1. **בן תשע שנים ויום אחד וכו'.**ברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ו מ"ב: וכן הבא על אחת מכל העריות וכו'. וכל הברייתא להלן נדה רפ"ו, ירושלמי פ"ז ה"ה, ח' ע"ב, סוטה ספ"ד, י"ט ע"ד, בבלי כאן ס"ח א', קידושין ע"ד ב'. ובערוך ערך אלמנה הביא את הברייתא מן הבבלי, ובכ"י לוין:¹ ועיקר בריתא זו בתוספת יבמות ובתוספות נדה.

footnotes: ¹ לפי אוה"ג, כתובות, הפירושים, עמ' 12.

1-2. **נתין וממזר.**וכ"ה בתוספתא נדה הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ועבד וממזר חלל נתין וכו', וכן בבבלי נמנה "חלל", ובוודאי שאין חולק שחלל פוסל מן הכהונה. ושיטת הר"מ ברפי"ח מה' איסורי ביאה שכל הפסולים הללו (לרבות חלל) עשאוה זונה, ונפסלה לכהונה משום זונה. ועיין בהשגות הראב"ד ובמ"מ שם. ועיין בתוספ' ס"ח א', ד"ה רישא.

3. **כל שזרעו כשר וכו'.**כלומר, מצרי שני אינו פוסל שהרי כל זרעו כשר, עיין בירושלמי ובבבלי הנ"ל.

4. **כל שאתה מותר לישא בתו אתה וכו'.**כלומר, ואפילו מואבי ועמוני שמקצת זרעו (הזכרים) פסול אינו פוסל, משום שהנקיבות מותרות, עיי"ש בירושלמי ובבבלי.

5-6. **לויה שנשבת, בתה כשירה לכהונה.**כלומר, בתה שנולדה לה מבעלה, לאחר שהאם נפסלה מן הכהונה, ואין אנו אומרים כשם שנתחללה האם, כך נתחללה הבת.² ולויה כאן פירושה אשת לוי, ואפילו היא בת כהן דינה כן, הואיל ובעלה לוי, או ישראל. אבל באשת כהן שנשבית בתה מבעלה חללה לכ"ע.

footnotes: ² עיין בירושלמי פ"ז סה"ה, ח' ע"ב, פ"ח ה"ג, ט' ע"ג. ובפ"ז מדברים כשנתעברה מטיפה פסולה.

6. **לוים המזוהמין באמן, לא חששו להם חכמים.**וכ"ה בד. וכע"ז גם בירושלמי פ"י ה"א, י' ע"ד (הברייתא שלפנינו בשינוי סדר הבבות): לויים המוזהמין מאימן לא חששו להם משו' ריח פסול. ובכי"ע: לוים המייחסין באימן וכו'. ובקג"נ: לוים המיוחסין באמן וכו'. כלומר, לויים שאינם מתייחסין אחר האב אלא אחר האם, והיינו גוי ועבד שבא על בת לוי. והיא היא, שהרי בירושלמי קידושין פ"ג הי"ד, ס"ד ע"ד, נחלקו בדינו של ולד גוי מבת ישראל, אחד עושה אותו ממזר, השני מזוהם, והשלישי כשר לגמרי. ורוב החכמים סוברים שהוא מזוהם, כלומר מזוהם לכהונה, וכשר לבוא בקהל, עיי"ש בכל הסוגיא ובירושלמי כאן ספ"ד, ו' ע"ג. והדיבור "מזוהם" הוא דיבור טכני לפסול כהונה, עיין בירושלמי כאן פ"י רה"ז, י"א ע"א, פי"ג ה"ה, י"ג ע"ד, גיטין פ"ח ה"י, מ"ט ע"ג. וכן, כנראה, גם הפירוש בבבלי בכורות מ"ז א': לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים וכו'. אמר רב פפא דאיעבר מגוי, ולא תימא למאן דאמר אין מזהמין את הולד, אלא אפילו למאן דאמר מזהמין את הולד, לוי פסול מיקרי. ועיי"ש בפירש"י, במיוחס לר"ג ובתוספ' שם, ד"ה ולא. ובס' הזכות להרמב"ן כאן פ"ד פירש ש"אין מזהמין" ו"מזהמין" פירושו אם הולד כשר ואינו פגום לכהונה, או שהוא פגום לכהונה (כסיגנון הירושלמי), עיי"ש.³ ולפ"ז: למאן דאמר מזהמין את הולד, לוי פסול מיקרי, כוונתו דוגמת "ישראל פסול מיקרי" (יבמות כ"ג א'), שכוונתו שהולד פגום לכהונה (אם היתה בת), כפירוש הראב"ד (הובא בס' הזכות הנ"ל) ותוספות חד מקמאי כאן מ"ג א' ועוד. ולפי כל הנ"ל עלינו לפרש בירושלמי "לא חששו להם משום ריח פסול", שהוא כלוי גמור, ואינו פסול כלל, וכמאן דאמר שהולד כשר לגמרי (עיי"ש בירושלמי קידושין פ"ג), ואעפ"י שקראו לו "לוי המזוהם מאמו" אין כאן דיבור הלכי, אלא כינוי למעשה, לישראל שאביו גוי.⁴ ואם אין חוששין להם משום ריח פסול, דינו כלוי אף לעניין ערי הלוים, לשיטת רבי (ערכין פ"ט מ"ח), ועדיף מישראל שירש אבי אמו לוי. ועיין בנחל אשכול לס' האשכול ח"ב, עמ' 142. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ³ בבבלי לא נתברר פסק ההלכה, עיין באוה"ג, עמ' 105 ואילך, ברי"ף כאן פ"ד סוף סי' ס', בס' הזכות על הרי"ף שם, במאירי מ"ה ב'. וכבר האריכו האחרונים בזה, ועיין שו"ע אה"ע סי' ד' ס"ק י"ט. ועיין בשאילתות במדבר סי' קי"ח, בשאילת שלום ובהעמק שאלה שם. ⁴ ובפרט לגירסת כי"ע וקג"נ בתוספתא "לוים המיוחסים באימן", בוודאי אפשר לפרש כן.

7. **לויה שנשבית, ושנבעלה בעילת זנות, נותנין לה את המעשר.**ירושלמי הנ"ל, בבלי צ"א א', בכורות מ"ז א'. ודווקא כהנת נפסלת לתרומה בבעילת גוי, משום שנעשית זרה ע"י הביאה (עיין בכורות שם), אבל לויה נשארת בלויותה. ועיין בבלי צ"א א' הנ"ל, בתוספות שם, ד"ה אמר, ובמשנה למלך פ"א מה' מעשר ה"ב.

7-8. **בת לוי מן הנתינה, ומן הממזרת, אין נותנין לה את המעשר.**כלומר, בכגון דא הולכין אחר הפסול ואינה לויה כלל. וכן בבבלי גיטין נ"ט ב': אלא אמרי ממזרת, או נתינה, נסיב ופסליה לזרעיה, כלומר, ואינו לוי כלל, אלא ישראל פסול, וכפירש"י שם. ועיין בשירי קרבן לירושלמי כתובות פ"ב סה"ז, סד"ה אפי'.⁵ ומכאן מוכח שבן לוי מן הממזרת אינו לוי כלל, ובפירוש הראב"ד לתו"כ, ק"ט סע"א, קורא לו "לוי פסול", ולכאורה אינו לוי כלל (אלא שמלשון הברייתא בתו"כ שם ובבבלי ערכין ל"ג ב' "ולא כל הלויים" משמע קצת כפירוש הראב"ד), ועיין ברש"י ערכין ל"ג ב'. אבל עיין בתוספות בכורות מ"ז א', ד"ה ולא, ומ"ש במנחת פתים להגר"מ אריק יו"ד סי' ש"ה ס"ק י"ח. ואשר לממזר מכהן (בשעה שאינו חלל) הביא במאירי ס"ז ב' בשם קצת חדושין "שהממזר אוכל בתרומה הואיל ואינו חלל", וכבר דחו שיטה זו הראשונים והאחרונים, עיין בציונים של הר"ש דיקמן שם, עמ' 254, הע' 124.

footnotes: ⁵ והעירותי על כך בתס"ר כאן במקומו, עמ' 22.

8-9. **כהן הדיוט שנשא את אילונית, הרי זה מאכילה בתרומתו.**וכ"ה ("כהן הדיוט") בכל הנוסחאות (לרבות קג"נ). וכ"ה לשון הר"מ בספ"ז מה' תרומות, ומקורו מכאן, כפי שהעיר באו"ש במקומו. ועיין בכ"מ וברדב"ז שם. ומלשון התוספתא מוכח שמדברים כאן שלא היו לו לכהן בנים, שאם לא כן פשיטא שמאכילה שהרי אין כאן איסור כלל. והברייתא דייקה בלשונה ואמרה "שנשא" כלומר, בדיעבד, מ"מ מאכילה בתרומה, שאין האיסור שייך לביאה, ויכול לישא אשה אחרת ולקיים מצות פריה ורביה, ועדיף מנשא שנייה, שאף שם מאכילה בתרומה (עיין ר"מ פ"ז מה' תרומות סה"כ). ואף שכל עיקר הברייתא אינו אלא להוציא מדברי ר' יהודה במשנתנו (פ"ו מ"ה) הסובר שאילונית היא זונה האמורה בתורה, וא"כ מה לי כהן הדיוט מה לי כהן גדול, ולמה שנתה התוספתא "כהן הדיוט", ולא כהן סתם. ברם אין כאן קושי כלל, והתוספתא דבוקה למשנתנו, ושם שנו (פ"ו מ"ה): כהן הדיוט לא ישא אילונית, אלא אם כן יש לו אשה ובנים וכו'. ובמשנתנו הלשון הוא בדווקא, וכהן גדול אסור באילונית אפילו יש לו בנים, שהרי כל אילונית היא בוגרת,⁶ וכה"ג אסור בבוגרת (עיין במשנתנו פ"ו מ"ד). ונקטה התוספתא את לשון משנתנו, והוסיפה שאם עבר ונשא אילונית מאכילה בתרומה. והר"מ (הנ"ל) העתיק את לשון התוספתא כמו שהוא, ופשיטא שלהלכה אין הבדל, ואף בכה"ג הדין כן.⁷

footnotes: ⁶ כפי שכבר העיר ברדב"ז על הר"מ ספ"ז מה' תרומות. ועיין בבלי כתובות ל"ו א' ומ"ש להלן כתובות פ"ג, שו' 22, סד"ה ואשר לאילונית. ⁷ שהרי אפילו נשא בוגרת מה שעשה עשוי, עיין בבלי ס' א' ובר"מ פי"ז מה' איסורי ביאה הט"ו, וברדב"ז הנ"ל.

9-10. **כהן גדול לא ישא אנוסתו, ומפיתתו, אבל נושא הוא את הממאנת.**הלשון "אבל" נושא הוא וכו' קשה, ומה לה לממאנת עם אנוסתו ומפותתו כפי שהעיר בעל ח"ד. ובבבלי נ"ט ב': ת"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי וכו', והבבא של ממאנת לא נזכרה שם.⁸ ובירושלמי פ"ו ה"ד, ז' ע"ג: אנוסתו ומפותתו לא יכניס, ואם כנס אין מוציאין מידו, אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא יכנוס, ואם כנס מוציאין מידו. לא ישא את הקטנה, אבל נושא את הממאנת. וממאנת לא כקטנה היא ? ממתינין לה עד שתגדיל. ואף כאן ה"אבל" אינו מתקשר יפה, שהרי בהכרח שאנו מדברים כאן בממאנת מן האירוסין, ואף היא אינה מותרת אלא משתגדיל, והחידוש הוא שמאון אינו כגירושין, וא"כ מאי אבל ? ומה לי כהן גדול מה לי כהן הדיוט ? ולפי פשוטה של תוספתא משמע שכהן גדול לא ישא אנוסתו ומפותתו, אבל נושא הוא את הממאנת⁹ [בו], והיינו אם נשא קטנה יתומה בשעה שהיה כהן הדיוט ומאנה בו מותר בה כשתגדיל, ואין דינה כאנוסתו ומפותתו שאסורה לו, והטעם הוא שלשיטת בני א"י אין אנוסתו ומפותתו אסורה לו אלא מדרבנן, שהרי אחרת אין לומר: ואם כנס לא יוציא,¹⁰ ולא גזרו אלא באיסור, אבל לא בנישואין כשהיו בהיתר.¹¹ ומלמדת התוספתא שאם מאנה בו אשתו שנשא בהיתר (כשהיה כהן הדיוט) מותרת לו לכשתגדיל, ואין אנו אומרים שאחרי המאון נתבטלו הנישואין למפרע, ונמצאת מפותתו,¹² אלא הואיל והיתה נשואה לו בהיתר לא גזרו בה חכמים. ואף בירושלמי הפירוש כן: אבל נושא את הממאנת (כלומר, הממאנת בו, והוא נשאה בהיתר כשהיה כהן הדיוט). וסבר הירושלמי שמותרת לו עכשיו אעפ"י שהיא קטנה, ולפיכך שאלו: ולא כקטנה היא ? והרי עכשיו הוא כהן גדול, ואסור בקטנה (עיין גם בבבלי ס"א ב'), אעפ"י שלא היינו אוסרים אותה משום מפותת עצמו. ומתרץ: ממתינין לה עד שתגדיל, כלומר, ואין בה לא משום מפותת עצמו, ולא משום קטנה. ועדיין צ"ע בכל זה.

footnotes: ⁸ ציון המפרשים לפסק הר"מ בפי"ז מה' איסורי ביאה הי"ח אינו שייך לכאן, והר"מ מדבר בכהן הדיוט, ופוסק שמאון אינו כגירושין, ואינו פוסלה מן הכהונה, כמפורש במשנתנו פי"ג מ"ד. אבל עצם הדין שממאנת מותרת אפילו לכה"ג מוכח גם בבבלי נ"ט ב': א"ר זירא בממאנת, ומכאן שאם לא נבעלה מותרת לכה"ג, משום שמאון אינו כגירושין, וכמשנתנו הנ"ל. ⁹ בכי"ע ובקג"נ: את ממאנת. ¹⁰ דברי רב הונא בשם רב בבבלי נ"ט ב' לא נזכרו כלל בירושלמי, ואף בבבלי שם נשאר בקושיא. ועיין בפיסקי רי"ד במקומו שפסק שלא כרב הונא. ועיין במל"מ שנביא להלן, הע' 11. ¹¹ במשנה למלך פי"ז מה' איסורי ביאה הט"ו נסתפק בכהן גדול שנשא יתומה קטנה אם מותר לו לקיימה, עיי"ש. ופשט מן הבבלי ס"א ב' שהיא אסורה לו. ברם כל זה הוא לשיטת הבבלי נ"ט ב' שאנוסת עצמו ומפותתו יוציא, והן מדאורייתא. ¹² עיין בירושלמי פי"ג ה"ב, י"ג ע"ג: על דעתיה דר' ליעזר מהו שתמאן בו ותיטול קנס ממנו?

10. **כהן גדול שמת אחיו, חולץ.**משנתנו פ"ו סמ"ד, סנהדרין רפ"ב. **אם יש שם אחין אין חולץ.**והטעם הוא משום בזיון כהן גדול, שצריכה לרוק בפניו, עיין בתוספות ס"א א', ד"ה כה"ג, בס' ישרש יעקב שם ובתוספות רע"א למשנתנו. ודין התוספתא אפילו כשיש לו אח כה"ג שעבר, שאף עליו אסורה באותו איסור, אבל לכבוד, הכהן המשמש קודם, עיין בבלי הוריות י"ג א'. ולפ"ז אינה עניין לדברי הר"מ פ"ז מה' ייבום ה"י, עיין בצפנת פענח שם.

10-11. **מפני מה אמרו כהן גדול שעשה מאמר וכו'.**כלומר, מפני מה אמרו במשנתנו (פ"ו מ"ד), משום שאין מאמר קונה קניין גמור, ואין דינו כאירוסין. ובירושלמי למשנתנו: אף בית שמאי מודה בה, ואף ר' שמעון מודה בה, ודלא כר' לעזר בן ערך, דר' לעזר בן ערך אומר המאמר קונה קניין גמור ביבמה. ועיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 9, ד"ה העושה, ולעיל רפ"ו.

12. **לא יבטל אדם וכו'.**משנתנו פ"ו מ"ו, תנחומא, בובר, בראשית סי' כ"ו, מדרש דברים רבה הוצ' ליברמן, עמ' 10.

12-13. **בני בנים הרי הן כבנים.**ירושלמי פ"ו ה"ו, ז' ע"ג, בבלי ס"ב ב'.

13. **מת אחד מהן, או שנעשה אחד מהן סריס וכו'.**בבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: איילונית והסריס ושאינן ראויין לוולד (כלומר, ששתו כוס עיקרין) אינן עולין.

14. **האיש אין רשאי לישב בלא אשה, ואשה אינה רשאה לישב שלא באיש.**וכן בקג"נ: האיש אינו רשאי לשב שלאשה, והאשה אינה רשאה לשב שלאיש. ואין "שלאשה" אלא שלא אשה (=בלא אשה), ו"שלאיש" הוא שלא איש (=בלא איש), עיין מ"ש לעיל שביעית, ח"ב, עמ' 502, הע' 20, שבת ח"ג, עמ' 217, הע' 52, שקלים פ"א, עמ' 671. ולנוסחאות אילו מפורש בתוספתא שאשה אינה רשאה לישב שלא באיש. וכן מוכח מן הבבות שלהלן בנוסח כי"ו וקג"נ. וכן כתב הריא"ז (לפי שלטה"ג פ"ו ריש סי' פ"ג): וכן לא תעמוד אשה בלא איש, שלא תחשד, כמבואר בתוספתא. וברור שהיתה לפניו גירסת כי"ו וקג"נ בתוספתא. ועיין בברכי יוסף אה"ע סי' א' ס"ק י"ג, אות ט"ז, שתמה עליו מגירסת הדפוסים בתוספתא (עיין להלן), וכן תמה על חדושי קידושין לחד מן קמאי לא נודע שמו, שכתב שם רפ"ב: מצוה בה יותר מבשלוחה, ואע"ג דאתתא לא מפקדא בפריה ורביה, מדרבנן מיהא מיחייבא, א"נ דאית לה שכר כמי שאינו מצוה ועושה. ועיי"ש בברכי יוסף שהאריך בזה, ולפי הגירסא הנ"ל מפורש כן בתוספתא. אבל בד ובכי"ע: ואשה רשאה לישב שלא באיש. והנה ברור שלפני הריא"ז הנ"ל היתה הגירסא בתוספתא כגי' כי"ו וקג"נ, שהרי הראה מפורש את מקורו. ברם אין שום ראייה מתוך פסק שאר הראשונים שאמרו שאף אשה אינה רשאה לישב שלא באיש על גירסתם בתוספתא. תדע לך שהוא כן, שהרי הר"מ פסק (פט"ו מה' אישות הט"ז): ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד,¹³ ואח"כ פסק (פב"א מה' איסורי ביאה הכ"ו): ורשות לאשה שלא תנשא לעולם, או תנשא לסריס. והוא כגירסת ד וכי"ע בתוספתא. ובהכרח אנו אומרים שמתחילה פסק הר"מ שלא תשב בלא איש כעצה טובה, ואח"כ פסק את ההלכה מדינא. אלא שהשאלה היא מה הוא מקורו של הר"מ בפט"ו מה' אישות הנ"ל. ומסתבר יותר שאף לפני הר"מ היתה הגירסא בתוספתא כאן ברישא כגירסת כי"ו וקג"נ, שהרי בפט"ו מה' אישות הנ"ל העתיק את לשון התוספתא ממש, אלא שהוסיף את הטעם "שלא תחשד", ובפכ"א מה' איסורי ביאה פסק ע"פ הסיפא להלן, כפי שמוכח מלשונו "או תנשא לסריס", ושם היתה לפניו הגירסא כגירסת ד וכי"ע (או שסמך על בעל הלכות גדולות), עיין מה שכתבנו להלן, ולפיכך פסק כשתי הבבות, ולא ראה סתירה ביניהן, וכמו שכתבנו לעיל. ואם צדקנו בהשערתנו, הרי מותר להניח שגם לפני הרב המגיד היתה הגירסא בתוספתא כגירסת הר"מ (ברישא: ואשה אינה רשאה וכו', ובסיפא: האשה רשאה להנשא אפי' לסריס), ולפיכך כתב מה שכתב בפכ"א מה' איסורי ביאה, ולא הזכיר כלל את הרישא, וסרה בזה תמיהת בעל ברכי יוסף אה"ע סי' א' ס"ק י"ג הנ"ל, עיי"ש. ואשר להכרעה בין הגירסאות, גירסת כי"ו וקג"נ מקויימת גם ע"י הריא"ז ומסתייעת גם מדברי הר"מ (עיין מ"ש לעיל), אבל הנוסחאות בבבות שלהלן בגירסת ד וכי"ע יש להן קיום יותר מאשר גירסת כי"ו וקג"נ. ולפיכך נראה שברישא גירסת כי"ו וקג"נ נכונה, ולהלן גירסת ד וכי"ע נכונה, ובד ובכי"ע "תוקנה" הרישא משום שראו סתירה בינה לבין שאר הבבות. ואם יתברר שגירסת כי"ו וקג"נ נכונה אף בשאר הבבות עלינו להניח שהיא הולכת בשיטת ר' יוחנן בן ברוקא במשנתנו ספ"ו, וכמו שפסק ר' יהושע בן לוי בבבלי ס"ה ב', ועיין ירושלמי ספ"ו.

footnotes: ¹³ ומכאן, כנראה, פסק הריא"ז הנ"ל בפנים, אלא שהרב הוסיף את מקורה של ההלכה.

14-15. **האיש אין רשיי לשתות עיקרין וכו'.**וכן הסדר בד. אבל בכי"ע ובקג"נ באה מתחילה הסיפא שלהלן: האיש אינו רשאי לישא עקרה וזקינה וכו', ואח"כ: האיש אינו רשאי לשתות כוס¹⁴ עיקרין וכו'. וכן היה הסדר בתוספתא לפני בעל הלכות גדולות, עיי"ש בד"ו, ה' כתובות, ס"ח ע"ג, סוף ה' שבועות, קי"ט ע"ד, ד"ב, עמ' 502. ובהלכה זו (כלומר, ביחס לאיש) אין מחלוקת, ועיין בבלי שבת ק"י ב'. ובר"מ פט"ז מה' איסורי ביאה הי"ב: המשקה עיקרין לאדם וכו' כדי לסרסו¹⁵ הרי זה אסור ואין לוקין עליו. והארכנו בזה להלן, שו' 17–18, ד"ה וכבר ראינו.

footnotes: ¹⁴ "כוס עיקרין", כסיגנון משנת שבת פי"ד מ"ג ועוד בכ"מ. והר"מ שהבאנו להלן בפנים מעתיק כגי' ד וכי"ו. ועיין מ"ש הר"ע יעקובוביץ בספרו "הרפואה והיהדות", עמ' 195 ואילך. ¹⁵ פירוש כשיעור סירוס. ויש סוברים שאינו אסור אלא אם כן מתכוין לסרוס, עיין מאירי שבת ק"י ב' ועוד. וכבר האריכו בזה האחרונים.

15-16. **והאשה אין רשאה לשתות עיקרין שלא תלד.**וכן בקג"נ בקיצור: והאשה שלא תלד. והנה כי"ו וקג"נ לשיטתם ברישא שאין האשה רשאה לישב בלא איש, עיין מש"ש. אבל בד ובכי"ע: והאשה רשאה לשתות וכו'. וכ"ה בה"ג ה' כתובות, ס"ח ע"ג הנ"ל,¹⁶ ובה"ג ד"ב, עמ' 502. וכן בשם התוספתא במגיד משנה פט"ז מה' איסורי ביאה הי"ב, וכן פסק הר"מ שם¹⁷ ובטור אה"ע סי' ה'. וכן יוצא מן הבבלי שבת קי"א א' וכאן ס"ה סע"ב. והארכנו בזה להלן שו' 17–18, ד"ה וכבר ראינו, ועיי"ש בהערה 24. ובברכי יוסף אה"ע סי' ה', אות י"ד כתב: ומהרש"ל וכו' סבר דאינו מותר לאשה אלא ביש לה צער לידה וכו'. והחיד"א הוסיף: וכעת לא ראיתי להרי"ף והרא"ש שהזכירו שריותא דאשה לשתות כוס עיקרין, וגם רבי' ישעיה הראשון בפסקי שבת כ"י השמיטה.¹⁸ וכבר ראינו לעיל ברישא שהריא"ז גרס שם כגי' כי"ו וקג"נ שהאשה אינה רשאה לישב בלא איש, ואפשר שגם כאן גרס כנוסחאות הנ"ל שהאשה אינה רשאה לשתות וכו', ודווקא במקום צער התיר, כשיטת מהרש"ל, וכעובדא דיבמות ס"ה ע"ב. וצ"ע.

footnotes: ¹⁶ בה' שבועות, ד"ו קי"ט ע"ד, השמטה ברורה: האיש אינו רשאי לשתות כוס עקרון שלא תלד ! ¹⁷ ת"ל שם: "ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד", כלומר מותרת לכתחילה לשתות כשיעור סריס בכוונה תחילה, שתהא בטוחה שלא תלד. ועיין לעיל הע' 15. ¹⁸ עיין עכשיו בפירוש ופסקי רי"ד לשבת, הוצ' ר"א חיטריק, עמ' רפ"ט, ובהע' 60 שם, שהעיר על דברי החיד"א בפתח עינים שבת קי"א א', והוא בפיסקי רי"ד כאן בהוצ' ר"ז ביעדנאוויץ ספ"ו.

16. **האיש אין רשיי לישא עקרה, וזקינה וכו'.**ר"מ פט"ו מה' אישות ה"ז, ומגיד משנה שם. ועיין ר"מ פכ"א מה' איסורי ביאה הכ"ו ובמשנה למלך שם. ועיין בבלי ס"א ב' ובשאילתות וזאת הברכה סי' קס"ה. ובאין לו אשה ובנים עסיקינן, כמפורש במקורות הנ"ל. ולהלן, שו' 28: לא תנשא אלא למי שיש לו אשה ובנים.

**וקטנה ושאין ראויה לילד.**וכן בד, בכי"ע ובקג"נ: וקטנה ושאינה וכו'. ובר"מ פט"ו מה' אישות הנ"ל: וקטנה שאינה ראויה לילד. ועיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 33, ד"ה וקטנה, ובהערה 35 שם.

17. **האשה אינה רשאה להנשא אפי' לסריס.**וכ"ה בקג"נ. אבל בד ובכי"ע: האשה רשאה וכו'. וכ"ה בה"ג ד"ו ה' כתובות, ס"ח ע"ג, סוף ה' שבועות, קי"ט ע"ד, ד"ב, עמ' 502, ובמ"מ פכ"ו מה' איסורי ביאה הכ"ו. וכן פסק הר"מ שם. והמסורת בגירסת כי"ו וקג"נ עקבית, שהרי גרסו לעיל שאשה אינה רשאית לשבת בלא איש ואינה רשאית לשתות כוס עיקרין, והכל כר' יוחנן בן ברוקא במשנתנו, עיין מש"ש. ואשר ללשון "אפילו" לסריס שהוא לכאורה קשה, ומאי אפילו, יש לפרשו שלא מיבעי לזקן שאינו מתקשה ולקטן פחות מבן תשע, שיש שם גם חשד,¹⁹ אלא אפילו לסריס,²⁰ שהוא ראוי לביאה, ויש לו תאוה,²¹ אלא ששכבת זרעו דוחה (יבמות פ' ב') ואינו מוליד, ואין כאן חשד, אף לו אסורה להנשא. ולא זו אף זו קתני.

footnotes: ¹⁹ כפירוש הר"מ והריא"ז, עיין מ"ש לעיל, שו' 14, ד"ה האיש, וד"ה אבל. ²⁰ והוא סריס חמה, שהרי סריס אדם אסור לבוא בקהל. ²¹ עיין רמב"ן שבת ק"י ב', ד"ה הא דאמרינן. ועיין מה שהאריך בחכמה בס' חקרי לב אה"ע סי' ס"ב, ועיין לעיל שם סי' ז'.

17-18. **ר' יהודה או' המסרס את הזכרים חייב ואת הנקבות פטור.**כבר העירונו לעיל, שו' 14–15, שבכי"ע, קג"נ ובה"ג הסדר בבבות כאן אחר מאשר בד ובכי"ו, ושם נסמכים דברי ר' יהודה לשתיית כוס עיקריים. ולפי העניין כאן מכוין ר' יהודה גם לשתיית עיקרין באשה, ואם מסרס בידים פטור בנקבה, הרי שתיית כוס עיקרים מותר לכתחילה, ואין כאן איסור סרוס. ואשר לטעם של בטול פריה ורביה הדבר תלוי במחלוקת החכמים ור' יוחנן בן ברוקא, עיין שבת קי"א א'. ולהלן מכות פ"ה ה"ו: המסרס את האדן ואת הבהמה את החיה ואת העוף בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקיבות הרי זה חייב. ר' יהוד' אומ' מסריס את הזכרים [חייב] ואת הנקבות פטור. וכן בתו"כ אמור סוף פרש' ז', צ"ט ע"א: מנין שהנקיבות בסירוס תלמוד לומר, כי משחתם בהם מום בם. ר' יהודה אומר בהם אין נקיבות בסרוס.²² והנה בתוספתא מכות מפורש שלחכמים אין חילוק בין זכרים לנקיבות ובשניהם חייב על הסירוס, וממילא אין הבדל לכאורה גם בשתיית כוס עיקרים, ואם באיש אסור משום סרוס היה צריך להיות אסור גם באשה לשיטת הת"ק. אבל ר' יהודה שפוטר בנקבה אפילו בסרוס ממש, הרי מסתבר שבשתיית כוס עיקרים שאינו אלא גרמא מותר באשה, שאינה מצווה על פריה ורביה, ולכל הפחות מותר לכתחילה לעשות כן באשה זקנה ועקרה, אפילו לר' יוחנן בן ברוקא. וכבר ראינו שבעל הלכות גדולות הביא בשני מקומות את דברי ר' יהודה²³ שהמסרס את הנקבות פטור בקשר ישר עם שתיית כוס עיקרין ע"י אשה, ולא הזכיר כלל דעה אחרת שאף נקבה אסורה בסרוס. ומכאן נ"ל ברור שפסק כר' יהודה שאין סרוס בנקבה, וסמך על סוגיית הבבלי בשבת קי"א א', שאמרו שם: אלא באשה, ומכאן שתפסו כדבר פשוט שבנקבה פטור על הסרוס, ובגרמא (כוס עיקרין) מותר לכתחילה, שהרי לת"ק דר' יהודה מה לי איש ומה לי אשה,²⁴ והרי שניהם שוים לעניין סרוס, ובעל כרחנו אנו אומרים שסוגיית הבבלי היא כר' יהודה. ונראה שכן פסק גם הרמב"ם בפט"ז מה' איסורי ביאה הי"א, וכר' יהודה דווקא, כפירוש הרב המגיד, ולא כת"ק בתוספתא מכות, וסמך על בעל הלכות גדולות הנ"ל, ועל הסוגיא בבבלי, וכמו שפירשנו. ובשתיית כוס עיקרין שאינו אלא גרמא, אסרו באיש (שחייב מלקות על סרוסו בידים) והתירו באשה, עיי"ש בהי"ב. ונ"ל שכן פירש גם הרמב"ן בשבת שם ק"י א'. והאחרונים נדחקו מאד בשיטת הר"מ, עיין בשו"ע אה"ע סי' ה' ס"ק י"א, י"ב, בבאור הגר"א שם, ובאחרונים שצוינו באוצר הפוסקים שם.

footnotes: ²² ועיי"ש בפירוש הראב"ד, רבינו הלל והמיוחס להר"ש משנץ. ²³ בה' כתובות הגירסא בטעות: ר' עקיב' וכו'. אבל בה' שבועות, וכן בד"ב שם: ר' יהודה, וכן מוכח מתוספתא כאן ומכות ותו"כ. ²⁴ ומה שפירש רש"י: אלא באשה שאינה מצווה בפריה ורביה, פירושו שלוא היתה מצווה היה איסור בדבר, אפילו אם אין בה איסור סרוס, עיין במנחת חינוך מצוה רצ"א ועוד. אבל מפשוטן של דברי רש"י משמע שהא בהא תליא. ועיין בחי' הרשב"א קי"א א' ומ"ש הגרי"פ פערלא בס' המצות לרס"ג, לאווין קי"ט, ח"ב קמ"ז סע"ד ואילך. ובאמת מפורש כן בס' יריאים סי' שפ"א, ובשלם סי' שמ"ב, עמ' 381 ואילך, שהא בהא תליא, ובמקום שאין אדם מצווה על פריה ורביה כלל אין איסור סרוס מדאורייתא, ועיי"ש בסוף הסימן, ובסמ"ג לאווין ק"כ, מ"א ע"ד. ואשר לתוספתא מכות פ"ה שהבאנו בפנים הרי לשיטת הראשונים הנ"ל הת"ק שם שמחייב על סרוס נשים הוא ר' יוחנן בן ברוקא (עיין בס' יריאים השלם שם, עמ' 382). ולשיטתם מתפרשת גירסת כי"ו וקג"נ שאסור לאשה לשתות כוס עיקרין, משום שהיא כר' יוחנן בן ברוקא, ודין אשה כדין איש (ועיין מ"ש בחידושין המיוחסים להר"ן שבת קי"א א' בשם הרא"ה). ור' יהודה כאן חולק וסובר שאין אשה מצווה על פריה ורביה.

18. **ר' נתן אומ' בית שמיי אומ' שני בנים וכו'.**וכ"ה ("ר' נתן") גם בד ובקג"נ. ולפ"ז סתם משנתנו פ"ו מ"ו הוא כר' נתן, אלא שהוסיף כאן את טעמן של ב"ש, שלא נזכר במשנה (עיין להלן). ובכי"ע חסר "ר' נתן אומר", והוא תיקון משום שראו כאן סתירה מר' נתן על ר' נתן שלהלן בסמוך, עיי"ש, שו' 20.

19. **שנ' ובני משה גרשם ואליעזר.**וכ"ה בירושלמי פ"ו רה"ו, ז' ע"ג, ובבלי ס"א ב'. ובתנחומא הוצ' בובר, בראשית סי' כ"ו, וכן בדברים רבה הוצ' ליברמן, דברים סי' י"ב, עמ' 10: כנגד קין והבל. ובבבלי ס"ב א' הביאו ברייתא בשם ר' נתן שב"ש אומרים שני זכרים ושתי נקיבות, ומפרש רב הונא שהוא לומד מפסוק הנ"ל, ולפי המסורת שהבל נולד עם אחותו וכן קין.

**בית הלל אומ' זכר ונקבה וכו'.**וכ"ה במשנתנו פ"ו מ"ו הנ"ל.

20. **ר' יונתן או' בית שמיי או' זכר ונקבה וכו'.**וכ"ה ("ר' יונתן") גם בקג"נ (אלא שאח"כ יש שם השמטה). אבל בד ובכי"ע: ר' נתן וכו'. וכ"ה בבבלי ס"ב א', אלא שאף שם הביאו שתי דעות סותרות בשם ר' נתן, עיין לעיל שם.

20-21. **זכר א ו נקבה.**ופירשו בבבלי הנ"ל: לשבת יצרה, והא עבד לה שבת.

21. **נשא אשה, ושהה עמה וכו'.**הרישא (עד "אינו רשיי לבטל) במשנתנו פ"ו מ"ו. וכל הברייתא בבבלי ס"ד א'.

22-23. **ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנא' מקץ עשר שנים וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, ועיי"ש בתוספות, ד"ה אע"פ. ובירושלמי פ"ו ה"ו, ז' ע"ג, ובב"ר פמ"ה, ג', עמ' 449, הוא טעם ר' אמי בשם ר"ש בן לקיש למשנתנו.

24. **לפי דרכנו למדנו שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין.**בכי"ע: עולה להן וכו'. ובבבלי הנ"ל: ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו²⁵ מן המניין. ובב"ר הנ"ל: הדא אמרה ישיבתו בחוצה לארץ אינה עולה מן המיניין. ולפי גירסא זו מדברים באברהם גרידא, עיי"ש במנחת יהודה, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש לך לך, עמ' 676, הע' ט"ו. ובירושלמי הנ"ל: צא שנים שעשה בחוצה לארץ. ותני כן חלתה היא, או שחלה הוא, או שהלך לו למדינת הים אינן עולין (והוא הברייתא שלהלן). ובבבלי ס"ד א' הנ"ל: לפיכך חלה הוא, או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו וכו'. ופירש"י: לפיכך הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון, חלה הוא וכו'. ולפי פירוש זה אפשר להסיק שבחו"ל אין דין המשנה נוהג כלל, ואנו תולין שהעיקור הוא בעוון ישיבת חו"ל, וכ"ה שיטת הראב"ן בסוגיין,²⁶ או"ז²⁷ ועוד.²⁸ ובמדרש הגדול בראשית, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' רס"ג: אלא ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין. שהיא ישיבת טלטול. לפי כך אם היה חוא חולה וכו', כלשון הבבלי. והכוונה, כשם שישיבת טלטול מונעת את ההריון, כך גם הולי וישיבת בית האסורים כן.²⁹ וברא"ש³⁰ פירש כשם שעון חו"ל גורם, כך גם עון חולי וישיבת חו"ל גורם שלא תתעבר. ועיין מ"ש בנתיבות משפט לספר משרים, רכ"א ע"א, ומ"ש להלן, הע' 33. ובחי' הרשב"א ס"ד א': והר"א אב ב"ד ז"ל פירש דהא דאמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין, הני מילי באדם הרגיל לישב בארץ, ויצא חוצה לארץ וחזר לארץ, דזמן ישיבתו בחוץ אין עולה לו³¹ וכו', וכדבריו נראה בירושלמי, דגרסינן התם צא מהם שנים שעשה בחוצה לארץ, ותני כן חלה הוא או שחלתה היא או שהלך לו למדינת הים אינן עולין. וכן בסמ"ג עשין מ"ט, קכ"ח ע"ד: אמנם אני ראיתי בירושלמי כו' (הירושלמי הנ"ל). ובוודאי שפשטות לשונו ("אמנם") מוכיחה שמן הירושלמי נראה שלא כדברי רש"י בפי' החומש וכדברי הרי"ף ועוד (שהביא לעיל שם) שאפילו ישב כל הזמן בחו"ל מגרשה אחר עשר שנים שלא אמרו אין ישיבת חו"ל עולה מן המניין אלא באברהם, עיי"ש.³² והרעיש עליו בצדה לדרך לבעל באר שבע, י"ב ע"א שם: וקשה לי הלא גם בגמרא שלנו איתה ברייתא זו הנזכרת בירושלמי וכו', ואין שום חידוש יותר בירושלמי מגמרא דילן וכו'. וכבר ראינו שתמיהה זו חלה אף על הרשב"א הנ"ל. ברם ברור שהראשונים דייקו מלשון הירושלמי הנ"ל ששנו שם: או שהלך לו למדינת הים, ומשמע שדווקא אם יצא מן הארץ לחו"ל.³³

footnotes: ²⁵ ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קמ"ט: והיינו דנקט לו, כלומר לאברהם דווקא. ²⁶ ד' פראג, קכ"א ע"ג. ²⁷ ח"א ה' יבום וקדושין סי' תרנ"ג, צ"א ע"ב. ²⁸ ועיין בס' יריאים השלם סי' תי"ג, עמ' 463. ²⁹ וכן משמע מדברי הגאונים (?), עיין אוה"ג, עמ' 144. וכן, כנראה, פירשו כמה מן הראשונים. ³⁰ פ"ו סי' י"ד. ועיין בטאה"ע סי' קנ"ד. ³¹ וכן הביא הרמב"ן שם בשמו. וכן בתוספות חד מקמאי ס"ב א'. ³² ועיין בפי' הרמב"ן בבראשית ט"ו, ג', ובפי' הר"א מזרחי שם. ³³ ואף שהרשב"א הביא גם מן הברייתא שבבבלי "או שהלך בעלה למדינת הים", אין כאן אלא מיזוג לשון ע"פ ההלכה, עיין מ"ש להלן, שו' 26, ד"ה או. אבל בכל נוסחאות הבבלי וכן ברי"ף חסר "או שהלך בעלה למדינת הים". והפירוש הוא אף שהלך למדינת הים בין עונה לעונה (שהיה חמר, ועיין בפיה"מ להר"מ במשנתנו כאן) אין הזמן הזה מצטרף, מחמת העון.

24-25. **מי שהיה בעלה זקן, או חולה, או שהיתה היא חולה וכו'.**כעין ברייתא זו בירושלמי ובבבלי. ובכי"ע חסר "מי שהיה בעלה זקן", והיא מתחילה: היה הוא חולה וכו'. וכן הוא חסר בירושלמי ובבבלי. ובקרן אורה ס"ד א', ד"ה לפיכך, כתב: אבל היה בעלה זקן אינו מובן, כיון דכבר הוא זקן, א"כ לא שייך בו מנין עוד. ויש ליישב. וכנראה שזקן זקני ז"ל כיוון לבבלי שבת קי"א א', כמו שפירש בח"ד. אבל האמת היא שהברייתא חזרה כאן על כל הקבוצה שנשנית לעיל פ"ו רה"ו, עיי"ש, כרגיל בתוספתא ואין להסיק ממנה שום מסקנות. וידידי המנוח הגרי"מ בן־מנחם זצ"ל פירש³⁴ שזיקנה אינה עולה מן המניין לעניין שמותרת להנשא לשלישי, אם היה אחד מן הבעלים שנתגרשה ממנו זקן. עיין להלן.

footnotes: ³⁴ פרשת המלך ח"ב ה' אישות פט"ו רהי"א, פ' סע"א.

25. **או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין.**בבבלי ס"ד א': או שניהם חבושים בבית האסורים. ועיין בחידושי אנשי שם ברי"ף פ"ו סי' פ"ו, אות א'.

26. **או שהלך בעלה למדינת הים.**וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ו, ז' ע"ג, הנ"ל, עיין מ"ש עליה לעיל. ובבבלי חסרה בבא זו. אבל בחי' הרשב"א ובמאירי ס"ד א' שלשלו בבא זו גם בברייתא שבבבלי. וכנראה שיש שם ניסוח ע"פ ההלכה, עיין מ"ש לעיל, שו' 24, ד"ה ברם, ובהע' 33 שם. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו ובחיבורו פט"ו מה' אישות הי"א.

26-27. **גרשה תלך ותנשא לאחר וכו'.**משנתנו פ"ו מ"ו.

27. **ועד כמה מותרת להנשא, עד שלשה.**במשנתנו הנ"ל: גירשה מותרת להנשא לאחר³⁵ ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים. ובבבלי ס"ד ב': שני אין, שלישי לא. מתניתין מני רבי היא וכו', והתניא ניסת לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר לשלישי תנשא, לרביעי לא תנשא וכו'. ועיין גם בירושלמי פ"ו ה"ו, ז' ע"ג. ועיין בבלי כתובות מ"ג ב'. והברייתא שלנו כרשב"ג, ואף הבעל הראשון הוא בכלל השלשה. ובבבלי ס"ה א': ת"ר ניסת לראשון ולא היו לה בנים, לשני ולא היו לה בנים, לשלישי לא תנשא וכו'. ועיין מ"ש להלן, ד"ה יתר. וכל הברייתא בשם התוספתא נעתקה בפיסקי רי"ד, בתוספות הרא"ש ס"ה א', ד"ה נשאת, ובפי' ר' יוסף בר' שאול לשאילתות סי' י"ח, הוצ' רש"ק מירסקי, קכ"א ע"א. ועיין להלן.

footnotes: ³⁵ ובמשנה הרי מפורש שמותרת להנשא לכתחילה, וכן לעיל כאן שו' 26–27: תלך ותנשא לאחר. ומן התוספתא בבבא זו מוכח שלרשב"ג מותרת להנשא לכתחילה אפילו לשלישי. ועיין מרדכי פ"ו סוף סי' מ"ט ובקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ו סי' י"ד, אות כ'. ולכאורה מוכיחה התוספתא כאן גם על לשון הברייתא שבבבלי. וצ"ע.

27-28. **יתר על כן לא תנשא אלא למי שיש לו אשה ובנים.**וכ"ה ("אשה ובנים") גם בד, בכי"ע, בפי' רי"ד ובפי' ר' יוסף בר' שאול הנ"ל. ובתוספות הרא"ש הנ"ל: מכאן ואילך (וכ"ה גם בכי"ע) לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, נשאת למי שאין לו בנים וכו'. וכן בתוספות ס"ה א' ד"ה תצא: בתוספתא נישאת למי שאין לו בנים וכו' ולא נזכרה שם "אשה" כלל. וכן בבבלי ס"ה א' הנ"ל: לשלישי לא תנשא³⁶ אלא למי שיש לו בנים. נישאת למי שאין לו בנים וכו'. וכן גרסו בבבלי בשאילתות, בה"ג, בה"פ (שנביא להלן) וברי"ף כאן פ"ו ריש סי' צ"א ובכתובות ספ"ז ובראשונים. ולכאורה מוכח מגירסא זו³⁷ שלא תנשא אלא למי שיש לו בנים, אבל אם אין לו בנים, אפילו אם יש לו אשה אחרת לא תנשא, אם לא הודיעה לו, ואם נשאת תצא שלא בכתובה, אע"פ שיש לו אשה אחרת, שאנו אומרים שרצה להגדיל את האפשרות להעמיד בנים. ולהלן כתבנו מה דינה (לעניין כתובה) אם ידע והכיר בה שלא היו לה בנים מן השנים. אבל בר"מ פט"ו מה' אישות הי"ד: ואם נשאת לשלישי תצא שלא בכתובה,³⁸ אלא אם כן יש לו אשה אחרת, או שקיים מצות פריה ורביה. ובמגיד משנה שם: ועוד הוסיף רבינו לומר שאם יש לו אשה אחרת הרי הוא כמי שיש לו בנים, והטעם שכל שאינו מחוייב להוציאה, אם רצה להוציאה יש לה כתובה. אבל הרמב"ן ס"ה א' חולק על עצם הדין וסובר שאם רצה להוציא אין לה כתובה אפילו אם יש לו בנים,³⁹ עיי"ש. ושאר הפוסקים העתיקו כלשון הבבלי, ואי משום שאינה מחוייב להוציאה, הרי מ"מ מכיוון שהוחזקה עקרה (ולאו מזליה גרם) והוא לא הכיר בה אין העיקור גרוע משאר מומין (שאינו מחוייב להוציאה), והוא יוכל לטעון שהוא מפחד שמא לא יבנה מן האשה אחרת, ולא יקיים מצות פריה ורביה.⁴⁰ ובאו"ש במקומו סהי"ד העיר שדברי הר"מ הם מן התוספתא כאן שהזכירה בפירוש אשה ובנים.⁴¹ וכיוון הרב לדברי פיסקי רי"ד (שעדיין לא נדפס בימיו): ולמי שא"ל בנים נמי שרא אם ישא אשה אחרת,⁴² והכי תניא בתוס' עד כמה מותרת לינשא עד ג', יתר מכן לא תנשא אלא למי שי"ל אשה ובנים וכו'.⁴³

footnotes: ³⁶ הברייתא בבבלי היא כר' שאף לשלישי לא תנשא, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 27, ד"ה ועד כמה. ³⁷ אבל לפי גירסת רוב הנוסחאות הפירוש הוא: אשה, או בנים, עיין להלן, הע' 41. ³⁸ ומדברי הר"מ כאן אינו מוכח אם הלכה זו היא דווקא בלא הכיר בה (וממילא אם היו לו אשה ובנים יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה), או אפילו הכיר בה תצא שלא בכתובה. אבל מפסק הר"מ בריש פכ"ד מה' אישות ברור שאם הכיר בה יש לה כתובה, וכמו שנקט הרב המגיד בפשיטות. ועיין מ"ש להלן, הע' 44, בשיטת רבינו יואל. ³⁹ משום שלא הכיר בה. ועיין במגיד משנה הנ"ל (בפנים) מ"ש בשם "מקצת גאונים". ומוכח מדבריו שמקצת גאונים אחרים סוברים שאין לה כתובה, כשיטת הרמב"ן. ולהלן ברמב"ן שם, ד"ה מדקתני, כתב: והטעם לפי הדעת הזו, משום דכיון שבהתר נשאה ובהתר עמדה עמו לא בעינן שתהא כזונה אצלו למפרע להוציאה בלי כלום. ועיין בריטב"א שם, ד"ה או דילמא, מ"ש בשם הר"ם (רבינו משה?) ובנימוקי יוסף פ"ו סי' צ"א. ונראה שהרמב"ן מחלק בין אם טען לאלתר שהוא מקח טעות, ובין אם בא בטענה לאחר שגירשה ונישאת לאחר. והרב המגיד אינו מחלק בכך, וסובר שבכל מקום שנישאת בהיתר, ואין כאן סימנים ברורים של עיקור, אלא חזקה גרידא, אינו יכול לטעון שהוא מקח טעות ולהפסידה כתובתה. וכן כתב הרמב"ן בשם "מקצת המחברים" והרשב"א בשם "מקצת הראשונים". ועיין להלן, הע' 40. ⁴⁰ ואף לשיטת "מקצת המחברים" שהביאו הרמב"ן והרשב"א הדין שלהם הוא דווקא במקום שאין סימנים ברורים של עקרה, אלא חזקה גרידא (כמו שכתבנו לעיל, הע' 39), אבל בסימנים ברורים לעיקור ולא הכיר בה דינה כאיילונית ואין לה כתובה אפילו אם יש לו בנים. ועיין ריטב"א ס"ד א', ד"ה ת"ר נשא אשה ושהה עמה וכו'. ⁴¹ כלומר, אשה, או בנים, כמשנתנו פ"ו מ"ה, ועיין במשנת סוטה פ"ד מ"ג. ⁴² כוונת רבינו אפילו לא הודיעה לו, ואם הוציאה יש לה כתובה, שהרי עצם ההיתר מפורש במשנתנו פ"ו מ"ה ובמשנת סוטה פ"ד מ"ג, והחכמים שם אינם חולקים על עיקר דינו של ר' אליעזר, עיין בתוספות שם כ"ו א', ד"ה לא, ולא היה צריך רבינו להביא ראייה מן התוספתא. ⁴³ ועיין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן, ופשוטה של לשון הסיפא בתוספתא ("מפני שנשואיה נשואי טעות") משמעותה כפסק הר"מ שדווקא אם נישאת למי שאין לו אשה ובנים הוא מקח טעות ואין לה כתובה, אבל אם יש לו אשה ובנים אין כאן מקח טעות, ויש לה כתובה.

28-29. **הא אם נשאת למי שאין לו אשה ובנים וכו'.**וכ"ה ("הא אם") בכי"ע ובפיסקי רי"ד הנ"ל, ובכי"ו בטעות: האלים, וצ"ל: האים=הא אים. ובד, בתוספות ס"ה א', ד"ה תצא, ובתוספות הרא"ש הנ"ל ובאו"ז (שנביא להלן) חסר "הא אם". ובפי' ר"י בר' שאול הנ"ל: אם נשאת וכו'. ובבבלי ס"ה א': נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. ועיין מ"ש לעיל, שו' 27–28, על הגירסא "אשה ובנים".

29. **מפני שנשואיה נשואי טעות.**בבבלי הנ"ל חסר טעם זה. ופסק ר' יואל שאפילו הכיר בה תצא בלא כתובה, דכל מקום שהוא כשר והיא כשירה קנסו אותה וכו', עיין בראב"ן, קכ"ו ע"ד, בהגהות מיימוניות פט"ו מה' אישות הי"ד ובמרדכי כאן פ"ו סי' נ"א.⁴⁴ אבל הראב"ן הנ"ל הביא בשם רבותיו שאם הכיר בה יש לה כתובה, והכריע כדבריהם, עיי"ש קכ"ז ע"א. ובפי' רי"ד, תוספות הרא"ש ופי' ר"י בר' שאול הנ"ל, בתוספות ס"ה א' הנ"ל, באו"ז ח"א סי' תרנ"ג, צ"א ע"ב, ברמב"ן וברשב"א ס"ה א' (ורמז להם במגיד משנה פט"ו מה' אישות הי"ד) הסתייעו מכאן שאין לה כתובה משום מקח טעות, ולאו משום קנס. ועיין מ"ש להלן, הערה 47, ביישוב דברי ר' יואל. והראשונים הנ"ל הסתייעו גם מדברי בה"ג ה' כתובות, ד"ו, ס"ח, ע"ב: ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה,⁴⁵ והוא שלא הכיר בה, אבל הכיר בה יש לה כתובה. והנה הגירסא בתוספתא "מפני שנשואיה נשואי טעות" היא גם בד, בכי"ע, בפי' רי"ד, באו"ז, ברמב"ן, ברשב"א, במגיד משנה, ובפי' ר"י בר' שאול הנ"ל. אבל בתוספות ס"ה א' הנ"ל: מפני שנישואיה נישואי מינות. וכתבו עליה: נראה שהסופרים טעו וכתבו מינות במקום טעות, דלא שייך כאן לשון מינות כלל. ובתוספות הרא"ש הנ"ל: מפני שנישואיה נישואי מינות. משמע לישנא דמשום קנסא הוא, כמו שקנסו בשניות, דנישואי מינות משמע משום שנשאת לו באיסורו.⁴⁶ מיהו נראה שהסופרים טעו לכתוב מינות במקום טעות דלא שייך להזכיר כאן מינות.⁴⁷ והסיקו הרמב"ן, הרשב"א ועוד: מפני שהן נישואי טעות, אבל מ"מ צריכה גט, שאין כאן טעות ודאי אלא חששא היא, וגבי ממון עליה להביא ראי', ולעניין איסורא לחומרא, וצריכה גט.

footnotes: ⁴⁴ ולשיטה זו רמז הר"י בתוספות ס"ה א', ד"ה תצא, ועוד, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה והנה, בשם תוספות הרא"ש. וכנראה שרבינו יואל יפרש את משנת כתובות (ספי"א): "ואם מתחילה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה", ביש לו אשה ובנים. ועיין בתיו"ט שם, ד"ה יש לה. ⁴⁵ בתוספות הרא"ש שהבאנו בפנים, ובפסקיו פ"ו סי' י"ד, העתיק בשם בה"ג: תצא שלא בכתובה לאלתר. וכ"ה בהלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' קי"ג, ובה' ראו, עמ' 87. וכן בשאילתות סי' י"ח: תצא לאלתר בלי כתובה. ועיין בתוספות ס"ה א', ד"ה תצא, שכתבו: לכך נראה לר"י דלאלתר תצא שלא בכתובה וכו', וכן מצא ר"י בהלכות דרב יהודאי גאון דבלא הכיר בה איירי וכו'. ולא הזכיר שבה"ג מפורש גם שתצא לאלתר. ומכאן משמע שאף לפניו חסדה שם המלה "לאלתר", כמו שהיא חסרה בהוצאות שלפניו. ועל גירסת השאילתות הנ"ל לא העיר. ⁴⁶ עיין לעיל, הע' 44. ⁴⁷ אעפ"י שכמעט וודאי הוא שהגירסא "מינות" היא ט"ס, אבל וודאי גמור אין כאן. ואפשר שחז"ל כיוונו למינים שהעדיפו שלא לישא אשה כלל, ולא חייבו נישואין אלא כדי להנצל מזנות, ולא השגיחו כלל במצות פריה ודביה (עיין באגרת א' אל הקורינתיים פ"ז). ולפיכך אמרו חז"ל שהנושא אשה עקרה, בשעה שלא קיים מצות פריה ורביה הם נישואי מינות. ולפי גירסא זו אין כאן קושיא כלל על שיטת רבינו יואל שהבאנו בפנים (רד"ה מפני) שאפילו הכיר בה אין לה כתובה, אלא אדרבא התוספתא מסייעת לו. ושמא באמת היתה לפניו הגירסא כאן כגירסת התוספות: נישואי מינות. ועיין בנתיבות משפט לס' משרים, רכ"ב ע"ג.

29-30. **ר' עקיבא אומ' כל השופך דמים הרי זה מבטל דמות וכו'.**ב"ר פל"ד, ו', הוצ' תיאודור, עמ' 326. ובמכילתא יתרו פ"ח, הוצ' הורוביץ, עמ' 233: כתיב אנכי ה' אלקיך, וכנגדו לא תרצח, מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך וכו', שנ' שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלקים עשה את האדם. ועיין במשנת אבות פ"ג מי"ד ובתיו"ט שם. ועיין המסורת בבבלי ס"ג ב' (בשם ר' עקיבא).

30. **שנ' שופך דם וכו'.**והכוונה לסוף הפסוק: כי בצלם אלקים וכו', כמכילתא וב"ר הנ"ל.

31-32. **ר' לעזר בן עזריה או' כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט את הדמות שנ' וכו', ולא נזכר שם "הרי זה שופך דמים". וכן הגירסא (בשינויים קטנים) גם בב"ר הנ"ל ובבבלי ס"ג סע"ב (ב"תניא אידך"), ובדברים רבה הוצ' ליברמן, עמ' 10. ולפנינו בכי"ו ישנה השמטה ע"י הדומות, וצריך להשלים: ר' אלעזר בן עזריה או' כל שאינו עוסק בפריה ורביה [מבטל את הדמות, שנ' כי בצלם אלקים עשה את האדם, וכתוב ואתם פרו ורבו. בן עזיי אומ' כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה] הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות שנ' כי בצלם וכו'. ובפנים השלמתי ע"פ הדפוסים, ע"פ השיטה שנקטתי שלא לתקן ע"פ המקבילות, אלא ע"פ נוסח של התוספתא עצמה. אבל קרוב לוודאי שהנוסח הנכון הוא, כמו שהשלמנו כאן.

33. **[בן עזאי אומר וכו'].**לפנינו נשמטו דברי בן עזאי, וכן נשמטו גם בכי"ע, אלא שבגליון שם תוקן "בן עזאי" במקום ר' "אלעזר בן עזריה", והיא טעות, והסופר לא הרגיש בהשמטה, ותיקן מפני הסיפא להלן, שאמר לו ר' אלעזר בן עזריה לבן עזאי וכו', עיי"ש. ועל הפירוש, עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ר' לעזר.

36. **נאין דברין כשהן יוצאין מפי עושיהן וכו'.**וכ"ה בב"ר הנ"ל, עמ' 327. ובפיה"מ להר"מ אבות פ"א מי"ז: צריך להזהר וכו' שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו, כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם. ועיין גם בפי' רבינו יונה ובפי' ר"י נחמיאש שם. ובבבלי ס"ג ב' חסר הפתגם. ועיין לעיל חגיגה פ"ב, עמ' 380, ומ"ש בתוספתא כפשוטה שם, עמ' 1288.

37. **בן עזיי נאה דורש ואין נאה מקיים.**וכ"ה בב"ר הנ"ל, וכע"ז גם בבבלי הנ"ל. ועיין ירושלמי סוטה פ"א ה"ב, ט"ז ע"ג, בבלי שם ד' ב' וכתובות ס"ג א', ובתוספ' שם, ד"ה ברתיה, ובתוספות כאן ס"ג ב', ד"ה שיתקיים.