1. **סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'.**כ"ה בד. ובכי"ע: סאה תרומה טמאה שנפלה וכו'. וכ"ה בכי"ו אלא שנמחקה המלה "טמאה". והנכון כגי' ד, וכן קורא הרשב"א¹ לפרק שלנו: פרק סאה תרומה שנפלה. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

footnotes: ¹ ביצה ד' רע"א; יבמות פ"ב ב' ד"ה וסבר.

1-2. **אין חייבין עליהן קרן וחומש.**מפני שמן התורה בטלה התרומה ברוב, ואינו משלם חומש כלל, ומשלם לכהן דמי תרומה שנפלו, כדין כל ממון שאינו בטל ברוב, ואין דינו כאוכל תרומה שמשלם קרן מן החולין, והחולין נעשין תרומה. ועיין להלן פ"ח ה"ב ומש"ש. ברם בירושלמי (פ"ה סה"ג, מ"ג ע"ג) שנינו: תני סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה הרי אילו מדומעין. ואין משלמין מהם (כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס) קרן וחומש על מקום אחר, ולא ממקום אחר עליהן אלא לפי חשבון. ובדבר שאין דרכו להיבלל, אבל בדבר שדרכו להיבלל הולכין אחר הרוב, אם רוב תרומה תרומה, ואם רוב חולין חולין. נמצאנו למדים שלדברי הירושלמי חייב חומש אפילו על תערובת שרובה חולין (בדבר שאין דרכו להבלל), אלא שאינו משלם אלא לפי חשבון התרומה שבה. ונ"ל לומר בדרך השערה שבירושלמי צ"ל: סאה תרומה שנפלה לפחות מסאה² וכו'. ומדברים כאן בתערובת שרובה תרומה, ולפיכך אין משלם ממנה קרן וחומש על מקום אחר כלל, אבל משלם עליה קרן וחומש לפי חשבון, מפני שאין ההיתר נהפך לאיסור ביבש ביבש, אבל בדבר שדרכו להבלל (כלומר לח בלח) הדין הוא שאם רובו תרומה, תרומה ומשלם על כולה. ואם רובה חולין חולין, פירושו שאין משלמין עליהן קרן וחומש כלל, וכן משלמין מהם על מקום אחר לפי כולן, מפני שבטלו ברוב, והם לעניין זה חולין, ואם שלם מהם נעשו תשלומי תרומה. ועיין ברמב"ן ע"ז ע"ג סע"א ובפרי מגדים, שער התערובות ח"ג פ"ה, ובאו"ש פט"ו מה' מאכלות אסורות ה"י.³

footnotes: ² והסופרים שהיו רגילים לכתוב בכל הסוגיות הללו "לפחות ממאה" שיבשו את הסמ"ך למי"ם. ³ ויש לציין שכל ה"ד שבירושלמי פ"ה התחילה בספר שהיה לפני הר"מ מיד אחרי הברייתא שלנו. ואחרי הלכה זו אמרו בירושלמי שם: ובדבר שאין דרכו להבלל וכו'. וכבר הראיתי בכ"מ (עיין במבואי לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ט) שהסוגיות הכפולות שבירושלמי הוכנסו תכופות שלא במקומן הנכון; והרי ה"ד שלנו כפולה בירושלמי סוכה פ"ב ה"ח. ומטעם זה פירש הר"מ שהמאמר "ובדבר שאין דרכו וכו'" עונה על משנה ה' שם, עיין בפי"ג מה' תרומות ה"ד.

2. **ואין משלמין מהן קרן וחומש ממקום וכו'.**צ"ל: על מקום וכו', כמו שהוא להלן פ"ח ה"ב בכי"ו. עיין מש"ש. והתוספתא מדברת בדבר שאינו נבלל, ולפיכך אינו יכול לשלם מהם לפי כולם אלא לפי חשבון חולין שבהם, עיין מ"ש לעיל.

3. **סאה תרומה שנפלה למאה וכו'.**בכי"ע באה כאן ה"ב (שו' 8): סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו', ואח"כ באה הלכה שלפנינו.

3-4. **עושין אותן תרומה ומעשרות וכו'.**כנראה שצ"ל כאן בכ"מ בלשון יחיד,⁴ והכוונה לסאה שהגביה, שאעפ"י שהיא תרומה לחומרא, מ"מ הרי יש בה צ"ט חלקים של טבל שלא נפרשה מהם תרומה כלל, ולפיכך עושה את כולה תרומה על מקום אחר (והמלה "ומעשרות" היא באשגרה מלהלן). ובירושלמי (פ"ה ה"ב, מ"ג ע"ג) אמרו שאפילו ר' אליעזר שסובר דאמרינן היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה מודה לחומרא: "בסאה שהעלת מתוך טבל שהוא צריך לקראות שם למעשרותיה" (ועיין להלן מ"ש בשם הירושלמי).

footnotes: ⁴ כמו שהוא בה"ב, ושם צ"ל בלשון רבים, כמו שהוא כאן, ונשתרבבה הלשון משם לכאן, ומכאן לשם. ואפשר שהכוונה על הפירות של הסאה שהעלה.

4. **או קורא שם וכו'.**כ"ה בכי"ע. וכן בד: או קרא שם וכו'. ובכי"ו בטעות: ואין קורא וכו'. ובירושלמי רפ"ה: תני ר' חייה טבל מעלה וכו' טבל מעלה וקורא (כ"ה בנוסח הרש"ס) שם למעשרותיו.⁵ ושנו"ס מכי"ע בשתי הבבות הם לפי הסדר של כי"ו.

footnotes: ⁵ בכי"ר למעשרות. ולפנינו צ"ל: למעשרות', כלומר, למעשרותיה. וזו היא התוספתא שלנו. ועיין במה"פ שם ד"ה תני.

**לתרומת מעשר שבהן.**בכי"ע: לתרומה ולמעשר שבהן. וצ"ל: שבה, עיין מ"ש לעיל, הע' 4 (ואפשר שהכוונה לפירות של הסאה שהעלה). והפירוש הוא שאם התרומה לא היתה שלו הוא קורא שם לתרומה ותרו"מ שבה (שהרי מן התורה היא טבל) ונותנה לכהן. ואינו עניין לתרומה שנפלה לתוך החולין שנוהג אחרת, עיין להלן הע' 30 ומש"ש בפנים.

5. **עושה אותן תרומה ומעשרות וכו'.**בכי"ע: תרומה ומעשר, ופירושו שאם היתה קניינו יכול לעשות אותה תרומה או תרו"מ על מקום אחר, עיין בספרי זוטא שהובא בריבמ"ץ ובר"ש פ"א מ"ה ובר"מ פ"ג מה' תרומות הכ"א.

6-7. **מחללן על המעות בדמי תרומה וכו'.**כלומר הצ"ט חלקים שבסאה שהעלה הם מע"ש, והוא נותנן לכהן, ולפיכך מחללן רק לפי השוי של תרומה. ועיין מ"ש להלן שו' 11–12.

7. **אם היו של חדש ימתין וכו'.**לכאורה נראה מכאן שהכהנים נחשדו על החדש, כשם שנחשדו על השביעית (עיין להלן שו' 13 ומש"ש) ועל פטר חמור (עיין להלן בכורות פ"א הט"ז ובבבלי שם י"ב ב') ועוד. ולפיכך לא יתננה לו לפני הפסח.

9. **עושה אותה תרומה וכו'.**בד ובכי"ע לנכון: עושה אותן וכו', ועיין מ"ש לעיל הערה 4. והכוונה היא לפירות המדומעין, שהרי רובן טבל, ועושה אותן תרומה ומעשר לפי חשבון הטבל שבהן.

9-10. **או קורא שם לתרומת מעשר שבה.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: לתרומה ומעשרות שבהן, וכמו שכתבנו לעיל שו' 4 ד"ה לתרומת.

10. **אותה תרומה ומעשרות על מקום אחר.**וכ"ה בד. ובכי"ע: תרומה ומעשר וכו', וצ"ל: אותן תרומת מעשר וכו'. ועיין מ"ש בהערה 4. ועיין במשנתנו פ"ה מ"א ובר"ש וברא"ש שם, וכדבריהם מבואר בתוספתא כאן.

11. **לתרומת מעשר שבה.**וכ"ה בד. ובכי"ע לנכון: שבהן. ועיין במשנתנו פ"ה מ"א ובר"מ פי"ד מה' תרומות ה"י.

11-12. **מחללו על המעות בדמי תרומה וכו'.**כלומר, את המע"ש. ובד: מחללין וכו', ופירושו מחללן, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ 1245. ואעפ"י שבנידון דידן אינו נותן את המדומע לכהן אלא מוכרו לו בדמי תרומה, מ"מ אין המע"ש שוה יותר מדמי תרומה, שהרי אינו נאכל אלא לכהנים, ודינו כמע"ש שנתקלקל או כמע"ש שהוליכו ממקום היוקר למקום הזול (מע"ש רפ"ד). ועיין בס' משנה ראשונה פ"ה מ"א ד"ה בדמי, ושמא רמזה המשנה שאין המדומע שוה יותר מתרומה, ונ"מ לפדיון מע"ש שהזכירה המשנה שם. אבל בר"מ הנ"ל סתם כלשון המשנה, וכנראה שסבר שהמשנה חולקת, ופודה בדמי חולין.

12. **אם היו של חדש וכו'.**עיין מ"ש לעיל שו' 7.

13. **סאה תרומה שנפלה למאה שביעית וכו'.**בפירוש הרש"ס לירושלמי רפ"ה הביא תוספתא זו והעיר שזו היא הברייתא שהובאה בבבלי (סנהדרין כ"ו א') כלשונה כאן. ובירושלמי רפ"ה: תני ר' חייא טבל מעלה וכו', ספיחי שביעין מעלין, וינתנו לאוכליהן.⁶ וזו היא ההלכה שלפנינו בלשון אחרת. ונראה בפירושה שספיחי שביעית כאן הם ספיחים המותרים אלא שבאו מן השמור (עיין להלן), ולפיכך ינתנו פירות התרומה שהועלו מתוכם לאוכלי שביעית. וכן נמצא דיבור זה ("ינתנו לאוכליהם") גם במשנת שביעית פ"ט מ"ט, והעירו בר"ש וברא"ש שם שלפי פשוטו פירושו לאוכלי שביעית. וכן מבואר בירושלמי שם (ל"ט ע"א): ר' יוחנן אמר בפירות היתר היא מתניתא. ומקשה הירושלמי: בהדא תנינן ר' ליעזר אומר ינתנו לאוכל[יהן]? כלומר, ולמה הוא קורא להם אוכלי שביעית, ועוד למה לא יאכלם בעצמו? ומתרץ הירושלמי: ר' ליעזר דהוא שמותי וכו', כלומר שר' אליעזר הולך בשיטת ב"ש שאין אוכלין פירות שביעית בטובה,⁷ ולפיהם הבא מן השמור אסור.⁸ נמצאנו למדים שהיו מקומות, מקומות בא"י, ויש שהחמירו בזה ויש שהקילו, מפני שהיתה מחלוקת תנאים בדעת ב"ש וב"ה.⁹ ואפילו לר' אליעזר שהלך בשיטת ב"ש לא החמיר אלא למחמירים, אבל התיר לתת את הפירות לאוכליהם, מפני שאף הם לא נחשדו לאכול אותם שלא בקדושת שביעית ולעשות בהם סחורה. ולפיכך אמרו לעיל דמאי ספ"ג: אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית.¹⁰ וכן בבבלי סוכה מ"ד ב': הוה קאימנא קמיה דר' אלעזר בר' צדוק, אתא לקמיה ההוא גברא א"ל וכו', אתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמיה ואוכלין בזיתיא, אריך או לא אריך? א"ל לא אריך וכו'. א"ל אפקר זיתיא לחשוכיא ותן פריטיא לקשקושי כרמים וכו'. ופירש"י: לחשוכיא. לעניים. ולכאורה משמע משם ששאל את ר"א בר' צדוק שאלה כללית, כיצד להתנהג בשביעית, ולאו דוקא בזמן הביעור, ולפ"ז קשה למה אמר לו שיפקיר את הזיתים לעניים דוקא. ולולא דברי רש"י היה נראה לפרש בשיטת בני א"י (ששם היה מעשה), והיינו שבעל הזיתים שאל אם מותר לו לאכל את הזיתים, מפני שבני עירו היו מקשקשים בזיתים, ואינם מפקירים אותם לעניים (כפירש"י שם ד"ה ואכלי), ונוטלים את הזיתים לעצמם, אלא שהיו משאירים אף לו חלק מן הזיתים (כמנהג האריסים, אף שהוא הפקיר אותם). והשאלה היא אם הם מותרים לו באכילה מפני שבאו מן המשומר. וע"ז א"ל ר"א בר' צדוק: אפקר זיתיא לחשוכיא, כלומר, הפקר חלקך לחשוכים (בריש שה"ש רבה: חשוכים, אלו הרשעים), דהיינו לאוכלי שביעית, לאלה שאינם מקפידים לאכול מן המשומר. ושוב החמיר עליו לשלם בעד הקשקוש, כדי שלא יהנה מעבודת הכרם בשביעית ע"י הפירות שאוכלים המקשקשים, ויראה כאילו פורע חובו מדמי שביעית. וכבר העיד ר"א בר' צדוק על השואל שהיה הולך בדרך ישרה, עיי"ש, והיה מחמיר על עצמו. וכן אף לפנינו התירו לתת את התרומה שרובה שביעית לכהנים האוכלים שביעית, מפני שהתרומה שלהם היא. עיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁶ בבבלי הלשון: תעלה. ורש"י לא פירש כלום מה יעשה בתרומה. וכנראה שלשיטת רש"י משלם דמיה לכהן (עיין רש"י בכורות כ"ב ב') ותרקב, כמו להלן בסיפא. אבל כמה מן הראשונים חולקים (עיין להלן הע' 12) על רש"י. ולדבריהם צריך לפרש שנותנה לכהן. ועיין מ"ש להלן. ⁷ עיין גירסת הראשונים באהצו"י שם, עמ' 95. ולפנינו מביא הירושלמי את משנת ר' יהודה בעדיות פ"ה מ"א. אבל הכוונה היא לת"ק בשביעית פ"ד מ"ב, עיין בפ"מ שם. ולפני הראשונים הנ"ל היה מפורש כן בירושלמי. ⁸ כמפורש בתו"כ בהר פ"א ה"ה, ועיין בראב"ד שם ק"ו ע"ב, עיי"ש. וכן מוכח מן הירושלמי שביעית פ"ד סה"ב, ל"ה ע"ב. ⁹ ולר' יהודה במשנת עדיות הנ"ל (בהע' 7) ובשביעית פ"ד מ"ב היו ב"ה לחומרא. ובאתריה דר' יהודה חמירה להו שביעית, עיין בבלי גיטין נ"ד א' ובכורות ל' א'. ¹⁰ ובירושלמי דמאי פ"ג סה"א, כ"ג ע"ב: אמר ר' מנא מביא כהן חשוד ומטבילו ומשמרו עד הערב ומאכילה לו. ולא נמצא מחזיק ידי עוברי עבירה? הרי לך שר' מנא לא חשש לקושיא זו, וסבר שנותנים את התרומה לאוכליה (כלומר, לחשוד על השביעית).

14. **פחות מיכן ירקבו.**בירושלמי לא נזכרה הלכה זו, אבל הבבלי הנ"ל מעתיק אותה ומפרש, מפני שהכהנים נחשדו על השביעית, והם חשודים שלא לנהוג בה קדושת שביעית,¹¹ ולפיכך אסור למכור את התערובת לכהן. ודווקא אם עלתה סאה מתוך מאה נותנה לכהן האוכל ספיחי שביעית (של היתר), שהרי היה צריך להעלות את הסאה כדי להתיר את השירים, ומכיוון שהעלה אותה קדשה והיא של כהן,¹² ומשלו נתן לו, ודינה כחלה שניתנת לכהנים אפילו בשביעית,¹³ מפני שאין לעכב מתנות כהונה מפני חשש שמא כהן זה חשוד על השביעית שהרי כבר אמרנו לעיל שאף אוכלי שביעית לא היו חשודים שלא לנהוג בה בקדושה, אבל כשנתערבה תרומה בפחות ממאה, שאין הוא יכול להעלות אותה, ומן התורה בטלה ברוב,¹⁴ אסרו למכור את התערובת לכהן, מפני שהוא חשוד על זלזול בפירות שביעית, ואסור לו לישראל למסור את פירותיו שלו לחשוד.

footnotes: ¹¹ עיין הטעם ברש"י סנהדרין שם ובר"מ פ"ח מה' שמיטה ויובל ה"ח. ¹² כשיטת רוב הראשונים. עיין ר"מ רפי"ג מה' תרומות, בתוספ' בכורות כ"ב ב' ד"ה תעלה, בר"ש וברא"ש פ"ה סמ"ב, בתוספ' רי"ד שבת קמ"ב סע"א ועוד. ועיין במשנתנו פ"ה מ"ה ובס' משנה ראשונה שם. ועיין מ"ש להלן הע' 30. ¹³ עיין לעיל דמאי ספ"ג ובירושלמי שם פ"ג סה"א, כ"ג ע"ב. ¹⁴ ואין עליו חיוב נתינה לכהן. וגזל השבט אין כאן שהרי אינו נהנה מכל התערובת.

15. **בית שמיי אוסרין.**וכ"ה במשנתנו (פ"ה מ"ד), והם סוברים שאין תרומה טהורה מעלה את הטמאה וכל התערובת אסורה. ועיין בתו"כ אמור פ"ד, צ"ו ע"ד, ובראב"ד ובמיוחס להר"ש שם, פ"ט ע"ב ואילך.

17-18. **שהיא עולה מתוך החולין להאכל לזרים.**וכ"ה בכל הנוסחאות, ועיין בח"ד שנדחק מאד בפירושה (עיין לעיל הע' 12), ואף לפי פירושו אנו זקוקים להגהה. ולפיכך מסתברת השערת ר' יונה בר"ג שצ"ל כאן: לכהנים (במקום "לזרים").

18-19. **ליאכל לכהנים.**המפרשים פירשו שב"ש סוברים בטמאה שנפלה למאה חולין טהורים, תירום ותישרף, תדע לך שהוא כן, שהרי ר' אליעזר השמותי סובר כן (פ"ה מ"ב), ויפה פירשו. ואעפ"י שהחכמים קבעו את הכלל (להלן סנהדרין פ"ז ה"ו): ואין מושיבין את האדם אלא כמידותיו, וכן בירושלמי (שקלים פ"א, מ"ו רע"ב): וקשיא משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו,¹⁵ הרי כאן ב"ה הם שהתחילו בתשובה, והשיבו להם ב"ש שאין כאן ראיה לפי שיטת ב"ש.

footnotes: ¹⁵ ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158.

19-20. **שאין עולה מתוך החולין ליאכל לזרים וכו'.**כלומר, אעפ"י שאינה נאכלת לזרים בין לשיטתכם (שהיא נשרפת, כשיטת ר"א הנ"ל) ובין לשיטתנו שהיא נאכלת לכהנים, מ"מ אף אתם מודים שהיא עולה והשיריים מותרים.

21. **בחולין שהתירן היתר מרובה וכו'.**זו היא תשובת ב"ש במשנתנו (פ"ה מ"ד): לא. אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה וכו'.

22. **וכי במה החמירה תורה וכו'.**בכי"ע בטעות: וכי במה החמירה תרומה וכו'. ובד: וכו' במה וכו'. והנכון כלפנינו. והנה במשנתנו לא נזכרה תשובת ב"ה לטענה האחרונה של ב"ש, ותמהו בירושלמי (פ"ה סה"ד, סוכה פ"ב ה"ח): ב"ש מסלקין לון,¹⁶ ואינון מודיי לון (כלומר, וב"ה מודים להם, בתמיה). א"ר אבין יש כאן תשובה אחרת, כהדא דתני ר' הושעיה ומה טהורה שהיא בעון מיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל הכהנים (עיין להלן הערה 18) לא כל שכן. וזהו קיצור של התוספתא כאן. אבל הירושלמי הכיר גם את הברייתא שלנו בצורתה המלאה כבתוספתא כאן, עיין להלן.

footnotes: ¹⁶ כלומר, סילקו וניצחו את ב"ה, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 48.

24. **וטהור שאכל את הטמא וכו'.**ברייתא זו הובאה בירושלמי בכורים פ"ב ה"א, ס"ד ע"ד. ובמגילת סתרים לר"ן גאון (לקוטים ממגס"ת הוצ' פוזננסקי סי' י"ב) ובערוך ערך טען א' בשם התוספתא והירושלמי. ועיין בפי' הרש"ס לירושלמי, מ"ה ע"ב. וכן להלן (זבחים פי"ב הי"ז): ואילו הן שבמיתה האוכל טבל וזר שאכל תרומה וכהן טמא שאכל תרומה טהורה.¹⁷ וכן בבבלי סנהדרין פ"ג א': וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה, ומכאן שבזר שאכל את התרומה חייב מיתה בין בטהורה בין בטמאה ובין בטמא ובין בטהור. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' תרומות ה"ו.

footnotes: ¹⁷ וכ"ה בכי"ו אף בתוספ' כריתות פ"א ה"ה. ובד שם בטעות: וזר שאכל תרומה טהורה, וכהן טמא שאכל תרומה. וברור שהמלה "טהורה" היא שלא במקומה, וצ"ל כמו שהוא בכי"י ובזבחים. וגי' צוק' בדויה מן הלב, והורכבה מגי' ד וכי"ו.

26. **טהור שאכל את הטמא בעשה.**ירושלמי בכורים הנ"ל, ומבאר שם: ואחר יאכל מן הקדשים מן הטהורים ולא מן הטמאים, כל לא תעשה שבא מכח עשה עשה הוא. וכן הוא בר"מ פ"ז מה' תרומות ה"ג.¹⁸ ובבבלי יבמות ע"ג סע"ב: בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ובהשגות הרמב"ן על סה"מ להר"מ (מ"ע ששכח הר"מ, מצוה ב') מונה אותה כמ"ע ומביא את הגמ' הנ"ל ומוסיף: וכן בא עוד בפרק שני ממסכת בכורים בירושלמי, ורומז לכתוב שהביאו בירושלמי הנ"ל.

footnotes: ¹⁸ ובירושלמי כאן (פ"ה סה"ד) שהעתקנו לעיל: טמאה שהיא בעשה אצל הכהנים (ולירושלמי זה כיוון בזוהר הרקיע להרשב"ץ סי' נ"ד). ועיין בירוש' כאן פ"ב ה"ב, מ"א ע"ג, לפי' גירסת הר"ש והרא"ש פ"ב מ"ב. ונוסח משובש נזדמן להם, עיין מ"ש לעיל דמאי פ"ד הע' 13.

**וטמא שאכל את הטהור.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומכאן שברייתא זו סוברת שכהן שאכל תרומה טהורה בטומאת הגוף אינו אלא בל"ת. ולעיל הבאנו בשם התוספתא (זבחים וכריתות) ומבבלי סנהדרין פ"ג א' שכהן טמא שאכל תרומה טהורה הוא במיתה בידי שמים. וכן פסק הר"מ ברפ"ז מה' תרומות. וכנראה שהמקורות חולקים. ועיין ירוש' כאן פ"ב ה"ב, מ"א ע"ג, והוא שיבוש ברור שם, עיין מ"ש לעיל הע' 18.

26-27. **וטמא שאכל את הטמא בלא תעשה.**פירוש המיוחס להר"ש לתו"כ, צ' ע"א. וכן פסק הר"מ בפ"ז הנ"ל. ובבבלי (סנהדרין פ"ג א', חולין קי"ג ב'): דאמר שמואל אמר ר' אליעזר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנא' ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שמחוללת ועומדת. ועיין רש"י יבמות צ' א' ד"ה תרומה טמאה, ובהגהות מהר"ב רנשבורג ובגליון הש"ס לרע"א שם.

30. **אחר שהודו ר' ליעזר או' תרום ותרקב וכו'.**וכ"ה ("תרום ותרקב") בכל נוסחאות התוספתא, וכן מעתיק מכאן בר"ש פ"ה מ"ב ובתוספ' לבכורות כ"ב ב' ד"ה תרום. ובמשנתנו (פ"ה מ"ד, בכל הנוסחאות): לאחר שהודו ר' אליעזר אומר תירום ותשרף (וכ"ה הנוסחא לפני הירושלמי, עיין להלן). והנה במשנתנו לא נזכרה התשובה האחרונה של ב"ה לב"ש, ומנוסחתה יוצא כאילו ב"ש נצחו לב"ה. ולא עוד אלא שלא מצאנו בשום מקום שב"ש הודו לב"ה. ולפיכך שאלו שם בירושלמי: מי הודה למי? ואמרו שם שר' אליעזר שמותי הוא, וממילא מוכח שב"ש הודו בפעם זאת לב"ה, שאם לא כן הרי הוא ר' אליעזר לפני ההודאה הוא ר' אליעזר לאחריה. ברם אם נאמר שר' אליעזר הלך בשיטת ב"ה אין הוכחה מן המשנה עצמה, מפני שיש לומר שב"ה הודו לב"ש, ולפני ההודאה סבר ר' אליעזר שתרומה טמאה בטלה בטהורה, ומכיוון שרובה תרומה טהורה אף ר"א סובר שאין להעלות את הסאה ולשרוף אותה.¹⁹ אבל לאחר שהודו ב"ה לב"ש שתרומה טהורה אינה מעלה את הטמאה, אמר ר"א שדינה כתרומה טמאה שנפלה לחולין טהורין, ותירום ותשרף מפני גדירה, כשאר ספיקות שגזרו חכמים עליהם שריפה,²⁰ וחכמים אמרו שאבדה במיעוטה וכולם ירקבו. ברם מתוך גירסת התוספתא בדברי ר"א ("תירום ותירקב") ברור שב"ש הודו לב"ה, שאם נאמר שב"ה הודו לב"ש שכל התערובת אסורה הרי כל התערובת נגנזת (עיין בבלי סנהדרין קי"ב ב') ונרקבת, ולמה לו להרים סאה באופן מיוחד. ובירושלמי הנ"ל לא הסתפקו בהוכחה שר"א שמותי הוא, ואמרו: מתני' אמרה כן (כלומר, שב"ש הודו לב"ה) אחר שהודו אילו לאילו תעלה,²¹ וצריך לפרש "תעלה", בטלה.²² ובפירוש הרא"ף שם: ברייתא היא ולא ראיתי בתוספתא. אבל בפירוש הרש"ס שם (נ"ב ע"א): אחר שהודו אלו לאלו תעלה. הכי תניא בתוספתא.²³ ובפ"מ שם: "בתוספתא פ"ו אמרה בהדיא כן אחר שהודו וכו' תעלה." וקשה לי להאמין שהיה כן לפניו בתוספתא כת"י שלו, ולא העיר בפירוש שכ"ה בכת"י, ושלפנינו נוסחא אחרת לגמרי. ושמא כיוון הירושלמי לדברי ר"א שבתוספתא כאן, וצ"ל שם: תעלה [ותרקב], ומכאן מוכח שב"ש הודו לב"ה, וכמו שכתבנו לעיל.

footnotes: ¹⁹ ולחומרא גרידא הוא סובר (פ"ה מ"ב) בתרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין שתירום ותישרף, ואנו אומרים היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה, שהרי ממה נפשך אם היא התרומה הרי היא טמאה, ואם היא חולין מה בכך שתישרף, עיי"ש בירושלמי ה"ב. ²⁰ עיין בירושלמי הנ"ל. ולירושלמי זה כיוונו בתוספ' בכורות כ"ב ב' ד"ה ותירום, ברמזם למחלוקת של בני בבל ובני א"י במשנתנו כאן פ"ה מ"ב. ²¹ וכ"ה הגירסא אף בכי"ר ובמקבילה בסוכה פ"ב ה"ח, נ"ג רע"ב, ובנוסח הרש"ס כאן. ²² כסיגנון המשנה בערלה פ"ב מ"א ועוד בכ"מ. ועיין בק"ע ובשי"ק ובגליון הש"ס לירושלמי סוכה הנ"ל. ופשיטא שאין לקבל את פירושו הרחוק והמרוחק של הק"ע. והר"ש שהביא שם קיצר, ואין להביא ראייה כלל מן ההשמטה של הר"ש שהיא נגד כל הנוסחאות בתרומות ובסוכה. ²³ אין להסיק כלל מדבריו שכן היה לפניו בתוספתא כאן, שכן דרכו בכ"מ לקרוא לברייתות שהובאו בירושלמי תוספתא, עיין, לדוגמא, בפירושו כאן, צ' ע"ב, כלאים, י"ח ע"ב ועוד. ועיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך.

30-31. **אבדה במיעוטה.**כלומר, ויאכל הכל בטהרה (ר"מ פי"ד מה' תרומות הי"ד), דהיינו נקודים או קליות.

31-32. **סאה תרומה... ור' שמעון מתיר.**עד כאן היא פיסקה ממשנתנו פ"ה מ"ח.

32-33. **במי דברי' אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14. ועיין בראשונים שציינתי להלן.

33-34. **נפלה אחרת הרי זו מותרת.**לכאורה משמע מלשון זו שר' אלעזר בר' שמעון מפרש את דברי החכמים שאמרו: הרי זו אסורה, וע"ז אמר במה דברים אמורים וכו'. אבל אפשר לפרש שהתוספתא מסמיכה כאן את דברי ר' אלעזר בר' שמעון למשנתנו, והוא שנה משנת אביו בלשון אחרת, ודבריו אמנם עונים על דברי החכמים, אבל הוא אינו מפרש את דבריהם אלא חולק עליהם. וכן פירשוה בירושלמי כאן (פ"ה רה"ח): ר' שמעון אומר ידיעתה מקדשתה, ורבנין אמרין הרמתה מקדשתה. ופירשוהו הראשונים שר' שמעון סובר שכיוון שידע שנפלה הוי ליה כאילו הרימה (עיין בבלי פסחים י"ג ב' ובמקבילות) וכבר בטלה, וחכמים סוברים שהרמתה דווקא מקדשתה, וכל זמן שלא הרים לא בטלה, אעפ"י שידע שנפלה, שידיעתו אינה מעלה ואינה מורידה בתרומה כל זמן שלא הרים, ועיין בבלי שבת קמ"ב א'. וכן פירש את התוספתא בריבמ"ץ פ"ה מ"ח. והלכו בעקבותיו הראבי"ה (ה"ב סי' תי"ט עמ' 36), הר"ש, הרא"ש ואגודה כאן פ"ה מ"ה, הרמב"ן ע"ז ע"ג א' (ד"ה והא דמתרצינן), ומרדכי חולין סי' תש"ו. ולא עוד אלא שהראשונים הנ"ל (חוץ מן הרמב"ן) מעתיקים מן התוספתא: וחכמים אומרים הרמתה מקדשתה. ובאו"ז (ח"ד, ע"ז סי' רע"ח, ל"ז ע"ב) העתיק את דברי הר"ש הנ"ל, והעיר: "משמע שהיה בתוספתא שלפניו בפירוש, וחכמים אומרים הרמתה מקדשתה, דהיינו משמע להדיא דאדר"ש אבוה קאי, ובתוספתא שלפניי [ליתא]" (כנ"ל ברור להגיה). ברם בראבי"ה מזכיר בפירוש שהעתיק מן הריבמ"ץ, והר"ש כן הוא דרכו להעתיק ממנו, ושאר הראשונים הנ"ל כנראה העתיקו מן הר"ש, ונמצא שאין לנו אלא עדות אחת, והוא הריבמ"ץ. ובריבמ"ץ עצמו אפשר לפרש שההוספה הוא פירוש משלו ע"פ הירושלמי הנ"ל (עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד עמ' כ'). אבל אף בלי גירסא זו בתוספתא, הרי מוכח מן הירושלמי כפירוש הראשונים הנ"ל. וכן פירש גם בהשגות פי"ג מה' תרומות ה"ו (עיין מ"ש להלן סוף שו' 37–38) ובאו"ז ח"ד הנ"ל סי' רע"ט, אלא שהוא פסק הלכה כר' שמעון, ונמצא שלמעשה אינו חולק על הר"מ ועל הראשונים שנביא להלן. ולפי דרכנו למדנו שלא נחלקו חכמים על ר"ש אלא בתרומה שצריכה הרמה, אבל בשאר איסורין שאינם צריכים הרמה, כיון שידע בהם כבר נתבטלו אף לדבריהם, עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תש"ל, מיוחסות סי' קפ"ב וברא"ש חולין פ"ז סי' ל"ז ובבאור הגר"א יו"ד סי' צ"ט ס"ק ו' אות ט"ז. ועיין מ"ש להלן שו' 37–38. אבל הר"מ בפיה"מ פ"ה מ"ח (ועיין פי"ג מה' תרומות ה"ו) הביא את התוספתא ופירשה שר' אלעזר בר' שמעון מפרש את דברי החכמים, ולא אסרו חכמים אלא בשלא ידע, אבל אם ידע ד"ה מותרת. וכן פירש הראב"ן, סי' שי"א נ"ח סע"א, והובאו דבריו בקיצור בראבי"ה ח"ב סי' תי"ט עמ' 34, והוסיף: והכי נמי קסבר יב"א (=הריצב"א) והרב רבינו שב"ט (=שמואל בר' נטרונאי) דפלוגתא דרבנן ור' שמעון בשלא ידע, אבל ידע לדברי הכל מותרת. ועיין בס' הוספות ותקונים לס' ראבי"ה עמ' 67 ועמ' 66. וכן מביא בשמם באו"ז (ח"ד ע"ז סי' רע"ז-רע"ח, ל"ז ע"א): דר' אלעזר בר"ש אדרבנן קאי, והכי קאמר בד"א דאמרי רבנן אסורה בזמן שלא ידע בה וכו'. ועיין מרדכי ב"ק פ"ט סי' ק"כ, הגהות מרדכי סוף ע"ז סי' תתנ"ח, אגודה ב"ק פ"ט סי' קכ"א, ע"ט ע"ג. ועיין כפו"פ פכ"א עמ' תנ"ה, ועיין מ"ש להלן פ"ח שו' 27–28.

34. **שכבר היה לה להעלות.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כבר היה לה לעלות. ועיין לעיל גירסאות הראשונים, שהוסיפו כאן: וחכמים אומרים הרמתה מקדשתה. ובאו"ז הנ"ל העיר שבתוספתא שלפניו [ליתא] (עיין מ"ש לעיל בסמוך), והוסיף: "מיהו זה יש בכל התוספתות שכבר היה לה להעלות, דהיינו משמע דה"ק שכבר היה לה להעלות, וכל העומד להרים כמורם דמי. וכן פי' רבינו יצחק דסימפונט זצ"ל". וכן גם ברמב"ן ע"ז ע"ג א' הנ"ל: ור"ש מתיר, מפני שהוא רואה אותה כאלו הגביה, מאחר שידע בה שכבר ראויה להעלות, והכי מפרש בתוספתא טעמיה דר"ש.

**הקמחין והסלתות וכו'.**בר"מ פי"ד מה' תרומות ה"ג: והקמח והסולת אינן מצטרפין להעלות את התרומה, ומתוך העניין בר"מ שם משמע שדינו כמו תאנים שחורות ולבנות וידע איזה מין נפל שאין צבע אחר מעלה אותו. ואף כאן הרי יכול להרקיד אותם ולהפריש את הסלת מן הקמח, ועיי"ש בה"ד, ועיין להלן הי"א. ור' נחמיה סובר כמ"ד (לעיל פ"ה ה"י) בין בידוע בין בשאינו ידוע תעלה.

35. **לוג מים שנפל וכו'.**המוסגר נשמט בכי"ו ע"י הדומות. ובד כמו שהשלמתי, אלא ששם בטעות: ואחר כך נפל לוג שמן.²⁴ ובכי"ע: לגין שנפל לתוך תשעים ותשעה לגינין של יין (מעלין זה את זה דברי ר' נחמיא וחכ' או') ואחר כך נפל לתוכו יין מעלין זה את זה דברי ר' נחמיא וכו'. והמלים שהקפתי הוכפלו בטעות, וגם בכי"ע נראה כאילו יש עליהם סימן למחיקה.²⁵ וכן בר"מ פי"ג מה' תרומות ה"ט: לוג מים שנפל לתשעים ותשעה לוגין יין, ואח"כ נפל לתוך הכל לוג יין של תרומה, נדמע הכל שאין המים מעלה את היין. וכן היתה הגירסא בתוספתא לפני הראב"ד שם, והוא פירש שהמים והיין אינם מצטרפים, מפני שהמים ביין בנותן טעם, ויין ביין (כ"ה בדפוסים הישנים, ובד"ח בטעות: ויין במים) שיעורו במאה, וכיון שאין שיעוריהם שוים לבטול התרומה, אין מצטרפין, ועיין מה שהאריך באו"ש פט"ו מה' מאכלות אסורות ה"ל.²⁶ נמצאנו למדים שהגירסא בהשלמה שלנו מתקיימת ע"י כי"ע, הר"מ והראב"ד.

footnotes: ²⁴ וצ"ל שם: ש[ל]יין. ²⁵ נוסח צוק' בשם כי"ע בדוי מן הלב. ²⁶ ומ"ש שם (ד"ה אולם כפי) מיוסד על ההעתק המשובש של צוק' בתוספתא, עיין לעיל הע' 25.

37-38. **סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה וכו'.**וכ"ה בד ובראבי"ה (סי' תי"ט ח"ב עמ' 36) ובכי"ע, אלא שבכי"ע הסדר הפוך (כלומר, ה"ט ואח"כ ה"ח), והנכון כלפנינו, עיין להלן. ובהשגות הראב"ד (פי"ג מה' תרומות ה"ו) גרס כאן: סאה תרומה שנפלה וכו', עיין ע"ז להלן. והנה כאן מפורש שאין הסאה הראשונה מתבטלת אלא אם ידע בה, ולפי שיטת הר"מ וסייעתו בתוספתא (עיין מ"ש לעיל שו' 33–34) שהחכמים הם שמחלקים בין ידע ולא ידע, הרי ברייתא זו כחכמים, אבל לפירוש הריבמ"ץ וסייעתו (עיין מ"ש לעיל שם) שר"ש הוא המחלק בין ידע ולא ידע, אבל לחכמים אפילו אם ידע אסורה כל זמן שלא הגביה, הרי לכאורה ברייתא זו כר"ש דוקא. ברם כבר אמרנו (לעיל שם) שדווקא בתרומה מצריכים החכמים הרמה, אבל בשאר איסורים שאינו צריך להגביה,²⁷ הרי ידיעה גרידה מספיקה, וכיוון שידע, כבר בטלה, והברייתא שלנו היא כמשנת ערלה (פ"ב מ"ג): והערלה מעלה את הערלה, עיי"ש בר"ש, והיא ככו"ע. ועיין בבאור הגר"א יו"ד סי' צ"ט ס"ק ו' אות ט"ז ומ"ש להלן. ובראבי"ה הנ"ל מקשה מכאן על הראב"ן (שהולך בשיטת הר"מ הנ"ל), דהרי מוכח שלשיטתו ברייתא זו כרבנן דווקא (עיין מ"ש לעיל), וא"כ קשה למה אמרו חכמים במשנתנו (פ"ה מ"ז): סאה של תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה אחרת הרי זה מותרת עד שתרבה תרומה על החולין, ולמה צריך הגבהה, הרי ידיעה גרידה מספיקה, לשיטתם, כפי שמוכח מכאן ומלעיל ה"ה.²⁸ ולפיכך נוקט שם הראבי"ה בפירוש הריבמ"ץ שהחכמים אוסרים בכל עניין אפילו אם ידע, ור' שמעון הוא שמחלק בין ידע ולא ידע, והתוספתא כאן היא כר"ש. וכן מסיק בשמו אף באו"ז ח"ד (ע"ז סי' רע"ח), והוא ממשיך (שם סי' רע"ט): וליכא למימר דדוקא גבי תרומה אזלי רבנן בתר הגבהה, מפני שצריך להרים התרומה, אבל בשאר איסורין שאין צריך להרים הכי נמי דמודו לר' שמעון, ובידע בה סגי, לא היא, דאין חילוק בין תרומה לשאר אסורין וכו', דמותרין מיד באכילה ואעפ"י שלא הרים, אבל מה שצריך לתרום בתרומה היינו מפני גזל הכהנים וכו', ואפי' לגזל השבט לא חיישינן אי יהיב ליה דמי, ואין צריך להרים אפילו בתרומה, דהא ליכא גזל, שפרע לו הסאה של תרומה.²⁹ והנה נקט רבינו כאן כשיטת רש"י (בכורות כ"ב ב') שתרומה שנפלה למאה של חולין, מותרת כל התערובת באכילה מיד, ואם משלם לכהן דמי הסאה אינו צריך להגביה. ברם רוב הראשונים חולקים על רש"י,³⁰ ובשיטת בני א"י בוודאי אי אפשר להעמידה (עיין מ"ש להלן סוף שו' 40–41 ופ"ח שו' 3–4). וכן אמרו בפירוש בירושלמי ערלה (פ"ב ה"א, ס"א ע"ד) שהגבהת התרומה היא כעין הפרשה,³¹ עיי"ש. ועלינו לקבל את פירושי הראשונים שבכל מקום שהצריכו חכמים הגבהה, התערובת אסורה כל זמן שלא הפריש.³² נמצאנו למדים שהחילוק בין תרומה ושאר איסורים שדחה רבינו בעל או"ז במקומו עומד, לשיטת רוב הראשונים. ובערלה אף החכמים מודים שידיעה גרידה מספיקה, וכן בירושלמי ערלה (פ"ב ה"ב, ס"ב ע"א): ידיעת ספק מהו שתתיר כידיעת וודאי. היך עבידא, היו לפניו שתי קופות, אחת יש בה מאתים ואחת אין בה מאתים, נפלה סאה ערלה³³ לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזה מהן נפלה, ואחר כך נפלה בשנייה, מדדה ומצא בה מאתים ושתים וכו'. קופה אחת ספק יש בה מאתים, ספק אין בה, נפלה סאה ערלה³⁴ לתוכה וכו'. והשאלה היא לפי החכמים, מפני שבערלה שאינה צריכה הרמה, אף הם מודים שידיעה מתירה, כבתוספתא שלפנינו. ובראב"ד (פי"ג מה' תרומות ה"ו) גרס כאן בתוספתא: סאה תרומה שנפלה למאתים וכו'. ולפי גירסא זו עיקר החידוש הוא בסיפא, שאם נפלו לפחות ממאתים התערובת אסורה, ואין הידיעה מספיקה להעלות את התרומה (כפירוש המהרי"ק במקומו), ומכאן שהחכמים סוברים שאפילו אם ידע אסור, והברייתא היא כחכמים שחולקים על ר"ש. ברם כבר ראינו שנוסח הראב"ד מתנגד לכל כתה"י, המקויימים גם ע"י הראבי"ה הנ"ל, ולרבינו הראב"ד נזדמן נוסח משובש, עיין הע' 33 והע' 34.

footnotes: ²⁷ עיין מ"ש לעיל פ"ה הע' 50. ²⁸ קושיא זו כבר תרצוה האחרונים, שבמשנתנו רבותא קמ"ל שאעפ"י שהגביה את התרומה מ"מ אסורה ברבה האיסור על ההיתר, משום שאנו חוששים שמא עלו חולין גרידא בהרמותיו הקודמות, אבל אם לא הגביה הרי פשיטא הוא שיש כאן רוב איסור, עיין בפר"ח יו"ד סי' צ"ט. ועיין להלן שו' 40. ²⁹ ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תש"ל, מיוחסות סי' קפ"ב ורא"ש חולין פ"ז סי' ל"ז. ולדברי הרשב"א כל התערובת מותרת באכילה אפילו לשיטת הר"י, אלא שחייב להרים. ³⁰ עיין מ"ש לעיל הע' 12. ³¹ וכן אם נפלה תרומה טמאה שלא באה ליד כהן למאה חולין, נותן לכהן את הסאה אעפ"י שאין כאן גזל השבט אלא כשיעור דמי עצים. ועיין בירוש' כאן פ"ה ה"ח, מ"ג ע"ד, וב"ב רפ"ו, ט"ו ע"ב, ובד' קושטא שם, ובתשב"ץ ח"ב סי' רע"ב ובנוע"י ב"ב שם ומ"ש במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 68. ושם השאלה היא בתרומה טמאה שכבר באה ליד כהן שנפלה למאה חולין, ונהנה ישראל ממנה, ולפיכך חולקים, כמו בנפחא, עיין בבלי ב"ק מ"ז א'. ³² ותרומה שאין הכהנים מקפידים עליה שאני, מפני שלא חייבו אותו להגביה. עיין לעיל פ"ה שו' 42. ³³ כ"ה בנוסח הרש"ס שם, ל"ח ע"א (ואעפ"י שאפשר שהגיה כן מעצמו, עיי"ש בפירושו שכתב: ה"ג, מ"מ וודאי הוא שהיא הנוסחא האמיתית). אבל בהוצ' שלפנינו, בכי"ר, בר"ש שם פ"ב מ"ג ובראבי"ה סי' תס"ט, ח"ב, עמ' 37: תרומה. וכן נשתבש אף כאן בתוספתא לפני הראב"ד, עיין להלן בפנים. ³⁴ כ"ה בנוסח הרש"ס הנ"ל, וכ"ה בראבי"ה הנ"ל בכ"י אחד. ולפנינו וכן בכי"א של הראבי"ה: תרומה, עיי"ש הערה 25.

38. **לפחות מיכן הרי זו אסורה.**לפי גירסת הראב"ד הנ"ל, יש בבבא זו משום חדוש רב (עיין מ"ש לעיל), ולפי גירסתנו צריך לפרש שאפילו אם רבו אח"כ פירות היתר כנגד הראשונה, כבר נאסרה, ואין הידיעה מועילה אלא בשעה שהיא מתירה, אבל אם בשעת הידיעה היתה אסורה, הידיעה אינה מעלה ואינה מורידה, וצריך היתר כנגד שתיהן.

39. **סאה עורלה שנפלה למאתים וכו'.**המוסגר חסר בכי"ו ובד, אבל ישנו בכי"ע,³⁵ בראבי"ה (סי' תשי"ט ח"ב עמ' 36) ובאו"ז (ח"ד, ע"ז סי' רע"ח, ל"ז ע"א, אלא שבאו"ז העתיק בבא זו גרידא ולא העתיק ה"ח). והברייתא חוזרת על ה"ח משום הסיפא.

footnotes: ³⁵ אלא ששם בטעות: לסאתים. והסדר שם הפוך, כלומר, ה"ט לפני ה"ח.

40. **עד שירבה אסור וכו'.**עיין במשנתנו פ"ה מ"ז. וערלה אינה צריכה הרמה, כמשנתנו בערלה פ"ב מ"א, וכמו שכתבנו לעיל. ועיין מ"ש לעיל בהערה 28.

40-41. **סאה תרומה שנפלה למאה ואחר כך וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה הגביהה ואחר כך וכו'. והגירסא "לפחות ממאה" היא בוודאי ט"ס, שהרי בפחות ממאה אינה מועילה הגבהה. ואין ספק שהנכון הוא כלפנינו, ופירושה שנפלה למאה והגביהה (כגי' כי"ע), ואח"כ נפלו לתוכה חולין כל שהן הרי היא מותרת. וכן פירש בח"ד, אלא שהמפרשים האחרונים דחו את דבריו. ברם כדבריו מפורש בירושלמי אלא שנפלו כמה שיבושים בהוצאות שלנו. וכ"ה שם (פ"ה רה"ה, מ"ג ע"ד): אמר ר' יוחנן סאה תרומה שנפלה למאה (כלומר, והגביהה), חולין כל שהן מבטלין אותה.³⁶ מתני' פליגא על ר' יוחנן אינה מדמעת אלא לפי חשבון (כלומר, ומכאן שהיא מדמעת אם נפלה לחולין כל שהוא). ר' יוסי בשם ר' יוחנן לא תני ר' יוחנן³⁷ אלא אינה מדמעת כל עיקר.³⁸ יהודה ברבי³⁹ אמר והוא שרבת תרומה על החולין, והוא שרבו חולין על חשבון תרומה, כדי שתיטבל ברוב.⁴⁰ כלומר, יהודה ברבי חולק על ר' יוחנן, והוא מבאר אינה מדמעת אלא לפי חשבון, פירושו שאם חלק התרומה שבסאה גדול מן החולין שנפלו לתוכה מדמעת, ואם רבו חולין על חשבון תרומה שבה (כלומר, אם נפלו לתוכה חולין יותר מאחת ממאה שבסאה) אינה מדמעת, מפני שבטילה ברוב. ונמצא שהגירסא שלנו בתוספתא היא ממש כדברי ר' יוחנן בירושלמי, וכפירוש הרא"ש במשנתנו פ"ה מ"ה.⁴¹ ומדברי שניהם למדנו שהסאה שהגביה כשהיא לעצמה אסורה לזרים. עיין מ"ש לעיל בה"ח, שו' 37–38.

footnotes: ³⁶ כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס, ועיין בירוש' פ"ט ה"ו, מ"ו ע"ד. ולפנינו בטעות: אותן. ³⁷ כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס. ולפנינו בטעות: לא תני בשם ר' יוחנן. ³⁸ כלומר, "אינה מדמעת אלא לפי חשבון" פירושו שלפי חשבון אין בה בסאה שעלתה אלא אחת ממאה תרומה, וממילא אינה מדמעת כל עיקר בחולין כל שהן. וכן פירש הרא"ש את משנתנו (פ"ה מ"ה). ואין ספק שאמר כן ע"פ הירושלמי והתוספתא כאן. ³⁹ כ"ה בכי"ר, והכוונה ליהודה בנו של חזקיה. ולפנינו בטעות: ברם. ⁴⁰ עיין בנוסח הרש"ס. אבל גירסת הדפוסים מקויימת אף ע"י כי"ר, ואין להגיה. ⁴¹ ועיין בפיה"מ להר"מ ובריבמ"ץ פ"ה מ"ה. ואפשר שגרסו בחלק השני של דברי יהודה ברבי: והוא שרבו חולין על תרומה (ולא גרסו את המלה "חשבון"), כלומר שהחולין הם קצת יותר מסאה, כדי שתיבטל הסאה שהעלה ברוב, וחלק התרומה שבה במאה חולין ממקום אחר. אבל הראשונים הנ"ל לא הצריכו אלא סאה חולין, ולא סאה וכל שהוא. ואפשר שפירשו כן ע"פ דברי ר' אלעזר בירושלמי שם. עיין בשנות אליהו לפ"ה מ"ה ובפי' הרידב"ז בירושלמי במקומו.

41. **סאה תרומה שנפלה למאה וכו'.**כלומר, שנפלה למאה והגביהה כמו ברישא. ומדנקט כאן סאה תרומה סתם, ולא סאה של חטים נקיים (כמו "יין צולל" שבשו' 42), ש"מ שהתרומה היתה יחד עם הזונין. ואעפ"י שהזונין אינם מאכל אדם⁴² ואינם חייבים בתרומה, מ"מ כשמפריש את החטים יחד עם הזונין שבהם חל שם תרומה עליהם (עיין במשנתנו פ"י מ"ו), ואפילו אם יבדילם אח"כ מן החטים, כבר לא נפקע מהם שם תרומה לעניין נתינה לכהן (עיין מ"ש להלן פ"ח שו' 19), ועיין מ"ש להלן. ומפרשי התוספתא נדחקו מאד בפי' התוספתא כאן ובפי' הירושלמי, ובסיפא להלן שו' 44. ועיין מ"ש בסמוך.

footnotes: ⁴² זונין הם זרעונים שחורים הגדלים בין החטים, Lolium Temulentum, ומאכילים אותם ליונים, עיין בירושלמי ריש כלאים, ובמקורות שציין ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 725 ואילך.

42. **אין מוציאין זונין שבה.**וכ"ה ("שבה") אף בד, בכי"ע ובירושלמי (פ"ה ה"ט, מ"ג ע"ד) בהוצאות שלנו ובכי"ר.¹ ולפיכך נ"ל שהכוונה היא לסאה שהרים, והשאלה היא אם מותר לו לישראל להוציא לעצמו את הזונין מן הסאה שהרים, שהרי התרומה כבר בטלה, ואינו מרים אלא משום גזל השבט, וזונין של תרומה אינם צריכים הרמה (עיין לעיל פ"ה שו' 42 ומש"ש), ומלמדת התוספתא שדין הרמה לעניין זה היא כתחילת הפרשה (עיין ירוש' ערלה פ"ב ה"א, ס"א ע"ד), ומכיוון שהזקיקוהו להרמה, הרי כשם שחל שם תרומה על החטים כך חל על הזונין. והברייתא כאן נסמכה למשנתנו פ"ה מ"ט, עיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹ ברש"ס שם: שבהן, וכן הגיהו המפרשים אף כאן. וקשה להגיה את כל נוסחאות התוספתא והירושלמי.

**פחות מכן מוציאי' וכו'.**כלומר, אם נפלה סאה חטים עם זוניה לפחות ממאה והכל נדמע, והוא צריך למכור את כל התערובת לכהנים חוץ מדמי אותה סאה, הרי מותר לו לישראל להוציא את הזונין לעצמו. והכוונה שהכהן משלם לו בעד הזונין שבתרומה, שהרי מדין תורה בטלה התרומה ברוב, ואין כאן יותר תרומה. ומכיוון שאין כאן הרמה, הרי ממילא אין מקום שתחול שוב קדושת תרומה עליהם.

42-43. **לוג יין צולל שנפל לתוך מאה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: לוג יין צלול שנפל וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ט, מ"ג ע"ד, בר"מ פי"ג מה' תרומות ה"ח ובתוספ' זבחים ע"ג א' ד"ה ר"י ומנחות כ"ב ב' ד"ה ור"י.

43. **אין מוציאין שמרים שבהן.**וכ"ה בר"מ ובירושלמי הנ"ל.⁴³ ובתוספ' מנחות שם: יעלה. והתוספות לא העתיקו את לשון התוספתא, אלא הוכיחו מכאן שאף לח בלח עולה במאה (נגד שיטת ר"ת שם). ובפירושה נראה שאין הוא חייב להוציא את השמרים מן החולין ולהרים אח"כ את הלוג, כדי שירים לוג יין צלול כמות שנפל, אלא מעלה את הלוג מן החולין כמות שהן, ואעפ"י ששמרים מעורבין בו.⁴⁴ והטעם הוא מפני שהשמרים מסייעים לבטול הלוג, ואם יוציא את השמרים מן החולין לפני כן נמצא כאילו מברר את החולין שאין בהם ספק (שהרי בתרומה לא היו שמרים), ומגלה למפרע שלא היו כאן מאה חולין לבטל את התרומה. וכן משמע מלשון הר"מ הנ"ל: אין מוציאין שמרים שבהם, אלא מעלין את הלוג. כלומר, מעלין את הלוג מן החולין כמו שהוא. ומפני בבא זו הובאה הברייתא לכאן, והיא נסמכת למשנתנו ספ"ה. ובד ובכי"ע נוסף כאן: פחות מיכן מוציאין שמרים שבהם. וזו היא אשגרה מלעיל שו' 42, ואינה גם בירושלמי ובר"מ הנ"ל. ובפ"מ שם העתיק מנוסח הדפוסים.

footnotes: ⁴³ באהצו"י שם, עמ' 45, מביא גירסא אחרת בירושלמי בשם האו"ז ח"א סי' תשע"ט וח"ד סי' קע"ח ושו"ת מהר"ם ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' קס"ה. ויש שם ט"ס בכל המקומות הנ"ל כפי שיוצא ברור מהמשך הדברים שם, שהרי יין התרומה שנפל הוא צלול, והיין של חולין הוא עכור, וכיצד אפשר לומר "אתה מוציא שמרים שבו. פי' שאינו מצטרף לאיסור וכו' ", והרי השמרים הם חולין! ⁴⁴ עיין להלן פ"י הי"ב, שו' 42.

**לוג יין עכור וכו'.**ירושלמי ור"מ הנ"ל, ופירושו לוג יין עכור של תרומה שנפל, והעלהו, כמו ברישא.

44. **אין מוציאין שמרים שבו.**וכ"ה בד בכי"ע ובר"מ הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: את מוציא שמרים שבו. ובפי' הרש"ס שם (נ"ד סע"ב): ה"ג לוג יין עכור שנפל למאה לוג יין צלול [אין] אתה מוציא שמרים שבו, והכי איתא בתוספתא וכו'. ולפי דברינו פירושו כמו ברישא, שנותן את הלוג עם השמרים לכהן. ומפרשי הר"מ פירשו אחרת בדבריו, עיי"ש. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב לשונות הר"מ סי' רצ"ו.

**שאר שבללו בשאר אחר וכו'.**עיין ערלה פ"ב מי"א, ולהלן פ"ח הי"ג ומש"ש. ועיין בבלי פסחים כ"ו ב'-כ"ז א'.

45. **אם אין באיסר בנותן טעם וכו'.**וכן בד: אם אין באסור וכו'. אבל בכי"ע: אם אין בשאור וכו', וצ"ל: בשאור [של איסור] וכו'. ובמשנה הנ"ל: וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף, לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ. ובירושלמי שם: עד כדון שנפלו זה אחר זה. נפלו שניהן כאחת מה אמר (כ"ה בד"ק, ולפנינו בטעות: אמרת) בה ר' ליעזר? נשמעינה מן הדא⁴⁵ וכו'. והשאלה היא בפירוש לר' אליעזר גרידא, אבל לחכמים מכ"ש שאם נפלו בבת אחת מותרין.⁴⁶ ובבבלי ע"ז ס"ח סע"א: ת"ש שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה, בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ, וחימצו אסור. ר' שמעון מתיר. נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור וכו'. אבל בריבמ"ץ ערלה פ"ב מי"א גרס בבבלי: ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחימצו וכו'.⁴⁷ וכנראה שאף התוספתא שלפנינו היא משנת ר' יוסי (עיין להלן) שסובר זה וזה גורם מותר, כמסקנת הבבלי בע"ז מ"ט א' (ועיין גם בירושלמי ערלה פ"א רה"ח, ס"א ע"ג). ועיין להלן פ"ח שו' 29 ואילך ומש"ש.

footnotes: ⁴⁵ כ"ה בגוף כי"ל, והוגה ע"י אחר: אמר נשמעינה וכו'. ⁴⁶ עיין רש"י ע"ז מ"ט א' ד"ה אלא רבנן דשאור. ופירוש בעל פ"מ בירוש' ע"ז (פ"ה הי"א) שהשאלה היא על שיטת החכמים הוא תמוה מאד. והגירסא המקוטעת בירוש' ע"ז שם גרמה לו כן. ⁴⁷ ולגירסא זו צריך לפרש את ההמשך שם: נפל של תרומה תחלה (כלומר, וחמצה) ד"ה אסור. נפל של חולין (כלומר, וחמצו) וכו', ור"ש מתיר. ומכאן מוכיח התלמוד שבפגם מעיקרא פליגי.

**חיטים בשעורים יבור.**שהרי אפשר להכיר את האיסור, ועיין לעיל פ"ה הי"ב, שו' 69. וכן הוא בתוספ' יבמות פ"ב א' ד"ה ר"י ובתוספ' הרא"ש שם ובתוספ' מנחות כ"ב ב' ד"ה ור"י ובתוספ' זבחים ע"ג א' ד"ה ר"י.

45-46. **טחנן בנותן טעם.**כדין מין בשאינו מינו, עיין להלן. ועיין בתוספ' יבמות פ"ב א' הנ"ל שכתבו: אפילו קמח חטים וקמח שעורים מין במינו הוא לרבא, דאזיל בתר שמא וכו'.⁴⁸

footnotes: ⁴⁸ ועיין בתוספ' הרא"ש שם. ועיין בתוספ' פסחים מ"ד סע"א (ושם כתבו לשיטת אביי). ועיין מ"ש באו"ש פי"ד מה' תרומות הט"ו ומ"ש להלן שו' 47.

46. **בשלן בנותן טעם.**ערלה פ"ב מ"ז. ובירושלמי שם (ה"ד, ס"ב ע"א, וכגירסת הר"ש שם סמ"ז) אמרו שלפיכך נקטו גריסין שנתבשלו בעדשים, מפני שאפילו למ"ד נותן טעם לפגם מותר מודה הוא הכא שהוא אסור. ופי' הרש"ס (מ"א ע"ב): דגריסין מתבלין העדשים.

46-47. **גריס של פול וגריס של טופח וכו'.**וטופח הוא מין ממיני הקטניות, Lathyrus Cicera, עיין לעף פלורה ח"ב עמ' 440 ואילך. ועיין מ"ש להלן.

47. **הרי אילו מין אחד.**בח"ד הקשה ממשנת כלאים פ"א מ"א שמוכח משם שפול וטופח הם כלאים זה בזה והם שני מינים. ועיין מ"ש בזה לעיל פ"ב שו' 9.⁴⁹ והר"י אברמסקי בחדושיו כאן העיר על הר"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות סה"ל שפסק שאם נתערב מין בשאינו מינו ואין יכול לעמוד על טעמו (מפני שאין קפילא שיטעום) חוזר לדין של מין במינו, ושיעורו בתרומה במאה. ובאו"ש במקומו שם העיר גם על פיה"מ להר"מ ע"ז פ"ה מ"ח, והביא ראיה לדברי הר"מ מבבלי ע"ז ס"ט א', עיי"ש. ולפ"ז אמר ר' יוסי כאן שפול וטופח הם קרובים בטעמם, וכשנתערבו אין להבחין בין האיסור וההיתר, וממילא דינם כמין במינו.

footnotes: ⁴⁹ ובאו"ש הנ"ל משמע שהוא פירש ששניהם נקראים "גריס", ור' יוסי סובר כשיטת אביי שאזלינן בתר שמא, והוי ליה כחמירא דחיטי וחמירא דשערי (עיין בבלי ע"ז ס"ו א') שהם מין במינו. ועיין גם בצפנת פענח פט"ז מה' מאכלות אסורות הי"ד.

47-48. **שתי קופות אחת של חולין וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ה, וסתם משנתנו איפוא היא כר' יוסי. ועיין ר"ש שם ובבלי יבמות פ"ב א' ובתוספ' שם ד"ה שתי. ועיין בערוך לנר שם לתוספ' הנ"ל, ונעלמה ממנו הברייתא כאן. ועיין מ"ש להלן הי"ב שו' 52 ד"ה הריני או'.

49. **שתיהן מותרות.**במשנתנו הנ"ל: הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה. ולשון המשנה עיקר, שהרי הקופה של תרומה לא נכנסה כאן לגדר ספק כלל, וכל ההיתר הוא בנוי על "אני אומר" גרידא, עיין מ"ש להלן. ועיין ידים פ"ב מ"ד, וסיגנון הברייתות להלן.

49-50. **שתי קופות בשתי מגורות שתי מגורות בשתי עליות וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: שתי קופות בשתי מגורות בשתי עליות וכו'. כלומר, שתי קופות שהן או בשתי מגורות,⁵⁰ או בשתי עליות, אבל שתי מגורות בשתי עליות לא נזכרו כאן כלל. וכן בירושלמי פ"ד רהי"ב, מ"ג ע"א: שתי קופות בשתי עליות ושתי מגורות בעלייה אחת. אבל שתי מגורות בשתי עליות לא בדא. וכן כנראה גרס הר"ש אף בתוספתא כאן, שכן הוא כותב (פ"ד מי"ב): תניא ב' קופות בב' עליות, ב' מגורות בעליה אחת, הרי אלו יעלו וכו', ודווקא ב' מגורות בעלייה אחת, אבל ב' מגורות בב' עליות לא. ומפרש בירושלמי (הנ"ל) מה בין מגורות לקופות? קופות דרכן להתפנות, מגורות אין דרכן להתפנות וכו', ועיין גם בפי' הרא"ש שם. והירושלמי הובא גם בפיה"מ להר"מ שם והבליעו בפי"ד מה' תרומות ה"ה. ולפי גירסת הירושלמי והר"ש צ"ל בתוספתא כאן: שתי קופות בשתי מגורות, שתי קופות בשתי עליות וכו'. וכן הביאו תוספתא זו בנוסח הר"ש (כולם העתיקו כנראה גם את נוסח התוספתא מן הר"ש) ברשב"א ביצה ד' א' ד"ה ר"י, יבמות פ"ב ב' ד"ה וסבר, תוה"ב, ספק התערובת, בית ד' ש"ב, קי"ג ע"ב וקי"ד ע"א, שו"ת שלו ח"ג סי' ר"ן (ויש שם חסרון בהעתקה מן התוספתא), ריטב"א יבמות פ"ב ב' ד"ה ואיכא, נ"י שם פ"ח סי' ק"ט. ובמאירי חולין עמ' 404 הביא את התוספתא בנוסח זה בשם קצת רבנים שפרשו במשניות של תרומות וכו'. אבל לעיל שם (סוף עמ' 403) כתב: "רואין אותן כאלו נתערבו ומצטרפות וכו', וכן בתוספת תרומה,⁵¹ אמרוה אף באחת בבית ואחת בעליה וכו', לא נאמר בתוספת תרומות בשתי קופות שמצטרפות אפי' היו אחת בבית ואחת בעליה, אלא מפני שהוא דבר הראוי להתערב וכו'". ואל תטעה לומר שכן היתה הגירסא בתוספתא לפני המאירי, אלא הרב ז"ל העתיק כאן ע"פ תוה"ב הקצר להרשב"א בית ד' ש"ב ד"ה היו שתי קדירות. ועיין מ"ש בתשלום תוספתא עמ' 17. והנה בר"ש הנ"ל פסק ע"פ התוספתא והירושלמי שאין מצרפין את הקופות אלא באדם אחד, מפני שדרכן להתפנות, אבל בשני בני אדם אינם מצטרפין. והרשב"א בחידושיו, בשו"ת ובתוה"ב הנ"ל דוחה את ראיות הר"ש (עיין מ"ש להלן שו' 52 ד"ה הריני), ומסתייע גם מסתימת לשון הר"מ (שאינו מחלק בין אדם אחד ושני בני אדם), אבל הוא מסיק (תוה"ב קי"ד ע"ב): ומ"מ צריכים אנו לחוש לדברי הרב ר' שמשון ז"ל, שרב גדול ומובהק הוא. וכן בתוה"ב הקצר הנ"ל: ויראה לי שאפילו היו לשני בני אדם, אלא שאחד מגדולי המורים אוסר, ויש לחוש ולהורות הלכה למעשה כדבריו. ועיין ברשב"א יבמות הנ"ל ובתוה"ב שם (קי"ג ע"ב) מ"ש בשם הרמב"ן, ובמאירי חולין עמ' 404 הנ"ל.

footnotes: ⁵⁰ כלומר, שהפירות אינם במגורה עצמה אלא בקופות המונחות במגורה, ודרכן של הקופות להתפנות, עיין להלן. ⁵¹ עיין לעיל פ"ה הע' 87.

50-51. **ר' יהודה או' לא יעלו.**דעת ר' יהודה לא נזכרה במשנתנו פ"ד מי"ב. ועיין מ"ש לעיל פ"ג שו' 40.

51-52. **בזו מאה ובזו אין מאה וכו',**כ"ה בד, בכי"ע ובכל הראשונים הנ"ל. ועיין במשנת מקואות פ"ב מ"ג ותוספתא שם פ"ב סה"ד, וידים פ"ב מ"ד.

52. **הריני או' לתוך מאה נפלה.**לפי פשוטו חוזר על דברי הת"ק ור' יהודה, שאפילו במקום שאינם מצטרפים, מ"מ ביש באחת מהן בכדי להעלות, השניה מותרת, מפני שאנו תולים בהיתר. ויש כאן המשך של הי"א, והפסיק במחלוקת הת"ק ור"י ור' שמעון, כדי להשמיע לנו "שהריני אומר" נוהג במקום שאין צרוף. ובר"ש הנ"ל הוכיח מכאן שבשני בני אדם אינם מצרפים את הקופות, שאם לא כן למה לנו מאה ופחות ממאה אפילו בחמישים וחמישים סגי, שאנו מצרפין את הקופות ותעלה באחד ומאה. ולפיכך העמידה בשני בני אדם שאין כאן צרוף, אבל תליה בהיתר נוהגת אף בשני בני אדם. ולבסוף הסיק שם: "ואין לומר משום ב' עיירות [נקט לה. דהא]⁵² קתני לה בתר מילתיה דר' שמעון וכו'", כלומר, ולדידיה הרי יש צרוף בכל מקום. ברם חזרה לרישא מצויה מאד בתוספתא (ובפרט כאן שדברי ר"ש הן פיסקא מן המשנה), ואין בזה משום דוחק כלל, וכן פירש גם בס' משנה ראשונה שם. וברשב"א ביצה ויבמות ובתוה"ב הנ"ל חידש שבברייתא שלנו אין דין צרוף נוהג כלל, שהרי הקופה בת מאה אינה נכנסת לגדר ספק כלל, מפני שהיא מותרת אפילו אם נפלה לתוכה תרומה,⁵³ וממילא אלמלי הדין שאנו תולים בהיתר היתה השניה אסורה. והסכים לסברא זו גם בבדק הבית להרא"ה קי"ד ע"א. ובתוה"ב (קי"ד סע"א) הוסיף עוד פירוש שהברייתא משמיעה לנו שצריך להרים מן הגדולה, ואילו מטעם צרוף היה יכול להעלות מאיזו שירצה או מחצה מזו ומחצה מזו, כמפורש בירושלמי בפ"ד הי"ב, מ"ג סע"א. ובירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ד ע"ד: אחת יש בה כדי לעלות ואחת אין בה כדי לעלות, אני אומר לאותה שאין בה כדי לעלות נפלה. ואעפ"י שכן הוא בכל הנוסחאות (לרבות גם כי"ר ונוסח הר"ש סיריליאו) מ"מ נראה שיש שם ט"ס וצ"ל: לאותה שיש בה כדי לעלות נפלה, כמו שהגיהו המפרשים (ועיין ברא"ש פ"ז מ"ה) וכמו שהוא בתוספתא. ולהלן בירושלמי שם: ר' שמעון בן לקיש בשם בר קפרא אמר והוא שיש בשנייה רוב. ר' יוחנן אמר אעפ"י שאין בשנייה רוב. והמחלוקת הולכת על הבבא שלפנינו.⁵⁴ וכתב הרש"ס שם: להכי מייתי תלמודא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בהך ברייתא, ולא הביא הפלוגתא במתני' דידן, להודיעך כחו דר' יוחנן דאע"ג דברייתא לכאורה משמעה כריש לקיש, אפ"ה פליג גביה [ר' יוחנן]. ובריטב"א יבמות פ"ב ב' סד"ה ואיכא: ולר' יוחנן מיירי התם אע"ג שאין בהן רבייה כלל, ואיידי דתני שיש בזו מאה, נקט שאין בזו מאה, ולר"ל מאה הוא דליכא, אבל רבויא איכא. ועיין מ"ש להלן שו' 69.

footnotes: ⁵² כן מעתיק הרש"ס (מ"ד ע"א) בשם פי' הר"ש. ועיין גם בפי' הרא"ש פ"ד מי"ב. ובגליון הר"ש בהוצ' ראם לא תקנו יפה. ⁵³ עיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' תש"ל ומיוחסות סי' קפ"ב שכתב: ואפילו לרבינו יצחק ז"ל שפי' שלכתחילה צריך להרים וכו' מ"מ מותר לאכל המדומע בלי הרמה וכו'. עיין לעיל הע' 29. ⁵⁴ וכן פירש הרש"ס שם ובפ"מ. אבל בר"ש שם פ"ז מ"ה פירש שהמחלוקת שלהם עונה על משנתנו.

52-53. **אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת הריני וכו'.**וכ"ה בירושלמי ה"ד הנ"ל (אלא ששנו שם בבא זו לפני הרישא כאן). ובתוה"ב להרשב"א (בית ד' ש"ב, קי"ג ע"ב) ובחידושיו ליבמות (פ"ב ב'): דתנן בפרק ששי של תרומות אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת אני אומר לתוך מדומעת⁵⁵ נפלה. והכוונה לתוספתא כאן. ועיין גם בפי' הרא"ש פ"ז מ"ה. והלכה זו כפולה אף להלן בסמוך, עיין מש"ש. ועיין בתוספתא מקואות פ"ב סה"ד.

footnotes: ⁵⁵ בתוה"ב בטעות: מדומעת בתוך מדומעת.

53-54. **בזו ארבעים סאה ובזו ארבעים סאה וכו'.**כ"ה בכי"ע. ובכי"ו ובד בטעות: ובזו אין ארבעים סאה וכו'. ובירושלמי (פ"ד הי"ב, מ"ג סע"א): ר' סימון בשם בר פדיה היו לפניו שתי קופות, בזו חמשים סאה ובזו חמשים סאה⁵⁶ וכו'. והר"מ (פי"ד מה' תרומות הט"ו) פסק כהלכה שלנו והשמיט את הדוגמא, וכתב: שתי קופות שנפלה סאה של תרומה וכו'.

footnotes: ⁵⁶ סתם קופות גדולות היו מחזיקים ששים סאה ביבש (להלן כלים ב"מ רפ"ה) כשהן גדושות וארבעים כשהן מחוקות, עיין במשנת כלים רפט"ו ובבבלי שבת ל"ה א'.

54. **וידוע לאי זו מהן נפלה וכו'.**ירושלמי ור"מ הנ"ל, תוה"ב להרשב"א בית ד' ש"ב, קי"ד ע"א, ובחידושיו ליבמות פ"ב ב', מאירי חולין עמ' 404, כל הברייתא עד סוף ההלכה.

56. **למקום שנפלה ראשונה וכו'.**זו היא ההלכה שבסוף הי"ב, ולא נקטה אלא משום סיפא, ועיין בתוספתא מקואות פ"ב ה"ג.

57. **ואין ידוע וכו'.**המוקף ליתא בכי"ע, בראשונים ובירושלמי הנ"ל.

58. **וידוע לאיזה מהן נפלה וכו'.**וכ"ה בכי"ע, בראשונים, בירושלמי הנ"ל ובתוס' מקואות פ"ב ה"ד. ועיין בשנו"ס.

**אינו יכול לתלות וכו'.**ירושלמי, תוספתא מקואות וראשונים הנ"ל. ועיין תוספ' נדה ס' ב' ד"ה כאן. והלכה זו נוהגת אף בשתי קופות שאין בשתיהן יחד מאה כנגד התרומה שנפלה לאחת מהן, ואח"כ רבו בשוגג חולין באחת מהן ויש בה כדי להעלות, אין אנו תולים שנפלה לתוך זו שיש בה עכשיו כדי להעלות, עיין בירושלמי שם.

59-60. **אחת של חיטין ואחת של שעורים וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אחת של שעורים ואחת של חיטים, לפניהם שני סאין אחת של חיטים ואחת של שעורים וכו' (ועיין הסיגנון להלן הי"ח). וכן צריך לפרש גם לפי גירסא שלפנינו שהיו בביתו שתי קופות גדולות של חולין, אחת של חיטין ואחת של שעורים, ולפניהם שתי קופות קטנות (בכי"ע: סאין), של תרומה, אחת של חטים ואחת של שעורים. נמצא שלפניו ארבע קופות: שתים גדולות של חולין, ושתים קטנות של תרומה.

60. **נפלה אחת מהן ואבדה אח' מהן וכו'.**השלמתי ע"פ ד, ובכי"ו השמטה ברורה, כפי שרואים מהמשך התוספתא.⁵⁷ והמפרשים נדחקו מאד בפירוש התוספתא,⁵⁸ והגיהו בה. ונראה לפרשה בפירוש מרווח בלי שום הגהה. והכוונה היא שראה שקופה אחת נפלה לתוך אחת מן השלש הנשארות, ואח"כ אבדה אחת מהם, ונמצאו בידו שתי קופות גדולות, אחת של חטים ואחת של שעורים. והנה יש מקום לתלות ולומר שאין כאן תרומה כלל, משום שמא נפלה התרומה לתוך התרומה והיא היא שאבדה,⁵⁹ ונשארו לפניו חולין גרידא. אבל יש לחסתפק ולחשוש שמא נפלו חטי התרומה לתוך חטי החולין והשעורים של תרומה אבדו, ונמצאו בידו שתי קופות גדולות, אחת מדומעת, ואחת של חולין.⁶⁰ וכן ספק זה כשאנו באים אצל שעורים. והתוספתא פוסקת ששתיהן מותרות, מפני שהוא ספק דמוע: ספק אין כאן מדומע כלל (שאנו אומרים תרומה לתוך תרומה נפלה ואבדה), ואפילו אם תימצי לומר תרומה לתוך חולין נפלה, כשאתה בא אצל קופה של חטים אתה תולה שהתרומה של שעורים נפלה לתוך של שעורים והחטים של תרומה אבדו, וכשאתה בא אצל שעורים אתה אומר שהתרומה של חיטים נפלה לתוך החטים והשעורים של תרומה אבדו,⁶¹ ועיין לעיל פ"ה שו' 43 ד"ה ספק ומש"ש.

footnotes: ⁵⁷ ובכי"ע משובש יותר: ונפלה אחת מהן ואינו ידוע לאיזו מהן נפלה שתיהן מותרות. ⁵⁸ באו"ש (פי"ד מה' תרומות הט"ו) פירש ע"פ כי"ע שנתערב קמח בקמח ואין להכיר אם הוא מין במינו או מין בשאינו מינו, והשאלה היא אם הוא בטל בששים או במאה. ואף פירוש זה דחוק מאד ומוציא את התוספתא מידי פשוטה. ועיין בס' תוספות ירושלים להרי"א איסרלין יו"ד סי' קי"א, ואף הוא לא עמד על העיקר שיש להסתפק שמא נפלה תרומה לתוך תרומה, והיא היא שאבדה, ולפיכך נדחק לפרש שהיו של שני אנשים ועוד, עיי"ש. ⁵⁹ אבל אין להסתפק שמא נפלו חולין לתוך חולין ואבדה, שהרי החולין מרובים מן התרומה, ואם נפל המרובה לתוך המרובה הרי היה מכיר. ⁶⁰ אבל אין להסתפק שמא אבדו השעורים של חולין ונשארו השעורים של תרומה, שהרי בכגון דא היה מכיר את התרומה, משום שהיא בקופה קטנה. ⁶¹ סוף דבר הספקות הם: ספק אין כאן תרומה כלל, משום שנפלה תרומה לתוך תרומה והיא היא שאבדה; ספק אחת מדומעת ואחת חולין. אבל ודאי הוא שאין כאן קופה שלמה של תרומה; שהרי אם נפלה קופה של חולין לתוך חולין ואבדה, נשארו בידו שתי קופות קטנות (או שתי סאין כגי' כי"ע), וניכרות הן ואין כאן ספק. ואם נפלה תרומה לתוך תרומה (וע"י זה רבתה הקופה), ואבדה אחת מן החולין, הרי ניכר הוא שאחת מהן מעורבת חטים ושעורים יחד. ואם נפלה תרומה לתוך חולין מין במינו ואבדה הקופה השניה של חולין, הרי ניכר הוא שנשארה הקטנה של תרומה. ולפיכך לא יתכנו הספיקות הללו אלא אך ורק אם נפלה תרומה לתוך תרומה ואבדה ואין כאן תרומה כלל, או שנפלה תרומה לתוך חולין מין במינו, והשניה של תרומה אבדה, ויש כאן לכל היותר אחת מדומעת ואחת של חולין.

62. **נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן וכו'.**כלומר, אם נפלה סאה תרומה טמאה לתוך אחת מהם הריני אומר שתרומה טמאה נפלה לתוך הטמאה, מפני שתולין הקלקלה במקולקל. ובירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ד ע"ד: אחת טמאה ואחת טהורה אני אומר לתוך טמאה נפלה. ודברי הירושלמי עונים על המשנה שם: שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן וכו'. והירושלמי אומר שאם היו שתים של תרומה, אחת טמאה ואחת טהורה ונפלה תרומה טמאה לתוך אחת מהן וכו', כבתוספתא כאן, ועיין בפי' הרא"ש פ"ז מ"ה. ברם מדברי הר"מ (פי"ד הט"ז) מוכח שהוא פירש את הירושלמי בשתי קופות של חולין אחת טמאה ואחת טהורה שנפלה תרומה (בין טהורה ובין טמאה) לתוך אחת מהן אני אומר שהתרומה נפלה לתוך החולין הטמאים. אבל הלכה זו מתנגדת לדברי התוספתא להלן (סהי"ז) שפוסקת שאין תולין את הקלקלה במקולקל אלא אם יש מתירין כנגד המתוקן, כלומר שהמקולקל אינו נאסר כלל, ובשתיהם של חולין הרי החולין הטמאין נאסרין לזרים בין אם נפלה תרומה טהורה ובין אם נפלה תרומה טמאה לתוכם, ועיין גם להלן שו' 68, ומ"ש בשם הירושלמי שם.

63. **וטהורה לא תאכל בטהרה עד שתתחשב וכו'.**הטעם הוא שלחומרא אנו חוששים שמא יש בה תרומה טמאה, ולפיכך מחלקים את התרומה לעיסיות קטנות פחות מכביצה, כדי שלא תטמא אותן הטמאה שבתוכה לכשיכשרו לטומאה בלישה.⁶²

footnotes: ⁶² ועיין לשון הר"מ פי"ד מה' תרומות הי"ד.

64. **שתי קופות אחת של תרומה וכו'.**כל הברייתא בתוה"ב להרשב"א (בית ד' ש"ב, קי"ג ב') בשם התוספתא.

65. **סאה תרומה לתוך אחת מהן וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע וברשב"א הנ"ל. ובירושלמי (פ"ז ה"ו, מ"ד ע"ד): סאה תרומה טמאה וכו'. וגם לפנינו הפירוש הוא תרומה טמאה. ברם בר"מ פי"ד מה' תרומות ה"כ מעתיק: שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורין ונפלה סאה תרומה טהורה לתוך אחת מהן אומרים לתוך של תרומה נפלה וכו'. וכנראה שהר"מ פסק ע"פ התוספתא כאן ופירש "תרומה"- תרומה טהורה. ועיין להלן.

66. **וחולין טהורין לא יאכלו בטהרה עד וכו'.**ובירושלמי: והחולין יאכלו בטהרה. ובר"מ הנ"ל: והחולין יאכלו קליות. וגירסתו מתאימה בתוכנה לתוספתא כאן שצריך לאכול את החולין במדה כזאת שלא יבואו לידי קבלת טומאה, ואין הבדל בין אם מחלקן לעיסיות פחות מכביצה, ובין אם אוכלן קליות מבלי הכשר מים, עיין במשנה פ"ה מ"ב. ועיין בבבלי בכורות כ"ג א' שבארו למה אוכל את החולין קליות. ברם לגירסת הר"מ הנ"ל שנפלה תרומה טהורה, ספק לתוך תרומה טמאה ספק לתוך חולין טהורין קשה למה יאכל את החולין קליות וכדומה, הרי שניהם טהורין, ואין צורך אלא לאוכלן בטהרה, כגירסת הירושלמי.⁶³

footnotes: ⁶³ אבל בירושלמי הגירסא בפירוש: תרומה טמאה. ועיין מ"ש מהרי"ק במקומו. ועיין בהשגות הראב"ד פי"ד הי"ז, והשגתו אינה מובנת לפי הגירסא המשובשת בדברי הר"מ שברוב הדפוסים. והנכון הוא בר"מ ד"ק (במקום הי"ח והי"ט שבהוצאות החדשות): נפלה סאה תרומה טמאה לתוך אחת מהן (כלומר, בשתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאין, עיין בהי"ז שם) אומרין לתוך של תרומה נפלה, והחולין יאכלו קליות או ילושו במי פירות (ומה שבאמצע חסר). וכ"ה הגירסא בכתי"י, וכן מביא במהרי"ק בשם ר"מ מוגה ור"מ כ"י. וע"ז תמה הראב"ד, אם התרומה שנפלה היא טמאה והחולין הם טמאים מה מועילה בה אכילת קליות או לישה במי פירות. ופתח את השגתו: זאת הפיסקא לא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי. ועיין מה שנדחק במהרי"ק ליישב את דעת הר"מ. וצע"ג בדבר. ועצם ההלכה קשה שהרי התרומה הטמאה אוסרת בין את התרומה הטהורה ובין את החולין, ואין כאן מתיר כנגד המתוקן, ולמה אנו תולין בתרומה טהורה יותר מבחולין. ועיין בר"מ שם הט"ז ומ"ש לעיל שו' 62.

67. **אחת של תרומה טהורה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובתוה"ב להרשב"א: שתי קופות אחת של תרומה וכו'.⁶⁴ ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

footnotes: ⁶⁴ וצוק' הכניס מעצמו "היו לפניו".

68. **נפלה סאה תרומה לתוך וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובתוה"ב הנ"ל. והכוונה לתרומה טמאה. ובירושלמי פ"ז ה"ו, מ"ה רע"א: שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאין⁶⁵ וכו' נפלה סאה תרומה טמאה וכו'.

footnotes: ⁶⁵ בתוספתא כאן: טהורין, ברם הדין אינו משתנה כאן ע"י טהרת החולין או טומאתם.

68-69. **ואין ידוע לאי זו מהן נפלה וכו'.**בכי"ע: ואין ידוע אם מזו לתוך זו ואם מזו לתוך זו וכו', והסופר השמיט שם מ"ואין ידוע" שבשו' 68 עד "ואין ידוע" שבשו' 72.

69. **שתיהן אסורות.**וכ"ה בכת"י פ"מ (פ"ז ה"ה), בתוה"ב להרשב"א ובירושלמי הנ"ל. אבל בד בטעות: שתיהן מותרו'. ומסביר בירושלמי: מה נפשך, אי לתוך תרומה נפלה אסורה, אי לתוך של חולין נפלו אסור,⁶⁶ כלומר, הרי כאן אין לו מתירין כנגדו.

footnotes: ⁶⁶ בירושלמי מוסיף עוד: למה שספק טמא טמא וספק מדומע מותר. ברם הדברים אינם עונים על הבבא שלנו אלא על הרישא שם, והירושלמי מבאר למה אוכל את החלין ניקודין. אבל עיין בר"מ ספי"ד מה' תרומות ובמהרי"ק שם.

**אם יש בהן לעלות זו את זו וכו'.**תוה"ב להרשב"א הנ"ל. ופירושו שאם יש בתרומה טהורה, או בחולין, מאה כנגד הסאה של תרומה טמאה, הריני תולה שנפלה לתוך של מאה (כמפורש לעיל שו' 52), והן מצילות זו את זו.

69-70. **ולא יאכלו בטהרה וכו'.**וכ"ה בד. אבל בתוה"ב להרשב"א הנ"ל: וזו וזו לא יאכלו בטהרה וכו'. וגירסא יפה היא, והכוונה היא שבין התרומה ובין החולין יתחלקו בעיסיות וכו', שהרי אף התרומה נכנסת לספק החומרא ודינה כמו שמפורש לעיל שו' 63, עיין מש"ש. וכן צריך לפרש אף לפי הגירסא שלפנינו: ולא יאכלו וכו', כלומר זו וזו, התרומה כמו שבארנו, והחולין כמבואר במשנתנו פ"ה מ"ב, וכטעם הבבלי בבכורות כ"ג א'.

71. **שתי קופות אחת של תרומה וכו'.**בבבלי נחלקו עליה ר' יוחנן ור"ל אם צריך רוב חולין. וכבר תמהו הראשונים למה לא נחלקו על משנתנו פ"ז מ"ה, עיין בר"ש שם ובתוספ' יבמות פ"ב א' ד"ה שתי ומ"ש לעיל סוף שו' 52. ועיין בפי' הרש"ס לירושלמי, ס"ח ע"א. ובכפו"פ ספכ"א עמ' תנ"ו מביא הלכה זו מן התוספתא, ועיין להלן פ"ח הי"ח.

73-74. **ואם היה טבל מעשר ראשון וכו'.**לעיל פ"ה הט"ו ולהלן פ"ח הי"ט. וכן הביאוה בר"ש וברא"ש פ"ז מ"ה וברשב"א בתוה"ב בית ד' ש"ב, קי"ג ע"ב. והפירוש הוא שאם היו שתי קופות אחת של טבל ואחת של חולין, או אחת של מעשר ראשון ואחת של חולין, או אחת של מע"ש ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחת מהן (והוא הדין שתים כנגד שתים, דוגמת הרישא כאן, ואין הדין משתנה בזה). ופשיטא שניחא לו לבעה"ב לתלות בטבל, מפני שאינו מפסיד כלום שיכול לעשות את השיריים תרומה על מקום אחר. וכן ניחא לו לתלות במעשר ראשון, שהרי הוא צריך לתנו ללוי, ואין אחריותו עליו, ונותן לו את המדומע, והלוי יפסיד שימכרנו לכהן בדמי תרומה,⁶⁷ וכמו כן ניחא לו לתלות במע"ש, מפני שהוא רוצה יותר להפסיד במע"ש שצריך לאכול את פדיונו בירושלים מאשר להפסיד בחולין (ועיין לעיל ה"ב שמפורש שם שמע"ש שנדמע פודהו בדמי תרומה). ועיין בפי' הרש"ס, ס"ח סע"א, ופירושו דחוק מאד.

footnotes: ⁶⁷ ואפילו לשיטת הרמב"ן שהובאה ברשב"א יבמות פ"ב א', ובתוה"ב הנ"ל קי"ג ע"ב, דינו כאן לכל הפחות כאדם אחד שבא לישאל עליו ועל חבירו ששניהם אסורים.

74-75. **שלא התירו ספק מדומע אלא לדבר שיש לו מתירין.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובמקבילות שציינתי לעיל ובראשונים הנ"ל,⁶⁸ ואין להגיה. ועלינו לקבל את פירוש הר"ש שהכוונה היא שלא התירו ספק מדומע אלא בדבר שיש לו מתירין כנגדו, כלומר, שהשני אינו נאסר אם אנו תולים שהאיסור נפל לתוכו,⁶⁹ אבל אם השני ג"כ נאסר, אלא שנוח לו לבעה"ב לתלות בו אין נוהג בו "שאני אומר" (כשם שלא ינהג בשתי קופות אחת של שבעים סאה ואחת של עשרים שנפלה תרומה לאחת מהן, שנוח לו לבעה"ב לתלות בקטנה, כדי שלא תיאסר הגדולה).⁷⁰ ובפירוש הרא"ש הנ"ל: דמאי חזית לאסור קופה [זו] יותר מזו. והתוספתא השתמשה כאן בדבור המושאל "יש לו מתירין" כמליצה בעלמא.⁷¹

footnotes: ⁶⁸ בשינויים קלים: בדבר (כי"ע ור"ש), בשיש (רשב"א. ועיין במקבילות), והיא היא. ⁶⁹ כגון שיש בו כדי בטול, או שהוא אסור בין כך ובין כך. ⁷⁰ ועיין בס' איסור והיתר המיוחס לרבינו יונה סי' כ"ט, ה', שלא פסק כן. וכבר השיג עליו הש"ך יו"ד סי' קי"א ס"ק ה' אות י"א. ועיין בס' תולדות זאב להגרז"ו פראנק ז"ל יו"ד סי' קי"א. ⁷¹ במשנת מקואות פ"ב מ"ג: ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה. היו שניהם פחותים מארבעים סאה וכו' ספקו טמא שאין לו במה יתלה. ושם שניהם שוים, ואפשר לומר כפירוש המפרשים שם "הי מינייהו מפקת", אבל כאן יש לו במה לתלות, בדבר שאינו מפסיד בו כ"כ, אלא שההלכה היא שאין לו לתלות אלא בדבר שלא נאסר ע"י הנפילה, בדבר שיש לו מתירין.