1. **דג טמא שכבשו עם דג טהור וכן גרב וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות. ובמשנתנו (פ"י מ"ח): דג טמא שכבשו עם דג טהור כל¹ גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז (בכמה נוסחאות: זין) ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא, צירו אסור. ר' יהודה אומר רביעית בסאתים וכו'. ופירשו הר"מ, הריבמ"ץ והראב"ד (בפי' לתו"כ עיין להלן) שהמשנה חדא קתני, והכל הוא לעניין ציר, כלומר, דג טמא שכבשו עם דג טהור, הדין הוא שאם נמצא בגרב בן סאתים עשרה זין דג טמא, הציר אסור. אבל לפי גירסת התוספתא: וכן גרב (וכ"ה גם בתו"כ כת"י רומי, מספר 31) וכו', משמע שמשנתנו כוללת שתי הלכות שהן אחת: דג טמא שכבשו עם דג טהור, וכל² גרב שהוא מחזיק סאתים וכו', בשניהם הציר אסור. כלומר, דג טמא שכבשו עם דג טהור (בכל מקום) ויצא ציר משניהם הציר אסור, אבל הדג עצמו מותר, כמפורש להלן בתוספתא. וכן גרב בן סאתים שיש בו ציר טהור ונמצא בו דג טמא במשקל עשרה זין כל הציר אסור. ובתו"כ שמיני:³ ושקץ יהיו לכם, לוסר את עירוביהן. כמא יהא בו ויהא אסור. משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש⁴ סלעים בגליל. כל גרב שהוא מחזיק סתיים דג טמא צירו אסור. ר' יהודה אומר וכו'. ויפה העיר הגרצ"ה ראפאפורט בתוספות העזרה שם: "האי דג טמא אדלעיל מיניה קאי, וכה"ג במתניתין פ' הבונה (שבת רפי"ב) כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, דהאי בשבת אעושה מלאכה קאי ולא אמלאכתו מתקיימת דסמוך ליה, וכמו שפירש רש"י ז"ל וכו'". ובוודאי צדק בזה, שהרי כן מעתיק בפסיקתא זוטרתי שם: דתניא כל גרב שהוא מחזיק סאתים⁵ ובו דג טמא צירו אסור וכו'. ואעפ"י שקרוב לודאי שזו היא הגהת הרב בעצמו, מ"מ מוכח שפירש שדג טמא אלמעלה קאי,⁶ כלומר, חמש סלעים בגליל דג טמא, כל גרב שהוא מחזיק סאתים צירו אסור. ולהלן נוכיח שמן הבבלי אין שום סתירה לפירוש זה. ועיין מ"ש על שיעור זה להלן.

footnotes: ¹ וכ"ה בהוצ' לו, קויפמן, משניות כת"י עם פי' הר"מ, משנה עם פי' הר"ש והר"מ ד"ו רפ"ב, ואצל כמה מן הראשונים. וכ"ה בתו"כ שנביא להלן בכ"י רומי 66, בפי' ר' אליהו מזרחי שמיני י"א א' ולפני הראב"ד בפי' לתו"כ שם. וכן מעתיק בירושלמי ר"ה פ"א ה"י, נ"ז ע"ג. אבל במשנה שבירושלמי, בפיסקא שם, בכ"י פרמה, כי"מ, בפי' הריבמ"ץ ובפי' ר"י מטרינטו (עיין להלן): וכל גרב, ועיין בפי' הר"ש שם ומ"ש להלן. ² כגי' משנה שבירושלמי ועוד, עיין לעיל הע' 1. ³ סוף פרק ד' ה"ט, נ' ע"א, לפי גירסת כי"ר 66. ⁴ וכ"ה גם בערוך ערך סלע ב' ובפי' ר' אליהו מזרחי הנ"ל. ובהוצ' שלפנינו בטעות: עשר. ועיין מ"ש להלן. ⁵ כצ"ל, ובדפוסים בטעות: מאתים. ⁶ והעיר עליו בהגהות מהרי"ד לתו"כ שם. ועיין גם בס' קצור מזרחי שם, קס"ד ע"ב.

1-2. **עשרה זוז וכו'.**בכי"ע: עשרה זוזים. ובד: עשרה זין, וכ"ה בכמה נוסחאות המשנה ובתו"כ הנ"ל.

2. **שהן חמש סלעים בגליל.**וכ"ה בכי"ע ובמשנתנו ובתו"כ.⁷ אבל בד: שהן עשר סלעים, וכ"ה בתו"כ בהוצאות שלפנינו.⁸ ובתו"כ כ"י רומי מספר 31: שהן עשרים סלעים בגליל. ובמשנה הוצ' לו: עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעין בגליל או משקל חמש סלעין ביהודה שהן עשרים⁹ סלעים בגליל. והנכון כלפנינו. וכן בירושלמי יומא (פ"ד ה"ב, מ"א ע"ג): בשתי סלעים ומחצה. אית דמפקין לישנא בעשרה זין. וכן בבבלי בכורות:¹⁰ האחין שחלקו אם יש עשרה זין¹¹ לזה ועשרה זין לזה (כלומר, חמש סלעים ביחד) חייבין וכו'. ולפי זה עשרים זין הן חמש סלעים. אבל מכיוון שמשקל יהודה כפול היה,¹² הרי עשרה זין שביהודה הן חמש סלעים שבגליל.

footnotes: ⁷ כתי"י הנ"ל, ערוך ור"א מזרחי. ⁸ וכ"ה להלן שו' 4 בגי' ד. ובפי' הריבמ"ץ למשנתנו: שהן ט"ו בגליל. וכנראה שנתערבו שם שתי הנוסחאות שהן "חמש" ו"עשר", ופתר הסופר: ט"ו. ⁹ כנראה שצ"ל: עשר. ¹⁰ מ"ח ב', והעיר עליו במלא"ש למשנתנו. ¹¹ עיין בשטמ"ק שם ובמלא"ש הנ"ל. ¹² עיין משנת כתובות ספ"ה ומשנת חולין פי"א מ"ב ועוד.

**דג טמא צירו אסור.**בכ"י יש כאן נקודה אחרי המלה בגליל, וריוח בין המלה "בגליל" והמלה "דג".¹³ וכנראה שסופר ת"ח חילק כן ע"פ הבבלי חולין (צ"ט ב'): דתנן דג טמא צירו אסור. ר' יהודה אומר וכו'. ופירש את המשנה כפירוש הר"ש במקומו, ועיין ע"ז להלן. ובראבי"ה כת"י סי' תתקפ"ד (לפי אפטוביצר, מבוא לספר ראבי"ה, עמ' 257): ומצאו שפי' הר"ר יוסי מטרינטו הכי שנויה בתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור וכל גרב וכו', ובתוספתא תניא בגליל אסור ר"י אומר וכו'. וחסרו לפניו כאן המלים "דג טמא צירו".

footnotes: ¹³ בכי"ע נשמטו כמה שורות אחרי בגליל, והסופר ציין את ההשמטה בקוים.

2-3. **ר' יהודה או' רביעית בסאתים.**כלומר, אחד מקצ"ב.¹⁴ ובפירוש הראב"ד לתו"כ הנ"ל הוכיח מדברי ר' שמעון בן מנסיא שלהלן, שאף הת"ק סובר כן, כלומר, שחזקת עשרה זין דג טמא עושה רביעית ציר, ואין הבדל בין הת"ק ור' יהודה. ואמרו בירושלמי¹⁵ שם (פ"י ה"ז, מ"ז ע"ב): וכל גרב שמחזיק סאתים. כמה סאתה עבדא עשרים¹⁶ וארבעה לוגין, וכמה לוגא עביד, תרתין ליטרין, וכמה ליטרא עבדא, מאה זונין (כלומר, הכל ביחד הם תשעת אלפים ושש מאות זינין), נמצא כל זין וזין (כלומר, כל עשרה זין וזין) אחת מתשע מאות וששים. הורי ר' יוסי בר' בון בעכברא¹⁷ חד לאלף. והירושלמי נתן לנו רק את החשבון, כלומר, יחס הדג הטמא לציר הטהור. ושוב מפרש הירושלמי את דברי ר' יהודה: ר' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינה רובע ציר בסאתים ציר. כלומר, ר' יהודה אינו מדבר על דג טמא, אלא על רביעית ציר טמא בסאתים ציר טהור, אבל הת"ק מדבר בדג טמא שנכבש. וע"ז שואל הירושלמי: והלא אין ציר טמא¹⁸ מציר.¹⁹ ופירש הרש"ס, שהקושיא היא שאין ציר טמא בלי דג שמחזק אותו שומר על חריפותו, והוא נעשה לזיעא בעלמא, ובטל. ומתרץ הירושלמי: אמר ר' אבהו חשבית יתיה קרוב למאתים. ופירש לנכון בתוספות העזרה הנ"ל שדברי ר' אבהו עונים על הת"ק שבמשנתנו, והוא אומר שהוא חשב ומצא שגרב בן סאתים מחזיק קרוב למאתים פעם שיעור הציר שעושים עשרה זין דג טמא,²⁰ והיינו כר' שמעון בן מנסיא להלן. ולפ"ז אין הבדל בשיעור בין הת"ק ור' יהודה אלא שהת"ק נתן שיעור במשקל (הדג), ור' יהודה במדה (הציר). ולפיכך הסיקו שם: ר' אילא בשם ר' שמעון בר חייה רובע ציר בסאתים דגים וציר. כלומר, בין לת"ק ובין לר' יהודה צריך שיהיה שם דג טמא שיחזק את חריפות הציר. והירושלמי מביא ראיה לדבריו, עיין להלן. וע"פ פירוש זה גרידא מובנים דברי התלמוד בחולין (צ"ט ב'): דאמר ר' יוסי בר' חנינא לא כל השיעורין שוין, שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים, דתנן דג טמא צירו אסור²¹ ר' יהודה אומר רביעית בסאתים. והעיר ע"ז בתוספות העזרה הנ"ל: "למה מייתי מדר' יהודה גרידא והוי ליה לאתויי גם מת"ק ששיער בתתק"ס ומר' יוסי ששער בט"ז". וכיון להוכחת הראב"ד²² שכתב (פי' לתו"כ, נ' ע"א הנ"ל): ודכולי עלמא ציר טמא שיעורו קרוב למאתים. וכמה הוא מתוקן פירוש זה לענין הגמרא, שאמרו במס' חולין דאמר ר' יוסי בר חנינא לא כל השיעורין שוין וכו' ואם איתא דר' יהודה פליג עליה בהאי שיעורא (והעיר המו"ל: חסר פה בכ"י). וברור שהראב"ד כיוון להוכחה הנ"ל. ואשר לדברי ר' יוסי במשנתנו ובתוספתא, עיין להלן.

footnotes: ¹⁴ שהרי הסאה מחזיקה כ"ד לוגין, צ"ו רביעיות. וגרב בן סאתים מחזיק קצ"ב רביעיות. ואמרו בבבלי (חולין צ"ט ב') שאעפ"י שר' יהודה סובר שמין במינו לא בטל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא, ולפיכך היקלו בו. ועיין בהגהות מהרי"ד לתו"כ הנ"ל ה"ט, מ"ה ע"ד. ולהלן טהרות פ"ה ה"ב: מי רגלים של גוי הולכין אחר הרוב. ר' יהודה אומר רביעית בסאתים טמא, יותר מיכן טהור. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל למשנתנו כאן ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 63. ¹⁵ ועמד על עיקר הפירוש הנכון הגרצ"ה ראפאפורט בתוספ' העזרה (תו"כ שמיני, מ"ט ע"א). ואני מקבל את עיקר פירושו ונוטה ממנו בפרטים. ¹⁶ כגי' כי"ר וראשונים, ובד"ו בטעות: עשרה. ¹⁷ כלומר, בעיר עכברא באת לפניו עובדא בדג טמא שכבשו עם דג טהור בגרב גדול, כפי' הראבי"ה ועוד, עיין אהצו"י שם, עמ' 79. ¹⁸ כ"ה בכי"ר ובגוף כי'ל. ובין השורות תלוי בכי"ל: דג. ¹⁹ כ"ה בד"ו ובנוסח הרש"ס. ובכי"ר: מצייר. ²⁰ ופירוש המפרשים קשה, שהרי אף ילד דלא חכים ודלא טיפש יוכל לחשוב שרביעית הלוג היא אחת מתשעים ושש בסאה, כלומר אחת מקצ"ב בסאתים. ובוודאי יש איזו רבותא בדברי ר' אבהו שאמר "חשבית" וכו'. ועיין ירוש' סוף סוכה, נ"ה ע"ד. ²¹ קיצור של משנתנו, כפירוש הגר"א למשנתנו כאן. ²² אעפ"י שב"תוספות העזרה" פירש אחרת את הירושלמי ואני נטיתי מדבריו ונקטתי בפי' הראב"ד, מ"מ עלינו לציין שהוא כבר ראה את העיקר. והרב הנ"ל נפטר לפני שיצא פי' הראב"ד לאור.

3. **ר' יוסה או' אחד מששה עשר בו.**ופירשו הר"מ והריבמ"ץ שציר טמא בטל בששה עשר, והראב"ד (בפי' לתו"כ הנ"ל) פירש (עיי"ש, ודבריו נשתבשו בדפוס) שר' יוסה סובר שאין עשרה זין פולטין רביעית ציר, [אלא אם יש בגרב אחד מששה עשר בו דגים טמאים פולטין רביעית ציר], ודכולי עלמא ציר טמא שיעורו קרוב למאתים. ובתוספות העזרה הנ"ל פירש ש"בו" עונה על הגרב, והכוונה לעשרה זין בגרב בן סאתים שנקט הת"ק, ועליו חולק ר' יוסי ואומר שעשרה זין דג טמא אינו אסור אלא באחד מששה עשר מגרב בן סאתים. ומכיון שגרב בן סאתים מחזיק תשעת אלפים ושש מאות זין (עיין החשבון לעיל), הרי אחד מששה עשר בו הן שש מאות זין. ולפי דברי ר' יוסי עשרה זין אסורים בשש מאות זין, כלומר, אחד מששים ככל האיסורין.²³ ולפי פירוש זה וגם לפי פירוש הראב"ד הנ"ל מובן למה לא הזכיר הבבלי בחולין (צ"ט ב') את דברי ר' יוסי. כי לפי פירוש הראב"ד אין מחלוקת בין התנאים בשיעור כלל אלא במציאות כמה ציר פולט דג טמא. ולפי פירוש בעל תוספות העזרה, הרי לר' יוסי שיעורו ככל האיסורים, ואין הוכחה כלל מדברי ר' יוסי.

footnotes: ²³ שאינם ניתרים אלא בששים של היתר חוץ מן האיסור.

3-4. **אין לך גרב שמחזיק סאתים שאין בו משקל וכו'.**וכ"ה בד. והגר"א הגיה: שיש בו משקל וכו'. וכיוון לגירסת הראב"ד (לתו"כ, נ' ע"א) הנ"ל שהעתיק מכאן: אין לך גרב שמחזיק סאתים שיש בו משקל עשרה זין ביהודה וכו',²⁴ כלומר, אין לך גרב בן סאתים שיש בו עשרה זין דג טמא שלא יהא בו רביעית ציר, ולפיכך אסר הת"ק בעשר זין, אבל בפחות מכאן היקלו מספק שמא אין בו רביעית (עיין מ"ש לעיל). ודברי ר' יהודה וחת"ק שוים. עיין מ"ש לעיל.

footnotes: ²⁴ וכן העתיק משמו בפי' הרש"ס כאן, צ"ז ע"ב. והמו"ל תיקן בראב"ד "שאין" במקום "שיש", ושיבש נוסח מתוקן. ושגגה זו של המו"ל עלתה לי זדון בתס"ר ח"א, עמ' 56.

5. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

5-6. **בזמן ששולה ומניח לפניו ומצא בו כשיעור הזה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובפי' ר' יוסי מטרינטו:²⁵ ועליה שונה ר' יוסי בר' יהודה בתוספתא בד"א בזמן ששולה ומניח לפניו אבל שולה וזורק לאחוריו ראשון ראשון וכו'. ובירושלמי (פ"י ה"ז, מ"ז ע"ב): במה דברים אמורים בזמן ששולה ראשון ראשון ומניח לפניו שמותר לעשות כסדר הזה.²⁶ ובירושלמי מוכיח מתוך ברייתא זו שאם אין דג טמא בגרב אלא ציר טמא גרידא אינו אוסר (עיין מ"ש לעיל שו' 2–3). ולפ"ז ברור שהפירוש הוא שאינו אסור אלא אם שלה דגים והניח לפניו כדי לאכלן,²⁷ שמכיוון ששלה בבת אחת עשרה זין דג טמא מן הגרב נאסר כל הציר, אבל אם היה נוטל לאכול ומצא בו דג טמא פחות מעשרה זין, והיה זורק ראשון ראשון, אעפ"י שאם תצרף את כל הדגים שזרק יהיה יותר מעשרה זין, מ"מ הציר מותר, מפני שבפעם האחרונה מצא פחות מכשיעור, ואין הראשונים מצטרפים לאיסור, וציר טמא בלי דגים טמאים מפסיד את טעמו ונהפך לזיעה (עיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי), ואנו רואים את הציר כאילו אין בו דגים כשיעור.

footnotes: ²⁵ מובא בראבי"ה כת"י סי' תתקפ"ד, לפי מבוא לס' הראבי"ה, עמ' 257. ²⁶ בנוסח הרש"ס גורס אף בירושלמי: ומצא בו כשיעור הזה. ²⁷ עיין בבלי שבת ע"ד א' ובירושלמי שם פ"ז ה"ב, י' ע"ב, ובמקבילה בביצה פ"א.

7. **אע"פ שמצא בו יתר מכשיעור הזה מותר.**וכ"ה בד ובכי"ע ובירושלמי הנ"ל נוסח הר"ש סיריליאו.²⁸ והטעם כבר נתברר לעיל. ועיין בפי' הרש"ס, צ"ח רע"ב.

footnotes: ²⁸ ולפנינו שם: אפילו יותר מכסדר הזה מותר. ובפי' ר' יוסי מטרינטו (עיין לעיל הע' 25) מעתיק בשם התוספתא: אפילו מצא יותר מרביעית [ב]של סאתים, דגים וציר (היתה) מותר.

7-8. **ואביו ואמו לא ידעו כי מה' וכו'.**וכ"ה בד,²⁹ בכי"ע ובתוספתא כ"י פ"מ (לפי מה"פ פ"י ה"ח ד"ה ותני כן) ובפי' ר' יוסי מטרינטו (עיין לעיל הע' 25). ובתשובות רבני דרום צרפת.³⁰ על זה אני קורא ואביו ואמו לא ידעו, כדברי התוספתא, והכל ערבובי דברים.³¹ ובירושלמי הנ"ל כתוב במקום פסוק זה: על ידי עילה. ובפי' ר' יוסי מטרינטו הנ"ל: ותואנה היא עלילה וכו', הכי נמי כששולה וזורק לאחוריו מותר משום עלילה וכו'. וברור שפסוק זה נוסף ע"י תלמיד שפירש שההיתר הוא משום עילה, תואנה.³² ובשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' תקכ"ג: ופי' התוספתא שאמרת באביו ואמו לא ידע, לא ידעתיה, הודיעני מה, ואולי בע"ה אגיד לך אם אמצא מקום לפרשה. וכנראה שלא היתה לפניו הוספה זו בתוספתא. ובראבי"ה (עיין לעיל הערה 25): "תניא בתוספתא דתרומות וכו' ואביו ואמו לא ידעו, מאי קאמר? ומצאו שפי' הר"ר יוסי מטרינטו וכו'", כנ"ל.

footnotes: ²⁹ פסוק זה כגי' כי"ו נמצא רק בד"ר, אבל בדפוס שני (ד"ו שי"ב) ואילך השמיטו את הפסוק. ושמא לא היה אף לפני בעל מפתח הדרשות הוצ' הרי"ל פישמן, עיי"ש עמ' א'. ³⁰ הצופה הצרפתי חמ"ד (1902), עמ' 77. וברור שהרב מכוין לתוספתא שלפנינו כאן. ³¹ מדבריו שם משמע שפירש שמסדר התוספתא לא הסכים לדברי ר' יוסה בר"י. ³² וכן בספרי בהעלותך פי' פ"ה, עמ' 84: מבקשים עלילה וכו', וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. ועיין מכילתא דרשב"י כ"א, י"ג, עמ' 125.

8-9. **דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו'.**כלומר, מתחילה דברנו על איסור הציר, אבל הדג עצמו מדיחו ומותר. וכן בריבמ"ץ פ"י מ"ח: אבל הדג עצמו מפרש בתוספתא ר' חייא אומר מדיחו ומותר (ניסח ע"פ הירושלמי, עיין להלן). ובתו"כ שמיני (פרק ד' פרש' ג' סה"ו, מ"ט ע"ד): תאכלו לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא. יכול אעפ"י שנימוק,³³ ת"ל אותם. ותנא זה סובר שכבוש אינו כמבושל, כדברי רבין בשם ר' יוחנן בבבלי חולין קי"א ב'.³⁴ וברייתא זו מתאימה למשנתנו פ"י מ"ז ומ"י.³⁵ ועיין בפירוש הראב"ד לתו"כ שם, ובר"ש פ"י מ"ח ובמלא"ש שם. ועיין מ"ש בשו"ת נודע ביהודה יו"ד סי' כ"ו. ובבבלי חולין (קי"ג א'): מיתיבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר. מאי לאו שהיו שניהם מלוחין. לא כגון שהיה טהור מליח וטמא טפל. ומסקינן שם שהסיפא שלהלן מפרשת את הרישא (עיי"ש שהיה לפניהם שינוי סדר בסיפא). וזהו לפי שיטתם שמליח כרותח.³⁶ ברם בירושלמי כאן (רה"ז, מ"ז ע"ב): תני ר' יודה בר פזי דבר דליה דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור. תני³⁷ ר' חייה מדיחו ומותר. א"ר מנא מאן דאמר מותר, בשכבשן שתיהן כאחת. מאן דאמר אסור, בשכבשן זה אחר זה. ופירש הר"ש סיריליאו (צ"ו ע"א): כשכבשן שתיהן כאחת. דתרווייהו פלטי כאחת והדר לא בלעי דשלימין הן. אבל כשכבש האיסור תחלה כבר הוציא מימיו. ומיד שנתן הטהור בלע מן הכבוש. ונראה שהפירוש הוא, שאם הדג טמא מליח הרי הוא כאילו כבר נכבש בתחילה ופולט את צירו כל הזמן, והטהור בולע ממנו לפני שמספיק לפלוט. ועיין בר"ש פ"י מ"ח שתמה הרבה על הלכה זו. אבל כבר אמרנו ששיטת הברייתא כאן שמליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל לכל דיניו. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³³ כלומר, הטהור, כפי' הרש"ס לירושלמי כאן, צ"ו ע"ב. ³⁴ וחולק על מסורת הירושלמי כאן פ"י רה"ח, מ"ז ע"ב: א"ר יוחנן לית כאן נכבשין, אלא נשלקין. כבוש כרותח הוא. כלומר, ר' יוחנן חולק על המשנה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 263. ³⁵ ועיין מ"ש בס' משנה ראשונה פ"י מ"ז ושביעית פ"ז מ"ז. ³⁶ או שבדגים כ"ע מודי שמלוח כרותח, עיין בתוספ' חולין קי"א ב' ד"ה מליח ובגמרא שם קי"ב ב'. ³⁷ כ"ה בכי"ר ובגוף כי"ל ובראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 77. ולפנינו: והתני.

9. **דג טמא מליח וכו'.**כלומר, המליח פולט מיד, והתפל בולע לפני שמתחיל לפלוט, עיין מ"ש לעיל, ואעפ"י שבתוספתא ובירושלמי עסיקינן בדג מליח ותפל שכבשן, ובבבלי בדגים שמלחם, מ"מ הטעם של פליטה ובליעה אחד הוא.

9-10. **דג טהור מליח ודג טמא תפל מותר.**ק"ו הוא משניהם תפלים, ולכאורה הלכה שאינה צריכה היא. ועיין בבבלי חולין קי"ג א'. אבל בכי"ע: ודג טמא מליח מותר. ונמחקה המלה "מליח" ובגליון הוגה (כנראה בכת"י הסופר עצמו): תפל. ונראה שהסופר הגיה ע"פ הבבלי. וגי' גוף כתה"י נכונה. ולפיה אפילו שניהם מלוחים מותר, כמו שרצו לומר בבבלי חולין שהעתקנו לעיל. וכן בפי' הרש"ס צ"ו ע"א: "ולפ"ז כי אמרינן בפ' כל הבשר דשניהן מלוחין אסורין היינו שפתחום, ואינם שלימים, דאילו שלימים ומלחום כאחת, בלעי המלח והדר פלטי כאחת, ותו לא בלעי, לפי סוגיא דהכא דמדמי דגים לזיתים". ועיין בר"מ ספט"ו מה' מאכלות אסורות, ולא נתבאר שם מה דינם של מלוחים בב"א. ובטיו"ד סי' ע' פסק לאיסור ע"פ הבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל שו' 9.

10. **דג טמא שבשלו עם דג טהור וכו'.**ומכיוון שהם מין במינו, ואי אפשר לעמוד על טעמו, משערין את האיסור כאילו היה בצל או קפלוט.³⁸ ובירושלמי:³⁹ ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין (חוץ מגיד הנשה) משערין אותן כילו בצל כילו קפלוט. וכ"ה בבבלי חולין צ"ז ב'. ואמרו בבבלי שם: מפני ששיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט. אבל בירושלמי (ערלה פ"ב ה"ו) משמע שאין משערין בבצל וקפלוט אלא דווקא אם דרכו להשתער בהם, כלומר אם דרך תבשיל זה לתת בו בצל וקפלוט.⁴⁰ והברייתא שלנו אתיא לכולי עלמא, שהרי דרך דגים לתת בהם בצל וקפלוט. והר"מ השמיט הלכה זו, מפני שאנו פוסקים שמשערים בששים, עיין ברש"י ובתוספות בחולין הנ"ל.

footnotes: ³⁸ כרישין שיש להם ראש, κεφαλωτόν, עיין מ"ש לעיל פ"ד שו' 18 ד"ה הקפלוטות. ³⁹ כאן פ"י סה"א, מ"ז ע"א; מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג סע"ב; ערלה פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ב; נזיר פ"ו ה"א, נ"ד ע"ד; שם ה"י, נ"ה ע"ג. ⁴⁰ ועיין בבאור הגר"א לירושלמי ערלה שם ובשי"ק נזיר פ"ו ה"א ד"ה כאלו וה"ט שם ד"ה דאמר ר' אבהו.

12. **אילו הן מיני חוסית וכו'.**עיין בשנו"ס. ובערוך:⁴¹ בתוספתא תרומות בפ' דג טמא, אילו הן חסיות וכו'. וכן מעתיק בשם התוספתא ("החסיות") בפיה"מ להר"מ כאן.⁴² ובכפו"פ פמ"ז עמ' תרמ"ט (ד"ר תי"ח סע"א): תוספת מסכת תרומות פ"ט אילו הן מיני חסית הלוף וכו'. ועיין בפי' הרש"ס צ"ט ע"א. והברייתא שלנו הובאה בבבלי נדרים נ"ח ב'. וחסית הוא שם כולל למיני הבצלים והשומים בניגוד לירקות.⁴³ וברייתא זו מבארת את משנתנו (פ"י מ"י): כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית וכו', מפני שמחמת חריפותה מבליעה לנכבשים עמה. ועיין מ"ש על כבוש לעיל שו' 8–9 ובהערות שם. **הלוף וכו'.**וכ"ה בערוך, בכפו"פ, בפי' הרש"ס ובבבלי הנ"ל. ובהוצאות שלנו בפיה"מ פ"ט מ"ז הנ"ל חסרה המלה "והלוף" בט"ס, אבל היא ישנה בפיה"מ כת"י,⁴⁴ והוא ממינים הטמונים בארץ, (Arum, וגם בסורית לופא), עיין לעף פלורה ח"א, עמ' 214 ואילך. ועיין מ"ש להלן שביעית פ"ב שו' 4.

footnotes: ⁴¹ ערך דבר א', לפי עה"ש ח"ג, י"א ע"א. ⁴² פ"ט מ"ז. ועיין במלונו של תנחום הירושלמי, לפי בכר לקוטים מן ספר המספיק, החלק הגרמני, עמ' 66, סוף הערה 2. ⁴³ עיין מ"ש ר"ע לעף פלורה ח"ב, עמ' 125 ואילך. ⁴⁴ לעף (פלורה הנ"ל) מעיר שטועים בעלי המלונות המבארים חסית "מין בצל", שהרי לוף אינו מין בצל, והוא מסתמך על דברי הר"מ בפט"ו מה' תרומות ה"ט שמנסח: חוץ ממיני בצלים וחציר (=קפלוטות, עיי"ש בפיה"מ) ושומים. ומכאן שהשמיט "לוף" בכוונה, מפני שהכיר את מהותו. ובאמת היה יכול להסתמך אף על פיה"מ הנ"ל שהשמיט לוף מן הפיסקא שבתוספתא. ברם כבר ראינו שבפיה"מ כת"י מונה גם לוף. ולא עוד אלא שבפירושו (פ"ט מ"ו) מפורש: וכבר בארתי זה פעמים הרבה כי לוף מין ממיני הבצלים. ולפ"ז מוכח שבמיני בצלים שמזכיר רבינו בה' תרומות כלול גם לוף.

**והקפלוטות.**וכן הוא בפיה"מ להר"מ ובכפו"פ הנ"ל, ועיין עוקצין פ"א מ"ב. אבל בבבלי נדרים (נ"ח ב') הנ"ל חסרה מלה זו בכל הנוסחאות (ועיין גם בריבמ"ץ ור"ש כאן פ"ט מ"ז). ואפשר שבבבלי נקטו ע"פ לשון המשנה,⁴⁵ אבל גם קפלוט בכלל חסיות. ועיין מ"ש לעיל שו' 10, ועיין להלן בדברי ר' יהודה.

footnotes: ⁴⁵ פאה פ"ו מ"י; תרומות פ"ט מ"ו. ועיין להלן שביעית פ"ד הי"ד.

12-13. **אין לך מיני חוסית אלא קפלוט בלבד.**דברי ר' יהודה לא מצאתי במקום אחר, ובח"ד מעיר: "ומיהו טעמא דר' יהודה לא אתפרש דלא מסתבר שהכרתי (עיין מ"ש לעיל פ"ד שו' 18 ד"ה הקפלוטות) חריף מן השום והבצל". ברם בירושלמי⁴⁶ אמרו: מתניתא בבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה וכו',⁴⁷ בבצל. אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור.⁴⁸ ומכאן שקפלוט בולע יותר מבצל. ולפ"ז נראה שר' יהודה שנה במשנתנו: "כל הנכבשין זה עם זה מותרין אלא החסית. חסית של חולין ושל תרומה אסור" (עיין דק"ס עמ' 39). ולא שנה את הסיפא. וכעין משנה זו נשתמרה לנו בברייתא שבירושלמי (פ"י ה"ח, מ"ז ע"ב): חסית בחסית מין במינו, ר' עקיבה מתיר וחכמים אוסרין.⁴⁹ ור' יהודה פירש שלא אסרו אלא קפלוט בקפלוט⁵⁰ שהיא בולעת בכבישה, אבל בצל בבצל בכבישה דינם כשניהם מלוחים שאינם נאסרים,⁵¹ עיין מ"ש לעיל שו' 9–10.

footnotes: ⁴⁶ פ"י ה"א, מ"ז ע"א, ובהכפלה המוטעית שם פ"ט ה"ד, מ"ו ע"ד. ⁴⁷ ועיין בר"ש וברא"ש פ"י מ"א. ⁴⁸ ועיין בר"מ פט"ו מה' תרומות סה"ח. ⁴⁹ וכל זה עונה על משנתנו, ובטעות הכניסו שם ציון הלכה, וכן ברור מן ההמשך שם. ⁵⁰ עיין להלן מע"ש פ"א הי"ז. ⁵¹ ועיין בירושלמי כאן פ"י ה"א ובמקבילה שבמע"ש פ"ב ה"א ובפ"מ שם. ובוודאי שאף ר' יהודה מודה שבצל וקפלוט נותנים טעם בבישול, ולא התיר אלא בדגים מחמת הזוהמה שבהם, עיין במשנתנו רפ"י כאן ובבלי ע"ז ל"ה סע"ב.

13-14. **כובשין בצלים של תרומה בחומץ וכו'.**בפי' הראב"ד לתו"כ (שמיני פ"ד, מ"ט ע"ד): ובתוספתא דתרומות ובתוספתא דשביעית שנוי הרבה בכבישת היין והחומץ ואיני צריך לכתבן. וכוונתו לכאן שנזכרה בהלכה זו הכבישה בחומץ כמה פעמים. אבל בתוספתא בשביעית אינו נמצא אלא פעם אחת שכובשין ביין (פ"ה הי"ד), והרי ההלכה ההיא אף במשנתנו שם (פ"ז מ"ז).

14. **ואין כובשין בצלים של תרומה בחומץ של תרומ'.**בר"מ פי"א מה' תרומות ה"ד: אין כובשין בצלים של תרומה בחומץ של תרומה מפני שמפסיד החומץ. וכתב בח"ד כאן: "טעמא דמילתא שהחומץ משביח לבצלים, אבל החומץ עצמו נפסד מפני הבצלים, הילכך בצלים של תרומה וכו' בחומץ של תרומה אסור לפי שמפסידו, ואע"ג דממילא נשבחים הבצלים, אסור מפני החומץ וכו'". ולא ידעתי מניין לו להרב שהבצלים משביחים ע"י החומץ, ואם כן הוא למה אסור, שהרי הבצלים והחומץ שניהם נאכלים,⁵² והרי מותר לבשל ירק של חולין בשמן של תרומה (עיין שביעית פ"ח מ"ז), אעפ"י שהירק בולע את השמן, ושמא כוונתו שהוא מפסיד את החומץ הנשאר. ונראה יותר בכוונת הר"מ שהחומץ אינו משביח כלל את טעם הבצלים החיים, ואינו כובש אותם אלא כדי שיתקיימו, או כדי להחליש את הארס שבהם ונמצא משתמש בחומץ של תרומה לא לאכילה אלא לשמירת אוכלין, והוא מפסידו.

footnotes: ⁵² עיין במשנתנו פי"א מ"א ובירושלמי שם.

15. **ר' עקיבה או' וכו'.**וכ"ה במשנתנו (פ"י מי"א): ר' עקיבה אומר וכו'.⁵³ וכל הברייתא הובאה בס' יחוסי תו"א ערך זריקא ב', הוצ' הרי"ל פישמן עמ' קע"ח.

footnotes: ⁵³ כגי' המשנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, כי"מ, הר"מ, הריבמ"ץ, הר"ש (בד"ו רפ"ב) והרא"ש ועוד. ובהוצאות שלפנינו במשנה: ר' יהודה.

16. **אלא עם הבשר.**וכ"ה בס' יחוסי תו"א הנ"ל ובמשנתנו.⁵⁴ ובד ובכי"ע חסרה המלה "אלא" בטעות. ופירש הר"מ: והוסיף ר' עקיבה ואמר אפילו המבושלים, כמו הזרעים וזולתם, כשמבשלים תרומה עם חולין לא יאסרו החולין, אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה, אז יאסר הבשר לזרים, לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו. ועיין בר"ן חולין פ"ח סי' תתנ"ד, הוצ' ראם מ' ע"א.

footnotes: ⁵⁴ בריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש שם: חוץ מן הבשר. וכ"ה בציטטה שבירושלמי ה"ח, והיא היא, עיין בבלי גיטין פ"ב א'.

**בשר בבשר אסור.**בירושלמי (ה"ח, מ"ז ע"ב) דייקו כן מלשון המשנה עצמה שאמרו: חוץ מן הבשר, כלומר, חוץ מבשר שמתבשל עם בשר, ובזה מודה ר"ע לחכמים.⁵⁵ ומדברים כאן בבשר שנאסר כבר בבישול תרומה שנתבשל אח"כ עם בשר היתר.⁵⁶ ועיין להלן.

footnotes: ⁵⁵ כנוסח הרש"ס, וכ"ה אף בכי"ר שם, חוץ מן הפיסקא האחרונה שגם שם בטעות: מודים חכמים לר"ע. ⁵⁶ כן פירש הרש"ס בפי' לירושלמי, צ"ט ע"ב.

16-17. **וכולן שנתבשלו זה עם זה וכו'.**וכ"ה בד ובס' יחוסי תו"א הנ"ל. אבל בכי"ע: וכולן שנתערבו ונתבשלו זה עם זה וכו'. כלומר, אם הירקות נתערבו מקודם זה עם זה, ונתבשלו אסורין, מפני שיש לחשוש שמא יש בירק של חולין מגוף התרומה. ולא התירו אלא בשלא נתערבו ויכול לסלק את האיסור, ומחמת נתינת טעם גרידא אתינן עלה, ולפיכך הקלו בתרומת ירק שהיא דרבנן.

17. **ר' ליעזר או' כבד אוסרת ונאסרת.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובס' יחוסי תו"א הנ"ל לנכון: אוסרת ואינה נאסרת. וכן מעתיק מברייתא זו בבבלי חולין (קי"א א'), ומוסיפה: מפני שפולטת ואינה בולעת, וכן במשנתנו (פ"י סמי"א): ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת וכו'. וכן הובאה המשנה בבבלי חולין ק"י סע"ב.⁵⁷ ובר"ן (חולין פ"ח סי' תתנ"ד) הנ"ל: כבד דאיסורא אוסרת ירקות של תרומה, ואין כבד של היתר נאסרת מחמתן. ובגמרא שם ק"י סע"ב: דילמא התם בכבידא דאיסורא, ומשום שמנוניתא, משום דמא מאי? וכו'.

footnotes: ⁵⁷ בכתי"י ובראשונים, עיין דק"ס שם, ק"נ ע"ב, הע' ר'. ובכ"י רומי ב' שם: ר' יוחנן בן ברוקה אומר וכו'. וכ"ה בראב"ן סי' י"ג. ועיין להלן.

18. **שלוקה אוסרת ואינה נאסרת וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע (בשינוי סדר): הכבד מתובלת אוסרת ונאסרת, שלוקה אוסרת ואינה נאסרת. וכן היה הסדר בתוספתא בס' יחוסי תו"א הנ"ל ריש עמ' קע"ח. ובבבלי הנ"ל: מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת. וכבר הקשה בס' המכריע (סי' ע"ב, נ"ח ע"ב) על גירסא זו, למה לא כלל שלוקה ומתובלת יחד, וכתב: ובמקצת ספרים וגם בתוספתא דתרומות מצאתי כתוב שלוקה אוסרת ואינה נאסרת. וכן ברוקח (סי' תמ"ה): "ובתוספ' [ו]בפרק כל הבשר בספר ישן גרסי' שלוקה אוסרת ואינה נאסרת".⁵⁸ וזו היא הגירסא העתיקה, וכ"ה בכת"י ה'⁵⁹ ובה"ג ה' דם (ד"ו קל"ג ע"ד, ד"ב עמ' 558). ולפ"ז צ"ל ששילוק הוא פחות מבישול.⁶⁰ ברם קשה לפרש לפי גירסא זו את המאמר "כתנאי" שבבבלי שם, שהרי לפיה לא נחלקו כלל התנאים בברייתא זו בכבד מבושלת. והגר"א ז"ל הגיה⁶¹ בבבלי הנ"ל: כתנאי ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ונאסרת⁶² מפני שהיא פולטת ובולעת. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מבושלת אוסרת ונאסרת, שלוקה אוסרת ואינה נאסרת. אבל כל כתה"י והראשונים מתנגדים להגהה זו. ברם בה"ג ד"ו חסרה המלה "מתובלת",⁶³ ולפיה יוצא שר"י בן ברוקה חולק על ר"א במבושלת וסובר שהיא אוסרת ונאסרת (כמו שהגיה הגר"א במפורש), ושלוקה אוסרת ואינה נאסרת, ומאמר הבבלי "כתנאי" מתפרש כפשוטו. ורש"י תפס בגירסת ר"ח: שלוקה אוסרת ונאסרת,⁶⁴ וזו היא כנראה הגהה של הקדמונים, כדי לפרש "כתנאי" שבבבלי שם.

footnotes: ⁵⁸ העירותי על כ"ז בתס"ר ח"א, עמ' 56. עכשיו ראיתי שקדמני בזה ידידי המנוח הגר"י הילמן ז"ל בספרו אור הישר לחולין במקומו. ⁵⁹ עיין דק"ס חולין, קנ"א ע"א, הע' ט'. ⁶⁰ כפי שמוכח בירושלמי כאן רה"ח. וכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים. ור' יעקב גולדמן בס' בני אשר (יפו תרפ"ד) אסף את רוב החומר שבתלמוד על שליקה (עמ' ע"ד ואילך), והסיק (עמ' פ"ד ואילך) ששליקה היא הרתחה ע"י החבל. ועיין במבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 263. ⁶¹ בשנו"א כאן ובבאורו ליו"ד סי' ע"ג ס"ק ו' אות י"ב. ⁶² כגי' ד וכי"ו בתוספתא. ⁶³ והשלימוה בד"ח של בה"ג. וכ"ה בה"ג ד"ב, עמ' 558. ⁶⁴ עיין ברשב"א ובריטב"א שם. ועיין בריטב"א ובחי' הר"ן שם שתירצו את קושיית ר' ישעי' דטראני הנ"ל למה לא כללו מתובלת ושלוקה יחד.

18-19. **מתובלת אוסרת ונאסרת.**ופירש"י (חולין שם): התבלין מרככין אותה. ולעיל (הע' 57) צויין שהיתה מסורת שגרסה במשנתנו (פ"י מי"א) "ר' יוחנן בן ברוקה", במקום "ר' יוחנן בן נורי". וכשנצרף סוף מי"א עם ריש מי"ב תצא לנו הקבלה לתוספתא זו בשם אביו של ר' ישמעאל שבתוספתא כאן, והיינו: ר' יוחנן בן ברוקה אומר הכבד (כלומר, שנתבשלה) אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. ביצה שנתבלה⁶⁵ בתבלין אסורין, אפילו חלמון שלה אסור.

footnotes: ⁶⁵ כ"ה בד' נפולי, במשנה שבתלמוד, במשנה שבירושלמי, כת"י פרמה, גליון כת"י קויפמן, ריבמ"ץ ועוד. ובמשנה שבמשניות, כי"מ וגוף כת"י קויפמן: שנתבשלה. בהוצ' לו: שנתבטלה.

19. **ביצים טהורות ששלקן וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע.⁶⁶ והברייתא שלנו הובאה ע"י כמה מן הקדמונים שנביא להלן. ובבבלי (חולין צ"ח רע"א): אבל טמאה לא.⁶⁷ איתיביה, ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות. הכא נמי בביצת אפרוח וכו', והא מדקתני סיפא, ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן, אם יש בהם בנותן טעם כולן אסורות, מכלל דרישא דלית בה אפרוח עסיקינן. פירושי קא מפרש וכו', כיצד כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחד מהן וכו'. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁶⁶ וצוקרמנדל שינה כאן את הסדר מדעתו. ולפי הסדר שבדה מלבו לא יתכן כלל פירוש הבבלי שהבאנו בסמוך. ⁶⁷ כלומר, ביצה טמאה שנתבשלה עם הטהורות אינה אוסרת "דאמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא" ואינה נותנת טעם, עיי"ש צ"ז סע"ב.

20. **ביצים ששלקן ומצא באחת מהן אפרוח וכו'.**וכ"ה הסדר בד. וכן היה הסדר לפני הבבלי הנ"ל, ולפיכך פירשו שבבא זו מפרשת את הרישא, כלומר, ביצים טמאות כיצד, היינו כשמצא בהם אפרוח. ובס' יחוסי תו"א ערך גביהא (הוצ' הרי"ל פישמן עמ' ה') מביא את הברייתא מן הבבלי, ומוסיף: וברייתא זו בתוספתא דתרומות פ' דג טמא שכבשו עם דג טהור. אבל בכי"ע: גיעולי בצים מותרות באכילה, ביצים ששלקן ומצא באחת מהן אפרוח וכו'. ביצים מוזרות וכו' (ועיין לעיל הע' 66). וכן היה הסדר בתוספתא לפני בעלי התוספות (חולין ס"ד ב' ד"ה גיעולי), רמב"ן, רשב"א ומאירי (שם), תוה"ב להרשב"א בית ב' ש"ג, נ' רע"ב, בית ד' ש"א, ק"ח סע"ב, ר"ן חולין פ"ג סי' תשפ"ו. ולפי סדר זה הפסיקה התוספתא בין שתי הבבות בהלכה של גיעולי ביצים (עיין להלן), וקשה להניח שהבבא שלנו מפרשת את הרישא. ומכאן משמע שהתוספתא אוסרת גם ביצה של עוף טמא (בלי אפרוח) שנתבשל עם ביצים טהורות. ועיין מ"ש להלן ריש שו' 21–22. ובס' התרומה (סי' כ"ז) כתב: הלכ' אם בצים של עוף טמא נתבשלו עם בצים טהורות, או עם דבר היתר, אין להתיר ולסמוך על לשון בני אדם דאמרי כמיא דביעי בעלמ' שאין בהם טעם, דהא מקשי עלה (כלומר, בגמרא שהעתקנו לעיל) ותירץ, ואשנויי לא נסמוך, וגם רב נחמן אמר (חולין שם צ"ז ב') דבריו סתם ביצה בס', ולא פירש אי בטמאה, או דאית בה אפרוח. ולפי דבריו אין סתירה להלכה בין הבבלי והתוספתא.⁶⁸ ובירושלמי (פ"י ה"י, מ"ז ע"ב): גיעולי ביצים מותרין. שורו עיבר ולא יגעיל (עיין על כ"ז להלן) בצים שהרקימו⁶⁹ הרי אלו אסורות. מוזרות הנפש היפה תאכל. וברור שאף לפני הירושלמי היתה הגירסא בתוספתא כגי' כי"ע (עיין לעיל הע' 66) והראשונים. ואין ביצים שהרקימו אלא ביצה שמצא בהם אפרוח. וכן בירושלמי ביצה (פ"א ה"א, ס' ע"א): תני ביצים שריקימו,⁷⁰ גוזלים שלא העלו עליהן כנפים, אסורין משום שקץ (ועיין בבלי שם ו' ב'), ואין לוקין עליהן משום נבילה.⁷¹ ובריש ה"י בירושלמי כאן: יצחק רבה⁷² בשם ר' שמעון בן לקיש ביצים ששלקן ומצא בהן אפרוח בנותן טעם. וריש לקיש פירש את הבבא שלפנינו (לפי גירסת הירושלמי) שהן אסורות ואוסרות בנותן טעם.

footnotes: ⁶⁸ אבל הראשונים דחו את דבריו מהלכה. ועיין בגנזי שכטר הוצ' הר"ל גינצבורג ח"ב, עמ' 136. ⁶⁹ כ"ה בכי"ר ובתוספ' חולין ס"ד ב' ד"ה גיעולי. וכ"ה בס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל ערך גביהא, עמ' ה', בשם ירושלמי אחר שבדק בו. ובנוסח הרש"ס: שריקמו. ולפנינו בטעות: שהקרימו. ועיין בגירסאות הראשונים שהביא באהצו"י, עמ' 86. ועיין מ"ש להלן הע' 73. ⁷⁰ כלומר, באתנחתא. ובשרי"ר, עמ' 156: שריקמו, ולמעלה זקף קטן, כלומר, סימן שלא לקרוא: שריקמו גוזלים. ועיין להלן חולין פ"ה ה"כ. ⁷¹ עיין בס' התרומה סוף סי' כ"ז ובהערה שם. ⁷² בנוסח הרש"ס, ק' ע"א: ר' יצחק רבא, כלומר, ר' יצחק בשם רבא (=ר' בא, ר' אבא), עיין בבלי ב"ב ק"ע א'. אבל ר' יצחק רבה היה קשיש הרבה מרשב"ל, ולא אמר הלכה בשמו.

21-22. **גיעולי ביצים מותרין באכילה. ביצים מוזרות וכו'.**עיין מ"ש לעיל על הסדר בכי"ע ובראשונים ובירושלמי.⁷³ ובבבלי (חולין ס"ד ב'): תנו רבנן גיעולי ביצים מותרות, ביצים מוזרות וכו', והוכחנו לעיל מדברי הבבלי (שם צ"ח א') שלפניו היה הסדר בברייתא כאן כגי' כי"ו וד, ולהלן נראה שהמלים "גיעולי ביצים מותרות" אינן מגוף הבבלי, ואפשר שהן לא היו כלל בברייתא שלהם, וממילא אין כאן הפסק בבבא זו. ואשר לפירוש המלה "גיעולי ביצים" פירש ר"ג ורש"י בחולין שם שהכוונה לביצים טמאות שנתבשלו עם הטהורות. וכבר השיגו הראשונים הנ"ל על פירש"י מן התוספתא כאן. ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקכ"ח. ועיין בעה"ש ערך געל. ורוב הראשונים הכריעו כפירוש הגאונים ובעל ה"ג. וכ"ה בה"ג הלכות ביצים (ד"ו קל"א ע"ד, ד"ב עמ' 543): והני ביעי דלא גמרן דרמיא תרנגולתא, דקרי להו אינשי חטא,⁷⁴ לא תימא כיון דלא גמרן אבר מן החי היא ואסירא, אלא שריא דתניא גיעולי ביצים⁷⁵ מותרות, ביצים מוזרות נפש יפה תאכל וכו'. גיעולי ביצים מותרות ומאי ניהו הני ביעי דאותבינהו וכו'.⁷⁶ ובראב"ן סי' רס"ו: וגיעולי ביצים מותרין, פירוש עוף שהפליט ביצה בלא קליפה החיצונה⁷⁷ שלא נגמרה מותרת, ולא אמרינן לאו ביצה היא אלא אבר מן החי הוא, אלא ודאי ביצה הוא ומותר, כמו תפלט פרתו, וכמו לא יגעיל. והנה בירושלמי הנ"ל שהעתקנו לעיל מפורש: גיעולי ביצים מותרין שורו עיבר ולא יגעיל. וכבר העירו בתוספות (חולין ס"ד ב' ד"ה גיעולי): ודומה שאינו מסוגיית הירושלמי, ושום תלמיד הגיהו. ובס' התרומה סי' כ"ז: מיהו יש אחרי כן בירושלמי שורו עבר ולא יגעיל, משמע וכו' שמדמה געולי בצים דברייתא, דמיירי קודם זמנה יצתה, לפסוק (איוב כ"א, י') שאומר שורו כשיעבר הפרה לא יגעיל שכבת זרע בחנם, או שמא שום אדם כתבו על פי תשובת הגאונים.⁷⁸ וברור שצדק המפרש גיעולי ביצים ע"פ הפסוק באיוב כ"א, י'. וכן פירשו את המלה יגעיל כבר בזמן התנאים והאמוראים, שהרי גם עקילס וסומכוס תרגמו לא יגעיל-לא יפיל.⁷⁹ וגיעולי ביצים הם נפלי ביצים (ἐκβόλιμα), פליטי ביצים, ביצים בלי קליפה או בקליפה דקה מאד ונראות אדומות,⁸⁰ והתרנגולת מפילה את ביציה כשהיא נתונה לקור פתאומי.⁸¹ ובה"ג הנ"ל⁸² מבאר שהתרנגולת מפילה כשמכים אותה על בית רחמה עיי"ש. ועיין בעה"ש ערך געל.

footnotes: ⁷³ ברוקח סי' תמ"ו מעתיק בשם הירושלמי: "גיעולי ביצים מותרין, כדאמ' שורו עיבר ולא יגעיל". פי' שנדחקו מן התרנגולות בעל כרחן. "ביצים שהקרימו מותרות" (וכן כנראה היתה הגירסא בנוסחא אחת של הירושלמי לפני בעל ס' יחוסי תו"א הנ"ל, עמ' ה', עיי"ש בהערת הרי"ל פישמן הע' ט'). פי' שנולדו בקרום בעלמא, אעפ"י שאינה קליפה, אבל בלא קרום אסור דהוי אבר מן החי. ועיין לעיל הע' 69. ובה"ג ה' ביצים (קל"א ע"ד): גיעולי ביצים מותרות. ומאי ניהו, הני ביעי דאותבינהו תותי זגתא (כלומר, תרנגולת) למיעבדינהו אפרוחין, ורחקתינהו זגתא ולא יתיבא עילויהו וכו', וביעתא דרמיתן זגתא ולא גמר קליפתה החיצונה וכו'. ונראה שרבינו בעל הרוקח קרא בה"ג: ודחקתינהו (במקום: ורחקתינהו) זגתא וכו'. וצ"ע. ועיין מ"ש ע"ז להלן הע' 92 ובפנים הפירוש שם. ⁷⁴ בד"ב: דקרן להו אינשי חדא. וברמב"ן חולין ס"ד ב' מעתיק בשם בה"ג: "דקרו לה אינשי דשיחלא", כלומר ביצים מבני המעים. ועיין חולין נ"ח רע"א ובבה"ג להלן שם. ועיין חולין צ"ג סע"א ובגליון שם. [בערוך הקצר: יהטא (עיין רייפמן קול מבשר עמ׳ 18). ועיין במלונו של פיין סמית עמ׳ 1590 ערך יחט. ולוי מלון לתרגומים ערך יהט. ופירושו נפל.] ⁷⁵ כ"ה בד"ב וברמב"ן הנ"ל. ובד"ו בטעות: גוים. ⁷⁶ והעתקנו את לשונו לעיל הע' 73, ולכאורה פתח בכד וסיים בחבית. ועיין להלן הע' 92 ומש"ש בפנים. ⁷⁷ עיין לשון בה"ג לעיל הע' 73. ⁷⁸ ברשימה מתשובות הגאונים (מספרות הגאונים, הוצ' הר"ש אסף ירושלים תרצ"ג, עמ' 229, סי' ט"ו): "חולין גיעולי [ביצים] מותרות. ביצים", עיין מ"ש בתרביץ ש"ה, עמ' 400. ועיין גם במאירי שם, עמ' 245. ונאמנת עלינו עדות הרשב"א בחולין שם שכתב: "ומצאתי כמה ספרים שאין בברייתא שהביאו כאן גיעולי ביצים מותרין, והכי תניא תנו רבנן ביצים מוזרות וכו'. ונראה שבנוסחת הרב (כלומר, הרי"ף) ז"ל לא היה כך. וכן ליתא ברי"ף ר' קושטא. וכן בהגהות הרי"ף (תמת ישרים, ס' רע"א): "גיעולי ביצים מותרות. תבות אלו נמחקו", וכן לא היו לפני רבינו יהונתן והר"ן ברי"ף שם פ"ג סי' תשפ"ו. ועיין במ"מ פ"ג מה' מאכלות אסורות ה"ט. ונמצא שבה"ג העתיק מן התוספתא, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, סוף עמ' 8 ואילך. ⁷⁹ οὐκ ἐξέβαλεν, οὐκ ἐξέτρωσεν. ⁸⁰ עיין ראב"ן הנ"ל ולעיל הע' 73. ⁸¹ כשנופלים עליה מים קרים, וכדומה. עיין מ"ש ע"ז אריסטו בספרו de generat. anim., ס"ג פ"ב B752. ⁸² בר"ב. ובד"ו נוסחא אחרת. ועיין גם בתוספ' חולין הנ"ל מ"ש בשם הערוך.

22. **ביצים מוזרות וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. וכן מעתיקים הראשונים הנ"ל בשם התוספתא. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' מאכלות אסורות סה"ט. ופי' ר' יונה ן' ג'נח (ס' השרשים ערך מזר, עמ' 257): ממזר וכו' מדברי רז"ל ביצים מוזרות והן הנגרות, כלומר, הנפסדות.⁸³ והעירני ידידי הר"ש אברמסון שמקורו הוא רב סעדיה גאון שפירש את הפסוק (ישעי' נ"ט, ה'): והזורה תבקע אפעה אלמדרה עלי מא יקולון פי אלמשנה ביצים מוזרות נפש יפה תאכל.⁸⁴ וכ"ה בתרגומו לישעיה שם: ואלמדרה. וכן בפירוש אבן בלעם לישעיה הנ"ל:⁸⁵ והזורה תבקע אפעה והו אלביץ אלמדרה, ופירש שהיא ביצה מקולקלת שהחלבון והחלמון מעורבין זה בזה, וביצי נחש הם מאותו צבע וכו'.⁸⁶ ובר"ן (חולין פ"ג סי' תשפ"ו): מוזרות מלשון טויה, כדאמרינן בפ"ק דסוטה (ו' סע"ב; משנה שם פ"ו מ"א) מוזרות בלבנה כלומר. טוות, שכשהביצים עומדות זמן מרובה נפסדות ונעכרות והן נטוות כחוט.⁸⁷ הרי לך שכל הקדמונים הנ"ל פירשו ביצים מוזרות - ביצים מקולקלות. ואין ספק שזהו הפירוש הנכון. וכן בסורית מדר פירושו קלקל, ומשתמשים בו בעיקר לביצים שנתחבלו ונשחתו,⁸⁸ ומכאן שנתייחד פועל זה בעיקר לביצים שנתחבלו ונשחתו, אעפ"י שמשתמשים בו גם לפירות שנתקלקלו.⁸⁹ וכן פירשו רוב הראשונים שביצים מוזרות הן ביצים מקולקלות. ברם ברש"י (חולין ס"ד רע"ב): ביצים מוזרות שאינן של זכר, ואין אפרוח קלוט בהם לעולם. ואעפ"י שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים. והבינו הקדמונים ז"ל שרש"י הגדיר ביצים מוזרות שפירושן ביצים דספנא מארעא, שאין אפרוח גדל בהם (עיין בטיו"ד סי' ס"ד). וזה תמוה מאד, ואין להבין מה דחק לו לרש"י לפרש כן. ולא עוד אלא שבשאר המקומות בתלמוד⁹⁰ לא הזכיר רש"י כלל שהיא ביצה שאינה של זכר, אלא פירש שהיא ביצה שאינה משריצה, וזה יתכן בכל ביצה מקולקלת. ונראה שדברי רש"י מתבררים מתוך הפירושים של בה"ג הנ"ל (ד"ו קל"א ע"ד, ד"ב עמ' 543). וכ"ה שם: גיעולי ביצים מותרות, ומאי ניהו וכו'⁹¹ אי נמי ביעי דספנן מארעא דקיימא לן דלא עבדן אפרוחין (חולין נ"ח א', ביצה ז' א') שריאן, וליכא למיחש להו דדילמא ארחישו וכו'. ופירושים אילו לגיעולי ביצים תמוהים, שהרי כבר פירש גיעולי בצים שם למעלה בעניין אחר וכתב: והני ביעי דלא גמרן וכו'.⁹² ולפיכך קרוב לוודאי בעיני שנשמטה לפנינו בבה"ג המלה "וכו" אחרי "גיעולי ביצים מותרות" (השני), והפירושים הם לא לגיעולי ביצים אלא לביצים מוזרות (וזהוא מקורו של רש"י). ופירש הגאון שהלכה זו דבוקה לבבא שלמעלה,⁹³ והיינו שאם נתרקם בביצה אפרוח, אסורה, אבל אם הביצה מוזרת, כלומר, שנתקלקלה ונתכערה גרידא אינו חושש לאפרוח. ולפיכך פירש שהביצים המוזרות הם ביצים שהרחיקה אותן התרנגולת ולא רצתה לשבת עליהן, או ביצים הספונות מן הארץ שאינן עושות אפרוח, אעפ"י שישבה עליהם ימים רבים מותרות, ואין לחשוש שמא הרחישו אפרוח. ומכאן אנו למדים שביצה שאינה מוזרת שישבה עליה תרנגולת כמה ימים אסורה משום חשש אפרוח. וכן מפורש בשבה"ל ח"ב סי' ג' (הסגלה ח"ב, טבת תרצ"ד, עמ' 4): מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל עד מתי ישהו הביצים תחת התרנגולת ויאסרו באכילה משום שיקוץ עד ג' ימים, מכאן ואילך אסורין.⁹⁴ ולפ"ז הפירוש הוא שבביצה שישבה עליה תרנגולת ג' ימים חוששים לאפרוח, ואסורין משום שקץ. אבל ביצים שריחקה אותן התרנגולת ולא ישבה עליהן ונתקלקלו אחרי ימים רבים, או ביצים דספנה מארעא אעפ"י שישבה עליהן ימים רבים מותרות, והנפש היפה תאכל אותן, מפני שאין כאן חשש אפרוח. נמצאנו למדים שרש"י לא כיוון כלל לפרש מה הן ביצים מוזרות בדרך כלל, אלא פירש שביצים מוזרות שאינן של זכר, אעפ"י שישבה עליהן התרנגולת ימים רבים,¹ מותרות לנפש היפה.

footnotes: ⁸³ ועיין בשנתון של צינצינטי חכ"ה (1954), חלק העברי, עמ' ה', הע' 17. (והעירני עליו הר"ש אברמסון). ולהלן קידושין פ"א ה"ד: העולם מתמזרין, עיין בתס"ד שם עמ' 82. ⁸⁴ שבעים מלים בודדות, כת"י קנטבריא 1ª7 Arab. ועיין מעין גנים לאיוב ל"ט, ט"ו. ⁸⁵ הצופה הצרפתי ח"ג, עמ' 216, וציין לו דירינבורג במקומו. ⁸⁶ וקרוב לוודאי בעיני שדבריו לקוחים ממפרש ת"ח שפירש כן ע"פ הבבלי בחולין (ס"ד א'): חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ וכו', ודילמא דנחש היא וכו'. ⁸⁷ ועיין במחברת לר"ש פרחון ערך מזר, ל"ה ע"ב, וערוך ערך זמר. ⁸⁸ עיין במלונו הסורי של פיין סמית, עמ' 2019: מדר, נמדר וכו', אתמדר, כלומר אתחבל, ונאמרים על ביצים מושחתות. ועיי"ש בעמ' 2020. וכן מוכח מספרי תצא פיס' רכ"ח וממשנתנו. ⁸⁹ במס' שמחות פי"ב ה"ט (הוצ' היגר, עמ' 197): לא שמן ולא יין (כלומר, אין מרביצין על המתים) מפני שמרבין עליהן את הדירה. ושמא אף שם פירושו שמרבין עליהם את הרקבובית. ואינו עניין לדירה שבתבואה, עיין מ"ש לעיל פ"ז הע' 50. ⁹⁰ עיין ברש"י ב"מ ס"ח ב'; סנהדרין פ"ב ב'; בכורות נ"ז ב' (והלעז שם, וכן בר"ג חולין במקומו לא נתברר לי); חולין ק"מ ב' (וברש"י על הרי"ף שם פי"ב מ"ג); נדה ל"ה ב'. ⁹¹ והעתקתי אותו לעיל הע' 73. ⁹² והעתקנו את לשונו לעיל, עיין בהערה 74 ובהע' 75 ומש"ש בפנים. ⁹³ כבר הראינו לעיל (הע' 78) שהבבא של גיעולי ביצים היתה חסרה בכמה כתה"י של התלמוד, ושערנו שנוספה ע"פ בה"ג שהביאה מן התוספתא, כרגיל אצלו. ⁹⁴ והובא בב"י טיו"ד סי' ס"ו, עיי"ש מה שתמה על תשובה זו. ועיין בפר"ח שם ובח"ד כאן. ¹ מפי' הרי"ד לאיוב ל"ט, ט"ו, מוכח שפירש מוזרת היינו שישבה עליה התרנגולת.

**נפש יפה תאכל.**כלומר נפש הזקה. ופירש"י הנ"ל: שאינו איסטניס, ואין דעתו קצה בהם. ובס' יחוסי תו"א (ערך גביהא עמ' ו') וכן בתשב"ץ (ח"א סי' קל"ו, ד"ה השלישית) הביאו את המקורות שנמצא בהם ביטוי זה, ופירש בתשב"ץ: ובכל דבר שאכילתו מאוסה אומרים כן. ובים של שלמה (חולין פ"ג סי' קי"ט): נפש היפה תאכלם פי' שאינו אסטניס, דאם לא כן אסור משום בל תשקצו.⁹⁵ ובס' יחוסי תו"א הנ"ל מפורש שאינו אסור אלא במאוס שמאיסותו ניכרת לכל.

footnotes: ⁹⁵ מקורו בהגהה לסמ"ק סי' פ"א. ובד"ק שם סי' ע"ח כלולה הגהה זו בדברי הסמ"ק עצמו.

**מצא באחת מהן דם וכו'.**בבבלי הנ"ל: נמצא עליה קורט דם וכו'. ומשמע מרהיטות הלשון שהדברים דבוקים להלכה שלפניה, כלומר, אם מצא דם באחת מן הביצות המוזרות. וכן בס' האשכול להראב"ד:⁹⁶ ביצים מוזרות שנמצא עליה קורט דם על חלבון שלה זורק את הדם ואוכל את השאר. וכן ברבינו יהונתן על הרי"ף (פי"ב מ"ג, קמ"ט ע"א): "וביצים מוזרות (כלומר, שפטורות משלוח הקן) בני אכילה נינהו, כדאמרי' בעלמא ביצים מוזרות הנפש היפה תאכלם, ואפילו הכי פטורי משום היקשא דאפרוחים, שאם היו כל כך מוזרות שהיה קורט של דם נמצא על חלמון שלה, כיון שאסורין באכילה וכו'". הרי לך ברור שפירש: מצא באחת מהן דם וכו', דהיינו שהיו כל כך מוזרות שמצא דם באחת מהן מ"מ אוכל את השאר, אבל אם היו מוזרות עד כדי כך שמצא דם על החלמון אסורות.⁹⁷ ואעפ"י שר' יהונתן בעצמו פירש בפ"ג (עמ' ע"ג) את הברייתא כרש"י שמדברים בביצים מוזרות דספנא מארעא, וממילא אין כאן חשש אפרוח, מ"מ לא חילקו בביצים, ודין ביצים מוזרות שמצא בהן דם כדין ביצים שאינן מוזרות. ואם מצא דם על החלמון אסורה, משום דשדא תיכלא בכולה "ואיכא אסורא דרבנן, דדמי לריקמה" (רבינו יהונתן הנ"ל סוף עמ' ע"ג). והואיל ובביצים שאינן מוזרות יש חשש דאורייתא בדם,⁹⁸ הרי גזרו גם בביצים מוזרות הספונות מן הארץ.⁹⁹ ומלמדת אותנו הברייתא כאן שאעפ"י שבביצים הללו אין חשש אפרוח. מ"מ זורק את הדם ואינו אוכלו. אבל מסדור דברי הר"מ (פ"ג מה' מאכלות אסורות ה"ט) מוכח שפירש שבבא זו מדברת בביצים דעלמא, כלומר בביצים שאינן מוזרות. ובר"ן (פ"ג סי' תשפ"ו הנ"ל) פירש שמדברים כאן בביצים מוזרות, ובלבד ביצים מוזרות שבאו מזכר, אבל בביצים דספנא מארעא אף הדם מותר.¹⁰⁰

footnotes: ⁹⁶ ה' סימני ביצים, ח"ב הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 118. ⁹⁷ ועיין בר"ן שם פ"ג ריש סי' תשפ"ו ד"ה ת"ר. ⁹⁸ עיין בתוספ' שם ס"ז ב' ד"ה והוא, ברשב"א שם ובתוה"ב שלו, בית ג' ש"ה, פ"ה ע"ב. ⁹⁹ עיין בתוספ' הנ"ל מ"ש בשם הירושלמי כאן פ"י ה"י. ¹⁰⁰ ועיין בחי' הרשב"א ובתוה"ב הנ"ל, במאירי חולין, עמ' 246, ובטיו"ד סי' ס"ו ובב"י שם.

23. **אוכל דגים וחגבים וכו'.**לפי גירסא זו אף כאן ההלכה דבוקה לשלפניה, כלומר, בעל נפש היפה אוכל דגים וחגבים חיים ומתים, ועיין מ"ש להלן ד"ה בין חיין (ועיין מ"ש לעיל ד"ה נפש). ובתוספ' חולין ס"ד ב':¹⁰¹ אוכל דם דגים או חגבים בין חיין בין מתים. ובס' דמשק אליעזר לחולין (קע"א סע"ב) מעתיק משם: ואוכל דם דגים או דם חגבים וכו'. ולגירסא זו בוודאי הפירוש כמ"ש לעיל, ולא עוד אלא שגם בסיפא בדם גרידא עסיקינן, וכסיגנון המשנה (כריתות פ"ה מ"א): דם ביצים דם דגים דם חגבים וכו' אין חייבין עליהם. ואין מדברים כאן בחגבים עצמם. עיין מ"ש להלן. ברם כמעט ברור¹⁰² שהגירסא הנכונה היא בד ובכי"ע: אוכל אדם דגים וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא ר"ן גאון במגילת סתרים¹⁰³ ובעיטור¹⁰⁴ (בשם רב נסים), בתוספ' שבת צ' ב' ד"ה דלא, ע"ז ל"ח א' ד"ה לעולם, חולין ס"ו א' ד"ה במאי, חידושי הרשב"א כת"י ע"ז ל"ה א' ובחידושיו לחולין ס"ה סע"ב, תוה"ב שלו, בית ב' ריש ש"ה, נ"ו ע"א, שו"ת שלו ח"א סי' שס"ד, מאירי חולין עמ' 249 וע"ז עמ' 128, סמ"ג עשין סוף ס"ב, קל"ט ע"ד, הגה"מ (משמו) פ"א מה' שחיטה ה"ג אות ג', הגהות מרדכי חולין ספ"ג ריש סי' תש"מ, שו"ת יכין ובועז ח"א סי' ס"ד, כ' ע"א וע"ב, מגיד משנה להר"י כלץ¹⁰⁵ פ"א מה' שחיטה ה"ג. ולפי גירסא זו הלכה זו נוהגת בכל אדם, ולאו דוקא בנפש היפה. ובגמרא (חולין כ"ז ב') למדנו שדגים אינם טעונין שחיטה מן הכתוב (במדבר י"א, כ"ב) הצאן והבקר ישחט להם וכו' כל דגי הים יאסף להם, והואיל וכתוב אסיפה במקום שחיטה ש"מ באסיפה בעלמא סגי.¹⁰⁶ אבל לא נתבאר מניין לנו שחגבים אינם טעונים שחיטה. ובשאילתות (בהעלותך ריש סי' קכ"ד): למימרא דדגים לא בעי שחיטה, וחגבים בתר דגים כתיבי. וכ"ה בה"ג.¹⁰⁷ ובר"מ פ"א מה' שחיטה ה"ג: ובחגבים נאמר (ישעיה ל"ג, ד') אסף החסיל, באספה לבדה.¹⁰⁸ וכבר תמהו הראשונים¹⁰⁹ שהרי אספה זו אינה כתובה אצל שחיטה.¹¹⁰ ולעצם הדין כבר הוכיחו בראשונים הנ"ל מכמה מקומות בתלמוד שחגבים אינם טעונים שחיטה. וכן בפרקי דר"א פ"ט:¹¹¹ ואלו ששרצו מן המים, דגים וחגבים נאכלין שלא בשחיטה. ובשאלה לרב האי¹¹² מובא בשם רב סעדיה שאסר חגבים מתים.¹¹³ ואחרוני הרבנים והחכמים¹¹⁴ סמכו על הגירסא המשובשת בב"י יו"ד סי' י"ג שהעתיק בשם העיטור: חיים. ועל פיו הגיה ר' מאיר יונה בעיטור שם, עיין בהערות שלו. ברם בב"י בד"ר: מתים.¹¹⁵ וכן מעתיק בשם העיטור בכ"מ פ"א מה' שחיטה ה"ג. וד"ר שמואל פוזננסקי רמז¹¹⁶ לדברי השומרוני מנג'א בן צדקה שמהם מוכח שר' סעדיה התיר אף חגבים מתים. ונ"ל שע"פ דברי השומרוני ושיטת הקראים נוכל לשער מקור הטעות שייחסוה לרב סעדיה. ואלו הם דברי השומרוני:¹¹⁷ ואספה פירושה הנכון מיתת הדג באויר ביד אנשי האמונה, ויש מן הקראים הסבורים שצידתו היא שחיטתו, ולא יעלה על הדעת להתיר מה שצדהו הגוי וכו', והנה חשב הפיומי (כלומר, רב סעדיה) וסייעתו שהדג חמת במקום חיותו אינה נבלה, מפני שאין התורה קוראת למתים שבדגים נבלה. ולפי ההקיש הזה למדו את דין החגב כשהוא מת באויר וכו'. הרי לך שויכוח רב סעדיה עם הקראים נגע באיסור דגים שמתו במים, וחגבים שמתו באויר. וכן אומר הקראי אליהו בשייצי (אדרת אליהו, עניין שחיטה פכ"ג, ס"ט ע"ד): ומהם אמרו כי צריך שתהיה האספה בעת הצדיה, לא אם ימות מיתת עצמו תוך המים וכו'. ולהלן שם (פכ"ד) כתב על החגבים: שמרבית החכמים אמרו שאסיפתם תהיה ע"י מים קרים, הפך אסיפת הדגים שטבעם בתוך המים ומותרת (כנראה שצ"ל: ומיתתם) ע"י האויר, ושרצי העוף טבעם באויר ואסיפתם ראוי להיות במים. וכן בויכוחו של קירקסאני¹¹⁸ לא נזכרו אלא דגים מתים הצפים על פני המים.¹¹⁹ נמצאנו למדים שרב סעדיה רצה להוכיח לקראים "שהדג שמת בבית חיותו" אינו נבילה, והוא הדין "בחגב שמת באויר" (כדברי השומרוני הנ"ל). וכנראה שמי שהוא טעה לחשוב שרב סעדיה לא התיר אלא כשהחגב מת באויר דווקא. ועיין להלן. ובר"מ (פ"א מה' שחיטה ה"ג): לפיכך אם מתו (כלומר, הדגים) מאיליהן בתוך המים מותרין. וכבר התקשו בלשונו למה נקט רבינו בתוך המים דוקא, אבל ברור שרבינו השתמש כאן במקורות הגאונים שהזכירו מפורש (נגד הקראים) שאפילו מת בתוך המים מותר, ומכ"ש אם מת מחוץ למים (עיין בב"ח יו"ד סי' י"ג). ובדמשק אליעזר (חולין פ"ב, נ"ה סע"ד) כתב: "ואפשר דגם הרמב"ם לא התיר דגים מתים אלא כשמתו תוך המים בדוקא דה"ל מתו במקום חיותן. ורבי סעדיה מיירי במתו ביבשה ודו"ק". ומכיון שראינו שרב סעדיה הזכיר מפורש שדגים וחגבים שמתו במקום חיותן מותרין, הרי אין פלא שמי שהוא טעה לחשוב להפך שחגבים שלא מתו במקום חיותן אסורין, כמו שפירש הרב הנ"ל את דברי הר"מ. וברשד"ם יו"ד סי' י"ג (ד' שלוניקי ב' ע"א): ויש מי שאוסר הדגים אם מתו בתוך המים. וכן בשארית יהודה (ר' שמואל טאיטאצאק, ג' ע"ב): נראה דרבינו סעדיא ז"ל במתים קמיירי, והטעם, דבעינן אסיפה בעודם חיים, והשתא לא תיקשי ליה התוספת' דשרי בין מתים בין חיים, דהתם מיירי שנאספו בעודם חיים ואח"כ מתו, אבל רבינו סעדיא מיירי שמתו במים קודם אסיפתם. וייחסו לו רבותינו לרב סעדיה דעה קראית!¹²⁰ אבל רב האי הרי ידע מנהג הקראים, ולפיכך אמר:¹²¹ "ומאן דאמרין מתים אסורין. אטו לשחיטה מצרכי להו, או לחניקה ביד ישראל", כלומר, אתמה.

footnotes: ¹⁰¹ סד"ה גיעולי. וכ"ה שם בכל הדפוסים הישנים מד' פיזארו ואילך. ¹⁰² אני אומר "כמעט" ברור, אעפ"י שבתוספות עצמן שנביא להלן מעתיקים כגי' ד וכי"ע, מ"מ ראייה גמורה אין כאן, מפני שבתוספות שם העתיקו כנראה מן הר"ש משנץ. והרי אפשר שכאן העתיקו מן התוספתא עצמה. ¹⁰³ סעדיאנה של שכטר, עמ' 62. ועיין בלקוטים של פוזננסקי ממגילת סתרים סי' נ"ז, עמ' 72 ואילך. ועיין במפתח למגילת סתרים שפרסם הר"ש אסף בתרביץ שי"א, עמ' 249, ובהע' 6 שם. [תרביץ שי״ב עמ׳ 42.] ¹⁰⁴ ה' שחיטה ש"ב ה"ג, הוצ' רמא"י, כ"ה ע"ב. ¹⁰⁵ עיין מ"ש עליו בתס"ר ח"ב, עמ' 217, הע' 1. ¹⁰⁶ ועיין במדרשות שנציין להלן הע' 119. ¹⁰⁷ שחיטת חולין ד"ו קכ"ז ע"ב; ד"ב, עמ' 518. והביאו ברש"י חולין ס"ו א'. ¹⁰⁸ ברשב"א (חולין כ"ז ב' ד"ה הכא; שו"ת שלו ח"א סי' שס"ד ותוה"ב בית ב' ריש ש"ה, נ"ו ע"א) הביא דרשה זו בשם בעל ההלכות. ולא יתכן שכיון לבה"ג שהרי הוא מביא אותו אח"כ בשם רש"י כגירסא שלפנינו. וקרוב לוודאי שכוונתו היא לרי"ף חולין פ"ג סוף סי' תש"צ, ונשמטה הלכה זו בהוצאות שלנו. ועיין בר"ן שם. ¹⁰⁹ עיין רשב"א הנ"ל ועוד. ¹¹⁰ ועיין בשו"ת הרדב"ז ה"א סי' ד' ובברכי יוסף יו"ד סי' י"ג ס"ק ב'. ¹¹¹ והעיר עליו הר"י הילמן ז"ל באור הישר לחולין ס"ו סע"א. ¹¹² הפלס ש"ב, עמ' 74; גיאוניקה של הר"ל גינצבורג ח"ב, עמ' 62. ¹¹³ וכ"ה ("מתים") במפתח לס' מגילת סתרים הנ"ל (לעיל סוף הע' 103) ובעיטור הנ"ל (לעיל הע' 104). ¹¹⁴ עיין בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל; הרכבי בהפסגה ש"ה, עמ' 54; פוזננסקי במגילת סתרים הנ"ל (לעיל הע' 103) ועוד. ¹¹⁵ עיין בב"ה ובפרישה שם אות ג'. ועיין מ"ש בס' שארית יהודה (הר"ש טאיטאצאק) ג' ע"ב ובס' דמשק אליעזר חולין פ"ב, נ"ה ע"ד, ובכנה"ג ב"י יו"ד סי' י"ג ס"ק ז'. ¹¹⁶ צייטשריפט פה"ב ח"ד, עמ' 74. ¹¹⁷ לפי וורעשנער, סאמאריטאנישע טראדיציאונען, עמ' 52. התרגום העברי הוא של גיסי ד"ר אברהם הלקין. ¹¹⁸ עיין בהוצ' הרכבי, עמ' 292, ובתרגום נימוי, עמ' 25. ¹¹⁹ ואף הקראים לא הצריכו שחיטה בדגים, אלא הצריכו שימיתו אותם מחוץ למים. ועיין מ"ש בתס"ד ח"א, עמ' 57. ועיין בב"ד רפ"ז הוצ' תיאודור, עמ' 50, ובמקבילות שצוינו שם. ¹²⁰ ושמא חשבו שהם אסורים משום בל תשקצו. ¹²¹ עיין לעיל הע' 112.

**בין היין בין מתין וכו'.**עיין מ"ש לעיל. ובסמ"ג (עשין סוף ס"ב, קל"ט ע"ד) העתיק (בשם הר"ש משנץ): בין חיים בין שחוטים. וכ"ה בסמ"ג ד' רומי ובכת"י על קלף, וכן מעתיק (בשמו) בהגה"מ פ"א מה' שחיטה ה"ג הנ"ל. וברור שגירסא משובשת היא, וכל הראשונים שהבאנו לעיל מעתיקים: בין מתים. וכן מביאים בתוספ' (שבת צ' ב') בשם הר"ש משנץ עצמו. ובתוספות שאלו מבבלי שבת (צ' ב') שמוכח משם שאסור לאכול חגב חי משום בל תשקצו, ותירצו שחיים כאן לאו דווקא, אלא שמותר לאכול מהם חתיכות חתיכות כשהם חיים (ואין כאן אבר מן החי), אבל לאוכלם כשהם שלמים אסור. וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"ד הנ"ל. ובהגהות מרדכי (חולין ספ"ג) מעתיק את התוספתא, ומוסיף: "כלומר בין מצאן חיים בין מצאן מתים". ופירושו שאם מצאם חיים ממית אותם, ואם מצאן מתים אוכלם כמות שהם.

23-24. **יין של תרומה שנפל וכו'.**במשנתנו רפי"א: נותנין את היין למורייס. ואמרו בירושלמי שם שמשנתנו כרבי (והיינו כת"ק כאן, עיין להלן) שאוסר לזרים יין של תרומה שנפל לתוך המורייס, ומכאן שלא בטל ע"ג המורייס. והטעם מתברר מתוך הבבלי ע"ז (ל"ח סע"ב) שלדברי רבי הוא נותן את היין "כדי למתוקי טעמא", וממילא אינו בטל ע"ג המורייס, ומותר לתתו לשם לכתחילה. ועיין להלן.

24. **שנפל לתוך וכו'.**בירושלמי: אם עבר ונותנו וכו'. ועיין מ"ש לעיל דמאי פ"א שו' 59 ולהלן שו' 50.

**אסור לזרים.**בירושלמי הנ"ל, וכן בע"ז פ"ב ה"ו, מ"א ע"ג, גרסו בברייתא זו: דברי רבי. ועיין גם בירושלמי דמאי פ"א ה"ג, כ"ב ע"א. אבל בכל הנוסחאות כאן ולהלן שביעית פ"ו ה"ה ולעיל דמאי פ"א הכ"ד לא נזכר שם רבי. ועיין מש"ש.

**מתיר לזרים.**וטעמו מתברר מתוך הבבלי הנ"ל שהוא סובר שהיין אינו אלא מעביר את זוהמת הדגים, והוא בטל על גבי המורייס, ולפיכך אסור לתתו לכתחילה לתוך המורייס, מפני שמאבדו. ובירושלמי ע"ז הנ"ל הסיקו שבע"ז שהיא אסורה בהנאה, אפילו דבר שאינו אלא מעביר את הזוהמא אסור, שהרי מ"מ נהנה ממנו. ועיין בירושלמי כאן פ"י סה"א, והוא מתבאר ע"פ הירושלמי ע"ז שהעתקנו.

25. **נותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך המורייס וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן, וכן מעתיק בירושלמי רפי"א (בנוסחאות שלנו ובכי"ר). ובמשנתנו רפי"א: אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס מפני שהוא מאבדן. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' תרומות ה"ג, ופירש שבבא זו חולקת על משנתנו, כמו שהעיר לנכון במהרי"ק שם. אבל בריבמ"ץ ובר"ש רפי"א פירשו ברייתא זו (בירושלמי) שאינה חולקת על משנתנו אלא מפרשת אותה, שאם לא סחטן, אלא נתנן כדרך שנותנין את התבלין מותר. ולהלן שביעית פ"ו ה"ו: נותן אדם וכו' לתוך המוריס התבשיל. ובד ובכי"ע שם: לתוך התבשיל, וכן בפי' הרש"ס (ק"א ע"ב): "נותן אדם דבלה וגרוגרות לתוך התבשיל (כן גרס בירושלמי) וכו', גבי שביעית מיתנייא בתוספתא, והכא מייתי לה גבי תרומה וכו', וכל הדינין עצמן ששנויין גבי שביעית שנויין נמי בתוספתא גבי תרומה". וכתב כן, מפני שאף לפניו היתה הגירסא בתוספתא כאן: לתוך המורייס (שלא כגירסתו בירושלמי), ולפיכך פתח בשביעית, וסיים בתרומה.

26. **בתבלין מותר וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובתוספתא שביעית הנ"ל ולהלן מע"ש פ"ב ה"ב. ועיין בפי' הרש"ס כאן, ק"ב ע"א, ובתוספ' יומא פ"ה ב' ד"ה שהפילפלין. והנה נתבאר כאן שתבלין בלבד מותר לסוחטן, מפני שמלאכתן בכך, אבל לא שאר דברים, ועיין במשנה כאן פי"א מ"ג. ובמשנתנו (עדיות פ"ב מ"ו) שנינו: השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום שר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך. ובתוספתא (שם פ"א סה"ט): כהנים נהגו כדברי ר' ישמעאל. ובירושלמי (שבת פי"ד סה"ב, י"ד ע"ג) מפורש: הכהנים נהגו בתרומה כר' ישמעאל. ומכאן שבחול מותר לכ"ע לרסק בוסר ומלילות של תרומה, כדי שיזוב מהם המשקה. ושמא דין כולם כתבלין, עיין בפירש"י שבת י"ט סע"א.

26-27. **צורר את התבלין וכו'.**וכ"ה בירושלמי (בשינוי לשון) ובתוספתא שביעית ומע"ש הנ"ל. והר"מ (פ"ה מה' שמיטה הכ"ב) הביאה לעניין שמיטה. ועיין בפי' הרש"ס הנ"ל.

27-28. **אין עושין את היין אילנתית וכו'.**וכ"ה בד ולהלן שביעית ומע"ש הנ"ל. ובכי"ע חסרה כאן כל הברייתא. ועיין להלן שו' 56–57 ומש"ש. ובמשנתנו (פי"א מ"א): אבל עושין את היין יינומלין (οἰνόμελι). ופירש בריבמ"ץ יין ודבש ותבלין הוא יינומלין, ובלע"ז קונדיטין. וכן מפרש בבבלי (שבת ק"מ א', ע"ז ל' א') את היינומלין ובפסיקתא את הקונדיטון, ומכאן שהוא יינומלין הוא קונדיטון, עיין במלא"ש למשנתנו. ואשר לאלונתית מפורש בבבלי (הנ"ל) שזהו "יין ומים צלולין ואפרסמון¹²² דעבדי לבי מסותא למיקר". וכן יוצא מדברי התוספתא להלן שבת פי"ב הי"ב שאלונתית היא מיין ושמן, עיין מש"ש. ומן הירושלמי¹²³ מוכח שהיו סכין באלונתית.¹²⁴ אבל בבבלי הנ"ל מפורש שהיו שותים אותה.¹²⁵ וכנראה ששניהם אמת.¹²⁶ ולפ"ז יש חילוק גדול בין יינומלין שהוא ראוי לכל (וכי מאן יהב ליה קונדיטון לעני ולא שתה), ואלונתית שאינה אלא לחולין,¹²⁷ או לבריאים כדי להקר בו בבית המרחץ, והברייתא שלנו אינה חולקת על משנתנו. ועיין במשנת שבת פ"כ מ"ב ובתוספתא שם פי"ב הי"ב הנ"ל, ובברייתא שבבבלי שם ק"מ א'. ובר"מ פי"א מה' תרומות סה"ג: אבל מערבין יין ושמן¹²⁸ ודבש ופלפלין וכיוצא באלו לאכלן. וכן בפיה"מ כאן פי"א מ"ב: ויינומלים הוא דבר מעורב משמן ויין ודבש ופלפלים, הרי לך שפירש שנותנים שמן ליינומלין. ובמקורות שלנו לא נזכר שמן, וכן לא הזכירו הר"מ בפכ"ב מה' שבת הי"א. ושמא ניסח ע"פ הנוהג בזמנו.¹²⁹

footnotes: ¹²² בפי' הרש"ס לשביעית, קכ"ה ע"א: אלונתית, והיינו פיטום שמניחין בו דבש ומים צלולים כדאיתא בפ' אין מעמידין, ולפנינו לא נזכר שם דבש אצל אלונתית. ¹²³ שבת פי"ד סה"ג, י"ד ע"ג; ברכות פ"א, ג' רע"א. ¹²⁴ ובבבלי שבת קל"ד א' אפשר לפרש אותו מעשה שהכינו את האלונתית לשתייה. ¹²⁵ עיי"ש שבת ק"מ א' במעשה על רב יוסף ומר עוקבא. ¹²⁶ עיין מ"ש דיובאל בצופה הצרפתי חי"ד, עמ' 279 ואילך ומ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 60 ואילך. ובמקורות שהביאו החכמים הנ"ל מבואר שהיו עושים אלונתית (οἰνάνθη) מפרחים של גפן שוטה, כדי שיתן ריח טוב. וכנראה שהיהודים היו שמים בו אף שמן אפרסמון. ¹²⁷ עיין במקורות שהבאנו לעיל הע' 123, 124, 126. ועיין בפי' הרש"ס לשביעית, ק"ז ע"ב, ובמלונו של ברוקלמן ללשון סורית, עמ' 830, ערך תפלתא. ¹²⁸ כ"ה בכל הנוסחאות הישנות ובכת"י. וכן משמע קצת מן הלשון "לאכלן", כלומר, פרט לסיכה. ואם אין כאן שמן פשיטא שעושה כן לאכלן. ובד"ה השמיטו את המלה "שמן" ע"פ הגהת הכ"מ. ¹²⁹ בגיאופוניקה ס"ח פכ"ה סי' ג' כותב שאחרים היו עושים יינומלין (οἰνόμελι) אף ביין, דבש, שמן המור ועוד.

28. **ואת השמן ערב.**וכן מפורש במשנתנו (רפי"א. ועיין גם במע"ש רפ"ב): ואין מפטמין את השמן. ופירשו הריבמ"ץ והר"ש שהטעם הוא מפני שהשרשים והבשמים בולעים את השמן, ונמצא מאבד שמן של תרומה. והר"מ (בפיה"מ ובחיבורו פי"א מה' תרומות ה"ג) פירש מפני שהוא מוציאו מכלל מאכל ועושהו שמן המשחה. ואעפ"י שמותר לסוך בשמן של תרומה, מ"מ הרי כל שמן ראוי אף לטבול בו את הפת ולתקן בו את המאכלים, וכשמפטמו מוציאו מידי אכילה לגמרי, כמ"ש בס' משנה ראשונה. ועיין במשנת דמאי פ"א סמ"ג, ומ"ש לעיל דמאי פ"א שו' 66 ד"ה שמן ערב.

28-29. **ואם עשה...יין וחומץ וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן שביעית פ"ו ה"ח, וכ"ה להלן מע"ש פ"ב ה"ג בכי"ו ובכי"ע, וכמה מן המפרשים מחקוה, דמאי שיאטיה של חומץ לכאן. ברם בירושלמי מע"ש (פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב) מפורש: יין של מעשר שני שפיטמו אסור לסוך בו, שמן של מעשר שני שפיטמו מותר לסוך בו. מה בין זה לזה? זה דרכו לכן, וזה אין דרכו לכן. וכנראה שהכוונה לברייתא המקבילה לכאן. ולפיכך נראה שהמלה "וחומץ" היא באשגרה מלהלן שו' 55 ומן המקבילות שבמשניות, וכאן צ"ל: ואין סך יין וכו' יין אין דרכו לסיכה. והכוונה שאם עבר ועשה את השמן ערב מותר לסוך בו, שכן דרכו של שמן לסוך בו, אפילו אם לא פטם אותו, אבל אם עשה את היין אלונתית אסור לסוך אותו אלא שותהו אחר המרחץ ומתקרר בו. וצ"ע.

30. **דבש תמרים ר' ליעזר וכו'.**בר"ש פי"א מ"ב: תניא דבש תמרים וכו'. וצ"ל: תניא בתוספתא וכו'. ובכפו"פ פכ"ו (ד"ו, ק"ט ע"ב): תוספת מסכת תרומות פרק ח'¹³⁰ דבש תמרים וכו'. ובמשנתנו (פי"א מ"ב): דבש תמרים וכו' ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר. ואמרו עליה בירושלמי שם: מה פליגין בחומש, אבל בקרן אף ר' יהושע מודי. מה פליגין לשעבר (כלומר, אם כבר אכל) הא בתחילה אף ר' יהושע מודה. ותנינן דבש תמרים ר' ליעזר מחייב במעשרות ור' יהושע פוטר (כלומר, ומותר לו לאכול לכתחילה בלי תרומה ומעשר). ומתרץ הירושלמי: כאן שזבו משנטבלו. וכאן שזבו עד שלא נטבלו. כלומר, אם זבו אחרי שנטבלו למעשרות, וכבר נתחייבו התמרים במעשרות, מודה ר' יהושע שאסור לאכול את הדבש, אבל אם זבו עד שלא נטבלו לא נתחייב הדבש במעשר כלל.¹³¹ וחיתח כאן לירושלמי ברייתא אחרת שנזכרה בה דעת ר' יהושע מפורש, ועיין להלן. ועיין בבלי חולין ק"כ ב' ובס' משנה ראשונה כאן.

footnotes: ¹³⁰ בהוצ' לונץ, עמ' תפ"ג, הגיהו: פרק ט'. ועיין לעיל פ"ג הע' 27, אבל עיין בכפו"פ פ"כ, עמ' ת"נ, ומ"ש בשמו לעיל ספ"ה. ¹³¹ במשנתנו הנ"ל שנינו שאף בשאר מי פירות של תרומה מחייב ר' אליעזר קרן וחומש, והוא מפני שכבר חל עליהם שם תרומה לפני שזבו מן התרומה. וכן סובר ר' אליעזר שאף שאר מי פירות מכשירין, ולא גרעו ממים. אבל לעניין מעשרות לא נזכר אלא דבש תמרים גרידא, ולא שמענו אם חייב לעשר מי פירות לשיטת ר' אליעזר. ושמא שאני דבש תמרים משאר מי פירות לעניין מעשר, עיין להלן בתוספתא טהרות פ"ב ה"ה.

30-31. **אמ' ר' נתן מודה ר' ליעזר וכו'.**כ"ה בד, בר"ש ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ו בטעות: אמר ר' לעזר וכו'. ובכי"ע נשמטה כאן בבא זו עד "אמר ר' נתן" שבסיפא.

31-32. **שלא יאכל מן הדבש עד שיתקין את התמרים.**וכ"ה בד, בר"ש ובכפו"פ הנ"ל. ולפי פשוטו פירושו, שלר' נתן (בשיטת ר' אליעזר) דבש פטור מן המעשרות, אבל מכיוון שיצא מן הטבל אסור. ובחולין (ק"כ ב') שנינו: דתניא הטבל וכו' משקין היוצאין מהן כמותן (ועיי"ש בגמרא ובתוספ' ד"ה היכא). ובתו"כ (שמיני פ"ד ה"ב, מ"ח ע"ד): תרומה תוכיח שאין אסור בפסולתה ועשו את שיוצא ממנה כמותה. ובעל כרחנו בכל תרומה הדין כן (כפי' בעל קרבן אהרן) ואפילו ביוצא מדגן.¹³² וטעם האיסור הוא מפני שעשו את היוצא מן האיסור כמותו,¹³³ והוא הדין בטבל. ובירושלמי הנ"ל מסורת אחרת לגמרי, וכ"ה שם: תני ר' נתן אומר לא שר' ליעזר מחייב במעשרות,¹³⁴ אלא שר' ליעזר אומר שלא יאכל מן התמרים עד שיעשר על הדבש. מילתיה אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי דבש ולפי תמרים.¹³⁵ ולפ"ז הפירוש הוא שהדבש כשהוא לעצמו פטור מן המעשרות, אלא שהתמרים נתחייבו לפי בשרם ודובשם, וכל זמן שלא עשר מן התמרים אף על הדבש, לא יאכל מן התמרים. ועיין להלן.

footnotes: ¹³² עיין רש"י חולין ק"כ ב' ד"ה החדש. ¹³³ עיין מ"ש בפירוש התו"כ שם בתיקונים והוספות שלי למאירי נדה, עמ' 329. ¹³⁴ עיין הסיגנון להלן בסיפא ולעיל פ"ז שו' 36 ומש"ש. ¹³⁵ וכ"ה אף בכי"ר ובנוסח הרש"ס, ואין להגיה.

32. **מודה ר' ליעזר שאם תיקן תמרים כן¹³⁶ וכו'.**מלשון התוספתא ברור שהכל הוא מדברי ר' נתן, ופירושו, הואיל וכל איסור הדבש הוא מפני שיצא מן האיסור, הרי כיון שתיקן את האיסור הותר הדבש מאיליו. עיין מ"ש לעיל. אבל בירושלמי הנ"ל (לפני דברי ר' נתן שהעתקנו לעיל): מודי ר' ליעזר שאם עישר על התמרים אפי' באיספמיא דבשן מותר. מילתיה אמר שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי תמרים.¹³⁷ כלומר, הדבש כשהוא לעצמו פטור מן המעשרות, ואינו מעשר עליו כלל, וכל החיוב הוא רק מפני שיצא מן האיסור וכו', וכמו שכתבנו לעיל, אלא שבירושלמי אינו מדברי ר' נתן, והוא חולק על בבא זו, עיין מ"ש לעיל.

footnotes: ¹³⁶ =כאן, עיין במבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 1236. ¹³⁷ וכ"ה אף בכי"ר ובנוסה הרש"ס.

32-33. **ודובשן באספמיא וכו'.**בכפו"פ הנ"ל: ספרד (עובדי' א', כ'). תרגם יונתן אספמיא. ובפסיקתא רבתי (פל"א, הוצ' רמא"ש קמ"ז ע"א): במקומות הרחוקים באספמיא. ועיין בתוספ' ב"ב ל"ח א' ד"ה אלא.

33. **דבש תמרים ר' ליעזר מטמא וכו'.**ר"ש וירושלמי הנ"ל. משנתנו הנ"ל. ועיין בבלי ברכות ל"ח א'. ור' אליעזר חולק על משנת מכשירין פ"ו מ"ד. ועיין בירושלמי כאן.

33-34. **אמ' ר' נתן מודה ר' ליעזר וכו'.**וכ"ה בד, כי"ע ור"ש הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: תני ר' נתן אומר לא שר' אליעזר מטמא משום משקה, על מה נחלקו וכו'. ועיין לעיל הערה 134.

34-35. **על שנתן לתוכו מים וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובר"ש הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: על שנפל לתוכו משקה וכו'. והעיר בפ"מ שם על התוספתא להלן מכשירין פ"א ה"ז: מי פירות שנפלו לתוכן טיפת מים כל שהן טמאין דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים הולכין אחר הרוב. ואמרו בירושלמי כאן שעל דעתיה דר' נתן ר' אליעזר ור' מאיר אמרו דבר אחד. ובר"מ פט"ז מה' טומאת אוכלין ה"ד חילק בין מי פירות שנתערבו בשאר המשקין שהולכין אחר הרוב, ובין נתערבו במים שהן מטמאין אפילו במים כל שהן (כשיטת ר' ליעזר כאן ור"מ שם). ועיין בהשגות שם, ובמה"פ כאן ד"ה על דעתיה, ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 108 ואילך.

35-36. **זתים של תרומה טהורין וכו'.**ירושלמי פי"א ה"ג, מ"ז ע"ד, ועיין במשנתנו פי"א מ"ג. ונמצא שלר' מאיר אין משנין אף זיתים וענבים מברייתן אלא בזיתים טהורין בלבד, מפני ששמן חשוב יותר מזיתים, אלא שבטמאים חושש שלא יבוא לידי תקלה ויאכל מהם בשעה שסוחטן (עיין בבלי פסחים ל"ג סע"ב). וענבים "חשובות הן לאוכל יותר מן המשקה" (ירושלמי הנ"ל). ומשנתנו פי"א מ"ג דלא כר"מ.

39. **וענבים טהורות ייעשו וטמיאות לא ייעשו.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. נמצא שלר' יעקב כולם מודים בזיתים ובענבים טהורות שיעשו משקין ובענבים טמאות שלא יעשו משקין, ולא נחלקו אלא בזיתים טמאים שר' אליעזר חושש בהם משום תקלה ור' יהושע לא גזר בהם משום תקלה, משום שיכול לסחטם בכלי מאוס (עיין בבלי פסחים ל"ג ב'). ולפ"ז לר' יעקב בדעת ר' יהושע עושין משקין מזיתים ומענבים חוץ מענבים טמאות שאין עושין מהן משקין, שהרי אין הן ראויות לכלום (עיין בבלי הנ"ל; שם כ' ב').

40. **מודה ר' יהושע לר' ליעזר וכו'.**צ"ל: מודה ר' יהושע ור' ליעזר וכו'. ובירושלמי: מודה ר' אליעזר ור' יהושע וכו'.¹³⁸

footnotes: ¹³⁸ עיין הגי' בירושלמי בבבא שלנו, והנכון הוא כלפנינו בתוספתא, וכן תיקן בפ"מ שם.

41. **על מה נחלקו על הטמאות וכו'.**ונמצא שלר' יהודה בשיטת ר' יהושע עושין משקין מזיתים ומענבים בין טהורים ובין טמאים. ומבואר בירושלמי שהתירו לו לעשות יין מענבים טמאים, כדי שיהנה מן החרצנים ומן הזגים. ועיין בר"מ בפי"ב מה' תרומות הי"א שפסק כן ע"פ טעם הבבלי בפסחים הנ"ל. וכן משמע מסתימת לשון משנתנו (פי"א מ"ג) שלא חילקה בין טמאים וטהורים. ועיין במהרי"ק על הר"מ הנ"ל ובח"ד כאן.

42. **אמ' ר' לא נחלקו וכו'.**בירושלמי הנ"ל בטעות: א"ר יוחנן מודה ר' ליעזר ור' יהושע וכו'. אבל בכי"ר ובנוסח הרש"ס שם לנכון: אמר רבי מודה וכו'. וכן מוכח מהמשך הירושלמי שם.

42-43. **על זתים טהורין שייעשו ועל ענבים טמאין שלא ייעשו וכו'.**וכ"ה בירושלמי בהוצ' שלפנינו ובכי"ר. ולפ"ז אין מחלוקת בין רבי ור' יעקב בשיטת ר' יהושע, ולשניהם סובר ר' יהושע שעושים משקין מזיתים וענבים, הוץ מענבים טמאות, וכמו שכתבנו לעיל, ולא נחלקו ר' יעקב ורבי אלא בשיטת ר' אליעזר, שלר' יעקב כולם מודים שעושים יין מענבים טהורות, ולרבי סובר ר' אליעזר שאין עושין יין מענבים טהורות. ברם בירושלמי נוסח הרש"ס גורס בדברי רבי: מודים ר' אליעזר ור' יהושע בזיתים טהורים שייעשו, וענבים טמאות וזיתים טמאים שלא יעשו, ועל מה נחלקו על ענבים טהורות שר' אליעזר או' לא ייעשו וכו'. וכן מוכח ממסקנת הירושלמי שם: זתים טמאים ר' ור"מ חד (כלומר, שניהם סוברים שאין עושים מהם שמן) ר' יעקב ור' יודה חד (כלומר, שניהם סוברים שלר' יהושע עושין מהם שמן).

44. **תרומה ניתנה לאכילה וכו'.**שביעית פ"ח מ"ב, ר"מ רפי"א מה' תרומות. ובראבי"ה סי' קנ"א, ח"א, עמ' 154: תניא בתוספתא דתרומות תרומה ניתנה וכו', וכי האי גוונא תניא בתוספתא דשביעית (רפ"ו) לגבי שביעית. והברייתא שלנו הובאה בירושלמי שביעית פ"ח ה"ב, ל"ח ע"א, ובמע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב.

46. **כיצד לאכל וכו'.**מכאן ואילך הוא פירוש התוספתא למשנה הנ"ל.

47. **קניבתו של ירק וכו'.**עיין מ"ש להלן עמ' 465 ד"ה קלפי.

**ולא תבשיל שעיברה וכו'.**בירושלמי שביעית הנ"ל: שנתקלקל צורתו, אבל בירושלמי מע"ש הנ"ל כלפנינו. [וברשב״ם ב״ב צ״ה ב׳: שנתחמץ.] ועיין בר"ש שביעית פ"ח מ"ב.¹³⁹ והר"מ הביאה בפ"ה מה' שמיטה ה"ג והוסיף: כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר. ובירושלמי שם מוסיף: וכן הוא שביקש לאכול תרדין חיין (עיין בבלי עירובין כ"ח סע"ב, כ"ט רע"א) או לכוס חטין חיות (עיין בירושלמי תרומות פ"ו ה"א, מ"ד ע"א, ובמקבילות) אין שומעין לו.

footnotes: ¹³⁹ והוא פירש שם שעבר עליה לילה אחד (כסיגנון הרגיל אצל קדשים), והביא מכאן ראיה לקדירה שאינה בת יומה.

49. **מטמא טומאות אוכלין ושורפין אותה במקומה.**וכ"ה גם בד ובכי"ע (ושורפה במקומה). ופירושו שמותר לשרוף אותה מיד, ואין ממתינין בה עד ערב הפסח, ואין זו תרומה שאני מצווה על שמירתה. ובירושלמי חלה פ"ד רה"ו, ס' רע"א: ושורפין אותה בטומאה, והיא היא. ועיין בדברי ר' חנניה סגן הכהנים עצמו במשנת פסחים פ"א מ"ו (עדיות רפ"ב) ובירושלמי שם, ובבבלי שם (ט"ו ב', מ"ה ב'): ונשרפת עם הטמאה בפסח. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ב מה' טומאת אוכלין הי"ד, ובגליון הש"ס תרומות פי"א ה"ב וחלה פ"ד רה"ו.¹⁴⁰ [עיין תס״ר ח״ג עמ׳ 152, שם עמ׳ 277.]

footnotes: ¹⁴⁰ וברייתא זו לא הובאה בתוספתא שביעית. ובירושלמי מע"ש (פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב): ר' יודן בעי שמן של מעשר שני שנסרח? אמר ר' מנה מכיון שנסרח פקעה ממנו קדושתו. מה צריכה ליה שביעית, אעפ"י שנסרח בקדושתו הוא (שהרי קדושת שביעית חלה אף על אוכלי בהמה).

50. **אין מחייבין אותו להיות גומע וכו'.**כ"ה בד ולהלן שביעית פ"ו ה"ג. ובכי"ע כאן ושם: אין מחייבין אותו לשתות וכו'. וכ"ה בירושלמי שביעית ומע"ש הנ"ל.

**אניגרון וסניגרון.**בירושלמי שביעית הנ"ל: אניגרון ולא איקסגורין וכו'. ובמע"ש הנ"ל: לא אניגרון ולא אכסיגרון. והיא היא. וברש"י שבועות כ"ג רע"א: אניגרון שהוא מין מאכל, כדתניא בתוספתא דביצה (פ"ב הט"ז) הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן פלפלין שחוקין, ורגילין לתת לתוכן יין, כדתניא בתוספתא דדמאי (עיי"ש פ"א הכ"ד ומש"ש) או תרומת (צ"ל: ותרומות) יין לתוך אניגרון ואכסיגרון. ועיין רש"י יומא ע"ו סע"א וברכות ל"ה ב'. ומתוך הבבלי ברכות (ל"ה סע"ב, ל"ו א') מבורר שהיו נותנים שמן לתוכם,¹⁴¹ וביומא (ע"ו א') ובשבועות הנ"ל מבואר שהיו נותנים יין לתוכם. ומתוך הירושלמי (עירובין פ"ו ה"ה, כ"ג ע"ג) מתברר שהיו נותנים שניהם יחד לתוכם. וכבר קבעו החכמים לנכון שאניגרון ואכסיגרון הן מלים יוניות οίνόγαρον ו־όξύγαρον, מורייס של יין ומורייס של חומץ. והשתמשו בהם כמשקה, או מאכל שמגרה את התאבון. ולפ"ז הפירוש בתוספתא הוא שאין מחייבים אותו לשתות (או לגמוע) אניגרון ואכסיגרון כשהם לעצמם, אלא מטבל כדרכו בהם ואינו חושש (כמפורש להלן) ואעפ"י שהם בטלים ע"ג הפת של חולין (עיין מ"ש להלן). וכנראה שכל מורייס המעורב בתבלין ובשאר ירקות קראו בשם זה. וכן מפורש בתוספתא ביצה ספ"ב (שהביא רש"י הנ"ל) שהיו נותנים פלפלין בתוכם (עיין הגירסא בירושלמי שם ספ"ב, ס"א ע"ד). והיוונים היו משתמשים במאכל שהיה מורכב מסלק ושמן ומורייס (γάρος) בהוספת קצת אשלג. וחשבו שמאכל זה מרפה את המעים.¹⁴² וכן מפורש בבבלי:¹⁴³ אניגרון מיא דסלקא. אכסיגרון מיא דכולהו שלקי.¹⁴⁴ ולולא דברי רוב רבותינו הראשונים היה נראה פירוש המאירי (בברכות שם, 122 ע"ב) שבאר מיא דסלקא, כלומר מיץ של סלקא (של תרדין), וכן הפירוש גם במיא דשלקי, כלומר המיץ של הירקות (השלקות) עצמן. וכן מפורש בירושלמי (תרומות פי"א סה"ב, מ"ז ע"ד): מודי ר' ליעזר לחכמים במי תרדין (מי סילקא) ומי שלקות שאינן מכשירין, כלומר, אעפ"י שר' אליעזר סובר שכל מי פירות מכשירים מודה הוא במי סילקא ובמי שלקות שאינם מכשירים, מפני שאינם ראויים למאכל כלל כשהם לעצמם (כפי' הר"ש סיריליאו שם), וכאן בוודאי הכוונה למים שנסחטו מהם. ואעפ"י שאמרו בבבלי (ברכות ל"ט א'): מיא דסלקא כסלקא וכו', ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, ומכאן שמברכים עליהם כשהם לעצמם, כבר פירש ברא"ה שם¹⁴⁵ שהכוונה היא שהסלק פוטר בברכתו את מימיו. ומתוך מנהג היונים שהבאנו לעיל מוכח שהיו נותנים שמן לתוך הסלק עצמו, וכנראה שהיו מבשלים אותו במימיו עד שהיה נימוח במימיו, ומכיוון שתרדין חיין אינן ראויין למאכל,¹⁴⁶ הרי דרך אכילתו בכך, ומברך עליו ועל מימיו בורא פרי האדמה.¹⁴⁷ ולפ"ז אין סתירה בין הבבלי ברכות והתוספתא כאן, שמוכח מהם שאניגרון ואכסיגרון הם משקין, ובין הבבלי יומא ושבועות שמחשבים אניגרון ואכסיגרון כמאכל. והכל תלוי בירק ובתבלין שבהם, אם נימוחו לגמרי, או שעדיין גופן קיים. ואעפ"י שגם בריאים היו שותים ואוכלים אניגרון ואכסיגרון¹⁴⁸ כסגולה לעצירות,¹⁴⁹ מ"מ אין מחייבין כל אדם לשתות אותם בעינם אם אין לו צורך בהם, אלא מטבל בהם כדרכו.

footnotes: ¹⁴¹ וכן משמע בתוספתא מעשרות פ"א ה"ח ושבת פי"ב ה"י שהיו נותנים שמן לתוך אניגרון. ¹⁴² גיאופוניקה סי"ב פט"ו סי' ב'. וציין לו ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 349, עיי"ש. ¹⁴³ ברכות ל"ה סע"ב; יומא ע"ו א'; שבועות כ"ג א'. ¹⁴⁴ בה"ג ברכות פ"ו, ח' ע"א: דכולהו סלאקי. וכן גרס אף להלן שם (בבבלי ברכות ל"ט א'): מיא דכולהו סלקי ככולהו סלקי. וכן בבבלי שבועות הנ"ל: מיא דכולהו סלקי. ובר"ח שם: סילקי. ועיין מ"ש להלן. ¹⁴⁵ פ"ו סוף עמ' קי"ז, והובאו דבריו במיוחס להריטב"א פסחים כ"ד סע"ב. ועיין להלן הע' 147. ¹⁴⁶ עיין מ"ש לעיל שו' 47 סד"ה ולא תבשיל. ¹⁴⁷ עיין ברא"ה הנ"ל (לעיל הע' 145). אבל בעמ' ק"ד פירש את הגמרא שלנו שבמי סלקא גרידא עסיקינן, ועליהם מברך שהכל. ובמאירי הנ"ל הסיק: ומברך על מיץ הסלקא בורא פרי האדמה, ופירש את הבבלי כרוב הראשונים. ¹⁴⁸ עיין בבלי ברכות ל"ה סע"ב הנ"ל. ¹⁴⁹ עיין לעיל הע' 142.

51. **והחושש בשיניו וכו'.**תוספתא שביעית וירושלמי הנ"ל; משנה שבת פי"ד מ"ד; תוספתא שם פי"ב (בד: פי"ג) ה"ט. והקשו בירושלמי (שם פי"ד רה"ד, י"ד סע"ג) ובבבלי (שבת קי"א א') מן הכתוב (משלי י', כ"ו) כחמץ לשנים וכו'. ותירצו שחומץ מזיק לשן בריאה ומרפא שן חולה (ועיי"ש תירוץ אחר).

**אבל מגמע ובולע.**וכ"ה במקבילות ובתוספתא שבת הנ"ל (לעניין שבת). אבל במשנתנו הנ"ל: לא יגמע בהן את החומץ. ופירש אביי (בבלי שבת הנ"ל; ביצה י"ח ב') שאף במשנתנו פירושו: לא יגמע ויפלוט, אבל לבלוע שפיר דמי. ורבא (שם) העמיד את משנתנו בגומע לאחר טיבולו, ואין דרך העולם בכך, ומשום כך אפילו אינו פולט אסור, דמוכח שמתכוין לרפואה, אבל הברייתא מדברת בגומע לפני טיבולו, ולפיכך מותר לבלוע. והסיקו שם שרבא חזר בו מפירושו. אבל בירושלמי שם תירצו שהברייתא שלנו כרבי שמחייב קרן וחומש בגומע חומץ של תרומה,¹⁵⁰ מפני שלפעמים דרכו בכך. או שהברייתא עוסקת בגומע אחר טיבולו, ובזה אף החכמים מודים לרבי שמשלם קרן וחומש, מפני שהחומץ מיישב את הנפש. אבל משנתנו מדברת בגומע לפני טיבולו, שאין דרכו של אדם בריא לעשות כן, ולפיכך אסור לו לגמוע, אפילו אם אינו פולט. ונמצא שהירושלמי מפרש בדיוק להפך מן הבבלי. וכנראה שהכל תלוי בטיב מנהגי המקום.¹⁵¹

footnotes: ¹⁵⁰ ירוש' כאן פ"ו ה"א, מ"ד ע"א; יומא פ"ח סה"ג, מ"ה ע"א. ¹⁵¹ ועיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 185, בשם הר"ח.

51-52. **מטבל ואינו חושש.**וכ"ה במקבילות הנ"ל. ובמשנת שבת הנ"ל: אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא. וכנראה שכאן (וכן לעניין שביעית) מפרשת בבא זו את כל ההלכות שלעיל, כלומר אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ואסור לו לגמוע חומץ. אבל מטבל בהם פתו ואינו חושש שמבטל את המשקין של תרומה על גבי הפת של חולין, מפני שדרכו בכך, שהרי אוכל את הכל מיד.

52. **החושש בגרונו וכו'.**המלים שסגרתי במרובעים חסרות בכי"ו,¹⁵² וישנן בד בכי"ע ובמקבילות הנ"ל. והברייתא הובאה גם בבבלי ברכות ל"ו א' (ועיין דק"ס שם עמ' 195 הע' צ').

footnotes: ¹⁵² והסופר הניח ריוח בכ"י למלים הללו. וכנראה שהיו מטושטשות בכ"י שהעתיק ממנו.

**לא יערענו וכו'.**כ"ה בד ובבבלי ברכות הנ"ל. ולהלן שביעית פ"ו הנ"ל בכי"ו: לא ירערענו. ובשבת פי"ב הנ"ל: לא יערערנו. ובכי"ע: לא ידדנו, ובגליון כתובה אות רי"ש, כלומר, קרי ירדנו. ועיין להלן סוטה פ"ב ה"ג בכי"ע. ופירש"י (בברכות הנ"ל): לא יערענו בשמן. בשבת, דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכו'. ובתוספ' שם (ד"ה לא): ע"כ פי' הר"י לא יערענו אפילו בבליעה בלא שהייה, שכל שתייה שאינה אלא לרפואה קרי ליה ערעור, ואפילו כשבולעו, והיינו טעמא דמתסר, משום דקא מוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין וכו'. ועיין בתוספ' ר' יהודה שם. ועיין מ"ש הרל"ג בסה"ז לכבוד לינדא מיללער עמ' 104, ואינו מחוור. ובמשנת סוטה פ"ג סמ"ג: מערערים אותה וכו' (וכ"ה בכמה נוסחאות שבדקתי), וכ"ה בספרי נשא פי' י"ז עמ' 21 ובס"ז שם (עמ' 236). וכ"ה בתוספתא שם פ"ב ה"ג בד. אבל בכי"ו שם: מרערעין אותה.¹⁵³ והוא ערער הוא רערע,¹⁵⁴ ופירושו לגרגר את הגרון, והיינו שאדם מכניס את המשקה לתוך הגרון, פולט אותו לפיו ושוב בולע אותו, ועושה כן כמה פעמים. ולפיכך נקטו חז"ל מלה זו במשנת סוטה, מפני כשמשקין אדם בעל כרחו, הוא מנסה לפלוט את המשקה לתוך הפה, ומכריחין אותו לבולעו שוב. ונראה שאסור לעשות כן אף בתרומה, מפני שנראה שעושה כן לרפואה, אבל מותר לעשות כן באניגרון, מפני שדרך אכילתו בכך מחמת חריפותו. ועיין בתוספ' ובתוספ' ר"י הנ"ל. אבל נותן הרבה וכו'. בד, בכי"ע ובמקבילות: נותן שמן הרבה וכו'. כלומר, אעפ"י שנותן לתוך האניגרון שמן יותר מן הרגיל אין מדקדקין בזה ומותר.

footnotes: ¹⁵³ ג' פעמים שם. ועיין בכי"ע שם ולעיל שם ה"ב. ¹⁵⁴ השוה עגעג=געגע, עיין מ"ש ר"ח ילון בתרביץ ש"ג, עמ' 103, ובהע' 31 שם.

53. **ובולע.**כלומר, ובלבד שלא יפלוט, אבל מותר לו לרערע, עיין מ"ש לעיל. ובתוספ' הנ"ל פירשו (בשיטת רש"י) ובולע כלומר, או בולע שמן בעינו. וכ"ה בתוספ' ר' יהודה שם בשם רבינו שמואל (הרשב"ם). ועיין ר"מ פכ"א מה' שבת הכ"ד, ובהגה"מ שם אות ש'.

53-54. **סך אדן שמן על גבי מכתו.**וכ"ה להלן שביעית פ"ו ה"ד ושבת פי"ב הי"ב. אבל במקבילות שבירושלמי שביעית פ"ח ומע"ש פ"ב הנ"ל חסרה בבא זו ואף הר"מ השמיטה. ובמשנתנו (שבת ספי"ד): בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהם, שכן דרכם לסוך בחול. ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הם. ומכאן שבשמן הרגיל לכ"ע סך שמן על גבי מכתו בשבת (ועיין בבלי שם קי"א ב'). ועיין ר"מ פכ"א מה' שבת הכ"ג. אבל בברייתא שבבבלי (שם קל"ד ב'): אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת. ופי' בתוספות (שם ד"ה ואין) חמין ושמן מעורבין יחד, אבל שמן לחוד מותר, כמפורש במשנה הנ"ל. וכן הביא ר' ירוחם בס' אדם ני"ב סח"ט בשם "יש מהמפרשים". ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"ל. אבל ר' ישעיה הזקן (מובא בשלטה"ג על הרי"ף שם פי"ט ריש סי' תצ"ב) אסר לתת אפי' שמן לחוד ע"ג המכה, וחילק בין סיכה ונתינה, כלומר, נתינה משמע הרבה בבת אחת,¹⁵⁵ אבל סיכה מותר.¹⁵⁶ והר"מ (פכ"א מה' שבת הכ"ו) העתיק את הברייתא כלשונה, ולא פירש אם מדברים בשמן או חמין או בשניהם יחד. ורב (בבבלי שם) התיר לתת שמן וחמין ע"ג המכה בשבת. ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"א שו' 10. ועיין להלן.

footnotes: ¹⁵⁵ ועיין ב"ח טאו"ח סי' שכ"ח. ¹⁵⁶ ועיין מ"ש להלן הע' 161. ולפי שיטת רבינו ישעיה צריך לחלק כן אף בחמין (ועיין בתוספתא שבת פט"ו ה"ד), ובשמן מותר לסוך ובחמין מותר לזלוף, ובלבד שלא יתן הרבה בבת אחת. ועיין ירוש' שבת פ"ט ה"ג, י"ב ע"א; פי"ט ה"ג, י"ז ע"א, וב"ר פרש' פ', ט', עמ' 962, ובהערות שם.

54. **ובלבד שלא יטול במוך ובמטלית וכו'.**וכ"ה להלן שביעית ושבת הנ"ל. ובברייתא שבבבלי (שבת הנ"ל): אין נותנין שמן וחמין ע"ג מוך ליתן ע"ג מכה בשבת. ולכאורה היא הברייתא שלפנינו בתוספתא שבת פי"ב הי"ב הנ"ל. ומכאן שהפירוש הוא או שמן או חמין.¹⁵⁷ וכן משמע מתירוץ הבבלי שם לרב: התם משום סחיטה. ואם משום סחיטה אתינן עלה, הרי בסחיטה מן המוך ומן המטלית אין הבדל בין מים ומשקין, ובכל אחד לחוד אסור. והר"מ (פכ"א מה' שבת הכ"ו) פסק: אין נותנין חמין ושמן על גבי המכה וכו' ולא ע"ג מוך ליתנו על המכה בשבת. ומכיון שפסק כשמואל (בבבלי שם), הרי הטעם הוא מפני שאין דרך סיכה בכך, ונראה כנותן לרפואה, וממילא אף בתרומה ושביעית אסור (ועיין ר"מ פ"ג מה' מע"ש הט"ז ומ"ש להלן מע"ש פ"א ה"ג), אעפ"י שנותן במוך ומטלית שכבר בלעו ושבעו בשמן של חולין (שאין כאן בליעה ואיבוד של שמן תרומה ושביעית). ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם רב הילאי גאון.¹⁵⁸ ועיין בבלי שבת נ' א' ומ"ש להלן עמ' 563 הע' 1.

footnotes: ¹⁵⁷ שהרי בתוספתא, מקור הברייתא, לא נזכרו חמין כלל, הרי לך שמדברים כאן בכל אחד לחוד. ועיין בתוספתא שם פי"ב הי"ד ובגי' הראבי"ה (סי' רפ"ג, ה"א, עמ' 354) בבבלי הנ"ל. ובחנם תיקן המו"ל שם: חמין במקום מין, והאמת היא שאין מין אלא מיין, מים, עיין לעיל שם בראבי"ה. ¹⁵⁸ ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 109 ואילך. וברור שאם יש כאן חשש של בליעה אסור בתרומה ובשביעית, שהרי הוא כאילו עושה איספלגית (עיין פיה"מ להר"מ כלים פכ"ח מ"ג) משמן של תרומה או שביעית. עיין במשנת שביעית רפ"ח ובתו"כ בהר סוף פרש' א', ק"ו ע"ג, ועיין לעיל דמאי פ"א הכ"ה.

54-55. **החושש בראשו וכל מי שעלו לו חטטין וכו'.**וכ"ה במקבילות הנ"ל. והלכה זו הובאה אף בירושלמי שביעית פ"ח ומע"ש פ"ב הנ"ל, אבל הר"מ השמיטה. וברייתא זו (לעניין שבת) נעתקה ע"י רב הילאי גאון,¹⁵⁹ וכ"ה כותב: אבל הראש מפני צערו הקשה התירו חכמים לסוך על מכתו שמן בלבד, שכך שנינו החושש בראשו ומי שיש לו חטטין בראשו וכו', ששמן דרכו לסוך, וחומץ אין דרכו לסיכה. ואם רוצה לתת את השמן במוך להניח על מכת הראש שפיר דמי. והדברים סותרים לבבא שלעיל וגם לברייתא שבבבלי הנ"ל. ומשמע שפירש שבראש התירו לתת אף במוך ובמטלית,¹⁶⁰ וזהו כל החידוש של הסיפא כאן, שהרי לכאורה מיותרת היא, שאם התירו סיכה ע"ג מכה שנראית כרפואה, מכ"ש מי שחושש בראשו, או שיש לו בו חטטין, שסך את כל הראש. ולפיכך פירש הגאון שכן דרך סיכת הראש במוך, מפני שאם סך ביד נמחה השמן בשער שבראשו. וכ"ז הוא לכאורה דוחק רב (ועיקר החידוש כאן בסיפא, שאין סך יין וכו'). וצ"ע.¹⁶¹ ועיין להלן שבת פט"ז הט"ז בגי' ד וכי"ו ומש"ש.

footnotes: ¹⁵⁹ שו"ת גאוני מזרח ומערב סי' ס"ז; א"ח ח"א סי' שכ"ח, נ"ה ע"ג; אוה"ג שבת ח"א, עמ' 124. ¹⁶⁰ והחשש של סחיטה אינו אלא לרב בבבלי שם, ושמואל לא גזר משום סחיטה. ועיין בב"ח טאו"ח סי' שכ"ח. ¹⁶¹ עיין היטב בירוש' מע"ש פ"ב הנ"ל (אחרי המשא והמתן בברייתא שלנו) שחילקו בין סיכת הראש בשבת ובין סיכה במע"ש ובתרומה (כלומר, שאינו נותן שמן ע"ג ראשו ולוחש). וכנראה, שהאיסור הוא משום שאינו סך כדרכו אלא נותן שמן הרבה (עיין מ"ש לעיל שו' 53–54 בשם ר' ישעיה הזקן), ואסור משום אבוד קדשים. ובשבת מותר לעשות כן לשיטת ר' יוחנן ור' ינאי ואפילו בכלי. וכדברי ר' הילאי הנ"ל.

56-57. **יין של תרומה אין עושין אותו אלנתית.**כבר שנינו הלכה זו לעיל שו' 28, בכי"ו ובד, עיין מש"ש. ובכי"ע חסרה שם. ואפשר שהוכפלה שם אגב גררא מתוספתא שביעית פ"ו, עיין מש"ש.

57. **ואין עושין אותו זלח.**בכי"ע: זלף, והיא היא. ובתו"כ (בהר סוף פרש' א', ק"ו ע"ג): לאכול. ולא לעשות ממנה זלחין. ובראב"ד שם: זולחין. זלוף, לפי שאינו שוה לכל אדם, והרי הוא כמלוגמא, ועיין מ"ש להלן בסוף פירקין לעניין זלחין בשבת. ובד: ואין עושין אותו אנימלון, ובמשנתנו (פי"א מ"א) מפורש להפך. ועיין לעיל שו' 27–28 ומש"ש. **ולא יתן משירי הכוס בידיו.**בגמרא של מסכת כלה רבתי פ"י (בהוצ' היגר פ"ט, עמ' 332): דאמר מר כל שיורי כוסות מטפשין וכו', מאן דשתי שיורין ארבעין (בהוצ' היגר: ארבעין שיורין) לא חיי (כלומר, אינו חי ארבעים שנה). ומכיוון שלא היו שותים שיורי הכוס, היו נותנים את השיורין בידים, כדי ליהנות מן הריח. ומלמדת התוספתא, שאעפ"י ששיורי הכוס בחולין אינן ראויין לשתייה אסור לעשות כן בתרומה.

58. **והאשה לא תדיח בו את בנה.**להלן שבת פי"ב (בד' פי"ג) הי"ג: רבן שמעון בן גמליאל אומר האשה רוחצת בנה ביין אע"פ שמתכונת לרפואה. ובירושלמי:¹⁶² וכי כל שמותר בשבת מותר במעשר שני וכו', והא תני מדיחה היא אשה עצמה ובנה ביין מפני הזיעה. בתרומה אסור. וברור שבתרומה אף ר' שמעון בן גמליאל מודה שהוא אסור, אפילו אם מדיחה את בנה מפני הזיעה.

footnotes: ¹⁶² שם פי"ד ה"ג, י"ד ע"ג; מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב.

59. **שופך ושונה ואינו חושש.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שופך ושותה וכו'. ונראה שגירסתנו עיקרית. ולהלן שבת פט"ז (בד פי"ז) ה"ג: אין מזלחין את הבית בכל מיני זלחין, אבל ממלא חבית מים ושופך ושונה, ואינו חושש. ושם הרי הפירוש ברור שאעפ"י שאסור לזלוח בשבת, מ"מ מותר להערים ולשפוך את המים במקום אחד ולחזור ולשפוך במקום אחר,¹⁶³ ונמצא מזלף את ביתו בשבת.¹⁶⁴ ונ"ל שכן הפירוש אף כאן, והיינו שרשב"ג מתיר לשפוך יין מגולה לתוך מקום השופכין בבית, אפילו אם אינו שופכו בבת אחת. ודווקא בזילוף יש חשש תקלה, אבל בשפיכה לא גזר שישתה מן היין, ולפיכך מותר לו לשפוך ולחזור ולשפוך, כדי שהיין לא יכלה בבת אחת, ונמצא נהנה מן הריח המבטל את ריח השופכין.¹⁶⁵ וכן מותר לו לעשות ביין תרומה שנטמא. ובניגוד לדברי ב"ש שאמרו בחבית יין של תרומה שנטמאת תשפך חבל,¹⁶⁶ אומר רשב"ג שופך ושונה.¹⁶⁷

footnotes: ¹⁶³ כלומר, אינו שופך את החבית בבת אחת, אלא שופך וממתין קצת ושונה ושופך במקום אחר. ¹⁶⁴ עיין בבלי שבת צ"ה א'. והשוה ירוש' תרומות פ"ב ה"ג, מ"א ע"ג; שבת ספ"ב, ה' רע"ג; פט"ו ה"ג, ט"ו ע"ב. ¹⁶⁵ עיין בבלי ב"ק קט"ו ב'. ואף לרשב"ג הנאה כזאת אינה מצויה, שהרי לא תתכן אלא ביש לו מקום שופכין בבית. אחרת אסור לו לשופכו בתוך ביתו. עיין בבלי שם ולעיל פ"ז שו' 55. ¹⁶⁶ כ"ה בפסחים כ' ב' ובב"ק קט"ז רע"א בכי"י, עיין דק"ס שם. ¹⁶⁷ ושמא אף רשב"ג אוסר זילוף רגיל. ויש כאן עוד הכרעה בין דברי ב"ש וב"ה, עיין בבלי פסחים וב"ק הנ"ל. ועיין בח"ד ובפירוש ר' יונה בר"ג שנדחקו מאד.