1-2. **אין לי אלא מדת פורענות שבמדה שאדם מודד וכו'.**ילקוט המכירי תהלים פק"ו, ל"ט, ח"ב, עמ' 164. ועיין בבלי סנהדרין ק' סע"א ואילך.

3-5. **מרובה מדת הטוב ממדת הפורענות על אחת מחמש מאות.**מכירי הנ"ל, תוספות כאן י"א א', ד"ה מרים (בשם התוספתא). ובתנחומא בשלח הוצ' בובר סי' כ"א, עמ' 67: וכתיב נוצר חסד, וכתיב פוקד עון אבות, מיכן שמדה טובה מרובה על מדת פורענות חמש מאות כפלים. ובמדרש תהלים פע"ח, ג', הוצ' בובר, עמ' 345: לפי שמדה טובה מרובה על מדת פורענות חמש מאות בכפלים. וכ"ה לעיל שם (לעניין אחר) ספט"ו, עמ' 119, ופירושו: פי חמש מאות. ועיין ערוגת הבושם ח"א, עמ' 183, ובס' תגמולי הנפש לר' הלל מווירונא נ' ע"א, עיי"ש מה שהביא מן הספרא חובה פ"כ ה"י, כ"ז ע"א. ולעצם העניין על "מדת טובה מרובה" עיין במדרש משנת ר' אליעזר פ"ג, הוצ' ענעלאו, עמ' 54 ואילך, ורשימת המו"ל במבואו (באנגלית), עמ' 50–52.

13-14. **אברהם רץ לפני מלאכי השרת שלש ריצות וכו'.**מכירי תהלים הנ"ל ומכירי ישעי' ספמ"ט, עמ' 182, בשם התוספתא. ובתנחומא וירא סי' ד (בד"ק): וירץ לקראתם אמר לו הקב"ה בזכות של שומרי מצות(!) שרצת אני ארוץ לפני בניך שלש ריצות בשעת מתן תורה וכו'. ובהוצ' בובר שם סי' ה': אמר ר' סימאי¹ אמר הקב"ה לאברהם בזכות שלש ריצות שרצתה, חייך, כשאבוא ליתן תורה לישראל שאני רץ לפניהם שלש ריצות וכו'. וכן במדרש שלשה וארבעה (בתי מדרשות של וורטהיימר, סוף פרק השלשה, הוצאה חדשה ח"ב, עמ' נ"ט): שלש ריצות רץ אבינו אברהם וכו'. ועיין בבלי ב"מ פ"ו ב'.

footnotes: ¹ עיין ב"ר פמ"ח, הוצ' תיאודור-אלבק, עמ' 487, שורה 1, בשנו"ס ובהערות שם.

19-22. **באברהם הוא אומ', וישתחו אפים ארצה, אף המקום ברוך בישר את בניו וכו'.**וכ"ה ("וישתחו אפים ארצה") גם בכי"ע, ובד: וישתחו אפים. ופסוק זה בלוט נאמר (בראשית י"ט, א'). אבל במכירי ישעי' הנ"ל: וישתחו ארצה (שם י"ח, ב'), ובאברהם נאמר. ובקטע מן הגניזה שהביא מאן בספרו The Bible as Preached וכו' ה"א, עמ' קס"א, הערה 105: וקולה וירץ לקראתם וישתחו ארצה וכו' באדא וישתחו ארצה, והיו מלכים אמניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארץ ישתחו לך. ועיי"ש מה שהביא בשם אגדת בראשית פי"ט.

25-26. **באברהם הוא אומ' יקח נא מעט מים וכו'.**מכילתא בשלח, פתיחתא, עמ' 81, ב"ר פמ"ח, י', עמ' 487, בבלי ב"מ פ"ו ב' (בשם תנא דבי ר' ישמעאל). ועיין וי"ר פל"ד, ה', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תשפ"ה, שמו"ר פכ"ה, ה', במ"ר פי"ד, ב', קה"ר פי"א, א', תנחומא הנ"ל, פסיקתא רבתי פי"ד, נ"ז ע"א (עיי"ש), סדר אליהו רבה (פי"ב) פי"ג, עמ' 59.

34-35. **באברהם הוא אומ', והשענו תחת העץ וכו'.**ערוגת הבושם ח"ב, עמ' 167, בשם התוספתא. מכילתא הנ"ל, עמ' 81, שו' 17, ועיין להלן.

35-36. **אף המקום נתן לבניו שבעה ענני כבוד וכו'.**בב"ר, עמ' 487, הנ"ל: אתה אמרת והשענו תחת העץ, חייך, שאני פורעה לבניך, פרש ענן למסך (תהלים ק"ה, ל"ט). הרי במדבר, בארץ מנין, בסוכות תשבו (ויקרא כ"ג, מ"ב), לעתיד מנין וכו'. וכע"ז, או חלק ממנו, בשאר המדרשות, עיין בהערות תיאודור לב"ר הנ"ל. ועיין בבלי ב"מ פ"ו ב'. ועיין מנורת המאור, הוצ' ענעלאו ח"ב, עמ' 404.

36-37. **אחד מימינם, ואחד משמאלם וכו'.**ס"ז בהעלותך, עמ' 266. ועיין מכילתא הנ"ל, עמ' 81, שו' 4 ואילך, ספרי בהעלותך פיס' פ"ג, עמ' 79, מכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 47, ברייתא דמלאכת המשכן פי"ד, ובשנו"ס שם (עמ' 84), תנחומא בשלח סי' ג' ובמדרשות הנ"ל.

43-44. **ועושה להן את הדרך מיושר, דרך סרט, מושך והולך.**וכ"ה בד, אלא שחסר שם "הדרך מיושר". ובכי"ע חסר "דרך סרט מושך והולך". ועיין להלן פי"א ה"א שו' 10–11, ד"ה ואף, ומש"ש. ובערוגת הבושם הנ"ל: "ועושה להם את הדרך וכו' ". ובס"ז הנ"ל: ועושה להם דרך ואיסרט להלך. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: ועושה להם דרך סרטו מישור² וכו'. ובברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל: ומדריכם בדרך ישרה. ובכ"י אפשטין שם: ומדריכן במסילה בדרך ישרה. ואף לפנינו פירושו שהדרך סרט מושך והולך כל הזמן.³

footnotes: ² ומהרי"ן אפשטין הגיה שם: סרט ומישור, ופירש: סרט-אסרט-אסטרט. וכבר ראינו שבס"ז מפורש: ואיסרט. ועיין מ"ש לעיל ח"ג, עמ' 2, שורה 3. ³ בתו"כ בהר רפ"ג, ק"ז ע"ב: תהיה מושכת והולכת עד יום הכפורים.

50-51. **מלמד של יום משלים לשל לילה, ושל לילה משלים לשל יום.**בבבלי שבת כ"ג ב': אמר לה רב יוסף תניא לא ימיש עמוד הענן וכו', מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן. ועיין מכילתא הנ"ל, סוף עמ' 82, ומכילתא דרשב"י הנ"ל, סוף עמ' 47. ובקג"נ היתה כאן ברייתא נוספת.... ורחצו נתן להם ה........ ישראל.... ל... ועיין במקורות שצוינו להלן בסמוך.

52-53. **באברהם הוא אומ', ואקחה פת לחם וכו'.**ילקוט המכירי תהלים ק"ו, ל"ט, סוף עמ' 164 (בשם התוספתא). מכילתא בשלח פתיחתא, עמ' 81, הנ"ל, מכילתא דרשב"י, וארא, עמ' 5, ב"ר פמ"ח, י', עמ' 488, פסיקתא רבתי פי"ד, נ"ז ע"א, קה"ר פי"א, א', שמו"ר פכ"ה, ה', במ"ר פי"ד ב', סדר אליהו רבה (פי"ב) פי"ג, עמ' 60. ועיין וי"ר פל"ד, ח', עמ' תשפ"ה.

56-57. **לשד השמן, כיוצא מן הדד שמן וכו'.**דוכ"ה בד. ובמכירי הנ"ל: כיוצא בו מן הדד שמן וכו'. ובכי"ע חסר.

57. **מה דד זה עיקר לתינוק וכו'.**ספרי בהעלותך פיס' פ"ט, עמ' 89. ועיין ס"ז שם, עמ' 270.

59-61. **דבר אחר, מה הדד הזה אפי' תינוק יונק הימנו כל היום אינו מזיקו וכו'.**וכ"ה בד, וכ"ה בספרי הנ"ל. ובכי"ע: מה שד זה (וחסר שם "דבר אחר") אם יונק ממנו התינוק כל היום כולו אין מזיקו, כך היה המן. ובמכירי הנ"ל: אפילו ישראל (ואף שם חסר "דבר אחר") יונק ממנו כל היום כלו אינו מזיקו.

63. **אין מזיקין.**עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 379, ח"ב, עמ' 507, ה"ה, עמ' 1014.

63-67. **כך נעשה למי שאין נחשב עליו, אבל מי שנחשב עליו מתהפך בפיו לכל איזה טעם שירצה, שנ' ויתן להם שאלתם וגו' ותאותם יביא להם.**וכ"ה בד. וכן במכירי הנ"ל: כך נעשה למי שאינו חשוב עליו, אבל למי שחשוב עליו מתהפך בפיו וכו' (כלפנינו). ובכי"ע חסרה כל הפיסקא הנ"ל. ובספרי הנ"ל: ד"א מה הדד הזה שהוא מין אחד ומשתנה למינים הרבה, כך היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהם רוצים, משל אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. ויפה העיר הרח"ש הורוביץ במקומו על ס"ז, עמ' 270: מה הדד שהוא מין אחד ובו מינים הרבה, לכך אומרין לאשה אל תאכלי שום, אל תאכלי בצל בשביל התינוק, כלומר, שבחלב האשה טעם כל המינין שהיא אוכלת, עיין מ"ש להלן בשם רש"י. ועיין בספרי לעיל שם פיס' פ"ז, עמ' 87. ועיין מכילתא ויסע פ"ד, עמ' 168, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 113, שמו"ר פכ"ה, ג', תנחומא בובר שמות סי' כ"ב, בשלח סי' כ"ב, מדרש תהלים פכ"ג, ג'. סדר אליהו רבה (פי"ב) פי"ג, עמ' 60. ועיין באגדות היהודים לר"ל גינצבורג (באנגלית) ח"ו, עמ' 17, הערה 99. ובבבלי יומא ע"ה סע"א: א"ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בו כמה טעמים (וברש"י שם: כל מיני טעמים. שהאם אוכלת) אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. א"ד לשד ממש מה שד זה מתהפך לכמה גוונין וכו'. ועיי"ש בהגהות הב"ח, בדק"ס, עמ' 229, הערות מ'-נ', ובמה"ג במדבר, הוצ' רצ"מ רבינוביץ, עמ' קע"א.

67-69. **ולא עוד אלא שירד להן מזון שני אלפים שנה ביום אחד.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובקג"נ: בכל יום. ובמכירי תהלים הנ"ל: בכל יום ויום. ובמדרש אבכי"ר הוצ' בובר, עמ' 21 (מן הילקוט שמות רמז רנ"ח): ולקטו דבר יום ביומו (שמות ט"ז, ד'), אמר רבי אלעזר ברבי שמעון מזון אלפים שנה היה המן יורד בכל יום, דכתיב דבר יום ביומו, ולהלן הוא אומר (כ"ה בילקוט) כי אלף שנים בעיניך כיום (תהלים צ', ד'). וכן מביא הילקוט בקונטרס אחרון בשם הילמדנו (סי' נ"א): ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו אמר ר"ש בן יוחי מזון אלפים [שנה] היה המן יורד וכו' (כלשון המדרש אבכי"ר). וכן בתנחומא בשלח הוצ' בובר סי' כ"א ובמדרש תהלים פע"ח, ג', בשם אמוראים ע"פ חשבונות כמות המן, עיי"ש. ואנו רואים שעצם האגדה היא אגדת תנאים, וע"פ דרשה מן הכתובים.

69-70. **באברהם הוא אומ', ואל הבקר רץ אברהם וכו'.**מכילתא בשלח, פתיחתא, עמ' 81, ב"ר פמ"ח, י', עמ' 488, בבלי ב"מ פ"ו ב' ומדרשות שצוינו לעיל שו' 25–26, ד"ה באברהם הוא אומ' יקח נא מעט מים. ועיין בפסיקתא רבתי שצוינה שם.

73-75. **שתי אמות היתה גבוהה מן הארץ דברי ר' עקיבא.**וכ"ה בד. ובכי"ע: וכמה היתה גבוהה מן הארץ שתי אמות וכו'. וכע"ז בקג"נ. וכ"ה סתם במכילתא ויסע פ"ג, עמ' 163, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 109, ספרי בהעלותך פיס' צ"ז, עמ' 97. והוא ע"פ פשוטו של מקרא (במדבר י"א, ל"א): וכאמתים על פני הארץ. ולהלן בסמוך מפרש את הטעם.

75-77. **ר' לעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומ', ויטש אל המחנה כדרך יום כה, ודיי.**המלה "ודיי" חסרה בד, כי"ע וקג"נ. ולפנינו פירושו: ממש, כפשוטו, עיין בכר ערכי מדרש, תנאים, ערך ודאי, ואמוראים, ערך ודאי. ונראה שר"א בנו של ר"י הגלילי דרש "כה" לעיכובא, כן, ולא אחרת. ובמכילתא יתרו בחדש רפ"ב, עמ' 207: כה. שלא תפחות ולא תוסיף, ועיין תוספות ל"ח א', ד"ה ור"י. ובוי"ר פ"א ה', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' י"ז (כגי' כי"י, עיי"ש בשנו"ס): לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג', י'): א"ר אלעזר לכה ודאי, הי"א בסוף תיבותא, לומר שאם אי אתה גואלם אין אחר גואלם. ועיין במקבילות שצויינו ע"י מרגליות שם. ונ"ל שאף שם דרשו "כה" לעיכובא, אתה דווקא ולא אחר. וכן בשמו"ר פ"י, ג': ובכה ובעמך וכו' (שמות ז', כ"ט), ובכה ראיה, שהיה שותה מים וטפה אחת יורדת על לבו ונעשית צפרדע וכו'. ואין ספק שצ"ל שם: ובכה ודאי (במקום: "ראיה"), כהגהת הרד"ל, כלומר בך ממש, על גופך תעלה הצפרדע. ובבעלי התוספות בהדר זקנים שם, כ"ז סע"ב: "ובכה וכו' כלומר ובכה, כמו כה, ובעבדיך" וכו', והוא כמו שפירשנו לעיל. ועיין בהשמטות ותיקונים לתו"ש וארא, עמ' 146, מה שהביא המחבר שם בשמי. ועדיין צ"ע. ועיין ב"ר פנ"ו, ב', ריש עמ' 597.

78-80. **מלמד שהיתה עולה מן הרקיע ועד הארץ, וחופה את גלגל חמה וכו'.**בספרי הנ"ל: ר' שמעון אומר כדרך יום כה מלמעלן וכדרך יום כה מלמטן. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: אחרים אומ' וכו', מה ת"ל שוב וכדרך יום כה, הרי שמנים כלפי למעלה.

81-83. **וכאמתים על פני הארץ. שתי אמות היתה נטולה מן הארץ וכו'.**מכילתא הנ"ל, עמ' 163, מכילתא דרשב"י, עמ' 109, ספרי הנ"ל, עמ' 97.

83-84. **שלא יהא מצטער שוחה ונוטל.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שלא יהא שוחה ונוטל ומצטער. ובקג"נ: שלא [יהא] שוחה ומוטה ומצטער.

84-86. **באברהם מהו אומ', והוא עומד עליהם וגו', אף המקום ברוך הוא הגין את בניו וכו'.**וכ"ה ("את בניו") בד. ובכי"ע: על בניו. ובמכילתא בשלח, פתיחתא, סוף עמ' 81: והקב"ה הגין על בתי בניו וכו'. ובספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 49, הראיתי ש"לעמוד על" בלשון א"י פירושו להגן, עיי"ש.

87-88. **שנ' ופסח ה' על הפתח.**וכ"ה במכילתא הנ"ל. ובספרי הנ"ל, עמ' 187 ואילך, הבאתי כמה מקורות (לרבות תרגום השבעים) שפסח פירושו להגן. ובב"ר פמ"ח, י', עמ' 488: תחת והוא עומד עליהם, וה' הולך לפניהם (שמות י"ג, כ"א) הרי במדבר, בארץ מניין וכו'.

89-90. **ואברהם הולך עמם לשלהם, אף המקום ברוך הוא הלוה את בניו וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אברהם הילוה עם המלאכים, והמקום הילוה על בניו שנ' וכו'. ובמכילתא הנ"ל: אברהם לווה מלאכי השרת וכו', והמקום לווה את בניו במדבר ארבעים שנה וכו'. ועיין בבלי ב"מ פ"ו ב', שמו"ר פכ"ה, ה', תנחומא בשלח סי' ד', פסיקתא רבתי פי"ד, נ"ז ע"א, סדר אליהו רבה (פי"ב) פי"ג, עמ' 60.

93. **יוסף זכה בעצמות אביו וכו'.**עיין במשנתנו ספ"א ובמקורות שצוינו להלן.

96. **שכל העם היו עסוקין בביזה וכו'.**מכילתא בשלח, פתיחתא, עמ' 78, מכילתא דרשב"י שם, סוף עמ' 45 ואילך, בבלי כאן י"ג א', פסיקתא דר"כ בשלח, הוצ' מנדלבוים, עמ' 187, שמו"ר פ"כ, י"ט (ועיי"ש פי"ה סוף סי' י'), דב"ר פי"א, ז', שהש"ר פ"א, ז', תנחומא בשלח סי' ב', עקב סי' ו', מדרש חדש על התורה (בספרו של מאן The Bible as Preached וכו'), עמ' רל"א, מדרש תהלים פט"ו, ו'. ועיין ביה"מ של יעללינעק ח"ו, עמ' 112, ח"א, עמ' 115.

98-99. **אילו לא היה מתעסק בו משה וכו'.**מכילתא דרשב"י הנ"ל, עמ' 47. ובארמית בבבלי כאן י"ג ב'. ועיין בפי' בעלי התוספות (מושב זקנים) על התורה. עמ' ק"מ.

111-113. **מנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. אמרו, סרח בת אשר היתה וכו'.**מכילתא הנ"ל, עמ' 78, מכילתא דרשב"י הנ"ל, עמ' 46, פסיקתא דר"כ, שמו"ר ותנחומא הנ"ל.

114. **והלכה ואמרה לו למשה וכו'.**וכן במכילתא הנ"ל: והיא הראתה למשה וכו'. ועיין גם בשמו"ר ותנחומא ובביה"מ ח"ו, עמ' 113 הנ"ל. ובדב"ר פי"א, ז' הנ"ל: ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף שלא היו יכולים לצאת ממצרים וכו' משנתיגע הרבה פגעה בו סגולה (עיין להלן) וראתה משה שהוא עיף, אמר לה וכו', אמרה לו בא עמי ואראך היכן הוא וכו'. ובתוספ' שאנץ י"ג א' (תוספ' איוורא, עמ' כ"ט): דאיתא במדרש אגדה שיגע בו משה ג' ימים עד שפגעה בו סגולה סרח בת אשר אמרה לו וכו', והשתא ניחא שלא הלך אצלה, אלא שפגעה בו והגידה לו הדבר. ועיין גם בתוספות הרא"ש שם. וכע"ז במדרש פטירת משה (ביה"מ של יעללינעק ח"א, עמ' 115). ועיין מ"ש להלן, שורה 134–137, ד"ה ואף כאן. אבל במכילתא דרשב"י הנ"ל, עמ' 46: אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה ואמר לה היכן יוסף קבור וכו'. וכע"ז בבבלי כאן י"ג א', ועיין בפתח עינים לחחיד"א שם. והנה עצם הפסוק (שמות י"ג, י"ט) קשה מאד, והשאלה היא למה לא לקח משה את עצמות יוסף בתחנה הראשונה, ברעמסס (עיי"ש י"ב, ל"ז), ולמה חיכה עד התחנה השנייה, סוכות (ולפי פשוטו הרי "סוכות" בוודאי שם מקום הוא, כדעת חכמים במכילתא ועוד). וכבר התקשו בזה הראשונים (מושב זקנים על התורה, הוצ' ר"ס ששון, עמ' ק"מ. ועיין גם בהעמק דבר לנצי"ב במקומו). וכן קשה למה לא נזכרו ענני הכבוד וכו' ברעמסס, בתחנה הראשונה. ועיין מ"ש להלן, שו' 143, ד"ה וראיתי, ביישוב הקושיא. ואגדה מעניינת נשרדה אצל השומרונים, בספר פליאתה של מרקה, הוצ' Macdonald, עמ' 25. וכ"ה שם: כשרצו ישראל לצאת מסוכות חסמו לפניהם עמוד הענן ועמוד האש את הדרך ולא נתנו להם לצאת מתחום סוכות. נבהלו מאד משה ואהרן וכל העדה, משום שחששו שמא נעשתה עבירה בתוך העדה. משה צוה לזקנים שכל אחד מהם יחקור את שבטו. כשהגיעו לשבט אשר יצאה שרח ואמרה שהיא תפרש להם את פשר הסוד וכו'. כשבאה לפני משה אמרה "הייתם שוכחים אותו! אלמלא עמדו עמוד הענן ועמוד האש הייתם אתם יוצאים והוא היה נשאר במצרים, ואני הרי זוכרת את היום שהשביע לכולם שיעלו את עצמותיו עמהם" וכו'. הלכה שרח וכל שבט אפרים עמה, ואחריהם משה ואהרן, עד המקום שיוסף היה קבור שם וכו', ואמר לו משה ליוסף נפשך יודעת שאתה תהיה טעון בידי ושש מאות אלף יקלסו אותך והענן והאש ינהגו לפניך, ובניך ישאו אותך וכו'. אמר לבני אפרים: טענו אותו. יהושע הלך בראש ונשא אותו וכו'. מיד שנטען יוסף ביד בניו זזו הענן והאש והלכו לפניהם. לפי אגדה זו היתה, כנראה, סוכות יותר קרובה לקבר יוסף, "סוכות היתה קבועה על דרך גדולה שאליה פונים כל עוברי דרך" (מרקה שם, עמ' 25), ומשום כך לא עצרו הענן והאש את ישראל לפני כן, ולא נזכרו לפני כן אלא בסוכות, כדי להגיד גדולתו של יוסף (עיין מכילתא בשלח, פתיחתא, עמ' 79). ברור שאגדה זו ביסודה יהודית היא, שהרי שרח בת אשר מופיעה גם בה, ואפשר שגרעינה נעוץ בלשון חז"ל (תוספתא כאן ועוד): ענני הכבוד מעוכבין לך. והשומרונים שחשבו את עצמם לבני יוסף (ב"ר פצ"ד, ז', עמ' 1178) קישטו את האגדה לפי דרכם והעניקו תפקיד מיוחד לשבט אפרים. ועיין לעיל, שורה 109. חשיבות ספר פליאתה הנ"ל בשביל אגדת חז"ל נידונה בראשונה בקונטרסים של ר"ח ילון, ח"א (טבת תרצ"ח), עמ' 49 ואילך. ועיין מ"ש להלן, עמ' 988. [תיקונים ומילואים: הדיון שם הוא בקשר עם המדרש שהביאו הראשונים מימי הבינים שיעקב אבינו הצטער כל ימיו על ״פנימי וחיצון״. יש מן הראשונים שמביאים כן בשם ירושלמי, ויש בשם בראשית רבה, ואחרים בשם פסיקתא. ע״פ חוקי הבקורת המקובלת הוא סימן מובהק לדרש מאוחר שכל אחד מייחס אותו למקור אחר. והנה נתגלה שמדרש זה כבר רמוז בס' פליאתה למרקה שהוא מתקופת האמוראים. עיי״ש. ומכאן שהסימנים המובהקים של הבקורת אינם יכולים לשמש וודאי גמור. הפירוש ״לפנימי וחיצון״ וכן מקורות מאוחרים שמשתמשים בביטוי זה אינם מעלים ואינם מורידין לעצם העניין שם, והחכמים שנטפלו אח״כ לאותו עניין לא עמדו כלל על עיקר החידוש. באותו זמן לא היה בידינו אלא הוצאת היידינהיים המשובשת והקטועה וכמה קטעים אחרים שהוצאו ע״י חכמים מובהקים, והתלמודיים (דוגמת ר' לוי גינצבורג ועוד) לא נתנו דעתם כלל על ספר זה. עכשיו בידינו הוצ' מקדונלד השלמה והמשובחת, וספר זה ראוי לבדיקה יפה ומעולה. מצויות בו הרבה יותר אגדות חז״ל מאשר שער המו״ל (עיי״ש במבוא XLI ואילך). כמה דרשות חז״ל על הר המוריה העבירו השומרונים להר גריזים. כן לדוגמא, אומר מרקה (10, II, עמ׳ 46): מכן אתרבת צורתה דאדם דברא יתה אלא מן עפר טורה טבה, אדם דמע בריתה ומורה טבח דמע דיבשתה וכו׳. וכן אמרו חז״ל שאדם הראשון נברא ממקום המזבח, וממקום קדוש וטהור, עיין ב״ר פי״ד, ח׳, עמ׳ 132, ובמקבילות שהביא תיאודור במנחת יהודה שם. וכן שם רפי״ד, עמ׳ 126: ואיש תרומות יהרסנה (משלי כ״ט, ד׳) זה אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם ונקראת חלה תרומה וכו'. ועיין במנחת יהודה שם. וכן כמה דרשות אצל מרקה שם על הר גריזים מצויות אצלנו על הר המוריה. ויש שהוא מביא אגדה שאינה נמצאת אצלנו במפורש, אבל אין ספק שאגדת חז״ל היא, וכן הוא אומר (5, II, עמ׳ 35): אנית מצרים אבלדת ואנה בך רמי כיי תבלד ואנה בך געז, כלומר, אם מצרים נזדעזעה¹ בשעה שהושלכתי בך (כלומר, בים סוף) כן תזדעזע בשעה שאני עובר בך. ולפי התרגום הערבי (מקדונלד בתרגומו, עמ׳ 53, הערה 32) אם מצרים יבשה בשעה שהושלכתי בך, כן תיבש בשעה שאני עובר בך. בספרות חז״ל הקדומה אין זכר לכך, אבל בספרות הנוצרית, וכן בספרים יהודים של ימי הביניים, נמסר שבאותו יום שהושלך משה למים היה יום חם יוצא מן הכלל, ומפני כך ירדה בת פרעה להתרחץ ולהתקרר ביאור, עיין באגדות של ר״ל גינצבורג ח״ה, עמ׳ 398, הערה 48. אין הוא מעניינינו לציין מקורות יהודים לס׳ פליאתה של מרקה, ולא באנו אלא להעיר את אנשי האגדה שיתנו את דעתם לספר זה.]

footnotes: ¹ על משמעות "בלד" בשומרונית, עיין פרש בנת במחברתו "מן מרקה מימר מדבק" וכו', עמ' 28, הערה 32. הוא העלה שם ש"בלד" שם נרדף ל"רתת" ל"רעד", עיי״ש שהאריך. ובירושלמי פסחים רפ״א, כ״ז ע״א: מפני שאורן (כלומר, של האבוקות) מבליח. ברם החי״ת של "מבליח" מתוקנת בכי״ל, והיה כתוב שם שאורן מבליז, או מבליד (והיא היא), כמו שהעיר גם רטנר באהצו״י במקומו, עמ׳ 2 ("מבליד"). ואפשר לפרשו: מפני שאורן מבהיל, מבעית, וכמו שאמרו במקבילה בבבלי ח׳ א׳: האי בעית וכו׳. ויותר נראה שהכוונה היא: שאורן רועד, וכמו שאמרו בבבלי שם: האי משך נהורא והאי מיקטף קטופי. ופירש״י: האי משיך נהוריה וכו׳, ואינו דולג (כ״ה ברש״י כת״י ובכל הדפוסים הישנים, עיין דק׳ס שם י׳ ע״א, הערה ו׳) בקפיצות. ובילקוט המכירי משלי כ', כח, י״ח ע״א, מעתיק בשם הירושלמי: מפני שאורו מדליק, וברור שצ״ל שם: שאורו מדליג (=מדלג).

115. **בנילוס נהר יוסף קבור.**במכילתא דרשב"י ובבבלי הנ"ל ניתן הטעם: כדי שיתברבו מימיו. ובדב"ר הנ"ל: הוליכה אותו לנחל וכו' והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים, וכן אמרו לפרעה רצונך שלא תצא אומה מכאן לעולם, העצמות של יוסף אם לא ימצאו אותן עד עולם אינם יכולים לצאת (כלומר, מפני השבועה). מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר וכו'. וטעם זה של השלכת ארונו של יוסף לנילוס גם במדרשות שבביה"מ של יעללינעק הנ"ל, אלא שבכולם שם הנהר "נילוס". ואף בדב"ר "הנחל" הוא נחל מצרים, שלפעמים כינו את הנילוס בשם זה, עיין בידיעות החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה ש"ד, תמוז תרצ"ו, עמ' 23–26. ועיין ב־MGWJ ח"ע, 1926, עמ' 274 ואילך, ומ"ש ר"א אורבך, בספרו חז"ל, פרקי אמונות ודעות, עמ' 104, ובהערה 11 שם. ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 251, הערה 85.

115-117. **שעשו לו מצרים שפודין של מתכת וחברום בבעץ.**וכ"ה בד, וכע"ז בכי"ע. ופירושו שהמצריים עשו לו לארון שפודין של מתכת וחברום לו בבעץ, בנתך אבר ובדיל, והיה משמש כרגיל חומר להלחמה ולסגירה, עיין בפיה"ג לטהרות, הוצ' מהרי"ן אפשטין, סוף עמ' 151, ובהערות שם, בס' כלי החרס בספרות התלמוד לר"י בראנד, עמ' קל"ד. ובברייתא שבבבלי ר"ה כ"ד ב' (ומקבילות): שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ. ולפי מסורת התוספתא היה ארון רגיל אלא שעשו לו לארון שפודין של מתכת. אבל במכילתא, מכילתא דרשב"י ובבבלי כאן: ארון של מתכת. ובמדרש פטירת משה (ביה"מ של יעללינעק ח"א, עמ' 115): ועשו אותו מעופרת וחתמו אותו מד' רבעיו (כלומר, מארבע רוחותיו) שכך אמרו וכו' ולכך גזרו, כנגד מכשפות שלהם, ועשו לו ארון של עופרת במיני כשפים. ובדב"ר הנ"ל: במקום הזה עשו ארון של ת"ק ככרים והשליכוהו בתוך הנחל וכו'. ובמדרש פטירת משה ד"ו (שנת ד"ש), ט"ו ע"ב: ושל עופרת היה וחמש אמו' היה.⁴ וחתמוהו מכל מקו'.

footnotes: ⁴ ושמא צ"ל: וחמש מאות [ככר] היה.

118-119. **ואמ', יוסף, הגיעה שעה שהקב"ה גואל את ישראל וכו'.**לפי מסורת אגדה זו לא עשה משה שום פעולה חוץ מן הדיבור, שקרא ליוסף. וכ"ה במכילתא דרשב"י, עמ' 46, הנ"ל, בבבלי י"ג א' הנ"ל, בפסיקתא דר"כ, בשלח, עמ' 187 הנ"ל (בלשון ראשון), בדב"ר פי"א, ז', ואצל יעללינעק ח"א, עמ' 115, וח"ו, עמ' 113 הנ"ל. אבל במכילתא דר' ישמעאל בשלח, פתיחתא, עמ' 78, הנ"ל: נטל צרור וזרק לתוכו (כלומר, לנילוס), וזעק ואמר, יוסף, יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה וכו'. ונראה שמסורת זו באה כדי להתאים את הפעולה לק"ו שלהלן בסמוך, ומשה עשה כמו שעשה אלישע (מ"ב ו', ו') שזרק עץ למים וצף הברזל. ובתנחומא בשלח סי' ב' הרחיבו יותר ומסרו: נטל צרור וחקק בו עלה שור (ע"פ דברים ל"ג, י"ז: בכור שורו הדר לו), וצווח ואומר יוסף, יוסף, וכו'. ובתנחומא כי תשא סי' י"ט: ויש אומרים שמיכה וכו' נטל הלוח שכתב עליו משה עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף וכו'. ובפסיקתא דר"כ הנ"ל: ויש או' נטל חרס וכתב עליו שם המפורש והשליכו ליאור, מיד צף ועלה ארונו של משה. וכ"ה בשמו"ר פ"כ י"ט בלי ("ויש או' ") בכי"א, ולפנינו מקוצר: וכו'. ובכ"י מדרש חכמים של המכילתא (עיין בשנו"ס של הרח"ש הורוביץ, עמ' 78, לשורה 11): נטל לוח של זהב (עיין מ"ש לעיל בסמוך בשם תנחומא כי תשא בעניין עגל הזהב) וחקק בה שם המפורש וזרקה לתוכו וכו'. ועיין מ"ש להלן, שורה 143, ד"ה אגדה מעין זו. ובמדרש שה"ש, הוצ' גרינהוט פ"א, י"ג סע"א: את מוצא בשעה שבא משה להעלות ארונו (של יוסף) כתב ד' פתקין של כסף וחרק (צ"ל: וחקק) עליהן דמות ארבע חיות, דמות אריה, דמות אדם, דמות נשר, דמות שור. השליך דמות ארי' והיה נוהם אותו המקום, השליך דמות אדם נתכנסו עצמות יוסף, השליך דמות נשר צף ארונו, נשתייר טס אחד דמות שור בידו, וכשהיה מתעסק עם ארונו של יוסף נתנו לאשה אחת ושכחו וכו'. ובמה"ג סוף ויחי, עמ' תתפ"ז (אחרי שהביא את "ויש אומרין" של הפסיקתא דר"כ הנ"ל) הוסיף: ויש אומרין לקח גביע של יוסף וחתך ממנו ארבע חתיכות, כתב על אחת דמות אריה, ועל אחת דמות שור, ועל אחת דמות נשר, ועל אחת דמות אדם, עמד על נילוס השליך דמות אריה וכו', השליך דמות אדם ואמר, יוסף, הגיעה שעה שכינה מעוכבת לך, מיד עלה וצף הארון על המים וכו'. המקור האחרון צרף את כל הפעולות: חקיקה על טסי כסף של גביע שמנחשים בו, השלכתם ליאור, בצרוף פנייה בדיבור לארונו של יוסף. וכן בביה"מ ח"ו, עמ' 113, הנ"ל: ויש אומר כתב [על] ציץ הזהב שם המפורש, והיה תחתיו כצורת העגל, וזרקו בנהר נילוס, ואמר עלה שור, מיד צף וכו'. וצרף את כל האגדות.⁵

footnotes: ⁵ ונראה שהמסורת העיקרית והמקורית היא בתוספתא (ובמקבילות לה) שלא נזכר בה כלל שמשה השליך איזה דבר לתוך היאור.

125. **ואל תתמה וכו'.**מכילתא דר' ישמעאל ובבלי הנ"ל.

134-137. **ויש או' בקברות מלכים יוסף היה קבור, והלך משה ועמד על קברות המלכים ואמ', יוסף, יוסף, וכו'.**במכילתא הנ"ל: ר' נתן אומר⁶ בקיפוסולין של מצרים היה קבור יוסף, ובמכילתא דרשב"י, עמ' 47: ר' נתן אומר יוסף בקברניטן של מלכים היה קבור, הלך משה ועמד על קברניטן של מלכים ואמר יוסף, יוסף וכו'. וכע"ז בבבלי כאן י"ג א'. וכבר הראיתי בס' הזכרון לגדליה אלון ז"ל עמ' 228, ועמ' 232, הערה 9, שקברניט, וכן קיפסולין פירושו ארון, והיינו שיוסף היה נתון בארונות של מלכים, עיי"ש. ובתנחומא עקב סי' ו': בא ועמד בין הארונות, צעק ואמר יוסף, יוסף, וכו'. ובשמו"ר פ"כ, י"ט: ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור כדרך שהמלכים קבורים וכו', התחיל משה צווח יוסף, יוסף וכו'. ובצוואת שמעון פ"ח, ג', נאמר שהמצרים שמרו אותו ἐν τοῖς μνήμασι τῶν βασιλέων, והוא כמסורת שלנו כאן. ואף כאן הורחבו הדברים במדרשים המאוחרים, ובפרק ר' יאשיהו (ביה"מ של יעללינעק ח"ו, עמ' 112): כיון שנכנס משה לפלטירן של מלכים היה מריח ארונו של יוסף כריח ארון הברית ואמר בודאי אילו עצמות של יוסף, ועיין לעיל שם. ועיין באגדת שה"ש הוצ' שכטר, עמ' 12. ובהוספות לאגדת שה"ש הנ"ל: אמור מעתה כשנכנס משה לקפליטין שלמלכים היה משה מריח ארונו של יוסף וכו'. ור"ל גינצבורג בספרו אגדות היהודים (כאנגלית) ח"ו, עמ' 1, הערה 2, העיר על דברי ר"א סבע בפ' בשלח, ע"ג ע"א: וי"א שהיה קבור בקברי המלכים ומשה לא היה מכיר עצמותיו ויוכבד אמו אמרה אני אראך את האיש אשר אתה מבקש. ולפ"ז באה לעזרתו יוכבד אמו שיבחין בין הקברות, דומיא דסרח בת אשר לפי המסורת הראשונה בתוספתא. ולא זו בלבד, אלא שלפי מסורת אחרת שבאגדה אף כאן נתקל משה בקושיים, שכן אמרו בשמו"ר פ"כ י"ט הנ"ל: וי"א בתוך הפלטרין היה קבור כדרך שהמלכים קבורים, ועשו מצרים כלבים של זהב בכשפים שאם יבא אדם לשם יהיו נובחין וקולן הולך בכל ארץ מצרים וכו'. ובפסיקתא דר"כ, בשלח, עמ' 187, הנ"ל: והוו תמן תרין כלבין דחרשין, שרון נבחין במשה וכו'. ומסורת אגדה זו עונה על דברי ה"יש אומרים" שיוסף היה קבור בקברות המלכים (אעפ"י שלא נזכרה בפסיקתא), ולא שהיה ארונו שקוע בנילוס.

footnotes: ⁶ על החילוף בין "יש אומרים" לבין "ר' נתן", עיין בבלי הוריות י"ג סע"ב.

143. **מיד הקיץ ארונו של יוסף.**במכילתא דרשב"י, בבבלי ובתנחומא הנ"ל: מיד נזדעזע ארונו של יוסף. ובמדרש שמו"ר פ"כ סי' י"ט הנ"ל: מיד נתנדנד הארון וכו'. ואף "הקיץ ארונו" פירושו נעור ארונו, ננער ונזדעזע, עיין בבלי ב"ב ע"ד ב'. ובכי"ו כאן: הקיץ את ארונו (ונמחקה "את"). ועיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 212, הערה 40. ובתוספות שאנץ י"ג א' (ועיין תוספ' הרא"ש ושטמ"ק ביגל יעקב): במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנסה בו באותו עור רוח חיים, והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף (תהלים פ' ב'). ועיין בתוספ' איוורא, עמ' ל', ובהערה 277 שם ציין שכע"ז הובא גם בפי' בעלי התוספות על התורה, "הדר זקנים", בריש בשלח שם. וראיתי בסוף ספר מלא"ש לשלמה זלמן טויסיג (מס' שקלים מכ"י מינכען), עמ' ל"ד: מצאתי כתוב בכ"י ישן וכו', מה רצה דוד שאמר נוהג כצאן יוסף, מה עניין כאן ליוסף, וי"ל לפי שלקח משה את עצמות יוסף והניחום בעור של צאן, ומטרדת הדרך שכחם בדרך, ושהיה יוסף בן ישראל שנקראים צאן, זכה שנעשה זה העור הצאן לצאן, והלך עם שאר הצאן. ובאגדת ימי הבינים, בספר Die deutschen Historienbibel (לפי ,E. Reuss עמ' 33), מסופר שעצמות יוסף נשקעו בנילוס ומשה כתב את השם על חרס (Klinge) וכו', אבל העצמות נגנבו מיד ולא נתגלו אלא ע"י כבש. והארכתי באגדה זו במ"א. לפי שתי האגדות האחרונות נטל משה את עצמות יוסף ממצרים, אלא שבסוכות שכח אותם, או שנגנבו, ושם נתעכבו עמוד האש ועמוד הענן, ובזה יישבו את קושיות הראשונים, עיין מ"ש לעיל שו' 114, ד"ה והנה. אגדה מעין זו נשרדה בספר Historia Scholastica של Petrus Comestor (מת בפריס אחרי שנת 1178), שמות פכ"ז ( Migne PL 198, 1115b). הוא מביא שם את האגדה שמשה כתב את שם הויה (בן ארבע אותיות) על ציץ של זהב (עיין מ"ש לעיל, שורה 118–119, ד"ה אבל), שצף על פני המים ועמד במקום הארון, ומוסיף שם: שוב מוסרים היהודים שכבש עמד על ידיהן (כלומר, על יד העצמות), ודבר אליהן, ומשום כך נהגו אותו עמהם הרבה זמן במדבר, וקראו לו כבש יוסף, הדא היא דכתיב (תהלים פ', ב') נהג כצאן יוסף. ובמקור שם: Tamen Hebraei tradunt quod ovis ex improviso astitit juxta eos, quae locuta est ad eos. Ob quam rem duxerunt eam secum multo tempore per desertum, et dixerunt eam. ovem Joseph, de qua ibi: Qui deducint velum ovem Joseph והעיר על אגדה זו M. Grunbaum בספר Neue Beitrage וכו', עמ' 152. ועיין מ"ש על האגדות שנשרדו בספרו של בן ארצו הזקן ממנו במחברתי שקיעין, עמ' 32 ואילך.

144. **והיו שני ארונות מהלכין וכו'.**מכילתא בשלח פתיחתא, עמ' 79, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 46, ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג, ד' ע"ג, בבלי כאן י"ג א', פסיקתא דר"כ, בשלח, הוצ' מנדלבוים, עמ' 188, פסי"ר פכ"ב, הוצ' רמא"ש קי"ב סע"א, פרק ר' יאשיהו בביה"מ של יעללינעק ח"ו, עמ' 113. ועיין בהדר זקנים הנ"ל בשם מדרש בפירוש "מהלכין". ועיין מ"ש להלן פ"ח, שו' 59–60.

152-153. **משה זכה בעצמות יוסף אף הוא לא נתעסק בו וכו'.**משנתנו ספ"א, מכילתא הנ"ל, ספרי בהעלותך פי' ק"ו, עמ' 105. ועיין במקורות שצויינו להלן בסמוך.

155-156. **מלמד שהיה מוטל בגפו של שכינה כארבעת מילין וכו'.**וכ"ה בד. וכן בספרי וזאת הברכה פיס' שנ"ה, בדפוסים, בכי"ל ובילקוט ד"ש: שהיה משה מוטל בגפי שכינה ארבעה מילים וכו', עיין בשנו"ס בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 418. וכן באבות דר"ן נו"ב פכ"ה, כ"ו ע"א: כיון שראו ישראל מטתו של משה מוצעת מכל כבודו של עולם כלפי (צ"ל: בגפי) השכינה על תחום ארבעת מיל⁷ וכו'. ועיין ת"י דברים ל"ד, ו'. ובכי"ע כאן: ארבעה מילין מוטל משה בכנפי שכינה וכו'. וכ"ה ("בכנפי שכינה") גם בספרי וזאת הברכה הנ"ל בשאר הנוסחאות (עיין בהוצאה הנ"ל) ובבבלי כאן י"ג ב'. ובספרי בהעלותך פי' ק"ו, ע"מ 105 הנ"ל: ר' יהודה אומר אלמלא מקרא כתוב וכו' מלמד שהיה משה נתון על ידו של הקב"ה ארבעת מילין וכו'. ובירושלמי כאן ספ"א, י"ז ע"ג, הביא את הברייתא (מן הספרי) בנוסח: על כנפי השכינה, אבל בכפו"פ פמ"ז, עמ' תרמ"א, מעתיק בשם הירושלמי: בכנפי השכינה. ובהגהות הגר"א בתוספתא: בזרוע של שכינה. וכבר העירותי בכ"מ שרבינו לא כיוון תמיד להגיה את הנוסח אלא לפרש אותו, והרי גף (=אגף), כנף, אינו אלא זרוע, איבר, עיין אהלות פ"ז מ"ד ומ"ש מהרי"ן אפשטין ב"לשוננו" חט"ו (ניסן תש"ז), עמ' 103. ובד"ח בתוספתא כאן תיקנו: "בגופו של שכינה".

footnotes: ⁷ עיין בס' א"י ושכנותיה של הורוביץ, עמ' 150, הע' 6, על ד' מיל אילו.

173-174. **ירך, מקום שהתחילה בעבירה וכו'.**כל הברייתא (מן התוספתא) במדרש במ"ר פ"ט סי' י"ח. ועיין במשנתנו פ"א מ"ז ובמקורות שצוינו להלן בסמוך. ועיין ירושלמי פ"א סה"ז, י"ז ע"א, בבלי ט' ב' ובמ"ר פ"ט סי' כ"ג. ועיין במדרש ל"ב מדות (משנת ר' אליעזר), הוצ' ענעלאו, עמ' 533.

177-178. **לפיכך תלקה ירך תחלה ואחר כך בטן.**וכ"ה בד. וזו היא פיסקא קטועה ממשנתנו הנ"ל, והנכון בכי"ע: תילקה ירך תחילה ושאר כל הגוף לא פלט. ובבמ"ר הנ"ל: לפיכך תתקלל ירך תחלה ואח' כך בטן ושאר הגוף לא פלט. ואשר לגירסא "תתקלל" במקום "תילקה" שבמשנה ושבתוספתא הוא ע"פ הבבלי ט' ב' (במ"ר פ"ט סוף סי' כ"ג): כי לייט לייט תחילה ירך והדר בטן לייט וכו'. ועיין במלא"ש פ"א סמ"ז שהרגיש בזה.

179. **וכן אתה מוצא באנשי מבול וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע כסיגנון הרגיל: בדור המבול, אבל לעיל פ"ג רה"ו גם בכי"ע: אנשי מבול. ובמ"ר הנ"ל: באנשי דור המבול. וכ"ה בהבאה מלעיל פ"ג הנ"ל: אנשי דור המבול. ועיין במכילתא בא פ"ז עמ' 23, להלן שם בשלח, ויהי פ"א, עמ' 85 (תנחומא שם סי' ו'), ספרי במדבר פי' י"ח, עמ' 22, ס"ז שם (ממה"ג בלבד), עמ' 236, ב"ר פ"נ-ח', עמ' 523. ועיין בבלי ברכות ס"א א', עירובין י"ח א'.

184-186. **קטני סדום הן התחילו בעבירה תחלה, שנ' טרם ישכבו וכו'.**הכוונה לסוף הפסוק (בראשית י"ט, ד'): מנער ועד זקן וכו', והסיום הוא (שם י"א): הכו בסנורים מקטן ועד גדול, וכ"ה במ"ר הנ"ל בכי"א. ועיין מכילתא (בשני המקומות) הנ"ל, ספרי וס"ז הנ"ל, וב"ר הנ"ל. ובכי"ע כאן הסדר הפוך, מתחילה: פרעה התחיל וכו', ואח"כ קטני סדום. אבל גם במדרש במ"ר הסדר כלפנינו.

189-191. **פרעה התחיל בעביר' תחלה, שנ' ויקם מלך חדש וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובד בגליון בשם: בספר אחר. והכוונה היא לדברי פרעה (שמות א', י'): הבה נתחכמה לו וכו'. וכן בבבלי י"א א': תנא הוא התחיל בעצה תחלה, לפיכך לקה תחילה, הוא התחיל בעצה תחלה, דכתיב ויאמר אל עמו [וכו' הבה נתחכמה לו], לפיכך לקה תחילה וכו'. וכ"ה בשמו"ר פ"א, ט'. ועיי"ש פ"י, ג'. אבל בגוף נוסח ד: גדולי מצרים הן התחילו בעברה תחלה, שנ' ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן וגו', הן לקו תחלה, שנא' ובכה ובעמיך וגו'. והכוונה כנראה לסוף הפסוק (שמות ד, כ"ט): ובעמך ובכל עבדיך, ודורש ש"עמך" הם הגדולים, ומשום שצוה "לכל עמו", אף הן לקו תחלה לפני "עבדיך", אבל עיין בח"א למהרש"א סוטה י"א א', ד"ה ויאמר אל עמו, וכן מפורש בלקח טוב שמות ח', י"ז. ולפי נוסח זה שהתחלת העברה היתה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" מתאים יותר בסופו: לפיכך לקח תחילה, שנ' מרכבת פרעה וחילו ירה בים סוף, עיין לעיל פ"ג שו' 109. ובמדרש במ"ר הנ"ל: פרעה התחיל בעברה תחלה, שנ' ויצו פרעה לכל עמו (שמות א', ב"ב), ויאמר אל עמו הבה (שם א', י'), הוא לקה תחלה והשאר לא פלטו שנ' ובך ובעמך. וצרף כאן המדרש את שתי העבירות של פרעה: השלכת הבנים ליאור, והבה נתחכמה (אבל בכי"א שם חסר "ויאמר אל עמו הבה"). ועיין שמו"ר פי"א, ג'. ועיין מכילתא בא פ"ז, עמ' 23, ולהלן שם, ויהי, פ"א, עמ' 85 הנ"ל, ספרי וס"ז הנ"ל ובשנו"ס לב"ר פ"נ, עמ' 523 ואילך. ובאמת "כל המכות מפרעה התחילו, מפני שהוא פתח בגזירה תחילה" (לשון ר' טוביה בלקח טוב לשמות פ"ח, י"ז), ולפיכך נדרשו כל המקומות שפרעה נזכר תחילה במכות.

193-194. **מרגלים הן התחילו בעבירה וכו'.**במ"ר פ"ט, י"ט הנ"ל.

199. **שכיני ארץ ישראל התחילו בעבירה וכו'.**במ"ר הנ"ל.

201. **אף הן לקו תחילה, והשאר לא פלטו, שנ' הנני נתשם וגו'.**וכע"ז גם בד ובכי"ע. ובמדרש במ"ר הנ"ל חסר "והשאר לא פלטו", אבל בכי"א שם: אף הם לקו תחלה והשאר לא פלטו, שנא' על כל שכני הרעי' הנני נותשם מעל אדמתכם וגו'. ופירש ר"י נחמיאש במקומו שהכוונה היא לעמון ומואב שנקראו שכנים רעים, וכמו שאמרו בבבלי סנהדרין צ"ו ב': עמון ומואב שבבי בישי דירושלים הוו וכו', עיי"ש. וכנראה שדרשו את הפסוק בירמי' (י"ב, י"ד): על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה שהכוונה לירושלים כמשנת זבחים (פי"ד מ"ח), ופשטו את ידם בס"ת שבהיכל (בבלי יבמות ט"ז ב' ומדרש איכה רבה פ"א י', עמ' 74). ואף הם לקו תחילה (ירמי' מ"ח, א' ואילך, שם מ"ט, ב' ואילך), ואף השאר לא פלטו, כמפורש בירמי' שם מ"ט, ז' ואילך, ודרש "על כל" לשאר השכנים. ועיין ר"ש ידים פ"ד מ"ד שציין לו רע"א בגליון סנהדרין הנ"ל.

201-202. **נביאי ירושלם הן התחילו וכו'.**במ"ר הנ"ל.

204. **שנ' ולוקח מהם קללה וכו'.**כנראה שפירשו שלא זו בלבד שיקללו בשמותיהם, אלא שהקללה תחול גם על אחרים בעטים. ועיין פסיקתא דר"כ, דברי ירמיהו, הוצ' מנדלבוים, עמ' 237.

205-206. **כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.**משנתנו פ"ה מ"א ומובאות בירושלמי ובבבלי, ספרי נשא פיס' ז', עמ' 12. ועיין במדרש ל"ב מדות (משנת ר' אליעזר), פי"ח, הוצ' ענעלאו, עמ' 334.

206. **נמצאת או' בסוטה שנתנה עיניה וכו'.**כל הברייתות בבבלי ט' סע"א ואילך, מדרש ל"ב מדות הנ"ל.

209. **בקש להרוג את אדם ולישא את חוה וכו'.**אבות דר"ן נו"א פ"א, ג' ע"א, ב"ר פ"כ, ה', עמ' 187, ועיי"ש ספי"ח, עמ' 168, בבלי הנ"ל ט' ב', מדרש עשרת הדברות ("מעשים על עשרת הדברות") ריש דבור י', הוצ' פישמן, עמ' מ"א.⁸ ועיין מ"ש רמא"ש בבית תלמוד של ווייס ח"ג, עמ' 38.

footnotes: ⁸ על עצם המדרש, עיין מ"ש ר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 506.

216. **וכן את מוצא בקין וקרח וכו'.**בבלי ט' ב' הנ"ל, עיי"ש בפירש"י. ובמדרש ל"ב מדות (משנת ר' אליעזר), עמ' 334, מוסיף: למה היו דומין לעוף הפורח באויר וככר בפיו, וראה צלו בים גדול ממנו, השליך מה שבפיו ליטול הגדול, לא נטל כלום. והשוה משלי איסופוס, הוצ' Chambry, מספר 185.