1-2. **שואלין את הגשמים עד שיצא ניסן שנ' ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון דברי ר' מאי'.**כל הברייתא בשם התוספתא במכירי יואל, עמ' 18. ובמשנתנו פ"א מ"ב: עד אימתי שואלין את הגשמים (כלומר, טל ומטר), ר' יהודה אומר עד שיעבר הפסח, ר' מאיר אומר עד שיצא ניסן שנאמר ויורד לכם גשם מורה¹ ומלקוש בראשון. ועיין במלא"ש שכתב שאפשר שהפסוק הוא מסתמא דמתניתין ולא מדברי ר"מ גרידא. אבל מתוך התוספתא כאן מוכח שר"מ הוא שמביא את הפסוק כראייה לדבריו. ור"מ סובר שאף היורה פעמים יורד בניסן, ובמקרה כזה התבואה רכה, ומלקוש מועיל כל החודש למלילות ולקשין, עיין בבלי ו' א', ועיין בהגהות הרש"ש ה' רע"א. ובכמה נוסחאות במשנתנו גורס "ר' יוסי" במקום "ר' מאיר", עיין בהוצ' מלטר, ובשנו"ס שם, סוף עמ' 1, ועיין מ"ש להלן. ועיין נדרים פ"ח מ"ה, ואף משם מוכח שהגירסא "ר' מאיר" נכונה, כמפורש בירושלמי שם ה"ז, מ"א ע"א, עיי"ש. ובתוספתא לא הזכירו כלל עניין הזכרת גשמים, ושמא היא סוברת במקום שמזכירין שואלין, עיין ירושלמי פ"א ה"ב, ס"ד ע"א, ובבלי ד' ב'.

footnotes: ¹ וכ"ה בכי"ל כאן ובמכירי הנ"ל (בפנים). ועיין בשנו"ס במשניות הוצ' ראם.

2-3. **וחכמים או' יורה במרחשון ומלקוש בניסן.**וכ"ה ("במרחשון") גם בד, בכי"ל ובמכירי הנ"ל. אבל בכי"ע: יורה בכסליו וכו'. ושינוי הנוסח אינו נוגע לעניינינו כאן, והוא תלוי במחלוקת התנאים, עיין בבלי ו' א', ספרי עקב פי' מ"ב, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 89, ומדרש וי"ר פל"ה, י"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תת"ל, ובשנו"ס שם. וכאן הכוונה היא שלדברי החכמים אין הפסוק ביואל מדבר ביורה ומלקוש בניסן, אלא בגשמים בזמנן, יורה בזמנו (בחשון, או בכסלו, לכל תנא לפי שיטתו) ומלקוש בניסן. ואף כשיורה ירד לפני ניסן, המלקוש² אינו סימן ברכה אלא עד הפסח. ומלקוש בראשון פירושו בתוך חודש ניסן, כרגיל ברוב השנים. והברייתא בבבלי ו' א' אינה עניין לכאן, והיא סובבת על הפסוק בדברים י"א, י"ד, עיין בספרי הנ"ל.

footnotes: ² ועיין בירושלמי ספ"א, ס"ד ע"ד.

3-4. **אמ' להם ר' מאיר הואיל ואילן עושה פירות לשנים עשר, ותבואה לששה חדשים וכו'.**כלומר, ברגיל תבואה עושה לששה חדשים,³ ובימי יואל נעשה נס ועשתה תבואה לחמשה עשר יום, וממילא מוכח שהכוונה ליורה בניסן, ואם היורה בניסן הרי המלקוש סימן ברכה בכל החודש, אעפ"י שבאותו זמן ביכרה התבואה לחמשה עשר יום. ועיין בבלי ה' א' ובתוספות שם ד"ה ובחזירתו. ובירושלמי פ"א סה"ב, ס"ד ע"א, ושקלים פ"ו ה"ב, נ' ע"א, סובר ר' יוסי שלעתיד לבוא התבואה עושה לחמשה עשר יום, שכן מצינו שעשתה בימי יואל, ור' יהודה חולק שם וסובר שלעתיד לבוא התבואה עושה לחודש. ואפשר שהטעם הוא מפני שר' יהודה מפרש את הפסוק ביואל כחכמים כאן, שהיורה ירד בזמנו ולא בניסן, וכשיטתו במשנתנו שאין שואלין עד סוף ניסן. ואשר לר' יוסי, עיין בח"ד, ועיין מ"ש לעיל שו' 1 סד"ה שואלין.

footnotes: ³ עיין להלן, שו' 35 ואילך.

5-6. **מימתיי שואלין את הגשמים משתגיע זמנה של רביעה.**במשנתנו פ"א מ"ג: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר בשבעה בו וכו'. ולהלן נחלקו בזמנה של רביעה.

6-7. **אם היתה שנה חסירה נותנין לה חסרונה, אם לאו הולכין אחר סדרן דברי ר'. רבן שמעון בן גמליאל וכו'.**ירושלמי פ"א סה"ג, ס"ד ע"ב, אלא ששם המחלוקת הפוכה: דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי אומר וכו'. וברוב המקומות מקדימים דברי רבי לדברי רשב"ג אביו. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 681. ולפי פשוטו "שנה חסירה" פירושה שלפי תקופת החמה עדיין לא הגיע זמנה של רביעה, וסובר רבי שאין שואלין לפני הזמן האמיתי של התקופה, אבל אם היתה יתירה, כגון שלפי התקופה הגיע זמנה של רביעה לפני כן, מתחיל לשאול כבשנים כסדרן, ולא איכפת לנו אם הוא מאחר קצת בהתחלת השאלה, שעדיין יש פנאי לגשמי ברכה. ועיין ר"מ פ"ח מה' קידוש החודש ה"ו, וקשה להכניס את הדבורים המאוחרים לתוך התוספתא.

8. **לעולם הולכין אחר סדרן.**כלומר, לעולם מתחילין לשאול בכל שנה בזמן אחד, בין אם היתה חסירה, בין אם היתה יתירה.

**אם היתה שנה מעוברת נותנין לה עיבורה.**בירושלמי הנ"ל אמרו עלה: לבסוף נצרכה. ופירשו בהגהות המיוחסות (כנראה, בצדק) לר"ב אשכנזי: "ר"ל האי דקאמר הולכים אחר עיבורה חוזר על סוף הזמנים של תעניות, דתנן היחידים חוזרין ומתענין עד שיצא ניסן". ונראה שהכוונה שאחרי העיבור הולכין אחר תקופת החמה, וכשעבר ניסן לפי תקופת החמה, אעפ"י שעדיין לא עבר לפי סדר השנה שנתעברה, הרי הגשמים הם סימן קללה, אם לא ירדו גשמים לפני כן, כמפורש בירושלמי ספ"א, עיין מ"ש בסה"י לכבוד מרכס, עמ' שט"ז. וכן פירש מדעתו בצפנת פענח פ"ג מה' תענית ה"ט.

9. **אי זו היא רביעה ראשונה ר' מאיר או' ביכורה לשלשה, בנונית לשבעה וכו'.**כל הברייתא בירושלמי פ"א רה"ג, ס"ד ע"א, בבלי ו' א', נדרים ס"ג א'. ומשנתנו פ"א מ"ג, היא כר' מאיר, כמו שאמרו בירושלמי הנ"ל: מתניתא דר' מאיר.

10-11. **רבי יהודה אומ' הבכירה לשבעה, בינונית לשבעה עשר וכו'.**כ"ה לנכון בד ובכי"ל. ובכי"ו, וכן בכי"ע, ישנה השמטה ע"י הדומות. וכגירסא שלפנינו כ"ה גם בבבלי הנ"ל. ובירושלמי שם: ר' יודה אומר הבכירה בשבעה והבינונית בשבעה וכו', וברור שצ"ל שם: והבינונית בשבעה [עשר], כמו שהגיהו המפרשים. ובמלא"ש פ"א מ"ג: אבל בירוש' כתיבת יד אמר ר' יהודה בז' ובשלשה עשר ובכ"ג. [תיקונים והשלמות: גירסא זו לא תתכן, שהרי הירושלמי אומר להלן שם: הכל מודים בשבעה עשר וכו׳. אלא כשם שביטלנו בהחלט את גירסת הדפוסים כך לא נקבל את קיום גירסת ירושלמי כת״י.]

11. **ר' יוסה אומ' ביכירה לשבעה עשר וכו'.**ר"ח ו' א' בשם התוספתא.

12. אפילה לראש חדש כסליווכ"ה בד ובבבלי הנ"ל. וכן בכי"ל: והאפילה בראש חדש. ובכי"ע ובר"ח הנ"ל: אפילה בשלשים. וכן בירושלמי הנ"ל: והאפילה בשלשים יום.

12-13. **אין היחידים מתענין אלא מראש החודש.**כלומר, כשהגיע זמן האפילה ולא ירדו גשמים. ובמשנתנו פ"א מ"ד: הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין. והוא מפני שמשנתנו כר' מאיר (עיין מ"ש לעיל, שו' 9, סד"ה איזו היא), והוא הרי סובר לעיל שהאפילה היא בשבעה עשר. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תתמ"ט, עמ' 594 ואילך, ומ"ש בקרן אורה ו' א'. ולהלן, שו' 30 ואילך, מבואר מי הם היחידים.

13-14. **אי זו היא רביעה שנייה משתגיע זמנה של רביעה וכו'.**בבבלי ו' ב' הביאו כמה משניות שהלכותיהן תלויות ברביעה שניה, עיין פאה פ"ח מ"א ושביעית פ"ט מ"ו ומ"ז.⁴ ורב פפא אמר שם: כדי להלך בשבילי הרשות, דאמר מר מהלכין כל אדם בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה. ובשרידים מפירוש הר"א לתענית הוצ' ר"ד הלבני, עמ' 30: שבילי הרשות, דרכים, שהן ברשות (צ"ל: כרשות) הרבים, בשדות. ופירש רבינו שבילי הרשות דרכים בשדות שנכנסין להם ברשות, כרשות הרבים. וכן פירש גאון (לפי שטמ"ק ב"ק פ"א ב' סד"ה לעניין פסק): להכי קרי להו שביל הרשות שיש לו לכל אדם רשות להלך בו וכו'. ועיין בפי' ר"ג כאן. והמחלוקת בין הראשונים היא לעניין הלשון גרידא, אבל עצם ההלכה ברורה, ובשדה של יחיד עסיקינן, שהרי בדרך של רשות הרבים יכול ללכת אימתי שירצה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 581, ד"ה מאימתי. ובמשנת טהרות פ"ו מ"ז: הבקעה בימות החמה וכו' רשות הרבים לטומאה. ובתוספתא שם פ"ז ה"ח: ואלו הן ימות החמה משתיעקר תבואה מתוכה. אלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שניה. ובירושלמי ב"ב פ"ה ה"א, ט"ו ע"א: ומוטלין (צ"ל: ומטיילין) בשבילי הרשות משתיעקר התבואה עד שתרד רביעה שניה. ואפשר לומר שדין המשנה בטהרות הנ"ל תלוי בתנאי יהושע (או של שלמה, לפי הבבלי בב"ק פ"א ב'), כלומר, משום כך היא רשות הרבים לטומאה, משום שכל אדם רשאי לילך בה עד רביעה שנייה. ורב פפא נקט את התנאי הקדום ולא את משנת טהרות התלויה בו. ועיין בהגהות יפה עינים ו' ב' ד"ה דתנן. ועיין בתוספות ב"ב קנ"ג ב' ד"ה בימות. אבל עיין בפיה"מ להר"מ במשנת טהרות הנ"ל, ולטעמו אין רשות הרבים לטומאה תלויה ברשות שניתנה לרבים ללכת בה, אלא צריך שיהו רגילים ללכת שם, ואפילו רשות הרבים בלילה, בזמן שאין רגילין ללכת שם רשות היחיד היא לעניין טומאה, ולפיכך נתן שם טעם אחר, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁴ עיין מ"ש בגליון הש"ס לר"ע איגר כאן ו' סע"א, והשוה מאירי, עמ' 12.

14. **וחכמים אומ' משתרד רביעה שנייה.**בנדרים פ"ח מ"ה: עד הגשמים, עד שיהיו הגשמים, עד שתרד רביעה שניה, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד שיגיע זמנה של רביעה. ולעניין נדר המחלוקת מובנת, ובזה הכל תלוי בלשון בני אדם, ורבן שמעון בן גמליאל יכול לסבור שאין אדם מכניס את עצמו לספק ונודר עד זמן קבוע. אבל בנידן דידן לא נזכרו כלל נדרים, ומשמע שבכל מקום שאמרו רביעה שניה סובר ר' מאיר שהכוונה לזמנה של רביעה, וחכמים סוברים שהכוונה לגשמי הרביעה. ובמאירי כאן, עמ' 12: כל שאמרנו שזמנו ברביעה שניה יראה לי שאין בדבר חלוק בין ירדו בין לא ירדו, אלא אפילו לא ירדו נדון לאותו דבר כאילו ירדו וכו', עיין להלן. ובדברי חכמים לא נתבאר אם הם מצריכים תרתי, זמן רביעה וגשמי רביעה, אבל אם ירדו גשמים לפני הזמן, אין כאן רביעה שניה, ואין רביעה שניה לפני זמנה, או שאם היתה שנה בכירה וירדו גשמים ברביעה שניה לפני זמנה, רביעה שניה היא. ועיין בגבורות ארי ו' סע"א ד"ה לנדרים שחקר כן לעניין משנת נדרים הנ"ל.

14-16. **ר' יוסה אומ' כל התלוי ברביעה משתגיע זמנה של רביעה, וכל שאין תלוי ברביעה משתרד וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: כל שתלוי ברביעה משתרד רביעה שנייה כל שאין תלוי ברביע משתגיע זמנה של רביע. וכע"ז גם בירושלמי שביעית פ"ט ה"ז, ל"ט ע"א, ונדרים פ"ח ה"ו, מ"א ע"א, בשם תני ר' יוסי. ובמאירי, עמ' 12 הנ"ל: ויש בזו חולקין בקצת דברים מצד שהטעם אצלם בקצת דברים אלו סבת הגשמים, כעין שתאמר בהיתר הנאת תבן וקש, מפני שהגשמים עשאום כזבל גמור, כמו שפירשנו, וכן בהיתר זיתים הנשארים לעניים, מפני שהגשמים המאיסום ונתיאשו העניים מתוך כך. ואחר שכן אין קרויה רביעה שניה אלא א"כ ירדו גשמים. ועיין בגבורות ארי ו' ב' ד"ה רב פפא אמר. ובפי' הרש"ס לשביעית, קנ"ג ע"א, כתב: ר' יוסי ס"ל כרשב"ג דפרק קונם יין, דלא בעי עד שירד אלא עד שיגיע סגי, וקאמר דאם תלה נדרו במידי דשייך לרביעה, כגון שנדר שלא לנעול מנעלים עד הגשמים, דוודאי בגשמים נתן דעת, בההוא בעינן ירדו ממש, אבל לא ירדו אסור, ואי אינו תלוי ברביעה כגון הנודר מחבירו שלא ליהנות ממנו עד הגשמים, עד שיגיע סגי.

16-17. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה ולא פסקו יש בהן כדי רביעה שניה.**לעיל שביעית ספ"ז, ועיין במסורת התוספתא שם, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 581, ועיין בגבורות ארי ו' א' ד"ה גשמים ואילך. ולפי גירסת התוספתא פירושו שאין צורך בהפסק גשמים בין רביעה לרביעה, ואפילו ירדו גשמים ז' ימים בלי הפסק, נקראת רביעה שניה. ועיין מאירי, עמ' 13, שכתב: ואף אחרים פרשו בה אלא א"כ ירדו בראשונה, שאין שניה אלא אחר הראשונה, אבל בירדו ז' ימים כ"ע מודים שיש כאן רביעה שניה.

17-18. **כמה גשמים יורדין ויהא בהן כדי רביעה מלא כלי של שלשה טפחים דברי ר' מאיר.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכע"ז בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג, י"ד ע"א, וכאן פ"א ה"ג, ס"ד ע"ב, וב"ר פי"ג, י"ג, עמ' 122. ובבבלי כ"ה ב': ת"ר עד מתי יהו הגשמים יורדין והצבור פוסקין מתעניתם, כמלא ברך המחרישה דברי ר' מאיר. וכבר פירשו שהוא ברך של מחרשה הן ג' טפחים, עיין בהערות תיאודור לב"ר הנ"ל. ברם בכי"ע כאן: ויהא בהן כדי רביעה שנייה וכו'. וע"פ גירסא זו הדברים דבוקים למעלה, שהרי ברביעה שנייה עסיקינן באן. אבל גירסא זו מתנגדת לכל הנוסחאות ולכל המקבילות, ולא זו בלבד אלא שר"מ סובר לעיל שבעניינים התלויים ברביעה שנייה אנו הולכים אחר זמנה של רביעה, ולא אחרי ירידת גשמים. ולפיכך קרוב לוודאי שהכוונה כאן להפסק תענית, כמפורש בבבלי ובירושלמי הנ"ל, או לברכת הגשמים, עיין בירושלמי הנ"ל, ועיין מ"ש להלן.

18-19. **ר' יהודה או' ראשונה טפח שניה טפחיים ורביעה שלש' טפחים.**בירושלמי הנ"ל: ר' יהודה אומר בתחילה טפח ובשנייה שני טפחים ובשלישית שלשה טפחים. ובב"ר הנ"ל: בקטנה (ברוב הנוסחאות: בקשה) טפח ובבינונית טפחיים ובשביעה ג' טפחים. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר (כגי' כי"י וראשונים, עיין בהוצ' מלטר) בחרבה טפח בבינונית טפחים ובעבודה שלשה טפחים. ואין לפרש בכל המקורות באופן שוה, אלא יש כאן מסורות דומות. וברביעה ראשונה שהאדמה היא חריבה וצמאה והמים נבלעים מיד, כשחדרו לעומק טפח היא רביעה, וברביעה שניה שהאדמה היא בינונית, צריך ג' טפחים, וברביעה שלישית (כלשון הירושלמי) שהאדמה כבר שביעה צריך שיחדרו לעומק ג' טפחים. ואשר ללשון התוספתא "ורביעה" הרי נראה שבכי"ל רצו לתקן "סביעה" (במקום: רביעה), כלומר, שביעה כב"ר הנ"ל. ואף רבֵיעה כאן, ארץ רבויה, רוייה, עיין ישעיה נ"ה, י', ובבלי ו' ב'. ובבבלי כ"ב סע"ב: לא שכורה (=רוויה) ולא צמאה אלא בינונית. ובבבלי ו' ב': ואמר ר' אבהו רביעה ראשונה כדי שתרד בקרקע טפח, שניה כדי לגוף בה חבית. ועיין במיוחס לרש"י ובירושלמי ברכות (י"ג סע"ד) ותענית הנ"ל, ומשמע שם שהשיעור השני הוא מרובה מן הראשון. ועיין במאירי, עמ' 13, ומ"ש בגבורות ארי ו' ב' ד"ה רביעה. ולפי פשוטו לא נזכרו השיעורים אלא להגדרת הרביעה, ואם ירדו בפעם הראשונה גשמים פחות מטפח כשהאדמה צמאה, אין כאן רביעה, ומה שבא אחריה היא רביעה ראשונה, והשלישית היא שנייה, ואם בכל אלו ירדו בפחות מכשיעור מתחילים להתענות.

19-20. **אמ' ר' שמעון בן לעזר אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה וכו'.**ילקוט המכירי תהלים מ"ב י"ז, ח"א, עמ' 246, בשם הירושלמי והתוספתא. ועיין בס' הישר לר"ת שבת סי' קצ"ח, כ"א ע"ב, וסי' ר"ה, כ"א ע"ד. ואף הברייתא שלנו בירושלמי, ב"ר ובבלי הנ"ל, ועיין בבבלי שם. ועיין בירושלמי ובב"ר למטה בסמוך שם, בקה"ר פ"א, ז', קהלת זוטא שם, עמ' 87, מדרש תהלים פמ"ב, ה', קל"ד, ע"א, פרקי דר"א פ"ה, הוצ' הרד"ל, י"ב סע"ב ואילך.

21-22. **למה נקרא רביעה שרובעת את הארץ.**בירושלמי נדרים פ"ח ה"ו, מ"א ע"א, בבא זו היא המשך דברי רשב"ג שלעיל, שו' 16. ובירושלמי שביעית פ"ט ה"ז, ל"ט ע"א: תני רבן שמעון בן גמליאל אומ' שבעת ימים וכו', תני ר' חייה בשם רבן שמעון בן גמליאל ולמה נקרא שמה רביעה וכו'. אבל בירושלמי כאן פ"א ה"ג, ס"ד ע"ב הנ"ל: ר' אחא ותני לה בשם רבן שמעון בן גמליאל וכו'. ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ג, י"ד ע"א הנ"ל: ר' אחא תני לה בשם רבי שמעון בן גמליאל וכו'. ובבבלי כאן ו' ב': אמר ר' אבהו מאי לשון רביעה דבר שרובע את הקרקע וכו'.

22. **כל אילו שאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: אסורין במלאכה וכו'. והנכון כלפנינו, והיא פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ו, והתוספתא מוסיפה את החילוק בין יום ולילה. ובתוה"א להרמב"ן, עניין אבילות ישנה, פ"א ע"ב, והובא בר"ן ר"ה ספ"א ובחידושיו שם י"ח ב' ד"ה שאני, מעתיק בשם התוספתא: אסורין במלאכה וכו', כגי' כי"ע וכי"ל.

23-24. **היום אסור במלאכה והלילה מותר.**ירושלמי פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג, בבלי י"ג א', מו"ק ט"ו ב', אלא שבבבלי היא ברייתא אחרת, ולא התוספתא שלנו, עיי"ש. ופירשו בירושלמי שם ובבבלי י"ב ב' שאיסור מלאכה ילפינן מקדשו צום קראו עצרה (יואל א', י"ד), ומה אסיפת זקנים ביום, אף עצרה ממלאכה אינה אלא ביום. ובמיוחס לרש"י בבבלי שם (בדפוסים ישנים, ועיין גם בהגהות הב"ח): כשאמרו אסור ברחיצה. גבי תענית צבור לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. מהכא משמע דבלילי תשעה באב מותר במלאכה וכו'. ובאו"ז ח"ב ה' אבילות סי' תמ"ג, צ' ע"ג: זה לשון רבינו שמואל זצ"ל וכו', ותניא לעיל (כלומר, במו"ק הנ"ל) ואף במסכת תענית פ"ק מיתניא כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר וכו' עכ"ל, משמע דה"ג בברייתא בשאסרו ברחיצה לא אסרו אלא ביום, אבל בלילה מותר, וכך פי' רש"י להדיא בברייתא ספ"ק דתענית, מיהו בספרים שלפני ליתא לא בפ' ואלו מגלחין ולא בפ"ק דתענית, וגם באלפס ליתא, וגם בתוספתא בדקתי פ"ק דתענית, וה"ג התם היום אסור במלאכה והלילה מותר, אבל לעניין רחיצה אינו מחלק בין יום ללילה. ועיין ר"מ פ"ג מה' תענית ה"ד.

24-25. **מניין שהיום הולך אחר הלילה שנ' לך כנוס את כל היהודים וגו'.**מכאן הביא הרמב"ן בתוה"א הנ"ל (עיין לעיל, שו' 22, ד"ה כל אילו) ראייה שמן הדין גם בארבע צומות מפסיקין מבעוד יום, שהוקשו לתעניות שגוזרין ב"ד על הגשמים, אלא הואיל ותלו את ד' התעניות ברצון הציבור (עיין ר"ה י"ח ב'), הרי המנהג שלנו מוכיח שלא רצו להפסיק מבעוד יום, עיין בר"ן הנ"ל, ובמגיד משנה פ"ה מה' תענית סה"ה ומ"ש בצפנת פענח שם. ולעיל בתוה"א הנ"ל: אמרינן במדרש תלים (פכ"ב, ה', הוצ' בובר, צ"ב ע"א) וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום, וכי אפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום. ועיין פרקי דר"א פ"נ, ובהערות הרד"ל שם, קכ"א ע"א, הערה נ"ט. וכבר העיר על הסתירה בין המדרש הנ"ל ובין הבבלי יבמות קכ"א ב' בשו"ת הריב"ש סי' תט"ז, עיי"ש. ושיטת המדרש הוא כשיטת התוספתא כאן, ולפי הבבלי בוודאי שאין כאן עניין להפסק מבעוד יום.

25. **כל אילו שאמרו וכו'.**משנתנו פ"א מ"ד ומ"ה.

26-27. **אוכלין ושותין עד שיאור המזרח דברי ר', רבי לעזר בי ר' שמעון או' עד קרית הגבר.**וכע"ז גם בד. ובכי"ע: דברי ר', ר' שמע' בן אלעזר אומ' וכו'. ובכי"ל: דברי ר' אלעזר, ר' שמעון או' וכו'. ובאו"ז ח"ב ה' תענית סי' ת"ו: תניא בתוספתא דמכילתין אוכלין ושותין עד שהאיר המזרח דברי רבי ראב"ש אומר וכו'. ובירושלמי פ"א סה"ד, ס"ד ע"ג: תני מותר לוכל עד שיאור המזרח דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. ובבבלי י"ב א': תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי, ר' אלעזר בר' שמעון אומר וכו'. ולכאורה הוא "האיר המזרח" הוא "עלה עמוד השחר", עיין בשנות אליהו ברכות פ"א מ"א, ובבלי פסחים ב' ב', אבל עיין מ"ש לעיל פסחים פ"י, שו' 34, ד"ה עד. ולעניין השמות בברייתא שבבבלי רבו בהם הנוסחאות, וכגירסא שלנו בבבלי תענית כ"ה גם בה"ג ד"ו ברכות פ"ז, י' סע"ג, ד"ב, עמ' 65 ועוד, עיין בשנו"ס אצל מלטר. ובקטע של הלכות פסוקות שפרסם הרי"ן אפשטין ביאהרבוך הפרנקפורטי חי"ב, עמ' 112: דברי ר' אליעזר, ור' שמעון או' עד קריאת הגבר. ובראבי"ה ח"ב ריש סי' תתנ"ט, עמ' 618: דברי ר' אלעזר בר' שמעון אומר וכו', ושמא צ"ל שם: דברי ר' אלעזר ור' (במקום: בר) שמעון וכו', והוא כגי' כי"ל בתוספתא. ובבבלי פסחים ב' ב': דברי ר' אליעזר בן יעקב, ר' שמעון אומר וכו', אבל בכי"י שם ובראשונים גורס כמו בבבלי תענית. ובראב"ן ה' תענית, פ"ב ע"ד: דברי רבי, רבן שמעון אומר וכו', וב"ה באו"ז ח"ב ה' תענית סי' ת"ו, פ"ב ע"ד. ובר"ח כאן י"ב סע"א: דברי רבי, ר"ש בן אלעזר אומר וכו', והוא כגי' כי"ע בתוספתא.

27-28. **ישן ועמד אסור מיד.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה באו"ז הנ"ל. וכ"ה בירושלמי הנ"ל (אלא שאין שם "מיד"). ובראבי"ה ח"ב סי' תתנ"ט, עמ' 618 הנ"ל: ובתוספתא דתענית פרק קמא מסיים בה ישן ועמד ב"ה אסון, וכנראה שצ"ל: מיד אסור. ובבבלי י"ב א': איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא כשלא ישן, אבל ישן אינו אוכל. איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל, התם במתנמנם. ובראבי"ה הנ"ל: והך ברייתא דמותיב מינה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל, ברייתא אחרת היא, ולא ידענא איפה שנויה. אבל הגירסא בבבלי שם אינח בטוחה כלל, עיין בהוצ' מלטר ובהערות שם שציין לגירסאות הראשונים, עיין מש"ש.

28-29. **כל אילו שאמרו אסורין בנעילת הסנדל יוצא מן הכרך נועל הגיע לכרך חולץ, וכן אתה אומ' במנודה ובאבל.**וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג, וביומא פ"ה ה"א, מ"ד ע"ד. ולעיל שם: תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל לכשיבואו בעיר יהלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית ציבור. וכ"ה גם בירושלמי ברכות פ"ב ה"ז, ה' ע"ב, מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ד. וכ"ה בשמחות פ"ה הי"ב, הוצ' היגר, עמ' 128. וכן מעתיק בשם הירושלמי בראבי"ה ח"ב סי' תתס"ד, עמ' 627, ומוסיף: והכי נמי תניא בתוספתא דמכילתין. וכן כתב הראב"ד:⁵ וכן נמי תניא בתוספתא ובירושלמי אבל ומנודה וכו'. ועיין גם ברבינו ירוחם, הוה, נתיב כ"ח ח"ב, בארחות חיים ח"ב, עמ' 576, ובשיטת הריב"ב למו"ק פ"ג בסוגיין שם. ונראה שלא כיוונו אלא לירושלמי, ובחרו בברייתא זו שמפורש בה שמנודה אסור בנעילת הסנדל (עיין להלן), ורמזו לתוספתא שלנו שאף מתוכה ברור שמנודה אסור בנעילת הסנדל, אבל לא היתה להם שום גירסא אחרת בתוספתא. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תק"ע: ומנודה מותר בנעילת הסנדל, אך רבי' אברהם (כלומר, הראב"ד הנ"ל) פסק לחומרא מההיא דתוספת' דאבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך כשיגיע לעיר יחלוצו, וכן אתה מוצא וכו', ולא הזכיר כלל את הירושלמי. ושמא כיוון לברייתא של מס' שמחות הנ"ל. ובבבלי י"ג א': תא שמע כשאמרו אסור ברחיצה וכו' וכשאמרו אסור במלאכה וכו', וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר, הא כיצד יצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ (כ"ה הסדר בכי"י ובר"ה), וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו אכולהו. לא אשארא.⁶ ולפי פירוש הבבלי אין הוכחה שמנודה אסור בנעילת הסנדל, עיין בתוספות מו"ק ט"ו ב' ד"ה לא (השני), במאירי שם, עמ' פ"ח, ובהערה 10 שם. אבל מתוך דברי התוספתא כאן ברור שמנודה אסור בנעילת הסנדל, שהרי לא שנו בבבא זו דברים אחרים, אלא נעילת הסנדל גרידא, ולפיכך צרפוה הראשונים לירושלמי הנ"ל. ועיין בראב"ד הנ"ל.

footnotes: ⁵ לפי ס' המכתם למו"ק, עמ' 297, הרא"ש שם פ"ג סי' ד' (ועיין גם בתוספות הרא"ש הוצ' הגר"ד קוק, עמ' נ"א, ובהע' 8 שם), נ"י שם סי' אלף קפ"ג ועוד. ⁶ כגי' הגאונים והראשונים, עיין בהוצ' מלטר.

29-31. **אי זהו יחיד ר' שמעון בן לעזר או' לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד תלמיד חכם עושה אלא אם כן מנוהו בית דין על הצבור.**וכ"ה בכי"ל, אלא ששם: יחיד עושה תלמיד חכם עושה וכו'. ובכי"ע כגי' כי"ל, אלא שאחרי המלים "תלמיד חכם עושה" נשמט ע"י הדומות, עיין בשנו"ס. ובד משובש. והברייתא מפרשת את משנתנו (פ"א מ"ד): התחילו היחידים מתענים, ועיין לעיל שו' 13. ובבבלי י' א': מאן יחידים. אמר רב הונא רבנן. ועיין לעיל יומא פ"א, שו' 51. ובירושלמי פ"א רה"ד, ס"ד ע"ב: אילו הם היחידים, אילו שהן מתמנין פרנסין על הציבור. ועיין ספרי האזינו פי' ש"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' 339. ובבבלי י' ב': תניא אידך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה דברי ר' שמעון בן אלעזר. אבל בכי"י ובראשונים (עיין בהוצ' מלטר): לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, והתלמידים עושין דברי וכו'. ועיין בברייתא שלעיל בבבלי שם. ומתוך התוספתא ברור שר"ש בן אלעזר אינו מדבר בתלמידים שרוצים לעשות את עצמם יחידים, אלא בכל אדם שרוצים לעשות את עצמן יחידים, או תלמידי חכמים, כפי שמוכח מן הסיום "אלא אם כן וכו'", והוא כגירסא שלפנינו בבבלי, וכלישנא אחרינא שבמיוחס לרש"י. ועניין התלמידים לא נזכר כלל בתוספתא. ובראבי"ה ח"ב סי' תת"ן, עמ' 599: ובירושלמי (הנ"ל) וכו' מכיון שהוא מתמנה על הציבור ונמצא נאמן כדיי הוא מצלייא ומתענייא, פירוש שנאמן לציבור לעמוד בעדם מפני האומות כשבאים שונאי ישראל לידי צער (עיין ירושלמי הוריות פ"ג, מ"ה רע"ג) ראויים להתקבל תפלתן. ובתוספתא תניא איזה יחיד כל שמינוהו בית דין פרנס בדבר צער, והוא הוא. וכן בכותב לעין יעקב סי' מ' בשם תוספות (בשם אבי העזרי): ובתוספתא תניא אי זהו יחיד כל שמינוהו רבים פרנס בדבר צער. וכ"ה ברא"ש פ"ב סי' כ"ב. ובמרדכי פ"א פי' תרי"ח: שנינו בתוספ' אי זהו יחיד כל שמינוהו בית דין פרנס ע"י כך שאירע להם צער, ונזדקק להם. וכע"ז גם באגודה פ"א סוף סי' ג', קל"ה ע"ב. ועיין בפיסקי תוספות פ"א סי' י"ב (בשם ירושלמי), ובאהצו"י, עמ' 63. ולפ"ז מדברים כאן בפרנס מיוחד שנמנה בשעת צרה. ועיין בתוספות י' ב' ד"ה איזהו. אבל, כנראה, שבטופס שהיה לפני הראבי"ה נכפלו המלים "בדבר צער" בטעות מלמטה, ושאר הראשונים שהבאנו לעיל העתיקו ע"פ הראבי"ה.

31-32. **ר' שמעון בן גמליאל או' דבר שהו של צער הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה ותלמיד חכם עושה וכו'.**בירושלמי ברכות פ"ב רה"ט, ה' סע"ג: תני כל דבר שהוא של צער וכו', כגירסת התוספתא. ובבבלי י' ב' הנ"ל: רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים בדבר של שבח, אבל בדבר של צער עושה וכו'. ולפי גירסת כי"י וראשונים ברישא שם בבבלי, אפשר היה לפרש שר"ש בן גמליאל מדבר בתלמידים גרידא אבל לא בכל אדם, אבל מגירסת התוספתא והירושלמי ברור שבכל אדם אנן קיימין. ועיין במשנת פסחים פ"ד מ"ה, בבבלי שם נ"ה א' וברכות י"ז ב'. ועיין בבבלי כאן ל' ב', בדק"ס שם, הערה ל', בהגהות חות יאיר ברי"ף סוף תענית, ומ"ש בגבורות ארי כאן י' ב'. ועיין מ"ש בקרן אורה בסוגיין ומ"ש בפירושי על הלכות הירושלמי להרמב"ם, עמ' כ"ו, הערה ל'.

34-35. **ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר וכן היה ר' דוסא או' בדבריו חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע וכו'.**וכ"ה בבבלי ב"מ ק"ו ב' לפי גירסת כי"י, עיין דק"ס שם, עמ' 312, הערה ה'. ובהוצ' שלנו שם: רשב"ג משום ר"מ אומר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו וכו'. ובב"ר פל"ד, י"א, עמ' 322: רבן שמעון בן גמליאל (כגי' הוצאות שלנו בבבלי) משם ר' מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו וכו'. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו ספ"א: יצא ניסן וירדו גשמים, סימן קללה, שנאמר הלוא קציר חטים היום וגומר. ולר' יהודה להלן, מרחשון וכסלו זרע וכו' אדר וניסן קור, אייר וסיוון קציר וכו', כלומר, יצא ניסן נכנס קציר.

38-39. **סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין עליה אפר מקלה.**פיסקא ממשנתנו רפ"ב. והיו קורין בו ברבים⁷ (ירושלמי מגילה רפ"ג, ע"ג ע"ד), ועיין בבלי מגילה כ"ו א'. ובכי"ל חסרה כאן המלה "מקלה", ואינה גם במשנה שבמאירי,⁸ עמ' 40 (אבל בפירושו להלן שם פירש ע"פ הגירסא מקלה), וכ"ה בברייתא שבבבלי ט"ו ב', עיין שם ברש"י ובתוספות ד"ה ונותנין.⁹ ובבבלי ט"ז א': ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה וכו', איכא בינייהו עפר סתם.¹⁰ ועיין בירושלמי פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, ובב"ר פמ"ט, י"א, עמ' 513, ובהערות שם. ונראה שהמלה "מקלה" במשנתנו היא הוספה ע"פ שיטת ר' נתן בברייתא ט"ו ב', והאמוראים לא גרסוה גם במשנתנו, והמחלוקת היא גם באפר שע"ג התיבה, עיין בלחם משנה פ"ד מה' תענית ה"א ד"ה אפר מקלה. ועיין מ"ש להלן. ולפנינו בגמרא ט"ז א': ולמה נותנין אפר מקלה¹¹ על גבי התיבה וכו' [תיקונים והוספות: עיין בס׳ יחוסי תנאים ואמוראים ערך זוטרא, הוצ׳ רי״ל מימון, עמ׳ ק״ג. ולהלן שם הביא (ממקור בלתי ידוע לנו): כעניין שעשו לארון הקודש, שכשברח דוד מפני אבשלום וכו׳ כת׳ (ש״ב ט״ו, כ״ד) ויציקו ארון ה׳, מלמד שנתנו עליו אפר מקלה וכו'. ומפי הקבלה משמיה דגמרא קבלתי כי באגדה מפורש ויציקו לארון, שכל הפותרים פי׳ כמו ויציגו, אבל הקבלה לשון ציקה, כמו שכתבתי.], וכ"ה ("התיבה") גם בירושלמי ובר"ח, אבל בכל כתה"י ובראשונים: על גבי ספר תורה וכו'. ועיין ר"מ פ"ד מה' תענית ה"א. ובתרגום שני¹² לאסתר ד', א': בההיא שעתא אפיקו ית ארונא לתרעי שושן ואפיקו עלוי ספרא דאורייתא כד מכרך בסקא ומפלפל¹³ בקטמא וכו'. וכן בתשובת מר שר שלום גאון (אוה"ג, עמ' 23): ושק על התיבה ועל הספרים. וכן בתשובת רב האיי (שם, עמ' 24): וכד נחית שק על תיבותא וספרי¹⁴ וכו'. ועיין אשכול ה"א, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 133, 135.

footnotes: ⁷ ולעצם העניין באילו תעניות מוציאין את התיבה עיין מ"ש להלן, שו' 28–29, ד"ה מה בין. ⁸ ועיין גם להלן, הע' 11. ⁹ ואם הפיסקא שייכת באמת למשנתנו, הרי אף התוספות לא גרסו במשנתנו "מקלה". ¹⁰ עיין נחמיה ט', א', וברש"י שם. ועיין ש"ב י"ג, י"ט, ודניאל ט', ג'. אבל בשאר המקומות במקרא נזכר "אפר" ע"פ רוב ב"הצעה". ¹¹ המלה "מקלה" חסרה ברוב כתה"י, עיין בשנו"ס בהוצ' מלטר, ועיין לעיל הע' 8. ¹² והעיד עליו בראשונה כמקור להר"מ הגאון ר' שלמה זלמן מווילנא (בתולדות אדם ח"ב ד' ווילנא תרפ"ח, ה' ע"ב. והספר נדפס בראשונה בשנת תקס"א-תקס"ט). ובהערות להרא"ה כאן, עמ' ט"ו, הע' ו', הביאו בשם אביו. ¹³ עיין מ"ש על "פלפל" ר"ח ילון בתרביץ ש"ו, עמ' 225. ¹⁴ וכ"ה בלקוטות הרמב"ן בסוגיין, אבל בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' ל"ד: על תיבותא דספרי וכו'. והוא "תיקון", עיין בהערה שם.

40. **ולא היו מתעלפין עליה, אחד יושב ומשמרה כל היום.**וכ"ה בד ובכי"ע (אלא ששם: ואחד יושב). ובכי"ל: ולא היו מתחלפין עליה, אלא אחד יושב וכו'. ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"ה ע"א: ביומוי דר' אילא הוון שבקין ארונא ועללין לון. אמר ליה ר' זעורה לא כן תני לא היו מתחלפין עליה כל היום, אלא אחד היה יושב ומשמרה כל היום. והוא מתעלפין הוא מתחלפין,¹⁵ וכן להלן סוף מכות בכי"ע: ולא היו מתעלפין עליו, אבל בד ובכי"ו: מתחלפין עליו. וכ"ז הוא מפני עגמת נפש שהניחו את התורה בודדת.

footnotes: ¹⁵ וכן במגילת הסרכים (7, VI): על יפות איש לרעהו וכו'. וכבר תקנו משמי: עליפות, חליפות. ועיין מ"ש בן-חיים ב"עברית וארמית נוסח שומרון" ח"ב, עמ' 551, הע' 306.

40-41. **זקן שבהם או' לפניהם דברי כיבושין.**פיסקא ממשנתנו רפ"ב. ודברי כיבושין הם דברי עידוד, עיין מ"ש על מלה זו ר"י ווארטסקי במצודה של ראבידוביץ ח"א (לונדון תש"ד), עמ' 110 ואילך, ובתרביץ שכ"ב (תשי"א), עמ' 110 ואילך.

41. **בניי יתבייש אדם מחבירו, ואל יתבייש אדם ממעשיו וכו'.**כלומר, ולא זו בלבד שעיקר התשובה היא עזיבת הדרך הרעה (כמבואר במשנתנו) אלא מוטב שיתבייש אדם מחבירו ויודה לו שגזל אותו ויחזיר לו את הגזילה, מאשר יתבייש אדם כל ימיו בפני עצמו ממעשיו הרעים. ובדא"ר זוטא פ"ב (היגר, מס' ד"א, עמ' 80, ועיי"ש בהערות): מוטב שתבוש מעצמך ואל תבוש מאחרים, ואל יכלימוך שפתיך, ואל יבזך פיך וכו', ועיין ירוש' פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, ובבלי ט"ו סע"ב, ואינו עניין לכאן.

42. **מוטב יתבייש אדם מחבירו, ואל יהא הוא ובניו מציבין ברעב.**בד ובכי"ל: מצובין ברעב, והיא היא והכוונה שמוטב לו להתבייש מחבירו, להודות ולהחזיר את הגזל (כנ"ל), ואל יהא הוא ובניו צבין ברעב,¹⁶ שהרי בעון גזל הגשמים נעצרים, כבבלי ז' ב'. ובכי"ע בטעות: מצירין מרעב. ובד, כי"ע וכי"ל: מחבירו וממעשיו וכו', ופירושו שיחזיר את הגזל ויתוודה בדברים שבין אדם למקום (וחטאתי נגדי תמיד) וכו'.

footnotes: ¹⁶ נפיחי כפן, עיין בבלי כאן י"ט ב' ושבת ל"ג א'.

44. **הכזה יהיה צום אבחרהו וכו'.**בילקוט המכירי ישעי', עמ' 228: תוספתא דתענית אמ"ר אלעזר הכזה יהיה צום אבחרהו וכו'. ולפנינו כאן לא נזכר ר' אלעזר בשום נוסח. וכנראה שהוא גליון שנכנס שלא במקומו, ומי שהוא רצה להשלים את מאמר ר' אלעזר לפסוק זה מן הבבלי שבת נ"ד ב' וקידושין ס"ב ב'.

46. **אם היה שרץ וכו'.**ערוגת הבושם ח"ב, עמ' 144, מכירי הנ"ל, ירושלמי פסחים פ"ו ה"א, ל"ג ע"א.¹⁷ ובירושלמי כאן פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, ובאיכ"ר פ"ג מ"א, בשם ר' בא בר זבדא, בשנוי סדר מן התוספתא. וכן בבבלי ט"ז א' בשם רב אדא בר אהבה. אבל בכי"י שם (עיין בהוצ' מלטר): ת"ר וכו'. ועיין להלן בשם בן סירא.

footnotes: ¹⁷ בהוצאות שלנו, והיא חסרה שם בקטעים מן הגניזה ובראשונים, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 466.

47-48. **השליך שרץ מידו עלתה לו טבילה בארבעים סאה וכו'.**וכ"ה ("מידו") בכל הנוסחאות ובמכירי הנ"ל, ובכי"ו בטעות ובאשגרה מלעיל: בידו. ובאיכ"ר הנ"ל: כשהשליכו אם יטבול בארבעים סאה יטהר. ובבבלי הנ"ל: זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה. ובכי"י ובראשונים (עיין בהוצ' מלטר): זרקו מידו מיד עלתה לו טבילה וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל: השליכו מידו מיד טהור, כלומר אפילו עדיין לא עלה מן המקוה. ועיין בפי' הרא"ש נדרים ע"ו א' ובהגהות הרש"ש שם, בגליון התוספות שבת ל"ה א' ד"ה וירד ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם. ובבן סירא ספל"ד: טובל ממת ושוב נוגע בו מה יועיל ברחיצתו? כן אדם צם על חטאיו ושוב הולך ועושה אלה. עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 466, בשם הגר"ל גינצבורג.

48-49. **ואו' נשא לבבינו אל כפים וגו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ואיפשר כן, אית בר נש דנסב ליביה ויהיב גו ידיה? אלא מהו נישא, נשוי ליבינן לכף ידינן, ואחר כך אל אל בשמים. ובאיכ"ר הנ"ל: איפשר דליביה דבר נש נסיב מיניה וחזר עלייה, אלא נשווי לבינן לגבי ידינן ואחר כך אל אל בשמים. ובהוצ' בובר, עמ' 136: כד ליבא דבר נש מתנסיב מיניה הוא עביד תתובית (צ"ל: תתובה) אלא מהו וכו'. והירושלמי פירש: נשוה ונדמה את לבנו לידינו לראות אם הלב דומה לידים, שלא יהיו מטונפות בגזל, עיין ר"ח ט"ז א'. וכן בתרגום איכה ג', מ"א: נטול לבננא בריר,¹⁸ ונרמי חטוף וגזילן מן ידנא וכו', כלומר "כפים" הוא גזל, עיין בבלי ז' ב'. ובבבלי ח' א': אין תפלתו של אדם נשמעת אל אם כן משים נפשו (בהוצ' מלטר: לבו) בכפו, שנאמר נשא לבנו אל כפים, ועיי"ש במיוחס לרש"י. ושמא "בכפו" הוא כמו "לכפו", והיינו ששם לבו לכפו, נותן את דעתו לכפו, לגזל שבידו להחזירו.

footnotes: ¹⁸ בידן ? ואם אין כאן שיבוש כוונתו: נישא את לבבנו נקי.

49. **או' לפניהן עשרים וארבע ברכות וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ב סמ"ב. ועיין נוסח הברכות הנוספות (הארוכות) בלקוטות הרמב"ן, בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' ל"ה ואילך, בטאו"ח סי' תקע"ט ובמנוה"מ ח"ב, עמ' 310 ואילך.

50. **שביעית. סמכוס או' משפיל הרמים.**לפי משנתנו פ"ב סמ"ד חתימת ההוספה השביעית¹⁹ היא: המרחם על הארץ, ועליה חולק סומכוס. וברייתא זו בירושלמי פ"ב ה"י, ס"ה ע"ד,²⁰ ובבבלי י"ז א'. ועיין ריטב"א ט"ו א' ד"ה ודוד ושלמה, והגירסא שם משובשת, ושמא צ"ל שם: משפיל ומרים, עיי"ש. ובשרידים מפירוש הר"א הוצ' ר"ד הלבני, עמ' 51: משפיל ההרים.

footnotes: ¹⁹ ופירשו בבבלי ט"ז ב': שביעית לארוכה, שהרי בגואל ישראל של תפילת שמונה עשרה כבר מתחיל להאריך. ²⁰ בירושלמי: משפיל רמים, וכ"ה בבבלי בהוצ' מלטר, אבל בהוצאות שלנו שם (וברוב כתה"י): הרמים.

51. **היא ברכת המינין.**ליתא בד, בכי"ע ובכי"ל.

**היכן אומ' בין גואל לרופא חולים.**בכי"ע ובכי"ל באה בבא זו לעיל בסמוך אחרי "ושש היה מוסיף". וכ"ה בברייתא שבבבלי ט"ז ב'.

51-52. **עונין אמן על כל ברכה וברכה תוקעין ומריעין ותוקעין כך היו נוהגין בגבולין.**כאן מפורש שאף בגבולין היו תוקעין ומריעין ותוקעין, אלא שלא נתבאר אם עשו כן בכל ברכה וברכה, או שאחרי כל הברכות היו תוקעין ומריעין ותוקעין. ובתשובת רב האיי (אוה"ג, עמ' 24, אשכול ח"א הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 134): הכין חזינא דתקיעות לחודיהו הוא דאמרו חכמים אין נוהגות אלא בשער המזרח וכו'. ותוקעין כהני בסוף כל חדא וחדא, וכו'. והר"מ פסק, בפ"ד מה' תעניות הי"ד: וגומר התפלה על הסדר ותוקעין בחצוצרות, וכסדר הזה עושין בכל מקום. והוא ע"פ הברייתא בבבלי ר"ה כ"ז א', וכן פסק בעל המאור שם פ"ג סי' תתקמ"ג והרי"ד בתוספותיו ובסוף ס' המכריע, ובתוספות שהביא בדרשת הרמב"ן לר"ה, עמ' 19 (וממנו בריטב"א כאן). ועיין במלחמות שם ובלקוטות להרמב"ן כאן ובדרשה שלו, עמ' 18 ואילך, שקיים את שיטת הגאונים שאף בגבולין תוקעין בתעניות גשמים בשופרות. ובפי' תלמיד הרמב"ן, סוף עמ' כ"ט: לא היו נוהגין כן. פירש רבינו האיי דאפי' אתקיעות קאי, מה שאנו אומרים דבא' תוקעין ומריעין ותוקעין, ובא' מריעין ותוקעין ומריעין (היתה לפניו הגירסא בברייתא השלישית שבבבלי ט"ז ב' כגי' שלפנינו) דוקא במקדש, אבל בגבולין תוקעין פשוטה לבדה, ובא' מריעין תרועה לבדה, וכן בכל ברכה וברכה. ובתשובת רב האיי בכל הנוסחאות שלה (עיין אוה"ג, עמ' 24, הערה א'), לרבות גם פי' תלמיד הרמב"ן עצמו להלן שם, עמ' ל"ג (בשם רב שרירא), אין זכר לזה. ואפשר שהוא פירוש תלמיד הרמב"ן עצמו לדברי רב האיי. ועיין בתשובת מר שר שלום גאון באוה"ג, עמ' 23, ושם מוכח שבגבולין תוקעין ומריעין אחר כל ברכה. ומן המשנה פ"ב סמ"ה, אין ראייה, והיא תלויה בפירושים. והברייתות בהוצאות שלנו בבבלי ט"ז ב' משובשות, והיו בהן נוסחאות שונות, עיין בהוצ' מלטר ובשנו"ס שם. ואשר לתוספתא כאן, אפשר שהיא בשיטת ר' יהודה (לעיל סוכה פ"ד, שו' 30, עיין מש"ש) שתקיעה תרועה ותקיעה מצוה אחת היא, עיין מ"ש הריטב"א בסוגיין. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ד מה' תעניות הי"ז. ועיין מ"ש להלן, שו' 66, ד"ה תוקעין.

54-55. **ואין עונין אמן במקדש. מנין שאין עונין אמן במקדש שנ' קומו וברכו וכו'.**לעיל ברכות פ"ו הכ"ב, ועיין במסורת התוספתא שם. ופירושו שאין מאמנין ומקיימין את הברכה (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 295, שו' 14) אלא עונים בברכה, והיא ברוך שם כבוד מלכותו, כמפורש להלן. ולשיטת כמה מן הראשונים היא ברכה ממש, ולא שבה גרידא, עיין מ"ש בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' ל"ח, הערה ד'.

56-57. **על כל ברכה ברכה ועל כל תהלה תהלה.**עיין בשנו"ס. ועיין במשנת תמיד פ"ז מ"ב וסמ"ג, והשוה בן סירא פ"נ, י"ח-כ"ב (בעברי כ"ב-ל"ב).

57-58. **על הראשונה הוא אומ' ברוך ה' וכו'.**התוספתא מבארת כאן את הנוהג במקדש, ועיין בבלי ט"ז ב'.

60. **וחוזר ואו' להם מי שענה וכו'.**וכן הלשון בברייתות שבבבלי ט"ז ב'. ומלשון זה משמע שחזר ואמר שוב מי שענה, כדי להפסיק בין ברוך שם כבוד מלכותו ובין התקיעות, שלא יראה כאילו תוקעים על ברוך שם כבוד מלכותו שהיא ברכה לעצמה, עיין מ"ש לעיל, שו' 54–55, סד"ה ואין עונין. ועיין בפירוש רבינו גרשום ט"ז ב' ובחידושי תענית להרי"ד (בסוף ס' המכריע) ספ"ב (בשם: ראיתי למפרש אחד), ברא"ה, עמ' כ"א, בר"ן למשנתנו ד"ה מעשה, ומ"ש בגבורות ארי ט"ז ב' ד"ה עוד פירש הר"ן. ועיין במאירי, עמ' 46.

61. **הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן, וברוב נוסחאות המשנה. אבל בכ"י ב' ואצל הגאונים והרי"ף (עיין דק"ס): יענה אותנו וישמע קול צעקתנו. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל ט"ו ב'.

62. **תוקעין ומריעין ותוקעין.**וכ"ה בברייתא השלישית שבבבלי ט"ז ב'. אבל בכי"י ליתא, עיין בהוצ' מלטר ובשנו"ס שם. ועיין להלן.

66. **תוקעין ומריעין אחת תקיעה ואחת הרעה וכו'.**בד, בכי"ל, ובכי"ע: תוקעין (בכי"ל: ותוקעין) ומריעין ותוקעין וכו'. ובר"מ פ"ד מה' תעניות הט"ז ואילך: ואחר כך מריעין ותוקעין ומריעין וכו', ונמצאו הכהנים פעם תוקעין ומריעין ותוקעין, ופעם מריעין ותוקעין ומריעין וכו'. וכ"ה בברייתא השלישית שבבבלי ט"ז ב' בהוצאות שלפנינו, אבל בכמה כי"י ליתא, או שגורסים בשניהם ותוקעין ומריעין ותוקעין (כגירסת התוספתא כאן), עיין בהוצ' מלטר ובשנו"ס שם. ברם בהשגות הראב"ד להר"מ הנ"ל: מן התוספתא אסף את אלה, ולא כמ"ש הוא, והתוספתא עצמה משובשת וכו'. ונראה שהיתה לפניו בתוספתא הגירסא כאן: מריעין ותוקעין ומריעין, כמו שפסק הר"מ (ולא היה לפניו כן בבבלי, עיין מ"ש לעיל). וכן מעתיק בפי' הרש"ס שביעית פ"א, י"א ע"ב: אי נמי מריעין ותוקעין ומריעין, כדאיתא בתוספתא פ"ק דתענית. ועיין בריטב"א ובמאירי, עמ' 46. ולפ"ז אחת תקיעה ואחת הרעה פירושו שבאחת תוקע בתחילה ובאחת מריע בתחילה. ועיין במיוחס לרש"י ד"ה כשמריעין. ואפשר שלזה כיוון הראב"ד הנ"ל בהשגתו של הר"מ, ולעיל היתה לפניו כגירסא שלפנינו בנוסחאות, אבל יותר נראה כמו שכתבנו בתחילה.

67-69. **וכך הנהיג ר' חלפתא בצפורי ור' חנניא בן תרדיון בסיכני, וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח בלבד.**וכ"ה בברייתא השניה והשלישית שבבבלי ט"ז ב'. ובמשנתנו פ"ב מ"ה: מעשה בימי ר' חלפתא ור' חנניה בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כלה, ולא ענו אחריו אמן, תקעו הכהנים תקעו. מי שענה וכו', וכשבא דבר אצל חכמים, אמרו לא היינו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית. ברם הגירסא "ולא ענו וכו'", היא בדפוסים ובכי"מ שהוגהו ע"פ תיקונו של המיוחס לרש"י,²¹ אבל בשאר כל כתה"י: וענו אחריו אמן, עיין בהוצ' מלטר ובשנו"ס שם, ויש להוסיף שכ"ה גם במשניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן, ובמשניות כ"י עם פירוש הר"מ. ולפי גירסא מקויימת זו הרי בהכרח אין דברי החכמים עולים על עניית אמן, אלא ע"ז שהנהיגו שלאחר הברכה חזרו ואמרו מי שענה וכו', ועל דבר זה אמרו חכמים שלא נהגו כן אלא בשער המזרח בלבד, כדי שלא לתקוע אחר ברוך שם כבוד מלכותו, כפירושן של כמה מן הראשונים, עיין מ"ש לעיל, שו' 60, ד"ה וחוזר, או שהכוונה לסדר התקיעות, עיין מ"ש לעיל, שו' 51–52, ד"ה עונין אמן. ועיין בדרשת הרמב"ן לר"ה, עמ' 19, ובהערה 3 שם קלקל מה שתיקן בפנים, והכוונה לתוספות ולא לתוספתא, ועיין מ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן ט"ו סע"א ד"ה תקעו, וכוונתו לדרשה הנ"ל.

footnotes: ²¹ וכנראה שאף רש"י (ולאו דווקא המיוחס לרש"י) תיקן כן, עיין בתוספ' רי"ד ר"ה כ"ז א'. וכן הביאו כמה ראשונים בשם רש"י.