1-2. **רבן יוחנן בן זכיי אומ' משרבו הרצחנין, בטלה ערופה וכו'.**במשנתנו פ"ט מ"ט: משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה, משבא אלעזר בן דינאי וכו', ולא נזכר שם ר' יוחנן בן זכאי אלא להלן בבטול מים המאררים. וכן לא נזכר שמו בברייתא שלנו שבבבלי מ"ז ב'. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ומהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 400, הערה 41, כתב שהמשנה והתוספתא מבדילים בין "בטלה" ו"פסקו", כלומר מאליהם. ברם אין שום הבדל ביניהם אלא לעניין גיוון הסיגנון, ואף אין הבדל בין ר' פלוני ביטל לבין ר' פלוני הפסיק.

2-4. **לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק, עכשיו רבו ההורגין בגלוי.**וכ"ה בברייתא שבבבלי הנ"ל. ובספרי שופטים ריש פיס' ר"ה, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 240: כי ימצא (דברים כ"א, א'). ולא בשעה שמצוי. מיכן אמרו משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דיניי וכו' (כלשון משנתנו). ואף שלא נקבע בוודאות מי הוא אלעזר בן דיניי,¹ אבל מסתבר שעגלה ערופה בטלה בסוף ימי הבית השני, בימי רבן יוחנן בן זכאי. והנה בספרי (וכן בירושלמי כאן רפ"ט, כ"ג ע"ב) הנ"ל אמרו שאין מביאין עגלה ערופה בשעה שהחללים מצויין. וכן מפורש בירושלמי כאן פ"ט ה"א, כ"ג רע"ג, אלא שיש שם השמטה ושיבוש (והמפרשים נשתבשו בפירושו), והנכון הוא בשרידים מן הגניזה הוצ' הר"ל גינצבורג (ואני מכניס בסוגריים את ההשמטה שבדפוסים): אמר ר' פינחס בי ר' בון נאמר כל אותן ארבע עשרה שנה [לא היו עורפים, דכ' כי ימצא, לא בשעה שהן מצויין. וכל אותן ארבע עשרי שנה] מצויין² היו. ונראה שאין שם אלא דימוי בעלמא, וכשם שלא היו מביאין עגלה ערופה בסוף בית שני, כן לא הביאו באותן י"ד שנה שכיבשו וחילקו, משום שהחללים היו מצויים, ותלו שגויים הרגו אותם, אעפ"י שמצאו קרוב לעיר שאין בה גויים.

footnotes: ¹ עיין בספרות שצויינה בהערות ר"א פינקלשטין לספרי הנ"ל. ² וכ"ה ("מצויין") גם בכי"ר, ובכי"ל חסרה מלה זו והושלם בין השורות "מצויינין". וכן הדפיסו בד"ו.

4-5. **משרבו המנאפין, פסקו מי מרים וכו'.**במשנתנו הנ"ל מוסיף: ורבן בן זכאי הפסיקן שנאמר (הושע ד', י"ד) לא אפקוד על בנותיכם וכו'. ואף שם אין הכוונה שציווה והפסיקו, אלא קיים את המצב שבמציאות, ומצא לו אסמכתא מן הכתובים. ועיין ירושלמי פ"ט ה"ט, כ"ד ע"א, בבלי מ"ז ב'. ועיין ספרי נשא סוף פיס' כ"א, עמ' 25, מדה"ג נשא, הוצ' פיש, עמ' קכ"א, הוצ' רבינוביץ, עמ' ע"ג. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 400.

5-6. **שאין מי מרים באין אלא על הספק.**בבלי מ"ז ב', בכי"מ, ונשמט לפנינו. וכן בחזקוני נשא, קי"ב ע"ג: לפי שאין המי' באין אלא על הספק. כך נדרש במסכת סוטה.

6-7. **עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסר כ"ז. אבל היה כן גם לפני הר"מ שפסק פ"ג מה' סוטה הי"ט: משרבו המנאפין בגלוי וכו', וניסח ע"פ התוספתא כאן. ובירושלמי פ"ט ה"ט, כ"ד ע"א: לאלה בקרב עמה (במדבר ה', כ"ז), בזמן שעמה שלום, לא בזמן שעמה פרוצים.

7-9. **משרבו בעלי הנאה, בא חרון אף לעולם, ובטל כבוד תורה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: בטלה כבוד תורה ונתקלקל הדין. ובבבלי מ"ז ב': נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוה בעולם, ועיי"ש מ"א ב'. ועיין חידושי אגדות למהרש"א סנהדרין כ"ו רע"ב. ועיין להלן בסמוך.

9-12. **משרבו לוחשי לחישות בבית דין, נתעוותו המעשים, ונתקלקלו הדינין, ופסקה השכינה מישראל.**וכע"ז בד. ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ובכי"ע: משרבו לוחשי לחישות בדין, בא חרון אף לעולם, ונסתלקה שכינה מישר'. וכנראה שהגי' בכי"ע היא ע"פ הבבלי מ"ז ב'. ופירש"י: לוחשי לחישות. עורכי הדיינין ומתלחשים עם הדיינים וכו'. ובמאירי עמ' קכ"ב: שמתלחשים היאך נעשה דבר פלוני והיאך נסתיר עצה פלונית. ולולא דבריהם ז"ל אולי היה אפשר לפרש "לוחשי לחישות" כברוב המקומות, והיינו הולכי רכיל, עיין ר"ח פסחים נ"ז א'. והכוונה ללוחשי לחישות בדין, שהולכים רכיל ומגלים סוד מי חייב ומי זיכה, עיין במשנת סנהדרין פ"ג מ"ז, בבלי שם ל' א', ל"א א'. וכבר אמרו בדב"ר כי תצא י"ד: ע"י שהיה ביניכם לשון הרע סלקתי את שכינתי מביניכם וכו'. ועיין ירושלמי פיאה פ"א ה"א ט"ז ע"א ומקבילות. ופשיטא שע"י כך נתעוותו המעשים ונתקלקלו הדינין שהדיינים היו מפחדים מפני התקיפים ובעלי זרוע, שלא ייגלה להם מי חייב אותם. והולכי רכיל בבית דין כאילו דברו לה"ר על השכינה כביכול, משום אלקים נצב בעדת אל (תהלים פ"ב, א'), עיין בבלי שם. ועיין מ"ש להלן, שורה 16–18, ד"ה ובאסתר רבה.

12-13. **משרבו רואין לפנים, בטל לא תכירו וכו'.**וכ"ה בד. ובבבלי מ"ז ב': משרבו רואי פנים בדין וכו'. ובכי"ע: משרבו הרואין, בטל לא תכירו וכו'. וכנראה שנשמט שם בט"ס המלה "לפנים". ועיין בהגהות הרש"ש מ"ז ב'.

16-18. **משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים, רבה שוחד והוטה משפט וכו'.**בבלי הנ"ל. ופירש"י: הדיינים מטילים מלאי פרקמטיא שלהם על בעלי בתים היודעים בטיב סחורה שישתכרו הדיינין על ידו. ועיין רש"י פסחים נ"ג ב', ד"ה מטיל מלאי. ועיין מ"ש להלן שו' 23–24, סד"ה ר' יהוד'. ובאסתר רבה (פתיחה אות ט') נמסרו בשם רבן גמליאל חמשה דברים: מן דסגו דייני שיקרא סגו סהדי שיקרא וכו', ועיין בהגהות הרד"ל שם. ועיין בריש מדרש אבא גוריון.

21-22. **וכי לקחו שוחד ומשפט הטו.**כלומר, כיצד אפשר לומר (ש"א ח', ג'): ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט, והרי מן הלשון ולא הלכו בניו בדרכיו משמע "בדרכיו הוא דלא הלכו, מיחטא נמי לא חטאו" (בבלי שבת נ"ו א'), ועיי"ש נ"ו ב' ("כלבב דוד אביו הוא דלא הוה, מיחטא נמי לא חטא"). ובב"ר פפ"ה, י"ב, עמ' 1047: איפשר בני שמואל הצדיק עושין כן, כלומר, אתמה. ועיין הלשון במדרש שמואל פ"ז, ד', הוצ' בובר, עמ' 26.

22-23. **ר' מאיר אומ' חלקם שאלו בפיהם.**בבלי שבת נ"ו א', חולין קל"ג א'. ור' מאיר סובר שתבעו את המעשרות (שהיו לויים) בפיהם והיו דנים. וכן מפורש בירושלמי כאן פ"א ה"ד, ט"ז ע"ד (כתובות רפי"ג, ל"ה ע"ד): דריש שלש מקראות לשבח וכו', ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע, שהיו נוטלין מעשר ודנין. ובב"ר הנ"ל בדפוסים: על ידי שהיו נוטלים את המעשר ודנין בו העלה עליהם הכתוב כאילו לקחו שוחד. ועיין מדרש שמואל פ"ז, ד', עמ' 26. ולעיל דמאי פ"ה ה"כ, עמ' 92 (ובמקבילות בירושלמי ובבבלי) אמרו על כהנים ולויים המסייעים בבית הגרנות: ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו (מיכה ג', י"א). ועיין בבלי כתובות ק"ה ב', וע"ז אמרו (מכות כ"ד א') מואס בבצע מעשקות (ישעי' ל"ג, ט"ו) כגון ר' ישמעאל בן אלישע, כלומר, שלא קיבל ראשית הגז, מפני שהנותן בא לדון לפניו. ולפיכך מובנים דברי הכתובים, שהרי לעיל בסמוך אמרו במקרא (ש"א ספ"ז): והלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל וגו' ותשבתו הרמתה כי שם ביתו וגו'. ודרשו (ברכות י' ב', נדרים ל"ה א'): כי שם ביתו כל מקום שהלך ביתו עמו, כלומר, שלא נהנה כלום מאחרים. ועיין ש"א י"ב, ג' ואילך ובבבלי נדרים ל"ח א' הנ"ל ובמדרש שמואל פי"ד, ט'. ברם "בניו לא הלכו בדרכיו", ולא די להם שנהנו מאחרים, אלא שתבעו את המעשרות בפיהם. ועיין ב"ר פפ"ה הנ"ל, עמ' 1046, שהביאו את מדות שמואל, ואח"כ הביאו את מעשי בניו, וכפירוש הנ"ל. ועיין בבלי שבת נ"ו א' (לעיל מן הברייתא שלנו) והעתקנו אותו להלן בסמוך. ועיין מ"ש להלן שו' 24–27, ד"ה ועיין ירושלמי.

23-24. **ר' יהוד' אומ' מלאי הטילו על בעלי בתים.**וכ"ה בברייתא בשבת הנ"ל. ובירושלמי סוטה וכתובות הנ"ל: אמר ר' ברכיה מברכתא היתה עוברת, והיו מניחין צרכיהן של ישראל והיו הולכין עוסקין בפרקמטיא. ובב"ר הנ"ל, עמ' 1047: מברכתא היתה עוברת בבאר שבע (כלומר, במקום שהיו דנים שם, עיין ש"א ח', ב'), והיו מניחין צרכי ציבור והולכין בצרכי עצמן, ומכוח אותו מעשה העלה הקב"ה עליהן כאילו לקחו שוחד. ועיין במדרש שמואל פ"ז, ד', עמ' 26. ובבבלי שבת נ"ז א': אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע, שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם וכו', והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם, כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן. ובר"מ פ"ג מה' סנהדרין ה"ג: כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו הרי הוא בכלל הנוטים אהרי הבצע, וכן עשו בני שמואל וכו'. ולפי מקורות א"י הנ"ל משמע שע"י שעסקו בפרקמטיא הזניחו את ההשגחה על סופריהם וחזניהם, והם הם שלקחו שוחד, כמו שפירש בח"א המהרש"א בשבת נ"ו א', עיי"ש. ועיין לעיל שו' 16–18, ד"ה משרבו מטילי.

24-27. **ר' עקיבא אומ' מתנות נטלו בזרוע. ר' יוסה או' קופה של מעשרות לקחו בזרוע.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ר' עקיבא אומ' קופה יתירה של מעשרות נטלו, ר' יוסי אומ' מתנות נטלו בזרוע. וכ"ה בבבלי שבת נ"ו א' הנ"ל בכי"י ובילקוט ב"י (עיין דק"ס שם, עמ' 115, הערה ס'). ובדפוסים שם: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע. ונראה שהמלה "בזרוע" היא באשגרה מדברי ר' יוסי, שאם לקחו קופה יתירה של מעשר הרי יש כאן שוחד אפילו אם לא נטלו בזרוע. ולפי מסורת התוספתא בכי"ו ובד שלא נזכר שם "יתירה", גרסינן "בזרוע" בשתיהן. ולעצם העניין נראה שאין הבדל גדול בין הגירסאות אלא בשיטות התנאים, והכוונה אחת, שנטלו קופה של מעשרות שהיו מיועדות ללויים אחרים (אבל עדיין לא זכו בהן), ואשר למתנות הכוונה, כנראה, לזרוע, לחיים וקיבה, כמו שפירש"י בלשון ראשון, והם נהגו כאותו לוי שהזכירו אותו בבבלי חולין קל"א א',³ ועיין במרומי שדה להנצי"ב שם. ור' עקיבא ור' יוסי הטילו עליהם אשמה יותר כבדה מאשר ר' מאיר ור' יהודה, ולפיכך אמרו בבבלי שם "כתנאי", וזוגי זוגי קתני, עיין בהגהות הגרא"מ הורוביץ במקומו. ועיין ירושלמי שביעית רפ"ג, ל"ד ע"ג (מע"ש פ"ה ה"ה, נ"ו ע"ב), ושם אמרו על ר' חייא בר אבא שהפסיק מלקבל מעשרות מפני שאמרו עליו שהורה להיתר לסילני, מפני שהיה מקבל ממנו מעשרות.

footnotes: ³ ופירש"י: כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים והקבה לכהן חוטפים מידיהם. וכן פירש"י שם קל"ג א', ד"ה דחטיף מתנתא. והתינוקות קטנים היו, עיין לעיל כתובות פ"ג ה"ג, ובבלי שם כ"ח ב', ועדיין לא זכו למקבל.

27-29. **אע"פ שלא קלל עלי את שמואל אלא על תניי, ראה היאך דבקה בו.**בבבלי מכות י"א א': א"ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה (ופירש"י: ולא נתקיים התנאי וכו', שלא כיחד). מנלן, מעלי. דקאמר ליה לשמואל כה יעשה לך אלקים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר (ש"א ג', י"ז), ואף על גב דכתיב (שם י"ח) ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו, כתיב ולא הלכו בניו בדרכיו (שם ח', ג'). ובמדרש שמואל פ"י, ב': כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אינו כתוב כאן, אלא כה יעשה לך אלקים וכה יוסיף, אמר לו כשם שאין בני יורשין את מקומי, כך אין בניך יורשין את מקומך.

29-31. **משרבו מקבל אני טובתך, ומחזיק אני טובתך, רבו איש הישר בעיניו יעשה.**כלומר, שנתמעטו גומלי חסדים בישראל, ואם אדם מקבל טובה, הוא מבטיח שיחזיק טובה בעד כך,⁴ רבו איש הישר בעיניו יעשה (שופטים י"ז, ו'). וכ"ה בבבלי מ"ז ב', ופירש"י: שהרואה שהדיינים מסבירים לו פנים מפני טובה שעשה להם, ואינו מתיירא מהם. ובילקוט המכירי ישעי', עמ' 46, מעתיק את הברייתא בשם "תוספתא דסוטה". ועיין מ"ש לעיל שורה 16–18, ד"ה ובאסתר רבה.

footnotes: ⁴ ואין כאן גמילות חסד כלל, וכל מה שאדם עושה אינו אלא כדי להפיק תועלת לעצמו.

32-33. **וסרחה כל המלכות כולה, ואזלא ונזלא.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ואזלה ונולה. ובבבלי חסרה כאן בבא זו, וישנה להלן בסמוך כמו בתוספתא, עיין מ"ש להלן בסמוך. ובילקוט המכירי הנ"ל הסרה כאן בבא זו. ובפסיקתא שהובאה במכירי ישעי', עמ' 196 (אינה לפנינו): משל לבת מלכים וכו', סרחה, מנעו ממנה אותה שררה והיא מתנוולת.

33-36. **ומשרבו איש הישר בעיניו יעשה, שפלים הגבהו וגבוהים השפלו, סרחה כל המלכות כולה אזלא ונזלא.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובילקוט המכירי הנ"ל חסר כאן "סרחה" וכו' עד הסוף, ועיין לעיל בסמוך ד"ה וסרחה. ובבבלי מ"ז ב': ומשרבו איש הישר בעיניו יעש',⁵ שפלים הוגבהו והגבוהים הושפלו, ומלכותא אזלא ונולא (בכי"מ: אזל' ואזלא). ובח"א למהרש"א, ד"ה ומלכותא: וי"ג (=ויש גורסין) אזלא ונזלא בזיי"ן,⁶ וקאי אמלכות רומי וכו' כמו יזל מים וכו'. ונראה שגירסא זו שהיא גם גירסת התוספתא בכי"ו ובד וודאי נכונה,⁷ ואשר לפירושה שמא יש כאן תיאור המלכות בימיהם, ואמרו שהשפלים הוגבהו והגבוהים הושפלו ונתקלקלה (corrumpitur) כל המלכות, כולה הולכת ומזדלזלת.⁸ ובאמת מזמנו של ספטימיוס סווירוס ואילך הוגבהו השפלים, והגבוהים הושפלו, וסרה גדולת הסינט וירד כבוד המלכות (נזדלזלה), והמצביאים מפשוטי העם לבשו כתר מלכות. ולפי זה ברייתא זו היא מתקופה יותר מאוחרת.

footnotes: ⁵ חמש מלים אילו נשמטו בהוצאות שלנו, אבל ישנן בכי"מ ובאגדות התלמוד. ⁶ בדקתי בכל הדפוסים הישנים שבביה"מ כאן, בעין יעקב ובאגדות התלמוד ולא מצאתי גירסא זו. ושמא כיון לתוספתא. ⁷ ובהוספה למשנתנו פ"ט מט"ו: וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ודלדלה. וברש"י מ"ט דע"ב: אזלא ונוולא. הולכים ודלים ומתנוולים, ועיין בגליון שם. ובמשנה כ"י קויפמן: וספייה כתלמידייה, ותלמידייה כעמא, ועמא כעמי, אזלה וגזלה. ובמשנה הוצ' לו: וספריא כתלמידיא, ותלמידיא כעמא, ועמא כעממי (האותיות "מי" נכתבו בסוף השורה מלמעלה), אזלא ונזלה ודללה. ובמלא"ש בשם ר' יהוסף אשכנזי: ותלמידיא כעמא, ועמא כעממיא, אזלא ודלדלא ונוולא. וכ"ה בפיה"מ להר"מ בכ"י ק' (הוצ' הר"י קאפח, עמ' דע"ט), אלא ששם בסיפא: אזלא ונזלא. וכ"ה במנוה"מ הוצ' ענאלאו ח"ב, עמ' 351, אלא ששם: אזלא ומתנוולא. ובמאירי, עמ' קכ"א: וחזניא כעמא דארעא, ועמא כעמי אזלה ונזלה ודללה. ויש כאן (וכן בהוצ' לו ובנוסחאות שהיו לפני ר' יהוסף אשכנזי) תרכובת של שתי נוסחאות, וכן, כנראה, היה גם לפני רש"י הנ"ל (כגירסת ר' יהוסף אשכנזי), וכן מוכיחה הנדידה ממקום למקום (ונזלה ודללה, ודלדלא ונוולא), סימן מובהק להוספה. והכוונה לפי הגירסאות האילו: העם כגוים (עממיא), כמלכות רומי שהולכת ומזדלדלת. ⁸ כנראה שלפנינו בטוי עממי מן השרש זל, או "זלל", ועיין מ"ש להלן פט"ו, שורה 49–50, ד"ה משמת ר' חנינא.

36-37. **משרבו צרי עין וטורפי טרף, הן הן שופכי דמים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע ובילקוט המכירי הנ"ל. ובברייתא שבבבלי מ"ז ב' חסר "הן הן שופכי דמים". ועיין בחידושי אגדות למהרש"א שם, ולצרי עין ולמקפחי פרנסה שיורדים לחיי חבריהם נאה השם "הן הן שופכי דמים" ועיין להלן, שו' 53, ד"ה והן הן.

39-40. **ועברו על מה שכתו' בתורה השמר לך וכו'.**עיין בחידושי אגדות למהרש"א הנ"ל.

41-42. **משרבו מושכי הרוק, נתמעטו התלמידים ובטל כבוד תורה.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובבבלי הנ"ל: משרבו מושכי הרוק, רבו היהירים ונתמעטו התלמידים, והתורה חוזרת על לומדיה. ופירש"י: מושכי הרוק. מאריכין הרוק, ומדת גאוה היא. ונראה שמסורת הבבלי מדוייקת, שכן ראיתי בספרו של Ammianus Marcellinus סכ"ז פ"ג, ה' ואילך, שמתאר את יהירותו של Lampadius שהיה Praefectus של העיר רומי (בשנת 365 למספרם). והוא נותן שם (סי' ז') דוגמא ליהירותו (vanitatis autem eius exemplum). ולעיל שם (סי' ה') הוא כותב עליו: homo indignater admodum sustinens, si etiam cum spueret non lauderatur, ut id quoque prudenter praeter alios faciens. כלומר, אדם שהקפיד מאד שלא שבחוהו אפילו ביריקתו (כיצד הוא יורק), משום שהוא עושהה ביותר אמנות מכל אדם אחר. ובמס' דרך ארץ רבה פ"ח (הוצ' היגר, עמ' 122): תלמיד חכם צריך שיהא צנוע וכו' וברוקו.

42-45. **משרבו אחרי בצעם לבם הולך, רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע.**וכ"ה בבבלי מ"ז ב'. והברייתא קישרה את הפסוק ביחזקאל ל"ג, ל"א, עם הפסוק בישעי' ה', כ', משום שבישעי' שם (ה', כ"ג) מסיים: מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו.

46-47. **נתמלא כל העולם כולו הוי הוי.**כלומר, הוי האומרים לרע טוב וכו', הוי חכמים בעיניהם וכו', הוי גבורים לשתות יין וכו' מצדיקי רשע עקב שחד וכו' (ישעיה ה', כ'-כ"ג). ועיין ישעי' לעיל שם ה', ח', י"ח.

47. **משרבו היהירים וכו'.**בבלי הנ"ל.

52-53. **משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל.**וכ"ה בבבלי הנ"ל וחולין ז' א'. ובד: משרבו זהיהי הלב וכו'. ובכי"ע: זהוהי הלב (אצל צוק' בטעות: זהורי הלב). וכן גרס ("זהוהי") בערוך גם בבבלי כאן, והיא זהוהי היא זחוחי, עיין ערוך ערך זה (ג') וערך זח. וכ"ה בסורית, ופירושו גבוהי לב. ועיין בערוך שם שהעיר גם על לשון הבבלי בחולין ז' א': ת"ח שאמר דבר הלכה וכו' ואמרי לה אין מזחיחין אותו וכו'. והנה ברש"י ובמיוחס לרבינו גרשם (בחולין) פירשו שהכוונה לתלמידים זחוחי לב, ורבתה המחלוקת בדברי תורה, וכמו שאמרו להלן בסמוך בתלמידי ב"ש וב"ה, וכן מוכח מגירסת כי"ע להלן בסמוך. וכבר הראינו שהתוספתא שהיתה לפני רש"י (והצרפתים) מטיפוס כי"ע היא (עיין מ"ש במבוא לח"א, סוף עמ' י"ט), ולפיכך פירשו הצרפתים שהוא עניין אחד עם מה שנאמר להלן. אבל לפי גי' כי"ו וד בסמוך ברור שמדברים על גבוהי לב פשוטים,⁹ עריצים מבני העם שהרבו מחלוקות בכלל ישראל, עיין להלן בסמוך.

footnotes: ⁹ בריש אסתר רבה (עיין לעיל, שורה 16–18, ד"ה ובאסתר רבה): מדסגו אפייא חציפתא איתנסיב הודא והדרא ויקרא מן ברייתא. ובריש מדרש אבא גוריון שם: איתנטלא יקרא דבני אנשא.

53. **והן הן שופכי דמים.**וכ"ה הסיגנון לעיל, שו' 37. וכן בד: והן שופכי דמים. ומכאן שמדברים בבעלי מחלוקת בישראל שפעמים והתירו את דמן (ירוש' פאה פ"א ה"א, ט"ז ע"א). אבל בכי"ע במקום "והן הן שופכי דמים" כתוב: ונעשו שתי תורות. ומכאן ברור כפירש"י לעיל. ועיין בח"א למהרש"א בבבלי מ"ז ב'.

53-54. **משרבו מקבלי מתנות, נתמעטו ימים וכו'.**בבבלי הנ"ל מוסיף: דכתיב ושונא מתנות יחיה (משלי ט"ו, כ"ז). ובד חסרה בבא זו, אבל ישנה גם בכי"ע (אחרי הבבא שלהלן), ושם: ונתקצרו השנים¹⁰ ופסקה טובה.

footnotes: ¹⁰ בריש מדרש אבא גוריון הנ"ל: מדאמר זעירא לרבא אנא רב מינך, איתקטעו שנייא מבני אינשא (פיסקא זו חסרה באסתר רבה שם).

55-56. **משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שמשו וכו'.**לעיל חגיגה פ"ב ה"ט, ריש עמ' 384, ובמסה"ת שם.

57. **ונעשו שתי תורות.**וכ"ה בכי"ע. ובד: כשתי תורות. ועיין מ"ש לעיל ח"ה (חגיגה), עמ' 1298 ואילך.

58-60. **משרבו מקבלי צדקה מן הגוים, כביכול, שהתחילו גוים להתמעט וישראל להתרומם, איפכא, אין נוח בעולם לישראל.**וכ"ה בד. וברור שכינו והפכו את הגירסא, ותלו את הקללה באחרים. וכן בבבלי מ"ז ב': משרבו מקבלי צדקה מן הגוים היו ישראל למעלה והם למטה, ישראל לפנים והם לאחור. וכ"ה גם בכי"מ. וברש"י: ישראל לפנים. כינוי הוא. ובמנוה"מ הוצ' ענעלאו ח"א, עמ' 69, מעתיק מן הבבלי: היו ישראל למטה וגויים למעלה, ישראל לאחור והם לפנים. וכן בכי"ע כאן: התחילו הגוים להתרבות וישראל להתמעט וכו'. ולעצם העניין לא מצאנו איסור מפורש במקורות רז"ל לקבל צדקה מן הגויים, אלא שהיה הדבר מקובל אצלם, כמו שאמרו בבבלי ב"ב י', ב' שרבא קבל ארבע מאה דינרי מאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, ור' אמי לא קבל והקפיד על רבא (עיין בברייתא לעיל שם בסמוך), ואמר: "לית ליה ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה" (ישעי' כ"ז, י"א). ופירש"י: כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן, אז ישברו. ועיין סנהדרין כ"ו ב'. וע"פ הגמרא בסנהדרין פסק הר"מ (פ"ח מה' מתנות עניים ה"ט): אסור לישראל ליטול צדקה מן הגוים בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מן הגוים בצנעה, הרי זה מותר. וכאן הדגישה הברייתא ואמרה: משרבו וכו', והריבוי הזה גרם שקצירם לא יבש והתחילו הגוים להתרבות וכו'. ושמא לא קבלו צדקה מן הגוים כדי שלא להמשך אחריהם, וכן נהגו המינים שנתנו צדקה לאחרים כדי למשכם, עיין אבות דר"ן פ"ב, הוצ' שכטר, עמ' 14 (ועיין בהערה ע"ו שם, ובהוספות בסוף הספר, ע"ז סע"א), ועיין מ"ש בס' "מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות, מוגשים לגרשם שלום", עמ' קע"ד. לעומת זה אסרו הנוצרים לבני דתם לקבל צדקה מן היהודים שלא ימשכו אחריהם. עיין בדברי הירונימוס ב־ PL, הוצ' Migne כרך כ"ב, עמ' 536.