Tosefta Kifshutah on Yevamot Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **שני נכרים שקדשו שתי אחיות וכו'.**משנתנו פ"ב מ"ז: שנים שקדשו שתי אחיות וכו'.
- **וזה נותן שני גיטין.**כלומר, אעפ"י שהראשון כבר גירש את שתיהן, אין השני יכול לישא אף אחת מהן שמא פוגע באחות אשתו בחייה, כמשנתנו הנ"ל.
2-3. **מת אחד מהן, השני אסור בשתיהן.**כלומר, אעפ"י שהיא פנויה, מ"מ השני אסור בשתיהן, כברישא.
- **מתה אחת מהן, שניהן אסורין בשנייה.**וכ"ה בד ובקג"נ. ולפ"ז צריך לומר ששניהם אסורים בשנייה כל זמן שלא קיבלה גט מאחד מהם, והיא אסורה משום ספק אשת איש, אבל אם גירשה אחד מהם, הרי בוודאי מותרת לשני ממה נפשך. אבל בכי"ע גורס: שניהם מותרין בשנייה. והיא לכאורה גירסה משובחת, והכוונה ששניהם מותרין בשנייה, אם נתן לה אחד מהם גט. אבל גירסא זו חשודה היא, שהרי גם לעיל בבבא הסמוכה גורס בכי"ע: מת אחד מהן השיני מותר בשתיהן. והוא שיבוש ברור, שהרי יש כאן ספק אחות אשה. אבל אפשר שלפנינו היא אשגרה מלהלן, שו' 8–9, והנכון הוא בכי"ע.
3-4. **מתו ולהן אח אחד, חולץ את שתיהן.**כלומר, שלאחד מהם יש אח ולשני אין אחים, ונמצא שאחת מותרת לשוק ואחת זקוקה לייבום, והאח אינו יכול לייבם אף אחת מהן שמא פוגע באחות זקוקתו, וכשיחלוץ אחת מהן בוודאי שלא יוכל לייבם לא את חלוצתו ולא את אחות חלוצתו.
- **שני אחין, חולצין את שתיהן.**כ"ה בד ובקג"נ. וכע"ז במשנתנו פ"ב מ"ז הנ"ל. ובכי"ו וכן בכי"ע: כונסין את שתיהן, והיא טעות ברורה, שהרי כל אחת מהן היא ספק יבמה לשוק, ואפילו אם חלצה לאחד מן האחין, אין אחיו של השני יכול לייבם אותה, שמא יפגע באחות זקוקתו, ולפיכך שניהם חולצים ולא מייבמים.
**[אם קדמו וכנסו יוציאו].**כ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ו, בכי"ע ובמשנתנו חסרה בבא זו (אצל "לזה אח ולזה אח" שהיא "שני אחין" שבתוספתא). ועצם ההלכה ברורה שאם כל אחד כנס, ולא חלצו כלל, הרי בידם ספק יבמה לשוק, ואם אח אחד חלץ לאחת והאח של השני חלץ לשנייה, וייבם זה חלוצתו של זה, וזה חלוצתו של זה, שאין כאן חשש של יבמה לשוק כלל, הרי כל אחד ייבם ספק אחות חלוצתו, ובכגון דא מוציאים מידם, עיין רשב"א, ריטב"א כ"ד א' ונ"י פ"ב סי' כ"א (פ"ב מ"ו). וכן אם אחד חלץ לשתיהן, והשני ייבם אחת מהן, שיש כאן ספק זקוקתו ספק אחות זקוקתו, אף כאן מוציאין מידו, כשיטת בעל נ"י הנ"ל, שלא אמרו "קדמו וכנסו אין מוציאין מידן" אלא כשאח אחר מייבם את השנייה, ונמצא שלבסוף נפקעה הזיקה מן הראשון למפרע, אבל בנידון דידן מוציאין מידו. ועיין בס' ישרש יעקב כ"ג ב', ד"ה ברש"י, ובקרן אורה שם.
4-5. **מי שקידש אחת משתי נכריות וכו'.**הלכה זו פשוטה היא, שהרי כל אחת היא ספק אשתו ספק פנויה שמותרת לו, וכן אצל אחים היא ספק יבמה ספק זרה פנויה שמותרת להם.
- **זה נותן שני גיטין וכו'.**כברישא (בנכרים שקידשו), וכל אחת היא ספק אשת איש אחות אשה ואשת אח. ולא נשנית הלכה זו אלא משום סיפא.
- **השיני אסור בשתיהן.**כברישא.
8-9. **שניהן אסורין בשניה.**כלומר, אפילו אם כבר נתן הראשון שני גיטין, השני אסור בה משום אשת אח. ועיין מ"ש לעיל, שו' 3, ד"ה מתה.
- **מתו ולהן אח אחד, חולץ לשתיהן.**דלא כר' שמעון במשנתנו פ"ג מ"ד, ולשיטתו פטורות מן החליצה ומן הייבום. ועיין בבלי כ"ו א' ובקרן אורה שם.
9-10. **שני אחין, חולצין לשתיהן. אם קדמו וכו'.**כמשנתנו רפ"ג.
- **שני נכריים שקידשו שתי נכריות וכו'.**בכי"ו נכפלה לעיל כל ההלכה, אלא שהסופר טעה, והעתיק את הכל מן ההלכה שלפניה, ושכח למחוק. והשמטתי את הכפילות המשובשת, ואינה בד, כי"ע וקג"נ.
- **השיני מותר בשתיהן.**ואחת מהן אשתו מכבר, והשנייה מקודשת מעכשיו.
**שניהן מותרין בשנייה.**כלומר, בתנאי: כיצד יעשו, וכמו שמפרשת התוספתא.
- **זה חולץ לזו, והלז מיבם.**והוא מותר בה ממה נפשך, או שהיא יבמתו, או שהיא זרה פנוייה.
- **אם קדמו וכנסו יוציאו.**שהרי כל אחד כנס ספק יבמה לשוק בלי חליצה, עיין במשנתנו פ"י מ"ג. ועיין לעיל, שו' 4, ד"ה [אם קדמו] ומש"ש.
**מצוה בגדול ליבם.**משנתנו פ"ב מ"ז, ומוסיפה המשנה: ואם קדם הקטן זכה.
14-15. **ולא בגדולה להתיבם וכו'.**כלומר, אין מצוה לייבם את הזקנה בשנים, אלא מותר לייבם את הצעירה. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל כ"ד א' שנסתפק אם אף לר' מאיר (בבלי ק"ה ב') הדין כן, עיי"ש. ועיין שדי חמד ח"ט סי' קי"ט, עמ' 79 (בעניין אם מצות ייבום חלה אף על האשה).
- **בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון.**משנתנו גיטין פ"ה מ"ח, ואמרו שם שהוא מפני דרכי שלום. ובירושלמי שם (ה"ט מ"ז ע"ב) ובבבלי (שם ס' ב') נחלקו אמוראים אם מדברים באמה העוברת ע"פ הבורות והבור מתמלא מאליו, או אפילו באמה שהולכת מן הצד יש לו לבור הקרוב לאמה דין קדימה, והקרוב זכאי לסכור את האמה, כדי שתעבור על גדותיה ויתמלא בורו ראשון. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ז (ואם קדם הקטן זכה) הנ"ל, משום הסיפא של בבא זו.
- **אם קדם השיני ומלא הרי זה זריז ונשכר.**להלן ב"מ פי"א הט"ו. ועיין בבלי גיטין ס' ב' הנ"ל, ושו"ע חו"מ סי' ק"ע. וכדי למנוע "זריזות" זו היו לפעמים מתנים ביניהן, עיין מ"ש לעיל מו"ק ח"ה, עמ' 1229, ד"ה ברם.
16-17. **קדם זה והעביר אמת המים על גבי בורו של חבירו, הרי זה זריז ונשכר.**בכי"ע חסרה המלה "זה" (בקג"נ הגליון קרוע), ובקג"נ הגירסא: על גבי ידו של חבירו וכו'. והבבא סתומה, ובח"ד פירש כאילו היה כתוב [מ]על גבי בורו וכו', והיינו אם הראשון נזדרז אחר כך והעביר את המים מעל גבי בורו של חבירו הזריז וכו'. והלשון של כי"ו וד: קדם "זה" וכו' מסייע לפירושו. ובמנ"ב פירש ע"פ הירושלמי ב"ק פ"ג ה"א, ג' ע"ג: ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו, עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר וכו'. ואף כאן פירושו שקדם אחד והעביר את המים על גבי בורו של חבירו כדי שלא תשטף שדהו. ועיין להלן ב"ב פ"ב הט"ו. ועיין מ"ש ר"י לוי במחברתו על ירוש' ב"ק פ"ג, עמ' 66, בהערה.
17-18. **בעל חוב ויורש שקדם אחד מהן והחזיק במטלטלין, הרי זה זריז ונשכר.**וכ"ה בכי"ע ובקג"נ. ובד טעה הסופר (או המדפיס) וכפל במקומה את ההלכה שלפניה. ובה"ג ה' כתובות, ד"ו, ע"ב ע"ג: בעל חוב ויורש שקדם אחד מהם והחזיק במטלטלין הרי זה זריז ונשכר. וברור שכיוון לתוספתא כאן.¹ וכן בתשובת רבינו גרשום מאור הגולה, הוצ' אידלברג, סי' ל"ט, עמ' 109, והובא בשו"ת מהר"ם בר ברוך ד' פראג סי' תתס"א (מרדכי ב"ב פ"ח סי' תקמ"ט): דתניא בעל חוב ויורש וכו'. ומלשון התוספתא אינו ברור אם הכוונה לבעל חוב ויורש שתפסו והחזיקו בחיי הבעלים, והזריזות של היורש היא שהחזיק מחיים, ולא נתן לבעל חוב לתפוס, או שהכוונה לתפיסה לאחר מיתת הבעלים, וכר' טרפון במשנת כתובות פ"ט מ"ג, וכשלא היו המטלטלין ברשות היורשין, עיין בבלי שם פ"ד ב' ומ"ש להלן בסמוך. ובירושלמי כתובות פ"ח ה"י, ל"ב ע"ב, פ"ט ה"ג, ל"ג ע"א: לא כן תני יורש ובעל חוב שקדם אחד מהן ותפס מוציאין מידו. ומתוך העניין שם ברור שצ"ל: אין מוציאין מידו וכו', וכפירוש בעל נועם ירושלמי שם במקומו (ל"ו ע"ד, ל"ח ע"ג). ומדברים בתפסו לאחר מיתה וכר' טרפון הנ"ל, ואף היורשים צריכים לתפוס במפורש לשם קניין, אפילו אם המטלטלים ברשותם, שאם לא כן דינם כעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו (בבלי כאן נ"ב ב'). והואיל ושיטת הירושלמי נוטה לפסוק הלכה כר' טרפון (עיין בנועם ירושלמי הנ"ל), הרי התוספתא מתפרשת כאן כפשוטה, והיא בין שהחזיקו בחיי הבעלים בין לאחר מיתתם. ועיין להלן כתובות פ"ט ה"ג, ואף משם משמע שהתוספתא סותמת כר' טרפון, שהרי לר"ע המטלטלים הם של היורשים, עיין מש"ש, שו' 11–12, ד"ה והברייתא. והפוסקים לא הביאו את הברייתא שלנו, מפני שהם פוסקים כר"ע, ולא זכה בעל חוב אלא דווקא אם תפס מחיים, עיין בבלי כתובות פ"ד רע"ב ובר"מ פי"א מה' מלוה ולוה ה"ח. ועכשיו הרי מטלטלים דינם כקרקעות לעניין גבייה, עיין ר"מ שם הי"א ושו"ע חו"מ סי' ק"ז ס"ק ה'.
footnotes: ¹ וכן מה שכתב בסמוך שם: מי שיצא הוא ואביו למדינת הים וכו', הוא מתוספתא ב"ב פ"ח ה"ז, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 145 (וצ"ל שם: ועיין רשב"ש סי' תמ"ב, במקום: סי' תמ"ו). אבל שתי הפיסקאות הללו חסרות בה"ג כ"י פריס, לפי עדותו של ר"ש אברמסון בהערותיו לתשובות הרמב"ם, הוצ' בלאו ח"ג (ירושלים תשכ"א), עמ' 158.
- **צא וקדש לי אשה פלנית וכו'.**ירושלמי קידושין רפ"ג, ס"ג ע"ג, בבלי שם נ"ח ב'. ועיי"ש במשנתנו רפ"ג.
- **צא וקח לי מקח פל' וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובה"ג ה' קידושין (והעתיק מן התוספתא), ד"ו, פ"ב ע"א, ובירושלמי רפ"ג הנ"ל. אבל בקג"נ: צא וקח לי מקח וממכר ממקום פלוני וכו'. ועיין בעיטור בכורים, ד"ה צא.
19-20. **מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג הרמיות.**וכע"ז בכל נוסחאות התוספתא. ובה"ג הנ"ל: הרי הוא לשיני (והוא ע"פ לשון המשנה בקידושין רפ"ג), והוא מוסיף: ותנו רבנן מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות, וכיוון לברייתא שבבבלי קידושין נ"ט א', שהיא הבבא שלנו כאן. ובירושלמי הנ"ל: הרי זה זריז ונשכר ונקנה המקה, אלא שנהג מנהג רמיות. ובירושלמי פירשו, כנראה, שהוא נשכר לעצמו (עיין ירושלמי חלה פ"ב סה"ה, נ"ח סע"ג), אבל הלשון של התוספתא והבבלי היא יותר מדוייקת, שהרי אמרו בפירוש בסוף פירקין: וכל מקום שיש בו נדנוד עבירה הרי זה שפל ונשכר, עיין מש"ש. ולפיכך לא אמרו על כל השנויים במשנתנו כאן פ"ב (מ"ו - מ"ח) שאם קדמו וכנסו הם זריזים ונשכרים, אלא אדרבה אם לא עשו כן הם שפלים ונשכרים. ולהלן ב"מ פ"ד הכ"ב אמרו: הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר וכו', אם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו. והביאו הראשונים בשם ס' מתיבות שההלכה שלנו כאן היא בלקח את המקח ממעות עצמו, אבל אם לקח במעות חבירו זכה בו חבירו, עיין באוה"ג קידושין, עמ' 142 ואילך, ובמקורות שציינתי בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 115, ובר"מ פ"ז מה' מכירה ה"י והי"ב ושו"ע חו"מ סי' קפ"ג ס"ק א'-ד'. וחילוק זה מרומז בגמרא עצמה² בקידושין נ"ט א': זוזי יתירי הוו בעו ליה, לרב הוו ליה, לרבה לא הוו ליה, כפי שהעיר לנכון רב"מ לוין בס' מתיבות, עמ' 39. אבל במאירי קידושין, עמ' 279, פירש את הברייתא בב"מ "אם יש עדים שלקח ומכר" כוונתה שלקח ומכר סתם, וחזקתו שעשה שליחותו, ומכאן שאם לקח בפירוש לעצמו קנה, כברייתא שביבמות כאן, ועיין מ"ש הר"א סופר בהערה ב' שם.
footnotes: ² לפי גירסת רב האיי בס' המקח והממכר סוף שער ל"ח, שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קל"ה.
- **הפודה את השבויה וכו'.**רשב"א כ"ה ב', מאירי שם (אלבק 114, דיקמן 107). ולא הביאוה אלא משום הסיפא (עיין מ"ש להלן בסמוך), שהרי בבא זו היא גם בבבלי כתובות ל"ו ב'. ופירשוה שם שהוא פודה אותה ומעיד שהיא טהורה, ולא שדי איניש זוזי בכדי.
20-21. **המעיד את השבויה הרי זה לא יכנס, ואם כנס לא יוציא.**הראשונים הנ"ל, רמב"ן וריטב"א שם. ובבבלי הנ"ל לא נזכר מהו הדין אם כנס. ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת אה"ע סי' כ"ז נסתפק בזה, ובסי' כ"ט הביא ראיות להיתר. ובשו"ת ר"ע איגר, פסקים סי' פ"ה, תפס עליו והעיר על התוספתא כאן. ועיין בצפנת פענח פי"ח מה' איסורי ביאה סהי"ז, מה שהעיר על משנת כתובות פ"ב סמ"ט, וכבר הקדימו בזה בשו"ת נודע ביהודה הנ"ל סי' כ"ט. ועיין מ"ש להלן בסמוך, סד"ה ברם.
21-22. **המביא גט ממדינת הים ואמ' בפני נכתב ובפני נחתם, לא ישא את אשתו.**וכ"ה בד ובקג"נ, והיא איפוא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ט. אבל בכי"ע: הרי זה לא יכנוס. אם כנס לא יוציא. ובבבלי כ"ה ב': איבעיא להו כנס מהו שיוציא וכו', תני להו רב זוטי דבי רב פפי כדברי האומר כנס אינו מוציא וכו', ברננה לא מפקינן. ופירש"י: כנס מהו שיוציא. אחכם ומביא גט קאי וכו', ברננה. מפני רינון ולעז בני אדם לא אמרינן ליה הוצא, ולא דמי לנטען על אשת איש, דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה,³ והלך זה ונשאה מכוער הדבר. וכשיטת רש"י מפורש גם בשאילתות פנחס סי' קל"ד: גבי אשת איש תנן כנס מוציאין מידו (פ"ב מ"ח), בהמביא גט ובמת ובחכם לא תנן אם כנס, להידא מדמינן להו וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' גירושין הי"ד ובפיה"מ ספ"ב, ועיין גם פי"ב מה' גירושין הי"ט, וכן פסקו רוב הראשונים, עיין בשו"ע אה"ע ריש סי' י"ב ובנושאי כליו שם. ולפי גירסת כי"ע בתוספתא הרי מפורש כאן כדברי השאילתות, רש"י ועוד. ברם בתוספות כ"ה סע"ב פירשו "רננה" שאין כאן אלא רננה בעלמא, שאפילו אם אמת הדבר והחכם אסר שלא כדין, הרי אחרי שגרשה בעלה כדין (עיין גיטין פ"ד מ"ז) היא מותרת לו. ומוכח מדבריהם שבמביא גט ובמעיד שמת שאם החשד הוא אמת הרי היא אשת איש, ואפילו אם כנס יוציא. וכן מוכח בתוספות ישנים במקומו, ורמז להם רבינו ירוחם, חוה, נתיב כ"ג ח"ב. ועיין בהגהות הרש"ש כתובות כ"ב סע"ב. וכן משמע בתוספות הרא"ש ובפסקיו ספ"ב (בתשובותיו חזר בו, עיין מ"ש להלן). ואעפ"י שלעיל אמרו שבשבויה אם כנס לא יוציא, שאני שבויה שהקילו בה חכמים, כמו שפירשו הרמב"ן והריטב"א כ"ה ב'. ואשר לתוספתא כאן הרי ראינו שבכי"ו, ד וקג"נ חסרה כאן הבבא "אם כנס לא יוציא". ומתוך דברי הרשב"א כ"ה ב' מוכח שכל הבבא שלנו היתה חסרה לפניו, שהרי לא העתיק אותה, והסיק: אלמא מדקתני בכולהו אם כנס לא יוציא, ושייר למת הרגתיו הרגנוהו, ולא תני בהו מידי, משמע דהתם אפילו כנס יוציא. ואילו הבבא שלנו אינו מזכיר כלל. ובמאירי שם (אלבק 114, דיקמן 107): וכן לא שנו בה זו של מביא גט. ומדברי הריטב"א שם משמע שחסרו לפניו בבא זו וגם הבבא שלהלן בסמוך, וסבר שהתוספתא דלגה עליה בכוונה, שכן הוא כותב: דבתוספתא קתני החכם שאסר את האשה וטען מן הנכרית ומן השפחה וגוי ועבד שבאו על בת ישראל ונתגיירו שאם כנסו לא יוציאו, ולא קתני בהם המביא גט והאומר הרגתיו הרגנוהו, אלמא בהנהו אם כנס יוציא. ושמא יש כאן שיבוש, וצ"ל: ולא קתני בה בהמביא וכו'. וגם במאירי הנ"ל אפשר שצ"ל: וכן לא שנו בזו (במקום: בה זו) של מביא גט, כמו שהגיה הר"ח אלבק שם. ובתי' הרמב"ן שם קיצר בהעתקת התוספתא, והסיק: ולהכי קתני הני, ולא משתמיט ותני בעדות אשת איש⁴ לא יוציא. ועל כל פנים הראשונים הנ"ל רצו להוכיח מכאן⁵ שדווקא בחכם שאסר את האשה בנדר, שעל פי דין היא גרושה גמורה, אעפ"י שאסר שלא כדין, אבל בעדות אשת איש, אעפ"י שכנס מוציא. ברם גם הרמב"ן הסיק: אלא שכבר הורו ראשונים. ואף הרא"ש שלפי פירושו בתוספותיו היה צריך להסיק שלא התירו אלא בחכם שאסר, אבל לא בעדות אשת איש, הרי גם הוא בתשובה כלל ל"ב סי' ג' פסק כדעת השאילתות ורש"י.⁶ ועיין בבית שמואל אה"ע סי' י"ב ס"ק א' אות ג'. ומדברי הר"ח כתובות (אוה"ג שם מר"ח כ"י, עמ' 25), והביאוהו כמה מן הראשונים, משמע לכאורה שהוא סובר שאם נישאת תצא, אבל עיין בעצי ארזים ריש סי' י"ב. ועיין בשו"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק ל"ז ובבית שמואל ובבאור הגר"א שם.
footnotes: ³ ומכאן משמע שבאשת איש גרידא יוציא, ודברי רש"י "אחכם ומביא גט קאי" הם לאו בדווקא, ואפילו על עד המעיד שמת בעלה קאי, כמו שדייק בתוספות הרא"ש שם, ד"ה אלמא. וכן (כלומר, כדיוק הרא"ש) מעתיקים הרשב"א והר"א מן ההר, עמ' ל"ח, בשם רש"י (אבל בחי' הרמב"ן הוא כמו ברש"י שלפנינו), ועיין גם באו"ז ח"א סי' תרי"ז, ד"ה תנן, אות ו', פ"ד סע"ד (ורבינו רגיל להעתיק לשון רש"י), וכן מפורש בשאילתות שהבאנו להלן בפנים. ולפי כ"ז קשה לקבל את חידושו של בעל אבני מלואים, סי' י"ב ס"ק ב', בשיטת רש"י. ⁴ אין לדעת אם הכוונה רק ל"מת, הרגתיו, הרגנוהו", או גם למביא גט, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ⁵ ולמעשה אין הבדל אם היתה לפניהם הבבא של המביא גט בתוספתא, או שחסרה לפניהם. ואפילו אם נניח שלפני הרמב"ן והריטב"א חסרה גם הרישא של הבבא שלאחריה, הרי הדברים שנויים במשנתנו, ועליהם עונים דברי התוספתא שלהלן. והשאלה היא למה לא הוסיפה התוספתא על דברי המשנה (המביא גט וכו', מת, הרגנוהו וכו') "אם כנס לא יוציא", כשם שהוסיפה על שאר הבבות (עיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה חכם). והתשובה היא שבאילו אפילו כנס מוציא. ברם דבר אחד ברור שלא היתה להם גי' כי"ע בבבא של המביא גט. ⁶ ואשר לתוספתא כבר פירש במאירי (אלבק, עמ' 115, דיקמן, עמ' 107): ולא שבקיה בבריתא לומר לא יכנוס (צ"ל: וכו', כלומר, ואם כנס לא יוציא), אלא מפני שסמך לה דבריו של ר' יהודה שאמר הרגתיו וכו'. וכוונתו שלא רצה להפסיק בין דברי הת"ק ובין דברי ר' יהודה. ועיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה חכם.
- **מת, הרגנוהו, הרגתיו וכו'.**בד, כי"ע, קג"נ ומשנתנו: מת הרגתיו הרגנוהו וכו'.
- **הרגנוהו תינשא אשתו.**עד כאן היא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ט.
- **מעשה בליסטיס אחד וכו'.**ירושלמי פ"ב הי"א, ד' ע"ב, בבלי כ"ה ב'.
**שנתפס בקפוטקיא.**וכ"ה בד ובכי"ע (בקג"נ בטעות: בפונדקיא). ובירושלמי הנ"ל: בקיסרין שבקפודקיא. ובבבלי הנ"ל: במגיזת קפודקיא (וכ"ה בירושלמי פט"ז ה"ד, ט"ו ע"ד). ובתוספות שם, ד"ה במגיזת: יש ספרים דגרסי במזיגת. וגירסא זו נכונה, והיא מזיגה של קפוטקיא היא קיסרין של קפוטקיא, עיין מ"ש לעיל שבת פט"ו, ח"ג, עמ' 250, שו' 29, ולהלן פי"ד, שו' 36–37, ד"ה וכשבאתי.
24-25. **צאו ואמרו לאשתו של שמעון בן כהנא.**עיין מ"ש לעיל שביעית ח"ב, עמ' 547, הערה 2.
- **אני הרגתיו בכניסתו ללוד.**וכ"ה בד ובכי"ע ובירושלמי. ובקג"נ: בכניסתי ללוד. ובבבלי: בכניסתי ללוד. ואמרי לה בכניסתו ללוד. ושמעון בן כהנא חי בזמן מרד בר כוכבא (עיין בהערה הנ"ל), ואפשר שסיעת הליסטיס הרגו אותו מטעמים פוליטיים, ואח"כ ברחו לקפודקיא ושם נתפסו ונידונו למיתה.
- **הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר וכו'.**בבלי כ"ד ב'. ועיין ירושלמי פ"ב סה"י, ד' ע"א. וברשב"א, ריטב"א ומאירי הנ"ל בשם התוספתא. ובארו בבבלי שם, שאחרי שנישאת לאחר הוי ליה כעין נפסק הקול. ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' ט"ו, ד"ה והא. ולפי פשוטה "ע"י אחר" כוונתו מחמת זנות עם אחר (דוגמת "על ידו" שבבבלי כ"ד ב'). והיא ברייתא אחרת.
- **הנטען מן האשה לא ישא אמה וכו'.**בבלי כ"ו א', צ"ז א'. ובשם התוספתא בס' יחוסי תו"א, עמ' שמ"ג. ועיין בס' יריאים השלם עמ' העריות, סוף סי' כ"ג,⁷ עמ' 34, ובראשונים הנ"ל. ובארו בבבלי שהטעם הוא שמא יזנה אתה אחרי שנשא את אמה.
footnotes: ⁷ עיי"ש שהביא בשם בה"ג שהוא הדין כל שבע עריות. וכ"ה בה"ג ה' עדיות, ד"ו נ"ג ע"ב, ד"ב עמ' 258. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' איסורי ביאה הי"ב, ועיין במ"מ שם וברשב"א כ"ו א'. אבל במאירי צ"ז א', הוצ' דיקמן, סוף עמ' 351, הביא בשם "יש אומרין" שלא אסרו אלא דווקא באותן שהוזכרו (כלומר, אמה, בתה ואחותה) מפני שהן רגילות לבוא. וכ"ה דעת הריטב"א שם (ועיי"ש כ"ו א' ובנ"י ספ"ב) ועוד, עיין בהערות הר"ש דיקמן למאירי שם. ובה"ג ה' מיאון, ד"ו ס"ד ע"ב, ד"ב עמ' 305, מפורש שלא אסרו אלא חמש עריות, ולא מנו את אם אמה ואת אם אביה, ומשמע שלא גזרו בזקנות, משום שדרכן של זקנות לבוא אצל הצעירות אבל אין דרכן של צעירות לבוא אצל הזקנות.
**ואם כנס לא יוציא.**הראשונים הנ"ל (חוץ מס' יריאים). וכן פסק בר"מ פ"ב מה' איסורי ביאה סהי"א, ובמ"מ שם הביא את התוספתא. וכן הוכיחו מכאן ברמב"ן כ"ה ב', בריטב"א כ"ו א' ובנ"י ספ"ב סי' כ"ז. ונתבאר בר"מ הנ"ל ועוד, שאפילו וודאי בא עליה לא יוציא. ובירושלמי פ"י ה"ח (בד"ח ה"ו), י"א סע"א: אתא עובד' קומי ר' מנא (כלומר, בבא על חמותו) ואפיק לה (כלומר, לאשתו), [לא] דהוא סבר כר' יהודה (כלומר, שחמותו אוסרת את אשתו מן התורה), אלא שהיתה מתרגלת לבוא אצלה. ועיין בס' יחוסי תו"א הנ"ל ובשלטה"ג פ"י בשם ריא"ז ומ"ש בס' עצי ארזים סי' ט"ו, אות י"א. אבל באו"ז ח"א סי' תרי"ז, פ"ד ע"ד, ד"ה המביא אות ח': ולא אתבריר לי בהא אם כנס אם מוציא אם לאו. והוא חוזר על כך להלן שם, ד"ה תנן, אות ח', ומוסיף: אם יש לחלק ברננות אם לאו. ולפלא שרבינו ז"ל לא הביא את התוספתא, ושמא חסרה לפניו הבבא "ואם כנס לא יוציא", שהרי גם לעיל ולהלן חסרה בבא זו בנוסחאות אחדות וישנה באחרות.
- **גוי ועבד הבא על בת ישראל וכו'.**רמב"ן כ"ד ב', רשב"א, ריטב"א, מאירי כ"ה ב' הנ"ל, ר"מ פ"י מה' גירושין הי"ד, ובמ"מ שם הביא את התוספתא כאן. ועיין מ"ש להלן כתובות פ"א, שו' 17–18, ד"ה רצו לקיים. ובהגהות מיימוניות שם משמע שיש שפירשו את התוספתא בגוי שבא על אשת איש,⁸ אלא שהר"מ פירשה בפנויה, עיי"ש. ועיין מ"ש בהגה"מ רפי"ח מה' איסורי ביאה.
footnotes: ⁸ ובהגה"מ ד' קושטא מסיים: והר' ר' אליעזר כתב בהגהה פ"ק דכתובות דנראה דשריא ליה, דגר שנתגייר כקטון שנולד דמי ע"כ. הלכתא (שמא צ"ל: הלכך) מסתברא אינו אסור אלא משום לזות שפתיים, כמו שכתב הר'. ועיין בתוספות כתובות ד' ב', ד"ה ולדרוש, בפני יהושע שם, ומ"ש החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א סי' מ"ט.
- **ישראל הבא על השפחה ועל הנכריות וכו'.**משנתנו פ"ב מ"ח, אלא ששם הלשון היא: הנטען על השפחה ונשתחררה, או על הנכרית ונתגירה וכו'. ופירש"י: לא ישאנה. משום לעז, שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון, ועיין במהרש"א שם. וכן פירש להלן בגמרא שם (כ"ד ב'): ולזות שפתים הרחק ממך. דאתו לאחזוקי קלא קמא. וכן פירשו הרי"ד בפסקיו ור"א מן ההר, עמ' ל'. ולפ"ז אם וודאי בא עליה, הרי טעמו של רש"י אינו קיים. ומדברי הראשונים שנביא להלן משמע שלשיטת רש"י בכגון דא אם כנס יוציא, ושלא כדברי כמה מן האחרונים שבבא עליה יכנוס לכתחילה לשיטת רש"י. אבל עיין מ"ש הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' ט"ו ומ"ש להלן בסמוך. אבל בר"ח שם (כת"י, עיין אוה"ג, עמ' 302): הנטען על השפחה וכו', פי' בא עליה וכו', הסר ממך עקשות פה, שלא יהו אומ' בשביל זה נתגיירה זו, כפי שמשמע מפשוטה של הסוגייא, כ"ד ב'. וכן פירשו ברמב"ן, ברשב"א ובריטב"א כ"ד ב', והסתייעו מן התוספתא כאן שמפורש בה: ישראל הבא וכו', ואם כנס לא יוציא, כמפורש בסיפא ולהלן כתובות פ"א ה"ג, שו' 19–20, ד"ה רצה לקיים, עיין מש"ש. ועיין בנ"י למשנתנו סי' כ"ג (ורמז לתוספתא כאן). ועיין גם במאירי כ"ד ב'. והר"ח פי' ע"פ שיטת רב בירושלמי (פ"ב ה"י, ד' ע"א) ובבבלי (כ"ד ב'), ו"הנטען" על השפחה היא בדוגמא של "הנטען" על אשת איש, אבל כולם מודים שגם בנטען ברננה בעלמא שלא יכנוס לכתחילה.⁹ והר"מ (פ"י מה' גירושין הי"ד) הנ"ל, הביא את משנתנו בלשונה "הנטען על השפחה" וכו', ואח"כ הביא את הרישא של התוספתא "גוי ועבד הבא" וכו', ללמדנו שבין בנטען ברננה ובין בוודאי לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא. ואשר לשפחה לפי פירוש הר"ח וסייעתו, עיין שו"ת רע"א פסקים סי' קכ"א, ומ"ש עליו בהעמק שאלה פנחס סוף סי' קל"ד, וכבר האריכו בזה האחרונים, עיין בערוך לנר, בקרן אורה ועוד. ועיין בירושלמי בסוגיין פ"ב ה"י, ד' ע"א, ומ"ש בס' עצי ארזים סי' י"א ס"ק ט"ו. ובאמת בירושלמי קידושין פ"ד ה"א, ס"ה ע"ב: רב אמר הלכה גרים הן (כבבלי כאן כ"ד ב'), ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פעם שנייה (כ"ה בשרי"ר, עמ' 236) גיירו (צ"ל: לגיירן) לשם. ולפ"ז נראה שכל זמן שלא נתגיירו אח"כ לשם, יש חשש לעז על בני הגיורת. ועיין בשו"ת דברי חיים להגר"ח מצאנז ח"ב אה"ע סי' ל"ו.
footnotes: ⁹ ולא עוד אלא שלפי פירוש זה משמע שאפילו וודאי לא בא עליה, אלא שעגב עליה גרידא, אפילו הכי לא יכנוס לכתחילה, עיין בהעמק שאלה לשאילתות, פנחס, סי' קל"ד.
- **חכם שאסר את האשה כנדר על בעלה, הרי זה לא ישאנה.**וכ"ה בד ובקג"נ ובמשנתנו ספ"ב. אבל בכי"ע: הרי זה לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא. וכע"ז גם ברשב"א, במאירי ובריטב"א כ"ה ב' הנ"ל. וברור שכן היה גם לפני הרמב"ן שם, אעפ"י שקיצר ולא העתיק, שאם לא כן מה היא הראייה מ"מת הרגתיו" וכו', והרי אף לפנינו שבוודאי אם כנס לא יוציא, ומ"מ לא הזכירו בה "אם כנס לא יוציא", וכמו שהעיר בהעמק שאלה לשאילתות פנחס סוף סי' קל"ד. ובעל כרחינו אנו אומרים שהיתה לפניו בתוספתא כגי' כי"ע, וכמו שהעתיקו הראשונים הנ"ל. ורבותינו הנ"ל סברו שהבבא שלפנינו (לפי גירסת כי"ע) היא הברייתא ששנה להם רב זוטי (בבלי כ"ה סע"ב), ודווקנית היא, וממילא כל הברייתות כאן דסמכא הן, וכמקום שלא שנו "ואם כנס לא יוציא", אפילו כנס יוציא.
- **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי, עמ' 227, הערה 14.
33-34. **בזמן שלא היתה לו אשה, או שהיתה לו וגירשה מפני זו וכו'.**במשנתנו ספ"ב: וכולם שהיו להם נשים ומתו מותרות כו'. ור' יהודה מוסיף שאם גירש את אשתו מפני זו, כלומר שהרגיל קטטה עם אשתו, כדי לישא את האשה שאסרה על בעלה, אסורה לו, אבל אם גירש את אשתו מחמתה (שהיא הרגילה קטטה) מותר לו אח"כ לישא את האשה שאסרה על בעלה בנדר. ועיין בבלי כ"ו א' שהביאו ברייתא: אפי' נתגרשו, כלומר אפילו גירש את אשתו מותר לו לקחת את הראשונה, ותירצו (בלישנא בתרא): הא דארגילה היא. ובירושלמי ספ"ב, ד' ע"ב: לא אמרה (כלומר, משנתנו הנ"ל) אלא מתו. הא אם נתגרשו לא. והירושלמי אינו מחלק בין הרגיל הוא ובין הרגילה היא, ושמא הטעם הוא שאפילו הרגילה היא יש לחשוש שמא קנאה לאותה אשה, וילעזו הבריות שגרש אותה כדי לישא את הראשונה. ולפ"ז סתם משנתנו חולקת על רבי יהודה. אבל לפי הבבלי ר' יהודה מפרש את משנתנו, ומשמע כלישנא בתרא בבבלי הנ"ל, ועיין ר"מ פ"י מה' גירושין הט"ו.
34-35. **וכולן שניסו לאחרים ומתו וכו'.**במשנתנו ספ"ב: וכולן שנישאו לאחרים ונתגרשו, או שנתארמלו וכו'. וכאן בוודאי שאין לחלק בין מיתה וגט, שהרי לא בו הדבר תלוי. ופירשו בירושלמי ספ"ב: שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן. כלומר, אין כאן מקום ללעז שיחשדו בו שאסר אותה על בעלה כדי לישא אותה לאחר זמן, אחרי שתנשא לאחר ותתפנה, או אחרי שתמות אשתו הוא.
- **וכולן שהיו לו נשים ומתו, מותרות לינשא להן.**וכ"ה בד. ובכי"ע ליתא. והיא פיסקא ממשנתנו ספ"ב. ופירש"י (כ"ו רע"א): וכולם. החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהן לא יכנוס. ור"א מן ההר הביא את פירש"י, והוסיף: ומסתברא דאף נטען על השפחה ונשתחררה ועל הגויה ונתגיירה אם המתין לה עד שמתה אשתו, או עד שנשאת ונתארמלה, דמותר לישאנה לכתחלה, דמוכחא מילתא דקלא שקרא הוא, דלאלתר הוה נסיב לה. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' גירושין הט"ו. ברם בפיסקי רי"ד מביא את דברי רש"י ומוסיף: והוא פתרון נאה ביותר, דלא קאי האי וכולן אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה ואחכם שאסר את האשה, אבל הנטען על השפחה ועל הנכרית, או על הא"א דליכא עדים, עד לעולם אסורין לו, ואעפ"י שהיו להם נשים ומתו, ואעפ"י שנשאו לאחרים ומתו, או נתגרשו, הן אסורות לו וכו'. ונראה בטעמו שבמביא גט, עד מיתה וחכם שאסר את האשה בנדר, אין שום לעז במעשיהם, שהרי חייבים לעשות מה שעשו, והנישואין הם שמעוררים את החשד, והואיל והיו להם נשים בשעת מעשה, או שהנשים שהעידו עליהן, או אסרו אותן, נישאו אח"כ לאחרים, הרי אין שום מקום להטיל דופי לא בעדותן ולא בהוראתן, אבל בנטען מקודם הרי הלעז כבר קיים לפני שנשאו אותן, ואפילו היו להם נשים וכו'. הרי אח"כ שנושאין אותן מתחזק הלעז הראשון, ולכתחילה לא יכנוס, אעפ"י דאתא אחד ואפסקיה לקלא, עיין בבלי כ"ד ב'. והנה ביחס לפירוש המלה "וכולם" שבמשנתנו הרי מתוך הירושלמי מוכח בפירוש כפירש"י, שכן נתנו שם טעם למשנתנו: שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן, וטעם זה אינו הולם אלא את פירש"י בלבד, אלא שהשאלה היא לא פירוש המשנה אלא ההלכה, אם גם נטען על השפחה בכלל הלכה זו, אעפ"י שלא נזכרה במשנה, וכדברי ר"א מן ההר הנ"ל. ומן הלשון "וכולן" שבתוספתא כאן משמע שלכל הפחות הדברים עונים גם על הבבא הסמוכה, והיא: ישראל הבא על השפחה וכו', בניגוד לפסק הרי"ד. אבל אפשר שפיסקא זו (וכולן שהיו לו נשים וכו') חסרה לפני רבינו, כשם שחסרה בכי"ע, ואשר לרישא "וכולן שניסו לאחרים" וכו' אפשר שהיא פיסקא מקוצרת ממשנתנו הנ"ל (וכן אפשר לומר גם על הבבא שלנו שהיא נראית מיותרת, עיין לעיל), והיא אינה מבארת כלל את הבבות שלפניה.
35-36. **ר' ליעזר אומ' כולם שניסו לאחיהם ומתו, מותרות להתיבם להן.**המפרשים נדחקו מאד, והרי כבר אמרנו שאם נישאו לאחרים ומתו מותרות לינשא להן. ומאי שנא יבם משאר קרובים, עיין במשנתנו ספ"ב ובבבלי ספ"ב. ולשיטת בעל תוספות רי"ד הנ"ל אפשר לפרש שדברי ר' אליעזר מכוונים גם לנטען על השפחה ועל הגויה, והן אפילו נישאו בנתים לאחרים ונתגרשו, או נתארמלו, אסורות לנטען לכתחילה, משום שנישואיו יעוררו מחדש את הלעז שפסק, ודברים הללו אמורים בנושא מרצונו, אבל אם נפלה לפניו לייבום, הרי התורה הקנתה לו את האשה, ואם הוא רוצה לקיים מצוות ייבום ולבנות בית לאחיו, אין כאן יסוד לרננה שפסקה, והיא מותרת לו לכתחילה. ואפילו לשיטת הר"מ אפשר שדברי ר' אליעזר עונים גם על "הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר הרי זה לא יכניס" (לעיל, שו' 27), ועליה אמר ר' אליעזר שאם נישאת לאחיו ומת בלי בנים ייבם, שאחיו הפסיק את הקול, והייבום אינו מעורר חשד, שהרי לא הוא בחר בה. וכן אמרו בנטען מן האשה שלא ישא אמה (לעיל, שו' 28), ובנידון ההוא אפילו אם האם נישאת בנתים לאחר ונתארמלה, או נתגרשה, היא אסורה לו, משום שבתה שכיחה אצלו (ועכשיו אסורה עליו באיסור ערוה), ולכאורה צ"ע אם נישאת לאחיו ומת, אם היא מותרת להתייבם, שהרי בדיעבד אם כנס לא יוציא (ואינה דומה לשנייה, שכופין אותו להוציא). ושמא לא העמידו חכמים דבריהם (שאין כאן אלא חשש גרידא) במקום מצוה. ולפ"ז דברי ר' אליעזר עונים על כמה דברים שנשנו לעיל בתוספתא. אבל בשו"ת הרי"ף סי' קל"ז פסק במפורש שחולצת ולא מתייבמת. ועיין באור שמח פ"ב מה' איסורי ביאה הי"א, שהביא את התוספתא כאן לראייה לשיטת הרי"ף, עיי"ש. ועיין במשנתנו פי"ג מ"ז ומ"ש בס' אוצר הפוסקים סי' ט"ו ס"ק כ"ז, אות ס"ו, בשם ס' מרחשת ח"ב סי' ג'.
36-37. **אבל החותם על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו להן חכמים.**ברייתא זו חוזרת על ההלכות שלעיל, שו' 21 ואילך, והיא נסמכת למשנתנו פ"ב מ"ט: המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו. מת וכו' לא ישא את אשתו. ואמרו שבחותם על שדה מקח או על גט אשה, לא חששו חכמים, ומותר לו ליקח את המקח, ולישא את האשה אפילו לכתחילה. וברייתא זו הובאה בבבלי כ"ה ב' וגיטין ס"ז א'. ובתוספות כאן, ד"ה לא, כתבו: ואע"ג דשרי, מ"מ בעל נפש יתרחק, כדתניא עלה באלו טרפות דן את הדין וכו', אבל חכמים אמרו התרחק מן הכיעור וכו'. וכן פסקו כמה מן הראשונים, עיין בהגהת הרמ"א אה"ע סי' י"ב ס"ק א' ובאחרונים שם. והוא לשיטת הבבלי שהביאו כאן ובגיטין רק בבא שלנו, ובחולין הביאו את הסיפא, אבל בלשון התוספתא כאן שנשנו שתי הבבות יחד אין הכרח לפרש ש"אבל אמרו חכמים" וכו' שלהלן עונה גם על הבבא שלנו. ובירושלמי לא נזכרה הברייתא שלנו כלל, אלא הביאו (ספ"ב, ד' ע"ב) ברייתא המפרשת את משנת ב"מ פ"ג מ"ו: רבן שמעון בן גמליאל אומר מוכרן (כלומר, הנפקד) בפני בית דין. ושנו בה: בית דין לא יקחו. כלומר, כשם שהנפקד אינו רשאי לקנות לעצמו,¹⁰ כך ב"ד, שהוא מוכר על פיהם, לא יקחו לעצמם. ושאלו בירושלמי כאן מאי שנא ממיאנה וחלצה בפניו שמותר לו לישאנה, ואף שנראה כאילו לעצמם התירו, ותירצו: תמן המקח דרכו להשתלש, ברם הכא אין שנים מצויים לחטוא מפני אחד. ובדיני ממונות דינם כגבאי צדקה שאין רשאים ליקח בעצמן (תוספתא ובבלי הנ"ל). ואף הרי"ף בסוף פירקין לא הביא את הירושלמי אלא כבאור למשנתנו למה מותר לו לדיין לישא את האשה אחרי שחלצה או שמיאנה בפניו, ואין אנו חוששים שמא יעץ לה לחלוץ, או למאן (עיין בתוספות הרא"ש כ"ה סע"ב), והוא הדין בשנים חתומים על הגט, אין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד. ואשר לברייתא שבתוספתא הרי בעדים החתומים על הגט קיים טעם הירושלמי שאין שנים מצויים לחטוא מפני אחד, אבל עדים החתומים על שדה מקח אינם עניין כלל לנידון שבירושלמי. הברייתא שבירושלמי עוסקת בנפקד שצריך למכור פירות שהולכים ונפסדים, ודינם שימכרו ע"פ בית דין, והדיינים הם הם הפוסקים שהפירות ימכרו, וכשהם לוקחים לעצמם, לעצמם הם פוסקים ויש כאן חשד גמור, ויותר מכיעור. והוא הדין בחליצה ומיאון, סתם אשה להנשא עומדת, ואם תנשא לאחד מהם נמצא כאילו מלכתחילה לעצמו התיר, ולפיכך היו צריכים ליתן טעם שאין שנים מצויים לחטוא מפני אחד. אבל בשדה מקח סתמה אינה עומדת למכירה ע"י הלוקח, ולא עוד אלא בשעה שהם חתמו אין מעידים אלא לבקשת המוכר, או הנותן (עיין ב"ב פ"י מ"ג), וסתמן אין כאן ערעור כלל על עדותן, ויש כאן תרתי לטיבותא; א. מסתבר להניח שלקיחת השדה ע"י העדים נתחדשה להם אחר כך, אחרי שחתמו. ב'. מתחילה לא היה כאן ערעור כלל על עדותן. לפיכך אין לחשוש לא לחשוד ולא לכיעור, ומותר להם לקנות את השדה אפילו בשותפות, כדברי הר"ם שהביא בריטב"א כ"ה ב' וקצת גדולי הדור שהביא במאירי שם. ועיין בס' התרומות שער נ"א סוף ח"ה (והביאו בטחו"מ סי' ס"ו) ובשו"ע חו"מ סי' ל"ז ס"ק ז', סי' ס"ו ס"ק כ"א, בש"ך שם, ומ"ש בברכי יוסף אה"ע סי' י"ב. ובאמת אינו עניין לברייתא שבתוספתא כאן, ורבותינו מדברים בשעה שהבעלים מערערים על העדים, ויש כאן עניין של נאמנות. ועיין במאירי הנ"ל, הוצ' דיקמן, 106 ע"ב, ובהערות שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
footnotes: ¹⁰ להלן ב"מ פ"ב ה"ח, בבלי שם ל"ח א'.
37-38. **חכם שדן את הדין, טימא, וטיהר, אסר, והתיר, וכן העדים שהעידו, הרי אילו מותרין ליקח וכו'.**אף בבא זו לא הובאה אלא בבבלי (חולין מ"ד ב') ואינה בירושלמי. ונחלקו הראשונים אם סיום הברייתא "רחק מן הכיאור" עונה על הרישא גרידא, על דיין מומחה שדן יחידי, אבל בעדים שהעידו מותר לו לאחד מהם לקנות את השדה, מפני שאין שנים מצויים לחטוא מפני אחד, או שהסיום עונה על כל הברייתא, ואף לעד אחד אסור לקנות את השדה, וכשיטת התוספות כ"ה סע"ב כאן, שאף ברישא, בשנים החתומים על השדה יש כאן כיאור, עיין בים של שלמה כאן פ"ב סי' כ'. וכבר אמרנו לעיל שבתוספתא קשה לפרש כן. ולפי פירושנו לעיל אין הבבא שלנו דומה לרישא, משום שכאן באה שאלה לפני הדיין, ונסתפקו בין בדינו בין בהוראתו, וכן בעדים שמעידים ע"פ בקשת הנתבע, התובע מכחיש אותם, ולפיכך יש כאן כיעור אם יקחו אח"כ את השדה. ומאידך גיסא שורת הדין היא שהם מותרים לקנות את הפירות ואת המקח, משום שבשעת הדין והעדות לא עמדו הדברים למכירה, ואין הנידון דומה לפירות אבודים שעומדים למכירה בשעת פסק הדין, או לאשה שסתמה עומדת להנשא. ופשיטא שכל הפירוש הוא לשיטת בני א"י גרידא.
38-39. **אבל אמרו חכמים רחק מן הכיאור ומן הדומה לכיאור.**בבלי חולין מ"ד ב' הנ"ל, להלן חולין פ"ב סהכ"ד, מכילתא לדברים כת"י (מדרש תנאים של הופמן, עמ' 134), אבות דר"ן פ"א הוצ' שכטר, ה' ע"א, מס' דרך ארץ הוצ' היגר, עמ' 63, שם, עמ' 126, מס' ד"א זעירא, הוצ' הנ"ל, עמ' 90. ועיין מ"ש על התפתחות משמעותו של המאמר גדלי' אלון בתרביץ שי"א (ת"ש), עמ' 135, דברים של טעם, ועיי"ש הערה 45, ומ"ש וילים הנרי לו בספר שאל־נא לדר רישון, עמ' 71.
39-40. **יש זריז ונשכר, זריז ומפסיד וכו'.**בבלי פסחים נ' ב' בשינויים. ובר"ח שם רמז לתוספתא כאן. ובבבלי שם מפרש את הרישא ע"פ הסיפא. ולפי הנוסח שלנו בתוספתא קשה לפרש כן, עיין בח"ד שמפרש שלא כפי' הבבלי. ומכיוון שהותרה הרצועה אפשר לומר שהרישא רומזת למשנת נגעים פ"ח מ"י: יש מראה נגעו לכהן ונשכר, ויש מראה ומפסיד וכו', ויש לפנינו שם כל ארבעת הבבות שלנו: זריז ונשכר, זריז ומפסיד, שפל ונשכר ("שאילו הראה לכהן היה טמא"), שפל ומפסיד ("שאילו הראה לכהן היה טהור"). ושפל (בטל, עצל) בהקבלה לזריז גם בברייתא פסחים פ"ט א' ובמקבילות: ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים.
40-41. **שפל לערב שבת, לשבת, למוצאי שבת, לערב שביעית, לשביעית, למוצאי שביעית, לימי חולו של מועד.**בכי"ע: שפל ונשכר ערב שבת ושבת ומוצאי שבת וכו'. ואף לפנינו הפירוש כן, והתוספתא מוסיפה שיש שפל ונשכר בידי שמים, והיא מפרשת את הפרודוכס גרידא "שפל ונשכר",¹¹ והיינו מי שנמנע מן המלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, ומי שנמנע מדברים המותרים בשבת (עיין לדוגמא שבת פכ"ג מ"ג, פכ"ד מ"א ועוד), ומי שנמנע מדברים האסורים במוצאי שבת.¹² וכן מי שאינו עושה מלאכה בשני פרקים של ערב שביעית¹³ ומחמיר על עצמו אפילו בדברים המותרים בשביעית, ואינו עושה מלאכה בקציר שיצא משביעית למוצאי שביעית (משנת שביעית פ"א מ"ד), וכן המחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה המותרת בחולו של מועד (עיין במשנת מו"ק ספ"ב ובבלי שם י"ג ב'), הללו עצלים הם ונשכרים שהקב"ה משלם שכרם, עיין בירושלמי שבת פט"ו ה"ג, ט"ו ע"א, בבלי שם ק"נ ב'. ועיין ויקרא כ"ה, כ'-כ"ב. ועל הלשון "שפל" עיין קהלת י', י"ח.
footnotes: ¹¹ אבל "זריז ונשכר", "שפל ומפסיד" אינם זקוקים לפירושים. ¹² עיין במשנת מכשירין פ"ב מ"ה-מ"ו. ועיין בבלי פסחים נ' ב'. ¹³ עיין ירושלמי שביעית פ"א ה"א, ל"ג ע"א, כלאים פ"ז ה"א, ל"א ע"ב, ומקבילות, בבלי מו"ק ג' ב'.
41-42. **וכל מקום שיש בו נדנוד עבירה הרי זה שפל ונשכר.**כלומר כל מי שמתעצל ונמנע ממלאכה במקום שיש בו נדנוד עבירה הרי הוא עצל ונשכר שהקב"ה משלם לו שכרו. ואמרו בבבלי שם, כגון מי שאינו עושה מלאכה בתענית ציבור, אבל מי שעושה בהם מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכן אמרו על סוחרי שביעית שהמארה נכנסת לממונו,¹⁴ אבל מי שנזהר בשבת ובשביעית הברכה נכנסת בממונו, והוא עצל (שפל) ונשכר, עיין מ"ש לעיל. ואף בהלכות שלפנינו, בכולן שאמרו עליהן אם כנסו לא יוציאו, אם היו שפלים ולא כנסו הם שפלים ונשכרים.
footnotes: ¹⁴ תנחומא בהר סי' א' בשתי המהדורות. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, בכורים, סוף עמ' 854, אלא שגירסת בעל כפו"פ משובשת, עיין מש"ש.