1-2. **בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית וכו'.**בכי"ו חסר "צפונית", אבל ישנה בד, בקג"נ ובמשנתנו. ובכי"ע ובכי"ל: בא לו להקיף את המזבח ממקום (בי"ל: מקום) שמתחיל וכו', ומה שבאמצע חסר, והוא קיצור לשון משנתנו פ"ה מ"ה. ולפנינו הושלם כל לשון המשנה. ועיין בתו"כ אחרי פ"ד ה"י, פ"א ע"ד. ונתבאר בירושלמי¹ ובבבלי נ"ח ב', שכן מחייב סדר הליכתו. והיינו, כשהוא בא מהזיות שעל הפרכת הוא חוזר בדרך כניסתו, ממערב למזרח, לאורך הדרום (וכר' מאיר שהיו שם שתי פרכות, והחיצונה פרופה מן הדרום), ומשם הולך להזות על מזבח הזהב. והואיל וכתיב ויצא אל המזבח, דרשו עד דנפיק מכוליה מזבח, ופירש הר"ח: "עד דנפיק אורכיה ופותיה דכוליה מזבח, הלכך כי נפיק כ"ג מקדשי הקדשים פגע תחילה בקרן מערבית דרומית, ונפיק מכוליה מזבח לארכו עד דמטי בקרן דרומית מזרחית, ונפיק תוב לפותיה וימינו למזרח (שכל פינות לא יהו אלא לימין) עד דמטי מזרחית צפונית, ומדי עליה. ואזיל לימינו למזרח עד דמטי לקרן צפונית מערבית וכו'", וכל הפניות לימין. וכן פירשו בתוספ' ישנים נ"ט א' ד"ה מר סבר. וכן כנראה פירש גם הר"מ, עיין בפ"ה מה' מעשה הקרבנות הי"ד ובפ"ד מה' עבודת יוה"כ ה"ב. ובבבלי נ"ח ב' מחלוקת ר"י הגלילי ור"ע בזה, ומשנתנו והתוספתא כאן היא כר' יוסי הגלילי. אבל רש"י פירש שר' יוסי הגלילי (התנא שלנו כאן) סובר כר' יוסי שלא היתה שם אלא פרוכת אחת והיתה פתוחה מן הצפון, וכן מפורש בבבלי עצמו בכ"י ב' ובכ"י אוקספורד ובגליון כי"מ, והיא, כנראה, הוספה של פירוש, ולא היתה לפני הר"ח ועוד. ובמאירי נ"ד ב' (מ"ט ע"ב מן הספר) הקשה על הר"מ שפסק כר"מ שהיו שתי פרכות, וכאן פסק בסדר העבודה כלפנינו, ולגירסת המאירי בגמרא הרי התנא שלנו סובר כר' יוסי שלא היתה שם אלא פרוכת אחת. ועיי"ש שהקשה עוד שתי קושיות על הר"מ שם. והציע את קושיותיו להרשב"א, והתשובות שברשב"א ח"א שפ"ח-ש"צ שנשלחו לפרפייאן (מקומו של המאירי) נשלחו לרבינו, כמו שנראה ברור מלשון המאירי הנ"ל ולשון השואל להרשב"א. אבל ברור שהר"מ הלך בשיטת הר"ח, ואין שום קושייא עליו מסוגיית הגמרא, עיין בתוספות רע"א למשנתנו למשנה הנ"ל. ועיין בשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ סי' כ"ה.

footnotes: ¹ פ"ה ה"ו, מ"ב ע"ד. והפירוש הנכון הוא במרכבת המשנה פ"ד מה' עבודת יוה"כ ה"ב.

2-3. **מקום שמתחיל בחטאת על מזבח החיצון וכו'.**כלומר, בדרומית מזרחית, כמפורש במשנת זבחים פ"ה מ"ג.

3-4. **וממקום שמתחיל בעולה במזבח החיצון משם הוא גומר בחטאת במזבח הפנימי.**וכע"ז גם בכי"ע, אבל בד ובקג"נ ליתא כ"ז. והנכון הוא בכי"ל: שם מתחיל בחטאת על מזבח הפנימי, כלומר במזרחית צפונית, כמשנת תמיד פ"ד מ"א. ועיין בבלי כאן ט"ו ב'.

5-6. **על כולן הוא נותן ממטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו (כנגדו אלכסון) שהיה נותן ממעלה למטה.**וכע"ז בכי"ע.² אבל בד, בכי"ל ובקג"נ חסרות כאן המלים "כנגדו באלכסון", ויש לנו הסיפא של משנתנו פ"ה סמ"ה. ופירש בתוספות בכורים שהוא באמת כן, והסיפא שם היא אליבא דכולי עלמא, כפירוש הרשב"א בשו"ת שלו ח"א סי' שפ"ט, כדי לתרץ את דברי הר"מ, אף שהרשב"א בעצמו הודה שם לקושיית השואל (המאירי), והסיק: אע"פ שפשטה של שמועה נראית כמו שאמרת. ועיין בשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ, סי' כ"ה הנ"ל. ובעל ח"ד והגר"א הגיהו כאן: ממעלה למטה חוץ מזו שהיתה לפניו כנגדו אלכסון שהיה נותן ממטה למעלה. והיא משנת ר' מאיר בשם ר' אליעזר הסובר שבמקומו היה עומד ומחטא, כמפורש בבבלי נ"ט א', ובירושלמי פ"ה ה"ו, מ"ב ע"ד (בירושלמי לא נזכר ר' מאיר. והמלה "לוכסן" חסרה שם בכי"ל, אבל הושלמה לנכון בגליון ע"י המגיה). ופירושו (ע"פ המאירי בסוגיין) הוא שבכל הקרנות שהוא אינו רחוק מהם, אינו משפיל ידו וזורק כלפי מעלה, שמא יפול דמו דרך זרועותיו ויתלכלכו בגדיו, ולפיכך מגביה את ידו וזורק ממעלה למטה,³ אבל בקרן שכנגדו באלכסון שהוא צריך למתוח את ידו לאורך אלכסון כל המזבח, ופס ידו גרידא יוצאת מחוץ למזבח, יכול הוא להשפיל אותה ולזרוק ממטה למעלה, שהרי אין כאן שום חשש שילכלך את את השרוול שלו. ברם הגהה זו מתנגדת לכל נוסחאות התוספתא, והעיקר הוא כגירסת ד, כי"ל וקג"נ. ועיין בפירש"י בסוגיין, ובריטב"א שם. ופירושו שבכל הקרנות יכול למתוח את זרועו ולהרים את פס ידו ולזרוק ממטה למעלה, אבל בזו שהיתה סמוכה לו אם ירים את ידו יזוב הדם לתוך שרוולו וילכלך את בגדיו, ולפיכך משפיל את פס ידו וזורק ממעלה למטה.

footnotes: ² וכ"ה ("לפניו באלכסון") גם בבבלי בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 164, הע' ק'. ³ ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ אחרי, פ"א ע"ד.

6. **ר' יהודה אמ' משם ר' ליעזר במקומו וכו'.**תו"כ אחרי פ"ד ה"י, פ"א ע"ד, בבלי נ"ט א'. ואמרו שם שדברי ר' אליעזר במשנתנו הנ"ל היא בשיטת ר' יהודה.

7-8. **חוץ מזו שהיתה לפניו שכנגד אלכסון שהיה נותן מלמעלה למטה.**המלים "שכנגד אלכסון" אינן בכי"ע, ובתו"כ ובבבלי הנ"ל, והיא כסתם משנתנו. ופירושו בגמרא שאם יתן בזו הסמוכה לו ממטה למעלה יטנף את בגדיו, שהדם יזוב לתוך בית ידו, כמו שנתפרש לעיל בדברי ר' מאיר. אבל בשאר הצדדים שנותן מרחוק נותן ממטה למעלה. ור' יהודה אינו חושש לטינוף בגדים אלא בקרן שלפניו ממש. ברם קשה מאד להגיה את הנוסח שלנו שהוא מקויים גם ע"י ד, כי"ל וקג"נ.⁴ ונראה בפירושו שלשיטת התוספתא אין ר' יהודה חושש לטינוף בגדים אפילו כשהוא עומד ע"י המזבח, משום שיכול להזהר, אבל באלכסון שמותח את כל ידו ופס ידו גרידא נכפפת מחוץ למזבח אין לו אפשרות לזרוק ממטה למעלה.

footnotes: ⁴ ואשר לנוסח כי"ע הרי כבר הראינו בכ"מ שהוא תכופות "מתוקן" ע"פ המקבילות, ובכגון דא אין להתחשב בו הרבה.

8-9. **הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ו. ומפרשת התוספתא שאין טיהרו אלא גגו, ועיין בבלי נ"ט א' ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 236.

9. **לא היה מזה לא על האפר ולא על הגחלים.**ירושלמי פ"ה רה"ז, מ"ב ע"ד, בבלי נ"ט א'.

**אלא על גגו של מזבח.**בבבלי הנ"ל: אלא חותה גחלים אילך ואילך ומזה, והוכיחו מכאן שטיהרו של מזבח פירושו גילויו של מזבח, כלומר גגו, עיין רש"י ט"ו רע"ב וזבחים ל"ה רע"ב. ועיין בפירוש ר' אליהו מזרחי ויקרא ט"ז, י"ט. וכן להלן בסוגיין: התם יהיב על גגו (ובכי"י ובראשונים חסרות שתי מלים אילו, עיין דק"ס). ובתו"כ אמור ספי"ז, ק"ד ע"א: על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקיסמים ובצרורות. ועיין להלן מנחות פי"א הט"ז ובבבלי שם צ"ז א' ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל כאן.

10. **והיא נכפפת על הקיר.**כלומר ההזייה נכפפת ומתפשטת על קיר המזבח, שהרי נתן בסמוך לקרן, כירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: היכן דגמרן מתנות דקרנות התם יהיב על גגו (עיין מ"ש לעיל בסמוך).

**על כל הזאה טבילה.**כלומר, שלא יזה שתי הזיות מטבילה אחת (ר"מ פ"ג מה' עבודת יוה"כ ה"ו). וכן הדין בהזאות של כל החטאות, עיין להלן זבחים פ"ו ה"ז, תו"כ ויקרא, חובה פ"ג, י"ז ע"ד, בבלי זבחים צ"ג ב', מנחות ז' ב', והוא הדין בשאר הזאות, כמשנת נגעים פי"ד מ"י ופרה פ"ג מ"ט. ובס' הקבלה להראב"ד⁵ מספר: והיה בקורטובא בית הכנסת ששמו בית הכנסת של בית המדרש, והיה שם דיין אחד ששמו ר' נתן, וחסיד וגדול היה, אבל לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז"ל, ואעפ"כ באותו מעט שהיו יודעין היו עושין מדרש ומפרשים ועולים ויורדים. ופירש ר' נתן הדיין על כל הזאה טבילה, והיא במס' יומא, ולא ידעו לפרשה (כלומר, שסברו שאחר כל הזאה טובל כהן גדול במקוה). ור' משה ישב לפיאה אחת כמו שמש, וקם אל רבי נתן ואמר לו ר' משה זה, ר' פשו להו טבילות (כלומר, הרי שנינו במשנתנו: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ולפי פירושם, הרי יש כאן הרבה יותר). וכששמע הוא והתלמידים את דבריו תמהו זה אל זה ושאלו ממנו לפרש להם ההלכה, ופירש להם ההלכה כהוגן. והואיל והלכה זו אינה נמצאת ביומא אלא בתוספתא כאן למדנו לפי דרכנו עד כמה היה לימוד התוספתא נהוג בישיבות בזמן ר' שרירא גאון, עיין מ"ש במבואי לתס"ר ח"ב, עמ' 8 ואילך. וכפירוש ר' נתן פירש רש"י ורבינו תם את "טובלין" שבמשנת מגילה ספ"ב, ועיין בתוספות מגילה כ' א' ד"ה ולא טובלין, שהוכיחו מן הירושלמי במקומו שהכוונה היא לא לטבילת הגוף במקוה, אלא לטבילת אזוב, כפירוש הריב"א, עיי"ש בתוספות ובחי' הרשב"א הוצ' רח"ז דימיטרובסקי, עמ' 89 ואילך, ובהערות שם.

footnotes: ⁵ סדר החכמים וכו', הוצ' נויבאוער ח"א, עמ' 68.

10-11. **נתן על הקרן מיכן ומיכן כשר.**להלן זבחים פ"ו ה"ז וה"י, ולהלן שו' 33, בבי"ל. ופירשו בח"ד שם ובתוספות בכורים כאן שאם לא נתן על חוד הקרן, אלא בתוך אמה של חוד הקרן כשר בדיעבד, כמפורש בבבלי זבחים נ"ג א'.

11. **מן הקרן ולפנים פסול.**כלומר, שנתן על ירך בליטת הקרן לצד המזבח,⁶ או על גג הקרן פסול. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' יוה"כ ה"ב: ומזה על הקרנות מבחוץ.⁷ וכן בפ"ה מה' מעשה הקרבנות הי"ד: ונותן על קרנות המזבח מבחוץ. ובתוספות זבחים נ"ד סע"ב (לעניין מזבח החיצון): שלא היו המתנות למעלה, אלא כנגד חודה מבחוץ.

footnotes: ⁶ ברור שאף במזבח הזהב היו הקרנות בולטות, כמו שתרגם המיוחס ליונתן (שמות ל', ב'): מינו יהון קרנוי זקיפין. וגובהן לא נתבאר במקורות חז"ל. ועיין מה שהאריך בזה ר' אברהם בר' דוד הרופא בספרו שלטי הגבורים פל"ג, ל' ע"ג. ואף בו אם צרך ליתן על קרן מזרחית צפונית, ונתן על הבליטה מבפנים לצד המזבח, למערב, או לדרום, פסול. ועיין היטב בלשון רש"י זבחים נ"ג א' ד"ה אמה אילך (לעניין הקרנות של מזבח החיצון). ⁷ ועיין גם בלשון תשלום אבודרהם, סוף עמ' 59.

**שינה מתן קרנות פסול.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן שו' 33, בכי"ל, ולהלן זבחים פ"ו ה"ז וה"י. והגירסא שבשנו"ס אצל צוקרמנדל בדויה מן הלב. וכ"ה גם בר"מ פ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"ח בכל הדפוסים הישנים. ובד"ח בטעות הדפוס: שינה מתן קרבנות וכו'. ופירשו בח"ד כאן, בתוספות בכורים (בדרך אפשר) ובתכלת מרדכי ששינה את הסדר והתחיל מצד המערב. ופירוש זה קשה, שאם נפרש מתן קרנות - סדר מתן קרנות, הרי אפילו אם נתן מזרחית דרומית תחילה ג"כ שינה את הסדר שנשנה לעיל, ואינו מסתבר כלל שאם יצא חוץ למזבח, אלא שלא פנה לימין, תהיה עבודתו פסולה. יתר על כן כבר סתר בעל ח"ד בפירושו לזבחים פירוש זה, שהרי בזבחים שם פ"ו ה"י נשנית הלכה זו גם בחטאות החיצוניות, כפסק הר"מ בפ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"ח הנ"ל. ולפיכך פירש שם: שלא נתן במקום הקרנות אלא במקום אחר שאינו מקום קרנות כלל.⁸ ואף פירוש זה קשה מאד, שהרי הלכה זו נשנית כבר לעיל, ובר"מ הנ"ל בוודאי שאין לפרש כן. ובקרית ספר על הר"מ שם פירש שהכוונה שהזה על זוית המזבח למטה מחוט הסיקרא. ובמרכבת המשנה שם (בח"ב) כתב: ופשוט בכוונת רבנו לפי מה שכתב בפ"ה מה' מעשה הקרבנות ה"ט דאין לך קרבן שטעון הזאת דם באצבע אלא חטאת בלבד, לפיכך אם נתן בכלי פסול, משא"כ בשאר קרבנות אם נתן באצבע כשר.

footnotes: ⁸ ואף שם נטה לפרש שבחטאות הפנימיות של יוה"כ אם שינה את הסדר במתן קרנות לא כיפר. אבל הרי אין לפרש כן בפסק הר"מ שהבאנו בפנים שכלל את כל החטאות בהלכה אחת. ועיין מ"ש להלן, שו' 33–34, ד"ה ובכי"ל כאן.

11-12. **אם חסר אפי' אחת מן המתנות פסול.**כמשנת זבחים פ"ד מ"ב ופ"ח מ"א ומנחות פ"ג מ"ו. ועיין להלן, שו' 33–34, ד"ה ובכי"ל.

12-13. **הקדים מתן שבע למתן ארבע יחזור ויתן מתן שבע על מתן ארבע עד שלא גמר את המתנות.**כלומר, כל זמן שלא גמר את כל המתנות ולא שפך את שיירי הדם, יחזור ויזה שבע על טיהרו של מזבח אחרי מתן ארבע, והסגנון מגומגם קצת. ובכי"ל: יחזור ויתן מתן שבע לאחר מתן ארבע. גמר את המתנות מבפנים יצא ושפך וכו'. ולפי גירסא זו נמשכות המלות "גמר את המתנות" למטה. ובכי"ע חסרה כאן בבא זו, ואינה גם להלן זבחים פ"ו ה"ח, ונשנית בכי"ע כאן לעיל: ועל כל הזאה טבילה. הקדים דם מתן שבע למתן ארבע יחזור ויתן דם מתן שבע לדם מתן ארבע. נתן על הקרן מיכן ומיכן וכו'. ובמשנתנו פ"ה מ"ז: כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר, אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום. הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. ואם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם וכו'. ושמא יש לפנינו במלים "עד שלא גמר את המתנות" פיסקא קטועה ממשנתנו, כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 653, ובהערה 26 שם. ולעצם העניין לא נתבאר בתוספתא מה יעשה אם כבר גמר את המתנות, ונמצא שנתן על טיהרו של מזבח לפני שנתן על הקרנות, אם כיפר, או לא. והלכה שלנו היא כהלכה שהעתקנו לעיל ממשנתנו בהקדים דם השעיר לדם הפר, והעמידוה בבבלי ס"א א' במתנות שבהיכל. והוא הקדים דם השעיר לדם הפר בהיכל הוא הקדים מתנות שבע למתנות ארבע על מזבח הזהב. ובר"ח ס"א א' משמע שהוא לר' יהודה דווקא,⁹ אבל לר' נחמיה הסובר שכל הנעשה בבגדי לבן מעכב, אף שם לא יצא אם הקדים, ואין לו תקנה. ברם לשיטת התוספתא והירושלמי¹⁰ שכולם מודים בדבר הנעשה בבגדי לבן שהוא מעכב, בעל כרחנו אנו אומרים שלא אמרו כן, אלא בדבר שאין לו תקנה (כגון שנשפך הדם, או שכבר גמר את המתנות), אבל בנידן דידן הרי יש לו תקנה, ואין הזייה מאוחרת שלא כסדרה מבטלת את המוקדמת, אלא יחזור ויזה את המאוחרת כסדרה, עיין בלחם משנה רפ"ה מה' עבודת יוה"כ. ועיין מ"ש בהר המריה שם ה"ד אות ט' דברים של טעם. ועיין מה שהארכנו בזה להלן שו' 33–34, ד"ה ומפירש"י שם.

footnotes: ⁹ שהרי הוא מדגיש שם "שהיא עבודת חוץ". ¹⁰ עיין מ"ש להלן שו' 19–22. ד"ה נמצאנו.

13-14. **יצא ושפך שיירי הדם ליסוד מערבי של מזבח החיצון וכו'.**משנתנו פ"ה מ"ו, להלן זבחים פ"ו ה"ח.

14-15. **ר' שמעון או' אילו ואילו ליסוד דרומי.**וכ"ה להלן זבחים הנ"ל ובבבלי שם נ"ג סע"א וכאן נ"ט א'. ובארו שם שר' שמעון סובר שרק דרום מזבח החיצון מכוון נגד פתח ההיכל, וממילא כשיוצא מן ההיכל עם שיירי הדם של מזבח הפנימי נותן על המקום שהוא על פתח אוהל מועד. ועיין בבלי כאן ט"ז א' (ובמקבילות) ובתוספות שם ד"ה הא.

15. **אילו ואילו מתערבין באמה וכו'.**משנתנו פ"ה מ"ו הנ"ל, ולהלן תוספתא זבחים הנ"ל.

16. **ומועלין בהן דברי ר' מאיר ור' שמעון וכו'.**ירושלמי פ"ה ה"ז, מ"ג ע"א, בבלי כאן נ"ט סע"א, מעילה י"א א'. ועיין במשנתנו הנ"ל. ובכי"ל כאן ולהלן זבחים הנ"ל בכי"ו: ומועלין בהן בנחל קדרון וכו'. ובכי"ע כאן וכן בד להלן זבחים (בד"ח נשמט): ומועלין בהן לנחל (=בנחל) קדרון. אבל להלן מעילה פ"א הט"ז חסר "בנחל קדרון" גם בד, בכי"ו ובפיסקא שביחוסי תנאים ואמוראים הוצ' רי"ל פישמן, עמ' קע"ב. ומלשון כי"ע וכי"ל הנ"ל מוכח שכל המחלוקת היא דווקא לאחרי שיצא לנחל קדרון. ובמשנת מעילה פ"ג מ"ג: ר' שמעון אומר הדם קל בתחלתו וכו', יצא לנחל קדרון מועלין בו. ופירש"י שם י"א א': מועלין בו מדרבנן, אבל במקדש אין מועלין בו (כלומר, אפילו אחר זריקה) אפילו מדרבנן, לפי שאין גוזרין גזירות במקדש (עיין זבחים ע"ט ב', בתוספ' שם ד"ה ר"פ, ובדק"ס, עמ' 148, הערה ט') וכו', אבל מדרבנן מועלין כגון לאחר שיצא לנחל קדרון. אבל הר"ח כאן נ"ט ב' כותב: מועלין בהן. חייב קרבן מעילה, וסובר שמועלין מן התורה, וכן סובר רש"י במנחות נ"א ב' לפי ספרים ישנים שבשטמ"ק שם אות י"ד, וכן היה לפני רבינו שמחה ברש"י מנחות (עיין בס' יחוסי תו"א הנ"ל, עמ' קע"א), וכן היה לפני התוספות במנחות שם נ"ב א' ד"ה גזרו. וכן סובר הר"מ בפיה"מ למשנת מעילה הנ"ל, ורבינו שמחה הנ"ל. והביא ראיה מתוספתא מעילה פ"א הנ"ל, שמשמע שם שלר"ש מועלין בדמים לאחר שיצא לנחל קדרון, מפני שדינו כמקדיש דמים לבדק הבית, והביא גם את הירושלמי בפירקין הנ"ל. ולפ"ז מה שאמרו בבבלי כאן נ"ט רע"ב: עד כאן לא אמרו אלא מדרבנן, פירושו שהחכמים הם שגזרו על הדם בנחל קדרון, וממילא יש כאן איסור מעילה דאורייתא, ומה לי הקדיש בעצמו דם לבדק הבית, מה לי הקדישו החכמים, עיי"ש ביחוסי תו"א, עמ' ק"ע. והיא גם שיטת רבינו חיים בתוספות כאן נ"ט ב', זבחים מ"ו א' ד"ה הוא ומנחות נ"ב א' ד"ה גזרו. ורוב הראשונים סוברים שאף לר"מ ור' שמעון אין מועלין בדמים (אף לאחר שיצאו לנחל קדרון) אלא מדרבנן, עיין ברש"י ובתוספות הנ"ל, וכבר אסף את דבריהם בהר המריה על הר"מ פ"ב הי"א, אות כ"ח. ועיי"ש מה שתמה על הראב"ד ועוד, ולפי גירסת כי"ל וכי"ע כאן הנ"ל ברור שאין שום מחלוקת לפני שיצאו לנחל קדרון. ועיין בס' יחוסי תו"א הנ"ל, קע"ג ואילך.

17. **וחכמים אומ' אין מעילה בדמים.**מקורות הנ"ל. ואמרו בירושלמי בסוגיין: ר' אבהו בשם ר' יוחנן כי הדם הוא בנפש יכפר. אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. ר' חייה בשם ר' יוחנן כל אוכליו יכרת אין לך בו אלא כרת נפש בלבד. ובבבלי נ"ט ב' (ובמקבילות): אמר עולא אמר קרא לכם שלכם יהא, דבי ר' ישמעאל תנא לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה.

17-18. **כל מעשה יום הכיפור' האמורין על הסדר הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום חוץ מן הוצאת כף ומחתה וכו'.**הכלל שבברייתא נשנה במשנתנו פ"ה מ"ז, והוסיפה עליו התוספתא: חוץ מהוצאת כף ומחתה. ופירש הר"ח ס' א': אם הקדים מעשה לחבירו וכו', פי' אם שינה מן הסדר שכתוב בתורה והקדים המאוחר לא עשה כלום. והתוספתא כאן הובאה בלקוטות הרמב"ן פ"ז, ע' א' (כ' ע"ד מן הספר), עיין מ"ש להלן. ובכי"ע ובכי"ל נשנו לפני ברייתא זו הט"ו והט"ז שלהלן. ועיי"ש בשנו"ס מכי"ל.

19-22. **אמ' ר' יהודה במי דברים אמורים בדברים הנעשין בפנים בבגדי לבן, אבל בדברים הנעשין בחוץ בבגדי זהב, אע"פ שהקדים מעשה לחבירו, ששינה באחד מכל המעשים, מה שעשה עשוי.**וכ"ה בירושלמי פ"ה רה"ח, מ"ג ע"א, אלא שחסר שם "ששינה באחד מכל המעשים", וכן חסר כאן בתוספתא בכי"ע, בכי"ל ובלקוטות הרמב"ן הנ"ל. ובד נשאר שריד מן הגירסא שלנו: מעשה לחברו מכל הנעשי' מה שעשה עשוי. והדין דין אמת, שהרי בדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ אם שינה בדברים שאינם מעכבים¹¹ כיפר לר' יהודה. אבל בבבלי ס' א': א"ר יהודה אימתי¹² בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים, אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. ר' נחמיה אומר בד"א בדברים הנעשים בבגדי לבן בין מבפנים בין מבחוץ, אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ מה שעשה עשוי. ופירש"י מבפנים. לפני ולפנים (וכן פירש הר"ח ועוד).¹³ בבגדי לבן מבחוץ. כגון הגרלה וכו'. בבגדי זהב מבחוץ, כגון אילו ואיל העם שהקדים להן הוצאת כף ומחתה, אין מעכבין עליו לפסול. והמפרשים כאן הגיהו בתוספתא ע"פ הבבלי, וכן הגיהו בירושלמי ע"פ הבבלי. ברם וודאי גמור הוא שאין להגיה ארבע נוסחאות בתוספתא וגירסת הירושלמי. ולא עוד אלא שבירושלמי שם מסיים: וחכמים אומרים אף הנעשות בחוץ, בבגדי זהב, אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום, כלומר, סתם משנתנו הנ"ל והת"ק של הברייתא כאן סוברים שבכל מעשה יוה"כ של סדר היום אפילו בבגדי זהב שבחוץ הסדר מעכב, עיין מ"ש להלן. וכן השיג בלקוטות הרמב"ן הנ"ל¹⁴ מן התוספתא כאן על רש"י, וז"ל: ומצאתי עוד בתוספתא כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום, חוץ מהוצאת כף ומחתה, שאם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי, א"ר יהודה אימתי¹⁵ וכו', ולא כדברי רש"י ז"ל שפירש בפירקין דלעיל דברים הנעשין בבגדי זהב בחוץ, כגון אילו ואיל העם שהקדים להם הוצאת כף ומחתה, אין מעכבין עליו לפסול, ולא היא, דאפילו לת"ק דאמר בין בבגדי זהב בין בבגדי לבן כולן מעכבין הני מילי בעבודות,¹⁶ אבל הוצאת כף ומחתה¹⁷ אין בה משום מוקדם ומאוחר, עכ"ל. נמצאנו למדים שרבינו פירש גם את הברייתא שבבבלי שר' יהודה ור' נחמיה חולקים על משנתנו, וסתם משנתנו סוברת שכל מעשי יוה"כ סדרן מעכב, אפילו בגדי זהב שבחוץ, כמפורש בירושלמי. וכן בפירוש ר' יהונתן על הרי"ף, עמ' שכ"ב: כל מעשה יום הכפורים וכו' בין שהם נעשים בבגדי לבן ובין שהם נעשים בבגדי זהב וכו'. וכן פירש מדעתו במהרש"א סנהדרין מ"ט סע"ב: דאימתי דר' יהודה לפרש דוקא במשנתנו, אבל בברייתא בא לחלוק וכו' כל מעשה יוה"כ כו' כמשמעו, אף בבגדי לבן וזהב מבחוץ,¹⁸ ור' יהודה פליג, ועיין מ"ש לעיל, הערה 12. ולפירוש זה עלינו בהכרח לפרש מה שאמרו במשנתנו הנ"ל: הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר, ולא אמרו ששינוי הסדר פוסל, משום שאין המאוחר שלא כסדרו פוסל את המוקדם, עיין בלחם משנה פ"ה מה' עבודת יוה"כ סה"א. ועיין מ"ש לעיל, שו' 12–13, ד"ה ולעצם העניין, ולהלן שו' 33–34, ד"ה ומפירש"י שם.

footnotes: ¹¹ כגון אם נתן מדם אילו ואיל העם רק מתנה אחת, וכדומה. ¹² בתוספתא כאן בכל הנוסחאות (חוץ מן הפיסקא שברמב"ן) וכן בירושלמי: במה דברים אמורים, וכ"ה גם בבבלי בכ"י ב' (לפי דק"ס, עמ' 167, הע' ת') ובר"ח שם. ולפי ר' יוחנן (עירובין פ"ב א', סנהדרין כ"ה א') "במה לחלוק" (אפילו במשנתנו), ולפ"ז חולק ר' יהודה על הת"ק, עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה נמצאנו. ¹³ וכן מוכרח מסוגיית הבבלי מ' א', אלא שהגר"א מחק שם את הגירסא בבבלי ע"פ שיטת הר"מ רפ"ה מה' עבודת יוה"כ. ¹⁴ וכל דברי הרמב"ן נעתקו אצל מהר"מ ניגרין לפי עבודת ישראל, רי"א ע"ב ואילך, כגירסא שלפנינו בערך. ¹⁵ וכ"ה ("אימתי") גם אצל מהר"מ ניגרין הנ"ל. ועיין לעיל הע' 12. ¹⁶ מוכח גם מהמשך הירושלמי שם: שניהן מקרא אחד הן דורשין מדם חטאת הכיפורים אחת (שמות ל', י'), רבנן אמרי עבודות שהוא נכנס אחת (כ"ה בכי"ל. ובד"ו: פעם אחת) בשנה (כלומר, כל העבודות שהוא עושה ביום שהוא נכנס אחת בשנה סדרן מעכב), ר' יהודה אומר מקום שהוא נכנס פעם אחת בשנה (כלומר, דווקא במתנות שלפני לפנים, וכן בכיפור שבמזבח הזהב שהוא נכנס לשם כך פעם אחת בשנה), ולשניהם דווקא עבודות מעכבות, ולכל אחד כשיטתו. ¹⁷ עיין לעיל שם ברמב"ן ובריטב"א מ' א'. ועיין בבלי ל"ב א', ע"א א', ירושלמי פ"ז ה"ב, מ"ד ע"ב, ורש"י ל"ה ב' ד"ה עבודת יחיד. ¹⁸ ובגבורות ארי, מלואים, ס' א' ד"ה ת"ר כתב: אבל אין לפרש דתלתא תנאי נינהו, ות"ק תנא בפני עצמו הוא, ואפילו בדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ נמי ס"ל דסדרן מעכב ופליג אתרווייהו, דא"כ הו"ל לפרש טעמא דת"ק נמי כדמפרש טעמא דר' יהודה ור' נחמיה. בדם דיוק זה אינו מספיק להוציא מדברים המפורשים בתוספתא ובירושלמי. ובבבלי לא פירשו את דברי הת"ק משום שהוא השווה את מדותיו בעבודות יוה"כ, וחוקה כתיב בו, וכן עבודות היום סדרן מעכב. ועיין היטב בפי' רבינו יהונתן שהבאנו בפנים.

22-23. **נתן מקצת המתנות בפנים ונשפך הדם יביא ויתחיל כתחילה מבפנים. ר' לעזר ור' שמעון אומ' ממקום שפסק.**כמשנתנו ספ"ה. וכל הברייתא בתו"כ אחרי פרש' ד' ה"ב, פ"ב ע"א, ונעתקה משם בבבלי ס"א א'. ובכי"ל כאן: נתן מדם הפר בפנים ובחוץ ומדם השעיר בפנים ובחוץ הפנימי' עלו לו והחיצוני' לא עלו לו (והיא הבבא שלהלן שו' 33 ואילך), נתן מקצת דמי' בפני' נשפך הדם וכו' (הברייתא שלפנינו). ובתו"כ ובבבלי שם מוסיף כאן: גמר את המתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה בהיכל. כלומר גם החכמים מודים בזה שאינו צריך להתחיל מתחילה מפנים, שמתנות פנים אף לשיטתם כפרה בפני עצמה היא. וכן נשנית בתו"כ ובבבלי מעין בבא זו גם להלן: גמר מתנות שבהיכל ונשפך הדם וכו'. אבל בתוספתא אין זכר מזה, ועיין היטב ברש"י ס"א א' ד"ה מכאן אמרו ובירושלמי בספ"ה ומ"ש בשיח יצחק שם. אבל בבא זו החסירה כאן נמצאת בכי"ל להלן, עיין מ"ש להלן, שו' 33–34, ד"ה ובכי"ל כאן.

23-24. **גמר את המתנות (שעל הפרכות) שבפנים וכו'.**הקפתי ע"פ כי"ל וקג"נ. ועיין במקורות הנ"ל ובדק"ס בבבלי שם.

24. **(על המזבח).**הקפתי ע"פ כי"ל, ובקג"נ הדף כאן קרוע.

28-29. **אין מתן היסוד מעכב.**וכ"ה בתו"כ, וכ"ה בבבלי לפי בעל פיסקי רי"ד, עיין דק"ס, עמ' 169, הערה ע'. ועיין להלן, שו' 33–34, ד"ה נתן מקצת.

29-30. **וכולן מטמאין בגדים ונשרפין בבית הדשן דברי ר' ליעזר ור' שמעון. וחכמים אומ' אין מטמאין בגדים וכו'.**וכ"ה בבבלי ס"א סע"ב, ועיין בשנו"ס. ובתו"כ הנ"ל: דברי ר' אלעזר, ר' שמעון ור' מאיר אומרים אינן מטמאין וכו'. והנכון הוא בכי"ר שם: דברי ר' לעזר ור' שמעון. ר' מאיר או' וכו'. וכ"ה במדרש הגדול ויקרא, עמ' 426, בילקוט שם סוף רמז תקע"ה ועוד. ואף בעל המחלוקת של ר' אלעזר ור' שמעון שלעיל הוא ר' מאיר, כמפורש בבבלי ס"א א': ר' מאיר סבר חטאת אחת אמרתי לך¹⁹ וכו'. וכן להלן שם ס"א ב': באנו למחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ור' שמעון. ולפ"ז קרוב לוודאי שאף החכמים שלפנינו הם ר' מאיר, כמפורש בתו"כ. ובר"ח ס"א סע"ב: "וכולן וכו', פי' נשחט הפר והזה דמו, וקודם שישלים נשפך הדם מביא אחר ושוחט ומתחיל ומזה, וכן אם נשפך עוד (כלומר, קודם שישלים) מביא אחר ושוחט ומזה, אלו כולן נשרפין, לדברי ר' אליעזר ור' שמעון שאמרו השני מתחיל ממקום שפסק דמו של ראשון, נמצאת בכולן כפרה, לפיכך כולן נשרפין, אבל לר"מ שאמר כי בדם השני מתחיל בהזאות בפנים כבר בטל הראשון, אינו נשרף בבית הדשן אלא אחרון שנגמרה בו הכפרה". וכן מסתבר (כלומר, שכולם לשיטתם) מן התוספתא כאן ומן התו"כ הנ"ל ששנו את שתי הברייתות ביחד. ועיין מ"ש להלן ד"ה ובירושלמי. ולדברי הר"ח הפרים שנגמרה כפרתם נשרפין לכולי עלמא בבית הדשן. ובריטב"א הביא פירוש הר"ח בשם "יש שפי'", והוסיף: "ואין פי' זה נכון". ועיין בתוספות ישנים שם (על הגליון בש"ס ראם, ס"ב א') ד"ה דברי ובריטב"א הנ"ל שפירשו כפירש"י ש"וכולן" כוונתו אפילו הללו שכבר נגמרה כפרתם (כלומר, שנשפך הדם בהיכל וכבר גמר את הכפרה בפנים), והרי בזה כולם מודים שאין צורך לשחוט מתחילה, ולמה לא ישרפו כמצותן לר' מאיר. אבל עיין בירושלמי פ"ה ה"ה, מ"ב ע"ד. ובריטב"א שם גרס בברייתא זו שבבבלי וגם לעיל שם: ר' אלעזר בר' שמעון (במקום: ר' אלעזר ור' שמעון). וכן גרס ס"א רע"ב: באנו למחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר בר' שמעון. ובתו"כ הנ"ל בכי"ר, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' שמ"ח, תוקן על הגליון: בירבי (במקום: ור'), כגירסת הריטב"א בבבלי. ועיין היטב בירושלמי פ"ה ה"ה הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ובירושלמי ספ"ה, מ"ג סע"א: ר' זעורה בשם ר' לעזר טעמא דר' לעזר בי ר' שמעון (כגי' הריטב"א לעיל, והיא ט"ס בירושלמי, וצ"ל: ור' שמעון) וכו'. אמר ר' לעזר נתן מקצת מתנות ונשפך הדם, מביא אחרים תחתיהן, אילו ואילו נשפכין (צ"ל: נשרפין, כהגהת בעל נוע"י) כמצותן. ואף הלכה זו היא לר' אלעזר ור' שמעון, כתוספתא שלפנינו, וכפירוש הר"ח הנ"ל.

footnotes: ¹⁹ עיין דק"ס, אבל גם לפני המיוחס להר"ש תו"כ שם, ס"ט ע"ב, כלפנינו.

31. **הגומר את המלאכה בלבד.**כ"ה בכל הנוסחאות, והכוונה לכפרה, עיין בתו"כ ובבלי הנ"ל. אבל הראשונים נשרפים בבית הבירה ואינן מטמאין בגדים, כמשנת זבחים פי"ב מ"ה.

31-32. **אמ' ר' יוסה זה סימן כל היוצא בפנים להינתן בחוץ ניטל מן הסמוך לפנים.**וכע"ז בד ובקג"נ (אלא שבשניהם: היוצא מבפנים). וכן בירושלמי פ"ה ה"ז, מ"ב סע"ד, בכי"ל: אמר ר' יוסה זה סימן כל הניטל מבפנים להינתן בחוץ נותן מן הסמוך לפנים.²⁰ וכן בבבלי זבחים נ"ח ב' (לפי דפוסים ישנים): זה סימן כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו נוטל אלא בסמוך שאין לפנים הימנו. וכן בתו"כ אחרי פ"ג ה"ז, פ"א רע"א (לפי כי"ר, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' שמ"ג): אמר ר' יוסה זה סימן כל הנוטל מבחוץ וכו', וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ ניטל מן הסמוך בפנים. וכן בכי"ר השני שם (בבבא שניה): וכל היוצא מבפנים להנתן בחוץ ניטל מן הסמוך או לפנים. ועיין מ"ש להלן בשם הראב"ד. וקשה להגיה את כל הנוסחאות. ולפי גירסא זו נראה שהכוונה לשיירי הדם, ופירושה שכל היוצא מבפנים (ממזבח הזהב) להינתן בחוץ (על גבי מזבח העולה) נוטל מן הסמוך לפנים (=בפנים, כגי' תו"כ כי"ר הנ"ל), כלומר מן הסמוך (שבפנים) למזבח העולה, והיינו שיירי הדם שגמר להזות על טיהרו של מזבח בצד דרום מזרח (עיין בבלי נ"ט א') של מזבח הזהב נותן על יסוד מערבי של מזבח החיצון (כמפורש בכתוב: אל יסוד מזבח העולה שעל פתח אוהל מועד) סמוך לדרום,²¹ ונמצא שנטל מן הסמוך למזבח העולה שאין סמוך ולפנים הימנו. ובפי' הראב"ד לתו"כ, פ"א רע"ב: זה סימן כל הנוטל מבחוץ וכו', וכל הנוטל בפנים לינתן בחוץ נוטל הסמוך לחוץ, והוא כפירוש שלנו. אבל עיין בראב"ד שפירש ע"פ הבבלי הנ"ל, וקשה מאד לפרש כן ע"פ גירסא זו, עיי"ש. ובירושלמי פ"ה ה"ז, מ"ב סע"ד: והזה עליו (כלומר, על טיהרו של מזבח הזהב) לא על אפריו, עליו לא על גחליו. אית תניי תני צד צפוני, אית תניי תני צד דרומי [וכו'].²² אמר ר' יוסה זה סימן כל הניטל מבפנים להינתן בחוץ וכו'. הרי מסמיכות העניין משמע שהכוונה לשיירי דמים. וכן בבבלי זבחים נ"ח ב': כל הניטל בפנים לינתן בחוץ מאי ניהו, אילימא שירים, בהדיא כתיב בהו אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. ולפי גירסת הספרים הישנים שהבאנו לעיל הרי אין לקושיא זו מקום, ועיי"ש בהמשך הסוגייא. ועיין מ"ש ע"ז להלן, שו' 32–33, ד"ה ומתוך הבלבול. אבל בכי"ל כאן: זה סימן כל הניטל מבחוץ להנתן בפנים ניטל מן הסמוך לפנים. וכע"ז בכי"ע: כל הניטל מבחוץ ונתן (צ"ל: לינתן) מבפנים נוטל מן הסמוך או לפנים. וכגי' כי"ל כ"ה גם בתו"כ,²³ וכן מוכרח מן העניין שם ששנו: מעל המזבח, יכול כולו, ת"ל אשר לפני ה', הא כיצד הסמוך למערב. א"ר יוסי זה סימן וכו', ובעל כרחינו אנו אומרים שר' יוסי בא לפרש שכל הניטל מבחוץ (והיינו גחלים לקטורת) ניטל מן הסמוך לפנים, כלומר ממערב המזבח, ואפילו גחלים לקטורת בכל יום. וכן תיקן המגיה גם בירושלמי: כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים ניטל מן הסמוך לפנים. ובתו"כ כי"ר (הוצ' הר"א פינקלשטין הנ"ל): כל הנוטל מבחוץ להנתן בפנים נותן על הסמוך בפנים. ובכי"ר השני שם: ניתן על הסמוך או לפנים. ולפי גירסא זו לכאורה פירושה שנותן את הגחלים על הסמוך לפנים, ומתחיל שם להקטיר, כמשנת תמיד פ"ו מ"ג, ועיין בבלי כאן נ"ג רע"א ובר"ח שם. ופירוש זה הוא דוחקי דוחקין, וקרוב לוודאי שצריך להגיה: ניטל מן הסמוך בפנים, כלומר ממערב מזבח החיצון.

footnotes: ²⁰ והמגיה תיקן בגליון כי"ל כלפנינו בירושלמי, עיין להלן בפנים ד"ה אבל. ²¹ עיין בבלי זבחים נ"ח א' ואילך, כאן נ"ט א' ובתוספות שם מ"ו א' ד"ה אבל. ²² בבבלי נ"ט א': ר' יוסי אומר בצד דרומי הוא נותן וכו', סבר פיתחא בדרום קאי (פירש"י: פתחא דהיכל בדרומו של מזבח קאי), וכו', היכא דגמרן מתנות דקרנות התם יהיב על גגו. ומכאן שהתנא הסובר שנותן בצד דרומי סמוך למזרח הוא ר' יוסי שלנו. ²³ בנוסחאות שלנו. וכ"ה בפסיקתא זוטרתי, בילקוט רמז תקע"ב ובמדרש הגדול, עמ' 417.

32-33. **וכל הנוטל מבפנים להנתן בחוץ ניתן על הסמוך בפנים.**וכע"ז גם בד ובקג"נ. ובירושלמי הנ"ל: וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ ניתן מן הסמוך לפנים. ולפי גירסת הירושלמי שבכי"ל ברישא של הברייתא, היינו רישא היינו סיפא, וכנראה שצ"ל שם כלפנינו (על, במקום: מן), והכוונה לבזיכי לבונה שהיו ניטלין מן השלחן שבפנים, ונקטרין על הסמוך לפנים, כלומר על צד מערבי של מזבח החיצון, עיין במשנת תמיד ספ"ב, בירושלמי בסוגיין הנ"ל ובבלי זבחים נ"ח א'. והברייתא השתמשה ברישא "כל היוצא" משום שכיוונו לשפיכת דמים, ובסיפא "וכל הנוטל" משום שכיוונו לנטילה לשם הקרבה. ואף גירסת כי"ע וכי"ל בבבא זו קרובה לגירסא שלנו. ומתוך הבלבול הגדול בנוסחאות שלפנינו (ברישא) כאן, בתו"כ, בירושלמי ובבבלי, נראה קצת שהברייתא מקוצרת, והיו כאן שלש בבות: גירסת כי"ו, ד, תו"כ בכי"ר, ירושלמי כי"ל, בבלי בספרים ישנים ברישא, ונתקצרה שם האמצעית, דין הגחלים של מזבח החיצון לקטורת שניטלין מן המערב, כלומר: כל הניטל מבחוץ להנתן בפנים ניטל מן הסמוך לפנים, ובכי"ע, כי"ל כאן, ובנוסחאות הדומות להן נתקצרה הבבא שברישא כאן, והיינו ששירי הדמים ניטלין ממערבו של מזבח הפנימי לצד דרום. ובבבלי הנ"ל בספרים ישנים צ"ל: כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו נוטל אלא בסמוך שאין לפנים הימנו [כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו נותן אלא בסמוך שאין לפנים הימנו]. ובספרים שלנו בבבלי צ"ל: כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו [נוטל אלא בסמוך שאין לפנים הימנו כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו] נותן וכו'. ומקשה הבבלי על בבא זו: אילימא שירים, כלומר שגם הבבא האמצעית עוסקת בשירי דמים, והיא מלמדת שנותנין אותם על מערבו של מזבח החיצון, הרי כן מפורש בכתוב עצמו. ועיין בירושלמי בסוגיין.

33-34. **נתן מקצת הפר בפנים בחוץ, ומדם השעיר בפנים בחוץ, הפנימיין עלו לו והחיצונין לא עלו לו.**כלומר, שמתחילה נתן מדם הפר בקדשי קדשים, ואח"כ נתן מדם הפר על הפרכות, ואחריו נתן מדם השעיר בקדשי קדשים ואח"כ על הפרכת. נמצא שבפנים תיקן אח"כ את הסדר שנתן את דם השעיר אחר דם הפר, אבל בחוץ נתן שלא כסדרן שהרי נתן את דם הפר על הפרכת לפני שנתן את דם השעיר בקדשי קדשים. וכן בירושלמי פ"ד סה"א, מ"א ע"ג: במתנות הפרוכת שעיר מעכב את הפר, היך עבידא שאינו יכול ליתן מדם הפר על הפרוכת עד שיתן מדם השעיר על בין הבדים. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ח, מ"ג ע"א. וכן בבבלי מ' א': אילימא דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות שעיר בפנים, חוקה כתיב בהו. ומפירש"י שם ד"ה חוקה וכן תוספ' ישנים שם ד"ה מקמי מוכח שגם הפנימיים לא עלו לו, מפני שהפסיק בדם הפר על הפרוכת לפני שנתן מדם השעיר בין הבדים, שלא כדעת התוספתא כאן, וכן מוכח גם מדברי רש"י ס' סע"א שבמקום שהסדר מעכב אם שינה את הסדר מתבטלת העבודה שעשה מקודם. ולפ"ז מה שאמרו במשנתנו ספ"ה: הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר, הוא דווקא בהזיות שבהיכל (כבבלי מ' א', ס"א א'), והסדר שבהיכל אינו מעכב, ואינו מבטל את ההזייה הקדומה, אבל בנידן שלפנינו ששינה בקדשי קדשים, ונתן את דם הפר בהיכל לפני שנתן מדם השעיר בין הבדים פסול, וצריך להביא פר אחר. ברם כבר ראינו לעיל, שו' 19–22, ד"ה אמ' ר' יהודה ואילך שלשיטת התוספתא והירושלמי אין שום הבדל בין עבודה שבקדשי קדשים ובין עבודה בבגדי לבן בהיכל לעניין שינוי הסדר, וממילא אנו מוכרחים לפרש במשנתנו ספ"ה שאין עבודה מאוחרת שלא כסדרה מבטלת את המוקדמת, ואם הפסיק בעבודות פנים בעבודה שלפני זמנה, לא פסל את הראשונה לא בעבודות שבקדשי קדשים ולא בעבודות שבהיכל. ועיין גם בתוספות ישנים מ' א' ד"ה נהי, ס' א' (על הגליון בהוצ' ראם ס"א סע"א) ד"ה אבל, ומ"ש בהר המריה פ"ה מה' עבודת יוה"כ ה"ב אות ה', ומ"ש לעיל, שו' 12–13, ד"ה ולעצם העניין. ובכי"ל כאן נמצאת הלכה זו לעיל שו' 22 ואילך, ובמקום הלכה שלנו כתוב שם: נתן מן הקרן מיכן ומיכן כשר, חוץ מן הקרן ולפנים פסול, שינה מתן קרנות פסול, חיסר מן המתנות או לא נתן אלא אחת כשר, גמר את המתנות שבפנים ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחלה על הפרוכת, גמר את המתנות שעל הפרוכת ונשפך הדם אע"פ שלא נתן כנגד היסוד יצא וכו', כלהלן בסמוך, עיין מש"ש. והנה הרישא שבהוספה זו היא לפנינו לעיל, שו' 10 ואילך. אלא ששם ובמקבילה בזבחים פ"ו: אם חיסר אפי' אחת מן המתנות פסול, ומדברים בחטאות פנימיות, אבל בכי"ל כאן מפורש שאם חיסר מן המתנות, או אפילו לא נתן אלא אחת כשר, ובהכרח שמדברים בחטאות חיצוניות, ואף בהם שינה מתן קרנות פסול, כפסק הר"מ בפ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"ח, עיין מ"ש לעיל שו' 11, ד"ה שינה מתן קרנות. וכן נתגלתה לפנינו בבא שחסירה בכל נוסחאות התוספתא לעיל, עיין מ"ש לעיל שו' 22–23, ד"ה, ובתו"כ ובבבלי.

34-37. **נתן מקצת המתנות שבפנים ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל, על המזבח. נתן מקצת המתנות על המזבח ונשפך הדם [כו'] אע"פ שלא נתן כנגד היסוד יצא.**הלכות אילו כבר נשנו לעיל, שו' 22 ואילך, ומסדר התוספתא שנה שם את הברייתות מתו"כ כסדרן, עיין מה שכ"ש. וכאן שאב ממקור אחר (עיין להלן) וחזר על ההלכות שלעיל וקיצר. והכוונה היא: יביא אחר ויתחיל [בתחילה. נתן מקצת המתנות על הפרכת ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל כתחילה על הפרכת. גמר את המתנות שעל הפרוכת ונשפך הדם²⁴ יביא אחר ויתחיל] על המזבח. נתן מקצת המתנות על המזבח ונשפך הדם [יביא דם אחר ויתחיל כתחלה על המזבח. גמר את המתנות על המזבח ונשפך הדם] אע"פ שלא נתן כנגד היסוד יצא. ועיין בשנו"ס מד, כי"ע כי"ל, וקג"נ, וכל סופר קיצר באופן אחר.

footnotes: ²⁴ כגי' כי"ל, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 33–34, ד"ה ובכי"ל כאן.

37-38. **שנ' וכלה מכפר אם כיפר כלה דברי ר' עקיבא. ר' יהודה או' אם כילה כיפר.**וכ"ה בכי"ע וכי"ל. ועיין מ"ש להלן בסוף דברינו על גירסת ד וקג"נ. ובתו"כ אחרי ריש פרש' ד', פ"א סע"ד: וכלה מכפר את הקודש, אם כיפר כלה דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה מפני מה הוא אומר אם כלה כיפר (כלומר, למה מזכיר וכלה לפני מכפר, עיין במסרת התלמוד שם בשם רבינו הלל) אלא ללמד שאם חיסר אחת מכל המתנות כאילו לא כיפר. ובבבלי (כאן ס' ב', זבחים מ' א', נ"ב ב'): וכלה מכפר את הקודש אם כפר כלה ואם לא כפר לא כלה דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה מפני מה לא נאמר אם כלה כפר, ואם לא כלה לא כפר, שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה ולא כלום. ואמרינן מאי ביניהו, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר משמעות דורשין איכא בינייהו,²⁵ וחד אמר שירים מעכבי איכא בינייהו. ופירשו ר"ח ורש"י שר' יהודה סובר ששיריים מעכבי, ואם חיסר אחת מן המתנות כולל גם נתינה כנגד היסוד. וסתם משנת זבחים פ"ה מ"א כר' עקיבא. ועיין זבחים קי"א א', ובפירוש המיוחס להר"ח הוצ' הגרי"מ בן מנחם, עמ' מ', ובסוף הערה ג' בעמ' מ"א שם. ורבינו אליקים פירש בלשון שני (לפי דק"ס, עמ' 168) להפך, שר' עקיבא סובר אם כיפר בכל המתנות, לרבות את השירים, כילה. אמרי' כילה כל דם הפר, ואי לא עביד להו לשירים לא הויא כפרה. ור' יהודה סובר ששירים אינם מעכבים ואם כילה ולא חיסר אחת מכל המתנות אין השירים מעכבים. ובירושלמי פ"ה ה"ז, מ"ג ע"א: אית תניי תני אם כילה כיפר (והיינו ר' יהודה כאן). ואית תניי תני אם כיפר כלה (ר"ע כאן). ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלוקת ביניהן. מאן דאמר אם כיפר כילה, השיריים מעכבין. מאן דאמר אם כילה כיפר, אין השיריין מעכבין, ר' יהושע בן לוי אמר משמעות ביניהון. מה, השיריים מעכבין ?²⁶ ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין השיריים מעכבין (כלומר, שניהם סוברים, שאין השיריים מעכבים, כפי' הר"ח ורש"י בבבלי הנ"ל). והביא בעל דק"ס (הנ"ל) ראייה מן הירושלמי שמפורש בו כפירוש רבינו אליקים שמ"ד אם כיפר כילה, והוא ר"ע שלפנינו, סובר ששיריים מעכבים, ור' יהודה סובר שאין שירים מעכבים. ושוב הביא ראיה מגירסת הילקוט (אחרי רמז תקע"ה) שגרס בבבלי זבחים הנ"ל: אם כיפר כלה דברי ר' יהודה. א"ל ר' נחמיה מפני מה לא נאמר וכו'. והרי ר' נחמיה סובר שהשירים מעכבין (זבחים פי"ג סמ"ו ובמקבילות), ובהכרח שלמ"ד מחלוקת בינהון סובר ר' יהודה שאין שירים מעכבין, כפירוש רבינו אליקים. ברם בתוספתא כאן מפורש: אע"פ שלא נתן כנגד היסוד יצא, שנ' וכלה מכפר אם כיפר כלה דברי ר' עקיבא, הרי לך מפורש שלמ"ד אם כיפר כלה, אין השירים מעכבים.²⁷ ואשר לגירסת הילקוט, הרי אין לגירסתו שום קיום לא בדפוסים, לא בכי"י ולא בראשונים, לא ביומא ולא בזבחים בשני המקומות. ולא עוד שהרב הנ"ל לא העתיק את המשך הירושלמי שקשה לפרשו לפי הגירסא שלפנינו. ולפיכך קרוב לוודאי שצ"ל בירושלמי להפך, מאן דאמר אם כיפר כילה אין השירים מעכבין, מאן דאמר אם כילה כיפר השיריים מעכבין,²⁸ כמו שהגיהו בק"ע ובפ"מ. וע"ז אומר הירושלמי שם: מאי כדון (כלומר, במה חולקין, וחוזר למ"ד מחלוקת ביניהון). מאן דאמר אם כלה כיפר עושה אותן ארבע מתנות²⁹ ומאן דאמר אם כיפר כלה אינו עושה אותן³⁰ אלא מתנה אחת, ודווקא בהן "מתנה אחת מהן מעכבת", דהוי ליה כאילו לא היזה שבע הזיות. איברא בד כאן: ר' יהוד' אומר אם כלה כפר אין מתן היסוד מעכב, וכולן כנגד היסוד יצאו שנאמר וכלה מכפר. ולפי גירסא זו מוכח ששניהם סוברים ששירים אינם מעכבין. אבל הוספה זו ליתא בכי"ו, בכי"ע ובכי"ל, ולא היתה גם לפני שני התלמודים, שהרי נחלקו שם ויש מי שסבר שמחלוקת ביניהן. ובמנחת בכורים הגיה: מתן היסוד מעכב וכו'. ולכאורה היא הגהה מוכרחת, שהרי מסיים שדווקא אם נתן כנגד היסוד יצא. ובקג"נ גורס ברישא כגירסת ד כאן, ואם נגיה גם שם כן, הרי יש כאן סיוע לפי' רבינו אליקים הנ"ל. אבל עצם הנדידה ממקום למקום מוכיחה שיש כאן הוספה ופירוש של מגיה.

footnotes: ²⁵ כלומר, ר"ע סובר הואיל וכיפר בכל המתנות כילה, שהרי שפיכת היסוד לא נזכרה כלל בפרשה זו, ור' יהודה דורש שאם כילה את כל המתנות כיפר, ושפיכת היסוד אינה בכלל מתנות. עיין בר"ח כאן וברש"י זבחים נ"ב ב' ובשטמ"ק שם, אות כ"א. ושניהם סוברים שאין השיריים מעכבים. ועיין בירושלמי שהעתקנו להלן בסמוך ד"ה ורבינו אליקים. ²⁶ כ"ה בגוף כי"ל, ותיקן המגיה: מן השיריים, ומחק את המלה "מעכבין". והנכון כגי' גוף כי"ל, ופירושו: וכי לשיטת ר' יהושע בן לוי סוברין שניהם שהשיריים מעכבין ? ²⁷ אבל עיין גי' קג"נ, ומ"ש להלן בפנים סד"ה איברא. ²⁸ כמו שפירשו כל המפרשים (חוץ מרבינו אליקים הנ"ל) גם בבבלי, וכפי שמוכרח מן התוספתא כאן, אלא שבירושלמי, כנראה, לא ידעו תוספתא זו, שהרי רצו לומר מתחילה, שהשיריים מעכבים לשני התנאים, עיין בירושלמי שהעתקנו בפנים לעיל בסמוך, ד"ה ורבינו אליקים, ובהע' 26 שם. אבל אפשר שתמהו שם מן התוספתא כאן שלא הזכירוה, כרגיל בירושלמי. ²⁹ ורומז למשנת זבחים רפ"ה ומנחות פ"ג סמ"ו, ומוסיף גם שיירי הדם, ובכולן מתנה אחת מהן מעכבת. ³⁰ כלומר, להזיות שנשנו במשניות הנ"ל.

38. **פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו וכו'.**בבבלי נ' א', ס"ה א', שבועות י"א א', י"ב א' נזכרו בברייתא זו אף שעירי ע"ז, אבל בכי"א בבבלי נ' א', ובברייתא הסמוכה שם ובהוריות ו' א' לא נזכרו שעירי ע"ז, ועיין בתוספ' ישנים נ' א' ד"ה ומאי נ"מ ובדק"ס הוריות, עמ' 17, הערה ג'.

38-39. **והפריש אחרים תחתיהן, ולא הספיק להקריבן עד שנמצאו הראשנים ירעו עד שיסתאבו וכו'.**בברייתא לא נתבאר אם ירעו דבוק ל"הראשונים", דהיינו שהשניים קריבים, והראשונים ירעו, או מתייחס לאחרים, כלומר, אם נמצאו הראשונים ירעו המופרשין האחרים, והראשונים קריבים. ונחלקו בזה אמוראים בירושלמי פ"ו ה"א, מ"ג ע"ג, ובבבלי ס"ה א', אם בעלי חיים נדחים, וכבר נדחו הראשונים, וירעו עד שיסתאבו, או שאין בעלי חיים נדחים, ומצוה להקריב את הראשונים. ובר"מ פ"ה מה' עבודת יוה"כ הט"ז: פר ושעיר של יוה"כ שאבדו וכו', אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו, יקרבו הראשונים, וירעו השניים וכו'. ועיין בח"ד. [תיקונים והשלמות: נגררתי אחרי פירושי המפרשים בירושלמי. אבל באמת סוגיא זו בירושלמי סוברת בדעת ר׳ יוחנן שבעלי חיים נדחים, עיין במה״פ ד״ה איזה. ובנדחה פעם אחת יש לנו כאן פסוק מפורש ״ועשהו חטאת״, עיי״ש בירושלמי, ועיין בירושלמי שבועות פ״א ה״ה, ל״ג ע״א. ובנדחה פעם שנייה דינו ככל הקרבנות ובעלי חיים נדחים לכולי עלמא, לפי סוגיא זו. ועיין מ״ש בנועם ירושלמי במקומו. וגם לר׳ שמעון שיטת הירושלמי היא שבעלי חיים נדחין אם דחאו בידים, עיין מ״ש לעיל, עמ׳ 646. ועיין בתוספות זבחים י״ב ב׳ ד״ה וש״מ (מתחיל י״ב א'), ובגליון אפרים זבחים ט' א'.]

39-40. **ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה.**ואמרו בבבלי שבועות י"ב א', שאעפ"י שהם זכרים, מ"מ לא יקרבו בעצמן עולה (אחרי שקרבו הקרבים), משום גזירה אחר כפרה אטו לפני כפרה, ולפני כפרה הרי עדיין הם בקדושת חטאת, ואי אפשר להקריבן עולה. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' פסולי המוקדשין ה"ב, אבל בירושלמי לא נזכר טעם זה, ושמא פירשו שם שהטעם הוא מפני "שמתחילה לא הוקדשו לקרבנות ציבור אלא על מנת לקרב על מזבח החיצון",³¹ פרט לשעיר הנעשה בפנים שהוקדש מתחילה (בשעת ההגרלה) על מנת ליקרב ע"ג מזבח הפנימי. ועיין בתוספות שבועות י"ב ב' ד"ה שמתחלה. ועיין היטב בשאלה ששאלו להר"א בן הרמב"ם בברכת אברהם סוף שאלה ט'.

footnotes: ³¹ להלן, שו' 50–51, ושבועות פ"א סה"א, ירושלמי שם פ"א ה"א, ל"ג ע"א, ובבלי שם י"ב ב'.

40. **שאין חטאת צבור מתה. ר' יהודה או' תמות.**משנתנו פ"ו מ"א, תמורה פ"ב מ"ב. ורמז לתוספתא זו המפרש בהוריות ו' סע"א (נדפס ע"ש הר"ח בהוצ' ראם, ז' סע"א). ועיין ירושלמי שקלים פ"א ה"ד, מ"ו ע"א. ובפי' תלמיד רשב"ש שם (עמ' 11): ר' יהודה אומר תמות. והכי תנן בשני שעירים וכו' (משנתנו הנ"ל) ור' יהודה, דתניא [נמי] בתוספתא דיומא פ"ד³² ומייתינן לה פ"ק דהוריות וכו'. ועיין בבבלי ס"ה א' מה שהקשו מר' יהודה על ר' יהודה, עיי"ש. ובבבלי הנ"ל (לעיל שו' 38, ד"ה פר ושעיר): ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו, שאין חטאת ציבור מתה. ועיין במשנת תמורה פ"ב מ"ב הנ"ל. ואעפ"י שהפר בא מממונו של כהן גדול הרי אף הכהנים מתכפרים בו, ואינה חטאת יחיד, עיין בבלי נ' א', הוריות ו' א' ובתוספות ישנים כאן נ' א' ד"ה ומאי נ"מ.

footnotes: ³² והיה לפניו חילוק הפרקים בבכי"ע.

41. **ועוד אמ' ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח. מת המשתלח ישפך הדם.**משנתנו פ"ו מ"א, בבלי זבחים ל"ד ב', מנחות נ"ט ב'. ועיין בתו"כ אחרי פרק ב' ה"ז, פ"א ע"א, ובקרבן אהרן שם. ופירשו בבבלי ס"ד ב' שר' יהודה סובר שבעלי חיים נדחים, ולא זו בלבד שלר' יהודה ימות המשתלח כשמת השעיר לשם לפני השחיטה, ומגריל על שני אחרים, אלא אפילו אם כבר שחט את השעיר לשם, ונשפך הדם ימות המשתלח, ומגריל בתחילה. אבל החכמים חולקים עליו, וסוברים שמגריל על שני אחרים, והשעיר לעזאזל הראשון משתלח, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ובמת המשתלח ישפך הדם, מפני שלר' יהודה צריך להיות חי עד מתן דמיו של חבירו. ובמאירי למשנתנו: ואף חכמים מודים בה,³³ שהרי שחוטים נדחים הם לדברי הכל, וכן הלכה. ועיין בתוספות מ' א' ד"ה ואזדו שכתבו שלר' שמעון שסובר יעמד חי עד שעת וידוי (להלן שו' 54) אם מת המשתלח קודם וידוי וקודם זריקת דמי חבירו יזרק הדם של חבירו, ומביא שעיר אחר בלא הגרלה ומתודה עליו וכו', עיי"ש. ועיין בשיח יצחק, ועיין מ"ש להלן, שו' 51–52. ובר"מ למשנתנו: ואין הלכה כר' יהודה, ומשמע שאין הלכה כמותו בשתיהם. ומדברי הר"מ בפ"ב מה' עבודת יוה"כ ה"ו משמע שפסק כר' שמעון, עיין בבלי ל"ו ב', תוספות ישנים שם מ' ב' ד"ה לכפר, וירושלמי כאן פ"ו ה"ב, מ"ג ע"ג. ועיין במה"פ שבועות ספ"א ד"ה יעמד, וכאן פ"ו ה"ב ד"ה יעמד. ומה שאמרו במשנת מנחות פ"ג מ"ו: שני שעירי יוה"כ מעכבים זה את זה פירושו שאם אין להם אלא שעיר אחד, אין יכולים לעשות את העבודה, עיין בתו"כ אחרי ריש פרק ב', פ"א ע"ד, והוא בניגוד לאין מעכבין שבמנחות פ"ד מ"א ואילך.

footnotes: ³³ כלומר, ואפילו לר' שמעון הסובר (בבלי מ' א' ס"ג ב' ומקבילות) שאם מת המשתלח מביא אחר שלא בהגרלה, הוא דווקא בשלא שחט עדיין את השעיר הפנימי, ובעלי חיים אינם נדחים, אבל אם כבר שחטו, אף לר' שמעון שופך את הדם ומביא שנים אחרים ומגריל עליהם, עיין רש"י זבחים ל"ד ב' ד"ה בכוס.

42-43. **שני שעירי יום הכפורים מצותן בהגריל, לא הגריל עליו אפי' הכי כשרין.**וכע"ז גם בכי"ע, כי"ל וקג"נ, (ועל "אפי' הכי" עיין בשנו"ס). ועיין בתוספות מ' א' ד"ה תני, ועיין מה שתמה עליהן בשיח יצחק שם.

43. **הגרלן באהרן, אפי' בכהן הדיוט כשרים.**בכי"ע ובכי"ל: מצות הגרילן באחרן (בכי"ל: באחרונה) וכו', וצ"ל: באהרן, כלפנינו, וכגי' קג"נ. ולכאורה משמע מלשון התוספתא שדווקא בכהן הדיוט כשרים, אבל הגרלה בזר פסולה. וקשה, שהרי תוספתא זו סוברת שהגרלה אינה מעכבה, ובירושלמי פ"ד ה"א, מ"א ע"ג, מוכח שלא אמרו שהגרלה פסולה בזר אלא למ"ד שהגרלה מעכבה.³⁴ ועיין ר"מ פ"ג מה' עבודת יוה"כ ה"ג ובאור שמח שם.

footnotes: ³⁴ ועיין ר"מ פ"ג מה' עבודת יוה"כ ה"ג ובאו"ש שם.

43-44. **שני שעירי יום הכפורים עד שלא הגריל עליהן רשיי לשנותן לדבר אחר וכו'.**מפני שאין קדשים למצותן בשעת לקיחה, אלא בשעת הגרלה, עיין בבלי מ"א א'. אבל משהגריל עליהן כבר קבען הגורל, אע"פ שהגרלה אינה מעכבת, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובד: רשאי לשנותן בדבר אחד, משהגריל עליהן אין רשאי לשנותן לדבר אחר. ומתוך הירושלמי פ"ד ה"א, מ"א ע"ג (וכהגהת המפרשים שם) והבבלי ס"ב ב' מוכח שאף אם לא הגריל עליהם אין רשאי לשנותן אלא לדבר אחד בלבד, והוא שרשאי לשנות כל אחד מהם לחטאת הנעשית בחוץ גרידא. ובד"ח שבשו: לשנותן לדברים אחרים וכו' לדברים אחרים, וגירסא זו אינה קיימת בשום נוסח.

45. **פסח שלא קרב בראשון וכו'.**כל הברייתות נתפרשו לעיל פסחים פ"ט, שו' 64 ואילך. ופירשנו שם שמן הלשון "בשני וכו' בשלישי" משמע שברגל שני וברגל שלישי עסיקינן, ושלא כמסורת הבבלי כאן ס"ו א', אלא כשיטת הירושלמי ר"ה פ"א, עיין מש"ש, ועיין מ"ש להלן, שו' 48–49, ד"ה והנה הבאנו. ובכי"ע חסרה כאן הבבא של פסח.

45-46. **לא קרב בשיני וכו'.**מפני שהיה אבוד, וכל הברייתות באו לכאן אגב "אבודים" שלעיל, שו' 38.

46. **יקרב בשלישי.**כלומר בסוכות, עיין מ"ש לעיל שם.

**מעות שלא קרבו וכו'.**בכי"ע נשנית הי"א אחרי הבבא של שעירים שלא קרבו ברגלים.

47. **חגיגה שלא קרבה בראשון וכו'.**וכ"ה גם בקג"נ, אבל בכי"ל חסרה בבא זו, וכן ליתא בכי"ע בפסחים, וכבר כתבנו לעיל פסחים שם, שו' 66, שלפני הבבלי לא היתה ברייתא זו, אבל היתה לפני הירושלמי ר"ה פ"א ה"א, נ"ו רע"ג. ומלמדת הברייתא שאף החגיגה שזמנה קבוע לא נפסלה, כדברי התוספות בר"ה ה' ב' ד"ה אילו, עיין להלן.

48. **לא קרבה בשלישי תקרב להבא.**שהרי כאן כבר עברו עליה שלש רגלים, ועובר בכל יום בעשה, ולפיכך צריך להקריב מיד. ופירש בתוספות בכורים לפסחים פ"ט: וקמ"ל דאף על גב דכבר עבר בבל תאחר ג' רגלים, מ"מ הקרבן כשר, כדאמרינן ר"ה ה' ב', והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא, והביא גם את דברי התוספות שם ד"ה אלו. וברור שהוא הדין לשאר בבות שנשנו לעיל.

48-49. **שעירי הרגל שלא קרבו ברגל יקרבו בראש חדש וכו'.**להלן שבועות פ"א סה"א, מנחות פ"ז ה"ג, ירושלמי שבועות פ"א ה"ה, ל"ג ע"א, בבלי שם י"ב ב'. ובמשנת שבועות פ"א מ"ד: היה ר' שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושל יום הכפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה, אמר להם יקרבו וכו'. ופירש"י ב' ב': מהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר שהופרש ליוה"כ ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל, או בראש חדש, מהו שיקריב לשם שעירו של יום. ועיין להלן. ובתוספתא שבועות הנ"ל: ומודה ר' שמעון³⁵ בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בראש חדש וכו'. וכ"ה בבבלי שם י"ב ב' הנ"ל. ומתוך דברי הבבלי י"ב א' (לפי הגירסא שלפנינו, וכן מעיד הרמב"ן שכן היא הגירסא בכל הספרים) מוכח שאף ר' יהודה ור' מאיר מודים בהלכה שלנו, ר' מאיר משום שסובר שכל השעירים כפרתן שוה, ור' יהודה משום שסובר לב ב"ד מתנה עליהן, ולפ"ז הברייתא שלנו הלכה היא. אבל בר"י מיגש שם י"א ב' מוכח שהיתה לו הגירסא שם: ממאי דר' יהודה היא, דילמא ר' מאיר (ומה שבאמצע חסר לפניו). וכן כותב ר' אברהם בן הר"מ, ברכת אברהם סי' ט', שכ"ה הגירסא הנכונה, והגירסא שבספרים שלנו היא תוספת פירוש. ופירש הר"י מיגש: ממאי דר' יהודה הוא ששאל לר' שמעון, הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קריבין זה בזה, והוא (כלומר, ר' יהודה) הרי סובר שאין קריבין זה בזה, וחולק על ר' שמעון, דילמא וכו'. ומה שאמרו בתוספתא שבועות: ומודה ר' שמעון וכו', כוונתו שהוא מודה לר"מ בעצם ההלכה שקריבין זה בזה, אלא לאו מטעמו של ר"מ משום שכפרתן שוה, אלא משום שמתחלה לא הוקדשו אלא על מנת לקרב על מזבח החיצון, כדלהלן. וכן מוכח מתוספתא שבועות הנ"ל שההודאה היא לר"מ, כפי שהעיר בשו"ת ר"א בן הר"מ הנ"ל. והברייתא שלנו כאן היא בהכרח כר' שמעון גרידא, כפי שמוכח מן הטעם שנתנה לדבריה. ודברי התוספות כאן מ' א' ד"ה תני קשים מאד, כפי שתמה בשיח יצחק שם. ושמא לא היו לפני בעלי התוספות הברייתות הללו, וקיצרן הסופר, מפני שהראשונות נשנו בתוספתא פסחים פ"ט, והאחרונות להלן בשבועות ובמנחות הנ"ל. ומ"מ לשיטת הר"י מיגש ברייתא זו אינה הלכה, משום שר' יהודה חולק עליה. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' פסולי המוקדשין ה"א בכל חטאות הציבור שאבדו ונמצאו אחר כפרה בין ראויה בין שאינה ראויה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה, אבל היא עצמה אינה קריבה, ופירש את הסוגיא בשבועות כפירוש הר"י מיגש, כפי שבאר בשו"ת ר"א בן הר"מ הנ"ל, ולשיטתיה מה שאמרו חכמים שאין חטאת ציבור מתה אלא רועה (משנתנו רפ"ו כאן. ועיין תמורה פ"ב מ"ב) היא בכל חטאות הציבור. ועיין מ"ש להלן. והנה הבאנו לעיל את פירש"י שפירש שלא קרבו ברגל, כגון שאבדו ונתכפרו באחרים. אבל הר"י מיגש (שבועות י"א רע"ב) פירש: שעירי הרגלים ושעירי ראש חודש אי אירע מקרה ולא הקריבו שעיר של רגל ברגל. וכן כתב (להלן שם י"ב א'): לאו שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וניתותרו עסיקינן, אלא שאירע מקרה ולא הקריבו שעירים עסיקינן וכו'. ועיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 251. וכן פירש הר"מ בפיה"מ לשבועות פ"א.³⁶ וכתב הר"א בן הר"מ שם: ור' שמעון לא איירי באבודין כלל. ולעיל שם הסתייע מן התוספתא מנחות פ"ז (עיי"ש ה"ג וה"ה) שמעניינה משמע שלא קרבו מפני שבית דין היו אנוסין או שוגגין, והוא כפירוש הר"מ הנ"ל. ומתוך העניין בתוספתא כאן משמע כפירש"י שהרי באבודין עסיקינן כאן, וכנראה, שהדין דין אמת בשתיהן לר' שמעון, וכאן מדברין באבודין, ובמנחות בשאירע מקרה ולא הקריבו אותם, אלא שלשיטת הר"מ הבבא שלנו אינה הלכה, מפני שר' יהודה והחכמים חולקין עליה.

footnotes: ³⁵ כ"ה בכי"ו, בד ובשו"ת הר"א בן הר"מ שנביא להלן. ובכי"ע שם בטעות: ומודה ר' יהודה. ³⁶ כבנוסחאות שלפנינו, והיא מהדורא בתרא, כפי שמעיד הר"א בן הר"מ שהזכרנו בפנים: זה הוא נוסח פירושו במסכת שבועות בכתב ידו. ובפיה"מ להר"מ הוצ' ר"מ גאטטליעב היא מהדורא קמא, ועיי"ש עמ' 59.

50-51. **שמתחלה לא הוקדשו לקרבנות צבור אלא על מנת לקרב על מזבח החיצון.**וכ"ה בתוספתא שבועות פ"א סה"א ובירושלמי שם פ"א ה"ה הנ"ל. ובבבלי שם י"ב: שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון. תנא לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון. ומ"תנא" ואילך ליתא בכי"מ, ואף הרש"ל מחקו, והוסיפו כן בתלמוד ע"פ הר"ח שם שהסמיך את התוספתא לברייתא שבבבלי.³⁷ והברייתא שלנו דרך אגב מוציאה את שעיר הפנימי לאחר ההגרלה, שהוקדש למזבח הפנימי, ואינו קרב בעצמו בשום פנים [תיקונים והשלמות: ״ואינו קרב בעצמו בשום פנים״. תרגום מאידית יש כאן, וצ״ל: ואינו קרב לבדו, או בפני עצמו, בשום פנים. וכוונתי שאפילו למ״ד ששיריים מעכבים, ודינם ככפרה ממש, הרי אף הם אינם קרבים בפני עצמן על מזבח החיצון אלא בתערובת דמי הפר, ונמצא שאינו קרב בפני עצמו לא על המזבח הפנימי ולא על מזבח החיצון.¹⁹ ואין צורך בכל זה, ואפילו למ״ד שיריים מעכבים, עיקר הקרבתו הוא על מזבח הפנימי.]. ועיין מ"ש לעיל, שו' 39–40, ד"ה ירעו עד שיסתאבו.

footnotes: ³⁷ וכע"ז גם בבבלי להלן שם י"ג ב', עיין מ"ש להלן בסוף מכילתין. ¹⁹ והאימורים אינם מעכבים לכולי עלמא, אם נאבדו אחרי זריקת הדם.

51-52. **מת שעיר המשתלח עד שלא נזרק דמו של ראשון אע"פ שלא התודה עליו יצא.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכן מעתיק בשם התוספתא בילקוט ת"ת כת"י, ויקרא פט"ז, י'. אבל הגירסא הנכונה היא בכי"ל ובקג"נ: מת שעיר המשתלח ונזרק דמו של ראשון וכו'. ולפנינו, כנראה, השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: עד שלא נזרק דמו של ראשון [ישפך הדם. נזרק דמו של ראשון] אעפ"י וכו', ובכי"ל ובקג"נ נשמטה הרישא, ועיין לעיל שו' 41, ועיין להלן.

52-54. **שנ' יעמד חי עד מתי יהא זקוק להיות חי עד וכלה מכפר את הקדש וגו' דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומ' עד שעת וידוי.**עיין בתוספות מ' א' ד"ה תני. ובתו"כ אחרי פ"ב ה"ו, פ"א ע"א: יעמד חי לפני ה', מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לשלח אותו, שילוחו למיתה. יכול שילוחו לחיים, תלמוד לומר יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, הא כיצד עמידתו חי לפני ה', ומיתתו בצוק.³⁸ עד מתי הוא זקוק להיות חי ? לכפר, עד שיכפר, שנאמר וכלה מכפר את הקודש את אהל מועד ואת המזבח דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר כפרה שהיא בגופו (כלומר, בשעיר עצמו, והוא וידוי דברים). וכן להלן שם פ"ד סה"ג, פ"ב ע"א: והקריב את השעיר החי, עד כאן הוא זקוק לו להיות חי. והברייתא שלפנינו גם בירושלמי פ"ו ח"ב מ"ג ע"ג, ושבועות ספ"א, ל"ג ע"ג: עד מתי הוא חייה עד וכלה מכפר את הקודש דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר עד שעת הוידוי. וכע"ז בבבלי מ' ב'. ולפי זה משמע שגלה הכתוב בפירוש שאם היה חי עד לאחר מתן דמים לר' יהודה ועד לאחר וידוי לר' שמעון יצא, ואין צורך בשעיר אחר, אם מת המשתלח, ומצות שילוח אינה אלא כשהשעיר חי. ורש"י ס"ה א', ד"ה אלא מת, תפס כדבר פשוט ששילוח עצמו אינו מעכב לדברי הכל. ברם כבר העיר במרכבת המשנה פ"ה מה' עבודת יוה"כ הי"ט על הירושלמי הנ"ל שאמרו שם: שלחו בלא וידוי על דעתיה דר' יהודה³⁹ צריך להביא שעיר אחר, על דעתיה דר' שמעון⁴⁰ אינו צריך להביא שעיר אחר. ודייק מלשון הירושלמי דשילוח מעכב לכ"ע.⁴¹ ובבבלי ס"ח ב': דקסבר ר' יהודה כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו. ובמאירי שם (ס' ע"א מן הספר): ומכל מקום פסקו רבים שאין הלכה כר' יהודה, וכל שמת עד שלא נדחה צריך להביא אחר, ויש שפוסקים שאם מת אחר שנתודה עליו אין נזקקין לו, כמ"ש בפ' קלפי (מ' סע"א, ל"ו רע"ג מן הספר). ופסק זה של רבים קשה מאד, שהרי כאן אמרו בפירוש שאם מת לאחר מתן דמים בלא וידוי יצא, וה"ה לר' שמעון כשמת אחר וידוי. ברם אפשר שאין הדין אלא במת, אבל אם לא מת, אלא שברח לפני שילוחו⁴² אפשר שלא יצא, ואין השעיר מכפר, אלא היום מכפר, כמו אחר חורבן הבית. ובירושלמי פ"ו ה"ג, מ"ג ע"ג: "משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקיים אוכלין אותו". אבל יצאו ידי חובתן, כמפורש לעיל שאם הגיע למדבר נעשית מצותו, וכבר קיים מצות שילוח.⁴³ ובמדרש שה"ש, הוצ' גרינהוט, כ"ט ע"א: ובשעה שהיו רואין שעיר המשתלח חוזר, היו יודעים שכעס הקב"ה על עולמו.

footnotes: ³⁸ להוציא מן "לפי פשוטו לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפרי מצורע וכו'" (רשב"ם ויקרא ט"ז, י' ופענה רזא שם). ³⁹ צ"ל: דר' שמעון, כמו שהגיהו בנועם ירושלמי שם ובמרכבת המשנה שהזכרנו בפנים. ולפנינו נסתרסה הגירסא. ⁴⁰ דר' יהודה, עיין לעיל הע' 39. ⁴¹ פשיטא שאין מכאן ראייה גמורה, ואפשר שהוא הדין בברח, והעיקר הוא שהוידוי מעכב לדעת ר"ש, אבל לר' יהודה, מכיון שאין הוידוי מעכב אף בברח הדין כן ונתכפרו, כדברי רש"י. ועיין בהמשך הירושלמי, והפירוש הנכון הוא בנועם ירושלמי שם, ס"ח א'. ועיין בפי' הר"ח מ' ב' שגרס כגי' שהביא רש"י בשם "ואני שמעתי", ועיי"ש בפירושו. ⁴² עיין במרכבת המשנה פ"ה מה' עבודת יוה"כ הי"ט שהזכרנו בפנים ובגבורות ארי ס"ו ב' ד"ה עתי אפי' בשבת. ⁴³ בפירוש המיוחס להר"ח הוצ' הגרי"מ בן מנחם ז"ל זבחים, עמ' כ"ב: ושעיר המשתלח נמי הא אמרי' בפ' שני שע' יום הכיפ' (ס"ד א') אמרי במערבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, ואין בו טומאה חמורה (עיין בקומץ מנחה על מנחת חינוך סי' קפ"ה ד"ה והנה בפנים), מכיון שיצא חוץ מירושלם חשוב הוא כאילו נעשית מצותו, וכאילו דחאוהוא, והרי הוא מטמא את שולחו, ולעולם לא אתו (צ"ל: אתי) לכלל נבילה דמטמאה טומאה בכזית וכו'. הרי לך מפורש שאפילו מת השעיר לאחר שיצא מירושלים אינו מטמא משום נבילה דהוי ליה כאילו נעשית מצותו, ואינו דומה לעגלה ערופה, שלא קיים את מצותה אלא בעריפה גרידא, ואם שחטה וניבלה בשעת שחיטתה מטמאה משום נבילה (כמפורש בבבלי זבחים ע' ב'), אבל שעיר המשתלח נעשית מצותו אפילו לא דחאו, ואין צריך להמיתו אלא משום מצוה לכתחילה (עיין להלן, שו' 65, ד"ה ירד). ובחי' הרשב"א שבועות י"ג ב' ד"ה בירושלמי כתב: מה שאין כן בשעיר שאינו מכפר אעפ"י שהגרילו עליו אא"כ נשתלח, ושלוחו קרי קרבן וכו'. ופירושו מיוסד על נוסחא מוטעית בירושלמי, עיין להלן שם שחזר בו מפירושו. ועיין היטב בתוספות כריתות י"ד א' (לפי השמטות וחידושין משטטמ"ק שם שבסוף המסכת, סוף אות י"ב), ומ"ש להלן, עמ' 1338. ובתרגום המיוחס ליונתן ויקרא ט"ז, כ"ב, והביאו בריקנטי שם, מפורש שלא היה צריך להפיל אותו כלל.

54-55. **ר' יוסה אומ' כך הוא או' חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל.**במשנתנו פ"ו מ"ב סדר הוידוי הוא: עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל, והיא כר' מאיר לעיל רפ"ב, עיין מש"ש. אבל ר' יוסי סובר כחכמים, שמזכיר את החטאים ואח"כ את העונות ואת הפשעים. וכן בראבי"ה ח"ב סי' תק"ל, עמ' 195: וכי היכי דפליגי ר' מאיר וחכמים בוידוי של פר, הכי נמי פליגי בתוספתא ר' מאיר ור' יוסי בוידוי של שעיר המשתלח. וכ"ה במרדכי כאן סי' תשכ"ז. ברם בכי"ע ובכי"ל חסר כאן "עמך בית ישראל". ולפ"ז אפשר שעיקר כוונת דברי ר' יוסי הוא שלא הזכיר את המלים "עמך בית ישראל". וכן בירושלמי פ"ו רה"ב, מ"ג ע"ג: תני בר קפרא עוו פשעו חטאו, שלא להזכיר גנויין של ישראל. ופירשו בפ"מ ובלשון ראשון בק"ע שלדברי בר קפרא לא הזכיר את המלים "עמך בית ישראל", והוא כגירסת כי"ע וכי"ל כאן. אבל מ"מ ראיית הראבי"ה במקומה עומדת, שהרי ר' יוסי נקט את סדר החכמים, ולא את סדר ר' מאיר. אבל בר קפרא הסמיך את דבריו למשנתנו, ולא חלק אלא על המלים, "עמך בית ישראל".⁴⁴

footnotes: ⁴⁴ ועיין מ"ש בעיטור בכורים כאן ד"ה כך, ומ"ש לעיל פ"ב, הע' 15.

56. **כבש עושין לו מפני אלכסנדרין וכו'.**במשנתנו פ"ו מ"ד: וכבש עשו לו מפני הבבליים וכו'. ובירושלמי פ"ו רה"ד, מ"ג ע"ד: אית תניי תני כבש גופו.⁴⁵ אית תניי תני כבש ממש.⁴⁶ אמר ר' חייה בר יוסף אלכסנדריין היו אומרים עד מתי אתם תולין את הקלקלה בנו. ובבבלי ס"ו ב': אמר רבה בר בר חנה לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו, ומתוך ששונאים את הבבליים היו קורין אותן על שמן. תניא ר' יהודה אומר לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו וכו'. ועיין בבלי מנחות ק' א' ובדק"ס כאן, עמ' 187, הערה ת'.

footnotes: ⁴⁵ נ"ל שצ"ל: גופ', גופה=גפה, גדר. ⁴⁶ כלומר ככבש של פרה שהיה שופע ועולה למעלה, והיו לו זיזין וכתלין מיכן ומיכן, כמפורש בירושלמי שקלים פ"ד סה"ג, מ"ה ע"א. ופשיטא שבכבש שלנו לא היה צורך בזיזין ובכתלין, אבל הכבש עצמו היה הולך ועולה ככבש של פרה.

**שהיו מתלשין בשערו וכו'.**לא נתברר אם הכוונה שהיו מתלשין בשערו של המשלח, או בשערו של השעיר. ומדברי רש"י ס"ו סע"א משמע שהכוונה לשערו של המשלח, וכן פירש במאירי, ועיין גם בשיח יצחק שם. אבל בפי' ר' אליקים ובפיסקי רי"ד פירשו (לפי דק"ס, עמ' 184, הערה ג') שהכוונה לשערו של שעיר, ולפיכך עשו לו כבש שלא יעברו על תלישה מבעל חי ביו"ט. ובספר היובל לכבוד מרכס (עמ' רצ"ז, הערה 52) העירותי שכפירוש זה מוכח בס' חיצוני מזמן המשנה, שנתחבר כנראה באלכסנדריא, וידע ממנהגי האלכסנדריים. ועיין תרביץ שי"א, עמ' 29 ואילך. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הר"ח.

56-57. **ואומ' לו טול וצא, טול וצא.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל, ופירושו, שאומרים לשעיר טול ולך⁴⁷ עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובבבלי ס"ו סע"ב: תנא מה שהי צפירא דין, וחובי דרא סגיאין. ובכ"י ב' שם: מאשי (=מא שי=מה שהי) צפירא זעיר, חובי דדרא סגיאין. ובר"ח שם: תנא משוך צפירה זו זעיר, וחובי דדרא סגיאין, כלומר מהר וצא, שעיר זה קטן, וחטאות הדור מרובין. ולפי פירוש הר"ח אמרו כן לשעיר, ולפ"ז הכל הולך על השעיר, שעשו לו כבש והיו מתלשין בשערו, והיו אומרים לו טול וצא וכו'. עיין מ"ש לעיל בסמוך. אבל בבבלי כי"מ שם: מה שהי לצפירא דין, דדרי חובין סגיאין, ולפ"ז פירושו שאמרו כן למשלח, מהו משהה לשעיר הזה שנושא הרבה עונות.

footnotes: ⁴⁷ ואין כאן במלה "טול" אלא חיזוק הפעולה, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 62, ולעיל שבת פט"ז, שו' 16, ד"ה נוטל.

57. **יקרי ירושלם מלוין אותו עד סוכה ראשונה.**משנתנו הנ"ל.

57-58. **מפני שעשר סוכות בתוך שנים עשר מילין היו דברי ר' מאיר.**וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ד, מ"ג ע"ד, ובבבלי ס"ז א'. ובמשנתנו הנ"ל: עשר סוכות מירושלם ועד צוק, תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל, כלומר, שנים עשר מיל. והסוכה הראשונה היתה רחוקה מיל (שהוא מרחק של אלפים אמה, כלומר, תחום שבת) מירושלים, והאחרונה היתה רחוקה שני מילין מן הצוק. נמצא שהיו יכולין ללוות אותו מירושלים לסוכה ראשונה, ומי שקנה שביתה בסוכה יכול היה ללוות אותו עד הסוכה שלאחריה. ומי שלן בסוכה האחרונה היה מלוה אותו מיל, ועמד מרחוק וראה את מעשיו, כמפורש במשנתנו הנ"ל.

58-59. **ר' יהודה אומ' תשע סוכות בתוך עשרה מילין.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל, וכ"ה (תשע סכות) גם בקג"נ (אלא שהשאר מטושטש). ועיין מ"ש להלן בשם תוספות ישנים. וכן בירושלמי הנ"ל בכי"ל: תשע⁴⁸ סוכות בתוך עשרה מיל. ולפי גירסא זו אין הכרח שר' יהודה והתנאים שלהלן חולקין על משנתנו ועל ר"מ שמירושלים ועד צוק שנים עשר מיל, אלא שהמחלוקת היא במניין הסוכות ובמקומן. ור' יהודה סובר שהסוכה הראשונה היתה רחוקה מירושלים שני מילין, ולא חששו לעשות סוכה בתוך מיל, משום שעדיין לא היה המשלח עייף, ולא היה צורך להציע לו מים ומזון (עיין במשנתנו הנ"ל), ותשע הסוכות היו בתוך עשרה מיל שמן הצוק, והסוכה האחרונה היתה רחוקה שני מילין מן הצוק. ואף ר' יהודה סובר שלראשונה באו ע"י עירוב, ור' יוסי הוא שמדגיש: וכולן ע"י עירוב (כגירסת הירושלמי והבבלי), ולא הראשונה בלבד. ברם בבבלי גורס: ר' יהודה אומר תשע סוכות ועשרה⁴⁹ מילין וכו', והכוונה שלדעתו לא היו אלא עשרה מילין, ונחלקו התנאים על משנתנו ועל ר"מ גם במרחק שבין ירושלים והצוק, ועיין גם להלן בבבלי שם. והוא דוחק גדול בעיני לפרש שנחלקו התנאים במציאות המרחק. ושמא חלקו וסברו שלא הלכו אתו יקירי ירושלים כלל, והלך שני מיל מירושלים בלי לויה, שהרי הלך בישוב (עיין פ"ו מ"ה), והסוכה הראשונה היתה מחמת מים ומזון, ומשם ליוו אותו מיל עד המדבר, ולפ"ז אין הבדל בין המקומות במרחק שבין ירושלים והצוק. ובתוספות ישנים שם (על הגליון ס"ח א'): ר' יהודה אומר עשר סוכות בעשר מילין. כך כתוב בכל הספרים, ואיני יודע ליישבו, כי למה לי עשר סוכות בתוך עשרה מילין, כיון שלא מצינו שיצריך סוכה לא אצל ירושלים ולא אצל הצוק, ובתוך המילין למה יעשה סוכה, על כן נראה דגרסינן תשע סוכות, וכן מצינו בתוספתא. וכן בתוספ' הרא"ש שם: ה"ג ר' יהודה אומר תשע סוכות ועשרה מילין. והכי איתא בתוספתא. ועיין דק"ס, עמ' 187, הערה ט', שהעיר שאף בכ"י אוקספורד הגירסא היא: עשר סוכות בעשר מילין, וכ"ה בירושלמי (בהוצאות שלפנינו) ובאו"ז ה' עירובין סי' קנ"ו, וכן היה לפני רבינו אליקים, ופירש: דסוכה ראשונה היתה סמוך לירושלם. אבל בתוספות ס"ז א' ד"ה ר' יהודה: יש ספרים שיש בהן עשר סוכות, אם כן לפי זה האחרונה היתה עומדת בצוק, ושמא משום חולשא דמשלח כדי שלא יצטרך לחזור וילין שם. ועיין מ"ש להלן, שו' 60, ד"ה אמ' ר' יוסה, בשם רבינו חננאל ושאר מפרשים.

footnotes: ⁴⁸ ונמחק "תשע", ובין השורות הושלם: עשר. ⁴⁹ וכ"ה גם לפני רבינו חננאל ובתשלום אבודרהם, עמ' 61.

59-60. **ר' יוסה או' חמש סוכות בתוך עשרה מילין היו, ומערבין מזו לזו.**כלומר, כולן היו ע"י עירוב. וכן בירושלמי הנ"ל: ר' יוסי אומר חמש וכולן על ידי עירוב. ובבבלי הנ"ל: חמש סוכות ועשרה מילין היו, וכולן על ידי עירוב. ולר' יוסי היו מערבין גם מסוכה לסוכה, והיו בין כולן שמונה מיל, והסוכה האהרונה היתה רחוקה שני מילין מן הצוק, ויכולים היו לבוא ע"י עירוב לצוק עצמו. והפירוש לעצם העיניין הוא כמו שכתבנו לעיל.

60. **אמ' ר' יוסה בי ר' יהודה יכולני אני לעשותן שתי סוכות.**בירושלמי הנ"ל: אמר לי (כלומר, לר' יוסי) אליעזר בני יכול אני לעשותן שתים ע"י עירוב. ובבבלי הנ"ל: אמר ר' יוסי סח לי אלעזר בני, אם על ידי עירוב יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ועשרה מילין. כמאן אזלא הא דתניא חוץ מאחרון שבהן שלא הגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו, כמאן כר' מאיר. וברייתא זו כנראה נשנית כסיום לברייתא שלנו. ולפי מסורת הבבלי (לגירסת כל הספרים שהיו לפני תוספות ישנים ועוד, עיין מ"ש לעיל בפנים ד"ה ובתוספות ישנים) שגרסו בדברי ר' יהודה עשר סוכות ועשרה מילין, הרי לר' יהודה היתה הסוכה האחרונה בצוק עצמו (כדברי בעלי התוספות שהבאנו לעיל שם), ולדברי ר' יוסי שכל בני הסוכות עירבו, הרי יכלו בני הסוכה האחרונה להגיע עמו לצוק שהיה רחוק ממנה שני מילין. ולפי התנא האחרון שבני הסוכה מהם עירבו לצד אחד ומהם לצד שני, ולפיכך היה המרחק בין שתי הסוכות ארבעה מיל, ולסוכה ראשונה ליוו אותו ארבעה מיל ע"י עירוב, שני מיל ע"י אנשי הסוכה שעירבו לצד ירושלים, ושני מיל מצד ירושלים ע"י אנשים מן הישוב שעירבו לצד הסוכה,⁵⁰ פשו להו שני מיל מן הסוכה האחרונה לצוק, ואף הוא סובר שיכלו בני הסוכה האחרונה שעירבו לצד הצוק להגיע עמו לצוק. ובהכרח שהסיום "חוץ מאחרון שבהם וכו'" הוא כר' מאיר גרידא. וכן פירש הר"ח שם, אלא שלדעתו לא היו אלא עשרה מילין מירושלים לצוק לדעת התנאים החולקים על ר' מאיר. וממילא הדברים מתבארים גם לפי גירסתו שגרס בדברי ר' יהודה: תשע סוכות ועשרה מילין, כלומר שמונה מילין מסוכה לסוכה, מיל אחד מירושלים לסוכה ראשונה, ומיל אחד מן הסוכה לצוק, והיה יכול לבוא לצוק עצמו לדעת ר' יהודה בלי עירוב, וסיום הברייתא היא לר"מ גרידא. ועיין ברש"י ובתוספות שם ד"ה כמאן.

footnotes: ⁵⁰ ובשני המיל הראשונים מירושלים לא היתה סוכה כלל, וליוו אותו אנשי ירושלים שני מיל ע"י עירוב, עיין מ"ש לעיל. ואפשר שהתנאים שחולקים על ר' מאיר ומשנתנו סוברים שלא ליוו אותו כלל מירושלים, במקום הישוב, עיין מ"ש לעיל בפנים.

61. **שאלו את ר' ליעזר הרי שחלה שעיר וכו'.**ירושלמי פ"ו ה"ג, מ"ג ע"ג (בשינוי סדר השאלות), בבלי ס"ו ב'.

**מהו להרכיבו.**בבבלי: מהו שירכיבהו על כתפו, ובירושלמי לא פרטו את השאלה. ועיין להלן, שו' 64, ד"ה וחכמים ומש"ש.

62. **יכול הוא להרכיב את אחרים.**וכן בירושלמי הנ"ל: יכול הוא לטעון אתכם ולי. ובבבלי: יכול להרכיב אני ואתם (כ"ה בכל כתה"י ואצל ראשונים, עיין דק"ס). ופירש רבינו אליקים: יכולין אני ואתם להרכיבו, כלומר, לא הוצרך מעולם לכך. וכבר הקשה עליו בדק"ס שם, עמ' 184, הערה ט', מן הירושלמי והתוספתא, שמוכרח משם כפירש"י.

63. **כך תהו בשלום ואני.**כ"ה בד, בכי"ל (אלא שבכי"ל: תהוא) ובקג"נ. ובכי"ע: כך נהיה בשלום אני ואתם. ובכי"ו בטעות: תהי בשלום ואם. ובירושלמי: כך תהו בשלום. ובבבלי: אהא בשלום אני ואתם. ופירש"י: מה לכם לשאול על זאת, לא אני ולא אתם נזקקין לשילוחו. ובתוספות ישנים שם (על הגליון ס"ז ב'): אהא בשלום אני ואתם, כלומר אהא [כמותו], שהיה בריא מאד, וכ"ה בירושלמי ובתוספתא (כלומר שאמרו שם: כך וכו'), ודלא כפירש"י. ובס' חזקוני על התורה ויקרא ט"ז, כ"א: ביד איש עתי. נמצא במדרש עתי, שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה, שהרי הנושא את השעיר אינו עובר שנתו, לכך היו בוררין איש שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה,⁵¹ וחכמת המזלות היתה קלה בעיניהם. ולמדרש זה מתאים פירש"י שר' אליעזר אמר אהא בשלום אני ואתם שלא כמשלח, אלא שמה לכם לשאול על דבר שלא אני ולא אתם נזקקין לכך.

footnotes: ⁵¹ ועיין בילקוט ראובני אחרי מות שמביא מדרש זה בשם "תקונים פ' זו", וכנראה שצ"ל: חזקוני פ' זו.

64. **אמ' להם כך יהיו אויבי מקום.**בבבלי: כן יאבדו כל אויביך ה' (שופטים ה', ל"א), ובירושלמי: כן יהו אויבי השמים. ומוסיף שם: לא שהיה ר' אליעזר מפליגן, אלא שלא היה אומר להן דברים שלא שמען מימיו. ואף בבבלי שם מסמיך לברייתא שלנו את התוספתא ביבמות ספ"ג, שסיימו שם: ולא שהיה ר' אליעזר מפליגן וכו'. ועיין גם להלן סוכה פ"א ה"ט. ועיין בריטב"א בסוגיין ד"ה יכול שכתב: ואע"ג דהא לא איתמר אלא אשאלות דלקמן, משמע לרבינו ז"ל (כלומר, לרש"י) דאכולהו קאי, ומשום הא מייתי להו תלמודא לשאלות דלקמן וכו'. ובירושלמי הנ"ל מפורש כן על השאלות שלנו.

**וחכמים אומ' חלה מרכיבו.**וכ"ה בד, כי"ע וכי"ל. ובירושלמי: חלה המשתלח מרכיבו על החמור. ובבבלי הנ"ל: חלה מרכיבו על כתפו. וכן גרסו שם גם בשאלה לר' אליעזר: חלה מהו שירכיבהו על כתפו. ועיין בבבלי לעיל שם, ובכריתות י"ד סע"א. ועיין ריטב"א וגבורות ארי בסוגיין. ולשיטת הירושלמי החיוב הוא משום מחמר, עיין בבלי שבת קנ"ד א' ומ"ש בצפנת פענח פ"כ מה' שבת ה"א.

65. **ירד אחריו וימיתנו.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, שו' 52–54, ד"ה ובבבלי.

65-66. **שעיר המשתלח אע"פ שאין מטמא בגדים מטמא אוכלין דברי ר' מאיר וכו'.**כלומר, שעיר המשתלח שעדיין לא יצא מחומת ירושלים שעדיין אינו מטמא בגדים, מ"מ מטמא אוכלין, משום שסופו לטמא טומאה חמורה, כמבואר בבבלי זבחים ק"ה א'. עיין מ"ש ע"ז להלן, שו' 69–73.

68. **מאימתי מטמא בגדים מיצא חומת ירושלם דברי ר' מאיר.**כסתם משנתנו פ"ו מ"ו. ובבבלי ס"ז ב' היא דעת ר' יהודה. וכ"ה בתו"כ אחרי ריש פרשה ה', פ"ב ע"ג, בשם ר' יהודה. אבל בכ"י ב' בבבלי שם: דברי ר' מאיר, כגירסת כל הנוסחאות בתוספתא כאן. ועיין להלן בסמוך, והכתיב "מיצא"=משיצא, ואין לתקן.

68-69. **ר' יהודה אומ' משעה שיגיע לצוק.**וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע ובכי"ל: ר' יוסי אומ' וכו'. וכ"ה בתו"כ ובבבלי הנ"ל. וכצ"ל לפנינו, ור' יהודה סבר כר' מאיר, כפי שמוכח מתו"כ הנ"ל, ומשנתנו היא כר' מאיר וכר' יהודה.

69. **ר' שמעון או' משעת דחייתו לצוק.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ובתו"כ הנ"ל: ר' שמעון אומר והמשלח (כ"ה בכי"ר) את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, והזורקו (וכ"ה גם בכי"ר) בבת ראש מטמא בגדים. ובבבלי הנ"ל: והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו (כלומר, ויקרא ט"ז, כ"ו), זורקו בבת ראש ומטמא בגדים. ואף בתו"כ הוי"ו שב"והזורקו" הוא וי"ו הפירוש, כלומר, הזורקו.

69-73. **פרים הנשרפין ושעירים הנשרפים אע"פ שאין מטמין בגדים מטמין אוכלין ומשקין דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' פרה ופרים הנשרפין מטמין אוכלין ומשקין, ושעיר המשתלח אין מטמא אוכלין ומשקין, מפני שהוא חי ואין חי מטמא אוכלין ומשקין.**הנוסח מקוצר כאן, וצ"ל בדברי ר' מאיר: ושעירים הנשרפים [ושעיר המשתלח] אע"פ וכו', וכ"ה להלן פרה פ"ז ה"ח ובבבלי זבחים ק"ה א'. והמסדר קיצר כאן, משום שכבר נחלקו לעיל בשעיר המשתלח. ובמשנת פרה פ"ח מ"ג: השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים, פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אין מטמאין בגדים. וכבר דייק הרמב"ם בפיה"מ שם מלשון המשנה שבגדים אינם מטמאין, אבל מטמאים אוכלין ומשקין. ולפי פשוטה היא כר"מ הסובר שאף שעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקין. אבל אפשר להעמידה אף כחכמים, ונקטו בגדים דווקא, משום פרים, שהן מטמאין אוכלים אף לשיטתם. ובארו בבבלי זבחים ק"ה הנ"ל שר"מ סובר שעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקין אפילו בחיים משום שסופו לטמא טומאה חמורה, וכתנא דבי ר' ישמעאל שם, אבל החכמים סוברים "צריכים הכשר טומאה ממקום אחר". ופירש"י ועוד, שהכוונה לתנא דבי ר' ישמעאל, ואף החכמים סוברים כמותו, אלא שהם מפרשים בו שדווקא כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר, אבל כל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר ממקום אחר, ומ"מ ראוי לטומאה בעינן, אבל שעיר המשתלח שהוא חי, ואינו אוכל, אינו ראוי לטומאה. נמצא לפירש"י וסייעתו שלחכמים פרים הנשרפין מטמאין אוכלין ומשקין שנגעו בהן, אעפ"י שלא נטמאו הפרים מחמת שרץ. אבל הר"מ בפ"ג מה' אבות הטומאה ה"ג ובספ"ה מה' פרה אדומה פסק שפרים הנשרפין עצמן אין מטמאין אוכלין ומשקין. ועיי"ש בכ"מ ובשו"ת חכם צבי סי' ק"ז. וכן באמת הביא בשטמ"ק ב"ק ע"ז א' בשם ר' ישעיה דטראני שכתב בשם ר"ת פירוש אחר בזבחים הנ"ל. ומה שאמרו שם: אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, הכוונה שפרים הנשרפין צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, ומה שאמר תנא דבי ר' ישמעאל שכל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר, הוא שסופו ליטמא טומאה חמורה מחמת עצמו, אבל פרים הנשרפים אינם מטמאים מגופם אלא ע"י עוסקיהם. ועיין גם בס' הישר לר"ת חולין סי' שס"א, ל"ו ע"ד ואילך. ושעיר המשתלח מכיון שהוא חי אינו ראוי לטומאת אוכלין כלל,⁵² אפילו ע"י הכשר טומאה. ועיין בספר זבחי אפרים לזבחים שם, ומה שתמה על פירוש זה בקרן אורה שם במקומו. ובפירוש המיוחס להר"ח בזבחים שם (הוצ' הגרי"מ בן מנחם, עמ' כ"ב): אבל מטמאין אוכלין ומשקין דב' ר' מאיר כול' הא בריתא איתה בפוסל ונטמא ובסוף (צ"ל: בתוספת יומא ובפ"ז) מסכת פרה וכו', ואף מפרש זה עומד בשיטת הר"מ ור"ת שפרים צריכים הכשר טומאה ממקום אחר לשיטת החכמים. ובמאירי כאן ס"ו א' (נ"ט ע"ב): ונאמר בברייתא שמ"מ אינו מטמא אוכלין ומשקין שאין חי מטמא. וכוונתו, כנראה, לדברי החכמים כאן (או לעיל הט"ו), שכן דרכו לציין לתוספתא בדיבור "ברייתא", אבל לא היה סותם את דבריו אם כיוון לברייתא שבבבלי זבחים הנ"ל.

footnotes: ⁵² ועיין אהלות פט"ו מ"ט, עירובין פ"א מ"ז ובירושלמי ובבבלי שם, ואינו עניין לכאן.

73. **מימתי מטמין בגדים משיצאו חומת העזרה דברי ר' מאיר.**כסתם משנתנו פ"ו מ"ז. ועיין במשנת זבחים ספי"ב, בתו"כ אחרי מות פרש' ה' ה"ה, פ"ב ע"ד, בבלי כאן ס"ח א', זבחים ק"ה א'.

74. **ר' יהודה אומ' משישליכן לאור.**וכ"ה בכי"ע ובכי"ל, ובד נשמטה המלה "משישליכן" בטעות. ומכאן שר' יהודה חולק על סתם משנתנו הנ"ל, וסובר שאין מטמאין בגדים אלא השורפן, ולא המוציאין אותן מחוץ לחומה. והר"מ בפיה"מ לזבחים ספי"ב, ובחיבורו פ"ה מה' פרה אדומה ה"ד, באר שבשריפה כ"ע לא פליגי שהשורף מטמא בגדים כמפורש בכתוב, אלא שת"ק סובר שאף הנושא אותן לבית הדשן מטמא בגדים. וכן משמע מסדר הברייתות בתו"כ הנ"ל שסתמו כסתם משנתנו, ואח"כ הזכירו דעת ר' יהודה שהמהפך בהן משנעשה אפר אינו מטמא בגדים, אבל השורף מטמא בגדים, והוא מודה גם לרישא שם. אבל לגירסת התוספתא כאן חולק ר' יהודה על סתם הספרא שם. ועיין מ"ש להלן שו' 78–79, ד"ה אבל המסדר.

**ר' שמעון אומ' משיצאת האור ברובן.**משנתנו הנ"ל ומשנת זבחים ספי"ב. ולדעת ר' שמעון אינם מטמאין בגדים אלא משעה שנגמרה מצותן, עיין להלן זבחים ספי"א.⁵³ [תיקונים והשלמות: דבריי אינם מדוייקים, ולר׳ שמעון אפילו אוכלין ומשקין אינן מטמאין, במפורש בדבריו בתוספתא פרה שם ספ״ו, וכדברי הר״מ שהבאתי בריש העמוד שם, ועיי״ש בכ״מ ובשו״ת חכם צבי שציינתי שם.]

footnotes: ⁵³ בתוספתא שם: ואפילו לא הצית את האש אלא ברובה הרי אילו כשרין, כלומר נגמרה מצותן. ובבבלי פסחים ע"ה ב': ישרף אע"פ שהצית את האור ברובו, כלומר, שכבר נתכשרו, מצוה להתעסק בהן עד שתגמר שריפתן. ובתו"כ חובה ספ"ה, י"ט רע"א: ישרף עד שמצית האור בגופו. ועיין במחלוקת שבירושלמי כאן פ"ב ה"א, ל"ט ע"ג, בבלי סוטה ט"ו א' ומנחות כ"ו ב'. אבל בתו"כ כי"ר (הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' פ'): אף על פי שהוא מצית את האור בגופו. וכ"ה במדרש הגדול שם, עמ' 70, ובילקוט במקומו. ובפי' הראב"ד שם: ישרף אעפ"י (כגי' הנ"ל) שהצית האש בתוכו, או ברובו וכו'. ועיין בפי' ר' אליהו מזרחי שם ד', י"ב.

75-76. **היכן שורפין אותן בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם לצפונה של ירושלם, חוץ לשלש מחנות.**בר"ח ס"ח א': תוספתא היכן שורפין אותן אבית (וכ"ה בכי"ע כאן) הדשן הגדול וכו'. והברייתא נכפלה להלן זבחים פי"א ה"ד, ואף שם: בבית הדשן הגדול. ובבבלי ס"ח סע"א, זבחים ק"ו א': כדתניא היכן נשרפין, לצפונה של ירושלים, חוץ לשלש מחנות. ר' יוסי הגלילי (כ"ה בזבחים וביומא בכ"י ב') אומר אבית הדשן נשרפין וכו'. אבל בתוספתא זבחים ספי"א: ר' יוסי הגלילי אומר בבית הדשן הגדול היו נשרפין. ועיין בכפו"פ פ"ו, עמ' ע"ו, ובהערה שם, עמ' ע"ז, הערה 1, שם סוף עמ' צ"ח, ובהערה 2 שם. וברור שלפי התוספתא בית הדשן הגדול הוא בית הדשן שמחוץ לשלש מחנות שלשם היו מוציאין את דשן מזבח החיצון, ושבו היו שורפין את הפרים והשעירים הנשרפין כמצותן. אבל בבבלי זבחים ק"ד ב' מפורש (תני לוי, וכן רבה בר אבוה בשם רב לעיל שם) שבית הדשן הגדול הוא בית הדשן שבעזרה שבו היו שורפין פסולי קדשים, ולפ"ז נקרא גדול משום שהיה בעזרה. אבל לפי התוספתא קראו בית הדשן הגדול לבית הדשן ששימושו היה מרובה, מקום דשן מזבח החיצון, ושם נשרפו הנשרפין כמצותן.⁵⁴ ובר"מ פ"ז מה' מעשה הקרבנות ה"ג ואילך: שלשה מקומות לשריפה, אחד בתוך העזרה וכו', והמקום השני בהר הבית ושמו בירה (עיין זבחים ק"ד ב') וכו', ומקום השלישי חוץ לירושלים והוא הנקרא בית הדשן, ושם שורפין חטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצותן. וכנראה שפסק ע"פ ר' יוסי הגלילי שבבבלי הנ"ל, וסתם בית הדשן הוא מחוץ לשלש מחנות, שפך הדשן, מקום ששופכין בו הדשן המסולק מן המזבח (רש"י ויקרא ד', י"ב), ושיהא שם דשן, שיהא קבוע לכך, עיין בבלי הנ"ל, תו"כ חובה פ"ה ה"ד,י"ח ע"ד, ועיי"ש ספ"ה, י"ט רע"א, בבלי פסחים ע"ה רע"ב, ומ"ש במאירי שם.

footnotes: ⁵⁴ לפי תני לוי בזבחים ק"ד ב' הנ"ל נשרפו שם גם הפרים שאירע בהם פסול ביציאתם. [תיקונים והשלמות: כל ההערה הקצרה צריכה מחיקה. ושמא מקומה בדיוק שתי שורות למטה, וכתבתי ״גם״ הפרים וכו׳ ברמז למ״ש לעיל, עמ׳ 531.]

76-77. **זקיפן של כהנים היו מעמידין סביבות המערכה וכו'.**בר"ח הנ"ל: והיקיפין של כהנים וכו', וצ"ל: והזקיפין. ובד ובכי"ל: וזקיפין וכו'. ובכי"ע: וזוקופין וכו'. ועיין במלא"ש סוטה פ"ח מ"ו סד"ה ובעקבו, ובשנו"ס לב"ר פצ"ח, הוצ' אלבק, סוף עמ' 1252. והשוטרים היו שומרים על העם שהיו בהולים לראות את שריפת הפרים והשעירים, עיין רש"י ע' א' ד"ה ומאי מצוה.

78. **אחד השורף ואחד המסייע בשעת שריפה וכו'.**בתו"כ אחרי פרש' ה' ה"ח, פ"ב ע"ד: איזהו השורף המסייע בשעת שריפה. וכ"ה בירושלמי ספ"ו, מ"ד ע"א, ובבבלי ס"ח ב', וזבחים ק"ו א'. וכאן פירושו, אחד המשליך את האברין לאור (עיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה והנה), ואחד המהפך בהן, או שמוסיף עצים בשעת שריפתן, וכדומה.

78-79. **אבל המסדר את המערכה, והמצית את האור באליתא אין מטמין בגדים.**וכ"ה ("באליתא") גם בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ. ובד: באילת' (בד"ח שבשו: לאלתר), והיא נוסחא נכונה, וכ"ה בסורית, עיין להלן, הערה 55. ובתו"כ הנ"ל: והשורף. לא המצית את האור, ולא המסדר את המערכה. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירש"י שם (ובזבחים): והאי תנא אית ליה כר' שמעון, דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור. וכבר תמה על רש"י בקרן אורה לזבחים מה הכריחו לפרש כן, ומה עניין טומאת בגדים של המוציאים את הפרים לטומאת בגדים של השורפים, עיין מ"ש לעיל, שו' 74, ד"ה ר' יהודה. ובשיח יצחק הוסיף לתמוה עליו מן הגירסא בתו"כ הנ"ל שמסיים בסוף הברייתא דברי ר' יהודה (וכ"ה גם בכל הדפוסים הישנים שבבבלי ביומא כאן), והרי מתו"כ לעיל שם משמע שר' יהודה סובר כת"ק, שהמוציאים מטמאין בגדים משיצאו חוץ לחומה. ברם לגירסת התוספתא לעיל מוכח שר' יהודה סובר שהמוציאים אינם מטמאין בגדים אלא השורפין בלבד, והוא כפירוש רש"י בברייתא זו. ועיין במאירי ספ"ו סד"ה ולא. ובשי"ק לירושלמי ספ"ו תמה על סדר הברייתא בתו"כ ובתלמוד שנקטו הצתת האור לפני סידור המערכה. ובס' זבחי אפרים הביא את סדר שריפת הפרה ממשנת פרה פ"ג מ"ט שמוכח משם שמתחילה היו מניחים את הפרה על גבי המערכה, ואח"כ היו מציתים את האש, והוסיף: ומסתמא כן היו עושים ג"כ בפרים ושעירים הנשרפים שהיו מסדרים בתחילה את המערכה והיו נותנים עליה גוף הפרים והשעירים, ואח"כ הציתו אש באליתות וכו', והסדר בבבלי הוא בדרך זו ואין צ"ל זו. ולהלן שם כתב שהמצית את האור שבבבלי כוונתו להצתת האליתא, כבבלי יומא מ"ה א' (ובזה כיוון לאמת, כמו שמפורש בתוספתא כאן), לפני שמשליך אותה לתוך המערכה, אבל מי שמשליך את האליתא לתוך המערכה בוודאי מטמא בגדים. והנה מה שכתב כדבר פשוט שסדר שריפת הפרים והשעירים היה כסדר שריפת פרה אדומה אינו נראה כן. ובפרה אדומה אמרו "במקום שחיטתה שם תהא שריפתה" (ירושלמי תרומות פ"ו ה"א, מ"ד ע"א, ועיין בבלי זבחים קי"ג א'), ואם שרפה חוץ מגיתה פסולה (משנת זבחים רפי"ג ופרה פ"ד מ"ב. ועיין בפיה"מ לזבחים שם ובחיבורו פ"ד מה' פרה הי"א). ובהכרח שהיה מסדר את המערכה תחילה ושוחטה עליה, ואח"כ שורפה, שהרי לא ישחוט אותה על גבי מערכה בוערת. אבל בפרים הנשרפים היה מנתח אותם מתחילה לאבריהם (תוספתא זבחים פי"א סה"ד, תו"כ חובה פ"ה ה"ב, י"ח ע"ד, בבלי כאן ס"ח א' ועוד), ואח"כ היה משליכן לאור, כמפורש לעיל שו' 74: ר' יהודה אומ' משישליכן לאור. ולפ"ז נראה שהיו מתחילה מסדרים את המערכה ואח"כ מציתים את האליתא,⁵⁵ כסדר התוספתא כאן, ואח"כ משליכין את האיברים למערכה הדולקת. והברייתא בתו"כ, בירושלמי ובבבלי הנ"ל היא מדרש הלכה, והוציאו בתחילה מן הכתוב "השורף", ולא המצית את האור, שהוא מדליק את העצים, ואינו שורף את הפרה, והוסיפו שגם המסדר את המערכה לשריפת הפרה אינו בכלל מסייע, ואין מסייע אלא המסייע בשעת שריפה, כגון שמהפך את האברים, כמפורש בירושלמי ספ"ו, ור"מ פ"ה מה' פרה אדומה ה"ד. אבל המשליך את האיברים הוא השורף ממש, וכמו שכתבנו לעיל ד"ה אחד השורף. ברם מתוך דברי הריטב"א ס"ח ב' ד"ה ולא מוכח שפירש שאף בפרים הנשרפין היו מסדרים את האברים תחילה, ואח"כ שורפין, עיי"ש. וצ"ע מדברי ר' יהודה שבתוספתא לעיל הנ"ל.

footnotes: ⁵⁵ עיין בפיה"מ להר"מ פרה פ"ג מ"ח, עמ' 192, שציין לביצה ל"ג ב': הוה מפשח ויהיב לן אלואתא אלואתא. ופירושו שוכות של עצים, עיין הערת מהרי"ן אפשטין לפיה"ג טהרות, עמ' 104, הע' 29, שציין שכ"ה בסורית: אילתא (כגירסת ד כאן), שוכת עצים גדולה.

80. **שמנה ברכות מברך עליהן באותו היום.**בכי"ע: היה מברך באותו וכו', והמלה "עליהן" חסרה שם, אבל היא ישנה גם בד ובכי"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"א: בא לו כהן גדול לקרות וכו', וקורא אחרי מות ואף בעשור וכו', ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה⁵⁶ ומברך עליה שמונה ברכות. ובמשניות עם פיה"מ להר"מ מכ"י, ובמלא"ש שם בשם ס"א: עליהן. וכ"ה בס' העבודה אתה כוננת עולם מראש (ס' רב עמרם נ"א ע"א ועוד).

footnotes: ⁵⁶ עיין מ"ש להלן מגילה פ"ג, שו' 20, ד"ה והנה רבינו.

80-81. **על התורה כדרך שמברכין על התורה בבית הכנסת.**וכע"ז בבבלי ע' א' וסוטה מ"א א'. ובירושלמי פ"ז ה"א, מ"ד ע"ב: על התורה הבוחר בתורה. וכ"ה בירושלמי סוטה פ"ז ה"ו, כ"ג ע"א. ובדברים רבה פי"א, ו': איזו היא הברכה שבירך משה בתורה תחילה, בא"י אמ"ה אשר בהר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושיה. ובמחזור וויטרי, עמ' 336: אשר בחר בתורה הזאת ורצה וקדשה והנחילה לעושיה וכו'. ובספרי נצבים פי' שס"ה, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 324: מה היה אומר ברוך אשר נתן תורה לישראל ע"י משה רבינו. ובמס' סופרים פי"ג ה"ו, הוצ' היגר, עמ' 243: ביחיד כשהוא משכים לקרוא אומר ברוך אתה ה' אמ"ה הנותן תורה מן השמים חיי עולמים ממרומים וכו'. וכ"ה בקטעים מן הגניזה מסידור א"י שפרסם מאן בס' השנתי של צינצינטי ח"ב, עמ' 243. ואנו נוהגים כבבלי ברכות י"א ב'. ובסידור תפילה מא"י (קטעים מן הגניזה שפרסם ר"ש אסף בסה"י לכבוד דינבורג, עמ' 123): ברוך אתה ה' אמ"ה אשר בחר בעדרי צאנו והודיעם דרכי רצונו, ברוך אתה ה' נותן התורה. ועיין גם בנוסח הברכה שפרסם זולאי בס' אסף, עמ' 312. ומסתבר שבירושלמי הנ"ל כיוונו לחתימת הברכה, כלומר, שחתמו מעין הפתיחה (כבדב"ר ומחז"ו הנ"ל): ברוך אתה ה' הבוחר בתורה, עיין בדוגמאות שלהלן. ועיין בגבורות ארי ס"ח ב' ד"ה וכ"ג, ומתוך מה שהבאנו לעיל ברור, שלא היתה ברכה מיוחדת לכה"ג. ורש"י למשנתנו ס"ח ב' פירש ברכת התורה, ברכה שלאחריה אשר נתן לנו וכו', ולפי דעתו לא הזכירה המשנה אלא הברכות שלאחרי הקריאה. ובפיה"מ להר"מ כאן וסוטה פ"ז מ"ז פירש שהמשנה מנתה כאן את ברכת התורה לשתי ברכות, אחת לפניה ואחת לאחריה, ועוד שש ברכות, ולא מנה הר"מ את הברכה על ישראל כברכה בפני עצמה, אלא כללה בסוף עם שאר התפילה. וכן משמע לכאורה מגירסתו במשנה: ועל הכהנים ועל ישראל ועל שאר התפילה.⁵⁷ ובבבלי שם: ועל המקדש בפני עצמו, ועל הכהנים בפני עצמן, ועל ישראל בפני עצמן ועל שאר תפילה. ת"ר ושאר התפלה רנה תחינה בקשה מלפניך על עמך ישראל וכו'. אבל בחיבורו ספ"ג מה' עבודת יוה"כ חזר בו, וכתב: בעת שקורא מברך לפניה ולאחריה כדרך שמברכין בבית הכנסת, ומוסיף לאחריה ז' ברכות וכו'. ועיין בתיו"ט, במלא"ש ובהר המריה על הר"מ שם אות נ'. ומכאן שהר"מ בחיבורו פירש שהמשנה מנתה את שתי הברכות כאחת, עיין במאירי רפ"ז, ס"ב ע"א (מן הספר) ד"ה ואמר. ומן התוספתא כאן, וכן מסוגיית הירושלמי ברור שמנו ז' ברכות חוץ מברכת התורה, כפירש"י והר"מ בחיבורו הנ"ל, ועיין ר"ח ע' א', ערוך ערך שמן ג' ובשאר הראשונים שציין רטנר באהצו"י, עמ' 79 ואילך. ומסתבר שהירושלמי תפס את הלשון של הברכה הראשונה, עיין בנוסחאות שהבאנו לעיל.

footnotes: ⁵⁷ עיין דק"ס, עמ' 195, הע' ד', ומה שהביא שם מפי' ר"י נחמיאש כ"י (הפירוש נתפרסם אח"כ ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ו, עיי"ש עמ' 13). ועיין בס' עבודת ישראל, ר"ח ע"ב ואילך.

81-82. **על העבדה ועל הודאה ועל מחילת העון, כסדרן.**בבבלי הנ"ל (בכ"י ב' וביומא): ועל מחילת העון כתיקנן. והוא סדרן, הוא תיקנן, עיין מ"ש לעיל שבת פ"א, הערה 38. ופירש"י: כתיקנן, כמו שאנו אומרין אותן בבית הכנסת. ועיין ר"מ ספ"ג מה' עבודת יוה"כ הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: על העבודה. שאותך נירא ונעבוד. וכ"ה בירושלמי סוטה בכי"ר. ובהוצ' שלנו בסוטה: שאותך לבדך ביראה נעבוד.⁵⁸ וכ"ה סיום הברכה בפיוטים של א"י, ובקטעים מן הגניזה⁵⁹ של סדורי א"י. וכ"ה ברש"י כאן ס"ח ב', ברכות י"א, ב'. וכבר העירו שכ"ה בילמדנו שהביא בילקוט שמואל רמז פ' וברוקח סי' שכ"ו בשם מדרש ויכולו. ועיין בקטעים שפרסם אסף בסה"י לכבוד דינבורג, עמ' 118, הערה 9. וממשיך הירושלמי: על ההודייה. הטוב לך להודות, וכ"ה בקטעים מן הגניזה הנ"ל⁶⁰ ובקטעים שפרסם אסף הנ"ל, וברש"י למשנתנו הנ"ל. וממשיך הירושלמי: על מחילת העון מוחל עונות עמו ישראל ברחמים. ועיין במס' סופרים פי"ט ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 326, ובקטעים מן הגניזה הנ"ל (עמ' 331), ובמ"ח חנ"ה, עמ' 443.

footnotes: ⁵⁸ וכן מעתיקים כמה מן הראשונים, עיין באהצו"י כאן, עמ' 79. ⁵⁹ בס' השנתי של צינצינטי ח"ב, עמ' 310. ועיי"ש בעמ' 307, 309, 320, ועיי"ש עמ' 302, ועמ' 314. ⁶⁰ ס' השנתי הנ"ל, עמ' 307, 308, ריש עמ' 310, ובצופה האנגלי סדרא ישנה ח"י, עמ' 657, 659.

82. **ועל המקדש ברכה בפני עצמו.**בירושלמי הנ"ל: על המקדש הבוחר במקדש. ואמר ר' אידי השוכן בציון. ובתוספתא, בירושלמי ובברייתא שבבבלי לא נזכרה ירושלים. וכן לא נזכרה ירושלים במשנתנו בסוטה פ"ז הנ"ל, וביומא כאן בכמה כי"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 195, הערה ד'. אבל בנוסחאות שלפנינו במשנה כאן נזכרה אף ירושלים. ומתוך הירושלמי אין לדעת אם ר' אידי חולק או מוסיף, מפני שאף ירושלים היתה כלולה בברכה זו. ובמשיב נפש למאירי, עמ' 570: ויש שנותנין ברכה מיוחדת לירושלם, וחותם בה הבוחר בירושלם. ובפי' ר"י נחמיאש על העבודה (עיין לעיל, הערה 57), עמ' 13: חמישית על המקדש, יהי רצון מלפניך י"א וא"א (כלומר, ה' אלקינו ואלקי אבותינו) שתעמיד בית מקדשך לעדי עד לפניך ותרצה בו ותתמיד שכינתך בתוכו, בא"י הבוחר במקדש. ובר"מ ספ"ג מה' עבודת יוה"כ: ומברך על המקדש וכו' יהיה עניינה שיעמוד המקדש ושכינה בתוכו, וחותם בה בא"י שוכן בציון, וע"פ הר"מ ניסחו כמה מן הראשונים, עיין באהצו"י, עמ' 80. ולכאורה היה נראה שר"י נחמיאש הרחיב את התפילה ע"פ הר"מ הנ"ל, אבל מתוך סיום הברכה נראה שהיה לפניו מקור אחר, שהרי הוא מסיים כלשון ראשון שבירושלמי, והר"מ ניסח ע"פ דברי ר' אידי בירושלמי. ובפסיקתא רבתי ספכ"ז, הוצ' רמא"ש, קל"ד סע"א: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתבנה מקדשך במהרה בימינו, ותשוב שכינתך בתוכה וכו', ושינו את הברכה העתיקה לפי עניינה אחר החורבן. ובס' משיב נפש למאירי, עמ' 570: על המקדש עניינה שייעד השם כבוד הבית בשלוה, וחותם הבוחר לשכן שמו בבית המקדש וכו', ועיי"ש בהערות הר"א סופר. ומכ"ז משמע שלא היתה כאן מסורת, אלא השערות ע"פ העניין. והשוה בן סירא ל"ו, י"ב-י"ג.

**ועל ישראל ברכה בפני עצמן.**בירושלמי הנ"ל: על ישראל הבוחר בישראל. וכ"ה אצל כמה מן הראשונים בשם הירושלמי. וברש"י סוטה מ' ב': וחותם ברוך הבוחר בעמו ישראל. וזו היא חתימת ברכת אהבה רבה, ולא סיימו שם "באהבה", עיין בקטעים מן הגניזה שבצופה האנגלי סדרא ישנה ח"י, עמ' 655, ושבס' השנתון של צינצינטי ח"ב, עמ' 305 ועוד. אבל ברור שבנוסח העתיק לא נזכר "עמו" אלא "הבוחר בישראל", כנוסח הירושלמי, וכן החתימה של ברכת אהבת עולם, לפי סדורי א"י היא: אוהב את ישראל,⁶¹ ולא "אוהב את עמו ישראל". ובר"מ ספ"ג מה' עבודת יוה"כ הנ"ל: ומברך על ישראל וכו', עניינה שיושיע ה' את ישראל ולא יסור מהן מלך,⁶² וחותם בה בא"י הבוחר בישראל. ועל פיו ניסחו כמה מראשונים אחרים, עיין אהצו"י הנ"ל. וכנראה שהר"מ שיער את עניין הנוסח ע"פ תפילת כהן הגדול בקדשי קדשים, לפי רב יהודה בבבלי נ"ג ב'. ועיין בר"מ להלן פ"ד סה"א. ובפי' ר"י נחמיאש הנ"ל: יהי רצון מלפניך יאוא"א שתשמור עמך בית ישראל ותצרם ותעזרם אשר בחרת בהם. ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל. ועיין בן סירא הנ"ל, י'-י"א.

footnotes: ⁶¹ עיין בקטעים בשנתון הנ"ל, עמ' 294, 295, 323, ובקטעים שפרסם ר"ש אסף בסה"י לכבוד דינבורג, עמ' 124. ⁶² ועיין במשיב נפש למאירי, עמ' 570, והשוה הלשון אצל מהר"מ ניגרין שהביא בעבודת ישראל, ר"ט ע"ב, ובהערה לתשלום אבודרהם, עמ' 64, הע' 3.

82-83. **ועל הכהנים ברכה בפני עצמן.**בירושלמי הנ"ל: על הכהנים הבוחר בכהנים. וברש"י ס"ח ב': ועל הכהנים מתפלל על הכהנים, וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרון. וממנו במשיב נפש למאירי, עמ' 570, ובתשלום אבודרהם, עמ' 64. וכנראה שרש"י ניסח ע"פ המשנה בסוף מדות: ברוך הוא שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן, וברוך הוא שבחר באהרן ובניו. ובהודיות שבסוף ספר בן סירא (בקטעים שבגניזה בעברית): הודו לבוחר בבני צדוק לכהן וכו'. והרי ההודיות שם רובם הם חתימות של ברכות, ועיין לעיל שם בבן סירא פמ"ט, ה' ואילך, שהוא כידוע, מעין הפיוט שבסוף סדר העבודה. והכהנים מבני צדוק הבינו את הברכה "הבוחר בכהנים" - הבוחר בבני צדוק. ובר"מ הנ"ל: ומברך על הכהנים וכו', עניינה שירצה המקום מעשיהם ועבודתם ויברכם, וחותם בה בא"י מקדש הכהנים. ובפי' ר"י נחמיאש הנ"ל: יהי רצון מלפניך י"א וא"א שתשמור בני אהרן כהני עם קדושך ותרצם ותעזרם אשר בחרת בהם לעמוד לשרת לפניך. ברוך אתה ה' הבוחר בכהנים. והשוה מ"ש לעיל בסמוך סד"ה ובר"מ.

83-84. **ושאר תפלה תחנה ובקשה שעמך ישראל צריכין ליושע מלפניך, וחותם בשומע תפלה.**וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל כברייתא מיוחדת. ועיין במשנת ברכות פ"ד מ"ד.

84-85. **כל העם קורין שלהן כדי להראות חזותן לרבים.**בכי"ע ובכי"ל: קורין בשלהן וכו'. ובבבלי ע' א' הנ"ל: ואח"כ כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים. ופירש"י: להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה, שטרח להתנאות במצוה⁶³ וכו'.

footnotes: ⁶³ עיין בחידושי אגדות למהרש"א ע' א' ומ"ש עליו בהגהות הרש"ש. ועיין במאירי בסוגיין (ס"ב ע"ב מן הספר). ולפי גירסת התוספתא משמע באמת שהספרים היו בידיהם, ולא שהביאום אח"כ מבתיהם.

85-88. **ר' ליעזר או' כך סדר הקרבנות היו מקריבין. פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין עם תמיד של שחר. ואחר כך פר ושעיר הנעשה בפנים, ואחר כך אילו ואיל העם ואחר כך שבעת כבשים תמימים וכו'.**בכי"ל: כסדר קרבנותיהן⁶⁴ מקריבין וכו'. ובפרשת היום באחרי מות ט"ז נזכרו הקרבנות דלהלן: בזאת יבא אהרן על הקדש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכו', ומאת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת (כלומר, אחד לה' ואחד לעזאזל) ואיל אחד לעולה וכו', ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד וכו', ולבש את בגדיו ועשה את עולתו ואת עולת העם (כלומר, את אילו ואת איל העם). ובמוספין שבפרשת פנחס כ"ט: והקרבתם עולה לה' פר בן בקר אחד איל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימים וכו', שעיר עזים חטאת, מלבד חטאת הכפורים. וכל התנאים שבמשנה ובתוספתא כאן סוברים כרבי בתו"כ (אחרי פרש' ב' ה"ב, פ' ע"ד) שהוא איל העם שבפרשת אחרי מות הוא איל של מוספין בפרשת פנחס, ולפיכך לא הזכירו במשנתנו כאן ובתוספתא אלא איל אחד, כמו שפירשו בבבלי ע' ב'. ועיין בירושלמי פ"ז ה"ב, מ"ד ע"ב. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: ויצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה. דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר עם תמיד של שחר היו קרבין ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד בין הערבים.⁶⁵ ופירש בהגהות הרש"ש שדברי ר' עקיבא הוא מאמר המוסגר, והסיפא היא כר' אליעזר, ופירוש המשנה הוא: ויצא ועשה את אילו וכו' ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד בין הערבים. ועיין בתו"י שעל הגליון ע' ב' ד"ה יצא ומ"ש בשם הר"ח שם⁶⁶ ומ"ש פיניליס בדרכה של תורה, עמ' 36 ואילך. אבל גירסת הירושלמי במשנתנו היא: ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין⁶⁷ עם תמיד של בין הערבים. ולפיכך לא נסתפקו שם בדברי ר"ע, ואף אי אפשר היה לפרש שדברי ר"ע הם מאמר המוסגר. והסיפא מדברי ר"א, או מדברי הכל, שהרי התחילו ב"ועשה" (בלשון הכתוב), וסיימו ב"היו קריבין", והוא לשון מגומגם. ולפיכך אמר שם ר' יוחנן (רה"ב, מ"ד ע"ב): זו דברי ר' אליעזר ור' עקיבה, אבל דברי חכמים כולהן היו קריבין עם תמיד של בין הערבים. ובהגהות הגר"א ע' א' העיר שהן דברי חכמים שבירושלמי, הן הדברים שבתנא דבי שמואל בשיטת ר' אליעזר שבבבלי ע' א'. ועל פיהם פייטו פייטני א"י הקדמונים, עיין בפיוט אזכיר גבורות ליוסי בן יוסי, בס' רב סעדיה סוף עמ' רע"ד: אתה כוננת וכו', שם, עמ' ר"פ; ר' נחמיה בן שלמה בן הימן הנשיא, בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ד, עמ' רל"ה ועוד. וכבר נתקשו בהם מפרשי סדר העבודה. ולפי התוספתא שלנו חולק ר' אליעזר את המוספין, ומקריב עם תמיד של שחר את פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ,⁶⁸ ואח"כ עושה עבודת היום, ואח"כ אילו ואיל העם ושבעת הכבשים. ועיין תו"כ אחרי פ"ו ה"ה, פ"ב, ע"ב, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 381 ואילך. ור' אליעזר למד מן הכתוב מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד (פנחס כ"ח, כ"ג) שצריך להסמיך את המוספין לעולת התמיד, ומשום חשש חולשת כה"ג בעבודת פנים דחו את שבעת הכבשים לאחרי עבודת פנים, עיין בבלי ע' ב', ולהלן בסמוך.

footnotes: ⁶⁴ וצ"ל: קרבנות הן. ⁶⁵ כ"ה גירסת הבבלי במשנתנו, וכ"ה בכי"מ, בכ"י ב' ובמשנה כ"י פרמה ועוד, וכן מוכרח מסוגיית הבבלי, עיין בתוספות ע' א' ד"ה ושעיר ובתוספ' ישנים שעל הגליון ע' ב' ד"ה ה"ג. ⁶⁶ אבל פר העולה ושבעה כבשים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים. ונתקשו לשיטה זו למה נקט את פר העולה לפני שבעה כבשים שלא כסדר הכתובים, עיי"ש. ⁶⁷ כגירסת המשנה שבירושלמי, כי"ל, הוצ' לו, קויפמן, סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן ועוד. ⁶⁸ ודורש את הפסוק "מלבד חטאת הכפורים" לדרשא אחרינא, עיין בבלי ע' ב' ובתוספ' ישנים שם ד"ה שנאמר ושעיר. ועיין בתוספות שם סד"ה ואח"כ (הראשון).

88-91. **ר' עקיבא או' פר העולה ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר שנ' מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד, ואחר כך פר ושעיר הנעשה בפנים, ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ שנ' מלבד חטאת הכפורים וכו'.**והיא הברייתא של ר' עקיבא דתוספתא שהביא הבבלי ע' א' ואילך, עיין בר"ח ע' סע"א. ולר"ע מסמיכים את המוספים לתמיד של שחר חוץ משעיר הנעשה בחוץ שכתוב בו "מלבד", וחוץ מאיל העם שעושה אותו יחד עם אילו כמפורש בכתוב. ועיין ברש"י ע' ב' ד"ה ואח"כ ובתוספות שם ובבעל המאור בסוגיין. ברם הר"מ בפ"ב מה' עבודת יוה"כ ה"ב ובפ"ד ה"א שם פסק כר"ע כאן, והוצאת כף ומחתה היא אחר תמיד של בין הערבים, כסדר משנתנו. והקשו עליו מן הבבבלי ל"ב א', והיא ברייתא בתו"כ אחרי פ"ו ה"ה, פ"ב ע"א, שמפורש שם שמפסיק בין אילו ואיל העם ובין תמיד של בין הערבים בהוצאת כף ומחתה. ועיין ברמב"ן ע' ב' מה שיישב בה, והביא את הירושלמי כאן פ"ז ה"ב: הכל מודין בכף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים, וכפי שמוכח מסדר המשנה. ועיין בראשונים שציין באהצו"י, עמ' 81, ומ"ש רב ששת אביו של הריב"ש שהביא מהר"מ ניגרין לפי עבודת ישראל, רי"א ע"ב. וכן בסדרי העבודה של כל פייטני א"י הקדמונים הוצאת כף ומחתה היא לאחר תמיד של בין הערבים, כפי שכבר העיר ע"ז בחי' הרמב"ן הנ"ל.

92-93. **ר' יהוד' אומ' משם ר' ליעזר אחד קרב עם תמיד של שחר וששה קריבין עם תמיד של בין הערבים.**וכ"ה בד ובכי"ל. ור' יהודה מוסיף על דעת ר' אליעזר לעיל ברישא שאף אחד מן הכבשים היה קריב עם תמיד של שחר, כדי לסמוך את כל המוספין (חוץ מאיל העם שעושהו יחד עם אילו) לתמיד של שחר, ושאר הכבשים דוחה לאחר עבודת פנים, כמבואר בבבלי ע' ב'. אבל בכי"ע כאן: ר' יהודה או' משמו וכו', והוא דבוק לר' עקיבא שלמעלה. וכ"ה הגירסא בבבלי ע' ב', וכפירש"י שם ד"ה משמו, ותוספות שם ד"ה דכולי עלמא.

93-94. **יום טוב עושה לאוהביו שיצא בשלום.**משנתנו פ"ז מ"ד. ועיין מה שהאריך בזה בס' עבודת ישראל, רי"ג רע"ב ואילך. אבל מתוך סמיכות הברייתא שלהלן לכאן, משמע שבשלום פירושו שלא אירע לו שום תקלה, כמעשה בשמעון בן קמחית. ומעשה שהיה ביום הכפורים ביום היה, עיין מ"ש להלן. ובח"ד פירש שהמעשה שלהלן היה בלילה במוצאי יוה"כ, בשעה שעושה יו"ט לאוהביו, עיי"ש, ואינו כן, עיין מ"ש להלן.

94-95. **מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערבית ונתזה צנורא מפיו וכו'.**וכ"ה ("ערבית") גם בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: ערבי. ובאבות דר"ן נו"א פל"ה, נ"ג ע"א: ביוה"כ, חוץ מר' ישמעאל בן קמחית שיצא להסיח עם הגמון אחד, ונתזה צינורא מפיו ונכנס אחיו וכו'. ובבבלי כאן מ"ז א': אמרו עליו על ר' ישמעאל בן קמחית פעם אחת (פירש"י: יוה"כ היה) סיפר עם ערבי אחד בשוק ונתזה וכו', ונכנס ישבב אחיו ושמש וכו'. ושוב אמרו עליו על ר' ישמעאל⁶⁹ בן קמחית פעם אחת יצא וסיפר עם אדון אחד בשוק ונתזה וכו', ונכנס יוסף אחיו וכו'. ולפי הבבלי אירע לו לבן קמחית מעשה זה פעמים ושמשו במקומו שני אחיו ישבב ויוסף. ולפי נוסחאות כ"י בבבלי, אירע מעשה זה בפעם אחרת לאחיו אחר, ונמצא שארבעה אחים שמשו בכהונה גדולה. ומסיים שם בבבלי (וכן במקורות של א"י שנביא להלן): אמרו שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה. ויש מן החכמים ששערו שהוא שמעון בן ביתוס המכונה קנתירס ששימש בכהונה גדולה, ושגם שני אחיו היו כהנים גדולים, כפי שמספר יוספוס בקדמוניות סי"ט פ"ו, סי' ב' (297). ואין להשערה זו יסוד מספיק. ולעניין עצם המעשה הלשון שבכי"ע ובכי"ל "המלך ערבי" הוא מגומגם, והיה צ"ל: עם מלך ערבי, או המלך הערבי (עיין להלן). ולפי גירסת ד וכי"ו כאן פירושו שיצא לדבר עם המלך (כלומר, עם מלך ישראל)⁷⁰ ערבית של יוה"כ. ובירושלמי פ"א ה"א, ל"ח ע"ד: עם המלך ערב יום הכפורים, אבל בירושלמי כי"ל חסרות המלים "יום הכפורים", ונוספו ע"י המגיה. וכן בירושלמי מגילה פ"א הי"ב, ע"ב ע"א (בגוף כי"ל): שיצא עם מלך ערבי. ובגליון שם הושלם ע"י המגיה: ערב יום כפורים עם חשכה. אבל בירושלמי הוריות פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ד, גם בכי"ל: שיצא לטייל עם המלך ערב יום הכיפורים עם חשיכה. ובנספח לבבלי שם (בד"ו רפ"א): שיצא לטייל עם מלך הערבי ערב יום הכפורים עם חשיכה. נמצאנו למדים שהמלים "ערב יום הכפורים" או "ערב יום הכפורים עם חשיכה" הן בוודאי הוספה של פירוש בירושלמי, והנכון הוא בכי"ל ביומא ובמגילה, ומעשה שהיה ביוה"כ עצמו היה, ולא בערב יום הכיפורים עם חשיכה (שלא הספיק לטבול, וליטהר לערב), כפי שמפורש באבות דר"ן ובשאר מקורות א"י. ועיין בהי' מס' ביצה לבנו של הרמב"ן י"ח א' ד"ה איתביה. ובוי"ר פ"כ, י"א, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ת"ע: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך הערבי וכו'. ובשנו"ס שם: מלך הערבי, מלך הערבי', מלך הערביים, ערבי אחד. ובפסיקתא דר"כ, אחרי מות, קע"ד רע"א: שיצא לדבר עם מלך הערביים וכו'. וכ"ה בתנחומא אחרי הוצ' בובר סי' ט' ובבמ"ר ספ"ב בכ"י אוקספורד (בד"ר שם: עם המלך הערבי). ובתנחומא שנדפס מכבר אחרי סי' ז': עם המלך של ערביים (וכ"ה בד"ק שם). נמצאנו למדים שהמסורת "ערב יום הכפורים עם חשיכה" אין לה שום יסוד חוץ ממקום אחד בירושלמי הוריות הנ"ל, ואף שם בנספח לבבלי קיימות שתי הנוסחאות, עיין לעיל. ולפי זה קרוב לוודאי שאף בתוספתא הנכון הוא כגי' כי"ע וכי"ל, וצ"ל שם: המלך [ה]ערבי, או: עם (ה)מלך ערבי. ולפי הגירסא "מלך הערבי" (עיין לעיל) אינה נמנעת האפשרות ש"מלך" כאן הוא שם פרטי, והכוונה למלך מערב (דוגמת ר' מלוך ערבאה, תלמידו של ר"י בן לוי), ולפיכך אמרו בבבלי: עם ערבי אחד. ולפי התוספתא, הירושלמי, נוסחת כ"י באבות דר"ן, ומדרשי א"י המעשה היה בשמעון בן קמחית, והוא סח עם גוי ביום הכפורים, ונטמא בצינורא מגוי, שדינו כזב,⁷¹ ולא יצא בשלום מן העבודה, עיין מ"ש לעיל, שו' 93–94, ד"ה יום טוב. ולפי הבבלי מעשה שהיה בישמעאל בן קמחית היה. וכ"ה באבות דר"ן בנוסחאות שלפנינו, עיין מ"ש לעיל ד"ה מעשה.

footnotes: ⁶⁹ במקצת נוסחאות במעשה זה: שמעון בן קמחית. ושמא יש לשער שאין כאן אלא מסורת אחת בשתי נוסחאות, ובאבות דר"ן נמסרה המסורת השניה, ואף שם יש שגרסו: "שמעוI" במקום "ישמעאל", עיין בהערות רש"ז שכטר. ⁷⁰ והרוק שלו מטמא, עיין טהרות פ"י מ"ו, להלן נדה פ"ג ח"ג ועוד בכ"מ. ובמחז"ו, עמ' 538: וכגון יוסף בן אילם שנתזה צינורא של עם הארץ על בגדו בפ"ק דיומא (י"ב ב'). ופירש בו "פסול" צינורא של ע"ה. ⁷¹ עיין במאמרו של ר"ג אלון בתרביץ ש"ח, עמ' 137 ואילך. וצדק במסקנתו שטומאת גוים נתאששה ונתאשרה בגזירות י"ח דבר, אבל היתה קיימת למעשה מאות שנים לפני כן.

95. **נכנס אחיו ושמש תחתיו וכו'.**וכ"ה באבות דר"ן פל"ה הנ"ל, ולא נזכר שם אחיו. אבל בירושלמי, וי"ר ושאר מדרשות שנמנו לעיל: ונכנס יהודה (יודה) אחיו. ולפי הבבלי במעשה הראשון נכנס ישבב אחיו במקומו, ובמעשה השני, יוסף אחיו (וכ"ה בכי"מ גם בוי"ר הנ"ל), עיין מ"ש לעיל ד"ה מעשה.

96. **ראת אמן של אילו שני כהנים גדולים בו ביום.**בירושלמי, בבבלי ובמדרשות הנ"ל מסיים: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שימשו בכהונה גדולה. ולשיטת הירושלמי, הרי ברור שהיו מפרישין גם את הסגן לשבעה ימים, וכן נראה מלשון התוספתא פ"א, ואין סתירה לשיטה זו אף מן הבבלי (עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 11–12, ד"ה ובמאירי), וכהן ששימש ביוה"כ פעם אחת אינו יכול לעבוד אח"כ כסגן (עיין לעיל פ"א, שו' 14 ואילך), ומינה שמעון אח אחר לסגן, והאח ששימש כבר פעם אחת לא היה יכול לשמש לכתחילה באותו יום, מפני שלא נפרש ז' ימים לפני יוה"כ, ועבד הסגן ביוה"כ. ובקדמוניות היהודים, ס"כ רפ"ט (198) מעיר יוסיפוס שלחנן הזקן היו חמשה בנים שנפל להם (שקרה להם) לשרת בכהונה גדולה,⁷² מה שלא קרה מעולם לכהן גדול אחר. ומלשונו משמע קצת שלא כולם נתמנו בקביעות, אלא היו כהנים עוברים.

footnotes: ⁷² συνέβη ἀρχιερατεῦσαί.