1-2. **וחורשין כל בית סאה בשבילן.**במשנתנו ריש פ"א: עד אימתי חורשין בשדה¹ האילן ערב שביעית, ב"ש אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי, וב"ה אומרים עד העצרת. ולא נתבאר במשנה זו מהו השטח שחורשין בשדה האילן. אמנם במ"ב שם מפורש: איזהו שדה האילן וכו', חורשין כל בית סאה בשבילן, מ"מ אפשר לומר שזו היא משנה אחרונה המפרשת את הראשונה אבל במשנה הראשונה עצמה לא נזכר כלל שחורשין כל בית סאה בשביל האילנות, ואפשר לפרשה שאין הורשין בבית האילן² אלא חלק הקרקע לצורך האילן ולא יותר.³ ולפ"ז מפרש כאן ר"מ שחורשין כל בית סאה בשביל שלשה אילנות, עיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹ כ"ה במשנה ד' נפולי, בד"ו, במשנה שבירושלמי, בכ"י פרמה, בקטעים מן הגניזה ובבבלי מו"ק ג' ב'. ובשאר נוסחאות: שדה. ועיין מ"ש להלן. ² בפ"ב מ"א, במשנה שבירושלמי ובבבלי מו"ק הנ"ל: עד אימתי חורשין שדה הלבן. ובדברי ר' שמעון שם בכל הנוסחאות כולן שם: בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן וכו'. וכנראה שברוב הנוסחאות ששנו אף ברישא: בשדה הלבן היא באשגרה מן הסיפא, ובדברי ר' שמעון הגירסא בכל הנוסחאות: בשדה האילן. עיין מ"ש להלן. ³ ואף לצורך האילן אין חורשין עד ר"ה. עיין בתוספ' אנשי שם פ"א מ"ב. והנכון בשושנים לדוד פ"ב מ"ב.

2. **שתהא מטעתן ממטע עשרה לבית סאה.**כלומר, שלא יהו רחוקים אחד מן השני יותר מכאילו היו עשרה אילנות בבית סאה. ובית סאה היא חמשים על חמשים, כלומר, אלפים וחמש מאות אמות מרובעות, ונמצא שבנטועים ממטע עשרה לבית סאה מגיע לכל אילן מאתים וחמש מאות אמות מרובעות, כלומר, ט"ז אמה על ט"ז אמה פחות משהוא,⁴ ח' אמות לכל צד. ולפ"ז כשיש בין אילן הראשון והשני ט"ז אמה (ח' אמה לכל אילן), וכן בין השני לשלישי, הרי בין כולם ל"ב אמה, וח' אמות בין הראשון לגדר וכן בין השלישי לגדר, וב' אמות מקום האילנות, נמצא הכל חמשים אמה.⁵ אבל אם יש בין אילן לאילן יותר משיעור זה אינן מצטרפין, עיין להלן שו' 6 ומש"ש.⁶

footnotes: ⁴ עיין בבלי ב"ב כ"ז א', ערכין י"ד א' וברש"י ובתוספ' שם. ועיין להלן ב"ב פ"ד הי"א ומ"ש בתס"ר עמ' 140 בשם ס' המלחמות ב"ב פ"ד ועליות דר' יונה שם ל"ו ב'. ⁵ עיין בבלי ב"ב הנ"ל ובירושלמי כאן פ"א ה"ה, ל"ג ע"ב. עיי"ש במפרשים. ⁶ ועיין רש"י סוכה ל"ד א' ד"ה עשר. ובחנם הקיפו שם את המלים "ממטע עשרה".

2-3. **דברי ר' מאיר ור' יהודה. ר' יוסה ור' שמעון או' וכו'.**וכן מעתיק בפ"מ פ"ב ה"א, וכן היתה הגירסא לפני הריבמ"ץ (עיי"ש פ"א סמ"ב), וזוגי זוגי קתני. ובד: ור' יוסי ור' שמעון אומר וכו', ולפ"ז ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי בחדא שיטתא. ובכי"ע: דברי ר' מאיר ר' יהודה ור' יוסי אומ' וכו'. ודברי ר"ש חסרים שם, ונוסח "מתוקן" הוא, מפני דברי ר"ש בפ"ב מ"א. והנכון כלפנינו, וכן מוכח מן הירושלמי, עיין להלן.

3. **אין חורשין להן אלא צרכן.**בפ"א מ"ב מפורש: חורשים כל בית סאה בשבילם. ומתוך סגנון המשנה שם ברור שהיא מפרשת את מחלוקת ב"ש וב"ה שבמ"א (עיין מ"ש בריש פירקין). ברם בירושלמי רפ"ב מוכח שהיתה קיימת משנה ראשונה ומשנה אחרונה במחלוקת ב"ש וב"ה. והואיל ונוכיח להלן שתקנת ר"ג ובית דינו היא של רבן גמליאל ברבי, הרי אי אפשר כלל לייחס לר"מ ולר"ש משנה אחרונה שהיא משנת ר"ג ברבי. וקרוב לוודאי בעיני שכוונת הירושלמי היא למחלוקת ר"מ ור"ש כאן.⁷ ומשנתנו בפ"א היא כר"מ, ולפי דבריו מ"ב מפרשת את מ"א, וזו היא משנה אחרונה, שלפיה נחלקו ב"ש וב"ה עד אימתי חורשין בשדה האילן. אבל לפי משנה ראשונה כולם מודים שאין חורשין אלא כל זמן שהוא יפה לפרי. ור"ש חולק על ר"מ, ולשיטתיה המחלוקת של ב"ש וב"ה במ"א היא משנה ראשונה, וכולם מודים שאין חורשין אלא לצורך האילן, אבל לפי משנה אחרונה התקינו שיהו חורשים כל בית סאה בשבילם עד העצרת (ואין כאן הודאה של ב"ש לב"ה, אלא תקנה חדשה). ולפי זה, ורק לפי זה, תתבאר שיטת הירושלמי שאין להבין אותה כלל, לפי פירוש המפרשים. וכן שנינו במשנתנו רפ"ב: עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית, עד שתכלה הליחה, כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות. אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו, אלא בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה⁸ האילן עד עצרת. ואמרו עליה בירושלמי שם: מאן תנא לחה, ר' מאיר היא. ור' מאיר כבית שמאי,⁹ ור' שמעון כבית הלל. ושואל הירושלמי: וכן אתינן מתני¹⁰ ר' מאיר כב"ש ור"ש כב"ה.¹¹ ושוב שואל הירושלמי: אלא ר"מ כמשנה הראשונה,¹² ור"ש כמשנה אחרונה (ושנה כשיטת ב"ה), וכן אתינן מתני (כצ"ל) ר"מ כמשנה הראשונה ור"ש כמשנה אחרונה?¹³ אלא ר"מ שנייה מחלוקת (כלומר, גם ר' מאיר וגם ר"ש סוברים כמשנה אחרונה, אלא ר"מ שנה אותה, את המשנה האחרונה, מחלוקת של ב"ש וב"ה, ולפיכך שנה במשנתנו פ"ב כמשנה ראשונה, שהיא לכולי עלמא כל זמן שהוא יפה לפרי) ור"ש שנייה כדברי הכל (כלומר, ר"ש שנה במשנה אחרונה כדברי הכל שחורשים עד העצרת, וכפי שאמרנו לעיל), ושניהם שנו את משנתנו בפ"ב ככולי עלמא, בלי מחלוקת.

footnotes: ⁷ כשיטת בעל פ"מ שם, אבל לא כפירושו. ⁸ עיין לעיל הע' 2. ⁹ שהרי ר"מ לא נתן כאן שיעור קבוע ושנה כמשנת ב"ש במשנתנו ריש מכילתין. ¹⁰ כ"ה בכי"ר, וכצ"ל, כסיגנון הירושלמי בכל מקום. ולפנינו בטעות: מתניתא. ¹¹ כלומר, וכי כאן באנו לשנות מחלוקת זו, והרי עיקר מקומה הוא לעיל בריש פ"א. וסיגנון זה גם בירושלמי כאן פ"ד סה"ה, ל"ה ע"ב, מעשרות פ"ג ה"ג, נ' ע"ג, וגיטין פ"ז ה"ה, מ"ט ע"א. ואף שם הפירוש כן ויתבאר אי"ה במקומו. ¹² כלומר, ולפי משנה זו לא נחלקו ב"ש וב"ה כלל בשיעור הזמן, ולשניהם חורשים כל זמן שהוא יפה לפרי. עיין מ"ש לעיל בפנים. ¹³ מ"וכן" וכו' עד "אחרונה" ליתא בגוף כי"ל ובכי"ר. ואין צורך בהוספה זו, משום שהכל היא שאלה, והירושלמי סמך על שאלתו לעיל, עיין לעיל הע' 11.

3-4. **כמה ריוח יהא ביניהן וכו'.**כלומר, כמה יהיו קרובים זה לזה, אפילו אם יש הרבה אילנות בבית סאה. ועיין להלן שו' 14 ולהלן ב"ב פ"ד הי"א, ובמשנתנו פ"א סמ"ה, ומ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 140.

4. **רבן שמעון בן גמליאל או' כדי שיהא בקר וכו'.**וכ"ה להלן ה"ג (עיי"ש) ובמשנתנו הנ"ל.¹⁴ ושיעורו ד' אמות, עיין בבלי ב"ב פ"ג א' (וירושלמי כאן פ"א ה"ד, ל"ג ע"ב). ובפחות מכאן עומדים להעקר, ואפילו אם יש יותר מג' אילנות ממטע בית סאה.

footnotes: ¹⁴ במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו, קויפמן, כ"י פרמה, קטעים מן הגניזה, כי"מ, ריבמ"ץ, יד רמה (ב"ב כ"ו ב'), פיה"מ להר"מ כת"י ועוד. אבל במשנה ד' נפולי, ד ו ובפיה"מ להר"מ בדפוסים: רבן גמליאל.

5. **רבן גמליאל ובית דינו התקינו וכו'.**וכן מעתיקים בשם התוספתא בפיה"מ להר"מ, ריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש פ"א סמ"א, כפו"פ פמ"ז עמ' תרכ"ח, אגודה ריש שביעית, קפ"ט ע"ג, רשב"ץ לאבות פ"א מט"ז, י"ב רע"ב. ובבבלי מו"ק ג' ב': ואמר ר"ש בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום. ופירש ברשב"ץ הנ"ל שרבן גמליאל זה הוא ר"ג דיבנה, אביו של רבי. ברם בירושלמי כאן (פ"א ה"א, ל"ג ע"א): ואם כן למה נאמר חורשין עד ראש השנה. ר' קרוספי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא¹⁵ ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים. ובריבמ"ץ הנ"ל: אם כן למה שנינו לקמן (וכוונתו לפ"א מ"ה) חורשין עד ראש השנה, א"ר כרוספדי וכו'. וברור שהמלים "שנינו לקמן" הם תיקון רבינו עצמו,¹⁶ ובכל הנוסחאות:¹⁷ למה נאמר, כלומר, הכוונה למימרא, ולא למשנתנו.¹⁸ ובמשנתנו (פ"א מ"ה): וחורשין כל בית סאה בשבילן. ובר"ש שם: "יש מפרשים עד העצרת. אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ראש השנה".¹⁹ והמלים "עד ר"ה" אינן נמצאות בשום נוסח ממשנתנו, ועיין בבלי ב"ב כ"ז רע"א ובדק"ס שם. ובריבמ"ץ עצמו (פ"א מ"ה): וחורשין כל בית סאה בשבילן עד העצרת, ואית דאמרי עד ר"ה. והראשונים ז"ל הכניסו פירושם לתוך דברי המשנה, כאילו היתה הגירסא כן במשנה שם.²⁰ וכן בפי' הר"י מיגש (ב"ב פ"ג א'): דתנן ג' אילנות נטועין לתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה וכו'.²¹ וביד רמה שם (כ"ו ב' ד"ה ודייקינן) מעתיק את לשון כל המשנה כלפנינו, אבל בסוף דבריו: וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה, וברור לפ"ז שאין כאן אלא פירוש. ומתוך פירוש זה משמע קצת שכולם פירשו שר"ג ובית דינו הוא ר"ג דיבנה, כמפורש ברשב"ץ הנ"ל, וזו היא משנת ר"ג. וכן בחי' הראב"ד שם:²² ואית דגרסי עד ר"ה, ואתיא כמשנה אחרונה שהתירו כל אותם פרקים. ונוסחא זו קשה מאד כפי שתמה הרא"ש כאן במקומו (ועיין גם בריטב"א ב"ב כ"ז רע"ב). ברם מנוסח הירושלמי הנ"ל "רבן גמליאל הנשיא ובית דינו" מוכח שהכוונה לר"ג ברבי. וכן פירש ר"ש בן היתום בפירושו למו"ק (עמ' 8).²³ וכן בפי' הרש"ס (ט"ז ע"א): תקנתא דר"ג בתר ר' הוה. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ח, ל"ד ע"ד.

footnotes: ¹⁵ כ"ה בכי"ר, בילקוט קונטרס אחרון ובנוסח הרש"ס. ולפנינו בשביעית וכן במקבילה בשבת (פ"א ה"ד, ג' ע"ד) וכן לפני כמה מן הראשונים חסרה מלה זו. ¹⁶ כרגיל אצלו, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד עמ' כ' ובכ"מ בפירושנו לתוספתא זרעים. ¹⁷ כי"ל, כי"ר נוסח הרש"ס, ילקוט הנ"ל ור"ש. ¹⁸ עיין בירושלמי שם ה"ז ובמקבילה שבסוכה פ"ד ה"א, נ"ד ע"ב. ¹⁹ עיין בירושלמי כאן פ"א סה"ו. ובאמת המלים "עד ראש השנה" היא פיסקא ממשנה ז' שם. וכעין זה שיערו כמה מן המפרשים, עיין בפי' הגר"א ובאהצו"י שם עמ' 5. ²⁰ עיין בפי' המיוחס לר"ג ב"ב כ"ז א'. ²¹ אבל עיין בלשון שטמ"ק שם כ"ו ב' ד"ה הא דתנן. ²² לפי שטמ"ק הנ"ל. ²³ וכן פירש"י בחולין ה' ב' (לעניין אחר). ואף שם המאמר הוא של ריב"ל בשם בר קפרא, כמו בבבלי מו"ק ג' ב' הנ"ל. ועיין בתוספ' שם. ועיין בהערות רצ"פ חיות לפירוש ר"ש בן היתום שהזכרנו בפנים, עמ' 8 הע' 4. ובחנם כתב שם שנתחלף לרבינו ר"ג ריבנה בר"ג דרבי.

6. **אחר אילן העומד וכו'.**בין המלה "אחר" ובין המלה "אילן" יש הפסק בכי"ו, כמו בין הלכה להלכה, והסופר קרא: עד ראש שנה אחר, והכניס נקודה אחרי המלה "אחר". ובד חסרה מלה זו. ובכי"ע: אחד אילן עומד בית קביים ושנים עומדין בית ארבעת קבין וכו'. ובריבמ"ץ (פ"א סמ"ב): "תניא אידך אילן שעומד בית קבין וב' עומדין בית ד' קבין, פי' אע"פ שכולן ג' אילנות לבית סאה, כיון שאין נטועין ממטע י' אין חורשין להן אלא צורכן". ונראה שפירש שאילן אחד עומד באמצע קביים, וב' עומדים באמצע ד' קבים (בריחוק ד' אמות אחד מן השני. שאם לא כן הרי כל אילן ואילן עומד בבית קביים). ולפ"ז אין המרחק שוה ביניהם, ויש בין האילן הראשון והשני בית ג' קבים, ולפיכך אין מצטרפין. ועיין מ"ש בתוספ' אנשי שם למשנתנו פ"א סמ"ה, ופירושו דחוק מאד. ועיין מ"ש לעיל שו' 2. אבל בח"ד פירש שאו או קתני, כלומר, אם אילן אחד עומד בבית קביים, או שני אילנות בבית ד' קבים אין חורשין להם אלא צורכן, ולא כפי שמגיע להם לפי חשבון בית סאה. וקמ"ל שאין דינם כנטיעות שאם היו פחות מעשרה לבית סאה חורשין להן לפי חשבון, לשיטת רש"י בסוכה ל"ד א', עיין מ"ש להלן שו' 12 ושו' 13–14.

7-8. **שלשה אילנות של שלשה בני אדם ושדה של אחד וכו'.**בד: של אחר וכו'. ובכי"ע: והשאר של אחד וכו'. ואפשר שהמלים "שלשה אילנות של שלשה בני אדם" היא פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ה,²⁴ ולה נסמכה ברייתא: [אילנות של אחד] ושדה של אחד וכו', והסופרים השמיטו את המלים שסגרתי במרובעים, מפני שלא הבינו אותן. וכן בירושלמי (פ"א ה"ו, ל"ג ע"ב): שלשה אילנות כו'. תני ר' חייא אילנות של אדם אחד וקרקע של אדם אחד מצטרפין, וחורשין כל בית סאה בשבילן. א"ר יוסה אף אנן תנינן דרבא (כלומר, דרובא, גדולה מזו) שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה.²⁵ כלומר, במשנתנו שהיו ג' אילנות לג' בני אדם, הרי לא קנו קרקע, ויש כאן אילנות של ג' וקרקע של רביעי, ואעפ"י כן חורשין בית סאה בשבילן. ובנוסח הרש"ס שם (י' ע"א): אמר ר' ייסא אף אנן תנינן דרבא, דתניא ג' אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין, וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה, ואף על פי שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו הרי זה מותר. וכל זה הוא תיקון של הרש"ס עצמו ע"פ התוספתא,²⁶ ואין לגירסתו שום יסוד, והנוסח שלנו מקויים ע"י כי"ל, כי"ר ושרי"ר (עמ' 53). והר"מ בפ"ג מה' שמיטה ה"ב פסק כמשנתנו, שאף הברייתא שלנו בכלל דבריה, וכדברי הירושלמי הנ"ל.

footnotes: ²⁴ עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 10, עמ' 61, עמ' 96 ועוד. ²⁵ עיין מ"ש לעיל הע' 19 על המלים "עד ראש השנה" שבירושלמי כאן אחרי "כל בית סאה". ²⁶ כפי שמוכח קצת אף מן המלה "דתניא", דבור בבלי במקום "דתני" שבירושלמי.

8-9. **זקנה ונראה כנטיעה וכו'.**וכ"ה בכ"י פ"מ (פ"א ה"ו). וכן בכי"ע: זקינה ונראית כנטיעה הרי זו כנטיעה. נטיעה ונראית כזקינה, כזקינה. וכן בפי' הר"ש סיריליאו (י"א ע"ב): כדתניא בתוספתא זקנה ונראית כנטיעה ה"ז כנטיעה. נטיעה ונראית כזקנה ה"ז כזקנה. ובד בטעות: זקנה ונראית כנטועה ונטיעה ונראית כזקנה וכו'. ובמשנתנו (פ"א מ"ח): עד אימתי נקראו נטיעות וכו', ר' עקיבא אומר נטיעה כשמה. אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה, כנטיעה וכו' דברי ר' שמעון. ופירש הר"מ (פ"ג מה' שמיטה ה"ז): אי זו היא נטיעה זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה. ולמשנה זו מכוונים דברי התוספתא כאן: זקנה ונראית כנטיעה, כלומר, אם היא באמת זקנה, אלא שנגממה עד למטה מטפח ונראית עכשיו כנטיעה, דינה כנטיעה (כר"ש במשנתנו), ואם היו עשר חורשין בשבילן עד ר"ה, בין עושות ובין אין עושות. אבל אם נטיעה נראית כזקנה, כלומר, שהיא עדיין צעירה אלא שהיא גדולה ועושה הרבה דינה כזקנה, וחורשין בית סאה עד עצרת בשביל ג' מהן, אם עושות ככר דבילה. וברור שכן פירש הר"מ בפיה"מ ספ"א שכתב: "וכבר נתבאר לך בלא ספק ההפרש בין הנטיעה והאילן, שהאילנות ג' לבית סאה (כלומר, אם עושין ככר דבילה) והנטיעות עשר לבית סאה (כלומר, עשר דווקא, ואפילו אם ג' מהן עושות ככר דבילה אין חורשין בשבילן עד ר"ה אלא עד עצרת). והלכה כר' עקיבא וכר' שמעון, מפני שיש בתוספתא דברים מסכימין עם דבריהם". וצדק בקול הרמז שם שפירש שהר"מ כיוון לתוספתא שלפנינו. ובברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ט') השיג עליו ואמר, שאין טעם זה מספיק לפסוק כר"ע וכר"ש. ברם ברור שהר"מ סמך לא על התוספתא בלבד אלא אף על הירושלמי (כפי שנראה להלן), ופסק כר"ע וכר"ש (פ"ג מה' שמיטה ה"ז וה"ח), והשמיט את דברי התוספתא (שאין חולקים עליה), מפני שלפי פירושו היא כלולה בדברי ר"ע ור"ש. ועיין בתוספ' רע"א פ"א מ"ו אות ז', ואנו רואים שדברי הר"מ מקורם בתוספתא כאן. ולפ"ז, ורק ע"פ זה, יתפרש הירושלמי שהמפרשים נדחקו מאד בדבריו, עיין מ"ש להלן.

9-10. **מה בין זקנה לנטיעה, זקנה עד עצרת וכו'.**ריטב"א ב"ב כ"ז רע"ב. וכן יוצא ממשנתנו פ"א מ"א ומ"ו. ועיין מ"ש להלן הע' 33.

10-11. **זקינה מעין שלשה, נטיעה מעין עשרה.**כ"ה בכי"ע. וכן בד: זקינה מעין שלשה, ונטוע עשרה. וכן בריטב"א הנ"ל: ילדה מטע עשר לבית סאה, זקנה מטע שלשה לבית סאה.²⁷ ובפ"מ הנ"ל: וה"ג בתוספתא כתיבת יד אשר לפני אשר הובאה ממצרים וכו', זקינה מעין ג' ונטיעה נראית כזקינה. מה בין זקינה לנטיעה, זקינה מעין ג' ונטיעה מעין עשרה. ואנו רואים שגם בתוספתא כת"י שלו ישנה הכפלה מוטעית מעין ההכפלה בכי"ו, עיין בשנו"ס. וכבר ראינו בכ"מ שגירסאות כ"י פ"מ מתאימות באופן קבוע לגירסאות כי"ו.²⁸ ואין שום ספק שגירסת כי"ע שהיא מקויימת ע"י ד והריטב"א היא נכונה. ואשר לפירושה, הרי התוספתא דייקה בלשונה ולא אמרה: זקינה בשלשה ונטיעה בעשרה (עיין לשון הריטב"א שהעתקנו לעיל), אלא מעין שלשה, מעין עשרה, ופירושה שבזקנה דינה שהאילנות צריכים לעשות פירות מעין שלשה, לפי החשבון (עיין המחלוקת בירושלמי פ"א רה"ד) ובנטיעה שיעורה מעין עשר, כלומר, דינה כדין עשר נטיעות שבמשנתנו (פ"א מ"ו), בין עושות בין שאינן עושות, ואפילו כמה מהן עושות ככר דבילה אין חורשין להן עד ר"ה מפני שדינה לעולם מעין עשר. וכן בירושלמי (פ"א ה"ז, ל"ג ע"ב): תני נטיעה מעין עשר וזקינה מעין שלש (כלומר, התוספתא שלפנינו, בשינוי סדר. ועיין הסדר בריטב"א הנ"ל). ושואל הירושלמי: איתא חמי נטיעה שהיא נראית כזקינה את נותן לה כזקינה, ואת אמר נטיעה מעין עשר? כלומר, הרי בתוספתא לעיל מפורש שאם הנטיעה גדולה ונראית כזקנה הרי היא כזקנה, וממילא אם ג' מהן עושות ככר דבלה²⁹ הרי ברגיל הן נראות כזקינות, ודינן כזקינות, וממילא חורשין בשבילן בית סאה, וכאן אנו אומרים שנטיעה היא תמיד מעין עשר (עיין מ"ש לעיל), ואין חורשין בשבילן כל בית סאה אלא עד שיהיו עשר. ומתרץ הירושלמי: א"ר חונה מהו מעין עשר, שאין נטיעה מעין שלש, שלא תאמר שלש נטיעות שהן עושות כעשר שאינן עושות, ודכוותה שלש זקינות שהן עושות כעשר שאינן עושות. לפום כן צרך מימר נטיעה מעין עשר. כלומר, בוודאי אם שלש נטיעות עושות ככר דבילה דינן כזקנה, לעניין שחורשין בית סאה בשבילן (שהרי נראות כזקנות, ואין דינן כנטיעות), אבל היינו יכולים לטעות ולחשוב שנותנים להן אף את הקולא של נטיעות, ונאמר ששלש נטיעות שהן עושות דינן כעשר שאינן עושות, וחורשין בשבילן עד ר"ה, דוגמת ("דכוותה", והוי"ו הוא וי"ו הפירוש) שלש זקנות שהן עושות, שחורשין בית סאה בשבילן, כמו בעשר שאינן עושות (פ"א מ"ד), וממילא כל אחד כדינו. לפיכך צרכו לומר שנטיעה לעולם מעין עשר, ולעולם אין חורשין בשבילן עד ר"ה אלא עד שיהו עשר. ואם ג' מהן עושות ככר דבלה ונראות כזקינות, הרי יצאו מכלל נטיעה לגמרי, ודינן כזקינות לכל דבר.³⁰ ועיין בתוספ' רע"א פ"א מ"ו אות ז' ובס' משנה ראשונה שם.

footnotes: ²⁷ רבינו לא העתיק את לשון התוספתא ממש, אבל ברור מתוך דבריו שאף לפניו היתה הגירסא כלפנינו. ²⁸ ומכאן אנו רואים שלא היה לפניו כי"ו ממש. ולא עוד אלא שהוא אומר מפורש שהכת"י שלו הובא ממצרים, וכי"ו היה באטליה, עיין מ"ש במבוא לתוספתא (עם הפנים). ²⁹ וביחוד לשיטות הראשונים המצריכים ככר לכל אחד. ³⁰ והרש"ס הגיה הרבה בירושלמי, ונדחק מאד בפירושו. אבל הנכון הוא בחכמת אדם, שער מצות הארץ פט"ו, אות א' (וציין לו בקומץ מנחה כאן), ועל פיו פירשתי בתוספת באור משלי.

11. **ושדה קנים נדונת כנטיעות.**במשנתנו (פ"א מ"ג): אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל רואין אותן כאילו הן תאנים. וקנים דקים דינם כנטיעות וחורשין בשבילם עד ר"ה. ובירושלמי ספ"א אמרו שהנטיעה מסתיימת בעוביה, ולפיכך חורשין בשבילה עד ר"ה כדי שתתעבה. ואעפ"י שבסה"א (ל"ג סע"א) אמרו שאם הוא חורש עד העצרת הוא מעבה את הכורת (קורת האילן), מכאן ואילך הוא מתיש את כוחה, וממילא נראה שהוא מתכוין לעבודת הארץ, מ"מ בנטיעות לעולם החרישה יפה להן, וקנים כנטיעות לעניין זה,³¹ וחורשים בשבילן עד ר"ה. ובירושלמי (פ"א ה"ז, ל"ג סע"ב): שדה קנים נידונות (צ"ל: נידונית) כשדה תבואה. ובר"ש סיריליאו שם (י"ב סע"א) הביא את התוספתא, ונדחק להשוותה עם הירושלמי. אבל בירושלמי עצמו אומר על ברייתא זו "בסאתים שנו", ולפי זה צמצם התלמוד בעצמו את דין הברייתא לקנים מיוחדים,³² כלומר, בקנים שלא ניטעו על מנת שיתעבה הגזע שלהם, וממילא כשהוא חורש הרי מוכח שהוא מתכוין לעבודת הארץ, ולפיכך דין שדה קנים כשדה תבואה, ואינו חורש אלא עד הפסח.

footnotes: ³¹ עיין בספרו של קולומילא de re rustica ס"ד פל"ב. ³² ושמא הכוונה לקנים שמדלים עליהם את הנטיעות הרכות; וסתא, סאתא פירושו בסורית: גפן, גזע, ענף, דלית, עיין במלונו של פיין סמית ערך סתא, סאתא, עמ' 2754 ואילך. ובקנים הללו אינו רוצה שיתעבו, מפני שהיו נמנעים מלהדלות את הנטיעות הצעירות על גזעים עבים, עיין בספרו של קולומילא הנ"ל ס"ד פי"ב.

11-12. **ושלשה דלועין וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ז: הנטיעות והדילועין מצטרפין וכו'. ובירושלמי שם: והן שיהו נטיעות רבות על דילועין וכו', בדלעת יונית. ובפי' הרא"ש שם: "והיכא דמקצתן קישואין, ונטיעות רובא דכל חד מנייהו, מצטרפין (כתוספתא שלפנינו), ובדלעת יוונית מיירי מתניתין". ברם בירושלמי שם הקשו מן התוספתא כאן שמונה אף קישואין, וכבר אמרו (ירושלמי כלאים ספ"ב): כל הן דתנינן קישות ופול המצרי אף דלעת מצרית בכלל. ותירצו שעל דברי רשב"ג (שאמר במשנתנו שם שאפילו כולן דילועין מצטרפין) אמרו כן, כלומר, שהוא מדבר בדלעת יוונית דווקא, אבל הת"ק והתוספתא מדברים בכל דילועין. ברם מדברי הר"ש שם, וכן מפסק הר"מ (פ"ג מה' שמיטה סה"ו) שפסק כסתם משנתנו, משמע שפירשו את הירושלמי אחרת, ועיין במה"פ (כאן פ"א ה"ה) ד"ה והן. וצ"ע. ועיין מה שהאריך בזה בשושנים לדוד למשנתנו.

12. **ובלבד שתהא מטעתן וכו'.**ומכיוון שכאן אנו צריכים לעשר נטיעות דווקא, הרי צריך שיהא לכל אחת ואחת כדי חשבון עשירית בית סאה,³³ וכפירש"י בסוכה ל"ד א'.

footnotes: ³³ ופי' תמוה לעשר נטיעות נמצא בתשה"ג גיאוניקה הוצ' הר"ל גינצבורג ח"ב, עמ' 174: פיר' עשר נטיעות לעניין שביעית דאמ' בשביעית אסר רחמ' לחרוש ולזרוע וכו', אבל אם יש שם אילנות מותר לחרוש בשביל האילנות, וכמה שיעורן, הלכה למשה מסיני ממאה ועד עשרה לצריך אילנות חורש ומותר, מעשרה ולמטה לצריך השדה הוא ואסור, דתנן עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן. וכן בתשה"ג הוצ' הר"ש אסף (ח"ב, ירושלים תרפ"ט, עמ' 247): והיל' עשר נטיעות בשביל השביעית, שאם היו י"א אילנות בתוך בית סאה מותר לחרוש ולזרוע בשביעית, וכל שכן יתר. אבל אם היו י' נטיעות בתוך בית סאה, וכל שכן פחות מי' מן התורה אסור לא תזרע (צ"ל: לזרוע) ומן ההלכה אסור לחרוש. ודברי הגאון מרפסין איגרי, ולאו מר בר רב אשי חתים עלה.

13. **כמה ריוח יהא ביניהן וכו'.**כלומר, כמה יהו מקורבים ולא נאמר שלמיעקר קיימי, עיין להלן. וכ"ז עונה על נטיעות, אבל בקישואין ובדילועין לא איכפת לנו, שהרי בכל שנה למיעקר קיימי. וסתם מקשאות ומדלעות נטועות בצפיפות, וממילא חורשין את הכל בשבילן, והכל הוא לצורכן (עיין במשנתנו פ"ב מ"ב). ובחנם נדחק הרש"ס (בפירושו למשנה שם). ועיין בס' משנה ראשונה (למשנה הנ"ל).

13-14. **רבן שמעון בן גמליאל או' כל שתחתיו וכו'.**כלעיל ה"א, וכדין אילנות, עיין מש"ש. והלכה זו צריכה ברור. דבשלמא באילנות שדינם מג' ועד עשר לבית סאה, קמ"ל רשב"ג שאם היו יותר מג' אילנות, ולא היה ביניהם ד' אמות למיעקר קיימי, אבל אם יש ביניהם יותר מד' אמות לא איכפת לנו, ודינם אינו משתנה. אבל בנטיעות שדינן בעשר דווקא, ושיעורן במטע עשר לבית סאה, הרי אם היו רצופות בפחות מל"ב אמות (עיין מ"ש לעיל שו' 2) בטלו מהן דין נטיעות, וא"כ למה מצריך רשב"ג שיהא ביניהן לכל הפחות ד' אמות. ושמא פירושו שאם יש ביניהן יותר מד' אמות חורשין בשבילן לכה"פ כשיעור יניקתה לפי חשבון בית סאה (ועיין ברש"י סוכה ל"ד א'), אבל אם אין ביניהן ד' אמות אין חורשין בשבילן כלל, ואפילו עד עצרת. ברם בפי' הרא"ש כאן (פ"א מ"ו) מפורש שאם היו י"א נטיעות בבית סאה הרי הן עומדות ליעקר, וכ"ה בתוספ' ב"ב כ"ו סע"ב, וטעמם, מפני שיש ביניהן שתי נטיעות הנטועות במטע פחות מבית סאה, ומשמע שאין חורשין בשבילן כלום, אפילו יש ביניהן ד' אמות, ואפילו עד עצרת אין חורשין להן, שהרי למיעקר קיימי. וכן במאירי סוכה (ל"ד א', 89 ע"ב): אבל אם היו נטועות בפחות מכשיעור זה (כלומר, ממטע עשר בפחות מבית סאה) אין יניקתם מספקת להם, והרי הן כנעקרות, ואין חורשין בשבילם כלום. ועיין לשונו בתענית ג' א' (עמ' 9).³⁴

footnotes: ³⁴ ועיין ברש"י סוכה ל"ד א' הנ"ל ובלשון הריטב"א שם. ועיין בשיטה למו"ק ג' ב' עמ' כ"א ובהערה 12 שם.

14-15. **ר' יהושע אומ' בת חמש וכו'.**במשנתנו ספ"א: עד אימתי נקראו נטיעות? ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו (כלומר, עד שיעשו חולין מאיליהן, והיינו בת חמש שכבר עברה את שנת פירות רבעי, כמפורש בירושלמי במקומו). ר' יהושע אומר בת שבע שנים (וכ"ה בכמה נוסחאות). ובקטע מן הגניזה:³⁵ עד שבע שנים,³⁶ ואף לפי הגירסא שלפנינו פירושו: עד בת שבע שנים, ומכ"ש צעירה יותר.

footnotes: ³⁵ כ"י קנטבריא T-S, תיבה 1.E, עמ' 24. ³⁶ וכ"ה במשנה עם פיה"מ להר"מ כת"י, בס' האגודה במקומו ובמשנה של הרש"ס. וכן מעתיק במלא"ש בשם ס"א. ובמשנה הוצ' לו: עד בת שבע שנים. ובהוצ' קויפמן: עד תשעים שנה. ובגליון שם: נ"א עד תשע שנים. וכ"ה בכי"מ. וברור שאף שם צ"ל: ער [ב]ת ש[ב]ע שנים.

15. **אמר ר' מפני מה אמרו וכו'.**השלמתי ע"פ ד. וכ"ה גם בכי"ע (אלא ששם חסר בטעות: בת שש). וכן מעתיק בשם התוספתא גם בר"ש ספ"א, ועיין בריבמ"ץ שם. ובירושלמי ספ"א, ל"ג ע"ג (כגי' כי"ר): ואתיה ר' יושוע כרבי, דתני ר' אומ' אף כשאמרו בנות חמש וכו'.³⁷ ולפ"ז ברור שלפי הירושלמי רבי מפרש את דברי ר' יהושע, כלומר, מפני מה נקט ר' יהושע "בת חמש בת שש בת שבע" ולא אמר בת שבע, ומכ"ש שבת חמש ובת שש בכלל, אלא מפני שר' יהושע מדבר בנטיעות חלוקות, ויש נטיעה שמגיעה עד שבע שנים, והיינו זיתים, ואף הוא מודה שבגפנים אינן אלא בנות חמש, ואינו חולק על ראב"ע בגפנים. וכן מוכח מלשון התוספתא כאן. ברם בריבמ"ץ (פ"א מ"ח): תניא ר' אומר אילו הן נטיעות בנות ה', בנות ו', בנות ז', בגפנין בנות ה', בתאנין בנות ו', בזיתים בנות ז'. ר' יהושע אומר בת ז' שנים נקראת נטיעה אפי' גפן. וכנראה שרבינו דייק מן הלשון "אומר אני"³⁸ שרבי חולק על ר' יהושע, אבל מלשון התוספתא מוכח שיש כאן פירוש, וכמו שכתבנו לעיל.³⁹

footnotes: ³⁷ וכן בנוסח הרש"ס, י"ד ע"א: ואתיא כר' דתניא ר' אומר אע"פ שאמרו. וכן בירושלמי ערלה פ"א ה"ג, ס"א ע"א: א"ר אף כשאמרו וכו'. אבל בהוצ' שלפנינו בשביעית כאן: ואתיא כר' יהושע, כדתני ר' יהושע אומר אף שאמרו וכו'. וגי' משובשת היא. ³⁸ אעפ"י שהוא לא העתיק כן, שהרי כן דרכו למסור רק את תורף הנוסח, עיין מ"ש לעיל הע' 16. ³⁹ ואשר ללשון "אומר אני" בסגנונו של רבי, עיין מ"ש לעיל עמ' 302.

16. **בני חמש.**עיין בשנו"ס ההוספה בכי"ו, ואינה אף בר"ש ובריבמ"ץ ובירושלמי הנ"ל. והסופר כתב באשגרה "חמש סלעים" ושכח למחוק.

17. **מוכרין ומוציאין זבלים ערב שביעית מישראל וכו'.**כלומר, מוכרין זבלים לישראל החשוד על השביעית, וכן מוציאין ממנו זבלים לתוך שדהו (של החשוד) כל ערב שביעית. ובירושלמי רפ"ג: מוכרין ומוציאין זבלים עם העושין שביעית עד ראש השנה. וטעם ההיתר הוא שהרי אין שום איסור בהוצאה גרידא אפילו בזמן איסור שני פרקים. ועיין מ"ש להלן.

18. **ומן הגוי ומן הכותי וכו'.**בירושלמי הנ"ל: עם הגוי ועם הכותי וכו', וסוברת ברייתא זו שכותי כגוי.

**אפי' בשביעית מותר.**בירושלמי הנ"ל מסיים: ובלבד שלא יפרוק את המשפלות. ומתוך העניין שם ברור שהגבלה זו הולכת אף על הרישא, והיינו שגם ערב שביעית אסור לו לפרוק את המשפלות, מפני שהוא כמזבל בידים, ולשיטת הירושלמי והתוספתא אסור לזבל באיסור שני פרקים. עיין במה"פ שם ד"ה באיסור. ועיין להלן בסמוך.

**עד מתי מותר לזבל וכו'.**במשנתנו פ"ב מ"ב: מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה. אבל בשדה לבן אסור לזבל, ומפרשת התוספתא שכל זמן שמותר לחרוש מותר לזבל, והיינו בשדה לבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת. ומברייתא זו מביא הירושלמי (פ"ב ה"ב, ל"ג ע"ד) ראייה שלא נקטה המשנה "מעדרין" במקשאות אלא משום שהן זרועות בצפיפות, ואין מקום להכניס שוורים לשם, אבל אם יש ביניהן ד' אמות מותר גם לחרוש, שהרי כל זמן שמותר לזבל מותר לחרוש. והר"מ השמיט את כל ההלכות כאן, מפני שלדעתו (בפיה"מ שם ובפ"ג מה' שמיטה ה"ט) מותר לזבל כל שדה עד ר"ה אפילו בזמן איסור שני פרקים. עיין במה"פ שם ד"ה מזבלין. ועיין בפי' הרש"ס, ט"ז ע"ב.

19. **משקין את הנטיעות עד ראש השנה.**וכן במשנתנו פ"ב מ"ד: ומשקין אותן (כלומר, את הנטיעות) עד ראש השנה. ומדברים כאן בהשקאה מרובה, עיין בס' משנה ראשונה שם. ועיין מ"ש להלן.

19-20. **ר' יוסה בן כיפר או' משם ר' ליעזר וכו'.**וכ"ה בד (ושם בטעות: כיפה) ובכי"ע. ולפי גירסא זו הכוונה היא לכאורה לר' אליעזר בר' צדוק שבמשנתנו הנ"ל, ור' יוסה בן כיפר חולק ומוסר אחרת בשמו. אבל בריבמ"ץ (פ"ב מ"ד): תניא ר' יוסי בן כיפר אומר משם ר"א בר"ש וכו'.⁴⁰ וכן מעתיק מן התוספתא בפי' הראב"ד למו"ק (עיין להלן): משום ר' אלעזר בן שמוע. וכן בירושלמי (פ"ב ה"ד): תני ר' יוסי בן כופר אמר משום ר' לעזר בן שמוע וכו'. ולפ"ז הכוונה בתוספתא כאן לסתם ר' אלעזר, שהוא ר' אלעזר בן שמוע.

footnotes: ⁴⁰ וכנראה שהכוונה לתוספתא ולא לירושלמי, כפי שמוכח מן הסיפא שהעתיק שם שלא נזכרה בירושלמי.

20. **משקה על הנוף וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע, בריבמ"ץ ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ו נתערבבו שתי נוסחאות, עיין במשנתנו הנ"ל ובמלא"ש שם.

21. **בית הלל או' על הנוף וכו'.**מרהיטת הלשון משמע שהברייתא מדברת בערב שביעית. והיא עונה על הרישא: משקין את הנטיעות עד ר"ה, ובה נחלקו ב"ש וב"ה כיצד משקין בערב שביעית. וכן פירש הר"ש (פ"ב מ"ד) את הברייתא בירושלמי הנ"ל, והסתייע מן התוספתא כאן. ובמשנתנו הנ"ל: ר' אלעזר (ס"א אליעזר) בר' צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף בשביעית, אבל לא את העיקר. ובפי' הראב"ד למו"ק (ג' א', הובא בתוספ' הרא"ש שם עמ' ח'): ובתוס' פליג עלה ר' יוסי בן כפר משום ר' אלעזר בן שמוע, ואמ' ב"ש אומ' משקה על הנוף אבל לא על העיקר, וב"ה אומ' אף על העיקר. ומוכח שהוא פירש שדברי ר' יוסי בן כיפר נסמכים למשנתנו, ולא לרישא של התוספתא, ובית הלל מתירין להשקות את האילן אף בשביעית. וכן פירש הרש"ס (כ' ע"ב) את התוספתא והירושלמי עיי"ש. ובפיה"מ להר"מ (פ"ב מ"ד) פירש אף את דברי הת"ק ("ומשקין אותן עד ראש השנה") שופכין מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו. ומדבריו מוכח שהוא פירש את המלה "אף" שבדברי ר"א בר' צדוק כנסמכת לרישא, כלומר, מה שאתה מתיר בערב שביעית אני מתיר גם בשביעית עצמה. וכנראה שלמד כן מן התוספתא כאן, שהחילוק בין נוף לעיקר נשנה גם לעניין ערב שביעית באיסור שני פרקים, והמשנה חולקת על התוספתא וסוברת שמעולם לא התירו ב"ה להשקות את העיקר אפילו בערב שביעית. ועיין להלן שו' 38–39 ומש"ש.

21-22. **אמרו בית הילל לבית שמיי אם וכו'.**וכ"ה בריבמ"ץ ובר"ש הנ"ל, אבל בירושלמי חסרה תשובה זו של ב"ה.

23. **ומכוונין את הנטיעות וכו'.**בירושלמי (פ"ב ה"ב, ל"ג ע"ד): תני מכוונין מצדדין.⁴¹ מכוונין, [מכוונין] (כ"ה בנוסח הרש"ס) לה. מצדדין, חברייא אמרי וכו'. ולפ"ז מפרש הירושלמי מהו מכוונין, היינו שמיישרין אה הנטיעה, ואף מכוונין אותה שתלך למעלה על העריס, ולא תטפס לצדדין.⁴² ובמשנתנו (פ"ב מ"ד): מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן. ובפיה"מ להר"מ שם: הוא שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה וכו'.⁴³ ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ⁴¹ מלה זו ליתא כאן, אבל ישנה להלן שו' 37, עיין מש"ש. ⁴² בכי"ד שם: מתכוונין לה. חבריה אמר' וכו'. ולפ"ז מפרשים החברייא את הכיוון ולא את הצידוד. ואין לסמוך על כ"י משובש זה בכגון דא. ⁴³ עיין בפי' מסכת משקין לאחד מרבותינו הראשונים, הוצ' הדמ"ל זק"ש עמ' ו' ד"ה מפסגין ובהע' 38 שם.

24. **אם היו מבורכות לפני שביעית וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע הבי"ת של "מבורכות" קרובה יותר לכ"ף מאשר לבי"ת, כלומר קרי: מכורכות. וכן הגיה בח"ד מעצמו, ופירש ע"פ משנתנו הנ"ל: וכורכין אותן וכו' עד ראש השנה. ולעיל בסמוך הבאנו את פיה"מ להר"מ שבאר כורכין, כלומר, קושרין את הענפים שיעלו למעלה במישור. ובריבמ"ץ שם: וכן כורכין את הנטיעות בעלים, כדי שלא ייבשו. והרב שחי בדרום איטליה, כנראה, ראה את מנהגי הכורמים בארצו, שהיו כורכים וקושרים את הנטיעות בעלי קנים,⁴⁴ כדי שיטפסו למעלה, ושלא יתעקמו, וכפירוש הר"מ הנ"ל.

footnotes: ⁴⁴ קולומילא de re rustica, ס"ד ספי"ג.

24-25. **אלו הן עוגיות אילו בדידין וכו'.**להלן מו"ק פ"א ה"ב. והתוספתא במו"ק מפרשת את המשנה שם (פ"א סמ"א): ואין עושין עוגיות לגפנים (כלומר, במועד). אבל בשביעית עושין עוגיות לגפנים, עיין בבלי שם ג' א' ולהלן פ"ג שו' 15–16 ומש"ש. והתוספתא מפרשת שהעוגיות הן בדידין שבעיקרי האילנות. ובירושלמי (מו"ק פ"א סה"א, פ' ע"ב) מוסיף: כיי דתנינן תמן (כלים פכ"ט מ"ז) יד הבדיד ארבעה. כלומר, החפירה, העוגיה, היתה נקראת על שם הכלי שהיו חופרין בו.⁴⁵ ובבבלי (שם ד' ב'): מאי עוגיות וכו', בנכי. תניא נמי הכי אלו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. ובפיה"ג לטהרות (כלים הנ"ל, עמ' 77): ולמדנו שהערוגות, עוגיות ובנכי ובדידין כולן שם אחד הן, ואותו הברזל שעושין בו הבדידין שמו בדיד. ועיין בהערות שם. ובערוך (ערך בדד א') הביא את הברייתא שבבבלי וציין למקורה בתוספתא כאן (ולא הזכיר את התוספתא במו"ק במקומה). ועיין גם בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך בר ציתאי (ד' ע"א, הוצ' הרי"ל פישמן עמ' 16). ושמא הובאה הברייתא כאן אגב הסיפא, עיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁴⁵ וכנראה שהכלי היה מותאם לעומק העוגיה, עיין בספרו של קולומילא הנ"ל ס"ג פ"ה.

25. **מותרין ומשמטין בקנים.**וכ"ה בכי"ע ולהלן מו"ק פ"א ה"ב, בכי"ו. ובד כאן ושם: ומשמשין, אבל בגליון ד כאן בסוף הדף: ומשמטין. וברייתא זו עיקרה כאן, ובכי"ע ובכ"י לונדון ליתא במו"ק. ובירושלמי כאן (פ"ב ה"ב, ל"ג ע"ד): תני מוותרין ומשמטין. כיני מתניתא מוותרין בגפנים. ומשמטין בקנים וכו', ובלבד מן הבקעה ולמעלה. וכנראה שהכוונה היא שמותר להסיר את היתרון ולכרסם את העודף של ראשי הגפנים, כשהן מטפסות על הקנים ועולים מעל חודיה, ובלבד שיחתוך מן הבקעה⁴⁶ העליונה ולמעלה. וכן מותר לשמט את הגפן מן הקנים, כדי שלא תעלה יותר מדאי, וכל זה מועיל לפרי, ומותר לעשות כן, מפני שמשפר את פירות ההיתר, את הענבים שגדלו בששית, עיין להלן.

footnotes: ⁴⁶ כלומר, הפקעה, הפקעת, הפקק. עיין תענית כ"ה ב', ב"ק פ"א א', ב"ב פ' ב'.

25-26. **מקום שנהגו לותר ולשמט לפני החג וכו'.**וכן בכי"ע ובירושלמי הנ"ל (בשינויים קלים). ובד בכל מקום: ולשמש וכו' ומשמשין וכו', עיין מ"ש לעיל. ובמשנתנו (פ"ב מ"ג): ר' יהושע אומר כזירודה וכפיסולה של חמישית כך של ששית. ופירש הר"ש ע"פ הירושלמי, כשם שמזרד ומפסל של חמישית בששית כן מזרד ומפסל של ששית בשביעית. וטעמו מפני שהוא עושה כן לצורך פירות ששית (עיין בס' משנה ראשונה). ומתוך הירושלמי⁴⁷ מוכח שבגליל נהגו לקטוף את פירות הכרם אחרי החג, ולפעמים בתוך החג.⁴⁸ אבל ביהודה היו קוטפים לפני החג.⁴⁹ ולפ"ז במקום שנהגו לקטוף לפני החג אין מוותרין ואין משמטין אלא לפני החג, מפני שעד כאן הוא צורך הפירות. אבל במקום שנהגו לקטוף אחר החג מותר לוותר ולשמט אף לאחר החג.

footnotes: ⁴⁷ גיטין ספ"ג מ"ה ע"ב; ב"ב פ"ו סה"ב, ט"ו ע"ג. ⁴⁸ עיין ירושלמי מו"ק פ"ב ה"א, פ"א רע"ב; בבלי שם י"ב ב'. ⁴⁹ עיין בירושלמי גיטין וב"ב הנ"ל.

27-28. **פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה או' וכו'.**במשנתנו (פ"ב מ"ה): סכין את הפגים ומנקבים אותם עד ראש השנה. פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין אותן. ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך וכו'. ולפי גירסא זו ר' יהודה מיקל במקום שנהגו שלא לסוך. אבל בירושלמי שם אמרו שהתנאים של בית רבי לא שנו במשנתנו את המלים "עד ראש השנה" (וע"פ זה הגיה הרש"ס במשנה, כ"א ע"א), אלא שנו: סכין את הפגין ומנקבים אותם. ואילו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. ושל שביעית (כלומר, אבל של שביעית) וכו'. ולפי גירסא זו מתיר הת"ק לסוך בשביעית פגי ערב שביעית, וע"ז חולק ר' יהודה ואוסר לסוך, במקום שנהגו לסוך אף בשאר שני שבוע, ור' יהודה לחומרא. וכן מוכח מלשון התוספתא כאן (עיין להלן) שלא נחלקו אלא בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ות"ק לקולא ור"י לחומרא, כגירסת דבי רבי במשנתנו. וכן הוכיחו מן התוספתא כאן בריבמ"ץ ובר"ש פ"ב מ"ה. ועיין בבלי ע"ז נ' ב' וברש"ס כאן, כ"א ע"ב. ולעצם העניין הרי ידוע שנהגו הקדמונים לסוך את פגי התאנים בשמן, ולנקב אותן כדי שיתמלאו הנקבים בשמן, וע"י פיטום זה (עיין בבלי הנ"ל וברש"י שם) היו התאנים ממהרות להתבשל.⁵⁰ ות"ק התיר לסוך פגי ערב שביעית, שהרי הפרי הוא של היתר, ור"י אוסר מפני שסיכת הפרי מועילה אף לאילן ומקילה עליו בהוצאת הפרי, ולפיכך במקום שנהגו לסוך, הסיכה עבודה היא בשביעית.

footnotes: ⁵⁰ עיין מ"ש ר"ע לעף פלורה ח"א, עמ' 239 ואילך.

29. **שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין וכו'.**בכי"ו ובד: למוצאי שביעית מותר הכל שוין וכו'. וט"ס היא, והמלה "מותר" איננה בכי"ע, בריבמ"ץ, בר"ש וברש"ס הנ"ל. והברייתא כאן כמשנת דבי רבי שבפגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית כולם מודים שאסורות בסיכה, שהרי הן פירות איסור, ולא נחלקו אלא בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. עיין לעיל.

30. **ואין מנקבין אותן.**וכ"ה בראשונים הנ"ל. ועיין בשנו"ס.

31. **אף במקום שנהגו לסוך סכין.**וכ"ה גם בד ובכי"ע, וקשה להגיה. ונראה שהפירוש הוא שאם אדם לקח פגין מחבירו בשאר שני שבוע (שהרי אסור למכור פירות שביעית) והגיעה שביעית, מותר לו ללוקח לסוך את פירות ההיתר שלו, ואפילו במקום שנהגו לסוך אין כאן עבודת האילן, שהרי אין ללוקח עניין כלל באילן אלא בפירות גרידא, והפירות היתר הן, ולפיכך מותר בכל מקום. ועיין להלן פ"ג שו' 33 ומש"ש.

31-32. **לא יקנח שרף בעיקר מפני שמתריפו.**וכ"ה בכי"ע. ובד: מפני שמתרי', כלומר, קרי: שמתריף. ונראה שאין מתריפו אלא מתריבו, כלומר, משמינו.⁵¹ וכן מזהירים הקדמונים⁵² שימנעו את השרף מלזוב על השרשים כדי "שלא יסמא את עיני הגפן",⁵³ כלומר, שהן מתמלאות שרף, ומרוב השומן הן גורמות לנשירת הפירות (עיין מ"ש להלן שו' 35 ד"ה וטוענין). ואף שמן מזיק לאילן בריא, מפני שהוא מוסיף בו כח,⁵⁴ אבל מבריא את האילן החולה. עיין בבלי ע"ז נ' ב'. וכאן מזהירה התוספתא שאם זמר את אילן חולה לא יקנח את השרף (הזב ממנו) בגוף האילן אלא בעליו.

footnotes: ⁵¹ עיין במלון ללשון סורית של ברוקלמן ערך תרף. ואנו רואים משם שהשתמשו בדבור זה ביחוד לטעינת פירות בשפע. ובארמית תרבא הוא חלב. ⁵² קולומילא de re rustica, ס"ד ספ"ט. ⁵³ עין הוא הפקק והקשר שממנו צומח הענף, עיין מ"ש תיאופרסטוס בספרו תולדות הצמחים ס"א פ"ח סי' ה'. ועיין להלן שו' 38 ומש"ש. ⁵⁴ תיאופרסטוס הנ"ל ס"ד פט"ז, סי' ה'; פליניאוס תולדות הטבע סי"ז פכ"ד (ל"ז) סי' רל"ד.

32-33. **תאינה שנתקלפה אין טחין אותה בטיט וכו'.**כן נהגו הקדמונים כדי להציל את התאנה שנתקלפה.⁵⁵ ועיין רש"י ע"ז נ' ב' ד"ה ומזהמין ובר"ש פ"ב רמ"ד ומ"ש להלן שו' 37 ד"ה ומגמזין.

footnotes: ⁵⁵ תיאופרסטוס הנ"ל פט"ו סי' ב; פליניאוס הנ"ל סי' רל"ה.

33. **אין תולין תחובין בתאנה וכו'.**וכ"ה בכי"ע. וכן מעתיק מכאן בפ"מ לירושלמי פ"ד ה"ד. ובד בטעות: תחומן.⁵⁶ ובירושלמי שם: אין תולין תובין בתאנה וכו'. וכבר העיר לנכון ר"ע לעף⁵⁷ שגם בסורית תובא⁵⁸ פירושה תאנה מדברית, תאנה שוטה (עיין להלן). ובירושלמי הנ"ל מבאר את הפעולה: כיצד הוא עושה? מייתי יחור דתאינה שטר⁵⁹ ותלי בה, ואמ' לה הדא עבדה ואת לית עבדה. ואעפ"י שהאכרים ראו בה משום סגולה בלבד, אבל חז"ל ידעו שהפעולה (caprificatio) מועילה באמת לאילן, כפי שמוכח מן הנסיון,⁶⁰ ולפיכך אסרוה בשביעית.

footnotes: ⁵⁶ הבי"ת והיו"ד נתחברו למי"ם. ⁵⁷ פלורה ה"א, עמ' 233. ⁵⁸ עיין בחומר המובא אצל פיין סמית במלון ללשון סורית ערך תובא, עמ' 4403. ⁵⁹ שטי' שטיא, כלומר תאנה מדברית, עיין במשנת שביעית דפ"ט ועוד. ובשדה יהושע לערלה פ"א, ק"ה ע"א, כתב: "והשקמים וכו' כתב הרמב"ם שהם תאנים מדבריים וכו', ובלשון יוני קורין להם סיק"א מורו"ס (συκόμορος), שמלת סיק"א (σῦκα) היא מודה לתאנים, ומורוס (μωρός) הוא מודה לשטות וכו', כלומר, תאנים שוטים." ⁶⁰ עיין במקורות שהביא לעף בפלורה ה"א, עמ' 233, ומ"ש בספרי (בלשון אנגלית) היונית בא"י היהודית. עמ' 101 ואילך.

33-34. **ואין מרכיבין בתאנה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בירושלמי הנ"ל: אין מרכיבין דקלים וכו'. ובאמת היו נוקטים בשני האילנות בפעולות דומות.⁶¹ ובירושלמי הנ"ל מבאר: שלא תאמר הואיל והוא⁶² רובה שרי הוא לפום כן צריך מימר אסור. ובנוסח הרש"ס שם: הואיל והפסד רבא הוא שרי וכו'. אבל קרוב לוודאי שזהו תיקון הרב בעצמו (ע"פ פסחים נ"ו א'), והנוסח שלפנינו מקויים אף ע"י הקטעים מן הגניזה (שרי"ר עמ' 54). ובכי"ר שם: הואיל ורובה שרי לפום כן וכו'. ושמא צ"ל: הואיל ורובה שדי, כלומר, הואיל והרוב שופך ומנתר את פירותיו, ונמצא שהתרופה אינה מועילה, ואפילו אם היא מועילה אינה אלא שלא ינבל את פירותיו ושרי, וכפירוש השני שבפ"מ עיי"ש. ועיין להלן.

footnotes: ⁶¹ עיין בבלי שבת ס"ז א'; ב"ר ריש פמ"א, עמ' 387; ערוך ערך ניסן, אוה"ג עירובין, עמ' 92. וכן ידוע מספרות היונים, עיין מ"ש תיאופרסטוס הנ"ל (הע' 53) ס"ב פ"ח סי' א' וסי' ד'. ⁶² כ"ה בכי"ל, בד"ו ובשרי"ר. ובד"ח של הירושלמי: הואיל והוא חזי רובא, ואין כאן אלא טעות המדפיסים בד"ה.

34-35. **במועד צורר ובשביעית חותך.**וכ"ה בכי"ע, וכן מעתיק ("חותך") בפ"מ פ"ב רה"ד. אבל בד: ובשביעית יופך. ובמשנתנו (פ"ב מ"ו): הרכיב יעקור.⁶³ ור"ש בן אלעזר מיקל במועד, ומתיר לצרור (לחנק ע"י קשירה) את ענף ההרכבה, אבל אם הרכיב בשביעית חותך.⁶⁴ ואעפ"י שעיקר ההלכה הוא להלן פ"ב ה"ג, מ"מ נשנתה כאן אגב הרישא.

footnotes: ⁶³ ובבבלי ר"ה י' ב' מוסיף: דברי ר' אלעזר (כ"ה בכל הדפוסים הישנים, עיין דק"ס שם, עמ' 17, הע' י'), ועיין גי' כי"ע בשו' 34. אבל נוסחא משובשת היא (עיין דק"ס הנ"ל). ⁶⁴ עיין להלן שבת ספ"ב (ד ספ"ג); ירושלמי תרומות פ"ב סה"ג, מ"א ע"ג; שבת פ"ג ה"א, ה' ע"ד; בבלי גיטין נ"ג ב'.

35. **סוקרין את האילן בסיקרא וכו'.**בירושלמי (כאן פ"ד ה"ד, ל"ה ע"ב; מע"ש פ"ה ה"א, נ"ה ע"ד): אילן שהוא מנבל פירותיו (כלומר, עושה אותם נובלות, משיר אותם לפני הזמן) סוקרין אותו בסיקרא וכו'. ובבבלי (שבת ס"ז א', חולין ע"ז ב'): אילן שמשיר פירותיו וכו'. וסקירה זו היתה רווחת בעולם העתיק.⁶⁵ ועיין מ"ש להלן בטעם ההיתר.

footnotes: ⁶⁵ עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 235.

**וטוענין אותו באבנים וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ומטעינין אותו אבנים ומבהתין ליה דיעביד. ומשמע מן הלשון שטעם שתי הסגולות הוא שמציינים את האילן ומביישים אותו שלא ישיר את פירותיו, ואין כאן לא משום שביעית ולא משום דרכי האמורי, מפני שהטעם האמיתי הוא שבני אדם יראו וישתתפו בצרתו ויתפללו עליו, כמבואר בבבלי הנ"ל.⁶⁶ ובבבלי מבאר את טעינת האבנים "כי היכי דניכחוש חיליה", מפני שהאילן משיר את פירותיו מרוב כוח ושומן, ולפיכך מחלישים את כוחו בטעינת אבנים,⁶⁷ דמותר לעשות כן בשביעית, מפני שאינו עושה מעשה בגוף האילן, אלא מחליש את כוחו ע"י גורם מן החוץ, והוי ליה כמצילו מן הדליקה. ועיין להלן שו' 38 ומש"ש. ובירושלמי הנ"ל מפורש שטעם ההיתר הוא שהסגולה היא שלא יתיר (ישיר) את פירותיו, כלומר, שהוא מעמיד את האילן, אבל להבריאו שיעשה יותר אסור.

footnotes: ⁶⁶ ועיין מ"ש היינריך לוי בפילולוגוס חפ"ד (29–1928), עמ' 382 ואילך. ⁶⁷ ועיין מ"ש גולדמן במ"ח ח"נ (1906), עמ' 577, הע' 4.

36-37. **מסקלין מקווצין מקטפין ומסתתין.**וכן מעתיק בפ"מ פ"ב רה"ד. ובד: מסלקין מקוצין מקוטפין ומסתתין. ובכי"ע: מקווצין ומקפצין ומקטפין ומסתתין ("מסקלין" חסר שם). והנה "מסקלין" היא כנראה פיסקא ממשנתנו (פ"ב מ"ג): מסקלין⁶⁸ עד ראש השנה. ובכי"ע נשמטה פיסקא זו כרגיל בכתי"י התוספתא. ומקווצין פירושו מסירין את הקוצים. ומקפצין (שבכי"ע) הוא כנראה מקבצין, כלומר, נוטל את הקבוצין (ירושלמי פ"ב ה"ב). ומקטפין הוא כנראה קיטוף חלק מן השרשים, ומסתתין הוא סיתות האבנים שמסביב השרשים.

footnotes: ⁶⁸ בפי' הרא"ש (בפי שנים) וכן במשנה שבירושלמי ובפיסקא שם בכי"ל: מסלקין (כמו בד כאן), ותוקן לנכון: מסקלין.

37. **ומצדדין.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובפ"מ הנ"ל⁶⁹ ליתא. ובמכילתא דרשב"י (עמ' 157): אין מגזמין ואין מצדדין בעלין וכו', ואין מצדדין ואין מגזמין בעלין (כלומר, בשביעית עצמה). וכנראה שאף ברישא צ"ל: ואין מצדדין ואין מגזמין בעלין. ובירושלמי (פ"ב ה"ב, ל"ג ע"ד): מצדדין, חברייא אמרי עושה לה דיקרן. ר' יוסה אומר תולה לה אבן. ולפי שניהם פירושו שמונע את הגפן מלטפס למעלה אלא שתתפשט מן הצד, וסומך לה דיקרן (עיין מנחות צ"ה א' וברש"י שם), או שתולה לה אבן.

footnotes: ⁶⁹ כאן הוא המקום היחידי שכת"י פ"מ מתאים לכל הפחות במלה אחת לכי"ע ולא לכי"ו.

**ומגמזין עד ראש השנה ונוטל את הרואה.**וכ"ה בד ובפ"מ הנ"ל. ובכי"ע חסרה המלה "ומגמזין". והנה לפי הגירסא מגמזין הכוונה ברורה שחותכין את הגימזיות, את הענפים.⁷⁰ אבל בירושלמי (פ"ב רה"ד): מתניתא דרבי.⁷¹ ברם כרבנין, מזהמין, מתלעין בשביעית, אבל לא במועד. כאן וכאן אין מגזמין. אבל נוטל הוא את הרואה. ובבבלי (ע"ז נ' ב'): מתליעין ומזהמין בשביעית, ואין מתליעין ומזהמין במועד. כאן וכאן אין מגזמין וסכין שמן לגזום וכו'. וע"פ העניין שם מוכח שגיזום היא כריתת הענפים היבשים, כפירוש המפרשים.⁷² ברם בירושלמי קשה להבין את הקשר ("אבל נוטל") בין גיזום ובין נטילת הרואה. ובמכילתא דרשב"י (עמ' 157 שהעתקנו לעיל) נזכר גיזום אף אצל עלים. ולפיכך נראה לפרש בדרך השערה שבא"י פירשו את כל הברייתא לעניין תולעים, והיו מזהמין את הנטיעות כדי לתלע אותן, כלומר להבריח מהן את התולעים.⁷³ ו"ביצי" התולעים היו נקראות קפא בעברית ו־κάμπαι ביונית. ותולעים הללו היו מצויים אף בעלים, בירקות ובאילנות.⁷⁴ והשבעים תרגמו⁷⁵ גזם (יואל פ"א, ד'; פ"ב, כ"ה) κάμπη, והיא הביצה וגולם השרץ שממנו נולד הארבה. וכבר ראינו⁷⁶ שהוא שם כולל לכל יצורי התולעים. ולפ"ז "מגזמין" פירושו שמוציאין את הגזם, את גולמי התולעים (larvae) שמהם מתפתחים כל מיני זבובים ותולעים העושים שמות באילנות,⁷⁷ והיו אוכלים את העלים, הפרחים והפירות. ולפ"ז אפשר ש"הרואה" פירושו התולעת שכבר נתפתחו עיניה ורואה (nymph), ואותה מותר ליטול בשביעית. והברייתא שבירושלמי התירה לזהם כדי לתלע, כלומר, להוציא את התולעים הזוחלים, אבל אסרה להוציא את הביצים ואת הגולמים בתקופות הראשונות של השינויים (מיטמורפוסיס), מפני שהיא נראית פעולה בגוף האילן, פעולה מבריאה, אלא שהתירה ליטול אף בשביעית את התולעת הרואה שהיא בתחילת ברייתה.

footnotes: ⁷⁰ עיין מ"ש לעיל תרומות פ"ה שו' 28 ד"ה וגמזיות. ⁷¹ כלומר, שאינו מתיר את העבודות שנמנו במשנה שם אלא עד ר"ה של שביעית. ⁷² עיין בתשובות גאונים קדמונים הוצ' קאססעל ל"ט ע"ב, ר"ח ורש"י במקומו. ⁷³ כפירוש הר"מ בפיה"מ כאן פ"ב מ"ד (ועיין בחבורו פ"א מה' שמיטה ה"ה). ועיין במקורות שהבאנו לעיל תרומות פ"ז שו' 40 ואילך. ⁷⁴ עיין מ"ש בתרומות הנ"ל. ⁷⁵ עיין מ"ש גולדמן במ"ח ח"נ (1906), עמ' 577, הע' 2. והוא העיר על תרגום השבעים רק לעניין תולעים, אבל לא לפירוש המלה מגזמין, עיי"ש עמ' 575. ⁷⁶ לעיל תרומות הנ"ל. ⁷⁷ עיין בתולדות הטבע של פליניאוס סי"ז פכ"ד (ל"ז) סי' רי"ח ואילך. ועיי"ש בסי' רכ"ט על הגזם (urucae) שבזיתים.

38. **אף סמין את הגפנים בשבי'.**וכן מעתיק בפ"מ פ"ב רה"ד. ובכי"ע: אף סימין וכו'. ובד: אין סמין וכו'. ונראה שבכי"ע צ"ל: סומין, ופירושה מסמין, כלומר, מעוורין את הגפנים בשביעית. ודבור זה היה רגיל בפי החקלאים במזרח התיכון, וכן אמרו היונים τυφλῦν ὀφθαλμούς [ἀμπέλου], לעוור את עיני הגפן.⁷⁸ והיו מעוורים אותן ע"י משיחת שמן, או שרף, על עיניה⁷⁹ והשרף היה מסמא את עין⁸⁰ הגפן. ובדרך כלל היו קוראים לכל קשר שאינו מוציא כלום (ענף או פרח) סומא.⁸¹ ור"ש בן אלעזר מתיר לעוור את הגפן, כלומר, לסתום כמה מעיניה, כדי להכחיש את כוחה שלא תשיר פירותיה. וחולק על התנא (לעיל שו' 35) שלא התיר אלא בטעינת אבנים.⁸²

footnotes: ⁷⁸ גיאופוניקא ס"ה פ"ט סי' ז' וסי' י"ב. ⁷⁹ כלומר, קשריה, פקקיה. עיין לעיל הע' 53. ⁸⁰ קולומילא הנ"ל (לעיל הע' 52): umor caecat oculum וכו'. ⁸¹ תיאופרסטוס הנ"ל (לעיל הע' 53) סי' ד'. ⁸² ולגי' ד אין סמין וכו', הוא סובר כמותו. וראיתי במאירי ע"ז (עמ' 186) שכתב: ולא קוטמין אותו, והוא נתינת אפר מגובל סביבו להכחישו כשהוא שמן יותר מדאי, ומתייראין שמא ישיר פירותיו וכו'. ברם בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב, י' ע"א) אמרו מפורש: המאבק וכו' הקוטם וכו' וכל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום זורע. וכן כותב תיאופרסטוס (תולדות הצמחים ס"ב פ"ז סי' ה') שנותנים אבק על שרשי הגפנים והתאנים כדי להפריח (θάλλειν) את הפרי. וכן הוא כותב (שם סי' ו') שמפזרים אפר על גבי התאנה כדי שתעשה יותר (φέρειν μᾶλλον). ועיין כפי' הרא"ש כאן פ"ב מ"ד ד"ה קוטמין שמשיג על דברי הערוך. אבל הערוך (בערך אבק) פירש "מאבקין" מסירין את האבק. ובירושלמי (כאן פ"ב ה"ב, ל"ג ע"ד) מפורש: מאבקין. עושין לה אבק (ועיין בפירש"י מו"ק ג' א'). ואבק פירושו אבק ממש (κονιστρός), והיו מאבקין את שרשי הנטיעות כדי שישביחו (ועיין במשנתנו פ"ד מ"ה). ולקטום פירושו לפזר אפר (τέφραν περιπάττειν) על גבי הנטיעה, כמפורש בספרו של תיאפרסוטוס הנ"ל. ודברי לעף (פלורה ח"ב, עמ' 289) למאבקין וקוטמין צריכים תיקון.

38-39. **חורשין שדה בית השלחין, ומשקין אותן שלשים יום לפני ראש השנה.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובירושלמי (פ"ב ה"ב): ותני עלה חורשין בית השלחין עד ראש השנה. ובמשנתנו (שם): מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלאות עד ראש השנה. וכן בבית השלחין. ועיין בריבמ"ץ שם. ומוכיח הירושלמי מן התוספתא שהוא עידור, היא חרישה, עיין מ"ש לעיל שו' 18 ד"ה עד. ובית השלחין היא שדה שאינה מסתפקת ממי גשמים גרידא, ומשקים אותה בידים והיא ראויה לירקות כל השנה. ועיין מ"ש לעיל פאה פ"ב שו' 40. וכנראה שצריך לפרש כאן שחורשין אותה את בית השלחין, ומשקין אותן (כגירסת כל הנוסחאות), כלומר, את הנטיעות (עיין במשנתנו פ"ב מ"ד, ולעיל רה"ה) כל ל' יום שלפני ר"ה, ואין כאן תוספת שביעית כלל.⁸³ אבל להשקות בית השלחין מותר אפילו בשביעית, כמפורש במשנתנו ריש מו"ק.

footnotes: ⁸³ עיין בתו"כ בהר רפ"א, ק"ה ע"ד, בפי' הראב"ד שם, ובתוספ' רי"ד ר"ה י' ב' (כ"ח ע"א מן הספר) ומו"ק ג' ב' (ל"א ע"ד).

39-40. **עד לפני ראש השנה שלשים יום וכו'.**וכן מעתיק במה"פ (פ"ב ה"ב ד"ה רבי) בשם תוספתא כתיבת יד. אבל בד ובכי"ע ובירושלמי הנ"ל: עד לפני ראש השנה שלשה ימים וכו'.⁸⁴ ברם בירושלמי כי"ר ובנוסח הרש"ס: שלשה חדשים⁸⁵ וכו' ושואל הירושלמי: ואלו⁸⁶ עושין (כ"ה בנוסח הרש"ס ולפנינו: עושה) שרשים לשלשה ימים⁸⁷ (כלומר, ולמה אוסר רבי עד ג' חדשים?) ומתרץ הירושלמי: רבי אומר עד לפני ראש השנה שלשה חדשים⁸⁸ כדי שיזרע אורז וישריש ויטע אורז וישריש. כלומר, באורז שלא גדל בא"י אלא במים (עיין במשנתנו בסוף פירקין ובמפרשים שם) צריך חרישה מרובה והשקאה אחר השקאה, ולפיכך חורש ג' חדשים לפני ר"ה ומשקה וחוזר ומשקה, כדי שיוכל לזרוע אורז ולנטוע אותו סמוך לר"ה ושיספיק להשריש לפני ר"ה (עיין במשנתנו פ"ב מ"ז), ויהא מותר בשביעית (ע"פ הרש"ס).

footnotes: ⁸⁴ עיין מ"ש להלן הע' 87. ⁸⁵ ובירושלמי כי"ל נשמטו כמה שורות. וכ"ה שם: מזבלין ומעדרין במקשיות ובמדלעות עד ראש השנה. ר' אומר עד לפני ראש השנה שלשה חדשים, כדי שיזרע אורז וישריש ויטע אורז וישריש. ובגליון שם הושלם כבדפוסים. נמצאנו למדים שהגירסא "שלשה ימים" אינה קיימת אלא בהשלמת המגיה בכי"ל. ⁸⁶ כלומר, והרי אילו שנשנו במשנתנו, דהיינו קשואים ודלועים. ⁸⁷ בספרי דברים סוף פי' ו', הוצ' הר"א פינקלשטיין, עמ' 15: זריעה עולה לשלשה ימים וכו' נטיעה עולה לשלשים יום (בדפוסים שם בטעות: לשלשה ימים). ועיין גם בב"ר פט"ז, ג', עמ' 146 ובמקבילות. ואנו רואים ברור משם שבא"י חילקו בין אילנות מצד אחד ובין ירקות וזרעים מצד שני. ועיין גם בתוספתא מנחות פ"י הלכה ל"א ובירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ג, ולא נזכר שם כלל שהברייתא היא כר' יהודה. אבל בבבלי פסחים נ"ה א': והתניא ר' יהודה אומר המנכש בשלשה עשר ונעקרה בידו שבלת (כ"ה בכי"א ובר"ה שם, עיין דק"ס, עמ' 160, הע' מ') שותלה וכו'. מכדי שמעינן לר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינח קולטת לג' ימים וכו'. ומכאן שבבבלי לא חילקו בעניין זה בין אילנות לזרעים. ⁸⁸ וכ"ה אף בהוצאות שלפנינו, בכי"ל, בכי"ר ובנוסח הרש"ס.

40. **כדי שיטע וישריש ויזרע וישריש.**בירושלמי שהעתקנו לעיל: כדי שיזרע וישרש ויטע וישרש, ופירש אח"כ: כדי שיזרע אורז וכו', עיין מ"ש לעיל.

40-41. **אין בודקין את הזרעים בגללים.**וכן מעתיק במה"פ לירושלמי פ"ד ה"ד ד"ה אין מציתין. ובד ובכי"ע: בגללים ובעציץ. ולפי נוסחתנו צריך לפרש שאין בודקין אותם בגללים על גבי האדמה, ועיין להלן פ"ב שו' 52 ומש"ש. ובירושלמי הנ"ל: אין בודקין את הזרעים באדמה בעציץ. ובר"מ פ"א מה' שמיטה ה"ו: ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר. וכנראה שעניין הבדיקה הוא שלוקח דוגמא של זרעים לראות אם הן צומחים. ועיין להלן.

41. **אבל בודקין אותן באדמה ובעציץ.**כלומר, בעציץ מותר לבודקן אפילו באדמה, ומכל שכן שמותר בגללים בעציץ. ובירושלמי הנ"ל: אבל בודקין אותן בגללים ובעציץ, כלומר, צריך שתים, גללים ועציץ, אבל באדמה אסור לבדוק אפילו בעציץ כמפורש בירושלמי שהעתקנו לעיל. ובר"מ הנ"ל: אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים. והתוספתא חולקת על הירושלמי ומתירה אפילו אדמה בעציץ. ובשו"ת נחפה בכסף סי' ה' לא התיר אלא בעציץ שאינו נקוב, אבל ברדב"ז על הר"מ הנ"ל כתב שה"ה בעציץ נקוב. ובמעשה רוקח שם: "דיניקה מן הקרקע לא נאסרה, ולאו עבודת קרקע היא". ברם כ"ז הוא לשיטת הירושלמי גרידא שלא התיר אלא בגללים, אבל לשיטת התוספתא צ"ל שלא כיוונה אלא לעציץ שאינו נקוב. ועיין מ"ש להלן.

41-42. **ומשיירין משביעית למוצאי שביעית.**כלומר, ומשיירין את הזרעים⁸⁹ שבעציץ עד מוצאי שביעית ואינו חייב לעקרן כשבדק ונמצאו טובים וצמחו.⁹⁰ וכ"ז הוא בעציץ שאינו נקוב, אבל בעציץ נקוב בוודאי אסור לבדוק את הזרעים (עיין מ"ש לעיל), ומכ"ש לשיירן שיצמחו, שהרי לא מצאנו היתר לזרוע בשביעית כדי להתלמד.⁹¹ ובמהרי"ק על הר"מ הנ"ל פירש שמותר לשייר בקרקע זרעים שנכנסו לשביעית מערב שביעית ואינו מחוייב לעוקרן בשביעית, ומשיירן למוצאי שביעית כדי שיתקשו ויהיו ראויים לזריעה (עיין במשנתנו פ"ב מ"י ובפיה"מ להר"מ שם). וקשה לפרש כן בלשון התוספתא כאן. ובירושלמי הנ"ל: ושורין אותן בשביעית למוצאי שביעית. וכן בר"מ הנ"ל: ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית. ובהשגות שם: נ"א ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית. ואינו ברור אם גרס כן בירושלמי או שכיוון לתוספתא כאן. ובמעשה רוקח על הר"מ: ובפ"ח מה' שבת ה"ב פסק הר"מ דהשורה חטין ושעורין במים חייב משום זורע. והכא התירו מפני שאינה עבודה בארץ וכו'.⁹²

footnotes: ⁸⁹ אפשר שאין "ומשיירין" אלא "ומשיירן" (השוה גי' ד), עיין מבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 1245. ובירושלמי מפורש: ושורין אותן. ⁹⁰ פאת השלחן סי' כ' ס"ק ה' אות י"ז. ⁹¹ עיין מ"ש ב"ד הגאון הרא"י קרליץ ז"ל בחזון איש למס' פרה, הוס' שביעית סי' ל"ד. ⁹² ועיין להלן כלאים פ"א שו' 36 ומש"ש.

42. **ומקיימין את העלויים שבגג וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: את העלואין וכו'. ובירושלמי הנ"ל: את האלווי בראש הגג וכו'. וכ"ה בר"מ הנ"ל. ובהשגות שם (המשך נ"א הנ"ל) ומקיימין את העלין שבגג. ובמהרי"ק שם: ובהשגות כתיבת יד מצאתי א"א נוסחא אחרינ' וכו' ומקיימין את האילן וכו'. ואין ספק שהגירסא שלפנינו נכונה, והיא עלוי היא אלוי, והכוונה לאהלים שבמקרא, וכן בסורית: אלוא, אלאוי⁹³ וכו'. ונהגו לגדל עץ זה בעציצים כדי ליתן ריח,⁹⁴ וקדושת שביעית חלה עליו (עיין במשנתנו פ"ז מ"ו). ומכיוון שהגזע הוא רך ואדום,⁹⁵ היה מקום לחשד שנטעו בשביעית, והיה אסור לקיימו,⁹⁶ ומשמיעה לנו הברייתא שמותר לקיימו, אעפ"י שאינו נראה כאילן אלא כירק שגזעו מחליף.

footnotes: ⁹³ עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ג, עמ' 411 ואילך. וכן פירש לנכון הרש"ס, ס"א ע"א, עיי"ש. ⁹⁴ עיין בתולדות הטבע של פליניאוס סכ"ז פ"ד (ה') סי' י"ד ואילך. ⁹⁵ עיין בספר הנ"ל. ⁹⁶ עיין להלן פ"ב שו' 42–43 ובכ"מ על הר"מ הנ"ל.

**אבל אין משקין אותן.**וכ"ה בירושלמי, וכן פסק הר"מ הנ"ל. ואעפ"י שהוא על הגג⁹⁷ מ"מ הרי דרכו בכך להיות נטוע בעציץ לשם קישוט וריח טוב, עיין מ"ש לעיל. ועיין בשו"ת מבי"ט ח"א סוף סי' ס"ד ומ"ש הגאון הרא"י קרליץ בחזון איש למס' פרה, הוס' שביעית סי' כ"ב.

footnotes: ⁹⁷ עיין מ"ש להלן פ"ג שו' 13.