, כ"ח ע"ד: באים מתרומת הלשכה. וכן בפירוש תלמיד רשב"ש. עמ' 42: בתוספתא דידן מזבח הזהב וכלי שרת באין מתרומת הלשכה. ועיין בפי' הרש"ס, ל"ג ע"ד. וכן מפורש להלן יומא ספ"א בכל הנוסחאות שבגדי כהונה באים מתרומת הלשכה, עיין מש"ש. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' שקלים ה"ב. ועיין במשנת יומא פ"ג מ"ז, ובספרי זוטא שלח, עמ' 280. וכלי שרת כאן הם, כנראה, כלי שרת של זהב, דומיא דמזבח של זהב,²⁵ ובניגוד לכלי נחושת שברישא, עיין מ"ש לעיל. ובמשנתנו פ"ד מ"ד נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אם כלי שרת באים ממותר נסכים או ממותר התרומה (כלומר, מן השקלים שנשארו בקופות כשהגיע הפרק לתרום). ובבבלי כתובות ק"ו ב': תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באין מתרומת הלשכה, וכו', ועיין בפירוש תלמיד רשב"ש הנ"ל, עמ' 42. ובתוספות בכתובות שם ד"ה תנא (ועיין גם שטמ"ק שם) פירשו שהכוונה למותר התרומה, כמו שמוכח במשנת שקלים הנ"ל. ואח"כ שאלו בבבלי שם: ואימא שיריים גופייהו וכו', ופירש"י שנאמר שכלי שרת באים משיירי הלשכה, ולא מתרומת הלשכה, והוכיחו שם מן הפסוק שהם באים מתרומת הלשכה. אבל בשטמ"ק שם הביא בשם הרא"ה שפירש את כוונת הקושייא לשיריים של בדק הבית, אבל ביחס לתרומת הלשכה יתכן שמביאין את הכלים בין מן התרומה, בין ממותר התרומה, בין משיירי הלשכה. ובתוספתא מנחות פ"ט הי"ח: מנורה וכלי שרת מצותן להביא ממותר נסכים, אין לה (צ"ל: להן), יביא מתרומת הלשכה. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' שקלים ה"ב. ואשר לעץ ארז ואזוב ושני תולעת, שנינו במשנתנו פ"ד מ"ב: פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה. ובפירוש ר' משולם שם, עמ' 38: ולשון של זהורית של פרה וכו', ונראה דה"ה (=דהוא הדין) ארז ואזוב אלא שמצוי ליקח בחנם. וכן בפירוש הרא"ש שם, עמ' ל"ג: ולשון של זהורית שני תולעת שמשליכין לתוך שרפת הפרה, וכן עץ ארז ואזוב וכו'. וכבר העיר בפירוש הרש"ס, כ"ח ע"ד הנ"ל לתוספתא שלנו,²⁶ והרי הוא גרס בתוספתא כגירסת כי"ע וכי"ל. ואף שהר"מ ברפ"ד מה' שקלים, ועוד כמה מן הראשונים,²⁷ פירשו את משנתנו אחרת, אבל על עצם הדין לא נחלקו, ובוודאי הכוונה לפרה וכל אביזרייה. ומכל מה שאמרנו לעיל מוכח שהגירסא הנכונה כאן היא כגירסת כי"ע וכי"ל: באין מתרומת הלשכה, וממילא עלינו לקבל גם את גירסתם ברישא: באין משירי הלשכה, ולא כגירסת כי"ו וד ברישא.

footnotes: ²⁵ ואף הוא בכלל, עיין ירושלמי פ"ד ה"ג, מ"ח ע"א, ובבלי כתובות ק"ו ב'. ²⁶ מלשונו שם משמע קצת שאף הראייה מן התוספתא היתה לפניו בפירוש הרא"ש עצמו. ²⁷ עיין בהערות רנ"מ זק"ש לפירוש הרא"ש שם, הע' 3.

30. **כבש פרה אבא שאול אומ' כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ב, וחולק על הת"ק שם הסובר שכבש פרה בא משיירי הלשכה. והכוונה לכבש שעושים מהר הבית להר המשחה, שבו יוצא הכהן השורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה, כמשנת פרה פ"ג מ"ו.

30-31. **בנאו הראשון ולא שמש עליו ומת, אף שלא שמש עליו, אין חבירו משמש עליו וכו'.**בירושלמי פ"ד ה"ג, מ"ח ע"א: אמר ר' חנינה וכו' שיותר מששים ככר זהב היה כבשה של פרה עומד,²⁸ ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חבירו אלא סותרו ובונה אותו משלו. והכוונה שלא היה מוציא בשל חבירו, אפילו לא נשתמש בו חבירו, כמפורש כאן, שהרי אמרו להלן שם בירושלמי: שמעון הצדיק שתי פרות עשה לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו, ומכאן שאם כבר השתמש בו, אפילו בשל עצמו לא היה מוציא את הפרה שנית. ואמרו שם בירושלמי שעשו כן משום מעלה היא בפרה, סלסול הוא בפרה, כלומר, משום שהפרה היתה נעשית בטבול יום, לפיכך החמירו הרבה בשאר דברים.

footnotes: ²⁸ כ"ה בגוף כי"ל של הירושלמי, וכע"ז אף בשרי"ר, עמ' 130, ועמ' 131, ובס' והזהיר ה"א, עמ' 214. ועומד פירושו "עולה", כלומר, שלמו במחירו, כסיגנון הרגיל בלשון א"י, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 52. ועיין גם ירושלמי סוכה פ"ה ה"א, נ"ה דע"ב, ודק"ס ב"מ, עמ' 168, הע' א'. ומפני שלא הבינו את פירושו הוסיפו בגליון כי"ל: היו מוציאין בה, וע"פ הגליון הדפיסו בהוצאות שלנו של הירושלמי.

32-34. **פר הבא על כל המצות ושעירי ע"ז כתחלה היו מגבין להן דברי ר' יהודה. ר' שמעון או' מתרומת הלשכה היו קריבין.**וכ"ה בבבלי מנחות נ"ב א'. ואמרו שם: והתניא איפכא, והכריעו שהעיקר הוא כמסורת הראשונה, והביאו ראיה מברייתא אחרת: דתניא את קרבני לחמי וכו', לרבות פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז שבאין מתרומת הלשכה דברי ר' שמעון. ועיין ספרי זוטא פנחס, עמ' 322. ובבבלי הוריות ג' ב': מיתיבי פר העלם דבר של צבור ושעיר ע"ז בתחילה גובין עליהן דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר מתרומת הלשכה הן באין וכו'. רב כאידך תנא סבר, דתניא איפכא בתחילה גובין להן דברי ר' יהודה, ר"ש אומר מתרומת הלשכה הן באין. ובתוספתא כאן בכל הנוסחאות היא כמסורת הראשונה שבמנחות והאחרונה שבהוריות. אבל במיוחס להר"ח בהוריות שם (הוצ' ראם, ד' סע"ב): ואותיבנא מהא דתניא בתוספתא שקלים פר העלם דבר של צבור ושעירי עזים (צ"ל: ע"ז) בתחלה מגבין להן דברי ר"ש. ר' יהודה אומר מתרומת הלשכה הן באין. וכן בירושלמי הוריות פ"א ה"ח, מ"ו ע"ב: ר' מאיר אומר חובת בית דין היא. ר' יודה אומר חובת ציבורא. אמר ר' שמעון חובת בית דין וחובת ציבורא היא וכו'. מאן דאמר חובת בית דין היא (כלומר, ר"מ), בית דין מביאין, מאן דאמר חובת ציבור היא (כלומר, ר' יהודה ור' שמעון) מי הביא? דתני מטילין היו עליהן ובאין דרבי מאיר (צ"ל: דברי ר' שמעון). ר' יודה אומר מתרומת הלשכה היו באין. והר"מ בפ"ד מה' שקלים ה"ב פסק שמתחילה גובין להן, כמו שהכריע הבבלי במנחות הנ"ל, וכגירסא שלפנינו בתוספתא, ור' יהודה ור' שמעון, הלכה כר' יהודה, עיין באור שמח ובצפנת פענח במקומו. וע"פ לשון הר"מ נעתק במדרש התימני שפרסם רב"מ לוין בקובץ תורני־מדעי לכבוד מלאת ת"ת שנים ליום הולדת הר"מ, הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' קי"ד.

34-35. **כל קרבנות צבור קריבין באחד בניסן בא החדש בזמנו קריבין מן החדש וכו'.**בפירוש הרש"ס, ל"ד ע"א: כל קרבנות הצבור הקריבין בא' בניסן וכו', ואף לגירסא שלפנינו פירושו: כל קרבנות הציבור שקריבין באחד בניסן, אם בא החדש²⁹ בזמנו³⁰ קריבין מן החדש וכו'. ועיין להלן ר"ה פ"א, שו' 13–14, ומש"ש.³¹ ובבבלי ר"ה ז' א': תניא נמי הכי קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא, אלא שחיסר מצוה. ועיין יומא ס"ה א', ס"ה ב', ותוספות קידושין נ"ד א' ד"ה מועלין.

footnotes: ²⁹ עיין במשנתנו פ"ד סמ"ה. ובפי' הרש"ס שם, ל"ד ע"א: וכן מצאתי במשנה דייקנית ישנה ומנקודת החדש. ובכ"י קויפמן שם: בא חָודָש. ובירושלמי שביעית פ"י רה"ב, ל"ט ע"ב: אם בא חודש בזמנו וכו'. אבל בשאר נוסחאות המשנה שבדקתי, וכן בירושלמי ר"ה פ"ג וסנהדרין פ"א: בא חדש (בא החדש). וכבר העיר ברש"ס הג"ל שמתוך סוגיית הירושלמי בשביעית (והמקבילות) מוכח שהפירוש הוא אם בא ראש חודש (כלשון המקרא) בזמנו, כלומר שקידשו יום ל'. ועיין במלא"ש כאן למשנתנו הנ"ל. ועיין מ"ש להלן ר"ה פ"א, שו' 39–40. ובאמת אין הבדל בין הגירסאות ואף חדש פירושו הירח החדש (עיין ר"ה פ"א מ"ז, מ"ט ועוד). וכן ביונית νουμηνία (הירח החדש). וכן כמה פעמים במשנה (עיין לעיל) ובתוספתא. ועיין היטב במכילתא יתרו, בחדש פ"א, עמ' 204, שו' 8, ואין צורך בהגהה, וחז"ל פירשו "בחדש" כנ"ל. ובמקרא חדש (=ר"ח) הוא בכתיב חסר. ³⁰ בתוספות רע"א למשנתנו פ"ד סמ"ה העיד על דברי טורי אבן לר"ה ז' א'. ועיין לעיל הע' 29, ומ"ש בתרביץ ש"ה, תשרי תרצ"ד, סוף עמ' 102 ואילך. ³¹ אצל צוקרמנדל שם בטעות: אם בא חודש בזמנו, אבל בכי"ע הוא כבשאר נוסחאות: חדש, עיין מ"ש לעיל, הע' 29. אבל בפ"ב שם, שו' 66: אם בא חודש, עיין להלן שם, עמ' 310, בשנו"ס.

35-36. **נתנדבו מעצמן כשירין ובלבד שימסרום לצבור.**בבבלי ר"ה הנ"ל: יחיד שהתנדב משלו כשרין בלבד שימסרם לצבור. פשיטא. מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה³² קא משמע לן. ועיין במשנתנו פ"ד מ"א ובירושלמי רפ"ד, מ"ז ע"ד, שם ה"ה, מ"ח ע"א, תענית פ"ד ה"ו, ס"ח ע"ב, מגילה פ"א ה"ו, ע' ע"ג. ועיין להלן מנחות פ"י הכ"ב, יומא ספ"א, בבלי שם ל"ה ב', וב"מ קי"ח א', בבלי מנחות כ"ה סע"ב. ובפי' תלמיד רשב"ש כאן, עמ' 39, הביא את התוספתא כאן והקשה ממנה על הבבלי ר"ה, עיי"ש. ועיין בתוספתא פרה פ"ב ה"ד, ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 214. ובכי"ל כאן: ובלבד שלא ימסרום לציבור. וכ"ה בר"ח יומא ל"ה ב'. והיא היא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 567, ולעיל פסחים פ"ז, שו' 31–32, ד"ה לעולם.

footnotes: ³² עיין מ"ש לעיל פ"א הע' 9.

36-37. **הפרנסין שהותירו מעות לעניים לא יקחו בהן פירות למחצית שכר מפני הפסד עניים.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובמשנתנו פ"ד מ"ג: ר' עקיבא אומר אין משתכרין משל הקדש. ולא משל עניים. ומלשון התוספתא שתפסה "פירות למחצית שכר" (כלשון המשנה בב"מ פ"ה מ"ד) משמע שהיא מלמדת דרך אגב שמעות עניים מותר להלוותן באבק רבית, אלא שאסרו כאן מחשש הפסד עניים. וכבר נחלקו הראשונים בזה, יש מתירים להלוות מעות עניים שאין בעליהם ידועים (כלומר, שאין כאן מעות מיוחדות לעני ידוע) אפילו ברבית קצוצה, ויש אוסרים ברבית קצוצה, ומתירים באבק רבית, ויש אוסרים אפילו באבק רבית. עיין שו"ת מהר"מ ב"ב ח"א סי' ע"ג ובהערות רמ"א בלאך שם, או"ז ח"א, ה' צדקה סי' ל', ט' ע"ד, הנ"ל ב"מ פ"ה סי' קפ"א, כ"ו ע"ב, מרדכי ב"מ פ"ג סי' רפ"ז, ס' התרומות שער מ"ו ח"ד, סי' ח', שטמ"ק ב"מ ע' א' (בשם הרמ"ך), ומה שהאריך במשנה למלך פ"ד מה' מלוה ולוה הי"ד. ועיין בים של שלמה ב"ק פ"ח סי' ע"ב ומ"ש בעל כנה"ג בתשובה שנדפסה ביו"ד סי' רנ"ד. וכאן לכאורה מפורש שמותר להלוות מעות של עניים באבק רבית, אבל עיין להלן ד"ה ברם. ובבבלי כתובות ק"ו ב' מפורש שאין משתכרין בשל עניים משום "דלמא מתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה". ועיין בס' המקח והממכר לרב האיי ריש שער ס'. וכבר תירצו ר' שמואל [בר' ברוך] מבונבירק (לפי מרדכי ב"מ הנ"ל) ובעל או"ז הנ"ל, שלא אמרו כן אלא בצדקה העומדת ליחלק, אבל בצדקה שהקרן קיימת והפירות מתחלקין, בוודאי שמותר להשתכר בה. וכן משמע קצת מלשון התוספתא "הפרנסין שהותירו מעות לעניים", והיינו שיש להם די כסף בקופה בשביל העניים שיזדמנו להם. ועיין בבלי ערכין ו' רע"ב. ברם בכי"ע כאן חסרות המלים "מפני הפסד עניים", ואפשר לפרש שמחמת איסור אבק רבית אתינן עלה. ועיין להלן. ועיין בירושלמי פ"ד ה"ד, מ"ח ע"א, ובבלי ב"מ ע' א' לעניין מעות יתומים.

37-38. **אבל לוקחין בהן משער הזול לשער היוקר.**כלומר, מותר לקנות פירות בשעת הקציר, משום שבנוהג העולם בוודאי יתייקרו אח"כ, ואין לחשוש להפסד עניים. ולגירסת כי"ע הנ"ל פירושו: אבל כיצד יעשה להרויח במעות עניים, לוקח בהן וכו', ונמצא מרויח לעניים, כשם שעושין אצל הקדש, עיין במשנתנו פ"ד מ"ג ובבבלי כתובות ק"ו ב'.

38-39. **אי זהו קייץ המזבח שלוקחין את העולות ומקיצין בהן את המזבח.**וכ"ה להלן מנחות פ"י סה"ח. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: מותר הפירות לקיץ המזבח וכו', מותר התרומה לקיץ המזבח וכו', מותר נסכים לקיץ המזבח. ומפרשת התוספתא מהו קייץ המזבח. ובס"ז פינחס, עמ' 323 (ילקוט ד"ר שם רמז תש"פ): מותר התרומה [עולות] ועולות כבנות שוע למזבח. ובבבלי שבועות י"ב רע"ב: קיץ כבנות שוח למזבח. ופירש"י: כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה (כלומר תאנים משובחות כבנות שבע), והוא לשון קיץ כדכתיב (שמואל ב ט״ז:ב׳) הלחם והקיץ לאכול לנערים. ועיין מ"ש ע"ז בצופה האנגלי חל"ו, 1946, עמ' 50, הערה 60.

39-40. **המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור יינתנו לאומנין בשכרן דברי ר' עקיבא.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ו והובאה בבבלי כריתות ו' א'. ובכי"ע כאן: דברים הראויין לכל קרבנות ציבור וכו'. וכ"ה ("לכל") אף בפיסקא שבירושלמי פ"ד ה"ו, ולעיל שם ה"ה, מ"ח ע"ב, בהבאה ממשנתנו. ועיין להלן. ופירשו בירושלמי שם ובבבלי הנ"ל שהדברים הראויים לקרבנות ציבור היא קטורת (שאינה ראוייה לקרבן יחיד), אלא שנחלקו שם אם הכוונה לקטורת שנעשתה בחולין לפני שקדשה (ובבבלי: בסממני קטורת), או (אם אנו אומרים שמכתשת עשו אותה ככלי שרת) במותר הקטורת (עיין במ"ה בפירקין) שנתנוה לאומנין, ועדיין לא הספיקו לקנותה בחזרה. ועיין בפי' הרא"ש, עמ' ל"ז (וממנו ברע"ב למשנתנו), שה"ה בשאר דברים הראויים לקרבנות ציבור אם ב"ד זקוקים להם, עיין מ"ש במלא"ש בשם ר' סולימן. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו. וכן יוצא ברור מתוך הגירסא "לכל קרבנות ציבור" שהבאנו לעיל. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 322 ואילך. וסובר ר"ע שבכגון דא שיש כאן הקדש יחיד הקטורת מתחללת על המלאכה, עיין בתוספות שבועות י' ב' ד"ה מפרישין. ובפי' תלמיד רשב"ש במכילתין, עמ' 45, פירש ששאני כאן, שהרי הקדיש את הקטורת לבדק הבית. ועיין בפי' הרא"ש, עמ' ל"ח.

40. **אמ' לו בן עזיי אינה היא המדה.**כ"ה במשנתנו הנ"ל בנוסחאות שלנו. אבל בהוצ' לו, קויפמן, פרמה ומשנה שבירושלמי בכי"ל: היא המדה (וחסרה המלה "אינה"). ובפי' ר' משולם, ריש עמ' 46: היא המדה. בתמיה. ובתוספתא אינה היא המדה. ופירשו המפרשים שר"ע חלק את מדותיו, שהרי אף הוא מודה במותר הקטורת, במשנה ה'.

41. **אלא הפועל שעושה מלאכה בהקדש וכו'.**בן עזאי מביא כאן את ההלכה הכללית שנשנית לעניין תשלומי פועלים העושים בבדק הבית, והיא בתוספתא מעילה פ"א הכ"ג, והוא מאמר המוסגר עד "כיצד הן עושין וכו' ".

41-42. **לא יאמר תנו לי פרה במנה וטלית זו בחמשים זוז.**ואעפ"י שבטלית בוודאי אין כאן אלא קדושת בדק הבית, מ"מ אין היא מתחללת על המלאכה. וסתם משנת תמורה פ"ז סמ"א היא כר"ע, ועיין בבבלי שם ל"א ב'. ועיין ר"מ פ"ח מה' מעילה ה"ג.

42-43. **שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד.**ירושלמי פ"ד ה"ו, מ"ח ע"ב. ובגליון פיה"מ להר"מ לשקלים כת"י, הוצ' הרי"מ טולידאנו, עמ' י"ח: ובתוספתא מעילה שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות. כיצד הן עושין מפרישין שכר האומנין וכו'.

43-44. **כיצד הן עושין מפרישין מהן שכר האומנין ומחללין אותן על מעות האומנין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן.**בן עזאי חוזר כאן לדין משנתנו "אלא כיצד הן עושין מפרישין" וכו', וכ"ה במשנתנו כאן הנ"ל. ופירושו שמפריש חלק מן הנכסים ששוויו כנגד שכר האומנין, שהקדש חייב להם כסף בעד בדק הבית שכבר נבנה, ונוטל מתחילה כסף של הקדש שחולל על הבניין, ומזכה להם את הכסף ע"י אחר, ואח"כ מחלל על הכסף (מדעת האומנין) את הדברים הראויים לקרבנות ציבור, ונעשו הדברים חולין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן. ועיין רש"י שבועות י' סע"ב, בתוספות שם ד"ה מפרישין, בהשמטות לשטמ"ק כריתות ו' א', בפירוש תלמיד רשב"ש, עמ' 45, ובפי' הרא"ש הנ"ל. ועיין בירושלמי כאן פ"ד סה"א וה"ה, מ"ח ע"א, ובראשונים לשבועות י' א' שציין באהצו"י, עמ' 26. ועיין בפיה"מ להר"מ כאן, ומ"ש בקרן אורה למעילה י"ד ב' ד"ה מותר, שם י"ד א' ד"ה בונין. ועיין מ"ב י"ב, י"ב-י"ג, ובבלי כתובות ק"ו ב'.

44-45. **וחוזרין ולוקחין אותן מתרומת הלשכה.**וכ"ה במשנה שבירושלמי הנספח לבבלי, בנוסח הרש"ס, ובנוסח הנספח לפירוש ר' משולם (אבל לא בפירושו שם, עמ' 46), ובהשמטות לשטמ"ק כריתות ו' א' אות ל"ב ואות ל"ו, עיי"ש מ"ש אם ר"ע מודה בזה. ובהוצאות שלנו במשנתנו: וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה.

45. **המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח וכו'.**כלומר, בהמה תמימה. וכל הברייתא עד דברי ר' יוסה היא מלה במלה במשנתנו פ"ד מ"ז, והיא חסרה בכי"ל, עיין מ"ש ע"ז להלן בסיפא, ד"ה ר' יוסה ור' שמעון. ובפירוש משנתנו נחלקו האמוראים: יש מפרשים אותה במקדיש נכסיו שהיו כולן מבהמה הראויה לגבי מזבח,³³ אבל אם היו שם נכסים שאינן ראויין למזבח, אף ר' יהושע מודה שכולן יפלו לבדק הבית. ויש מפרשים אותה דווקא ביש שם שאר נכסים שאינן ראויין לגבי מזבח, אבל אם כולם מעדר הראוי לגבי מזבח אף ר' אליעזר מודה לר' יהושע. ויש מפרשים שאין הבדל בזה, עיין ירושלמי כאן פ"ד ה"ז, מ"ח ע"ב, ובבלי תמורה ל"א ב'. ולפי פשוטו חולק הירושלמי על הבבלי ואינו מחלק בין עדר שיש בו זכרים ונקבות ובין עדר שיש בו זכרים גרידא. ועיין בגירסת הירושלמי הנספח לבבלי ובפירוש תלמיד רשב"ש ור' משולם שם, עמ' 48 ואילך, ומשנתנו הובאה בבבלי ב"ב קנ"א א', זבחים ק"ג א', תמורה כ' א', ל"א ב'. ועיין במשנה שם פ"ז מ"א, ובירושלמי בסוגיין.

footnotes: ³³ ולא גרס להלן "עם שאר נכסים", עיין בבלי תמורה ל"א ב'.

46. **ימכרו לצרכי זבחי עולות וכו'.**צ"ל: לצריכי זבחי עולות, וכ"ה במשניות מטיפוס א"י, ובהבאה שבירושלמי בסוגיין, ובפיה"מ להר"מ למשנתנו הוצ' טולידנו, ובאו"ז ב"ב פי' קפ"ט, ובנוסח הרש"ס ועוד. וכן במשנת זבחים פ"ח מ"א: ימכרו לצריכין אותו המין. ובד גורס: ימכרו לצורכי צבור זבחי עולו' וכו'. ואעפ"י שגירסא זו אפשרית (עיין בתו"כ שנביא להלן), קרוב לוודאי שהמלה "צבור" היא טעות סופר, ועיין דק"ס זבחים, ריש עמ' 202, ושם בוודאי ט"ס, שהרי אין שלמי ציבור באים נקבות.

49-50. **ר' יוסה ור' שמעון או' דברי ר' ליעזר הן הן דברי ר' יהושע ודברי ר' יהושע הן הן דברי ר' ליעזר.**וכ"ה בכי"ל. ובד חסרה המחצית הראשונה, עיין בשנו"ס. ובכי"ע: אמ' ר' יוסי הן הן דברי בית³⁴ ר' יהושע הן הן דברי ר' אליע'. ועיין מ"ש לעיל שבת פ"א, שו' 51, ד"ה ולולא, ובהערה 75 שם. ולפי פשוטו פירושו שלר' יוסה ור' שמעון לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בהלכה שלעיל, והם חולקים על הת"ק. תדע לך שהוא כן, שהרי הבבא שלעיל היא דברי המשנה, ולא נוסף בה דבר, ואם היא מעיקר התוספתא, לא באה לכאן אלא להסמיך לה את דעת ר' יוסה ור' שמעון החולקים עליה. אבל כבר אמרנו לעיל שבכי"ל חסרה כל הבבא שלעיל. ברם במנחת בכורים ובתוספות העזרה לתו"כ, ל"א ע"א, ד"ה ויביא (ועיי"ש ל"א ע"ב ד"ה ת"ל), פירשו שהברייתא נסמכה למ"ח בפירקין. וכ"ה שם: המקדיש נכסים והיו בהן דברים ראויין על גבי המזבח, יינות שמנים³⁵ ועופות, ר' אליעזר (ס"א: אלעזר) אומר ימכרו³⁶ לצריכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות,³⁷ ושאר נכסים יפלו לבדק הבית. והראב"ד³⁸ גרס במשנתנו כאן ר' אלעזר (ולא ר' אליעזר),³⁹ ופירש שר' אלעזר סבירא ליה כר' יהושע (במשנתנו ולעיל כאן) שמביא בדמיהן עולות, וחולק על ר' אליעזר הסובר שדמיהן לבדק הבית. ואף שר' יהושע סובר שזכרים עצמן יקרבו עולות, כבר אמרו בירושלמי בסוגיין שלא אמר כן אלא בבהמה, אבל בעופות מודה, כפי שלמדו מן הפסוק. ופירשו במנחת בכורים ובתוספות העזרה הנ"ל שהיא כוונת הברייתא שלנו: הן הן דברי ר' אליעזר (צ"ל: אלעזר) הן הן דברי ר' יהושע וכו'. ופירוש זה קשה מאד, שלא זו בלבד שאנו צריכים להגיה כאן בכל הנוסחאות "אלעזר" במקום "אליעזר", אלא שאין להניח שר' יוסה ור' שמעון באו לפרש את דברי ר' אלעזר חבירם, וקראו לו בשם רבי. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו ובחיבורו פ"ה מה' ערכין ה"ח וה"ט הנ"ל פירש שאין כאן סתירה בין ר' אליעזר שלעיל ובין דבריו במ"ח, ור' אליעזר מודה בדברים שאין להם פדיון (עיין ר"מ פ"ו מה' איסורי מזבח ה"ד) שיביא בדמיהם עולות, כר' יהושע לעיל. ועיין מ"ש במרכבת המשנה, באו"ש ובצפנת פענח במקומו. ולפ"ז מתפרשת התוספתא אף כאן שהן הן דברי ר' אליעזר במ"ח הן הן דברי ר' יהושע במ"ז (בבבא שלעיל), והיא נסמכה לברייתא שלעיל, ומשום כן הובאה לכאן. וכן פירש בתכ"מ.

footnotes: ³⁴ ונמחקה מלה זו בנקודות. וכנראה שהיא באשגרה ממקום אחר, עיין להלן נדרים פ"ו ה"ג וה"ד ובמקבילות. ³⁵ בד' נפולי מוסיף: וסלתות. וכ"ה בפיה"מ להר"מ ובחיבורו פ"ה מה' ערכין ה"ח ובתו"כ חובה פכ"א ה"ו, כ"ז ע"ג, בהוצאות שלפנינו, במאירי, סוף עמ' 84, ובפי' הרא"ש למשנתנו. ³⁶ במאירי, עמ' 85: ר' אליעזר אומר עופות ימותו ויינות וכו', אלא שגדולי המחברים כתבו שאף העופות ימכרו לצרכי המין. ³⁷ בכי"מ, וכן בנוסח הנספח לבבלי בד"ו: בדמיהן עולות, בשר לשם ועורות לכהנים. וכע"ז גם בירושלמי עם פירוש ר' משולם, עמ' 46. ובדק"ס, עמ' 32, הע' ש' כתב: ומוכח מזבחים ק"ג א' דנוסחא מוטעת היא, דלכ"ע העור נתפס לבדק הבית. ולא דק, ואין דברי הגמרא שם עניין לכאן, כפי שכבר העיר בפירוש הראב"ד לתו"כ, כ"ז ע"ג. ברם מתוך דברי התו"כ נדבה, פרשח ז' ה"ד, ז' ע"ד, מוכח שהם דברי חכמים החולקים על ר' אליעזר, וכ"ה שם חובה פכ"א ה"ו, כ"ז ע"ג. ועיין מ"ש ע"ז בתוספות העזרה לתו"כ שם, ל"א ע"ב, ד"ה וחכ"א, ונעלמה ממנו לפ"ש גירסת המשנה בנוסח הירושלמי הנספח לבבלי. אבל מדברי המיוחס להר"ש בתו"כ שם, ט' ע"ב, משמע קצת כדבריו. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ו ובתו"כ חובה פכ"א הנ"ל. ³⁸ בפירושו לתו"כ הנ"ל, ז' ע"ג, ובהשגות פ"ה מה' ערכין ה"ח. ³⁹ ועיין בתו"כ הנ"ל, והשוה משנת תמורה פ"ג מ"ד, ושם בהכרח הגירסא היא "ר' אלעזר".

50. **אחד לשלשים יום משערין את הלשכה.**משנתנו ספ"ד, ופירושה שפוסקין את השער עם המספק להקדש קינין⁴⁰ יינות שמנות וסלתות בשביל מנחות נסכים למשך שלשים יום. ואם הוקר השער בתוך זמן זה מספק כמי שפסק, ואם הוזל נותן כשער הזול, כמפורש במשנתנו. ועיין מ"ש ר"נ זק"ש בהערותיו לפי' הרא"ש, עמ' מ"א ואילך, בשם זקנו הגרי"מ חרל"פ ז"ל.

footnotes: ⁴⁰ עיין פ"ו מ"ה ובהשגות הראב"ד פ"ז מה' כלי המקדש ה"ט ובמרכבת המשנה שם.

51-52. **ואמ' תנו לי מעותי מן המטבע היוצא במדינתי אין שומעין לו.**וכ"ה בד. וכנראה שיש כאן סירוס מן הברייתא שלהלן, והנכון הוא בכי"ע ובכי"ל: רצה לחזור בו בתוך שלשים יום אין שומעין לו, וכן מעתיק הרש"ס, ל"ח ע"ד. והכוונה שאם הוקר השער ורוצה לחזור בו כדי שלא יפסיד מביתו, אין שומעין לו, והתחייבותו במקומה עומדת לזמן שלשים יום.

52. **ואם נשפכו בעזרה נשפכו לו.**פי' ר' משולם, עמ' 46, ועמ' 53, פירוש הריבב"ן ספ"ד ופירוש הרש"ס הנ"ל. והכוונה שהמספק חייב באחריותן עד שיקרבו על גבי המזבח, עיין במשנתנו ספ"ד. ובירושלמי ספ"ז: אמר ר' יצחק תניי בית דין הוא המספק את הקינים הוא מספק את הפסולות ואת האובדות. וכ"ה לעיל שם ה"א, נ' ע"ג, בנוסח הרש"ס, וכן מוכח בשרי"ר, עמ' 138. ופירש הרש"ס: את האובדות, כגון פרחו הקינין וכו'. ובמשנתנו ספ"ז:⁴¹ על הקינין ועל הפסולות (הפסולת) שיהוא באות משל ציבור. ר' יוסי אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות. ופירש הרא"ש שם (עמ' ס"א): ועל הקינין ועל הפסולות פי' המחוייבין קינין מביאין מעות ונותנין בשופר וכו', ואם פרחו הקינין וכו'. ובפיה"מ להר"מ מהדו"ק (לפי עדות הרי"מ טולידאנו, עמ' כ"ח, הערה 121): ואמרו על הקינין הפסולות שמה שנאבדו מן הקנים יבוא משל צבור וכו' ומחק אח"כ רבינו את המלה "שנאבדו", וכתב: שמה שנמצאו מן הקנים פסולות יביא וכו'. וברור שבמהדו"ק היתה לפניו הגירסא: ועל הקינין ועל הפסולות וכו'. ועיין גם במאירי, סוף עמ' 105. ולפ"ז מוכח שלר' יוסי המספק אחראי אף בעד הגוזלות שפרחו אח"כ, והוא פרחו הגוזלות, הוא נשפך היין. אבל ברוב הנוסחאות הגירסא במשנתנו היא: על הקינין הפסולות, ודינן כהתליעה הסולת שבמשנתנו ספ"ד, ונאבדו לא נזכר שם כלל, וכן לא נזכרו "אובדות" גם בדברי ר' יצחק בירושלמי פ"ז ה"א הנ"ל ברוב הנוסחאות, ומכאן שהמספק אינו חייב באבדו הקינין, ולפ"ז לא יתחייב אף בנשפך היין בעזרה, ואף הר"מ לא הביא את ההלכה של אבדת הקינין ושפיכת היין. ועיין באחרונים שציין בציון ירושלים לירושלמי פ"ז ה"א. ובספרי זוטא שלח, עמ' 280: שיהו שוקלין שקלים וכו' ועל ידי כהן המאבד. ולא נתברר בדיוק מהו "כהן המאבד".

footnotes: ⁴¹ לפי גירסת כ"י אוקספורד, פי' ר' משולם, ריש עמ' 82, פירוש הרא"ש, עמ' ס'.

52-53. **אם יש לו להביא מתוך ביתו הרי זה מביא וכו'.**כלומר, לא נאמרה ההלכה של החותמות (פ"ה מ"א, שם מ"ד) אלא לטובת חייבי קרבנות שלא יצטרכו לשמור את מנחת הנסכים בטהרה, אבל אם רצה מביא מביתו. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ז מה' כלי המקדש ה"ט.

53-54. **אחד לשלשים יום תורמין את הלשכה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אחד לשלשים יום פוחתין מן הלשכה וכו'. ובכי"ל: אחד לשלשים יום משערין את הלשכה וכו'. וכ"ה בפי' ריבב"ן פ"ד מ"ט. והנכון הוא בפירוש תלמיד רשב"ש, עמ' 48: כדתניא בתוספתא דשקלים אחת לשלשים יום פותחין את הלשכה וכו'. וכ"ה בפירוש הרש"ס, ל"ח ע"ד. והכוונה שפותחין את הלשכה כדי לשלם את המעות למספקים.

54-55. **רצה לחזור בו בתוך שלשים יום אין שומעין לו.**וכ"ה בד. והוא בוודאי שיבוש, כפי שמוכח מן ההמשך. ובכי"ל: ואמר תנו לי מעותי אין שומעין לו וכו'. וכן בריבב"ן הנ"ל. והנכון הוא בכי"ע: ואמ' תנו לי מעותיי מן המטבע היוצא במדינתי אין שומעין לו. וכ"ה בפי' תלמיד רשב"ש הנ"ל, וכן צ"ל גם בכי"ל. ובפירוש הרש"ס הנ"ל: "ואמר תנו לי מעותי וכו' ", ואין לדעת אם היתה לפניו גירסת כי"ע או גירסת כי"ל, אבל בוודאי שלא היתה לפניו גירסת כי"ו ודפוסים.

55. **אלא הולך אצל גזבר וכו'.**וכ"ה בד, כי"ל וריבב"ן הנ"ל. ובכי"ע ובפי' תלמיד רשב"ש הנ"ל: רצה הולך וכו'. כלומר, הגזבר אינו מחוייב לתת לו מעות היוצאות במדינת המספק, אבל רצה מעמידו וסומכו אצל שלחני וכו'.

55-56. **מעמידו אצל שולחני וכו'.**וכ"ה בד ובפירוש ריבב"ן הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ל: אצל חנוני (החנוני). והכוונה שהשולחני ישלם לו אח"כ במטבע היוצא במדינתו, עיין להלן שו' 62.

56. **רצה או' לו תן לי מיד בפחות וכו'.**כלומר, אפילו בתוך שלשים מותר לו לגזבר לתת לו פחות ממה שחייב לו, ונמצא הקדש מרויח, ועיין להלן.

56-57. **ולא מפני שהוא קודש וכו'.**כלומר, ההיתר כאן הוא לא מפני שאין רבית ואונאה לגבוה, כמפורש להלן ב"ק פ"ד ה"ג, אלא שאין כאן רבית, ואף בהדיוט מותר. ועיין ב"מ נ"ז ב', בתוספות שם ד"ה לספק ובראשונים שהביא בשטמ"ק שם ד"ה הב"ע. ועיין להלן ב"מ פ"ד ה"ב (שיטת רשב"ג).

57-58. **המוכר חפץ לחברו על מנת ליתן לו כל שנים עשר חודש רצה אומ' לו תן לי בפחות מעכשיו, אין כן משום רבית.**להלן ב"מ פ"ו הי"ב: הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מיכן עד שנים עשר חודש רשיי שיאמר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משם רבית. ובכי"ע ובכי"ל גורסים אף כאן בסיפא: רשאי שיאמר לו תן לי בפחות מיד (בכי"ל: מעכשיו) וכו', כגירסת כל הנוסחאות בב"מ הנ"ל. ובה"ג ה' רבית, ד"ו צ"ה ע"א (ד"ב, עמ' 381): המוכר חפץ לחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד שנים עשר שנים (בד"ב: חדש) רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות וכו'. וכן בתשה"ג שערי צדק ש"ב מח"ד סי' כ"א, מ' סע"א: מר רב יהודאי המוכר חפץ לחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד שנים עשר חדש וכו'. ולשונם מתאים לתוספתא שקלים כאן (כגי' כי"ע וכי"ל), ולא לתוספתא ב"מ. ועיין גם באגודה ב"מ סי' פ"ו, י"ט רע"ב. אבל בס' המקח והממכר לרב האיי שער מ"ב סי' ג', הרי"ף ב"מ פ"ה סי' ת"ט וכמה מן הראשונים⁴² הביאוה כלשונה בב"מ. ולעצם העניין, אעפ"י שאמרו במשנתנו (ב"מ פ"ה מ"ב): ואין מרבין על השכר כיצד וכו' מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא שלך באלף זוז, אם לגורן בשנים עשר מנה אסור, אין הדין אמור אלא בהזכיר לו בתחילה אלף זוז, אבל אם מכר לו בתחילה לשיעורין בי"ב מנה, והחזיק בה, ואח"כ אמר לו אם אתה נותן לי מיד הרי הוא שלך באלף זוז מותר, כדין התוספתא כאן. ובטיו"ד סי' קע"ג: מידי דהוה כמוכר חובו בפחות, שמי שיש לו שטר על חבירו, או מלוה על פה, יכול למוכרו לאחר בפחות,⁴³ ואין בו משום רבית. וכן הסביר הרמ"ך (לפי שטמ"ק ב"מ ס"ה א' ד"ה מרבין) את ההיתר להרבות על השכר: והוי כמוכר חובו בפחות דשרי. וכ"ה במאירי שם, עמ' 237. וכן במרדכי ב"מ פ"ה סי' שי"ז הביא את התוספתא והוסיף: ונראה לרבינו אבי העזרי דדוקא לאחר גמר המכר א"ל תן לי בפחות, אבל מעיקרא לא, דתנן ואם לגרן בי"ב מנה אסור. ומכאן הוכיח דמותר למחול משום הקדמת הפרעון, כגון אם המלוה אמר הריני מוחל לך קצת ע"מ שתפרע לי קודם הזמן, ואין המחילה נחשבת רבית, לומר שיהא נחשב כאילו הלוה לוה למלוה עד הזמן עבור אותה מחילה. וע"פ זה נ"ל לבאר את התוספתא בב"מ פ"ד ה"ה שנתקשו בה מאד המפרשים. וכן שנו שם: היה חייב לו מעות והשכיר לו (כלומר, הלוה) בית מדינר לחודש, והיה יפה סלע לחדש אסור. השכיר ממנו בדינר לחדש והיה יפה סלע בחדש מותר. והנה ברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ה מ"ב הנ"ל: ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית. מרבין על השכר וכו'. וכוונת הברייתא בסיפא שאם שכר הלוה מן המלוה ("ממנו") בדינר לחודש,⁴⁴ והיה יפה סלע בחדש מותר, מפני שהוא כקונה הלואתו, ודינו כמרבה בשכר. ולעיל שם בתוספתא רפ"ד (מכילתא דרשב"י, עמ' 212): יצאו אילו, שמא (=שמה) שאת נותן לו⁴⁵ את נוטל הימנו, כלומר אתה נוטל הימנו מה שנתת לו.⁴⁶ ובמשנת מכות פ"א מ"ב שנינו: מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים, אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד שלשים יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים. וכבר הקשו הראשונים כיצד נקטה המשנה אומדנא האסורה משום ריבית. ועיין בפירוש רבינו גרשם שהביא בשבלי הלקט (הסגלה הוצ' הרמ"ז חסידה חכ"ח, עמ' 84) שנדחק מאד בפירושה. ועיין גם באו"ז ח"ג ב"מ סי' קפ"ו, כ"ו ע"ב, שהביא בשם הראבי"ה שאין רבית בשכירות, ופירש משנתנו בשכירות, עיי"ש, ועיין בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ל"ט ובהגה"מ פ"ח מה' מלוה ולוה (בד' קושטא). ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל מכות ג' א' ובראשונים שהביא שם. ולפי דברינו הנ"ל הדברים פשוטים, והכוונה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו (כלומר, בחזרה) אלף זוז בין ליתנן לו⁴⁷ מכאן ועד שלשים יום, ובין מכאן ועד עשר שנים. והרי כאן הפסידו העדים ללוה כסף ממש שהיה יכול למכור את הלואתו בפחות למלוה, אם ישלם לו לאחר שלשים יום (במקום עשר שנים), והעדים הכריחו אותו לשלם לו את סכום כל ההלואה לאחר שלשים יום.

footnotes: ⁴² עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, סוף עמ' 119 ואילך. ⁴³ תוספתא ב"מ פ"ו ה"ג, ירושלמי שם רפ"ה. י' סע"א. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 113 ואילך. ⁴⁴ כלומר, על מנת שיפרע לו מיד. ⁴⁵ בד"ר: שאתה נותן לו יותר. אבל המלה "יותר" אינה לא בכי"ו ולא בכי"ע. ⁴⁶ ונ"ל בפירושה שהכוונה שאין הלוה (השוכר) חייב לו כלום לפני גמר השכירות (שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף), וכל מה שנוטל מן השוכר הוא מה שנותן לו המשכיר עכשיו, ואין כאן אגר נטר אפילו לרגע, ואינו לוקח ממנו יותר ממה שהוא נותן לו, כדין כל מכר שיכול לקחת ממנו כמה שהוא רוצה (אם הלוקח יודע את המחיר ומוחל לו את האונאה). וכסברא זו (באנר נטר) כתב הרשב"א (לפי שטמ"ק) בב"מ ס"ה ב' על מעשה ביתוס בן זונין, ולמדה מחי' הר"י מיגש בב"ב קס"ח א', עיי"ש. ולפיכך יכול להרבות על השכר כמה שהוא רוצה, ואם לוקח ממנו מעכשיו בפחות הרי הוא כקונה הלואתו. ומ"ש בתוספתא להלן שם: כיזה צד משכיר אדם מעותיו לשולחני וכו', אינו שייך לכאן, וסימן השאלה הוא לא אחרי "כיזה צד", אלא אחרי לשולחני. ופירוש המפרשים שם דחוק מאד. ⁴⁷ כגירסת רוב הנוסחאות. כלומר, בין להחזירן לו.

58-59. **אחד לשלשים יום תורמין את הלשכה וכו'.**הנכון הוא בד ובכי"ע: פותחין את הלשכה וכו', כלומר על מנת לשלם למספקים קנים ומנחת נסכים להקדש. ובכי"ל בטעות: פוחתין וכו'.

60. **תנו לי מן המטבע היוצא במדינתי וכו'.**התוספתא חוזרת כאן על ההלכה בריש הי"ב, כדי ללמד כיצד נוהג הגזבר.

60-61. **וגזבר קודח ונותן לו מן המטבע העולה בידו לפי חשבון.**וכ"ה ("קודח") גם בד. ובכי"ע: וגיזבר הולך וקורא ונותן וכו'. ובכי"ל: וגזבר קורה ונותן לו וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו שהגזבר תוקע ומכניס את המדה לתוך השקלים ומוציא מה שעולה בידו לפי חשבון המטבעות השונים המעורבים בלשכה, עיין תוספות זבחים כ"ב ד"ה קודח, ומ"ש על קדח בתרביץ ש"ג, עמ' 209, ולהלן ביצה פ"ג, שו' 24–25, ד"ה אבל קודח.

62. **ושולחני נוטלן ממנו ונותן לו וכו'.**כלומר, השולחני נוטל את כל מה שעלה ביד הגיזבר, ונותן למספק מטבע היוצא במדינתו לפי חשבון המטבעות שקדח הגזבר, שהיו שם מטבעות אחרים.

62-63. **כל המטבע בירושלם מפני כך.**בד: המטבעות היוצאין בירושלם. ולפי גירסה זו הדברים נמשכין למעלה, כלומר, לפי חשבון המטבעות היוצאין בירושלם. ובכי"ע ובכי"ל: וכל המטבעות היו יוצאות (בכי"ל: יוצאין) בירושלם מפני כך. כלומר, שהרי בידי השלחני היו מטבעות מארצות שונות שנתן לו הגיזבר מתרומת הלשכה שהביאו לשם כל מיני מטבעות, עיין לעיל, שו' 19. ובכפו"פ פ"ו, עמ' ע"ה (ד"ר, כ"א סע"א): תוספת' מסכת שקלים פ"ב כל המטבעות היו יוצאות בירושלם. ובירושלמי מעשר שני פ"א ה"ב, נ"ב ע"ד: אמר ר' אבין כל המטביעות היו יוצאות בירושלם מפני כן, על שם יפה נוף משוש כל הארץ, כלומר, ר' אבין הסמיך את הפסוק (תהלים מ"ח, ג') לברייתא שלנו. ועיין בגליון הש"ס שם. ובבבלי ב"ק צ"ז ב': והתניא התקינו שיהו כל (עיין דק"ס והגהות הב"ח) המעות יוצאות בירושלים מפני כך. ופירשו הראשונים (הרמ"ה בשטמ"ק שם והראב"ד שם, עמ' 278) שהתקינו כן מפני משוי הדרך, שיוכל כל אחד לחלל את המע"ש על המטבע של מקומו ולהביאו לירושלים כמו שהוא. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 717, שורה 17.

63. **אילו הן הממונין שהיו במקדש וכו'.**כל הברייתא בפי' ר' משולם, עמ' 53. ובמשנתנו רפ"ה מונה חמשה עשר ממונין, ורוב המשרות שלנו לא נזכרו במשנה. ובפי' המיוחס להראב"ד תמיד כ"ז א' (לשון חכמים ז' ע"ב): וע"ז יש לתמוה דבתוספת' לא קא חשיב אלא ח' ממונים, וגם אותם ממונים שמזכיר את שמם במס' שקלים משנה את שמותם בתוספתא (עיין להלן). ושמא י"ל תנא ושייר לכל הנך [ד]תוספתא וכו'. ועיין ר"מ פ"ז מה' כלי המקדש ה"א. ובירושלמי רפ"ה, מ"ח ע"ג (יומא ספ"ג, מ"א רע"ב): חד אמר כשירי דור ודור בא למנות.⁴⁸ וחורנה אמר מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו. ופי' ר' משולם (עמ' 55): כשירי כל דור ודור, כגון ראשי משמרות שהיו נקראים על שם הראשונים וכו'. וכן פירשו התוספות במנחות ס"ד ב' ד"ה אמר (ועיין מ"ש בב"ק פ"ב ב' ד"ה ועל), והרא"ש כאן, עמ' מ"ו, וכן בפירושו למדות פ"א מ"ד: ירושלמי פנחס על המלבוש [שהיה מלביש בגדי כהונה] כך היה שם הראשון, ונקראו כולם על שמו. ועיין מ"ש שירער בתולדות העם היהודי (גרמנית) הוצ' ד' ח"ב, עמ' 325 הערה 31, ועיי"ש, עמ' 317 ואילך, ומ"ש הר"ח אלבק בהשלמות והוספות לסדר מועד, עמ' 462. ועיין בשלטי הגבורים לר' אברהם הרופא פל"ו, ל"ב ע"א ואילך.

footnotes: ⁴⁸ בהוצ' שלנו כאן וכן בנספח לבבלי נוסף: עליהן. אבל בכי"ל כאן וכן ביומא אף בהוצאות שלנו ליתא.

63-64. **יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל ובפי' ר' משולם הנ"ל. אבל במשנתנו הנ"ל: בן גבר על נעילת שערים. ופי' ר' משולם שם: ומייתי הך בערכין⁴⁹ מעשה בר' יהושוע בן חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא. ואיכא למימר דסידר על בן גבר, ור' יוחנן בן גודגדא היו (צ"ל: היה) אחריו. ועיין בשטמ"ק בערכין שם אות ד', ובר"מ פ"ז מה' כלי המקדש ה"ג: זה שעל נעילת שערים על פיו נועלין ועל פיו פותחין. ועיין בהר המריה שם פ"ד אות ל"ו. והשם "בן גבר" הוא כנראה כינוי, ואפשר שאף "גודגדא" הוא כינוי, ופירושו "משוך את המזל" ו"בן" הוא כמו "בן" בבן חיל. ועיין מ"ש ר"ש קליין בלשוננו כ"א ח"ד (תרפ"ט), עמ' 333.

footnotes: ⁴⁹ י"א ב'. ומקורו בספרי קרח פי' קט"ז, עמ' 132.

64. **בן טוטפת על המפתחות.**בכי"ל: על הפתיחות. ובתמיד פ"א מ"א: וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם. ושמא היה אחד מן האמרכלין, עיין להלן, שו' 68, ד"ה שבעה, ומש"ש בהערה 53. ועיין בבאר שבע תמיד שם, ומ"ש עליו במשנה למלך פ"ד מה' כלי המקדש הי"ז.

**בן דיפאי על הלולב.**וכ"ה בד. ובכי"ל: בן דופאי וכו'. ובכי"ע: בן ריפאי, ובפי' ר' משולם: בן ריפא וכו'. וכנראה שהוא השם: ריפת (בראשית י', ג') או דיפת (דהי"א, א' ו') שבטאו אותו בזמן ההוא ריפאי, וכמו שהוא בתרגום השבעים (לדה"י הנ"ל) בכ"י אלכסנדריא ועוד: Ριφαε. ואשר ל"לולב", כנראה הכוונה למשנת סוכה פ"ד מ"ד.

64-65. **בן ארזא על הדוכן.**וכ"ה בד. ובכי"ע, בכי"ל ובפי' ר' משולם: ארזא על הדוכן. ובמשנתנו הנ"ל: בן ארזה על הצלצל. ובירושלמי פ"ה ה"ב, מ"ח ע"ד: בן ארזה על הצלצל, כהיא דתנינן תמן (תמיד פ"ז מ"ג) הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל [ודברו הלוים בשיר]. ועיין ערכין פ"ב מ"ו, וקידושין פ"ד מ"ה ועוד. ולפ"ז אין סתירה בין משנתנו והתוספתא, ועיין בח"ד שפירש שהתנא שלנו סובר שעיקר שירה בפה, ותנא דמתניתין סובר שעיקר שירה בכלי. ובמשנתנו שם מנה את הוגדוס בן לוי על השיר.

65. **בנימן על התנורים שמואל על החביתין.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: שמואל על התנורים בנימין על החביתים. וכ"ה בפי' ר' משולם הנ"ל. והכוונה לתנורי המקדש שהיו אופין בהם לחם הפנים ומנחות. ושמואל היה הממונה על לשכת עושי חביתין, עיין מדות פ"א סמ"ד.

**בן מקליט על המלח.**אצל ר' משולם בטעות: בן מקלוש על המלח. והוא היה ממונה על לשכת המלח, עיין מדות פ"ה מ"ג.

65-66. **בן פלך עץ על העצים.**וכ"ה בכי"ל. אבל בד, בכי"ע ואצל ר' משולם חסרה המלה "עץ". והוא היה ממונה על לשכת העצים, עיין מדות פ"ב מ"ה. ועיין השערת ר"ש קליין על שם זה בלשוננו כ"א ח"ד (תרפ"ט), עמ' 342, שם כ"ב (תר"צ), עמ' 268.

66. **שלשה גזברין מה הן עושין, בהן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ל חסרות המלים "בהן היו", וכ"ה בפיה"מ להר"מ פ"ה מ"ב ובריבב"ן שם. ובמיוחס להראב"ד תמיד (לשון חכמים ז' ע"א), כ"ז ע"א (מהם=מה הם), וברא"ש, עמ' מ"ח, חסרה המלה "בהן". ובכי"ע: מה היו עושין בהן וכו', וכ"ה בפי' ר' משולם, עמ' 54. ובפי' תלמיד הרשב"ש: מה היו עושין פודין וכו', וכ"ה בפי' הרש"ס, מ"ב רע"א. ועיין מאירי, עמ' 88, ומאירי הוריות, עמ' 170. ובפיסקי תוספות תמיד סי' ט': עשרה גזברין פודין וכו'. ובמשנתנו פ"ה מ"ב: אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין וכו'. ובתמיד כ"ז א': דתניא אין פוחתין מי"ג (בד"ו רפ"ב: משלשה עשר. וכ"ה בכי"מ) גזברין ומז' אמרכלין. ר' נתן אומר אין פוחתין מי"ג גזברין כנגד י"ג שערים. ובפי' המיוחס להראב"ד שם מביא גירסא זו בשם "ספרי".⁵⁰ ובמפרש לתמיד שם: כנגד שלשה עשר שערים. גזברים הם השוערים, וזה הלשון נמי בספרי (כלומר, בספר שלי). ובמיוחס להראב"ד שם מוסיף: אבל הספרים הישנים חלוקים, יש מהם דה"ג (=דהכי גרס) בהו, אין פוחתין מג' גזברין⁵¹ ומז' אמרכלין, ובתוספתא דשקלים תניא וכו', ונראה לפרש שאותן ג' גזברין דקתני במשנה דשקלים ובתוספ' היינו אותן גזברין שהיו רק מיוחדים לכך להעריך ערכי וחרמי וקדשי בדק הבית ולפדות, כדי שלא יהיה הפסד להקדש, דשלשה חשיבי בכל דוכתא בין לענין דין, בין לענין לכל דבר, וצריכין להיות כמו ב"ד לעשות שומא שידעו בפדיון ערכין חרמין והקדשות ומעשר שני וכל מלאכת הקודש. מיהא כל הגזברין היו י"ג אלא שמאותם [ממונים] ג' (ממונין) היו ממונין גם על אותם עניינים שאמרנו, ועשרה מהם לא היו ממונים על הנערכים, ומה שכתב לשם בתו' (=בתוספתא) כמו שכתובה למעלה (כלומר שאר הדברים המנויים בתוספתא), אלא על שאר עניינים של לשכה וכו', עיי"ש שהאריך. ועיין בפי' הרש"ס, מ"ב ע"א, מ"ש בשם התוספות ובשם המיוחס להראב"ד. נמצאנו למדים מפירושו שבבית המקדש היו יותר מג' גזברים, והמשנה והתוספתא לא מנו אלא הגזברים המיוחדים על הפדיון ומלאכת הקודש (החשבון עם האומנין?). וכן היו יותר מחמשה עשר ממונין במקדש, כפי שמוכח מן ההוספות בתוספתא על משנתנו רפ"ה, וכן משמע מן המשניות בתמיד שהיו ממונים במקדש שלא נמנו כאן, וכמו שכתב במיוחס להראב"ד הנ"ל. ועיין ר"מ פ"ז מה' כלי המקדש ה"א ואילך ובמרכבת המשנה שם. ובפי' הרא"ש, עמ' מ"ח: בתוס' אין פותחין (צ"ל: פוחתין) במקדש פחות משני קתליקין. וכנראה שכוונתו לברייתא שבירושלמי למשנתנו, עיין מ"ש בתשלום תוספתא עמ' 6 ואילך.

footnotes: ⁵⁰ כלומר, הספר שלי. ועיין במלא"ש כאן פ"ה מ"ב, ותפס שהכוונה במיוחס להראב"ד "ספרי" ספרי ממש, ספרי דבי רב. ועיין הלשון במפרש לתמיד שהבאנו להלן בסמוך בפנים. ⁵¹ עיין תוספות כתובות ק"ו א' ד"ה שבעה.

66-67. **היו פודין את הערכין ואת החרמין וכו'.**הראשונים הנ"ל. ועיין ר"מ פ"ד מה' כלי המקדש הי"ח.

67. **ואת מעשר שני.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע חסרה המלה "שני" בטעות, שהרי אין פודין מעשר ראשון ומעשר עני. ובפי' ריבב"ן פ"ה מ"ב הנ"ל חסר "ואת מעשר שני", אבל גירסתינו מקויימת גם ע"י פיה"מ להר"מ, המיוחס להראב"ד, פיסקי תוספות, ר' משולם, תלמיד רשב"ש והרש"ס הנ"ל. ולא עוד אלא שמפירוש המיוחס להראב"ד הנ"ל מוכח שלא הגיה בתוספתא. וכן במאירי כאן, סוף עמ' 88: ועניין הגזברין להשתדל בעניני ממון המקדש בעניני ערכין וחרמין וכו' ובמעשר שני ובכל עניני הקדש. ולפיכך נראה שאין להגיה, והפירוש הוא במע"ש שניטמא, שהרי בירושלים אנן קיימין, ואין פודין שם מע"ש אלא אם כן נטמא (כמו שרצה לפרש בח"ד), והואיל ועל פי רוב היו מביאין אותו לירושלים בשעת עלייה לרגל, וכולם היו נטהרין לרגל, ורק מיעוטן טמאין (עיין במשנתנו כאן פ"ח מ"א), הרי דנו בו כמע"ש שאין דמיו ידועין, שנפדה ע"פ שלשה (מע"ש פ"ד מ"ב). וכבר אמרו לעיל (מע"ש פ"ג ה"ה ובמקבילות בירושלמי ובבבלי): נפדה על פי שלשה לקוחות. ופירש"י (סנהדרין י"ד ב'): סוחרים ובקיאים בשומא. ובשעת הרגל בירושלים הגזברים הם שידעו יותר מאחרים את גודל האוכלסים וכמה מהם (בערך) הם טמאים, שלא יקפידו לאכול פירות טמאים, והם הם הבקיאים בשומא. ואף להלן מו"ק פ"ב ה"י מנו בין צורכי רבים המותרים בחולו של מועד: פודין את הערכין וכו' ואת מעשר שני, כלומר, התירו את מלאכת הגזברים שעשו בחוה"מ צרכי רבים לעולי רגלים. ועיין בחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' כ"ו, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 140 ואילך.

68. **שבעה אמרכלין מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידן.**וכ"ה ("שבעה") גם בד ובכי"ל ובפיה"מ להר"מ, אבל בכי"ע חסרה המלה "שבעה" (ושם: אמרכל מה היו עושין), וכן ליתא בפי' ר' משולם, בפי' תלמיד הרשב"ש, בפי' המיוחס להראב"ד, בפי' הרא"ש ובפי' הרש"ס הנ"ל. וברש"י מלכים ב', י"ב, י': הכהנים שומרי הסף, ספי העזרה, הממונים על מפתחות העזרה, שהרי תרגמו יונתן אמרכליא, והאמרכלים שבעה היו לשבעה שערי העזרה בתוספתא דשקלים. ור"א ביכלער העיר⁵² על דברי התרגום ישעי' כ"ב, כ"ב-כ"ג: ואתן מפתח בית מקדשא ושולטן בית דוד בידיה ויפתח ולית דאחיד, ויחוד ולית דפתח. ואמניניה אמרכל מהימן. ועיין וי"ר פ"ה, ה', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' קי"ד ואילך. ובפיסקי תוספות תמיד פיס' ט': אמרכלין מאה מפתחות עזרה בידם, ועיין בבאר שבע ריש תמיד ומ"ש בהר המריה על הר"מ פ"ד מה' כלי המקדש אות ל"ו, עיי"ש.⁵³

footnotes: ⁵² בספרו (גרמנית) פריעסטער וכו', עמ' 94. ⁵³ ובאבות דר"ן נו"א ספ"ד, י"ב ע"א (נו"ב ספ"ז, י"א סע"א), בפסיקתא רבתי פכ"ו, קל"א ע"א, ובתרגום שני לאסתר א', ג', משמע שהמפתחות היו ביד כהן גדול. ובירושלמי שקלים פ"ו ה"ג, נ' ע"א, בוי"ר פי"ט, ו', עמ' תל"ו, שם פי"ב, ה', סוף עמ' רס"ג ואילך, משמע שהיו ביד המלך. ועיין בבלי תענית כ"ח א', בהוצ' מלטר, עמ' 138, בשנו"ס ובהערות שם. ועיין בס' חזון ברוך א', פ"י, י"ח. ועיין לעיל, שו' 64, ד"ה בן טוטפת ומש"ש.

69. **רצה אחד מהן לפתוח אין יכול וכו'.**הראשונים הנ"ל, ר"מ פ"ד מה' כלי המקדש הי"ז, מאירי, עמ' 88. ועיין ירושלמי פ"ה ה"ג, מ"ט ע"א, ובבלי שבת כ"א ב'. ועיין בתרגום ישעי' כ"ב הנ"ל ובמשנתנו פ"ה מ"ב.

70. **וגזברין נכנסין ויוצאין.**וכ"ה בד, בכי"ל, בכי"ע, במיוחס להראב"ד ובריבב"ן הנ"ל. ובפי' תלמיד רשב"ש: וגזברין מכניסין ומוציאין. ובפי' הרא"ש: נכנסין ומוציאין. ובפיה"מ להר"מ הנ"ל: וגזברין נכנסין (ולא יותר), וכ"ה בפי' ר' משולם, במאירי, ריש עמ' 89, ובפי' הרש"ס הנ"ל. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 182.

**ולפי כבוד היו נכנסין והיו יוצאין.**וכ"ה בד. וכן בפי' תלמיד הרשב"ש: ולפי הכבוד היו נכנסין וכו'. ובכי"ע: ולפי כבוד נכנסין ויוצאין. ולפי גירסא זו הכוונה היא להלכה שלהלן מגילה פ"ג, שו' 89, ד"ה בכניסה, עיין מש"ש. אבל בכי"ל: ולפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, וכ"ה בריבב"ן פ"ה מ"ב הנ"ל. ולשון זו היא באשגרה ממשנת בכורים פ"ג מ"ג, עיי"ש הפירוש. ברם במיוחס להראב"ד, פי' ר' משולם, פי' הרא"ש ופי' הרש"ס הנ"ל חסרה בבא זו.

70-71. **אמ' ר' יהודה למה נקרא שמו אמרכל וכו'.**הראשונים הנ"ל, ערוך ערך אמרכל, והעיר שם בערוך גם על הירושלמי שבת פ"י ה"ג, י"ב ע"ג: תני ר' חייה (והכוונה לתוספתא כאן) ולמה נקרא שמו מרכל וכו'. וכ"ה בהוספה שבדפוסים בוי"ר פ"ה, ה', עיין בשנו"ס בהוצ' ר"מ מרגליות, עמ' קט"ו. ועיין בבלי הוריות י"ג א'. ובפירוש המלה אמרכל, עיין בתוספות הערוך השלם של קרויס, ערך אמרכל, עמ' ל"ג ואילך.

71-72. **היו כשרים בכהנים בלוים וכו'.**עיין ספרי קרח פי' קט"ז, עמ' 131. ועיין או"ש פ"ד מה' כלי המקדש הי"ט.

72-73. **מי שיש לו בן בן קודם, אח אח קודם, כל הקודם בנחלה קודם בשררות, ובלבד שינהג כמנהג אבותיו.**בד: מי שיש לו בן ואח, בן קודם, אח ובן אח, אח קודם, כל הקודם וכו'. ובכי"ע: מי שיש לו בן קודם, אח קודם וכו'. ובכי"ל: מי שיש לו אח קודם בן בן קודם וכו'. ובפירוש המיוחס להר"ש תו"כ צו ריש פרק ה', ל"א ע"ג: וכן תני בתוספתא דשקלים מי שיש לו בן קודם לאח, אח קודם לאחר. כל הקודם בנחלה קודם לשררה, א"ר יהודה (ליתא בשום נוסח) ובלבד שינהוג כאבותיו. ועיין ריב"ש סי' רע"א שהאריך בזה והביא גם את התוספתא שלנו.⁵⁴ ועיין ר"מ פ"ד מה' כלי המקדש ה"כ ופ"א מה' מלכים ה"ז, ובהגה"מ שם, סמ"ג עשין קפ"ו, רט"ז ע"ג, מאירי יומא ע"ב ב' (ס"ו ע"ד). ועיין תו"כ צו הנ"ל, שם שמיני פ"א ה"ב, מ"ז ע"א, אחרי מות פ"ח ה"ה, פ"ג ע"ב, ספרי שופטים פי' קס"ב, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 212. ובוי"ר פ"כ, י"א, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תס"ט: ובנים לא היו להם וכו' הא אילו היו להן בנים היו קודמין לאלעזר ולאיתמר (כלומר, בן ואח, בן קודם), דתנינן תמן (כלומר, בתוספתא כאן) כל הקודם בנחלה קודם בכבוד, ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו. ועיין פסיקתא דר"כ, קע"ג ע"ב, תנחומא אחרי, ז', בובר שם, ט', במ"ר פ"ב, כ"ו. ועיין ירושלמי כאן פ"ו ה"א, מ"ט ע"ג, סוטה פ"ח ה"ג, כ"ב ע"ג, הוריות פ"ג, ה"ה, מ"ז ע"ג. ועיי"ש יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ד, ובמקבילות שבמגילה פ"א והוריות פ"ג. ועיין בבלי יומא ע"ב ב', כתובות ק"ג ב', הוריות י"א ב', שם י"ג סע"ב. ובעניין ירושת רבנות, עיין מה שהאריך בספרי דבי רב לרד"פ שופטים, רמ"א ע"א ואילך, באחרונים לשו"ע או"ח סי' נ"ג ס"ק כ"ה (הגהת הרמ"א), ובספרים שציין בארחות חיים לר"ן כהנא שם. ואשר לבני כהנים גדולים, עיין מ"ש שירער בספרו תולדות העם היהודי (גרמנית) הוצ' ד' ח"ב, עמ' 276, ומ"ש להלן מנחות פי"ג סהכ"א. ועיין מ"ש על בני חכמים ר"ג אלון בתרביץ ש"כ, עמ' 84 ואילך.

footnotes: ⁵⁴ ועיין בתשובת ר' צדקיהו הרופא (בעל שבה"ל) שנתפרסמה בצופה ההגרי ח"א, עמ' 65.

73. **ארבעה חותמות היו במקדש.**במשנתנו פ"ה מ"ג: ארבעה חותמות היו במקדש וכתוב עליהן עגל, זכר, גדי, חוטא, בן עזאי אומר חמשה היו וכו' חוטא דל וחוטא עשיר. כלומר, מי שמקריב קרבן מן הבקר, נוטל חותם "עגל", שהוא מביא ג' עשרונים סולת ויין ושמן ששה לוג כל אחד. ומי שצריך לקרבן איל מביא חותם "זכר", שהוא מביא שני עשרונים סולת ויין ושמן ארבעה לוגין כל אחד. ומי שצריך לקרבן כבש, או עז, נוטל חותם "גדי", שהוא מביא עשרון סולת ויין ושמן שלשה לוגין כל אחד. וחוטא (=מצורע, עיין להלן נגעים פ"ו ה"ז ומש"ש) נוטל חותם "חוטא", שהוא מביא נסכים של ג' כבשים ולוג שמן למתן בהונות (כולם יחד עשרה לוג שמן). ובן עזאי מצריך שני חותמות למצורע, "חוטא עשיר" כחכמים, ו"חוטא דל" שאינו מביא אלא כבש אחד (לאשם, וקן לחטאתו ועולתו), ומוסיף על נסכי הכבש לוג שמן למתן בהונות.

74-75. **חוטא היה מביא לוגו עמו, חוטא דל כדברי בן עזיי היה מביא לוגו עמו.**וכ"ה בד ובכי"ל. ופירושו שחותם "חוטא" היה מביא⁵⁵ לוגו עמו (כלומר, עם שאר הנסכים של החותם), וכן לבן עזיי. וכן מפורש בירושלמי פ"ה רה"ד, מ"ט ע"ב: וכבן עזאי חוטא דל למה ? היה מביא לוגו עמו.⁵⁶ ברם כרבנן מביא גדי, כלומר החותם של מצורע דל אינו מביא אלא "גדי", אלא נסכי גדי, ולוג השמן, שאינו לקרבן, מביא מביתו, וכמו שאמרנו לעיל, שו' 52–53. ובכי"ע: ארבעה חותמות היו במקדש חוטא משמש ולוגו עמו. ונשמטה כאן הסיפא, והנכון הוא בפירוש תלמיד רשב"ש, עמ' 54: ותניא בתוספתא ד' חותמות היו במקדש, חוטא משמש ולוגו עמו, חוטא דל (ו)כדברי בן עזאי משמש ולוגו עמו. כלומר הותם "חוטא" משמש (כלשון משנתנו) לזה שהוא מוסיף לוגו למתן בהונות לנסכיו. והוא "מביא" שבנוסחאות שלנו הוא "משמש" שבכי"ע ושבנוסח תלמיד רשב"ש.

footnotes: ⁵⁵ ו"מביא" כאן הוא כמו "משמש" במשנתנו, עיין לחלן בפנים, ד"ה ובכי"ע. ⁵⁶ כלומר, החותם היה מביא (עיין לעיל, הע' 55) עמו אף לוגו הנוסף למתן בהונות, מה שאין כן חותם של גדי.

75. **כשם שהיתה לשכת חשאין במקדש כך היתה בכל עיר ועיר וכו'.**סמ"ג עשין קס"ב, ר"ח ע"ב. ובמשנתנו ספ"ה: שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים וכו' יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי. ובספרי ראה פי' קי"ז הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 176: לו. בינך לבינו. מיכן אמרו לשכת חשאין היתה בירושלם. ובמה"ג שם הסמיך לה את דברי הר"מ בפ"י מה' מתנות עניים ה"ח. ועיין ב"י טיו"ד סי' רמ"ט.

76-77. **שלש עשרה השתחואות היו במקדש.**ר' יהודה או' כנגד שער השתחואה, כנגד פרצה שחייה. וכע"ז גם בד, בכי"ע ובכי"ל, אלא שבכי"ל: שחיחה (במקום "שחייה"), עיין מ"ש ע"ז להלן בסיפא. ובפי' ריבב"ן פ"ו מ"א: תניא בתוספתא ר' יהודה אומר י"ג השתחויות כנגד י"ג פרצות. וכנראה שהיא גירסא משובשת, עיין להלן. ובמשנתנו פ"ו מ"א-מ"ג: שלש עשרה השתחויות היו במקדש וכו' כנגד שלשה עשר שערים וכו'. ובירושלמי שם רה"ב, מ"ט סע"ד: מתני' דאבא יוסה בן חנין דאבא יוסי בן חנין (כ"ה בכי"ל) אמר (מדות ספ"ב) כנגד שלשה עשר שערים. ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה (שם פ"א מ"ד). על דעתון דרבנן איכן היו השתחויות הללו כהיא דתנינן תמן (מדות פ"ב מ"ג) שלש עשרה פרצות היו בו (כלומר, בסורג) שפרצום מלכי יוון, חזרו וגדרום, וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות. ובפיה"מ להר"מ במדות שם: כשאדם מגיע לפרצה מאותן הפרצות משתחוה לשם ומודה על כריתת מלכות יון הרשעה, כמו שזכרנו בשקלים. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 3 ואילך. ור' יהודה כאן מקיים מעין שתי המסורות, והיינו שהיו י"ג השתחויות כנגד י"ג שערים כאבא יוסה בן חנין, והיו י"ג שחיות כנגד הפרצות שגדרו. ועיין בתיו"ט מדות פ"ב רמ"ג, מ"ש בשם הראבי"ה, ומ"ש במאירי כאן, סוף עמ' 94 ואילך. ועיין מ"ש להלן בסמוך על שחייה.

77-79. **ושאר השתחואות שבמקדש שעל גבי קרבן חובה היו, קבע היו, וכאן וכאן לא היתה שחייה אלא כריעה ופשיטה בלבד.**וכע"ז בד, בכי"ע ובכי"ל, אלא שבכי"ל: "שחיחה" (במקום "שחייה"). ולמדנו מכאן שההשתחויות כנגד השערים לא היו חובה וקבע, אבל ההשתחואות שעל גבי קרבן ושבמקדש (עיין יחזקאל מ"ו, ב', ומשנת תמיד פ"ו) היו חובה וקבע, ובשתיהן לא היתה שחייה (שחיחה) אלא כריעה ופשיטה⁵⁷ בלבד. ובקטעים ממכילתא לדברים שפרסם שכטר בסה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 192: אין לי אלא שעת קרבן לכריעה ולהודיה⁵⁸ ולהשתחויה וכו'. ומכאן שהשתחויה היא מעין עבודת פנים, כשיטת הר"מ בסה"מ ל"ת ה', ועיי"ש בהשגות הרמב"ן שהעיר על הבבלי סנהדרין ס' ב'. וממקורות א"י משמע כשיטת הר"מ, עיין במכילתא משפטים פי"ז, עמ' 310 (שהביאה הר"מ שם), מכילתא דרשב"י יתרו, עמ' 147, ומדרש תנאים, עמ' 20, ומ"ש הרמ"ה בסנהדרין ס"ג א' ד"ה גופה (בשם הר"ח). ועיין בר"מ פ"ג מה' ע"ז ה"ג ובכ"מ שם. אבל שחייה אינה עבודת פנים, ונתרבתה במפורש לעניין חיוב בע"ז בירושלמי שבת פ"ז ה"א, ט' ע"א: בעבודה זרה, בעבודת הגבוה, בהשתחויה וכו', בהשתחויה לחייב על מקצתה. ופירשו המפרשים שהכוונה שלא השתחוה בפישוט ידים ורגלים, וחייב אע"פ שאין עבודתה בכך. וע"פ זה נבין את הירושלמי בהוריות פ"א ה"ג, מ"ו ע"א, אלא שהגירסא נשתבשה שם מאד בירושלמי ד"ו ובנספח לבבלי בהוצ' חחדשות. וכן שנינו במשנתנו שם (פ"א מ"ג): הורו ב"ד לעקור את כל הגוף אמרו וכו' אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורין וכו', יש ע"ז בתורה אבל המשתחוה פטור, הרי אלו חייבין. ובירושלמי שם (בנספח לבבלי בד"ו): ולא נמצאת עוקר כל שם שחיחה (כגירסת כי"ל כאן)? שמואל בר בא אמר כשאמרו אמה מותרת ושתי אמות אסורות, ולא נמצאת עוקר כל שם השתחויה, כשאמרו מותר (צ"ל: אסור, כהגהה המוכרחת של המפרשים) להשתחות, ואסור (צ"ל: ומותר) לשוח. וברור שנסתרסו שם השורות, וצ"ל מקודם: ולא נמצאת עוקר כל שם השתחויה (כלומר, ולמה חייבין כשאמרו מותר להשתחוות)? כשאמרו אסור להשתחוות ומותר לשוח. ולא נמצאת עוקר כל שם שחיחה (כלומר, הרי השתחוייה היא עבודת פנים, ושחיחה נתרבה במפורש בירושלמי שבת, אעפ"י שאינה עבודת פנים)? שמואל בר בא אמר כשאמרו אמה⁵⁹ מותרת, ושתי אמות (כלומר, אבל אם שוחה עד ברכיו) אסורות. והירושלמי חולק על הבבלי שם ד' א'. ועיין ר"מ פ"ו מה' ע"ז ה"ח, ופי"ד מה' שגגות ה"ב ותשב"ץ ח"ג סי' שט"ו (שציין לו בגליון הש"ס בירושלמי הוריות שם), ומה שהאריך הרי"פ פערלא בבאור למניין המצות לרס"ג ח"ב, ב' ע"ד ואילך, ומ"ש הרמ"מ כשר בספרו הרמב"ם והמכילתא דרשב"י, עמ' ק"ל ואילך, ועיין הלשון במאירי סנהדרין, עמ' 233. וכל הבבא שלנו היא, כנראה, מדברי הת"ק (ודברי ר' יהודה הוא מאמר המוסגר), "וכאן וכאן" כוונתו בין בשערים ובין בקרבנות.

footnotes: ⁵⁷ פשוט ידים ורגלים, עיין שבועות ט"ז ב' ובראשונים ומ"ש להלן בפנים. ⁵⁸ באבודרהם ס' תפילות של חול, ד"ו שכ"ו, ל"ט רע"א: מודים אנחנו לך וכו', והירחי (המנהיג, סי' ס"א, ד' בדלין, י"ח ע"א) פי' מודים משתחוים, כדמתרגמינן (ש"ב ט"ז, ד') ואשתחוה אל המלך, ומודינא למלכא, ואמרינן בבראשית רבה (ריש פצ"ו, שיטה חדשה, עמ' 1199) כי לא שאול תודך, ומי הוא מודה, מי שהוא חי ומשתחוה לחי העולמים וכו'. והשוה נוסח התפילה בעלינו לשבח: ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים וכו', ואין צורך להגיה "וקודים", כמו שהגיה אחד מחכמי זמננו ז"ל. ⁵⁹ כלומר, אם מרכין את ראשו עד לבו. שהוא שוחה אמה אחת, עיין מכילתא דויסע פ"ג, סוף עמ' 163 ואילך, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 109, ומ"ש לעיל עירובין פ"ד, שו' 68–69. ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז, פ"ג ע"ב (ובמקבילה שבהוריות פ"ג): שהיה שוחה אמה. ועיין בבלי ברכות כ"ח ב'.

79. **ר' ליעזר אומ' ארון גלה לבבל וכו'.**במשנתנו פ"ו מ"א: של בית רבן גמליאל ושל בית ר' חנניה סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה, והיכן היתה יתרה כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז. וכל התנאים שבתוספתא כאן חולקים, יש מהם שסוברים שהארון גלה לבבל, ויש שסוברים שנגנז במקומו. והיא, כנראה, דעת הת"ק שבמשנתנו, הסובר שלא היתה השתחוייה כנגד הארון. ועיין להלן סוטה פי"ג ה"א, ירושלמי כאן פ"ו ה"א, מ"ט ע"ג, וברייתא דמלאכת המשכן פ"ז, הוצ' רמא"ש, עמ' 49 (גנזי שכטר, הוצ' הר"ל גינצבורג ח"א, עמ' 379). ובבבלי יומא נ"ג ב' (על משנתנו שם: משניטל ארון וכו'): משנגנז לא קתני, אלא משניטל, תנן כמאן דאמר ארון גלה לבבל, דתניא ר' אליעזר אומר ארון גלה לבבל וכו'. ובירושלמי ביומא לא דייק כלום מלשון המשנה, ועיין להלן בתוספתא יומא פ"ב הי"ד והט"ו ומש"ש, ומ"ש רמא"ש בברייתא דמלאכת המשכן, עמ' 56.

80. **שנא' לא יותר דבר וכו'.**וכ"ה להלן סוטה, ירושלמי וברייתא דמלאכת המשכן שם. אבל בבבלי יומא הנ"ל: שנאמר ולתשובת השנה שלח וכו' (כלומר, דברי ר"ש שלהלן). ועיין בר"ח שם, והיתה לפניו הגירסא בבבלי כמו שהיא לפנינו כאן. ועיין בפירוש ר' משולם, עמ' 67, והיתה לפניו הגירסא בבבלי כמו שהיא לפנינו שם.

80-81. **ר' שמעון אומ' הרי הוא אומ' ולתשובת השנה וכו'.**וכ"ה להלן סוטה פי"ג הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ר' שמעון בן יוחאי אומר ארון גלה לבבל שנאמר לא יותר וכו', כלומר, דברי ר' אליעזר שלעיל, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובירושלמי הנ"ל: וכן הוא אומר ולתשובת השנה וכו', ולא נזכר שם ר' שמעון כלל. ועיין בבלי שם שלפי עולא (נחותא) סובר ר' שמעון שארון במקומו נגנז, והיא, כנראה, גם שיטת הירושלמי.

83. **ר' יהודה בן לקיש או' וכו'.**וכ"ה להלן סוטה הנ"ל (בד וכי"ו), בבבלי ובברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ר' שמעון בן לקיש אמר וכו'. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 33. ובנספח לבבלי: ר' יהודה בר' אילעי וכו', אבל בנוסח הרש"ס שם כלפנינו בתוספתא. ולהלן סוטה פי"ג הנ"ל בכי"ע חסרות המלים "בן לקיש" וכ"ה בבבלי יומא בכי"א ובכי"ל, עיין דק"ס שם, עמ' 147, הערה ל'.

**ארון במקומו ניגנז וכו'.**בברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל: במקומו בבית קדשי הקדשים, שנאמר ויהיו שם עד היום הזה. וחכמים אומרים בלשכת דיר העצים. וכן בירושלמי הנ"ל: ורבנן אמרין בלישכת דיר העצים וכו', וכן בבבלי יומא נ"ג א': אמר רב נחמן תנא וחכמים אומרים ארון בלשכת דיר העצים וכו', והיא כמסורת בית רבן גמליאל ובית ר"ח סגן הכהנים שבמשנתנו כאן, עיין בבבלי יומא שם. ועיין בתוספתא סוטה ברישא שם, בירושלמי כאן פ"ו ה"א, מ"ט ע"ג, ובמקבילה שבסוטה פ"ח ה"ג, ב"ב ע"ג, אבות דר"ן פמ"א, ס"ז ע"א, ברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל, בבלי יומא נ"ב ב', הוריות י"ב א', כריתות ה' ב', ר"מ פ"ד מה' בית הבחירה ה"א, ומה שהאריך החיד"א בשער יוסף להוריות, ק"ד ע"ג ואילך. והלשון "במקומו נגנז" אינה מוכיחה אם נגנז מאליו, או שגנזו יד אדם, ועיין במקורות החיצוניים שציין הר"ל גינצבורג בספרו אגדות היהודים (אנגלית), ח"ו, עמ' 410, הערה 61.