Tosefta Kifshutah on Yevamot Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **אימתי אמרו אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות, בחיי הבעל וכו'.**כל הברייתות עד ה"ג שו' 6 נעתקו ברי"ף פ"א סי' ז' בשם "תוספתא", וממנו ברא"ש פ"א סי' ח'. וכן במאירי י"ג א', הוצ' ר"ח אלבק עמ' 66, הוצ' ר"ש דיקמן, עמ' 61. וכתב בפי' ר"א מן ההר, עמ' י"ד: "ולא ידעתי לאיזה צורך כתב הרי"ף זאת התוספתא". ולהלן נראה שיש ללמוד ממנה כמה דברים. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"א מ"ב: היתה בתו, או אחת מכל העריות האילו, נשואה לאחיו ולו אשה אחרת, מתה בתו, או נתגרשה, ואח"כ מת אחיו, צרתה מותרת. ומוסיפה הברייתא ש"ואח"כ מת אחיו" הוא בדווקא, אבל אם מת אחיו ואח"כ מתה הערוה צרתה אסורה, שהרי נאסרה עליו שעה אחת, ושוב אין לה היתר, כמשנתנו פ"ג מ"ז. ועיין בנ"י על הרי"ף הנ"ל ומ"ש להלן.¹
footnotes: ¹ עיין מ"ש בבאורי מהר"י איסדלין לדש"י סוף קדושים ובס' צדה לדרך שם (בשמו), קמ"ג סע"ג, והוא ט"ס, וצ"ל שם: בתוספות, עיין בתוספות ב' א', ד"ה אשת אחיו.
1-2. **אבל לאחר מיתת הבעל צרותיהן אסורות.**בפי' ר"א מן ההר עמ' י"ג: לאחר מיתת הבעל. אמתו קאי, דאלו גרושה לאחר מיתת הבעל לא משכחת לה. ופירוש בעל ח"ד דחוק מאד, והברייתא נגררה אחרי לשון משנתנו הנ"ל: מתה בתו, או נתגרשה, ואח"כ מת אחיו. וכן הסיגנון בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ד: אם מאנו או נתגרשו בחיי הבעל וכו'. ובס' חוה לר' ירוחם נתיב כ"ה ח"א: ועוד כתוב בתוספתא אותן שאמרנו שאם מתו, או נתגרשו, צרותיהן מותרות, דווקא בחיי הבעל, אבל מתו אחר מיתת הבעל צרותיהן חולצות ולא מתיבמות. וכנראה שיש לפנינו השמטה בספרו של רבינו, או שצ"ל שם: לא חולצות וכו'.
- **לאחר מיתת הבעל צרותיהן חולצו' ולא מתיבמות.**פי' בנ"י על הרי"ף הנ"ל: "שלא מיאנה בבעלה אלא ביבם." ולפי שיטת הבבלי י"ג א', אפילו אם מיאנה בבעלה לאחר מיתתו, צרתה חולצת, משום שנראית שעה אחת כצרת ערוה, אבל לפי הירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ד, פי"ג ח"א, י"ג ע"ב, כולם מודים שאם ממאנת בבעל, אפילו לאחר מיתתו, צרתה מתייבמת, עיין בחי' הרמב"ן י"ג א' ועוד. ובממאנת סתם נחלקו אמוראים בירושלמי שם אם צרתה חולצת או מתייבמת, עי"ש. והביאו בירושלמי שם את הברייתא שלנו שמפורש בה שאין צרתה מתייבמת אם מיאנה לאחר מיתת הבעל. ועיין שם בירושלמי שחילקו בין אם היו שם כמה יבמין לבין שהיה שם רק יבם אחד שהיבמה אסורה עליו משום ערוה, ובזו כולם מודים שצרתה אסורה, אם מיאנה לאחר מיתת הבעל. ועיין מ"ש להלן, שו' 5–6, ד"ה כל היכולה למאן.
3-4. **וכולן שנמצאו אילוניות, או שהיו נשואות לאחר וכו'.**וכן להלן, שו' 13 ואילך, עיי"ש. ובפי' ר"א מן ההר, עמ' י"ג, פירש: "נשואות לאחרים. היינו נתגרשו". ופירוש זה קשה מאד. ובנ"י על הרי"ף הנ"ל: "או שהיו נשואות לאחרים. שהיו לאחיו קדושי טעות בה, שקדשה אחר תחילה". ואף פירוש זה לא נתחוורתי בו. ולפי פשוטו הכוונה שהיו נשואות לאחרים, לא לאחים, כמשנתנו פ"א מ"ג: "מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות", שאין ערוה אוסרת את צרתה אלא במקום מצוה. וכן רצה לפרש בהגהות הב"ח על הרי"ף שם במקומו, אלא שכתב שבעל נ"י מאן בפירוש זה "משום דאם כן קשיא אמאי תני לה בהדי איילונית בהדא בבא". ברם ברייתא זו היא לפי ההלכה, ובשיטת רבא בבבלי י"ב רע"ב (ועיין להלן שם בשם ר' יוחנן), ועיין גם בירושלמי פ"א סה"א, ב' ע"ד; ובארו הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 16, וברש"י במקומו) שצרת אילונית מותרת (אפילו אם האילונית ערוה על היבם) משום שאילונית לאו בת ייבום היא כלל, וצרתה היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה (כערוה שנשואה לאחרים), וטעם אחד הוא לצרת אילונית ולצרות של עריות הנשואות לאחרים. וכן מוכח בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ד, עיין רמב"ן, רשב"א י"ב א' ועוד. ולפי זה אפילו הכיר בה שהיא אילונית וקבלה עליו, צרתה מותרת, משום שהאילונית היא כנשואה לאחר, עיין להלן, שו' 19. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ומ"ש להלן ספ"ו, שו' 60–61, ד"ה וכן צרות.
4-5. **בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל צרותיהן מותרות.**בפי' ר"א מן ההר, עמ' י"ג: נמצאו. משמע שלא הכיר בה הבעל שהיא איילונית, ואפילו נמצאת איילונית אחר מיתתו, שהוא לא ידע, צרתה מותרת, דמקח טעות הוא. והראשונים² הקשו מן התוספתא לשיטת הסובר³ שאילונית צריכה גט, וממילא אם נמצאת אילונית לאחר מיתה יש לחשוש שמא תפסו הקידושין וצרתה חולצת, לשיטת רב אסי בבבלי י"ב א' וירושלמי פ"א סה"א, ב' ע"ד, וכאן מפורש שצרתה מותרת. ובתוספ' לחד מקמאי (בעל ההשלמה) י"ב א' תירץ לפי השיטה הנ"ל:⁴ והתוספתא שכתב הרב אלפסי בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל, כגון שאמר הבעל בחייו שיקפיד אם תמצא אילונית, אבל כל זמן שלא יקפיד (כלומר, שלא אמר בפירוש שיקפיד), וכן אם מת ולא הכיר בה, לא מחזיקים ליה שיקפיד, והרי היא כאשתו. ועיין גם במאירי הוצ' ר"ש דיקמן, עמ' 11. וכבר הוכחנו לעיל, שו' 3–4, ד"ה ולפי פשוטו, שהברייתא שלנו היא בשיטת רבא שצרת אילונית מתייבמת אפילו הכיר בה, וממילא אפילו נמצאת אילונית לאחר מיתת הבעל הדין כן. ועיין בס' הישר לר"ת הנ"ל.⁵ ובתוספות י"ב א', ד"ה תני, הקשו: ולרבא דשרי צרת בתו אילונית אפילו הכיר בה, מה חידוש הוא לשנות בתוספתא וכו' בין לאחר מיתה. ותירצו: דסלקא דעתין למיסרה כשנמצאת אחר מיתה, משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו, כדאסר לעיל צרת בתו ממאנת.
footnotes: ² תוספות ב' ב', ד"ה או, או"ז ח"א סי' תקצ"ז, פ"א ע"א, רמב"ן ב' סע"ב, ריטב"א ב' ב', ד"ה או, מאירי, עמ' 9, הוצ' ר"ש ריקמן, עמ' 9 ועמ' 11, מרדכי פ"א סי' א', רא"ש פ"א סי' ב' ובתוספותיו ב' א', ד"ה וכולן, רבינו ירוחם, הוה, נתיב כ"ה, ח"א. ³ והוא ר' אברהם מבורגויל, כמפורש בתוספות, באו"ז, במרדכי, בתוספות הרא"ש הנ"ל (לעיל הע' 2) ועוד. אבל הרמב"ן והריטב"א הנ"ל, וכן הרשב"א ב' ב', סד"ה או, ייחסו שיטה זו לס' הישר לר"ת. ברם בס' הישר סי' ק"ס, ד' וויען י"ח ע"ג: כך פי' ר' אברהם, ואינו וכו'. ועיין בהוצ' הרש"ש שלזינגר, עמ' 124. ולפי זה הכל הוא מדברי ר' אברהם [מבורגויל], ור"ת חולק עליו שם במפורש. וכן מפורש בתוספות הנ"ל וגיטין מ"ו ב', ד"ה המוציא, ונדה ל"ב א', ד"ה שמא. ועיין מה שהאריך בזה הר"י וויינברג בספרו שרידי אש ה"ג סי' ל"ג, אות ד' ואילך. ⁴ אף הוא סבר שזו היא שיטת ר"ת, עיין לעיל הע' 3. ⁵ לעיל, הע' 3.
5-6. **כל היכולה למאן ולא מיאנה ומת צרתה חולצת ולא מתיבמת.**בכי"ע, וכן ברי"ף, ברא"ש ובמאירי שצוינו לעיל, שו' 1, חסרה המלה "ומת". וכן איננה גם במשנתנו פ"א סמ"ב. והנה במשנתנו הכוונה סתומה ואפשר לפרשה שלא מיאנה כלל לא בחיי בעלה ולא לאחר מותו, אבל אם מיאנה אפילו אחר מיתתו צרתה מתייבמת, בין שמאנה בבעל, בין שמאנה סתם, כשיטת ר' יוחנן בירושלמי פ"א ה"ב, ד' ע"ד, פי"ג ה"א, י"ג ע"ב. ועיין גם בבבלי י"ב ב' ומ"ש בשי"ק פי"ג ה"א, ד"ה תיפתר. אבל בתוספתא הרי מפורש לעיל שלאחר מיתת בעלה אפילו מאנה (ולאו דווקא "יכולה למאן"), צרתה חולצת ולא מתייבמת, ובהכרח שכאן מדברים בלא מיאנה בחיי בעלה דווקא (ואפילו לגירסת כי"ע והראשונים שלא גרסו כאן "ומת"), והכוונה שדווקא בתו גדולה שאינה יכולה למאן, צרתה מותרת לשוק, אבל אם יכולה למאן, אעפ"י שעכשיו כבר אין לחשוש שמא תמאן אח"כ,⁶ מ"מ צרתה אסורה לשוק בלא חליצה, מפני שנשואי הערוה אינן מן התורה.⁷ ובס' חוה לרבינו ירוחם נתיב כ"ה ח"א: "ועוד פשוט ביבמות:⁸ וכל היכולה למאן בחיי אביה ולא מיאנה עד שמת אחיו, עדין היא קטנה, צרתה חולצת ולא מתיבמת. פי' הואיל וקדושיה אין בהם כח לפטור צרתה לגמרי". והעתיק את התוספתא בתוספת באור משלו, וכפירוש הנ"ל.
footnotes: ⁶ כגון שמתה, עיין ירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ד, ה"ד, ג' ע"א, פי"ג ה"א, י"ג ע"ג. ועיין בתוספות י"ב א', ד"ה אלא. ⁷ ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש פ"א סי' ח', אות ג'. וכנראה שיש שם ט"ס, וצ"ל להפך. ⁸ כ"ה בד"ר, וצ"ל: בתוספות (-בתוספתא), עיין לעיל שם.
- **כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות וכו'.**משנתנו פ"א מ"ב, אלא שהתוספתא מוסיפה שאפילו מתה בתו לאחר מיתת בעלה כבר נאסרה עליו הצרה, וכמאמר רב (כ"ז ב' ומקבילות): כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים.
8-9. **הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני וכו'.**משנתנו הנ"ל, ואף כאן מוסיפה התוספתא שאם מתה הצרה בחיי בעלה, צרת צרתה של בתו מותרת להתייבם, אע"פ שבתו קיימת, ולהפך, אם מתה הצרה אחרי מיתת בעלה, כבר אסרה את צרת צרתה של בתו, אעפ"י שבתו כבר נפטרה מן העולם, וכדלעיל.
- **מתה צרה ואחר כך מת אחיו.**כ"ה בכי"ע. אבל בד ובכי"ו השמטה גדולה, ועיין מ"ש בשנו"ס.
- **שבתו קיימת צרת צרתה מותרת.**כ"ה בכי"ע ובקג"נ. ומכאן ואילך מתחילים קטעים מן הגניזה שבביה"מ כאן עד פי"ב, שו' 62 ("מכירין"). וראשי הדפים חסרים וכמה מן השורות הסמוכות לראש הדף קטועות, וכאן אפשר לקרוא רק המלים שהעתקנו.
10-11. **אע"פ שבתו פטורה צרת צרתה אסורה.**כ"ה ("פטורה") בכי"ע ובקג"נ, אבל בד ובכי"ו: שבתו קיימת. ונראה ש"פטורה" כאן פירושה: פטורה מן העולם (כבסורית), מתה. אבל לא מצאתי במ"א "פטר" בבניין קל במשמעות זו. ובד ובכי"ו נוסף בטעות (אחרי "שבתו קיימת"): צרת צרתה מותרת מתה צרת צרתה ואחר כך מת אחיו אע"פ שבתו קיימת, עיין בשנו"ס.
11-12. **נמצאת או' כל זמן שאחין מרובין צרות מרובו', אחים מועטין צרות מועטות.**כלומר, אם יש לו למת הרבה אחים יתכנו צרות וצרות צרות וצרות צרות צרות וכו', כגון שייבם האח השני את צרת בתו של הראשון, ומת, וייבם השלישי את צרת צרתה, ומת, וייבם הרביעי את צרת צרת צרתה וכו', ומת, כל נשיו אסורות לראשון משום צרת צרת צרת בתו, אבל אם האחים מועטים לא יתכנו צרות מרובות. ואשר לסיגנון, נראה שיש כאן פתגם עממי פרודוקסלי שחז"ל הניחוהו לסימן להלכה שלנו (ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 216). וסיגנון כזה בירושלמי כאן פ"ד ה"ב, ה' ע"ד: נמצאת אומר שיפיות (כלומר, הסכם, השוואה) לאחין, הפסד לאחין. תחרות באחין, שכר באחין. והוא כעין הפרודוקס שלנו.
12-13. **או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות.**עיין בתוספות י"ג, א', ד"ה מתה.
- **או שהיו נשואות לאחרים צרותיהן מותרות וכו'.**בכי"ע: שנמצאו איילוניות צרותיהן מותרות, או שהיו נשואות לאחרים צרותיהן מותרות וכו'. ואצל צוקרמנדל נשמטו שש המלים האחרונות ע"י הדומות. והתוספתא מוסיפה שאם צרת בתו נישאת לשוק (כגון שייבם אחיו את בתו, או שלא היו לו אחים כלל וכדומה) לאדם זר, ומת, מותר לו לישא את צרת צרת בתו, כלעיל שו' 3–4, עיין מש"ש, ד"ה וכולן, וד"ה ולפי.
15-16. **כך פוטרות מן האירוסין.**בירושלמי פ"א ה"ו, ג' א', ובבבלי כאן י"ג ב' ויומא י"ג ב' למדו שארוסה זקוקה לייבום, ואמרו כאן שאם היא ערוה פוטרת צרתה, ופשוט הוא. ועיין בהלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' קמ"א.
- **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.
16-17. **אבל באשה שיש לו בה קדושין צרותיהן חולצות ולא מתיבמות.**התוספתא סתמה את דבריה, ומשמע שכל שיש לו בה קידושין צרתה חולצת, בין אם היא אסורה מדרבנן, בין אם היא אסורה מדאורייתא. ורוב הפוסקים פסקו שבכולם צרתה מתייבמת, עיין ר"מ פ"ו מה' יבום ה"כ, רש"י י"א ב', סד"ה פסולה (וציין לו בס' חוסן ישועות, עיין להלן), תוספות מ"ד א', סד"ה אלמא, ריטב"א כ' א', טואה"ע סי' קע"ד ועוד, עיין מ"ש להלן. וברי"ף פ"ב סי' ט"ו הביא בשם מקור בלתי ידוע⁹ שצרת מחזיר גרושתו וצרת שנייה מתייבמת. והנה ההלכה הראשונה מבוארת גם בירושלמי פ"י סה"א, י' ע"ד (ובמקבילה בסוטה פ"א, ה"ב) ובבבלי י"א ב' ואילך, וצרת שנייה שאני, שאף השנייה אינה אלא מדרבנן, אבל עדיין לא שמענו כלום על איסורי חייבי עשין, או חייבי לאווין ועשין (ועיין בפי' ר"א מן ההר, עמ' כ"ג), ובפרט לשיטת בני א"י שאף חייבי לאווין אסורין להתייבם מדאורייתא (אפילו בביאה ראשונה), עיין ספרי דברים פי' רפ"ט ופי' ר"צ ובירושלמי כאן פ"א ה"א, ב' ע"ג. ובמאירי ק"ט א' (אלבק, עמ' 403, דיקמן, עמ' 410): ובלקוטי גאונים ז"ל ראיתי שנסתפקו בצרת שנייה אם מתייבמת, הואיל והיא גופה לא מיתסרא אלא מדרבנן וכו', ומכריעים בה שמותרת¹⁰ וכו'. ומכאן שאם היא אסורה מדאורייתא אף הם מודים שצרתה חולצת. ולעיל שם (עמ' 89, עמ' 82): "ומ"מ יש פוסקין שאף צרותיהן חולצות ולא מתייבמות". ועיין במה שהאריך בחוסן ישועות בריש מכילתין, ובוודאי שקשה לקבל דבריו שהתוספתא כאן מדברת בשניות גרידא, עיי"ש. ועיין במהרש"א ק"ח ב' ומ"ש בס' ישרש יעקב שם. ועיין בהגהות הרש"ש כ' א' שציין לבאור הגר"א באה"ע סי' קע"ד, אות ב', שמגיה בתוספתא "או" במקום "ולא",¹¹ והוא ע"פ שיטת הראשונים הנ"ל. אבל הגהה זו מתנגדת לכל נוסחאות התוספתא, לרבות קג"נ, ורבינו ז"ל היה לפניו רק נוסח הדפוס. ולפי כל הנוסחאות דעת התוספתא היא כ"יש פוסקין" שהביא במאירי הנ"ל, ושמא סמכו עליה. ועיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 26–27, ד"ה ברם.
footnotes: ⁹ הפתיחה "ירושלמי" עונה רק על הרישא כמו שהבין לנכון בקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ב סי' א' אות נ'. והראשונים שהביאו גם את ההמשך בשם הירושלמי העתיקו ע"פ הרי"ף, כרגיל. ¹⁰ ועיי"ש במאירי מה שהקשה מצרת אשת שני מתים. ועיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 40–41, ד"ה ברם. ¹¹ ולפי הגהתו עונים דברי ב"ה על כל הבבא, ואף על הרישא (שהרי בסיפא אף ב"ש מודים), והיינו שעריות פוטרות צרותיהן בין מן הנישואין ובין מן האירוסין, אבל אם יש לו בה קידושין הצרות מתייבמות, וב"ש מתירין את הצרות אפילו בעריות וכ"ש בשאר איסורים, ועיין מ"ש להלן בפנים.
17-18. **דברי בית הלל, בית שמיי מתירין את הצרות לאחין.**וכ"ה בד ובכי"ע. והתוספתא נקטה את לשון משנתנו (פ"א מ"ד), ולאחים פירושו לכל האחים, להתייבם. והיא מוסיפה על משנתנו שלאו דווקא בחמש עשרה נשים נחלקו ב"ש וב"ה אלא אפילו בשאר נשים אסורות, וב"ה אוסרין את הצרות להתייבם (עיין מ"ש לעיל בסמוך), וב"ש מתירין, שאינן עדיפות מן העריות שאין קידושין תופסין בהן ליבם, שאף הן צרותיהן מותרות להתייבם. ברם בקג"נ כאן: דברי בית שמאי. בית הילל מתירין את הצרות לאחין. ובדרך אולי ושמא אפשר לשער שזו היא הגירסא הנכונה, ולפנינו תקנו ע"פ המשנה, ולא עוד שרוב רובן של המקורות מקדימין דברי בית שמאי לדברי בית הלל,¹² ולפי גירסת רוב הנוסחאות קדמו כאן דברי ב"ה לדברי ב"ש. ואשר לפירושה נראה ש"במי דברים אמורים" שלפנינו מפרש את משנתנו פ"א מ"ד: ב"ש מתירין הצרות לאחין, ופירשה התוספתא שלא התירו ב"ש את הצרות לאחים אלא בעריות, מפני שצרת הערוה היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה, כסברת הבבלי י"ג ב'. ודווקא במקום שיש "פנימית" ו"חיצונה"¹³ נתרבתה החיצונה לייבום, משום ש"ערוה אבראי קיימא ותתייבם צרתה",¹⁴ אבל באסורות שקידושין תופסין בהן ליבם, האסורה עומדת בפנים ואוסרת גם את צרתה,¹⁵ מחמת "אם אין את מייבמני אין את מייבם צרתי",¹⁶ אבל בעריות ממש אין כלל זה נוהג לב"ש, משום שהערוה עומדת מחוץ, וכמו שכתבנו לעיל. וב"ה חולקים וסוברים שאין חייבי לאווין ועשין וכדומה להן אוסרות את צרותיהן כלל והן מתייבמות, כשיטת רוב הפוסקים, עיין מ"ש לעיל, שו' 16–17, ד"ה אבל באשה.
footnotes: ¹² ירושלמי סוכה פ"ב ה"ח, נ"ג ע"ב: תנייא חמון סבין מינון ואקדמון. ועיין בבלי עירובין י"ג ב'. ¹³ עיין ירושלמי פ"א רה"ו, ג' ע"א, ובבלי י"ג ב'. ¹⁴ עיין בבלי מ"ד א'. ¹⁵ ועיין היטב בירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ג, ובבלי כ"ז א'. אלא שמסתבר שלב"ש לא גזרו בצרת אחות זקוקתו, משום שלדבריהם צרת אחות אשתו מתייבמת, ולא יהא הטפל חמור מן העיקר (ועיין היטב בסברת הר"י בתוספות י"ט ב', ד"ה ר"ש), אעפ"י שלפי הסברא שכתבנו בפנים יש מקום לומר שאחות זקוקתו שאינה ערוה מדאורייתא תאסר את צרתה. ¹⁶ עיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 40–41, ד"ה ברם.
- **שש עריות חמורות וכו'.**משנתנו פ"א מ"ג, ועיין מ"ש לעיל, שו' 3–4, ד"ה ולפי פשוטו. ובד השלימו כאן את כל המשנה, והוספה זו אינה גם בכי"ע ובקג"נ.
- **שאין צרה אלא מאח.**תו"כ סוף קדושים פי"א הי"ב, צ"ג ע"ב (והובא בבבלי ג' ב'). ובירושלמי פ"א ה"ה, ג' ע"א: תני ר' חייה אין צרה אלא מאח בלבד.
19-20. **ניסו לאחים שלא בעבירה צרותיהן פטורות.**בד: נישאו וכו', והיא היא. ובכי"ע: אם נישאו וכו', ובקג"נ: או נישאו וכו', וצ"ל: אן (=אם) נישאו וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ג: ותני ר' חייה כן אם יכולות להינשא לאחיו שלא בעבירה צרותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, ומכולם אין לך אלא אמו אנוסת אביו נשואה לאחיו מאביו. ועיין גם להלן שם ה"ה, ג' ע"א. ועיין בבלי י' א'-ב'.
- **הלכו צרות אילו וניסו וכו'.**משנתנו פ"א מ"ד, עדיות פ"ד, מ"ח.
**והולד פסול.**כלומר פגום לכהונה, אם נישאת לכהן, ואם נישאת לישראל בתה פסולה לכהונה. ועיין בתוספות י"ד ב', ד"ה נעשה, ולהלן, שו' 27.
22-23. **אמ' ר' יוחנן בן נורי בא וראה וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ו, ג' ע"א, פ"ג ה"א, ד' ע"ג, בבלי י"ג ב', י"ד ב', כ"ז א'. ובכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות מ"בית שמיי" עד "בית שמאי", והשלמתי ע"פ ד, כי"ע וקג"נ.
- **הוולד פגום.**וכ"ה בבבלי. ובירושלמי: הולד ממזר, ועיי"ש במפרשים, ואפשר ש"ממזר" לאו דווקא.
- **עד שנטרפה שעה.**בבבלי כ"ז סע"א: אמר רב נחמן בר יצחק אחריו חזרו ותקנו. אבל הירושלמי פ"ג הנ"ל סובר שמעולם לא התקינו כן.
**אמ' רבן שמעון בן גמליאל וכו'.**ירושלמי פ"א הנ"ל, בבלי ט"ו א'.
26-27. **מה נעשה להם לצרות הראשונות.**בירושלמי: לצרות הראשונות שנישאו. כלומר, איך נתקן את הצרות שכבר נישאו לשוק לפי שיטת ב"ה, והרי אם נחייב אותן בחליצה יתגנו על בעליהן, עיין בבלי ט"ו א'. ועיין להלן.
- **שאלו את ר' יהושע בני צרות מהן.**וכ"ה בד. וכן בכי"ע ובקג"נ ובירושלמי פ"א ה"ו, ג' ע"א: בני צרות מה הן. אבל בבבלי ט"ו ב': שאלו את ר' יהושע צרת הבת מהו, אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה. והלכה כדברי מי וכו', תרתי קא בעו מיניה, צרות מאי, ואם תמצי לומר צרות כב"ה, בני צרות דב"ה לב"ש מהו וכו'. ולפי שיטת הבבלי פשט ר' יהושע שאפילו לב"ש בני צרות כשרים לכהונה, והוא בניגוד גמור למה שאמרנו לעיל שאם נישאו הצרות לשוק הולד פסול לב"ש, ור' יהושע חולק גם על ר"י בן נורי שאמר כן. ברם בירושלמי אין זכר מכל זה. ונראה שבא"י פירשו ששאלו את ר' יהושע: מה תועלת בתקנת חליצה, ונהי שלא איכפת לנו בצרות הראשונות, דמאי דהוה הוה, ואין לנו אלא לתקן את העתיד, אבל בני צרות מה הן ? כלומר, שהרי לב"ה בני צרות שנתייבמו בשיטת ב"ש הם ממזרים, ומה תועיל התקנה אף לעתיד ? וכן בני צרות שנישאו לשוק לכהנים בניהם ובנותיהם פגומים לשיטת ב"ש, וכהני בית שמאי לא ישאו נשים מבית הלל.
- **שיריצו את ראשי.**כלומר, ואין אני אומר כלום על בני צרות שנתייבמו. ואפילו אם אירע מעשה, הרי אין מגלים משפחות (עיין בבלי קידושין ע"א א' ולהלן נזיר פ"א ה"ג), ואם סופה להטמע לא תבדל (עיין בבלי הנ"ל), וכדברי ר' יהושע עצמו בסוף עדיות שאין אליהו בא לרחק וכו' ועוד אחרת היתה שם (ור' יהושע לא גילה את שמה) וכו'. ועיין מ"ש להלן.
- **אלא מעיד אני על משפחת בית עלובאי מבית צבאים וכו'.**בירושלמי: בית ענוביי מבית צבועים וכו'. ובבבלי: על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים משפחת בית צבועים מבן עכמאי וכו'. אבל בכי"מ שם: משפחות בית ענובאי מבית צבועים וכו'. ולפי זה כל הגירסאות שוות והן "עלובאי" הן "ענובאי",¹⁷ צאצאי משפחת אדם ששמו ענוב (עיין דה"א ד', ה'). ועל המקומות "בית צביים" ועוד, עיין מ"ש ר"ש קליין ב"מאמרים שונים" (ווינה תרפ"ד), עמ' 6, וב"לשוננו" ש"א ח"ד (תרפ"ט), עמ' 348.
footnotes: ¹⁷ בחילוף למ"ד ונו"ן, עיין מ"ש לעיל ח"ב (כלאים), עמ' 658, הע' 47, ומ"ש ריא"ה ווייס משפט לשון המשנה, עמ' 83.
29-30. **ועל משפחת בית קיפאי מבית מקושש.**בכי"ע ובקג"נ: בית קיפא. ובירושלמי הנ"ל: ועל משפחת בית נקיפי מבית קושש. ובבבלי הנ"ל: ומשפחת בית קופאי מבן מקושש. ועיין מ"ש קליין הנ"ל, ולעיל שם ב"לשוננו", עמ' 338.
- **שהן בני צרות, ומהם כהנים גדולים וכו'.**כלומר, שהן בני צרות שנישאו לשוק לכהנים. וכאן מותר לגלות את המשפחות, שהרי לפי ההלכה (לב"ה) הן כשרות לגמרי. ועדיין ימנעו כהני ב"ש לישא נשים מבית הלל. ועיין בתוספות ישנים ט"ז א', סד"ה בני צרות.
- **אמ' ר' טרפון וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ו, ג' ע"א, בבלי ט"ו א'.
**תאיב אני שתהא לי צרת הבת ואסיאנה לכהונה.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וכן להלן שם בירושלמי: והעיד ג' דברים על צרת הבת שתינשא לכהונה. ופירושו שאפילו חליצה אינה צריכה. ובבבלי שם: מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה (ופירש"י: מתי תבא צרת הבת מאחי לידי. ואשאנה. אייבם אותה כדברי ב"ש). אימא ואשיאנה וכו', לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי. ועיין בתוספות ישנים שם. ומן התוספתא והירושלמי הנ"ל מוכח כפירש"י וגירסתו. אבל דו"ז בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קכ"ד, ד"ה ולולא, הגיה מדעתו כגירסת תוספות ישנים, עי"ש דברים מחוכמים. ועיין מ"ש לעיל שם, ד"ה ואגב, ונעלמו ממנו לפ"ש דברי ר' יחיאל בתוספות הרא"ש ט"ו רע"א. ועיין מ"ש להלן שם, ד"ה ולענין.
31-32. **אמ' ר' אלעזר אע"פ שנחלקו וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ו, ג' ע"א, בבלי י"ד א', קידושין ע"ה ב'.
- **אע"פ שנחלקו בית שמיי וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ו, ג' ע"ב, קידושין פ"א ה"א, נ"ח ע"ד, בבלי י"ד ב'. וכל הברייתא הובאה בילקוט המכירי משלי כ"א, ב', י"ט ע"ב, בשם התוספתא.
**ובאחיות.**פירש"י: בפרק ד' אחין. וכן כתב במאירי, עמ' 71 (דיקמן, עמ' 65) שהכוונה למשנתנו רפ"ג (עדיות פ"ה מ"ה). ולכאורה אינו מובן, שהרי השאלה היא כאן על האחים גרידא, והם יודעים שכל אחת היא אחות זקוקתו, ומה שייך כאן לא נמנעו וכו'. וכנראה, שבמאירי הרגיש בכך, ולפיכך הוסיף: ומכל מקום יש צדדים שאחד חולץ תחילה וכו'. וכוונתו, שלא חששו שמא נפטרו הצרות בחליצה פסולה לשיטה אחת, עיין בירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ג, ובבלי כ"ז א'. ועיין להלן רפ"ה, עדיות פ"ב ה"ט. ולפי פשוטו נראה שלא מנו כאן אלא ההלכות שנשנו במשנת עדיות פ"ד מ"ז-מ"ט, פ"ה מ"ה, ולאו דווקא משום חשש ממזרות, וכדומה, עיין מ"ש להלן בסמוך.
34-36. **ובספק אשת איש, ובגט ישן, ובמקדש את האשה בשוה פרוטה, והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי.**וכע"ז במכירי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ובגט ישן ובספק אשת איש ובמקדש בשוה פרוטה והמגרש את אשתו ולנה וכו'. ובבבלי הנ"ל: בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה וכו'. וכולן (חוץ מ"ספק אשת איש") ברורות, ומשניות הן (בגיטין פ"ח מ"ד, מ"ט, קידושין פ"א מ"א, עדיות פ"ד). אבל לא נתברר מה היא "ספק אשת איש", ורש"י (י"ד ב') פירש שהכוונה לממאנת (משנתנו להלן רפי"ג), או לשכיב מרע שכתב הרי זה גיטך אם מתי וכו' (גיטין פ"ז מ"ג-מ"ד). והר"ח פירש (עיין אוה"ג, פיר"ח, עמ' 299, ובתוספות ישנים י"ד ב') שספק אשת איש היא המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, וכלל ופרט קתני, וגט ישן כדי נסבא. ועיין רמב"ן וריטב"א י"ד, ב'. ברם כבר שערנו לעיל שהברייתא תפסה כאן את המחלוקות שנשנו בעדיות פ"ד, ולולא דברי רבותינו הראשונים היה נראה שהכוונה למשנת עדיות פ"ד מ"ט (משנתנו כאן פ"ג מ"ה), וספק אשת איש היא בעלת מאמר (עיין ירושלמי פ"ג ה"ה, ד' סע"ד, ובבלי כ"ט א' ואילך ומקבילות). ובריטב"א י"ד ב' מנה משנה זו בכלל "אחיות".
- **לא נמנעו בית שמיי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל וכו'.**משנתנו ספ"א, עדיות פ"ד מ"ח. ועיקר השאלה היא בצרות, במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ובמקדש את האשה בשוה פרוטה, עיין בתוספות י"ד ב', ד"ה ובספק, וד"ה בגט, בחי' הרמב"ן, רשב"א וריטב"א (ובירושלמי כאן מפורש גם החשש של ממזרות במקדש בשוה פרוטה עיי"ש). והסיקו בבבלי שהיו מודיעים אחד לשני אם נעשה מעשה שלא כשיטת אחד מהם, כעין מה שאמרו בחולין קי"א ב' (הריטב"א), ועיין ראב"ן קי"ח ע"א, ובפי' ר"א מן ההר, עמ' י"ז. ובירושלמי הנ"ל אמרו (למ"ד אחד): המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם. ונראה בפירושו שעיקר החשש היה משום צרות (עיין היטב בתוספות י"ד ב', ד"ה אלא). ולשיטת הירושלמי (גיטין פ"ח הי"א, מ"ט רע"ד) אין ב"ש מתירין במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אלא אם גרשה מחמת ערות דבר והיא מאוסה עליו, אבל אם עבר וגרשה מחמת דבר אחר אף הם יודו לב"ה,¹⁸ עיי"ש בירושלמי. ובמקדש בשוה פרוטה אין חשש ממזרות אלא אם יבוא אחר ויקדש אותה בשוה דינר, שהיא מקודשת לשני לב"ש, והולד ממזר מן הראשון, והוא דבר שאינו שכיח כלל, וכל החשש הוא בצרת ערוה גרידא. ואין ספק שלמעשה נזהרו יריאי ב"ש לעשות מעשה נגד הרוב (עיין ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו מ"ט ע"א, קידושין פ"ג ה"ב, ס"ג ע"ד), וכמו שאמרו בירושלמי: מודים ב"ש לב"ה לחומרין, ועיין בבלי י"ד א'. ואעפ"י שבין בירושלמי ובין בבבלי דחו טעם זה, משום שפשוטי העם שרצו לנהוג כבית שמאי לא יכלו למחות בהם ולהוציא מהם את נשותיהם. ומסתבר שלא היו רבים אפילו מפשוטי העם, או מתקיפיהם, שסיכנו את בניהם להקרא ממזרים ע"י הרוב, ולפיכך אמרו ש"המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם", כלומר שלא פגעו בממזרים בלתי ידועים שנשתקעו במשפחות. וכבר אמרו בירושלמי (פ"ח ה"ג, ט ע"ג, ובמקבילה בקידושין פ"ד) ובבבלי (ע"ח ב') שממזר בלתי ידוע אינו חי, וסמכו על מסורת זו. ואשר לענייני איסור והיתר וטומאה וטהרה בוודאי ובוודאי שנהגו בית שמאי כשיטתם, שהרי מה שטימאו וטהרו לעצמם טימאו וטהרו, והיו מודיעים אחד לשני, והשלום והאחוה שנהגו זה בזה הוא ש"משבא מעשה אצל בית הלל לא היו בית שמאי נוגעין בו" (ירושלמי). ו"כל הטהרות והטומאות שהיו אילו מטמאין ואילו מטהרין" הם רק לעצמם, ואף מכאן ולהבא רק לעצמם, אבל לא טימאו וטהרו למפרע, לומר שעשיתם בטומאה (עיין בירושלמי ספ"א). ועיין בירושלמי מו"ק פ"ג ה"א, פ"א רע"ד. ועיין מ"ש להלן, שו' 40, ד"ה ר' שמעון או'. ברם בעריות כשהם אוסרים ומתירים, לעצמם ולאחרים אוסרים ומתירים (עיין הלשון במשנת עדיות ספ"א), שהרי בדורות הבאים יחוס הבנים תלוי בהוראתם, ולפיכך אמרו מה שכתבנו לעיל.
footnotes: ¹⁸ ושיטת ר"א בר' שמעון בתוספתא גיטין פ"ו ה"ח, עדיות פ"ב ה"ד, בבלי גיטין פ"א ב', לא נזכרה כלל בירושלמי.
- **אלא נהגו האמת והשלום ביניהן שנ' וכו'.**בירושלמי: אלא נוהגים באמת ובשלום וכו'. ובבבלי: ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר וכו'. ובילקוט המכירי זכריה עמ' 74: ללמד שאהבה ורעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנ' וכו', וכך בתוספתא. ובפולמוס של תלמיד רב סעדיה נגד סלמון בן ירוחם (צייטשריפט פיר הבראעישע ביבליאוגראפיע ח"י, עמ' 51): וקלת אלתוספה וכו' אילא נהגו שלום ביניהן כל ימיהן לקיים מה שכתוב וכו'. ולשיטת הבבלי נהגו באמת ובשלום, שאמרו את האמת והודיעו אחד לשני אם יש כאן פסול לשיטת השני, ובסתם לא היו נמנעין שסמכו על כך שאחד לא יכשיל את השני. ולשיטת מ"ד אחד בירושלמי (עיין מ"ש לעיל) סמכו אחד על השני, משום שאם יש כאן חשש לשיטת האחד היו מודיעין, אלא שלמעשה המקום משמר, ולא אירע מעשה מעולם, ועיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 40, ד"ה ר' שמעון או'.
- **אע"פ שאילו אוסרין וכו'.**משנתנו ספ"א, עדיות פ"ד מ"ח.
38-39. **אילו על גב אילו.**וכ"ה בכי"ע, ואצל צוקרמנדל בטעות: על גבי, ועיין מ"ש לעיל ה"ה (ביצה), ריש עמ' 951.
- **לקיים מה שנ' כל דרך איש זך בעיניו ותכן לבות ה'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובילקוט המכירי משלי, י"ט ע"ב, הנ"ל: לקיים מ"ש כל דרך איש ישר בעיניו וכו'. וכ"ה במקרא (משלי כ"א, ב'). ולפנינו נוסח ע"פ הפסוק (שם ט"ז, ב'): כל דרכי איש זך בעיניו ותכן רוחות ה'. ובפירוש הדברים נראה שהכוונה שכל אחד ואחד מב"ש ומב"ה היה מתנהג לעצמו ע"פ מה שנראה זך בעיניו, אבל כל זמן שלא עמדו למניין ולא נפסקה הלכה, תוכן הדעות הוא ה', ולא הטילו את שיטותיהם אילו על גבי אילו.
- **ר' שמעון או' מן הספק לא היו נמנעין, אבל נמנעין הן מן הודיי.**בירושלמי לא נזכרה ברייתא זו. ובבבלי י"ד ב' הובאו דברי ר' שמעון בסמוך לענייני עריות, ושאלו שם: ספק נמי איסורא הוא, לא תימא מן הספק, אלא מן הסתם, דמודעי להו ופרשי וכו', דכולה ר' שמעון היא.
40-41. **לעולם הלכה כדברי בית הלל.**לעיל סוכה פ"ב ה"ג, עמ' 262, להלן עדיות פ"ב ה"ג, בבלי עירובין ו' ב', ר"ה י"ד ב', חולין מ"ג ב'. ועיין להלן.
- **הרוצה להחמיר על עצמו וכו'.**ירושלמי ברכות פ"א סה"ז (סה"ד), ג' סע"ב, כאן ספ"א, ג' ע"ב, סוטה פ"ג ה"ד, י"ט ע"א, קידושין פ"א ה"א, נ"ח ע"ד. והסיקו בירושלמי שם ובבבלי עירובין ז' א' וחולין מ"ד א' שהלכה זו לפני שיצאה בת קול, אבל לאחריה לעולם הלכה כב"ה, ועיי"ש בבבלי עוד אוקימתות. ובשיטת הירושלמי אפשר לפרש שהכוונה: לעולם הלכה כבית הלל, מפני שהם הרוב, אבל כל זמן שלא עמדו למניין, מותר לנהוג גם כב"ש, כמו שאמרו לעיל תרומות פ"ג הי"ב, עמ' 118: אמ' ר' יהודה הלכה כדברי בית שמיי, אלא שנהגו הרבים כדברי בית הלל. ועיין גם לעיל חגיגה פ"ב הי"א, סוף עמ' 385. אבל אחרי שיצאה בת קול ביבנה (עיין בירושלמי הנ"ל ובסוטה פ"ז סה"ה, כ"ב ע"א) ועמדו למניין אין לנהוג כלל כדברי ב"ש.
- **על זה נאמ' הכסיל בחשך ילך וכו'.**ופירשוה בבבלי הנ"ל שהכוונה לחומרות שסותרות אחת את השנייה, עיין מ"ש לעיל ה"ד (סוכה), עמ' 855.