1. **היה לקט דלעת להיות וכו'.**בכי"ע הלוקט דלעת וכו'.¹ ובירושלמי חלה ספ"ג, נ"ט ע"ג: לקט דלעת וכו'. וכס"ז לעיל פ"ד שו' 31, ופירש"י (קידושין ע"ט א'): להיות סומך עליה בהפרשת תרומותיו ממנה. (ר' יונה בר"ג). ולהלן נסמן דלעת זו כדלעת הפקדון.

footnotes: ¹ ובס' המפתח לר"ן גאון (אוה"ג נדרים, עמ' 113) ובתוספות רי"ד (ב"ק קט"ו, י"א ע"ג מן הספר) ועוד קוראים לפרק זה: פרק הלוקט דלעת. ובפי' רבינו הלל (קרח, נ' ע"ב): בפ' היה לוקט דלעת.

**והיה רושם ואו' וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ורושם ואומ' וכו', ויש כאן וי"ו הנשוא, כלומר, רושם ואומר (עיין מבוא לנוסח המשנה להרי"ן אפשטין עמ' 1077 ואילך), ולפנינו צ"ל: והוא רושם וכו'. ובירושלמי הנ"ל: הרי זה לוקט ובא ורושם וכו'.

1-2. **עד כאן תרומה וכו'.**כלומר, כשלוקט דלעת או שתים רושם בדלעת הפקדון עד כאן תרומה על הדלעת או על שתי הדלעות שלקטתי. ולכאורה תמוה, למה צריך לרשום, הרי יכול לקבוע את התרומה סמוך לעוקץ הדלעת, כמו שעשה רבי בעצמו במעשר שני.² ונראה שדוקא במעשר יכול לעשות כן, מפני ששיעורו קבוע, אבל בתרומה שאין שיעורה קבוע, הרי בלי רשימה אין סוף גבולה קבוע. ואם יזכיר מדה, נמצא תורם במדה על המנוי. ולפיכך רושם באומד. ברם רבי בעצמו סובר שאם קבע תרומה בצפונו של כרי נדמע חצי הכרי (לעיל פ"ד ה"ט), ולפ"ז קשה מה איכפת לנו אם אין סוף התרומה קבוע, הרי יכול לחזור ולתרום מן הנשאר על במה דלועים באומד עד שתכלה הדלעת. ולפיכך רצו לפרש בירושלמי חלה הנ"ל שרבי סובר שטבל בטל ברוב תרומה, ויש לחשוש שמא יהיה רוב הדלעת תרומה והטבל יבטל בה, ושוב לא יוכל לתרום ממנה, ומטעם זה הוא רושם עד כאן תרומה, כדי שלא יהי' חשש תערובת. ודחו שם טעם זה, ואמרו שאף רבי יכול לסבור שאין טבל בטל ברוב, והוא רושם כדי שיהא זקוק לתת חלק הרשום לכהן מיד, ולא יצטרך לחכות עד שכל הדלעת תהיה תרומה.

footnotes: ² ירושלמי מע"ש פ"ד ה"א, נ"ד ע"ד. ועיין גם בירושלמי דמאי פ"ה ה"ב, כ"ד ע"ג.

2. **דברי ר'.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ובירושלמי (לרבות קטעי הגניזה שבשרי"ר עמ' 60 ובתרביץ ש"ג עמ' 132). אבל בנוסח הרש"ס שם: דברי רשב"ג. ר' אומר וכו'. והוא כנראה תיקון של הר"ש סיריליאו בעצמו, מפני שנדחק לפרש את הגירסא המשובשת שבירושלמי במשא ומתן על הסיפא כאן, ומוכרח היה להגיה, כדי שלא תהיה סתירה מר' על ר' ומרשב"ג על רשב"ג. ועיין גם גי' בי"ע להלן.

**רבן שמעון בן גמליאל אומר תורם ומחשב וכו'.**רשב"ג לשיטתיה וסובר שיכול לקבוע מקום בצפונה מבלי שירשום, עיין מ"ש לעיל פ"ד שו' 34–35, ואינו מחוייב לתת כל חתיכה וחתיכה לכהן, וכשתמלא תרומת הדלעת יתן כולה לכהן, וכפירוש הירושלמי, עיין מ"ש לעיל.

3. **היה צריך להפריש בעשר ובחמש עשרה וכו'.**וכן מעתיק במה"פ רפ"ד (ד"ה המפריש, מלה במלה כגי' כי"ו). ובד: להפריש מעשר ובחמש וכו'. ובכי"ע לנכון: כעשר וכחמש עשרה וכו'. ובירושלמי חלה ספ"ג (בקטעי הגניזה הנ"ל): היה צריך לתרום ארבע או חמש חביות מן הבור וכו'.

3-4. **מעלה את הראשונה וכו'.**כלומר, יכול לתרום את החבית הראשונה על הבור, ולא איכפת לנו אם מקצת הבור נתרם ומקצתו לא נתרם, מפני שדעתו לתרום ולחזור ולתרום. ורצו לומר בירושלמי הנ"ל שמ"ד זה סובר שאין טבל³ בטל ברוב, ולא איכפת לנו אם רוב הבור יהיה תרום ע"י רוב החביות. ועיין מ"ש להלן במסקנת הירושלמי.

footnotes: ³ לפנינו בכל הנוסחאות (לרבות קטעי הגניזה): טבל בטל ברוב... אין הטבל בטל ברוב. והיא ט"ס ברורה, וצריך להפך את הגירסא, וכן הגיהו הרא"ף והגר"א שם.

4-5. **דברי רבן שמעון בן גמליאל וכו'.**וכ"ה בד ובכל נוסחאות הירושלמי. אבל בכי"ע כאן: דברי ר'. רבן שמעון בן גמליאל או' וכו'. וכנראה שהסופר הגיה כן, מפני שברישא נזכרו דברי ר' לפני רשב"ג. ועיין מ"ש לעיל ברישא (שו' 2) ד"ה דברי ר'.

5. **מעלה כולן לגב הבור וכו'.**בירושלמי הנ"ל רצו לפרש שרבי סובר שטבל בטל ברוב,⁴ וכמו שרצו לפרש שם אף את שיטתו ברישא כאן. ולפיכך אם יתרום חבית, חבית, יבטל הטבל ברוב חולין כשיתרום מרוב החביות ושוב לא יוכל לתרום יותר. ודחה הירושלמי פירוש זה, ופירש שהמחלוקת היא אם תרומת חבית, חבית, חשובה מוקפת יותר לבור, או תרומת כל החביות בבת אחת (ואין חבית של תרומה מפסקת) חשובה מוקפת יותר.⁵ ולפי מסקנת הירושלמי מודים רבי ורשב"ג שאין טבל בטל ברוב. ובמשנתנו רפ"ד: המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו, אבל לא למקום אחר. אבל במשניות כת"י עם פי' המשניות להר"מ גורס: אבל לא ממקום אחר. ופי' הר"מ שם (וכן בפ"א מה' מעשרות הט"ו) שאין התרומה חלה כלל והוא טבל גמור, ומטבל זה שהרים לשם תרומה, חייב להפריש תרומה על עצמו מיניה וביה, אבל לא ממקום אחר. וכנראה שהוא פירש כן את דברי רבי כאן (כהשערה שבמה"פ רפ"ד), ולפיכך אינו יכול להעלות חבית אחת ולתרום אותה על הבור, מפני שהוא מתקן רק חלק בלתי ידוע מן הבור ולא את הבור כולו, ואינה תרומה,⁶ וחולקת התוספתא על הירושלמי כאן רפ"ד וחלה הנ"ל, עיין במה"פ שם.

footnotes: ⁴ לפנינו בטעות: אינו בטל ברוב, עיין מ"ש לעיל הע' 3. ⁵ וברור אף מכאן שאין דפנות החביות מפסיקות לעניין מוקף, עיין לעיל פ"ג ה"י ומש"ש. ⁶ ואין הדבר דומה לשיטת רבי לעיל פ"ד ה"ט, שהרי שם תיקן את כל הכרי, אלא שלא קבע מקום מצומצם.

6. **נותן סאה לבן לוי וסאה לעני וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע, והפירוש הוא שמותר לו לישראל לתת סאה לבן לוי וכו' מפירות שעדיין לא מדד אותם, ואינו יודע כמה יש בהם, ואח"כ כשימדוד יחול המעשר עליהם (והוא מודיע להם שהן טבל לפי שעה). ועיין מ"ש להלן.

7. **בין שהיתה אותה סאה קיימת וכו'.**כלומר ר"מ סובר שאפילו אם נשרפה אותה הסאה, יכול להפריש עליה ולאכול, מפני שאנו מפרשים את כוונת בעה"ב שבדעתו היה שהמעשר יחול למפרע לכשיפריש על הבטחתה את הפירות לפי שיעור המעשר. ובמשנתנו פ"ד מ"ב: מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עד שמונה סאין ואוכלן דברי ר"מ. ופירש הר"מ (בפיה"מ. ועיין גם בפ"ז מה' מעשר ה"ט) ובריבמ"ץ בלשון אחרון (וכתב שפירוש זה נראה לו יותר מכל הפירושים שכתב שם) וכן בר"ש בלשון אחד שמותר לו להפריש לדברי ר"מ עד שמונה סאין ולאוכלן ואינו חושש אם הסאה אינה קיימת, והוא בדיוק כמו בתוספתא כאן. וברור שכן פירש גם הירושלמי אלא שהמפרשים האחרונים לא עמדו על פירושו. וכן שנינו במשנתנו (דמאי פ"ז מ"ג): פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל, זו עשויה תרומת מעשר עליהם וכו' וחושך גרוגרת אחת וכו'. והנה הלכה זו לכאורה קשה, שהרי התאינה שהוא חוסך היא של בעה"ב, ואין לו רשות לעשותה תרו"מ אלא על מה שאוכל בלבד,⁷ וכיצד יכול להפרישה לפני שאכל את המעשר, והרי יש לחשוש שמא לא יאכל את כל המעשר, ולא היתה לו רשות להפריש תרו"מ. ולפיכך פירשו בירושלמי (עיין להלן) שתרומת המעשר חלה למפרע, לכשיאכל את הפירות, וכן אמרו בירוש' דמאי שם: "פשיטא הדא מילתא נשרפו הפירות התרומה בטיבלה", כלומר אם נשרפו התאנים בטלה תרומת המעשר, והרי היא כשאר הפירות. "נשרפה התרומה לכשיאכלו הפירות קדשה התרומה למפרע". וברור שפיסקא זו מפרשת את משנת דמאי ולא את משנתנו בתרומות, שהרי במשנת תרומות אין הדבר תלוי באכילה אלא בהפרשה, ואין מדברים שם כלל לא בתרומה ולא בתרומת מעשר אלא במעשר גרידא. ובירושלמי כאן אמרו על משנתנו: ר' ליעזר בשם ר' הושעיה עשו אותה (כלומר את ההלכה שבמשנתנו) כפועל שאינו מאמין לבעל הבית,⁸ כלומר, כשם שפועל שאינו מאמין לבעה"ב מפריש מיד את המעשרות (ואינו יודע עדיין כמה יאכל), ואנו מפרשים את כוונתו שתרומת המעשר תחול למפרע כשיאכל את הפירות, כן אף בנתן סאה ללוי ולעני לפני שידע את מדת הכרי המעשרות חלים למפרע לכשיפריש על חשבונה, ואעפ"י שנתן להם סתם ולא קרא שם מעשר על הסאה. וממילא לא איכפת לנו אם הסאה אינה קיימת. "פשיטא הדא מילתא וכו'", והירושלמי חוזר על מה שאמר בדמאי. וזהו בדיוק כתוספתא שלפנינו.

footnotes: ⁷ ובמעשר עצמו לא איכפת לו לבעה"ב, שהרי הפועל אוכל מן המעשר מה שאוכל, והנשאר הוא לבעה"ב. ⁸ ובירושלמי דמאי הובאה אף פיסקא זו מכאן, כדרך הירושלמי.

8. **וחכמים או' אם היתה אותה סאה קיימת וכו'.**וכן במשנתנו כאן הנ"ל: וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון, כלומר לפי חשבון הפירות הקיימים, כפירוש הר"מ והריבמ"ץ הנ"ל. וטעם החכמים הוא שמכיוון שנתן את הסאה ללוי או לעני סתם, לא היתה כוונתו אלא שיחול המעשר לכשיפריש את הפירות, וממילא אינו יכול להפריש אלא על הפירות שעדיין קיימים, עיין לעיל פ"ב ה"ח.

8-9. **מפריש עליה והולך.**וכ"ה בכי"ע ובמה"פ (פ"ד ה"ב סד"ה מי). ובד בטעות: מפריש עליהן תרומה והולך.

10. **והבינונית מארבעים וכו'.**במשנתנו (פ"ד מ"ג) הובאה דעת ב"ש רק בעין יפה, וב"ה שנו את כל המדות. וכבר העיר בס' יחוסי תו"א כת"י (ערך טבות רישבא) שב"ש חולקים על כל המדות, והביא את התוספתא, וכן מוכח בירושלמי שם. וכן כתב הרש"ס בפירושו, ל"ה ע"ב.

11-12. **ר' ישמעאל או' מחצה חולין וכו'.**במשנתנו (פ"ד מ"ה): המרבה בתרומה וכו' ר' ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה, כלומר שלא תהא תרומה יותר מן החולין. ובארו בירושלמי שם: דכתיב ראשית דגנך, דיו לראשית שיהא כדגן.

12. **ובלבד שיהו חולין מרובין על התרומה.**פירש במנ"ב: ולפי שתרומה ניטלת באומד, הרי אי אפשר לצמצם באומדנא, ואם יכוין למחצה תרומה יבוא ליטול יותר ממחצה, ולפיכך הוסיפה התוספתא שיזהר בהפרשתו שיהו חולין מרובין על התרומה, וממילא לא יבוא ליטול יותר. ועיין בבלי חולין כ"ח ב' ומ"ש בהירושלמי כפשוטו עירובין פ"א עמ' 219.

12-13. **האומ' לשלוחו צא תרום בבינונית וכו'.**בד ובכי"ע: צא תרום תורם בבינונית (בכי"ע בינונית) אחד מחמשים (בד בטעות: מששים). ולפני הר"ש פ"ד מ"ד חסרה כנראה בבא זו בתוספתא.

13. **צא תרום אחד מחמשים.**כ"ה בד, בכי"ע ובר"ש הנ"ל (ובכי"ו בטעות: מששים). ופירוש בח"ד שאמר לו בפירוש: תרום אחד מחמישים, מ"מ אם טעה והפריש אחת מארבעים או מששים תרומתו תרומה, וכפירוש הר"מ (בסתם), בעלי התוספ' והמאירי, עיין מ"ש להלן שו' 13–14 ולהלן הע' 11.

13-14. **פחת עשרה או הוסיף עשרה וכו'.**משנה פ"ד מ"ד. ופירשו בירושלמי⁹ שפיחת עשירית התרומה (כלומר הפריש ט' עשיריות סאה על נ' סאין) או שהוסיף עשירית תרומה (כלומר, הפריש סאה ועשירית). ואמרו שם שאין לפרש שהכוונה היא שהשליח תרם אחד מארבעים או אחד מששים, שהרי לפ"ז נמצא שאין הפחת והתוספת שוות. כן, לדוגמא, אם הכרי הוא בן נ' סאין, על השליח לתרום סאה אחת (ששה קבים), ואם תרם אחד מארבעים, הרי תרם סאה וקב וחצי¹⁰ והפסיד לבעה"ב קב וחצי (או ששת רבעים כלשון הירושלמי). ואם תרם אחד מששים של נ' סאין (שהן שלש מאות קבין), התרומה היא בת חמשת קבין, והרויח לבעה"ב קב (או ד' רבעין כלשון הירושלמי). נמצאת אומר, איפוא, שאם הפסיד לבעה"ב קב וחצי (שהפריש אחד מארבעים) תרומתו תרומה, אבל אם הרויח לו קצת יותר מקב (שהפריש מששים ואחד) אין תרומתו תרומה, אתמה. ודחו בירושלמי שאפשר לפרש שהכוונה היא שהשליח תרם אחד מארבעים או אחד מחמשים, ואעפ"י שאין ההפסד והריוח לבעה"ב שוים, מ"מ "כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף", כלומר, אם נתכוין לאמוד בעין יפה מרחיבים לו עד קב וחצי לטעותו, אבל אם נתכוין לאמוד בעין רעה ובקמצנות מצמצמים לו את טעותו לקב. ולפי דרכנו למדנו מן הירושלמי שפיחת עשרה אין כוונתו שאמד את דעת בעה"ב אם היא עין יפה או רעה, שהרי ההבדל בין עין בינונית לעין רעה הוא בחלק ששי מן התרומה (הבדל בין ששה קבים לחמשה קבים, עיין מ"ש לעיל), וההבדל בין עין בינונית לעין טובה הוא עוד יותר גדול (עיין מ"ש לעיל), וכיצד יכול היה הירושלמי לפרש בפירושו הראשון שהטעות היא בעשירית התרומה, ואם טעה יותר מכאן אין תרומתו תרומה. ובעל כרחנו אנו אומרים שהירושלמי פירש את משנתנו שהשליח כיון להפריש אחת מחמשים, אלא שבטעות עלה בידו פחות או יותר, ולפיכך רצו מקודם להגביל טעות זו באחת מעשרה מן האומדנא, אבל אם נתכוון להוסיף, כלומר אם בכוונה נטה ממדה בינונית, אין תרומתו תרומה כלל. וכן מוכח אף בבבלי כתובות צ"ט ב': ומנא תימרא דשאני שליח לבעל הבית? דתנן וכו' פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה, ואילו גבי בעל הבית תניא תרם ועלה בידו אפילו אחד מעשרים תרומתו תרומה. ולפי פירוש רוב המפרשים שפיחת עשרה וכו' כוונתו שהשליח טעה באומד דעתו של בעה"ב, ותרם בעין יפה או בעין רעה מדעת, הרי אין הנידון דומה כ"כ לראייה, שהשליח לא טעה כלל בהפרשה אלא שטעה בדעת בעה"ב, וכבר נתנו גבול בדעת בעה"ב שהיא בין אחת מארבעים ואחת מששים ולא יותר, מה שאין כן בבעה"ב עצמו שתרם הרי טעה בהפרשה עצמה. ובמשנתנו לא נזכרה כלל טעות השליח בהפרשה (לפי פירוש רוב הראשונים), אם נתכוין להפריש בבינונית. ולפיכך מסתבר שאף הבבלי פירש שהשליח נתכוין לבינונית, אלא שבטעות עלתה בידו אחת מארבעים או אחת מששים,¹¹ אבל אם עלה בידו יותר (או פחות) מכאן אין תרומתו תרומה. נמצאנו למדים שפירוש הר"מ¹² למשנה זו מקויים ע"י שני התלמודים. ועיין גם בתוספ' קידושין מ"א ב' ד"ה פיחת בשם י"מ ומאירי כתובות סוף עמ' 453 שפירשו בשיטת הר"מ.

footnotes: ⁹ הפירוש הנכון בירושלמי הוא פירוש הגר"א, ועל פיו אנו מפרשים כאן. ¹⁰ סאה אחת על מ' סאין, וקב וחצי (ששה רבעים) על עשר סאין שהן ששים קב. ¹¹ וזו היא כוונת התלמוד (כתובות שם ק' א' ובמקבילות) שתרומת השליח תרומה, מפני שיכול לומר לו בהכי אמדתיך. והיינו שאף התורם בבינונית יכול לתרום בעין יפה, והאומדנא שלו מתקרבת יותר לאחת מארבעים מאשר לאחת מחמשים, ויכול לתרום בעין רעה, כלומר שעינו צרה במה שהוא נותן, ונדמה לו תמיד שהוא נותן יותר מדאי, והאומדנא שלו מתקרבת יותר לאחת מששים מאשר לאחת מחמישים. והשליח יכול לומר לבעה"ב אמדתיך בעין יפה (או בעין רעה), ובעין כזאת נתכוונתי לתרום אחת מחמשים, ולפי כך נזדמנה לי טעותי. ועיין מ"ש הר"י אברמסקי כאן בחידושיו. ולפ"ז אפשר לפרש אף במשנתנו שהבבא "פיחת עשרה וכו' " עונה גם על הרישא, ביודע דעתו של בעה"ב, כמו שפירשנו בתוספתא שו' 13. ובזה יפה כח השליח מכח בעה"ב, עיין להלן שו' 17. ¹² בפיה"מ פ"ד מ"ד ובפ"ד מה' תרומות סה"ז, וכנוסח כמה דפוסים עתיקים, כתה"י וספרים מונחים. עיין במלא"ש למשנתנו הנ"ל ובמעשה רוקח במקומו ובמה"פ כאן פ"ד ה"ד סד"ה כאן.

14. **ואם נתכוון להוסיף וכו'.**כלומר, אם נתכוון לתרום אחת מארבעים ותשע וכו', וכמ"ש לעיל.

15. **נתכוון לתרום אחד מעשרה וכו'.**חוזר לבעה"ב שטעה. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' תרומות ה"ה.

16. **ומששים תרומתו תרומה.**ר"מ הנ"ל, ופירשו ברדב"ז ובכ"מ שם שהטעם הוא מפני שיש בכלל מאתים מנה, ונתקיימה מחשבתו. וכתב הרדב"ז שמכיוון שעלה בידו לכל הפחות כשיעור שקבעו חכמים אינו צריך להוסיף, עיין במשנתנו פ"ד מ"ג.

16-17. **נתכוון לתרום אחד מששים ועלה בידו מחמשים וכו'.**כלומר, אם עלה בידו יותר ממה שנתכוין לתרום אין תרומתו תרומה. ולכאורה ברייתא זו חולקת על הברייתא שבבבלי כתובות (צ"ט ב') שהבאנו לעיל. אבל בר"מ הנ"ל: נתכוון לתרום אחד מששים ועלתה בידו אחד מחמשים אינו תרומה. המפריש תרומה ועלתה בידו אפי' אחד מעשרים תרומתו תרומה, הרי שפסק כשתי הברייתות בכרך אחד. וברור מלשון הר"מ שחילק בין מתכוין לתרום אחד מששים ובין תורם סתם, שבתרם סתם אפילו טעה באומד, וחשב שבידו אחד מחמשים ועלה בידו אחד מעשרים תרומתו תרומה. ומלשון התוספתא משמע קצת שדווקא אם נתכוון לתרום אחד מששים הדין כן, אבל אם נתכוון לתרום בבינונית ועלתה בידו אחת מארבעים תרומתו תרומה. ועיין לעיל הע' 11.

17. **מארבעים משלשים וכו'.**הר"מ לא העתיק את כ"ז, מפני שק"ו הוא מחמישים. ונראה שהפירוש הוא שאפילו עלה בידו הרבה יותר ממה שהדעת טועה אין כאן מחילה וכונה לתרומה, אלא טעות.

18. **ואם אמ' הריני תורם, תורם ומחשב.**כלומר, אם אמר הריני תורם סתם, דין הוא שיתרום ויחשב אח"כ, ואם תרם ועלה בידו אחד מששים אינו צריך להוסיף, אבל אם עלה בידו מששים ואחד, שלא תרם כשיעור שקבעו חכמים, צריך להוסיף, כמשנתנו פ"ד מ"ג. ועיין בתוספ' אנשי שם למשנתנו פ"ד מ"ג.

20. **עד כמה מוסיף אפילו אחד על אחד וכו'.**כלומר, שיעורה כמפריש בתחילה, וכשיטת ר' ישמעאל, עיין לעיל ה"ג. ובמשנתנו (פ"ד מ"ג): עלה בידו מששים ואחד, תרומה ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד, במדה ובמשקל ובמניין. ולכאורה משמע שסתם משנתנו היא כרשב"ג כאן. אבל בירושלמי שם: כהנא אמר כמות שהוא למוד (כלומר, דוקא, ולא יותר). ר' יוחנן אמר אפילו אחת על אחת. והתנינן כמות שהוא למוד? שלא לפחות. א"ר לעזר כמות שהוא למוד במידה. אם נתכוון להוסיף אפילו במדה (צ"ל אפי' לא במדה). נמצאת אומר שלפי כהנא משנתנו כרשב"ג, שאינו יכול להוסיף יותר ממה שלמוד. אבל לפי ר' יוחנן הפי' במשנתנו שאינו יכול לפחות ממה שהוא למוד, אבל אם רוצה להוסיף מוסיף, ומ"מ דינה כתוספת תרומה, והיא ניטלת במדה ובמשקל. ואף ר' אלעזר סובר כן, אלא שהוא מבאר שאם רוצה לתרום כמו שהוא רגיל יתרום במדה כדי שלא יפחות שוב, אבל אם רוצה להוסיף על מה שהוא למוד מוסיף אפילו שלא במדה. ומשנתנו היא כת"ק כאן.

21. **ר' יודה או' תוספת תרומה וכו'.**בכי"ע: תוספת תרומה ניטלת מן הטהור על הטמא, שלא מן המוקף וכו'. וכ"ה בתוספ' רי"ד ב"ק קט"ו ב' (י"א ע"ג). ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר אף לא מן המוקף. ולפנינו וכן בד חסרות המלים שלא מן המוקף, והטעם מפני שכן מפורש כבר במשנתנו. והיא היא, שבכל מקום שתורם מן הטהור על הטמא, תורם גם שלא מן המוקף, עיין בתוספ' רי"ד הנ"ל. ועיין בס' משנה ראשונה פ"ד מ"ג.

22. **ואין חייבין עליה חומש.**וכ"ה בכל הנוסחאות. ובפי' הרש"ס לירושלמי ל"ו ע"ב: דהכי משמע מן התוספתא ר' יהודה אומר וכו' ואין חייבין עליה מיתה וחומש. וזו היא הגהה של הרב ע"פ פירושו בירושלמי,¹³ והוא בעצמו מעתיקה (ל"ה ע"ב): אינה מדמעת, ואין חייבין עליה חומש.

footnotes: ¹³ הפירוש הנכון בירושלמי הוא בפי' הגר"א במקומו, והגהתו שם: תרומה ויחזור ויתרום (במקום: תרומה ואינו צריך לתרום) מקויימת ע"י כי"ר ומשנתנו.

**במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

22-23. **בזמן שנתכוון לתרום אחד מששים וכו'.**כלומר, בשתרם סתם אלא שחשב שיעלה בידו אחד מששים, בכגון דא מוסיף, ודינה כתוספת תרומה.

23-24. **אבל אם אמ' הריני תורם ומחשב וכו'.**כלומר, אם אמר בפירוש הריני תורם ומחשב לראות אם עלה בידי כשיעור שקבעו חכמים, וכוונתו לפטור את הכרי כשיעור חכמים דווקא, וטעה והעלה אחד מששים ואחד, הרי מה שמוסיף דינה כתרומה וודאית ולא כתוספת תרומה. וכן אמר ר' יוחנן בירושלמי פ"ד ה"ג: במתכוין לפטור את כיריו, אבל אם אינו מתכוין לפטור את כיריו, אפילו אחת על אחת. כלומר אם אינו מתכוין לפטור את כיריו בהפרשתו אלא דווקא אם עלה בידו כשיעור חכמים, הרי אם פיחת, מוסיף אפי' אחת על אחת ודינו כתרומה, ולא כתוספת תרומה.¹⁴

footnotes: ¹⁴ ואח"כ מתחיל שם עניין אחר, והיינו אם נתכוון לפטור את כריו, והמחלוקת היא בשיעור התוספת, וכמו שפירשנו לעיל. ועיין בתוס' אנשי שם למשנתנו פ"ד מ"ג.

24. **ר' ישמעאל שיזורי ור' שמעון או' וכו'.**וכ"ה בד. וכן מונה המאירי (בפתיחתו לאבות, ד' וינה, י"א ע"א) בין התנאים שנזכרו בברייתא תרומות: ר"י ן' שזורי. אבל בכי"ע לנכון: ר' ישמע' ור' שמעון שזורי. וכן משמע קצת בירושלמי בכורים פ"ג ה"א, ס"ה ע"ג, שהברייתא שלנו ר' ישמעאל היא. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י (ערך טבות רישבא): דתניא בתוספת' ר' שמע' שזורי אומר וכו'. ושמא צ"ל: ר' שמעון שיזורי ור' שמעון וכו', עיין להלן שו' 42 ומש"ש.

24-25. **כל תרומה שאין הכהנים וכו'.**ירוש' בכורים הנ"ל, ועיין ירושלמי ערלה פ"ב ה"א, ס"א סע"ד. ופסקה הר"מ בפ"ג מה' תרומות ה"ג.

25. **הכליסין.**וכ"ה בירושלמי, בס' יחוסי תו"א ובר"מ¹⁵ הנ"ל. והוא Prosopis Stephaniana. וטעם הקציצין שלו דומה לחרובים, עיין מ"ש ר"ע לעף פלורה ח"ב עמ' 391 ואילך.¹⁶ והמינים הללו היו מצויים בזול בא"י, ולא היו חשובים בעיני הכהנים, ולפיכך מספיק אם יתרום אחת מששים. ועיין מ"ש להלן שו' 28.

footnotes: ¹⁵ בכתי"י: כלוסין, כליסין. ובהוצאות שלנו: קליסין. ¹⁶ אבל בתשב"ץ ח"ג סי' י"א: ולפי פי' בעל ה"ג שפי' יתושין שבכלוסין באקלי בלשון ערבי, ובאקלי הם פולין. וכוונתו לבה"ג ד"ב סוף ה' דגים, עמ' 547 (ובה"ג ד"ו, קל"א סע"ג, ליתא). ועיין מ"ש לעף בפלורה ח"ב, עמ' 502, ויש להוסיף אף את הבה"ג הנ"ל.

26. **ותרומה טמאה ניטלת אחד מששים.**מתוך סיגנון התוספתא (ועיין גם בירושלמי בכורים הנ"ל) שלא כללה תרומה טמאה ברישא ברור שבתרומה טמאה אין הטעם שלעיל נוהג בה, מפני שאף בשמן טמא שהוא חשוב להדלקה אינו תורם יותר מאחת בששים. אלא שתקנת חכמים כן היא. ועיין מ"ש להלן שו' 27.

26-27. **אילו ניטלין אחד מששים וכו'.**בברייתא הבאה נמנו הפירות שתרומתן אחד מששים, אעפ"י ששיעור זה נוהג בהם מטעמים שונים. וכל הברייתא גם בר"מ פ"ג מה' תרומה ה"ג (ועיין בהשגות שם) ובס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל ובכפו"פ ריש פי"ה עמ' תל"ג.

27. **גידולי תרומה.**בין גזירות י"ח דבר גזרו¹⁷ על תרומה שנזרעה שתהא כולה תרומה. והוא נותן לכהן כמדת התרומה שזרע, ומוכר את תוספת הגידולין לכהן (מפני שהיא אסורה לזרים). ומכיוון שאף התוספת חייבת בתרומה (משנתנו פ"ט מ"ג), מפריש ממנה אחת מששים, שהרי בין כך ובין כך מוכר את הכל לכהן בזול. ועיין ר"מ פי"א מה' תרומות הכ"א ובנו"כ שם.

footnotes: ¹⁷ ירוש' שבת פ"א ה"ד, ג' ע"ג; בבלי שם י"ז ב'.

**ועירובי תרומה.**כלומר, תרומה שנתערבה בטבל, ודין כל המדומע להמכר לכהנים בדמי תרומה חוץ מן התרומה שנתערבה בו והתרומה שתורם מן הטבל, ששתיהן ניתנות לכהנים בלי תשלום. ולפיכך אף מה שתורם מן הטבל המדומע (עיין להלן פ"ו ה"א וה"ב) הוא תורם אחת מששים, משום שמוכר את הכל לכהן בזול.¹⁸

footnotes: ¹⁸ הראב"ד (פ"ג מה' תרומות ה"ג) פירש שמסתימת לשון התוספתא משמע שאפילו אם נתערבה במאה שלא נאסר הטבל, אלא שמעלה את התרומה, מפריש מן השאר אחת מששים. והוא חידוש גדול, שהרי אין כאן מדומע כלל, והעלאת התרומה אינה אלא משום גזל השבט (לשיטת רוב הראשונים, עיין מ"ש להלן הע' 50. ואם ירש תרומה מאבי אמו כהן ונפלה למאה סאה אינו צריך להרים כלל, עיין בס' משנה ראשונה ערלה רפ"ב), ולמה תציל סאה אחת של תרומה שנפלה לרבוא של טבל את כל הכרי שיפריש ממנו אחת מששים. ושמא דייק כן רבינו מלשון התוספתא שלא שנתה: והמדומע וגידולי תרומה, כמו ששנתה בטהרות פ"א ה"ז. וצ"ע. וחידוש מעין זה לעניין אחר הוא גם במאירי פסחים ל"ז א', עיין מ"ש להלן פ"ז הע' 27.

**ותרומה שנטמאת בשגגה ובאונס.**וכ"ה בר"מ פ"ג מה' תרומות ה"ג הנ"ל. ובס' יחוסי תו"א הנ"ל חסרה בבא זו. ובמשנתנו (חלה פ"ב מ"ז): נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמנה. ובס' משנה ראשונה שם: "ונראה דה"ה גבי תרומה אם נטמא הטבל וכו' אין תורם אלא בעין רעה אחד מששים, הואיל ולשרפה עומד, וצ"ע דלא תני לה התם גבי תרומה וכו'". ויפה כיוון, כמפורש כאן. ובכפו"פ הנ"ל (ד"ו צ"ח ע"א): "אמרו ז"ל (משנתנו פ"ד מ"ג) בינונית אחת מחמשים, ומסתברא שזהו בתרומה טהורה או בטמאה באונס, דאילו טמאה בשוגג אחד מששים וכו', ומיהו הר"מ (הנ"ל) מנה באונס עם אותן של ששים. והתוספת פ"ה לא זכרו, דאמרי' אלו נוטלין וכו' ותרומה שנטמאת בשוגג". וברור שהמלה "באונס" נשמטה בתוספתא שהיתה לפני רבינו בטעות. אבל עיקר דבריו תמוה מאד, וכיצד יעלה על הדעת להקל בשוגג יותר מבאונס. ועיין מ"ש הרי"פ פערלא בבאורו לכפו"פ פ"א, י"א ע"א ואילך. ובפיוטי יניי (הוצ' זולאי עמ' שפ"ח): "זה עם בחרת מאומות שבעים (כנראה, שצ"ל ממלכות ששים, כהגהת זולאי) ופאה ובכורים וראשית הגז ותרומה טהורה אחד מששים". וכנראה שהיה לפניו מקור שהתורם בעין יפה תורם אחת מששים, כמו ששערנו בשיטת ר' ישמעאל בר' יוסי להלן שו' 35 (שהרי קשה להניח שרמז שכביכול תרם בעין רעה), והתורם בבינונית תורם אחת משבעים (עיי"ש עמ' שפ"ז, ומ"ש לעיל פ"ג הע' 13) והתורם בעין רעה אחד משמונים, וכן בתרומה טמאה, ולפיכך הדגיש: תרומה טהורה אחד מששים.

28. **ותרומת הקדש.**כלומר, גזבר שתורם טבל שבא לידו אחרי שנגמרה מלאכתו ביד הדיוט¹⁹ ואינו תורם אלא אחת מששים, והתרומה נפדית וניתנת לכהן.

footnotes: ¹⁹ וכן מפורש בירושלמי פ"א ה"א, מ' סע"ב: מנו תורם לא גזבר וכו' אחד המקדיש טבלו. ובפי' הרש"ס לירוש' כאן (פ"ו, ס' ע"ב) הוכיח שטבל נוהג בהקדש מן הירושלמי הנ"ל, ממשנת דמאי פ"א מ"ג (וכ"ה בתוספתא שם פ"א הכ"ח, עיין מש"ש) וממנחות ונסכים שאין באים מן הטבל (עיין בבלי פסחים מ"ה א', ולהלן תוספ' שקלים פ"א הי"א ובמקבילות). והסיק שאם מרחו ההדיוט והקדיש את הטבל, כבר נתחייב ותו לא פקע איסוריה. ועיין להלן מנחות פ"י הכ"ח, וכנראה שר"ש בן אלעזר חולק. ועיין במשנת פאה ספ"א ובס' משנה ראשונה שם. ועיין בבלי ב"ב פ"א ב', אבל הסוגיא קשה, עיין בהגהות הרש"ש שם. ועיין מ"ש להלן מעשרות פ"א ה"ז.

**ותרומת חוצה לארץ.**שאינה אלא מדרבנן. ועיין בבלי חולין קל"ז ב' ובמל"מ פ"ג מה' תרומות ה"ג. ולא עוד אלא שבתרומת חו"ל נוטל דמים מן השבט לשיטת הירושלמי (דמאי פ"ג ה"ז, כ"ג רע"ד), עיין מ"ש לעיל עמ' 257 שו' 66.

**הקצח.**הוא כמון שחור, ונזכר גם במקרא20.²⁰ ולב"ש (עדיות פ"ה סמ"ג; עוקצין פ"ג סמ"ו) הקצח פטור לגמרי ממעשרות. והמינים העידו בספריהם שהפרושים מעשרים את הקצח. ומכאן שכן נהגו למעשה.

footnotes: ²⁰ ועיין מ"ש לעף פלורה ח"ג, עמ' 120 ואילך.

**והכליסין והחרובין.**כבר מנו אותם לעיל שו' 25 בין התרומה שאין הכהנים מקפידין עליה, ועיין במל"מ הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

**וגמזיות.**הגאונים פירשו גמזיות (משנת פסחים ספ"ד): ענפים.²¹ ובבבלי פסחים (נ"ו ב', ועיי"ש גם נ"ו א') שנינו: ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה. אמרו, אבותינו לא הקדישו אלא קורות וכו'. אבל מן התוספתא כאן מוכח שהגמזיות הן פרי. ברם ברור שפירוש הגאונים נכון, והדבר מתבאר מתוך תכונת האילנות הללו. וכן כותבים הקדמונים²² על האילנות מסוג השקמה שיש מהם מוציאים פרי לא מן הענפים אלא מן הגזע עצמו,²³ ויש מהם מוציאים פרי משניהם.²⁴ ובסמוך לזה כתבו:²⁵ ובדומה להם אף החרוב, ואף הוא מוציא פרי מגזעו. ומטעם זה מובן שחז"ל קראו לפרי הגדל על הגזע עצמו של השקמה והחרוב: גמזיות.²⁶ וכן בתוספתא ערכין פ"ה סה"א: "הקנים והזמורות ופירות שקמה בתוכה הרי הן כפירות". ומכאן שפירות שקמה, גמזיות, הן כקנים וכזמורות.²⁷ והאילנות הללו (חרוב ושקמה) נחשבו בא"י לאילן סרק,²⁸ ולפיכך מתעשרים פירותיהם אחת מששים. ואנו מדברים כאן בשקמות משתמרות,²⁹ או במוסטפות,³⁰ כר' יהודה (דמאי פ"א מ"א).

footnotes: ²¹ עיין אוה"ג פסחים, עמ' 78. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 171. ²² תיאופרסטוס, תולדות הצמחים, ס"ד פ"ב סי' א' ואילך; פליניאוס, תולדות הטבע, סי"ג פי"ד וט"ו, סי' נ"ו-נ"ח. ²³ עיין מ"ש פליניאוס הנ"ל סי' נ"ו. ²⁴ עיי"ש סי' נ"ח. ²⁵ תיאופרסטוס הנ"ל סי' ד', פליניאוס הנ"ל סי' נ"ט. ²⁶ בכפו"פ רפל"ז, עמ' תקכ"ז (ד"ו, עמ' ש'): בנות שקמה, והם תאנים מדבריות ונקראים אל גמיז, ובלשון אחרת תאני פרעה. וכן קורא להם פליניאוס הנ"ל (סי' נ"ו): תאני מצרים. ועיין מ"ש להלן שביעית פ"ג שו' 30. ²⁷ והח' ר"ע לעף, פלורה ח"א, עמ' 277, לא עמד על טיבן הנכון של הגמזיות. ²⁸ עיין במשנת ב"ב פ"ב מ"ז ומי"ג. ופירושו שלאו דווקא חרוב ושקמה שענפיהם מרובים, אלא כל אילן סרק דינו כחרוב וכשקמה. ועיין בירוש' ערלה פ"א ה"א, ס' ע"ג, ומשנת כלאים פ"ו מ"ד ועוד. ²⁹ עיין דמאי רפ"א ומ"ש לעיל בריש דמאי. ³⁰ עיין מ"ש לעף הנ"ל (בהע' 27), עמ' 280. וכדברי בר בהלול מפורש אצל תיאופרסטוס (סי' ג') ופליניאוס הנ"ל (בהע' 22) סי' נ"ו. והמסוטפות הן scalpta, כלומר, גמזיות "חרוטות בצפורן של ברזל כדי שיתבשלו". ולעף שם מעיר שמקורו של בר בהלול אינו ידוע לו.

29. **ותרמוסין.**בתשה"ג גיאוניקה (ח"ב עמ' 323): תרומסין תרומה (שבת ל"ד א'). תרומסין בארץ יש' ניזרעין ומרים הן הרב'.³¹ והתורמוס (lupinus) היה מצוי מאד בא"י,³² ולפיכך לא הקפידו עליו הכהנים.

footnotes: ³¹ ועיין ספרי ראה פי' ק"ה, עמ' 165; ירוש' שביעית פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב, ורש"י ביצה, כ"ה ב'. ועיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ', הערה ל'. ³² עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 453 ואילך.

**ושעורין אידומיות.**בכי"ע: ושעורים וסורי אדומיות. וכנראה שצ"ל שם: וסורין (=וסעורין, ושעורין) אדומיות, והמלה "ושעורים" הוא פירוש שנכנס מן הגליון.³³ ובבבלי כתובות ס"ד סע"ב: מפני ששעורין אדומיות רעות הן. ובירושלמי ערלה (פ"ב, ס"ב רע"א) נמנו שעורים שבאדום בין התרומה שאין הכהנים מקפידים עליה.

footnotes: ³³ ברם וודאי גמור אין כאן, ושמא צ"ל בכי"ע: ושעורים וסורי[ם] אדומיות (והמלה "אדומיות" עונה על שתיהן). ואין סורה אלא שורה שבישעיה כ"ח, כ"ה: ושם חטה שורה ושערה וכו'. וכבר העירו החכמים על הכתובת מן המאה השמינית לפני הספירה הרגילה (קוק, North-Semitic Inscriptions, אוקספורר 1903, עמ' 172, שו' 6. ועיי"ש, עמ' 176): ושורה וחטה ושערה וכו'. ובירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ב: שורה זו שיבולת שועל וכו', שעורה אלו השעורים. אבל בריבמ"ץ כת"י (לפי "תרומת חלה" הוצ' הר"ש אליעזרי, עמ' א'): חטה סורה וכו' סורה אילו שיבולת שועל. ועיין בתרגום השבעים לישעיה שם ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש ר"ע לעף פלורה ח"א, עמ' 740.

**ותרומת עציץ.**הכוונה לעציץ שאינו נקוב שתרומתו מדרבנן. ובר"מ פ"ג מה' תרומות ה"ג: ופירות עציץ שאינו נקוב. וכן בכפו"פ רפי"ח עמ' תל"ג: תרומת עציץ שאינו נקוב. וכנראה שהעתיק ע"פ הר"מ הנ"ל.

**ותרומת אפטרופים.**כלומר, אפטרופוס שתורם פירות היתומים,³⁴ תורם אחת מששים, כדין גזבר שתורם תרומת הקדש (לעיל שו' 28), שהרי נכסי יתומים כנכסי הקדש.³⁵

footnotes: ³⁴ ר"מ וכפו"פ הנ"ל בפנים. ³⁵ בבלי גיטין נ"ב א'. ועיין ירוש' שקלים פ"ד ה"ד, מ"ח ע"א; בבלי ערכין כ"ב א' ועוד.

29-30. **אמ' ר' יוסה מניין לתרומה שהיא אחד מששים וכו'.**צ"ל: אחד מחמשי' וכו'. וכ"ה בד וברש"י חולין קל"ז ב' ד"ה דאורייתא ובסמ"ג עשין קל"ג, קצ"ו ע"א, בשם התוספתא והירושלמי. וכ"ה לפנינו בירושלמי (פ"ד ה"ג, מ"ב ע"ד), אלא שהדרשה היא בשם ר' לוי. וכבר העיר הרש"ס בפירושו (שם ל"ו סע"ב): ובתוספתא שנינו לה אדר' (צ"ל: כדר') לוי וכו'. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י (ערך טבות רישבא): "ותניא התם (כלומ' בתוספתא) א"ר יוסי מנין לתרומ' שהיא אחד מחמשים שנ' וממחצי' בני ישר' תקח וכו', מה שאחזתי לך במקום אחר אחד מן החמשי', מנין שאם תרם וכו' ע"כ הבריית', ולא כן גירסתא בספר' (=בספרים, או בספרינו), אלא שכך העתקתיה מתוך הירושלמי." ומכיוון שאף בכי"ע הגירסא: מששים, ואף רבינו מעיד שבספרי התוספתא היתה לו גירסא אחרת, הנחתי את הגי' בפנים כמו שהיא.

31. **אף ממה שאחזתי לך ממקום אחר וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אף מה שאחזתי לך במקום אחר. וברש"י הנ"ל: אחוז שאמרתי לך במקום אחר, ובירושלמי הנ"ל: כל מה שאתה אוחז ממקום אחר וכו'.

32. **מניין שאם תרם וכו'.**כפו"פ רפ"א ט' ע"א.

33. **שתרומתו תרומה.**ברש"י הנ"ל: שאין צריך לתרום.

34. **וששיתם וכו'.**עיין הצופה האנגלי ח"ו, 1894, עמ' 255.

35. **מערי הלוים.**פירש בח"ד בשם תלמידו הח' המעולה ה"ר יוסף דאנון³⁶ "דהמכוון כנגד מה שנתן משה רבינו בעבר הירדן לחצי שבט המנשה כל חבל הארגוב לכל הבשן, ושם נאמר ששים עיר כל חבל הארגוב (דברים ג', ד'), וכשהבדיל ערי מקלט שהם ערי הלויים כתוב שם ואת גולן בבשן למנשי (שם ד', מ"ג), הרי שמחבל הארגוב דהיינו הבשן שהם ששים הפריש אחת". ופירוש זה נ"ל קרוב לוודאי, שהרי כן מצינו ביהושע (כ"א כ"ז) שנתן שתי ערים ללויים מחצי שבט מנשה, והיינו את גולן מחלק יאיר, ואת בעשתרה (=עשתרות, דה"א ו', נ"ו) מחלק מכיר, הרי לך שמחלק יאיר נתן ללויים³⁷ אחת מששים (עיי"ש ביהושע י"ג, ל'-ל"א). ור' ישמעאל בר' יוסי הקיש תרומה לערי הלויים, שהרי כן אמרו (ספרי זוטא קרח י"ח, כ"ד עמ' 298): לפי שנתתי להם את המעשר, אמרתי להם אין לכם חלק בארץ. ובספרי (קרח ריש פיס' ק"כ עמ' 146): לפי שהוא אומר ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר, בפירות הארץ הכתוב מדבר. אתה אומר בפירות הכתוב מדבר, או אינו אלא באחד מעשרה בארץ, ת"ל וכו', לפי שלא ניתן להם חלק בארץ, ניתן להם אחד מעשרה בפירות. ובריש ברייתא דמלאכת המשכן: עשר תרומות הן, תרומה גדולה וכו' ותרומת הארץ וכו', תרומת הארץ לכהנים וללוים ולנתינים ולמקדש ולירושלם.³⁸ ושמא סובר ר' ישמעאל בר' יוסי שהתורם בעין יפה תורם אחת מששים, עיין מ"ש לעיל סוף שו' 27 בשם פיוטי יניי, ומ"ש לעיל פ"ג הע' 13. ועיין מ"ש בפירוש התוספתא הגרמ"ש באו"ש פ"ג מה' תרומות ה"ב, אבל אין לזוז מפירושו של ר' יוסף דאנון הנ"ל שהוא מחוור ביותר.

footnotes: ³⁶ קרוב לוודאי שהוא ה"ר יוסף דאנון מארי דאתרא סאריי דמן בוסנא שנפטר בשנת תקע"ה, ומנוחתו כבוד בירושלים. עיין תולדות חכמי ירושלים לרא"ל פרומקין ח"ג, עמ' 209 ובהע' 3 שם. ר' דוד פארדו בעל הח"ד היה מלמד תורה בעיר סאריי בראשית המאה הששית לאלף הששי, עיין באונציקלופידיה היהודית (באנגלית) ח"ט, עמ' 524. ³⁷ ומהם היו אף ערי כהנים, עיין מ"ש ר"ש קליין בקובץ החברה העברית לחקירת א"י לזכר ד"ר מזיא, ירושלים תרצ"ח, עמ' 86. ³⁸ עיין יחזקאל מ"ח, י"ב ואילך. ועיין בפיוטי יניי, עמ' רכ"ז, ובמיוחס להראב"ד תמיד ל' א'.

35-36. **ר' יוסה או' תשלומי תרומה וכו'.**עיין במשנתנו פ"ו מ"א.

36-37. **מיתה קרן וחומש.**גם ממשנתנו הנ"ל מוכח שמשלם חומש על תשלומי תרומה, שהרי משלם חומש על החומש, וכ"ש על הקרן. ועיין בבלי ב"מ נ"ד ב'. והנה לפנינו מפורש שחייב מיתה על תשלומי תרומה, ומכאן שתשלומי תרומה הן כתרומה לכל דבר, כמו שהסיקו בירושלמי פ"ו ה"א, מ"ד ע"א. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' תרומות הט"ו. ועיין תו"כ אמור פרק ו' ה"ז, צ"ח ע"א, ובירושלמי הנ"ל. ברם בירושלמי שם שנינו: תני תשלומי תרומה אין משלמין מהן קרן וחומש (שהרי הן כתרומה לכה"פ מדרבנן) ואין משלמין³⁹ עליהן קרן וחומש, ואין חייבין בחלה,⁴⁰ ואין הידים פוסלות בטבול יום כדרך שפוסלות בחולין. ולפי גירסא זו ברור שברייתא זו חולקת על משנתנו ועל התוספתא כאן (עיין בר"ש ורא"ש שם). ולשיטת ר' יוסי הידים וטבול יום פוסלות בה, מפני שגם לעניין טומאה דינה כתרומה, כמפורש להלן טהרות פ"א רה"ז. ואולי יש לפנינו השמטה בירושלמי וצ"ל: ומשלמין (כגי' רש"ס שם) עליהן קרן וחומש ואין חייבין בחלה [וידים וטבול יום פוסלות בה כדרך שפוסלין בתרומה. גידולי תרומה אין משלמין עליהן קרן וחומש, ואין משלמין מהן קרן וחומש על מקום אחר אלא לפי חשבון, וחייבין בחלה] ואין הידים פוסלות וכו'. עיין להלן פ"ח שו' 5 ואילך ומש"ש. ולפי גירסא זו הברייתא כר' יוסי, ודין תשלומי תרומה כתרומה דאורייתא. ועיין לעיל דמאי פ"א עמ' 206 ומש"ש.

footnotes: ³⁹ וכ"ה גם בר"ש וברא"ש פ"ו מ"א. ובכי"ר נשמטו בטעות שתי מלים הללו. ובנוסח הרש"ס, נ"ז ע"ב: "ומשלמין עליהן", והוא כנראה תיקון הרב בעצמו. ⁴⁰ וסובר תנא זה שחלה בזמן הזה דרבנן, ולפיכך פטורין מן החלה. עיין בבלי נדה מ"ז א' ובר"ש חלה פ"א מ"ד וטבול יום פ"ג מ"ד ומ"ש בתס"ד ח"ד, עמ' 166.

37. **לעלותן במאה ואחד.**כלומר, אפילו אם נתבטלו במאה ואחד צריך להעלותן, משום גזל השבט, ונוהגין בה כתרומה ממש שעלתה.

**ר' שמעון או' במאה.**וכ"ה בד. וכן בכי"ע: מאה. וכן בירושלמי שנביא להלן: ר' שמעון אומר תרומה עולה במאה וכו'. ודברי ר"ש עונים על משנתנו פ"ד מ"ז, והוא חולק על כל התנאים שם, וסובר שתרומה עולה במאה והיא, כלומר אפילו אם נפלה לתוך צ"ט של חולין. ועיין בפיה"מ להר"מ שם. ברם בפי' רבינו הלל לספרי (קרח פי' קכ"א, נ' ע"ב) מעתיק: והכי תני לה בתוספ' תרומות בפ' היה לוקט דלעת, רש"א תרומה עולה באחד ומאה וכו'. וכן גרס רבינו אף בירושלמי ערלה (עיין להלן): באחד ומאה.⁴¹ ולפי גירסא זו אין ר' שמעון חולק על משנתנו אלא מוסיף כאן את הקל וחומר. אבל להלן בסיפא (שו' 41) מוכח שהנכון הוא כגירסתינו בתוספתא כאן. ולא עוד אלא שקשה להבין את הק"ו לפי גירסת רבינו הלל, שהרי הק"ו מחייב שתרומה תעלה מצ"ט של חולין, עיין מ"ש להלן, ועיין בר"ש תרומות פ"ה מ"א. ולפיכך ברור שאין להגיה בתוספתא.

footnotes: ⁴¹ עיין בפירושו לעיל שם. וכן גרס בירושלמי גם הר"ש בפי' לתרומות פ"ה מ"א.

38. **מקל וחומר. מה מצינו וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בפי' רבינו הלל הנ"ל. ובירושלמי ערלה (פ"ב ה"א, ס"א ע"ד): תני ר' שמעון אומר תרומה עולה במאה⁴² מקל וחומר, אם איסור מתוך איסור עולה, איסור מתוך היתר לא כל שכן.⁴³ כלומר, אם תרומת מעשר עולה מתוך טבל האסור, כ"ש שתרומה תעלה מתוך צ"ט של חולין (עיין מ"ש לעיל ומ"ש להלן). ואין צורך להגיה כן בתוספתא, שכן הוא דרך התנא לפתוח לפעמים בק"ו (אם אינו ברור כ"כ, עיין להלן בתשובת החכמים) ולסיים במה מצינו.⁴⁴ וכן במכילתא משפטים (פ"ב עמ' 251): נכרית מנין היה ר' ישמעאל אומר ק"ו⁴⁵ מה שפחה כנענית שאין לה קידושין מכל אדם ולדיה כמוה אף כל שאין לה קידושין מכל אדם ולדיה כמוה. ור' ישמעאל פתח בק"ו, משום שגויה שאינה במצוות כלל פחותה משפחה, אבל סיים במה מצינו, מפני שלעניין יחס שפחה גרועה.⁴⁶ וכן בירושלמי יבמות (פ"א ה"א, ב' סע"ב): תני ר' ישמעאל קל וחומר מה אחות אשתו מיוחדת וכו' אף כל ערוה וכו'. ואף כאן פתח בק"ו וגמר במה מצינו, עיין לעיל שם בירושלמי ובמפרשים.

footnotes: ⁴² עיין גירסת רבינו הלל והר"ש שהבאנו לעיל. עיין הע' 41. ⁴³ עיין ספרי קרח פי' קכ"א, ובפי' רבינו הלל הנ"ל. ⁴⁴ בפרט במדרשים של דבי ר' ישמעאל, כמו שהבאנו להלן, ובפי' רבינו הלל הנ"ל גורס בירושלמי ערלה: תני ר"ש בן יוחאי אומ' וכו', סימן מובהק למדרש של דבי ר' ישמעאל שרגיל להזכיר את ר"ש בשם אביו (כמו שהוכיח ר"ד הופמן בספרו על מדרשי הלכה. עיין בתרגומו של רבינוביץ, מסילות לתורת התנאים, עמ' 70, הע' 2). ⁴⁵ כ"ה בדפוסים, בכי"א, בכי"מ, בס' והזהיר ח"א ס' ע"א ובילקוט. ובחנם הוריד הורוביץ מלה זו לשנו"ס. ⁴⁶ עיין ירושלמי יבמות פ"ב ה"ו, ד' רע"א, ובבלי שם ס"ב א'.

**בתרומת מעשר אחד מעשרה וכו'.**וכ"ה בד ובפי' ר"ה הנ"ל. אבל בכי"ע: אחד ממאה אף זו אחד ממאה. ואף לפנינו הכונה לאחד מעשרה במעשר, שהוא אחד במאה מן הטבל, כמו שפירש רבינו הלל הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בפירוש הדברים.

39. **שניטלת קדש מקדש.**כלומר, אף שניטלת קודש מקודש כדבריך. ואעפ"י שמעשר אינו נקרא קודש (עיין רש"י יבמות פ"ה סע"ב), הוא דוקא כשהפריש ממנו תרו"מ, אבל אם עדיין לא הפריש, נקרא קודש. וכן בספרי קרח פיס' קי"ט עמ' 146: קראו הכתוב תרומה עד שיוציא ממנו תרומת מעשר. ולהלן שם (פיס' קכ"ב, עמ' 149): הואיל וקראו הכתוב תרומה יהא בקדושתו עולמית, ת"ל וכו', אף מעשר ראשון מפריש תרומה והשאר חולין. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל ליבמות פ"ה ב' שהעיר על הירושלמי מע"ש פ"ה ה"ו, נ"ו רע"ג: שהטבל קרוי קודש.

39-40. **ולא נקרא שם איסור עליה.**כלומר, הרי עדיין לא נקרא שם תרומה עליה, והוי"ו כאן הוא וי"ו הנשוא, עיין מ"ש הרי"ן אפשטיין במבוא לנוסח המשנה עמ' 1077 ואילך, ומצוי גם במדרשי הלכה, עיי"ש סוף עמ' 1079 ואילך.

40. **שניטלת קדש מחול.**כלומר, אף שניטלת קדש מחול, כדבריך, וכמו שכתבנו לעיל.

**ונקרא שם איסור וכו'.**כלומר, הרי נקרא כבר שם תרומה עליה, ולפיכך אינה בטלה במאה אלא במאה ואחת. ובספרי קרח פיס' קכ"א, עמ' 149: מכל חלבו את מקדשו ממנו. שאם נפל (כלומר, תרו"מ) לתוכו הוא מקדשו. מיכן אמרו תרומה עולה באחד ומאה.⁴⁷ וברייתא זו כחכמים, אבל לר"ש כשם שמעלה תרו"מ ומתיר את הטבל (ותרומה אין לה שיעור מדאורייתא, וחטה אחת פוטרת את הכרי), כן מעלה סאה תרומה שנפלה לתוך צ"ט של חולין ומתיר אותן, וכגירסא שלפנינו בתוספתא.⁴⁸ ועיין באו"ש פט"ו מה' מאכלות אסורות הט"ז ד"ה ולכאורה עד סוף ההלכה. ומסתבר שבין ר"ש ובין החכמים סוברים שכל איסור טבל הוא מחמת תרומה המעורבת בה,⁴⁹ ולפיכך יש כאן דמיון בין הפרשת תרומת מעשר מן הטבל ובין סאה תרומה שנפלה לתוך החולין.

footnotes: ⁴⁷ וכן דרש ר' יונה בירושלמי כאן פ"ד רה"ז, מ"ב סע"ד, וערלה פ"ב ה"א, ס"א ע"ד. ועיין ר"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות הט"ז. ⁴⁸ ועיין בדברי רבי בספרי קרח הנ"ל, אלא שהגירסא שם משובשת. ⁴⁹ כשיטת רש"י יבמות פ"ו א', ועיין בבלי נדה ז' א'. והתרומה היא שאוסרת את כל הטבל, ואפילו כזית ממנו. ולפני שהפרישה אף הכהנים אסורים בטבל, שהרי אין להם בה אלא משעת הרמה ואילך (כמפורש להלן מע"ש פ"ג הי"א ובמקבילות, עיין מש"ש), ודינה כדין קדשים לפני זריקת דמים. ועיין מה שהאריך בזה הגר"י ענגיל בספרו אתוון דאורייתא כלל ב'. ובמ"א העיר אף על הירושלמי תרומות פ"ט ה"ה, מ"ו ע"ד: הטבל שרובו חולין, ועל תוספ' ביצה ל"ד ב' ד"ה הא קמ"ל. ועיין מ"ש הרי"פ פערלא בבאורו לכפו"פ, פ"ב מ"ג ע"ד ואילך, בברור פירושי הראשונים לבבלי חגיגה כ"ה ב'. ועיין רמב"ן (בשם הראב"ד) וריטב"א ע"ז ע"ג א' ומאירי שם, עמ' 108. וברשב"א כת"י שם: ואעפ"י שאיסור הטבל, התרומה שבו וכו'. אבל עיין לשון הראב"ד בס' ההשלמה ע"ז פ"ה סוף סי' ו', י"ח ע"ג.

40-41. **ערלה וכלאי הכרם עולין וכו'.**ערלה פ"ב מ"א. ובארו בספרי הנ"ל (קרח פי' קכ"א): מקום שכפל את האיסור (כלומר, שאסור גם בהנאה) כפל את העלאה וכו', ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים. וכ"ה בירושלמי ערלה פ"ב סה"א, ס"ב רע"א. ועיין בבלי פסחים מ"ח רע"א וברש"י שם.

41. **ר' שמעון או' מאתים.**כנראה שמאתים לאו דוקא אלא מאה ותשעים ותשע (וכע"ז גם בירושלמי ערלה פ"ב סה"ב, ס"ב ע"א), שהרי ר"ש חולק לעיל על החכמים וסובר שמעלה את התרומה מתוך צ"ט של חולין, וכשכפל איסורו הם קצ"ח של היתר, כלומר קצ"ח והיא, דהיינו קצ"ט.

**אין צריך להוסיף.**כ"ה בכל הנוסחאות. ויפה הגיהו המפרשים: אין צריך להרים, כמפורש במשנת ערלה רפ"ב, שהרי לא אמרו להרים אלא בתרומה גרידא משום גזל השבט אבל לא בשאר איסורים.⁵⁰ ואולי צ"ל: אין צריך להוציא, והיא היא. ובבא זו אינה מדברי ר"ש אלא דברי הכל היא.

footnotes: ⁵⁰ עיין רש"י ע"ז ע"ד א' ד"ה תרתי, אבל כבר השיגו עליו הראשונים במקומו שם. ועיין ראבי"ה סי' תט"ו ח"ב, עמ' 18 ובהערות שם, ולעיל שם, עמ' 14. ועיין מאירי חולין, עמ' 382. ולכאורה היה נראה שאף לשיטת רש"י אינו אלא חומרא בעלמא (ועיין בהגהת הרמ"א יו"ד סי' ק"ט ס"ק א'), אבל מצאתי בהשמטות משטמ"ק כת"י לזבחים ע"א ב' (ונדפסו בסוף המסכת בש"ס ראם), אות י', שלשיטת רש"י היה צריך להשליך אפילו במקום פסידא להקדש, ומשמע שדינא הכי.

42. **כגון תרומת.**חסרה כאן המלה "כו'", כלומר, מה ששנינו לעיל (שו' 25): כגון תרומת [הכליסין והחרובין]. וכן מפורש בירושלמי ערלה (פ"ב סה"א, ס"ב רע"א): כגון תרומת הכליסין והחרובין וכו' אינו צריך להרים. ובפ"מ שם: "בתוספתא דתרומות פ"ה היה ר' שמעון אומר כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו'". אבל במה"פ תרומות ספ"ד (ד"ה תני) כתב: "דגרסינן שם (כלומר, בתוספתא) בפ"ה וכן היה ר"ש אומר כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה ספיקה מותר, ולעיל שם קחשיב לתרומת הכליסין וחרובין שאין הכהנים מקפידין עליה". ומכאן נראה שבכ"י שהיה לפניו חסרו המלים "כגון תרומה ערלה וכלאי הכרם", והתוספתא מתפרשת כפירוש בעל מה"פ שם. ברם בד: כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה אין צריך להוסיף. ובכי"ע: אין צריך להוסיף תרומה עליה. ושמא צ"ל שם: אין צריך להוסיף ואין בה עליה, כלומר, אין צריך להוסיף, אפילו טעה ותרם פחות מאחת מששים, ואינה צריכה עלייה⁵¹ אם נפלה לצ"ט של חולין.

footnotes: ⁵¹ כלשון זו בירושלמי בכורים פ"ב ה"ב, ס"ה ע"א: מעשר אין לו עלייה, בכורים יש להן עלייה וכו'. וכפירוש הגר"א וס' ניר שם. אמנם מסיגנון הירושלמי בכמה מקומות אחרים משמע כפירוש שאר המפרשים, אבל אין לזוז מפי' הגר"א וס' ניר, עיי"ש בסוגיא. אבל אפשר ג"כ שהמלה "עליה" היא ט"ס במקום "ערלה", ושכח הסופר למחקה, ולפ"ז תהיה גי' כי"ע כגי' ד, עיין מ"ש להלן.

43. **ערלה וכלאי הכרם ספיקן מותר.**לפי גירסת ד, כשאנו מפסיקים אחרי המלה "להוסיף", אנו קוראים: תרומה ערלה וכו', כלומר, כל אלו שנתערבו ספיקותיהם בפחות ממאה או ממאתים (כל אחד כדינו) מותר,⁵² עיין במשנתנו פ"ג מ"ב ופ"ז מ"ו. ולא עוד אלא שספיקן מותר לגמרי, ואפילו בתרומה אינו צריך להרים, עיין בס' משנה ראשונה פ"ז רמ"ו. ובזה מתקשרת התוספתא עוד יותר עם הבבא שלפניה.

footnotes: ⁵² עיין בבלי ביצה ג' ב' ובתוספ' שם ד"ה ואחרות. ועיין בס' הישר לר"ת סי' ע"ד, ב', הוצ' מק"נ, עמ' 170; ס' התרומה ה' איסור והיתר סי' ע"ו; שו"ע יו"ד סי' ק"י ס"ק ט' ובאחרונים שם.

**ספק נאכלו ספק נגנבו וכו'.**כלומר תערובת של תרומה, ערלה וכו' ודאי, שנולד אח"כ ספק בתערובת, שמא נאכלה או נגנבה וכו' כל התרומה, או הערלה וכו', השיריים ספיקן מותר, מפני שאנו תולים את האיסור באבוד. ועיין במה"פ ספ"ד ד"ה תני ומ"ש להלן פ"ו הי"ד,⁵³ שו' 60.

footnotes: ⁵³ ועיין בר"מ פי"ד מה' תרומות ה"ח וה"ט ובהשגות שם.

44. **ר' יהודה או' רמונים מתוקין אסורין וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן. אבל בבבלי זבחים ע"ד א': דתניא ר' יהודה אומר רימוני באדן אוסרין וכו'. וכבר העיר השואל לר"ת⁵⁴ שמקור הברייתא הוא בתוספתא דתרומות. ברם בכלים פי"ז סמ"ה: אמר ר' יהודה⁵⁵ לא הוזכרו רמוני בדאן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום, כלומר, אבל לא לעניין שיהיו מקדשין כל שהן. וכבר הקשה הר"ש (בכלים שם) שהדברים סותרים לברייתא שבזבחים שהבאנו. ועיין בתוספ' רע"א שם. אבל לפי גירסת התוספתא כאן לא אמר ר' יהודה אלא ברמונים מתוקים, כלומר, כל הרמונים שאינם חמוצים או חריפים וכדומה⁵⁶ מקדשין בכל שהן. ועיין בר"ש כלים הנ"ל ובתוספ' זבחים ע"ב ב' ד"ה נתערבו.

footnotes: ⁵⁴ ס' הישר הנ"ל סי' ע"ג, ב', עמ' 169. ⁵⁵ כגי' משנ' הוצ' לו, קויפמן, פיה"ג, עמ' 49, ירושלמי דמאי וערלה (עיין מלא"ש בכלים במקומו), תוספתא כלים ב"מ פ"ו ה"י (עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 53), הר"ש ועוד. ⁵⁶ פליניאוס (תולדות הטבע סי"ג פי"ט סי' קי"ג) מונה חמשה מיני רימונים, ואחד מהם רמונים מתוקים, dulcia.

45-46. **נפל מרבוא לתוך רבוא כולן אסורין.**ולא נתבאר איך סובר ר' יהודה כשפירשו לתוך רבוא שלישי. ועיין רדב"ז פט"ז מה' מאכלות אסורות ה"י שנסתפק בזה.

47. **משלשה למקום אחר ספיקן אסור.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ספיקו מותר, וכ"ה בבבלי זבחים הנ"ל, וכן מוכח מנימוק התוספתא: מפני שספק דימוע. וכבר נתברר לעיל בה"ט שספק דימוע מותר. ומשמע מתוך פירש"י שלר"ש הריבוא אסור לעולם, והאמצעיים והאחרונים מותרים. ועיין בתוספ' שם ד"ה פירש, ועיין ר"מ ורדב"ז הנ"ל. ובירושלמי ערלה פ"א ה"ה, ס"א ע"ב: תני רימוני בדן (ש)ספיקו מעלה, וודאו אינו מעלה.⁵⁷ ופירושו שהתערובת השניה מעלה, שהרי אפשר שאין בה איסור כלל, אבל התערובת הראשונה שיש בה ודאי איסור אינה ניתרת.

footnotes: ⁵⁷ כ"ה בכי"ר: שספיקו וכו', והמלים "תני רימוני בדן" נשמטו שם.

48. **אני אחד מן הראויין להורות.**וכ"ה בכי"ע. ובד חסרה המלה "אני" ובמקום "להורות" נשתבש "לחורו". ופירושו, שאני נכנס למספק של זקן ממרא אם ב"ד לא יסכימו על ידי, עיין סנהדרין פי"א סמ"ב (והשוה הוריות פ"א מ"א). ועיין בבלי סנהדרין י"ד א'. וכמובן שאין כאן אלא מליצה בעלמא.

48-49. **שאם יבאו לידי חילפות תרדין וכו'.**כלומר, אני אומר שאם יבוא מעשה לידי בצלעות הסלק (עיין פיה"ג לטהרות עמ' 139, ומ"ש לעיל פ"ד סוף שו' 16) שנתערבו באחד ומאה אורה למעשה שיעלו בא' ומאה (עיין במשנת סנהדרין הנ"ל). והוא חולק על החכמים (ערלה פ"ג מ"ז) שמנו חילפי תרדין בין הדברים שהם מקדשין כל שהן.

49-50. **ולא עוד אלא שבית דין צריכין וכו'.**כלומר, אעפ"י שלא אורה הלכה למעשה בשאר הדברים שנמנו במשנת ערלה (פ"ג מ"ז) שיעלו, מ"מ מן הראוי הוא שב"ד יימנו על כולם ויבטלו את חשיבותם. וכנראה שבזמנו או במקומו לא היו מחבבים חילפות תרדין יותר משאר ירקות, ולא עוד אלא שגם חביבות יתר הדברים היתה הולכת ונפקעת. ועיין ר"מ פט"ז מה' מאכלות אסורות ה"ט, ומאירי ביצה ג' ב' ד"ה כל שדרכו.

50. **נתפצעו אגוזין וכו'.**ערלה פ"ג מ"ח. ובירושלמי דמאי פ"ז ה"ח, כ"ו ע"ג: נתפצעו האגוזים. בשעבר, הא בתחילה לא. ומשמע קצת שבדיעבד אפילו אם פצע במזיד עלו. ועיין להלן.

50-51. **נתפרדו רמונין וכו'.**נעשו פרד, עיין מ"ש לעיל פ"ג שו' 62–63.

51. **נתפתחו חביות.**כלומר של יין דוקא, אבל בשל שמן אפילו סתומה אינה אוסרת, כמפורש בירושלמי מע"ש ספ"ג, נ"ד ע"ג. ובגליון הש"ס שם העיר ששם הוא מקור הר"מ בפט"ז מה' מאכלות אסורות ה"ד. ועיין תוספ' זבחים ע"ב ב' סד"ה כולן שחולקים על הר"מ.

52. **נפלו ואחר כך נתפתחו וכו'.**בד ובכי"ע: נתחתכו וכו', והכוונה לדילועין, ולפי גירסת כי"ו הכוונה היא לחביות. ובירושלמי ערלה פ"ג רה"ז, ס"ג ע"ב: נפלו ואחר כך נתפצעו וכו'. ובבבלי גיטין נ"ד רע"ב: נפלו נתפצעו וכו', והכוונה לאגוזים.

52-53. **דברי ר' מאיר ור' יודה ור' שמעון או' בין בשוגג וכו'.**בד: ור' שמעון אומר וכו'. ולפי גירסא זו משמע שר"מ ור' יהודה עומדים בשיטה אחת, ור' שמעון חולק עליהם. אבל בכי"ע חסרות המלים "דברי ר' מאיר", והרישא נשנית סתם, ואח"כ גורס: ר' יהודה ור' שמעון אומ' וכו'. ולפ"ז חולקים ר' יהודה ור"ש על ר"מ, וכן אפשר לפרש גם בגירסת כי"ו. ועיין במה"פ בירושלמי שם ד"ה נפלו, וכנראה שהיה לפניו כגי' כי"ו. וכן בירושלמי הנ"ל: דברי ר' מאיר. ר' יודה אמר בין שוגג וכו', ור"ש לא נזכר שם כלל. ובבבלי גיטין הנ"ל: נפלו נתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו.⁵⁸ והדעה שבין בשוגג בין במזיד יעלו לא נזכרה שם כלל. ועיין בתוספ' שם נ"ד א' ד"ה נפלו. ועיין בירושלמי דמאי פ"ז ה"ח, ומ"ש לעיל.

footnotes: ⁵⁸ ולכאורה הגירסא בטוחה בבבלי שם, כפי שמוכח מן המשא והמתן בגמרא. ברם בתוה"ב להרשב"א בית ד' ש"א, ק"ד ע"א, גרס בבבלי: דברי ר' מאיר, ור' יהורה ור' יוסי [ו]ר' שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. והסיק שם: חדא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ועוד דהוו להו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון רבים לגבי ר' מאיר. וברור שכן גרסו אף בתוספות מנחות כ"ב ב' ד"ה ר"י (ובזבחים ע"ג א' ד"ה ר"י), ופירשו את סוגיית גיטין שהקנס הוא בפצע במזיד, מפני שמדאורייתא בטל ברוב, ובקצת יתר באור בתוה"ב הנ"ל. ובחנם הגיהו בגליון תוספ' מנחות הנ"ל.

53. **בין במזיד יעלו.**פירשו בירושלמי ערלה הנ"ל, שכבר קנסו בידו, שהרי פצע את האגוזים וכו' והפסידן.

**בשוגג יעלו וכו'.**ופירשו בירושלמי שדינו ככל האיסורין שאם ביטלן בשוגג מבוטלין. וכן פסק הר"מ בפט"ז מה' מאכלות אסורות הי"ב.

54. **תרומה סתומה שנתערבה בפתוחות וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: סתומה שנתערבה סתומה בפתוחות וכו'. וכנראה שהנכון כלפנינו והברייתא עוסקת בתרומה לבד, עיין פירושה להלן.

55. **סתומה בסתומות ונתפתחו וכו'.**בד ליתא, ובכי"ע: פתוחה בסתומות ונתפתחו, והנכון כלפנינו, עיין להלן.

**ופתוחה בפתוחות וכו'.**וכ"ה בד. וכן בכי"ע: פתוחה בפתוחות וכו',⁵⁹ והכוונה היא שנתערבו פתוחות בפתוחות, ואח"כ נסתתמו, עיין להלן. ובירושלמי (ערלה פ"ג רה"ו, ס"ג ע"ב): מתניתא בסתומה בין הסתומות, אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה, או פתוחה בין הסתומות ונסתמה, צריכה שיעור אחר. והנה בתוספתא כאן מפורש שבתרומה גרידא עסיקינן, וכבר אמרו בירושלמי מע"ש ספ"ג (ועיין גם להלן מע"ש ספ"ב ומש"ש) שאין החביות מקדשין כל שהן אלא דווקא כשקרא להן שם משגפן, אבל אם קרא להן שם עד שלא גפן, עולות באחת ומאה אע"פ שגפן אח"כ. ולפ"ז מתפרשת הברייתא שלנו כפשוטה, והיינו אם נתערבה סתומה בפתוחות⁶⁰ ונפתחה, או סתומה בסתומות ונפתחו כולן, עולה, מפני שהרי עכשיו פתוחות הן ועולה, ולא איכפת לנו אם נאסרו מקודם.⁶¹ וכן אם נתערבה פתוחה בפתוחות [ונסתמו] עולה. ואעפ"י שעיקר העירוב הוא אחרי הסתימה, הרי קרא עליה שם תרומה לפני שנסתמה,⁶² וכבר אינה מקדשת בכל שהוא, כמפורש בירושלמי מע"ש שהבאנו לעיל. אבל בירושלמי ערלה הנ"ל פירשוה אף בערלה ובכלאי הכרם, ולפיכך פתרוה כמה שפתרוה.⁶³ ועיין בצפנת פענח פט"ז מה' מאכלות אסורות ה"ד שפירש כע"ז. ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"ב הערה 67.

footnotes: ⁵⁹ צוקרמנדל בתיקונים, (עמ' 104), העתיק בטעות: פתוכה בפתוכות. ⁶⁰ כלומר שאינן סתומות כסתימת אומן, אבל הן מכוסות וסגורות בסתימת הדיוט, ולגבי אומן החביות הללו פתוחות הן, כפירוש הירושלמי שם. ומטעם זה לא הרגיש בעה"ב כשנתערבה הסתומה בין הפתוחות. ⁶¹ ונראה שאפילו נסתמו אח"כ עולות, שמכיון שנפתחו שעה אחת דינן כקרא שם ואח"כ סתמן. ⁶² שאם לא כן הרי לא היתה שם תערובת כלל בפתוחה בפתוחות, שכולן טבל. ⁶³ עיין בירוש' שם וברידב"ז במקומו. והירושלמי הובא בראבי"ה סוף סי' תט"ו ח"ב, עמ' 24, עיי"ש מה שהגיה בו.

56. **אלא סתומה שבסתומות.**כלומר, לא אסרו אלא אם היו סתומות בשעת התערובת ונשארו סתומות, אבל אם נפתחו בין לפני התערובת בין לאחריה עולות, שמכיוון שנפתחו שעה אחת הוי ליה כאילו קרא שם ואח"כ נסתמו שאינן מקדשות בכל שהוא.

56-57. **כשתמצא או' כלל שר' אליעזר או' בידוע וכו'.**כלומר, אם את ממצה את ההלכה⁶⁴ [אתה] אומר כלל וכו'. ובד: כשתמצא לומר⁶⁵ וכו'. ובכי"ע: שתימצא אומ' וכו'.⁶⁶ וממש כסיגנון התוספתא כאן אף בתו"כ (ריש צו ה"ט כ"ט ע"ב): שתמצא לומר⁶⁷ כלל שר' עקיבא אומר וכו'. וכן להלן שם (אחרי מות פי"א הי"א, פ"ד ע"ד): שתמצי אומר כלל שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. אבל בירושלמי (כאן פ"ד ה"ט מ"ג ע"א) גורס בברייתא שלנו: נמצאת אומר⁶⁸ בידוע לא תעלה וכו' דברי ר' אליעזר וכו'. והיא היא.

footnotes: ⁶⁴ עיין בבלי כתובות כ' סע"ב וברש"י ובשטמ"ק שם. וכן בירושלמי תענית (פ"א ה"ב, ס"ד ע"א): ובסופה את מציית (צ"ל: אתמציית, במלה אחת, כהגהתו היפה של רזו"ו רבינוביץ בשערי תורת א"י, עמ' 290), ליה ואמר וכו', כלומר ובסוף נתמצתה לו [ההלכה] ואמר וכו'. ⁶⁵ כ"ה הסיגנון הקבוע אף בבבלי: כשתימצא (כשתימצי) לומר. עיין שבת קי"ד א'; עירובין כ"ו ב'; שם צ' ב' ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם שנתן רשימה מלאה של דבור זה בש"ס הבבלי. ועיין מ"ש להלן. ⁶⁶ וכן להלן אהלות פ"ה ה"ט: כשתימצא אמור וכו'. ובד שם: שתמצ' אמור וכו', עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 108. ודיבור זה מצוי מאד במדרשי הלכה מדבי ר"ע, עיין בכר ערכי מדרש תנאים סוף ערך מצא בהערה, ומ"ש הר"ח אלבק בספרו אונטערזוכונגען איבער דיע הלכישען מדרשים, עמ' 69. ובכתי"י של מדרשי הלכה בא דיבור זה בצורות: כשתימצא לומר, כשתמצא אומר, שתימצי אומר. ועיין גם להלן מכות פ"ב ה"י ואהלות פ"ד י"ב. [ועיין ירוש׳ סוכה פ״ה ה״ו, נ״ה ע״ג.] ⁶⁷ בכי"י שם: כשתימצא לומ'; שתימצא אומ'. ועיין גם במדה"ג שם, עמ' 116. ⁶⁸ מפירוש הראב"ד לתו"כ, י"ט ע"א ומ' רע"ג, משמע שרבינו פירש "כשתמצא לומר" כמו "נמצאת אומר". ואפשר מאד שבכל מקום שהברייתא פותחת: נמצאת אומר וכו', במקום שאין שם מסקנא של משא ומתן, פירושו: נמצית [ההלכה], אתה אומר וכו'. עיין, לדוגמא תוספתא אהלות פט"ז ה"ט ומס' שמחות פי"ד, הוצ' היגר, עמ' 206. ודבריי בקרית ספר ש"ט, עמ' 56 צריכים, איפוא, תיקון.

57. **בידוע לא תעלה.**כלומר, אם הוא יודע את צבע התרומה שנתערבה הרי אין החולין ממראה אחר נכנסים בגדר הספק כלל, ואינם מסייעים להעלות. ועיין מ"ש להלן.

57-58. **בין בידוע בין בשאין ידוע לא תעלה וכו'.**כ"ה בכי"ע. ובכי"ו ובד: תעלה. והנה במשנתנו פ"ד מ"ח-מ"י שנינו: ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות וכו', ר' אליעזר אוסר. ור"ע אומר בידוע מה נפלה אין מעלות וכו', בזו ר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מקל. ובזו ר' אליעזר מקל ור' יהושע מחמיר בדורס ליטרא קציעות ע"פ הכד ואינו יודע איזוהי, ר' אליעזר אומר רואין אותם כאילו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות. ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהיו שם מאה כדים. ואמרו עליה בירושלמי (פ"ד ה"ט): אמר ר' יוחנן תנאין אינון. נמצאת אומר וכו' ר' יושע אומר בין בידוע בין בשאינה ידוע תעלה דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר וכו'. ובפי' ר' אליהו מלונדריש (עיין תיו"ט פ"ד מ"י): דבירושלמי מקשה מ"ש הכא שר"א מחמיר וכו', ומשני תרי תנאי אינון ר"מ ור' יהודה, ואליבא דר"מ ר' אליעזר מיקל בתרווייהו. ומוכח מתוך פירושו שהוא גרס בירושלמי: ר' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינה ידוע לא תעלה (כגי' כי"ע בתוספתא) דברי ר"מ, ולפי גירסא זו ר' אליעזר מיקל בין במ"ח ובין במ"י,⁶⁹ ור' יהושע מחמיר בשתיהם, וסובר שאין השחורות מסייעות לבטול הלבנות, אעפ"י שאינו יודע איזה מהן נפל. ועיין במלא"ש. ומשנה ח' (תאנים שחורות וכו') היא כר' יהודה להלן. ועיין מ"ש בסיפא.

footnotes: ⁶⁹ וכן העיר לנכון הרמ"ל זק"ש, פסקי רבינו אליהו לסדר זרעים, עמ' 13, הע' 8.

58. **דברי ר' מאיר.**נשמט בכי"ו בטעות, וישנו בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל.

**ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע, ובכי"ו בטעות: ר' יהודה ור' אליעזר אומ' וכו'.

58-59. **בין בשאין ידוע לא תעלה.**כ"ה בכי"ע ובירושלמי בכל הנוסחאות. ולפי ר' יהודה ר' אליעזר מחמיר, ומשנת תאנים שחורות ולבנות היא כר' יהודה. אבל בד ובכי"ו: תעלה.

59. **בין שאין ידוע תעלה.**כ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. והוא מתאים לדעת ר' יהושע במשנתנו שם. ובירושלמי שם רה"ח: מילתיה אמר' בידוע מה נפלו מעלות זו את זו וכו'. ובד ובכי"ו כאן: לא תעלה.

59-60. **ר' עקיבא אומ' בידוע לא תעלה וכו'.**פ"ד סמ"ח. והכל הוא מדברי ר' יהודה, וכל משנתנו הנ"ל כמותו. אבל בירושלמי ה"ח הנ"ל אומר כהנא שגם ר' יהושע אינו מתיר אלא בשידע ושכח אח"כ, אבל אם הוא יודע אף עכשיו אינן מעלות. ור"ע סובר שאפילו אם ידע ושכח לא תעלה. וכן פסק הר"מ בריש פי"ד מה' תרומות.

60-61. **ליטרא קציעות שדרסה על פי חבית וכו',**עיין במשנה י' שהעתקנו לעיל. ובריבמ"ץ פ"ד מ"י העתיק את הרישא מכאן, אבל לא סיים את שם התנא.

61. **ואינו יודע באי זו חבית דרסה וכו'.**ופירש ר"י קשטרו (בתולדות יעקב לביצה ג' סע"ב) שהוא דרס את הליטרא ודחק אותה בתוך פי החבית, ואין לדעת בדקדוק היכן סופה של הליטרא, ואם נתיר לו לקחת את השולים, הנה ישער באומד דעתו יותר מן הראוי, ולהכי קאמר ר' אליעזר שרואין את העליונות כאילו הן פרודות ומעורבות עם התחתונות לעניין דימוע, וממילא מסייעות אף להעלות.

**על פי כוורת וכו'.**כלומר, ע"פ כלי גדול העשוי ככוורת. וכן היו נוהגים באסיה, במקום שהתאנים היו בשפע, להכניס אותן לחצבים גדולים.⁷⁰ ועיין מ"ש ר"א גולדברג בהערותיו למס' אהלות שהוציא לאור עמ' 67 ובהע' 1 שם.

footnotes: ⁷⁰ וכן כותב פליניאוס בספרו תולדות הטבע סט"ו פכ"א סי' פ"ב:. inplentur orcae in Asia, ובכי"י אחרים שם: arcae, תיבות, ארונות.

62. **דרסה בעיגול וכו'.**כלומר, על פי עיגול וכו'. וכן גרסו בבבלי בפירוש.

63-64. **אם יש שם מאה ואחד ליטרין וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בריבמ"ץ פ"ד מ"י הנ"ל מעתיק מכאן: אם יש שם מאה ליטרין וכו', וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"י, מ"ג ע"א. והפירוש הוא מאה והיא, שהרי ר' אליעזר מצריך בפירוש (פ"ד מ"ז) מאה ואחד כדי לבטל.

64. **ואם לאו לא תעלה.**ר' אליעזר לא הזכיר כאן שהשולים מותרין, עיין מ"ש לעיל (שו' 61) בשם מהריק"ש. אבל עיין בס' משנה ראשונה פ"ד מ"י ד"ה ואינו יודע.

**אם יש שם מאה פומין.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי. ור' יהושע לשיטתו (פ"ד מ"ז) שמצריך מאה וכל שהוא כדי לבטל.

65. **הפומין אסורין והשולים מותרין.**כלומר, מכיוון שר' יהושע מתיר את השולים, שאינן בכלל דימוע, הרי גם אינם מסייעים לעניין העלאה, וכן להפך (מהריק"ש הנ"ל). ועיין היטב בר"מ פי"ד מה' תרומות ה"ו ומ"ש עליו בשטמ"ק ביצה ד' רע"א.

**דברי ר' מאיר.**כ"ה בכל נוסחאות התוספתא והבבלי בביצה ובזבחים, ולפ"ז ר"מ לשיטתיה ברישא שר' אליעזר מיקל ור' יהושע מחמיר,⁷¹ ומשנה י' היא כר"מ. אבל בירושלמי בה"י שנו כאן: דברי ר' יודה. ר' מאיר אמר וכו'. וכן היתה הגירסא גם לפני ר"ח ביצה ד' א', עיי"ש. וכן לכאורה מוכח מתוך הסוגיא עצמה שם. ברם חשודה היא הגירסא שמקדימה דברי ר' יהודה לדברי ר"מ, וכנראה שהתנאים החליפו את השמות.⁷² ועיין בפי' הר"ש סיריליאו, מ"ב ע"ב, ומ"ש במלא"ש פ"ד מ"י בשם ר"א אזכרי. ועיין בבאור הגר"א שם שהגיה בירושלמי כמו בתוספתא כאן, וצ"ע.

footnotes: ⁷¹ וכגי' כי"ע לעיל, וכגי' ר"א מלונדריש בירושלמי, עיין מ"ש לעיל שו' 57–58. ⁷² עיין במדרש תנאים הוצ' הופמן, עמ' 115, ובספרי דברים פי' קפ"ח, עמ' 227.

66. **אם יש שם מאה פומין תעלה וכו'.**לשיטת ר"י ר"א מחמיר אף כאן כשם שהוא מחמיר ברישא לפי שיטת ר' יהודה, וכגירסת כי"ע והירושלמי שם. אלא שלדבריו ר' יהושע מחמיר כאן עוד יותר, מפני טעם אחר, עיין להלן.

66-67. **והשולים מותרין.**שהרי אין הם מסייעים בהעלאה ובעינן הן. עיין מ"ש לעיל בשם מהריק"ש.

67. **אעפ"י שיש שם שלש מאות פומין וכו'.**מפני שהפומין הם דבר שבמניין, וסובר ר' יהודה בדעת ר' יהושע שאפילו באלף אינם בטלים. ובירושלמי כאן ה"י: הדא אמרה פומין עשו אותן כדבר שדרכו להימנות וכו', הדא אמרה דלעת אפילו אחד ממאה בה אוסר. ונ"ל שהפירוש הוא שאם קבע מקום לתרומה בדלעת (עיין לעיל ה"א ומש"ש, ועיין גם להלן טבול יום רפ"ב), ושכח באיזה מקום קבע ונתערבה אוסרת בכל שהוא, מפני שהדלעת היא דבר שבמניין (ערלה פ"ג מ"ז, ולעיל ה"י). ואעפ"י שבדלעת עצמה יש צ"ט חלקים של חולין, לא איכפת לנו בזה, מפני שסוף כל סוף הדלעת עצמה אסורה (שהרי אין בה ק"א כנגד התרומה), והיא אוסרת בכל שהוא.⁷³ והירושלמי מדייק כן, מפני שמדברי ר' יהושע כאן משמע שאפילו אם יש בשולים כדי להעלות הכל אסור, לרבות גם השולים, שהרי לא הזכיר שהשולים מותרים. ואין ר' יהושע מתיר את השולים אלא דוקא בשעה שהפומים אסורים מפני שאין בהם כשיעור בלי השולים, ואם השולים אינם מעלין את הפומים, הרי ממילא אתה רואה אותן כאילו עומדים לבדם, והן מותרים, כסברת מהריק"ש הנ"ל. אבל בנידון שלפנינו שהפומין אסורין בכל שהוא, הרי השולים אינם מעלים ואינם מורידים, ואתה רואה את כל הכד כגוף אחד, והכל אסור. ומכאן מוכיח הירושלמי שאפילו אם אין כל הדלעת תרומה, אלא רק חלק ממנה היא אוסרת בכל שהוא. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁷³ עיין בס' משנה ראשונה ספ"ד, אבל פירושו שם הוא נגד הירושלמי במקומו ונגד כל הראשונים, ואין לו יסוד, עיי"ש. ועיין רמב"ן ע"ז ע"ד א', ואינו עניין לכאן, ושם מדברים בדבר שבמניין שנבלל ובטלה חשיבותו, והוי ליה כנתפצעו אגוזים, עיין בריטב"א שם ובבבלי יבמות פ"א סע"ב.

68. **דרסה בעיגול ואינו יודע היכן דרסה וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל.⁷⁴ ובבבלי ביצה ד' א': דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה עיגול דרסה דברי הכל יעלו וכו'. אמר רב פפא הכי קאמר, דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה מקום בעגול דרסה, אי לצפונה אי לדרומה, דברי הכל יעלו.⁷⁵ ומן הלשון "דרסה בעיגול" שבכל המקורות משמע כפירש"י בביצה (ועיין לשונו בזבחים ע"ג א') שדרסה בתוך העיגול, ואינו יודע באיזה מקום בעיגול דרס אותו, ויש כאן ספק אם האיסור הוא דבר שבמניין, אבל אם דרס אותו בפי העיגול (כגון שהפה הוא רחב) ואינו יודע באיזה מקום, אסור, אעפ"י שיש בתוך הפה גם רוב היתר, מפני שהאיסור נמצא בוודאי בדבר שבמניין, וכפי שכתבנו לעיל. אבל בר"מ פי"ד מה' תרומות ה"ז: דרסה על פי העיגול ואין ידוע אם בצפונו או בדרומו וכו', ומשמע מתוך דבריו שדרס את האיסור בפי העיגול אלא שהפה היה רחב והיה גם היתר בתוך הפה, וזה סותר למה שכתבנו לעיל שבכגון דא אוסר בכל שהוא.⁷⁶

footnotes: ⁷⁴ אלא שחסרה שם המלה "בעיגול". ⁷⁵ ועיין גם בזבחים ע"ג א' ובשטמ"ק שם אות א' ובדק"ס שם. ⁷⁶ ועיין במה"פ פ"ד ה"י ד"ה וצריך, וצדק במה שכתב: "זה אדלעיל קאי". וכ"ה החלוקה בר"מ בכתי"י תימן, ובבא זו כתובה שם ביחד עם ה"ו. ואח"כ מתחילה הלכה חדשה: דרסה על פי עיגול וכו'. ובדפוסים ישנים יש שם השמטה בדברי הר"מ, והנכון הוא כבד"ח, וכ"ה בכתי"י.

68-69. **סאה תרומה שנפלה על פי המגורה וכו'.**במשנתנו פ"ד מי"א: סאה תרומה שנפלה ע"פ מגורה יקפיאנה, ופירש הר"מ בפיה"מ שם שהכל הוא מדברי ר' יהושע שלעיל שם, והביא את התוספתא שלנו. ברם בירושלמי מפורש שלא כדברי הר"מ (והפירוש הנכון בירושלמי הוא בשנו"א במי"א), והתוספתא שלנו הוא עניין בפני עצמו, ודברי הכל היא, והיא מייעצת לנו איך לקפות את הסאה שלא יבא לבטל איסור לכתחילה. עיין בס' משנה ראשונה שם. ועיין להלן.

69. **יקלפנה.**בכי"ע: יקפינה, והיא היא. ובד בטעות: לקלפה. ובר"מ פי"ד מה' תרומות ה"ד: סאה של חטים שנפלה על פי מגורה של חטים וכו', רואין את התרומה כאילו היא חטים על גבי שעורים ומפריש התרומה עצמה שנפלה על גבי המגורה עם מעט מן החולין שנפלה עליהן, כמי שמאסף חטים מע"ג שעורין. ועיין בפי' רש"ס, מ"ג סע"א. ועיין להלן פ"ו הי"א ופ"ח הי"ד.

70. **במשתייר תעלה וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: במשתמ'. וחכם עדיף מנביא, והוא ר' יונה בר"ג שלא היתה לפניו אלא גירסת הדפוס, והוא העיר: "נ"ל דה"ג רשב"ג או' במשתייר תעלה בא' ומאה, ונראה לפרש דבריו ע"פ הירושלמי (פ"ד הי"א, מ"ג ע"א), דמפרשי ר' יוחנן וכהנא לדברי ר' אליעזר דמתניתין דלעיל (פ"ד מי"א) דאין התחתונות מצטרפות לקיפוי משום שעשו אותו כמרבה במזיד, ומפרש שם בירושלמי על דעתיה דכהנא והוא ששייר וכו'." ועיי"ש בשנו"א שפירש שאם לא שייר, וקפה את הכל אינו נראה כמציל את החולין שלא תתערב בה תרומה, אלא כמבטל במזיד. ואנו רואים שר' יונה כיוון לגירסת כתה"י, ובחנם דחה את פירושו בעיטור בכורים הי"ד סד"ה במשתמר. אבל לפי פשוטה נראה יותר כמו שפירשתי בפירוש הקצר.

70-71. **תרומת מעשר של דמיי שחזרה וכו'.**בדמאי פ"ד מ"א שנינו: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר' שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו. ובירושלמי שם (ה"ג, כ"ד ע"א) הביאו את הברייתא שלנו,⁷⁷ ומוכח שפירשו שר' שמעון שזורי כר' אליעזר בתוספתא כאן. וכן פירשו בר"ש וברא"ש שם.

footnotes: ⁷⁷ בהוצאות שלנו לקתה הפיסקא בחסרון, אבל יש למלא אותו ע"פ כי"ר, כי"ס והראשונים, עיי"ש בהוצ' לונץ.

71. **למקומה מדמעת וכו'.**בערלה פ"ב מ"א שנינו שגם תרו"מ של דמאי עולה באחד ומאה, כלומר שתרו"מ של דמאי מדמעת, וצריך להרים. ובירושלמי שם (ס"א ע"ד) העמידוה כר"מ שהוא מחמיר בדבריהן כדברי תורה. ומכאן שהחכמים חולקין עליו וסוברין שתרו"מ של דמאי אינה מדמעת, ודינה כספק תרומה.⁷⁸ ובירושלמי דמאי הסביר ר' חגיי את שיטת ר' אליעזר שבחזרה למקומה מדמעת, מפני שהיא מתרת את השיריים לאכילה, כלומר, אעפ"י שתרו"מ של דמאי אינה מדמעת, מ"מ בחזרה למקומה שאני, שהרי אותה תרומה עצמה התירה את השיריים לאכילה, והחזקנו את הכרי לבלתי מעושר, ותרומה זו היא שהתירה אותה, ואם נתיר עכשיו מדומע זה יראה הדבר כחוכא ואיטלולא, וכאדם הסותר את עצמו מיניה וביה.⁷⁹

footnotes: ⁷⁸ עיין במשנתנו פ"ג מ"ב ומ"ש לעיל שו' 43. ⁷⁹ כן פירש הגר"א שם. ועיין מה שהאריך בזה מהרי"ט אלגזי בה' בכורות פ"ד ריש סי' מ"ו ואילך (ס"ה ע"ג ואילך), וכל הפירושים שהביא שם רחוקים, ואין לזוז מפירושו של הגר"א.

72. **בין למקומה בין למקום אחר מדמעת.**כסתם משנת ערלה רפ"ב הנ"ל. וכן פסק הר"מ בפט"ו מה' תרומות הכ"א, ודין תרו"מ של דמאי אינו כדין ספק תרומה, אלא כתרומת ירקות שאינה אלא מדרבנן, שהיא מדמעת.

73. **בין למקום אחר אינה מדמעת וכו'.**ר"ש סובר כר' אליעזר לעיל, אלא שאינו מחלק בין מקומה לשאינו מקומה.

74. **בין בלול ובין שאינו בלול.**פי' ר' יונה, בין בלול בתוך החולין ובין שאינו בלול בו, והתרומה נמצאת כולה במקום אחד אלא שאינו יודע באיזה מקום נפלה התרומה, עיין ר"מ פי"ד מה' תרומות ה"ד. וכן באגודות או בפירות גדולים, כגון קישות, הפרי נחשב כאילו הוא בפני עצמו, ואינו בלול, עיין מ"ש להלן בשם הירושלמי, ועיין להלן הי"ד.

**כך טמאה תעלה מתוך הטהור' וכו'.**השלמתי ע"פ ד' וכי"ע, וברור שיש לפנינו השמטה ע"י הדומות, שהרי הברייתא פותחת: כשם שהתרומה וכו' ובהכרח שהנמשל חסר. אבל בפ"מ ספ"ד: תני בתוספתא פ"ה התרומה עולה מתוך החולין באחד ומאה בין בלול ובין שאינו בלול ר' יוסי אומר וכו'. ולפי גירסא זו אף ר' יוסי מדבר בתרומה שנפלה לתוך החולין, וגם לא נזכר שהתרומה היא טמאה. ברם וודאי הוא בעיני שהרב העתיק מכת"י שלו שהוא בעיקרו כמו כי"ו, אלא שהשמיט את ההתחלה "כשם ש" שאין לה מובן לפי גירסת כי"ו, וגירסת כי"ו בלי פתיחה זו מתאימה לגמרי למסורת הירושלמי, לפי פירוש הפ"מ. ועיין מ"ש ע"ז להלן. אבל אינני מאמין שכן היתה הגירסא באיזה כת"י של התוספתא, וגם פירוש פ"מ בירושלמי אינו מדוייק, עיין להלן. ולעצם העניין של תרומה טמאה שנפלה לתוך תרומה טהורה, עיין במשנתנו פ"ה מ"ד ולהלן פ"ו ה"ד.

75-76. **בבלול תעלה בשאינו בלול לא תעלה.**כ"ה בכי"ע ובכי"ו, אלא שהמלה "לא" הושלמה בכי"ו ע"י הסופר בגליון. וכן מעתיק בפ"מ הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בשם הר"ש. אבל בד בטעות: בבלול לא תעלה בשאינו בלול תעלה. והנה לפי גירסת התוספתא ברור שר' יוסי חולק דוקא בתרומה טמאה שנפלה לתוך תרומה טהורה מפני שהוא מקפיד על תערובתה, וכן מוכח בסיפא שלהלן. ובירושלמי ספ"ד: תני בלול מעלה ושאינו בלול אינו מעלה. והא תנינן אמר ר' יוסי מעשה בא לפני ר' עקיבא וכו' הרי אינו בלול ומעלה, כלומר הירושלמי מקשה ממשנתנו ספ"ד שמפורש שם שלר' יוסי אפילו בשאינו בלול מעלה. ומתרץ: דבר שהוא מקפיד על תערובתו אינו מעלה ושאינו מקפיד על תערובתו מעלה. היך עבידה קישות טמאה שנפלה לתוך מאה קישואין טהורין (כלומר, שלא הוכשרו) הואיל ואינו מקפיד על תערובתו מעלה, הוכשר[ו] הואיל והוא מקפיד על תערובתן אינו מעלה. ולכאורה ברור שהירושלמי כיון לתוספתא כאן ששנתה את הברייתא בשם ר' יוסי. וכן בר"ש ספ"ד: ובירושלמי פריך דר' יוסי אדר' יוסי דתניא ר' יוסי אומ' בלול מעלה שאינו בלול אינו מעלה וכו'.⁸⁰ ברם בתוספתא מוכח שר' יוסי מדבר בתרומה טמאה שנפלה לתוך תרומה טהורה, ומה עניינה למשנתנו שעוסקת בתרומה טהורה שנפלה לתוך החולין. ולפיכך נראה יותר שהירושלמי לא כיוון אלא לסיפא (שו' 77): קישות של תרומה שנתערבה במאה קישות של חולין וכו' ר' יהודה (צ"ל: ר' יוסי, עיין מש"ש) או' לא יעלו. ומתחילה סבר הירושלמי שבקישות של תרומה טהורה אנן קיימין, ור' יוסי אומר שלא תעלה מפני שאינו בלול אינו מעלה, וממנה הקשו יפה על משנתנו. ותירצו שהברייתא בתרומה של קישואים טמאים שנפלו למאה קישואים של חולין שהוכשרו, והוא מקפיד על תערובתן, ולפיכך אינו מעלה.⁸¹ והנה בירושלמי פ"ד רהי"ב הסיקו: שתי קופות בשתי עליות. ושתי מגורות בעלייה אחת (כלומר, מעלות). אבל שתי מגורות בשתי עליות לא בדא. מה בין קופות למגורות. קופות דרכן להתפנות. מגורות אין דרכן להתפנות, ועיין להלן פ"ו הי"ב. ולר' יוסי טמא שנתערב בטהור ואינו בלול, אפילו בבית אחד אינו מצטרף, מפני שהוא מקפיד על תערובתו, עיין ירושלמי חלה פ"ב ה"ח, נ"ח ע"ד (לעניין מוקף), ולא עוד אלא שאפילו נוגעים זה בזה אינו מצטרף.

footnotes: ⁸⁰ ואפשר שכן היתה הגירסא לפניו בירושלמי, וכ"ה בנוסח הרש"ס, מ"ה ע"א. אבל בכי"ר הגירסא היא כלפנינו, ומתקבל שהרש"ס הגיה ע"פ הר"ש, כדרכו. ומתוך דברי הר"ש עצמו אין הוכחה גמורה שגרס כן בירושלמי, שהרי אפשר שפירש מעצמו שקושיית הירושלמי היא מן התוספתא כאן. ⁸¹ אבל בפ"מ סבר שהכוונה לתוספתא שלנו, וכגירסא הלקויה שבכי"ו, ולפיכך הגיה בה מה שהגיה (עיין מ"ש בפנים שו' 74 ד"ה כך טמאה), כדי שתתאים לגמרי לירושלמי. ברם ברור שאין להגיה בה כלל, וכן מוכח מן הסיפא הסמוכה.

76. **נפלה לתוך החולין טמאין הכל מודים שתעלה.**כלומר, שהתרומה וגם החולין טמאין, הרי אינו מקפיד על תערובתו, והכל מודים שמעלה אפילו בשאינו בלול. והתוספתא דייקה בלשונה והזכירה בפירוש לתוך החולין טמאין, מפני שעד עכשיו אנו עוסקים בתרומה טמאה שנפלה לתוך תרומה טהורה, וכמובן שאם נפלה לתוך תרומה טמאה אין נ"מ כלל, והכל ישרף, ולפיכך פירשה שאם נפלה לתוך חולין טמאין הכל מודים שתעלה.

77. **קישות של תרומה שנתערבה במאה קישות וכו'.**המפרשים האחרונים הגיהו כאן: קישות של תרומה טמאה, והסתייעו מסוגיית הירושלמי ספ"ד. ברם בכל נוסחאות התוספתא חסרה המלה "טמאה" ואין צורך בה, שהרי כל תרומה דתנינן הכא (ובהי"ג) בתרומה טמאה אנן קיימין. וברייתא זו אינה אלא המשך מהי"ג, וכמו שפירש ר' יונה בר"ג. וקישות הוא דבר שאינו בלול, וכמ"ש לעיל. ולא עוד אלא שמן הירושלמי ברור שאף לפניו לא היתה כאן הגירסא תרומה טמאה, שהרי לפי גירסא זו אין להקשות כלל מר' יוסי על ר' יוסי שבמשנתנו, המדברת בתרומה טהורה. עיין מ"ש לעיל. והירושלמי סבר בתחילה שבתרומה טהורה עסיקינן, אבל אח"כ דחה ואמר: היך עבידה (כלומר, הכא במאי עסיקינן, בלשון הבבלי) קישות טמאה שנפלה לתוך מאה קישואין טהורין. כלומר הירושלמי מעמיד את הברייתא בתרומה טמאה, וכפי שמוכח מן העניין כאן.

77-78. **וכן פרוסה של תרומה שנתערבה וכו'.**וכן בכי"ע: וכן פרוסות של תרומה וכו'. ובד: וכן פרוסה של לחם הפנים וכו'. ואפשר שזו היא אשגרה מלהלן פ"ח הכ"א. אבל הדין דין אמת שגם בקדשים יש לחלק בין דבר הנבלל ובין דבר שאינו נבלל, דוגמת קישות בקישות בתרומה ופרוסה בפרוסות בתרומה ובקדשים, והת"ק סובר שאפילו דבר שאינו נבלל מעלה.⁸² ועיין מ"ש להלן שו' 79–80.

footnotes: ⁸² המפרשים ציינו כאן לבבלי יבמות פ"א ב' ולירושלמי ערלה פ"ב ה"א. ברם התלמודים לא כיוונו לכאן אלא לברייתא שלהלן פ"ח הכ"א.

78-79. **ר' יהודה או' לא יעלו.**וכ"ה גם בד ובכי"ע. ואעפ"י שקשה עלי להגיה נגד כל הנוסחאות, מ"מ קרוב לוודאי בעיני שצדק ר' יונה בר"ג שכתב: "נ"ל ליישב הך ברייתא דגרסי' הכא ר' יוסי או' לא יעלו, ופרושי קא מפרש לפלוגתא דת"ק ור' יוסי דלעיל דפליגי באינו בלול, וכמו שמפרש לעיל בירושלמי,⁸³ כגון קישות טמאה וכו', ומחמת דפליגי ת"ק ור' יהודה בפרק הערל (יבמות פ"א ב') ובתוספתא לקמן בפ"ח (הכ"א) בפרוסה של לחם הפנים וכו', דפליגי בטעמא אחרינא כמו שאפרש שם, טעו הסופרים והגיהו גם הכא ר' יהודה וכו'". ודברי פי חכם חן.

footnotes: ⁸³ כוונתו לירושלמי שהעתקנו לעיל שו' 75–76.

79. **אם נגעו פרוסות וכו'.**השלמתי ע"פ כי"ע, וכ"ה גם בד, אלא ששם בטעות: טימאו זו בזו. ואף כאן פירש יפה ר' יונה בר"ג, שזו היא נתינת טעם לדברי ר' יוסי, שלא עלו מפני שאם נגעו זו בזו ניטמאו, ולפיכך הוא מקפיד על תערובתו.

79-80. **ואם היה אוכל פסול שנפסל בטבול יום וכו'.**מדנקטה התוספתא דוקא פסול טבול יום משמע קצת דגרסינן לעיל אף לחם הפנים (כגי' ד), והכוונה היא שאפילו נתערבה תרומה פסולה בתרומה טהורה,⁸⁴ ופרוסת לחם הפנים פסולה בפרוסות לחם הפנים טהורות מעלה, שאין מגע טבול יום פוסל לא את התרומה ולא את הקדשים, כמפורש במשנת פרה פי"א מ"ד ולהלן טהרות פ"א ה"ד ובבבלי מעילה ח' ב'. אבל אם אין אנו גורסים בברייתא זו לחם הפנים כלל, הרי היתה הברייתא יכולה לקצר ולשנות: ואם היה אוכל שלישי הכל מודים שיעלו, כלומר, אפילו אם נתערבה תרומה כזו בתרומה טהורה תעלה, מפני שאינו מקפיד על תערובתו.

footnotes: ⁸⁴ ובבא זו עונה אף על הרישא, על הי"ג, שהרי לפנינו המעורב חולין, ואפילו אוכל שני אינו פוסל את החולין.

80. **הטבל שנתערב בחולין וכו'.**משנת חלה ספ"ג. והרישא הובאה לעיל דמאי, עיין מש"ש עמ' 255. ואעפ"י שבתוספתא דמאי אפשר להעמידה בדמאי, אבל כאן מסתבר שבוודאי אנן קיימין, ועיין מ"ש להלן. ובסמ"ג עשין קל"ג, קצ"ה סע"ד: תניא בתוספתא הטבל שנתערב וכו'. ובסמ"ג כ"י על קלף חסרה פיסקא זו והושלמה על הגליון (בכ"י הסופר?).

81-82. **ואם לאו ר' ליעזר ור' לעזר בן ערך או' וכו'.**בד ובכי"ע: ואם לאו ר' אלעזר בן ערך או' וכו'. ועיין בירושלמי פ"ג רה"ה, ומוכח שגם ב"ש אינם מצריכים בקריאת שם שיריה ניכרים, ולפ"ז אפשר שאף ר' אליעזר השמותי סובר כמותם. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. ובתוספתא דמאי הנ"ל לא נזכרה דעת ר"א בן ערך בזה, וכבר העירונו שם שהברייתא ההיא חולקת עליו, והסתייענו מן הירושלמי, עיי"ש.

82. **קורא שם לתרומת מעשר שבו וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובסמ"ג הנ"ל (בד' שונצינו): ואם לאו קורא שם לתרומ' ומעשרות ותרומת מעשר ומעשר שבו ויעלה וכו'. ובגליון כת"י הנ"ל: קורא שם לתרומה ותרומת מעשר ומעשר שבו ויעלה וכו'. וכנראה שהמלה "ומעשר" מיותרת, שהרי אין קוראים שם מעשר אחרי תרומת מעשר. וכנראה שאף בתוספתא כאן צ"ל: קורא שם [לתרומה] ותרומת מעשר שבו. ומרהיטות לשון התוספתא משמע שאינו צריך לקרוא שם למעשר, אלא קורא שם לתרו"מ,⁸⁵ ודלא כראב"י בפ"ג מ"ה, לפי פירוש הר"ש שם. ברם לפי גירסת הסמ"ג הנ"ל בדפוסים, קורא שם לתרומה ומעשר ותרו"מ, אבל כבר העירותי בכ"מ שרבינו בעל הסמ"ג לא נהג להעתיק את לשון המקורות ממש אלא ע"פ פירושיו. והר"מ השמיט הלכה זו, שהרי פסק כחכמים שצריך שיהא שיריה ניכרים.⁸⁶

footnotes: ⁸⁵ עיין בס' החינוך סי' רפ"ד ובמנחות חנוך שם אות ב'. ועיין מ"ש הר"י טייב בווי העמודים לס' יראים סי' ק"ע, אות ד'. ⁸⁶ ועיין בה' בכורות פ"ג סי' ל' (מ"ה ע"ב) למהרי"ט אלגזי שהסביר שאין מכאן סתירה לשיטת המרדכי סוף חולין סי' תשל"ז, עיי"ש.

82-83. **ועולה באחד ומאה.**עיין מ"ש הגרמ"ש באו"ש פי"ב מה' פסולי המוקדשין הט"ו.

83. **וכן מעשר. מעשר טבל וכו'.**בד ובכי"ע: וכן מעשר טבל וכו', ועיין לעיל דמאי פ"ה שו' 54. ואם אין לפנינו ט"ס בכי"ו, צריך לפרש: וכן מעשר דינו כן, ואח"כ באה הדוגמא: מעשר טבל שנתערב וכו'.

**הרי זה אוסר כל שהוא.**ברשב"א ע"ז ע"ג ב' (כת"י) מתקשה בדברי התלמוד שם שטבל אוסר במשהו מפני שכהיתירו כך איסורו, וכשם שחיטה אחת פוטרת כל הכרי אף חיטה אחת אוסרת כל הכרי, והוא שואל: תיפוק לי משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכו', ותניא בתוספתא דתרומה⁸⁷ מעשר טבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר בכל שהוא וכו'. ודייק רבינו ושאל מכאן ולא מן הרישא (שו' 80), מפני שכאן הרי אינו שייך הטעם של כהיתירו כך איסורו, שהרי היתירו כאן עישורו, ולא משהוא, ועיין היטב בס' יריאים השלם סי' תל"ח, רנ"ג ע"א, ובהערה י"ג שם. ועיין בשו"ת הרלב"ח סי' פ"ו, ק"ט ע"ד, ומ"ש להלן הע' 89. והבבא שלנו הובאה בירושלמי דמאי פ"ז ה"ח, כ"ו ע"ג, וחלה פ"ג ה"א, נ"ט ע"א. וכנראה שלפני הירושלמי לא היתה כאן הרישא (שו' 80 ואילך), דאי לא כן שבק רישא ואמר סופה, אתמה. ועיין ריבמ"ץ פ"ג סמ"ה. אבל ברור מתוך הירושלמי בחלה שאף בתרומה יכול לעשות כן. ונחלקו שם אם הלכה כר' אלעזר בן ערך.

footnotes: ⁸⁷ כ"ה דרך הראשונים (ובתוכם אף הרשב"א) לקרוא למסכת תרומות: מסכת תרומה, עיין להלן הע' 100 ולהלן פ"ח הע' 25. ועיין תוה"ב להרשב"א ב"ד ש"ב, קי"ג ע"ב (בפי' השניה); שם ש"א, ק"ד ע"א; מאירי חולין ר"ב סע"א. ועיין בס' הוספות ותיקונים לראבי"ה, עמ' 67.

84. **ואם לאו ר' אלעזר בן ערך אומ' וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע ובירושלמי דמאי וחלה הנ"ל. ובכי"ו בט"ס (ובאשגרת עין מלהלן בסמוך): ר' שמעון בן ערך אומ' וכו', ותנא בשם זה אינו קיים במקורות שלפנינו.

85-86. **ואם היה טבל מעשר ראשון ומעשר שני וכו'.**ברייתא קשה מאד, אבל אין להגיה אותה, שהרי כ"ה גם להלן פ"ו סהי"ח (וכן מביאים הראשונים משם) ופ"ה הי"ט. ואפשר שהובאה לכאן דרך אגב מלהלן פ"ו, והיא משמיעה לנו עוד חומרא בטבל, ועיין מ"ש להלן ספ"ו. ועיין כפו"פ ספ"ב עמ' י"ז ומש"ש הרי"פ פערלא בבאורו, מ"ג ע"ג ואילך.

87. **ר' שמעון או' כל דבר שיש לו מתירין וכו'.**בירושלמי (שביעית פ"ו ה"ג, ל"ו ע"ד, ובנדרים פ"י ה"ה, ל"ט ע"ד): זה הכלל שהיה ר' שמעון אומר בשם ר' יהושע וכו'. ובבבלי נדרים נ"ז סע"ב כלפנינו כאן. ובס' המפתח לר"ן גאון (אוה"ג נדרים עמ' 113): עיקרה של ברייתא זו בתוספת תרומות בפרק הלוקט דלעת. וכן ברשב"א (כת"י) ע"ז ע"ג ב': ועוד תניא בתוספתא ר"ש אומר כל שיש לו מתירין וכו'.

**כגון טבל מעשר שני וכו'.**בד: כגון טבל ומעשר שני וכו'.⁸⁸ וכן מעתיקים מכאן ברשב"א הנ"ל ובראשונים שנציין להלן, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובבבלי ע"ז (ע"ג ב') אמרו: תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם (עיין להלן בתוספתא ספ"ח). בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז אלא טבל מ"ט? כהיתירו כך איסורו (עיין בספרי שהעתקנו לעיל שו' 40), דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי וכו'. וכבר תמהו הראשונים (עיין בתוספ' שם ד"ה טבל, ובראשונים שנציין להלן) על טעם זה, שהרי בברייתא שלנו מפורש שטבל הוי ליה דבר שיש לו מתירין.⁸⁹ ותירצו בשם ר"ת שבגמרא מדברים בטבל שאין הבעלים שם.⁹⁰ ובס' הישר לר"ת (ע"ז סי' תק"א, נ"ו ע"ג) כתב: ונראה דבתערובת שנימוחו⁹¹ כגון שהאיסור אין בו ממש, אפילו יש לו מתירין בטל. ועיין הסבר הדברים בתוספ' רי"ד מהדו' תנינא סוף ע"ז (מ"ה ע"ב מן הספר). ובסוף הסיק בתוספ' רי"ד: ועיין בפ' הערל במהדורא תליתאה שפירשתי שאין לומר דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל אלא בדבר יבש, אבל בדבר לח לא אמרינן הכי. והנה תירוצי הראשונים מוכרחים, שהרי להלן ספ"ח (ובברייתא שבבבלי שם) שנינו בפירוש: הטבל ויין נסך מין במינו כל שהוא וכו'. ואם הטעם הוא משום דבר שיש לו מתירין מה עניין טבל ליין נסך, ולמה לא נקטו שאר הדברים ששנו כאן,⁹² ובהכרח ששם מדובר בטבל שאין לו מתירין. ושמא חולקים החכמים על ר"ש, והברייתא בספ"ח כחכמים.⁹³

footnotes: ⁸⁸ בכי"ו: כגון טבל מעשר, טבל מעשר שני וכו', ונמחקו המלים "מעשר טבל". ובכי"ע: כגון טבל ומעשר טבל ומעשר טבל ומעשר שני. וכנראה שצ"ל שם: ומעשר טבל וטבל מעשר שני, כלומר, טבל לתרומה, ומעשר טבל (כלומר לתרומת מעשר) וטבל למע"ש. ועיין מ"ש להלן הע' 89. ⁸⁹ ושמא רצה סופר ת"ח לתרץ קושיא זו בהגיהו בכי"ו ובכי"ע: כגון טבל מעשר וכו' (עיין לעיל הע' 88), כלומר, שהברייתא שלנו מדברת בעיקר בטבל של מעשר שאין כאן הטעם של חטה אחת פוטרת, ולפיכך אסרו משום דבר שיש לו מתירין, אבל טבל שהוא טבול אף לתרומה אוסר במשהו אפילו במקום שאין לו מתירין. עיין בראשונים הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל שו' 83 בשם הרשב"א. ⁹⁰ עיין במנחת חינוך סי' רפ"ד שנתקשה למה לא יפריש משלו על של חברו. ברם בכגון דא אין לך אין לו מתירין גדול מזה, שהרי צריך להפסיד משלו, עיין ברמב"ן ע"ז שם. ⁹¹ כצ"ל, עיין ברמב"ן ע"ז ע"ג סע"ב וברשב"א כת"י הנ"ל. ולפנינו בס' הישר בטעות: שלא מיחו. ⁹² כמו שדייקו הראשונים, עיין בס' ההשלמה ע"ז פ"ה סוף סי' ו', י"ח ע"ג. וכ"ה ברשב"א כת"י הנ"ל. ועיין ברמב"ן ובריטב"א ע"ז ע"ג ב'. ⁹³ עיין בס' הישר לר"ת הנ"ל, ברמב"ן ע"ז הנ"ל, במלחמות פסחים פ"ב סי' תשט"ו, בבדק הבית להרא"ה בית ד' סוף ש"ד, קכ"ט ע"א, וביתר ביאור בפירושו לע"ז, כפי שהובא בריטב"א שם ע"ג סע"ב.

88. **ולא נתנו להם חכמים שיעור.**צ"ל: לא נתנו וכו', כמו שהוא בד ובכי"ע.⁹⁴ והנה בתוספתא כאן ובברייתא עצמה שבבבלי נדרים לא נזכר כלל שום הבדל בין מין במינו ובין מין בשאינו מינו לעניין דבר שיש לו מתירין. אבל בירושלמי שביעית ונדרים הנ"ל הגירסא: לא נתנו להן חכמים שיעור אלא מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. ובריטב"א ע"ז ע"ג ב' הנ"ל: והקשה ר"ת ז"ל ותיפוק ליה דהוי טבל דבר שיש לו מתירין, דקיימא לן דמינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם, כדתניא בהדיא בתוספתא דתרומות וכדתנן בהדיא בנדרים וכו.⁹⁵ וכ"ה שם ס"ז א' (ד"ה ותו): אבל במין שאינו מינו בנותן טעם, כדאיתא בתוספתא בהדיא. וכ"ה בחידושיו לב"מ (לפי שטמ"ק שם נ"ג א'): דאילו בשאינו מינו בטל בס', כדאיתא בנדרים ובתוספתא ובירושלמי. וכן בר"ן ביצה סי' תתקכ"ז (קרוב לסופו): וכדתניא בתוספתא משמיה דר' שמעון דבר שיש לו מתירין מין במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם. וקרוב לוודאי בעיני שהריטב"א לא העתיק מן התוספתא (הר"ן שאב מן הריטב"א, כרגיל) אלא מן הרמב"ן. וכן כותב הרמב"ן במלחמות סוף כיצד צולין: שכל דבר שיש לו מתירין וכו' שלא במינו בטל הוא, שכך רמוז במסכת נדרים במשנה פרק הנודר מן המבושל (פ"ו סמ"ו), ומפורש שם בירושלמי, ושנוי שם בתוספתא דמסכת שביעית, וכבר כתבתי כן למעלה בפרק כל שעה. וברור שכוונת הרמב"ן היא לברייתא שבירושלמי שביעית. וכן לשונו בפרק כל שעה (סי' תשט"ו ברי"ף הוצ' ראם, ז' ע"ב): כדאיתא בפ' הנודר מן הירק, ומפורש שם עוד בירושלמי (כלומר, בירושלמי נדרים הנ"ל), זה הכלל שהיה ר"ש אומר וכו', דאמר במס' שביעית בברייתא ואיתא בנדרים וכו'. וכ"ה בחידושיו לע"ז ע"ג ב' הנ"ל: ותו דתניא במסכת שביעית ואיתא בנדרים וכו'. וכן מעתיק בשמו ברשב"א ע"ז כת"י שם. וכן בתוה"ב להרשב"א בית ד' ש"ד: שנינו בברייתא דמסכת שביעית ומייתי לה בנדרים וכו'. סוף דבר, קרוב לוודאי הוא שחילוק זה בין מין במינו ובין מין בשאינו מינו בדבר שיש לו מתירין⁹⁶ לא נתבאר בפירוש אלא בירושלמי גרידא. ועיין בר"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות הי"ב ובכ"מ שם ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ת"ק, ובמיוחסות סי' קנ"א. ועיין מ"ש אפטוביצר בסה"י לכבוד רב"מ לוין עמ' ס"ב ואילך.

footnotes: ⁹⁴ ובגליון כי"ו לא השלים הסופר כהוגן, והיה צריך להשלים אחרי המלה "והחדש": לא נתנו להם חכמים שיעור. וכל דבר וכו' אין לה מתירין. ⁹⁵ לפנינו בס' הישר לר"ת סי' תק"א הנ"ל מבואר להפך שר"ת סובר כשיטת הרי"ף שדבר שיש לו מתירין אפילו בשאינו מינו לא בטל, עיי"ש. ⁹⁶ ומה שנתבאר להלן ספ"ח החילוק בטבל בין נתערב במינו לשאינו מינו הוא לא מחמת דבר שיש לו מתירין. עיין מ"ש לעיל סוף שו' 87 ד"ה כגון טבל. ולשיטת הרי"ף וסייעתו אף ביעור בשביעית ואכילה בקדושה אינו עניין לדבר שיש לו מתירין, עיין היטב בר"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות ה"ח והי"ב ובהשגות שם. ולפיכך אין קושיא ממשנתנו. ועיין שו"ת הרלב"ח סי' פ"ח, ק"י ע"א ואילך.

88-89. **כגון ערלה וכלאי הכרם.**בירושלמי הנ"ל: כגון תרומה וחלה וערלה וכו'. ובבבלי נדרים הנ"ל: כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכו'. וכבר העיר הרא"ם (שטמ"ק נדרים נ"ז סע"ב): ה"ג בשביעית כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכו', ובתוספתא לא כתיב תרומה ותרומת מעשר וחלה וכו'.

89. **נתנו חכמים להם שיעור.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, אבל בירושלמי שביעית הנ"ל: מין במינו,⁹⁷ ושלא במינו בנותן טעם. ובירושלמי נדרים משובש, ועיין באהצו"י שביעית עמ' 56 ואילך.

footnotes: ⁹⁷ כלומר, במין במינו דוקא נתנו להם שיעור קבוע, וכמפורש במשנת ערלה פ"ב מ"א, ועיי"ש במ"ז.

**והלא שביעית אין לה מתירין וכו'.**בבבלי הנ"ל מוסיף התלמוד: דתנן (שביעית ספ"ז) השביעית אוסרת כל שהוא במינה. וסוברים החכמים שהטעם הוא משום שמין במינו אינו בטל בכל האיסורים, כשיטת ר' יהודה.

90. **אמ' להם שביעית אינה אוסרת וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל בכי"מ, אבל בהוצאות שלנו (ובראשונים): אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכו'. ובר"ן שם: אף הם לא אמרו וכו'.

90-91. **אלא לביעור אבל לאכילה וכו'.**ופירש הריבמ"ץ (שביעית ספ"ז) שדווקא לעניין חיוב ביעור, משהו מחייב את הכל, אבל לעניין אכילה בקדושת שביעית אינה אוסרת אלא בנותן טעם. וכן פירש בתוספ' רי"ד נדרים פ"ו סי' ו', נ"ה ע"א מן הספר.⁹⁸ אבל הר"מ (פיה"מ ע"ז פ"ה מ"ח ופט"ו מה' מאכלות אסורות ה"ח) כתב שאף לעניין אכילה בקדושה שביעית אוסרת במשהו, ולפי שיטתו צריך לפרש כאן: אבל לאכילה, כלומר, לאכילה אחר זמן הביעור שדינה בשריפה לשיטתו (פ"ז מה' שמיטה ויובל ה"ג). ובהשגות שם כתב שלפני זמן הביעור האחרון (כלומר, בזמן שיש לו עדיין היתר אכילת ג' סעודות) אוסרת במשהו, אבל כשעבר זמן הביעור האחרון, ונתחייבה השביעית בשריפה אינה אוסרת במשהו.⁹⁹ והעתיקו בכפו"פ פמ"ח עמ' תרנ"ו, והוסיף: ודין זה יתבאר בתוספות מסכת תרומה¹⁰⁰ סוף פ"ה.¹⁰¹

footnotes: ⁹⁸ ועיי"ש שכתב: "א"נ לאיסור ספיחין", כלומר לאכילה פירושו שספחי שביעית האסורים באכילה אינם אוסרים במשהו. ⁹⁹ והראשונים הנ"ל לא פירשו כן, מפני שהם סוברים שאין דין שביעית אחר הבעור בשריפה אלא בהפקר, ואין הלשון "לאכילה" מתאים לה, שהרי לעולם אינה נאסרת באכילה. ועיין בפי' הרמב"ן בהר כ"ז, ז', ובר"ן נדרים שם במקומו. ועיין ירוש' שביעית פ"ט סה"ז ובפי' הרש"ס שם, קנ"ד סע"א. אבל הנכון הוא כפי' בעל פ"מ שם, ואינו עניין לכאן. ¹⁰⁰ עיין לעיל הע' 87. ¹⁰¹ ויש שפירשוה בגידולין, עיין במיוחס לרש"י בנדרים שם, בתוספ' וברא"ש שם, בפי' הר"ש שביעית ספ"ז, בירושלמי שביעית פ"ו ה"ג הנ"ל ובפי' הרש"ס שם, ק"ב ע"א. וברשב"א ובמאירי נדרים נ"ח א' כתבו: יש מי שגורס אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא, ונדחקו בפירושה, ולבסוף דחו גירסא זו. ועיין במה"פ שביעית ספ"ז ד"ה והשביעית.