1-2. **כיצד הוא מתודה אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לעונות וכו'.**וכ"ה ("אנא השם" בשתיהם) בד. וכן היתה הגירסא בתוספתא לפני בעל האו"ז ח"ב סי' רפ"ג, ס"ד ע"ד, וברא"ש כאן פ"ח סי' י"ט. וכ"ה בה"ג ד"ו ל' ע"ד, ד"ב, עמ' 154. והברייתא שם היא מן התו"כ (עיין להלן), או מן התוספתא כאן (ולא מן הבבלי ל"ו ב'). וכ"ה בשלשת הוידויים במשנתנו (פ"ג מ"ח, פ"ד מ"ב, פ"ו מ"ב) ברוב רובן של נוסחאות המשנה,¹ וכ"ה בתו"כ בשלשת הוידויים² ברוב הנוסחאות,³ וכ"ה ברוב סדרי העבודה לפייטנים שאינם בני א"י (עיין להלן), ואצל הראשונים בני ספרד.⁴ אבל בכי"ע ובכי"ל כאן: אנא השם עויתי וכו', אנא בשם כפר וכו'. וכן כתב בראבי"ח ח"ב סי' תק"ל, עמ' 195: "ובתורת כהנים ובסדר המשנה כתיב אנא השם, ובספר אחר נמצא הראשון אנא השם, והשני אנא בשם,⁵ וכן תניא בפרק שני דיומא בתוספתא, כיצד מתודה אומר אנא השם עויתי וכו', אנא בשם כפר נא.⁶ ובירושלמי (פ"ג ה"ז, מ' ע"ד) גרסינן תני כיצד מתודה אומר אנא השם⁷ עויתי וכו'. אמר ר' חגי בראשונה אומר אנא השם ובשניה אומר אנא בשם וכו', ובסדר רבינו שלמה הבבלי יסד שניהם אנא השם,⁸ אבל בסדר אתה כוננת⁹ יש בראשונה אנא השם ובשניה אנא בשם". ועיין אהצו"י, עמ' 44. וברבינו ירוחם ס' אדם, נתיב ז' ח"ג: ובתוספתא אנא השם עויתי אנא בשם כפר נא, וכן בת"כ¹⁰ וכן במקצת ספרים. ומכיוון שרבינו ירוחם רגיל להעתיק מן הרא"ש צ"ע אם גם ברא"ש הנ"ל צ"ל: ותניא בפרק שני בתוספתא אנא ה' עויתי וכו' אנא בה' כפר נא וכו', עיי"ש. ועיין גם בטור או"ח סי' תרכ"א ובגירסת הב"ח ובב"י שם. ועיין בלשון רב האיי שברי"ץ גיאת, ח"א, עמ' ס"ב, ומנהיג ס"א ע"א, אוה"ג, עמ' 18 ובהערה י"ג שם. ובהשגות ר' מבשר על רב סעדיה (הוצ' ר"מ צוקר, עמ' 121, בשם רב סעדיה): כי אמרו כאיזה צד הי' מתודה אנא השם עויתי פשעתי וכו',¹¹ וקיצר את הסיפא, עיי"ש. והברייתא שלפנינו בשינויים היא גם בתו"כ אחרי פרש' ב' ה"ד, פ' ע"ד הנ"ל, כגי' התוספתא בערך. ובבבלי ל"ו ב': ת"ר כיצד מתודה עויתי פשעתי וכו', ולא נזכר שם לא בדברי ר"מ ולא בדברי החכמים לא "אנא השם" ולא "אנא בשם". ובירושלמי פ"ג ה"ז, מ' ע"ד, בכי"ל: אמר ר' חגיי בראשונה הוא או' אנא השם ובשנייה הוא או' אנא בשם ואומר והתודה וכו', ובגליון נוסף ככ"י אחר (לא של הסופר): תני כיצד מתוודה עויתי פשעתי חטאתי, ואומר נושא עון ופשע וחטאה. והמגיה השלים את החיסרון שלא במקומו, וצ"ל: תני כיצד מתוודה עויתי פשעתי חטאתי, ואומר נושא עון ופשע וחטאה, אמר ר' חגיי בראשונה הוא או' אנא השם ובשנייה הוא אומר אנא בשם, ואומר והתודה וכו'. וכסדר הזה העתיק בר"ח ל"ו ב' ובראביה ח"ב סי' תק"ל, עמ' 195 הנ"ל, ומאמר ר' חגיי הוא מאמר המוסגר. וע"פ גירסא זו נבין את דברי הר"ח שם שכתב: ועוד יש לומר כיון שאין בתוספתא (כלומר, בברייתא הנ"ל שבירושלמי ושבבבלי) אלא עויתי פשעתי, בלא הזכרת אנא השם בתחילה כלל, בא ר' חגי לומר בראשונה ובשניה מזכיר בשניהן אנא השם, והרואה טעה (כלומר, חשב שיש הבדל בין הראשונה והשניה). ועיין אהצו"י, עמ' 35 ואילך. ברם כבר ראינו לעיל שהפייטנים הקדומים שבא"י פירשו את דברי ר' חגיי כפשוטן, ואמרו: אנא בשם¹² כפר נא וכו', וכמו שפירש בתיו"ט פ"ו מ"ב, שבראשונה שמתוודה צריך לומר בהי"א הקריאה שקורא להשי"ת בשמו ומתודה לפניו, ובשניה שמבקש הכפרה אומר בשם, שר"ל שבשם הזה יכפר. ועיין בס' חמדת הימים ח"ד פ"ז. ולעצם העניין כבר שערתי (תרביץ שכ"ז, תשי"ח, עמ' 184) שדברי ר' חגיי יסודם במסורת קדומה, והנוהג הראשון היה לומר "אנא בשם כפר נא", ומכיוון שהיה אומר כן בשם המפורש היה נראה כנשבע בשם ה', וכמעשה חוני המעגל, וכאילו בא בזרוע על כביכול, בשם המפורש, ובטלו נוסח זה של כה"ג, כשם שכעס שמעון בן שטח על חוני המעגל. ואמרו עלה בירושלמי (תענית פ"ג הי"ב, ס"ז ע"א): הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק, ואין הקב"ה מבטל גזירתו של צדיק מפני גזירתו של צדיק חבירו, כלומר, אם אנו נבוא בשבועות, הרי שני צדיקים יכולים להשבע שבועות מנוגדות, ונמצא מביא את הרבים לידי חילול השם, עיי"ש בירושלמי. ובדורות האחרונים שנתבטל חשש זה, אפילו מפני ע"ה, הזכירו את הנוהג הקדום. ובתרגום המיוחס ליונתן ויקרא ט"ז כ"א: ויסמוך אהרן וכו' ויודי עלוי ית עויית בני ישראל וית כל מרודיהון לכל חטאיהון, ויתן יתהון בשבועה אמירה ומפרשא בשמא רבא ויקירא¹³ על ריש צפירא. וכנראה שפירש כן את משנתנו (פ"ו מ"ב): אנא בשם¹⁴ כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים. ולסדר הוידוי סתם משנתנו (פ"ג מ"ח, פ"ד מ"ב, פ"ו מ"ב) הוא כר"מ, כלומר עון פשע וחטאת.¹⁵ ופסק רב סעדיה¹⁶ והרי"ץ גיאת¹⁷ כר"מ. ובהשגות ר' מבשר הלוי, עמ' 121 הנ"ל, מעיד שכן אמר רב סעדיה [בפירושו] בפרשת אחרי מות, והסיק: "ויחזק זה מה שאמר מרע"ה נושא עון ופשע וחטאה", והוא כמו שאמרו בבבלי ל"ו ב': אנא כר"מ סבירא לי כדכתיב בספר אורייתא דמשה. ועיין בהערת ר"מ צוקר שם, הע' 306, שכן נמצא בקטע מן הגניזה של סדר עבודה ליו"ה: וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי וכו'. אבל בסדר העבודה לרב סעדיה (בנספחות לסדור רב סעדיה, עמ' תי"ב): אנא השם חטאתי עויתי פשעתי וכו', כחכמים להלן. וכן מעיד ר' מבשר הנ"ל שם: ובספר תשובתו לאבן סאקויה אמר שסדר הוידוי עויתי פשעתי חטאתי הוא דברי ר' מאיר, אבל שאר חכמים אומרים חטאתי עויתי פשעתי. וכן פסקו בה"ג הנ"ל (בריש פירקין) ועוד גאונים וראשונים,¹⁸ עיין אוה"ג, עמ' 19 ואילך. וכן בתו"כ הנ"ל סודרו הוידויים: חטאתי עויתי פשעתי,¹⁹ כרבנן. וכ"ה בפיוטי א"י לרבות של יוסי בן יוסי.²⁰ ועיין להלן פ"ג, שו' 55.

footnotes: ¹ לרבות המשנה שבירושלמי, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן ועוד. ² אחרי מות פרשה ב' ה"ד, פ' ע"ד; שם ספ"ב, פ"א ע"א (בכי"י); שם פ"ד ה"ו, פ"ב ע"א. ³ לדבות מדרש הגדול, פסיקתא זוטרתי, ילקוט, הראב"ן, הראבי"ה ועוד, עיין להלן, הערה 10. ⁴ בר"מ פ"ב מה' עבודת יוה"כ ה"ו, שם פ"ד ה"א, רבינו בחיי בכד הקמח, אות כפורים, עקידה אחרי שער ס"ג בד"י, ועוד. ⁵ הכוונה כנראה, לספר אחר של המשנה שבתלמוד, עיין ראב"ן ד' פראג, ע"ה סע"א שכתב: "ומצאתי בספר אחר הראשון אנא השם, והשני אנא בשם, אבל בת"כ ובסדר המשנה מצאתי שניהם אנא השם". וגירסת ספר אחר היא במשניות הוצ' לו בכל הוידויים, ובמקצת דפוסים בפ"ו מ"ב, בסדר הוידוי על השעיר, עיין דק"ס, עמ' 183, הע' פ' (אבל מה שהביא בשם העקידה אינו כן, ובד' קושטא וויניציאה הגירסא היא בכל שלשת הוידויים "אנא ה' כפר נא"). ועיין בתיו"ט פ"ו מ"ב ומה שהאריך בס' עבודת ישראל, ק"ג ע"ב ואילך. ⁶ וכ"ה מלה במלה במרדכי כ"י ששון, לפי אהל דוד ח"א, 190 ע"א. ובמרדכי שבדפוסים נשמטה שורה. וגירסאות הראבי"ה בתוספתא מתאימות ברובן המכריע לגירסת כי"ע, לרבות השיבושים הברורים שבו. ⁷ שתי מלים אילו ליתא בירושלמי שלפנינו, ואינן גם בר"ח, עיין להלן. ⁸ וכ"ה בסדר העבודה לרב סעדיה בסדורו, נספחות, עמ' תי"ב, בסדור רב עמרם ועוד. עיין בהערות ר"א אפטוביצר, עמ' 196, הע' 3–4. ⁹ כלומר, אתה כוננת עולם ברב חסד ליוסי בן יוסי. וכ"ה בס' העבודה שלו אזכיר גבורות, עיין בסדור רב סעדיה, עמ' רע"ב, רע"ג, רע"ד. וכ"ה בכמה פיוטים, עיין בהערות לראבי"ה הנ"ל, הע' 5–6. ¹⁰ כבר ראינו לעיל, הע' 3, שברוב נוסחאות של התו"כ הגירסא בשניהם: אנא ה', וכן היה לפני הראב"ן, הראבי"ה (עיין לעיל הע' 5) ועוד. ובתו"כ כי"ר שהוציא לאור הר"א פינקלשטין, עמ' שמ"א, הגירסא בדברי חכמים שלהלן: אנא בשם כפר נא וכו', וכ"ה שם, עמ' שמ"ב בוידוי השני על הפר. אבל בדברי ר"מ כאן, וכן בוידוי על השעיר, ריש עמ' שמ"ט, גורס: אנא השם כפר נא. ¹¹ ואפשר שר' מבשר העתיק מבה"ג הנ"ל (בפנים בריש פרקין) ולא מן התוספתא והתו"כ. ¹² וכן הכריע בראבי"ה הנ"ל בפנים, וכן אנו נוהגים. ¹³ והובא בריקנטי באחרי מות שם במקומו ד"ה וסמך אהרן. ¹⁴ כלומר, כאילו נשבע בשם. ולפי שיטת הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 18, ובבבלי קידושין ע"א א', ובאוה"ג שם, עמ' 177) הזכיר את השם של מ"ב אותיות. ובפסיקתא רבתי ספכ"ב, קי"ד ע"ב: מפני מה ישראל מתפללים ואינן נענים מפני שאין יודעים סוד שם המפורש, ואית ליה קרייה סגייה, לכן ידע עמי שמי וכו', אשגביהו כי ידע שמי יקראני ואענהו, ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 16, ד"ה עשרה פעמים. ובפרקי דר"א ספ"מ: הודיעני שמך הגדול והקדוש שאקרא לך בשמך ותענני וכו', וראו העליונים שמסד הקב"ה סוד שם המפורש וכו'. וכן להבדיל בין קדושה לטומאה, האמינו אומות העולם, עיין מ"ש בתרביץ שכ"ז, עמ' 186, הע' 30. ובמעשה עשרה הרוגי מלכות (ביה"מ של יעללינעק ח"ו, עמ' 20): אם דעתכם שתחלקו עמי בעון שאזכיר את השם ואעלה לרקיע ונדע וכו'. ולהלן (שם, עמ' 21): אשריך ישראל שגלה לכם הקב"ה סוד השם שלא גלה אותו למלאכי השרת, שאתם יכולים לבטל את הגזירות בשם המפורש. ועיין במדרש אלה אזכרה (ביה"מ הנ"ל ח"ב), עמ' 64 ואילך, ובמדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, ד', ע"א. ¹⁵ במשנה שבבבלי שם ס"ו א': חטאו עוו פשעו וכו', כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים וכו'. אבל אין לגירסא זו קיום, עיין דק"ס, עמ' 182, הע' ס'. וכן מוכח גם מפירוש המשניות להר"מ שם ופ"ד מ"ב. ומה שהכריע בעל דק"ס שהגירסא הנכונה בפ"ו מ"ב היא: חטאו עוו וכו', ונסמך על הברייתא של בר קפרא בירושלמי פ"ו רה"ב, מ"ג ע"ג, אין פירושו בדברי בר קפרא מוכרח, עיין מ"ש להלן פ"ג, שו' 54–55, ד"ה ברם. אבל הר"מ בפ"ד סמ"ב כתב: ולפיכך (כלומר, לפי ההלכה, שאינה כר' מאיר וסתם משנתנו) יהיה סדר הוידויין כולם ליחיד ולציבור חטאנו עוינו פשענו. ולכאורה כיוון הר"מ להוציא מברייתא של בר קפרא הנ"ל המחלק בין יחיד לציבור, וכפירוש השני שבק"ע שם, עיין בעיטור בכורים להלן פ"ג ה"ח ד"ה וכך. ¹⁶ לפי רי"ץ גיאת ח"א, עמ' ס"ג, מנהיג, ס"א ע"א, ועוד. ¹⁷ לעיל, הע' 16. אבל בסדר העבודה שלו (עיין לעיל פ"א, הע' 84). רל"א ע"ב ואילך, סידר רבינו לפי שיטת החכמים. ועיין מ"ש להלן בפנים גם בשם סדור רב סעדיה. ושמא תיקנו המעתיקים ע"פ רוב הפוסקים. ¹⁸ בברכות העמידה של יוה"כ בסידורים שלנו: מחול לעונותינו ביום הכיפורים הזה, מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך. אבל בסידורים כי"י ובסידורי ספרד חסרה המלה "וחטאתינו", עיין בסידורו של בער, עמ' 412. ואינה גם בסידורי תימן ובסידור רב סעדיה, סוף עמ' ר"ס. ¹⁹ וכן מעיד בראבי"ה ח"ב סי' תק"ל, עמ' 195: ובתורת כהנים (אחרי מות ספ"ב, פ"א ע"א) תניא בהדיא כרבנן חטאתי עויתי פשעתי (וכ"ה להלן שם פ"ד ה"ו, פ"ב ע"א). ²⁰ סידור רב סעדיה, עמ' רע"ב ואילך. ועיין עלבוגען שטודיען וכו', עמ' 106, 107, 110, 169. אבל עיי"ש, עמ' 160, שו' 16, ועמ' 161, שו' 9, ומנהיג ד"ב, עמ' ס"א, סי' ס"ב, בשם מנהג צרפת ופרובינציא. וכן פסק בעיטור ה' יוה"כ, הוצ' דמא"י, קכ"ח ע"א.

8-9. **אלא כיצד מתודה אנא השם חטאתי עויתי פשעתי וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ל וכן בתו"כ, בירושלמי ובבלי הנ"ל: אלא כך היה מתודה וכו'. ובכי"ע: אלא כך הוא אומ' וכו'. וכן בהשגות ר' מבשר הנ"ל: אילו כך הי' אומר וכו'. ובה"ג ד"ב, עמ' 154, הנ"ל: אלא כך היה אומ' מתודה וכו', ויש שם עירבוביא של שתי גירסאות.

12-13. **אלא מהו שמשה אמ' נושא עון ופשע וחטאה ונקה.**וכ"ה בד. ובכי"ע הסרה המלה "אלא". ובכי"ל: משה אמ' וכו' (ואין שם "אלא מהו"). ויש כאן קיצור לשון, וצ"ל: אלא מהו וכו' וחטאה ונקה, אלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדים כאילו הם שגגות לפניו. וכ"ה בתו"כ, וכע"ז בירושלמי ובה"ג הנ"ל, ועיין הלשון בבבלי ל"ו ב'. אבל עיין באוה"ג, עמ' 20, הערה ג'.

14. **בא לו למזרח העזרה ולצפון המזבח.**בכי"ע ובכי"ל מוסיף: הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. וכע"ז גם בד. וכ"ה במשנתנו פ"ג מ"ט, ובכי"ו קיצר את הפיסקא, כדרך הסופרים. ובתו"כ אחרי ריש פרק ב': ולקח את שני השעירים וכו' לפני ה' פתח אחל מועד. מעמידן בשערי ניקנור. ובמיוחס להר"ש שם (ס"ז ע"ד): ותנן וכו' בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, הסגן בימינו וכו', היינו שבא מסמיכות, כי היה עומד בין האולם ולמזבח (פ"ג מ"ח). וכן בסמ"ג עשין ר"ט, רכ"א ע"ד: בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, כלומר נגד האויר שבין מזבח לכותל צפוני בשער ניקנור,²¹ כדתניא בת"כ. ועיין בבלי ל"ז א', ומ"ש בשיח יצחק שם, ובהר המריה על הר"מ פ"ג מה' עבודת יוה"כ אות ה'. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 518.

footnotes: ²¹ וכ"ה בפיוטים: קדמה לשער איתון לצפון מזבח ילווהו וכו', קימת שעירים הלא שם היתה וכו' (אזכיר גבורות ליוסי בן יוסי בסדור רב סעדי', ריש עמ' רע"ג). ובא לשער התוך למזרח העזרה, ימצא שם שני שעירי עם וכו' (אתה כוננת עולם להנ"ל בקבץ מעשה ידי גאונים קדמונים, עמ' 116). והוא שער המזרח, הוא שער ניקנור, הוא שער איתון, הוא שער התוך, עיין ירושלמי עירובין פ"ה ה"א, כ"ד ע"ג. ועיין בכפו"פ פ"ו, צ"ו ע"ב. ועיין בפיוטים מן הגניזה אצל עלבוגען, שטודיען וכו', עמ' 138, שו' 13 ואילך, שם עמ' 160, שו' 18, שם עמ' 169, שו' 8 (מלמטה) ואילך, שם עמ' 179, שו' 19 ואילך.

14-15. **שני שעירים היו שם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש, כהן גדול פניו כלפי הקודש.**בתו"כ הנ"ל (כי"ר, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' שמ"א): אחוריהן למזרח ופניהן למערב. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' עבודת יוה"כ ה"ב, וכ"ה ברלב"ג אחרי, קנ"ה סע"א, ובארחות חיים ח"א, ק"ח ע"ג. וכן במשיב נפש למאירי, סוף עמ' 558: ופניהם למערב. וכן בנוסח שפעת רביבים של סדר העבודה אתה כוננת עולם מראש: ושם שני שעירים פניהם למערב ואחריהם למזרח. ועיין בס' עבודת ישראל, ק"י ע"ב. והמפרשים מגיהים בתוספתא ע"פ הר"מ, אבל קשה להגיה ארבע נוסחאות. וכן בס' עבודת ישראל, קי"ב ע"ב (והעיר עליו בח"ד כאן): ומוהר"מ ניגרין כתב בשם הר"ר ששת²² וז"ל כתב הרב ר' ששת ז"ל פני השעירים כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש, וכ"ג פניו כלפי הקדש ואחוריו כלפי העם, ולפניו השעירים פנים כנגד פנים, אחד לימינו ואחד לשמאלו, כך מצאתי בתוספתא, והוא דבר נאה ומתקבל שיהיו פני השעירים כנגד פניו של כהן גדול בשעת הזכרת ה', ולא שיהיו אחוריהם כנגד פניו. והרמב"ם ז"ל ואחרים עמו כתבו בהפך, שמא לא נזדמנה להם התוספתא עכ"ל. ועיי"ש בס' עבודת ישראל, ובברייתא שבבבלי ל"ו א' ובר"ח שם ובגירסת התוספתא מנחות פ"י הי"ב, ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 259, ד"ה סומך במערב. ולפי דרכנו למדנו שהגירסא של כל הנוסחאות בתוספתא מקויימת אף ע"י רבינו ששת. ולא עוד אלא שהר"א פינקלשטין העיר לי שבכ"י מדרש חכמים גרס גם בתו"כ: אחוריהן למערב ופניהם למזרח, כמסורת שבתוספתא. ולפיכך לולא דברי רבותינו היה נראה שגירסת התוספתא מקויימת גם ע"י הבבלי והירושלמי. וכן שנינו במשנתנו פ"ד מ"ב: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שלוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו. ובבבלי שם מ"א ב': איבעיא להו "ולנשחט" אקשירה קאי (תוספות ישינים שם: ובית שחיטתו היינו צוארו), או אהעמדה קאי (הנ"ל: ובית שחיטתו היינו מקום ששוחטין אותו שם) וכו', ופשט הבבלי: שמע מינה אקשירה קאי, כלומר, שקושרין לשון לנשחט כנגד בית שחיטתו, היינו בצוארו. ושאלת התלמוד קשה מאד, וכיצד אפשר לפרש שמעמידין את הנשחט כנגד בית שחיטתו, והרי לשיטת התו"כ הוא עומד בשער המזרח בצפון ופניו כנגד הקודש, והוא קיים ועומד כבר כנגד בית שחיטתו, וכיצד אפשר לפרנס ע"פ שיטה זו ומעמידו אחר ההגרלה כנגד בית שחיטתו.²³ ועיין בשיח יצחק במקומו ד"ה כנגד, ולא הבינותי את דבריו. אבל לשיטת התוספתא הדברים מבוארים יפה, והיינו ששני השעירים עמדו בשעת ההגרלה ופניהם למזרח, ולפיכך מזיז את שעיר המשתלח לצד דרום קצת כנגד הכבש, בית שילוחו (בתשלום אבודרהם, עמ' 52: ופירוש כנגד בית שלחו, כנגד הכבש שהוא יוצא דרך שם להשתלח וכו'. ועיין פ"ו מ"ד, ומשנת שקלים פ"ד מ"ז. ומסתבר שבנו את הכבש מערב יוה"כ לצד דרום קצת, מפני נחשא טבא, וקיוו שהגורל לעזאזל יעלה בשמאלו של כה"ג, שעמד ופניו למערב, ושמאלו לדרום), ומהפכים את השעיר שעלה עליו הגורל לה'. ומעמידים אותו ופניו למערב, והיינו כנגד בית שחיטתו, ויש מקום להסתפק בפירוש המשנה, לפי שיטת התוספתא. ובירושלמי לא העירו כלום על משנתנו. וכבר העירו²⁴ על סדר העבודה ליוסי בן יוסי (אזכיר גבורות בסדור רב סעדיה, עמ' רע"ג) שפייט: קשר שני בראש המשתלח דחפו למדבר, וזה לבית שחיטה. וכן פיטו הרי"ץ גיאת²⁵ ור"י הלוי (לפי מהר"מ ניגרין שהביא בעבודת ישראל, קי"ט ע"א). וכן סדר יוסי בן יוסי בפיוט אתה כוננת עולם מראש: אף שעיר שהוא של שם יעמידנו כנגד בית שחיטתו.²⁶ וגירסא זו מקויימת ע"י הרא"ש כאן בס' העבודה שלו, האבודרהם²⁷ ופי' ר"י נחמיאש (יאהרבוך הפרנקפורטי ח"ו), עמ' 2, ועמ' 6. וכן בסדר העבודה להראב"ע (בסידורי תימן): שעיר השם כנגד בית שחיטה יעמידנו. וכן בעקידה שס"ג, קפ"א ע"ב: היה נותן את שעיר השם כנגד בית שחיטתו, ואת שעיר עזאזל כנגד בית שלוחו. הרי לנו עדות קדומה מאד של יוסי בן יוסי (וכנראה שאחריו נגררו שאר הפייטנים) שבא"י פירשו שהעמידו את השעיר לשם כנגד בית שחיטתו,²⁸ והוא לא יתכן לשיטת התו"כ שכבר עמד כנגד בית שחיטתו מתחילה, משעת ההגרלה. ובריטב"א מ"א ב': "והעמידו אותו כנגד בית שלוחו. פיר' ראשו למזרח, שמוציאין אותו דרך שם בשעת שילוחו: אהעמדה קאי? פיר' שיהא ראשו כלפי עזרה". וכנראה שרבינו פירש שהשעירים היו עומדים כדרך שהפר עמד (עיין פ"ג מ"ח), והיינו שעמדו בשער המזרח בצפונו, אחד אחוריו לצפון ופניו' לדרום,²⁹ והשני אחוריו לדרום ופניו לצפון, שניהם פנים כנגד פנים, והכהן כנגדן, ופניו למערב. ולפיכך פירש שאחרי ההגרלה הפכו את השעיר לעזאזל ופניו למזרח, דרך בית שילוחו (ואח"כ כשהתוודה עליו, עמד כשיטת התוספתא), ואת השעיר לשם הפכו ופניו למערב, כנגד בית שחיטתו. וצ"ע בדבר.

footnotes: ²² והוא אביו של הריב"ש, עיין בס' עבודת ישראל, קי"ג ע"ב, שכתב: ואני (כלומר, מהר"מ ניגרין) אנה ה' לידי ס' עבודה אשר תיקן הרב ר' ששת אביו של הריב"ש אשר הפליא עצה הגדיל תושיה לסדרו אליבא דהלכתא, כאשר יראה המעיין בו. ועיין בס' תשלום אבודרהם, עמ' 46, ובהערת רא"ל פרינץ שם, הע' 3, ובס' עבודת ישראל הנ"ל, פ"ד ע"א, ד"ה ומצאתי, רי"א ע"ב ד"ה הרי. ומהר"מ ניגרין מביא תכופות את פירושי רב ששת. ²³ במאירי למשנתנו (ל"ה סע"א מן הספר): או אהעמדה קאי, כלומר שיעמידוהו במקום שראוי לשחוט בו, והוא באיזה מקום שבצפון בתחום מקום שחיטה שבו וכו'. ופירוש זה קשה, שהרי בפירוש אמרו להלן (פ"ה מ"ד): הביאו לו את השעיר, שחטו וכו', ומכאן שמתחילה לא היה עומד במקום שחיטה. ועיין בפי' הרלב"ג פרש' אחרי מות קנ"ה ע"ב. ²⁴ עיין מ"ש הר"ח אלבק, השלמות ותוספות, עמ' 468. ²⁵ בסדר העבודה שלו (עיין לעיל פ"א, הע' 84): ונשחט מטהו לבית שחיטה. ²⁶ סדור רב עמרם ח"ב, ע"א, סדור רב סעדי', רע"ח רע"א. ²⁷ עיין תשלום אבודרהם, עמ' 52, ס' עבודת ישראל, קי"ט ע"א. ²⁸ בגבורות ארי מ"א ב' ד"ה אלא כתב: אלא לאו אקשירה קאי. איני יודע אי אקשירה לחוד קאי, והעמדה לא צריך, או העמדה כנגד בית שחיטתו נמי צריך. ועיי"ש שציין לרש"י ס"ו ב', והסיק: "הרי לפירושו לפי המסקנא אהעמדה נמי קאי". ולא זכיתי לעמוד על כוונת דבריו, עיי"ש ברש"י. ברם עצם פירושו ז"ל מפורש בעיטור ה' יוה"כ, הוצ' רמא"י, ק"ה ע"א, ותירץ בה שיטת הפייטנים שאין דבריהם סותרים את מסקנת הבבלי. ולפי פירוש זה אף לדעת הבבלי מוכח ששעיר הנשחט לא עמד בשעת ההגרלה ופניו כלפי קודש, וכשיטת התוספתא. ועיין מה שהאריך בשיח יצחק מ"א ב' (ס"ב ע"ג מן הספר). ²⁹ ועקם את ראשיהם למערב בשעת ההגרלה, עיין בבלי ל"ו א'.

16. **עשרה פעמים מזכיר את השם באותו היום ששה לפר שלשה לשעיר וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"ז, מ' ע"ד, בבלי ל"ט ב'. ומדרש תמוה מאד במדרש על התורה:³⁰ וגלה לו (כלומר, למשה רבינו) סוד שם המפורש. ושלש עשרה פעמים היה כהן גדול מזכירו בטהרה ביום הכפורים ששה בפר וששה בשעיר ואחד בגורלות. ועל הלשון "סוד שם המפורש" עיין בבאור הגר"א או"ח סי' ה' ובמורה נבוכים ח"א בפ"ב ועוד, ומ"ש לעיל הערה 14. ושמא טעה הסופר, וצ"ל: ושלשה בשעיר, "ושלש עשרה פעמים" כולל גם ברכת כהנים, עיין ר"מ פי"ד, מה' תפילה ה"י והי"ד.

footnotes: ³⁰ מאן בספרו The Bible as Read וכו', עמ' ר"י.

17. **וקלפי היתה שם ובה שני גורלות של אשכרוע וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ט. ובירושלמי פ"ג ה"ח, מ"א ע"א: מהו אשכרוע. פסקינון, והוא כנראה ביטוי עממי במקום פקסינון. ובתשלום אבודרהם כ"י ברלינר (עיין תשלום אבודרהם, עמ' 51 הערה 2) מעתיק בשם הירושלמי: בוקסינון (πυξίνος), והוא מפרש: והוא בערבי אלבקס (Boxwood), ועיין באהצו"י, סוף עמ' 39 ואילך, ומ"ש לעף, פלורה ח"א, עמ' 316 ואילך.

17-18. **ועשאן בן גמלא של זהב.**משנתנו הנ"ל. ואמרו בירושלמי פ"ה ה"ב, מ"ב ע"א: והקטן לפי קוטנו, אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים. וכבר העיר בככר לאדן שם (בשם הר"מ לונזאנו) שבן גמלא הוא כינוי בלשון סגי נהור. ועיין אהצו"י, עמ' 59 ואילך.

18. **בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור.**משנתנו פ"ג מ"י. ולפי מ"ש לעיל בסמוך יתכן שבן קטין היה ענק (עיין בירושלמי הנ"ל מ"ש על בן קמחית) ונקרא בן קטין בלשון סגי נהור, ושמא הוא בן קמחית, עיין ירושלמי הנ"ל, ובבלי מ"ז א'.

19. **שנים עשר כהנים מקדשין הימנו.**בבבלי כ"ה ב', ל"ז א': כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקין בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת. ופירשו בבבלי שם שלא מנו את השוחט, מפני ששחיטה כשירה בזר. אבל מנו את הזורק, את המדשן של המזבח הפנימי, את מדשן המנורה ותשעת הכהנים שעסקו בהולכת האברים והנסכים, עיין במשנתנו פ"ב מ"ג. אבל בירושלמי פ"ג ה"ח, מ"א ע"א, אמרו: אמר ר' יונה כיום מרובה של תמיד, כלומר כמשנתנו פ"ב מ"ה, וחשבו רק את הכהנים העוסקין בהולכת איברים ואילך, כפירוש בעל ק"ע.

**שמתחלה לא היו בו אלא שנים.**משנתנו פ"ג מ"י.

19-20. **שנים כהנים מקדשין הימנו.**ובלבד שהיו בו מים כדי קידוש ד' כהנים, כנגד אהרן ובניו ופנחס עמהם, עיין ר"מ פ"ה מה' ביאת המקדש הי"ג. ורש"י (זבחים י"ט ב') פירש כנגד אהרן ובניו ומשה עמהם בשבעה ימי המילואים. [תיקונים והשלמות: כדי להבין את העניין עלינו להעתיק את כל לשון הברייתא שם פ״ב ה״ב (עמ׳ 230, שו׳ 18 ואילך): בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שנים עשר כהנים מקדשין הימנו, שמתחלה לא היו בו אלא שנים, שנים כהנים מקדשין הימנה והנה בכי״ע גורס כאן: שמתחילה לא היו בו אלא שנים, ושנים עשר כהנים מקדשין הימנו. ונמחקה המלה ״עשר״ ע״י נקודות,¹⁶ עיין בשנו״ס שם. לא הזכרתי כלל גירסא זו בבאור הארוך, מפני שהיא נראית שיבוש ברור, שהרי כשהכהנים מקדשים זה אחר זה אין שום טעם לומר כמה כהנים מקדשין הימנו. ולא עוד אלא שגירסא זו מנוגדת לדפוסים, כי״ו וכי״ל. ברם עכשיו אני רואה שאין לבטל לגמרי גירסא זו, שהרי הלשון ״שנים כהנים (במקום: שני כהנים) מגומגם קצת, אעפ״י שהוא מצוי לפעמים בספרות שלנו. ולא עוד אלא שבכי״ו גורס לעיל: בן קטין [עשה שנים] עשר עשר דד לכיור. ושמא הכנים הסופר את המלה ״עשר״ בטעות מן הגליון שלא במקומה, וצריך היה לכתוב בשורה שלמטה: שנים עשר כהנים מקדשין וכו׳, כגי׳ כי״ע. ונראה בפירושה שהכוונה היא שלפני מעשה בן קטין היו אותם שנים עשר כהנים מקדשין בו זה אחר זה. וכן אמרו בבבלי ל״ז א׳: תנא שחרית במילואו מקדש ידיו ורגליו מן העליון, ערבית בירידתו מקדש ידיו ורגליו מן התחתון. ועיין בר״ח שם ל״ז רע״ב, ובהגהות הרש״ש ל״ז א׳. וברייתא זו מפרשת את הבבא האחרונה שבמשנתנו, והיינו כשלא היו בו אלא שנים, היו הדדים זה על גבי זה, ובשחרית כשהיה הכיור מלא היו שנים עשר כהנים שהיו עסוקים בתמיד מקדשין מן הדד העליון, ובערבית, בשירדו המים אחרי הקידושין, היו כולם מקדשין מן הדד התחתון. ובירושלמי למשנתנו, מ״א ע״א: ויעשו דדין זה על גבי זה. וכנראה שצ״ל שם: ועשו דדין זה על גבי זה, והיא מעין הברייתא שבבבלי הנ״ל, אלא שהירושלמי פירש מקודם את הסיפא (מחמת קיצור הפירוש) ואח״כ נושא ונותן ברישא, כמצוי בירושלמי.¹⁷ ובטעם הדבר נראה שלפני שעשו מוכני לכיור היה נוח להם לכהנים יותר לקדש מן הדד העליון שבכיור, ולפיכך נהגו בולם לעשות כן בשחרית, אבל בערבית כשירדו המים אחרי הקידושין מוכרחים היו להתכופף ולקדש מן התחתון, אבל אחרי שעשה אותו בן קטין גם מוכני לכיור לא היה צורך בכך, והיה אפשר להגביה את הכיור בקלות ולקדש בכל זמן מן הדדין שהיו כולם למטה.¹⁸ והתוספתא מלמדת שבן קטין קיצר את זמן הקידוש פי שתים עשרה ולא פי שש, ושיעור דבריה: שנים עשר כהנים מקדשים הימנו [בבת אחת], שמתחלה לא היו בו אלא שנים, שנים עשר כהנים מקדשין הימנו [זה אחר זה]. סוף דבר מידי ספק לא יצאנו, ואפשר שגירסת כי״ע היא הנכונה.]

footnotes: ¹⁶ צוקרמנדל בשנו"ס שלו לעמ' 183, שו' 14, מעיר שבכי"ע חסרה שם המלה "עשר", כלומר, הגירסא שם: בן קטין עשה שנים דד לכיור. ולהלן שם בשנו"ס לשו' 15 הוא מעיר: "אחר ושנים כתב הסופר בטעות עשר ונקד עליו, ובשורה שלפניה השמיט מלת עשר". וכל זה אינו מדוייק, ולמעלה לא השמיט הסופר מלת "עשר", והגירסא שם כלפנינו בכל הנוסחאות. וממילא אין מקום לומר שהמלה "עשר" בכי"ע נכנסה שלא במקומה כהשלמה לשורה שלמעלה, והרי אין שם שום חסרון למעלה. ¹⁷ ז« עיין לדוגמא ירושלמי שביעית פ״ב רודה, ל״ז־ ע״א (מהו תרמילו וכו'), שבת פ״כ, י״ז סע״ג (כיני מתניתא וכו׳), עירובין פ״י, כ״ו ע״ב: רב אמר בפיתה (צ״ל: בכיחה) וכו', מו״ק פ״א ה״ח, פ׳ ע״ד (כדרכו ממלא וכו׳), ועוד בכ״מ. ועיין מ״ש בח״ה, עמ׳ 1313, סוף הערה 20. ¹⁸ עיין בירושלמי בסוגיין ובמפרשים שם, אבל דברי הירושלמי עדיין לא נתחוורו לי. ועיין בנועם ירושלמי ובס׳ ניר שם.

20-21. **מולבז המלך עשה כל ידות הסכינים של יום הכפורים זהב.**וכ"ה ("מולבז") להלן מגילה פ"ג, שו' 105. ובכי"ל: מלבז המלך וכו'. וכ"ה ("מולבז") גם במשנה שבבבלי ובפיסקא שם בכ"י ב', עיין דק"ס, עמ' 95 הע' י'. וכן בתשה"ג (אוה"ג שבת, עמ' 68): מונבז תנא הוא (עיי"ש בבבלי ס"ח ב' ולעיל שבת פ"ח ה"ד), אבל מלך מולבז הוא. וכנראה שכן הוא כתיב הגאונים הבבליים, והוא הוא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 658, הערה 47. ובד ובכי"ע כאן: מונבז המלך, וכ"ה ברוב נוסחאות המשנה. ועיין ב"ר פמ"ו, י', עמ' 467, ובהערות תיאודור שם, ובספרות שציין שם. ובמשנתנו הנ"ל: כל ידות הכלים וכו'. ובבבלי ל"ז סע"א: נעבדינהו לדידהו לזהב? אמר אביי בידות סכינין. מיתיבי אף הוא עשה כני כלים ואוגני כלים וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב. תרגומא אביי בקתא דנרגי וחציני. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ח, מ"א ע"א.

21-22. **הילני אמו עשתה נברשת וכו'.**משנתנו הנ"ל. ובירושלמי שם: נברשת וכו', תרין אמורין חד אמר מנרתא וחרנא אמר קונכיתא.³¹ תרגם עקילס לקבל נברשתא (דניאל ה', ה'), לקבל למפרס.³² וכן מתרגם תיאודוטיון לקבל נברשתא κατέναντι τῆς λαυπάδος, כלומר, מול המנורה. ואף "קונכיתא"³³ פירושה מנורה בצורת שבלול (עיין מלונות), עיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' שמ"ו, ובהערות שם. ועיין מ"ש להלן ד"ה שבשעה שחמה זורחת.

footnotes: ³¹ כ"ה הגירסא בפירוש המיוחס לרב סעדיה דניאל ה', ה'. וכן הגיהו בעלי המלונות מדעתם. ולפנינו בטעות: קונביתא. ובמלא"ש למשנתנו מעתיק בשם הירושלמי: קונקיתא, וכנראה שכן היה לפניו בפירוש לדניאל הנ"ל, עיי"ש. ועיין הפירוש להלן בפנים. ³² ברור שצ"ל: למפדס, כתיקון החכמים. ובמלא"ש הנ"ל: לַמְפַּרָס. ³³ צורה ארמית של κογχίον.

22-23. **אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה.**משנתנו הנ"ל. ועיין בירושלמי כאן פ"ג ה"ח, מ"א ע"א, סוטה פ"ב ה"ב, י"ח ע"א, בבלי כאן ל"ז ב'.

23. **שבשעה שחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה וכו'.**וכ"ה בירושלמי כאן וסוטה הנ"ל, והעתיקו את כל הברייתא כמו שהיא, כרגיל בירושלמי, אבל בבא זו כנראה חוזרת לרישא, לנברשת, כמסורת הבבלי ל"ז ב', וכן מסתבר שבראשית זריחת החמה נראית הנברשת כדולקת. ועיין מ"ש באהצו"י, עמ' 45 ואילך, אבל כן דרך הראשונים לצרף את הברייתות עם פיסקאות המשנה.

24. **ויודעין שחמה זורחת.**וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל ביתר באור: והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע.

24-25. **כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעש' בהן נס. ויש אומרי' מפני שנחשתן מצהיב.**משנה מדות פ"ב מ"ג. וכמשנתנו כאן (פ"ג מ"י): ניקנור נעשו נסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותו לשבח. ועיין מהות הנס להלן בסמוך. ומצבה של משפחת ניקנור "עושה השערים" (ביונית) נתגלתה בירושלים, עיין מ"ש באחרונה סוקניק בספר הזכרון לאשר גולאק ולשמואל קליין, עמ' 134 ואילך. ועיין מ"ש להלן בשם יוסף הכהן. ובעזרא ח', כ"ז: וכלי נחשת מצהב טובה שנים חמודות כזהב. ועיין להלן ערכין פ"ב ה"ה ובמקבילות.

26. **ר' ליעזר בן יעקב או' נחושתא קלנתיא והיתה יפה כזהב.**בירושלמי פ"ג סה"ח, מ"א ע"א (בכי"ל): תני בשם ר' ליעזר נחושתן היה קרונתיון יפה משל זהב. והמגיה מחק את המלה "קרונתיון" והשלים בגליון: מצהיב ויותר. ובבבלי ל"ח א': ר' אליעזר בן יעקב אומר נחשת קלוניתא היתה והיתה מאירה משל (כ"ה בכי"מ, עיין דק"ס. ולפנינו: כשל) זהב. וכן מספר יוסיפוס (מלחמות ס"ה פ"ה, סי' ג', 201): מן השערים היו תשעה מצופים זהב וכסף מכל צד באופן שוה לרבות המזוזות והמשקוף (ועיין מדות הנ"ל, ושם פ"ד מ"א) חוץ מאחד מבחוץ ממזרח להיכל מנחושת קורינתית יפה (כלומר, יקרה) מן המכוספים והמוזהבים. ועיין מ"ש במבואי לירושלמי כפשוטו, עמ' י"ז, ובתס"ר ח"א, עמ' 189. ובמדרש וזאת הברכה (בתי מדרשות של רש"א ורטהימר, הוצ' שניה ח"ב, עמ' קכ"א): למה היה משה דומה באותה שעה לפני מלאכי השרת. א"ר שמעון בן חלפתא להדין נחשא דיקרייתנא (צ"ל: דיקורינתא) די קומי דהבא נחש, וקומי נחש דהב. עיין תס"ר הנ"ל.

26-27. **מהו נס שנעשה בהן אמרו כשהיה ניקנור מביאם מאלכסנדריא של מצרים וכו'.**וכע"ז בירושלמי כאן פ"ג ה"ח הנ"ל ובבלי ל"ח א'. ובבבלי פסחים ס"ד ב' מוכח ששערי העזרה (והוא שער המזרח, שער ניקנור) היו ננעלים מאליהן בנס מן השמים (עיין ר"ח שם). ובירושלמי כאן פ"ו ה"ג, מ"ג ע"ג, אמרו שארבעים שנה עד שלא הרב ההיכל היו נועלין דלתות ההיכל מבערב ומשכימין ומוצאין אותן פתוחין. וכן בבבלי ל"ט ב': והיו דלתות ההיכל נפתחין מאליהן. וכע"ז מספר יוסיפוס (מלחמות ס"ו פ"ה סי' ג', 293), על שער המזרח של המקדש התיכון שהיה של נחושת, ושננעל בקושי ע"י עשרים בני אדם, נפתח פעם מאליו בחצות הלילה. ועיין בהיסטוריה של טקיטוס ס"ה פי"ג. ועיין מ"ש ר"י בראנד בסה"י לכבוד רי"ל זלוטניק (אבידע), עמ' 12 ואילך.

31. **ויש אומ' אחת מן חיה שבים וכו'.**בבא זו חסרה בירושלמי, אבל ישנה בבבלי ל"ח א'.

33. **קורות בתינו ארזים וגו'.**בכי"ע ובכי"ל מסיים את סוף הפסוק: רהיטנו ברותים. ובבבלי שם: אל תקרי ברותים אלא ברית ים. וברש"י שם: כאילו כרתו ברית זו עם זו, ויש אומרים ברית ים. ועיין גירסת הגאונים בריטב"א שם ובאוה"ג, עמ' 21, ובהערות בעל דק"ס, עמ' 98, הערה נ'.

33-34. **של בית גרמו היו פקיעין במעשה לחם הפנים וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"ט, מ"א ע"א, שקלים פ"ה ה"ב, מ"ח ע"ד, שה"ש רבה פ"ג, ה' (מי זאת עולה מן המדבר), בבלי כאן ל"ח א'. ועל הכתיב "פקיעין" עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 158 (לשו' 5). ועיין הגהות דק"ס כאן, ריש עמ' 100, ובהערה ז' שם.

34-35. **שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא וכו'.**האומנין האלכסנדריים היו מפורסמים בעולם העתיק במומחיותם בענייני אומנות ומכונאות, ובהמצאות חדשות במקצועות הללו. ועיין גם להלן ערכין פ"ב ה"ג ואילך ובמקבילות, ובמדרש אבא גוריון פ"א, ד' ע"ב: שלח והביא אומנין מצור ומאלכסדריא ולא עשו כמותו. ולעיל שם, ב' ע"ב, בכי"פ (עיין הערה ס"ד שם): הביא חכמים מישראל³⁴ מאלכסנדריה של מצרים. ובאגדת אסתר פ"א, סוף עמ' 8: והביאו אומנין מאלכסנדריא ולא יכלו לתקנה וכו'.

footnotes: ³⁴ וכנראה, שאף האומנין שלפנינו יהודים היו.

36. **של בית גרמו היו מסיקין את התנור מבחוץ והיא נרדית מבפנים וכו'.**וכ"ה במדרש שה"ש הנ"ל, ובבבלי לפי נוסחאות כי"י וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 99, הערה ש'. ובירושלמי הנ"ל: בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ ולא היתה מעפשת, ואילו היו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים והיתה מעפשת. וכ"ה הנוסחא בכל הספרים אף בירושלמי שקלים, ובפירוש הרש"ס שם, מ"א ע"א, ד"ה ה"ג בכל הספרים. ובהוצאות שלנו בבבלי כאן הנ"ל: והביאו אומנין מאלכסנדריא וכו' ולא היו יודעין לרדות כמותן, שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ, והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים, הללו פיתן מתעפשת, והללו אין פיתן מתעפשת וכו'. ועיי"ש בפירש"י. והקדמונים היו להם כמה דרכים לאפיית הלחם. ויש מהם שתנוריהם היו מלאים נקבים, והיו מסיקין אותן מבפנים ומדביקין את הפת מבחוץ. ויש שהיו מסיקין את התנור מבחוץ והיו מדביקין את הפת מבפנים, ויש שהיו מסיקין את התנור מבפנים, גורפין אותו, ומדביקין את הפת מבפנים, וסותמין אותו שלא יצא חומו, ועיין זבחים צ"ה ב', צ"ו א' ומנחות צ"ד א'. ועיין לעניין תנור של מתכת שמרחו בטיט, בתוספתא כלים ב"ק פ"ד הי"ט.

37. **ויש או' זו היתה מעפשת.**וכן בשה"ש רבה הנ"ל: ויש אומרים שהיתה מעפשת. ולפי גירסא זו ברור שיש כאן שתי מגרעות, שאומני אלכסנדריא לא ידעו לאפות יפה כבית אבטינס,³⁵ ולא עוד אלא שהלחם היה מתעפש. וכן אפשר לפרש גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל שיש כאן שני דברים, עיי"ש.

footnotes: ³⁵ אפשר שהלחם לא היה מתקפל, עיין בפיה"מ להר"מ כאן ספ"ג.

40-41. **היו נוטלין בכל יום וכו'.**וכ"ה בבבלי ובשה"ש רבה הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל ליתא "בכל יום", ומליצה בעלמא היא, והכוונה לכל הימים לפני שהביאו את האלכסנדריים, וכן ברש"י שבועות י' ב' ד"ה מפרישין: דאמר במסכת יומא שהיו נוטלין בכל שנה שנים עשר מנים. (הגהות הרש"ש בסוגיין).

44-45. **ובדבר הזה מזכירין אותן לשבח שלא נמצאת פת נקייה וכו'.**וכ"ה ("שלא") גם בירושלמי יומא ושקלים, וכ"ה בס' והזהיר ח"א, עמ' 220. אבל בשקלים הנספח לבבלי: לשבח. אמרו שלא וכו'. ובשה"ש רבה הנ"ל: לשבח. ולא עוד אלא שמעולם לא נמצאה פת נקיה וכו'. ולפי גירסא זו, הזכרה לשבח גם אדעיל קאי. וכן מוכח מגירסת כי"ע להלן ה"ח, שו' 75, עיין מש"ש ד"ה כדרך. ובבבלי כאן: מעולם לא נמצאת וכו', ולפי גירסא זו ג"כ אפשר לפרש שהשבח אדלעיל קאי, כפי שמוכח מתוספ' רי"ד ספ"ג, וכדעת האומר כשירי כל דור ודור בא למנות, עיין בירושלמי ספ"ג, ושקלים רפ"ה. אבל בשאר נוסחאות הבבלי: שמעולם לא נמצאת וכו', והשבח אלהלן קאי, עיין מאירי³⁶ ודק"ס, עמ' 100, הערה ד', ומ"ש להלן, שו' 70–71, ד"ה ורבינו אליקים.

footnotes: ³⁶ ל"ג ע"ב מן הספר. אבל עיין להלן שם, ל"ד ע"ב ורע"ג.

46. **לקיים [מה] שנ' וכו'.**עיין לעיל שקלים פ"ב, שו' 7.

47. **היו פקיעין בפיטום הקטרת במעלה עשן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: ובמעלה עשן, וכ"ה בירושלמי, ובשה"ש רבה: היו בקיאין במעשה הקטרת בפיטום הקטרת והיה מעלה עשן וכו', והיא היא, עיין להלן.

48-49. **שהיו מפטמין כיוצא בהן אלא שאין פקיעין במעלה עשן וכו'.**בתוספ' ישנים ל"ח א' ד"ה ה"ג: אבל עשב אחר ששמו מעלה עשן היו מכירין אנשי אלכסנדריא, שאם חיסר בקטורת חייב מיתה. וברש"י פירש: "שלא היו מכירין בעשב שהוא מעלה את העשן זוקף ומתמר כמקל", ואפשר לפרש בו שהיו מכירין בעשב אחר שהוא מעלה עשן, אבל אינו מתמר, כמו שפירש בשער אפרים סי' ט"ז. ועיין באבודרהם סדר תפילות של חול, ד"ו שכ"ו, מ"ו ע"ד, ומש"ש בב"י טאו"ח סי' קל"ג. ועיין מל"מ פ"ב מה' כלי המקדש ה"ג, ומה שהאריך בס' עבודת ישראל, קנ"ג ע"א-קנ"ח ע"ב, ובס' הר המריה על הר"מ פ"ב מה' כלי המקדש ה"ח סי' כ"א.

52. **שנ' כל פעל ה' למענהו.**עיין תוספ' ישנים ל"ח א' ד"ה שנאמר, ובפירוש הרש"ס לשקלים, מ"א סע"א ואילך. ועיין הגירסא בירושלמי כאן ולעיל במעשה לחם הפנים. ועיין אבות ספ"ו (בברייתא פרק קניין תורה) וסוף אבות דר' נתן, ובבלי שבת קט"ז ב'.

53. **בכל יום וכו'.**עיין מ"ש לעיל, שו' 40, ד"ה היו נוטלים.

58. **ובדבר הזה מזכירין אותן לשבח שלא יצאת מהן וכו'.**בשה"ש רבה הנ"ל: לשבח. ולא עוד אלא שלא יצאת אשה מהם ותינוק מהם כשהוא מבושם. וכשנושאין אשה ממקום אחר וכו'. ועיין דק"ס, עמ' 101, הערה ל', ומ"ש לעיל, שו' 44–45, ד"ה ובדבר.

59. **כשהיו נושאין אשה ממקום אחר היו פוסקין על מנת וכו'.**עיין ירושלמי ב"מ פ"ז סה"א, י"א ע"ב, תוספות ישנים ל"ט ב' ד"ה כלה ותוספות כתובות ס"ו ב' ד"ה לא נאמרו.

61-62. **אמ' ר' עקיבא סח לי שמעון בן לוגא וכו'.**ירושלמי, בבלי (ועיי"ש בדק"ס, עמ' 101, הערה ע') ומדרש שה"ש הנ"ל.

65. **אמרתי לו מה ראית אמ' למעלה עשן כנגדי.**בד: אמר מעלה עשן כנגדי. בכי"ע: א' לי מעלה עשן כנגדי. ובכי"ל: אמ' לי הרי מעלה עשן לנגדי. וכן בשה"ש רבה הנ"ל: אמר לי והלא מעלה עשן כנגדי. ובירושלמי כאן: ולמה שחקתה, אמר לי על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבוא, הרי מעלה עשן לנגדי. וכ"ה בשקלים בכי"ל ("והרי מעלה עשן לנגדי"), ונמחקה המלה "והרי", ונוסף בגליון בכ"י אחר: "ומה ראית". ובנוסח הנספח לבבלי שם: ומה ראית מעלה עשן עומד לנגדי. ובכי"מ שם: מעלה עשן כנגדי ראיתי. וכ"ה בבבלי כאן ל"ח א' בכי"מ ובכי"א, עיין דק"ס, עמ' 102, הערה ק'. ובתוספות ישנים ל"ח א': ה"ג בספרים ישנים ובכמה ספרים, ומה ראית והזכרת (צ"ל: ונזכרת) מעלה (ה)עשן כנגדו. פירוש אותו עשב שמעלה עשן כנגדו, ואינו מפצע לכאן ולכאן, אלא מתמר ועולה כמקל ראיתי וכו', דלספרים שמוגה בהם מעלה עשן כנגדי, אין הלשון מכוון דהוה ליה למימר ראיתי, או מעלה עשן אצלי. מיהו יש ספרים שכתוב בם במס' שקלים מעלה עשן עומד לנגדי. ובתוספתא כתוב ראיתי כנגדי. מיהו אותם ספרים דגרסי גירסא ראשונה יש לפרש כדפרישית. ויש תוספתא שנאמר בה מעלה עשן לנגדי, ולא כתוב בה לא עומד ולא ראיתי, ודומה שהגיהו עומד או ראיתי לתקן הלשון. ועיין בפי' הרש"ס לשקלים, מ"א ע"ב. ולפי גירסת כי"ו שלפנינו, משמע שצ"ל: למעלה עשן כנגדו, אבל מסתבר יותר שאין למעלה אלא "לי מעלה",³⁷ כגירסת כי"ע וכי"ל.

footnotes: ³⁷ עיין לעיל עירובין פ"ה, הע' 26.

66. **שבועה היא בידינו שאין מראין וכו'.**בשה"ש רבה הנ"ל: מסורת בידינו שלא להראות לאדם בעולם. אמרו לא באו ימים קלים בעולם עד שמת אותו התינוק. ועיין מ"ש להלן, שו' 78–79, ד"ה ולא נמצא.

66-67. **אמ' ר' יוחנן בן נורי וכו'.**ירושלמי, בבלי ומדרש שה"ש רבה הנ"ל.

70-71. **מיכן אמ' בן עזיי משלך יתנו לך בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך וכו'.**ופירש"י (ל"ח סע"א): "ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שבקשו חכמים לדחותם ממקומם ולא יכלו", ולא עוד אלא שכפלו את שכרם, משלהם נתנו להם³⁸ שהיו ראויים לכך, שהרי אחרים לא יכלו לעשות כמותם (כפי' ר' אליקים שהביא בדק"ס, עמ' 102, הערה ד', עיי"ש), ובשמם קראו להם כדי להושיבם במקומם וכו'. ורבינו אליקים (הנ"ל) פירש: בשמך יקראוך, כל מה שמגנין אותך ומחרפין אותך אל תחוש לכך, שלבסוף יקראוך בשמך כראוי לך, ומתפרסמין מעשיך הטובים, כאלו שבתחילה היו מזכירין אותן לגנאי ולבסוף הזכירום לשבח וכו'. ועיין מאירי ל"ד א' (מן הספר) שפירש כעין זה. ועיין מ"ש לעיל סה"ה, שו' 44, ד"ה ובדבר הזה. ובירושלמי ספ"ג: ועל כולן היה בן זומא אומר משלך יתנו לך ובשמך קורין אותך ובשבחך מושיבין אותך, ואין שכחה לפני המקום, ואין אדם נוגע במוכן לך. ובבבלי ל"ח סע"א הסדר אחר, ומסיים שם: ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא. וכן מסיים במדרש שה"ש הנ"ל. ונראה לשער שבן עזאי (או בן זומא, לגירסת הירושלמי), שלא נסמכו, אמרו כן בתשובה לבריות המרננות "מה ראה פלוני לישב, מה ראה פלוני שלא לישב" (ספרי דברים פי' י"ג, עמ' 22): משלך יתנו לך, בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך וכו'. כלומר בשבחך יקראוך (עיין בלשון הירושלמי שלעיל) ובמקומך הראוי יושיבוך בישיבה. וכן באבות דר"ן פי"ד: לכולן קרא להן שמות (במקבילה שבמשנה שם פ"ב מ"ח: היה מונה שבחן). וכן להלן שם רפי"ח:³⁹ קורא לחכמים שמות, ומונה שבחן וכו'. וכן להלן שם ספי"ח (סוף עמ' 68): היה קורא לחכמים שמות, לר"מ חכם וסופר וכו'. ובמקבילה שבבבלי גיטין ס"ז א': היה מונה שבחן וכו'. ובספרי עקב פי' מ"ח, עמ' 113: בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, ועיין בהערות הר"א פינקלשטין שם. ובבבלי סנהדרין י"ג ב': סמכין ליה בשמא. קרי ליה רבי. ולפיכך סיימו בבבלי ובמדרש: ואין מלכות נוגעת בחברתה וכו', כמו שאמרו גם כלפי ישיבות, עיין בבלי מו"ק כ"ח א'. ו"שם" הוא איפוא כשימושו במקרא, שם טוב, לשם ולתפארת (reputation), אנשי השם. ובתנחומא ריש ויקהל: שלשה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראין לו אביו ואמו, וא' מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו.⁴⁰ ואף כאן הפירוש הוא: בשמך שקנית לעצמך יקראוך בני אדם. ובתנחומא כי תשא סי' י"ג: שם שקראה לו אמו אומתו, וצ"ל: אמו ואומתו (כגי' מדה"ג שם, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תשמ"ז, שו' 7), כלומר, גם אחרים קראו לו בשם שנתנה לו אמו (ועיין שמו"ר פ"מ, ד').

footnotes: ³⁸ עיין במשנתנו סוף עירובין, ירושלמי תרומות פי"א ה"א ובציונים של ר"י ענגיל בגליוני הש"ס לירושלמי שם. ³⁹ כגירסת ספר מוסר לר"י עקנין, עמ' 40. ועיין גם בהוספות בהוצאת רש"ז שכטר, ע"ג ע"א. ⁴⁰ ועיין הגירסא במקבילות בקה"ר רפ"ז ובמדרש שמואל פכ"ג, ו', הוצ' בובר, ל"ה ע"ב. ועיין בכד הקמח לרבינו בחיי סוף אות אבל (א'), הוצ' ר"ח ברייט, י"ד ע"א, ובצפחת השמן שם.

72-73. **אגדיס בן לוי היה יודע פרק בשיר, ולא רצה ללמד.**משנתנו ספ"ג. ובבבלי ל"ח ב' ובמדרש שה"ש הנ"ל הובאה ברייתא המפרשת את אומנותו, אבל בתוספתא ובירושלמי כאן לא נזכרה ברייתא זו. ובירושלמי שקלים פ"ה ה"ב, מ"ח ע"ד: אמר ר' אחא נעימה יתירה היה יודע, ואמרו עליו על הוגדוס בן לוי וכו', כעין הברייתא בבבלי הנ"ל. ובכי"מ שם חסר כ"ז, אבל ישנו בשאר הנוסחאות ובס' והזהיר, עמ' 219.

73-74. **אמ' להם יודעין היו בית אבא שבית המקדש עתיד לחרוב וכו'.**תשובה זו לא נמצא בפירוש בירושלמי, בבבלי ובמדרש הנ"ל. ובתוספ' ישנים ובתוספות הרא"ש ל"ח ב': הוגדס בן לוי וכו'. בתוספתא מפרש נמי עליה ששאלו לו מה ראית. אמר להם יודעין בית אבא וכו'. ובר"ח שם: הוגדוס בן לוי וכו', וגם זה הביא טעם לדבריו, וכיון לתוספתא כאן. ועיין בס' יש סדר למשנה ספ"ג, ומ"ש במבואי לח"א, עמ' ט"ו ואילך. ובירושלמי אמרו: וכולהן מצאו מתלא לדבריהן חוץ מבן קמצר (עיין להלן). וכן בבבלי הנ"ל: כולן מצאו תשובה לדבריהם וכו'. והיא מתלא היא תשובה, הוא טעם, עיין מ"ש בתרביץ ש"כ, עמ' 114.

75. **כדרך שאומ' לפני המקום.**בכי"ע נוסף: בדבר הזה מזכירין אותן לשבח. ועיין מ"ש לעיל, שו' 44, ד"ה ובדבר.

75-76. **בן קמצר היה יודע את הכתב ולא רצה ללמד.**משנתנו ספ"ג. ולא נתבאר לא בתוספתא, לא בירושלמי ולא במדרש הנ"ל מה היתה אומנותו. ובבבלי ל"ה ב': אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו, ואם היתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. ופירש"י במשנה (ל"ח א'): וכותב שם בן ארבע אותיות כאחת. ובתוספ' ישנים (ל"ח ב'): שהם היו כותבין כך, לפי שסבירא להו שאסור לספר בכתיבתו, כמו שמצינו במסכת סופרים, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 48. ועיין מ"ש במנחת חינוך סי' תל"ז. ועיין בפי' ר"י חייט, מערכת האחדות, ה' ע"ב. ברם בכתי"י הבבלי חסר כ"ז, ולא היה גם לפני כמה מן הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 103, הערה ז'. ושמא אף היא היתה מאומניות שבמקדש כשאר האומניות שנזכרו כאן. ועיין במשנתנו רפ"ד: אחד כתוב עליו לשם. אבל עיין בירושלמי שם. ועיין להלן.

76. **מה ראית שלא ללמד, דמם.**וכ"ה בד (בדפוס ראשון, ובד"ח השמיטו את המלה "דמם") ובכי"ל. וכן בבבלי ל"ח ב' בכי"י, עיין דק"ס, עמ' 103, הערה ח'. ופירושו: שתק. ועיין מדרש תנאים, עמ' 56, ובספר הזכרון לכבוד רצ"פ חיות, עמ' ס"ד. ובמדרש שה"ש הנ"ל: ושתקו, ולא השיבו תשובה.

76-77. **אלו מצאו תשובה לדבריהם.**עיין מ"ש להלן, שו' 79–80, ד"ה על הראשונים.

77. **בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.**ופירשו בתוס' ישנים הנ"ל: דגבי ע"ז לא שייך כבוד של כתיבה. ועיין גם במאירי, ל"ג סע"ב (מן הספר). ובשלום ירושלים על הירושלמי פירש דכתיבה אין לה יחס לחורבן בית המקדש, שהרי היא נוהגת בכל זמן בכתיבת ס"ת, ועיין מ"ש לעיל, שו' 75–76, סד"ה בן קמצר.

77-78. **הם בקשו להרבות כבודן ולמעט כבוד שמים וכו'.**בבבלי ל"ח א': תניא אמר ר' ישמעאל פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אחד מבני בניהם, אמרתי לו אבותיך בקשו להרבות כבודן, ורצו למעט כבוד המקום וכו'. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ט, מ"א ע"א, שקלים פ"ה ה"ב, מ"ט ע"א, נאמרו הדברים בשם ר' יוסה. ובשני התלמודים נסמכו לברייתא זו דברי ר"ע (לעיל שו' 70): מעתה אסור לספר בגנותן. ולפי זה אף הברייתא שלנו היא לפני שמצאו תשובה לדבריהן. ועיין להלן בסמוך. ועיין מאירי, ל"ד רע"ג (מן הספר).

78-79. **ולא נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם.**במדרש שה"ש הנ"ל: ולא עוד אלא שאין להם לא נין ולא נכד בישראל. ועיין מ"ש לעיל, שו' 66, ד"ה שבועה, ומ"ש לעיל בסמוך.

79-80. **על הראשונים נאמ' זכר צדיק לברכה, ועל אילו נאמ' ושם רשעים ירקב.**וכ"ה במשנתנו ספ"ג. ובכי"ע: ועליהם הוא אומ' ושם רשעים ירקב, והרישא חסירה שם. ובכי"ל הסדר הפוך: "ועליהם הוא או' וכו' ועל הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה", ומסיים בדבר טוב. ובירושלמי ספ"ג (שקלים רפ"ה): מאן דאמר כשירי כל דור ודור בא למנות (כלומר במשנת שקלים פ"ה) על כולם הוא אומר זכר צדיק לברכה, מאן דאמר שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו על כולם הוא אומר ושם רשעים ירקב, על מי נאמר זכר צדיק לברכה על בן קטין וחביריו. ועיין בפיה"מ להר"מ ספ"ג ובמאירי, ל"ג ע"ב (מן הספר) ואילך. ושמא נשנית משנתנו לפני המעשה של ר' יוחנן בן נורי שהרצה לר"ע (לעיל שו' 70), עיין בתוספ' רי"ד ספ"ג.

81. **טרף בקלפי והעלה שני גורלות.**משנתנו רפ"ד, וחוזרת לפ"ג מ"ט (לעיל ה"ב): וקלפי היתה שם ובה שני גורלות. ואמרו כאן שכהן גדול ערבב ונענע⁴¹ את הגורלות בפנים כדי שלא יכוין ליטול את של שם בימינו.

footnotes: ⁴¹ עיין ערוך ערך טרף, ואוה"ג סוכה, עמ' 50, הע' ט.

**אחד בימינו ואחד בשמאלו.**כלומר כהן גדול מכניס את שתי ידיו לקלפי (שאינה מחזקת יותר משתי ידים, בבלי ל"ט א'), ולא איכפת לנו אם מעלה גורל אחד בשמאל, בניגוד לדעת ר' יהודה בשם ר' אליעזר להלן, עיין מש"ש.

81-82. **אם בימינו עלה היו כל ישראל שמחין וכו'.**מפני שהגרלה אעפ"י שאינה עבודה, מצותה לכתחילה בימין, והיא הקובעת את הגורל, ואם עלה השעיר לשם בימינו, ממילא נקבע השני לעזאזל, והעלייה בשמאל אינה מעלה ולא מורידה, עיין מ"ש להלן בשם גבורות ארי. ואמרו בירושלמי (פ"ו ה"ג, מ"ג ע"ג) ובבבלי ל"ט א', ב', שכל זמן ששימש שמעון הצדיק בכהונה גדולה היה של שם עולה תמיד בימין, ומכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים בשמאל, וארבעים שנה עד שלא חרב הבית עלה של שם בשמאל.

83. **מהו לשנותו משמאל לימין.**בבלי מ' ב'. ופירשו שם שהכוונה שיחליף את השעירים שכבר נקבעו בהגרלה, ויקח את השעיר שלשמאלו (שנתפס לה') ויטילו לימינו, ויתן עליו את הגורל לה'. אבל פשיטא שאין להחליף את הגורלות, שהרי כבר קבעם הגורל, עיי"ש.

83-84. **אמ' להם אל תתנו מקום למינים לרדות אחריכם.**וכ"ה בבבלי הנ"ל בכל הד"י ובכתה"י, אלא שבד"ח שינו מאימת הצינסור: לצדוקים. ופירוש מחוור בר"ח, אלא שנשתבש קצת בדפוסים, והנכון הוא בפי' רבינו בחיי על התורה פ' אחרי, קמ"ז ע"א (וכנראה שהעתיק מן הר"ח): שאם היו משנים יאמרו המינין עזאזל רשות אחת בפני עצמה, אבל יש רשות אחרת גדולה, ולכך הוצרך לכבדה ולהחזירה בימין, ואינן יודעין שהן גזרות של הקב"ה. ועיין ערוך ערך רד, והעתיק כגירסת הר"ח שלפנינו. וכבר פירשתי בספרי היליניסמוס בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 167, הערה 21, שרמזו כאן לפולחן ע"ז ששימשו בשמאל בעבודה לרוחות השאול, עיי"ש. וחששו שמא יאמרו המינין שאף אנו נוהגין כאן. וכן הכוונה גם במשנת פרה פ"ג מ"ג ובמקבילה שבתוספתא שם פ"ג ה"ג, עיין מ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 168, הערה 33. ועיין בפי' הרמב"ן לתורה ויקרא ט"ז, ה' ומ"ש בס' דרשות התורה לר' שם טוב ן' שם טוב פ' אחרי. ובמאירי מ' ב' פירש: שהמינין חושדין אותנו בכך להיות כל מעשינו דרך נחש. וכן פירש, כנראה, גם את משנת פרה פ"ג מ"ג הנ"ל, שיאמרו המינין שאנו עושים דברים הנראים ככישוף, עיין בפסיקתא דר"כ פרה, מ' ע"א (ובמקבילות שצוינו שם). ואף כאן יאמרו שהשעיר לעזאזל הוא קרבן לשד, ובעבודת כשפים שימשו בשמאל, עיין מ"ש לעיל, שבת ראש עמ' 90. ועיין ספרי פנחס פי' קמ"ג, עמ' 191, ובמקבילות.

84-85. **ר' יהודה אמ' משם ר' אליעזר הסגן וכהן גדול מושיבין שתי ימיניהן כאחד וכו'.**בבלי ל"ט א', עיין דק"ס, עמ' 107, הערה ה'. ולעצם העניין עיין מ"ש להלן.

85. **אם בימינו של כהן גדול וכו'.**משנתנו רפ"ד, בבלי הנ"ל.

86-87. **אם בימינו של סגן עלה ראש בית אב אומ' לו, הסגן, דבר מאילך.**וכן בד: ראש בית אב אומר לו, סגן, דבר מאילך (ובד"ח משובש). ובכי"ל: ראש בית אב או' לו, סגן דביר המלך (ונמחקה ההי"א של "המלך" בשתי נקודות למעלה). וקרוב שכן הוא הנכון כמו שתיקן המגיה, עיין להלן. ובכי"ע: ראש בית אב אומ' לו, אישי כהן גדול, דבר מאילך. ובבבלי הנ"ל: ראש בית אב אומר לו לכהן גדול דבר מילך. ופירש"י: דבר דבריך. לה' חטאת. וקרוב לודאי שגי' כי"ע תוקנה ע"פ הבבלי, והנכון בתוספתא כלפנינו, שראש בית אמר לו לסגן דבר מאילך, וצ"ל: מא לך, וכן "מלך" שבכי"ל פירושו מה לך (עיין מ"ש לעיל שבת פי"ז, שו' 20, ד"ה חשבונות), כלומר, הכרז על מה שבידך. ופירשו בבבלי שר' אליעזר סובר שימינו של סגן עדיף משמאלו של כהן גדול. ובתוספ' רי"ד, תוספ' ישנים, תוספות הרא"ש, וריטב"א שם הקשו איך הכשירו הגרלה של יוה"כ בסגן, והרי עבודת יוה"כ אינה אלא בכהן גדול, עיי"ש מה שתירצו. ובגבורות ארי תירץ שאף כאן ההגרלה היא בכהן גדול גרידא, ומה שעלה בימינו של כהן גדול קובע גם את השני ממילא. וכוונתו שמה שעלה בימינו של כה"ג קובע את השעיר שעמד לימינו, ואם עלה בידו "לה'", נמצא שהשעיר שעומד לימינו הוא לה', והשני שלשמאלו הוא לעזאזל, ואם עלה בידו לעזאזל השעיר שעל ימינו הוא לעזאזל, ולשמאלו הוא לה'. והשתתפות הסגן אינה אלא כדי לקיים מצות שני גורלות. ועיין בס' עבודת ישראל, קט"ו ע"ב, שתפס כדבר פשוט שר' אליעזר חולק על המסורת שבימי שמעון הצדיק עלה הגורל תמיד בימין (עיין לעיל, שו' 81, ד"ה אם בימינו), וקשה מאד להניח כן, והכוונה שם לימינו של כהן גדול גרידא, שלא העלה בימינו לעזאזל.

87-88. **הוא או' לה' והסגן או' לחטאת.**וכ"ה ("לחטאת") גם בקג"נ.⁴² ובכי"ל: והסגן אומ' לו לחטאת. ובראשונים שנציין להלן: והסגן אומר חטאת. ומפשוטן של דברים משמע שהדברים דבוקים לרישא, והיינו כשעלה הגורל לה' ביד הסגן, והיא מדברי ר' יהודה בשם ר' אליעזר, ואינה הלכה. אבל מדברי הסמ"ג עשין ר"ט, רכ"א ע"ד, והריטב"א ל"ט א' ד"ה נתנם וסד"ה ר' ישמעאל, מוכח שפירשו שברייתא זו היא אליבא דת"ק. ולפי פירושם הבבא שלעיל "ונתנן על שני השעירים" היא פיסקא ממשנתנו רפ"ד, והדברים חוזרין לת"ק בשו' 81 (ועיין מ"ש בשיח יצחק ל"ט רע"א). ולפ"ז אפשר שלר' יהודה בשם ר' אליעזר הסגן הוא שמניח את הגורל⁴³ לה' אם עלה בימינו, ואף בהנחה ימינו של סגן עדיפה משמאלו של כהן גדול. ולת"ק כהן גדול מניח מה שעלה בימינו, בימינו, ומה שעלה בשמאלו, בשמאלו, כמפורש בסמ"ג הנ"ל: נתנם על שני השעירים של ימין בימין, ושל שמאל בשמאל.

footnotes: ⁴² מכאן ואילך עד "לרבים" בפ"ג, שו' 85, יש בידי קטע מן הגניזה שבביה"מ כאן. והוא לקוי בקצותיו, אבל רובו קיים, וכתבו ברור. ⁴³ ואף שכתב בה אהרן, עיין ירושלמי פ"ד ה"א, מ"א ע"ג, ובבלי ל"ט בו.

88. **ר' ישמעאל או' לא היה צריך לומ' חטאת.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע מוסיף: אלא לה'. וכ"ה במשנתנו רפ"ד ובתו"כ אחרי פ"ב ה"ה, פ"א ע"א. ועיין תוספ' ישנים ל"ט א' ד"ה ואומר, וריטב"א שם ד"ה ר"י.

88-89. **אמרו לו והלא כבר נאמ' ועשהו חטאת.**וכן בתו"כ הנ"ל: ועשהו חטאת שיאמר לה' חטאת. ועיין ר"ח מ' ב'. ובריטב"א ל"ט א': קא מיפלגי בהא דכתב קרא והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת, דת"ק סבר דהאי ועשהו חטאת אמעיקרא נמי קאי, שעשהו חטאת בדיבורו בשעת הגורל. ובסדר אתה כוננת עולם מראש (נוסח אבודרהם, תשלום אבודרהם, עמ' 51): של שם יתנהו על השעיר ויעשהו לה' חטאת. ותפס עליו ר"י נחמיאש:⁴⁴ במקום ועשהו חטאת יש לו להיות ויאמר לה' חטאת. וכן הגיה עליו בב"י טוא"ח סי' תרכ"א: צריך למחוק "ויעשהו, ולכתוב במקומו ואומר". ולפי הגירסא בתוספתא ותו"כ אין צורך בהגהה, וכפירוש הריטב"א. ועיין בפירש"י ויקרא ט"ז, ט', ופי' ר"א מזרחי שם.

footnotes: ⁴⁴ בפי' סדר העבודה שנתפרסם ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ו, עמ' 6.

89. **בכל יום שני כהנים נכנסין וכו'.**כמשנת תמיד פ"ה מ"ד-מ"ה. ועיין לעיל פ"א הי"א. וכל הברייתא במלחמות להרמב"ן ליומא כ"ו א'.

90. **היום נוטל את המחתה בימינו וכו'.**משנתנו רפ"ה.

90-91. **במי דברים אמורים בקטרת שלפני לפנים וכו'.**כ"ה ("לפנים") בכל הנוסחאות ובמלחמות הנ"ל, וכ"ה בקביעות במקורות של א"י⁴⁵ וכ"ה לפעמים גם בבבלי.⁴⁶ ועל הכתיב במי דברים וכו', עיין לעיל ח"א, עמ' 277, הערה 14.

footnotes: ⁴⁵ ירושלמי, מדרשי הלכה ועוד, עיין לעיל פ"א הערה 75. ⁴⁶ במכילתין מ"ד א' (שלש פעמים), נ"ו סע"ב (שלש פעמים), אבל עיין דק"ס עמ' 119. ועיין רש"י ג' ב' ד"ה תחלה. וכן מעתיקים כמה מן הראשונים בשם הבבלי. ועיין מ"א ח', י"ז.

91-92. **הרי הוא כקטרת של שאר ימות השנה.**מכאן הביא במלחמות הנ"ל ראייה לשיטת הפייטנים שאף ביוה"כ היו פייסות לעבודות שאינן מסדר יוה"כ, שאינן בכה"ג דווקא, עיי"ש. ועיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 22, ד"ה ואשר לעבודת ליל יוה"כ.

92. **בכל יום כבידה וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ד. ועיין בתשלום אבודרהם, עמ' 53, וכיוון לברייתא שבבבלי מ"ד ב'.

93. **כדי שתהא זרוע מסיעת.**בד: כדי שתהא זרועו מסייעת. ובכי"ע: כדי שיהא זרוע מסייעתו. ובכי"ל ובקג"נ: שתהא זרוע מסיעתו. ובירושלמי פ"ד ה"ד, מ"א סע"ג: והיום ארוכה שלא לייגעו וכו', והיום היה בה אמה ומחצה כדי שתהא הזרוע מסייעת. ובבבלי מ"ד ב': והיום ארוכה כדי שתהא זרועו של כ"ג מסייעתו. כלומר הכהן מכניס את ראש יד המחתה תחת זרועו בין אצילי ידיו, ופושט את זרועו על שאר יד המחתה ומחזיק בכפו בסמוך למחתה. עיין ר"ח מ"ד ב'. רש"י מ"ג ב',⁴⁷ סדר העבודה להרא"ש, ומאירי מ"ד סע"ב. ובס' העבודה ליוסי בן יוסי (ס' רב סעדיה, עמ' רע"ג): כף נטלה בשמאל ומחתה בימין. ריכב כובד ימין על שמאל וכו'. ומשמע מדבריו שפירש שמניח את יד המחתה על זרוע השמאל שהיא שטוחה (כדי שלא תתפזר הקטורת). ועיין תוספתא זבחים פ"א סה"ה.

footnotes: ⁴⁷ ברש"י שם: כדי שיתן ידו למטה מזרועו ותהא זרועו מסייעתו. ולכאורה צ"ל: כדי שיתן ידה, כלומר יד המחתה, כמו שהגיה ופירש הרש"ש במקומו. אבל גם בתשלום אבודרהם, עמ' 53: והיום ארוכה כדי שיכניס כ"ג ידו תחת זרועו ותהא מסייעתו.

93-94. **בכל יום ויום לא היה לה ושתיק וכו'.**וכ"ה ("ושתיק") גם בד בכי"ל ובקג"נ. אבל בכי"ע: נשתיק וכו' נשתיק. וכן בבבלי מ"ד ב': בכל יום לא היה לה ניאשתיק, והיום היה לה ניאשתיק. ובירושלמי פ"ד ה"ד, מ"א רע"ד: בכל יום לא היה בה נרתיק והיום היה בה נרתיק⁴⁸ כדי שלא יכוה.⁴⁹ והביא הר"ח (מ"ד ב') ראיה מב"ר (פ"ו, ו', עמ' 46): הקב"ה מערטלו מנושתקו⁵⁰ ומלהטו, שהוא נשתיק הוא נרתיק, וריב"א בתוס' ישנים חיזק פירושו גם מן הירושלמי הנ"ל. והעיר פרליס (בסה"י לכבוד שוורץ, עמ' 302) על רשימה אחת של מכשירי נתוח של רופאים שנמצא בה nasticium במקום ναρθήκιον והר"מ השמיט הלכה זו, וכבר העירו שהוא סבר שאילו הן דברי בן הסגן גרידא, וחכמים חולקים עליו. וכנראה שבן הסגן הוא שמעון בן הסגן שלא מצאנו אלא רשב"ג שאמר בשמו (שקלים פ"ח מ"ה, כתובות פ"ב מ"ח ומנחות פי"א מ"ט). ובכריתות ו' ב': דברי רשב"ג שאמר משום הסגן. אבל בכי"מ שם: שא' משו' בן הסגן. ועיין בשטמ"ק שם אות ב'. אבל בשטמ"ק מכ"י (וויען תרל"ח, ז' סע"ג): משום ר"ש בן הסגן. וכן בתורתן של ראשונים (של הורוויץ) ח"ב, עמ' 60: משום ר' שמעון בן הסגן. ובארחות חיים ח"א, ס"ז ע"ג: משו' טרפון (צ"ל: שמעון) בן הסגן.

footnotes: ⁴⁸ ופירשו בירושלמי שהיה קבוע במסמר, ונחשב כחלק מן המחתה, ואינו חוצץ. ⁴⁹ כן מעתיקים בתוספות ובתוספ' ישנים מ"ד ב'. ופירושו שהגחלים שוהים במחתה זמן מרובה ומרתיחים את יד המחתה. ועיין גם בסדר העבודה להרא"ש. ולפנינו בירושלמי: שלא תכבה. ⁵⁰ במקבילות: מנרתיקו, עיין במנחת יהודה לב"ר שם.

94-95. **בכל יום היו שתים מערכות שם וכו'.**כמשנתנו ספ"ד. וכל הברייתא בתו"כ צו סוף פרש' א', ל' ע"ג, בבלי מ"ה א'. ועיין ירושלמי פ"ד ה"ו, מ"א ע"ד.

95. **אחת למערכה גדולה ואחת למערכה שנייה וכו'.**עיין בתו"כ הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: אחת למערכה שניה של קטורת. ובמשנת תמיד פ"ב מ"ד: סדר המערכה גדולה (כלומר, לאיברי התמיד ואימוריו) מזרחה וכו', בררו משם עצי תאנה יפין לסדר המערכה שניה לקטורת מכנגד קרן מערבית דרומית וכו'. ועיין תו"כ ריש צו הט"ז, כ"ט ע"ג, ובבלי כאן הנ"ל.

98. **נכנס ומהלך בהיכל עד שנמצא עומד בין מזבח הזהב למנורה וכו'.**במשנתנו פ"ה מ"א: נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרכת וכו'. ומסמנת הברייתא שלנו את דרך הילוכו מן המזרח למערב, שהיה הולך מצד דרום ופונה לבין מזבח הזהב למנורה (עיין להלן), כדי שיכנס לפרוכת החיצונה הפרופה מן הדרום, כמפורש להלן. ופירשו בבבלי נ"ב א' שלפיכך אינו הולך בין המנורה לכותל דרום (בכיוון ישר מול פריפת הפרוכת החיצונה) משום שחששו שלא ישחיר את בגדיו בכותל שהיה מושחר מעשן המנורה שכנגדו. ועיין ירושלמי פ"ה ה"ג, מ"ב סע"ב, ובבלי נ"א ב'. ובירושלמי מפורש שר' יוסי סובר שמן השלחן ולצפון היה נכנס, כלומר מהלך ממזרח למערב בצד כותל הצפוני, ישר מול הכניסה לקדשי קדשים. ור' יוסי הרי סובר (במשנתנו שם ולהלן בתוספתא) שלא היתה שם אלא פרוכת אחת, ולפי הבבלי (נ"א ב', נ"ט א') היתה פתוחה מן הצפון, לשיטת ר' יוסי, ועיין להלן. ופירשנו "בין מזבח הזהב והמנורה" כל שטח ההיכל שכנגד בין מזבח הזהב והמנורה, והוא כמו שאמרו בבבלי ל"ז א': ותני כבין (כגי' כי"י וראשונים) האולם ולמזבח. וכבר העיר לנכון במרכבת המשנה בפ"ג מה' עבודת יוה"כ ה"ב (בח"א): "ואין זו הגהה בלשון המשנה, דוודאי כל הרצועה קל"ה אמה ברוחב כ"ב אמה מקרי בין האולם ולמזבח בכל הש"ס". וכן בירושלמי יבמות פי"ב סה"א, י"ב ע"ג: ובשילייתה היוצאת מבין רגליה, וכי מבין רגליה היא יוצאת, אלא נראית כמבין רגליה וכו', וכי מבין האולם למזבח היה נתון, אלא נראה כבין האולם למזבח. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 517 ואילך. ומסמנת התוספתא שכהן גדול כשנכנס מן המזרח פונה דרומה לשטח של בין מזבח הזהב והמנורה, ופוגע ראשונה במזבח הזהב שהיה משוך כלפי מזרח קצת, כבבלי ל"ג רע"ב. וכן פירש בעיקרו גם בח"ד, עיי"ש. ועיין להלן.

98-99. **המזבח היה לפנים ממנו.**כלומר, הכלי הראשון שפגע בו כשפנה דרומה היה מזבח הזהב, שהיה נתון מחצי הבית ולפנים, עיין להלן. ולהלן בתוספתא זבחים פ"ו ה"ז: פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין כיון ששחטן⁵¹ וזרק דמן (בח"ד הגיה: וקיבל דמן) נכנס ועמד בין מזבח הזהב למנורה, מזבח היה לפנים ממנו, טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים וכו'. ועיין בח"ד שם. ולפי הגירסא שבד ובכי"ו "וזרק דמן", בהכרח שאנו מדברים בפר ושעיר של יוה"כ, שכבר זרק דמן בקדשי קדשים והולך עכשיו לזרוק את דמיהם על הפרוכת. ברם ברור שהגהת בעל ח"ד שם: (במקום "וזרק") היא הכרחית, שהרי מסיים: והזה שבע פעמים וכו',⁵² ובשאר פרים הנשרפים עסיקינן. והמזבח היה חוצץ בינו ובין הפרוכת, כפירוש בעל ח"ד. ועיין מ"ש במרכבת המשנה פ"ד מה' עבודת יוה"כ סה"ב (בח"א). וכבר ציינו המפרשים לתשובת הרשב"א ח"א סי' ש"צ, ועיין בשו"ת הרדב"ז לשונות הר"מ סי' רל"ג.

footnotes: ⁵¹ כ"ה בכי"ו, וכן הגיה בח"ד שם מדעתו. ⁵² ולא "אחת למעלה ושבע למטה".

99. **שלחן נתון בצפון משליש הבית ולפנים משוך וכו'.**עיין בברייתא דמלאכת המשכן פ"ד, הוצ' רמא"ש, עמ' 28. ובירושלמי שקלים פ"ו ה"ד, נ' ע"ב: השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים משוך מן הכותל כשתי אמות כלפי הצפון. וכן מפורש להלן בסמוך: וכולם היו נתונין מחצי הבית ולפנים, ועיין מש"ש. ובבבלי זבחים צ"ח ב': תני חדא מחצי בית ולפנים היו מונחין, ותני חדא משליש הבית ולפנים היו מונחין. ולא קשיא, מר קא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל,⁵³ מר לא קא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל (ונמצאו מונחין בחצי ההיכל ולפנים). ועיין בבלי כאן ל"ג ב' ומנחות צ"ח ב' ואילך. ועיין ר"מ פ"ג מה' בית הבחירה הי"ז.

footnotes: ⁵³ שההיכל היה אורכו ארבעים אמה, וקדשי קדשים עשרים אמה, וממילא כשהיו מונחים בעשרים אמה האחרונות של ההיכל, נמצאו בשליש הבית ולפנים.

101-102. **מזבח הזהב ממוצע בנתים כנגד שני בדי ארון ומשוך כלפי מזרח.**ברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל, עמ' 27, עיי"ש. ובבבלי ל"ג ב': מזבח ממוצע ועומד באמצע, ומשוך כלפי חוץ קימעא. ונוקמיה להדיהו (כלומר, מכוון ביניהם), כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן, בעינן דחזו אהדדי. ועיין לשון רש"י על התורה שמות כ"ו, ל"ה. ובירושלמי שקלים הנ"ל: מזבח הזהב היה נתון באמצע הבית, חולק את הבית מחציו ולפנים, משוך קימעא כלפי הצפון. וכ"ה הגירסא (הצפון, צפון) בכל הנוסחאות לרבות הנספח לבבלי, שרי"ר, עמ' 136, הירושלמי עם פי' ר' משולם, הרש"ס, נ' ע"א, תוספות מנחות צ"ט א',⁵⁴ פיר' תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 76, וכן היה גם לפני ר' משולם שם אלא שהגיה, עיי"ש. ופירש הרש"ס שם שהמזבח היה נתון "לפנים מהנחתן של שולחן ומנורה לצד הפרוכת וכו' משוך קימעא כלפי צפון וכו'. משוך משהו מצד פנים לצד הפרוכת כלפי צפון וכו'". ועיין בפירוש תלמיד רשב"ש הנ"ל, ודבריו לא נתבררו לי כל צורכן, עיי"ש. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"צ. והר"מ בפ"א מה' בית הבחירה ה"ז ופ"ג הי"ז פסק כבבלי.

footnotes: ⁵⁴ בד"י עד אמשטרדם ת"ז. ומשם ואילך הגיהו בתוספות: כלפי חוץ.

102. **וכולם חיו נתונין מחצי הבית ולפנים.**בירושלמי שקלים הנ"ל: וכולהם היו נתונין משליש הבית ולפנים. עיין מ"ש לעיל, שו' 99, ד"ה שלחן נתון. ועיין בתוספות מנחות צ"ט א' הנ"ל סד"ה תרי.

102-103. **מהלך בהיכל עד שמגיע וכו'.**משנתנו פ"ה מ"א.

104. **זהו מקום הדביר שעשה שלמה.**זו היא הוספה למשנתנו הנ"ל. ומפרשת התוספתא ששתי הפרכות הוא מקום הדביר. ובבבלי נ"ג א' הסתפקו בפירוש הפסוק (מ"א ו', י"ט) אם הדביר הוא מבפנים, או מבחוץ. ולשיטת הבבלי שם (ועיי"ש נ"ב א') עשו שתי פרכות בבית שני מחמת ספק, עיי"ש ועיין בתוספות ובתוספ' ישנים נ"א ב' ד"ה ועבוד, ובריטב"א ובתוס' ישנים ד"ה מספקא, ובר"ח שם. ברם בירושלמי אין זכר מזה, ואמרו שם (פ"ה ה"ב, מ"ב ע"ב): וביניהן אמה. אמר ר' הילא זכר לדבר, כהיא דתנינן תמן (מדות פ"ד מ"ז) אמה טרקסין וכו'. ובברייתא דמלאכת המשכן ספ"ז: ושתי פרוכות של זהב היו פרוסות עליהן מלמעלה, והיה נקרא מקום אמה טרקסין. ונסתפקו בירושלמי אם אמה טרקסין היא כלפנים או כלחוץ, ועיין גם בירושלמי כלאים פ"ח ה"ה, ל"א ע"ג.⁵⁵ ולדעת הירושלמי שתי הפרכות בבית שני הן כעין (זכר לדבר) אמה טרקסין של בית ראשון, אלא שדרך אגב העירו שבאמה טרקסין עצמה יש ספק אם היא כלפנים או כלחוץ, אבל לא אמרו שמטעם זה עושין שתי פרכות. ומדברי התוספתא להלן מוכח שבכל מקום היו שתי פרכות מדינא, עיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁵⁵ עיין מ"ש בפירושו ב"אשכולות" ס"ג (ירושלים תשי"ט). עמ' 89.

**ר' יוסה או' לא היה שם וכו'.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ור' יוסי הביא ראיה מן הכתוב (שמות כ"ו, ל"ג) שלא היתה אלא פרוכת אחת, שהרי אמרו "והבדילה" לשון יחיד.

105-106. **אמרו לו מה ת"ל בין הקדש ובין קודש הקדשים.**בירושלמי פ"ה סה"ב, מ"ב סע"ב: מה טעמא דרבנן, והבדילה הפרכת לכם וגומר. ואף כאן הכוונה לראש הפסוק, והיינו והרי נאמר (שמות שם): והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות, והבדילה הפרכת לכם בין הקדש וכו', ולמה צריך לכפול את המלה "הפרכת", והיה צ"ל: והבדילה לכם וכו', שמע מינה מכאן שהיתה שם עוד פרוכת שהבדילה בין קדש וקדשי קדשים (עיין שתא"י, ריש עמ' 255). וסוברים החכמים שגם במשכן היו שתי פרכות. וכן בבית ראשון אף שהיה שם דביר של בניין ודלתות (כמפורש במ"א ו', ל'-ל"א) הרי אף שם היתה פרוכת, כמפורש בדבה"ב ג' י"ד, עיין במיוחס לרש"י שם. ועיין בברייתא דמלאכת המשכן פ"ז ולהלן, שו' 110, ובמקבילות ומש"ש. וחכמים, כנראה, סוברים (לשיטת התוספתא והירושלמי) שהיו גם במקדש ראשון שתי פרכות, והחיצונה פרופה מן הדרום, והפנימית מן הצפון, והפנימית חוסמת בפני הפתח של החיצונה בדרום, והחיצונה חוסמת בפני הפתה של הפנימית בצפון. ולאו מטעם ספק אתינן עלה. ועיין בערוגת הבשם הוצ' ר"א אורבך ח"א, עמ' 93.

106-107. **אמ' להם בין קדש העליון לקדש התחתון.**וכן בירושלמי הנ"ל: מה עבד לה ר' יסי? בין קודש קדשים שלמעלן לקדש קדשים שלמטן. כלומר, הפסוק בא לרבות עוד פרוכת בעלייה, ועיין לעיל שקלים פ"ג, שו' 43, ומש"ש.

107. **דבר אחר בין נוב לגבעון לשילה לבית עולמים.**השתמשו במליצת הכתוב "בין הקדש וכו'", והכוונה ללמד שהיתה פרכת בין לנוב בין לגבעון וכו'.

108. **החיצונה פרופה מן הדרום וכו'.**משנתנו פ"ה מ"א, וחוזר לדברי חכמים. וכל הברייתא בתוספ' רי"ד נ"ב ב'.

110. **הגיע לארון ודחף את הפרכת במתניו, ונתן המחתה בין וכו'.**במשנתנו ליתא "ודחף את הפרכת במתניו". ובבבלי נ"ב ב': במאי עסיקינן, אילימא במקדש ראשון, מי הוו פרכות,⁵⁶ אלא במקדש שני, מי הוה ארון וכו', ומאי הגיע לארון, מקום ארון. והא קתני נתן את המחתה לבין שני הבדין, אימא כבין שני הבדים. ובתוספ' רי"ד שם תמה מן התוספתא כאן, מדקתני "דחף את הפרוכת במתניו, אלמא כי הבדים היו שם, והיו בולטין בפרוכת כמין שני דדי אשה (כמפורש להלן), ומשום זה היה צריך לדחוף את הפרוכת במתניו, כדי שיכנס בין שני הבדים, ואם בבית שני שלא היו שם בדים, מה צורך לדחוף את הפרוכת". אבל לפי שפירשנו בשיטת התוספתא והירושלמי שלחכמים אף בבית ראשון היו שתי פרכות, משנתנו והברייתא כאן מדברים בבית ראשון, וכן מוכח ממשנה ב': משניטל הארון וכו', ומכאן שמשנה ראשונה מדברת בזמן בית ראשון. ובס' העבודה ליוסי בן יוסי:⁵⁷ ראשי הבדים כמראה שדים לחוצים בפרכת ואין דרך לעבור. רב כח יודיע וידחה בפרכת ויבא וכו'. ומקורו מן התוספתא כאן.

footnotes: ⁵⁶ כלומר מי היו שם שתי פרוכות, עיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו שם. ⁵⁷ סידור רב סעדיה, עמ' רע"ג.

112. **ומתפלל תפלה קצרה וכו'.**משנתנו הנ"ל. והתפילה נתבארה בירושלמי (פ"ה ה"ג, מ"ב ע"ג), בבלי נ"ג ב', וי"ר פ"כ, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תנ"ה, פסיקתא דר"כ, קע"א ע"א, תנחומא, בובר, אחרי סי' ד'.

113-114. **מעשה בכהן גדול שהאריך אמרו לו מה ראית להאריך וכו'.**בירושלמי הנ"ל: מעשה באחד שהאריך וגמרו להיכנס אחריו. אמרו שמעון הצדיק היה. אמרו לו למה הארכת וכו'. ובבבלי הנ"ל: ת"ר מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסים והוא יוצא. אמרו לו מפני מה הארכת וכו'.

115. **אבן היתה שם מימות נביאים וכו'.**משנתנו פ"ה מ"ב.

117. **משניטל הארון וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע ובמשנתנו הנ"ל. אבל בכי"ל: משנגנז הארון וכו'. ובבבלי נ"ג ב': משנגנז לא קתני, אלא משניטל, תנן כמאן דאמר ארון גלה לבבל וכו'.

**עליה היו מקטירין קטרת שלפני לפנים.**וכ"ה ("לפנים") גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: שלפניי ולפנים, והיא טעות, עיין מ"ש לעיל, שו' 90–91, ד"ה במי דברים. ובמשנתנו הנ"ל: ועליה היה נותן.

118. **ממנה נשתת העולם וכו'.**בד, בכי"ע וכי"ל לנכון: נשתה העולם וכו'. וכן בירושלמי פ"ה ה"ד, מ"ב ע"ג (בשם ר' יוחנן ובשם תני ר' חייה) שממנה הושתה העולם. וכן בוי"ר פ"כ, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תנ"ה: אמ' ר' יוסי בר' חלפתא שממנה הושתה העולם וכו'. וכ"ה בתנחומא אחרי, ג', בד"ק, ובשה"ש רבה פ"ג, ח' (בד' פיזרו). ובתנחומא קדושים, י', שם: נשתתה וכו', וצ"ל: נשתה. וזו היא הגירסא הנכונה, והכוונה שממנה נארג העולם, והוא מלשון "שתי", עיין בבלי חגיגה י"ב, א', ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 431, ובהערתי בספרן של ראשונים של אסף, סוף עמ' 175. וכן במה"ג בראשית, הוצ' מרגליות, עמ' י"ב: ד"א שברא עולמו שתי וערב. מאיכן התחיל מאבן שתיה וכו' שממנה הושתת (צ"ל: הושתה) העולם. אבל בבבלי כאן נ"ד ב': תנא שממנה הושתת העולם. ועיין בבלי סנהדרין כ"ו ב', ומוכח משם שגרסו הושתת, ופירשו נוסד, עיי"ש. וכ"ה במ"ר פי"ב, ד'. ובפסיקתא דר"כ, קע"א ע"א, ובתנחומא בובר אחרי סי' ד' וקדושים סי' י': הושתת וכו', ואני מפקפק מאד בהעתקה של בובר, וקרוב לוודאי בעיני שצ"ל שם: הושתה, כמסורת שבא"י. ובמדרש תלים פצ"א, ז', עמ' 400: אבן שתיה ששם טבור הארץ, ומשם נפתחה כל הארץ. ואין "נפתחה" אלא "נמתחה", עיין בהערות בובר שם שציין להגהת הרד"ל בפרקי דר"א ספל"ה, הערה ס"ט. ובפרקי דר"א שם בד"ק: ומשם נצמתה כל הארץ, ובד"ח: ומשם נמתחה וכו'. ועיין תנחומא פקודי סי' ג', ומ"ש הר"ל גינצבורג בספרו אגדות היהודים ה"ה, עמ' 15 ואילך, ומ"ש בספרי (אנגלית) היליניסמוס בא"י היהודית, עמ' 175, הערה 103.

**שנ' מציון מכלל יופי הופיע.**בבבלי נ"ד ב' הובא פסוק זה לראיה שמציון נברא העולם, ודרשו: ממנו מוכלל יפיו של עולם. ועיין ב"ר פ"י, ג', עמ' 75, שם, ה', עמ' 78. אבל בקטע מס' העבודה מן הגניזה (עלבוגען שטודיען וכו', עמ' 161): קדש הבדים מקום מכלל יופי קפץ כאיל ושם תימור קטורת.

119. **צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה וכו'.**להלן סוטה רפי"ג, אבות דר"ן נו"א פמ"א, ס"ז ע"א, ירושלמי שקלים פ"ו ה"א, מ"ט ע"ג, סוטה פ"ח ה"ג, כ"ב ע"ג, בבלי כאן נ"ב ב', הוריות י"ב א', כריתות ה' ב', ועיין מכילתא בשלח ויסע פ"ה, עמ' 172, תנחומא שם, סי' כ"א, סדר אליהו רבה פכ"ג, עמ' 129, פרקי דרבי הוצ' שענבלום, ל"ב ע"א. ועיין ירושלמי תענית פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, מכות ספ"א, ל"ב ע"א, הוריות פ"ג ה"ג, מ"ז ע"ד.

**שקדיה ופרחיה וכו'.**עיין דק"ס, עמ' 140, הערה צ'. ובתוספ' ישנים כאן נ"ב ב' ד"ה מקלו: תמהני למה מזכיר ופרחיה, והלא גמל שקדים. ונראה כי מקצת הפרחים נשארו שלא גמלו שקדים, ונשארו פרחים. ועיין במ"ר ספי"ח ובתנחומא בובר סוף פרש' קרח, סוף הערה קט"ז, ובמבוא שם, ע"ד ע"א. ועיין בילקוט שם רמז תשס"ג ובילקוט תלים רמז תתס"ט בשם הילמדנו.

121. **משנגנז ארון וכו'.**עיין לעיל שקלים ספ"ב ומש"ש, ולעיל שו' 117, ד"ה משניטל.

121-122. **שני בדי ארון היו יוצאין מן הארון עד שמגיעין וכו'.**ברייתא דמלאכת המשכן פ"ז, הוצ' רמא"ש, עמ' 48 (ומסיים שם: לפיכך לא ננעלו דלתי בית קדשי הקדשים מעולם), ירושלמי שקלים פ"ו ה"א, מ"ט ע"ג, בבלי כאן נ"ד א', מנחות צ"ח א'.

126-127. **נטל את הדם ממי שממריס בו וכו'.**משנתנו פ"ה מ"ג. והיא חוזרת לפ"ד מ"ג: שחטו (כלומר, את הפר), וקבל במזרק את דמו, ונתנו למי שהוא ממרס בו וכו', כדי שלא יקרש.

127-128. **והזה ממנו על הפרוכת כנגד שני בדי ארון אחת למעלה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בכי"ל ובקג"נ: והזה ממנו אחת למעלה וכו'. וכ"ה במשנתנו. והגירסא שלפנינו, המקויימת ע"י ד וכי"ע, היא תמוהה מאד, שהרי עדיין בדמים שבקדשי קדשים אנן קיימין, כמבואר למטה: היה מהלך לשמאלו עם הפרכת וכו'. ובס' תשלום אבודרהם, עמ' 56, מעיד על הנוסחא שלו בסדר אתה כוננת: ובנוסחא שלנו כתוב והזה ממנו על הפרכת כנגד הארון מבחוץ, ומעיר: וטעות [היא] שלא היה מזה אלא על הכפרת. והיה לפניו שם כעין הנוסח המשובש שבתוספתא כאן, וכלשון משנתנו פ"ה מ"ד בהזיות שעל הפרוכת. ובכ"י אדלר ה' (עיין בשנו"ס לסי' רב סעדיה, עמ' רע"ח): והזה ממנו על הכפורת כנגד הארון מבחוץ. אבל בנוסח שבס' רב עמרם, נ' ע"ב: ונכנס למקום שנכנס, ועמד במקום שעמד, והזה ממנו לפני הכפורת בין בדי הארון. וכ"ה בסי' אוצר התפילות ועוד. ובנוסח מהרי"ב (לפי עבודת ישראל, קע"ד ע"א): והזה ממנו על הכפורת בין בדי הארון. וכן הגיה הגר"א מדעתו בתוספתא כאן: על הכפורת (במקום על הפרוכת). והגירסא הנ"ל בס' העבודה: על הכפורת כנגד הארון מבחוץ, כוונתה שלא על הכפרת ממש היה מזה, אלא בסמוך לה. ואמרו בבבלי נ"ה רע"א: תנא כשהוא מזה אינו מזה על הכפורת, אלא כנגד עוביה של כפרת⁵⁸ וכו'. ועיין בירושלמי פ"ה רה"ה, מ"ב ע"ג, ונחלקו שם אמוראים אם צריך שיהא נוגע, עיי"ש.

footnotes: ⁵⁸ בר"ח שם: אלא כנגד טפחה של כפרת הוא עביו. וכ"ה בכי"י, עיין דק"ס, עמ' 152, הע' ט'. ובר"מ פ"ג מה' עבודת יום הכיפורים ה"ה: ומזה וכו' בין בדי ארון קרוב לכפורת בטפח. וכן צ"ל גם בארחות חיים ח"א, ק"ח ע"ג ("לכפורת", "הכפורת", במקום "לפרוכת", "הפרוכת").

128-129. **ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף.**משנתנו הנ"ל. תו"כ אחרי ספ"ג, פ"א ע"ב. ואמרו בבבלי נ"ד סע"ב: מאי כמצליף וכו' כמנגדנא. ופירש"י (ט"ו א'): כשליח ב"ד המכה ברצועה, זו למטה מזו, שאינו מכה במקום אחד,⁵⁹ וכאן פירש: כמכה ברצועה שמתחיל מן הכתפים ומכה והולך למטה. ובפי' הראב"ד לתו"כ הנ"ל: כמלקה הזה שפעמים שמגביה את ידו, ופעמים שמורידה, וכולן במקום אחד, כך היה מזה למעלה ולמטה בהגבהת יד ובהורדתה. ובירושלמי פ"ה ה"ד, מ"ב ע"ג: מהו כמצליף וכו' כמטוורד. ובר"ח נ"ה א': ירושלמי כמטברר, פי' יש מי שאומרים שמטה ידו עד טבורו. ועיין אהצו"י, עמ' 63, ובמדרש הגדול ויקרא, עמ' 423, ובאוה"ג כאן, עמ' 56. ועיין ר"ח ט"ו ב', והשוה לשון פי' הראב"ד הנ"ל.

footnotes: ⁵⁹ ועיין רש"י נ"ז א' ד"ה כסדרן, ובזבחים ל"ח א' ד"ה כמנגדנא, ובפסיקתא זוטרתי אחרי, נ"ב ע"ב. ועיין בס' העבודה להרא"ש מ"ש בשם התוספות, ובתשלום אבודרהם, סוף עמ' 56. ועיין בתוספ' ישנים ט"ו א' ד"ה כמנגדנא.

129-130. **וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו'.**וכ"ה בקג"נ, כסתם משנתנו פ"ה מ"ג. וכ"ה בכי"ע, אלא שהסיפא להלן חסירה שם, ואין בו יותר ממשנתנו הנ"ל. ובד ובכי"ל יש כאן השמטה, עיין בשנו"ס, אבל יתכן שהחסרון הוא להלן בסיפא, וכאן הגירסא שם: [ר' יהודה אומר משם ר' אליעזר] כך היה מונה וכו', והסיפא שלהלן חסירה שם. ולפי גירסא זו סתם משנתנו היא כר' יהודה. וכ"ה בבבלי נ"ה א':⁶⁰ מתניתין מני ר' יהודה היא, דתניא אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' אחת ושבע דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלש ואחת וכו'. ולפנינו בבבלי (וכ"ה בכי"מ) המחלוקת של ר' מאיר ור' יהודה היא כלפנינו בכי"ו, וסתם משנתנו כר"מ. ולעצם העניין למדו בתו"כ אחרי סוף פרש' ב', פ"א ע"ב, בירושלמי פ"ה ה"ד, מ"ב ע"ג, ובבבלי נ"ה א', שההזאה הראשונה שלמעלה נמנית לחוד, ובהזיות שלמטה מתחיל מניין חדש. ואמרו בירושלמי ובבבלי שלפיכך חוזר על הראשונה כשמונה את ההזיות שלמטה, כדי שלא יטעה, שלא יבוא לבלול את ההזייה הראשונה בתוכן, עיין בתוספ' ישנים במקומו. וכן אמרו בירושלמי שם שלפיכך מונה כן: "כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע". ושאלו שם: והא קתני (צ"ל: תני) שבע ואחת.⁶¹ והסיקו שם שעיקר הטעם הוא שתהא ההזאה הראשונה נמנית עמהן.⁶² ועיין מה שהאריך בפירוש הירושלמי בס' יש סדר למשנה שם. וכן ממה שהסיקו בתו"כ הנ"ל: שיהא מונה שבע פעמים, הרי אחת ושבע, אין ראיה שצריך למנות "אחת ושבע" (כדברי ר"מ כאן, או כדברי ר"י לפי המסורת האחרת), אלא עיקר הכוונה שם שצריך למנות את ההזאה הראשונה בהזאות שלמטה (ועיין בפירש"י לויקרא ט"ז, י"ד), ולא ירדו כאן כלל לסדר המניין (אחת ושתים, או שתים ואחת). ועיין בהגהות יפה עינים נ"ה ב'. ובתו"כ ויקרא, חובה, פרש' ג' ה"ט, י"ח רע"א: שבע פעמים, שיהא מונח שבע פעמים, לא אחת ושבע. ופירושו דלא ילפינן מיוה"כ, ואין שם הזאה למעלה כלל,⁶³ שהרי לא כפל שם "יזה" כמו בפט"ז, י"ד. וכן בפרש' אחרי פ"ד סהי"ב, פ"א ע"ד (בהזיות שעל מזבח הזהב): שבע. יהא מונה שבע פעמים. לא אחת ושבע.

footnotes: ⁶⁰ לפי גירסת כי"ב וכ"י אוקספורד, עיין דק"ס, עמ' 153, הע' ב'. ⁶¹ והיינו דברי ר' יהודה להלן בסיפא, כפי' בעל ק"ע. ⁶² ולא איכפת לנו אם אומר אחת ושבע, או שבע ואחת, וכמו שפירשו בבבלי: מר כי אתריה ומר כי אתריה. ⁶³ בתוספות ישנים נ"ז א' (נדפסו על הגליון נ"ח א') כתבו: וצ"ע אם היו בפר ושעיר ע"ז שמונה, או שבע. וכבר תמה עליהם בשיח יצחק שם, קס"ח ע"ג, מן התו"כ הנ"ל, מן הבבלי זבחים מ"ב א', ומנחות ט"ז א', שמפורש שם י"א של פר כהן משיח (כלומר, ז' על הפרוכת, וד', על מזבח הזהב). וכ"ה גם בתוספתא זבחים ספ"ד ומנחות פ"ו ה"י. וכן מפורש בתוספתא זבחים פ"ו ה"ז: טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' מעשה הקרבנות הי"ג. ועיין גם בס' גבורות ארי, מילואים נ"ז א' ד"ה דחזינהו. וצע"ג. ועיין ר"ח נ"ז סע"ב.

131. **ר' יהודה אמ' משם ר' ליעזר כך היה מונה וכו'.**עיין מ"ש לעיל בסמוך.

133. **היה מהלך לשמאלו עם הפרכת.**וכ"ה בד (אלא ששם בטעות "עד הפרוכת") ובקג"נ. ובכי"ע: מהלך בימינו עם הפרכת. ובכי"ל חסר כל זה. והנכון כלפנינו, שהרי כשחזר מן הארון חזר בדרך בית כניסתו, כלומר, הלך אחורנית ופניו כלפי ארון (כמשנתנו פ"ה סמ"א, לעיל הי"ג, וכמפורש בירושלמי ובבבלי למשנתנו), ונמצאת שמאלו לפרוכת, כדרך כניסתו מן הצפון לדרום, ששמאלו למערב. אבל עיין בירושלמי פ"ה ה"ג, מ"ב רע"ג.

133-134. **ולא היה מגיע לפרכת. אם הגיע הגיע.**ברייתא זו נסמכת למשנתנו פ"ה מ"ד: נטל דם הפר והניח דם השעיר, והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ. ומפרשת הברייתא שלא היה הדם מגיע לפרכת וכו'. ובבבלי נ"ז א': תנא כשהוא מזה אינו מזה על הפרוכת אלא כנגד הפרוכת, ואם הגיע הגיע (כ"ה בכי"א, עיין דק"ס, עמ' 156, הערה ב') וכו', ותנן נמי גבי פר העלם דבר של ציבור כי האי גוונא, כשהוא מזה לא היו נוגעין בפרוכת, ואם נגעו נגעו. ובירושלמי פ"ה ה"ה, מ"ב ע"ד: הכל מודין בפר משיח ועדה שאינו צריך להגיע, מה פליגין בפר ושעיר של יום הכיפורים. אית תניי תני צריך שיהא נוגע. אית תניי תני אינו צריך שיהא נוגע וכו', אפילו תימר אין צריך שיהא נוגע, ואם (בכי"ל נגררה הוי"ו) נגע נגע.

134-135. **אמ' ר' לעזר בי ר' יוסה אני ראיתיה ברומי, והיו עליה טיפי דמים.**בכי"ע בטעות: א' ר' יוסי וכו'. והנכון כלפנינו, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. וכן מפורש במעילה י"ז ב' שר' אלעזר בר' יוסי ראה אותה בגנזי המלכות שברומי.⁶⁴ ובגליון הש"ס לרע"א ציין לאבות דר"ן פמ"א שמפורש שם שמכתשת של בית אבטינס, שלחן ומנורה ופרוכת וציץ עדיין מונחים ברומי.⁶⁵ ובקשת של טיטוס ברומי מצויירים השלחן והמנורה ועוד שהביאו השודדים הרומאים לעירם. וכן מעיד ר"א בר' יוסי שראה ברומי את הציץ⁶⁶ ואת כסא של שלמה⁶⁷ ואת היתוש של טיטוס.⁶⁸ ור' שמעון שהיה יחד אתו ברומי (עיין מעילה י"ז ב' הנ"ל) מעיד:⁶⁹ כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה היו כל הנרות מוסטרין כנגד נר האמצעי.

footnotes: ⁶⁴ ועיין באיכה זוטא, הוצ' בובר, עמ' 79 ואילך, בה"ג ד"ו, קל"ז ע"ד, ד"ב עמ' 603 ואילך. ⁶⁵ ועיין במאמרו המצויין של יוחנן לוי "גורלם של כלי הקודש אחר חורבן הבית השני" בספרו עולמות נפגשים, עמ' 255 ואילך. ⁶⁶ ירושלמי כאן פ"ד ה"א, מ"א ע"ג. בבלי ס"ג ב', סוכה ה' א'. ⁶⁷ אסתר רבה פ"א, י"ב. ⁶⁸ ב"ר פ"י, ז', עיין בשנו"ס בהוצ' תיאודור, עמ' 84. ועיין במנחת יהודה, עמ' 82. ⁶⁹ ספרי זוטא ריש בהעלותך, עמ' 255.

135. **ואמ' לי אילו מדמים של יום הכפורים.**בד, בכי"ל ובקג"נ: ואמרו לי וכו'. וכן בבבלי נ"ז א' (כגי' גליון כי"מ): אמרו לו (צ"ל: לי) הללו של פר וכו', טיפי דמים ואמרו לי הללו (כגי' כמה כת"י, עיין דק"ס) של וכו'. ובירושלמי הנ"ל: אמרתי אילו מן הדמים וכו'.