1-3. **המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו, אם משנכנסה נסתרה, או שותה וכו'.**וכ"ה בד, וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוספות כ"ה ב', ד"ה מיתיבי. ובכי"ע: אם משנִכְנַסה לַחוּפַה וכו', ונמחקה המלה "לחופה" בהעברת קו. והניקוד מוכיח שיש כאן תיקון, והמלה "לחופה" היא מיותרת, והעיקר הוא הכינוס ממש, עיין בבלי כאן כ"ד ב' ויבמות נ"ח א'. וכל הברייתא בבבלי כ"ה ב'-כ"ו א' בסדר הפוך, ואף שם: ומשנכנסה נסתרה. ובמשנתנו רפ"ד: ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה וכו'. ובבבלי שם: הא קנוי מקני לה, מה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת, לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי, ומתני' מני ר' יונתן היא דתנא וכו'.¹ וכן בירושלמי רפ"ד, י"ט ע"ג, מרבה ארוסה לקינוי, אבל לא לשתייה. ובס"ז, עמ' 232 (כגירסת ילקוט כי"א רמז תש"ו): לפי שנ' נטמאה, נטמאה, והיא לא נטמאה, לרבות אשתו [וארוסתו] ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם. בעשה, ומנין בלא תעשה וכו' ועדיין אין במשמע אלא אשתו הנשואה לו לקנוי (שתי המלים האחרונות חסרות בילקוט כי"א) ומנין אתה מרבה ארוסתו ויבמתו, וכל שהיא לו משום אישות אמרת לאמר ואמרת אליהם. ובמדרש במ"ר פ"ט סי' כ"ח: איש איש וגו', אין במשמע אלא אשתו הנשואה לקינוי (כלומר, בעשה ובלא תעשה, כמפורש בס"ז שהעתקנו לעיל), ומנין את מרבה ארוסתו ושומרת יבם שהוא מקנא להם להשקותן כשינשאו, ולקנאות כל הנשים שיש בהן הויה, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו', כדי לאוסרן אבועל כבעל, אמ' לאמר (כ"ה במ"ר כי"א). והוא פירוש מסדר המדרש ל"וכל שהיא לו משום אישות", וע"פ הבבלי כ"ח א'. ועיין בס"ז, עמ' 235, ומפורש במ"ר פ"ט סי' י"ז. ובוי"ר פ"ו, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' קל"ו: ונעלם מעיני אשה ולא מעיני יבמה. ונראה שצ"ל שם: מעיני הבונה,² ועיין בהערות שם.

footnotes: ¹ עיין ספרי נשא פיס' כ', עמ' 24. ² כבר העירותי בכ"מ על שו"ת הרא"ש כלל מ"ה סי' מ"ב: "וריש כותבין גג שלה קצר עד שנקראת במקום אחר כמין יו"ד". והאותיות "ונ" (של המלה "רבונה") נתחברו ונשתבשו למי"ם, וקרא הסופר: יבמה.

6-7. **מעוברת עצמו ומיניקת עצמו, או שותה, או לא נוטלת כתובה.**וכ"ה בבבלי כ"ו א'. ופירש"י שהיא שותה כשהיא מעוברת ואין חוששין למיתת הוולד אם היא טמאה. וכן פסק הרמב"ם פ"ב מה' סוטה ה"ז: מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה אותה כמות שהיא. אבל בתוספות כ"ו א', ד"ה מעוברת, כתבו שאין משקין את המעוברת כמות שהיא, אלא מחכים עד שתלד. ובקרן אורה שם, ד"ה מכל מקום, העיר על ס"ז, עמ' 237: רבן גמליאל אומר ונקתה ונזרעה זרע פרט לזרועה, לומר אין עוברה שותה, והוסיף: הרי מבואר כדברי התוספ' ז"ל דאינה שותה כשהיא מעוברת, ואין לומר דאמעוברת חבירו קאי, דהא אינה אסורה אלא מדרבנן.

8-9. **וישראלה שניסו לכהן וכו'.**וברור מברייתא זו שגרושה לכהן וכל הפסולות אינן שותות, כמשנתנו רפ"ד, וכספרי נשא פיס' ז', עמ' 11, ואין חולק על כך לא בירושלמי ולא בבבלי. ובקרן אורה הנ"ל העיר על ס"ז, עמ' 238: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' לרבות כל הפסולות שישתו. ר' אלעזר בר' שמעון אומר אין משקין את הפסולות. ועיין מ"ש לעיל שורה 1–3, ד"ה ובס"ז.

10. **וממזרת לממזר.**בבבלי כ"ו א' הנ"ל: ואשת ממזר לממזר. ופירש"י: אשה הראויה לממזר. ועיין במשנה למלך פ"ב מה' סוטה ה"ו, ד"ה וממזרת.

10-11. **אשת גר ועבד משוחרר וכו',**וכ"ה בבבלי כ"ו א' הנ"ל. ועיין במשנת עדיות פ"ה מ"ו. ועיין בירושלמי כאן ספ"ב, י"ח ע"ב, ובראב"ד למשנת עדיות הנ"ל, בספרי פיס' ז', ריש עמ' 11, בבבלי כ"ו א' ומ"ש בקרן אורה כ"ו א', ד"ה אשת גר. ובמדרש במ"ר פ"ט סי' כ"ח מביא את דברי הירושלמי הנ"ל כגי' שלפנינו (וכ"ה גם בכי"א שם), וכ"ה גם בירושלמי כי"ר, וצ"ע.

11-12. **ואיילונית, או שותה, או לא נוטלת כתובה.**ובעל כרחינו ביש לו אשה ובנים עסיקינן, שאם אין לו הרי אפילו בעקרה וזקינה אינה שותה, כמפורש בסיפא כאן ובברייתא שבבבלי. ובמשנתנו פ"ד מ"ג: איילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד (עיין מ"ש לעיל ח"ה, עמ' 51, ובהע' 35 שם) לא שותות ולא נוטלות כתובה. ר' אלעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת ולפרות ולרבות הימנה. ולפי פשוטו כל המחלוקת היא באין לו אשה ובנים, עיין מ"ש להלן, שו' 13–16, בשם הירושלמי. ומה שלא כללה התוספתא כאן את האיילונית בתוך עקרה וזקנה שברישא, הוא כדי להסמיך את המחלוקת של ר' שמעון בן אלעזר שלא חלק אלא על איילונית, אבל בעקרה וזקנה מודה אם יש לו אשה ובנים. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

12-13. **רשב"א אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה.**כ"ה בד, וכע"ז בכי"ע ובתוספות כ"ה ב' (בשם התוספתא), ובבבלי כ"ו א'. ובכי"ו נשמט כ"ז ע"י הדומות.

13-16. **שנ' ונקתה ונזרעה זרע בראויה להזריע, יצאת זו שאין ראויה להזריע.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, אלא ששם: ואנא דאמרי כי האי תנא, דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה, שנאמר ונקתה וכו'. ואפשר ששנו את דבריו על משנתנו, ואין כאן המשך הברייתא שלנו. ובירושלמי פ"ד ה"א, י"ט ע"ג: איילונית וזקינה ושאינה ראויה לוולד לא שותה ולא נוטלת כתובה, שנאמר ונקתה ונזרעה זרע, הראויה להזריע זרע, יצאת זו שאינה ראויה להזריע זרע. ומכאן משמע שנתמעטו משתייה אפילו אם יש לו אשה ובנים. אבל להלן בירושלמי (ה"ד, י"ט ע"ד): מודין חכמים לר' אלעזר שאם היו לו אשה ובנים שהיא שותה ונוטלת כתובה. ועיין במאירי ב"ד א', הוצ' ר"א ליס נ"ו ע"ב, ובמל"מ פ"ב מה' סוטה ה"י, ובקרן אורה כ"ה ב', ד"ה אמר ר"נ. ועיין מ"ש הנצי"ב במרומי שדה כ"ו א', ד"ה והנראה לי.

19-20. **ואין לו אשה ובנים.**בבבלי הנ"ל: ואין לו אשה ובנים מעיקרא. עיין שו"ת חכם צבי סי' מ"א, וציין לו הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס כאן.

21-22. **מעוברת חבירו, ומינקת חבירו, לא שותה ולא נוטלת כתובה.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ג, ושם מסיים: דברי ר' מאיר. וכן בברייתא שבבבלי כ"ו רע"א: דברי ר' מאיר, שהיה ר' מאיר אומר וכו' ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית וכו'. ולפנינו בתוספתא נשנית בסתם בכל הנוסחאות.

23-24. **ר' לעזר אומ' יכול הוא להפרישה, ולהחזירה לאחר זמן.**וכן בד: ר' אלעזר אומר וכו'. אבל בתוספות כ"ה סע"ב: ר' אליעזר אומר וכו'. ובכי"ע נסתרסו הבבות, ושם: ר' אלעזר או' יכול הוא להפרישה וכו' מעוברת חבירו וכו'. ובמשנתנו הנ"ל (אחרי "דברי ר' מאיר"): וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. ועיין בתוספות יבמות ל"ו ב', ד"ה ולא קתני. אבל בירושלמי כאן פ"ד ה"ג, י"ט ע"ג, שנו גם בנושא מעוברת חבירו (בלי קשר עם סוטה): וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. ובברייתא שלנו בבבלי כאן כ"ו א' לא הוזכרו דברי ר' אלעזר.

24-26. **עם הכל האשה מטמאת, חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש.**במשנתנו פ"ד מ"ד: על ידי כל עריות מקנאים חוץ מן הקטן וממי שאינו איש. ופירשו בירושלמי פ"ד סה"ה, י"ט ע"ד (בכי"ר, ולפנינו נשמט הפירוש): וממי שאינו איש, פקוף (צ"ל: כקוף). וכן פירש רב פפא בבבלי כ"ו ב': למעוטי בהמה. ואשר לקטן פירשו בתוספות כ"ו ב', ד"ה אבל, שהכוונה לקטן בן תשע ויום אחד, וכן הביא במאירי שם בשם "יש חולקין", וכן פירש הרע"ב למשנתנו. אבל מלשון התוספתא כאן ("מטמאת"), שהיא מפרשת את משנתנו הנ"ל, ברור שאין מקנין ע"י קטן מפני שאינה מיטמאת על ידו, וכעין מה שאמרו במשנתנו ספ"ב: כל שתבעל ולא היתה אסורה לו, לא היה מתנה עמה, ובהכרח שהכוונה לקטן פחות מבן ט', שאינו פוסלה אפילו לכהונה, דומיא דבהמה, עיין ירושלמי כתובות פ"א ה"ג, כ"ח ע"ב, ובבלי יבמות נ"ט ב'. ופירש בצפנת פענח פ"א מה' סוטה ה"ו, שאין מקנין ע"י קטן פחות מבן ט', שאפילו אם יסתר עמה כשיגדיל, אין קינויו קינוי, ואין משקין אותה, ועיין במשל"מ במקומו. וכן בס"ז, עמ' 235: כי שטית תחת אשך וכי נטמאת, לרבות בן תשע שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו. וכ"ה במדרש במ"ר פ"ט סי' ל"ד בכי"י (בהוצאות שלנו נשמט "וישקו אותה מתחת ידו"). וכבר העיר הרש"ש שם (אות ט') ובהגהותיו למכילתין כ"ו ב' שכן פסק הר"מ בפ"א מה' סוטה ה"ו הנ"ל, וכן הכריע המאירי במקומו. ובס"ז, עמ' 233: ושכב איש, ע"י איש הוא מקנא אותה אינו מקנא אותה ע"י בהמה, וכ"ה במדרש במ"ר פ"ט סי' י'. ולא הזכירו קטן, מפני שמקנין ע"י קטן בן ט' שנים ויום אחד.³ ובספרי נשא פיס' ז', עמ' 11: ושכב איש, להוציא את הקטן שאינו איש. וכ"ה במדרש במ"ר פ"ט ריש סי' כ"ט, ובפסיקתא זוטרתי ובתנחומא הוצ' בובר נשא ריש סי' י'.⁴ ובבבלי כאן כ"ו ב': איש אמר רחמנא, ולא קטן. וכ"ה הסיגנון הרגיל במדרשות ובתלמוד "איש פרט לקטן", ובספרי הנ"ל הוסיפו: שאינו איש. וכנראה שהכוונה להדגיש שקטן פחות מבן ט' אינו איש לעניין שכיבה, "אבל בן ט' ויום אחד כיון שביאתו ביאה איש מקרי לגבי שכיבה" (לשון מרן בכ"מ פ"א מה' סוטה סה"ו). וכן מוכח בסנהדרין ס"ט רע"א (מן התו"כ קדושים ריש פ"ה, פ"ט ע"ג), שקטן בן ט' מזריע, אבל פחות מכאן אינו איש כלל, עיי"ש.⁵ מעתה ספק גדול הוא בעיני אם המלה "כקוף" שבירושלמי כי"ר שהבאנו לעיל, ריש ד"ה עם הכל, היא מגוף הירושלמי, הואיל ואינה בכי"ל, ומסתבר שנוספה ע"פ פירוש רב פפא בבבלי כ"ו ב'. ובירושלמי לא פירשו את משנתנו כלל, ותפשו "שאינו איש" כפשוטו, שאינו יכול לעמוד בקישוי המלחמה, ואין מקנאים על ידו, שהרי עדיו עמו, וכמו שדרשו "אין איש, בדק ולא מצא עצמו איש".⁶ וכנראה, שאף בבבלי לא היתה מסורת בפירוש משנתנו, ולא פירשו אותה כנ"ל, משום שהקשו כמה פעמים באותה סוגיא "פשיטא", ואם אינו איש ממש פשיטא שאינו מקנא על ידו, ולפיכך רצו לפרש מעין זו, שהכוונה לשחוף, וכפירוש ר"ח (שהובא בתוספות ד"ה שחוף),⁷ אלא שהקשו משמואל הסובר ששחוף מקנין על ידו. ובספרי נשא פי' י"ג, עמ' 19: ויתן איש בך את שכבתו להביא את הסריס. מבלעדי אישך. להביא אשת הסריס. והוא נקרא איש משום שהוא בר שכיבה ככל אדם, אלא שאינו מזריע (עיין רש"י כ"ו א', ד"ה קמ"ל), והוא עדיף משחוף שאינו בועל כדרך כל אדם, עיין בתוספות כ"ו ב', סד"ה שהוף, ועיין במאירי כ"ד א', הוצ' ר"א ליס, עמ' נ"ז, ובהערות שם. ברם מי שאינו איש כלל אין מקנאין על ידו, ועיין מ"ש במנחה חריבה להגר"פ אפשטין ז"ל כ"ו ב', ד"ה שחוף. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ' ס"ק ד'. סוף דבר, משתיקת הירושלמי משמע שפירשו "אינו איש" כפשוטו, שאינו ראוי לשכיבה, ואין מקנין על ידו, אעפ"י שהבעל מקפיד על כך,⁸ והייתי סבור שבקפידא דבעל תליא מילתא (כבבלי כ"ו ב'), קמ"ל שאין מקנין על ידו. אבל בבבלי סברו שאף בזה פשיטא, ודווקא אם קינא לה דרך איברים והיא נסתרה כשיעור ביאה ממש הייתי סבור שמקנין בכך, אבל אם אינו ראוי לביאה כלל פשיטא שאין מקנין על ידו. ובירושלמי פ"ד סה"ה, י"ט ע"ד: ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, פרט לאשת סריס, ויתן בך איש את שכבתו, לרבות את הסריס. חוץ מן הקטן וממי שאינו איש. והמפרשים הגיהו בירושלמי ע"פ הספרי פיס' י"ג, עמ' 19, הנ"ל. ואפשר שבירושלמי נהפכה הגירסא, וצ"ל: לרבות... פרט, ומרבים מ"וכי נטמאת" אשת סריס, וממעטים מאיש שאינן מקנין ע"י סריס, משום שאינו איש, ומדברים בסריס שאינו ראוי לביאה כלל, והיא מסורת אחרת, ועל זה מביא הירושלמי את הפיסקא ממשנתנו: חוץ מן הקטן וממי שאינו איש.⁹

footnotes: ³ במדרש הגדול, הוצ' רצ"מ רבינוביץ, עמ' נ"א: לא ע"י קטן, ולא ע"י בהמה, והוא ניסוח בעל מה"ג עצמו. ⁴ בנדפס מכבר שם סי' ו': וממי שאינו איש, וכן, כנראה, גרס רש"י, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ לספרי במקומו. וכנראה, שהוא תיקון ע"פ משנתנו הנ"ל. ⁵ על דרשות חז"ל בעניין "איש פרט לקטן", עיין מ"ש ר' יהונתן גאלאנטי בספרו "קרבן חגיגה" סי' נ"ה וסי' נ"ז. ומה שהביא בסי' נ"ה שם בשם פירוש ר"ה כת"י לתו"כ, עיין בפי' רבינו הלל שם פרש' קדושים, מ"ג ע"א, ולא הניח ב"צ"ע" כהעתקת ר' יהונתן. ⁶ ב"ר פפ"ז, ז', עמ' 1072. ועיין בתוספות שאנץ במכילתין ל"ו ב'. ⁷ עיין במנחת קנאות להגר"מ אריק כ"ו ב', ד"ה אמר שמואל, שהאריך בשיטת הרמב"ם ועוד שפירשו ששחוף אינו מתקשה כלל. ⁸ עיין ירושלמי שבת פ"ג ה"ג, ו' ע"א, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 84, שמו"ר פ"ל כ"א, שם פמ"ג, ז' ומקבילות. ⁹ אבל כבר העירו שאין לייחס חשיבות לפיסקאות מן המשנה שהובאו בתלמוד, מפני שהן הוספות מאוחרות.

26-28. **ר' יוסה אומ' ישקנה, שמא נתפקח חרש, ונשתפה שוטה, והגדיל הקטן.**וכ"ה בכי"ע (אלא ששם בטעות: ותגדיל קטן). וכן בד: ישקנה שמ' נתפקח וכו'. ונראה שצ"ל: ישקנה משנתפקח וכו'. ובמשנתנו ספ"ד: ואילו שב"ד מקנאין להן מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. לא להשקותה אמרו, אלא לפוסלה מכתובתה. ר' יוסי אומר אף להשקותה. לכשיצא בעלה מבית אסורין ישקנה. ופירש במאירי שם: ור' יוסי חולק לומר שאף הם יכולים להשקותה, וכן שבעלה יכול להשקותה כשיבא על ידי קינוי זה. ומוכח מדבריו שפירש את משנתנו בדרך "או, או", או שהם ישקו אותה, או שהוא ישקה אותה ע"י קינוי ב"ד. ועיין בספרי נשא פיס' כ', עמ' 24, ובמדרש במ"ר סי' כ"ו, ולא נזכרה שם דעת ר' יוסי. ובבבלי כאן כ"ז א': ת"ר איש מה ת"ל איש איש, לרבות אשת חרש, ואשת שוטה, ואשת שעמום,¹⁰ ושהלך בעלה למדינת הים, ושהיה חבוש בבית האסורין, שב"ד מקנין להן וכו', ר' יוסי אומר אף להשקותה, ולכשיצא בעלה מבית האסורין ישקנה.¹¹ ומלשון המשנה והברייתא הנ"ל משמע שלא חלק ר' יוסי אלא על חבוש בבית האסורים, אבל במקום שהבעל אינו ראוי כלל להשקותה אף ב"ד אין יכולים להשקותה. ולפירוש המאירי הנ"ל הוא סובר או שב"ד ישקו אותה כשהוא בבית האסורים, או שהוא ישקה אותה לכשיצא. ובדרך זו נראה לפרש את התוספתא, והיינו כשהבעל הוא חרש או שוטה או קטן (עיין על קטן להלן), אין ב"ד משקה אותה אלא משנתפקח החרש וכו', והוא בעצמו ראוי להשקותה, והוא הדין שהבעל עצמו משקה ע"י קינוי ב"ד, אבל בחבוש משקין אותו לפני שיצא. ואשר לקטן והגדיל, הרי גם בר"מ פ"ב מה' סוטה ה"ג: תחת אישה, פרט לאשת קטן וכו'. וכבר האריכו האחרונים בשאלה כיצד תתכן אשת קטן, והרי אין לו קידושין, ותירצו ביבם קטן, או בייעוד, ועיין מ"ש לעיל ח"ו יבמות, עמ' 83, ובהערה 27 שם. ובכולם אין יכולים להשקות כל זמן שאינם בני דעת אפילו לר' יוסי.

footnotes: ¹⁰ וכ"ה בבבלי כ"ד סע"א. ובספרי פיס' כ', בכי"ר: ושל משומם, וכן לעיל כתובות פ"ז, סוף עמ' 81: משוממת היא. והיא, היא, ועיין במלונות ערך שמם וערך שעמם. ובערוך העיר שבת"י תרגם מהומה שעמומיתא, ושעמום הוא איפוא, מבולבל, המום. ובירושלמי תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ב (ומקבילה בגיטין): מהו קורדייקוס? א"ר יוסי המים (בעברית: המום), והוא אינו בר דעת, כמשנת גיטין רפ"ז. ¹¹ עיין במדרש במ"ר פ"ט סי' כ"ח, ולא נזכרה שם דעת ר' יוסי.

28-29. **או שהלך בעלה למדינת הים, או שהיה בעלה חבוש בבית הייסורין.**וכע"ז בד, אלא ששם: בבית האסורי' ישקו'. והפירוש הוא שאם הלך בעלה למדינת הים וכו', בית דין ישקנה אף כשעדיין לא חזר, ולא יצא מבית האסורין, שהרי הוא בר דעת ויכול להשקות אלא שיש כאן מניעה חיצונית. וכל פירושנו מיוסד רק על פירוש המאירי במשנתנו, אבל עצם פירושו במשנה דחוק מאד, וכנראה שמקורו בתוספתא שלפנינו, וגרס כעין גי' ד וכי"ו. ובכי"ע: ושמא הלך בעלה למדינת הים או שמא יצא מבית האסורים. ושמא צ"ל: ישקנה משנתפקח חרש ונשתפה שוטה והגדיל הקטן ומשחזר בעלה ממדינת הים, או משיצא מבית האסורים, ומדברים בבעל גרידא, אבל ב"ד אינם יכולים להשקות אפילו לר' יוסי. אבל קשה לשבש את כל הנוסחאות. ונראה שגי' ד נכונה, ובשתיהן ישקנה בעצמו ע"פ קינוי ב"ד. ופשיטא שהכוונה לכשיבא ממדינת הים, ולכשיצא מבית האסורים. ואשר לכתיב "בית הייסורין" (במקום בית האסורין), הרי כתיב זה מצוי בכי"י, וכן רגיל בכ"י פרמה שבב"ר, עיין בשנו"ס בהוצ' תיאודור, עמ' 452, שו' 1, שם עמ' 500, שו' 4, ועיין מ"ש ר"ש אברמסון בהערות לסוף מס' ע"ז שהוציא לאור, פ"א ע"א (וצ"ל שם: ידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ב עמ' קי"ב). ובתוספתא כי"ע רגיל "בית האיסורין", עיין לעיל יבמות פ"ו, עמ' 19, שו' 32 (בשנו"ס), שם ריש עמ' 26 (בשנו"ס), להלן סנהדרין פ"ב ה"ח (ושם גם בכי"ו כן), וכן במקורות אחרים.

30-31. **המסללת בבנה קטן, והערה בה, בית שמאי פוסלין מן הכהונה וכו'.**כ"ה ("פוסלין") בד ובכי"ע, ובכי"ו נשמט "פוסלין" בטעות. ובכי"ע חסירות המלים "מן הכהונה", אבל המשמעות ברורה שהכוונה לכהונה. ובבבלי סנהדרין ס"ט ב' העמידה רב חסדא בקטן בן ח', אבל בפחות מכאן כולם מודים שהיא כשרה לכהונה, וכן ביותר מבן ט' ויום אחד הכל מודים שהיא ביאה גמורה, עיי"ש. אבל בירושלמי גיטין פ"ח ה"י, מ"ט ע"ג: המסלדת בבנה בית שמאי פוסלין וב"ה מכשירין. שתי נשים שהיו מסלדות זו את זו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ומן הצירוף הזה ברור שאף ב"ש אין פוסלין אלא משום פריצותא, שהנשים עושות כמעשה מצרים.¹² ועיין בבלי שבת ס"ה סע"א ויבמות ע"ו א'. ולפ"ז נראה שאף בבנה קטן הכוונה לכל קטן פחות מבן ט', דומיא דקטן שלעיל, שו' 25 ("חוץ מן הקטן"), עיין מש"ש. ודין קטן פחות מבן ט' לעניין ביאה כביאת אשה באשה, שאינו איש, וכמ"ש לעיל.

footnotes: ¹² תו"כ אחרי מות פרשה ט' ה"ח, וציין לו הגר"א בבאורו לאה"ע סוף סי' כ'.

32-35. **עד או' ניטמית, ועד אומ' לא ניטמית, אשה אומרת נטמאת, ואשה אומרת לא נטמאת, או שותה, או לא נוטלת כתובה.**וכ"ה בד. ולפי גירסא זו הברייתא נסמכת למשנתנו ספ"ו, וכבר כתבנו לעיל פ"א שו' 3–4, ד"ה אי זו היא, שלפני מסדר התוספתא היה סדר אחר במשנתנו. אבל בכי"ע: עד אומ' ניטמאת ועד אומ' לא נטמאת לא שותה ולא נוטלת כתובה. ומהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 152, פירש שאין הבדל בין הגירסאות, ואף לפנינו הכוונה מתוך שאינה שותה אינה נוטלת כתובתה, כמו שאמרו בבבלי יבמות ל"ח ב', כתובות פ"א א'. פירוש זה אין לקבלו כלל, ובבבלי שם עדיין הדברים מובנים, והיינו שבית הלל נקטו נוסח קבוע בדין סוטה שהיא או שותה, או אינה נוטלת כתובה,¹³ והואיל בשמת בעלה הרי בוודאי אינה שותה (שאין מי שיקנא, ואף אין תועלת בהשקאה) הרי ברור שאינה נוטלת כתובתה. אבל לפנינו עדיין לא שמענו שבעד אחד שהעיד שנטמאה אינה שותה,¹⁴ ובייחוד כשעד מכחישו, וכיצד אפשר לומר בפשיטות "או שותה, או לא נוטלת" ולכוון: מתוך שאינה שותה וכו', מניין לנו שאינה שותה? והרי יש סוברים שהיא שותה, עיין להלן. ובר מן דין, כבר הרגיש מהרי"ן אפשטין שבשאר מקומות במשנה ובתוספתא הפירוש הוא כפשוטו. עכשיו נשאר לנו לברר את הנוסח הנכון. ונ"ל שהנוסח שלפנינו נכון, משום שהוא מקויים גם ע"י ד,¹⁵ וכן אמרו בבבלי ל"א ב' שר' חייא אמר היתה שותה, והכוונה לתוספתא שלנו. ולעצם הפירוש נראה שהברייתא שלנו חולקת על המשנה שהיתה לפניה ששנתה (ספ"ו הנ"ל): עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת, אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת, לא היתה שותה. וכן אמרו כמה אמוראים בירושלמי פ"ו ה"ד, כ"א ע"א, ובבבלי ל"א ב'. ולפי הלכה זו מאמינים לראשון שהאמינוהו כשנים, ואין אחד מכחיש את השנים. והתוספתא חולקת וסוברת שאם עד אחד מכחיש אותו הרי הוא כאילו איננו, וחוזרת לדינה הראשון,¹⁶ והאשה או שותה, או לא נוטלת כתובתה, וחולקת על המשנה שהיתה לפניה וסוברת כמשנה שלפנינו. וגירסת כי"ע היא גירסא "מתוקנת".

footnotes: ¹³ באמת כלל זה הוא בעיקר לשיטת הבבלי, וכמו שניסח הר"מ בספ"א מה' סוטה. אבל בירושלמי מוכח שכלל זה אינו כלל, עיין בנועם ירושלמי כאן פ"ו ה"א וה"ב, ועיין בנועם ירושלמי שם ה"ב שהעיר על הירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ו, כ"ו ע"ב: מה טעמון דבית שמאי (כלומד, הסוברים במשנת סוטה פ"ד מ"ב שאם מת בעלה עד שלא שתתה נוטלת כתובתה)? הבא לי בעלי ואני שותה. מה טעמון דבית הלל (כלומר, הסוברים במשנה הנ"ל שהפסידה כתובתה)? הואיל ואין כאן בעל להשקותה, החזירתה התורה לספיקה, וספיקה לספיקה, וספיקה להודיה. וכל המפרשים (ואף בעל נועם ירושלמי שם בכלל) נתקשו מאד בפירושו. ונ"ל שהכוונה היא, הואיל והבעל מת לפני ששתתה, הרי היא עדיין בספק סוטה, וספיקה מחזירה לספיקה (כלומר, למספיקה, עיין מ"ש לעיל פ"ב ה"ג, שורה 22, ד"ה שהביאה עצמה לידי ספק, וד"ה ובמדרש), וספיקה (-ומספיקה) לוודיה (כצ"ל במקום לחודיה), כלומר, המספק הזה שהכניסה את עצמה בסתירתה מחזירה לוודאי סוטה, לעניין כתובה. ולא אמרו ב"ה כן אלא אם מת הבעל לפני ששתתה, ומיתתו היא היא שמחייבת אותו לפרוע את כתובתה, והואיל ובאותו זמן היתה ספק סוטה, לא נתחייב בכתובתה. אבל בנידן דידן (ובדומים לו), הואיל והתורה לא האמינה לעד לעניין כתובה (שמא משקר לטובת הבעל), אין מאמינים לו אלא לחומרא, וחייב הבעל לגרשה, ונוטלת כתובתה. ¹⁴ ולא עוד אלא ש"תני ר' ישמעאל" בירושלמי פ"ו ה"ב, כ"א רע"א, חולק על כך. ¹⁵ ואעפ"י שהוא קרוב למשפחת כי"ו, מ"מ בשעה שיש רגלים לדבר אפילו קרוב נאמן. ¹⁶ בבבלי ל"א ב' ובמקבילות חילקו בין באו בבת אחת לבין באו זה אחר זה. ועיין מ"ש לעיל ח"ו, עמ' 167 ואילך, ועמ' 214.

36-37. **ר' יהודה אומ' לא כל הימנו להפסידה מכתובתה.**וכ"ה בכי"ע, ובד: לא כל המנו מעד אח' להפסיד' מכתובת'. והיא היא. ואף ר' יהודה חולק במקצת על המשנה הנ"ל, אלא שלדבריו אמנם לא היתה שותה, אבל לא כל הימנו מעד אחד להפסידה מכתובתה. ופירשו בח"ד ובמנ"ב שר' יהודה סובר כר' טרפון בירושלמי פ"ו ה"ב, כ"א ע"א.¹⁷ אבל בירושלמי פ"ו ה"ד, כ"א ע"א: גידול בר מיניימין בשם רב כל מקום שהכשירו עדות האשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש וכו', רב אדא בר אחוה אמר עד אחד נאמן לטמותה, אין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר רב חסדא מה טעם אמרו עד אחד נאמן לטמותה, מפני שרגלים לדבר. ומדברי בעל צפנת פענח ספ"א מה' סוטה משמע שפירש כי רב אדא בר אחוה חולק על רב והוא סובר שבעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה (עיין לעיל בסמוך, ד"ה ולעצם), אבל בכגון דא שעד אחד מכחישו נוטלת כתובתה, ולא אמרו רגלים לדבר אלא לעניין טומאה, אפילו בעד אחד מכחישו. ועיין גם בצפנת פענח שם פ"א ה"ח. ולפי פירוש זה אין ראייה כלל שר' יהודה סובר כר' טרפון, ואפשר שאינו חולק אלא בעד מכחיש עד הטומאה, ובכגון דא אינו שותה, אבל נוטלת כתובתה.

footnotes: ¹⁷ דברי הירושלמי שם "מתניתא משהודה" וכו' עונים על מסורת אחרת במשנתנו פ"ו מ"ב ששנתה: הרי אילו נאמנין, אבל לא לפוסלה מכתובתה, מעין "אית תניי תני, אבל לא לפוסלה מכתובתה", עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 411. אבל לפי מסורת התוספתא, הבבלי וכמה מן האמוראים המסורת היא כנוסח שלפנינו במשנה.

37-40. **אלא עד אומ' נטמאת, ושנים אומ' לא נטמאת, שנים אומ' נטמאת, ואחד אומ' לא נטמאת, בטל יחיד במיעוטו.**דברי ר' יהודה לעיל הוא מאמר המוסגר, ועכשיו אנו חוזרים לדברי הת"ק, שאין האיש מכחיש את האיש והאשה את האשה אלא בששניהם אחד ואחד (או אחת ואחת), אבל באחד ושנים בטל יחיד במיעוטו. ועיקר החידוש בסיפא, וברישא דינם כעד בעד. ובמשנתנו ספ"ו: אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה, שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת, לא היתה שותה. והעמידוה בירושלמי (פ"ו ה"ד, כ"א ע"א) ובבבלי (ל"א ב') בפסולי עדות, וכר' נחמיה שבפסולי עדות הולכין אחר הרוב. וכן העמידו את משנת יבמות פט"ו מ"ד, וסוטה פ"ט מ"ח. ועיין מ"ש לעיל ח"ו, עמ' 168 ואילך. והנה מלשון התוספתא "בטל יחיד במיעוטו" מוכח שהכוונה לפסולי עדות, שכן לשון זו מצויה רק לעניין שומא (לעיל כתובות פי"א ה"ב, בבלי ב"ב ק"ז א') ולעניין דיון בעיבור השנה (להלן סנהדרין פ"ב ה"א, בבלי שם י' ב'), ואף שנים בטלים במיעוטם (סנהדרין שם), אבל בעדות ממש של כשירים הלשון "בטל במיעוט" אינו שייך כלל, והסיגנון הרגיל בבבלי הוא: "אין דבריו של אחד במקום שנים",¹⁸ ואם הם שנים הרי תרי כמאה, ואין ביטול ברוב בעדים כשירים. ברם אם אנו מדברים בעדים פסולים, שאנו אין סומכים עליחם אלא מחמת אומדנא, ומסתבר שהרוב אומר את האמת, הרי הדיבור "בטל יחיד במעוטו" הוא במקומו, כמו אצל שומא הנ"ל, ואם עשרה אומרים כן ואחד עשרה אומרים אחרת הולכים אחר הרוב. ולא עוד אלא שעל פי הנחה זו מובן לשון משנתנו שנתקשו בו הרבה, עיין בקרן אורה שם, ד"ה אמר עד אחד, בתפארת ישראל למשנתנו שם, אות י"ט ועוד. ברם הכוונה במשנתנו היא שאם עד פסול אומר שהיא נטמאה ושני פסולים מכחישים אותו ממש ואומרים אנו ראינו שלא נטמאה והנך משקר, שותה, משום שהשנים נאמנים להכחיש את האחד, וכאילו לא העיד כלל, והיא חוזרת לדינה ושותה. ואע"פ ששנים מעידים עליה שהיא טהורה, אין נאמנים, שלא האמינו לפסולים אלא בשבויה, אבל בסוטה שהיא מדאורייתא, ויש רגלים לדבר צריך שני עדים כשרים, ואפילו עד אחד כשר אינו נאמן לומר שהיא טהורה, וכמו שהכריע בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' ט"ז, וכ"ה דעת בעל ספר עצי ארזים, עיי"ש סי' י"ז ס"ק קמ"ה, ד"ה ולי נראה. ועיין בשב שמעתתא, ש"ו פכ"ג. וכן אם שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת, לא היתה שותה, מפני שלעניין טומאת סוטה אפילו פסולים נאמנים שלא תשתה, והיחיד שהוא מעיד עליה שהיא טהורה, אינו נאמן אפילו כשהוא כשר (עיין מ"ש לעיל בסמוך) ומכל שכן כשהוא פסול, ומאמינים לעדי טומאה, שהם הרוב ואינה שותה. ועיין בבלי ספ"ו וברש"י ובתוספות שם.

footnotes: ¹⁸ עיין בקונקורדנציא לתלמוד בבלי של הרב קוסובסקי כרך ט', 83 ע"א, ערך "דבריו של".

40-41. **היה ר' מאיר או' כשם שדיעות במאכל וכו'.**כל הברייתא בירושלמי פ"א ה"ז, י"ז ע"א, ובבלי גיטין צ' א', ובמ"ר פ"ט, י"ב. ובבבלי לא נשנו אלא שלש דעות, עיין להלן. אבל במקורות חז"ל רגיל יותר המספר ארבע בהנהגות ובמדות.

41-42. **כך דיעות בנשים.**וכ"ה בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי ובמ"ר הנ"ל, ובבבלי הנ"ל בכמה כי"י (עיין בהוצ' רמ"ש פלדבלום) ובראשונים: באנשים.

42-44. **יש לך אדם שהזבוב עובר על גבי כוסו, מניחו ואין טועמו, זה חלק רע בנשים וכו'.**וכע"ז בד. ובכי"ע: שהזבוב נופל בכוסו וכו', ועיין להלן. ובירושלמי הנ"ל: או יש לך אדם שפורח זבוב על גבי כוסו והוא נוטלו ושופכו ואינו טועמו, זה חלק רע באנשים וכו'. וכע"ז גם במדרש במ"ר הנ"ל. ובבבלי חסרה בבא זו. וכנראה שהנכון הוא כגי' שלנו בתוספתא, והכוונה שאין לו לאדם אמתלא כלל לחשוד באשתו, והוא מתאנה לה כדי לגרשה. ואשר ל"חלק רע" הרי פירושו תלוי בגירסאות: לפי גירסת התוספתא פירושו "גורל רע", "נחלה רעה", כבמשנת אבות פ"ה מי"ב, כלומר, חלק רע בנשים. ולפי גירסת הירושלמי והמדרש ("באנשים") פירושו "מדה רעה", בניגוד ל"חלק טוב" המנוי במדות הדיינים (בירושלמי סנהדרין פ"א ז', י"ט ע"ג). ובתפלה: שתתן לי לב טוב, חלק טוב (ירוש' ברכות פ"ד ה"ב, ז' ע"ד). ועיין מ"ש על כ"ז בספרי יוונית ויוונות בא"י, סוף עמ' 55 ואילך, ובעמ' 56 שם, הערה 53.

45-46. **יש לך אדם שהזבוב שוכן בתוך כוסו, זורקו, ואין שותהו וכו'.**וכ"ה בד. ובירושלמי הנ"ל: ויש לך אדם זבוב שוכן על כוסו והוא נוטלו (כלומר, את הזבוב) ומניחו (כלומר, את הכוס) כמות שהוא וכו'. וכע"ז גם במדרש במ"ר הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו, ואינו שותהו וכו'. ובכי"ע כאן בטעות: שהזבוב עובר על גבי כוסו שופכו ואינו טועמו וכו', וכנראה שנתחלפו שם השורות, ותאור זה שייך למדה ראשונה, עיין מ"ש לעיל בסמוך (גבי חלק רע). והנכון כלפנינו, והיינו אדם שזבוב שכן בתוך כוסו (או על גבי כוסו), ועדיין לא נגע כלל במשקה, והוא משל למצב שאין אשתו אשמה כלל, והיא מדברת עם שכניה וקרוביה, והוא מוחה בה (זורק את הזבוב), ומ"מ פורש ממנה.

46-48. **כגון פפוס בן יהודה שנעל דלת בפני אשתו, ויצא.**וכ"ה בד. וכע"ז בבבלי הנ"ל. וכן בכי"ע ובירושלמי הנ"ל (אלא שבשניהם חסרה המלה "ויצא"). ברם במדרש הנ"ל: זה יהודה בן פפוס שנעל את הדלת בפני אשתו. וכן אמרו בירושלמי קידושין (פ"ד ה"ד, ס"ו ע"א, בד"ו ס"ה ע"ד): ולא כיהודה בן פפוס שנועל דלת בפני אשתו. ונראה שזהו יהודה בן פפוס שנזכר בירושלמי ברכות ספ"ב ה' ע"ד, ובמקבילה בב"ב פ"ה ה"ד, ט"ו ע"א. ונקטו דוגמא של חבר עצבני והששן שמא לא יצא ידי ההלכה. וכן אמרו עליו בירושלמי שם שעשה את עצמו יחיד וההמיר נגד המקובל בהלכה. ונראה שאף כאן נהג כן, והחמיר על עצמו ופרש מאשתו, ולא עוד אלא שנעל בפניה אחרי שיצא, כדי שלא תדבר אפילו עם שכניה וקרוביה. ולפיכך אמרו לו (ירושלמי כאן וקידושין פ"ד הנ"ל): נהיגין הוון אבהתך עבדין כן, כלומר, וכי אבותיך גם כן נהגו כמותך, ולמה אתה מחמיר נגד מנהג אבותיך. ובירושלמי ברכות הנ"ל אמרו על כגון דא: ובלחוד דלא יבזה חורנין, כלומר, שלא יראה בהנהגתו שאחרים שאינם נוהגים כמותו אינם יראי שמים כמותו, ואף כאן נראה כמבזה את אבותיו. והגירסא פפוס בן יהודה היא תיקון ע"פ הבבלי. תדע לך שהוא כן שבכפו"פ פמ"ד וביוחסין (שהעיר עליהם באהצו"י ברכות במקומו) מעתיקים מירושלמי ברכות "פפוס בן יהודה", והרי הגירסא שלפנינו "יהודה בן פפוס" מקויימת גם ע"י כי"ר בברכות וע"י המקבילה בירושלמי ב"ב, וכן מעתיק מן הירושלמי בס' יחוסי תו"א כת"י ערך ר' יהודה בן נקוסא. ואף במדרש במ"ר כ"י אוקספורד גורס: פפוס בן יהודה, והוא תיקון ע"פ הבבלי והשם הרגיל יותר, עיין בבלי ברכות ס"א ב' ושבת ק"ד ב' בדפוסים עתיקים וכתי"י. ועיין רש"י גיטין צ' סע"א, ובתוספות שבת הנ"ל.

48-49. **שהזבוב נופל בתוך כוסו, זורקו, ושותהו וכו'.**כלומר, אם רואה את אשתו מדברת יותר מדאי מוכיח אותה (זורק את הזבוב) ואינו פורש מאשתו ומניחה לדבר עם שכיניה וכו'.

51. **עם שכיניה ועם קרובותיה, ומניחה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שמניח את אשתו לדבר עם אחיה ושכיניה. ובירושלמי הנ"ל: עם שכניה ועם קרוביה (וחסר שם "ומניחה"). וכן במדרש במ"ר הנ"ל: עם שכניה ועם קרוביה ומניחה. ובבבלי הנ"ל: עם אחיה וקרוביה ומניחה, ובכי"י שם: עם אחיה ועם שכיניה ועם קרוביה ומניחה. וכ"ה גם בה"ג ד"ב, עמ' 338. ועיין מ"ש במחברתי "ספרי זוטא", עמ' 65, ואין שום הבדל בין א"י לבבל, ואין שום צורך להשמיענו שמקנאין ע"י שכן. והעיקר הוא כפשוטו שאף שכן יכול לקנא שלא תסתר, והיא הלכה שאינה מתאימה לשאר מקורות חז"ל, כמו שמצוי בס"ז.

52-53. **שהזבוב נופל בתוך תמחוי שלו.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכע"ז בבבלי הנ"ל בכל הנוסחאות. ובירושלמי ובמדרש במ"ר הנ"ל: זבוב מת נופל (בירושלמי חסר "נופל") לתוך כוסו. והנוסחא שלפנינו יותר נוחה שהזבוב נמחה בתוך התבשיל, ואי אפשר להפרישו בלא חלק מן התבשיל, וזה חס על מקצת התבשיל.

53-54. **נוטלו, מוצצו, וזורקו, ואוכל את מה שבתוכה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: נוטלו ומוצצו ואוכל וכו', כלומר, נוטל את הזבוב ומוצץ ממנו את טעם התבשיל, ואוכל את שאר התבשיל שבתמחוי. ובירושלמי ובמ"ר הנ"ל: והוא נוטלו ומוצצו¹⁹ ושותיהו, ואף שם הכוונה כן שמוצץ מן הזבוב את המשקה שבכוס, ושותה מה שנשאר בכוס. ובבבלי: מוצצו ואוכלו.

footnotes: ¹⁹ המלה "ומוצצו" חסרה במדרש ד' קושטא. ובכי"א שם: זבוב נופל לתוך כוסו ונוטלו ומוצצו זה רשע וכו'.

55. **יוצאת וראשה פרוע וכו'.**עיין מ"ש על כל הברייתא לעיל ח"ו (כתובות), עמ' 290 ואילך.

59. **מצוה לגרשה וכו'.**ירושלמי, במ"ר ובבלי הנ"ל.

61. **וכת' קראו אחר וכו'.**בד ובכי"ע, ובירושלמי ובמ"ר ובבבלי הנ"ל: הכתוב קראו אחר. וכן בספרי כי תצא פיס' ר"ע, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 290: אחר. כבר קראתו התורה אחר.

64-65. **אם לאו, לסוף שקוברתו.**מקורות הנ"ל. וכן בספרי הנ"ל: הכתוב מבשרך שעתידה לקוברו.

69. **שתמות ויירשנה וכו'.**אבות דר"ן פ"ג, ח' ע"א, נו"ב שם פ"ד, ח' ע"ב.

71-72. **שימות ותינשא לאחר וכו'.**אבות דר"ן נו"ב פ"ד, ח' ע"ב הנ"ל.

72-74. **המקדש את האשה מפני שהוא בוש מאביה, מאחיה וכו'.**במנוה"מ הוצ' ענעלאו ח"ד, עמ' 44: וגרסינן במדרש כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר (צפני' ב', ד'), ר"ל הנושא אשה שקרובותיה עזים ואלמים, וכוונתו להתחזק בהם על הבריות, ולבסוף אם יסתלק מהם כוהם יסתלק גם הוא מן האשה, שנא' עזובה תהיה וכו' עיי"ש. ועיין גם במנוה"מ לר"י אבוהב, הוצ' פריס חורב, עמ' 362. ואף שהלשון מוכיחה שאין כאן "מדרש", אבל בוודאי יש כאן דרשן קדמון שבסס את דבריו על התוספתא כאן.

77-79. **היה ר' מאיר אומ' הנושא אשה שאינה הוגנת לו עובר משם חמשה לאוין, משם בל תקום וכו'.**מסורת זו מתאימה למשנת נדרים פ"ט מ"ד: ועוד אמר ר' מאיר פותחין לו מן הכתוב שבתורה, ואומרים לו אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ועל לא תטור ועל לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך וכו'. והם הם הלאוין המנויים בתוספתא כאן, ולאווין לאו דווקא. ובאבות דר"ן פכ"ו, הוצ' רש"ז שכטר, מ"ב רע"א: ר' עקיבא אומר כל הנושא אשה שאינה מהוגנת לו עובר משום חמשה לאוין וכו', כלפנינו. ובמנוה"מ הוצ' ענעלאו ח"ד, עמ' 44: וגרסי' באבות דר"ן ר' עקיבא אומר כל הנושא אשה שאינה הגונה לו עובר על שני מצות עשה, ועל שני מצות לא תעשה. א'. לא תקום ולא תטור (מונה אותם לאו אחד). ב'. לא תשנא את אחיך בלבבך. ושני מצות עשה. א'. ואהבת לרעך כמוך. ב'. וחי אחיך עמך. נמצא עובר על ארבע מצות אלו. וגירסא "מתוקנת" היא, והנכון כלפנינו. וכן בחי' הרמב"ן לגיטין כ"ו ב', ד"ה ה"נ: לפי שאין שום אדם עשוי לכתוב גט לארוסה ואח"כ ישאנה. שעובר בה' לאווין. ולנכון העירו במאסף "הפלס" ש"ג, עמ' 92, שהרמב"ן כיוון לברייתא שלפנינו, שאם ישא את הארוסה אחרי שכתב לה גט יבוא לעבור בחמשה לאווין. ועיין גם בספרי שופטים פיס' קפ"ו, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 226, ולהלן שם, כי תצא פיס' רל"ה, עמ' 267.

83-84. **ולא עוד אלא שמבטל פריה ורביה מן העולם.**באבות דר"ן הנ"ל: מתוך ששונא אותה רוצה הוא שתמות ונמצא מבטל פריה ורביה מן העולם. וכנראה שמטעם זה התיר ר"ע לגרש את אשתו אם מצא אחרת נאה הימנה, משום שמוטב שיגרשנה מאשר שיחזיקנה ויבואו לו הרהורים "והלואי שתמות". ועיין דא"ר פי"א, הוצ' היגער, עמ' 313.

84-88. **האומרת לבעלה השמים ביני וביניך, יעשו דרך בקשה ביניהן, שכן מצינו באמינו שרה שאמרה לו לאבינו אברהם ישפט ה' ביני וביניך וכו'.**כלומר, אשה האומרת לבעלה השמים [ישפטו] "ביני וביניך", לא תעשה כן דרך קללה ומסירת דין (עיין בבלי ב"ק צ"ג א'), אלא יעשו דרך בקשה ותפילה ביניהן, שהקב"ה יכריע ביניהן ויברר את דיניהן, כשם שעשתה אמנו שרה, וכמו שמבואר להלן. ובמשנתנו סוף נדרים: שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. ובבבלי שם (צ"א א') מוכח שפירשו שהאשה טוענת שאינו יורה כחץ. ורבו הפירושים במשנתנו לפי באור זה. והפירוש הפשוט ביותר הוא בערוך ערך שמים (והמפרשים לא נתנו לו לב): פ"א שמים ישפטו ביני וביניך, שאין שכבת זרעך יורה כחץ וכו'. ואשר ל"יעשו דרך בקשה" פירש ר"ת (תוספות יבמות קי"ב א', ד"ה יעשו): יתפללו למקום ויתן להם בנים.²⁰ והגאונים פירשו (עיין אוה"ג יבמות, עמ' 147): יעשו הן עצמן דרך פשרה ביניהן וכו'. ולפ"ז הפירוש במשנתנו הוא: האשה שאומרת שמים ישפטו ביני לבינך²¹ יעשו דרך בקשה, כבתוספתא כאן, וכעין פירוש הגאונים, וכן יוצא מפורש מן הברייתא שהבאנו להלן שו' 88–89, ד"ה והנה בגנזי. ובירושלמי סוף נדרים (מ"ב סע"ד): שמים ביני לבינך. כמא דשמייא רחיקין מן ארעא כן תהא²² האי (=ההיא) איתתא רחיקא מן ההוא גברא. יעשו דרך בקשה. אמר רב הונא יעשו סעודה והן מתרגלין לבא דרך סעודה. ובהשגות הראב"ד פי"ד מה' אישות הט"ז הביא ראייה מן הירושלמי הנ"ל ש"השמים ביני לבינו" כוונתו שהיא טוענת שבעלה פרש ממנה, והוסיף: "וכן אמרו בהגדה שרה אמנו אמרה לאברהם אבינו השמים בינו לבינה, שהרחיקה בשביל הגר". ובתס"ר ח"ב, עמ' 60, ציינתי לו, וחשבתי שהוא מכוין לתוספתא כאן. אבל כנראה שכיוון להגדות שאמרו:²³ ישפוט ה' ביני וביניך נקוד על י' שביניך מלמד שלא אמרה לו אלא על הגר. ויש אומרים על המטילין מריבה ביני וביניך. והכוונה במדרש זה היא ששרה אמרה שה' ישפוט את ה"ביני ובינך", כלומר, את הגר, שנכנסה והצצה בינה לבין אברהם. והראב"ד צרף את לשון האגדה ואת התוספתא שלפנינו, שמשתיהן מוכח ש"ביני לבינך" פירושו פרישה מן האשה, ולפיכך פירש אף את הירושלמי כן. ומן הראב"ד שאבו שאר הראשונים שבאו אחריו עיי"ש בפירושיהם בסוף נדרים.²⁴ ובאמת אין סתירה בין הבבלי והירושלמי משום שהדיבור "ביני לבינך" כולל את כל הדברים שבינו לבינה, וכמו שפירש הרשב"א והר"ן במקומם שם.²⁵ ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ²⁰ במאירי נדרים, הוצ' ר"א ליס, ש"י סע"ב, מביא כן בשם "גאוני הראשונים". ²¹ כלומר, ביחס לדברים שביני לבינך, והוא מונח קבוע "נדדים שבינו לבינה". ²² וכן ("תהא") מעתיק גם ר"ן גאון (אוה"ג נדרים, עמ' 116), הערוך (ערך שמים), הראב"ד בפי"ד מה' אישות הט"ז, במ"מ (בדברי עצמו) לעיל שם (בד"ו רפ"ד) ועוד. אבל בחי' הרשב"א סוף נדרים: כך [ה]היא מיטתא (צ"ל: איטתא-איתתא) רחיקתא מבעלה. וכן העתיק הר"ן שם ועוד. ובמ"מ הנ"ל (בד' קושטא): כן ההוא גברא רחיק מן אתתיה. ובהשגות שהביא שם: כמה דשמיא רחיקין וכו' (וקיצר את הפיסקא). וקרוב לוודאי שהרשב"א קיצר ומסר את התוכן, וממנו העתיקו כמה מן הראשונים שבאו אחריו, והעיקר כבירושלמי שלפנינו. ובעל כרחינו אנו אומרים שהיא טוענת "כשם שהשמים רחוקים מן הארץ, הלואי וכן תהא אשה זו רחוקה מאיש זה". ולפי גירסא זו מסתבר שאין הכוונה שבעלה פרש ממנה, אלא שאינה יכולה (או רוצה) לסבול אותו, מפני שאינו יודה כחץ. וכדומה, כפירוש הבבלי שם צ"א א'. ורבותינו הראשונים יפרשו שהכוונה היא שאשה זו תהא רחוקה מבעלה גם להבא, אם ב"ד לא יתערבו. אבל לפי הגירסא שהעתיק הרשב"א והבאים אחריו הפירוש הוא שהיא קובלת על בעלה שפרש ממנה, והיא רחוקה ממנו, כפי שיוצא מן התוספתא כאן, וכמו שפירשו הראשונים שהסמיכו את הירושלמי להגדה שלנו. ברם, כאמור, הגירסא שלפנינו בירושלמי, שהיא מקויימת ע"י הגאונים, עיקרית היא, והיא מסכימה למסורת הבבלי וחולקת על התוספתא כאן. ועיין בפ"מ בירושלמי נדרים שהדגיש בהבדל הגירסא שבר"ן לזו שבירושלמי שלפנינו. אבל פירושו קשה ולדבריו הרי אין נדרה חל כלל, שהרי היא משועבדת לו. ועיי"ש בענין "נטולה אני מן היהודים". ²³ אבות דר"ן נו"א פל"ד, הוצ' שכטר, עמ' 100, נו"ב פל"ז, עמ' 97, ובשאר אגדות, עיין בציונים של שכטר שם ובציונים של היגר למס' סופרים פ"י, עמ' 166, הערה 8. ועיין בהערות הרח"ש הורוביץ לספרי במדבר פיס' ס"ט, עמ' 64. ²⁴ אמנם בחידושי הרשב"א סוף נדרים: אבל יש מן הגאונים שפירשו השמים ביני לבינך, כלומר, שאינו נזקק לה כלל, וכמה שאמרו בהגדת שרה אמנו, וכן אמרו כאן בירושלמי וכו'. אבל אין ראייה כלל שהגאונים הביאו את האגדה, ואפשר שהם דברי הרשב"א עצמו, והגאונים הביאו את הירושלמי, כגון ר"ן גאון, עיין אוה"ג נדרים, עמ' 116. ²⁵ אפילו לגירסתם, עיין מ"ש לעיל, הערה 22.

88-89. **אלא כך אמרה לו גרש האמה הזאת וכו'.**וכ"ה גם בד. ובבי"ע גירסא אחרת, עיין שם. ולכאורה היה נראה שצ"ל: א' (=אחר) כך אמרה וכו', והביא התנא ראייה משם לכאן ש"ביני ובינך" כוונתה להגר שבאה בינה לאברהם, וכמו שמפרש להלן. ברם בח"ד כתב: אבל מה דמסיים אלא כך א"ל וכו', עין רואה שאין המשך לדברים הללו עם מ"ש לעיל, ובהכרח צ"ל שיש כאן איזה חסרון, וסברא אחרת היא דפליג את"ק וסבר דמעולם לא היתה שרה אמנו טוענת על אברהם, ואין פי' וביניך כמשמעו, דמשום הכי נקוד על תיבה זו, ומצאתי בספרי בפרשת בהעלותך (פיס' ס"ט) על פסוק דבדרך רחוקה וז"ל כיוצא בו וכו' שלא אמרה אלא על הגר בלבד ע"ש. וה"נ נראה דסבר הך תנא דלא הוה לה שום תרעומת על אברהם אלא שהיתה שואלת ממנו לגרש את הגר. והנה בגנזי מצרים שפרסם אדלר (למחבר בלתי ידוע) בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"ט, עמ' 706 (הוצ' מיוחדת, עמ' 38) מביא ממס' ספרים שאבדה מאתנו: עשר נקודות בתורה ישפט ה' ביני וביניך נקוד על יוד שביניך. ולמה נקוד? אמ' ר' יוסי²⁶ מלמד שלא אמרה שרה אמנו לאברהם אבינו כדרך שהאשה אומרת לבעלה ישפט ה' ביני וביניך, אלא כך אמרה לו גרש האמה הזאת ואת בנה.²⁷ אמר לה, מפני מה? אמרה לו שהרי אני רואה (כלומר, ברוה"ק, כמו שפירש בח"ד) את ישמעאל שהוא בונה במוסין וכו'. ועיין מ"ש להלן. ולפ"ז אין צורך לתקן את הגירסא, והתנא שלנו סובר בעיקרו כר' יוסי ששרה לא מסרה את דינה לשמים,²⁸ אלא שעשתה דרך בקשה, וכמשנה אחרונה (ולא כמו שנשים פשוטות נוהגות), ובקשה שהמקום יכריע, והתנא שלנו השאיר את הסיגנון "אלא כך" כסיגנונו של ר' יוסי, והפירוש הוא: וכך אמרה לו.

footnotes: ²⁶ עיין מ"ש על ברייתא זו של ר' יוסי בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 128, ובהערות 45–47 שם. ²⁷ כלומר, "וישפט ה' ביני וביניך" כוונתה להגר שהיא היא ה"ביני לבינך", וכמו שפירשנו לעיל שורה 84–88, ד"ה ובתס"ר. ²⁸ כלומר שיענוש את החייב.

91-92. **בנה במסין, וצד חגבין, ומעלה ומקטיר לע"ז.**וכן בד: בונה במסין וכו'. ובכי"ע: שבונה במה וצד חגבים ומקטיר וכו'. ובגנזי מצרים הנ"ל: שהוא בונה במוסין וצד חגבין ושוחט (עיין בבלי ע"ז נ"א א') ומעלה עליהן וכו'. ונתבארו הדברים להלן פ"ו ה"ו, שו' 79–80, ד"ה שהיה, שראתה את בן הגר מצחק (בראשית כ"א, ט'), משעשע את יצחק בחגבים (עיין במשנת שבת ספ"ט), כדרך ילדי גוים, צדן, ומשחק במשחק עבודה זרה שהקריבן ע"ג הבמה, ובמעלליו יתנכר נער, וחששה שרה שמא ילמד ממנו יצחק בנה, עיין בחי' הרד"ל לב"ר פנ"ג, י"א, הערה ט"ז, ובהערותיו לפרקי דר"א רפ"ל, הערה ב'. אבל הגירסא שלפנינו נכונה, ויש כאן ע"ז ממש, שהיה מקטיר אברי החגבים ע"ג הבמה שעשה.

95-96. **לאחר שזכין לו לאדם חבין לו.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובגנזי מצרים הנ"ל: וכי מאחר שזכין לקטן חבין לו. והוא באשגרה ממקורות אחרים, עיין לעיל כתובות פ"י, סוף עמ' 90, ובמסורת התוספתא שם, ומ"ש לעיל ח"ו, עמ' 345, ועמ' 379.

96-98. **אחר שעשינוה מלכה, ועשינוה גברה, והכנסנוה לגדולה זו, נטרדנה מתוך בתינו וכו'.**וכע"ז בד. ובכי"ע: מאחר שעשינו אותה גבירה נוריד אותה מן הבית וכו'. ובגנזי מצרים הנ"ל: מאחר שעשינו הא (צ"ל: שעשינוהא) גבירה ועשינו הא מילתה (צ"ל: ועשינוהא מלכה) ונכנסה לתוך גדולה זו נעמוד ונטרדה מבתינו וכו'. ובמדרש משלי פכ"ו, כ"ד, הוצ' בובר, נ' ע"א: יו"ד שביניך נקוד, מלמד ששרה אמנו אומרת תחזור הגר לשפחותה, ואברהם אבינו היה אומר לאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין אותה, חלול שם שמים בדבר וכו'. ובפי' ידי משה לב"ר מ"ה ו' (וציין לו הגרמ"מ כשר בתו"ש לך לך, עמ' תר"פ, הערה ל'): במדרש תנחומא מכתיבת יד מפורש זה הענין יותר מרווח, וה"ג התם, מלמד שאמרה לו נחזירנה לשפחה, ואברהם אמר אפשר מאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין בה עכ"ל התנחומא.

106-108. **שאין ת"ל כל, מה ת"ל כל, מלמד שהכריע לשנייה שהכריע לראשונה וכו'.**וכ"ה בד, אלא ששם: והכריע לראשונ'. ובכי"ע: שהכריע על השנייה כראשונה וכו'. ובגנזי מצרים הנ"ל חסר כל הסיום. והכוונה כשם שהכריע הקב"ה על דעת שרה בשנייה בגרוש הגר, כן הכריע על דעתה בשעבוד הגר. ועיין להלן בסמוך בשם מדרש משלי הנ"ל.

108-110. **מה שניה לעדות הגר אף הראשונה לעדות הגר.**בד: מה שנייה על אודו' הגר, אף הראשונ' על אודות הגר. וכ"ה בכי"ע. ובמדרש משלי פכ"ו הנ"ל: מה ראשונה על אודות הגר אף שנייה על אודות הגר. וכנראה שצ"ל שם להפך, וכלפנינו, שהרי עיקר ההוכחה שאף כאן הסכים והכריע הקב"ה על דברי שרה. וכל האגדות באו כאן כדי ללמד על היחוסים בין איש לאשתו שהוא לא יקנא בשעה שאין צורך בדבר, והיא לא תבוא בטענות ותואנות על בעלה.

110-111. **דרש ר' עקיבא וכל כלי ח' וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ב.

114-115. **כיצד, תנור תחילה, וככר שיני וכו'.**תו"כ שמיני פרשה ז' הי"ב, נ"ד ע"ב. ועיין במשנת כלים פ"ה מ"ה ובבלי שבת קל"ח ב'. ובכי"ע מוסיף כאן: אמ' ר' יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהייתה אומ' עתיד דור אחר לטהר את ככר השלישי שאין לו מן התורה, והלא עקיבא תלמידך וכו'. וכ"ה במשנתנו כאן הנ"ל ובתו"כ הנ"ל. וביחוסי תו"א כת"י ערך ר' יהושע בן הורקנוס: "בתוספתא דסוט' גרסי' והלא עקיבא תלמיד תלמידך מביא לו מקרא מן התורה". וכבר שאלו על גירסת משנתנו למה קרא לו ר' יהושע לר"ע "תלמידך" (של ר' יוחנן בן זכאי) ולר' יהושע בן הורקנוס "תלמיד תלמידך" (במשנתנו ספ"ה), עיין בפיה"מ בסוף פירקין, בתיו"ט פ"ה מ"ב ובתוספת חדשים שם.

115-117. **אמ' ר' יהושע כך היה דורש יהודה בן פטירי ומדותם מחוץ וכו'.**בכי"ע: ר' יהושע אומ' דרש ר' יהודה בן פטורי משום ר' עקיבא וכו', וכ"ה (בשם ר' עקיבא) במשנתנו פ"ה מ"ג. ועיין מ"ש להלן רפ"ו.

126-128. **ר' לעזר בנו של ר' יוסה הגלילי אומ' אלפים אמה תחום ערי לוים, צא מהן אלף אמה מגרש וכו'.**כל הברייתא להלן סוף ערכין, ירושלמי כאן פ"ה ה"ה, כ' ע"ב, בבלי ערובין נ"ו ב'. ובמשנתנו פ"ה מ"ג: ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. ופירש הר"מ בפי"ג מה' שמיטה ויובל ה"ב שאלף אמה מגרש היו מחוץ לאלפים של שדות וכרמים, אבל מן התוספתא כאן והמקבילות מוכח שהמגרש היה כלול בתוך האלפים, ורש"י (כאן כ"ז ב' ועוד) ושאר הראשונים פירשו את משנתנו כן. ובסמ"ג עשין קנ"ה, ר"ו ע"ג, הביא את פירש"י, והוסיף: ובפרק כשם שנינו ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר שתחומין שלשת אלפים, אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. ובתוספתא נחלקו על זה. ופירש שיש כאן מחלוקת בין המשנה והתוספתא, והרמב"ם פסק כמשנתנו.

128. **נמצא רביע מגרש, והשאר שדות וכרמים.**וכ"ה להלן סוף ערכין בכי"ו (בדפוסים שם ובהוצ' צוקרמנדל נשמטה המלה "רביע"). וכן הוא בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ושאלו בבבלי: רביע, פלגא הוי, עיי"ש שנתנו כמה פירושים. ועיין גם בירושלמי כאן הנ"ל, אבל הגירסא לא נתבררה לי (עיין בשערי תורת א"י, עמ' 368), ויש לתקנה באופנים שונים. וצ"ע. ועיין מ"ש ברוך צוקרמן במונטסשריפט חי"ב (1863), עמ' 467 ואילך, ועיי"ש עמ' 469.