Tosefta Kifshutah on Yevamot Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות וכו'.**משנתנו פ"ג מ"א, עדיות פ"ה מ"ה, תוספתא שם פ"ב ה"ט.
- **חולצות ולא מתיבמות.**משום שהוא פוגע באחות זקוקתו.
2-3. **ר' לעזר או' בית שמיי אומ' יקיימו וכו'.**המקורות הנ"ל, בבלי כ"ח א' (מן הברייתא שלנו). ועד כאן במשנתנו הנ"ל, ומכאן ואילך גם בתוספתא שם. ועיין להלן.
- **ר' שמעון אומ' יקיימו.**בבבלי פירשו שר"ש סובר שלא נחלקו כלל ב"ש וב"ה, והוא לפי גירסתם בדברי אבא שאול להלן. אבל בירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ג: אשכח תני בשם ר' שמעון אם קדמו וכנסו יקיימו.¹ ומתוך הסוגיא שם אין הוכחה כלל לפירוש הבבלי, ואפשר לפרש שר"ש סובר שב"ה הם לקולא וב"ש לחומרא, עיין מ"ש להלן בסמוך, ועיין במשנת עדיות פ"ה מ"ג, והגי' הנכונה שם היא ר' שמעון (עיין ידים ספ"ג), כפי שהעירו המפרשים.
footnotes: ¹ מה שכתוב שם בהמשך הדברים "והן שבעלו שניהן כאחת" הוא, כנראה, פירוש הירושלמי, ולא דברי ר' שמעון.
3-4. **אבא שאול אומ' קל היה להם לבית הלל בדבר זה.**וכע"ז בד ובקג"נ, ולהלן עדיות פ"ב הנ"ל. ובכי"ע: קול היה להן בית הילל בדבר זה. ובירושלמי הנ"ל: תני אבא שאול או' קול הווי בית הלל בדבר הזה.² ושאלו בירושלמי: מה, לגנאי? לשבח. מליזי' מה איסור יש כאן. אשכח תני בשם ר' שמעון וכו', והן שבעלו שניהן כאחת. על דעתיה דאבא שאול מותר לבעול בתחילה, על דעתיה דר' שמעון והוא שעבר ובעל. ועיי"ש במפרשים. ולפי פשוטו נראה שאבא שאול חולק גם על הרישא של משנתנו וסובר שהן מתייבמות, ואין זיקה, ואין חוששים שמא ימות אחד מן האחים ותבטל מצוות יבמין, עיין בבלי כ"ו א', והוא מתאים לפירוש הירושלמי לעיל: מה איסור יש בדבר ? אבל בבבלי כ"ח א' גורס בדברי אבא שאול: קל היה להם לבית הלל בדבר זה, שבית שמאי אומרים יוציאו ובית הלל אומרים יקיימו.³ ולפיכך מוכרחים היו לפרש שר"ש סובר שלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, שאם לא כן היינו אבא שאול, עיי"ש. ואשר לת"ק של משנתנו הוא כנראה ר' אליעזר, או שהוא סובר שלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה, ושניהם סוברים יוציאו. ועיין בפיה"מ להר"מ ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קי"ז.
footnotes: ² כלומר, בדבר זה, בהלכה זו דווקא, אבל הוא מודה לר' אליעזר בעדיות פ"ה מ"ד, ושם ב"ש לקולא וב"ה לחומרא, כדברי ר' אליעזר. ³ אבל עיין היטב בחי' הרמב"ן כ"ח סע"ב, וכנראה שרחפו לפניו דברי הירושלמי.
4-5. **היתה אחת מהן חמות לאחד מהן וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ב, אלא שמשנתנו כללה: היתה אחת מהן אסורה על האחד אסור ערוה וכו'. והתוספתא הדגימה כאן ולהלן את ה"ערוה" ב"חמות", ובסוף כללה, עיין להלן, שו' 11. ובבבלי כ"ח א': ס"ד דנפלה חמותו תחילה וכו'. וברש"י שם: והאי דנקט חמותו כו', וניחא למינקטיה מילתא דשכיחא. ושמא נקטו את לשון התוספתא, והתוספתא תפסה את השכיח, כפירש"י.
- **היתה אחת מהן חמות לזה וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ג, ונקטה "ערוה" במקום "חמות", עיין מ"ש לעיל בסמוך.
9-10. **היו שתיהן חמות לאחד מהן, השני מותר בשתיהן.**וכ"ה בד, וגירסא זו בוודאי משובשת, שהרי שתיהן זקוקות לו, ויש כאן אחות זקוקתו. ובקג"נ (בשני קטעים שונים): שניהם מותרים בשנייה, ואף זה שיבוש ברור, שהרי גם השנייה חמות לאחד מהן. ובכי"ע: שניהם אסורין בשנייה. והדין נכון, שהרי על אחד היא איסור ערוה ואצל השני היא אחות זקוקתו. ושמא צ"ל לפנינו ובד: השני אסור בשתיהן, כמו שהגיהו המפרשים, שהרי כל אחת היא אחות זקוקתו.
- **משם איסור ערוה אחרת.**כלומר, מלבד איסור אחות אשה.
- **שלשה אחין, שנים מהן נשואין שתי אחיות וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ד.
13-14. **ור' שמעון פוטר את שתיהן מן החליצ' ומן היבום.**במשנתנו הנ"ל: ור' שמעון פוטר. ובירושלמי שם רה"ד, ד' ע"ד: כך פירשה ר' הושעיה אבי המשנה, ר"ש פוטר את השנייה מן החליצה ומן הייבום. וכ"ה לעיל שם ה"א, ד' ע"ג. וכן פירשוה גם בבבלי י"ט א'. והיא בשיטת ר' הושעיה שאמר שר' שמעון סובר זקוקה ככנוסה, ודן את השנייה כאחות אשתו. והביאו שם את הברייתא שלנו שמפורש בה שר"ש פוטר בשתיהן. ולהלן בסמוך שם, וכן להלן שם כ"ח ב', הביאו ממדרש הלכה: ר' שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנא' ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (ויקרא י"ח, י"ח), בשעה שנעשו צרות זו לזו, לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן. והעירו בתוספות שם ד"ה שנעשו: היינו דווקא ביבם אחד, אבל כשנפלו לפני שני יבמין מודה ר' שמעון, כדתניא לעיל וכו'. ועיין בהגהות יפה עינים י"ח ב', ד"ה רש"א מייבם.
14-15. **[שלשה אחים, שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד פנוי] וכו'.**בכי"ו יש כאן שתי השמטות גדולות ע"י הדומות, והשלמתי אותן ע"פ ד. וכעין גירסת ד גם בכי"ע ובקג"נ (בשני הקטעים). ואעפ"י שהשמטה ברורה היא הכנסתיה במרובעים מחמת גודלה, משום שהקורא עלול שלא להשגיח בה כשהסימן מובלע בשנו"ס. ולעצם העניין בבא זו פשוטה היא, ולא נשנית אלא כפתיחה להלכות הבאות. ואפשר שהיא שמשה גם פתיחה לפ"ג מ"ה, ודווקא כנסה ומת אחיו השני וכו', אבל עשה בה מאמר ומת, מחלוקת ב"ש וב"ה, והברייתא שלנו כב"ה.
17-18. **[מת אחד מבעלי אחיות, עמד פנוי הזה ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שמתה אשתו של קיים] וכו'.**כל הבבות האילו מלמדות שיבמה שנאסרה עליו בשעת נפילה משום ערוה, אסורה עליו עולמית, אעפ"י שאח"כ הותר איסור הערוה, כמפורש במשנתנו פ"ג מ"ז. ועל הסדר במשנתנו, עיין בבלי ל' א', ל"ב א'. ועל הלשון "עמד ובו' ולא הספיק", עיין לעיל רפ"ב, שו' 2, ומש"ש בשם הבבלי.
21-22. **מת אחד מבעלי אחיות, ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שמת, [נכרית זו או חולצת או מתיבמת].**בד: עמד נשוי נכרית ולא הספיק וכו', כסיגנון הרגיל בתוספתא (עיין מ"ש לעיל בסמוך). ואף לפנינו הפירוש הוא שלא הספיק נשוי נכרית לעשות מאמר וכו'. ובמשנתנו פ"ג מ"ו נשנו רק ההלכה האמצעית שלפנינו (להלן בסמוך) והבבא האחרונה (בשינוי סדר) והיא: שלשה אחין שנים מהן נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, מת אחד מבעלי אחיות, וכנס הנשוי נכרית את אשתו, ומת, הראשונה יוצאה משום אחות אשה והשניה משום צרתה. עשה בה מאמר ומת, נכרית חולצת ולא מתיבמת. ואמרו עלה בבבלי ל' א': טעמא דעבד בה מאמר, הא לא עבד בה מאמר נכרית יבומי נמי מייבמה, אמר רב נחמן זאת אומרת אין זיקה, ואפילו בחד אחא. וכן מפורש בתוספתא כאן. אבל רב אשי אמר (להלן שם בסוף העמוד): הוא הדין דאף על גב דלא עבד בה מאמר נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, והא דקתני מאמר, לאפוקי מבית שמאי דאמרי מאמר קונה קניין גמור. ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 3–4, ד"ה שנייה, ועיי"ש מ"ש בשם הירושלמי.
22-23. **[עשה בה מאמר ולא הספיק לכנס'] וכו'.**שתי הבבות כאן נשנו במשנתנו פ"ג מ"ו בשינוי סדר, עיין מ"ש לעיל בסמוך.
24-26. **[מת נשואי נכרית, עמד אחד מבעלי אחיות ולא הספיק לעשות מאמר ביבימתו עד שמת, נכרית זו או חולצת או מתיבמת].**גם בנידון דידן נקטה משנתנו הנ"ל את הבבא האמצעית והאחרונה (עיין מ"ש לעיל), ואמרו בבבלי שם ל' ב': זו היא למעוטי מת בלא גירש. ופירש"י אבל מת שני זה אחר ראשון ולא גירש את אשתו, ואפילו לא כנס את הנכרית אסורה דהואי צרת אחות אשתו בזיקה, ואפילו בשעת מיתה, דכיון דיש זיקה הוי כאילו באה אף מכח השני. אבל לכמה מן הראשונים היתה גירסא אחרת בגמרא שם, וחלקו על רש"י. וברשב"א בסוגיין הביא גם את התוספתא כאן, אלא שהוסיף דתנא זה אפשר שסובר אין זיקה. ועיין ברמב"ן, רשב"א, מאירי שם, מגיד משנה פ"ו מה' ייבום הכ"ה ובבאור הגר"א אה"ע סי' קע"ה ס"ק ח' אות י"ח. ועיין באור שמח, קונטרס זיקה, אות ל"ב. ובמקום "נשואי" (וכ"ה לעיל בסמוך בד) נראה שצ"ל: נשאוי (כמו בכי"ע). וכ"ה גם במשנה הוצ' לו פ"ג מ"ה ומ"ט (ובמ"ו: הנשאר נכרית וצ"ל: הנשאוי), והוא כמו שנאוי (=שנוא), בתוספתא שבועות פ"ג ה"ו (בכי"ע), קראוי (=קרוי), מצאוי, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ג. אבל וודאי אין כאן, ואפשר שקראו לאח שנשא את הנכרית "נישואי נכרית", דוגמת "מגע טמא מת" (משנת טהרות פ"ב מ"א ועוד) וכדומה, שכוונתו אדם שנגע במת.
- **[עשה בה מאמר, ולא הספיק] וכו'.**רשב"א הנ"ל. ושתי הבבות כאן נשנו במשנתנו פ"ג מ"ו (בשינוי סדר), עיין מ"ש לעיל בסמוך.
29-30. [ולא הספיק לעשות מאמר ביבימתו עד שמתה אשתו של קיים, ואחר כך מת], נכרית זו או חולצת או מתיבמת."שמתה אשתו של קיים" לאו דווקא, ואפילו היא חיה מותר לייבם את הנכרית, ולא נקט מתה אשתו של קיים, אלא אגב שאר הבבות להלן. ואעפ"י שהנכרית היתה צרת אחות אשתו בזיקה, הרי התנא שלנו סובר בכל מקום שאין זיקה, וממילא גם אם לא מתה אשתו של קיים היה יכול לייבם את הנכרית.
30-31. **עשה בה מאמר ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו וכו'.**וכע"ז בד ובג'₂, והיא טעות ברורה, והנכון בכי"ע: ולא הספיק לכונסה וכו'.
- **נכרית זו חולצת ולא מתיבמת.**שהרי היתה צרת אחות אשתו במאמר לפני שמתה אשתו.
**כנסה, ומתה אשתו של קיים וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ז. ובפיה"מ שם: אבל צרתה, ר"ל נכרית, לא מצינו בה דין בגמרא ולא דבר לאחד מן הגאונים,⁴ ודין אצלי בה שהיא חולצת ולא מתייבמת וכו'. וכאן מבואר שהיא פטורה מן החליצה. וכן פסק בחיבורו פ"ז מה' יבום הי"א.
footnotes: ⁴ בה"ג סוף ה' יבמות, ד"ו ו"א סע"ד, ד"ב, עמ' 252, מפורש: ואפילו צרתה פטורה. וכן מפורש להלן שם בד"ו ה' יבום וחליצה, ס"א רע"א, ד"ב עמ' 291. וצ"ע.
- **מת נשוי נכרית וכו'.**ונפלה לפני בעל האחיות, והרי שניהם יכולים לייבם אותה.
34-35. **עד שמתה אשתו של קיים, ואחר כך מת וכו'.**כלומר, שמת בעל האחות שרצה לעשות מאמר, ונמצאו עכשיו שתי יבמות לפני בעל האחות השני שמתה אשתו, והיינו הנכרית ואחות אשתו שמתה, ושתיהן מותרות לו (אפילו למ"ד נישואין הראשונים מפילים, עיין בתוספות ל' א', ד"ה ונאסרה), ולפיכך או חולצות או מתייבמות.
35-36. **עשה בה מאמר ולא הספיק לכונסה עד שמתה אשתו של קיים, ואחר כך מת, שתיהן חולצות ולא מתיבמות.**כלומר, שאחד מבעלי אחיות עשה מאמר בנכרית, ולפני שכנס את הנכרית מתה אשתו של קיים, ואח"כ מת בעל המאמר, שתיהן אסורות. והטעם הוא שמדאורייתא עדיין הנכרית זקוקה לו מחמת הראשון, ואחרי המאמר נפסלה עליו הנכרית מדרבנן, משום צרת אחות אשתו, שהרי אשתו היתה קיימת באותו זמן, וכיוון שנאסרה עליו הנכרית שעה אחת אוסרת גם את צרתה,⁵ מה שאין כן אם לא עשה מאמר, הרי הנכרית מותרת לו, ואחות אשתו לא היתה זקוקה לו כלל, ובשעה שמת בעל האחות כבר לא היתה אשתו בחיים. וכן פירש בח"ד בפי' ראשון, אלא שהוסיף שכאן הנכרית אסורה משום אשת שני מתים, כמשנתנו פ"ג מ"ט ולהלן, שו' 40. ובמנחת בכורים והבאים אחריו נקטו רק בטעם השני של בעל ח"ד. ופירוש זה אינו נראה כלל, ועדיין לא ירדו כאן כלל לעניין אשת שני מתים שהיא פוסלת צרתה (עיין מ"ש להלן). ועיין מהרש"א ל' א', ד"ה במשנה, ומ"ש בס' חוסן ישועות במקומו.
footnotes: ⁵ ואף שלכאורה הצרה מותרת ממה נפשך, שאם הנכרית אינה קנויה אינה צרתה, ואם הנכרית ככנוסה הרי כבר נפקעה זיקתה ושתיהן אינן זקוקות לייבום כלל, וכשמת בעלן שתיהן מותרות, כמפורש להלן בסמוך בדין כנוסה. ועיין בתוספות י"ט ב', ד"ה ר"ש, ובקרן אורה שם. ועיין מ"ש ר"ע איגר בדרוש וחידוש במקומו ובס' למטה יהודה כאן י"ט ב'. אבל כבר אמרו בירושלמי כאן פ"ב סה"ב, ג' רע"ד, ופי"ג ה"ו, י"ג ע"ד, שאין ממה נפשך בעריות, וכל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה, וערוה פוטרת צרתה. ואין לומר כאן שאין צרה לאחר מיתה (כשיטת הירושלמי בפ"ג ה"א, ד' ע"ג, שם ה"ד, ד' ע"ד), שהרי כאן מת בעל המאמר, והיא נופלת גם מחמתו, כסברת בעל או"ש בקונטרס זיקה סי' ל"ב, עיי"ש. ועיין מ"ש באו"ש פ"ו מה' יבום הכ"ה (בטעם השני של הרי"ף), ומאמר כאן כזיקה, למ"ד יש זיקה. ועיין בס' מצל מאש ח"א סי' נ"ה.
36-37. **כנסה ומתה אשתו של קיים וכו'.**בכגון דא כשמתה אשתו של קיים אחרי שבעל האחות כנס את הנכרית, ומת הכונס, הרי שתיהן מותרות לו, והנכרית לא היתה אסורה עליו מעולם, וכשמת הכונס כבר אשתו של הקיים לא היתה בחיים.
38-39. **אי זו ספק קדושין, קדשה בדבר ספק יש בו שוה פרוטה ספק אין בו שוה פרוטה.**במשנתנו פ"ג מ"ח: וכולן (כלומר, כל העריות) שהיו בהן קדושין או גרושין בספק הרי אלו צרות חולצות ולא מתיבמות. כיצד ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכו'. והתוספתא נותנת דוגמא אחרת. ועיין בעיטור בכורים.
- **שלשה אחים נשואין שלש נשים נכריות וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ט.
40-41. **זו היא צרת אשת אח מאב שחולצת ולא מתיבמת דברי ר' יוסה.**בבבלי י"ב א': שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות וכו' (משנתנו, הנ"ל), וקתני עלה א"ר יוסי (כ"ה בכי"מ. ובדפוסים בטעות: אמר רב יוסף) זו היא צרת אשת אח מאב שאיסור נפילה גרם לה, שלא מצינו בכל התורה כולה כגון זאת וכו', למעוטי צרת אילונית דאיסורא. כלומר, בכל מקום צרת אשת אח מאב (צרת אילונית, צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו) פטורה מן החליצה, וכאן זקוקה לחליצה. ועיין מ"ש להלן, ד"ה ברם. ובמשנתנו הנ"ל: ומת אחד מהם, יבמה יבא עליה, שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין. ובספרי כי תצא פי' רפ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 306: למה נאמר אחד מהם, אשת אחד מתיבמת ולא אשת שנים. ובירושלמי פ"ג ה"י, ה' ע"א, פ"י הי"ז, י"א ע"ב, קידושין פ"ג ה"א, ס"ג ע"ד: תני ר' חייה אשת מת אחד מתייבמת. לא אשת שני מתים. ועיין בבלי גיטין מ"ג רע"ב, פ"ב ב'. ומן הירושלמי נראה שהיא מדאורייתא (עיין להלן). ובבבלי ל"א ב' אמרו שהיא מדרבנן, ועיין בה"ג ה' יבום ד"ו, ס"א ע"ב, ד"ב, עמ' 293. ועיין בתוספות ל"א ב', ד"ה מדרבנן, שכתבו שהיא מחלוקת תנאים. ועיין מ"ש בס' חוסן ישועות שם, ולעיל י' א' לתוספ', ד"ה לעולם. והנה מן הדרשה של הפסוק אנו למדים רק על אשת שני מתים לבדה, כשיטת הת"ק במשנתנו ספ"י (עיין מ"ש להלן) וכאן, וכן במשנתנו, מפורש שאף צרתה אסורה לת"ק. ולשיטת הבבלי כאן כל עיקר הגזירה היא משום צרה, שמא יחלוץ לאחת ברישא ואח"כ ייבם (עיין להלן בתוספתא בסמוך) וקם ליה באשר לא יבנה, וגזרו באשה שאין לה צרה אטו אשה שיש לה צרה, עיי"ש בבבלי צ"ו ב'. ברם בירושלמי שיטה אחרת, וכן אמרו שם (בפ"ג ובפ"י הנ"ל) על הת"ק של משנתנו: דר' מאיר היא, דאמר ר' מאיר כל שאין את מייבמיני אין את מייבם צרתי. ובפירוש הדברים ברור שהירושלמי סובר אליבא דר' מאיר, שאיסור האשה חל גם על צרתה, וצרתה אסורה כשם שהיא אסורה. וכן אמרו בירושלמי פ"א סה"א, ב' ע"ד, על דברי אסי הסובר שצרת אילונית אסורה (כלומר, שהיא פטורה מן החליצה ומן הייבום, עיין בבלי י"ב א' הנ"ל): מה דמר אסי כר' מאיר, דר' מאיר אמר כל שאין את מייבמיני אין את מייבם צרתי. ומכיוון שהאיילונית היא באיסור אשת אח אף צרתה באיסור אשת אח ופטורה מן החליצה, והוא הדין אם האשה באיסור לאו, וצריכה חליצה אף צרתה אסורה, וצריכה חליצה, ואף כאן הדין כן,⁶ חוץ מצרת מחזיר גרושתו שנתרבתה במפורש להיתר.⁷ ועיין מ"ש לעיל פ"א ה"ו, שו' 16–17, ד"ה ובמאירי, ובהערה 10 שם.
footnotes: ⁶ ודברי בעל שי"ק שם, ד"ה א"ל, תמוהים. ⁷ ירושלמי פ"י סה"א, י' ע"ד, סוטה פ"א ה"ב, ט"ז ע"ד.
- **דברי ר' יוסה.**וכ"ה בכל הנוסחאות (לרבות קג"נ) ובבבלי י"ב א' הנ"ל (לעיל, שו' 40–41, רד"ה זו היא). ולפ"ז סתם משנתנו ר' יוסי, אבל בירושלמי סברו שסתם משנתנו ר' מאיר, עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ברם, ושמא גרסו כאן: דברי ר' מאיר, עיין מ"ש להלן, שו' 46–47, ד"ה אבל.
41-42. **ר' לעזר בר' שמעון או' מיבם לאי זו שירצה וכו'.**בקג"נ: ר' אלעזר ור' שמעון אומ' וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: ר' שמעון אומר וכו', וכ"ה במשנתנו ספ"י. ור' שמעון חולק על הת"ק בתרתי, כלומר לא זו בלבד שצרתה מותרת, אלא כל אחת מהן לבדה מותרת, משום שהוא סובר שמאמר או קונה לגמרי, או שאינו קונה כלל,⁸ כמפורש להלן רפ"ז ובבבלי י"ט א'. ועיין ירושלמי פ"ב ה"א וה"ב, ג' ע"ג ובמקבילות, ועיי"ש היטב בפ"ג ה"ד, ד' ע"ד. ובמשנתנו ספ"י נחלקה סתם משנתנו ור"ש בביאת בן תשע על יבמתו ושוב לא ידעה, ומשהגדיל נשא אשה אחרת, לת"ק הראשונה חולצת ולא מתייבמת, וצרתה או חולצת או מתייבמת, ור"ש כדעתו כאן. ואמרו בירושלמי כאן פ"ג ה"י, ה' ע"א, ופ"י הי"ז, י"א ע"ב: הן דתימר חולצת (כלומר, משנתנו כאן הסוברת שצרתה חולצת) ר' מאיר (סתם משנתנו כר' מאיר, ולפי התוספתא ר' יוסי) ור' שמעון (כלומר, חולק עליו). והן דתימר מתיבמת (כלומר, משנתנו ספ"י הסוברת שצרתה מתייבמת) ר"ש ורבנן. וכן אמרו שמואל ור' יוחנן גם בבבלי צ"ו ב' שהסתמות חולקות, עיי"ש, ויש לפנינו שלש דעות: ר' מאיר, רבנן ור' שמעון. ורב בבבלי שם סובר שאין הסתמות חולקות, ולא עשו ביאת בן תשע ביבמה כמאמר בגדול, עיי"ש. ועיין בס' חוסן ישועות ל"א ב' לתוספות, ד"ה מדרבנן.
footnotes: ⁸ אבל אף הוא מודה בעצם הדרשה של אשת שני מתים, וכדוגמת הירושלמי בקידושין פ"ג ה"א, ס"ג ע"ד, בבלי שם ס' א'. ועיין בתוספות י' א', ד"ה לעולם, גיטין מ"ג ב', ד"ה ואין. ועיין מ"ש לעיל, שו' 40–41, ד"ה ובמשנתנו. ועיין במשך חכמה להגרמ"ש מדווינסק, כי תצא, 393 ע"ב, סד"ה ומת.
- **ובלבד שתקדים ביאה לחליצה.**שאם חלץ בראשונה, הרי אפשר שמאמר קונה, וכבר נפטרה השנייה ואינו יכול לייבם. וכן אמרו בירושלמי כאן סה"י, ה' ע"א, בשם ר' אחא. ובבבלי ל"ב א' פירשו בדרך זו את שיטת הת"ק שהוא גוזר שמא תקדים חליצה לביאה.
42-43. **כנסה ואחר כך מת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה.**כלומר, כשכנסה כבר פקעה זיקת הראשון, ואין כאן אשת שני מתים. ובספרי כי תצא פי' רפ"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 307: המת. לפי שאמרנו להלן אשת אחד מתיבמת ולא אשת שנים, מנין מת ראשון ייבם שני, מת שני ייבם שלישי, תלמוד לומר המת, המת ריבה, וכן בירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ג-ע"ד: תני ר' חייה מת ראשון ייבם השני וכו'.
43-44. **שני אחין נשואין שתי אחיות ומת אחד מהן וכו'.**משנתנו פ"ג סמ"ט, ועיין מה שדייקו בבבלי שם ל"ב א'. ובתוספתא אין קושי, משום שהקדים הלכה זו כפתיחה למחלוקת התנאים שלהלן. וברשב"א, ריטב"א ומאירי ל"ב א' הביאו את הברייתא שלנו בשם התוספתא.
45-46. **אם בא עליה, חייב עליה משם אשת אח ומשם אחות אשה.**וכן בבבלי ל"ב א': ת"ר בא עליה חייב עליה וכו'. ובירושלמי פ"ג הי"ב, ה' ע"א: אם בא על השנייה חייב שתים, משום אשת אח ומשום אשה אל אחותה. וכבר פירשתי במחברתי "על הירושלמי" (ירושלים תרפ"ט), עמ' 50, שזו היא התוספתא שלפנינו (והציון והפיסקא בירושלמי נכנסו בטעות, כרגיל בירושלמי, והכל שייך להי"א), ופירושי המפרשים אין להביא בחשבון כלל. ופירש"י: בא עליה. בחיי אשתו. אבל בתשה"ג אסף (ירושלים תרפ"ט, סוף עמ' 134, אוה"ג, עמ' 266): [שנש]א שמעון אחות אשתו של [ראובן, מ]ת ראובן ומתה אשתו של שמעון, ובא [שמעון על אח]ותה של אשת ראובן אינו חייב שמעון [אלא מש]ום אחות אשה בלבד, ואסור ליבם אותה שעמדה עליו שעה אחת באיסור, שהיא אחות אשה. וכן במאירי ל"ב א' (אלבק 142, דיקמן 135): ואף גדולי הרבנים ז"ל כתבו בפירוש, בא עליה בחיי אשתו, וכן הדברים נראים בלא פקפוק. אלא שגאוני הראשונים ז"ל כתבו בפי' שאף לאחר מיתת אשתו כן, ודאי לענין פירוש נראין דבריהם לומר דאכולה מתני' קאי, ואף בתוספתא אמרו בפירוש, שני אחים נשואין שתי אחיות וכו', ולענין פסק מיהא הדברים מתמיהים. וכפירוש הגאון הביא הרשב"א בשם הר"ח, והעיר: ולא ידעתי מפני מה חייב משום אחות אשה אחר שמתה אשת החי, אלא שכך מצאתיה בתוספתא מפורש כדבריו, דגרסי' התם בפ"ה שני אחין נשואין וכו'. והסיק שם: ואפילו הכי נ"ל שדברי התוספתא לצדדין אמורין, וה"ק אם מתה אח"כ אשתו של שני וכו', בא עליה קודם שמתה אשתו חייב כו'. וכן מביא הריטב"א שם בשם הר"ח ואומר שהתוספתא הטעתו, אבל באמת הפירוש גם בתוספתא הוא לצדדין, והבבא שלנו עונה על הרישא, כפירש"י בבבלי. ועיין בתוספות ל"ג א', ד"ה בר קפרא, במהרש"א ובערוך לנר שם. והרי בתורה כתוב מפורש לצרר עליה בחייה, ועכשיו שאחותה מתה, למה יהא חייב עליה משום אחות אשה, ואעפ"י שבין כך ובין כך אסורה עליה משום אשת אח, היכן שמענו שאין היתר חל על איסור. ולא עוד אלא שהר"ח פירש כן גם בבבלי, וכיצד אפשר לפרש שם אח"כ את המשא והמתן בדברי ר' שמעון, עיי"ש. ובמשנת סנהדרין פ"ז מ"ד: הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו וכו', הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו. ומלשון המשנה משמע לכאורה שחייב משום אשת איש אפילו לאחר מיתת אביו, או לאחר מיתת בנו. וכבר ישבו הגאונים על מדוכה זו, ובה"ג ה' עריות, ד"ו נ"ב ע"ג, הביא את משנתנו הנ"ל, וכתב עליה: מאי קאמר, הכי קאמר, הבא על אשת אביו וכו', וחייב עליה משום אשת אב בין בחיי אב בין לאחר מיתת אב וכו'. וכן להלן שם, נ"ה סע"ד: ואמרינן מאי קאמר, הכי קאמ' הבא על אשת אב בחיי אביו, חייב עליה משו' אשת אב ומשום אשת איש, וחייב משום אשת אב לאחר מיתת אביו כבחיי אביו וכו'. וכ"ה בה"ג ד"ב, עמ' 255 (אלא שיש שם השמטה ברורה), ועמ' 270. וכן פירש ר"ח בסנהדרין (נ"ד א'), רש"י (נ"ג א'), רבינו יונה, המאירי ועוד. ועיין בחי' הר"ן נ"ג א' שנתקשה בלשון משנתנו. והר"מ בפיה"מ לסנהדרין פ"ז לא פירש כלום, אבל בפיה"מ כריתות פ"ג מ"ה כתב: וכשמת ישמעאל וייבם אותה יצחק איתוסף בה אשת אב ואיסור אשת איש (כלומר, על יעקב), והם שני איסורין הבאים כאחד, בין שהיה יצחק חי, או מת, כמו שנתבאר בשביעי מסנהדרין כשאומר הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, וכשתהיה שרה זו נדה שגג בה יעקב, ואשתו קיימת חייב בה שמנה חטאות. אמנם במשניות ד"נ עם הגד"נ נסגרו המלים "בין שהיה יצחק חי... לאחר מיתת אביו", ולהלן הוגה בגליון (אחרי המלים "שגג בה יעקב"): בחיי יצחק. וכן הביא בתיו"ט בשס נוסח כ"י. ברם גם בנוסח כ"י של בעל התיו"ט היתה הגירסא כלפנינו, אלא שהוגהה, עיי"ש. וכ"ה בשני כת"י שבדקתי. וברור שלפנינו מהדו"ק של פיה"מ להר"מ, ואח"כ חזר בו, עיין בחבורו פ"ד מה' שגגות ה"ב. וכבר הוכחתי (מבוא לה' הירושלמי להר"מ, עמ' י"ג ואילך), שהר"מ נמשך בפיה"מ מהדו"ק אחרי פירושי הגאונים, וכנראה שאף שם היו גאונים שחלקו על בה"ג הנ"ל. ברם כאן אין איסור אשת איש, שאין חיוב כרת מעכב הפקעת חיוב מיתת ב"ד.
46-47. **דברי ר' מאיר. ר' יוסה ור' שמעון אומ' אינו חייב אלא משם אשת אח בלבד.**וכ"ה בד, אלא ששם: ורבי שמעון אומר וכו'. ובכי"ע, בקג"נ, ברשב"א ובריטב"א הנ"ל: דברי ר' יוסי, ואין שם זכר לשם "ר' מאיר". וכל המשא והמתן בבבלי שם מבוסס על הגירסא ר' יוסי, ולפי גירסת ד וכי"ו כאן ר' מאיר הוא שסובר שאיסור חל על איסור, ולכל הפחות באיסור כולל ובאיסור מוסיף,⁹ ואין הבדל בין נשא חי ואח"כ נשא מת ובין נשא מת ואח"כ נשא חי, עיין בבלי כאן ל"ב ב'. ור' יוסי לשיטתו שסובר שאין איסור חל על איסור, כשיטתו במשנת סנהדרין פ"ט מ"ד, ומדברים כאן בנשא מת ואח"כ נשא חי, שאין כאן איסור מוסיף (עיין בתוספות ל"ב ב', ד"ה אלא), ולפיכך אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד, עיין בבלי ל"ב ב' וכריתות י"ד ב'. ואף ר' שמעון לשיטתו שסובר כן.¹⁰ ובבבלי כאן ל"ב א' הביאו ברייתא אחרת: ר' שמעון אומר אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד, ועיי"ש ל"ג ב'. אבל נראה שהגירסא "ר' מאיר" היא ט"ס, ולהלן בסמוך לא נזכר שמו בשום נוסח,¹¹ ואפשר שיש כאן תיקון מן הגליון שנכנס שלא במקומו, והוא שייך לעיל, שו' 41, ורצו לתקן שם: שחולצת ולא מתיבמת דברי ר' מאיר (במקום: דברי ר' יוסה), והוא כשיטת הירושלמי, עיין מ"ש לעיל, שו' 41, ד"ה דברי ר' יוסה.
footnotes: ⁹ עיין בבלי כאן ל"ד א', כריתות י"ד א', ב', חולין ק"א א' ועוד. ¹⁰ עיין בבלי פסחים ל"ו רע"א ובמקבילות שצוינו בגליון שם. ¹¹ ועיין קרן אורה ל"ג רע"ב, ד"ה ואלו, ושם סע"ב, ד"ה אלא.
47-48. **זר ששימש במקדש ובעל מום ששימש בטומאה, חייב משם זרות ומשום טומאה משם בעל מום ומשם טומאה, דברי ר' יוסה.**וכ"ה בכי"ע ובקג"נ, אלא שבשניהם: משום זרות ומשום בעל מום ומשום טומאה, והיא היא, וברור שהכוונה, שזר ששימש בטומאה חייב משום זרות ומשום טומאה, וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום בעל מום ומשום טומאה. ולפי גירסא זו מפורש שאף זר ששימש חייב משום טומאה (אף במקום שאינו חייב משום כניסה, כבבלי שבועות י"ז רע"ב), כשיטת המאירי ל"ב ב' (אלבק, 143, דיקמן, 136, ובהערות שם). אבל בתוספות ל"ב סע"ב, בחי' הרמב"ן שם, בר"מ פ"ט מה' ביאת המקדש הי"א פסקו שזר אינו חייב על עבודה בטומאה, כמפורש להלן זבחים פי"ב הט"ז.¹² ובהר המריה על הר"מ שם העיר על הספרי קרח פי' קט"ז (הורוביץ, עמ' 134). ועיין מ"ש בבאור הספרי בעמק הנצי"ב במקומו, עמ' פ"ח. וכנראה שיש כאן מחלוקת תנאים. ברם בד גורס: זר ששמש בשבת במקדש ובעל מום ששימש בטומאה חייב משם זרו' ומשם שבת משם בעל מום ומשם טומא' וכו', וכע"ז הגירסא בברייתא זו בבבלי ל"ג ב'. וכן בירושלמי שבת פ"ב ה"ה, ה' סע"א: נפקון ושמעון ר' יוסי אומר שתים, ור' שמעון אומר אחת, מאן דמר אחת, משום זרות. ומאן דמר שתים, אחת משום זרות. חורנייתה למה וכו', מכיון שהוא רוצה באכולן כמבשל הוא (כלומר, וחייב משום שבת). וברייתא זו הובאה בירושלמי על מחלוקת ר' חייא ובר קפרא שנחלקו בפירוש בזר ששימש בשבת,¹³ כשם שהובאה ברייתא זו בבבלי על אותה מחלוקת. אבל קשה לשבש שלש נוסחאות של התוספתא, ושמא תוקנה גירסת ד ע"פ התלמודים, ויש לפנינו שתי ברייתות. ובבבלי ל"ג א' ואילך פירשוה שהמחלוקת היא באיסור חל על איסור באיסור כולל, או באיסור בת אחת, עיי"ש.
footnotes: ¹² עיין מ"ש בתס"ר כאן, עמ' 20. ¹³ אעפ"י שבירושלמי כי"ל חסרה המלה "בשבת" בגוף כתה"י, אבל מתוך העניין שם ברור שהמחלוקת היא בזר ששימש בשבת, ולא בטומאה.
49-50. **שנים שקידשו שתי נשים, ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה וכו'.**משנתנו ספ"ג. והכוונה שהחליפו בשוגג, שהרי חייבין חטאות, עיין בבלי ל"ג ב'.
- **שש עשרה חטאות וכו'.**ירושלמי ספ"ג, ה' ע"א, בבלי ל"ג ב', ל"ד א'. ולפי פשוטו סובר תנא זה שאיסור חל על איסור, לכל הפחות באיסור כולל, מוסיף ובת אחת. ועיין בבלי שם ל"ד א'.
**משם אחים וכו'.**כלומר, כל אחד משני האנשים חייב ארבע חטאות, וכל אחת משתי הנשים חייבת ארבע חטאות.
- **היו הם גדולים והן קטנות חייבין שתים.**בירושלמי הנ"ל: הן גדולים¹⁴ והן קטנות חייבין שתים (שתים), משום נידה. ומדברים כאן בקטנות יתומות שהשיאו את עצמן, או שהשיאון אמותיהן ואחיהן (ועל השיאן אביהן עיין להלן), ואין כאן קידושין מדאורייתא, ולפיכך אין הגדולים חייבים אלא על נדה גרידא.
footnotes: ¹⁴ בירושלמי: וכולן הן גדולים וכו'. ונ"ל שהמלה "וכולן" מחוברת למה שכתוב לעיל שם, וצ"ל "מכולן", וכמו שכתבנו להלן בפנים, שו' 54, סד"ה הן גדולות.
- **הן גדולות והם קטנים הן חייבות ארבע.**וכ"ה בד (בקג"נ קטוע). והנכון בכי"ע: הן חייבות שתים. וכן הגיהו המפרשים. ומדברים בקטן בן תשע שנים ויום אחד, כמשנת נדה פ"ה מ"ה, והן חייבות משום נדה והוא פטור, כמשנת כריתות ספ"ב. אבל משאר חטאות אף הן פטורות, ואין מי שיחשוש לשיטת המיוחסות לגאונים שקטן שקידש קדושיו קדושין, עיין אוה"ג, עמ' 191–194, ומ"ש להלן פ"ט, שו' 23–24. ובירושלמי הנ"ל: הן קטנים והן גדולות פטורין וכולן (צ"ל: מכולן). ומדברים שם בגברים גרידא, והם הרי קטנים, אבל אין לפרש שהקטנים הם פחותים מבני תשע ויום אחד, עיין להלן בסוף פירקין.
**אם הסיאן אביהן חייבין שמונה.**ירושלמי הנ"ל. והן פטורות שהרי הן קטנות.
- **היו אחד גדול ואחד קטן וכו'.**ירושלמי הנ"ל. ומכאן שאף בירושלמי מדברים בקטן בן תשע שנים ויום אחד, שאם הוא פחות מכן, למה חייבת עליו משום אשתו של גדול.