1. **שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.**פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ד.

1-2. **אע"פ שאמרו אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל.**כלומר, מ"מ אם הלך לדבר מצוה פטור מן הסוכה, כמעשה דרב חסדא ורבה בר רב הונא בבבלי כ"ו א', אעפ"י שלכתחילה אין הולכין ברגל כדי להקביל פני הרב, כלהלן. (תוספות בכורים). ועיין ראבי"ה סי' תרל"ה, עמ' 363. ובירושלמי פ"ב רה"ה, נ"ג ע"א: רב חונא אזל לעין טב לסימנה,¹ מי אתי צחא גו איסרטא, ולא קביל עלוי מיטעום כלום עד דעל ליה למטללתיה דר' יוחנן ספרה דגופתא. ורב חונה החמיר על עצמו, אעפ"י שהיה פטור מן הסוכה.

footnotes: ¹ בק"ע תיקן (ע"פ ר"ה פ"ב ה"ה, נ"ח ע"א): למימנה. אבל גם בר"ה (הנ"ל) בכי"ל המי"ם הראשונה של "למימנא" היא מתוקנת ע"י אחר על הגרר מאות אחרת. וכנראה שהיה כתוב שם בראשונה: לסימנא. ועיין בבבלי ר"ה שם כ"ה א' ובפ"מ בסוכה כאן.

2. **מעשה בר' אלעאי שהלך אצל ר' ליעזר ללוד וכו'.**ירושלמי פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א, בבלי כ"ז ב', והביאו בילקוט ת"ת כת"י דברים י"ד, כ"ו, וציין: "סוכה פ' הישן: ותוספתא דסוכה".

3. **אי אתה משובתי הרגל וכו'.**בירושלמי הנ"ל: אף את משובתי הרגל וכו', וצ"ל: אין את וכו'. וכן בבבלי הנ"ל: אינך משובתי וכו'.

**לא אמרו אין שבחו של אדם וכו'.**כלומר, וכי לא אמרו וכו', בתמיה. ובירושלמי הנ"ל: והלא אמרו שאין שבחו של תלמיד חכמים וכו', ועיין להלן שם. ובבבלי הנ"ל: שהיה ר' אליעזר אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל. ומכאן הביטוי "אין שבחו וכו'". והסיקו שם בבבלי שאעפ"י שמצוה לקבל את פני רבו ברגל לא נאמר כן אלא ביכול לחזור באותו יום לביתו ולאכול עם בני ביתו. ועיין ה"ד.

4-5. **חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה.**פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ד. ואמרו בבבלי כ"ו א' שדווקא חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה, אבל מצטער הוא פטור, ומשמשיו חייבין. ובירושלמי לא נזכר הדיבור שמצטער פטור מן הסוכה,² אלא הברייתא שלהלן שאף חולה שאין בו סכנה הוא בכלל חולין ששנו כאן. ובטעם מצטער פטור מן הסוכה כתבו הקדמונים³ שהוא משום דבעינן תשבו כעין תדורו. וטעם זה אינו מפורש בגמרא, ולמדו כן ממה שנתנו שם (כ"ו א') טעם זה לפטור שומרי גנות ופרדסים. ובמנורת המאור ח"ב, הוצ' ענעלאו, עמ' 415: המצטער לישב בסוכה וכו' פטור ממנה. ופטרוהו רז"ל מגזירה שוה. כתיב הכא כל האזרח בישראל, וכתיב התם ומתערה כאזרח רענן. פי' האזרח שהוא חייב בסוכה צריך שיהא שלו ושקט ורענן, ואם לא, אינו חייב בה. הוא אינו חייב בו, אבל משמשיו חייבין בה. וברוקח סי' רי"ט: או כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. כלומר, המשמשין חייבין, אבל חולה מחמת סוכה פטור הוא ומשמשין, שאינו ראוי לישיבה, וכנראה שכיוון לאותו הדרש.⁴ ובריטב"א כ"ח ב' ד"ה רבא: ויש לשאול למה נכתב האזרח כלל, שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כאזרח רענן, פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן. אבל עיין בפי' הרמב"ן לויקרא כ"ג, מ"ב, ומוכח משם שזו היא השערת הרמב"ן עצמו שאמרה על דרך "ויתכן". ומדברי הרוקח הנ"ל מוכח שהיתה קיימת דרשה מעין זו, ולא המציאה בעל מנורת המאור מעצמו. ועיין בבבלי כ"ח א', תו"כ אמור פי"ז ה"ט, ק"ג ע"א, ספרי שלח פי' קי"ב, עמ' 119, ובהערות הרח"ש האראוויטץ שם. ומכל הנאמר לעיל יוצא לנו לכאורה שדין זה של חולה ומשמשיו הוא מיוחד לסוכה גרידא. אבל בר"ח חגיגה ו' א' כתב: משום הכי חנה נמי פטורה, דאמר חולין ומשמשיהן פטורין מן הראיה. וכן בכ"י קורוניל שם (לפי הוספותיו של בעל דק"ס לחגיגה, עמ' 95): משום הכי היא וולדה פטורה, דאמרינן חולין ומשמשיהן פטורין מן הראייה. וצ"ע בדבר. וכבר העירותי ע"ז בתס"ר ח"א, עמ' 197, ובח"ד, עמ' 193. אבל הדין דין אמת, ומסתבר שמשמשי החולה פטורים משמחה, וממילא פטורים גם מן הראייה, עיין ירושלמי חגיגה פ"א ה"א, ע"ו ע"א, ובס' ניר שם, ס"ז ע"ד, ד"ה חולה. ועיין באו"ש פ"א מה' חגיגה ה"א סד"ה חגיגה שהעיר על גירסת הר"ח.

footnotes: ² אבל פשיטא שלא נחלקו על כך שהרי מפנים מפני הגשמים, מפני השרב מפני היתושים, עיין בירושלמי ספ"ב, נ"ג ע"ב. ³ תוספות כ"ו א' ד"ה הולכי, ס' יריאים השלם סי' תכ"א, רל"ט ע"ב, ריטב"א כ"ה א' ד"ה חולין, מאירי שם ד"ה חכמי לוניל, ועוד. ⁴ ולהלן שם: בסכת תשבו שראוי לישיבה, פרט אם מצטער מחמת סוכה, שירדו גשמים וכו'. ומכאן נראה קצת שחילק בין מצטער מחמת עצמו שהוא פטור משום שאינו בכלל האזרח ובין מצטער מחמת הסוכה.

5. **ולא חולה מסכן אלא אפי' חש בראשו וכו'.**בבלי כ"ו א'. ובירושלמי פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א: אמר ר' מנא לא סוף דבר חולין של סכנה, אלא אפילו חולין שאינן של סכנה. ובתוספתא כאן מפורש כדבריו. ובה"ג ד"ב, עמ' 164, גרס בבבלי: ואפילו חש בעיניו, ואפילו חש ברגליו. ולא מצאתי לו חבר בגירסא זו.

5-6. **אמ' רבן שמעון בן גמליאל מעשה וחשתי בעיני בקיסריון וכו'.**וכ"ה ("בקיסריון") גם בד. אבל בכי"ע: בקיסרי, ובכי"ל: בקיסרין. וכן יוצא גם מן הברייתא שבירושלמי ובבלי הנ"ל. ומעשה שהיה בקיסרי שעל חוף הים היה, ולא בקיסריון, עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 24–25.

6. **והתיר לי ר' יוסה בי ר' וכו',**עיין דק"ס, עמ' 74, הערה ב', ובאהצו"י, עמ' 85. והנכון כלפנינו, ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 73, הערה 2.

7-8. **אמ' ר' כשהיינו באין אני ור' לעזר בי ר' צדוק אצל ר' יוחנן בן נורי לבית שערים וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: אמ' ר' פעם אחת היינו באין אני ור' אלעזר בר' צדוק וכו'. וכגירסא זו מעתיק ביוחסין השלם, 26 ע"ב, בשם התוספתא פרק שני דסוכה. ובראבי"ה ח"ב סי' תרל"ו, עמ' 364: ופירות מותר לאכול חוץ לסוכה, ואפילו קבע, דתניא בתוספתא דמכילתין בפרק שני אמר רבי פעם אחת היינו אנן ור' אליעזר ברבי באין אצל ר' יוחנן בן נורי בבית שעורים, והיינו אוכלים תאנים וענבים חוץ לסוכה. והכי נמי אמרינן בפרק בתרא ד[יומא] וכו', ועיין ע"ז להלן. ובמרדכי פ"ב סי' תשמ"א (בד' קושטא): א"ר פעם א' היו באים אצל ר' יוחנן בן נורי בבית שערים וכו'. ובד"ו רפ"א שם: פעם אחד הינו באים אני ור' אלעזר בן שמעון אצל וכו'. ובבבלי יומא ע"ט ב' (שהעיר עליה בראבי"ה הנ"ל): אמר רבי כשהיינו לומדים תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום אכילת עראי חוץ לסוכה וכו', אימא אכלנום כאכילת עראי וכו'. והיא, כנראה, ברייתא אחרת, והלכו לבית שערים מקומו של ר' יוחנן בן נורי, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 415. ובח"ד הגיה כאן: כשהיינו באין אני ור' אלעזר בר' שמעון (כגי' המרדכי הנ"ל), והוסיף: ועל כל פנים הגירסא שלפנינו אי אפשר להעמידה כלל, דהא ר"א בן צדוק בזמן החורבן היה. אבל כבר העיר ביוחסין השלם הנ"ל (26 ע"א) על הירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ב, כ"ד ע"ב: כד חמא דא מילתא (כלומר, כשראה ר' אלעזר בר' צדוק את המעשה שהזכיר במשנה שם) לא היה פחות מבן עשר שנין, כד הוה מהלך עם רבי לא הוה (כלומר, רבי, כפירוש בעל נועם ירושלמי שם) פחות מן תלתין שנין, דלית אורחא דגברא רבא וכו', ותני כן (צ"ל: ותמן, כגירסת שרי"ר, שם, עמ' 258) אמ' רבי מעשה שהייתי אני בא ור' לעזר בי ר' צדוק מבית שיריין ואכלנו תאנים וכו'. הרי לך שכבר תמה הירושלמי איך יתכן שר' אלעזר בר צדוק יאריך ימים מעשר שנים לפני חורבן הבית, עד הזמן שרבי הגיע לכל הפחות לגיל של שלשים שנה (והוא יותר ממאה שנה). ונשאר בקושיא. ואעפ"י שלפי האגדה חיו כמה מן התנאים יותר מזה, מ"מ תמהו שלא היה ידוע להם שר' אלעזר בר' צדוק האריך ימים יותר ממאה שנה. ומכאן שסברו שלא היו שני תנאים בשם ר' אלעזר בר' צדוק. וביוחסין השלם הנ"ל, 26 ע"ב: אבל האמת כי בין בתוספתא ובירושלמי קורא לרבן גמליאל סתם רבי, שהיה חכם גדול וכו', גם לפעמים במדרש ובאבות דרבי נתן קורא ג"כ רבי סתם לריב"ז. והעולה עתה שהוא אחד ואין שני לו (כלומר, שהיה רק ר' אלעזר בר' צדוק אחד). ודבריו לא נתחוורו לי.

8. **והיינו אוכלין תאנים וענבים חוץ לסוכה.**הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ד: אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. ולהלן (מ"ה) הביאו מעשה שכמה מן התנאים החמירו על עצמם שלא לאכול פירות מחוץ לסוכה. ושנו עליה (בבלי יומא ע"ט א'): לא מפני שהלכה כך, אלא שרצו להחמיר על עצמן. והביאה התוספתא מעשה רב שאכלו פירות מחוץ לסוכה, ואפילו ר' אלעזר בר' צדוק לא החמיר על עצמו, ואכל תאנים וענבים מחוץ לסוכה ביותר מכביצה, עיין במשנתנו פ"ב מ"ה. וכאן לא נזכרה כלל "אכילת עראי", והראשונים הנ"ל הסתייעו מכאן לפתרון הבבלי ביומא ע"ט ב' הנ"ל.

9. **וכן היה ר' או' כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה.**בירושלמי פ"א ה"א, נ"ב ע"א, מעשרות פ"ג ה"ז, נ' ע"ד: רבי אומר ארבע אמות אף על פי שאין שם ארבע דפנות. וכל הברייתא בבבלי ג' א'. ועיי"ש ז' ב', עירובין ג' ב'. והלשון "וכן היה רבי אומר" מגומגם קצת. וכנראה שהברייתא שלנו סמוכה לדברי ב"ש במשנתנו פ"ב מ"ז: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין, ומן הלשון "פוסלין" "מכשירין" מוכח שגם בשיעור סוכה פליגי, וב"ש פוסלין סוכה שאין בה כדי ראשו ורובו ושולחנו, כמו שהוכיחו בבבלי ג' א'. ולמשנה זו נסמכה הברייתא שלנו, והיא מוסיפה שאף רבי היה מחמיר בשיעור סוכה.

10. **וחכמים או' אפי' אין מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד כשירה.**והיא כבית הלל במשנה הנ"ל. ובירושלמי פ"ב סה"ח, נ"ג ע"ב, ובבלי ג' א', פסקו כב"ש. ועיין בבבלי הנ"ל שבברייתא אחת סתמית החולקת עם רבי נשנו דברי החכמים בשיטת ב"ש. ועיין גם עירובין ג' ב'.

10-12. **מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה טפחים ומסככין על גביהן וישנין תחתיהן.**מכאן ואילך היא קבוצה אחרת של ברייתות, וחזר המסדר לרפ"ב, עיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה. ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה. ונחלקו בירושלמי (פ"ב ה"ב, נ"ב ע"ד) ובבבלי (כ"א ב') בטעמו של ר' יהודה, אם הוא פוסל משום שאין מעמידין בדבר המקבל טומאה (ומטה מקבלת טומאה), או משום שאין למטה קבע. ובירושלמי הביאו את הברייתא שלנו, והוכיחו ממנה שאף ר' יהודה אינו פוסל במעמיד בדבר המקבל טומאה, שהרי אנשי ירושלים סיככו על גבי המטות שמקבלות טומאה, ולא פסל ר' יהודה בסומך סוכתו על גבי כרעי המטה, אלא משום שאין ממעי המטה לסכך עשרה טפחים, ונמצא שאינו אהל, אבל במטות של אנשי ירושלים היו עשרה טפחים ממעי המטה עד הסכך, ולפיכך כשירה. ומוכח מתוך הירושלמי שברייתא זו היא כר' יהודה, או לכל הפחות שאף ר' יהודה מודה בה, שהרי הוכיחו ממנה על שיטת ר' יהודה. ונראה שהברייתא שלנו היא ר' יהודה, והביא ראייה ממנה לשיטתו (כדרכו להביא ראייות ממעשים בענייני סוכה, עיין לעיל רפ"א, שם ה"ז) במשנתנו רפ"ב שהישן תחת המטה יצא ידי חובתו, שכן נהגו אנשי ירושלים שסיככו על גבי המטות וישנו גם תחת המטות. ולעיל ח"ב, עמ' 724, בארנו את הדבר ע"פ עדותו של ר"ש בן גמליאל (אבות דר"ן פל"ה) על מנהג אנשי ירושלים באכסנאים: אכסניין היו שרויין בפנים, ובעלי אושפיזין מבחוץ. ומנהג זה היה אפשרי בשאר רגלים, אבל בסוכות הרי אי אפשר היה לבעלי בתים לישון בחוץ, מחוץ לסוכה, ולפיכך סיככו על גבי המטות וישנין תחתיהן (כלומר, אף תחת המטות), ואילו ואילו יצאו ידי חובת סוכה, ומכאן שהישן תחת המטה יצא ידי חובתו. וכבר הראינו לעיל פ"א, שו' 35–36, שבירושלמי אין זכר לטעם שנתנו לשיטת ר' יהודה (בבלי כ"א ב') שאין אהל עראי מבטל אהל קבע, שמשום זה אין "תחת המטה" מבטלת את הסוכה שהמטה בתוכה, והישן תחת המטה כישן בסוכה עצמה [תיקונים והשלמות: בירושלמי פ״ב ה״א, נ״ב ע״ד: תמן יש שם חלל אחר, ברם הכא אין כאן חלל אחר. ופירשו המפרשים ע״פ הבבלי הנ״ל. אבל לדברינו שאין מעי המטה חוצצין מפני שלא נעשו לשם אהל אלא לשימוש שעל גבם, המעים כאילו אינן ו״אין כאן חלל אחר״²² מה שאין כן בסוכה על גבי סוכה שהסכך התחתון משמש סכך לסוכה התחתונה ו״יש שם חלל אחר״.] [תיקונים והוספות: ובמשנת כלים פי״ט מ״ב: החבל היוצא מן המטה וכו'²⁴, שבו קושרין את הפסחים ומשלשלין את המטות.]. וטעם זה יתכן רק במטה שהיא בתוך סוכת קבע, אבל לא במסכך על גבי המטה, שאין האהל שתחת מעי המטה יותר עראי מאשר האהל שעל גבי המעים, עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 35–36, ד"ה ופירוש. ברם נראה קרוב לוודאי שבא"י פירשו שלר' יהודה אין מעי המטה מבטלים את האהל שעל גבם, אפילו לעניין סוכה, מפני שהמעים לא נעשו לשם אהל להגן על מה שתחתיו, אלא לשימוש שעל גבם מלמעלה, כתירוץ הראשון שבבבלי כ"א ב'. ובירושלמי נזיר פ"ז ה"ג, נ"ו ע"ג: המת והנזיר תחת מעי⁵ המטה, תחת מעי הגמל, תחת (מעי)⁶ השקוף, תחת מלתריות אין הנזיר מגלח, ולא כל דבר שנראה⁷ להגן. ומכאן שכל דבר שאינו עשוי לשם אהל⁸ אינו אהל מדאורייתא לעניין טומאת נזיר.⁹ וסובר ר' יהודה שלכל הפחות מעי המטה אינם מפסיקים בסוכה, ולפ"ז אין הבדל כלל בין ישן תחת המטה שבסוכה, ובין ישן תחת המטה שסיכך עליה, ולרבנן לא יצא ידי חובתו, ולר' יהודה יצא. וכן הדין בישן תחת העגלה שסיכך עליה, כלעיל פ"א, שו' 36. וסובר ר' יהודה שמסתבר שהיו עשרה טפחים בין ממעי המטה לסכך, ובין ממעי המטה לארץ, הואיל והיו עשויות מלכתחילה לישון על גביהן ומתחתיהן. וחכמים לא חשו להשיב על דברי ר' יהודה, שהרי אפשר שלא היו עשרה טפחים ממעי המטה עד הארץ, ולכ"ע אינו אהל, ובטל לגבי המטה. [תיקונים והשלמות: להלן שם, וכן לעיל מע״ש ח״ב, עמ׳ 724, בארתי שהיו ישנים בירושלים גם על גבי המטות וגם מתחת המטות, אבל לא בארתי את פרטי הדברים. והנה הירושלמי כאן מביא ברייתא זו בקשר עם דברי ר׳ יהודה כמשנתנו הפוסל סוכה הסמוכה בכרעי המטה, אם אין הסוכה יכולה לעמוד בפני עצמה, בלי כרעי המטה. ואמר ר׳ אימי בירושלמי שהפסול הוא ״משם שאין ממעי המטה לסכך עשרה טפחים״.²⁰ ואנו למדים שהיו לפעמים סומכין את הסכך בכרעי המטה עצמה שהיו בולטין כמה טפחים מן המעים. ובנידון של אנשי ירושלים היו משלשלין את המטות דרך חלונות שהיו גבוהין (כלומר, החלונות היו גבוהין) עשרה טפחים, ומעי המטה היו בשטח שוה עם המשקוף התחתון של החלק (או קצת נמוך ממנו), והיו מסבכין על כרעי המטה הבולטים מן המטה וסומכין את הסכך בזיז שעל גבי החלון. נמצא שביום היו יכולים לשבת בבית ולהוציא ראשן ורובן מבעד לחלון ולאכול בסוכה.²¹ ואם היו מוכרחים לישון תחת המטות, לכל הפחות יכלו לאכול על גבי המטות. והדברים אמורים באכילה שהיה אפשר להם לאכול זה אחר זה, אבל בלילות לא היתה להם ברירה, והאורחים היו ישנים על גבי המטות, ונכנסו שם דרך החלון, ובעלי בתים היו ישנים תחת המטות ונכנסו לשם מבהק, עיין מ״ש על כ״ז לעיל מע״ש ח״ב, עמ׳ 723 ואילך. ומכאן אנו למדים שהסכך היה גבוה מן המעים לכל הפחות עשרה טפחים בגובה החלון, אבל גובה החלון מן הקרקע לא נתבאר כאן, והוא תלוי במחלוקת ר׳ יהודה וחכמים במשנתנו רפ״ב, וברייתא זו ר׳ יהודה היא שהביאה בעצמו בקשר לשיטתו במשנתנו רפ״ב, עיין מ״ש בפנים.]

footnotes: ²² והוי ליה כאילו "הוא וטליתו תחת הסוכה". ²⁴ עיין מ"ש לעיל יבמות, עמ' 23. ⁵ כ"ה בגליון כי"ל ע"י הסופר עצמו בשם נ"א. ולפנינו בירושלמי בטעות "כרעי", עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 120. ועיין בהע' 6 להלן. ⁶ המלה "מעי" הוא גליון שנכנס שלא במקומו, וכוונת בעל הגליון היתה לתקן "כרעי" שלעיל, עיין לעיל הע' 5. ⁷ שמא צ"ל: שאינו בא, ונשתבש "שנראה". ובשי"ק שם פירש כל דבר שנראה להגן, שאינו אלא נראה להגן, אבל אינו מגן ממש, וציין לבבלי סוכה כ"א ב'. ⁸ לרבות מעי המטה, אפילו אם מזרן מונה עליהן, ואינן בכלל סריגות. ⁹ ועיין מ"ש בתס"ר הנ"ל (לעיל הע' 5) ובתוספתא שבועות פ"א ה"ז, והשוה בבלי כאן כ"א ב' הנ"ל. ²⁰ ועיין בבבלי שם כ״א ב׳, ובראשונים שם. ²¹ עיין במשנתנו פ״ב מ״ז. והצפיפות בירושלים בזמן הרגל היתה גדולה מאד, כידוע. וכאן שמשו להם מעי המטה כקרקע של הסוכה העליונה, ובשולחן יחד.

12. **פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה.**וכ"ה בבבלי י"ט א'. ובירושלמי פ"א ה"א, נ"ב ע"ב: ראשי פסל היוצאין מן הסוכה נידונין כסוכה. והעמידוה בבבלי י"ט א' בסכך (ברש"י י"ד ב': פסל. פסולת גרן ויקב, דהוא סכך כשר) שיוצא והולך מקמי הסוכה, במקום הפתוח (ממול הדופן האחורי), ודופן אחת נמשכת עם הסכך, הרי הסכך היוצא נדון כסוכה, אעפ"י שאין בו אלא דופן אחת, שהרי מ"מ הוא נסמך על שתי דפנות כהלכתן. ועוד אחת שהיא לכל הפחות טפח. וכן, כנראה, פתרוה גם בירושלמי בסכך שיוצא לפנים מן הסוכה, אלא ששם יש שהכשירו אפילו ראשי הסכך נמשכים בלי דפנות, ואפילו שלא כנגד כל רוחב הסוכה, ו[כ]מה (כלומר, והרבה) היקילו בה. ובבבלי שם פתרוה גם בסכך שיוצא מאחורי הסוכה, ושלש דפנות נמשכות עמה, וכשרה אעפ"י שהדפנות נעשו לסוכה הפנימית, אלא שנמלך אח"כ לצמצם את סוכתו, והעביר את הדופן האחורי לאמצע הסוכה. ובדפנות לא איכפת לנו אפילו עשאן במפורש לסוכה הפנימית, בניגוד לסכך שהוא פסול אם לא נעשה לצל, אלא להשתמש בו מעל גביו בלבד, עיין מ"ש לעיל, ובבבלי ח' ב'. ועיי"ש בבבלי עוד שתי אוקימתות שפירשו "היוצא מן הסוכה" היוצא מהכשר סוכה, עיי"ש.

13. **שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וכו'.**ירושלמי פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א, בבלי כ"ו א'.

15-16. **הולכי דרכים פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה.**בבא זו ליתא בברייתא הנ"ל בירושלמי ובבבלי, אלא שלעיל שם בבבלי: ת"ר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה, הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. הולכי דרכים בין ביום ובין בלילה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה. ואף לפנינו ברור שמדברים בהולכים לדבר הרשות, ולפיכך חייבין בלילה, אם לן בלילה ביישוב, כפירוש התוספות כ"ו א' ד"ה וחייבין. ועיין דק"ס, עמ' 73, הערה נ', מ"ש על גירסת האו"ז סי' רצ"ט, ח"ב ס"ו ע"ב. וכנראה שהיה לפניו בירושלמי: הולכי דרכים ביום ובלילה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, אבל בבבלי חסרה לפניו בבא זו, כמו שלא היתה שם בכי"י, לפני הגאונים והראשונים, עיין דק"ס הנ"ל. וטעם הפטור בכל אילו, מפני שבעינן תשבו כעין תדורו, ואף בשאר ימות השנה אינו לן בבית בכגון דא, כמו שנתבאר בבבלי שם.

16. **שומרי גנות ופרדסין פטורין בלילה וחייבין ביום.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ו נשמטה המלה "בלילה" בטעות, אבל ברור שצ"ל כמו בד. וכן בירושלמי הנ"ל (על שומרי העיר): הדא דאת אמר בשומרי גייסות, אבל בשומרי ממון עשו אותן כשומרי גנות ופרדיסין. ולכאורה משמע שסברו בירושלמי ששומרי גנות ופרדיסין לכל הפחות חייבין ביום, כמו שפירש בפ"מ. והוא כמסורת התוספתא שלנו. אבל בכי"ע: שומרי גנות ופרדסין פטורין בין ביום בין בלילה. וכ"ה בבבלי כ"ו א' הנ"ל, עיי"ש הטעם. וכנראה שבא"י סברו שביום אפשר לישב בסוכה במלונה, בדפנות שאין גבוהות אלא י' טפחים (ולהשגיח מכל צד), שכן היו נוהגים העשירים בכל סוכותיהם (עיין בירושלמי פ"א ח"א, נ"א ע"ד, ובבבלי ב' סע"ב-ג' רע"א). ובבבל חשבו סוכה כעין זו כדי לשמור פירות, שאין היא תשבו כעין תדורו. ובלילה, בחושך, היה צריך השומר ללכת ממקום למקום, ופטור לכולי עלמא. ברם בק"ע שם פירש שהירושלמי סבר ששומרי ממון חייבין בין ביום ובין בלילה. וכדבריו משמע קצת מהמשך הירושלמי שם: אבודמא מלחא¹⁰ הוה דמך קומי חנותיה, עבר ר' חייה בר בא אמר ליה איזול דמוך גו מטללתך. ולפי פשוטו משמע שישן בלילה לפני החנות (או בחנות עצמה, לגירסת הראשונים), ור' חייא בר אבא חייב אותו לישן בסוכה, משום שסבר ששומרי ממון חייבין בין ביום ובין בלילה, כפירוש בעל ק"ע. וברי"ץ גיאת ה' סוכה עמ' פ"ח: ואין ישינין שינת עראי חוץ לסוכה, דאין קבע לשינה (בבלי כ"ו א') וכו', בירושלמי (פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א) א"ר אליעזר אכילת עראי אין שינת עראי וכו', והתם נמי, ר' אבדומי מלחא הוה דמיך בחנותיה, עבר ר' חייא בר אבא וכו'. ומוכח מדבריו שפירש שר' אבדומא ישן שינת עראי, ור' חייא חייבו בסוכה, מפני שאין עראי לשינה. אבל מתוך העניין שם משמע שבשינת קבע עסיקינן, ור' אבדומי ישן שם משום שמירת ממון.¹¹ וכן בר"ח הביא את הירושלמי לא בדף כ"ו א' אלא בדף כ"ח א', עיי"ש. אבל אפשר שנקטו בירושלמי מעשה חולק, כשם שנקטו בשושבינין שם, עיין להלן שם בהמשך הירושלמי. וצ"ע.

footnotes: ¹⁰ כ"ה בכי"ל ובראשונים שנציין להלן. ולפנינו בד"ו בטה"ד: מלתא. וכנראה שהיה מוכר רשתות, עיין ירושלמי ב"מ ספ"ד, ט' סע"ד. ¹¹ בגליון הש"ס ובציון ירושלים שם העירו על דברי מגן אברהם או"ח סוף סי' תר"מ. ברם דבריו שם צ"ע, שהרי הביא גם את המעשה ברב אבודמא (אלא ששם בט"ס: והאבודרה'), עיי"ש.

16-17. **אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק כשהייתי למד אצל יוחנן בן החרנית וכו'.**בד בטעות: החרבית, ובכי"ע: החורונית,¹² ובכי"ל: החורוני. ובפתיחת המאירי למס' אבות (ד' ווינא י"א ע"א): ובסוכה וכו' ר' (כ"ה בד"ר, שממנו אני מעתיק) יוחנן בן החורוני', ולא מצינו לו דבר וכו', בברייתא של סוכה, אמ"ר אלעזר בר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן בן החורנית. ובס' יוחסין השלם, 27 ע"ב: וכן בתוספתא בפרק שני דסוכה, כמו זה (כלומר, כמו בברייתא שבבבלי יבמות ט"ו ב' שהביא שם), אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק כשהייתי למד אצל ר' יוחנן בן החורנית וכו'. ועיין בשנו"ס למשנתנו פ"ב מ"ז במשניות הוצ' ראם ובדק"ס עמ' 82, הערה ח'. וכל הברייתא שלנו להלן עדיות פ"ב ה"ב ואילך, ושם עיקר מקומה כהשלמה למשנה בפ"ד מ"ו שם. והובאה כאן כתוספת למשנתנו פ"ב מ"ז ששנו שם שיוחנן בן החורני נהג כשיטת ב"ה בסוכה אעפ"י שהיה מתלמידי ב"ש. וכל הברייתא בבבלי יבמות ט"ו¹³ ב', ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 183.

footnotes: ¹² אצל צוקרמנדל בטעות: החורוניות. ¹³ ושם: אצל ר' יוחנן החורני וכו'. ועיין בשנו"ס, ובכמה מן המקורות חסרה המלה "רבי", ובמקצתם חסרה המלה "בן".

17. **שהוא אוכל פת חריבה וכו'.**וכ"ה ("חריבה") גם להלן בעדיות פ"ב הנ"ל. ובכי"ל: שאוכל פתו חררה,¹⁴ והיא היא. ופת חריבה היא פת יבישה, ושלא נילושה אלא במים גרידא, עיין בתרגום משלי רפי"ז ובת"י ויקרא ז', י'. ובס' יוחסין השלם הנ"ל: פת חרבה במלח. וכ"ה בבבלי הנ"ל.

footnotes: ¹⁴ עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ב, הע' 76.

19. **וראן שהן לחין, אמ' איני אוכל זיתים.**בד בטעות: זתים לחי'. והמלה "לחים" אינה גם בכי"ע, בכי"ל, ביוחסין השלם, ולהלן עדיות ובבלי יבמות הנ"ל. וכל התשובה היתה דרך נימוס וצניעות שלא להעליב את ר' צדוק שכאילו חושדו שמאכילו זיתים טמאים. ולוא היה מזכיר "לחים" כבר רמוזה בתשובה הסיבה שמונעת אותו לקבל את הזיתים. ועיין להלן.

20-21. **מנוקבת היתה כדברי בית הלל, אלא שסתמוה שמרים.**בבבלי הנ"ל: חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים. ומוסיף הבבלי: ותנן (עדיות פ"ד מ"ו) חבית של זיתים מגולגלים¹⁵ בית שמאי אומרים אין צריכה לנקב,¹⁶ וב"ה אומרים צריכה לנקב, ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה. ועיין בפי' הראב"ד ובמלא"ש בעדיות שם. ופירשו בתוספות ביבמות שם ד"ה א"ל, שר' יוחנן החורני חשש שמא לא נזהר ר' צדוק בהם ממגע עם הארץ, שהרי לב"ש עדיין לא הוכשרו הזיתים, ור' צדוק מתלמידי ב"ש היה, ור"י פירש שר' יוחנן ידע שקנה אותם מע"ה (כלומר, שאם לא כן לא היה חושד בו שנהג למעשה כב"ש, נגד ב"ה, עיי"ש בגמרא).

footnotes: ¹⁵ פירש"י: דחוקים ועומדים בחבית. ועיין ירוש' ע"ז ספ"ב, מ"ב סע"א. ¹⁶ פירש"י: דמוהל היוצא מן הזיתים מי פירות הן ואין מכשירין. ועיין טהרות רפ"ט, בפיה"מ להר"מ, בר"ש ובתיו"ט שם. ועיין במלא"ש שם.

21. **להודיעך שהיה אוכל חוליו בטהרה.**וכ"ה להלן עדיות פ"ב ובס' יוחסין השלם הנ"ל. ובבבלי הנ"ל ליתא.

21-22. **שאע"פ שהוא מתלמידי בית שמיי וכו'.**כלומר, ולב"ש אין לחשוש משום טומאה בזיתים מגולגלים, שהרי מוהל אינו מכשיר, מ"מ נהג יוחנן החורני כב"ה.

22-23. **לעולם הלכה כדברי בית הלל. הרוצה להחמי' על עצמו וכו'.**מכאן ועד סוף ההלכה חסר בכי"ע, אבל ישנו גם בד ובכי"ל, ולהלן עדיות פ"ב הנ"ל. ומכאן ואילך גם להלן יבמות ספ"ב, ירושלמי ברכות פ"א סה"ז (סה"ד), ג' סע"ב, יבמות ספ"א, ג' ע"ב, סוטה פ"ג ה"ד, י"ט ע"א, קידושין פ"א ה"א, נ"ח ע"ד, בבלי עירובין ו' ב', ר"ה י"ד ב', חולין מ"ג ב'.

23. **לנהוג כדברי בית שמיי וכדברי בית הלל.**וכ"ה בד. אבל בכי"ל: להחמיר על עצמו כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל. וכ"ה להלן ביבמות ועדיות: לנהוג (ולנהוג) כחומרי ב"ש וכחומרי ב"ה. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירשוה בבבלי עירובין ז' א' שהכוונה לחומרות שסותרות אחת את השניה, כגון שמחמיר ונוהג בטומאה כשנכנס לאהל שהיתה שם שדרת חמת שחסרה חוליה אחת (כשיטת ב"ש), מפני שעדיין נחשבת כשידרה שלימה, ואוסר בהמה שניטלה ממנה חוליה אחת מן השידרה (כשיטת ב"ה), ומחשיב אותה כטריפה.

26. **היה אוכל בסוכה וירדו עליו גשמים וכו'.**בבלי כ"ט א'.

26-27. **אע"פ שפסקו גשמים.**ליתא בבבלי, אבל כן מוכרח מן העניין, עיין ר"ח ורש"י. ובראבי"ה ח"ב סי' תרמ"ב, עמ' 367: ובתוספתא מסיים אף על פי שפסקו הגשמים. ואפשר שכוונת רבינו להסתייע מן התוספתא שאעפ"י שפסק הגשם לגמרי, ואין לחשוש שמא יצטרך לחזור ולצאת מיד, מ"מ אין מטריחין עליו.

27. **היה ישן בסוכה וכו'.**בבלי הנ"ל.

28-29. **אין מחייבין אותו לחזור עד שייעור.**וכ"ה בד. ובכי"ל: עד שיעור. ובכי"ע: עד שֵיֵעור. והניקוד מוכיח שיש כאן תיקון, ושמא היה כתוב בספר שהיה לפני הסופר: עד שיאור. ובבבלי כ"ט א' הנ"ל: אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור. איבעי להו, עד שיעור, או עד שיאור. ת"ש עד שיאור ויעלה עמוד השחר. תרתי, אלא אימא עד שיעור ויעלה עמוד השחר. ולגירסא זו ברור שצריך תרתי, שאפילו ניעור אין מטריחין עליו לעלות קודם עמוד השחר, ואם ישן אין מעוררין אותו אפילו לאחר שעלה עמוד השחר. אבל הגאונים¹⁷ גרסו: עד שיאור ויעלה (פי' משיעלה) עמוד השחר. ולפי גירסא זו אפשר לומר, שמשהאיר ועלה עמוד השחר מעירים אותו, כמו שחכך לומר הר"ן בסוף פ"ב. אבל דעת רוב הפוסקים שאף לפי גירסא זו פירושו שאם ניעור לפני הזמן הזה אין מטריחין עליו, ואם לא ניעור אין מעירין אותו אפילו אחר הזמן הזה. ועיין בבעל המאור, במלחמות, ובריטב"א בסוף פ"ב, ובדק"ס, עמ' 87, הערה ת'. ובירושלמי ספ"ב, נ"ג ע"ב: רבן גמליאל נכנס ויוצא כל הלילה, ר' ליעזר נכנס ויוצא כל הלילה. חד תלמיד מן דר' מנא הורי לחד מן קריבוי דנשייא יצא אין מטריחין עליו שיחזור. ולא שמע רבן גמליאל נכנס ויוצא וכו'. ועיין ר"ח כ"ט א', רי"ץ גיאת ס' ה' סוכה, עמ' צ"ג, ראבי"ה ח"ב, סי' תרמ"ג, עמ' 367, או"ז ח"ב סוף סי' ש"ה, ס"ז ע"ב, ומ"ש הרמא"י בפתח הדביר על העיטור, ה' סוכה ח"ה, פ"ו ע"א, סוף הערה כ'. ושמא כיוונו בירושלמי ללילה הראשון דווקא, עיין בס' המכתם, הוצ' הר"א סופר, עמ' נ"ח, ובהערה י"ז שם.

footnotes: ¹⁷ עיין בה"ג ד"ו ה' סוכה ספ"ב, ל"ג ע"א, ד"ב, עמ' 165, ה' פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' ל', אוה"ג, עמ' 96.

29. **מפני ארבעה דברים מאורות לוקין וכו'.**בבלי כ"ט א', מס' ד"א רבה פ"ב, הוצ' היגר, עמ' 290. ופירש"י: מאורות ירח וכוכבים. ועיין ב"ר פי"א, ב', עמ' 88, ובמקבילות שם. והברייתא נסמכה למשנתנו ספ"ב: לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו הקיתון על פניו, כלומר גשמים בסוכות אינם סימן יפה.

**מפני כותבי פלסטיר.**פירש"י: שטרות מזוייפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה. והתרגום המדוייק של πλαστήρ, הוא בידוי, ובידוי מלב, עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ב ה"ב, הערה 2.

30. **ומפני מגדלי בהמה דקה ומפני קוצצי אילנות טובות.**עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 855.

31. **בעלי בתי ישראל נמסרין למלכות וכו'.**בבלי ומס' ד"א הנ"ל. ועיין רש"י בבבלי שם.

33. **בזמן שהמאורות לוקין סימן רע לאומות העולם וכו'.**בד ובכי"ל: סימן רע לעולם וכו'. ובכי"ע: לכל העולם. ובבבלי: תנו רבנן בזמן שהחמה לוקה סימן רע לכל העולם כולו וכו', ובכי"מ שם: סימן רע לכל באי עולם. ועיין מ"ש פליניאוס בספרו תולדות הטבע ס"ב פי"ב, סי' נ"ד ואילך.

35. **כעס עליהן, אמ' לשמש ונטל את הנר וכו'.**עיין מ"ש ציעגלער בספרו (גרמנית) משלי המלכים, עמ' 183, ובהערה 1 שם.

36-37. **סימן רע לשונאיהן של ישראל וכו'.**בבלי הנ"ל.

38-39. **בזמן שחמה לוקה סימן רע לאומות העולם וכו'.**מכילתא בא פ"א, עמ' 7, בבלי הנ"ל, פרקי דר"א פ"ז. ובסדר אליהו זוטא פט"ז (פרקי ד"א פ"א), הוצ' רמא"ש, עמ' 10: ר' אליעזר אומר בזמן שהחמה לוקה סימן רע לאו"ה וכו'.

40-41. **בזמן שלוקה במזרח סימן רע ליושבי מזרח וכו'.**כלומר, בזמן שהחמה לוקה במזרח, כפירש"י, וכן במכילתא הנ"ל: ר' מאיר אומר כשהחמה לוקה במזרח וכו', ר' יאשיה אומר כשהמזלות לוקין במזרח וכו'. ועיין בהגהות יפה עינים כ"ט א', ולא ידעתי כיצד היה משמע לו מן התוספתא שהכוונה ללבנה.

42. **בזמן שנהפכו כמין דם וכו'.**בכי"ל: בזמן שנחפת כמין דם וכו'. ובבבלי ובסדר אליהו זוטא הנ"ל: פניו דומין לדם וכו'.

42-43. **כמין שק, פורענות של דבר ושל רעב בא לעולם.**בבלי הנ"ל: לשק חיצי רעב באין לעולם.

43-44. **בזמן שלקו בכניסתן פורענותן שוהא לבוא וכו'.**וכ"ה בבבלי ובסדר אליהו זוטא הנ"ל.

44-45. **אין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהות שלה וכו'.**מקורות הנ"ל. ועיין מכילתא בא פ"ז, עמ' 24, מכילתא דרשב"י, עמ' 15, ב"ר פצ"ו, ה', הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 1196, ובמסורת המדרש שם.

46. **בזמן שישראל עסוקין בתורה אין דואגין וכו'.**בבלי ותנא דב"א זוטא הנ"ל. ובפרקי דר"א פ"ז הנ"ל: וכשישראל עושין רצונו של הקב"ה, עושה ברחמיו הרבים, ומכהה את החמה ושולח את רוגזו על אומות העולם. ובמכילתא בא פ"א, עמ' 7: ר' יונתן אומר אילו ואילו נתנו לגוים, שנאמר כה אמר ה' וכו' ומאותות השמים אל תחתו. ועיין בבלי שבת קנ"ו א', נדרים ל"ב א'.

47-48. **לולב העשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול.**תמים דעים להראב"ד סי' רל"ב, והובא בס' המכתם, עמ' 68, ועיי"ש עמ' 73, הלכות לולב וארבעת מינים של הראב"ד, לפי מגן אבות למאירי, עניין כ"א, עמ' קל"ה (עיי"ש עמ' ק"ג), מאירי כאן כ"ט ב' (79 ע"א). ועיין בראשונים שנציין להלן. ובמשנתנו רפ"ג: לולב וכו' נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר. ופירשו בבבלי ל"ב א': אמר רב פפא נפרצו דעביד כי חופיא, נפרדו דאיפרוד אפרודי. וכבר העיר הר"ח ועוד על ב"ק צ"ו א': לוליבא ועבדינהו הוצי וכו', הוצי ועבדינהו חופיא. ומכאן שחופיא היא מכבדת שנעשית מעלי הלולב שאוגדים אותם אחרי שחותכים אותם מן הלולב. ולפיכך פירש"י (כ"ט ב' ד"ה נפרצו) שנפרצו עליו פירושו שנפרצו מן השדרה ואינם מחוברים אלא על ידי אגד, והיינו כמכבדת זו שההוצין שלה מחוברין ע"י אגד. אבל הר"מ בפיה"מ רפ"ג ובחיבורו פ"ח מה' לולב ה"ג ועוד ראשונים פירשו שנפרצו פירושו שנשברו ונדלדלו מתוך השדרה ועדיין תלויין בה. ובפיה"מ כתי"י מצויה גם הצורה של לולב שנפרצו עליו, והוא לולב שעליו נשברו ותלויין בראשיהן למטה, כאצבע מדולדלת שהיא תלויה וחודה למטה, אף שהיד פרוסה למעלה. ולפי זה כי חופיא, פירושו כמכבדת זו שהיא קשורה למעלה בראשי ההוצין, וראשי העלים הם למטה. וכן בר"ח כי"ר: נפרצו וכו' שנתרו מן השדרה והן הן תלויין בה, ולפנינו בטעות: ואין הן וכו'. וכן, כנראה, פירש גם הרי"ף. והראב"ד פירש (עיין במגן אבות הנ"ל, עמ' קכ'ו) שההוצין הנחתכין לאורכן, אחד לשנים ושנים לארבע¹⁸ נקראין חופיא, על שם שעושין מהם חפוי הכלים והמניפות, גם עושים מהם שרשרות לתלות בם כל דבר. ועיין ב"ק צ"ו א' ובחידושי הראב"ד שם, עמ' רל"ד. ולהלן נראה שמלשון התוספתא כאן משמע יותר כפירוש הרי"ף והר"מ. ובבבלי ל"ב א': חרות פסול, דומה לחרות כשר, וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג, ופירש"י וסייעתו: חרות קשה שנעשה חריות וכו', דומה לחרות. התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ. אבל הגאון (לפי אוה"ג, ריש עמ' 38) כתב: נפרדו עליו כשר, וזהו דומה לחרות, כי דקאמרינן דומה לחרות כשר, וכיון שעברו עליו כשלשה חדשים מתפרדין עליו לגמרי, ויוצא מכלל לולב לגמרי, ונקרא חרות, כמשנתינו (צ"ל: כמו ששנינו) חריות של דקל שגדרו (צ"ל: שגדרן) לעצים (שבת נ' א' ובמקבילות). וכל התשובה (עד כאן) כמעט מלה במלה הובאה בעיטור ה' לולב רח"ב, הוצ' רמא"י פ"ט ע"א, בשם [ושדרו] ממתיבתא, עיי"ש. ועיין גם במנהיג ה' סוכה סי' ט"ו, ס"ו ע"ב (בשם רב האיי? עיין בריש הסימן שם). וכן בר"ח במקומו: דומה לחרות, כגון שנפרדו עליו. וכן בריצ"ג ה' לולב, עמ' ק"א. וכן בס' האורה, סוף עמ' 115: דומה לחרות כשר, והיינו נפרדו עליו, ועיי'ש להלן, עמ' 116. ובובר בהערה כ"ג שם כתב שפירוש זה צריך למחוק מן הספר, ובאמת יש למחוק מן הספר את הערתו ולא את דברי בעל ס' האורה שהן מסורת של גאונים. ועיין בירושלמי פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג, ובאהצו"י שם, עמ' 97 ואילך. ובתוספתא כאן פירושו לולב העשוי כמין חרות, והיינו שנפרדו עליו לגמרי (כפירוש הגאון הנ"ל), ונעשו כענפים של דקל, כחריות. וכן אפילו אם לא נתקשו אלא שהפרידן בכח עד שהורידן וראשיהן למטה (כפירוש הרי"ף והר"מ) נפסל הלולב. ולפ"ז לולב כמין חרות, ולולב שנפרצו עליו הם מעניין אחד. וכן בר"מ ה' לולב הנ"ל: נפרצו עליו, והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות פסול. וניסח ע"פ התוספתא כאן. ובתוספתא כאן מפורש: או שנפרצו רוב עליו. והוכיח מכאן הראב"ד הנ"ל (עיין מגן אבות הנ"ל, עמ' קל"ה) שכמה מן הפסולין אין פוסלין אלא ברוב, שאף חלוקת התיומת ונטילתה ברובה, וכן נפרטו העלין בהדס ובערבה, ברובן, והאי רובא נמי בין ברוב העלין ובין ברוב כל עלה ועלה, וכן ביבשות לולב והדס וערבה וכו', וכן נקטם ראשו, היינו רוב ראשו, וכן בניטלה פיטמתו של אתרוג. וכע"ז הביא בשמו בס' המנוחה פ"ח מה' לולב ה"ד, נ"ד ע"ב. וכן הביאו מכאן שצריך פריצת רוב עלים בלולב, בראשונים שהבאנו לעיל בתחילת דברינו, ובתוספות כ"ט ב' ד"ה נפרצו ובתוספ' הרא"ש שם ולהלן ל"ב א' סד"ה ונחלקה, ובפסקיו פ"ג סי' ג' וסי' י"ג, בריטב"א כ"ט ב' ד"ה נפרצו, בס' אדם לרבינו ירוחם, נתיב ח' ח"ג, בר"ן רפ"ג ד"ה נפרצו, ובאהל מועד לר"ש ירונדי ח"ב (ח"ג), ל"ט ע"ב. ובכי"ל כאן חסרה המלה "רוב" בטעות, והנוסחא שלפנינו מקויימת ע"י שאר הנוסחאות וכל הראשונים הנ"ל. וכתב במגן אבות למאירי, קל"ז ע"א: ומ"מ נראה דאפי' לפירוש רבינו שלמה ז"ל שפי' בנפרצו שנעקרו לגמרי ואגדן עם השדרה, דלא פסלי אלא ברובא. וכדבריו מפורש בסדור רש"י, עמ' 136, ובמחזור וויטרי, עמ' 426. אבל בעל השלמה פוסל אפילו במקצת עלין, עיין בס' המכתם, עמ' 68, ובהערת הר"א סופר שם, הערה מ"ו.

footnotes: ¹⁸ ועיין בהשגות שהביא במגיד משנה פ"ח מה' לולב ה"ג ובראשונים שצוינו להלן בפנים ד"ה וכן הביאו. ובאהל מועד לר"ש ירונדי ח"ב (ח"ג), ל"ט ע"ב: לולב שנפרצו עליו, פי' שנחתכו רוב העלין לאורכן באמצע פסול. כך פי' הרמב"ן. ועיין בתוספות כ"ט ב' סד"ה נפרצו. ועיין במ"מ הנ"ל ובמגן אבות למאירי, עמ' ק"ג. ובפריטי הרמ"ה ב"ק צ"ו א' (לפי שטמ"ק שם): ועבדינהו חופיא שחלק את העלה לכמה רצועות, והם נקראין חופי', קני, דהא אכשרינהו למלאכה.

48-49. **ערבה של בעל ושל הרים כשירה, אם כן למה נאמ' ערבי נחל פרט לצפצף.**במשנתנו פ"ג מ"ג: והצפצפה פסולה וכו' ושל בעל כשרה. ובתו"כ אמור פט"ז ה"ו, ק"ב ע"ד: וערבי נחל, אין לי אלא של נחל, של בעל ושל הרים מנין, ת"ל וערבי נחל. אבא שאול אומר ערבי נחל שתים, ערבה ללולב וערבה למקדש. וכ"ה בבבלי ל"ג סע"ב, אלא שגורס: ת"ל ערבי נחל מכל מקום. ובוי"ר פ"ל, ח', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תש"ז, וכן בפסיקתא דר"כ פסי' כ"ח, קפ"ד ע"א, כגירסת התו"כ, אלא שבמקום "של בעל" גורס "של בקעה". ובכמה כי"י של וי"ר: ת"ל וערבי נחל מכל מקום. והסיום "אם כן למה נאמ' וכו'" חסר שם. אבל בירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ג ע"ג: של בעל ושל הרים מניין תלמוד לומר וערבי. אבא שאול אומר וכו' וערבה למקדש, א"כ למה נאמ' וערבי נחל פרט לצפצפת, עיין בהגהות יפה עינים ל"ג ב'. ולפ"ז הסיום הוא לכולי עלמא, וכמו שאמרו בבבלי ל"ד א': ת"ר ערבי נחל הגדילות על הנחל, פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. ולפ"ז ערבה שמטבעה גדילה על הנחל, אע"פ שמצאה בהרים כשרה, אבל אם דרכה לגדול בהרים, אעפ"י שמצאה גדלה בנחל פסולה,¹⁹ ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ג מ"ג ובחיבורו פ"ז מה' לולב ה"ג. ועיין ריטב"א ל"ג סע"ב ד"ה ת"ר שדחה את דברי התוספות ל"ד א' ד"ה ורבנן. ועיין בתוספות הרא"ש ל"ד א' ד"ה ורבנן ובפסקיו פ"ג סי' י"ג, ובשלטה"ג בשם לשון ריא"ז. ודברי אבא שאול שבמקורות הנ"ל הם להלן רפ"ג.

footnotes: ¹⁹ ועיין ר"ח שם ובדק"ס, עמ' 105, הע' פ', ובברייתות שבבבלי ל"ג ב'. ועיין יחזקאל י"ז, ה', ובבבלי ל"ד א'.

49-50. **אי זהו צפצף העשוי כמין מסר.**ובבבלי ל"ד א': צפצפה וכו' ופיה דומה למגל. והא תניא דומה למגל כשר, דומה למסר פסול. אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא, כלומר דווקא מין ערבה זה שגדל על הנחל דרך עליו להיות דומים למגל, וכשר. ובירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ג ע"ג: אי זו היא של צפצפת העשויה כמין מגל. תני כמין מגל פסולה. כמין מסר כשירה. אבל בכי"ל שם: כמין מסר פסולה, ומחק המגיה "פסולה" ותלה בין השורות "כשירה". והנכון כמו שהוא בגוף כי"ל. ועיין מ"ש בברכי יוסף או"ח סוף סי' תרמ"ז. ובבבלי שבת ל"ו א': דאמר רב חסדא הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש וכו' ערבה צפצפה, צפצפה ערבה. וכן צ"ל גם בסוכה ל"ד א', כגי' כ"י ב', עיין דק"ס שם, עמ' 105, הערה א'. ובסדור רב סעדיה, עמ' רל"ו: ותיאור הערבה, מין שקנה שלו אדום ועליו מרובים, וקצוות עליו חלקות הוא הנלקח, אבל מין שקנהו לבן ועליו עגולים, וקצוות עליו פגומות כמסור הוא פסול. והראשון (כלומר, הכשר) נקרא בארץ ישראל ומצרים צפצפה (כלומר, בלשון ההמון, עיין רש"י שבת ל"ו א' ד"ה לשופר), והשני (כלומר, הפסול) ערבה. וראיתי אנשי הארץ הזאת מחליפים את שני השמות האלה. ועיין מה שהאריך בזה ר"ע לעף בספרו פלורה ח"ג, עמ' 326 ואילך.

50. **אי זהו ערבה כשירה קנה שלה אדום וכו'.**ירושלמי הנ"ל סה"ג, כגירסת התוספתא, בשינוי סדר. ובבבלי ל"ד א': ת"ר אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה, ערבה קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך (עיי"ש ל"ג סע"ב) ופיה חלק, צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל וכו', עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה איזה צפצף.

51-52. **הדס וערבה שנקטמו תימרות העולות מתוכה כשרות.**וכע"ז בד. [תיקונים והשלמות: נשמט: וכן במגן אבות למאירי, עניין כ״א, עמ׳ ק״כ: ועוד מצאתי לי ראיה ברורה בבריותא של סוכה, והוא שנאמר בה בפרק שני הדס וערבה שנקטמו תמורות²³ העולות מתוכה כשרות.²⁴ וגרס כגירסת ד וכי״ו.] ופירשו כל המפרשים ע"פ הבבלי ל"ג א', שהכוונה שנקטמו ראשיהן, ועלו תמרות מתוכן, וכן הגיה הגר"א בפירוש. וקשה מאד לפרש כן בנוסח שלנו. והפירוש הנכון הוא בתוספות ירושלים להרי"א איסערלין או"ח סי' תרמ"ו שכתב שם על דברי הרמ"א בשם הר"ן (למשנתנו ד"ה נקטם ראשו) שבהדס וערבה לא מיקרי נקטם, אלא דווקא אם נקטמו העצים ולא העלים: "וכה"ג תניא בתוספתא הדס וערבה שנקטמו תמרות העולות מתוכן, כשירות. אולם הגר"א הגיה שם". הרי לך שפירש שהכוונה לקטימת התמרות שבהדס וערבה שלמים, ולא איירינן כלל בנקטמו ראשיהן, ועלו בהן תמרות. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ, ק"ב סע"ד, ובשבה"ל השלם, קס"א ע"א.²⁰ ברם בכי"ע: הדס וערבה שנקטמו, ותמרות עולות מתוכן כשרים. וכע"ז גם בכי"ל. וכן מעתיקים הראבי"ה ח"ב סי' תרפ"ג, עמ' 385, ור' יעקב מווירצבורג לפי שבה"ל השלם סי' שנ"ה, קס"א רע"א, ולהלן למטה שם (עיין מ"ש להלן) בשם התוספתא כגירסת כי"ע וכי"ל. ופירשו רבינו יעקב הנ"ל והרב ר' אביגדור כ"צ (ועיין להלן) שהכוונה לנקטם ראש ההדס, או הערבה, ואח"כ עלו תמרות בראשיהן. ועיין באליהו רבה או"ח סי' תרמ"ז אות ו'. וכן גרס גם הראב"ד בתוספתא, ופירש כנ"ל, עיין מ"ש להלן בסוף דבור זה. ובבבלי ל"ג א': תני עולא בר חיננא נקטם ראשו (כלומר, של הדס) ועלתה בו תמרה כשר, ועיין להלן שם בבבלי שמוכח משם שאף בתלוש יתכן שתעלה בו תמרה.²¹ וטעמו משום שהשאלה היא בנראה ונדחה גרידא, ומדברים בנקטם ביום טוב, שכבר נראה, והראב״ד מקבל את עיקר דבריו²⁶ אלא שמשיג עליו למה לא הזכיר שמדברים בנקטם במחובר ועלתה במחובר. ולפיכך יש לשאול אם נקטם במחובר, הרי לא נראה מעולם והוי דחוי מעיקרו. אבל אין ספק שהראב״ד שהוא יחיד בפירושו (בבית הבחירה להמאירי שאב כאן מדברי הראב״ד) קולע כאן למציאות, ומפרש בדיחוי מעיקרו דווקא (שלא כבעל המאור), כפירוש הראשונים לגירסא שלנו, ומן הגמרא אין הוכחה כלל שהתמרה עלתה בתלוש, ואני נגררתי אחרי שאר כל המפרשים. ובספר יד דוד במקומו: ״כוונת רש״י לפי פשוטו דלא נטעי לפרש שנקטם ראשו במחובר ועלתה בו תמרה בי״ט, ונקצץ בי״ט ע״י גוי, או שלא במתכוון, ופירוש זה בוודאי לא ניתן להאמר מכמה קושיות, לכך הוצרך רש״י לבאר דבתלוש הוא, דאעפ״כ יכול לעלות בו תמרה״. ולא באר הרב את ה״כמה קושיות״, ולמה פירוש זה ״לא ניתן להאמר״.]. ופשיטא שאין לעלות על הדעת שהראב"ד סובר שיוצאים גם במחובר [תיקונים והשלמות: וכו׳. עיין בארחות חיים להר״ן כהנא סי׳ תרנ״א ס״ק י״ז בהוספות מהרש״ם²⁶ ואין להביא ראייה מדברי הראב״ד עצמו כאן שכותב ״ולצאת בו בחולו של מועד קא מיבעי ליה״, ואם יוצא במחובר, הרי השאלה קיימת גם ביו״ט ראשון, שהרי אפשר לומר שרבינו נקט שהבעיה היא בלקיחה בהיתר, וביו״ט אסור מדרבנן להשתמש במחובר, עיין בדברי מהרש״ם הנ״ל, ולפיכך כתב שהכוונה לחולו של מועד.], כשיטת הצל"ח בשבת קל"א א'. וכבר נדחו דבריו ע"י כמה מן האחרונים. ועיין גם בגליוני הש"ס לר"י ענגיל, סדר מועד, ח"ב, ירושלמי זרעים כ"ג, כ"ג ע"ג, אות רי"ח. ועיין בכפות תמרים ל"ג א' ד"ה כתוב בסוף לשון רש"י. וברי"ף פ"ג סי' אלף כ"ו הביא ברייתא זו, והסיק שאין הלכה כמותה, מפני שנפסקה הלכה (בבלי ל"ד ב') כר' טרפון במשנתנו (פ"ג מ"ד) שאפילו כל ההדסים קטומים כשר, וממילא אפילו לא עלתה בו תמרה כשר. ברם בבבלי לא נזכרה "ערבה", אבל בתוספתא הרי מפורש שאף בערבה הדין כן, ובה לא נחלק ר' טרפון להכשיר אפילו קטומה. אמנם הר"מ בפיה"מ (פ"ג מ"ג) ובפ"ח מה' לולב ה"ו מכשיר גם בערבה קטומה,²² אבל רוב הראשונים חולקים עליו²³ וסוברים שאפילו ר' טרפון פוסל בערבה קטומה. וכבר ראינו לעיל שבראבי"ה ובשבה"ל השלם (בשם הר"י מווירצבורג, עיין להלן) הביאו את התוספתא להלכה. וכן כתב הראב"ד (שפוסל בין בהדס קטום, בין בערבה קטומה, עיין להלן) בה' לולב שלו (לפי מגן אבות למאירי, קל"א ע"א): וכעין מה שאמרו בהדס נקטם ראשו, שפירושו על [כל] פנים ראש העץ ולא ראש העלה, שהרי נאמר עליו עלתה בו תמרה, וכן בערבה. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ ק"ב סע"ד, שצויין לו לעיל בסמוך סד"ה הדס. ברם הראב"ד ועוד טענו, שמן המשא והמתן בבבלי ל"ג א' בברייתא של עולא בר חיננא משמע שהלכה כמותה,²⁴ ולפי זה אף הברייתא בתוספתא כאן הלכה היא. וחידש הראב"ד²⁵ שנקטם ראשה שבמשנתנו (פ"ג מ"ג) ושבברייתא פירושו כפשוטו, נקטם העץ מראשו, אבל "קטומים" שבמשנתנו (מ"ד שם) פירושו קטומים וחתוכין מן הגזע, בניגוד לשאינו קטום, שהוא הקנה הרך של ההדס הצעיר שאפשר לעקרו עם שרשיו, והוא שלם, ולא נקטמו ענפים ממנו, ועיין בר"ן בהסברו של בעל המאור, ופירש אחרת. ועיי"ש שהאריך להביא ראיות מן התו"כ והירושלמי. ואעפ"י שהרמב"ן במלחמות ובקונטרס שחיבר נגד שיטת הראב"ד בלולב הרבה להשיג עליו, כבר יישב וביסס במגן אבות למאירי הנ"ל, עמ' קי"ז ואילך, את שיטת הראב"ד. ולפי שיטת הראב"ד וסייעתו בין הדס ובין ערבה שנקטמו ראשם פסולים, ואם עלו בהם תמרות כשרים, עיין בהשגות פ"ח מה' לולב ה"ו. ובשבה"ל השלם סי' שנ"ה, ק"ס סע"ב: נראה לי לפרש דברי ר' טרפון דמכשיר בקטומין, כגון שעלו תמרות בראשיהן, כדתני עולא בר חיננא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר, אבל אם לא עלתה בו תמרה פסול. וכן קבלתי מפי הר"ר יעקב מבירצבורק נר"ו דהלכתא כעולא בר חיננא, דליכא מאן דפליג עליה, והראה לי לשון התוספתא דקתני, הדס וערבה שניקטמו ותמרות עולה מתוכן כשירין. ולהלן שם: והוספתי לשאול מלפני הר"ר אביגדור כהן צדק ז"ל, קשיא לי דבמתניתין תנן נקטם ראשו פסול, ובברייתא וכו', ולקמן פסקינן כר' טרפון דמכשיר בקיטומין, [אמנם הר"ר יעקב אשכנזי פי' לי דר' טרפון דמכשיר בקיטומין],²⁶ כגון שעלו בו תמרה, והראה לי התוספתא דתני התם הדס וערבה שנקטמו, ותמרות עולות מתוכן כשירין. והשיב לי (כלומר, ר' אביגדור כ"צ) וכו', כולהו דלא כר' טרפון, ואנו אין לנו אלא מה שפסק שמואל בגמרא (ל"ד ב') בהדיא הלכה כר' טרפון, דקטומין כשרין אף בלא תמרה, וברייתא דתוספתא לא אלימא מברייתא דתני עולא בר חיננא דמייתי בשמעתין, ולא מסתבר למימר דר' טרפון לא הכשיר בקטומין אלא בתמרה וכו'. ועיין בשבה"ל הקצר סי' קי"ג. ויתכן מאד שכל הראשונים שפוסלים בערבה שנקטם ראשה, שלא הביאו את התוספתא כאן שמכשירה גם בערבה שנקטם ראשה ועלתה בה תמרה, משום שהיתה לפניהם הגירסא כאן כגירסת ד וכי"ו, ואין מדברים כלל בערבה שנקטם ראשה ועלתה בה תמרה, אלא בקטימת התמרות בערבות שלימות, ואינה עניין כלל לנידן שלהם. וכן כתב בס' המנוחה פ"ח מה' לולב (פ"ד מה' סוכה) ה"ה, נ"ד ע"ב, בשם הרב ר' שמואל בר' דוד²⁷ שר' טרפון אינו מכשיר אלא בהדס קטום בלבד, וטעמו "משום דהדס אחר שנתלש מן הקרקע ונקטם ראשו יכול לעלות בו תמרה, והוי כאילו לא נקטם,²⁸ מה שאין כן בשאר מינין, והיינו דאמרינן בגמרא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר, ובשאר מיני לא אמרינן הכי, ש"מ דבהדס אפשר, ושאר מיני לא אפשר". ולפי גירסת כי"ע, כי"ל, הראב"ד, ראבי"ה ור' יעקב אשכנזי בתוספתא, מפורש כאן שלא כדבריו. אבל לפי גירסת ד וכי"ו בתוספתא אין מדברין בתמרות שעלו אחרי הקטימה, אלא בתמרות שעלו במחובר, וזה יתכן גם בערבה, ואינו עניין כלל לדברי ר' שמואל בר' דוד.²⁹ ועיין רש"י ל"ג ב' ד"ה ועלתה, אלא שכבר רמזנו לעיל, הערה 20, שיתכן שלא בכל מקום "תמרות" מסמנות את אותו חלק של הצמח. וגירסת כי"ע וכי"ל יש לה קיום יותר³⁰ מאשר גירסת ד וכי"ו, והיא מתאימה לברייתא של עולא בר חיננא בבבלי הנ"ל. וכבר שערנו בתס"ר ח"א, עמ' 199, שמכאן ואילך עד סוף הפרק שאב מסדר התוספתא מקובץ של ברייתות בבליות, ולברייתא שלנו אין רמז בירושלמי, אבל היא קרובה לברייתא הבבלית הנ"ל. ועיין מ"ש להלן. ועכשיו אני רואה שקובץ הברייתות הבבליות כולל גם את כל הלכה א' של פרק ג' להלן.

footnotes: ²³ בעיטור ה׳ לולב, הוצי רמא"י צ״א ע״א: "תני עולא בר חיננא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה מעיו״ט כשר (בבלי ל״ג א׳). ופי׳ רבותינו תמרה ענבה. וי״מ תמורה״. ובפתח הדביר שם פירש לנכון: תמורה. שעלה במקומו אחר, תמורת זה שנקטם. ברם מתוך גירסת המאירי בתוספתא אנו רואים שאין כאן אלא שינוי כתיב, והיא תמרה, היא תימרה, היא תמורה. ²⁴ בדבריו אפשר לטעות ולחשוב שהוא מפרש את התוספתא כפירוש בעל תוספות ירושלים שהבאנו בפנים הספר (עיין לעיל שם בדברי המאירי), אבל אין הדבר כן, והוא מביא מכאן ראייה "על הדרך שביארנו", ועיין לעיל במגן אבות שם, ריש עמ׳ קי״ח שכתב: ״וכבר מצאתיה כן בבריתא, כמו שנבאר למטה״, והיינו שדין ערבה כדין הדס. והוא בעצמו כותב בבית הבחירה במקומו (מ״ב ע״ד מן הספר): בנקטם ראשו האמור בהדס שפירושו ראש העלה, או העלים שבראשו, שכל שנקטם ראש העלה שבראש הבד אף במיעוטו פקע הדרו, ומ״מ אם היתה בו חסרה, והוא בליטה הנעשית בראש העלה לפעמים בהדס ובערבה (רמז לתוספתא כאן) כשר. ופירש את התוספתא כמו שפירש בבבלי, כפירוש המפרשים כאן. ולעומת זה הראב״ד שגרס בתוספתא כגירסת כי״ע, וכעין גירסת הבבלי, הביא ממנה ראייה (מגן אבות הנ״ל, עמ׳ קל״א) שאם נקטמו העלים גרידא כשירה (עיין מ״ש בעמ׳ 860). וכל קדמון וקדמון בשיקול דעתו בעניין. ²⁰ ומהות התמרות של הדס וערבה לא נתבררו לי בדיוק, עיין ערוך ערך תמר א', רש"י ל"ג א' ד"ה ועלתה, בפיה"מ להר"מ פרה פי"א מ"ז, בתוספתא שם ספי"א, ומ"ש לעף בפלורה וכו' ח"ב, עמ' 261. ²¹ בכתוב שם להראב"ד ("הסגלה" של הרמ"ז חסידה חמ"א, עמ' 28) לא גרס להלן שם בבבלי "מערב יו"ט", וכן ליתא בכ"י ב' ובכמה מן הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 101, הע' ד', אלא שרבינו פירש שם: ובודאי במחובר, דבתלוש לא הוי כלל, ולצאת בו בחולו של מועד קא מיבעי ליה. ולא הבינותי את הסוגיא שם לפי פירוש זה, ואיזה דיחוי יש כאן, והרי במחובר לא היה מעולם ראוי לצאת בו [תיקונים והשלמות: בעל המאור מקיים את הגירסא בבבלי שם: נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביום טוב25שלא כגירסא שלפנינו בדפוסים, ברש"י בעל העיטור ועוד. ²⁶ שהרי הוא כותב: ולא פירש אם במחובר וכו', שמע מינה שהוא סובר שאף במחובר אפשר לקיים את פירושו של בעל המאור שם. ²⁶ בנדון שלפנינו שאנו עוסקים בהדס ובערבה נופל אחד מטעמיו העיקריים, ובן מתבטל נימוקו של ר׳ יוסף ענגיל שהבאנו שם. ²² ועיין בס' יריאים השלם סי' תכ"ב, רמ"ב ע"א. ²³ עיין במגיד משנה במקומו, ברי"ץ גיאת ה' לולב, עמ' ק"ה, ובהע' קי"ט שם, בפיסקי רי"ד ל"ד ב', ברא"ש פ"ג ריש סי' י"ד, ומש"ש בשם הרי"ד הנ"ל. וכן פסק בשו"ע או"ח סי' תרמ"ז ס"ק ב'. ²⁴ וכן בה"ג ה' לולב, ד"ו ל"ד ע"א, ד"ב עמ' 170, בהלכות פסוקות, עמ' ל"ב, ובר"ח ל"ג א' הביאו ברייתא זו, אע"פ שפסקו כר' טרפון שהדס קטום כשר. ²⁵ תמים דעים סי' רכ"ח, ס' המכתם, עמ' 75 ואילך, מגן אבות למאירי, עמ' קט"ו ואילך. ²⁶ המוסגר במרובעים חסר בגוף הנוסח שפרסם בובר, אבל כ"ה בכ"י ב' (לפי בובר שם הע' ט"ז), וכן מוכרח מן העניין, והנוסח שהדפיס בובר אינו מובן כלל, ויש בו סתירה מיניה וביה. ובעל שבה"ל כותב בשאלתו לר"א כ"צ שר' יעקב אשכנזי, והוא ר' יעקב מבירצבורג, הראה לו את התוספתא, כמו שמפורש בפיסקא שהעתקנו לעיל. ועיין במבואו של בובר שם, עמ' 12, סוף הע' צ"ט, שהעיר שר' יעקב אשכנזי הוא בוודאי ר' יעקב מבירצבורג שהביאו באותו סימן. אבל באמת אין כאן הבאה, אלא חזרה ממש על דבריו של ר' יעקב מבירצבורג שהוא מכנהו בשאלה לר"א כ"צ: ר' יעקב אשכנזי. ²⁷ עיין מ"ש עליו ר"ז בינידיקט בקרית ספר שכ"ז, עמ' רל"ח ואילך. ²⁸ בצפנת פענח על הר"מ פ"ח מה' לולב ה"ו כתב: "נ"ל דס"ל הטעם משום דכיון דחזינן דמשוינן דין האתרוג לטריפות (ל"ו א'), וכמו דבטריפה אמרינן בחולין דף ס"ח ע"ב דלא מצינו טריפה שחוזרת להכשירה, הכי נמי כיון דמבואר דאם עלתה בו תמרה כשר, שוב לאו הויא פסול, ולא דמיא להך דענביו מרובין מעליו וכו', והנה בתוספתא כאן מבואר דגם גבי ערבה מהני אם עלתה בו תמרה, לכן מכשיר רבינו גם גבי ערבה אם נקטם". וכיון הרב ז"ל בדיוק לסברת הר"ש בר' דוד, אלא שהרשב"ד כתב לשיטתו שלא הכשיר ר' טרפון אלא בהדס קטום, ולא בערבה. ואשר לתוספתא כאן, עיין מה שהסקנו להלן בפנים, שהיתה לפניו כאן גירסת הדפוסים וכי"ו. ²⁹ ומ"מ צ"ל לשיטתו שהמשא והמתן בבבלי ל"ג א' הוא דלא כר' טרפון. ואנו לא באנו כאן לבאר את המציאות בטבע, אלא להבין את שיטות רבותינו, ולעמוד מתוך דבריהם על הנוסח שהיה להם בתוספתא. ³⁰ שהרי היא מקויימת ע"י הראבי"ה, הראב"ד, ר' יעקב מבירצבורג, ר' אביגדור כ"צ ובעל שבה"ל.

52. **שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה וכו'.**כל הברייתא כלשונה ממש בבבלי ל"ב ב'. ובירושלמי פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג, בשינוי לשון, ונוספו שם דברי חכמים שחולקים על ר' טרפון שלהלן, שאינם בתוספתא ובבבלי, עיין מ"ש לעיל, סוף שו' 51–52, ד"ה וגירסת. ובמשנתנו רפ"ג: לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר. והמלים "כדי לנענע בו כשר" חסרו בין לפני הירושלמי ובין לפני הבבלי. וכן אמרו בירושלמי פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג: ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן, כיני מתניתא כדי לנענע בו כשר. וכן מפורש בבבלי ל"ז ב' (בכי"מ): נענוע מאן דכר שמיה. חסורי מחסרא והכי קתני כל לולב [שיש בו] שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר וכו'. וכן שם ל"ב ב': לולב שיש בו שלשה טפחים. אמר רבי יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה, ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח, ור' פרנך אמר ר' יוחנן שדרו של לולב (כלומר, לבד מן העלין שמתארכין למעלה מן השדרה) צריך שיצא מן ההדס טפח. תנן לולב שיש בו שלשה טפחים כשר. אימא כדי לנענע בו (כ"ה בכי"מ). מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. וע"פ הירושלמי והבבלי קבעו בגוף משנתנו "כדי לנענע בו", כמו שהוכיח לנכון ע"פ הנ"ל מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 273 ואילך, עיי"ש. ולהלן שם בירושלמי: ר' זעורא בעי לולב טפח מלבד שזרה וכו' ר' פרנך רב מתנה יוסי בר מנישא בשם רב לולב טפח מלבד שזרה. ולפי גירסא זו צריך שיצאו העלין למעלה מן השדרה טפח, כפי שפירשו המפרשים בירושלמי, והוא אינו מובן כלל. ברם בגוף כי"ל תוקנה המי"ם של "מלבד" בשני המקומות על הגרר, וכנראה שהיה כתוב שם: בלבד שזרה, כלומר הטפח הנוסף צריך להיות מן השזרה בלבד (חוץ מן העלים המתארכים), כמו שאמרו בבבלי הנ"ל בשם ר' פרנך אמר ר' יוחנן. ועיין בבלי נדה כ"ו א'. ובס' המנוחה פ"ז מה' לולב (פ"ג מה' סוכה) ה"ט, נ"א ע"א: ואמרי' בתוספת' כשאתה מנענעו יתנענעו ראשו והוציו, פי' דמצוה היא שיהא ארוך כל כך שבשעה שיוליכנו ויביאנו ויעלנו ויורידנו יתנענעו ראשו והוציו, והיינו דבעינן שיהא שדרת הלולב יוצא מן ההדס טפח וכו'. ותוספתא כזאת אין לפנינו בשום מקום, ולא עוד אלא שברייתא שנוגעת בהלכה למעשה לא היתה ידועה אלא לרבינו מנוח בלבד. ובתשובת הגאון שבגנזי שכטר ח"ב, עמ' 60 (אוה"ג, עמ' 48): אלא הנענוע לא יתראה אלא בזה השיעור ותוספה (כלומר, ג' טפחים ותוספת טפח) כשאתה מנענעו, ותנענעו ראשו והוציו וכו'. וכן ברי"ץ גיאת (שממנו מעתיק רבינו מנוח תכופות) ה' לולב, עמ' קי"א: אלא הנענוע לא יתראה אלא בזה השעור ותוספתה, כשאתה מנענעו ינענעו ראשו והוציו וכו'. וכנראה שרבינו מנוח פירש שהמלה "ותוספתה" דבוקה למטה, כלומר, אלא בזה השעור, ותוספתה (כלומר, ובתוספתא אמרינן) כשאתה מנענעו וכו', וצ"ע. ועיין מ"ש ע"ז בתשלום תוספתא, עמ' 17, ולעיל ולהלן שם.

53. **ר' טרפון או' באמה בת חמשה טפחים.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: תני באמת חמשה דברי ר' טרפון. וחכמים אומרים באמת ששה. ומפרש הירושלמי: על דעתיה דר' טרפון פושכין רברבין. על דעתיה[ון] דרבנן פושכין דקיקין. והוא כרב דימי בבבלי ל"ב ב', ופירש"י: הטפחים האילו יהו גדולים, שיהו חמשה מהן ממלאין אמה בינונית שהן ו' טפחים בינוניים. ובאוה"ג, עמ' 40: נמצא כל טפח, טפח וחומש, נימצא שיעור הדס וערבה וכו' שלשה טפחים ושלשה חומשי טפח. ולהלן שם בבבלי הסיקו בשם רבין שר' טרפון מיקל ואומר, אמה בת חמשה טפחים עשה אותה ששה, צא מהן שלשה להדס והשאר ללולב. ופירש"י: אמה בת חמשה טפחים בינוניים חלק אותה לששה חלקים בטפחים קטנים, ובהן שיעור שלשה להדס, וארבעה ללולב. ונמצא ששיעור ההדס אינו אלא ב' טפחים ומחצה בטפחים בינוניים של ד' אצבעות, עשר אצבעות באגודל. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 642. ויש מן הגאונים שפסקו כרב דימי בבבלי, וכסתם הירושלמי בשיטת ר' טרפון, עיין אוה"ג, עמ' 40, בשם רב עמרם. ועיין אוה"ג, עמ' 114. ונחלקו הראשונים בגודל הלולב, לפי שיטת התוספות (נדה כ"ו א' סד"ה שדרה) והרמב"ן (לפי הריטב"א ועוד בסוגיין) לא דיבר ר' טרפון אלא בהדס וערבה, אבל יתרון הלולב הוא בטפח גמור בן ד' אצבעות, ונמצא גודלו י"ד אצבעות. אבל הרי"ץ גיאת ה' לולב, עמ' צ"ו, פירש שאף היתרון של לולב הוא באותן טפחים של הדס וערבה, והוא בן י"ג אצבעות ושליש. וכן מוכח מדעת רב עמרם (אוה"ג, עמ' 40), שאף שפסק כרב דימי, מ"מ אנו למדים שיתרון הלולב הוא בטפחים של הדס וערבה. וכן פירש"י ל"ב ב' ד"ה והשאר והרא"ש פ"ג סי' ז', ורבינו יונה (לפי הר"ן בסוגיין) ובס' המכתם, עמ' 73, ועיין מ"ש שם בשם ס' ההשלמה. ובספרי שלח פי' קט"ו, עמ' 124, אמרו: לולב אין לו שיעור. ופירשוה במנחות מ"ב א': אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה. ופירש הריצ"ג בה' לולב, עמ' צ"ז, שצריך שיהא גבוה טפח מן ההדס והערבה, אפילו הם גדולים מג' טפחים, ודלא כיש סוברים שבכגון דא אין צורך שיהא גבוה מהם טפח, עיין בהערות שם הערה מ"א. ועיין בס' המכתם, עמ' 72.

53-54. **ארבעת מינין הללו כשם שאין פוחתין מהן, כך אין מוסיפין עליהן.**וכ"ה בבבלי ל"א א', ובירושלמי איננה. עיין מ"ש לעיל, שו' 51- 52 סד"ה וגירסת. וכתבו הריטב"א והר"ן בשם יש אומרים שאין מוסיפין עליהם אפילו ממינם, ודחו את דבריהם, עיי"ש. ושיטת רוב הראשונים שאין מוסיפין עליהם ממינים אחרים, אבל מוסיפין בהדסים וערבות. ובהלכות פסוקות (הוצ' מיללער) סי' קפ"ב בשם רב עמרם: ועכשיו נהגו במקומנו במתיבתא כמה דורות שלא לפחות מששים ושמונה בדין, [מנין] לולב. ובתשה"ג שערי תשובה סי' שי"ב מוסיף: ויש מי שעושה שבעים כנגד ע' פרי החג, ויש מי שעושה ס"ט, מנין הדס. וכ"ה באשכול ח"ב, עמ' 104, והובא בס' המכתם כאן, עמ' 77. ועיין ריצ"ג ה' לולב, עמ' ק"ד. ולא נזכרו שם אלא הוספה בהדסים. ועיין ר"מ פ"ז מה' לולב ה"ז, בס' המנוחה, ובשאר נושאי כלים שם. ועיין בתשובת הר"מ הוצ' רא"ח פריימן סי' פ"א, עמ' 79, ובשו"ת ברכת אברהם סי' ל"א, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע"ה, סי' תס"ח וסי' תקל"ה, ובשו"ת הרשב"ש סי' ז'. ושאר גאונים נהגו להוסיף אפילו בערבות, עיין בשו"ת הר"מ הנ"ל, בראבי"ה ח"ב סוף סי' תרס"ט, עמ' 378, ובראשונים שהביא בהערות 9–11 שם. ועיין גם בהערות ר"ח אלבק באשכול הנ"ל, הערה ט"ו. ובסוף השאלה לר"א בן הר"מ הנ"ל: והראשונים אומרים שמרבה בהדס עד ס"ח בדין, כמנין לולב, ומרבין בערבה עד ע' כנגד שבעים אומות.

54-55. **אם אין לו אתרוג לא יטול עמו לא רמון פריש וכו'.**וכ"ה ("לא יטול עמו") גם בד ובכי"ל. ומלשון "עמו" משמע שנוטל מה שיש לו לזכר בעלמא, כשיטת הראב"ד בתמים דעים סי' רל"ג, ודווקא בפריש³¹ ורמון וכו' גזרו משום סירכא (ל"א ב'), שלא יבוא ליקח אותם במקום אתרוג, בשעה שיש לו אתרוגים, אבל כשנוטל פחות מד' מינין (כשאין בידו יותר) לזכר בעלמא אין לחשוש לתקלה. אבל בכי"ע גורס: לא יטול בידו פריש וכו'. וכן בבבלי ל"א א': לא יביא פריש ולא רמון וכו'. (תכלת מרדכי). ועיין בס' המכתם, עמ' 78, ובהערות ר"א סופר שם. ועיין בתוספות ל"א א' ד"ה לא, ומ"ש בכפות תמרים שם.

footnotes: ³¹ עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 579, שו' 51.

55. **היו כמושין כשרין יבשין פסולין.**בבלי הנ"ל. ובשעור היבשות כתבו התוספות (כ"ט ב' ד"ה לולב) ובתוספות הרא"ש שם ועוד, שדינו כמום באוזן הבכור שהסימן הוא שנפרכין בצפורן. והראב"ד בתמים דעים סי' רל"ב (עיין במגן אבות למאירי, עמ' ק"מ ואילך) מחלק בין היובש באתרוג ובין היובש בלולב והדס וערבה, עיי"ש, והרב מצריך גם שילבינו. ועיין בריטב"א ל"א א' שמביא את שיטת הראשונים בעניין יבשות השדרה בלי העלים, או להפך. ועיין בס' משנה אחרונה עוקצין פ"ב מ"ז ד"ה ולבנים ומ"ש לעיל פסחים ספ"ב, הערה 86. ובעניין אתרוג הכמוש, עיין מה שהאריך בזה בשיטת הראשונים והאחרונים ר"א אפטוביצר בהערותיו לראבי"ה ח"ב, עמ' 371, הערה 26.

55-56. **ר' יהודה אומ' אם היו יבישין כשירין.**וכ"ה בד, ובכי"ל. ובכי"ע: אף יבישין כשרין. וכ"ה בבבלי ל"א א' הנ"ל. ולפ"ז מכשיר ר' יהודה בכל המינין אם היו יבישין. וכן הוכיחו בבבלי ל"א ב' מברייתא אחת: אתרוג הישן פסול. ור' יהודה מכשיר. ובירושלמי למשנתנו רפ"ג (לולב וכו' והיבש פסול): היבש פסול על שם לא המתים יהללו יה. תני בשם ר' יודה היבש עצמו כשר. ועיין אהצו"י שם, עמ' 96.

56. **אמ' ר' יהודה מעשה באנשי כרכין וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין אהצו"י הנ"ל.

57. **אמרו לו אין שעת הדחק ראיה.**ומתוך הלשון משמע שבשעת הדחק מברך אף על היבש, כשיטת הגאונים³² וכמה מן הראשונים, עיין ראבי"ה ח"ב סי' תרנ"ג, עמ' 371, שם סי' תרצ"ז, עמ' 404, ובראשונים שצויינו בהערות שם. ועיין בתוספות ל"א א' ד"ה לא מצא ומ"ש בכפות תמרים שם. אבל הראב"ד חולק, עיין תמים דעים סי' רל"ג ובס' המכתם, עמ' 78. ועיין ר"מ פ"ח ה"א, בהשגות שם, ומ"ש ר"א בן הר"מ בשו"ת ברכת אברהם סי' ל"ב.

footnotes: ³² עיין תשה"ג שערי תשובה סי' שי"ג, ריצ"ג ה' לולב, עמ' צ"ו ועוד, עיין בהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב, עמ' 372, הע' 2.

57-58. **לולב בין אגוד, בין שאינו אגוד כשר. ר' יהודה או' אגוד כשר ושאינו אגוד פסול.**אף ברייתא זו היא בבבלי י"א ב', ל"ג א', מנחות כ"ז א'. ובירושלמי יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"א, אין לה אלא רמז בלבד. ועיין במכילתא דרשב"י, י"ב כ"ב, עמ' 25, ומ"ש במחברתי "על הירושלמי" (ירושלים תרפ"ט), עמ' 28, ובתו"כ אמור ריש פרק ט"ז, ק"ב ע"ג. ועיין במכילתא דר' ישמעאל בא פי"א, עמ' 37, ובהערות הרח"ש האראוויטץ שם. ובכי"ע: בין אגוד בין שאינו אגוד פסול, ונמחקה המלה "פסול" ובין השורות הוגה "כשר". ולא הרגיש הסופר שיש לפניו השמטה, וצ"ל: בין שאינו אגוד [כשר. ר' יהודה אומר אגוד כשר, ושאינו אגוד] פסול. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תרפ"ג, עמ' 385, שהביא את התוספתא, ויש שם השמטה אחרת, עיי"ש.

58-59. **לא יאגדנו ביום טוב, אבל נוטל הימנו שרביט ואוגדו.**ראבי"ה הנ"ל, רי"ץ גיאת ה' לולב, עמ' צ"ט, עיטור ה' לולב ח"ד, הוצ' רמא"י, צ"א ע"ד, ומשם, כנראה, בתניא ה' לולב סי' פ"ה. ובמנוה"מ ח"ב, הוצ' ענעלאו, ריש עמ' 428: כדגרסי' לא יאגדו ביום טוב. ובס' האורה, עמ' 116: אי לא אגדו מערב יום טוב לא יאגדנו ביום טוב, אבל מוציא ממנו שרביטו ואוגדו. והראשונים הנ"ל הביאוה כפירוש לבבלי ל"ג ב': ת"ר הותר אגדו ביו"ט, אוגדו כאגודה³³ של ירק. ופירשו הר"ח והרי"ף ששוזר שני קצוות של הוצא (כלומר, שרביט הלולב) ונועצן וכו'.³⁴ ועיין בכפות תמרים שם ל"ג ב' ומ"ש ביצחק ירנן על הרי"ץ גיאת הנ"ל, הערה נ"ב (ובדק"ס הנ"ל). אבל בירושלמי אין זכר לברייתא זו, עיין מ"ש לעיל, סוף שו' 51–52, ד"ה וגירסת כי"ע.

footnotes: ³³ בכי"מ: כמין אגודה. ובכמה מן הראשונים: באגודה, עיין ברי"ף ובר"ן שם ובשו"ת הריב"ש סי' קכ"ב. ועיין דק"ס, עמ' 104, הע' כ'. ³⁴ בס' תוספות ירושלים או"ח סי' תרנ"א: ולולא דבריו יש לפרש ע"פ התוספתא לא יאגדנו בי"ט, אבל נוטל הימנו שרביט ואוגדו, והיינו כאגודה של ירק, דבירק אינו קושר בדבר אחר, אלא כורך בעלה מהירקות גופא. ולא גילה לנו הרב את מקורו. ועיין ר"ש פיאה פ"ו רמ"י ד"ה אגודי השום ובס' משנה ראשונה שם. אבל עיין בפיה"מ להר"מ שם. ומפירוש הר"ח כאן משמע כפירוש בעל תוספות ירושלים.

59. **אין אוגדין את הלולב אלא במינו וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ח. וכל הברייתא שלנו בבבלי ל"ז א', עיין מ"ש להלן. ועיין בבלי ל"א א'.

60-61. **באנשי ירושלם.**עיין דק"ס, עמ' 115, הערה צ'.³⁵

footnotes: ³⁵ והוא מעיר שבכ"י ב' היה כתוב "ביחידי" ונתקן. ויותר נראה שהיה כתוב שם "ביהירי", עיין אוה"ג יומא, עמ' 51, וכאן, עמ' 116.

61. **בגימוניות של זהב.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. וכבר העיר הרב אפפינהיים במגצין של ברלינר ש"ב, עמ' 8, שבתרגום השומרוני מתרגם רבד הזהב (בראשית מ"א, מ"ב): גימון דהב. וכן מתרגם עגיל (במדבר ל"א, נ'): גימון. וברש"י ישעי' נ"ח, ה': אגמון. הוא כמין מחט כפוף, וצדין בו דגים. והעיר ר"י מאהרשען בהוצאתו של רש"י, עמ' 126: מפרשו נגד דעת הגמרא בקידושין ס"ב ב', ופירושו הוא זר. פירושו אינו זר כלל, שהרי כן יוצא מאיוב מ', כ"ו: התשים אגמון באפו וכו', ובתרגום שם מתרגם אגמון: אונקלא, כלומר, קרס. ועיין ירושלמי שבת פ"ה ה"ד, ז' ע"ג, ובבלי שם נ"ד ב', ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 104. ולפ"ז גימון הוא טבעת ושרשרת. וכן בס' המנוחה פ"ז מה' לולב הי"א (סוכה פ"ג), נ"א סע"א: גימון, ר"ל שרשרת וכו'. אבל הוא מסיים: ועיקר המלה מלשון גמי.

61-62. **אמ' לו משם ראיה אף הן היו אוגדין אותו במינו מלמטה.**וכע"ז במשנתנו הנ"ל. אבל כל זה ליתא במשנה שבירושלמי בכי"ל (ונוסף בגליון ע"י המגיה), בהוצ' לו, קויפמן, כי"מ, כ"י ב', במשניות כ"י עם פיה"מ להר"מ ועוד, עיין דק"ס, עמ' 114 הערה ז', ובמלא"ש למשנתנו. וכבר ראה לנכון בעל דק"ס שם שהגירסא שלפנינו במשניות היא הוספה ע"פ הברייתא שבבבלי ל"ז א', שהוסיפה שהושיבו לר"מ שמתחת לגימוניות היו אגודין במינו. נמצאנו למדים, שאף כאן הבבא שלנו לא הובאה אלא בבבלי גרידא, וליתא בירושלמי, עיין מ"ש לעיל סוף שו' 51–52, ד"ה וגירסת כי"ע. והגירסא "אמ' לו" גם בכי"ע. אבל בד ובכי"ל: אמרו לו. ולפנינו אפשר לפתור: אמר לו וכו', כלומר, ר' יהודה אמר לו, עיין דק"ס הנ"ל, ובאוה"ג, עמ' 116.

62-63. **אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק כך היו אנשי ירושלם נוהגין וכו'.**בירושלמי פ"ג הי"ד, נ"ד ע"א: דאמר ר' אילא ותניי תמן כך היה המנהג בירושלם וכו'. ולפ"ז מעיד לנו הירושלמי בפירוש שזו היא ברייתא בבלית, עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 199, הלכות הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ד הערה ז', והרשימה הארוכה (של תניי תמן-ברייתא בבלית) במחקרים בברייתא ותוספתא להר"ח אלבק, עמ' 86 ואילך. ובבבלי כאן מ"א ב': תניא ר' אלעזר בר' צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים וכו', כל הברייתא, בשינויים קלים.

64. **עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ.**וכ"ה בבבלי: מניחו על גבי קרקע. ובירושלמי: נותנו לחבירו. ועיין מ"ש להלן בסוף פירקין. ופירש"י: צריך להניח הלולב לפי שגולל ס"ת ופותחו. ובראבי"ה ח"ב סוף סי' תרפ"ט, עמ' 294, פירש משום שצריך להחזיק בעמודי התורה. ועיין בהערות שם.

65. **נכנס לבק' את החולי' ולנחם אבלים לולבו בידו.**כל זה נשמט בכי"ו ע"י הדומות, וישנו בד ובכי"ע. וכ"ה הסדר בבבלי מ"א ב' הנ"ל. אבל בכי"ע: נכנס לנחם אבלים לולבו בידו, נכנס לבקר חולים לולבו בידו. וכ"ה הסדר בבבלי בכי"מ. ובדק"ס, עמ' 128, הערה ז', מעיר על גירסת כי"מ: וכ"ה הסדר בילקוט (אמר רמז תרנ"א) וברא"ש (פ"ג סי' ל"ב), וכ"ה בשבת י"ב א', ב', וסדר הדפוס נראה נוח. ויש להוסיף גם טאו"ח סוף סי' תרנ"ב. ולכאורה אין להחליט בוודאות שהסדר שלנו ושל הדפוסים בבבלי כאן הוא הנכון, שהרי מבואר בר"מ פי"ד מה' שמחות ה"ז שנחום אבלים קודם לבקור חולים. אלא שבר"מ עצמו בפ"ז מה' לולב הכ"ד הקדים בקור חולים לנחום אבלים. ולא עוד אלא שלדעת ר"א בר' צדוק שלנו אפילו בית המשתה קודם לנחום אבלים. עיין להלן מגילה פ"ג, שו' 45–46. ועיין ש"ך יו"ד סוף סי' של"ה, ולפיכך העתיק הר"מ בה' לולב כגירסא שלפנינו. ובירושלמי כאן חסר לגמרי "ולנחם אבלים", וכבר נשאל רב שרירא (אוה"ג עמ' 56): הא דאמור רבנן לנחם אבלים וכו', כך שמענו מזקנינו, דהא מילתא בזמן שהמת נפטר ביום טוב או במועד, והחי מעותד למינקט ימי אבל אחר כן, אעפ"י שאינו נוהג אבלות בחג, אלא שחבריו הולכין אצלו ויושבין עמו כדי ליישב דעתו, וקא מדמי ליה תנא להא מילתא, כמי שבא לנחם אבילים. ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ב, קראו למנחמי אבלים בשבת ויו"ט: מראי פנים מפני הכבוד.³⁶ וכן לעיל שם ה"ב, פ"ב ע"א, אסרו לקרובי האבל לעמוד מחוץ לסוכה, אם היתה לו לאבל סוכה קטנה, עיי"ש. ואין כאן מצות ניחום אבלים כלל, ובוודאי שבכגון דא מצות בקור חולים קודמת, כמו שפירש באו"ש פ"ו מה' שמחות ה"ז.

footnotes: ³⁶ עיין להלן, עמ' 1252, ומ"ש הגרי"ב זולטי בספרו משנת יעבץ סי' ל"ז.

66. **נכנס לבית המדרש וכו'.**פירש"י: טריד בשמעתא ויפול מידיו. ובירושלמי חסר כ"ז.

66-68. **יום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה.**במשנתנו פ"ג מי"ג: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו וכו'. ומבארת התוספתא שאינו יוצא אלא אם כן נתנו במתנה גמורה. וכל הברייתא בבבלי מ"א ב', אלא ששם חסרה המלה "גמורה". ובפירוש אמרו שם (וכן בקידושין ו' ב', ב"ב קל"ז) שאפילו במתנה ע"מ להחזיר יצא. וכבר נתקשו כל הראשונים מאי שנא ממשנת נדרים ספ"ה. ובתו"כ אמור ריש פרק ט"ז, ק"ב ע"ג: מיכן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא אם כן רצה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפילו הן מאה וכו'. ועיין מ"ש להלן, שו' 70, ד"ה נתנו. ובירושלמי לא נזכרה כלל ברייתא זו. ובפירוש אמרו בפ"ד ה"ב, נ"ד ע"ב: רב מפקד לדבית רב אתי, רב המנונא מפקד לחברייא, כד תהוון יהבין מתנה ביומא טבא לא תהוון יהבין לה אלא לדעת גמורה.³⁷ כהדא רב הונא יהב אתרוגא מתנה לבריה, אמר ליה אין יומא טבא יומא דין הרי הוא לך מתנה, ואין למחר הרי הוא לך מתנה. ועיין בס' ניר שהגיה בסיפא: אינו לך מתנה. אבל כגירסתינו כ"ה גם בראבי"ה (בכי"א. בכ"י שזח"ה נשמט הסיום) ח"ב סי' תרנ"ד, עמ' 373. ופירוש הירושלמי הוא שרב ורב המנונא החמירו והצריכו לתת את האתרוג, אחרי שיצאו בו, במתנה גמורה, ובדעת גמורה, שיוכל המקבל לעשות באתרוג מה שירצה. והביאו ראייה מרב הונא שיצא באתרוג ביום טוב ראשון של גליות ונתנו לבנו (הגדול), ואמר לו שאפילו אם היום חול, ונמצא שעדיין לא יצא רב הונא באתרוג ויצטרך לו למחר, הרי הוא נותנו לו במתנה גמורה, וסמך על בנו שיבין בעצמו ויתן לו למחר את האתרוג. וכן לעיל שם פ"ג סהי"ב, נ"ד ע"א: כהדא תרונגייא הוו מצפצפין (כלומר, היו בדוחק) תמן, והוה רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא מתנה לבריה, אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו תחזירהו³⁸ לי. ופירשו המפרשים שנתנו לו במתנה על מנת להחזיר. ברם בירושלמי גיטין פ"ב ה"ג, מ"ד ע"ב, אמרו: הרי זה גיטך (כגירסת שרי"ר) על מנת שתתנהו לי פסול, (על מנת)³⁹ שתחזירהו לי כשר. ולא דא היא קדמייתא ? אמר ר' יוסי לכשתרצה.⁴⁰ ובפירוש הדברים נראה שר' יוסי מפרש שלא אמר לה אלא שהוא רוצה שהיא תחזיר לו, אבל יש לה רשות גמורה שלא להחזיר. וכן בירושלמי דמאי פ"ו ה"ג, כ"ה ע"ב: על מנת שיהו המעשרות של זה אסור. שאטלם אני ואתנם לזה מותר. ולא דא היא קדמייתא ? אמר ר' אחא אם תירצה ביניהן. וממשיך הירושלמי בגיטין: אמ' ר' יוסי בי ר' בון לכשתזכה בו ובמצוותו תחזירהו לי, כהדא תרונגיה (כגי' שרי"ר) הוון מצפצפי' תמן, והוה רב נחמן בר יעקב וכו', כבירושלמי סוכה. הרי לך מפורש שהירושלמי השווה מתנת האתרוג לגט, ולפירוש הירושלמי כוונתו שהוא רוצה שתחזיר את הגט, אבל יש לה רשות גמורה שלא להחזיר אם לא תרצה, וכן באתרוג הוא מבקש אותו שיחזירהו לו,⁴¹ אבל יש לו רשות גמורה שלא להחזיר, ומעשה שהיה בבנו גדול היה, עיין במאירי מ"א ב' (112 ע"א) מ"ש בשם קצת רבנים. סוף דבר "מתנה גמורה" בלשון התוספתא באה להוציא מתנה על מנת להחזיר, ופירושה גם מתנה בדעת גמורה, שלא יתבע אותו אם לא יחזיר. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ב, הערה 34, ומ"ש להלן ד"ה נתנו.

footnotes: ³⁷ בס' המנוחה ה' לולב פ"ח (סוכה פ"ד) ה"י, נ"ו ע"א: שאין סומכין בנתינת לולב בדעתו ובלבו, אלא צריך להוציא בשפתיו מתנה בפירוש, ולא תלינן לא בדעת ב"ד ולא בדעת שותפין. ולפי שמתנה זו של לולב רובן מתנה ע"מ להחזיר הן צריך להחמיר עליו ולומר בפי' בשפתיו, וכדגרסי' בירושלמי וצריך ליתן בדעת גמורה, ולא נודע כך אלא בהוצאת שפתיו. ³⁸ כ"ה בר"ח מ"א ב', ברי"ץ גיאת ה' לולב, עמ' ק"ט, בראבי"ה שהזכרנו בפנים, בס' המנהיג ה' סוכה סי' כ"ח, ס"ח ע"א, ובמקבילה בירושלמי גיטין. ולפנינו בטעות בלשון ציווי: החזירהו לי. ³⁹ קרוב לוודאי שהמלים "על מנת" שהקפנו הן באשגרה מלעיל, או ע"פ הבבלי שם כ' ב' ותוספתא פ"ב סה"ד, כפי שיוצא מהמשך הירושלמי. וברור שבגיטין אף לשיטת התוספתא אין צורך במתנה גמורה, שהרי שם אין צריכים אלא נתינה, ואם הנייר שלו לא נתן לה אלא אותיות פורחות, ומשום הכי אף מתנה על מנת להחזיר מספיקה, אבל בארבעת המינין בעינן משלכם. וכן לעניין חמץ צריך שיוציא אותו מרשותו לגמרי. אבל הירושלמי, כנראה, סובר שמתנה על מנת להחזיר אינה מתנה בשום מקום. ועיין מ"ש להלן בפנים. ⁴⁰ כ"ה בשרי"ר, עמ' 223, שו' 14. ולפנינו בטעות: לכשתדיני. ⁴¹ כלומר, הוא נותן לו בלי תנאי שיזכה בו ובמצותו, ואפילו אם לא יחזירו לו יזכה בו ובמצותו, מה שאין כן במתנה על מנת להחזיר שלא יצא אם לא החזיר.

68. **מעשה ברבן גמליאל וזקנים וכו'.**תו"כ אמור, ק"ב ע"ג, ובבלי מ"א ב' הנ"ל, ובירושלמי ליתא.

68-69. **ולא היה עמהן לולב לקח רבן גמליאל לולב בדינר זהב.**בתו"כ הנ"ל: ולא נמצא לולב אלא ביד רבן גמליאל בלבד. ובבבלי הנ"ל מוסיף: שלקחו באלף זוז.

70. **נתנו לחבירו וחבירו לחבירו.**בד: נתנו לחברו במתנ' וחברו לחברו. ובכי"ע ובכי"ל: נתנו במתנה גמורה לחבירו וכו'. ובתו"כ ובבלי הנ"ל מעין גירסת כי"ו. אבל גם בעיטור ה' לולב ח"ד, הוצ' רמא"י, צ"ב רע"ב: ובתוספתא גרסי' נטלו ויצא בו ונתנו במתנה גמורה לחבירו וכו'. וכן מעתיק משמו בשבה"ל הקצר סי' קי"ז, ד"ו נ"א ע"ג. והוכיח בעל העיטור מכאן שאעפ"י שנתנו לו במתנה גמורה ולא התנה, סתמו בלולב כמתנה ע"מ להחזיר הוא,⁴² שהרי בתוספתא אמרו בפירוש שנתנו במתנה גמורה, ומ"מ הוכיחו בבבלי מ"א ב' הנ"ל מכאן שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, מפני שסתמו היה על מנת להחזיר, עיי"ש בעיטור. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ב, שו' 28–29, ד"ה ובפירוש פרחי ציון ואילך שם. ועיין בריטב"א ובמאירי בסוגיין ובשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רס"א. ועיין בשו"ת ר' אביגדור כ"צ בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה אות ב', ובפסקיו כאן פ"ג סי' ל'-ל"א, ובהערות לראבי"ה הנ"ל, עמ' 373.

footnotes: ⁴² וכ"ה שיטת רוב הראשונים, עיין בראשונים שצוינו להלן בסמוך, ועיין לעיל, הע' 37.

70-72. **ר' יוסה או' יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו.**בכי"ו חסרה המלה "שחל" ובד נשמטו המלים "שחל להיות בשבת" בטעות, וישנן גם בכי"ע ובכי"ל. ולפי מקורות א"י נטלו שם לולב ביום ראשון שחל להיות בשבת בגבולין אפילו בזמן הגאונים הראשונים,⁴³ עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 278, ובא"י לא ידעו מגזירה דרבה. ועיין בבלי מ"ד א' ובתוספות מ"ג א' ד"ה אינהו, ומ"ש אפטוביצר בתוספות ותקונים לראבי"ה, עמ' 104 ואילך. ולעיל שו' 64, שנינו: עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ. וכן בבבלי: מניחו על גבי קרקע. ובירושלמי שם: לשאת את כפיו ולקרות בתורה. נותנו לחבירו. הניחו בארץ אסור לטלטלו. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ג,⁴⁴ ובשבה"ל השלם סי' שס"ח, קס"ה ע"ב, ובדרכי משה סוף סי' תרנ"ב, ובמגן אברהם סוף סי' תרנ"א. ובאליהו רבה או"ח סי' תרנ"ב, סוף אות ד', הביא את התוספתא כאן, ועיין בתוספות ירושלים או"ח סי' תרנ"א ס"ק ה', ובהוספות מהרש"מ בארחות חיים סי' תרנ"א ובציונים לאחרונים שבבאורי מהרש"ה לס' תניא רבתי סוף סי' פ"ה, עמ' 188, הערה מ"ה. והבינו רוב המפרשים את הירושלמי שאף ביום טוב אם לא נתן את הלולב לחבירו אלא הניחו ע"ג קרקע אסור לטלטלו.⁴⁵ והוא קשה מאד, שהרי מצוה היא להחזיקו כל היום ולצאת בו לבקר חולים ולנחם אבלים, כמפורש לעיל, ולמה יהא אסור לטלטלו אם הניחו בארץ. ולא עוד אלא שהירושלמי בעצמו הביא שם ברייתא זו, כדי להוכיח שאף בשבת לר' יוסי מצוה להתפלל בו (אם היה לולבו בבית הכנסת), עיי"ש, והפירוש הנכון הוא בהגהות יפה עינים מ"ב א' ובגליון אפרים בירושלמי במקומו. ולפיכך נראה שבירושלמי הוא קיצור מן התוספתא שלנו, ובשבת עסיקינן, ואם הניחו על הארץ, וכבר יצא ידי חובתו אסור לטלטלו, מפני שמיד שהגביהו⁴⁶ כבר יצא בו, ואסור בהנייה אחרת, כעין שפירש בח"ד, עיי"ש. ועיין בתוספות ירושלים סי' תרנ"א הנ"ל. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פ"ג מי"ד: ר' יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור, מפני שהוציאו ברשות. ועיין בבלי מ"ב א', והירושלמי חולק וסובר שאפילו כבר החזיקו בידו פטור, משום שעדיין הוא טועה בדבר מצוה. אבל אם הניחו בארץ וכבר נתייאש מליטלו, חייב אף לר' יוסי. ועיי"ש בהמשך הירושלמי ובירושלמי שבת פי"ט ה"ד וה"ו, י"ז ע"ב, יבמות פ"ח ה"א, ט' ע"א. ודווקא בציצין שאין מעכבין את המילה, שמצוה לכתחילה להסירן בחול, וכן באכילת מצה שכל כזית וכזית מצוה היא, אבל בלולב אחרי שהניחו על גבי הארץ ונאסר בטלטולו, אפילו לר' יוסי חייב אם הוציאו לר"ה. ועיין בח"ד שפירש אחרת, עיי"ש. ועיין בס' ניר ספ"ג.

footnotes: ⁴³ ועיין תנחומא אמור סי' כ"א, והיא הוספה מאוחרת, ואינה בכי"ר וכ"י רח"ס, עיין בהוצ' בובר שם סי' ל', ובהע' ר"ב שם. ⁴⁴ ת"ל שם: ואין מביאין ראיה מלולב שאינו ראוי לטלטלו בשבת, אלא כדי שלא לכמוש התירו לטלטלו (במשנתנו ספ"ג) להחזירו בשבת, דמן הדין היה שלא יטלטלהו כלל, ואפי' ביו"ט, ולאחר שהניחו על גבי קרקע לאחר מצותו אסור לטלטלו, וכדאיתא התם בירו', אלא משום הידור מצוה התירו טלטולו וחזרתו בשבת ולהוסיף ביום טוב. ועיין בס' המנוחה פ"ז מה' לולב (פ"ג מה' סוכה) הכ"ה, נ"ג ע"א. ⁴⁵ ועיין לעיל הע' 44. ועיין רש"י עירובין ק"ב ב', ד"ה ע"ג קרקע. ⁴⁶ אף בא"י לא היו נוהגים להחזיק את הלולב בשבת (אם לא אמר הלל בבית הכנסת) אלא להגביה ולהרים אותו בלבד (עיין בבלי מ"ד א'), ומיד אחרי שיצא בו נעשה מוקצה, עיין בבלי מ"ב א'. וכן הלשון בחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' נ"א, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 88: א"מ אין טוענין לולב בשבת, אבל נוטלין הדס, ובני א"י טוענין לולב והדס ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת. ועיין שם, עמ' 175, ובהוצ' רב"מ לוין, עמ' 104. ו"טען" בלשון א"י פירושו הגביה, הרים (כמו "נשא" בעברית). וכן בירושלמי דמאי פ"ב סה"ב, כ"ד ע"א: טען מחוקה (כ"ה בכי"ר, וכן תיקן הסופר גם בכי"ל) עלוי, כלומר, הרים את המחוק (של המאזנים) עליו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ה (תרצ"ד), עמ' 271. וכן בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ה, כ"ט ע"א: והוה ארונה טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא, טעין כהנייא וכו', עיי"ש כמה פעמים ביטוי זה, ופירושו היה מרים את הכהנים למעלה וכו', וכן בירושלמי הוריות פ"ב ה"ה, מ"ו ע"ד: וטען (כ"ה בירושלמי הנספח לבבלי, ולפנינו בירושלמי: ובעא) כיפה מיזרוק בתריה, כלומר, והרים אבן וכו'. וכן גם באיכ"ר פ"א, ג', הוצ' בובר, עמ' 64 (ובמקבילה שבבמ"ר פי"ב, ג'): דלא יהוון טעינין ערקא על מיינוקייא, כלומר שלא ירימו רצועה על התינוקות. וכן בירושלמי עירובין ספ"ג, כ"א ע"ג: ר' אבהו אזל לאלכסנדריא, ואטעינון לולבין בשובתא, כלומר, הורה להם להגביה, להרים את הלולב בשבת, ולצאת בהגבהה זו ידי חובתם. אבל בבבל היו נוטלים הדס ואתרוג בשבת (כמפורש בחילופי מנהגים שהבאנו לעיל) לזכר בעלמא (עיין מ"ש לעיל שו' 54–55, ד"ה אם אין לו) והיו נוטלים עם האתרוג הדס שקטמו מתחילה לשם ריח, ומותר לטלטל את שניהם, עיין מ"ש לעיל שבת פ"ה, שו' 22–23, ד"ה מטלטלין עצי בשמים. ועיין בבלי כאן ל"ז ב'. וכן פירש בערך גם מיללר בחילופי מנהגים הנ"ל שהוציא, עמ' 44, אלא שלא עמד על העיקר, על ההבדל בין נטילה וטעינה.