כל אוכל אדם הנשמר כו'. והנהלשי' רבינו קשה מה שהביאו התוס' ראיה מהך דביצה דף ג' ע"ב וכ"מ דליטרא קציעות הוי רק דרבנן וע' תוס' זבחים דף ע"ב ע"א וצ"ל דס"ל לרבינו דגבי תאנים דסתמא הם עומדים לאכילה ולא לקצות ולכך מבואר במעש' פ"ב דכלכלה של תאנים שתרמה גם לרבנן קובעת ור"ל אף אם חישב עליה לקצות או לעשותה גרוגרות דאל"כ הא הוי נגמרה מלאכתו וכמבואר בירוש' פ"ג דמעש"ש ה"ו דסלי תאנים לאכילה הוי גמר מלאכה וע' מעש' פ"ד ה"ב גבי תינוק שחיפה כלכלה וברש"י ביצה דף ל"ד ע"ב רק אם מחשב לקצות דהוי לא נגמרה מלאכתו מ"מ כיון דסתמא עומד לאכילה אם תרם קובעת וע' סוטה דף מ"ג ע"ב גבי נוטע לסייג דאמר שם הטעם משום דמעיקרא לפירא קיימי ובזבחים דף צ"ד ע"א גבי בגד שחישב עליו לצורה דנקרא ראוי לטומאה שיכול לבטל מחשבתו והך לצורה ר"ל כמו דמבואר בכלים פכ"ד הובא בדברי רבינו פכ"ז הי"ב דעשאו לצורות טהור מכלום וכה"ג מחלק רבינו בהל' כלים פ"ח ה"י בטבעת בהמה שחישב עליה לאדם ואח"כ עשה בה מעשה לבהמה אין צריך לעשות בה מעשה גדול רק די שיתקעה וכ"ד אבל היכא דמתחלה היתה לאדם צריך לעשות בה מעשה גדול בגוף ולא מהני בתקיעה לבדה וכן מבואר שם בהי"ב גבי זוג דלא מהני קבעו במסמר וכן מוכח מדברי רש"י בסוכה דף י"ד וע' הל' כלים פי"א הכ"ד מה דמחלק שם בין לסלק הטומאה ובין לבטל מתורת כלי ותוס' פסחים דף מ"ה ע"ב ושבת דף נ"ח ודף פ"א ע"ש ולק' בהל' כלים אבאר זה וע' בר"ש ז"ל במס' חלה פ"א גבי עיסה שתחלתה עיסה וסופה סופגנין דחיישינן שמא ימלך ולכך מבואר בירוש' פ"ג דמעש' דהמעביר תאנים בחצירו לקצות דהוא אסור לאכול שמא יבטל מחשבתו וזה רק גבי תאנים דסתמא אינם עומדים לקצות וע' קדושין דף נ"ב ע"א במה דיליף שם ושלהם היתה ושל שביעית היתה ולכא' י"ל דזה ודאי דלכתחלה אסור לקדש בטבל דקי"ל אין מוכרין טבל ולא משום תקלה ע' בדברי רבינו פ"ו מהל' מעשר ה"ט וא"כ כאן דהוי כלכלה של תאנים מיד נטבלת ואסור לקדש בה אשה לכך קאמר דהוי של שביעית דפטורה מן המעשר' וכע' דאמרינן ביצה דף ל"ד וע' תוס' ע"ז דף ס"ב ע"א קדושין שאני וקדושין דף נ"ו ע"א וגם זה תליא בהך מחלוקת דירוש' פ"ה דמעשרות גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו וע"ש רפ"ד ופ"ב סה"א גבי כמה שיעור כלכלה. וא"כ י"ל לפ"ז לאחר שעשאם מוקצה הוי גדר דחוי וכמו גבי עיסה ע"מ לחלקה בצק דמבואר בירוש' פ"ג דחלה דנדחית וע' בירוש' מעש' פ"ד ה"א גבי אור דמשמע שם דנצמק ע"י אור נפטר אך יש לפרש שם כך דמה דאמר א"ת אור טובל אור פוטר ר"ל דעשה זה בעת שהיו קודש דזה הוי גמר מלאכה כמו מירחן הגזבר. וכן הטעם דקי"ל דהכניסן במוץ פטור דהוי כמו דחוי ומשמע דאף אם אח"כ ימרחנו ויכניסנו לבית אחר כבר נפטר אך זה יהיה נ"מ בהך דנדה דף נ"א ע"א דאמר שם דמחשבת חיבור למעשר הוי מחשבה היכא דלא חישב עליהם בשעת חיבור רק לאחר תלישה אי הוי דיחוי לענין מעשר וע"ש אי סתמא עומדים לאדם או לבהמה גבי איזוב ושם נקט היכא דעלו מאליהם וע' תוס' שם ד"ה אלא ושבת דף קכ"ח ע"ש: והנהבפרה פי"א הוי מחלוקת אי לקטן להזאה אי הוי כמו שלקטן לעצים או לאוכלין ור"ל דפליגי אי מצוה הוי כמו הנאת הגוף וע' יבמות דף ק"ד ע"א מה דמקשה שם אמנעל של ב"ד דלאו להילוכא קעביד ותוס' מנחות דף מ"א ע"א גבי בגדי כהונה אי יש בהם דין בגד ובהך דחולין דף פ"א גבי עולה אי מקרי שחיטה ראויה וע' מנחות דף פ"ד גבי לאכלה ולא לשריפה בעומר ובכורות דף י"ב ע"ב גבי בהמת שביעית פטורה כו' ובגי' רבינו בהל' בכורות פ"ה ה"ט ובקדושין דף נ"ב ע"ב גבי הך דזה יהי' לכם מן האש אי זה מקרי אכילה וזבחים דף ל"א ופסחים דף פ"ד ע"ב גבי שבירת עצם באליה: השמטה במ"ש בהך מחלוקת דפרה פי"א מ"ח אם דבר שהוא לצורך מצוה אם יש עליו שם דבר מצד עצם או לא: **ועי'**בהך דסוכה דף ח' ע"ב ברש"י ד"ה אמר ר"ח כו' שמסוככת יפה ור"ל כך דהנה כ"כ בזה בח"א גבי הך דסוכה דף י"א ע"ב ודף י"ב גבי תעשה ולא מן העשוי אם צריך שיהא עשוי לצל או דפסול אם עשאו שלא לשם צל ועי' בסנהדרין דף קי"ב ע"א דגרע הדחוהו נשים וקטנים מהיכא דנדח מאליו: וכןבהך דלשמן עי' רפ"א דזבחים גבי סתמא ותוס' בכ"מ וע"ז דף כ"ז ומנחות דף מ"ב וכן מה ר"ל הך דסתם כשר אם ר"ל דהוה כלשמן או ר"ל משום דאין פסול רק להיפך וכן מה דאמר שם בזבחים דכיון דחשיב מתחילה לשמה כל העושה כו' מה ר"ל אם אמרינן מסתמא קאי הלשמה על הכל או די בזה ועי' גיטין דף ה' ע"ב בתוס' ד"ה אפי' דאמרינן דמסתמא גמרו לשמו אך מרש"י שם דף ט"ו לא משמע כן ועי' רש"י סוכה דף ט' ע"א ד"ה ב"ש וכן נ"מ גבי עומר דבעי קצירה לשמה אם הפסול משום שנקצר שלא לשמה או משום שלא נקצר לשמה אך מ"מ היכא דסככה לשם מצוה אף אם נימא דבעי עשוי' לצל מ"מ כיון דהמצוה אם אינה עשוי' לצל לא הוה כמו חשב לצל: וכה"גמבואר בירוש' פ"ב דחגיגה ובתוספ' שם דהטובל לשם טהרה די בזה וכן ר"ל הירוש' שם במ"ש הטובל סתם אך כל זה בישראל אבל בב"נ דשם בעי לשם צל. והנה מבואר בירוש' תרומות פ"א ה"ב דעכו"ם אין לו מחשבה לכן לא מהני רק אם סיככה יפה אבל אם סיככה רק צילתה מרובה מחמתה אז בהני כגון גנב"ך ורקב"ש לא מהני ועי' בחולין דף י"ג ע"א במאי דאמר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מקום הוא דלא אתרמי לו ור"ל כך דהנה באמת למה לא הביא הגמ' הך משנה דטהרות פ"ח גבי גוזל שנפל לגת ועי' בנדה דף נ' ע"ב דגם בעכו"ם מהני לזה מחשבה אך ר"ל כך דרק היכא דהמעשה עושה הפעולה כמו גבי חקקן אז אמרינן שפיר דפועל הדבר של קטן משא"כ היכא דהמעשה הוא רק להראות לנו על דבר שיעשה או שעשה זה לא הוה עצם המעשה ועיין בירוש' פ"ד דמעשרות ה"ב קטן שחופה: וכ"כבמ"א גבי מ"ש רבינו בהל' נחלות פ"ב הט"ו רמז או כתב ובפ"ד לא כ' רק לשון כתב משום דגבי בכור מחמת הדין דיכיר זה גופא הוה הדבר משא"כ בשאר יורש הוה זה רק בירור ועי' בהל' מכירה פכ"ט ה"ג דמשמע שם דבמכירה בכתב יד א"צ בדיקה וזה משום דר"ל שכותב לו סתם מכירה דבזה נגמר הדבר משא"כ בגט ועיין בירוש' גיטין פ"ז כתב בזה ועי' בגיטין דף ע"א דאף רשב"ג דמכשיר בנשתתק דוקא כשהבעל בעצמו כותב הגט ואחרים חותמין לא שהבעל כותב שאחרים יכתבו וכן אף דרשב"ג ס"ל גבי גט עדי מסירה כרתי עי' גיטין דף י"א וב"ב דף ע"א ע"ב מ"מ כאן לא מהני זה דלהעיד על פעולה של חרש לא רק אם העדות הוא חלק מהעצם וכעין שכ' רבינו בהל' גירושין פ"ו ה"ט ע"ש: ע”כ השמטה]. והנהבירוש' פ"א דערלה גבי זית שנטעו למנורה דחייב בערלה ושם אייתי ג"כ הך דאתרוג שנטעו למצוותו אך שם שאני משום דבעי פירא ולכך אם חישב עליהם למצוה הוי כמו לפירא משא"כ בשמן למנורה ושמן לחנוכה דלא בעי כלל גדר פרי וראיה דרבינו ז"ל ס"ל בהל' איסו"מ פ"ו דאף אם לא הביא שליש כשר שמנו למנורה. הערה[נשמט. וצ"ל אך י"ל דרבינו שם קאי אמנחה ולא אמנורה.]אהע והנה ק' לפ"ז למה לא מייתי הירוש' דערלה הנ"ל הך מחלוקת דפרה פי"א הנ"ל וגם אנן בהל' פרה פסקינן דהוי כמו לעצים וכאן פסק רבינו דנוהג בו ערלה. והנה י"ל דמ"מ כיון דגבי מנורה כתיב שמן זית צריך שיהא עליו שם זית משא"כ בנטע לחנוכה י"ל דפטור מן הערלה ולכך לא הביא רבינו זה דנטעו לחנוכה אך באמת כך דגבי זית סתמו עומד לאכילה ומה שנטעו למצוה לא הוי הפקעה משא"כ גבי איזוב דצריך מחשבה כמש"כ וע' בירוש' שבת פ"ח ה"ב גבי הוצאת שבת דמשמע שם דסתמא עומד לזה ולזה דאל"כ לא מהני מחשבה להוצאה כמש"כ התוס' שבת דף ע"ו ע"ב גבי חלב דלא מהני לעצים מסתמא ובירוש' שם פ"ז ה"ג גבי גזז סתם וכן לגבי עולשין ע' תוס' נידה דמספקא להו בסתמא ובירוש' פ"ז דשביעית אמרינן שם דלכך מהני לעולשין אם בשעת עקירה חישב עליהן לאכילת בהמה ואח"כ חישב לאכילת אדם חלין עליהם קדושת שביעית משום דמתחלה לקטם לאכילה מהני וא"צ מעשה משא"כ גבי לולבי זרדים דצריך למתקם וע' תוס' חולין דף נ"ה ע"א כה"ג לחלק גבי טומאה של כ"ח שנטהר וגבי שבת. וע' תוס' דף פ"א ע"א דגיטין דמספקא להו אי בטרקסמון חייבין במעשר' עכ"פ מדבריהם כדין ירק ובאמת זהו עולשין כמבואר בירוש' פ"א דכלאים ופ"ב דפסחים א"כ אם חישב עליהם לאוכל אדם חייב וע' פסחים דף ל"ט גבי מרור ותוס' סוכה דף י"ג ע"ב וכ"כ בזה בח"א בהל' חו"מ אך מלשון רבינו כאן משמע דאם חישב עליהם בשעת זריעה לבהמה שוב נפטרו דהוא פוסק כס"ד בגמ' דמחשבת חיבור לא שמה מחשבה גם לענין מעשר ולאחר הקצירה לא מהני המחשבה למעשרות וע' בירוש' פ"א דערלה ה"א דהוי שם מחלוקת בהני דנוטע לשם עצים אי יש על הפירות חיוב מעשרות וזה תליא אי צריך שיהא עליו שם פרי לענין מעשר ויהיה נ"מ לפ"ז אי קור של דקל חייב במעשר' ע' ברכות דף ל"ו ובירוש' שם דיש מ"ד שצריך לברך על הקור בפה"ע ובערובין דף כ"ח ע"ב ובירוש' ספ"ג דשביעית דקור יש עליו קדושת שביעית וע' תוס' בכורות דף י"ח ע"א גבי כפניות וכ"כ בזה בהל' כלאים לענין הך דסוכה דף ל"ו ע"ב גבי עיקרא דדיקלא וערובין דף כ"ב ע"ב וכ"מ בזה. עכ"פ י"ל דתאנים אם לא חישב עליהם לקוצן חייבין במעשר' מה"ת וא"ש הך דמכות דף י"ט ע"ב דשם נקט תאינה של טבל ודלא כמש"כ התוס' בכורות דף נ"ד ע"א וגם בב"מ דף פ"ח נקט תאנה וכן זיתים וענבים כך אם חישב עליהם ליין ושמן אז לא הוי הפירות גופיהו רק מדרבנן בטבלן משא"כ בענבים סתם דהם עומדים לאכילה כמבואר בפ"ג דמעש"ש בירוש' וכן זיתי כבש הוי מה"ת וע' פ"א דתרומות ה"ט ופי"א דתרומות ה"ג מבואר שם דענבים חשובים יותר לאוכל מן המשקה ול"ד לזיתים ובזיתים יש ב' מינים ולק' אבאר זה: והאדמבואר בירוש' פ"ה דמעש' ה"ב ופ"ג דחלה דזיתי מסיק הוי רק טבל שנטבל מדרבנן מוכח דרק זיתים ולא ענבים מדלא נקט שם כה"ג גבי ענבים והיינו משום דסתם ענבים עומדים לאכילה ואף דגם זיתים יש מין זיתי כבש י"ל דאקרא קאי דנקט זית שמן וע' בכורים פ"א מ"ג וכ"כ בזה בח"ג בהל' כלאים גם י"ל לפמש"כ לעיל בפ"א דיש ב' מיני טבלים אחד בגדר קדושה ואחד רק בגדר איסור וכ"כ בזה בח"א דיש נ"מ לענין ביטול דטבל שהוא בגדר איסור לא בטיל משום דהוי דבר שיל"מ כמבואר בנדרים דף נ"ח וטבל שהוא משום קדושה ועצם הוי הטעם כמבואר בע"ז דף ע"ג כהתירו כך איסורו וע' בירוש' ספ"ג דחלה ובמשנה שם דמבואר דבתרומה ותרומת מעשר צריך להפריש על הכל היכא דנתערב בטבל והיינו שנעשה כולו טבל שחוזר לטבלו וע' במה דפליגי בירוש' שם אי מה שמפריש אח"כ על הכל הוי עליו שם תרומה ומדמע או רק דין שצריך להפריש ואינו מדמע ור"ל דכיון דחזינן דתיקון הטבל פועל שישאר הכל חולין כן הטבל פועל שיחזור הכל לטבלו אך זה רק בהני שהיו בגדר תו"מ וע' תרומות פ"ו ה"ה בהך מחלוקת דר"ל ור"י שם דס"ל לר"י דחכמים מתירים לשלם אף מהני דלא היתה עליהם זיקת תרומה ומעשר אבל מ"מ מין חיוב צריך ולכך גם ניקף ועוללת ע"י תערובות הם ג"כ נטבלים אבל אם היו פירות חו"ל שא"א לחול עליהם כלל דין טבל כגון אם כבר נמרח תחלה או גבי חלה אם כבר נעשה עיסה אז לא טבלי רק מחמת דבר שיש לו מתירין וע' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' בכורים פ"ו הי"א גבי הך דין דשאור של חטים לעיסת אורז דלשי' הר"א ז"ל מיירי שהעיסה של חיטים כבר נתחייבה בחלה ומשום טבל דס"ל דלא אמרינן דחטים גורר אורז רק עד שלא עשאו עיסה אבל אם כבר עשה עיסה שוב א"א לחייבם וכה"ג פליגי שם בירוש' פ"א ה"א ר' ירמיה ור' זירא אם לאחר העירוס עירבן אם גם אז נתחייב האורז כיון דבשעת חיובן לא היה עליו שם בא לידי מצה וחמץ וא"כ לפי שי' הר"א ז"ל למה נקט רק עיסת אורז וע"כ משום דא"א שטבל יאסור שיהי' הכל נטבל רק בדבר שיש בו מציאות שיוכל להיות בו חיוב חלה ולכך גבי אורז דיש מציאות אז אם יש בו טעם דגן חייב הכל בחלה משא"כ אם נתערב בדוחן וכ"ד אז א"א שיהיה הכל בגדר טבל גמור וע' תוס' דמאי פ"ד גבי הך דמצרפין פירות חו"ל כו' ור"ל קודם שהוטבל וכ"כ בזה במק"א וע' מנחות דף ל"א גבי הך דר"ש שזורי משום ר' טרפון ובפ"ז דדמאי וכ"כ בזה. עכ"פ חזינן דטבל עושה פעולה שיחזור החולין לטבלו וכע' דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה: והנהזה כ"כ דיש ב' מיני טבלים א' מה שנאסר ע"י שיש בו תרומה וגם מה שהוא עצמו אסור וא"כ י"ל כמש"כ התוס' חולין דף צ"ו ע"ב ודף ק"ח ע"ב דאין איסור הבא ע"י ד"א אוסר הכל וה"נ כן ולכך ס"ל להירוש' דזיתים אין עליהם שם איסור עצמיי רק מדרבנן ולכך א"א לטבול הכל וע' לק' בהל' מעשר פ"א ה"ט ובהל' מעש"ש פ"א ה"ג דרק חרובי שיטה הוי דרבנן וע' ירוש' ערלה פ"א ה"ג דלענין ערלה צריך להני חרובי מחשבה ומ"מ לשי' רבינו חייבים במעש' מדבריהם וכמש"כ לעיל לגבי המשמר פירותיו לעצים דחייב במעש' לחד מ"ד ויהיה ג"כ רק מדרבנן וע' לק' פ"ג ה"ג דדי בא' מס' ובירוש' רפ"ג דבכורים. עכ"פ ס"ל לרבינו דתאנה דסתמא לאכילה וכן ענבים דסתמן לאכילה הוי טבל מה"ת וכפשטות הגמ' דמכות דף י"ט ע"ב גבי תאנה דאמר שם דלוקה ג' דלשי' התוס' דקאי אמכת מרדות צ"ל דמכות מרדות אכאו"א יש עליו שם איסור בפ"ע לא מחמת דעבר אדרבנן וזה נ"מ בין היכא דיש בקרא אסמכתא דאז כאו"א הוי איסור בפ"ע וכמו הך דנשג"ז ע' מש"כ רבינו בפי"ב מהל' איסו"ב ומש"כ בח"א רפ"א מהל' איסו"ב וע' יבמות דף נ"ב ע"א גבי הך דאם בעל בלא מאמר לוקה מדרבנן אי משום איסור אשת אח או משום דרב מנגיד כו' וגם נ"מ אי לוקה מנין מלקות וע' רש"י חולין דף קמ"א ע"ב וכ"מ. וזה יהיה נ"מ בין ירק לפירות האילן דגבי ירק הוי רק איסור דרבנן אחד ואינו לוקה אלא מכת מרדות אחת וכן יהיה נ"מ גבי יו"כ דביומא דף ע"ד יליף שאר ענויים משבתון ושם דף ע"ו יליף דהוי בגדר עינוי ע"ש בתו"י ובירוש' אך יהיה נ"מ אם אכל וסך ביוה"כ אי חייב מלקות ומכת מרדות או רק מלקות וכע' מש"כ התוס' מכות דף י"ג ע"א גבי גרושה וחלוצה דאם נימא דמעינוי אינו חייב אלא אחת ואי משום שבתון חייב שתים וע' בתו"כ פאח"מ דמרבה שם משבתון אסמכתא לענין מלאכות דרבנן ובשבת דף קי"ד ע"ב גבי קניבת ירק וביומא דף פ"א: וכןיהיה נ"מ אם יש על זה שם איסור יום הכפורים או איסור אחר דרבנן וכמש"כ בפ"א מהל' שבת לגבי שבות ונ"מ לשי' רבינו דס"ל דתוספת יוה"כ לא הוי רק לענין עינוי איך יהי' הדין לגבי הני עינויים וכשי' הראב"ד ז"ל בהך דתענית דף ל' ע"ב ע"ש וגם נ"מ אי צריך גדר התראה ע' תוס' קדושין דף ס"ג ע"ב גבי הך דאינו נאמן למכות ופי' דקאי אף בלא התראה אך שם ר"ל באמת דקאי אבן סו"מ אי האב נאמן לאמר שהוא גדול ויש בו מלקות ואח"כ סקילה:

הכרשינים אע"פ כו'. כ"כבזה דמבואר בירוש' דחייב בתרומה מה"ת וע' תוס' ב"מ דף צ' ע"א ויבמות דף ס"ו ע"ב בשם תו"כ דמותר להאכיל לבהמת כהן והא דמבואר בתוס' ס' עוקצין דר"ש ס"ל דאין מטמאין טומ"א ואין חייבין במעש' ובמס' מעש"ש פ"ב מ"ב מבואר להדיא דר"ש ס"ל דחייב בתרומה ומה דאמר בירוש' שם דהוי מדברי סופרים י"ל דקאי רק אאיסור טומאה שלהם אך כך דהנה ע' בדברי רבינו בהל' טומ"א פ"א ה"ז גבי שבת דמשנתן טעם בקדירה אינו מיטמא דס"ל לרבינו דזהו משום דהוי כזבל והר"א ס"ל דאם מחשב לקדרה לא מהני כ"א במעשה משום דמסתמא הוי לקמח ולכך בנתנו לקדרה מוציא מיד לקמח וע' בירוש' רפי"א דתרומות דמקשה שם מ"ש שבת מתבלין דגבי תבלין אף שנתן טעם בקדרה יש בו דין תרומה ומטמא ואמר שם הטעם דמשלך נתנו לך ומשמע שם דהטעם כמש"כ הר"א ז"ל דזה הוי מעשה ולא שפקע ממנו שם אוכל רק דהוי מיוחד לקדירה וע' תוס' נדה דף נ' ע"א גבי עולשין אך רבינו ס"ל כך דהנה הא דאמרינן דכל המיוחד לאוכל אדם מיטמא עד שיפסל מאכילת כלב ר"ל כך דאם כבר נטמא לא פקעה הטומאה ואם עדיין לא נטמא אז אי מחשב לאדם מועלת המחשבה וזה רק בשהי' מיוחד לאכילת אדם אבל אי לא היה מיוחד לזה ונפסל מאכילת אדם לא מהני מחשבה לאדם: וזהושי' רבינו בפ"ב מהל' טומ"א הי"ד והט"ו דגבי עור לא מהני מחשבה וגבי שליה מהני משום דחזי אגב אמו וכן שם בהל' י"ז גבי חטין שבגללי בקר דאם חישב עליהם בתר לקיטה מהני וע"ש בספ"ג גבי גוזל וחזר בו ממש"כ בפה"מ בטהרות פ"ח דמהני מחשבה אף כשהוא מונח בבור וכאן פסק דרק אם העלה מן הבור ואח"כ חשב דמהני מחשבה וכן הדין גבי חטים שבגללים שאם חישב עליהם בעודם ברעי לא מהני מחשבה רק אחר לקיטה וכע"ז ס"ל לרבינו בהל' טומ"א פ"ו הי"ז גבי אוכל פרוד ע"ש במה דפליג עם הר"א והוא כך דהנה ע' בחולין דף קכ"ד ע"ב גבי ב' חצאי זיתים במרודד דמטמא במשא ואינו מטמא במגע לשי' רבינו דמפ' שחיברם אדם כמב' בהל' אה"ט פ"א הי"ב וע' תוס' בכורות דף כ"ג ע"א ונזיר דף נ' ע"ב דס"ל לחלק בין טומ"א כביצה ובין טומאת נבילה והטעם דטומאת נבילה באה מעצם וכן מת ולכך רק בשהיה בו מתחלה שיעור וחל על זה שם מת אז אח"כ אם נחלקו והכניסם לאהל פליגי בזה ר' דוסא ורבנן בעדיות פ"ג ובחולין שם ואף דרבינו בפ"ד מהל' טו"מ פ"ד ה"ה כ' דרק אם דבקו אז מטמא באהל ובה"ח ס"ל דאהל מצרפן וע"ש ה"ג ד' צ"ל דמחלק בין חילקו לכמה חלקים דאז רק אם רדדו וזה ג"כ לא מהני בכמה מתים וכע' דמב' במעילה דף י"ז ע"א בדם השרץ ובשרו משא"כ כשנחלק לשנים אז א"צ רדוד לא לאהל ולא למשא: וכה"גמבואר במס' טהרות פ"ח הובא בתוס' זבחים דף ק"ה ובד' רבינו בהל' טומ"א פ"ז ה"ו לחלק בין שתים לשלש אך כ"ז לענין משא ואהל אבל לענין מגע לא דמגע לא נגע רק במקצת כמבואר זבחים דף ל"ג וקדושין דף כ"ה רק אם הוא דבר אחד אז הוי כמו שנגע בכולו ובל"ז לא וכן ג"כ רק אם רדדו בידים וחיברן אבל מאליו לא כדמוכח בחולין דף קכ"א וקכ"ב גבי כנסו: והנהגם לענין טומ"א בכביצה שאם נגע במקצתו שיהיו גם אחרים טמאים מבואר בתוס' דטהרות ובנדה דף י"ז ובד' רבינו בהל' טומ"א פ"ו דלא מהני בחבורי אדם רק אם לשן ע"י מים דאז הוי כגוף אחד או אם חיברן כ"כ עד שנושכות זמ"ז כמב' בתוס' ספ"א דטהרות ובמשנה שם פ"א מ"ז וע' בירוש' חלה ספ"ג מה דמחלק שם בין אם השכו מעצמן להשכן בידים וזהו כוונת התוס' שם דגבי זיתים אף אם הכניסן ונשכו מעצמן הוי חיבור ואמר דכוונתו לכתחלה שישוכו וע' תוס' זבחים דף ק"ה ע"ב וחולין דף קי"ח ע"ב אך כ"ז לענין דאם נגע במקצתו שיטמא כולו אבל זה לכ"ע אם היה מתחלה כביצה שלם ונטמא ואח"כ נחלק ואח"כ נגעו ב' החלקים בדבר אחד מטמאין אותו אף שאינם מחוברים כמב' בספ"א דטהרות הובא בזבחים דף ל"א ע"א וזהו מה דאמר שם התם איתא לשיעורא ר"ל דהשיעור לטמא אחרים כבר חל עליו אך היכא דמתחלה לא נגע רק בפחות מכביצה בזה פליגי ר' דוסא ורבנן בפ"ג דעדיות דר"ד סבר דכיון דלא היה עליהם לעולם הך דין דלטמא אחרים א"א לחול עליהם אח"כ ע"י חבורים דס"ל דהך דמטמא אחרים הוא דבר עצמיי לא מטעם הכמות ולכך כיון דלא היה עליהם לעולם הדין לא מצטרפי: וכע"זכ' התוס' יומא דף פ"א ע"א לחלק גבי רביעית דם הבאה מב' מתים וכע"ז מבואר בנזיר דף נ"א ובירוש' שם גבי תרווד רקב ולכך דייק רבינו בפ"ד מהל' טו"מ ה"ג משני מתים שכ"א מהם יש לו רקב ר"ל שיש לו שיעור תרווד לכ"א וכ"כ בזה בהל' תפלין דכן הדין אם יכול לתפור לעשות מזוזה מב' קלפים שנכתבה עליהם ומה דמבואר בירוש' דכותבין על ב' עורות וכ' בתוס' דמיירי בתפרן או דר"ל דתפרן קודם שכתב עליהם או דר"ל דהיו ב' מזוזות שלימות ואח"כ נחסר מזו החצי ומזו החצי וכן הדין גבי מקואות ע' חגיגה ד' י"ט וכ"מ וזהו באמת כוונת הגמ' בשבועות דף כ"ב ע"א דב' שבועות אין מצטרפות וב' קונמות מצטרפות ע"ש ברש"י ותוס' אך הטעם כך דשבועה הוי איסור גברא ר"ל דכ"ז שלא עבר אין כאן שם האיסור כלל רק בזמן שהוא עובר אז מתחיל האיסור וכיון דכ"ז שלא אכל השיעור לא התחיל עדיין האיסור דמלקות ומה שייך בזה להצטרף משא"כ גבי נדר דהאיסור כבר נעשה דהיינו החפץ וממילא הוא אסור לאוכלו ושייך שפיר הגדר שיצטרפו וכ"כ בזה במק"א גבי גדר דבל יחל ע' נדרים דף ג' ע"ב ושבועות דף כ"ה ודף כ' ע"ב ונדה דף מ"ו אי ר"ל שמחלל הדבור או ר"ל שמבטל מה שנאסר ע"י הדבור ע' נדרים דף צ' ע"א גבי הך דצריך רק עד שיחל הנדר דילף שם מלא יחל דברו: אךאנן לא ס"ל כנ"ל גבי כביצה לטמא טומ"א דזה לא הוי בגדר עצם רק בגדר שיור ולכך מצטרפין אף אם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מעולם וע' ברכות דף נ' ע"א גבי זימון כה"ג ובירוש' שם פ"ז ה"א דהוי בזה מחלוקת וכן גבי אזוב כה"ג אם הטביל ג' קלחים מפורדים אי מצטרפין להזאה וע' בהך בעיא דגיטין דף ט"ו ע"א ודף ט"ז אי מצטרפין וסוכה דף ט"ז ע"א גבי מטה אי מהני טבילת מפורדין ובזה א"ש משה"ק התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב דאמאי לא אמרינן כתותי מיכתת גבי טומ"א אך הטעם משום דלא גרע מחבורי אדם וכן יהי' נ"מ גבי הכשר כה"ג אי מהני הצירוף של חיבורי אדם אך זה ודאי לא חל דלא גרע מנגע במקצתו וע' ירוש' חלה פ"ב דמחלק שם בין הכשר לטומאה דבהכשר לא מהני חבור של מי פירות וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דחולין דף קי"ח ע"ב אי יש יד להכשר וע"ש דף קכ"ח ע"א דהוי שם פלוגתא דתנאי ובתוס' נזיר דף ל"ו ע"א גבי מקפה דכ' שם דהוי בגדר יד. עכ"פ בזה פליגי ר' דוסא ורבנן וכן באמת הטעם מה דלא מהני שאובים במקוה משום דשעור המקוה הוי השיעור בגדר עצם ולא מהני חבורי אדם וכן הא דמבואר בחולין דף ל"א ע"ב דטבילת אויר לא שמה טבילה הוא משום דאויר לא מצרף שיהא שעור עצמיי כ"א שעור חבוריי וע' בירוש' פסחים פ"ג גבי דלחמץ אינו מצטרף ולחלה מצטרף: וזהיהי' תליא בהך מחלוקת דירוש' דחלה שם אי מי פירות מחברין לחלה אבל בחמץ לכ"ע לא מחבר ולכך ליכא בו מצות ביעור אף למ"ד דמחמיץ וזהו כוונת המרדכי במס' שבת פ"ד דמדמי טבילה בשלג שלא רסקו לטבילת אויר משום שלג ג"כ הוי רק כמו שעור חבוריי כמבואר בנדה דף י"ז ע"א ובמק"א אבאר זה. אך לפי שי' הר"ש בפ"ח דטהרות והראב"ד ז"ל נ' דר' דוסא ורבנן פליגי אי הרבה פרורים מצטרפין וא"כ י"ל דהך דזבחים דף ל"א משום דחלקו רק לשנים אך באמת העיקר כמש"כ לעיל ואנן פסקינן כרבנן דמצטרפין אך רבינו ס"ל כך דהיכא דבשעת קבלת הטומאה היו מכונסים אז מהני אח"כ לטמא אחר ואף שלא כנסו בידים אבל היכא שהיו מפורדים אז לא מהני רק אם אח"כ עשאם גוף אחד בידים ומאליו לא מצטרף וע' בירוש' תרומות פ"ב מה דמק' שם ולא פרורים נינהו ומשמע כשי' רבינו ובמק"א אבאר זה: אךכ"ז דבר שהוא בעצם אוכל אדם אבל דבר דרק סתמא הוא לאוכל אדם ואם חישב עליו לד"א לא הוי פעולה מכאן ולהבא רק דאגלאי מילתא למפרע דלא הוי אוכל אדם ואח"כ נפסל ואינו ראוי עוד לאוכל אדם אז לא מהני עליו מחשבה שיחשבו לאוכל אדם. זהו הדין גבי שבת ולכך כ' רבינו דה"ה כזבל ולא מהני בה מחשבה כלל וע' סוכה דף מ' ע"א גבי עלי קנים ועלי גפנים ע"ש בתוס' ד"ה לקטן דהיכא דסתמא עומד לזה ולזה אז מהני מחשבה משא"כ שם בה"ח גבי תמרים אף דשם ג"כ נקט עד שיפסידם מאוכל אדם משום דלשיטתיה אזיל דהיכא דלא קיבל טומאה משנפסד מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה אך מ"מ אם חישב אחר כך לאדם שפיר מהני ועיין שם בירושלמי רפי"א דתרומות הנ"ל: והנהאם נימא ג"כ לשי' הר"א ורבינו דעי"ז תפקע התרומה דכיון דעשה מעשה שיהא לקדירה שוב נימא דאגלאי מילתא למפרע דעומד היה לקדירה ויפטר מן המעש' לשי' התוס' דס"ל דתבלין שעומדין רק לקדירה פטורין מן המעש' וע' תוס' יומא דף פ"א ע"ב ובאמת רבינו השמיט הך מחלוקת דמס' טבו"י פ"א מ"ה דפליגי ר"מ ורבנן גבי תיאה וחלתית אי הם מטמאין באה"ט והטעם משום דרבינו פסק בפ"א מהל' טומ"א כריב"נ בעוקצין ובנדה דף נ"א ע"ב דאינן מטמאות כלל וע' בירוש' ערובין פ"ט ושם הגי' דמטמא טומ"א והלכך חכמים דפ"א דטבו"י הנ"ל דרק בטבו"י אינם מטמאין אבל לא בשאר טומאות וע' בירוש' חלה פ"ג ה"ז דס"ל לר' יוחנן דכל דיני חיבור בטבו"י הוי רק חיבור מדרבנן וע' פסחים דף מ"ד דאמר שם ג"כ דתרומת תבלין רק מדרבנן וזה משום דמה"ת אינו חשוב אוכל כלל וע"ש בתוס' מה שהק' משום וע' תוס' כריתות דף ט"ז ע"א ומו"ק דף י"ג ע"ב דשום הוי בכלל תבלין ובתוס' יומא דף פ"א ע"ב הנ"ל ואף דבירק תו"מ רק מדרבנן ע' ערובין דף נ"ו אי שום יש עליו שם ירק ובנדרים דף נ"ט ע"ב ע"ש בר"ן אי הוי מה"ת בשום, ובאמת רבינו ז"ל כאן לא הביא כלל דתבלין חייבין בתו"מ רק בקצח כאן בה' י"ג וכמון לק' פט"ו הי"ד וע' פט"ז מהל' מא"ס שם הביא רבינו דין תבלין בתרומה אך רבינו בפה"מ פ"ב דערלה מ"י פי' דגם בצל וקפלוט יש עליהם שם תבלין וע' ע"ז דף ס"ו ע"ב דאין טעם כמון אלא ריח כמון ע"ש דיליף מזה דריחא לאו מילתא: אךי"ל לפמש"כ הראב"ד ז"ל בפה"מ בעדיות פ"ו דקצח וכמון הוא מין אחד ומבואר ברכות דף מ' ע"א דריח קצח הוא קשה וטעמו טוב ולכך לא אסר ריחו וע' תוס' ע"ז דף י"ב ע"ב דדבר העומד לריח לכ"ע ריחא מילתא ולכך אמר דזה אינו עומד לריח ולכך ריחא לאו מילתא ובאמת הפלוגתא דב"ש וב"ה גבי מעשר' וגבי טומ"א משום דס"ל דגם לאחר שנתבשלו הם ראויין וע' תוספתא נדרים פ"ד דהנודר מן התבלין אינו אסור בהם רק בזמן שהם חיין אבל במבושלים מותר דאז אין שמן עליהן וא"ש משה"ק התוס' ביומא דף פ"א ובנדה מהך דחולין דף ק"כ דמשמע דתבלין אינן מטמאין טומ"א דשם קאי אמבושלין ולכך מבואר בירוש' דמעש"ש פ"ה ה"ו דתבלין א"צ לבער דה"ה כמבוערים ואף דהא בירוש' דתרומות פי"א ה"א מבואר שם דכ"ז שלא בטל טעמן אף לאחר שטיבלו פעם אחת אסורין התם האיסור הוא מחמת שיש בהם טעם תרומה אבל אין שמן עליהן וכע' הך דמבואר שם בפ"י גבי מי כבשים ומי שלקות של תרומה דהוי שם מחלוקת אי האיסור הוא משום דהוי עצם התרומה והא דמבואר במשנה דמקואות פ"ז דפוסל את המקוה משום מים במי כבשים וע' ירוש' ספי"א שם דאף ר"א דס"ל דשאר מי פירות הוי משקה מ"מ מודה במי תרדין ומי שלקות שאינן מכשירין וצ"ל דשם קאי אמי כבשין עצמן ולא על המים שכבש בהם דהני פוסלין את המקוה בגדר מים ותרדין מבואר בשבת דף קמ"ד ע"ב דאינו פוסל רק בגדר שינוי מראה ולכך מבואר שם גבי כבשים דאם סחטן בשבת למימיהן פטור משום דס"ל דאף הם קרויין אוכל וע' ברכות דף ל"ט ע"א גבי מיא דליפתי כליפתי ור"ל ג"כ בגוף הלפת ולא כפי' הרא"ש ז"ל שם וע' בדברי רבינו בהל' נדרים פ"ט ה"י גבי הנודר מן הכרוב דאסור במימיו אך שם הטעם לא משום דיוצא ממנו רק דשמו עליו וע' ברא"ש נדרים דף נ"ג מה דמחלק בין היכא שיוצא ממנו כדבר המופקד בו לא ע"י העצם וכה"ג מחלקין התוס' חולין דף ק"כ ע"ב גבי משקין היוצאין מהם כמותן וע' מש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"ח הי"ב דרוטב של פסח אסור מטעם שאינו בשם צלי: וכןכ' בפה"מ שם ובאמת זה הוי גדר כמו דאמרינן בחולין דף ס"ח ע"ב גבי יוצא חוץ למחיצתו דאסור וה"נ כן דהבשר הוא מחיצה דיליה. וע' ירוש' נזיר פ"ז ה"ב גבי נאצל דלכך בעי קרוש דמי בשר אינם מטמאין וע' תוס' חולין דף פ"ז ע"ב גבי משקין ודף ק"ט ע"ב ברש"י גבי חלב ודף קי"ז ע"ב בתוס' גבי משקין ורש"י פסחים דף ל"ג ע"ב דכ"ז שהם בתוכו אין שם משקין עליהם: והנהחד מ"ד בירוש' ספ"י דתרומות הנ"ל הוי סבר דגם הך דמקואות מיירי בשסחטן ומחלק בין קשה לרך וע' מש"כ בזה בח"א בהל' ברכות פ"ח ה"ב פי' בזה ואח"כ אמר שם דכאן מיירי במים שנכבש בהם והאיסור רק משום נותן טעם וע' תו"י דף כ"ט ע"ב גבי שכר דפוסל את המקוה אי משום דהוא מים אי משום דלא נשתנה וע' ע"ז דף ל"א ע"ב דלמה אין בשכר משום בשולי עכו"ם ותוס' ב"ב דף צ"ו ע"ב מה דרצו לחלק גבי שתיה לענין ברכה ותוס' ברכות דף ל"ח ע"ב ד"ה האי וד"ה והא ולא דר"ל דבשתיה צ"ל שהכל דהא מבואר להדיא שם דף נ' ע"ב דלר"א ביין שלא נתן לתוכו מים מברך בפה"ע אף דהוא דרך שתיה ואית ליה עלויא אחרינא ע"ש דף ל"ו גבי שמן זית רק דר"ל כך דשעורים ותמרים הדבר הוי לאכילה וכיון דשתי להו אין זה הדבר משא"כ ביין דזה עומד לשתיה ואף דעדיין אין שם יין עליו קודם שנתן לתוכו מים מ"מ כיון דלשתיה הוא עומד מברך עליו בפה"ע וגבי שתיתא דנקט שם הטעם דרק לרפואה קעביד משמע דאל"ה הוי מברך בממ"ז וצ"ל משום דשם נעשה זה הדבר בעצם לא ע"י סחיטה וזה תליא בהך דרש"י פסחים דף ל"ה ע"א גבי המחהו דפי' שם דהוי אכילה ומ"מ ידי מצה לא יצא משום דאינו דרך אכילה ובחולין דף ק"כ דיליף מנפש לרבות את השותה וע"ש בתוס' ד"ה לרבות ותוס' נדה דף ל"ב ע"א דכ' שם דהפסוק אתי לאשמעינן דנשאר שמו עליו וגבי מצה הטעם משום דלא הוי לחם עוני אך באמת הך נפש לא ר"ל דהוא שתיה רק דר"ל דהוי כמו אוכל ונ"מ לשיעורא אי בכזית או ברביעית וע' בהל' תרומות פ"י דגם שתיה בכזית וגבי מעש"ש פסק בפ"ב ה"ה דרק רביעית משום דשם חשיב בקרא למשקה כדבר בפ"ע: גםי"ל דמיירי דקודם הכנסה לירושלים אז נעשה יין והמלקות חל עליו אז וגם נ"מ דלא מצטרף ע' תוס' תרומות פ"ז ובירוש' פ"ב דמעש"ש אך שם ר"ל רק דבר שדרכו לשתות אף שהשיעור הוא שוה אך בתוספתא ספ"א דפסחים מבואר דגם אם המחה חמץ ושתה אינו מצטרף עם האכילה ולפמש"כ הרבוי הוא לגלות לן דג"ז הוי אכילה אך י"ל דהטעם דלא הוי כדרך אכילה כע' דאמרינן ביומא דף פ"א ויהי' נ"מ לגבי חמץ לענין בל יראה אי יש לו חצי זית מחוי וחצי זית בעין אי מצטרף וגם נ"מ אי צריך שיהא החצי זית עכשיו או כמו שהיה קודם שנמחה ע' מש"כ בזה בח"א בהלחו"מ ובהל' מא"ס וע' בתוספתא כריתות פ"ב גבי דם וגבי מצות מצה דאינו יוצא כ"כ בזה לע' דיש ג' פירושים בשלא כדרך אכילתו אי רצה לאמר דהוי כמו שלא אכל כלל או דהוי כמו שלא אכל הדבר רק ד"א או דהוי כמו שפקע ממנו האיסור וזה הנ"מ אי השנוי בא בדבר הנאכל או באכילה וגם היכא דנקט פרט למזיק אי ר"ל דמזיק עצמו או האוכל וע' מנחות דף ע' ע"א דאם אכל במחובר נקרא שלא כדרך אכילתו אף דאין כאן שום שינוי כלל בעצם הדבר ולא בעצם האכילה רק דאין אוכלים כן וזה גבי מצוה לא מהני ול"ד לבלע מצה דקי"ל דיצא דשם דרך לעשות כן וע' סוטה דף י"ח גבי השקה בשפופרת: וכןיהיה נ"מ גבי דבר דכעת א"א לעשות בו פעולה אחרת אי מקרי שלא כדרך אכילתו ובזה גם בע"ז אסור ע' תוס' ע"ז דף י"ב ע"ב ודף מ"ג ע"ב ד"ה א"ל ופסחים דף כ"ח ע"א ותוס' ע"ז דף מ"ח ע"ב ד"ה לא ישב ודבר דעומד לאכילה ועושה ממנו פעולה אחרת ויש לו הנאה מזה רק דאינו עומד לזה ע' תוס' ב"ק דף ק"א ע"א גבי ערלה ודבר דראוי לשום דבר ועושה ממנו דבר שאין בו הנאה כלל זה גם בע"ז מותר לבד מכלאי הכרם ובשר בחלב ובמק"א אבאר זה. עכ"פ גבי עצם דבר אם לא הטעם דרק לרפואה קאי היה צריך לברך מזונות דהוא ג"כ אכילה והא דאמר שם ברכות דף ל"ח וצריכא דרב ושמואל לא ר"ל כפרש"י שם רק ר"ל הך רב דכאן גבי שתיתא והך דשמואל דלעיל דף ל"ה ע"ב גבי זית אך שם כיון דהוא ע"י אניגרא הוי לאכילה: ובאמתהא דאמר שם גברא לאכילה קמכוין לא ר"ל כמו שנ' מדברי רש"י שבת דף ק"ט גבי עלים דהיכא דמכוין לרפואה אף שדרכו לאכול אסור וע"ש דף ק"ט ע"ב גבי שמן עיקרין ודף קי"א גבי שמן ורד רק כך דדבר שהוא אכילה אף אי מתרפא בזה שרי רק דבר שאינו ראוי לאכילה קמכוין ור"ל אף אם אוכל לרפואה מ"מ זה הוי לאכילה וסיכה אף אם אוכל או סך לא מקרי אכילה וסיכה רק רפואה וזה אסור ובאמת זה ר"ל הני ב' לישני דברכות דף ל"ח הנ"ל דלישנא קמא נקט דגברא לאכילה ולא איכפת לן כוונתו ולישנא בתרא סבר דצריך שלא יכוון לשם רפואה ומה ר"ל הך ממילא: ויהיהנ"מ אי בתרומה כה"ג שרי ע' בירוש' פ"ב דמעש"ש ה"א ופי"ד דשבת אי כל דבר שמותר לשבת מותר בתרומה וע' תוס' חולין דף קל"ו דלכך בעי מיעוט בראשית הגז ממיתה משום דהו"א דשם הוא אכילה דידיה וזהו רק שם דא"א בענין אחר אבל גבי ערלה אם צבע את הבגד י"ל דלא כשי' הראב"ד ז"ל פסחים פ"ב בהשג' על בעהמ"א ז"ל דלבישת הבגד הוי כמו אכילה דשם משכחת לה איסור אכילת ערלה באופן אחר וכ"כ בזה דאם כן מה מייתי ראיה בחולין דף קט"ו ע"ב דמדסמיך בב"ח לעם קדוש כו' ויליף מלא יהיה קדש כו' מוכח דגם הנאה אסור בב"ח ולכא' מה ראיה זה הא זהו גופא האיסור וכמו רה"ג בלבישה אך כך דשם האיסור חל על רה"ג וגבי ביאה האיסור על הביאה ולא על האשה וכה"ג כ"כ בהך דחולין דף צ' ע"ב מה דאמר ר"ח שם מרא דיכי מי כתיב ע"כ לא יאכל המזבח כו' והוא תמוה לכא' דהרי מצינו בכמה ברייתות הך ממשקה ישראל אך ר"ל כך דכל האיסורי' האיסור הוא על הדבר רק כ"ז שלא אכלו לא עבר האסור ולכך שייך בו הך ממשקה ישראל משא"כ גבי גה"נ דהא מבואר בחולין דף צ"ב ע"ב דעץ הוא והתורה חייבה עליו וא"כ כ"ז שלא אכלו אין עליו שם איסור כלל והאיסור מתחיל רק בשעת אכילה וא"כ איך שייך עליו לאמר ממשקה ישראל דכ"ז שלא אכלו אין עליו שם איסור כלל וכה"ג כ"כ גבי נבילת עוף טהור דאין הטומאה מתחלת כלל רק כשהוא בגרון וכמבואר בירוש' ספ"ו דיומא ובפרט לשי' הערוך דס"ל דרק אם לבוש אז מטמא ולא כשהוא ערום ע' בר"ש פרה פ"ח מ"ד וכן גבי ביאה כן וע' ירוש' פ"ח דכלאים דאמר שם אמר רב הונא ביאתו אסורה בהנאה ור"ל אי הא דמשמש מת וכה"ג פטור או משום דאין זה ביאה כלל או דאינה אסורה ואף דעל בעלה נאסרה כמבואר בסוטה דף כ"ו ע"ב ונ"מ ג"כ לענין שחוף ברודף אי ניתן להצילו בנפשו ע' סנהדרין דף ע"ג וכ"כ בזה: וכןנ"מ בהך דין דמתעסק דהיכא דנהנה חייב וע' פסחים דף ל"ג ע"א דלכא' פליגי בהך מחלוקת דאביי ורבא בשבת ע"ב וסנהדרין ס"ב ותוס' שבועות דף י"ט וכ"מ אך כך דהנה ע' רש"י פסחים דף כ"ו ע"א גבי ריח דלאחר שתעלה תמרתו אין מועלין בו והא דמעל כ' רש"י כגון שלקח הסממנין והריח בהם בביתו וק' הא התם אין המעילה משום הריח רק משום הסממנין ועל לקיחת הסממנים י"ל דלא מעל דמיירי כמו דאמרינן במעילה דף כ' ובכ"מ דמיירי בגזבר וידו כיד ההקדש א"כ לא יצא מרשות ההקדש כלל אף אם נתכוון לזכות בה וכה"ג כתבתי דאף דס"ל לרבינו בפ"א מהל' מעש"ש דספק מעש"ש ספק מעשר עני א"צ להפריש רק מעש"ש מ"מ ר' עקיבא כיון דהוי גזבר וידו כיד עניים לא מקרי עניים ממע"ה ולכך צריך להפריש גם מעשר עני וע' ר"ן נדרים דף ל"ד ע"ב ולק' הל' מעילה פ"ו ה"ח ע"ש בהשג' אך באמת נ' דכאן מיירי לאחר שקידשם בכלי לדידן דס"ל בכריתות דף ו' דמכתשת הוי ככ"ש וע' בירוש' יומא פ"ה דהוי בזה מחלוקת דאמוראי וא"כ י"ל דהתם כיון דאינו יוצא לחולין לא מהני כלל נטילתו כיון דקידש בכלי שרת ומעל רק על ההנאה והמעילה לא הוי על הנאת הריח רק על שנהנה מהסממנים שמריח בהם וכה"ג י"ל במה דמבואר במעילה דף י"ח הובא בדברי רבינו פ"ו ה"ב גבי קדשי קדשים שתלש מהם צמר דאין המעילה על הצמר רק על מה שתלש מן הקדשים וע' פסחים דף ל"ג דיש מעילה בגיזי עולה ותוס' בכורות דף כ"ו וכ"כ מזה בהל' ערכין ולק' בהל' מעילה אאריך בזה אך רבינו גבי ריח ס"ל דיש נ"מ בין לאחר שתעלה תמרתו ובין בשעת תמרתו כמבואר בהל' מעילה ספ"ה ונמצא דס"ל דמעילה הוא על הריח וע' תו"י יומא דף נ"ט ע"ב דמספקא להו בזה וברש"י כריתות שם וע' רש"י נזיר דף כ"ח ע"א גבי לא מעל ולא כיפר שכ' ג"כ כה"ג דכיון דלא פעל כלום לא שייך ביה גדר מעילה ופה"מ לרבינו פ"ה דמעילה. עכ"פ גבי מעילה עיקר האיסור הוא ההנאה שבו וכן גבי אכילת תרומה מה שמשלם קרן וחומש הנה לפ"מ דמוכח ביבמות דף ס"ט ע"ב לשי' רש"י דבת כהן המעוברת מישראל אם אכלה בתוך ג' חדשים לאחר שזינתה עם ישראל דעפ"י דין מותרת לאכול ולא חיישינן שמא היא מעוברת מ"מ אם אח"כ נמצאת שהיא מעוברת חייבת קרן וחומש ולא אמרינן מאי הוי לה למיעבד ע' יבמות דף צ"א ע"ב וע' תוס' שם דף ל"ה ע"ב דאם נתייבמה לאחר ג' חדשים ונמצאת אח"כ מעוברת דפטור דמאי הוי ליה למיעבד ובפסחים דף ע"ג ע"ב דהוי שם מחלוקת דתנאי בכה"ג היכא דיש שהות ביום לידע וצ"ל דאכילת תרומה וקדשים שאני וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"ז מהל' מעילה ה"ב: וכןמוכח הך דפרה פי"ב מ"ד גבי המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש פטור דזה ג"כ בגדר אנוס דעל של רבים א"צ לשאול כמש"כ רבינו בס' הל' פרה והוא בתוספתא דטהרות ובירוש' פ"ה דסוטה ואין נשאלין לרבים ומ"מ נקט רק בא למקדש ולא נקט אכל קודש דאז חייב טפי ואף דבביאה הוא ג"כ נהנה מ"מ אכילת קדשים חמיר מיניה דזה החיוב על הפעולה וזה על ההנאה ולכך מוכח ג"כ בכתובות דף ל' ע"ב דגבי אכילת תרומה לא אמרינן תחלתו באונס וסופו ברצון אף לפר"ח דמיירי בתחב לו באונס ומ"מ חייב על מה שלא פלט וע' תרומות פ"ח מ"ב דאמר שם דלרבנן צריך לפלוט אם היה בתוך פיו ונודע לו באמצע ומבואר שם בד' רבינו בפה"מ דחייב קרן וחומש ואף דלאחר שנודע לו הוי מזיד מ"מ ע"י שגגה בא לידו וע' במה דפליגי רש"י ותוס' בשבועות דף י"ח אי זה הוי כשוגג או כמזיד כיון דמתחלה בא לו ע"י שגגה וכאן לכא' לכ"ע הוי מזיד כיון דיכול לפלוט וא"ל דלר' אליעזר על לעיסה לחוד חייב ע"ש בירוש' אך מד' רבינו בפה"מ שם מבואר להיפך דכתב שם דמצטרף למה שבלע מה שאכל ומיחייב קרן וחומש וצ"ל דל"ד לקרבן דשם הבאת קרבן צריך שיהא שוגג ושלא יהיה בכלל זבח רשעים וכמו מומר ע' חולין דף ה' ע"ב וע' בירוש' יומא פ"ה אם אמרו לו שיכנס עוד הפעם כדי להכניס המחתה א"א שיתחייב ע"ז דאומרים לו הכנס ואת אמרת חייב משא"כ גבי תשלומין כיון שזה בא ע"י שגגה ואף שכעת מתירין לו לבלוע וזה ודאי דאם היה פולט היה פטור גם לר"א מחומש דלא הוי רק כמו מזיק ואף דללקות ודאי לקי וכמו אם שתה חומץ של תרומה דמבואר בירוש' פ"ו דתרומות דאף למ"ד דאין משלם קרן וחומש מ"מ לוקה מ"מ אם בלע אח"כ חייב לשלם קרן וחומש וע' תוס' שבת דף ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור אך י"ל דהחיוב הוא למפרע אם בלע וע' תוס' ערובין דף כ' ע"א דאימתי הוא החיוב אי משעת בליעה או מקודם ובירוש' מעש' פ"ג גבי מצא כלכלה דעושה אותה דמים ואוכלה ואמר דצריך להפריש מעשר אף דזה לא הוי מקח ברור דהרי יכול להתבטל מ"מ חיישינן שמא יבוא בעה"ב בשעה שהיא נתונה בפיו ואז ע"כ צריך להתקיים המקח דא"י להחזירה דהוי כמאוס ונמצא אוכל טבל ואף דאז הוא כבר בבית הבליעה כמבואר בכתובות שם: ובאמתזה תליא כל היכא דיכול לבטל הדבר ולא ביטל אי זה מקרי מקח חדש או למפרע וע' ערובין דף ע"א ע"א גבי הך דכלך אצל יפות דמוכח שם דהוי למפרע אף דכעת א"א שיאכל וכ"כ בזה בהל' אישות על הך דקדושין דף מ"ו גבי נתרצה האב וע' תוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב גר קטן דאף דיכול למחות מ"מ אם לא מיחה הוי גר למפרע ובירוש' פ"א דתרומות דהוי זה בעיא דלא איפשטא גבי תרומה כה"ג וכן בד' רבינו בהל' מכירה פ"ל דאם מכר נכסי אחר ואח"כ הסכים אי הוי מכירה מכאן ולהבא או למפרע וראיה לזה ממש"כ רבינו בהל' מעש' פ"ג ה"ז דכל הדברים הקובעים למעש' אם עשאן אחר ג"כ הוי קבע וחשיב שם גם מקח חזינן דאם נתרצה אח"כ נגמר הדבר למפרע: אךלכא' לפמש"כ לעיל בדברי רש"י סנהדרין דף ע' ע"ב גבי בן סו"מ דאם אכל בחבורת פסחים דאינו נעשה בן סו"מ ואף דצריך דוקא שיגנוב מעות של אביו ליקח בשר יין ומש"כ שם רש"י גבי יין מן החנוני נ' דקמ"ל דאף אם קנה יין הנמכר בחנות נעשה בן סו"מ כמו הך דב"ב דף צ"ה ע"ב וכמבואר בירוש' סוטה פ"ח אך מבשר קשה דהא צריך להמנות עליו כשהוא חי וע"כ צ"ל דכיון דיכול למשוך עד שעת שחיטה אז נגמר המקח והוי כלקח בשר וגם המעות אינן שלו וא"כ נמצא דלא הוי כלל אחד מבני חבורה וא"כ יהא עובר על לאו דבן נכר לפי שי' הר"א ז"ל בהשג' בהל' ק"פ פ"ט אך י"ל לפ"מ דמבואר בירוש' פ"א דקדושין דבן סו"מ אינו חייב כפל על גניבה ראשונה דהוי בגדר קלב"מ ונמצאו המעות שלו אליבא דרב דשם דף ע"ב או משום יאוש וש"ר וגם לפמש"כ דהיכא דאינו מבני חבורה אינו עובר על לאו דלא תאכלו ממנו נא א"ש משה"ק בח"א דהא בן סו"מ אינו חייב רק על בשיל ולא בשיל וא"כ אכל דבר איסור וכ"כ בזה. עכ"פ תרומה והקדש החיוב הוא על הפעולה הנמשכת ולכך הך מתעסק ל"ד לשאר מתעסק וכן גבי מתעסק בשבת דיש בזה כמה סתירות בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ב וספ"ז מה הפטור שלו וע' בתוס' שבועות דף י"ט וכ"מ: אךנ"מ בדבר שהמלאכה שלו הוא הפועל כמו הוצאה או שהמלאכה הוא הפעולה שהוא פועל דהיינו שאר מלאכות או מה שהדבר נפעל על ידו כמו חורש כמש"כ רבינו בהל' שבת פ' כ"א וכמו צידה וכמו זורה ורוח מסייעתו כמבואר בבא קמא דף ס' ובבא בתרא דף כ"ו דהפעולה נעשית מאליו רק הוא גרם לזה וכן נפקא מינה גבי מלאכת הבערה וכבוי אי החיוב הוא מה שנולדה האש ומסתלק' האש או מה שנתבאר הדבר הדולק ונשאר הדבר הדולק ובאמת בכ"מ מוכח דהחיוב הוא רק בשביל הנפעל שנעשה ע"י האור או ע"י סילוק האור ע' שבת דף ל"א ע"ב ודף צ"ד וכ"מ ושם דף קל"ד גבי גחלת של מתכת ופסחים דף ע"ה ע"א אך באמת לפה"נ מד' רבינו בהל' שבת פי"ב ה"א ב' דהמכבה והמבעיר חייב בכ"ש והנה ע' ביצה דף ל"ט ובתוספתא שבת פ"ט דגבי הוצאה על אש חייב בכ"ש חזינן דאש יש בה חשיבות בכ"ש וגבי הוצאת ברזל ג"כ כ"ש כמבואר בדף צ' ובאפר ועפר יש בו שיעור כדי לכסות וכמבואר בירוש' שבת פ"ח ובד' רבינו פי"ח וא"כ מדמחייב בהבערה ובכבוי בכ"ש אף בעצים חזינן דהחיוב הוא משום האש ולא משום הדבר וגבי מבשל צריך כגרוגרת וע' במה דפליגי רבינו ורש"י ז"ל בהל' יו"ט פ"ד ה"א אי הא דאין מוצאין את האור ביו"ט אי משום דמוליד דבר חדש או משום הבערה וזה משום דר"ש ס"ל דכיון דע"י האש לא נכוונה דבר לא הוי זה בגדר מבעיר ורבינו ס"ל דהוי מבעיר וכן גבי מכבה כה"ג. אך זה רק בגוף האש וכמו גחלים של עץ משא"כ במתכת דהוי רק תולדות האש כמבואר פסחים דף ע"ה ובירוש' יומא פ"ג גבי עשישין שם אין החיוב רק משום תיקון הדבר וכמש"כ רבינו בפי"ב ה"ב ובפ"ט ה"ו ומ"מ שם חייב בכ"ש כמבואר שם משום דכלי מתכת גם בהוצאה בכ"ש כמבואר בפי"ח מהל' שבת הנ"ל וע' ביצה דף ל"ב דמשמע שם דפחמין הוי כמו מכה בפטיש ומתקן כלי: ובאמתנ' דזהו כוונת הגמ' בכריתות דף כ' ע"א בנפח שנו ר"ל דאז אין החיוב משום כבוי רק משום מכה בפטיש ונ"מ ג"כ די"ל דגבי מקלקל בהבערה חייב דמ"מ האש יוצא כתקון וכע' שכ' רבינו בהל' שבת פי"א ה"ט גבי כתיבה דחייב אף אם העור נתקלקל ובהל' שגגות אבאר זה. וכה"ג י"ל דמתעסק גרע טפי וע' כריתות דף י"ט ע"ב גבי מתעסק בחבורה. עכ"פ גבי תבלין נשאר הטעם לא עצם ולכך מבואר בירוש' פ"ב דמעש"ש ה"ב דדגים של חולין שנתבלו בתבלין של מעש"ש אין להם פדיון דאין לו על מה לחול ולא אלים למתפס פדיונו וכע' דאמרינן במנחות דף מ"ז ע"א וע' בתוס' פ"ג דמעש"ש דאם עשה מדנרי זהב של מעש"ש כלים אין להם פדיון דפנים חדשות באו לכאן וברש"י נדרים דף ע"ט ע"א גבי הפרה דאם הפר אחד מהם א"י לשאל לחכם על נדרו וכן ס"ל לרש"י ובעהמ"א ב"מ דף מ"ז ע"ב דלדידן דס"ל דד"ת מעות קונות רק דיכול לחזור בו אז היכא דהדבר אינו ואין על מה לחזור בו לא מהני חזרה: וזהור"ל ג"כ מש"כ רש"י בגיטין דף ט' ע"א דאינו חוזר בעבד מטעם דזכי בי שמיא ע"ש ודף ע"ז ע"א ד"ה אין לי עסק ור"ל דהנה מבואר בירוש' פ"א דפאה ה"א הקדש כמאן דשרוף דמי וא"כ שוב אין ממה לחזור. וע' מש"כ ה"ה ז"ל בהל' גרושין פי"א הי"ז דלא מהני מיאון לאחר מיתה היכא דליכא יבם ואסורה על קרוביו דאין על מה לחול המאון ואיסור קרובים הוא ממילא כמש"כ לעיל בשם הירוש' וע' בירוש' רפ"א דיבמות דהיכא דליכא רק ערוה ואחיו לכ"ע אינה יכולה למאן לא מטעם הגמ' דילן רק כיון דאינה זקוקה במי ממאנת וע"ש בתוס' יבמות דף ק"ח ע"ב ד"ה יש מיאון דכ' דרק היכא דהוי דרבנן ומה שהביא' ראיה מן המשנה אין ראיה דשם י"ל כטעם הגמ' משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו אך הטעם משום דגבי דאור' זה הוי דין וממילא ואין על מה לחול המיאון וכמש"כ משא"כ דרבנן דזה לא הוי ממילא רק תקנה ושוב זה בא מכחו וא"כ עדיין שמו עליו ושפיר חל המיאון וכ"כ בזה במק"א בהך דגטין דף מ"ד ע"ב גבי בן בבל שנשא אשה בא"י והיו לה עבדים אי יצאו לחירות והוי כמוכרת ולא ממילא וכ"כ בזה וע' מש"כ התוס' כתובות דף ג' ע"א ד"ה וסברה מש"כ דא"כ גם במת תוך י"ב חודש יהא גט אך י"ל דעיקר הטעם משום הפקעת קדושין ולאחר מיתה ליכא הפקעה ובמק"א אבאר זה וע' בירוש' מעש"ש פ"ה דגם יין הוי כמבוער וע' תוס' ע"ז דף ל' ע"א וגם י"ל משום דיין של מעש"ש אין מפטמין אותו ואף דבמשנה פ"ב דמעש"ש מבואר להיפך אנן לא קיי"ל כן ובזה מדויק לשון רבינו בהל' מעש"ש פ"ג הי"ג וט"ו דנקט שם שנפל משום דלכתחלה אסור וכמבואר בירוש' שביעית פ"ח ה"ב דאמר שם מהו לפטם יין של שביעית ומביא ראיה דמותר מדנקט קל מהם שביעית ור"ל אף ממעש"ש דשם מבואר בפ"ב דמותר לפטם ודחי שם דזה אתיא כר' יהודה דפ' ב' ופי"א דמותר לבשל ולכך ס"ל לרבינו שם בהל' מעש"ש דכה"ג אין השבח לשניהם דהוי כמו אם עשה השותפות באיסור דלהפסד א"ל חלק ע' בהל' שלוחין פ"ה ה"י וע' מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"ה דאם לקח מקח במעות של הקדש במזיד נתפס המקח להקדש ואף דהמעות לא יצאו לחולין זה רק גדר איסור אבל מחמת ממון הקדש קנה וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' מא"ס ובח"ב בהל' ערכין וע' במש"כ הר"א ז"ל בהשגות בהל' מעה"ק פ' ט"ו ה"ז דהפדיון של עולה רק כ"ש ר"ל דדי בפרוטה משום דהדמים עדיין לא נשתעבדו רק מחמת איסור ההקדש ובזה די לכ"ע בפרוטה: וכןלהא דאמרינן בכ"מ דאם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו קדיש השאר מאליו זה ג"כ הוי רק בגדר איסור לבדו וה"נ כיון דע"י מעות ההקדש נקנה להקדש המקח שוב ליכא בזה דין מעות הקדש רק איסור הקדש ובזה מבואר שפיר לשון המשנה דמעילה דף כ"א דנקט שם מעות של הקדש ואח"כ נקט התקנה דנוטל פרוטה של חולין ומשמע דדי בפרוטה אף אם ההקדש שוה יותר כיון דהמקח תפוס להקדש ואין בו הפסד ממון וע' בירוש' ספ"א דמעש"ש דכיון דמשך נקנה המקח ר"ל דאף דהמעש"ש לא יצא לחולין מ"מ נקנה להקדש בגדר ממון וע"ש בה"א ובדברי רבינו בהל' מעש"ש פ"ח ה"ז ח' ובירוש' פ"ד שם דהיכא דלקח בסלע של מעש"ש ומשך ואח"כ נתייקרו דנהי דבתורת מעש"ש קנה מחמת דהוא ממון גבוה מ"מ בתורת ממון לא קנה אותם וא"כ לא הוי שלו ואם ירצה לפדותם א"צ להוסיף חומש וע' ב"ק דף ס"ט ע"ב גבי הך דרחמנא קריא מעשריה ושם אבאר זה. לכן לא מיחשב התבלין כלל רק מה שנשתבח היין ע"י התבלין זה שייך לחולין אבל התבלין עצמן בטלין להיין ואף דהא התבשיל נאסר על ידו מ"מ אין בו ממשות לתפס וע' בכורות דף ט"ו ע"א ודף ל"ב ע"ב ונ"מ ג"כ להך דשבועות דף כ"ח ע"א גבי אכלו כולו דהיכא דאין מחוסר מלקות לכ"ע אין נשאלין היכא דאמר הריני נזיר והפריש קרבן וכיפר רק אדם אחר התפיס בו והשני עדיין לא הביא הקרבן או כגון שהתפיס יותר ממנו וכמבואר בירוש' פ"ד דנזיר ה"א דהראשון נזר סתם נזירות והשני אמר ואני ק' יום דמהני והנה שם בירוש' אמר דאם הראשון אמר סתם והשני אמר ק' ואח"כ חזר הראשון ואמר ואני על השני דנעשה הראשון ג"כ כמו השני ובאמת לכא' קשה הא מבואר במנחות דף ק"ב ע"ב דכאשר נדרת ולא כאשר הפרשת וה"נ כיון דהנזירות חלה עליו מתחלה סתם מה מועיל מה שאח"כ מתפיס זמן יותר: אךזה תליא אי כאן דקי"ל דסתם נזירות ל' יום אי שוב הוי כמפרש ל' יום וא"כ נמצא הוי נזיר מחמת דבורו או מחמת דין התורה וזה תליא בהך דערכין דף ד' ע"ב גבי האומר ערך סתם עלי אי נידון בהישג יד אי הוי כמו מפורש וע' מש"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"א הט"ז ובמה דפליגי בירוש' נזיר פ"ב גבי הך דר"מ ורבנן בהאומר הרי עלי חצי נזיר דלמ"ד דנעשה נזיר שלים א"כ ההבאה שלו בגדר דין ודי אם הביא קרבן אחד ואם נימא דמחמת פיו אז צריך להביא קרבן וחצי וע' בחולין דף כ"ג ע"ב גבי שיאור דהיכא דרק בגדר נדר לא ליפטר חבירו יצא ידי נדרו אף אם לא פטר חבירו וכן יהי' נ"מ בהך דנזיר דף ה' גבי מקצת היום ככולו דזה לא שייך רק בדין אבל לא בחיובים שנעשו ע"י פיו וא"ש שם ד' הגמ' ולא כפי' רש"י ותוס' שם וע"ש דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר"ל ובהך דמו"ק דף ט"ז ע"ב אי שייך גבי נזיפה דין מקצת היום ככולו משום דזה תליא בלשון בנ"א ואין זה גדר דין וע' מש"כ בזה בהל' תענית גבי סתם תענית אי היום מקרי בתורת נדרו או רק מדין ובהך בעיא דירוש' דחגיגה פ"א ה"ד דאם הוא חייב אשם מצורע ואמר הרי עלי אשם בה' סלעים אי הוי גדר נדר וקבע כיון דהוא כבר מחויב ועומד מתחלה באשם של ב' סלעים. נמצא כך דאם נימא דנזירות המנין הוא גדר דין בעלמא והוא יכול להוסיף כמה שירצה נוכל לאמר דאח"כ יכול לקבוע הנזירות זמן גדול כיון דהזמן הוא לא מחמת הנדר רק מחמת הדין וא"כ נמצא דאח"כ הוא נדר מתחלה וכע' דאמרינן בירוש' דנזיר פ"ה דאם אמר הרי עלי מנחה ופי' אחת או זו או זו ואח"כ קבע אחת די"ל דא"י לחזור בו אבל בסתם יכול לחזור בו חזינן דסתם אף דע"כ א"א להביא רק הני מנחות הכתובות בתורה מ"מ לא מקרי זה ע"י פיו וא"כ נגמר הנדר שלו ושוב לא מהני להוסיף וה"נ גבי נזירות כן: ומ"ממבואר בירוש' דיכול. וע"כ דהזמן הוי ג"כ בגדר פיו וע"ש בפ"ב ה"ב דה"ה להיפך דאם זה אמר הריני נזיר ק' יום וזה אמר ואני סתם דהוי שני נזיר רק סתם נזירות אך זה תליא אי ואני אכולא דבורא משמע וכן נ"מ אם א' אמר סתם והב' אמר ק' והג' אמר סתם זה יהי' תליא בהך דשם דף כ"א אי כראשון מתפיס וע' ב"מ דף צ"ח ע"ב גבי בעלים. עכ"פ משכחת לה שהשני יהיה נזיר אחר גמר של הראשון אך זה מכח הראשון אם יכול הראשון לשאול כדי שיתבטל השני וע"ש בשבועות דאמר מי גרם לשניה שלא תחול כו' הראשונה ע' מש"כ בזה בח"ב בהל' נזירות פ"ג ה"ו: אךבאמת ר"ל כך דאם נימא שהנזירות השניה חלה עליו תיכף אז בנזירות אחת יצא ידי שניהם כע' הך דשם דף י"ג ע"ב ודף ט"ו גבי נולד לו בן ע"ש בתוס' וע' ירוש' פ"ב ה"ט ופ"ג ה"ב שם דרק אם פי' מפורש דזה ל' יום וזה ל' יום אחרים אז לא עלו לו וע' ב"ק דף ס"ה גבי חומשו עולה לו בכפילו ואף דקי"ל דדבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ולכך ס"ל להתוס' יש' יומא דף נ' ע"ב דאין אדם יוצא חובת פסח בתמורת הפסח ע"ש וע' תמורה דף כ' הטעם דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ור"ל כך דאף דהא מבואר בכריתות דף כ"ז דאף אם נימא דאין אדם מתכפר בשבח הקדש מ"מ היכא דהוא הפרישו שפיר מתכפר אך מ"מ בתמורה שהקדושה שלו היא מחמת גזה"כ ולא מצד הקדשו ולכך גם בשוגג הוי תמורה כמבו' בתמורה דף י"ז וע' תוס' חולין דף פ"א ע"א דלא הוי ניתק לעשה גמור והקדושה שבו היא רק בגדר אונס לא מחמת הקדשו כמבו' בתמורה דף ב' ע"ב גבי קטן דהוי שם בעיא אי קטן עושה תמורה ואף דרבינו ס"ל דהיכא דהתורה חייבה אותו קרבן לא מחמת דבמזיד הוי כרת או לאו דאז קטן פטור מקרבן בשוגג אבל היכא דהעונש שלו הוא הקרבן כמו גבי בועל שפחה חרופה אז גם קטן חייב כמש"כ רבינו בהל' איסו"ב ספ"ג ובהל' שגגות פ"ט ה"ג ע"ש בהשג' וע' סנהדרין דף מ"ז ע"א דא"י להקריב קרבן שהפריש בשעה שהיה שפוי ונשתטה: והנהרש"י כ' הטעם משום דבעי דעת דכ' שם משום דיקריב אותו לרצונו והוא לכא' תמוה דהרי בנדרים אמר דלכך אם הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה ולא כלום משום דלא משכחת לה דקריב שלא מדעתו דעל שוטה א"א להקריב אף אם הפריש כבר ע"ש דף ל"ה ע"ב כו' וא"כ חזינן דאף אם א"צ דעת מ"מ א"א להקריב וע' ערכין דף כ"א במחלוקת דעולא ושמואל גבי שאר קרבנות אי צריך דעת בשעת כפרה ואנן פסקינן דא"צ ופליגי בזה רש"י ורבינו דרש"י ס"ל דבעי שידע בשעת הפרשה ובשעת כפרה א"צ שידע אבל חטאות ואשמות גם בשעת כפרה צריך שידע אך רבינו בהל' מעה"ק פי"ד ה"י מפ' דלא בעינן שידע רק שיתרצה וגבי חטאות ואשמות כיון דקיי"ל דאם אמר לא תתכפר לי חטאת דאינה מכפרת כמבו' בכריתות דף ז' לכך אם אינו רוצה בשעת הקרבה אף דלא הוי כמו לא יקריב חטאתי דהרי גבי עולה ג"כ בעי לרצונו כמבו' בכ"מ ע' ב"ב דף מ"ח ומ"מ אם נתרצה בשעת הפרשה אף דלא נתרצה בשעת כפרה יכול להקריבו כיון דהקרבן אינו שלו ואף דהפרישו בשבילו מ"מ לא הקנו לו הדבר בעצמו רק לענין הקרבה וע' תמורה דף י' ע"א דלענין חומש רק המקדיש צריך להוסיף וע"ש בהא דאמר דלגבי נזירות לא יהי מהני אם הפריש על אחרים משום דכתיב קרבנו וזה ודאי דאם נתנו לו כשהוא חולין דמהני וע' שבועות דף י"ד ע"א דבעי חסרי' ממונא ובירוש' פ"א דחגיגה בתוספ' שם דגם חגיגה וראיה אינו יוצא רק משלו ושם ע"כ לא ר"ל בשנתנו לו בעודו חולין דאז הוי ודאי שלו רק דר"ל דאינו מזכה לו רק שיהא הקרבן עבורו ואם לא יהי' קרבן לא יהי' שלו וכע' הך דנזיר דף כ"ד ע"א וע' תוס' סוטה דף ו' ע"ב מה שהק' מהך דנזיר וזה אינו דרק גבי נזיר דזה רק סיבה מה שהוא מפריש עבורה לכך אם אינה צריכה בטילה הקדושה גם מכאן ולהבא מחמת דאדעתא דהכי כו' משא"כ בסוטה דכן הוא הקרבן שיפריש בעלה עליה וא"כ לא שייך לאמר אדעתא דהכי כו'. וכ"כ בזה: וכןהא דמבואר בתוספ' ס' חולין דהמוצא קן לא יטהר את המצורע משום דבעינן ולקח ע"כ דר"ל ג"כ דלא נתכוון לזכות בו רק לצורך הקרבן וכע' שכ' הר"ן א"ל בנדרים דף ל"ד ע"ב גבי ככר של הפקר ותוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב ובאמת גם לענין אתרוג פליגי בזה גמ' דילן והירוש' אי הא דבעי לכם הוא בעצם האתרוג או רק למצוה ומהך דב"ב דף קל"ז ע"ב מוכח דדי רק בהמצוה שיהי' שלו: וכןמהא דמבואר בגמ' דילן דיכול ליתן במתנה ע"מ להחזיר אף לבתר דאתקצא' למצוותו אף לשי' רש"י דס"ל דזה הוי מה"ת כמבואר בסוכה דף ל"ז ע"ב וע"ש דף מ"א ע"ב ודף מ"ו ע"ב וברש"י ביצה דף ל' ע"ב דמבואר שם דהיכא דהפרישו מתחלה לכל הזמן חל עליו תיכף דין דאיתקש לחג משעה שקידש היום ושוב לא מהני תנאי עליו ולא הוי בגדר הזמנה לאו מילתא דהוי בגדר קדושה רק אם לא הזמינו אז לא חל עליו רק בשעה שעושה המצוה וכע' דאמרינן בנזיר דף כ"ז גבי קנים דאינן מתפרשות כו' ע"ש בתוס' דגם קדוה"ג לא חלה עליו אם לא קבען וע' ברש"י מעילה דף ח' ע"א במשנה דפי' ג"כ כן ומ"מ מבואר דיכול להקנותו במתנה ע"מ להחזיר וע' תוס' ב"ק דף ס"ו ע"ב ופסחים דף פ"ט ע"ב גבי קדשים וע"כ דאינו מקנה לו רק להמצוה וזה תליא אי זה נעשה ממילא ע"י המצוה וע"כ אתקצי או דהוא מקצה אותו דאל"כ איך ס"ד שיהא יוצא באתרוג הגזול עכ"פ ביום ב' מי נתן לו כח שיקצה אותו וכמו גבי הקדש דהוי חולין וע"כ דזה גדר ממילא ולא תליא זב"ז וא"כ מה יכול להקנות לחבירו וע"כ רק לצורך המצוה וע' מעילה דף י"ג ע"ב גבי ערבה דאמר שם דהזקנים היו נוטלים ללולב וע"ש בפה"מ ואיך יחול ע"ז הדין דנעשה אתקצאי ואיתקש לקודש וע"כ דלמצוה די בזה אך הירוש' ס"ל בסוכה פ"ג ופ"ד ובגיטין פ"ב דצריך שיזכה מתחלה בגוף האתרוג ואח"כ שיצא בו אז מהני וכן ס"ל להירוש' פ"א דערלה דצריך שיהא באתרוג גדר לקיחה ובאמת זה תליא בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ד דביצה גבי תנאי בסוכה ובאתרוג ובמק"א אבאר זה: וזהוג"כ כוונת הירוש' נדרים פ"ד דמפרש שם בהך דמקריב עליו קיני זבים כו' דר"ל דהמדיר מפריש להמודר ושרי משום שלא נכנס לתוך ידו כלום ר"ל שלא הקנם לו רק הקדישם בעבורו ובאמת רבינו ס"ל דהא דקי"ל דהמתכפר עושה תמורה זה רק אם הקרבנות היו של המתכפר רק אם הוא הקדישן אז המתכפר עושה תמורה משא"כ כשמקדיש קרבן שלו עבור חבירו אז גם המקדיש עושה תמורה ולכך ס"ל לרבינו בהל' תמורה פ"ח דאם הקדיש עכו"ם להתכפר ישראל אז בהמיר עכו"ם הוי ספק תמורה ע"ש בהשגות וע"כ כמש"כ: אךי"ל דבאמת עיקר הטעם דהמתכפר עושה תמורה הוא משום דכיון דהקדיש ומועלין בו כבר יצא מרשותו רק משום דכיון דנתכפר בו נקרא בעלים וכע' דמבואר בחולין דף מ"א כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי וא"כ לפ"ז גבי קדשי עכו"ם דקי"ל דאין בהם מעילה שוב י"ל דאף המקדיש יש שם בעלים עליו ובאמת רבינו מפ' דזהו כוונת הגמ' ביומא דף מ"א ע"ב. ותיפוק לו דאשר לו כו' ור"ל דקאי אבעיא דר' אלעזר גבי תמורה בפר כ"ג כיון דהוי מקדיש משלו ודאי דהוא עביד תמורה דבזה אזלינן בתר מקדיש כמש"כ ותירץ דכיון דאפקע ליה רחמנא לא מקרי שלו וא"כ אזלינן בתר מתכפר וע' בדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג דמפ' בע"א ע"ש ובמק"א כ"כ מזה: ובאמתלפמש"כ לעיל במה דפליגי הבבלי והירוש' גבי אתרוג י"ל דפליגי אי הדין של הקדש פעל שיצא ידי מצותו כמו גבי קרבן או להיפך שע"י המצוה שיוצא בו נעשה הקדש ממילא ולכך ס"ל להירוש' סוכה פ"ד דלא כגמ' דילן רק דאתרוג שנפסל פקעה ממנו הקדושה ובאמת ק' לשי' רש"י בשבת דף מ"ה מה בין שמן שכבה לסוכה שנפלה דאסורים העצים כיון דזה וזה מחמת מצוה וע"ש בתוס' דף כ"ב ע"א. וע"כ צ"ל דכמו דאמרינן בחולין דף ל' מדמי פסח מי אדחי ר"ל כיון דמוטל עליו החיוב להביא פסח לא פקע גם מזה שם פסח וה"נ כאן אך לגבי אתרוג שנפסל קשה וצ"ל דמוטל עליו החיוב ליקח בו אתרוג אחר ובאמת בירוש' שם מבואר דאף ביום א' אם נפסל מותר והתוס' ביצה דף ל' ע"ב כ' דביום א' גם תנאי לא מהני ואסור כל היום ולכא' י"ל הטעם דכיון דבעי שלכם הוי בגדר הקדש ממש ולכך לא מהני תנאי משא"כ בשאר ימי החג הוי רק בגדר מוקצה אך באמת כוונת התוס' משום יו"ט דכיון דקודם שיצא בו אסור שוב הוי מוקצה ויהי' זה תליא ביש מוקצה לחצי שבת אף להיפך והירוש' לא יסבור כן אך באמת צ"ל דכיון דלאחר זמן יפקע ממנו האיסור ממילא שפיר מקרי הגוף שלו: **ויהי'**נ"מ ג"כ גבי מתנה ע"מ להחזיר באתרוג אי יועיל אם יחזיר לו לאחר הזמן דאם נימא דקאי למצוה לא מהני ואם לגופו מהני ואכמ"ל. עכ"פ כיון דהקרבן בעצם אינו שלו על ההקרבה א"י לעכב רק על הכפרה בחטאת ואשם מעכב וע' תוס' כריתות דף י"ב ע"א ויבמות דף פ"ז ע"ב וב"ק דף מ' ע"א דהטעם דלא משהי ליה וכן כ' רש"י בערכין דף כ"א וע' בכורות דף כ"ו דהוי שם בעיא דלא איפשטא אי שייך גבי עולה שלא ישהינה אך לכא' י"ל הטעם דלא מהני המשכון דהוי כאומר לא יתכפר לי חטאתי לדידן בכריתות דף ז' דלא מהני וזה ר"ל הגמ' ברכות דף ה' ע"א מה אשם לדעת ושם דף כ"ג ע"א גבי הך דאמר אל תהי ככסילים כו' וזהו הדעת דצריך לשיטת רבינו גבי חטאת ואשם היכא דנתרצה בשעת הפרשה: אךיהי' נ"מ להני חטאות דמחו"כ דעיקרן לאו לכפרה אתיין וע' תוספ' פ"ג דתמורה דהיכא דהפריש חטאות ואשמות בשביל אחר והלך והקריב אחרים הוי כמו חטאת שנתכפרו בעליה וע"כ דשם איירי שנתרצה בשעת הפרשה או דקאי אמחו"כ דא"צ דעת וע' מש"כ בח"א בהל' סוטה פ"א דזהו כוונת הגמ' בסוטה דף י"ט ע"ב ג' דברים מעכבין בה עד שלא קרב הקומץ ור"ל שהיא יכולה לעכוב שלא יקריבו הקומץ והוי כמו דלא נתרצה בשעת כפרה וכאומר לא יתכפר כו'. עכ"פ לדעת רבינו בעינן רצון לכפרה ולשי' רש"י בעינן שידע בשעת כפרה ואף דהא מהני שולח חטאתו ממדינת הים ולרבינו ניחא דרק באומר בפירוש שאינו רוצה בכפרה אז לא מהני ולשי' רש"י צ"ל דלא דר"ל שידע בשעת כפרה רק דר"ל שיודע שיקריבנו: ונ"מלהך דנדרים דף ל"ה ע"ב דצריך דעת בעלי' להקרבה ע"ש בר"ן וגם כאן צריך דעת המתכפר שיקריבו לו ולא שיהא יודע בשעת הקרבה וא"כ לפ"ז י"ל דאם שלח קרבן להקריב ונשתטה שפיר מקריבין עליו וא"ש מה שהק' התוס' בסנהדרין דף מ"ז ד"ה אימא דל"ד לישן דגם בשעה שישן מקריבין וזה אינו דהא בעי שיאמר להקריב ואז בשוטה ג"כ מהני, אך אם נימא כשי' הר"א ז"ל דקרבן לחוד ג"כ פטור מי שאינו בר חיוב לכך א"י להקריב:

והנהלשי' רבינו ק' מכופר למה חש"ו פטורין כמבואר ב"ק דף מ' יתמי לאו בני כפרה כו' ובדברי רבינו הל' נ"מ פי' למה גרע מקרבן על שפחה חרופה וצ"ל דאף דאנן פסקינן כמ"ד דאף אם אינו מתכוין מ"מ בעלים משלמין כופר זה רק משום דכוונה דשור לא שייך לאדם דהנה באמת כך מה הוא חיוב כופר אי הוא בשביל שחייב על מעשה שורו או שהחיוב עליו בשביל שלא שמר את שורו ויהי' נ"מ בהך דב"ק דף מ"ה גבי מסר שורו לשומרין ולא שמרוהו כראוי מי משלם הכופר אי השומר או הבעלים ושם גבי הך דר' אלעזר דאף אם שמרו שמירה מעולה גבי מועד דאין לו שמירה אלא סכין דצריך לשלם כופר ומשמע שם לכא' מרש"י דהשומר חייב ובזה א"ש מה שהק' התוס' שם דף מ"ו ד"ה אלא דמאי נ"מ בין בור למועד אליבא דר"א: אךנ"מ דבמועד אף בשמירה מעולה חייב כופר ובבור לא שייך זה ומממון התורה פטרתו וא"ש משה"ק התוס' דף מ"ג ע"א מה נ"מ בין כופר לממון, דיש נ"מ לענין שמירה מעולה, אך באמת מדברי רבינו בהל' נ"מ פ"ד ה"ד נ' דהכופר צריכים לשלם הבעלים וזה ר"ל שם דחייבים הבעלים אם המיתו אדם ור"ל כופר דזה לא שייך כלל להשומרים כיון דאין השור שלהם. אך כך דהנה מדברי התוס' ב"ק דף מ' ע"א ודף נ"ג ע"ב ד"ה לענן נ' דס"ל דהיכא דפטור ממיתה מחמת דהוי חסרון באדם הנרצח פטור מכופר רק למ"ד כל שאין השור בסקילה, וטריפה הפטור למ"ד דמי ניזוק וכע' דמבואר ב"ק דף כ"ז ע"א גבי תינוק ובירוש' פ"ד דב"ק גבי אם בלבלו הראשון והרגו השני דפטור משום שאינו שוה: והנהבאמת נ' כך דבזה פליגי גמ' דילן ב"ק דף מ"ד ע"ב דס"ל דעל צרורות ליכא כופר לכ"ע והירוש' ס"ל בפ"ב ה"א דחייב על צרורות כופר ע"ש ופליגי בזה דהנה דקי"ל דכוחו כגופו בב"ק דף י"ז וכ"מ אך זה תליא בזה אי החיוב הוא על האדם מה שלא שמר שורו והמית או החיוב הוא עליו בשביל השור. ע' סנהדרין דף ט"ו ע"ב רוצח הוא על רציחתו אתה מחייבו משמע שהחיוב הוא על מעשה שורו וכע"ז פירש"י רפ"ק דנזיר גבי שביתת בהמתו בשבת אי זהו בגדר חיוב עצמו או שורו וע' בירוש' שבת פ"ה אין לבהמה משא בשבת ובפ"ה דביצה ג"כ כן ונ"מ למש"כ רש"י שבת דף צ"ד ופסחים דף ס"ו דרק משום מחמר ליכא ברוכב עליו אדם אבל משום שביתת בהמתו יש וכן מוכח בירוש' פ"ה דביצה הנ"ל: וכןנ"מ דגבי אדם הוי משוי כגרוגרת ולגבי בהמה בפחות מי' זוז אינה מרגשת כלל וכ"כ בזה. וא"כ כך דאם נימא דהחיוב עליו מטעם גזה"כ מ"מ הא דמרבינן כוחו כגופו הוא רק לבהמה אבל שיהא הוא חייב חיוב עצמיי משום כוחו של הבהמה זה לא מצינו וכה"ג י"ל נ"מ במה דקי"ל דבושת אינו מתחייב עד שיהא מתכוין ודי אף במתכוין להזיק כמבואר ב"ק דף כ"ז ועוד וע' תוס' ב"ק דף כ"א ע"ב דשמירת חש"ו מוטלת עליו ואם הם הזיקו את האדם אי חייב הוא על בושת דמ"מ הוא לא נתכוין וע"ש דף ד' ע"א. עכ"פ לשי' הגמ' דילן דהחיוב הוא בשביל עצמו כל היכא דאם הוא הרג פטור אז פטור גם מכופר וא"כ ע"כ צ"ל דהא דמבואר בב"ק דף כ"ז ע"א דלמ"ד דמי מזיק זרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו חייב כופר זה רק למ"ד דהאחרון חייב וכמבואר שם וכע' דאמרינן בגיטין דף מ"ג וב"ק דף מ"ב דאף שעשאו טריפה מ"מ כ"ז שלא מת אינו משלם את הכופר: וכןיהי נ"מ בהך דסנהדרין דף ע"ח גבי שור של אדם טריפה או שור טריפה דפטור השור ממיתה איך יהי' הדין לגבי כופר אי צריכין לשלם ואם בגדר ממון צריכין לשלם כמבואר בערכין דף ז' ואם נימא דהוי כמו שהוא הרגו אז פטור וזה תליא מהו הפטור של טריפה אי משום דהוי עדות שאאי"ל כמבואר שם אי משום שכ' רבינו פ"י מהל' נ"מ וכן מוכח מהך דב"ק דף פ"ד דלא שייך בו גדר קטלא דה"ה כמו הרוג ולכך היכא דיכולים להמיתו בכל מיתות שירצו אז לא איכפת לן ולכך בפני ב"ד כגון רוצח ורובע וע"ז שפיר הורגין אותו וכ"כ מזה בח"ב וא"כ לענין כופר לא שייך זה וכן נ"מ להיפך לדידן דקי"ל דמצמצם חייב בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ע' סנהדרין דף ע"ז איך הדין אם שור את האדם הרג בגדר מצמצם או הבעלים חייבין כופר ע' ב"ק דף מ"ח ע"ב ודף מ"ד ע"א ע"ש בתוס' דזה לא הוי רק כמו מצמצם וכ"כ בח"ג גבי כופר של כ"ג איך הוא דין התשלומין ובירוש' סנהדרין פ"א אי כופר בע"י כ"ג וע' תוס' ב"ק דף מ"ג ע"א דאי מת המזיק ליכא דין כופר וע"ש דף ד' ותוס' פסחים דף כ"ט גבי קרבן ומיתה ונ"מ ג"כ אי הבעלים טריפה ולמ"ד דמי מזיק ליכא בו כופר עיין תוס' רפ"א דערכין ובאמת כ"כ במק"א איך הדין גבי עבד של טריפה אם הרג אדם איך נהרג דהוא בר חיובא בפ"ע. לא מחמת האדון וע' תוס' סנהדרין דף י"ט גבי עבדא דינא מלכא דכ' שם דהוי דיני נפשות אף דבאמת לגבי ינאי לא הוי ד"נ רק ד"מ ומ"מ משמע דבעי דוקא בפני הבעלים ואם היו טריפה מאי וכ"כ בזה במק"א די"ל דאף דקי"ל בערכין דף ז' דאשה מעוברת שנגמר דינה להריגה אין ממתינין לה עד שתלד גבי שפחה מעוברת שאני משום דהולדות של אדון ול"ד לוולדות דאשה דשם רק בגדר גזה"כ ע' ב"ק דף מ"ט. וכן נ"מ דעבד שהרג בשוגג אין רשות לגואל הדם להרגו משום דממונו דאדון הוא וכ"כ בזה: **ויהי'**ג"כ נ"מ אם הרג שורו בזמן שהיה פיקח ונגמר דינו ואח"כ נשתטה אי צריך לשלם את הכופר אי נימא דהוי כמו קרבן דסנהדרין דף מ"ז הנ"ל אך כאן לא שייך מש"כ רש"י שם דכאן לא בעי דעת אך י"ל כמש"כ בתוס' ב"ק דף מ"ג הנ"ל דהוי כמו מת וע' רש"י מעילה דף י' ע"ב דלכך חטאת שמתו בעליה תמות משום דמיתה מכפרת ובזבחים דף ט' ע"ב ובתוספ' דב"ק פ"י גבי גזל הגר אך גבי ממון לא שייך זה וע' ב"ק דף ק"ד ע"ב אלמא חומש ממונא הוא ור"ל כה"ג משום דצריך לשלם גם לאחר מיתה. עכ"פ בתמורה לכך לא יצא בו משום דזה לא בא מחמתו רק מחמת גזה"כ וכ"כ בזה בח"ג דלכך מבואר בזבחים דף ס"ח דאף דקי"ל דעולת העוף נמשכת ונעשית חטאת העוף מ"מ אינו יוצא בה ידי חובתו וכן הא דכ' רש"י בזבחים דף פ"ב דהיכא דאם עלה לא ירד מ"מ ארצויי לא מרצה. וכן גבי אברי בע"מ לר' עקיבא דלא ירדו מ"מ לא מרציי ע' מנחות דף כ"ה ע"א וזהו כוונת הגמ' בתמורה דף ה' ע"ב הו"א כעובר מצוה וכשר ר"ל לר"ע דס"ל בזבחים בכ"מ ובבכורות דף ט"ז דגבי בע"מ בדוקין שבעין אם קדם הקדשן למומן דאם עלו לא ירדו וא"כ אם נימא דה"ה בהקדיש בע"מ היכא דחלה עליהם קדה"ג והיינו כגון בע"מ עוברין דאל"ה הא לא קדשי כלל ליקרב רק לדמים ולפדיון וע"כ ר"ל שם בבע"מ עובר ומ"מ אף זה ירד גם לר' עקיבא כמו דמבואר בזבחים דף ל"ה ע"ב גבי מקדיש נקיבה לעולה אף דחל עליה קדה"ג כמבואר בתמורה דף כ' מ"מ אם עלתה תרד וזהו דבעי שם קרא דלא ירצה וע' בכורות דף י"ד ע"ב דבעי שם קרא למעשר בהמה ולתמורה דאף דחל עליהן קדה"ג כשהן בע"מ מ"מ לא קרבי והך לא ירצה מבעי ליה דאם עלה ירד וכ"כ בזה בח"ג מה דמבואר בזבחים דף ק"כ ע"א דיש דברים שאם עלו ירדו מ"מ אם משלה בהן האור לא ירדו וע"ש דף מ"ג מה דמחלק בין אם משלה ללא משלה לענין דאם ירדו יעלו וע"ש דף פ"ה ע"א אך לגבי בע"מ אף אם משלה בהן האור ג"כ ירדו דהקטרתו על המזבח הוא ג"כ איסור דההקטרה שלהן הוא דבר נמשך וכמו דגבי כשרים אמרינן בזבחים דף מ"ה ודף פ"ה ע"ב דכ"ז שהם מונחין על המזבח ונקטרין מקיים בהו מצות הקטרה ולכך ס"ל בירוש' פ"ב דשבת דיש בהקטרתן גדר מבשל ולא מבעיר ובירוש' סוטה פ"ד דהוי איכול ולא שריפה וע' מעילה דף י' דיש בו מצוה להפוכי בצנורה והוי עבודה כמבואר בשבועות דף י"ז וכ"מ וה"ה להיפך דאם הן בע"מ עובר עליהם כ"ז שמונחים ע"ג מזבח ולכך צריך להורידם משא"כ גבי דם דכיון דהזה על המזבח עבד מצוותו וע' מש"כ התוס' זבחים דף מ"ג דבדם לא שייך גדר לחם והקטרה ולכך כ' התוס' בזבחים דף פ"ז ע"ב דאם זרק דם פסולים ע"ג המזבח דלכ"ע לא יקנחנו וכ"כ בזה דהוי כמו משלה בהן האור ונ"מ ג"כ דאם הקדיש נקיבה לעולה אינה עובר אם שחטה ולא הוי כמקריב בע"מ דחייב כמבואר בתמורה דף ו' ע"ב וע' תוס' שם דף ז' ע"א גבי מקדיש נקיבה לעולה אי לקי אך נ' דזה רק על הקדישן אבל לא על הקרבה כיון דמ"מ חל עליה קדוה"ג ולא מאיסי: ובזהי"ל דברי רבינו בהל' איסו"מ פ"ג ה"ז במש"כ ויראה לי שאין לוקין אם הקריבן ובתוספתא פ"ד דמכות ופ"א דתמורה מבואר להדיא דעובר אך שם נקט אם הקדישן וזהו משום דאח"כ לא בזיא מילתא ולא מאיסי כמבואר בזבחים דף ע"ז ע"ש ובזה י"ל מש"כ התוס' זבחים דף נ"ט ע"ב דהיכא דלא היתה ראויה לשחיטה בפנים אף דאם עלו לא ירדו מ"מ לא מחייב עליה בחוץ והוא תמוה דהרי בבכורות דף ט"ז ע"א מבואר שם להדיא דבדוקין שבעין אליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו השוחטן בחוץ חייב וע' זבחים דף ל"ה ע"ב מבואר ג"כ דאם הוה מומא דאם עלו לא ירדו הוי חייב בהקטירם בחוץ וצ"ל כך דרק היכא דאסור לשוחטן בפנים א"א לחייב עליהם בחוץ כע' דמבואר בירוש' יומא פ"ה אומרים לו הכנס כו' ואת אמרת חייב ובסוטה דף ו' מי קרמינן עליה כו' ר"ל ג"כ כיון שהתורה אסרה לו א"א לחייבו משא"כ היכא דליכא איסור ולכך בהך דזבחים דף ל"ו הנ"ל גבי נקיבה דליכא איסור על ההקטרה לכך חייב והא דבכורות דף ט"ז התם קאי בדוקין שבעין וע' רש"י מנחות דף ע"ט ע"א דמום של דוקין שבעין לא מינכרא בשעת שחיטה ר"ל שהן משתנין כמבואר בבכורות דף כ"ח וא"כ י"ל דלא מאיסי ולא לקי על שחיטתן ואף דאינן מרצין מ"מ חייבין עליהן וע' בד' רבינו הל' איסו"מ פ"ה ה"ז בהא דהגונב או הגוזל הקרבן פסול כו' ואצ"ל שאינו מתקבל: והנהד' רבינו תמוהים לכא' דודאי כיון דלא נתייאש לא חל עליה הקדש כלל ע' בפ' י"ח מהל' מעה"ק הי"ד וא"כ מה שייך ע"ז לשון קרבן פסול הא הוי חולין בעזרה אך באמת נ' כך דכמו דמבואר בס' חולין בתוספתא דהמוצא קן לא יטהר בו את המצורע משום שנעבדה בו עבירה ומשמע דאף למ"ד שם דא"צ לשלחו וקנהו ע"ש דף קמ"א לר' יהודה ה"נ כאן אף היכא דא"צ להחזירו כגון אם גזל גר ומת מ"מ כיון דבא לידו בעבירה לא מצי להקריבו לקרבן והוי כעין הא דתמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ובזה א"ש מה דנקט בגיטין שם דף נ"ה לשון חטאת ולא לשון זבח כע' הא דחולין דף מ' ע"ב משום דקמ"ל דאף גבי חטאת בנתייאש מהני כיון דזה הוי תק"ח שיקנה ולכך הוי כמו דבר חדש משא"כ בגזל גר ומת וע' מכות דף ט"ז אי זה הוי כמו קנין או פטור ובמש"כ הראב"ד ז"ל הובא בד' ה"ה בהל' גזילה פ"ח הי"ד דמוכח שם דצריך לאחר מיתה קנין חדש: אךי"ל דשם רק גבי הני דאינן נגזלין משא"כ במטלטלין כיון דאהני המשיכה דגזל להתחייב עליהן מהני נמי לקנותן לאחר מיתה וע' תוס' ב"ק דף ס"ט גבי יאוש כה"ג אי צריך קנין חדש וע' סוטה דף מ"ג ע"ב דממעט שם מחזרה ממערכי המלחמה אף אם גזל בית ואח"כ לקחו אף דקרקע אינה נגזלת וא"כ הוי קנין חדש ובאמת רבינו לא הביא זה בהל' מלכים פ"ז וי"ל דס"ל דזה אתי כמ"ד קרקע נגזלת או אפשר דר"ל שם כך כמו בהא דב"מ דף ט"ו ע"ב דהגזלן מכרה לאחר ואח"כ לקחה גזלן מהנגזל ולהך דס"ל שם דאם מת הלוקח לא אמרינן דשייך להלוקח ע"ש ברש"י ותוס' דנמצא דע"י שיהרג במלחמה יתבטל המקח ושם אבאר זה. עכ"פ י"ל דהיכא דלא נעשה הקנין ע"י תקנת חכמים אז הקרבן פסול: והנהמדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ח שם מוכח דאף שנתייאש אחר הקדישה כיון ששחטה אח"כ חייב משום שחוטי חוץ והוי כע' שינוי רשות ואח"כ יאוש אך י"ל דמ"מ לא נתכפר ולא עלו לו אך משום שחוטי חוץ חייב. גם י"ל דזה יהיה תליא בהך מחלוקת אי בע"ח נדחים וע' תוס' סוכה דף ל"ב ע"א ודף ל' ע"א אי שייך ע"ז גדר דחוי. וע' זבחים דף קט"ו ע"א ויומא דף ס"ג היכא דכשר שלא לשמה אף דלא עלו חייב משום שחוטי חוץ ובד' רבינו בהל' מעה"ק פי"ח ה"י ושם אבאר זה. עכ"פ כל הני רק לענין דלא ירדו אבל לא מרצי והטעם משום דכיון דבאמת אינם כשרים רק זה בגדר דין דלא ירדו ולא מחמת הקדשו שוב לא הוי מן החולין וקי"ל דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וע' הל' פסוה"מ פי"ב ה"ח דהיכא דהוי תודת חובה קודם כפרה שניהם טעונים לחם ואינו יוצא בתמורה הך דתודת חובה וע' ב"מ דף ו' ע"ב נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ר"ל ג"כ כה"ג ובבכורות דף י"ב גבי הך דלפדות פט"ח בפסוה"מ ובתרומות פ"ו דהוי מחלוקת דר"מ ורבנן אי יכול לשלם דמי תרומה מהקדש שלא נפדה כראוי אך כ"ז דוקא היכא דזה הוי גדר ממילא עפ"י דין כמו תמורה אבל היכא דהוא הפרישה אז שפיר מתכפר וגבי הפריש חטאת מעוברת ע' בכריתות דף כ"ז ומנחות דף פ"א: השמטה במ"ש במה דפליגי ר"מ ורבנן בספ"ו דתרומות אם יכול לשלם תרומה שאכל בשוגג מהקדש שפדה בקרקע דהם פליגי בזה דאף דהאיסור לא פקע ע"י קרקע מ"מ הממון פקע וס"ל לר"מ דאף היכא דיש איסור הקדש לבדו שייך אין הקדש פודה הקדש ורבנן ס"ל דרק היכא דיש גם ממון הקדש עי' ב"מ דף ו' ע"ב גבי תקפו כהן ע"ש. והנהנראה דבזה א"ש שיטת רבינו בהל' בכורים פ"ו ה"ד דעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה אף דס"ל דמע"ש ממון גבוה הוא ועי' סוכה דף ל"ה ופסחים דף ל"ח וכ"מ וכ"כ בזה בח"א בהל' לולב. אך באמת כך דכ"כ בזה כאן דאף דקי"ל דמע"ש ממון גבוה הוא מ"מ יש בו ג"כ ממון הדיוט וזה ר"ל הגמ' הך דב"ק דף ס"ט ע"ב רחמנא קרי' מעשרו וע"ש בתוס' דף ס"ח ע"ב ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מע"ש פ"ד ה"כ דהר"א ז"ל ס"ל שם כגירסת התוספ' יכול לחזור בו גבי פדיון מע"ש ושם בה"א ס"ל לרבינו דא"צ לפרש ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מע"ש פ"ח ה"ו ז' ובהך דקדושין דף נ"ד ע"ב ע"ש. ור"ל כך דרבינו ס"ל דכונת המשנה דנקט נותן סלע ומשתכר סלע ר"ל שהפירות שהם כעת שוות יותר מסלע של מע"ש הם שייך לו בגדר חולין ולכך מוקי לה בקדושין דף נ"ד ע"ב כמ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא אך אנן ס"ל כמ"ד ממון גבוה ושוב יש גם על שאר הפירות גדר מע"ש דבטלינהו לראשונה וכמו גבי קנקן בפ"א ובספ"ג וכמ"ש לעיל ועי' בתוספ' תרומות פ"ח גבי המפריש חבילה תלתן של מעשר דפודה גם את העץ ואף דלענין לאסור מבואר במשנה דרק הזרע אוסר ולא העץ וצ"ל דלא גרע מקנקנים לענין פדיון ולכך כ' רבינו השכר למעשר. אך מ"מ מבואר בירוש' שם דא"צ להוסיף חומש על זה דכיון דאנן קי"ל דמשיכה אינו קונה אלא מדרבנן לא מיקרי שלו ולכך א"צ להוסיף חומש ועי' תוס' ב"ק דף ע"ט ע"א וכ"כ בזה בהל' ערכין: עכ"פיש במע"ש ג' דברים האיסור. והממון גבוה. וממון הדיוט וס"ל לר"מ דהיכא דפדה אגב אסימון אף דפקע הממון מ"מ א"א לשלם בו אם אכל תרומה מחמת דהאיסור לא פקע אך אנן לא ס"ל כן ולכך אמרינין בפסחים דף ל"ח ובסוכה דף ל"ה דלר"מ עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דא"א לומר שתתקן את עצמה וכעין דמבואר בבכורות דף י"ב ע"ב גבי בהמה שביעית דפטורה מן הבכורה וכגירסת רבינו בהל' בכורות פ"ה ה"ט דהוה כמו סחורה אך לדידן כיון דבהאיסור לבד לא חיישינין להך דאין הקדש פודה הקדש רק משום הממון וחיוב הטבל לא נתהווה רק ע"י הממון הדיוט שיש בו וזה תליא בהך מחלוקת בירוש' פ"ה דמעשרות ופ"א דחלה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ע"ש ולכך שפיר לדידן עיסה של מע"ש חייבת בחלה ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' תרומות פ"ה הי"ג גבי אם יכול להפריש ממע"ש שלא נפדה על פירות אחרות תרומה ור"ל אם הקדימו בכרי דאף דמחוייב בתרומה מ"מ אינו יכול להפריש ממנו ועל עצמו י"ל דתליא בהך דמבואר בירוש' תרומות פ"ג וחלה פ"ג היכא דאין יכול ממנו למקום אחר ממנו עליו מאי עי' תוס' בכורות דף י"ב ע"ב ובירוש' פסחים פ"ב גבי תרומות חמץ דהוה כמו מן הפטור על החיוב כיון דמעצמו ג"כ לא וגם י"ל דזה יהי' תליא בהך מחלוקת דפ"ג דמע"ש אם לוקחין תרומה בכסף מעשר ועי' בירוש' חלה פ"א ה"ג דלמ"ד מע"ש כנכסיו דהיינו ממון הדיוט אף אם הקדימו בשבלים מ"מ חייב בת"ג ומוכח מכאן דלמ"ד ממון גבוה אף בשבלים ג"כ יש עליו שם ממון גבוה וכן מוכח בהך דב"מ דף צ' אף דעדיין אין עליו שם קודש לד' כמבואר בתוספ' ס' פ"ב דתרומות ועי' בתוס' יבמות דף ע"ג ע"א בד"ה משא"כ ודבריהם שם תמוהים ולמ"ש י"ל דנ"מ אם קרא שם תרומה בשבלים דמ"מ הם פטורים מן החלה ולא הוה כמו אם עשה עיסה מטבל דצריך להפריש חלה אף על התרומה שיפריש אח"כ וכמבואר בירוש' פ"א דחלה ועי' תוס' יומא דף ט' ע"ב וסוכה דף ל"ה ע"ב ע"ש ואף דיש על הטבל גם שם קודש כמבואר בירוש' פ"ה דמע"ש אך גדר לד' אינו ואכמ"ל: ע”כ השמטה]. והנהי"ל דגבי חטאת גרע טפי דמלבד דצריך מן החולין צריך ג"כ שיהא חסרא ממונו כמש"כ לעיל לכך רק אם הקדישה מעוברת אז נקרא חסרא ממונו אבל אם אח"כ נתכפרה לא וכן בהך דכריתות דף כ"ו ע"ב גבי המפריש ב' סלעים ולקח ב' אלים כו' איך יוצא במה דמביא אותו ששוה י' לאשם שהוא חייב הא צריך להביא מן החולין וזה הוי ממעות הקדש ואף שהקדיש לצורך אשמו מ"מ כיון שלא קיים דבריו א"כ מה שצריך לשלם להקדש הקרן וחומש הוא מחמת דין מעילה ואיך יוצא בו וע"כ צ"ל דכיון דזה בא מכח הפרשתו ומחמת חיובו באשם שפיר יוצא בו וע' מעילה דף ט' ע"ב. עכ"פ גבי נזירות שפיר היה יוצא במנין אחד רק משום דכ"ז שלא השלים נזירות ראשונה לא חלה עליו נזירות שניה ולכך לא יצא במנין אחד ולכך אם נשאל על הראשונה מהני דמקרי עדיין שישנה הראשונה כמבואר בשבועות שם ולכך מהני שאלה וכן אם עבר על נדרו דע"ז נפסל לעדות ואח"כ נשאל יש לאמר דמהני שאלה דעי"ז יפקע הפסול וזהו כוונת הגמ' בשבועות שם דכפתוהו על העמוד לא מהני שאלה ואח"כ מדחה זה ור"ל משום דקי"ל דלאחר מלקות חוזר לכשרותו כמש"כ רבינו בפי"ז מהל' סנהדרין ובהל' עדות פי"ב דתיכף משלקה נתכשר ופליגי אי רק לאחר מלקות או גם בכפתוהו ורץ דנפטר ממלקות אי נתכשר ע"י זה וע' ירוש' סנהדרין פ"ד גבי יצא לזכות דאין מחזירין אותו לחוב דאמר שם יכול אם נזדכה בדינך כן נזדכה בדיני כו' ור"ל ג"כ לענין אי כשר לעדות וע' תוס' שבועות דף כ"ח ע"א בסה"ד דאף היכא דהוא סבור שאסור ועבר ע"ז מקרי אינו שב מידיעתו ובפסקי תוס' מו"ק פ"ב על הך דדף י"ב ע"ב גבי חומרתא דמדושא דק' מהך דעירובין דף ס"ט דמבואר שם דהוי מחלל שבת ותי' דכיון שהוא סבור שאסור יש עליו דין מומר לשבת אך באמת זה נ"מ אי הטעם דמומר הוא מחמת גזה"כ או הטעם דזה חמור וזה תליא בהך מחלוקת דחולין דף ה' ע"ב ע"ש ובתוס' שם דף ק"א ע"ב דהזיד בשבת ושגג ביוה"כ דחייב קרבן משום דיוה"כ חמירא ואף דבאמת קי"ל דמומר לשבת הוי מומר לכל התורה כולה אך זה כך דהיכא דהוחזק לעבור דאז הוי זה בגדר דין כמש"כ התוס' בכ"מ אז אין נ"מ אף דיוה"כ חמיר ליה אך בפעם אחת דהוי רק בגדר אינו שב שם י"ל דיוה"כ חמיר ליה והוי שב וע' חולין דף מ"א גבי התרו בו ותוס' שם דף י"ד ע"א ד"ה השוחט ושבת דף צ"ג ע"ב גבי הזיד באוכלין ותוס' זבחים דף ק"ח ע"ב. ויהי' ג"כ נ"מ למ"ד שבועות דף י"ג דלרבי גם כרת דיומא מכפר ואף במזיד אי הוי מומר לכה"ת וכן אם התרו בו דלוקה אי נשאר גם הכרת וע' כריתות דף כ"ו ע"א ונ"מ אי מכניסין אותו לכיפה דסנהדרין דף פ"א ע"ב אי מקרי מלקות של כריתות ואף דא"כ מ"ט לא מוקי דמשכחת כרת דיוה"כ דהתרו בו למלקות י"ל דכיון דקי"ל דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שוב לא משכחת לה: אךנ"מ דאי נימא דמומר הוי משום שהדבר חמור אז אף אי נימא דכיפר עליה יוה"כ מ"מ הוי מומר ואי נימא דהוא בגדר דין לא וה"נ כאן היכא דעבר ואח"כ נשאל אי נתקן הפסול שלא עי"ז וכן בהך דחייבי כריתות שלקו אי עי"ז נפסלו לעדות ולפמש"כ רבינו בפה"מ פ"ג דמכות דרק עם התשובה אז נפטרו מידי כריתתן וזה ר"ל רש"י מכות דף י"ג ע"ב דגבי חייבי כריתות משמע שם דאף לאחר שלקו צריך תשובה וע"ש בבעה"מ ובמלחמות וראיה לזה דאל"כ למה הם נכנסים לכיפה כיון שלקו דנפקע הכרת וע"כ משום דכיון דשנה באותה עבירה דוקא כמבואר בגמ' שם לא הוי תשובה מעלייתא ע' ע"ז דף ז' ונשאר הכרת עליהם וי"ל דגם לעדות הם פסולים. עכ"פ כל היכא דעצם הדבר לא נשאר הוי כמי שאינו וכ"כ בזה לעיל דזה ר"ל בהך דהוריות דף י"ב ע"ב גבי משוח שנצטרע דלא מסלקינן ליה ואף דגבי נשיא שנצטרע מבואר בהוריות דף י' דעי"ז נדחה מנשיאות אך כך דהנה שם דף ט' מבואר דגם נשיא שנצטרע כן וע"ש ברש"י: אךבאמת כוונת הגמ' שם בדף ט' ר"ל אם נטהר מטומאת צרעתו דצריך ג"כ להביא קרבן עולה ויורד איך מביא ור"ל אי מה דנשיא נדחה מנשיאותו בשעה שהוא מצורע הוא בגדר פטור וא"כ לאחר שנתרפא הוי כמו מלך חדש וא"כ הוי כמי שנתחייב עד שלא נתמנה או זה רק דיחוי וכיון שעבר הדיחוי חוזר מנשיאותו כמו בתחלה ולא שייך גביה קרבן עולה ויורד וע' במש"כ רבינו בהל' כלה"מ פ"א הי"ג דאף אם נשברו דנפסלו אם התיכן ועשאן כלי אחר לא נסתלקה הקדושה וכ"כ בזה וע' בתו"כ צו פ' י"א פ' י"ח דלע"ל לא יהיו צריכין למשיחה אחרת דצורת הדבר קיימת לעולם וכמש"כ רבינו בס' מו"נ ח"ג. וע' בירוש' הוריות בפ"ב מה דמקשה שם דלא יטמא בצרעת ור"ל שלא יהי' בגדר מחו"כ כיון דאינו ראוי להביא קרבנות וכן מקשה שם דנימא דאשה תהא פטורה מקרבנות עולה ויורד כיון דאינה ראויה לאחת מהן דהיינו עדות. ובזה א"ש מה שהק' התוס' זבחים דף י"ז ע"א דל"ל קרא גבי יולדת ע"ש: והנהבאמת מה דקאמר בהוריות דף ט' דלר' עקיבא משיח פטור מכולם ומבואר שם בע"ב דפר מביא אפי' לר"ע וא"כ צריך הוראה וגבי מרובה בגדים א"כ לא שייך זה וטעם דר"ע דאינו בעו"י משום דמביא עשירית האיפה וזה שייך גם במרובה בגדים וא"כ לר"ע פטור לגמרי ולר' שמעון דאמר שם הטעם דאין קרבנו שוה ליחידים וא"כ מרובה בגדים חייב על טומו"ק: והנההירוש' ס"ל דהא דמבואר במשנה דף ט' דאין כהן משיח חייב על טומו"ק כ"ע ס"ל זה אך בגמ' דילן דף י"ב ע"ב מבואר להיפך וע' מס' פרה פי"ב מ"ד דנקט שם אין כ"ג חייב על טומו"ק וי"ל דאתיא כר"ע וקאי אמרובה בגדים וע' ירוש' ספ"א דשבועות מה דמקשה שם מ"ט לא נקט במשנה שם כהן משוח ואמר משום דפטור מקרבן על טומו"ק ובאמת נראה דהירוש' ספ"ב דהוריות דאמר שם כיני מתני' אלא שאין כ"ג חייב על טומו"ק דה' ר"ל דלא גרס כ"ג משוח כמו בגמ' דילן רק סתם כ"ג וקאי אמרובה בגדים וכר"ע וכן ר"ל במשנה דפרה הנ"ל: אךק' א"כ לר"ש למה לא נקט שם דף י"ב ע"ב דלר"ש נ"מ בין מרובה בגדים לכהן משוח וצ"ל דחד טעמא הוא עם פר הבא על כל המצות וכן נ"מ להיפך דלר"ע במשוח שעבר חייב בקרבן עו"י דהוא אינו מביא עשירית האיפה ושוב א"צ הוראה כמו גבי אשם וא"כ מאי מקשה שם הגמ' דף ט' ע"ב השתא י"ל עבר ממשיחותו כו' הא נ"מ לטומו"ק דשם רק אם חטא מקודם וא"כ לפ"ז לר"ע כ"ג מצורע שפיר מביא הני קרבנות דכיון דאז עובר דהוי בעל מום ולדידיה משוח שעבר מביא קרבן עו"י וחייב על טומו"ק ולכך גמ' דילן בהוריות דף י"ב ע"ב מוקי ברייתא דאינו חייב על טומו"ק כר"ש ולא כר"ע חדא משום דמחייב ליה בפר וגם דלדידיה משוח שעבר חייב ע"ז. ובאמת ע' תוספ' מכות פ"ב מבואר דר"ש הוא דפליג על ר' יהודה וס"ל דמשוח מלחמה אינו מחזיר את הרוצח וזהו כחכמים דברייתא שם והך דכ"ג לא פורם לא כמו שמשמע מלשון רבינו בהל' כלה"מ פ"ה ה"ו ופ"א מהל' ביאמ"ק ה"י דמשום שהוא במקדש תמיד דהרי רבינו בהל' טומצ"ר פ"י ה"ו כ' דאפילו כ"ג שנצטרע משום דעשה דוחה ל"ת אף דשם אינו בבהמ"ק דהא הוא בע"מ וגם הולך בבגדי חול. ומדברי רבינו משמע דיש בזה ב' דינים דעל מתו אסור רק שהוא במקדש ואז אסור אף למטה לפרום ולכך ס"ל לר' יהודה שם דף י"ב ע"ב דאסור לפרום אף למטה משום דס"ל דאסור לצאת מן המקדש כלל כמבואר בסנהדרין דף י"ח וא"כ לפ"ז כ"ג מצורע על מתו גם לר"י יכול לקרוע למטה וע' מו"ק דף כ"ב ע"ב וסתם ובלא מת אז אסור לקרוע כלל ואף אם אינו במקדש ולכך כ' רבינו בהל' טומצ"ר דעשה דוחה ל"ת ובזה יש לבאר דברי הירוש' בסנהדרין פ"ב בזה. ולר"ש כיון דס"ל דדלות מביא ואינו מביא בדלי דלות וגבי מצורע הוא רק דלות אך לכא' י"ל דהא דממעט מקרבן עו"י הוא רק קרבן שמביא על מעשיו אבל לא במצורע אך מד' הירוש' מבואר להיפך: וכןיהיה נ"מ למה דפסקינן כמ"ד נזיר דף כ"ד ונדרים דף ל"ה וכ"מ וכן פסק רבינו בפ"י מהל' שגגות ה"ו דכל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידה מה ר"ל אי דבעלה צריך ליתן לה הקרבנות או דבעלה מקדישם והחיוב עליו ע' מש"כ בזה בפ"ט מהל' נזירות ה"ט באשת כ"ג ונשיא שהיא מצורעת או יולדת איך חייבת שאר קרבנות מעו"י ואיך מביא עליה אך לשי' רבינו דס"ל דלא קי"ל כלל כי הני ופסק רק כסתם משנה דחייבות גם עו"י וא"צ הוראה בזה כמו גבי אשם וכן מבואר בתוספ' רפ"א דשבועות וגם ס"ל דגם גבי נשיא בדיעבד אם עבר והעיד הוי עדות ולכך שייך בו קרבן שבועת העדות ואף דבפ"י מהל' שבועות פסק דפטור נ"מ כגון אם ידע לו עדות בשעה שהיה נשיא ואח"כ עבר אי מקרי תחלתו בפסלות וכ"כ בזה שם וזה תליא אם אינו בגדר זה כלל או רק דפטור וע' תוס' סוטה דף מ"א ע"ב ד"ה מצוה שאני דמשמע דאינו בזה הגדר כלל וע' בדברי רבינו פי"א מהל' גזילה גבי הך דהי"ג מצאן בשדה דחייב לחומרא ע"ש ברא"ש אי שייך בזה לאמר חומרא וע' זבחים דף י"ט ע"א מוכח דהא דעוסק במצוה פטור מן המצוה לא כמי שאינו בגדר זה רק כמו שמקיים גם זה וראיה דתפילין אינן חוצצות בבגדי כהונה וזהו נ"מ ג"כ בהא דהל' גזילה שם הי"ח גבי כהן שראה אבידה כו' ובהי"ט גבי אמר לו אביו אל תחזירנה ע"ש בלשון רבינו דבהי"ח משמע דאם נטמא מ"מ קיים העשה ובהי"ט דכיון דאינו מחויב כלל לשמוע לאביו שוב ליכא עשה כלל וע' תוס' חולין דף קמ"א וכ"כ בזה במק"א: אךמדברי רבינו בהל' מלכים פ"ב ה"ג משמע דאם חלץ המלך ליבמתו לא מהני ונ"מ דאם אח"כ עבר מנשיאותו ג"כ א"י לחליץ לה וע' במש"כ בהל' ק"ש פ"ג ה"ב ופ"ד ה"ז דאם אח"כ נסתלק ממנו הפטור צריך לחזור ולקרא ולא מהני מה שקרא אז וע' פסחים דף צ"ב ע"ב גבי דרך רחוקה ובמק"א אבאר זה: והנהבמש"כ לעיל דהוי מחלוקת דתנאי אי דבר שהנתינה היא רק לטעם וריח אי הוא מקבל טומאה א"ש בזה הא דמנחות דף כ"א דאמר שם דעצים אין טעונין מלח משום דאינם מקבלים טומאה וע"ש בתוס' ד"ה יצא דר"ל בשל חולין דבשל קרבן גם עצים מקבלין טומאה וע' תוס' חגיגה דף כ"ג ע"ב דס"ל דלבונה של קרבן מקבלת טומאה מה"ת ועצים רק דרבנן ורבינו בהל' איסו"מ פ"ו מחלק דלבונה הבאה בפ"ע אף בקדשים אינה מקבלת טומאה מה"ת ובבאה עם המנחה מקבלת טומאה אגב המנחה כמש"כ בהל' פסוה"מ פי"ח עכ"פ לבונת חולין אינה מקבלת טומאה וא"כ איך אמר שם דף כ' דלבונה הבאה בפ"ע לכ"ע בעי מלח ואמאי הא לא מקבלא טומאה וצ"ל דזה אתיא כמ"ד דדבר שניתן לטעם וריח יש עליו שם אוכל לענין טומאה וע' מס' טבו"י פ"א וב"ב דף כ' ע"א גבי מלח דאינו מקבל טומאה: והנהגבי כרשינין פסק רבינו בהל' טומ"א פ"א דרק אם יחדן למאכל אדם אז מטמאין טומ"א ובזה א"ש מה דכתב רבינו בהל' מעש"ש פ"ב הי"ד דאם נטמאו בירוש' יפדו ויאכלו בחוץ ומבואר שם בירוש' דאם נטמא בגבולין לא יפדו ואמר שם הטעם משום דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים ולכא' מה נ"מ וגם הא בגבולין גם בלא טומאה יכולין לפדות וגם מה ר"ל שם הך דאם עשה מהם עיסה ה"ז מותר ליכנס לירוש' ולהוציאם. אך כך דהנה בהל' תרומות פי"ב פסק רבינו דמותר לעשות מעשיהן בטומאה לבד השרייה והנה כ"כ לעיל דזה הוי מחלוקת אי גבי תרומה צריך שיהא עליהם שם פירות עד שלא קצרן וזה המחלוקת גבי המשמר פירותיו לעצים אי חייבין במעשר' כמבואר בירוש' פ"א דערלה ה"א ולענין טומ"א ודאי דדי אף אם חישב עליהן אח"כ אך זה מבואר בירוש' שביעית פ"ז דלכך מהני לגבי שביעית אם חישב לאחר לקיטה שלקטן לעצים ואח"כ חישב עליהם לאכילה משום דליקטן לכתחלה לאכילה יש בהן שביעית וע' תוס' נדה דף נ' ע"א גבי עולשין והנה גבי תלתן אף דקי"ל דתרומתן מדרבנן כמבואר בירוש' ספי"א דתרומות מ"מ לענין טומ"א מבואר בתוספ' דעוקצין דלד"ה מטמא ובקיא מבואר שם דאינו מטמא טומ"א אף דחייב במעשר' כמבואר בירוש' ספ"ה דמעשר' עי' בירוש' חלה פ"ד דאמר שם מפני מה לא גזרו על הבקיא ובתוספ' ס' מעשר' מבואר דהוא זרעוני שדה: והנהבדברי רבינו מבואר כאן ה"ח דתלתן רוב בנ"א אוכלין אותו רק בגדר ירק וכשנתקשה אינו ראוי לאכילת אדם וע' תוס' סוכה דף ל"ה ע"א דהוא מן ירק ולכך הוי רק מדרבנן לתרומות והנה אף דבגמ' דילן בערובין דף כ"ח מבואר דתלתן שזרעו לירק בטלה דעתו אך רבינו לא פסק כן כמבואר כאן בה"ד גבי תמרות דאם זרען לירק ה"א חייבין וזהו כוונת הראב"ד ז"ל כאן ה"ח דכיון דס"ל לרבינו דרוב בנ"א אוכלין אותו בתחלה א"כ אף בזרע לזרע חייב ירקא כמו גבי שחלים וגרגר. וגבי תמרות לא פסק כן והך דערובין דף כ"ח הנ"ל מבואר בירוש' פ"ד דמעש' דזה אתיא כר' אליעזר דס"ל דאף בזרע לירק ירקא פטור וע' בחולין דף כ"ה ע"ב גבי שקדים המרים דאף דקודם גמר יכול לאכלם מ"מ פטורים ממעשר למ"ד זו"ז לפטור וכן פסק רבינו וע' ירוש' פ"א דמעש' ה"א דתמרה של תלתן עדיף מירק והוי אוכל לרבן גמליאל וע' ביצה דף י"ג ברש"י שם דתלתן נותנין בקדרה לטעם כשיתקשה ושם דף ג' ע"ב גבי חבילי תלתן ע"ש ברש"י נמצא שכשהוא רך אוכלין אותו ולכשיתקשה הוי בגדר תבלין וע' מש"כ רבינו לק' פי"א ה"ט דתלתן של תרומה מותר לחוץ בו שער מחמת שאינו ראוי לאכילה ור"ל כך דתרמן כשהיה רך ואח"כ נתקשה ולא פקע מהן שם תרומה כיון שהן ראויין ליתן טעם בקדרה אך מ"מ מותר לחוף בהם כהן וע' במעש"ש פ"ב במד"א שם חוץ מחפיפתה: והנהבב"ק דף פ"א ע"ב אמרינן שם דתלתן נ"מ בין זרע לזירין או לזרע דזירין צריך שיהא רך וגם פעמים זורעין אותו לבהמה והיכא דנעשה ונזרע בערוגות הוא לאדם אך י"ל דכמו דגבי שבת לדידן דפסקינן דלא כר"א רק בשזרעו לירק אז חייב ירק והנה בע"ז דף ז' ע"ב מוקמינן הך דר"א דמיירי שזרען בגינה אז ס"ל לר"א דמתעשר הכל ורבנן פליגי עליה ואז י"ל דס"ל לרבנן דאם זרען לירק מתעשרין ירק אבל בשדה לא וכע' דאמרינן בערובין דף כ"ח גבי חזיז דרק בשל גינה וכן גבי תלתן י"ל כה"ג דהא דזרע לירק מתעשר זרע וירק זה רק בגינה וגם י"ל להיפך דנ"מ לסתם דתלתן סתמא לאדם אך זה רק בשדה אבל בגנה יש לראות אם עשאן ערוגות כמבואר בב"ק הנ"ל וע' הל' כלאים פ"ב ה"ט דמשמע שם דצריך ראיה שהוא לאוכל אדם אך י"ל דשם גבי כלאים עיקר הטעם משום מראית העין כמבואר בירוש' שם ובדברי רבינו שם לכך צריך שיהא ניכר שהוא לאוכל אדם. ובאמת עיקר המחלוקת דרבינו והר"א ז"ל גבי תלתן הוא איך הוא סתם זריעתו אי לזרע או לירק דהר"א ז"ל ס"ל דסתמא הוא לירק וע' תוספתא שביעית פ"ב ובירוש' שם פ"ב ובהל' מעשר' פ"א ה"י גבי פול המצרי ע"ש בהשגות סתמא מאי אם לזרע או לירק. ובאמת הא דחזיז של תבואה פטור ממעשר' כמבואר בערובין דף כ"ח י"ל משום דהוי הפקר וכע' דמבואר ס' ב"ק וע' ירוש' פ"א דדמאי דמבואר שם דהא דאמרינן דגבי סיאה ואיזוב דרק בחצר המשמרת פירותיה ע' נדה דף נ"א ע"א בתוס' וכאן ה"ב הוא דאל"כ הוי הפקר וכן פירש"י בנדה שם אך מלשון רבינו לא משמע כן רק דאז הוא מסתמא לאדם וע' תוס' נדה שם ע"ב ד"ה התיאה. עכ"פ גבי תלתן מסתמא לאדם רק כיון דאוכלין אותו כשהוא רך הוי כמו ירק ולכך למעשר' לא הוי רק מדרבנן אבל לטומ"א שפיר מטמא אף בסתם וכמבואר בתוספ' וגבי גנה אז יש נ"מ בין אם עשאן ערוגות או לא ויהי' נ"מ ג"כ כגון אם עלו מאליהם ע' ב"ק דף פ"א דלא גרסינן שם כמו במשנה וכ"כ בזה בהל' כלאים ולענין כרשינים זה תליא במחשבת האדם וע' חולין דף ז' דעושין טחינין מכרשינין למאכל אדם וזה צריך תקון כמו מיתנק לגבי עולשין וע' תוספתא תרומות פ"י דקטניות של תרומה אסור לעשותן טחינין וכרשינין מותר אך אם עושין מהם עיסה אז לא הוי ראוי לאדם רק ע"י הדחק ולכך אף דקי"ל יש מחיצה לקלוט ופירות שנכנסו לירוש' אין מועיל בהם פדיון בחוץ מ"מ בעיסת כרשינין מותר להוציאה לחוץ לירוש' ולפדותה: והנהכ"כ לעיל דלכך גבי שבת של תרומה שנתנה בקדרה שהיא מותרת משום שהמעשה שעשה בהם מפקיע מסתמא דלקמח ושוב בטיל מהם שם תרומה ולכך פסקינן ג"כ גבי כרשיני תרומה דמותר לטמאותן דכיון שמטמא אותן הרי חזינן שעושה בהם מעשה שלא יהא לאוכל אדם רק לבהמה וא"כ ממילא פקעה מהם התרומה ולכך מותר ג"כ להאכילה לבהמה ובזה א"ש מה דרבינו פסק גבי מעש"ש דרק אם נטמא בפנים אז יפדו ויאכלו בחוץ ולא בגבולים וע"כ צ"ל דאח"כ הכניסן לפנים דאל"כ הא בגבולין אף בלא נטמא יכול לפדותן אך אפשר לאמר כגון שבתחלה היו בפנים ורק לעיסה של כרשינין דמעש"ש לא אמרינן מחיצה להקלט אבל לכרשינין עצמן שפיר אמרינן מחיצו לקלוט ואם הוציאן לחוץ אין יכולים לפדותן אף כשנטמא והטעם דכיון דכרשינין אינן מטמאין טומ"א רק אם חישב עליהם לאדם וזה רק במקום שראויים למאכל אדם וכע' דס"ל לרבינו בהל' טומ"א פ"ב דגבי חטים שבגללי בקר בעודן ברעי לא מהני עליהן מחשבה וכמו מחשבת חייב בנדה דף נ' ע"ב דלא הוי מחשבה ולכך בגבולין דשם אינן ראויין לאכילה אינן מטמאין טומ"א ואף דכיון דאמרינן דהם מעש"ש שוב ע"כ יש עליהן שם מאכל אדם וע' ירוש' שביעית פ"ז ונדרים פ"ו דבשביעית חל על עולשין שם אוכל אדם לטמא טומ"א וכהא דבכורות דף י' ע"א דאמרינן אסורו חשובו וע' חולין דף פ"ז ע"ב דגבי דם ג"כ אמרינן איסורו חשובו וכן מבואר בב"ב דף צ"ז דאמרינן גבי שמרים של מעש"ש לענין הכשר דאיסורו חישובו מ"מ כיון דחוץ לירושלים א"א לאוכלן מקרי לא חזי לאכילה לענין טומאה ולכך א"א לפדותן אלא בנטמאו בפנים דשם שפיר חל עליהם שם טומאה וכמו גבי חלה ע' תוס' קדושין דף נ"ג ע"ב וע' זבחים דף ק"ה גבי מחוסר קריבה ומנחות דף נ"ז וכ"מ וכע"ז י"ל גבי הך דחולין דף כ"ה בגולמי כלי מתכות אינם מקבלים טומאה: והנהאף דמבואר בסוכה דף כ"א ע"ב דשפודין של ברזל מקבלין טומאה וע"ש דף י"ד ע"ב מ"מ גבי כ"ש דקי"ל דעבודתן מחנכתן כמבואר בשבועות דף ט"ו וע' מנחות דף מ"ט ע"א אין מחנכין את המנורה כו' א"כ לפ"ז שפוד של ברזל המבואר בע"ז דף מ"ג קודם שנתחנך חסר ממנו דבר להשלים עליו שם כלי ושוב יש עליו שם גולמי כלי מתכת ואינן מקבלין טומאה אך זה רק בלילה הראשון ואח"כ נתחנך וזה ר"ל מש"כ בח"א בהל' חנוכה על הך דפסיקתא ע"ש ור"ל דאף דמבואר דגבי מנורה אמרינן תמיד אפי' בטומאה כמבואר בתו"כ פ' אמור זה רק מצות הדלקת המנורה אבל מכשירין לא וכמו לענין שבת דלא דחי מכשירין אף אם נפל המזבח בשבת כמבואר בירוש' פ"ו דפסחים ובמכילתא פ' ויקהל וע' ערובין דף ק"ב גבי כנור ורק משום דהוי שם רק שבות כמבואר שם דף ק"ה והטעם ע"ש ברש"י ד"ה קשירה דדייק שם במדינה גזירה שמא יקשור קשר של קיימא ר"ל משום דבמקדש לא שייך הגזעה דהא קי"ל בזבחים דף פ"ח דאין מתקנין כ"ש ובירוש' פ"ז דשבת דלא היה בו קשר וע"ש בגמ' דף ע"ד ע"ב וכן מבואר שם דף צ"ח ע"ב דאסור לעשות הקרש מדנסרי וע"ש דף ק"ב ע"ב דאם נקב נקב בקרש מותר להתיך לתוכו אבר ובתוס' שבועות דף י"א ע"א דהק' ממכחשת איך תקנו אותה ובפס' תוס' ערכין דף י' ע"ש וע' תוספ' ס' ערובין דרק פעם אחת מותר לקשור נימא בכנור ולתקנה עי"ז ולא אם חזר ונפסקה: וכה"גמבואר בירוש' פ"א דמגילה הי"א גבי רצועות של תפלין דלתקן פעם שניה גרע ע' מס' סופרים פ"ד בזה. עכ"פ שבת לא דחי תקון הכלי וה"ה דטומאה ג"כ לא דחי וכיון דאז היתה הדלקת המנורה עושה ב' פעולות אחת מצות ההדלקה והב' דעי"ז נתחנכה המנורה לעבודה כע' דמבואר בירוש' פ"ג דיומא דעבודתן וקדושתן באין כאחת וע' שבועות דף ט"ו ע"א וכ"מ ובאמת לפ"מ דקי"ל בזבחים דף ז' וכ"מ דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן א"כ נמצא דהשחיטה עושה ב' פעולות. א' דעי"ז נעשה הקרבן והב' שחיטת הקרבן וכן גבי פסח ג"כ כיון דקי"ל דיכולין למשוך ממנו עד זמן שחיטה וא"כ איך דחי שבת וטומאה דזה ג"כ הוי גדר מכשיר וצ"ל דכיון דעיקר הדבר הוא כן הוי כמו מכשירין שא"א לעשותן דדחי ול"ד לנפל דזה רק סיבה וע' ירוש' פ"ד דיומא מה דמק' על הקטר חלבים דדבר שאינו מעכב דוחה ואמר שם משום דהמצוה הוא כן והא דאינו מעכב לא הוי כמו שהוקטר רק דיצא ידי קרבן: והנהע' פסחים דף ס"ט ע"א לשי' התוס' שם ד"ה אם דהקטרת אימורין הוי גדר מכשירין והוא תמוה דמה שייך עליהם שם מכשירין הא אינן מעכבין כלל ואינו מתיר דהקטרת אימורין אינה מעכבת וע' פסחים דף נ"ט ע"ב יכול יהא כהנים רשאים כו' ואם ר"ל דזה הוי בגדר מתיר או דאסורין קודם לכם וע"ש דף ע"ז ע"ב דמשמע ג"כ דהוי בגדר מתיר ותוס' מנחות דף כ"ו ע"ב ד"ה קומץ משמע ג"כ דאימורין מקרי מתירין ושם דף כ' מבואר ג"כ דלא מקרי מתיר וכן כ' התוס' זבחים דף מ"ג ע"א ד"ה והלבונה דלא הוי מתיר ובמש"כ התוס' שם רפ"א דלכתחלה גבי הקטרה בעי ג"כ גדר לשמה ונ"מ ג"כ אי גם שם צריך להמתין לכתחלה עד שישלה האור ברובו וע' ספרי פ' קרח פ' קי"ח דאינו נרצה עד שישרוף באש וכן מבואר שם פס' קמ"ג וי"ל דזה הכוונה מה דמבואר במעילה דף י' דבעי להפוכי בצנורא אך י"ל דכיון דהעלן על המזבח שוב נעשו לחמן של מזבח והוי כמו שנאבדו האמורים דאז יכול לאכול וכ"כ בזה בהל' מא"ס: ובאמתנ' דהא דאמר בזבחים דף מ"ו ע"ב לשם ריח ר"ל זה דהוי מתיר וא"כ אם צלאן בחוץ דאז הוי רק משום ההקטרה לא משום מתיר שוב יכול לאכול תיכף הבשר ובאמת נ' ג"כ דאף דאסור לאכול בשר עד שיקטירו האימורים מ"מ בזה די רק אם הקטיר כזית וא"צ כל האימורים וכמו גבי דם ובזה י"ל מה דהקשו בתוס' זבחים דף ל"ו ע"א גבי להוציא אך באמת נ"ל דכוונת הגמ' פסחים דף ס"ט הנ"ל קאי אהפשט דקי"ל דדחי שבת ע"ש דף ס"ה ע"ב ושבת דף קט"ז ע"ב ועיקר הטעם הוא משום הקטרת אימורין כמבו' בשבת שם ומה דאמר בגמ' שמא ימצא זבח פסול ר"ל דע"י ההפשט נוכל לראות שלא יהא טריפה כע' דאמרינן בביצה דף כ"ה ולכך י"ל דדחי שבת ולא משום מובחר המבואר בירוש' רפ"ו דפסחים ואמר דלזה א"צ לחוש דהרי שחיטה ג"כ לפמש"כ גבי פסח וק"צ הוי בגדר מכשיר ולא חיישינן שמא הוא פסול וע' ירוש' ספ"ו דפסחים דלכך לא מקרי פסול הגוף משום דיכולין לימשך: ולפמש"כדהאימורין נקראים ג"כ גדר מתיר לכתחלה וצריך להמתין מלאכול עד שישלה האור ברובו וע' מנחות דף נ"ז גבי חימצה בראשו של מזבח ע"ש בתוס' י"ל דלכך מבואר בירוש' פ"ב דשבת דהקטרת האימורין הוי כמבשל. משום דמועיל להתיר הבשר אך באמת הא הקטרה די בכזית ובישול בשבת אינו חייב רק בכגרוגרת משא"כ הבערה חייב בכ"ש. עכ"פ מכשירין לא דחי שבת וה"ה טומאה ולכך היה צריך רק שפוד שאין עליו עדיין שם כלי גמור ובזה מבואר ג"כ דברי הירוש' ספ"ג דחגיגה במד"א שם לא חיפוי שעומד מחמתו ואח"כ אמר ר' לא למלאכתו אינו עומד מחמתו וגבי שלחן אמר זה שמש כלי במקדש ור"ל כך דהנה רבינו בפה"מ בספט"ז דמס' כלים ס"ל וכן בפי"א שם ובפכ"ו מ"ו גבי חיפה משקלות דהחיפוי מבטל הבית קבול אך זה רק היכא דהוא עשוי לשמש את הכלים ואינו דבר בפ"ע דאז אינו טמא רק מחמת בית קיבול וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ב מהל' כלים ה"ה גבי שפופרת וכן ס"ל לרבינו שם בפ"ד ה"ג דהיכא דיש בית קיבול טמא אף אם אינו כלי בפ"ע רק משמש כלי: והנההשלחן הוי רק משמש לחם הפנים וכן למקדש וע' ירוש' פ"ז דשבת גבי דולפקי וא"כ הציפוי מבטל הבית קיבול שלה אף אם נימא דהוי כמו בית קיבול וגם השלחן היה עשוי לצורך הבזיכין ע' מנחות דף צ"ו ע"א אי שלחן מקדש או הבזיכין וע"ש דף פ"ז ע"ב וכן אם נימא דמקדש שאין בו שלחן מעכב את הקרבנות כמבו' בירוש' פ"ד דשקלים וכ"כ בזה בח"א וא"כ נמצא דמקרי רק גדר משמש כלי. זה ר"ל הירוש' שם ותי' דזה רק דאמרינן דמבטל היכא דבלא הצפוי היה על השלחן שם כלי וא"כ הציפוי מבטל משא"כ כאן דכיון דקי"ל דכ"ש של עץ פסול וא"כ אין על השלחן ועל המזבח שם כלי כלל בלא ציפוי ולכך הציפוי עושה אותם כלי ובזה יש לבאר דברי הגמ' חגיגה דף כ"ו ע"ב לשי' רבינו ובמק"א אבאר זה. וע' פה"מ כלים פ' ט"ו גבי נבלי בני לוי ע"ש. עכ"פ י"ל דבגבולין אינו מקבל טומאה גבי מעש"ש וע' חולין דף ק"ב ע"ב זה לפי מחשבתו וזבחים דף פ"ב ע"ב גבי דם חטאת: אךי"ל דכיון דאם נימא דיש להם פדיון שוב הם ראויים לאכילה וא"כ מטמאין טומ"א וא"כ נמצא הפדיון גורם שתהא טומאה והטומאה גורמת שיהא פדיון וכמו הך דכלי שרת המבואר בירוש' יומא פ"ד כאחת הם קדושין ומתקדשין וע' רש"י סוכה דף ל"א ע"א דלכך גבי סוכה שייך תקנת השבים משום דהמצוה מחשיבתו להיות בנין קבוע ואף דאם נימא דליכא תקנת השבים אז ממילא פסולה למצוה ושוב ליכא קביעות הרי חזינן דזו פועלת לזו וזו פועלת לזו וע' תוס' כתובות דף י"א גבי גרות וזכות דבאין כאחת וע' בד' רבינו בהל' מעה"ק פ"ח ה"ט דדם החטאת שניתז על בגד טמא א"נ כבוס ואף דהא קי"ל דאין דם קדשים נטמא כמבואר ספ"א מהל' פסוה"מ וצ"ל משום דאם נימא דטעון כבוס שוב נפסל ושפיר מקבל טומאה וכ"מ כזה. וזהו כוונת הירוש' מעש"ש פ"ב סה"ה במד"א אמר ר' ירמיה והן נוטי נוטומי ור"ל דהם מביאין שיהא טמא ולכך א"א לפדות וע' תוס' ב"ק דף ע"ז ע"א ד"ה פרה בסה"ד דלא תהא עומדות לשרוף מחמת הטומאה ע"ש. עכ"פ גבי כרשינין ע"י תקון הן ראויין לאכילת אדם אבל לא דרך עיסה ולכך לטומ"א בעי מחשבה ע' ערובין דף כ"ח ע"ב גבי קור ותוס' יומא דף פ"א ע"ב גבי פלפלין. ולמעשר' אי זרען לאדם או סתם חייבין ואי זרען לבהמה ולאחר הקצירה חישב עליהן לאדם זה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בתוספ' דעוקצין הנ"ל אי חייבין במעשר' דפליגי בזה ובירוש' פ"א דערלה גבי הנוטע לעצים אי הפירות חייבין במעש' וכמש"כ וכמו גבי ענבי הדס דאף דמבואר בירוש' פ"א דמעש' ה"ב דחייבין במעש' מ"מ גבי ערלה הוי מחלוקת בירוש' פ"א דערלה והנה שם מביא ראיה מהך דהמקיים מלאה של כרוב לזרע דבטלה דעתו וחייב על ירקן אבל קלחים יחידים לא בטלה דעתו ופטור מן המעש' אף אם לקטן ירק הרי חזינן דגבי מעש' לא אזלינן בתר מחשבת לקיטה וע' בירוש' מעש' פ"א ה"ב גבי כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל ובספ"ג דכלאים גבי מקיים קלח של כרוב לזריעה. אך נ"מ אי יהי' צריך לעשות מעשה לשנות זריעתה: והנהגבי ערלה ס"ל לרבנן דלא מהני אם חישב עליהן לסייג ולקורות רק אם שינה סדר הנטיעה אך רבינו לא הביא זה. וע' נדה דף נ' ע"א בתוס' ד"ה עולשין ובמה דפליגי בירוש' חלה פ"א ה"ט גבי עיסת כלבים אי צריך דוקא לעשות מעשה כגון לערוב בה מורסן או לעשותה למודים ולחד מ"ד די במחשבה לחודה וע' זבחים דף צ"ד ע"א גבי בגד שחישב עליו לצורה או עוצבא שחישב עליה לקצעה ובאמת הנ"מ שם בין ב' הלשונות דשם משום דבגד שחישב עליו לצורה אין בו טומאה כלל כמבואר במשנה פכ"ד דכלים וכן פסק רבינו בפכ"ז מהל' כלים ושם לא מהני מחשבה. וע' מש"כ רבינו בפכ"ב ה"ז. משא"כ בחשב עליה לקצעה דשם לא הופקעה מתורת טומאה לגמרי שפיר מהני מחשבה וע' תוס' שבת דף מ"ט ע"ב גבי עורות ותוס' חולין דף נ"ה ע"א: והנהכאן גבי זריעה אי צריך לשנות וכן גבי חלה י"ל דתליא בהך מחלוקת דר' יוחנן ור"ל בחלה פ"ג ומעש' פ"ה אי מרוח וגלגול מהני מאליו או שלא מדעתו ולכך גבי אילן ס"ל לרבנן דלא גרע מעלה מאליו וכע' דאמרינן בסוטה דף מ"ג ע"ב וא"כ לפ"ז לפ"מ דקי"ל דהא דעולה מאליו חייב רק ברה"י אבל בר"ה פטור דצריך או שיהא הוא הנוטע או שיהא חייב לו וא"כ העולה מאליו בר"ה פטור. והנה בירוש' שם מבואר דהנוטע לעצים הוי פירותיו הפקר לכך לא הביא זה רבינו בהל' מעש"ש פ"י. וא"כ גבי זריעת כרשינין למעש' לא שייך זה. אך באמת מה דאמרינן בירוש' דצריך לשנות סדר נטיעתן זה רק היכא דנטע לסייג דבר שאינו ראוי לזה אז צריך לעשות לרבנן היכר אבל בל"ז א"צ וא"כ לפ"ז גם בזרעים כן. היכא דסתמא בין לזה בין לזה אז א"צ לשנות אבל היכא דסתמא עומד לזרע או לירק או לבהמה או לאדם אז צריך לשנות וכמו הך דב"ק דף פ"א ע"א: ובאמתיש ג"כ נ"מ דהיכא דע"י המחשבה יתבטל ממנו הדין לגמרי אז לא מהני אבל אם יהיה רק נ"מ בין זרע לירק אז שפיר מהני אף בלא מעשה וכה"ג מחלק בירוש' כאן בערלה פ"א ה"א דלכך גבי כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור משום דעכ"פ נשאר לה דין מעש' לגבי זרע שיש לה גורן אחרת וכמבואר בירוש' ספ"ג דכלאים שהיא וזרעה נאכלין משא"כ היכא דעי"ז נתבטל לגמרי אז צריך מעשה. וכה"ג מחלק הירוש' בכתובות פ"ד ה"א גבי קנס דהיכא דאי נימא דאזלינן בתר בסוף אין לה קנס כלל לא אזלינן אבל אי יהי' רק נ"מ למי שייך אז שפיר אזלינן. וע' מש"כ בזה בח"א הל' נערה פ"ב הט"ז ובח"ב הל' נזירות גבי טומאת התהום ובהך דב"מ דף מ"ט ע"ב גבי אונאה וכ"מ. אך אם נימא דגבי ירק הוי רק דרבנן אף בהני שיכול לזרוע אותם לזרע שוב גם בזה לא מהני מחשבה דמה"ת נפקע לגמרי וע' ירוש' פ"ב דשביעית ה"ה גבי פול המצרי ובד' רבינו הל' מעש"ש פ"ב ה"י ובהשגות שם ושם אבאר זה:

הסיאה ואיזוב כו' שמחשבת חבור אינה כלום כו'. רבינו פסק דלא כרבא בנדה דף נ"א ול"ד לערלה דמבואר בירוש' פ"א וסוטה דף מ"ג ע"ב דנטע לסייג וחישב עליו למאכל חלה עליו המחשבה וחייב בערלה. ובאמת מה ר"ל שם אי גם הפירות שגדלו בפטור ואח"כ חישב עליהם למאכל חייבין או רק דאם חישב על האילן ונ"מ לפירות שגדלו אח"כ, וי"ל דזה תליא בהך דנדרים דף נ"ז ע"ב ודף נ"ט. והנה בסוטה שם דייק דמעיקרא לפירי קיימא וא"כ יהי' נ"מ במה דמבואר בירוש' ערלה פ"א ה"ב גבי חרובי שיטה וצלמונה דסתמא לא אוכל הוא רק דבא במחשבה ושם אמרינן כך דפליגי ר' יוחנן ור"ל דר"ל ס"ל דרק במרכיב בדבר דהוי בגדר אילן אז מונה משעת נטיעה ראשונה והא דלא בטיל או די"ל משום דגם על הראשונים מהני מחשבה ואם נימא דרק בדבר העומד לכך כמש"כ י"ל דהא דבטיל זה רק היכא דעשה בהיתר משא"כ בהרכבת איסור וכע' דאמרינן בנדרים דף נ"ט דהיתרא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי אינשי ואף דל"ד כלל דבנדרים ר"ל ביטול האיסור. דכבר נאסר רק דאמרינן דהדבר שזרע נתבטל והוי כפנים חדשות וע"ז אמר דכיון דלא זרעי אינשי הכי נשאר עליו האיסור אבל כאן לא שייך זה כלל דכאן רק נ"מ אי הוא כאילן חדש או כאילן ישן ובאמת גם דברי הירוש' בערלה שם ה"א מה דמקשה על ר' יוסי דתחתון למאכל ועליון לסייג דהרי גדלו מן האיסור ומייתי הך דבצל ומאי שייכי להדי הדדי שם הבצל כבר נאסר ומה שנתוסף עליו נתוסף מאיסור ואין עליו שם כלאים כלל רק דבר אסור ונ"מ לכמה דברים די"ל דעל הגדולים אין מצוותן בשריפה דהוי רק גדר איסור: וכןיהיה נ"מ לענין אי אסור שלא כדרך הנאתו כמו גבי כלאים וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' נ"מ פי"א ה"י דגבי שוה"נ לאחר גמר דין אם נתערב באחרים כולם נסקלין מחמת דמחויב לקיים המצוה דובערת הרעה ע"ש בפ"י ה"ז משא"כ שם בהל' י"ב גבי עובר שנתעברה לאחר שנגחה ונולד לאחר גמ"ד אף דצריך לסוקלו דהוא נעשה חלק מבהמה שנגמר דינה מ"מ אם נתערב באחרים מכניסין לכיפה דבו לא שייך המצוה דובערת הרע דלכך לא אזלינן ביה בתר רובא. ובזה פליגי הני אמוראי דסנהדרין דף ע"ט ע"ב אי יש גבי בהמה מ"ע דובערת ע' חולין דף קל"ח ע"ב וסנהדרין דף ל"ו ע"ב ע"ש ברש"י אך זה רק בבהמה גופא אבל בולדה לא שייך זה. וכן נ"מ גבי בהמה של עיר הנידחת אי האיסור הוא עליה מחמת חלק דעיר הנידחת דשללה ובהמתה או משום דנאסרה בהנאה וע' בדברי רבינו בהל' ע"ז פ"ד דנקט שם דאם שחטה בשרה אסור כשור הנסקל ר"ל כהך דב"ק דף מ"א ואמאי לא נימא דאסורה מטעם שלל עה"נ ודוחק לאמר דלא נימא כמו הך דאמרינן בכורות דף י' ע"ב סד"א עריפה במקום פדיה קיימא וה"נ נימא דדי בהריגה דמ"מ מאן מפיק לה משללה: אךבאמת נ"מ אם צריך לגמור דין על כל דבר בפ"ע או דגומרין דינה של עיר הנידחת וממילא אסור הכל וגבי בהמה כיון דבכ"מ בעינן דין ודו"ח וע' ב"ק דף מ"ה גבי גומרין דינו של שור ואף דלכא' מהך דסנהדרין דף ט"ו משמע דזה רק אם יש להם בעלים וע' ברש"י חולין דף קל"ח ע"ב גבי עוף שהרג את הנפש דדייק שם ואח"כ מרד ומשמע דאם מרד מתחלה לא שייך בו כלל גדר דין אך זה רק לגבי אם הרג את הנפש וכמש"כ לעיל אבל גבי שאר דברים ודאי בעי גמ"ד מצד הבהמה גופא ובאמת יהי' נ"מ לשיטת רבינו ורש"י דס"ל דב"נ א"צ גמ"ד רק גדר גלוי מלתא וכמש"כ בזה בהל' מילה בפ"א אי נימא כמ"ד בסנהדרין דף נ"ה דגם גוי שרבע צריך לסקול את הבהמה איך יהיה הדין בבהמה אי צריך גמ"ד או לא דהנה מדברי רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ו משמע דר"ל דהך דין דהריגת הבהמה ליכא בב"נ. ומשמע לכא' דבדין ישראל י"ל דשפיר שייך אך באמת י"ל להיפך דלפי המבואר בבעה"מ ובמלחמות פ"ח דסנהדרין דאין הורגין את הישראלית אפי' א"א על ביאת עכו"ם ה"נ י"ל גבי בהמת ישראל דזה בודאי אינה נסקלת ע"י גוי והבעיא בגמ' דילן היא רק בגוי שבא על בהמת גוי אך נ"מ דאף אם בא על בהמת אחר מ"מ יש בה דין נרבע וצריכה להסקל וממילא היא אסורה בהנאה משא"כ במה דמקשה שם בסנהדרין אלא מעתה השתחוה לבהמתו ר"ל דשם לא הוי זה מחמת דין רק מחמת דאסור בהנאה כמו גבי אשירה וזה רק בשלו ולא בשל חבירו ותי' משום דבע"ח אינם נאסרין כמו גבי ישראל וע' מש"כ בזה בהל' מא"ס פ"ד הכ"ב דעיקר הנ"מ הוא אי הא דצריך הריגה הוא משום דאסורים או לכך אסורים משום דצריכים הריגה: ובאמתנראה דגם בעה"נ ג"כ כן דשל רשעים מחמת דהם אסורים לכך צריך הריגה וי"ל דגם בבע"ח לאחר הריגתם צריך לשורפם כמו שללה וכמש"כ רש"י בחולין דף ק"מ ע"א ושוב י"ל דאין צריך כלל גמ"ד על הבע"ח רק זה ממילא כיון דנעשית העיר עיר הנידחת נאסרו כולם ויהי' נ"מ דאף דקי"ל בע"ז דף ל"ד ע"ב דשוה"נ פרשו מותר כאן יהא אסור משום דג"ז הוי בגדר שללה וחלק מגופה וכמו הך דב"ק דף י"ח ע"ב גבי גללים ונזיר דף נ"א גבי רקב וע' מעילה דף י"ב ע"ב. משא"כ בשל צדיקים אז רק משום דבעי הריגה לכך הם אסורים כמו כל הנסקלים וזהו כוונת רבינו שם בפ"ד מהל' ע"ז דאף אם נשחטה מ"מ אסורה כמו גבי שוה"נ ושם יהי' צריך גמ"ד גם להבהמה דזה דבר בפ"ע ופרשה יהא מותר [השמטה-ולכך דייק רבינו וכ' שם "בתוכה" משום דקאי על של צדיקים ואינן נאסרין רק כ"ז שהם בתוכה], והך בעיא דסנהדרין דף קי"ב אי מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה קאי ג"כ אזה כיון דשם הוי בגדר דין ובאמת הך בעיא דירוש' בסנהדרין שם גבי עה"נ אם היו שם ביברין אי נאסרים ר"ל אי השלל הוא בגדר העיר או בגדר אנשי העיר וע' עירובין דף מ"ז ע"ב ודף מ"ו גבי אוצרות הסמוכין לעיר וגבי הפקר אי יש להם תחום העיר ע"ש וזה משום דכל היכא דאינן של רשעים אז הוי עליהם גדר דין ובשל הפקר לא שייך גדר דין ולכך הירוש' לא נסתפק רק בבע"ח משום דהם צריכין דין וכע' הך דסנהדרין דף נ"ה דחס רחמנא עליהו ר"ל מה שצריכין דין וה"נ כן ולכך י"ל דהם מותרין ול"ד לקדשים דמ"מ יש להם בעלים וע' מש"כ בזה בח"א ובזה א"ש ג"כ דגבי שור שהרג את הנפש פסקינן דאף אם היה של הקדש נסקל ע' ב"ק מ"ד ובהל' נ"מ פ"י ה"ל וגבי עה"נ פסקינן בסנהדרין דף קי"ב ע"ב דימות ולא נהרג ע"ש ברש"י משום כבוד שמים והטעם דכמו דאמרינן בתמורה דף י"ז ודף י"א דקדשים שנעשו טריפה פקע מהם ההקדש דהוי כבהמה טמאה וע' בירוש' פסחים פ"ב גבי חלת תודה בפסח משמע שם ג"כ דפקעה הקדושה מהם: וכןיהיה נ"מ בבשר קדשים שבישלן בחלב ע' תוס' חולין דף ק"ג ע"ב ובתוספ' שם וי"ל ג"כ דפקעה מהם הקדושה אך זה רק היכא שהאיסור הוא מעצמו אבל היכא דהאיסור הוא ממילא לא פקע וה"נ כן וע' מעילה דף י"ט ע"ב גבי קדשי מזבח ששחטם דמועלין בהם אף דאסורים ולא הוי כמו קדשים שמתו שם דף י"ב דפקעה מהם הקדושה וזהו משום דזה דבר אחר גורם להאיסור וזה ממילא. וע' בירוש' פ"ב דפסחים גבי פט"ח שהרג את הנפש אי דינו בסקילה או בעריפה. עכ"פ חזינן דיש לחלק בין דבר דזה נעשה מאליו או דבא ע"י דבר אחר והוא רק חלק מזה וע' בירוש' פסחים פ"ז דהוי שם מחלוקת דאמוראי על הך דמבואר פסחים דף פ"ד ע"ב דאין נמנין על מוח שבקולית אי נמנה בדיעבד אי הוי מינוי או לא ואף דמבואר בתוספ' פ"ז דאם עבר ושבר את העצם והוציא את המוח דכשר ויוצא בו ידי חובת פסח וע' גיטין דף פ"ד ע"א גבי הך מחלוקת דאביי ורבא בע"מ שתאכלי בשר חזיר ע"ש וצ"ל דפליגי בזה דכיון דזה רק חידוש שחידשה תורה בפסח שיכולים להמנות אח"כ ע' פסחים דף צ' שע"מ כן כו' לכן ס"ל למ"ד דאינו מנוי דעל מוח שבעצם כיון דזה א"א להוציא בלא עבירה. ע"ז לא כוונה התורה ואידך ס"ל דכיון דבפסח הוה זה הדין א"ל נ"מ בזה דהמוח הוא חלק מהפסח ולא דבר בפ"ע: ובזהמבואר ג"כ מה דאמרינן בפסחים דף ל"ד ע"ב דאין זריעה להקדש ובדברי רבינו בפ"ו מהל' אסו"מ ה"ו מבואר שם דהוי גדר דחוי גבי השקה דמים וכן הוא בירוש' ספ"ט דתרומות וגבי תרומה נקט ג"כ הטעם משום גדר דחוי ולא משום מעלה וע' בדברי רבינו כאן פי"א הכ"ג נקט ג"כ לשון דחוי ושם בפי"ב ה"א פסק דבדיעבד אם סחט ענבים של תרומה שנטמאו פחות מכביצה היין מותר בשתיה והוא להיפך מגמ' דילן ובהל' איסו"מ פ"ו ה"ח שם נקט ג"כ גבי זרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסול לנסכים מחמת מעלה ולא נקט מחמת דחוי. וגם מה ר"ל שם אם הקדישן ואח"כ נטמאו דהיכי משכחת לה וצ"ל דשם ס"ל דאף בקדושת פה ובזה לא שייך גדר דחוי רק משום מעלה כיון דעדיין לא נתקדשו קדושת הגוף וכן ג"כ במה דאמר שם גבי עצים ולבונה דרק מעלה ר"ל ג"כ קודם שנתקדשו בכלי דאז רק מדרבנן בגדר מעלה והא דמנחות דף ק"א דבעי רק שיתקדשו בכלי היינו מה"ת וכמש"כ התוס' שם וע"ש בתוס' דף כ"א ד"ה יצאו ותוס' חגיגה דף כ"ג מה דמחלקין שם בין עצים ללבונה והא דזבחים דף כ"א גבי כיור ע"ש בתוס' דלאחר שנפסלו לא היתה מהני השקה וקודם שנפסלו היה מועיל מה שמורידין לבור כמבואר שם וביומא דף ל"ז: והנהבאמת מה היה מועיל מה שמורדין לבור אם שעי"ז נתבטלה הקדושה מן המים ושוב לא מפסיל או נהי דאם נפסלו כבר לא היתה מועלת השקה משום דנדחו אבל שלא יפסלו מועלת השקה וע' נדרים דף ע"ו. והנה כבר הארכתי בזה בח"ב בהל' ערכין דיש ב' מיני השקות א' מן זריעה וכמש"כ רש"י ותוס' בכ"מ והיינו שיהא המים כמו מים חדשים וכמו המים שהשיק אותם שם. וא' שרק הפסול פקע מהם וכמש"כ הר"ש במס' טבו"י פ"ב מ"ב בשם התוספ' דמשקה בהשקה לא נעשה פנים חדשות וע' בר"ש פ"א דכלים מ"ד גבי מי חטאת ובתוס' זבחים דף ע"ח ע"ב אי מהני השקה למי חטאת ע"ש ומש"כ התוס' מנחות דף כ"ב ע"ב אי שייך במים גדר פרחה מהם טומאה. והנה באמת לפה"מ בזבחים דף כ' ודף כ"א ע"ש ברש"י ותוס' מבואר שם דלמ"ד דעכ"פ עמוד השחר פוסל לכ"ע במי כיור א"צ כל הלילה וע' תוס' ב"מ דף ק"י ע"ב ד"ה יצא ובסוכה דף נ"א ע"ב גבי קריאת הגבר וכן הוא להדיא בתמורה דף י"ד ע"ב דגבי מנחת נסכים אם קדשה בלילה נפסלת בעמוד השחר משום לינה ותוס' ע"ז דף ע"ו ויומא דף כ"ט: השמטה במ"ש לעיל בגדר לינה בהך דתמורה דף י"ד ע"ב במה דאמר שם השתא דאמרת נסכים הבאים כו' ואמר שם דעלות השחר פוסלת כו' אך זה רק בנסכים של זבח שנתקדשו בכלי: עייןזבחים דף מ"ג ומנחות דף ט"ו ע"ב ודף ע"ט וא"כ הם בטלים להזבח וכמו משלה בהם האור דמנחות דף כ"ו ע"ב ובזבחים דף מ"ג וכשרים כל הלילה ולכך עמה"ש פוסל והוה כמו לינת כל הלילה וא"ש מה שהתוס' ב"מ דף ק"י ע"ב ד"ה יצא לא הביאו ראי' מהך דתמורה הנ"ל דלא בעי לינת כל הלילה. אבל היכא דהתנדב מנחת נסכים בפ"ע כמבואר בזבחים דף פ"ד וכ"מ או יין בפ"ע אז ודאי צריך דוקא יום: ע”כ השמטה]. והנהגבי דם השקיעה היא דפוסלת ובאמצע הלילה אי הפסול הוא משום דנעשית עבודה בלילה או משום דהדם נפסל ע' תוס' יומא דף כ"ט ומנחות דף ק' דס"ל דנפסל מחמת העבודה והפסול דמליקה אי הוא משום עצמו או משום הדם וע' זבחים דף צ"ב ע"ב אי דם בצואר העוף כקבלה בכלי דמי ושם דף ס"ו ע"ב ד"ה אלא מה נקרא מליקה בלא מיצוי וע' תוס' שם דף פ"ד ע"ב וכ"מ דגבי שחיטה י"ל דכיון דמבואר בסוטה דף י"ד ורש"י זבחים דף י"ג ע"ב ומנחות דף ט"ז ע"ב ודף ע"ח ע"ב דדם סכין מקדש ליה וגבי מליקה לא שייך זה והצואר צריך לעשות ב' פעולות. א' דמקדש לדם וב' בגדר קבלה ובאמת זהו כוונת הגמ' בזבחים דף ט"ו ע"א מה דמקשה שם לר"ש היכי משכחת פסול פגול בחטאת העוף ור"ל לר"ש דס"ל דדבר שנעשה מאליו בלא פעולה אינו כלום והנה עיקר פעולת השחיטה הוא הוצאת הדם וגבי בהמה הדם נתקדש ע"י הסכין והוי זה פעולתו משא"כ בחטאת העוף דהכל נעשה מאליו אי נימא דמצוה אינה מעכב וגבי מנחה אף דמבואר במנחות דף ו' ע"ב דעבודת הקמיצה לא נגמרה עד שנתנה בכלי מ"מ זה הוי מעשה. ע"ש ובתו"י יומא דף כ"ד. משא"כ גבי מליקה: וכןג"כ מה דאמר בגמ' שם דף י"ג ע"ב גבי טבילת אצבע הא רבנן הא ר"ש דלר"ש אינו מפגל ר"ל הך ר"ש דס"ל דשלא ברגל אינה הולכה אף דא"א לבטל, עכ"פ אי הפסול משום העבודה שנעשית בפסול או משום דהדבר נפסל וכן י"ל גבי הני דנפסלין בע"ה ר"ל משום דעמוד השחר פוסל אותם וע' זבחים דף פ"ז ע"א דע"ה עושה לינה ור"ל דהפסול הוא לינה וע' שבועות דף י"א ע"א דמבואר שם דהפסול דלינה הוא מחמת שהלינה פועלת בהדבר שנשתנה והיכא דלא פעלה לא מקרי כלל לינה וזה דר"ל הגמ' מעילה דף ד' ע"ב דהוי מעשה ר"ל דלא דהזמן שעבר הוא הפסול רק מה שהזמן פעל בהדבר זהו הפסול וע' פסחים דף ס"ג ע"ב גבי כהן המקטיר את האימורים הני דקיימי בלא ילין משמע דזה מוטל עליהם שלא תהא הלינה על האימורים: ובזהיש ליישב מה דרבינו בהל' ק"פ פ"א ה"ז כ' דהמניח אימורים כו' ה"ז עובר והוא מהך דפסחים דף ע"א ואינו לוקה משום שאין בו מעשה. ושם ספ"י כ' הטעם משום דניתק לעשה והנה באמת למ"ד דלינה מועלת בראשו של מזבח רק דלא ירד ודאי עבר בבל ילין ע' תוס' יומא דף כ"ט ולמ"ד דאינה מועלת דמותר לכתחלה לשי' התוס' שם ופסחים דף נ"ט אם הכהן נטלה קודם אור היום דאז עי"ז נפסל ואף דאז לא שייך לאמר דפעלה הלינה בהדבר ובאמת נ' דאף למ"ד דלינה מועלת זה רק אם לא השלה בה האור אבל אם השלה בה האור לכ"ע נעשה לחמו של מזבח ולא שייך בו גדר לינה וע' בזבחים דף מ"ג ע"ב דפקע מהם שם נותר ופגול ושם דף פ"ז ע"א ומ"מ אם נטלן קודם ע"ה מעל המזבח נפסלים והנה באמת לראב"ע בפסח לאחר חצות דס"ל דהוי נותר גמור כמבואר בתוספ' דפסחים פ"ה וכן לדידן בבשר שלמים אם נשאר עד ליל שלישי אי אז עובר בלאו דלא תותירו: ובאמתזהו ר"ל בגמ' דהוי ניתק לעשה דהיינו שע"כ צריך להשאירם למחר לשרפם ע' זבחים דף נ"ו ע"ב ושם אין הטעם מחמת הפעולה שפעלה בהם הזמן דהרי לא אינתק לשריפה ולכך ס"ל לחזקיה שם דאין בו כרת וכן נ"מ מקריאת הגבר עד עלות השחר לפה"מ בזבחים דף כ' דעדיין לא גמרה הלינה וע' תוס' פסחים דף ט"ו ע"א ד"ה ול"ד די"ל עיבור צורה בלילה אחד אף היכא דלא הוי נותר ורש"י סנהדרין דף ע' ע"א וזבחים דף צ' ע"ב דע"י לילה אחד נשתנה הצורה ע"ש וא"כ נמצא כך דיש דברים שהלילה פוסל בהם ויש דברים שע"ה פוסל ויש דברים שהעברת זמן הלילה פוסלתן וזה ר"ל גבי לינה מועלת בראשו של מזבח דשם לא פסול לילה ולא פסול ע"ה רק שטח זמן הלילה ומ"ד דאינו פוסל דכיון דקלטינהו מזבח הוי כמי שאינם וכע' מש"כ רש"י בזבחים דף כ' דלכך בקדוש ידים ורגלים לינה לא פסלה רק מדרבנן משום דאין על מה לחול וזהו ג"כ נ"מ בהא דמבואר בזבחים דף פ"ז דמ"ד אין לינה מועלת משום דמדמי לה לשלחן ע"ש ברש"י דמזבח גרע משלחן דאימשח וא"כ לכא' ק' אמאי מהני לינה בכלי שרת דהני נמי נמשחו אך כך דהיכא דהפסול הוא משום לילה או משום עמוד השחר שם אין נ"מ אף אם ישנם בכ"ש דאדרבה הכ"ש גורם שיפסול וע"ש בתוס' ד"ה כ"ש מהו כו' ושם דף כ"ז ע"ב ד"ה האי רצפה אך שם שאני משום דאסור להקריבם אף דמקדש וכ"כ בזה בח"ג אך גבי קידוש ידים ורגלים בכיור אף דהוי בכ"ש מ"מ נפסל: אךי"ל דכיון דמבואר שם דף י"ט ע"ב דאיתקש קידוש לשירות דהקידוש גופא יש עליו שם עבודה דאסור לעשותו מיושב לכך י"ל דהוא הדין דאסור לקדש במים שלנו אבל באמת מד' רבינו בהל' ביא"מ פ"ה ה"ח נ' דרק אם עבר על הידים כל הלילה אז נפסלות וגבי קדוש בלילה דפסק דצריך לחזור ולקדש ביום כ' רק לעבודת היום ומשמע דלהקטרה בלילה מותר אף למחר והטעם דפסול לעבודת היום י"ל כמו דאמרינן בירוש' פ"ב דיומא דהפסול הוא משום מחוסר זמן דקידש בזמן שאינו ראוי לעבודת יום וזה ג"כ הטעם דגמ' דידן דזבחים דף כ' דראה ר' יוחנן דבריו של ראב"ש רק בתחלת עבודה ולא בסוף עבודה והטעם משום מחו"ז ולא משום לינה. אך כך דהנה רבינו פסק שם בהי"ב דשנוי מראה פוסל בימי כיור וע' סוטה דף ט"ו ע"ב מה מים שלא נשתנו והנה רבינו בהל' בהב"ח ספ"ג כ' דלהכיור היה מוכני שהיו שם תמיד מים ושם לא נפסלו וע"ש בהשגות ולפה"נ כוונת רבינו על הכן וזהו מה דאמר דף כ"ב בזבחים יכול יהא קן מקדש ומסיק שם דאף דנמשח מ"מ אינו מקדש וא"כ ממילא אין מימיו נפסלין: והנהבהל' ביא"מ פ"ה הט"ו כ' שם רבינו דלכך לא נפסלו המים בים של שלמה מפני שיש שם מעין ולכא' הוא תמוה דהרי לא נתקדש כלל ואיך יפסלו שם המים וע' פסחים דף ק"ט ע"ב ובכורות דף נ"ה ע"ב בתוס' דשם ר"ל לענין טבילה וכי עדיף ממה דמבואר בסוכה דף מ"ח דממלאין בחביות של זהב שאינה מקודשת אף שהיתה משל הקדש כמבואר בתוספ' דסוכה ודמעילה וגם למה לא כ' כאן בהי"ד דהך דהל' בהב"ח שהמים שבמוכני דהיינו שבכן שבה לא פסלה לינה והנה מדברי רבינו נ' דפסיק כמ"ד בזבחים שם דאף למתירין אינן נפסלים אלא בעמוד השחר ולא בשקיעת החמה: והנהכ"כ דיש דבר דע"ה פוסל בו בגדר פסול ויש דבר דלינת כל הלילה פוסלת בו וזה בגדר שינוי ובדבר שלא שייך שינוי לא פסיל רק מדרבנן ולכך גבי ידים ורגלים עצמן פסול דע"ה לית בהן כמבואר בגמ' גבי תרומת הדשן ובאמת רבינו בכ"מ ס"ל דתה"ד היה בע"ה בכל יום ולא בקריאת הגבר או דס"ל דהא דמבואר בפסחים דף ב' ע"ב דקריאת הגבר וע"ה הם שני דברים זה רק כמש"כ רש"י בתענית דף י"ב ע"א דהיינו בתרנגול קודם שישלש אבל קה"ג סתמא הוי כע"ה אך מ"מ הא ברגלים הוי תה"ד בלילה ואז צריך לחזור ולקדש לא מחמת פסול רק מחמת מחוסר זמן כמש"כ אבל עכ"פ פסול ע"ה לית ביה כלל ופסול לינה הוי בהו רק מדרבנן ובזה א"ש מה דפסק רבינו שם בה"ד דיציאה גבי ידים בדיעבד לא פסלה ובגמ' דילן מבואר להיפך דהבעיא שם היא רק למ"ד אין לינה פוסלת וע' בירוש' פ"ב דיומא דמבואר שם להיפך ובזבחים דף ק"ד ע"ב. אך באמת טעם רבינו דעמוד השחר לא פסיל כלל בידים וכל הלילה רק מדרבנן וגם יציאה לא פסלה דיעבד אבל גבי מים לראב"ש אף דס"ל דאין לינה מועלת בידים ולענין המים הוי בגמ' דילן בעיא דלא איפשטא אליביה מ"מ כל הלילה גם הוא מודה דפסול כמבואר בירוש' פ"ב דיומא הנ"ל ולדידן גם ע"ה פוסל: והנהנ' דלרבא דס"ל בזבחים דף פ"ז דלינה מועלת בראשו של מזבח דהיינו כל הלילה דהוא גדר שינוי מראה כמש"כ וא"כ ה"ה הכיור ששקעו אותו במקוה כיון דקי"ל דאין זריעה להקדש וגם ההקדש לא פקע כיון דקדיש קדושת כ"ש וא"כ שפיר הוי בהם גדר לינה של כל הלילה אך לזה היה מועיל המוכני דכיון דיש בו מים תמיד וכל שעה נכנס בכיור מים שלא נתקדשו וא"כ לא עבר עליהם כל הלילה ולפסול ע"ה מועיל מה שהוא במקוה ובאמת זה תליא במש"כ בח"א ובח"ג דיש נ"מ בין קדה"ג לקדושת כ"ש דקדה"ג אין לה גדר פדיון כלל וקדושת כ"ש נפדית וחזר וקדיש ע' תוס' דף מ"ו ע"א במנחות ודף מ"ז בהך מחלוקת דאביי ורבא ושם דף ק"א ע"א דמכ"ש לא אשכחן דמפריק ותו"י נדרים דף כ"ח ע"ב דחוזרות וקדושות וא"כ לזה שפיר י"ל דגם קדושה כזאת שייך זריעה דכיון דאינה קדוה"ג ממש רק קדושת כ"ש והקדושה ראשונה אזלא לה כמו בפדיה ולענין קדושה שני הוי כמו טמאים מעיקרא וא"כ לא שייך כאן דחוי רק גדר מעלה דאף בקדושת דמים יש כמש"כ לעיל שייך גם כאן. ובזה י"ל מה שהק' שם התוס' בד"ה מאי דמה מועיל השיקוע כיון דכבר נפסל אך כיון דזה רק דרבנן מאי דאין השקה מועלת להני בזה שפיר מקריאת הגבר לא פסלה וא"ש. והנה כ"כ לעיל ובח"א דגבי תרומה יש ב' גדרים א' התרומה והב' האיסור: והנהענבים של תרומה שדרכן ועשה אותם יין על היין לא שייך לאמר שם קדושה רק דהוא בא מתרומה וע' חולין דף ק"כ ע"ב וערכין דף י"א גבי הך דהביא ענבים ודרכן ע"ש בתוס' ד"ה מנין אך באמת קמ"ל דלא נימא דשוב אין עליהם שם בכורים רק דין וגם באמת למה נקט ר' יוסי רק ענבים ולא זיתים ודוחק לאמר משום דזה הביא בגמ' נ"מ לענין שיר ובאמת במכלתא פ' משפטים מביא זה סתם ע"ש אך כך דהנה כבר הארכתי בזה בח"ב דהך הביא ר"ל בירוש' וכשי' רבינו דאז חלה עליהם קדושה בגדר תרומה וע' תמורה דף ד' ע"א תוס' ד"ה מלאתך דמבואר שם דבכורים רק ביבש ורש"י מנחות דף פ"ד ע"ב ד"ה מנין דבכורים רק ביבש: אךכך דהנה מבואר בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ג ה"ז והי"ד דבעי כלי גבי בכורים ומעכב וכלי לא קבעא רק בפנים ובזה א"ש ג"כ מה דרבינו פ"ד הי"ג פסק דאף אם הפרישן קודם החג יכול להביאן אחר החג והוא להיפך מגמ' דילן וע"ש ספ"ב דפסק שם דאם לקטן להעלותן בידו לא ישלחנו ביד אחר אך שם ר"ל לא דגם בדיעבד לא רק דלכתחלה אסור שלא לבטל מצוות קריאה ולכך רבינו דייק שם בספ"ב לשון מותר. ואף דבירוש' מבואר להיפך בפ"א דבכורים ה"ו וה"ח דמעכב שם ר"ל שכבר הובא לירושלים וחל עליה שם קדושה וגם י"ל דשם קאי לר"ל דאזיל לשיטתיה דס"ל במנחות דף ט' דמנחה שחסרה לאחר שקדשה בכלי נפסלה וה"נ כן. אך אנן לא קי"ל כן רק דכלי לא קבעא וגבי בכורים ההבאה לירוש' קבעה ושם קדיש בכלי וע' מכות דף י"ט דאם מקצת נכנס בפנים קדיש המקצת ואף דהא אגודו בחוץ ובפרט אי נימא דאגד כלי שמיה אגד ע' שבת דף צ"א ע"ב ופסחים דף פ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה ונגררין: אךי"ל דנ"מ בין של עניים לשל עשירים דכיון דהא מביאין בכלי עץ אין עליהם שם כלי לקדש דאין עושין כ"ש של עץ וע' ירוש' בכורים פ"ג ומגילה פ"ד דבעי דוקא סל ולכך פי' רבינו בפה"מ דאף של עשירים היו רק סלים מחופים בכסף וזהב ולכך של עניים היו הסלים ג"כ לכהנים ע' ב"ק דף צ"ב כע' דמבואר פ"א דמעש"ש ופ"ג דגבי מעש"ש הכלי בטיל לגביה היכא דצריך לכלי ע"ש בירוש' אך זה לא בדבר חשוב והוי כעין אומן כמבואר בירוש' דמעש"ש שם וע' מנחות דף צ"ו ע"ב בהך מחלוקת דר' יוחנן ור"ל גבי ציפוי וקדושין דף מ"ח ע"ב גבי התקדשי לי בכוס וזה ר"ל רבינו בהל' בכורים ה"ג ה"ז לחד גי' דגריס שם כלי שני דר"ל דהיכא דהוי של עניים אז צריך עוד כלי לקדשם. עכ"פ הכלי קובע. והנה בתוס' דבכורים הובא בדברי רבינו הל' בכורים ה"ז פ"ג דהזיתים היו בתוך הכלי והענבים היו חוץ לכלי וא"כ הענבים לא נקבעו וע' זבחים דף פ"ח ע"א גבי בירוצין ומנחות דף ז' ע"א גבי ביסה גדושה ודף י"א ודף פ"ח ע"א גבי מלאין ע"ש וא"כ לפ"ז הענבים אף לאחר ההבאה אין עליהם שם בכורים כיון דהם חוץ לכלי ולכך הוי כמו לכתחילה וא"ש קו' התוס' בערכין שם. עכ"פ גבי תרומה אם דרך הענבים יש על היין רק גדר שבא מתרומה ולא תרומה עצמה ולכך הוי כפנים חדשות ואין עליהם שם דחוי וע' תוס' חולין דף קי"ז ע"ב דאף אי מפקיד פקידי אין עליהם שם יין עדיין. עכ"פ דבר הבא מן הדבר לא הוי עליו שם הדבר בעצמו רק איסור וזהו החילוק דר"ל ג"כ הגמ' בנדרים דף נ"ח ע"ב שניא שביעית הואיל ואיסורא ע"י קרקע כו' ר"ל דהיכא דהדבר כבר נאסר ודאי הגדולין שלו ג"כ נאסרין מטעם שבא מן האיסור אבל בפירות שביעית דהוי רק דין דפירות שביעית כך. והני דלא גדלי בשביעית אין עליהם זה הדין ולא מקרי פירות שביעית: והנהזה ודאי דאם היה דבר של שביעית אחר הביעור אי נימא כשי' הראשונים ז"ל דאסורים לכל ודאי דגם הגדולין שלהם אסורים וע' בירוש' כלאים פ"ו גבי אם זרע כלאים בבית הקש מותר כו', ולהיפך הקש אסור והדגן מותר והק' שם הא גדל מן האיסור כו' ובירוש' סוטה פ"ח ה"ה מבואר שם דבפירות עבירה לא בטלה ילדה בזקנה ובאילן זקן מין במינו בטלה ובאילן סרק מין במינו גם לראב"י חוזר ומיירי דהך אילן סרק נטיעה חדשה דאל"כ הא ר' יוחנן ס"ל בפ"א דערלה דחשבינן משעת נטיעת הסרק וא"כ אז אפי' לרבנן דלא ממעטי מרקיב מ"מ הא מבואר בפ"א דערלה דכל שאין לו ג' שני ערלה אין לו רבעי וע' תוס' מנחות דף ס"ט ע"ב דחשבינן משעת נטיעת הראשונה אף היכא דהרקיבה בתוך שני ערלה של הראשונה. עכ"פ כפהמ"ב בגמ' דילן דלכך מהני מחשבה באילן שנטעו לסייג שיהא למאכל משום דמעיקרא לפירי קאי ואם חישב על פירות שכבר גדלו קצת שיהי' שוב למאכל אז י"ל דהוי כמו הך דשם בערלה פ"א מ"ה גבי בריכה דאם הוסיף מאתים אסור ומדברי רבינו מוכח שם ובפה"מ דלא חשבינן משעה שהבריך רק משעה שנעקר מאילן הזקן משום דס"ל דהברכה לא ינקא כלל ממנה רק מהזקן ותיכף כשנעקר הוי כמו נטיעה חדשה וא"כ נמצא דע"י דממעטינן מבריך מערלה תצא לנו מזה חומרא דאם אח"כ נפסק מאילן הזקן הוי כמו שנטעו עכשיו וחשבינן מהשתא ולא מזמן ההברכה: וכה"גמבואר בירוש' פסחים פ"ז ה"ז גבי טומאת התהום דצבור דכיון דגם ביחיד אין עליו שם טומאה לגבי הבאת קרבן שוב לא הוי נדחה בצבור ומקרי טמאים גם בצבור לענין אכילת בשר שאין עליו גדר פסח הבא בטומאה והוי כנטמא לאחר זריקה וכן אמר שם גבי נזיר כה"ג וע' תוס' ברכות דף מ"א ע"א דרק אם טעה וברך בפה"א על בפה"ע אז יצא דהוי דיעבד אבל אם אכל פירות האדמה ובירך עליהם לא פטר של העץ דכיון דעליהם צריך לברך הוי כמו לכתחלה אך בירוש' שם מבואר להיפך וכ"כ בזה לעיל ובח"א והך דיבמות דף נ"ט גבי בגרה תחתיו דאף אם נימא דגם קדושין אם קידש בוגרת אין מוציאין דקדושין כמו נשואין זה רק היכא דקידשה באיסור והוי דיעבד משא"כ היכא דקידשה בהיתר אז לא הוי דיעבד וע"ש דף צ"ב ע"א גבי קלא דבתר נשואין ובתוס' שם וכ"כ בזה במק"א: אךמ"מ י"ל דלא עדיף משעלו מאליו ויהי' נ"מ במבריך בר"ה דעלו מאליו שם פטור מערלה וע' במאירי בסוטה שם דפי' דאם נטע אילן לסייג ואחר שעברו ג' שנים הרכיבו בו ילדה לא בטלה דרק בזקנה דהוי בה דין ערלה ונהגה בטלה דהוי כמו שבה ג"כ נהג משא"כ בהני דלא נהגו כלל דלא וזהו כוונת הירוש' פ"א דערלה שם נטע ג' שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל והוסיף תוספתא מהו ור"ל דרק היכא דכבר נהגה בו ערלה אז התוספת פטור דהוא גדיל מזקנה משא"כ היכא דהג' שנים הוי לסייג דהתוספת חייב: והנהבנדה דף נ' ע"ב גבי הך דמחשבת חיים לא הוי מחשבה פליגי שם רש"י ותוס' אי משום דלא מהני מחשבת אוכלין לקבלת טומאה רק בשעה שיש עליו גדר טומאה. כן ס"ל לרש"י ור"ל דכ"ז שהיא חיה החיות שלה מטהרה כמו בן פקועה ע' חולין דף ע"ה גבי דגים ותוס' שם דף פ"א ע"ב ודף קכ"ח ע"א גבי יד וכ"מ ובהך מחלוקת דשם דף ט' גבי בהמה בחייה אי שייך בה חזקת טומאה וע' רש"י מנחות דף ק"א ע"ב ד"ה ועוד וזה תליא בהך דזבחים דף ק"ה אי מטמא טומ"א ובאמת זה תליא בטומאת נבילה אי הטומאה שלה משום שאינה חיה או משום שהיא מתה וע' חולין דף קכ"א ע"ב גבי יצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה. הרי חזינן דמיתה היא גדר פעולה ולא העדר וזהו ג"כ המחלוקת דב"ש וב"ה בחולין דף ע"ה שם גבי דגים אי מטמאין טומ"א תיכף משיצודו דב"ש ס"ל דכיון דיצאו מכלל חייב שוב הוי מת ובזה הגדר ג"כ פליגי בעדיות פ"ב מי"ב דב"ש ס"ל דאדם הוא צמות וב"ה ס"ל דהוא מורכוב וחלול ר"ל דלב"ש לא שייך בו גדר התחלה וחילוק ולכך אין בו ממוצע וב"ה ס"ל דיש בו התחלה וא"כ יש בו ממוצע וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס דבזה פליגי הך דנזיר דף מ"ג ע"א ובירוש' שם פ"ג גבי גוסס אי מיתה יש לה התחלה וסוף או בב"א וע' יבמות דף ע"ט ע"ב א"א שלא נעשה סריס שעשה אחת כו' ר"ל דבזה האבר התחילה בו המיתה ואידך ס"ל דרק חלישותא היא דאתחלה ולא בטול הפעולה. וחולין דף ל"ז גבי מסוכנת ובהך מחלוקת דב"ש וב"ה נדרים דף ס"ח ע"ב אי הפרת הבעל מיגז גייז או מיקלש קליש ע"ש וזבחים דף ק"י ע"א. וגם הרי חזינן דבן פקועה מן הטריפה אף דצריכה שחיטה להתירא באכילה מ"מ אי מתה אינה מטמאה ולא אמרינן דיהי' בגדר שהייה ע' תוס' חולין דף ע"ה ע"ב ושם דף ס"ט אי מצטרף סימן ראשון לסימן שני וע"כ צ"ל דלא משום השחיטה שלהם רק דלע"ז לא חיתה מעולם וא"כ לא מתה וזה נעשה ע"י שחיטת האם: **ויהי'**ג"כ נ"מ לר"ש דס"ל דקלוט בן פקועה מותר ואין עליו דין טמאה איך הדין אם היתה אמו טריפה ושחטה והוא קלוט אי מהני השחיטה עכ"פ שלא יהא עליו שם בהמה טמאה כיון דאם מתה אין בה דין נבילה ובבהמה טמאה לא שייך זה. וע' זבחים דף ע' ע"ב מד"א שם ר' יעקב בר אבא לרבא וע' תוס' חולין דף פ"ה ע"ב גבי שוחט את הטריפה ומצא בה בן ח' אי יש בו איסור טריפה או איסור נפל וכן נ"מ בחותך בשר מקלוט לר"ש במעי אמו אי יש עליו שם טמא ע' רש"י חולין דף קכ"ז ע"א גבי אבר דמשום די"ל תקנה בשחיטה וה"נ לא חל עליו שם בהמה טמאה עדיין כיון דיכול לשחוט את האם ויותר העובר. וכ"כ בזה בח"ג ס' הל' כלאים ובח"א בהל' מא"ס וע' ב"ב דף קל"ז ע"א בהך מחלוקת דאביי ורבא גבי מתנת שכ"מ אי עם גמר מיתה או לאחר גמר מיתה ר"ל ג"כ אם הפעולה פועלת מה שאינו חי או מה שכבר מת וכ"כ בזה בח"א לענין מש"כ התוס' ערכין דף ב' ע"א גבי נפל אי חייב ההורגו והוא לכא' תמוה דהא זה מבואר להדיא בסנהדרין דף פ"ד ע"ב דפטור אך ר"ל כך דע' נזיר דף י"ג ע"א לשי' התוס' שם גבי הפילה אשתו וחזרה וילדה דר"ל דהיו תאומים ואחד מהם חי ל' יום ואחד מת תוך ל' ואף דחזינן דהיה עיבור טוב מ"מ י"ל דיש מין ולד דהזמן משלימתו וכ"ז שלא שהה הזמן אין עליו שם בן קיימא: השמטה במ"ש בביאור דברי התוס' רפ"א דערכין גבי נפל: וכןיהיה עוד נ"מ אם עשאו טרפה תוך ל' ומת לאחר ל' אם חייב מיתה אם נימא דבשעה שטרפו עדיין לא נגמר והגמר הוא רק מכאן ולהבא ועי' בחולין דף כ"ו ע"א וירוש' פ"א דמו"ק ה"א גבי אם הטביל מחטין וצנוריות במי תמציות ואח"כ ראינו שלא נפסק אם הוה טבילה וכ"כ בזה במ"א אך זה תליא במה דאמרינן דבטרפה לבד כ"ז שלא מת אין הורגין את הרוצח עי' תוס' סנהדרין דף ע"ח ע"א ובגיטין דף מ"ג ע"א גבי כופר וב"ק דף מ"ב ע"ב אם זה משום דכ"ז שלא מת א"א לחייבו או משום דיש לו זכות וכמו יצא מב"ד זכאי עי' סנהדרין דף ע"ז ע"ב וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין דבזה פליגי רבינו בהל' רוצח ותוס' חולין דף מ"ב ע"ב ועי' תוס' יבמות דף ל"ה ע"ב גבי איגלאי מלתא למפרע וכ"מ בזה: ע”כ השמטה]. ובזהא"ש הך דר"ה דף ז' דלא חשבינן שנה גם בבע"מ רק מזמן שראוי לאכילה ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע ע' חולין דף כ"ו ע"א גבי תמד דגם אם סופו להחמיץ שפיר ניקח בכסף מעשר וע' בכורות דף ל"ט ע"א ובדברי רבינו בהל' איסו"מ ספ"ב דאף אם נימא דהוה מום למפרע מ"מ לא מהני הבירור דנימא שאם נהנה מהפדיון קודם הבירור שימעול והטעם דלענין דבר שכבר נעשה ואינו לא שייך לאמר אגלאי מילתא למפרע ולכך גם אם הרגו אף דנתברר מהולד השני שהיה בר קיימא מ"מ לא שייך לאמר עליו דאגלאי דמילתא דגם הוא היה בר קיימא כיון דכעת אינו אך זה רק בדבר הצריך זמן אבל בל"ז לא ובזה א"ש מש"כ רש"י במנחות דף ה' ע"ב אין מביאין מנחות דהיינו מנחת נסכים ולמה כי רק מנחת נסכים: אךכך דע"ש בע"א דס"ד לאמר דגם בזה שייך לאמר אין מחוסר זמן לבו ביום אך כ"כ במק"א מהך דזבחים דף י"ב דזה לא שייך רק היכא דעבר על הדבר ההיתר משא"כ אם עי"ז יהיה נעשה הדבר קודם ההיתר א"כ נמצא דלא הותר הדבר כלל ואיך שייך לאמר ע"ז אין מחוסר זמן ולכך להקריב בליל ז' פסול משום מחו"ז ג"כ כמבואר שם דשוב לא יהי' עליו יום ח' משא"כ להקדיש מותר מחמת דלילה אין מחו"ז. וא"כ לפי זה כך דגבי בכורים לאחר ההנחה שוב בטל ממנו שם קדשי מקדש ואין עליו שם רק כמו תרומה וכן גבי מנחת נסכים דכוליה קריב וא"כ לא עבר עליו כלל הזמן של ההיתר שיהי' מותר ולכך פסול משא"כ היכא דאיכא שירים לאכילה אז שפיר י"ל דלא הוי מחו"ז וכע' מש"כ רש"י חולין דף ע' ע"א גבי משליך לכלבים היכא דהדבר אינו לא שייך לאמר עליו גדר למפרע וכ"כ בזה בח"ב לישב מש"כ התוס' שם דף ס"ט ע"ב מהא דמהני להקדיש אם יצא מיעוט משום דאיכא פעולת ההקדש דמפקיע' מבכורה והוא משום דההקדש נעשה כמו שאינו וא"כ לא שייך לאמר אגלאי מילתא למפרע: ויהיהנ"מ לפ"ז דאם הקדיש רק אבר אחד דבר שאין הנשמה תלויה בו למ"ד בחולין דף ס"ט וכ"מ דלא פשטא קדושה בכולה. לא פטר מן הבכורה דשם שייך לאמר כמו שהק' בבכורות דף ג' שקול אזנך וזיל ולא מקרי עריבא ביה פטורא כיון שהטעם שהוא כמו שאינו וכמבואר בירוש' רפ"א דפאה הקדש כשרוף הוא וכע' דאמרינן בירוש' פ"א דערלה הדין שורש הקדש פוטר וה"נ כן ע"ש בה"א ובה"ד דאם הקדיש ונטע ואח"כ פדה חייב בערלה: ומשה"קהתוס' שם ממה דמותר להטיל מום בבכור משיצא מעוטו שם ג"כ גבי בכור בע"מ יש עליו שם בפ"ע לא מחמת שהוא תם ונעשה בע"מ רק הוא דבר בפ"ע וע' בכורות דף כ"ח ע"א וזבחים דף ל"ז דיש לזה קרא מיוחד ולכך קי"ל דאף דבכורתם צריך ליתנו רק לכהן שבאותו משמר כמבואר בירוש' ספ"ד דחלה ותוספ' סוכה ודברי רבינו בפ"א מהל' בכורים ולא כשי' רש"י זבחים דף ק"ג וכ"כ בזה במק"א מ"מ בע"מ נותנו לכל כהן שירצה ובזה א"ש מה דרבינו בהל' פסוה"מ פי"ח ה"ה פסק דקדשים שהוטל בהם מום לוקה עליהם מה"ת ולא ס"ל כשי' התוס' בכורות דף ל"ד דהוי אסמכתא בעלמא וגבי בכור פסק רבינו דרק בגדר קנס אסור כמבואר בהל' בכורות פ"ב. רק משום דכעת הוא דבר אחר ולא מקרי כלל בשם תועבה וכמו פנים חדשות באו לכאן וא"כ לכך לא שייך בזה לאמר אגלאי מילתא למפרע. דלא חל עליו כלל שם בכור תם ולכך מבואר בבכורות דף ל"ג ע"ב דבכור שנולד בע"מ מותר להטיל בו מום לכ"ע אף דחלה עליו קדוה"ג וע' ע"ז דף י"ג ע"ב וכ"כ בזה במק"א. אך י"ל דנ"מ גבי ולד ביום ל' דאז י"ל שפיר בו אגלאי מילתא למפרע ע' תוס' בכורות דף מ"ט ד"ה מת מה דמחלקי שם בשם בה"ג והוא משום דיום ל' כלול משניהם וכ"כ בזה במק"א בהך דדף ע"ט בקדושין גבי בגרת ונדה דף מ"ט גבי תוך הפרק ויבמות דף פ' וכ"מ בזה: אךהתוס' שם בנדה פי' משום דחשב עליה לאוכלה לאחר שחיטה ולכך אין בה מחשבת טומאה. משמע דאם חישב לאוכלה כולה מחייב כע' הך דחולין דף ק"ב ע"ב שוב י"ל דבשר מן החי שלה לא בעי מחשבה אף דעדיין בשעת מחשבה לא היתה בר טומאה וע' בדברי רבינו בהל' טומ"א פ"ג דפסק שם דחלב נבילה א"צ מחשבה בכ"מ אף בכפרים דלא כשי' רש"י ותוס' בבכורות דף י' וכ"מ ובאמת מדברי רבינו בהל' אה"ט פ"א ה"ה נ' דגם הכשר שרץ לא בעי בחלב רק הכשר מים וע"כ טעם רבינו משום דאיסורו חישובו כמבואר בבכורות דף י' ע"א ואף דהאיסור חל עליו מחיים מ"מ מהני לכשימות דמטמא טומ"א וגבי נבילה לחוד לא אמרינן איסורו חישובו משום דשאני הכא דכיון דחזינן דהתורה אמרה דיבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב הרי התורה פרטה להחשיב נבילה שיהא בכלל נבילה לענין איסור ממילא נחשב ג"כ לענין שיהא עליו שם אוכל לטמא טומ"א וע' תוס' חולין דף ל"ז ע"ב ופסחים דף מ"ו ע"א גבי חמץ לענין טומאה. עכ"פ לשי' התוס' שפיר חל אף בזמן שאינו ראוי שיהא עליו עדיין שם הדבר אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן רק דבעי מחשבה בזמן שיהא ראוי לעשות הדבר ואף דגבי פול המצרי פסק רבינו בהל' מעש"ש פ"א ה"י דמהני מחשבה אם זרע לזרע שיהא ירק ולהיפך אם זרעו לירק שיהא לזרע צריך דוקא מעשה וצ"ל כך דהיכא דדי שיבטל מחשבתו סתם מהני אף בזמן שאינו ראוי ומועלת המחשבה וכמו בהך דסוטה דף מ"ג ע"ב הנ"ל: וכןגבי פול המצרי שחישב עליו לירק. משא"כ אם זרען בשדה או בגנה ושם סתמא לא הוי לאדם דרק בחצר סתמא לאדם כמש"כ רבינו לק' לא מטעם הפקר ואף דבירוש' פ"א דדמאי ופ"ט דשביעית משמע דלכך בגינה אם עלו מאליהן פטורין דהוא מחמת הפקר אך מלשון רבינו לא משמע כן ולכך שוב לא מהני מחשבת חיבור וע' בירוש' פ"א דסוכה ה"ו דמבעי ליה שם דאף דקי"ל בחולין דף קכ"ח ע"א דאין הכשר קודם מחשבה אבל אם חישב מתחילה בשעה שקצר לסכך שלאחר הסוכות יחזירם לגורן אי מהני הכשר קודם זה וה"נ גבי סיאה אי בשעת זריעה שזרעם לבהמה חישב עליהם שלאחר לקיטה יהיה לאדם אי הוי מחשבת חיוב מתחלה ויתחייב לעשר וע' ירוש' פ"א דערלה חישב עליו שנה ראשונה לסייג מכאן ואילך למאכל כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב ור"ל דבשנה ראשונה חישב כך ולא אח"כ אז אף שנה ראשונה חייב בערלה וזה ר"ל הך עירב פה: וכה"גר"ל ג"כ בהך דנדרים דף ע' ע"א גבי מופר ליכי למחר ע"ש בתו"י דר"ל מהיום ונ"מ שם אי נימא דהוי כמו שהיום קיים או רק שתהא שתיקה ונ"מ לשי' התוס' כתובות דף ע"א ע"ב וברא"ש נדרים דף ע"ב ע"ב בשם הירוש' דהיכא דהיום הוא קיים או דא"י להפר מחמת סיבה לא נחשב היום ואם נשאל לחכם יכול להפר ע"ש אבל אי נימא דהוי רק כשתיקה לא מהני דהיום הא ישנו לפנינו וזה ר"ל שם בגמ' כמאן דאיתא ובמק"א אבאר זה:

**תמרות של תלתן כו'. ע'**לק' בהשגות בה"ח מש"כ שם ור"ל דכיון דעיקר תלתן אוכלין אותו כשהוא ירק א"כ אף אם זרען לזרע ג"כ ירקן חייב וההיא דעירובין דף כ"ח ע"א דמבואר שם דאף אם זרען לירק ירקן פטור הנה בירוש' מעש' פ"ד ה"ו מוקי לה כר' אליעזר וע' ב"ק דף פ"א גבי מלקטין כו' וע"ז דף ז' ע"ב גבי שבת ובירוש' פ"א דמעש' סה"א משמע שם דתמרות לא ס"ל לר"ג דהוי ירק רק דס"ל דיש עליו שם אוכל וע' חולין דף כ"ה ע"ב גבי שקדים דפסקינן דגם קטנים פטורים במרים וצ"ל דתלתן שאני דאף לכשיתקשה אז חזי לטעם ואף דהיכא דעיקרו לטעם פטור מן המעשר כמש"כ מ"מ כיון דמתחלה הוא ראוי לאכילה לא פקע וע' לק' מה שפסק רבינו בפי"א ה"ט דמוכח שם דאף לכשיתקשו יש עליהם דין תרומה וזה דוחק לאמר דמיירי שקרא עליהם שם תרומה כשהם לחים ואח"כ נתקשו וע' ביצה דף י"ג ע"א איסורייתא טבלי ואף דאז כבר נתקשו וע' תוספ' תרומות פ"ח דשתילי בצלים לאחר ג' שנים הם מותרים ומשמע דאף לאחר שקרא עליהם שם תרומה פקע מהם וכמש"כ הרמב"ן במלחמות פ"ג דב"מ על הך דדף ל"ח ע"א גבי שמן והבאיש ע"ש ובהך דפסחים דף ט"ו ע"ב גבי פת שעיפשה וכ"כ בזה במק"א דבזה מיושב ד' התוס' ביומא דף ע"ז דמייתא ראיה מהך דכריתות דף ז' דמביא אדם כהן את בן בתו ומעגל על שמן שניסוך כו' דסיכה לאו כשתיה ואף דבגמ' אמר שם משום דאתחל כמש"כ התו"י יומא דף פ' ע"ב ומנחות דף ס"ט וצ"ל דאיסור תרומה מ"מ נשאר ובאיסור לא אמרינן סיכה כשתיה דשם בעי רק אכילה דרך הפה וע' תוס' ע"ז דף י"ב ע"ב וכ"כ בזה בהל' מא"ס דגבי איסור של תורה צריך גדר אכילת הדבר ולא שתהיה לו הנאה מן האכילה: וזהוכוונת התוס' ברכות דף י"ד ע"א גבי טעימה דשם אכילה ושתיה אין עליו אבל הנאת אכילה יש עליו וע' ירוש' פ"ח דתרומות מה דאמר דס"ל לר"א דלעוס כבלוע ואמר שם דאף בכל האיסורים כן ואנן לא ס"ל כן אבל לענין מה שצריך לשלם קו"ח על תרומה בזה י"ל דגם טעימה חייב דמ"מ יש לו הנאה מן הטעימה אך זה רק אם יש בו קדושת תרומה וע"י שנתחללה פקעה ממנה הקדושה ולק' אבאר זה. עכ"פ י"ל דגבי תלתן אף לכשיתקשו צריך להפריש מהם תרומה משום דהשתא נמי חזי לטעמא. והנה שם בתוספ' מבואר דאף דלענין איסור בתרומה ומעש"ש אין העץ של תלתן אוסר כמבואר פ"י דתרומות מ"מ לענין פדיון של מעש"ש צריך לפדות גם העץ והטעם דהוי כמו קנקנים וקליפין ע' במעש"ש פ"א ופ"ג וע' ירוש' תרומות פי"א ה"ו דתלתן לכ"ע רק מדרבנן חייב בתרומה וכ"כ בזה:

וכן השבת כו'. הנהכאן לא מחלק במאי מיירי אי בגנה או בשל שדה וע' ע"ז דף ז' ע"ב דהך דר"א קאי רק בגנה ולרבנן בזרע לירק היכי מיירי והנה לק' בה"ז גבי תבואה פסק רבינו דאף אם זרען לירק ירקן פטור ובערובין דף כ"ח ע"ב מבואר שם דשל גנה שאני. אך רבינו לא הביא זה וצ"ל דהטעם שם משום הפקר וכע' דמבואר בס' ב"ק גבי חזיז דאין בו משום גזל וכ"כ בזה בח"א בהא דפסיקתא דרב כהנא פכ"א דירק של גנה אסור משום גזל וכן מוכח בסנהדרין דף נ"ז ע"א ובירוש' פ"א דדמאי אך מה זה נ"מ לגבי עירוב וצ"ל דכיון דאינו מקפיד עליו לשומרו הוי מאכל בהמה ולא חשיב לעירוב וע' נדרים דף נ"ג דסתם ירק משמע רק ירק גינה והא דאמרינן בעירובין שם דבשל גינה מערבין ר"ל לתירוץ ראשון דמיירי בבבל ושם אוכלין אותו ומה דמק' אטו בבל רובא דעלמא ע"ז תירץ דמיירי בשל גנה והוי כע' דאמרינן בשבת דף קמ"ד דהיכא דיש טעם גבי אתרא לא אמרינן זה ולכך בשל גנה דלא הוי הפקר ובבבל אוכלין אותו מערבין בו משא"כ גבי מעשר וכמו קוצים בכרם לרבנן וע' ב"ב דף קנ"ו ע"ב ובירוש' שם דגם כרכום אין עליו שם זרע לגבי כלאים ובירוש' ספ"ה דמעש' הוי בעיא שם אי יש בו דין ספיחין וע' תוספ' מעש"ש פ"א דיש גבי חריע נ"מ בין חלת חריע לבנות חריע דבנות חריע ניקח בכסף מעשר אבל חלת חריע לא כמבואר בנדה דף נ"א ע"ב ובעוקצין פ"ג מ"ה ומבואר שם דהוא ג"כ מין כרכום וצ"ל דבנות חריע היינו בגדר ירק אך בתוס' דמעש"ש ובדברי רבינו בהל' מעש"ש פ"ז מבואר דכרכום הוא מין אחר וע' גיטין דף ע' דיש מוריקא דחוחי והוא מין קוצים. ונ' ג"כ דיש חילוק בין כרכום של גנה לשל שדה וכמו גבי ירק:

הירקות כו' וכן יראה לי דה"ה בתרומה כו'. הנהבאמת זה מבואר להדיא בזבחים דף ע"ו ע"א דתרומות ירק רק מדרבנן וכן תרומת תבלין וע' פסחים דף מ"ד ע"א מה שהק' שם בתוס' משום. וע' ערובין דף נ"ו דשום הוי ירק אך מ"מ לגבי פיאה מבואר בנדה דף נ' דחייבין ולא כמו ירק ובאמת מדברי התוס' יומא דף פ"א ע"ב וכ"מ מוכח דס"ל דתרומה חמורה ממעש' דס"ל דבתבלין אין מעש' כלל ובתרומה מבואר דיש בהן מדרבנן וכ"כ בזה מהך תוס' ס' עוקצין דמבואר דר"ש ס"ל דכרשינין פטורין ממעש' אף דתרומה ומעש"ש יש בהן אף לר"ש כמבואר רפ"ב דמעש"ש וע' ירוש' פ"ה דמעש"ש גבי ביעור דאמר שם דירק חדש שיצא בין חג לפסח דא"צ לבערו ויש שם מחלוקת אי מעכב את הווידוי ואי נימא דהפרשתו רק מדרבנן איך שייך לאמר שמעכב את הווידוי וע' בסוטה דף מ"ד גבי עבירה דרבנן אי חוזר ע"ז ממערכי המלחמה וירוש' ספ"ה דמעש"ש: והנהבאמת רבינו לא הביא זה בפי"א דמעש"ש וי"ל דלדידן דקי"ל כר"ע דכ"ז דלא נגמר ליכא חובת בעור וע' תוס' סנהדרין דף י"ב ע"א וס"ל דירק אין בהם דין גמר לענין זה וע"ש דתבלין יש בהם חובת בעור אף דהוא ג"כ רק מדרבנן והנה בירוש' חלה ספ"ג גבי הך מחלוקת אם טבל בטל ברוב מביא ראיה מהך דהלוקט דלעת דפליגי שם רבי ורשב"ג אי צריך לרשום ואמאי הא מבואר שם דבטבל דרבנן כ"ע מודי דבטיל וא"כ משמע דדלעת הוי מה"ת וע' נדרים דף נ"ד ובירוש' שם גבי דלועין דמחלק בין דלעת המצרי לדלעת יונית וע' כלאים ספ"ב וכ"מ ובנדרים דף נ"ט ע"ב שיהא דבר שאין זרעו כלה טבל מה"ת ע"ש בר"ן וביומא דף פ"ג ע"ב דנקט שם רק טבל של מעשר בירק דהוי דרבנן: ובאמתלכא' קשה שם הא עדיין לא הוקבע וצ"ל משום דס"ל דשבת קובעת אף בלא גמר אך זה ק' לפה"מ בביצה דף ל"ד דהיכא דמותרו חוזר אינו קובע וכאן ע"כ אם הבריא אסור משום מוקצה וצריך להפסיק ודוחק לאמר דהיה חולה מבעוד יום ע' חולין דף ט"ו ע"ב ודף י"ד ע"א בתוס' וע' ירוש' פ"ח דתרומות ה"ב הנ"ל דלעוס כבלוע לענין שבת וע"ש בר"ש דפי' דאם היה אוכל מוקצה וחלה שבת גומר וה"נ י"ל כאן וכע' דמבואר בירוש' פ"ג דמעש' גבי מצא כלכלה דעושה אותה דמים דאף דאם בא בעה"ב יכול לבטל המקח מ"מ כיון דאם בא באמצע אכילה בשעה שהוא מונח בפיו דא"א אז להחזיר האוכל וע"כ הוא מסכים להמקח ונמצא אוכל טבל ע"ש וה"נ גבי חלה כה"ג ולכך קבע ובמק"א אבאר זה אך אי נימא כמש"כ לעיל בפ"א דאף אם נימא דהוי דאור' זה רק לענין איסור ולא לענין קדושה אין ראיה מהך דזבחים דף ע"ו הנ"ל דשם קאי לענין אם יכול להפסיד התרומה וזה רק משום קדושה ובזה לכ"ע בירק מדרבנן וכ"כ כה"ג בח"ג:

וכן ירק הבא מחו"ל לארץ אעפ"י שיש עפר כו'. כןמפרש רבינו הך מחלוקת דנדרים דף נ"ג וסנהדרין דף ל"ב גבי חוששין לגושיהן ור"ל כה"ג ולא חיישינן שיאמרו שנתלש מכאן וע' ב"מ דף ק"ב ע"א גבי ערלה וכן מפרש רבינו בהל' איסו"ב פ"ה ה"ח הך דנדה דף כ' גבי כרכום בגושיהן שנו וע' ירוש' שביעית פ"ח ה"ג אי חיישינן גבי פירות חו"ל שבאו לארץ ובתוס' תרומות פ"ג וכ"כ בזה לעיל:

**ואלו פטורין כו' אפילו העמיד מהם כרי כו'. ע'**רש"י ב"ק דף צ"ד ע"א דס"ל שם דאם העמיד מהם כרי חייב וכשי' הירוש' כלאים פ"ו ובאמת זהו כוונת הירוש' פאה פ"א ה"ו מתני' דב"ש היא ע"ש וט"ס וצ"ל הך ב"ש דס"ל דאם עשה כרי מלקט חייב במעשר וע' ברא"ש נדרים דף מ"ד ע"ב ד"ה ודלמא ומש"כ בזה בח"ג בהל' מת"ע פ"ד ה"י. ומש"כ הר"א ז"ל בהשגות לק' הי"ב ולק' בהל' מעשר פ"ז ה"י גבי עניים שהחליפו והנה בפאה פ"ח מ"ג מבואר דאין נאמנין לאמר על השמן שהוא מזיתי ניקוף ורק משום דאין דרך כן ובל"ז היו פטורין ואמאי לא הוי כמו העמיד מהם כרי דחייב מדרבנן וכאן לא שייך למימר קלא אית ליה למילתא וצ"ל דכיון דזה לא שכיח שיהא שמן מזיתי ניקוף לא גזרו בו רבנן וכמו דאמרינן ביבמות דף ל"ה חילוף לא שכיח ובגיטין דף מ"ד וכ"מ וע' חולין דף ע"ה ע"ב גבי קלוט בן פקוע: וגםי"ל דלא מחייבי רק היכא דזה הוי קביעות אבל בשמן וזתים שהוא כעת שם מין אחר לא תקנו בו וע' בירוש' ספ"ו דתרומות דמבעי שם אם אכל בשוגג ענבים של תרומה אם יכול לשלם יין אי זה מקרי כמו מינו ובב"מ דף צ"א ע"ב גבי פועל:

הלקט כו' אא"כ הפקיר כו'. כברהארכתי בזה בח"ג בהל' מת"ע דלכך מהני הפקר עכו"ם משום דקי"ל דיש קנין לחפור בורות שחין ומערות וזהו מה דאמר בירוש' כיון דיש לו קנין נכסים ע"ש. אך זה יהי' נ"מ אם גזל מן העכו"ם התבואה ומרחו אי נתחייב מה"ת דאף אם נימא דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב ע' בירוש' פ"ה דמעש' וכ"כ בזה לעיל וכן הך דב"ק דף ס"ז גבי הגנב כו' תרומתן תרומה היכא מיירי אי הוטבל אצל בעה"ב או דהוא טבלם וע' בירוש' בכורים פ"א ה"ב מה דאמר שם דזה דאמרינן בפ"ב דשם דתרומה נוהגת בגזלן משא"כ בבכורים ר"ל דא"א לצאת בלי תרומה משא"כ בבכורים אך לפ"ז הא אם נימא דשלא מדעתו לא נטבל הא משכחת לה כה"ג וע' ב"ק דף צ"ד גבי חלה ובתוס' שם דף ס"ז ע"א ומש"כ הרמב"ן במלחמות שם על הך דדף קי"ד: וכןי"ל דהך דגזלן ישנו בתרומה היינו אם גזל קרקע וזרע דהא מ"מ הזרעים שלו וע' תוס' ר"ה דף י"ג ע"א די"ל במה שנטע אך מ"מ לענין בכורים לא הוי אדמתך וכן ר"ל בהך דפאה ספ"ב גבי קצרוה לסטים במד"א שם בירוש' אפי' תימא בשקצרוה שלא לאבדה מאחר שהפאה ניתנת במחובר לקרקע ור"ל דכיון דאין קרקע נגזלת ועיקר הפאה הוא ע"י קצירה דהיינו פעולה בקרקע לא מצו לסטים לחייבה וע' ירוש' פ"א דערלה גבי גזלן שנטע אך שם לא גרע מעולה מאליו ולכך צ"ל דמיירי ביאוש דאל"כ פשיטא דיש כאן ערלה כיון דהקרקע הוא של הנגזל אך אם יש יאוש ומ"מ לא קנה הגזלן אי נימא דבקרקע לא שייך קנין ע"י יאוש כיון דאינו ברשותו ולא עשה קנין חדש דנטיעה לא הוי קנין וכמו הך דב"ב דף נ"ד ע"א משא"כ במטלטלין וע' מש"כ התוס' ב"ק דף ס"ט ע"א וא"כ הו"א דהוי כעולה מאליו בר"ה וליכא ערלה וע' מש"כ התוס' סוכה דף ל' ע"ב וב"ב דף מ"ד ע"א. ובאמת נ' דגבי קרקע מהני יאוש טפי מבמטלטלין משום דבמטלטלין יש בו מצות השבה כיון דע"י הגזל יצא מרשותו ובפרט לר' יוחנן דס"ל דשניהם אינם יכולים להקדישו וע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דהיכא דאיכא מצוה א"א להפקיע ע"י שום דבר ולכך מ"ד יאוש קונה מוכרח דס"ל דלא כר' יוחנן רק דהנגזל יכול להקדישו כמבואר ב"ק דף ס"ח ע"ב דא"כ אז ההשבה לא הוי גדר מצוה וחיוב רק כמו שצריך להחזיר דבר שאינו שלו כיון שעדיין לא יצא מרשות הנגזל וע' מש"כ התוס' ב"ק דף קי"א ע"ב ד"ה גזל ומש"כ רבינו בהל' גזילה פ"ז ה"ט: **ויהי'**נ"מ מה שצריך לשלם אי בשביל דמים שבשעה שגזל או שבשעת היאוש ע' ב"ק דף ס"ו ע"א דאז הוי כמו שקנה החפץ וע' ב"ב דף מ"ג דמבואר שם דגבי שואל ונאבד ממנו אינו חייב לשלם רק כמו שהיה שוה בשעת האבידה ולא בשעת שאלה ומשמע אף למ"ד ב"ק דף י"א דגם לשואל אין שמין וע' ב"מ דף צ"ז ובתוס' שם וע' סנהדרין דף ע"ב ויבמות דף ס"ו ע"ב דאף דאמרינן דשואל קנה הדבר והוי כשלו מ"מ זה רק כשמחזירו לו אח"כ אבל אם אינו מחזירה אז בטל הקנין וע' ב"ב דף קמ"ו ע"א גבי סבלונות: וגםיהי' נ"מ לפמש"כ התוס' כתובות דף ל"א ע"ב דלענין גניבה וגזילה דדי בקנין גרוע אף בר"ה וא"כ לפ"ז י"ל דבשעת יאוש דלקנותה צריך קנין אחר לכ"ע וע' ב"ק דף ק"ז ע"ב במה דפליגי אמוראי שם גבי טוען טענת גנב אי דוקא בשלח בה יד וזה ר"ל משום דבעי קנין חדש להתחייב וכן מבואר בירוש' רפ"ח דשבועות דאף אם נימא דא"צ זה רק אם עומדת ברשותו בשעה שטוען טענת גנב וזה ר"ל בעומדת באבוסה בב"ק שם אבל בר"ה לכ"ע פטור וזהו ג"כ מה דמבואר שם דף ק"ה ע"ב במד"א שם הכא במאי עסקינן בדקיימא באגם ר"ל ג"כ דשוב לא קנה אותה בהכפירה ולכך פטור באונסין וע' ב"מ דף ל"ד ע"א עכ"פ היכא דחיוב השבה הוא מחמת מצוה וחיוב ולא מחמת דאינו שלו לא מהני יאוש וע' בדברי רבינו בהל' מלוה פ"ד הי"ג מה דפליגי אי מהני מחילה ברבית וזהו משום דכ"כ בח"ג דהמלוה קנה הרבית מה"ת ולכך מבואר בב"מ דף ס"ב דשייך ע"ז לאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכן בב"ק דף ל' ע"ב דקרי ליה שבח ומה שייך לאמר שבח כיון דלא קני ליה כלל וע' תוספ' ספ"ה דב"מ דאם חייב לו רבית ומנכה לו מרבית שהוא חייב לו אם באו לחשבון אסור וע"כ מוכח דיש בזה גדר חיוב דאל"כ מה שייך בזה שם רבית וכע' מש"כ התוס' ע"ז דף י"ג ע"א גבי הנחת מכס דלא מקרי הנאה כלל כיון דבאמת אינו חייב וכ"כ בזה במק"א ולכך ס"ל לרבינו שם דגם בהלוה הוי ניתק לעשה ולא כגרסא דילן ב"מ דף ס"ב דרק מלוה וערב משום דהוא צריך לקבל ולקנות מהמלוה ועליו מוטל זה החיוב: וזהוג"כ מה דמבואר בגמ' ב"מ דף ע"ב וכ"מ דחכמים ס"ל דאינו גובה את הרבית ופשיטא אך דנ"מ כגון אם מת המלוה או שהלוה המיר אח"כ דאף דגביה ליכא דין חזרת רבית והוי אמינא דגובה בשטר כמו אם כבר נטל קמ"ל דזה בגדר קנס וע' תוספ' ב"מ פ"ה דהמוצא שטר שיש בו רבית צריך לקורעו וזהו הוי כעין הך דב"ק דף צ"ח ע"ב גבי חמץ דהכל מצווין עליו לשורפו וב"מ דף ס"ב ע"א קום עשה לאקרעוי שטרא ושם אבאר זה. וכן הדין גבי אבידה היכא דבאיסורא אתא לידיה כמבואר ב"מ דף כ"א ע"ב או היכא דזל משו"פ כמבואר שם דף נ"ה ע"א צריך להחזיר משום דכבר חלה עליו מצות השבה וע' תוספ' ב"מ פ"ב זה הכלל כל דבר שיש בו חסרון כיס יש בו משום השב אבידה ושם ממעט פחות מש"פ מקרא דשלמה ולא מהך קרא דגמ' דילן דף כ"ז שם וע' בכלים פכ"ז מה דאמר שם ר"ש לא הוזכרו אלא מפני השבת אבידה ע"ש בפה"מ דגע"ג מבגד חשוב צריך להכריז עליו ור"ל דנ"מ דגבי כלי היכא שאינו שו"פ דלגבי טענה לשי' רבינו בהל' טוען ונטען נשבעין עליו וכשי' הירוש' וכן לגבי מעילה מוכח בדברי רבינו בפ"ח מהל' מעילה דלא בעי פרוטה גבי כלי ולכך בתוספ' ממעט לה משלמה דגבי אבידה אף בכלי בעי פרוטה וזהו דקמ"ל ר"ש בספכ"ז דכלים הנ"ל דגבי דבר חשוב א"צ זה ואף בפחות מש"פ די וע' ב"מ דף מ"ז גבי קונין בכלי ושם דף ז' ע"א דבעי דוקא גע"ג ע"ש ברש"י דדייק משום דהוא כלי ומדברי רבינו בהל' מכירה פ"ה ה"ז מבואר דהטעם הוא משום דמדמי לה לטומאה אך התוס' ב"ב דף קע"ג ע"ב מבואר שם דאין נ"מ בין עור לבגד אף דלענין טומאה לא דמי ע"ש. עכ"פ היכא דחלה עליו מצות השבה לא פקעה ולכך במטלטלין לא מהני יאוש משא"כ בקרקע כיון דליכא בה מצות השבה דבחזקת בעליה קיימא וכמבואר ב"מ דף ז' ע"א לכ"ע מהני בה יאוש וכע' מש"כ רבינו בהל' שבועות פ"ז ה"ד דלא הוי כפירה גבי קרקע כלל ולכך צריך רבוי גבי לעבודת קרקע ע' ב"מ דף ל"א ע"א כיון דהיא ברשות בעליה וע' נדרים דף מ"א ע"ב דמבואר שם דאין עלינו מצוה לתקן של חבירו רק שלא יפסיד דמה שנפסד כבר פקע ואינו שלו ולהכי די בהשבת אבידה לרשותו וא"צ דעת בעלים כמבואר ב"ק דף נ"ז וע' גיטין דף מ"ה גבי עבד אם שייך ביה דין השבת אבידה וזה ג"כ תליא בזה וע' תוס' ב"ק דף נ"ד גבי הך דכל אבידת אחיך ע"ש דמשמע דחסימה דאדם נתמעט מהך דלניחה הקשיתיו ולא לד"א וקשה הא בב"מ דף פ"ח ע"ב ממעט לה מקרא אחרינא. אך באמת נ"מ אם ר"ל חסימת אדם היינו עבדו של פלוני וא"כ ההפסד הוא לאדון או אדם עצמו וע' ב"מ דף צ"ב גבי קוצץ אדם ובאמת בתוספ' דב"ק פ"ה הוי בזה מחלוקת דתנאי וכן נ"מ בהך דהשבת גופו דצריך לזה קרא כמבואר ב"ק דף פ"א ע"ב וסנהדרין דף ע"ג ור"ל דשם עליו מוטל חיוב שיתקן ע"י ע' מש"כ רבינו בפה"מ נדרים דף ל"ח ע"ב גבי מרפאהו וע' רשב"ם ב"ב דף נ"ג ע"א גבי נטל צרור דאף תיקון הוי בכלל מצוה וכמו הך דב"מ דף ל"א אך י"ל דר"ל שלא יזיקו יותר. עכ"פ גבי קרקע ליכא מצות השבה ולכך מהני יאוש וא"כ למה לא מוקי הירוש' הך משנה דפ"ב דבכורים כה"ג: וגםי"ל דאף אם אח"כ קנה הגזלן הקרקע מאת הנגזל לא יביא בכורים כע' הך דסוטה דף מ"ג ע"ב וכ"כ בזה בח"א בהל' חו"מ. והנה בירוש' רפ"א דבכורים הוי מחלוקת גבי נטע בתוך שדהו והבריכו לתוך שדה חבירו אם הטעם משום גזלן או משום שאינו שלו וע' תוס' ב"ב דף כ"ו ע"ב מש"כ שם בשם ר"ח וכן יהי' נ"מ אם גזל קרקע של גוי אי נימא דגבי ערלה אם יש קנין לגוי דהוי רק כמו בחו"ל ואם גזלה מאי ואף אם נתיאש ובאמת זה תליא אי יאוש הוי כמו שבא מיד הנגזל ליד הגזלן או ע"י ממוצע דזכה ממה שזה נתייאש וע' תוס' ב"ק דף ס"ט הנ"ל ובמה דפליגי הרא"ש ורש"י בנדרים דף ל"ד ע"ב דמדברי הרא"ש משמע שם דהיכא דנתייאש לא הוי כמו שהוא בעצמו נתנו לו רק ע"י אחר ומדברי רש"י לא משמע שם כן וכן הך דב"ק דף ס"ו ע"ב במד"א שם גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח כיון דמטי זמן איסוריה איאושי מיאש ובאמת לא ר"ל שם מחמת אה"נ דחמץ רק דר"ל משום דהכל מצווים עליו לשורפו וע' כריתות דף כ"ד גבי שוה"נ ובמש"כ רבינו בהל' נ"מ פי"א ה"ח דלאחר גמ"ד הוי כמי שאין לו בעלים: וכןמבואר בתוספ' פ"ה דב"ק והנה אם נימא דקנין היאוש נקרא שבא לידו ע"י הנגזל לא שייך לאמר בזה דלא מצי אמר ליה הש"ל דהא כיון דזה אסור עליו בהנאה א"י להקנותו לאחר וכ"כ בזה פ"א מהל' חו"מ בח"א ע"ש. ע"כ דיאוש הוי ממילא וכע' דמבואר בירוש' ב"ק פ"י על הך מתני' דשטף נהר חמורו דר' יוחנן ס"ל דאף אם צווח ואמר לא נתייאשתי לא מהני דפקע מרשותיה ממילא וכע' דאמרינן ב"מ דף כ"ד ע"ב נעשה כמו שצווח כו' ואף אי נימא דלאחר הפסח הוא שלו ומותר כר' שמעון מ"מ צריך קנין חדש כיון דתוך הפסח מוטל החיוב עליו ועל חבירו לבערן וכמו הך דכריתות דף כ"ד ואף דלענין לעבור עליו קאי ברשותיה וע' ב"ק דף כ"ט ע"א במתכוון לזכות בחרסיה משמע דצריך שיזכה בהם ואף דמלשון רש"י שם לא משמע כן אך בדברי רבינו הל' נ"מ פי"ג משמע דצריך לזכות דזהו דבר חדש וע' שבת דף ק"כ ע"א דהוי הפקר ע"ש בר"ן וב"ק דף קט"ו ע"ב ובזה א"ש משה"ק התוס' בכ"מ דאה"נ יהא יכול לקדש בהם מחמת האפר ע' תוס' ע"ז דף ס"ב ע"א אך כיון דמוטל החיוב לבערו הוי האפר דבר חדש ואינו שלא כלל וכמו בצפורי מצורע המשולחת דע"כ צריך לשלחה ואף דאח"כ מותרת זה הוי קנין חדש ונ"מ ג"כ אם שם די גם בשלוח ברגל לבד ע' חולין דף קמ"א ע"ב גבי שלוח הקן דהוי בזה מחלוקת וה"נ כן ובזה א"ש משה"ק התוס' כריתות דף כ"ד ע"א על שי' רבינו אפרים ז"ל גבי שורו שנרבע דמותר בהנאה אך זה רק לאחר סקילה והוי דבר חדש וצריך זכיה וע' ירוש' פ"ב דפסחים מה דבעי שם אי פט"ח שהמית מיתתו בסקילה או בעריפה ובאמת דלכא' קשה לפ"מ דמוכח בסנהדרין דף ט"ו ע"ב דוהיכא דאין לו בעלים לא שייך בו דין סקילה וב"ד דוקא לכך פסק רבינו בהל' סנהדרין פ"ה דנחש א"צ ב"ד וגם א"צ סקילה רק הריגה ומשום דס"ל דהוא לאו בר תרבות וזה ר"ל הגמ' סנהדרין דף נ"ט ע"ב חבל על שמש גדול כו' ר"ל דעכשיו אינו בן תרבות ומ"מ בהל' נ"מ פ"י פסק דהיכא דמשיך את הנחש הוא בסקילה כמבואר בגמ' שם דף ע"ח וצ"ל דכיון דזה בא ע"י אדם חייב כמו בבן תרבות דאית ליה בעלים וכ"כ בזה מהך דחולין דף קל"ט ודף ק"מ דלאחר גמ"ד אם מרדו צריך דוקא סקילה וב"ד וקודם גמ"ד די בכל מיתה ולזה י"ל כפמש"כ לעיל דגבי הרבעה גם בהני בעי סקילה כיון דזה בא ע"י אדם כמו גבי משיך וע' קדושין דף פ"ב מימי לא ראיתי ארי כו' ר"ל דאינו בן תרבות וע"ז דף ט"ו ע"ב סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה ורש"י נזיר דף ל"ה ע"א ע"ש: והנהגבי פט"ח ע' בכורות דף י' ע"ב ובירוש' פ"ב דקדושין די"ל בעלים לר' יוחנן אך זה רק היכא דפודה אותו אבל היכא דא"א לפדותו שוב לא שייך בו גדר בעלים והנה כ"כ בח"ב דפט"ח אם הרג ונגמר דינו לאו בר פדיון הוא כמו אם מת ומ"מ לאחר גמ"ד צריך סקילה וכמש"כ וקודם גמ"ד עדיין י"ל בעלים דיכול לפדותו. עכ"פ קנין היאוש הוא רק בגדר אמצעי ולכך שייך גבי אה"נ אף דלהפקירו אינו יכול כמבואר פסחים דף ו' ואם נימא דאין גזל קונה הגזלן שמרח הוי כממרח כריו של חבירו שלא מדעתו וכמש"כ התוס' סוכה דף ל"א ע"א גבי סוכה גזולה וכאן גבי לקט של גוי הוי כאלו מרחן ברשות הגוי וא"כ פטור כמבואר לעיל פ"א: אךי"ל דס"ל לרבינו דאף דאין עליהן שם מת"ע אם נתנן קנו בתורת מתנה וכע' טעותן דב"ק דף קי"ג ע"ב אך הנה במנחות דף ס"ז ע"א מבואר דחלת עכו"ם בארץ מודיעין אותו שהוא פטור וכן כ' רבינו לק' פ"ד הט"ו ובהל' בכורים פ"ו ה"י שצריך להודיעו ומשמע שבל"ז אסור ליטלו אך י"ל משום דכיון דקי"ל דנאכל לזרים צריך להודיעו שגם זר יכול לאוכלה וע' מש"כ התוס' ב"ב דף ח' ורש"י שם דף י"א דהוי גניבת דעת אם יחלקו לגויים דהם נותנים אותו בדעת ישראל וה"נ הוא סבור שרק כהן יכול לאכלה ולכך צריך להודיעם וע' ע"ז דף כ"ח ע"א דצריך להודיע אח"כ דאין השבועה כלום וע' ב"ק דף קי"ג ע"א במה דאמר שם דגוי וישראל שבאו לדין אם אתה יכול לזכהו כו' וכן בדיניהם והך דיניהם ר"ל דיניהם שפסקה להם תורה כמו הך דבכורות דף י"ג וע' תוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב וברשב"ם שם בהא דעכו"ם מכי שקיל זוזי מסתלק ולא אמרינן כע' הך דכריתות דף כ"ד ותוס' ב"ב דף קל"ח דהיכא דאין השני קונה לא נסתלק הראשון דרק אדעתא שיהי' של זה נתן אך י"ל כיון דמ"מ קיבל המעות לא איכפת ליה: והנהבמה דקי"ל דעבד הנמכר לעכו"ם יוצא ביובל אי זה הוי מחמת דין ישראל או זה גם בעכו"ם שייך מדינא דב"נ בדיניהם שפסקה להם תורה וע' רש"י גיטין דף ל"ז ע"ב ד"ה למעשה ידיו דעבד אף דהוא חייב במצוות מ"מ אם הוא ביד גוי אינו יוצא ביובל וכן מבואר בירוש' גיטין ספ"ד דישראל שמכר קרקע לב"נ אינה יוצאה ביובל אך י"ל דהתם ממ"נ אי נימא דאין קנין א"כ לא הוי רק כמו שכירות וקבלנות ואינה יוצאה ביובל ע' ב"מ דף ע"ט ע"א ודף ק"ט ע"א ע"ש ואם נימא דיש קנין גמור שוב בטלה הקדושה ולא שייך בה דין א"י. אך כ"כ בהל' ערכין מהך דשם דף י"ד דאמר דלכך עכו"ם לא שייך בדין שדה אחוזה כו' משמע דבל"ז היה צריך ליתן נ' שקל והרי אם נימא דיש בו קנין שוב פקע דין א"י וע"כ צ"ל דלא גרע מקדושה ראשונה ע"ש וע' סנהדרין דף נ"ט ע"א דעכו"ם לאו בני כבוש נינהו ע"ש ברש"י וי"ל אף דיש בו דין כבוש ע"י מלחמה כמבואר גיטין דף ל"ח וכ"מ י"ל דמ"מ אין בזה גדר מצוה משא"כ בישראל דהוי בגדר מצוה ע' סוטה דף מ"ד ע"ב אי זה מקרי מלחמת מצוה וע' שבועות דף ל"ה ע"ב גבי הך דמלכותא דקטלא כו' וזה רק בישראל ע"ש בתוס' עכ"פ י"ל דהך דין שישראל שנמכר לעכו"ם יוצא ביובל זה ג"כ בדיני עכו"ם וע' מש"כ רבינו בהל' מלכים פ"ח לחלק בין גר תושב דאז דן כדיניהם ובין עכו"ם דאז יכול לידון בדיני ישראל ובאמת לפ"ז קשה אמאי הנמכר לגוי אינו יוצא בשש הוא בדיני ישראל יוצא וצריך לדוני בדיני ישראל אם יש זכות ודוחק לאמר דזה רק אגר תושב כדקס"ד בב"ק שם דף קי"ג ע"ב וכמש"כ רבינו וי"ל דזה ג"כ כוונת הגמ' בקדושין דף ט"ז ע"א בעכו"ם שישנו תחת ידך ור"ל דע"כ הוי גר תושב דבל"ז אסור לקיימו כמש"כ רבינו בהל' מלכים אבל בסתם עכו"ם שם י"ל דיוצא גם בשש ובזה יש לבאר דברי התוס' שם דהם תמוהים לכא' דהא קי"ל דגזל עכו"ם אסור אך ר"ל דס"ל דגם בגר תושב יכול לאמר רק דיננו. גם י"ל דהיכא דהם מסורים תחת יד ישראל אז הוי רק מחמת חה"ש וע' רש"י סנהדרין דף נ"ז ע"א דבעכו"ם גזל אסור רק מדרבנן והוא להיפך מכ"מ כמבואר בכורות דף י"ג ע"ב וע' ב"מ דף קי"א ע"ב ודף פ"ז ע"ב וכ"מ בזה אך ר"ל כך דמהך דב"מ דף קי"א מוכח דלמ"ד גזל עכו"ם אסור גם הפקעת שכירותו אסורה ע"ש ואף דקי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי בגדר מלוה והפקעת הלואתו מותרת כמבואר ב"ק שם אך הטעם דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ע' תוס' ב"מ דף ס"ה ע"א וכ"מ י"ל דכיון דקי"ל דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וא"כ כל שעה ושעה זמנו הוא וא"כ לגבי בן נח דלא שייך בו הך דפועל יכול לחזור בו שוב הוי השכירות רק בסוף וא"כ הוי בגדר גזל ולכך מוזהר וע' תוס' מעילה דף י"ד ע"ב בשם רש"י גבי אומני הקדש ובב"ב דף ה' ע"ב גבי כל שפא ושפא אך כיון דקי"ל דיכול לאמר כך דיננו וא"כ כיון דגבי ישראל כה"ג הוי מלוה ה"ה לבן נח ושוב הוי הפקעת הלואתו לכן כ' רש"י דמ"מ מדרבנן אסור וקאי רק אעושק. ובאמת לכא' ק' במש"כ רבינו בהל' נ"מ פ"ח ה"ה דלכך בשור של ישראל שהרג שור של גוי פטור משום דבדיניהם דיינינן להו וק' הא מבואר להדיא בירוש' פ"ד דב"ק וכן הוא בתוספ' שם דשור של גוי שנגח שור של גוי חבירו אף בתם משלם נזק שלם וגם נימא דלכך בשור של גוי שהרג שור של ישראל יהא חייב מטעם דאמר ליה כך דינכם אך נ' דנהי דב"נ יהא חייב לשלם מ"מ זה רק מגוף המזיק ולא משאר ממון וזה ר"ל הר"א ז"ל בהשגות שם שתופסין גוף המזיק וע' ב"מ דף ל"א ע"א דהוי קטלי להמזיק וע' סנהדרין דף נ"ו ע"ב דליכא דיני קנסות בב"נ וע' תוס' ב"ק דף ל"ח ודף מ"ב דכל היכא דלא חייב תו פטור גם מועד. גם י"ל כמש"כ רבינו בפה"מ פ"ו דערובין דלכך דירת עכו"ם לאו שמה דירה משום דאין להם קנין גמור בחצר רק זכות שוב י"ל ג"כ דלכך אין עליו חיוב גמור לשמור לענין שיתחייב לשלם אם הזיק וע' במה דמבואר בדברי רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ו דלגבי דיני ב"נ ליכא חיוב להרוג את הבהמה ע"ש וי"ל דהוא ג"כ מטעם זה וע' סנהדרין דף ט"ו גבי שור סיני. גם י"ל כמו דס"ל לר' יהודה דשור הפקר פטור ממיתה ה"נ גבי של גוי. אך י"ל דלמ"ד בקדושין דף י"ד ע"ב דמוכר עצמו נמכר גם ליתר משש וא"כ גבי ב"נ כיון דמסתמא הוא יותר משש שוב הוי כמו שהתנה ולא שייך לאמר כך דיננו וע' בדברי רבינו בהל' עבדים פ"ב דביובל יוצא אף אם התנה דגבי יובל לא מהני תנאי וכמו גבי קרקע וע' מש"כ רבינו בפי"א מהל' שמיטה ה"א ומש"כ הרמב"ן בסה"מ מצוה רכ"ז אך גבי קרקע ל"ד דכיון דבאמת כל מכירה של קרקע היא לצמיתות רק אפקעתא דמלכא הוא דבשנת היובל תפקע כמבואר ב"מ דף ק"ט ע"א דאף דמהך דגיטין דף מ"ח ע"א לא משמע כן דאמר שם דהוי בגדר קנין פירות אך באמת נ"ל דהא דקי"ל דיוצא ביובל לא ר"ל שיצא מאליו רק דר"ל דהלוקח צריך להקנותו למוכר וראיה לזה דאיך אמרינן בר"ה דף ט' ע"ב דאם לא שמטו נתבטל היובל מה שייך זה הא כיון דיוצא מאליו וקי"ל דקרקע אינה נגזלת הא ממילא הדרא לרשות המוכר לו וע"כ דצריך להחזירם לו בקנין וע' בדברי רש"י ז"ל ב"ק דף ס"ט ובכורות דף נ"ב ע"ב ובגיטין דף כ"ה ושם דף מ"ח ע"ש בתוס' אי גבי אחים ר"ל דביובל תהיה חלוקה חדשה ויחליפו גם הקרקע או שתשאר החלוקה הראשונה וזה תליא במש"כ. וכע"ז ס"ל לספר יראים גבי הלואה בשמיטה וכן גבי שלוח עבדים ביובל וזהו ג"כ כוונת הגמ' בר"ה דף ח' והובא בדברי רבינו פ"י מהל' שמיטה ויובל לא היו עבדים נפטרים כו' ר"ל דתלויים ועומדים דכיון דאם לא שלחום או לא שמטו בטל היובל שוב נשארו עבדים ונ"מ אי זה הזמן מותרים בשפחה כנענית אי הוי כמו משוחררין למפרע ובפרט לשי' רבינו דס"ל בהל' ערכין פ"ד הכ"ד דשייך להמשמר של ר"ה ולא של יו"כ השדה האחוזה שהקדישו ויוצאה לכהנים ביובל וכ"כ שם בזה. ומ"מ הוי רק בגדר קנין פירות כיון שע"כ יש לו חיוב להחזיר השדה ובזה א"ש מה דרבינו מפרש בהל' בכורים פ"ד ה"ז במה דמחלק שם בין יובל ראשון ליובל שני דר"ל בשדה זו אם כבר עבר עליה יובל ראשון אך זה נ' דגבי קונה ב' אילנות בתוך של חבירו דפסק שם רבינו בה"ד דמביא ואינו קורא וצריך להתנות זה אף לעולם כן דהנה באמת רבינו ס"ל בפ"ב הי"ג דאף אם קנה ג' בלא קרקע מ"מ לענין בכורים הוי כמו שקנה קרקע ע"ש והטעם משום דס"ל דכיון דחזינן דהדין הוא דאם קנה ג' סתם קנה קרקע ולא מטעם עין יפה ע' ב"ב דף ע"א ע"א וא"כ חזינן דבג' אילנות יש שם אדמה וארץ עליהם כיון דחשיבי כ"כ דבטלה הקרקע לגביהו ושוב אף בלא קרקע ג"כ חייב להביא בכורים ולקרות וע' מש"כ רשב"ם ב"ב דף קל"ו ע"ב ד"ה מביא ע"ש בתוס' והני אינם יוצאים ביובל כמבואר ערכין דף י"ד ע"ב דאין עליהם שם אחוזה רק בסתם דקי"ל דקנה קרקע ממילא הם יוצאים אגב קרקע וא"כ לפ"ז גבי שנים כיון דהוי ספק אם קנה קרקע או לא וא"כ יש עליהם ספק אי יש בהם שם אדמה או לא וא"כ שוב לא שייך בו דיוצא ביובל כיון דמן הדין אין לו קרקע מחמת ספק ומ"מ צריך להביא בכורים ולהתנות בהקדש דשמא בסתם קנה קרקע וא"כ יש עליהם שם אדמה וע' בירוש' קדושין פ"א ה"ב במה דאמר שם טעם במ"ד דעבד עברי נמכר אף בפחות משש משום דאם נמכר לפני היובל היובל מוציאו אף בפחות משש מוכח מזה דלא ס"ל דהוי אפקעתא דמלכא וחיוב להוציאו רק דהמכירה לא הוי רק עד זמן זה: והנהיש נ"מ דאם נימא דאי"ז אפקעתא דמלכא אם מכרו בזמן שהיובל נוהג ובאמצע הזמן נתבטל היובל אז י"ל דחוזר כיון דהמכירה לא היתה רק לזמן אבל אי נימא דזה רק אפקעתא דמלכא כיון דנתבטל היובל נשאר המקח לעולם וע' בדברי רש"י בערכין דף ל"ג ע"א בד"ה דכתיב מוכח שם דאם נתבטל באמצע אינו יוצא וע"ש בתוס' דמוכח דעכ"פ לענין עבדים שהיו להם מתחלה מהני שיתקדש למפרע וע"ש ברש"י דף י"ב ע"ב אך לפ"מ דמפרש רבינו בהל' שמו"י פי"א ה"ז הא דמבואר בב"מ דף ע"ט ודף ק"ט גבי יבש האילן או שנקצץ דזה קאי איובל והנה לכא' תמוה דהרי בגמ' שם מוקי לה בזמן שאין היובל נוהג דאל"כ היך יכול ליקח בהם קרקע ומכלינן קרנא לרב וע"כ צ"ל דר"ל כך דמיירי שלקח הקרקע עם האילן בזמן שהיובל נוהג ונתבטל היובל דמ"מ לענין הלקיחה הראשונה כשיגיע שנתהנ' יצא וקודם הזמן נתייבש האילן או נקצץ דאז ימכרנה ויקח בה קרקע ושוב לא הדרא אך באמת דברי רבינו שם אף דכן איתא בתוספתא בערכין אינם מובנים דכיון דזה הוי מכירה גמורה כמבואר ב"מ דף ק"ט למה לא יוכל ליקח האילנות לעצמו וע' מש"כ רש"י ערכין דף כ"ט ע"ב ד"ה וחדא דהלוקח יוכל לקצוץ האילנות אף היכא דהדרי דהטעם של הירוש' המבואר בספ"ד דגיטין משום דכתיב ושב לאחוזתו בעינו לא שייך גבי אילנות דאין עליהם שם מחוזה כמבואר ערכין דף י"ד ע"ב הנ"ל ולכך לא נקט רש"י לחפור בה בורות שיחין ומערות דזה א"א: וכןלהך דב"מ דף ס"ו שמיט ואכיל פירי זה לא שייך משום דביובל הוי הפקר בל"ז ולכך באמת קי"ל דאין שביעית עולה מן הגרוע ע' ב"מ דף ק"ו אפקעתא דמלכא ע"ש ברש"י ותוס' ולכא' ק' למ"ד ספיחין מותרין אי יש שם אילנות הא הוי שני תבואות כמבואר בערכין דף י"ד הנ"ל וע"כ ר"ל דלא מיחשב בהשנים רק מה שאוכל התבואות ע"י הקנין שלקח משא"כ בשביעית דאוכל משום דהפקרו הוא: והנהבהך דב"מ דף צ"ב גבי פועל אי אמרינן משל שמים הוא אוכל ולא בגדר שכירות מ"מ מבואר שם דאם שכר אותו סתם וצוהו לעשות בנטע רבעי צריך לפדות ולהאכילו דהוי כמק"ט ע"ש ולא אמרינן דזה רק אם יהא יכול לאכול וכמו דאמרינן בע"ז דף ס"ה ע"א במה דאמר שם דמניח עליו לגינו דמ"מ אם לא הניח אינו מנכה לו והטעם דזה לא הוי מחמת שכירות רק כן הוא המנהג דזה בטל לגופו ובאמת לכך בב"מ שם אף לשי' התוס' דס"ל דאם נימא משל שמים עכ"פ מה שהוא לועס הוא קונה ואז הוי בגדר קנין. לא בגדר משלחן גבוה קזכי דאז אף בשעה שלועס אינו שלו רק כאן קנה ולכך צריך למעט שם דף פ"ח דלא יהי' כמקח שיקבע למעשר ע"ש בתוס' דכ' שם דהמקח אינו מתחיל עד שיאכל משמע דבשעה שאוכל הוה מקח וע"ש דף ע"ח ע"ב גבי מגבית פורים לפורים דאז אין המעות יוצאות כלל מרשות הבעלים ע"ש ברש"י ובין היכא שנתן סתם שאז רק משום שאסור לעבור על דעת בעה"ב וכע' הך דקדושין דף כ"ג ע"ב גבי ע"מ שתצא בזה לחירות ומש"כ הר"ן נדרים דף פ"ח גבי ע"מ מה שאת נושאת לפיך וזהו החילוק ג"כ בהך דערובין דף ע"ב ע"ב גבי במקבלי פרס ע"ש בתוס' דף ע"ט ע"ב ובמשפ"י רבינו ז"ל בפ"ד מהל' עירובין ה"ו דר"ל דנ"מ אם אביהם צריך ליתן להם אכילה דאז אף בשעה שהם אוכלים הוי של אביהם וע' מש"כ התוס' ב"ק דף קי"א ע"ב ד"ה הגוזל דהיכא דנותנו לבניו לאכול לא הוי שנוי רשות, ובין מקבלי פרס דאז מה שהם אוכלים הוא שלהם אבל הסמוכים על שלחן אביהם אף מה שהם אוכלים אינו שלהם וע' בירוש' ערובין פ"ו דהך דמקבלי פרס אין אביהם זוכה להם אלא במה שהם אוכלים וע' רש"י סוכה דף ט' ע"א בנוטל פרס וזהו ג"כ הך דנדרים דף ל"ו שה לבית אבות לאו דאור' ר"ל אי מה שהם אוכלים הוא משלהם רק דיכול להמנותם שלא מדעתם או שאכילתם ג"כ משלו ואף שיכול להפריש פסח עליהם והוא לא יהי' מנוי מ"מ אוכלין משלו ונ"מ דאף אם יש שאינם יכולים לאכול כזית לא איכפת לן וכן אם רוצה יכול למנות אותן על הפסח ואז אוכלין משלהם: כןנ"מ אם אינו רוצה לשחוט את הפסח עליהם אם יכול דאם בגדר מינוי מהני ואם בגדר שהם אוכלים משלו אינו כלום וזה ר"ל הך דפסחים דף פ"ט וכ"מ להס"ד שם זכה ומזכה אחיו עמו ר"ל דמיירי שהאב שוחט ק"פ על בניו בלבד על מי שנכנס ראשו ורובו והוא זוכה בגדר מנוי אוכל משלו והני אוכלין משל אביהם אבל אם זה לא היה נכנס ס"ל דלשחוט פסח בלא מנוי א"א אבל למסקנא דס"ל שה לבית אבות לאו דאור' אז יכול לשחוט פסח בלי שום מינוי: כה"גג"כ נ"מ בהך דערובין דף פ"ב גבי קטן יוצא בעירוב אמו ואח"כ מסיק שם דבצותא דאמא ניחא ליה ונ"מ כך דכשיוצא בעירוב אמו אינו שייך כלל לעירוב ובטל לגבי האם ודי שיהי' בעירוב רק ב' סעודות לאמו אבל אם נימא מחמת דניחא ליה אז גם הוא יש לו חלק בעירוב וצריך שעור גם בשבילו וזה ג"כ הכוונה מה דאמרינן בירוש' מעש' פ"ג דאשה יש לה מזונות ואין לה בית דירה ור"ל דאף אם נימא דמותר מזונות לבעל מ"מ מה שהיא אוכלת זה שלה משא"כ בבית דירה אף שצריך הבעל ליתן לה דירה לא ר"ל שיהא לה קנין בהדירה, רק שתדור אצלו וע' סוכה דף כ"ז ע"ב דלא מקרי זה סוכת שותפין לר"א ע"ש בתוס' וכמו הך דיומא דף נ' גבי כהנים בפר של יוה"כ וע' מש"כ בזה בח"א בהל' אישות, עכ"פ פועלים אף אם משל שמים הם אוכלים מ"מ מה שהוא לועס הוא שלו ולכך יכולים אשתו ובניו ליתן לו ולתקן לו המאכל כמבואר ב"מ דף פ"ט ע"ב ודף צ"א ע"ב לפועל קטן לכ"ע רק מה שלועס הוא שלו כמש"כ רש"י שם דף צ"ב ע"ב משא"כ בהני אז אף מה שאוכל אינו שלו רק דהתורה אמרה לו לאכול: וכןנ"מ גבי אם שכר בהמה לדוש סתם ודשה בתרומה ומעשר דאז מותר לחסום אי צריך לשלם לבעל הבהמה כשיעור הך דשם דף צ"א וע' ירוש' פ"ז דתרומות דמבואר שם דצריך לשלם זה השעור וזה תליא ג"כ אם התשלומין הוא משום שצריך ליתן לה לאכול או בעבור שלא אכלה אף דמה שהיא צריכה לאכול כדי שלא יעבור על לאו דלא תחסום וכאן לא עבר אך הירוש' לשי' דס"ל בפ"ג דמעש' הב' דשור במחובר כיון דזה יליף מאדם ליכא שם דין דבל תחסום ומ"מ צריך ליתן לה לאכול מה"ת וא"כ חזינן דלא מה שצריך ליתן לה מזונות הוא בשביל שלא יחסום רק זהו דין בפ"ע אך גמ' דילן לא ס"ל כן רק דגם על מחובר יש לאו וי"ל דזה תליא בהילפותא ע"ש דף פ"ט ע"א ולשי' הירוש' י"ל הך דב"מ דף צ"ב ע"ב דלא יקוץ על בהמתו מפני שאין בה דעת ומה שייך זה הא עובר בלאו אך להירוש' א"ש די"ל דמיירי במחובר או י"ל דנ"מ כגון ליתן לה בשעה שהיא דשה בתרומות ומעשר בטרסקל שבפיה כמבואר שם דף צ' ובפ"ט דתרומות והוא רוצה לקצוץ ולא יתן לה וקאמר דלא מהני: אךבאמת כך דהנה בהך בעיא דשם דף צ' גבי ישראל מהו שיאמר לעכו"ם כו' דרש"י פי' דישה שלך ותוס' פי' דישה שלי ע"ש ובאמת כך דזה ודאי דין דאמירה לעכו"ם לא שייך רק היכא דכה"ג היה עובר הישראל וכמש"כ התוס' נידה דף ס"א ע"ב גבי לועג לרש בציצית דלא שייך ע"ש. והנה רש"י ז"ל שם דף צ"ב ע"ב ד"ה שאין מוכח דס"ל דכיון דהעבירה היא רק על הדש בשור חסום ולא על החוסם בשעת דישה ונ"מ אם היו דשים מעצמם או גוי דש בהן והוא חוסמן בקול אם חייב דמדברי הגמ' משמע דפטור ע"ש דף צ' ע"ב ובאמת י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דירוש' תרומות פ"ט גבי בדישה ולא בדורכה ומפרש כך הך דב"מ דף פ"ט ע"ב גבי פרות המרכסות ע' בדברי רבינו ז"ל ס' הל' שכירות דלת"ק כיון דהוא אינו מכוון לדוש לא איכפת לן אם חוסמן אז וע' מש"כ התוס' חולין דף קט"ו ע"א ד"ה חורש דלא משמע כן: וכןרבינו דס"ל בס' הל' שכירות דאם אמר לגוי חסום פרתי הוי בגדר גרמא וכ"כ בזה בח"א ואף דל"ד דגבי רבץ לה ארי הוא דש בה משא"כ כאן דהגוי דש בה וא"כ מוכח מדברי רבינו דהאיסור הוא גם שלא יהא נידוש בחסימה על ידו אך רש"י ז"ל לא ס"ל כן וס"ל דהעיקר הוא על הדישה וס"ל ג"כ דלא עבר רק אם הוא דש בשור חסום בדישה שלו וע' מעילה דף י"ג דממעט דיש של הקדש ול"ל למעוטי וצ"ל דס"ד דיד הגזבר כיד הבעלים בהקדש ע' בירוש' פ"א דתרומות ופ"ה דמעש' ובירוש' רפ"א דמעש' דהקדש לא מקרי יצא מיד הבעלים ופ"ז דב"ק דמקדיש אינו כמוכר ותוס' שם דף ע"ט ע"א ויבמות דף פ"ח ותמורה דף ל"ב וכ"מ בזה. אך תוס' ב"מ דף צ' ע"א לא ס"ל כרש"י ע"ש ד"ה כאן עכ"פ לשי' רש"י הך בעיא היכי מתוקמי דאם נימא דמיירי שאומר לו שידוש תבואה של הישראל וא"כ אין התבואה של הדש וא"כ כה"ג בישראל ג"כ שרי ואיך אפשר של עכו"ם אסור ואם נימא כמש"כ רש"י שהתבואה של גוי ונמצא דבזאת התבואה זה הישראל מותר ואיך אפשר שיאסר לו לאמר לעכו"ם לעשות דבר שהוא עצמו מותר וצ"ל לשי' רש"י דלא קפדינן בדבר הנפעל רק בהפועל וכה"ג אם היה עושה הישראל בדישה שלו היה מוזהר: גםי"ל כע' דמבואר בתוספ' שבת הובא בדברי רבינו הל' שבת פי"א הי"ד גבי קטן אוחז בקולמס דנראה שיש לחלק היכא שהאחד אינו בן חיוב אז האחרון חייב וכ"כ בזה בהל' כלאים ונ"מ ג"כ היכא דהעבירה היא רק בפועל ולא משום הפעולה כמו הוצאת שבת דאין כאן גדר פעולה כלל דאז ליכא בו כ"כ דין שבות וזה ר"ל בערובין דף ס"ח שבות דלית בה מעשה וע' ברפ"א דכלאים דשם ס"ל לרבינו דלא שייך אמירה לעכו"ם גבי זריעת כלאים והר"א ז"ל ס"ל להיפך דאסור וגבי חסימה כ' הרא"ש ז"ל בשם הר"א דמותר ורבינו פסק דאסור וזה משום דתליא אי איסור זריעה הוא משום הזורע או הפעולה וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ובח"ג בהל' כלאים דזה תליא בהך מחלוקת אי זרע ואח"כ חלקן הרוח אם חייב או לא וע' תוס' חולין דף ק"כ ע"ב ד"ה היכא ורש"י פסחים דף כ"ה ע"א וע' מש"כ התוס' ר"ה דף כ"ד ע"ב גבי עשיית צורות אי שייך בזה גדר אמירה לעכו"ם וזה תליא ג"כ בזה אי האיסור הוא הפועל או הפעולה וזה הוי מחלוקת דתנאי במכלתא פ' יתרו ובתו"כ פרשת קדושים גבי העושה ע"ז לעצמו אי חייב ב' או ג' ובזה א"ש ג"כ מה שרבינו ז"ל בהל' ע"ז פ"ג ה"ט נקט קרא אחרינא הך דלא תעשה לך פסל ולא נקט הך לאו דאלהי מסכה משום דכיון דס"ל דהחיוב הוא רק על הפעולה וכן על הפועל ולא על מה שנתהוה הדבר: והנהלדידן דקי"ל בע"ז דף נ"א ע"ב ובכ"מ דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ושל עכו"ם מיד וע' רש"י ע"ז דף י"ט ע"ב דאם ישראל עשה לעכו"ם הוי כמו של עכו"ם לענין זה דאסור מיד וע' תוספ' דע"ז פ"ו גבי עכו"ם שעשה לצורך ישראל. עכ"פ אז אין עליה שם אלוה כמבואר בע"ז דף נ"ב משא"כ אם נימא דעל הנפעל ועל מציאות הדבר אז שפיר שייך זה וכן נ"מ גבי שבת לפמש"כ בח"א דטרחה גדולה לשי' רבינו אסור מה"ת משום מצות שביתה בזה לא שייך אמירה לעכו"ם דמ"מ הוא שובת דאין כאן לא פעולה ולא פועל ולא נפעל רק העדר השביתה ומה שאומר לעכו"ם ליכא עי"ז העדר השביתה ונ"מ בהך דב"ק דף ע"א ע"א מה דמרבינן טביחה ע"י אחר אי ר"ל משום שאחר טבחו והוא חייב בגדר משלח או ע"י שנטבח על ידו ואף אם צוה לקטן לשחוט ג"כ חייב וכהך דמעילה דף כ"א ע"ש בתוס' במעילה שם מה שרצו לחלק בין היכא שנעשה מעשה בידי שמים עכ"פ ר"ל דהוי בגדר כוונת מכוון וכסדר בין דבר שאינו נעשה רק ע"י הכרחיות כמו זיעה וכע' מש"כ רבינו בס' המורה לחלק בין דבר הנעשה כסדר בין דבר הנעשה מאליו ע"י עירוב הסבות ע' מו"נ ח"א פע"א. וע' בהך דסוכה דף י"ב ע"א ובדברי בעהמ"א ז"ל שם גבי אגד בידי שמים ובהך דבכורות דף י"ז ע"ב גבי ביד"ש א"א לצמצם ובהך דכריתות דף ה' ע"א הקב"ה יודע בהכרעות אף דהוי ממילא וע' במה דפליגי רש"י ותוס' בבכורות דף נ' היכא דפדה הקדש שדה בשנה ראשונה אם די בנ' שקל או צריך נ' ופונדיון כמו שעולה לפי חשבון אם היה פודה בכל שנה ושנה וע' בירוש' פי"א דתרומות גבי מצוי השמן של לוג שמן של מצורע אי הוי זה בגדר יתר ובתוס' מנחות דף כ"ג ע"א ד"ה הוא עצמו: וכןנ"מ גבי הך דין דחולין שנשחטו בעזרה אסורין אם הטעם משום הפועל או משום נפעל ר"ל אי משום ששחט חולין בעזרה או משום שנשחטו חולין בעזרה וע' בהך דתמורה דף י"א ע"ב גבי היא קודש וולדה חולין דהוה שם בעיא אם יש בו איסר חשב"ע וא"כ יהיה זה תליא בהך דחולין דף ע"ד ע"א ודף ע"ה אי בן פקועה ד' סימנים אכשיר ביה רחמנא או משום כל בבהמה וכבר הארכתי בזה בח"א במש"כ רבינו פי"ב מהל' שחיטה ה"י גבי מותר לשחוט את המעוברת וע' בהך דמנחות דף מ"ה ע"א גבי אם פודין בפנים אי יש ע"ז שם חולין בעזרה וזה תליא אי האיסור הוא ההבאה לעזרה או שיהיה בעזרה וכ"כ בזה במק"א. וע' רש"י חולין דף פ"ה ע"ב בד"ה וסבר ר"ש. עכ"פ אי מה שצריך ליתן לה לאכול הוא בעבור שלא תהא חסומה או שהם דברים נפרדים תליא בזה: והנהבאמת כוונת הגמ' ב"ק דף ע' ע"ב דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו לא רצה כמש"כ רש"י ותוס' משום חיוב לצי"ש רק כך דאין עליו החיוב ליתן הדבר ומ"מ נתן עי"ז אי זה מקרי שזה גרם או דבר אחר הוא וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' שבת גבי שכר שבת. דהא כיון דהתאנים שלקט בשבת וקנה אותן הא בלא הגניבה היה ג"כ קונה אותם מחמת קלבד"מ רק הגניבה גרמה שיעשה זה אי זה מקרי שמכר הגניבה ואז חילל שבת ופטור מדו"ה: ובאמתבירוש' ב"ק פ"ז מקשה דאטו המכירה גרמה החיוב הא על התלישה הוא חייב רק הגמ' דילן ס"ל דהקנין שאחר קנה בא ע"י תלישתו וע' קדושין דף ח' ע"ב דהיכא דנתן לה דבר וקדשה בו רק דגם בלא הקדושין היה צריך ליתן לה אי הוי קדושין כמו בהך דכלב רץ אחריה וכ"כ בזה שם בהל' אישות ור"ל דכל דבר קנין ושעבוד צריך שיתחדש לו דבר עי"ז ולא מאליו רק בגדר דין ולכך מבואר בקדושין דף נ"ב ע"ב דהמקדש בחלקו אינה מקודשת דאף דנתחדש לה דבר מ"מ לא קנתה אותו עפ"י דין וכן אם בל"ז ג"כ היה צריך ליתן לה ג"כ י"ל דלא מהני: ובזהא"ש מה דדחקו בגמ' דב"מ דף פ' ע"ב למה אומנין ש"ש ולכא' הוא תמוה הא מבואר בתוספ' דב"ק פי"א דאם נתן כלי לאומן או בהמה לרועה רשאי האומן או הרועה להשתמש בה וא"כ יהיה עבור זה ש"ש כמו הך דב"מ דף מ"ג וצ"ל ג"כ דזה בגדר ממילא דכיון דהוא אומן מותר לשמש דהכוונה לא הוי ע"ז דהוא נוטל לתקן ולא בגדר שמירה ול"ד למפקיד דשם שייך הך דהואיל ונהנה מהנה וכן צ"ל בהך דב"ק דף נ"ז ע"א דלמה לא אמר שם דלכך בבע"ח הוי שומר אבידה ש"ש משום דמבואר בב"מ דף כ"ז ע"א דגללים מפקיר בעל אבידה להמוצא וע"ש בתוס' דף ס"ח ע"ב דרק באבידה וע"כ צ"ל דזה הוי ממילא ולא משום דבר פרטי בכוונה דבאמת לפה"מ בתוס' ב"ק דף צ"ג ובתוס' כתובות דף נ"ו ע"ב זה הוי ב' דברים. בתחלה שיהיה שומר והב' פרטי השמירה אי ש"ח או ש"ש וכו' וזה ר"ל התוס' ב"מ דף צ"ט ע"א ד"ה כך תקנו דש"ח גם בלא משיכה חייב ואמאי וע"ש דף ע"ט ע"א ד"ה אלא רק דר"ל שיהיה עליו שם שומר וכע' דמבואר שם דף צ"ד ע"ב בעלים באמירה ע"ש בתוס' ד"ה פרה וע"ש ברש"י דף ע"ו ע"ב ד"ה אין להם ובתוס' אך באמת ר"ל כך דכיון שהלכו שוב חל עליהם שם פועל וכ"ז שלא הלכו לא חל עליהם השם. ולכך גבי קרדום של הקדש שם לא שייך כלל קנין בגוף רק בעבור החפץ ולכך צריך משיכה או פעולה וכן נ"מ ג"כ דגבי קרקע אף דאמעיט משומרים זה רק מדין שומרים אבל מ"מ שם שומרים יש עליו אף לשי' התוס' דס"ל דגם מפשיעה פטור משום דס"ל דגם פשיעה הוי דין בשמירה ולא עצם השומר: ובאמתזה תליא בהך מחלוקת דב"מ דף צ"ה גבי פשיעה בבעלים אי פשיעה הוי עצם השמירה ובבעלים ג"כ יש עליהם שם שומר רק דאמעיט מדיני שמירה. ואף דרבינו לא פסק כן כמבואר ברפ"ב מהל' שכירות צ"ל דס"ל דבבעלים הוי הפקעה משמירה כלל. וע' בירוש' פ"ח דשבועות דהוי מחלוקת שם אי יש דין שבועה גבי בבעלים וזה תליא בזה ובתוס' ב"ק דף נ"ז ע"ב ד"ה נמצא ולכך ס"ל לרבינו בפ"ב מהל' שאלה ה"ח דלגבי פשיעה הוי ספק בבעלים חייב דהיכא דצריך הפקעה צריך דבר ברור. וע' במש"כ רבינו בפה"מ פ"ד דפאה גבי הכותב לאשתו קרקע כ"ש דבבריא דהוא בעיא דלא איפשטא בב"ב דף קל"ה ע"ב שם פסק דגובה ובהל' זכיה ומתנה פ"ח ה"ו בחבורו פסק דאינה גובה וזה תליא אי היכא דהוי הפקעה בגדר דין והדין הוא תלוי בדעתה אי הוי כמו ספק מחילה דלא מהני או ספיקא דדינא לדידן דקי"ל כב"ה דלא אמרינן שהלכ"ד כמבואר בסוטה דף כ"ה וכ"מ וה"ה כאן ג"כ כן ולכך בע"ז דף ט"ו ובפסחים דף ז' מייתי ראיה משכירות בתים דלא קניא אף דנוכל לאמר דהטעם דלכך קני משום החיובים שיש עליו וגבי בית ליכא דהוי קרקע ע' תוס' שבועות דף מ"ב ע"ב וב"מ דף צ"ו ע"ב וע"כ צ"ל דרק מדין שומר אמעיט ולא מעצם השמירה משא"כ גבי עכו"ם דאין עליו כלל שם שומר ולכך גם שאלה גביה לא קני כמבואר בע"ז שם אף דגבי תרומה קנה כמש"כ התוס' יבמות דף ס"ו ע"ב ולקמן בדברי רבינו פ"ט ולכך פסק רבינו בהל' שכירות דגם אם לאחר שהפקיד נתגייר אין בו דין שמירה וזה ר"ל התוס' בשבועות דף מ"ד ע"א דב"נ אמעיט משומרים ר"ל לא בגדר פטור הדין רק דאין השם עליו כלל ונ"מ דאם כהן שאל פרה מגוי יהא אסור להאכילה בתרומה וכ"כ בזה במק"א. וע' ב"מ דף מ"א ע"א דמבואר שם דרועה אסור להשתמש בבהמה ובמק"א אבאר זה: ולכךנקט הגמ' בב"ק שם דחזינן דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו הרי דאף דליכא שום חיוב ליתן לה הדבר וגם היא אם עי"ז לקחה הדבר וקנתה א"צ לשלם לו לא משום שקנתה בעבור השכירות שלו כפועל כמבואר בע"ז דף ס"ג רק משום דגם בה שייך דין דקלב"מ וע' תוס' תמורה דף כ"ט ע"ב וא"כ מה שייך בזה גדר אתנן וע"כ צ"ל דמ"מ הביאה גרמה לה שהוא נתן לה זה הטלה וה"נ כן וע' תמורה דף כ"ט דהיכא דהיה צריך ליתן לה רק טלה אחד ונתן לה ק' טלאים חל על כולם שם אתנן דהביאה גרמה וע' ב"מ דף ס"ה ע"א גבי רבית כה"ג גבי יהיב ליה חמשא ופסחים דף פ"ט ע"ב ומעות כל שהן יפלו לנדבה ובירוש' רפ"ה דע"ז גבי נתן לו הכל בשכרו אי הכל אסור וע' בירוש' חגיגה פ"א ה"ג דהיכא דאמר הרי עלי אשם בה' סלעים אי זה הוי כמו כאשר נדרת דהמותר מב' סלעים נדר או כאשר הפרשת כיון דכבר חל עליו חיוב באשם מצורע בב' סלעים וע' מש"כ בזה בח"א בהל' מא"ס פי"ג. עכ"פ חזינן דגרם הדבר הוי כאילו הוא עצם הדבר וה"נ גבי הך דחסימה דב"מ דף צ"א אף דנימא דעיקר מה שצריך להניח לה שתאכל הוא בשביל שאסור לחוסמה מ"מ עכשיו חייב ליתן לה לא עבור שחסמה רק ע"י שלא אכלה ואשתרושי הוא דקמשתרשי ליה כע' הך דחולין דף קל"א וגיטין דף מ"ד וע' בהך מחלוקת דכתובות דף צ"א ע"ב אי המוכר משלם להלוקח באחריות כמו שנשתרש לו עי"ז או כמו ששוה וע' בירוש' תרומות פ"ו גבי המאכיל פועליו תרומה דהוא צריך לשלם להם דמי סעודתם אי רק מחמת שעי"ז נשתכר שלא אכלו משלו או מה שאכלו צריך לשלם להם שיהיה שלו: השמטה במ"ש בגדר חסימה. והנהבגמ' דף צ' ע"ב הוה רק פלוגתא גבי חסמה בקול וגבי גרם חסימה ואיך הוא הדין אם הדישה היה בקול או ע"י גרמא וזה יהיה תליא במ"ש מה הוא גדר האיסור אך מה שהוא דש בחסום או מה שחוסם ודש ובאמת לא פי' רבינו בסוף הל' שכירות על הך דין דפרות המרכסות דב"מ דף פ"ט ע"ב ובירוש' פ"ט דתרומות הוה זה מחלוקת דתנאי ר"ש ות"ק היכא דהכונה שלו לא היה לדוש רק הם דשות מאליהן אם חייב עליהם משום חוסם וזהו הגדר מה הוא האיסור אם מה שהוא דש או מה שנידוש: וכ"ככה"ג בהל' אס"ב פט"ז גבי מסרס ע"ש בזה בחיבורי ח"א וזהו הגדר דמבואר בשבת דף ק"י ע"ב ודף ק"כ ע"ב ודף קל"ג גבי היכא דכתיבא עש"י אם גרמא מותר וזהו אם האיסור הפעולה שנעשה עי"ז או הפועל ועי' בהל' ע"ז פ"ג מ"ש רבינו גבי עושה ע"ז אף שלא עשאו בידו אם ר"ל כמ"ש רבינו בס' המצות דהיינו שקנה ממנו או ר"ל דעשיית הדבר הוא לא עשה בפועל אבל מ"מ הוא עשה לע"ז ואף דלכאורה כה"ג חייב מיתה דהוה כאומר אלי כו' ע"ש בדברי רבינו שכ' הגביה דבר מה אך י"ל דנ"מ היכא דלא חל עליה שם ע"ז ועי' בירוש' פ"ד אם גבי מחובר או בע"ח דאינם נאסרים אם חייב עליהם משום עושה ע"ז ועי' תוס' ע"ז דף מ"ח ע"א גבי גידעו ופיסלו ובירוש' שם גבי חצב וגבי צורת צלם ובמ"ש בהך דסנהדרין דף ס"א גבי הך דהאומר באו ועבדוני דס"ד שם דהחיוב הוא אם הוה כמו עושה ע"ז אף דהוא בעלי חי: ע”כ השמטה]. ונ"מהיכא דנתן להם מזונות טובים יותר ממה שצריך ליתן להם והם אכלו והיה של תרומה כיצד משלם ע"ש בירוש' וע' ב"ק דף כ' ע"א גבי הך מחלוקת דמשלמת מה שנהנית ובהך דב"ב דף ד' ע"ב גבי הכל לפ"מ שגדר וע' ב"מ דף ס"ה ע"א גבי האי מאן דמסיק זוזי דריביתא דצריך לשלם כמו שפסק משום דאמרינן סברית וקבילת ובתוספ' דב"ב פ"ו גבי היכא דירדו גשמים ביין אסור ליתן לפועלים ובודאי דלא מיירי דנתחייב לתת יין דא"כ פשיטא ודוחק לאמר דאתיא כר' אחא ע' ב"מ דף ס' גבי בדבר הנטעם. רק דכיון דנותן להם יין שוב הוי זה בכלל המזונות שפסק וצריך ליתן להם יין טוב וע' ב"מ דף פ"ג ובהך דב"ק דף כ"א גבי השוכר בית מראובן דמעלה שכר לשמעון ולא מתרץ שם משום דסברית וקבילת וכמש"כ שם התוס' דף כ' ע"ב ד"ה טעמא ובהך דב"מ דף ק"ח ע"א גבי זבין במאה ושוה מאתן דצריך לשלם לו מאתים וע' ב"ק דף ע"ח ע"ב גבי מצי גנב פטיר נפשי' בכבש וע"ש ברש"י דזה אתי כר"ש ולכך נקט שם גבי אם אמר הרי עלי דאף דרבינו פסק וכן מבואר בתוספ' ב"ק פ"ז דצריך לשלם את הקרן גבי הקדש ע' הל' גניבה רפ"ב אך שם רק בגדר היזק ואף דקי"ל כי יאכל פרט למזיק שם ר"ל כגון בשוגג ולא נעשה הקרן הקדש אבל צריך לשלם בגדר מפסיד וצריך להקדיש הדבר כמו גבי הך דמעילה דף י"ב ע"ב בזבל וכ"ד ובאמת דהך דב"ק דף ע"ח ע"ב נ' דר"ל הכפל דלר"ש דמחייב די רק אם שלם כבש או עוף אבל עצם הדבר ודאי דצריך לשלם לו כמו שהוא אם נאבד וגם נ"מ דלרבנן אם אח"כ נאבד באונס אז פטור משא"כ לר"ש ובאמת טעם הפטור לדידן דגניבה גבי הקדש משום דלא שייך ביה גניבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וע' תוס' ב"ק דף ס"ג ע"א ד"ה רעהו והמעוט הוא רק לדידן בקרבן שחייב באחריות: וזהתליא בהך דחולין דף קל"ט ע"א ואז גם לר"ש אין החיוב עליו רק משום דלא הקריבו אליבא דר"ל שם ושוב די אף אם פירש שור גדול בכבש או בעוף אך לר' יוחנן שם לא מהני זה וע' מעילה דף י"ט בהך דר"י ור"ש שם בע"א ונ"מ למש"כ אם נאבד בעזרה אם אז צריך להקריב רק כמו שנדר או די גם בקרבן קטן וע' ב"ק דף קי"ב ע"א גבי טבחוהו ואכלוהו דמשלמין דמי בשר בזול ע"ש וכ"כ בזה במק"א דהיכא דצריך להשלים מה שלא קיים אי זה הוי בגדר השלמה על מה שעבר או דצריך עדיין לקיים התנאי מדברי הירוש' כתובות פי"ב ה"א אם לא זנה ה' שנים הראשונות אי וצריך ליתן להאחרות איך הוי ביוקר וזול וכ"כ מזה בח"א: אךר"פ ס"ל בב"מ דף צ"א שם דהתשלום בעבור המזונות שנתחייב לה בשעת משיכה וע"ש דף צ"ו ע"א דאמר ג"כ משעת משיכה נתחייב במזונות וע' בירוש' פאה פ"ג ה"ו במה דאמר שם דנ"מ אם הא דהמוכר צריך להפריש הפאה הוא משום דין או משום תנאי אם נשרף חלקו של מוכר דשוב א"ל מה להפריש אז אי נימא דמשום דין אינו מנכה הלוקח למוכר מה שלא הפריש ואי משום תנאי מנכה חזינן דהיכא דהוא הדין הוי רק בזמן שצריך ולא בזמן שא"צ וע' מנחות דף ק"ז ע"ב גבי כבש בסלע הוא ונסכיו ע"ש בתוס' ד"ה כבש דהוי שעור בסלע ל"ש אם י"ל נסכים ל"ש אם א"ל ומש"כ הרא"ש נדרים דף ע"ה ע"ב דאי אמרינן לר' אליעזר דחיילין ובטלין זמן שיעור של אמירת מופר לך עדיין הנדר יש עליו. וע' ירוש' יומא פ"ד גבי הך דגורלות דדי בשל עץ רק שבן גמלא עשאן של זהב ואם אח"כ נאבדו אי שייך בזה מעלין בקודש ולא מורידין שיהא הצבור מוכרחין לעשותן של זהב. ובהך דכריתות דף י"ח ע"ב דאמר שם דאף דקי"ל דיוה"כ מכפר אף בלא ידיעה מ"מ לענין לחלק שיהא במקום אשם תלוי צריך שתהיה ידיעה וכ"כ בזה בהל' גרושין פ"ט הל"ג בח"א: ובהךדע"ז דף ס"ה ע"א הנ"ל דאין מנכה לו דמי הלגין שלא הניח משכירותו דאינו הכרחי רק סבה וכמו דאמרינן בב"ק דף נ"ט למ"ד דאין מנכה לו דמי חיה מחמת דאי"ז הכרחיות דפקחת לא בעי חיה. עכ"פ היכא דהוי רק גדר חיוב התורה היכא דנתבטל זה לא שייך זה. וכן נ"מ במה דמשמע מגמ' דמכות דף ג' גבי הלוהו לעשר שנים ויש שביעית באמצע הוי כמו שאינו חייב לו כלל וא"כ אף אם נתבטלה השמיטה י"ל דפטור מלשלם וע' ב"ק דף י"ז ע"ב ודף כ"ו ע"ב גבי זרק כלי מראש הגג ובא אחר כו' ובמה דמבואר בתוספ' ב"ק פ"ט דהקוצץ נטיעות של חבירו אף אם עומדות ליקצץ חייב לשלם לו ובהך דכתובות דף ל"ט ובירוש' שם בפ"ג מבואר דפטור גבי צער וצ"ל דזה תליא בהך מחלוקת דכחש גופני שם ונ"מ יהי' לפ"ז דגבי שוטה דאינה עומדת להנשא אם אין לה אב שוב י"ל דצריך ליתן לה צער ע' כתובות דף ל"ב ע"א ברש"י שם וב"מ דף צ"ב ע"ב דהיכא דאין בה דעת לא מחלה הצער וע' בירוש' דמאי פ"ה דהוי שם בעיא אם מכר שדה לחבירו ע"מ שהמע"ש שלו וזרע דבר שפטור מן המעש' אם צריך ליתן לו עשור הדבר שזרע וע' בתוספ' דב"מ פ"ב דמבואר שם דאם מצא אבידה אם יש בה שיעור כדי ליטול ממנה שכר טפולה ואח"כ ישתייר בה שו"פ צריך לטפל בה ואי לא לא ואף דאנן קי"ל דאין נוטלין שכר על השבתה ע' ב"מ דף ל"א ע"ב ודף ל"ב ודף ל"ג גבי פריקה וטעינה ומדדה ותוס' שם דף ס"ח ובנדרים דף ל"ג ודף ל"ז גבי לימוד ודף ל"ט גבי בקו"ח וכ"מ בזה: אךזה רק אח"כ שכבר נתחייב בה ושוב אסור ליטול שכר על השבה אבל קודם שנתחייב בה אז אם אין בה חוץ משכר השבה שו"פ אינו מוטל עליו החיוב כלל דאז אכתי ליכא מצוה ואף דאח"כ יהי' שו"פ זה רק הוי בגדר סבה וע' תוס' ב"מ דף כ"ז גבי גיזת זנבו וברא"ש שם. וכה"ג כ' התוס' ב"מ דף ס"ג ע"א גבי רבית ע"מ להחזיר דמתחלה צריך לפרוע הכל ואח"כ מנכה ע"ש. אך י"ל דאם נתבטל היובל קודם הזמן דזה גופא מקרי כמו השלמת הזמן וכע' דאמרינן בכתובות דף ל"ט אי מיתה עושה בגרות דזהו הזמן שלה וכע' מש"כ רש"י ב"ב דף ו' ע"ב גבי סוכה דמצות ז' ימים שלה הוא השנה שלה ולא חלק דהדין הוא עושה הזמן וע' זבחים דף צ"ז במד"א שם אין פיגול ברגל ורשב"ם ב"ב דף צ"א ע"א ד"ה לכל אחד דכל ז' ימי המשתה הוי סעודה אחת ובע"ז דף ז' ע"א דכולי אידיהן הוי כחד יומא ובגיטין דף ע"ו ע"ב כ"ז שאעבור מנגד פניך דכולי הוי חד זמן וכ"כ בזה בח"ב וח"ג דגבי סוכה אין שם סוכה עליה רק בזמן סוכות וזהו כוונת רש"י סוכה דף מ"ז ע"א דלכך סוכה בשמיני לדידן אין מברך משום דזה כ"כ במק"א דרבנן לא חל על הדבר רק על האדם ולכך מבואר בביצה דף י"ח ע"א דולד טומאה דרבנן מותר להטבילו משום דאי"ז תקון וע' גטין דף מ"א ע"א דהוי היזק שאינו ניכר וע"ש בתוס' גבי שחרור וזה ר"ל ג"כ הך דפסחים דף מ"ח גבי מוקצה דבדרבנן יש חילוק בין איסור גופו לד"א וכמו שפסק רבינו ז"ל בהל' מכירה פט"ז הי"ד גבי מאכלות אסורות מדרבנן לא הוי מקח טעות ובאה"נ הוי מק"ט דזה הוי כמו איסור גופו ושם גם בדרבנן כן ובזה פליגי ג"כ ר' יוסי ורבנן בהך דגיטין דף נ"ט ודף ס"א גבי גזל גמור מדבריהם ר"ל אי תק"ח עושה כאילו הממון שלו וא"כ יש עליו שם גזלן או זה רק דין דאסור ליקח ממנו וע' שבועות דף מ"א ע"א במד"א שם דלדרבנן לא נחתינן לנכסי' ע"ש בתוס' וא"ש דזה רק בגדר איסור: השמטה במ"ש היכא דאם מכר בזמן היובל ובטל היובל איך הדין לענין קרקעות ועבדים: ועייןבמ"ש התוס' גיטין דף ל"ו ע"א ד"ה בזמן דהיכי משכחת שפחה חרופה בבית שני וע"ש בר"ן דאמאי לא משכחת בשפחה של נרצע והמקדש חרב באמצע היובל ועי' בירוש' פ"א דקדושין דבזמן יציאת העבד לחירות פקע החיוב והאישות של השפחה וה"נ החורבן עשה כאלו הוה היובל וכעין הך דכתובות דף ל"ט גבי בגרות בקבר וכמ"ש כאן: ע”כ השמטה]. וכןר"ל בהך דסנהדרין דף כ"ה ע"ב גבי מציאת חש"ו מפני דרכי שלום בעלמא ר"ל דהא בעי פסול ממון כמש"כ רבינו בהל' עדות פ"ו ה"ד ומעיקרא הוי ס"ד דאי"ז ממון כלל וכן ר"ל בהך דב"ק דף ס"ב וב"מ דף ה' ע"ב גבי לא תחמוד לאינשי כו' ע"ש בתוס' ובסנהדרין שם אך ר"ל דאז לא הוי גדר גזל רק לאו בעלמא וכל שאין לוקין עליו אינו פסול לעדות כמש"כ רבינו. עכ"פ בשמיני דצריך לישב רק מדרבנן הוי רק על האדם ולא על הדבר וא"כ אין שם סוכה כלל וא"א לברך. כן היא כוונת רש"י שם וע' ירוש' קדושין פ"א דאמר שם דלכך יכול למכור לפחות מו' משום דזימנין דמשכחת דיוציא ביובל הרי דס"ל דלא הוי אפקעתא דמלכא וכ"כ בזה ובהך דמכות דף י"א ע"ב גבי נמצא בן גרושה דאמר שם דהוי כמו מתה כהונה לענין רוצח בשגגה חזינן דהדין הוי כמו גמר וע"ש בתוס' ובהך דשבועות דף י"ז ע"א גבי בא לא בארוכה שעור קצרה אי שעורא גמרינן וכן נ"מ למש"כ במק"א דגבי עבד מיתת העבד עושה גמר דלאחר מיתה פקע שם עבדות מיניה וזהו כוונת הגמ' בנדרים דף ל"ח ע"ב למנחרותא עבדי ר"ל דעיקר שם העבד הוא העבדות וכיון דמת פקעה העבדות וע' ב"מ דף פ"ה ע"ב ועבד חפשי כו' אטו לא ידעינן כו' וא"כ נמצא דבשעת מיתה פקעא עבדות ובזה י"ל מה דמבואר בספרי פ' ראה גבי הענקה לו ולא יורשיו וכ"כ בזה בח"ג בהל' כלאים דלכא' הו"א להיפך מגמ' דקדושין דף ט"ו ע"א ושם כ' פי' אחר אך לפ"ז י"ל דבגמ' שם ר"ל כגון אם מת העבד לאחר שש דכבר נתחייב ליתן לו הענקה והוי כמו שכיר וצריך ליתן ליורשיו: אךהספרי ר"ל דאם מת תוך שש דלא נימא דהמיתה גופא הוי כמו חרות ונותן הענקה ליורשים כמו כופר קמ"ל. עכ"פ י"ל דגבי דין שהניח הגוי מת"ע לענין הממוניות י"ל כך הוא דינו דהיינו שהעניים יכולים לזכות בהן ואף היכא דלית בו דין מת"ע וע' ב"ק דף כ"ח ע"א גבי הך דזה וזה פאה ובמש"כ התוס' גיטין דף י"ג ע"ב גבי דין של מעש' בב"נ ע"ש ול"ד לתרומה בחו"ל וחלה בא"י דצריך להודיע לגוי משום דשם עיקר הנתינה משום הקדושה וגם בעינן נתינה ליד הכהנים ולק' אבאר בהך דטוה"נ שנותן לבעלים אף אם נימא דהוא ממון אם זה הוי קנין למת"כ או לא וזה כוונת הגמ' ב"מ דף י"א ע"ב מתנות כהונה נתינה כתיבא בהון ר"ל דבהן לא זיכתה התורה לכהן רק ע"י קנין של מתנה דהיינו משיכה ולא ע"י שהוא נותן ממון לבעלים דעי"ז לא קנה ואף אם נתן הטוה"נ לבעלים לא זכה בהן כ"ז שלא קיבלן ונ"מ ג"כ דא"י בעה"ב ישראל למוכרן לישראל בטוה"נ וע' בירוש' דמאי פ"ו ה"ג גבי ישראל לישראל ובכורות דף כ"ז ע"א: ובאמתמדברי רבינו בהל' תרומות פי"ב הכ"א משמע דזה הוי בגדר דאסור לעשות סחורה בדבר האסור וכן נ' דאף אם נימא דטוה"נ ממון זה רק אם חטף ממנו כהן ואכלם דצריך ליתן לו דמי טוה"נ אבל אם אכלן ישראל או הזיקן א"צ לשלם לו ול"ד להך דקדושין דף נ"ח דשם אכל הטבל וע' בדברי רבינו בהל' גניבה פ"ב ה"ד דגריס שם דוקא אכלו וע' בנדרים דף פ"ה הגירסא משום דס"ל דלא כשי' הר"א ז"ל שם דצריך לשלם כופל דס"ל דאין עליו שם ממון גמור וע' תוס' כתובות דף ל"ד ע"א דלר"מ גבי דינא דגרמי אין עליו חיוב דו"ה אך שם י"ל דאין עליו שם שור או שה כיון דאין בו עצם הדבר: ובזהי"ל מה דמוכח מהך דבכורות דף ט' ע"א ודף ד' ע"ב דגבי פדיון פט"ח צריך לפדות כל פט"ח בשה אחר ואמאי אי נימא דטוה"נ ממון וקי"ל דגבי שה די אף בפטרוזא בר דנקא נימא דהטוה"נ של נתינת השה יהיה כמו שה קטן וכן לעולם וע"כ צ"ל דטוה"נ דשה אין עליו שם שה וה"נ כן. עכ"פ רבינו ז"ל ס"ל דרק אם אכלו ואף דשוב נתבטל הדבר מ"מ כיון שעדיין לא הפריש ויש לו בהם זכות מקרי שפיר שלו משא"כ באם הפרישם אז רק אם נתקיים הדבר דמת"כ וכ"כ בזה במק"א כה"ג בהך דחולין דף פ"ז דרק אם אחר כיסה את הדם אז צריך לשלם י' זהובים אבל אם הפסידן שוב נתבטל לגמרי הדין וא"צ לשלם לו עכ"פ לישראל אינו יכול למוכרן בטוה"נ ולכך מפ' השאלתות הך דקדושין דף נ"ח דר"ל דמקדש בת כהן ונותן לאביה התו"מ ואז אם טוה"נ ממון מקודשת וע' בירוש' דמאי פ"ו שם בהך מחלוקת דריב"ח ור' יוחנן אי ישראל לישראל נותן טוה"נ ור"ל כמש"כ אם ע"י טוה"נ שנותן קנה המ"כ או רק בשעה שהוא נותנן לבן בתו כהן אז קנה וע' תוס' גיטין פ"ג דאמרינן שם האומר הילך מנה ותן לפלוני בן לוי מחלקו אינו יכול לחזור בו חזינן דזה הוי קנין גמור: אךי"ל דר"ל כהך דב"מ דף מ"ט ע"א גבי דברים אי יש בהם משום מחוסרי אמנה ולק' אבאר זה עכ"פ גבי מת"כ כיון דבעי גדר מתנה וכ"ז שלא נתנן י"ל זכות גם בישראל כמבואר בחולין דף קל"א ובכ"מ לכך בב"נ צריך להודיעו משא"כ במת"ע דעזיבה כתיב בהן וקנאן הישראל מחמת הך דא"א יכול לזכהו ולכך אם מרחן חייב דהוי מרחן ברשות ישראל וע' בהך דבכורות דף י"ג ע"ב בהך מחלוקת דאביי ורבא שם היכא דיהיב זוזא אי הוי כדמי ע"ז דרבא ס"ל דמחזי ואביי ס"ל דלכך לא הוי מק"ט דאבעי ליה לעיוני וע"ש בתוס' דזה רק בגוי: ובאמתעוד נ"מ אי מתחלה משך ואח"כ נתן מעות דמלישנא דגמרא שם משמע דכיון דנתן מעות ה"ל לעיוני בשעת משיכה וע' תוס' כתובות דף נ"ח ע"ב ד"ה הני קלא אית להו דדרך הוא לבדוק קודם נתינת המעות ושם דף צ"ג ע"א גבי עד שלא החזיק בה דהוי שם מחלוקת דרש"י ותוס' בזה ובאמת י"ל דרק בעבדים אמרינן קלא אית להו כע' דאמרינן בתוספ' דהוריות פ"ב מפני מה הכל נשאלין על עבדים כו' ר"ל שדורשין אחריהם ובזה מדויק לשון הגמ' כתובות דף נ"ז ע"ב אלא מעתה כהן שלקח עבד מישראל ניחוש לסמפון למה דייק מישראל אך לפמש"כ התוס' בכורות דמעכו"ם צריך לדייק טפי ואף דהתוס' כ' זה רק בע"ז אין נ"מ וע' בתוספ' ע"ז פ"ב דאם לקח בהמה לנסיון אם החזיק בה כל היום הוי כמו שהסכים להמקח ואסור להחזיר לעכו"ם דהוי כמוכרו לו ואמר שם דבזמן שאסור להחזיר לישראל מחמת דין היכא דאינו רוצה אסור להחזיר לגוי אף אם יתרצה דהוי כמוכרו לו וכע' שכ' התוס' ב"ב דף פ"ח ע"א גבי גמר בלבו וע' בירוש' פסחים פ"ד דסתם נסיון לג' ימים וע' תוס' כתובות דף י"א ע"א גבי אם הגדילו יכולין למחות כמה ישהו ובמש"כ רבינו ז"ל בהל' מלכים פ"א ה"ו דאימתי יש עליו שם בעל מלאכה משיעשה יום אחד אבל מחמת מי שפרע לא הוי דין וכמש"כ התוס' בכורות דף י"א שם וע' תוס' קדושין דף כ"ט ע"א ג"כ כן דמי שפרע לא הוי דין: ובזהא"ש ג"כ הך דקדושין דף ע"ג ע"ב גבי הנאמן המוכר לאמר ע"ש בתוס' אך כיון דשם מיירי דהמקח בידו רק דקיבל מעות ודי במי שפרע ולא הוי גדר ממון כ"א איסור ונאמן ובמש"כ התוס' שבועות דף מ"ג ע"ב גבי פלוגתא דערבון דזה רק בגדר איסורא ולא בגדר ממונא וגם גדר דברים ליכא בעכו"ם כמב' שם וע' פסחים דף צ"א ע"א גבי ביהא"ס ע"ש בתוס' ובדברי רבינו ספ"ה מהל' ק"פ דאם עבר ושחט עליו אף אם הוא חבוש בבית האסורים של כותים יצא ומיירי בהבטיחוהו לצאת וזה תליא אי מה דאמרינן אשר פיהם דבר שוא כו' אי ר"ל דחוזרין בהם או דאין להם דבור כלל ושם אבאר זה. עכ"פ לאביי י"ל דרק אם נתן מעות ואח"כ משך אז ל"ה מק"ט ולרבא מחמת נתינת המעות מחזי כדמי ע"ז וא"כ קשה מהך דשם דף ל"ז גבי המוכר יין ונמצא יין נסך דצריך להחזיר לו הדמים ולא אמרינן דמחזי כדמי יין נסך ודוחק לאמר דיין נסך קיל לזה כמש"כ התוס' ע"ז דף ס"ד ע"ב ובירוש' שם וע"כ צ"ל דגבי ישראל לא חיישינן לזה משום דעכו"ם פעי כמבואר בערובין דף ע"ה ע"ב וחולין דף קל"ג ע"ב וערכין דף ו' ע"ב משא"כ בישראל וע' פסחים דף ו' ע"א גבי מה דמחלק בין בהמה לבצק ע"ש והנה שם כיון דגבי ישראל הוי מק"ט אמאי לא אמרינן אם אתה יכול לזכהו כו' דבשלמא לענין קנין שם הוי גזיה"כ דישראל מעכו"ם קונה בזה הקנין כדיליף שם מקרא משא"כ בזה: ובאמתהמעיין בדברי רבינו בהל' בכורות פ"ד ה"ה דייק שם גבי ישראל שנתן מעות לעכו"ם בדיניהם ר"ל שהתנו כך ע' תוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב וצ"ל דגם בזה י"ל אם אתה יכול לזכהו כו' וא"כ יהיה כמו יד עכו"ם באמצע דפטור מן הבכורה ואף דזה נ"מ לאיסורא משא"כ גבי דמי ע"ז דשם נ"מ רק לענין איסורא בלבד וע' תוס' ע"ז דף ס"ג ע"א גבי אתנן אך שם עיקר אתנן הוא משום גדר ממון ושכירות והאיסור הוי ממילא אם קנתה וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ולק' אבאר זה: וכןנ"מ במה דמבואר בהך דנדה דף מ"ו ע"ב גבי כל הנודרת על דעת בעל נודרת ע"ש בתוס' והנה לכא' קשה היכא דאח"כ מיאנה בבעל אם חלו עליה הנדרים למפרע ואי זה הוי כמו תנאי ע' מש"כ הר"ן נדרים דף ע"ד אך באמת ר"ל כך דאף דאין דעתה כלל בשעת הנדר רק דעתה שיהא בעלה וא"כ כל דבר שנוהג בבעל נוהג גם בה וכע' הך דמבואר בזבחים דף מ"ו ע"ב גבי הך דר' יוסי שתנאי ב"ד הוא ובפ"ד דטבעו"י וע' מש"כ התוס' גיטין דף ט' ע"א ד"ה חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד ע"ש דכ' דרק מחמת תנאי ב"ד הוא ע"ש ובירוש' דמאי פ"ה ה"ב בסומך על תנאי ב"ד ע"ש ובדברי רבינו בהל' תרומות פ"ג ה"ד ושם אבאר זה ובאמת י"ל דלא מהני תנאי כלל גבי מופלא הסמוך לאיש דנהי דהתורה ריבתה אותה דנדרה נדר אבל לתנאי אינו שייך כלל דהתורה לא ריבתה קטנה לתנאים וכ"כ בזה במה דפליגי בהל' אישות רבינו והר"א ז"ל פכ"ב ה"ד גבי חרש שנשא פקחית אם יורשה ע"ש בהשגות דאיך יכולה לשעבד לאחר מיתה אך ר"ל דהיא שעבדה עצמה שיהא דינו כבעל גמור וממילא יורשה וראיה דגם לדידן דקי"ל דבעל מיגז גייז היך שייך לומר הך דכל הנודרת ע' בזה במש"כ הר"ן בנדרים דף ע"ג ע"ב וע' בתוס' נזיר דף כ"ב ע"א במה דאמר ר' שמעון דאם אמר הריני כמותך שתיהן מותרות ומבואר שם בירוש' דרש"י לשיטתו דס"ל שלא התנדב כדרך המתנדבין ושוב השנייה לא חלה עליה נזירות כלל וא"כ לפ"ז בכל נדרים דקטנה לא יחול עליה כלל לר"ש וע"כ כמש"כ וע' בהך דגיטין דף פ"ג ע"ב ובהך דשבת דף מ"ו ע"ב ושם נקט רק על בעל. אך י"ל דהנה ע"ש ברש"י דכתב בד"ה ואמאי ואפי' שרי לה בעל איתסר לה משום מוקצה. ואף דהא בדף קנ"ז מסקינן דמותר להפר אף שלא לצורך השבת אך י"ל דר"ל כך דכיון דעיקר הטעם הוא משום ענוי נפש וכיון דכעת לא תפעל ההפרה דבל"ז תאסר משום מוקצה שוב י"ל דלא מהני הפרה ע' בנדרים דף פ"ז ודף פ"ב ע"ב גבי נדרה משתי ככרות וכ"מ בזה וא"כ לפ"ז לשי' רבינו דס"ל דאף מיפר כל הנדרים שוב לא איכפת לן ושפיר יכול להפר:

וכן התבואה כו' שלא הביאה שליש כו'. הנה ע' תוס' ר"ה דף י"ב דכל הני שעורי המובאין במשנה ולק' בפ"ב מהל' מעש' זה הוי שליש שלהם וגם זורע ומצמיח וע' סוכה דף ל"ו ע"א בהך מחלוקת דר"ש ורבנן דפליגי בזה בדבר הראוי לאכילה אי צריך שיהא נזרע ומצמיח ובסנהדרין דף ס"ט ע"א דקטן כתבואה שלא הביאה שליש דמי ובירוש' כאן פ"ט דתרומות ה"א דקודם הבאת שליש אם הפריש תרומה לא קדשה ור"ל דאין הטעם משום דלא טביל דהרי שם גבי גדולין כבר טבל מעיקרא וראיה דהרי חלה עליו הקדושה גם במחובר ומ"מ פחות משליש לא וצ"ל דא"א לחול עליה קדושה ונ"מ לפמש"כ בח"ג בהל' כלאים דמשכחת דלענין הזיתים עצמם מקרי הביאו שליש ובשמן עדיין לא הביא שליש כמו הך דמנחות דף פ"ו גבי שמן אפיקנון ואם נטבלו הזיתים ואח"כ הוציא מהם שמן לא חלה על השמן קדושת תרומה וזהו כוונת הירוש' הנ"ל וע' חלה פ"ד גבי הנוטל חלה מקב דאמר שם ג"כ דקודם הבאת שליש לא קדשה ע"ש ובקדושין דף ס"ב ע"ב ומש"כ רבינו לק' פ"ה ה"ט ומה דמבואר בירוש' פ"א דתרומות סה"ג ט"ס שם וצ"ל אין תרומתו תרומה ומה דאמר שם אדעתיה דחזקיה ט"ס שם ונחלף וצ"ל כך דהא ס"ל לחזקיה דהא דאמרי ב"ש תרומת עצמן בהן זה רק בזיתים על השמן אבל בשאר דברים דאמרינן דאין תרומתן תרומה גם ב"ש מודי דתרומת עצמן בהן ליכא וא"כ הא דקתני דכל הני לא הוי תרומה כלל אתי גם כב"ש אבל ר' יוחנן דס"ל דב"ש פליג גם אהני וא"כ ע"כ זה אתיא כתנאי וכב"ה וכה"ג אמרינן שם פ"ד ה"ה גבי המרבה בתרומה ע"ש וט"ס שם: והנהר' שמעון ס"ל דאין מסתכלין על ראוי לאכילה כ"א על ראוי לזריעה והנה בדברי רבינו בפהמ"ש בפ"ד דמס' שביעית מ"ז ח' דגבי פגי תאנים פי' דגם הם חייבין במעש' והוא תמוה דהוא להיפך מן המשנה ודוחק לאמר דשם קאי אפגי בית הני המובא בערובין דף כ"ח ע"ב דחייבין במעש' משום דאין נגמרין דא"כ גם בתמרים ג"כ כן כמבואר בגמ' שם וע' ב"מ דף פ"ט ע"א בתוחלני וכמו כפנייתא בפסחים דף נ"ב ע"ב וע' ירוש' שביעית שם מה דהביא הך משנה דעוקצין פ"ג דהוי מחלוקת דתנאי אי פגים מטמאי טומ"א ומוקי לה שם דמיירי בפגי תאנים משום דחשובים קצת לאוכל ומ"מ פטורין מן המעש' אך זה נראה דהנה במעש' ירוש' פ"א ובדברי רבינו פ"ב שם מבואר דגבי תאנים וענבים ורמון ושקדים א"צ שיגמרו הכל רק אם גרגר או פרד או תאנה וגבי שקדים די ב"ג שנגמרו היינו שפירשו קליפתן החיצונה ובתמרים הוי בזה מחלוקת דתנאים פ"א דדמאי אם נגמר מקצת אי נגמר הכל וע' בירוש' פאה פ"א ה"ה דכולן מטילין שאור בב"א ובתוספ' שם ע"ש. וס"ל לרבינו דגבי תאנים וענבים דקי"ל דאף אם ביכר פרי אחד חייב גם בשאר זה רק כשהשאר עכ"פ פגין או בוסר ובפחות מזה לא וע' בנדה דף מ"ז ע"א דכתב שם רש"י דהוי כסמדר וב"ק דף נ"ט ע"א מבואר דפגי הוי כבוסר ועדיף מסמדר אך זה רק גבי תאנה דיש בהן חשיבות אכילה כמבואר בירוש' פ"ד דשביעית הנ"ל אבל שאר פגים לא דגם לענין טומ"א אינן מטמאין ולכך מבואר בירוש' ספ"א דערלה דפגי תמרה של רבעי יקברו וזה אתיא או לדידן דס"ל בפסחים דף נ"ב דבשאר פירות גם רבנן מודו לר' יוסי בסמדר או דס"ל כר' יוסי ומ"מ פדיון ליכא עליהו כיון דאינן ראויין לאכילה ובתאנים בזמן שהן יחור דאז הן פחותות גם מסמדר בגפנים כמבואר בב"ק שם אין עליהן שם פרי כלל וזהו כוונת המשנה ספ"א דערלה דלר' יוסי נוטעין יחור של ערלה ע"ש ור"ל ביחור של תאנה של ערלה דאז אפי' ר' יוסי דס"ל דסמדר אסור מ"מ יחור מותר וזהו ג"כ כוונת הירוש' פ"ג דבכורים ה"א דאף דקריאת בכורים חלה על בוסר ופגין מ"מ לענין יחור הוי בעיא דלא איפשטא: והנהע' בדברי רבינו פ"ט מהל' מעש"ש ה"ב דבוסר נקנה במתנה בכרם רבעי וע"ש שהק' עליו דבגמ' מבואר דדוקא סמדר כמבואר בערלה ובפהמ"ש פ"א מ"ז וצ"ל דכיון דמבואר בירוש' שם דלא מהני פדיון בפגי תמרה גם לרבנן נוהג בהן לדידן כמש"כ וע"כ צ"ל דקדושה לא חלה עליהו רק איסור ואין עליהן שם ממון גבוה ובאמת מדברי רבינו נ' דיש חילוק גם בענין זה בין כרם רבעי לנטע רבעי דגבי נטע כ"ז שאינו ראוי לפדיה אין עליו שם ממון גבוה וגבי כרם תיכף חל ולכך גמ' דילן בקדושין נקט לשון סמדר דהוא בגפן לכך נקט דלא כר' יוסי אך זה יהיה נ"מ אם גם בגפן אחת כן או רק בכרם ומחלוקת דתנאי היא בתוספ' ס' מעש"ש וע' בשאלתות דר' אחאי פ' קדושים דס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דברכות דף ל"ה ע"א ובזה א"ש דברי רבינו ולכך נקט במשנה דפ"ה דמעש"ש מחלוקת דב"ש וב"ה בפרט ועוללות דזה רק בכרם ולא נקט גם פיאה דשייך גם באילנות די"ל דגבי רמון דקי"ל דאם בכרה אפי' פרדה אחת דחייב כל האילן וי"ל דה"ה גבי פאה כן וכ"כ בזה בח"ג בהל' מת"ע ומ"מ הקדושה דרבעי לא חלה עליה דאין עליה שם תבואה וא"כ נתחייב במת"ע קודם שחלה עליו קדושת רבעי ולכך מבואר בירוש' כאן דקדמאי כרם רבעי ותנינא נטע רבעי. ויהיה נ"מ ג"כ כה"ג גבי מעש"ש בהני דדי בפרי אחד דטבלי מ"מ אי חלה עליהו הקדושה כיון דאינן ראויין לאכילה וא"כ למה דחיק בגמ' בקדושין דף נ"ד ע"ב להעמיד בטבל הא מצי לאוקמו כה"ג וצ"ל דנהי דטבלי מ"מ לקרוא להם שם תו"מ א"א וע' בהך דב"מ דף צ' ע"א גבי מעש"ש אם הקדימו בשבלין יש עליו שם ממון גבוה אף דעדיין אין בו קדושת טבל וכן מבואר בירוש' חלה פ"א. אך י"ל דמב"מ אין ראיה משום דזה לר"מ דס"ל דמקח קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע' ביצה דף ל"ה ובירוש' מעש' פ"ב ה"ד וה"ה וה"ח: ובזהא"ש משה"ק התוס' ב"מ שם ד"ה כשהקדימו ע"ש אך באמת בתוספ' פ"ב דמעש' ובירוש' מבואר דבשבלין גם לר"מ לא מהני וע' ביצה דף י"ג ולק' אבאר זה. והנה רש"י ברכות דף ל"ו ע"ב פי' הך דמשהוציאו קאי אפרי ובפסחים נ"ב ע"ב דקאי אעלין ורבינו בהל' שמוי"ו פ"ה הי"ח כ' בוסר: והנהבירוש' פ"ד דשביעית מבעי ליה גבי פגין של שביעית אי מותר לעשות מהן מלוגמא ר"ל אי יש עליהן שם מאכל אדם ואסור לעשות מהן מלוגמא או מאכל בהמה ומותר וע' יומא דף פ"ו ע"ב דאסור לאכול פגין של שביעית אך י"ל דאסור לתולשן בשביל זה דזהו הכוונה שם או כגון שיש להן תקנה לאוכלן כמו בהך דדף פ"ט ע"א בב"מ הנ"ל בתוחלני והנה באוכלי בהמה מספקא ליה להירוש' בשביעית פ"ז ה"א וב' ופ"ט ה"ז אי מותר לאבדן ולכך ס"ל לרבינו דרק אם הוי כמו בוסר אז אסור לאבדן וע' מנחות דף ס"ט ע"א אי הנצה דעלין מקרי כמו השרשה לב' הלחם ע"ש. עכ"פ היכא דדי גם בגרגר אחד י"ל דעל השאר אף דטבילי מ"מ שם תו"מ לא חל עליהו ונ"מ ג"כ למש"כ התוס' ב"ק דף ס"ט ע"א אי חל שם דין שביעית על כרם רבעי דהנה בפ"ז דפאה מבואר בירוש' דעל כרם הקדש שייך שביעית ומבואר שם דאסור לפדותן דהוי כלוקח קרדום מדמי שביעית כיון דשביעית תופסת דמיה וגבי כרם רבעי בשביעית מבואר בפ"ה דמעשר שני דפודה בשוין וע"ש בירוש' דהוי שם מחלוקת אי צריך להוסיף חומש בשביעית עליו ובתוספ' שם מבוארת פלוגתא אי מותר לנטוע אילן ברבעית כדי שלא יחול הרבעי בשביעית ויהא גרם שתפקע הקדושה לחד שיטה אך באמת זה תליא איזה דבר חל קודם אי דינא דרבעי או דין שביעית: והנהאיסור שביעית חל גם על עשבין ע' בפ"ה דמעש"ש ה"ד ולכך ס"ל לרבינו בהל' שמיטה פ"ד ה"ט דאף לפירות האילן לשביעית לא אזלינן אחר ט"ו בשבט רק אחר תשרי ולענין מעש' ס"ל דלענין ט"ו בשבט אזלינן בתר חנטת פרי ולענין תשרי אזלינן בתר חנטת עלין ומשום דס"ל דמהנצת עלין עד גמר פרי הוא ק"ן יום כמבואר בירוש' פ"ה דשביעית ומשליש עד גמר מבואר בר"ה דף י"ג דהוה ב' שבועות ולכך אם תהיה הנצת העלין קודם ר"ה אז תהיה החנטה דפרי קודם ט"ו בשבט והנצה דעלין הוי כמו השרשה כמבואר במנחות דף ס"ט ע"א הנ"ל. וכן ר"ל בהך דסנהדרין דף י"ח ע"ב גבי הך דבטול תאנה ידמך וכ"כ בזה בח"א בהל' קדה"ח פ"א ה"ג אך כ"ז לענין מעשר אבל לענין שביעית ס"ל לרבינו דצריך להיות גמר פרי קודם ר"ה ואם לא חל עליהם קדושת שביעית וע' תוס' סוכה דף ל"ט ע"ב דס"ל ג"כ כשי' רבינו הרי דהקדושה לא חלה רק בגמר פרי ובזה י"ל הך דר"ה דף ט"ו גבי מה דפליגי ר"ש ורבנן לענין אתרוג משום דאזלי לשיט' בפ"א דמעש' וסוכה דף ל"ו אי יש על אתרוג שם פרי בקטנותו ולק' אבאר זה: והנהגבי שביעית ודאי שם לא אזלינן בתר גרגר אחד רק אחר כל הפירות אם הגיעו לעונת החנטה שלהם וע' בפ"ה דמעש' גבי הך דלא ימכור אדם פירותיו נקט שם דאם ביכרו מקצת נוטל את הבכורות ולגבי מעשר ניחא דכ"ז שלא נקבעו אין כאן חיוב כ"כ ולא איכפת לן אבל גבי שביעית מה מהני שנוטל הבכורות וע"כ צ"ל דלא חלה הקדושה רק אהני דבכרו ומסתמא מיירי בכל מיני פירות. והנה גבי כרם רבעי כה"ג כיון דהוה קדושה הבאה מאליה שפיר חלה ועדיין שביעית לא חלה אך מ"מ י"ל דזה לא הוי רק גדר איסור ולא קדושה כמש"כ וזה ר"ל הגמ' בב"ק דף ס"ט ע"ב במה דאמר שם דלכך כרם רבעי יכול לחלל אף שהוא ביד אחר ע"ש בגמ' דמשני שם הלשון מבמעש"ש: אךר"ל כך דאם נימא דהחומש שהוא מוסיף מחמת שיש בו גם דין ממון שלו או משום דהמעש"ש שלו ונ"מ במה דמבואר בפ"ד דמעש"ש ה"ו דהיכא דמשך מעשר בסלע ונתיקר ועמד בשתים דרשב"ג ס"ל דמשיכתו זו היא פדייתו ר"ל דכ"ז שלא נפדה לא קנה במשיכה משום דס"ל ממון גבוה הוא וא"כ לא קנה מ"מ חומש א"צ להוסיף המוכר על סלע הב' של מעש"ש דלענין דיני ממונות קנה הלוקח במשיכה וא"כ הוי למוכר כמו שאינו שלו וא"צ להוסיף חומש וא"כ חזינן דאף דהקדושה שלו מ"מ הממון פקע ולכך שפיר שייך לאמר בו יאוש וגזל ע"ש בתוס' דף ס"ח ע"ב וס"ט ע"א וע' במש"כ הרמב"ן במלחמות פ"י דב"ק גבי תרומה דהקדושה שלה והנתינה הם ב' דברים וע' בתוספ' פ"ז דדמאי בהך מחלוקת דר"מ ורבנן אם נתן סאה ללוי וסאה לעני יכול אח"כ לעשות חשבון ולאכול לפני חשבון שנתן ללוי וחכמים פליגי דרק אם נתן לו עישור אז הוי כמו מעשר אף אם לא קרא שם ובל"ז לא. וכה"ג פליגי בפ"ד דתרומות מ"ב והטעם אם אח"כ יכול לתבוע מה שנתן אי נימא דלא הוי מעשר ואזלי לשיט' שם בפ"ד מ"א דלר"מ לא חל כלל עליו מקצת שם ולרבנן שפיר יש עליו שם ולכך א"א לאכול עליו אח"כ ממק"א ובאמת זה ג"כ הטעם דרש"י ס"ל בבכורות דף נ"א ע"ב גבי פדיון הבן דאם נתן לעשרה כהנים אז דוקא בב"א ולכהן אחד די אם נתנן בזה אחר זה משום דכיון דכ"ז שלא גמר מליתן אין עליו שם פדה"ב רק אם נתנן לאחד כ"ז שלא שילם לא קנה המעות משא"כ לעשרה אך התוס' שם לא ס"ל כן בדף מ"ח ע"ב: וכןס"ל לרבינו בהל' בכורים פי"א וע' ב"ק דף ק"י גבי גזל הגר שהחזירו לחצאין לא יצא והטעם דא"א לצרף משום דהא כ' התוס' במנחות דף ע"ג דלאחר שבא ליד כהן נעשה כחולין ולכך יכול לקדש בו את האשה וקודם לזה הוא ממון גבוה ולכך לא מצטרף וכן הטעם מה דס"ל לרבינו בהל' שקלים פ"א ה"א דשקל שצריך ליתן הוא רק בב"א ואינו מצטרף משום דפקע שם הנותן ממנו כמבואר בירוש' פ"א דשקלים דצריך שיהיו הקרבנות משל צבור דאין ק"צ בא משל יחיד ופקע שמו ולכך לא מצטרף וע' מש"כ בזה בח"א. עכ"פ הם ב' דברים הממון והקדושה ושייך בו יאוש וזה ר"ל הגמ' ב"ק דף ס"ח וכ"ו גבי צנועין ולא אמרינן כל היכא דאיתא ברשות הבעלים כמו דאמרינן שם דף ס"ו ע"ב גבי קרבן וע"ז אמר בדף ס"ט ע"ב די"ל דלא אזלינן כלל בתר הממון רק בתר הקדושה וגבי מעש"ש כיון דהוא קרא שם מוסיף חומש וגבי כרם רבעי אף דהוא קדוש מאליו מ"מ אזלינן ג"כ בתר קדושה ולא בתר ממונות וראיה ממה דמבואר בירוש' פ"ה דמעש"ש דגם בשביעית צריך להוסיף עליו חומש אף דאז לית בו דין ממונות וע"כ משום דרחמנא אוקמה ברשותיה כמש"כ: גםבאמת נ' דאף לדידן דקי"ל נטע רבעי מ"מ יש נ"מ בין כרם רבעי לנטע רבעי דגבי כרם רבעי יש עליו מצוה או לפדותו או להוליכו לירוש' ולכך גם בשביעית זה החיוב לא פקע ממנו וא"כ יש עליו שם בעלים כמו גבי הקדש כע' דמבואר בירוש' פ"א דמעש' דלא יצא מידי הבעלים משום דאומרים לו פדה אתה ראשון משא"כ בנטע רבעי אז רק אם ירצה לאכול אסור או עד שיפדהו או עד שיוליכו לירושלים ובל"ז לא דאין עליו חיוב וא"כ לפ"ז בשביעית י"ל דא"צ להוסיף עליו חומש ובזה א"ש דעל כרם רבעי מבואר בירוש' הנ"ל דב"ה ס"ל דאף בשביעית צריך להוסיף חומש ובמ"ה שם נקט ובשביעית פודהו בשויו וכבר נדחקו בזה הר"ש ורבינו ז"ל שם: אךנ"ל דשם קאי אנטע רבעי ושם ר"ל דבנטע רבעי בשביעית לד"ה א"צ חומש וע' בספר תמים דעים להראב"ד ז"ל דמשמע שם שיש חילוק בזה בין נטע רבעי לכרם רבעי לענין חיוב הפדיה וע' ביצה דף ה' ע"ב וכ"מ דמוכח שם דיכול להפקיר כרם רבעי אך שם קאי לר' אליעזר דהוא מתלמידי ב"ש וס"ל דממון הדיוט הוא והא דמבואר במ"ה פ"ה דמעש"ש דיכול להפקירו י"ל דמיירי ג"כ כדאוקמא בקדושין דף נ"ד בסמדר או כגון שגדל מקרקע הפקר: אךזה יהיה תליא בהך דראב"י הובא בסוטה דף מ"ג ע"ב דבעי דוקא אשר נטע ולא עלה מאליו אך זה רק למ"ד כרם רבעי וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ולכך עי"ל ג"כ דשוב מקרי שבא על ידו ולכך חייב חומש. אך י"ל דהא דפחות משליש או קודם גמר גם דיעבד לא הוי תרומה זה רק בהני דצריך שיהיו כולם נגמרים אבל גבי מינים דדי אם ביכר אחד מהם ונעשה עונת המעש' בכולם שפיר י"ל דבדיעבד אם קרא עליהם שם תרומה קודם הזמן שפיר חל וע' מש"כ הר"ש בחלה פ"ב גבי קמח אם עירב עם העיסה. ולכך נקט רבינו כאן רק תבואה וזיתים ולא שאר פירות קודם עונתם למעש' המבואר במשנה דשם י"ל דדיעבד מהני וכבר הארכתי בזה בח"ג ולעיל גבי שמן זית שלא הביא שליש דמוכח דחייב במעש' וע' לק' בפ"ב מהל' מעש' דהשיעור הוא לשי' רבינו שיעשה שמן אחד מ"ט כפי מה שראוי לעשות וע"ש בהשג' ובפ"ה מהל' שמיטה הט"ז מפרש כפי' השג': וכןג"כ לשי' רש"י ב"מ דף ק"ה ע"א מבואר דזיתים אם עושין ט"ז לוג שמן לכור מטמא טומ"א ומ"מ השמן שלהם אינו מכשיר לפי שי' הר"א ז"ל דבעי לוג לסאה ואז מקרי הביא שליש ומ"מ י"ל דאין הזיתים חייבין במעש' לשי' רש"י וכמו פגי תאנים דעוקצין פ"ג הנ"ל דאף דמטמאין טומ"א מ"מ פטורין מן המעש' ואפשר לחלק בין זיתי כבש דאז די שיהיו ראוין לעשות שמן חלק א' מט' משא"כ בזיתי שמן דאז אזלינן בתר השמן ודוקא שליש וכמש"כ בהל' שמיטה הנ"ל ובזה י"ל הך דתרומות פ"א גבי זיתים על השמן דאינו תרומה וע"ש בירוש' דהק' מהך דעדיות אך י"ל דשם איירי דלענין עצמן הביאו שליש ולענין השמן לא הביאו שליש ולכך מזית על שמן לא הוי תרומה:

[מקונטרס ההשלמה: השמטה

**למ"ש בהך דב"ק דף ס"ט ע"ב מה דמוסיף חומש על מע"ש אם משום דהממון הוא שלו או דהקדושה הוא שלו וכן נ"מ להך דמבואר בקדושין דכ"ד ע"ש בגירסת התוס' דאשה א"צ להוסיף חומש על מע"ש שלה איך הדין לפי מ"ש בהך דיבמות דף פ"ו ע"א דנשואה בת ישראל נותנת רשות לתרום ר"ל בגדר עצם לא מחמת שליחות ואם קראה שם למע"ש של בעלה ואח"כ פדתה אם צריכה להוסיף חומש ועי' תוס' גיטין דף ס"ה ע"א ד"ה ופדו ושם בשיטת גמ' דילן בקדושין דף נ"ד ע"ב דאין יכולים ליתן המע"ש במתנה ע"כ המעות נתן להם ומ"מ אין מועיל הפדיון אם לא שיזכה הבעלים ע"ש בתוס' ועי' תמורה דף י' ע"א גבי הך דמתכפר עושה תמורה וע"ש בתוס' דף ז' ע"ב ד"ה שאין דגם המקדיש מימר אך באמת כך דכ"כ במ"א דזהו שני דינים דשותפים וציבור אין ממירים וקרבן של צבור ושל שותפים אין ממירים עי' תמורה דף י"ג דקאי על הם עצמם ודף י"ד קאי על קרבנם ועי' זבחים דף ו' ושם ר"ל בגדר קרבן וכן במה דאמר שם גבי מנחה ומביא שם קרא דנפש ע"ש בתוס' דילפינן מן קרבנו אך באמת זה שני דינים אחד דאין יכולים להקדיש ולנדוב קרבן מנחה בשותפות והב' דמנחה של שותפות אינה קריבה ואמר בכאן קריבה ומחמת נפש וכמ"ש התוס' סוטה דף כ"ג ע"א אבל אם אמר הרי עלי מנחה ומת דלדידן דקי"ל שיעבודא דאורייתא חייבים היורשים י"ל דאז אם יש לו ב' בנים אינם יכולים להקדישה ועי' תוס' מנחות דף צ"ג ע"א. עכ"פ שם קאי מחמת קרבן של שותפות וכן בתוספ' תמורה פ"א מחלק לה לשני דינים ונ"מ דאף אם השותפים אמרו כל הרוצה להמיר יבוא וימיר אף דזה לא בגדר שליחות כמ"ש במ"א ודלא כשיטת התוס' תמור' דף ב' ע"ב וכן במקדיש לשיטת התוס' דף ז' ע"ב וכן הוא שיטת רבינו בפ"א מהל' תמורה ה"ד מ"מ א"א להמיר דהקרבן הוא של שותפות זהו כונת הגמ' שם ומ"ש רבינו בה"א ואחד מן השותפים שהמיר ולכאורה זה קאי אשותף בהקרבן ואמאי הא תמורה בחצי לא מהני ע"ש בה' י"ט ותוס' שם דף כ"ו אך י"ל כגון דהשני אמר כל הרוצה להמיר כו' או דר"ל דהבהמות חולין הוה בשותפות אך שם לא מהני הך כל הרוצה דזה הוה בגדר שליח ובתמורה לא מהני שליחות כמבואר בירוש' רפ"ב דקדושין וכ"כ בזה במ"א בח"א בהל' לולב ע"ש:

חתימה** הדפסתי ב' הקונטרסים השלמה לח"ד בעבור שאחד ע"י עצת מרמה לא בהתר כמ"ש רבינו בפה"מ פ"ה דתמורה העלים לעצמו כמה בויגן כת"י מהח"ד לכן הדפסתי ועוד יש כמה דברים אשר אי"ה בחלקים הבאים אדפיסם ומאן דעקיץ לעקצי' עקרבא בכורות דף ל"א ע"ב ע"ש ועיין נדרים דף מ"א דא"י לשוט בנהר ועיין ברכות דף נ"ח ע"ב אי לאו עיקצי דעקרבא דמנחא בנהר כו' ע"ש וזה מה דמבואר בפ' האזינו הלוא ראש פתנים אכזר כו' כמוס עמדי וזה ראש של עה"ר המונח במערת המכפלה כידוע וזה מה דמבואר ע"ז דף י' ע"א שאין להם כתב כו' דלקחו מאחרים ע"ש בתוס' ואם ישוב ירפא ובגדר נהר יוצק יסודם דחגיגה דף י"ד ע"א ובמ"ש רבינו בסוף הל' מקואות יטהר עצמו במי הדעת ולא יחרוך צייד הרמאי עירובין דף נ"ה וע"ז דף י"ט: ע"כ מקונטרס ההשלמה]

וכן ההפקר כו'. והנהאם הפקיר קודם שהביאו שליש וזכה קודם שהביאו שליש זה ודאי חיוב ואם היה הפקר בשעת הבאת שליש ואח"כ זכה בהם וגדל עוד מבואר בירוש' פ"ה דמעש' ה"ד דתליא בפלוגתא דר"ע ורבנן שם ובפאה ובחולין דף קל"ו ע"א ואנן פסקינן דאזלינן בתר שליש הראשון ואם הפקיר אחר הבאת שליש הנה מלשון הירוש' פ"א דמעש' הובא לק' בהי"ב מוכח דזה פטור ממעש' דא"א לאמר דהך הפקיר קמה ר"ל עד שלא הביא שליש וזכה בה אחר שהביא שליש דהא זה גם בהקדש פטור כמבואר כאן בהל' מעש' פ"ב ה"ח ובירוש' פ"א דמעש' ה"א וכבר הארכתי בזה בהל' מת"ע בח"ג ונ"מ ג"כ אם זכה גם בהשדה או רק בהקמה ע' תוס' תמורה דף ו' ע"א ובירוש' פ"א דקדושין וכ"כ בזה. אך זה ודאי אם הפקיר אחר שליש וחזר וזכה בה ואח"כ נתוסף אחר שזכה בה הני ודאי חייבין במעש' וזה באמת החילוק מה דמבואר בירוש' פ"א דקדושין גבי נכסי הגר שמת דהמחזיק בקרקע חייב בכל ומחזיק בקמה פטור מן המעש' וכ"כ בזה בח"ב ובח"ג: אךבאמת ר"ל כך דמיירי שמת הגר לאחר שהביא שליש וזכה בה ואח"כ נתוסף אם החזיק בקרקע חייב על מה שנתוסף ואם החזיק רק בקמה גם התוספת פטור מן המעש' דגדיל בקרקע של הפקר וכן ר"ל בהך דמבואר בירוש' פ"א דמעש' בזכה בשדה הפקר ובגדוליה ר"ל שהפקירה לאחר שהביאה שליש וזכה בשניהם וקאי אמה שנתוסף אח"כ דחייב במעשר וכ"כ בזה במק"א דהמחזיק בנכסי הגר עדיף מזוכה מן ההפקר משום דזה הוי גדר יורש כמבואר בעירובין דף ע' ע"ב ע"ש בתוס' דכל מי שמחזיק בהם הוא היורש שלו ומ"מ לית ביה דין מצוה לקיים דברי המת ע' תוס' גיטין דף י"ג וב"ב דף קמ"ט כיון דמ"מ הירושה לא באה מכחו רק מכח חזקה: ונ"מג"כ אי יש שנוי רשות גבי מחזיק בנכסי הגר דלא שייך ביה רשות יורש כרשות לוקח וע' במש"כ ה"ה ז"ל פ"ב מהל' זכיה דגר שהיה חייב מעות ומת לא פקע החוב והמחזיק צריך לשלם ע"ש ואם ר"ל משום שא"י להחזיק או משום דגובה ממנו וע' גיטין דף נ' ע"ב גבי שטר פקדתא אי שייך שם הך דין דאין גובין מנכסים משועבדים במקום כו' ור"ל כך דע"י דין בלא פעולה א"א להפקיע זכות שיש לאחר וכמש"כ רבינו בהל' זכיה פי"ב הי"א גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דאין ב"ד יכולין להגבות לבע"ח מנכסים של אחריך וכ"כ בזה במק"א: ובזהי"ל ג"כ מה דמבואר פ"ז דכלאים דאם זרע כרם בשביעית אינו אוסר מחמת דאינו שלו ואמאי הא הגפנים בעצמן אינן הפקר ע"ש בר"ש וא"כ יאסרו הפירות מחמת שבאו מגפני איסור וכע' שהק' בירוש' שם גבי סכך והעביר הסכך דגדל מתוך איסור וע"כ צ"ל דא"א שיאסר ממילא דבר שהדין הפקיעו וכע' מה דס"ל לרבינו בהל' נדרים על הך דנדרים דף מ"ו דלאחר שחלקו השותפים מותר בחלקו דא"א להפקע ממונו וע' ב"ב דף קל"ג הוא אפסקיה ורחמנא אמר אין לה הפסק ותמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד ולכך ג"כ פסקינן דהך דסנהדרין דף קי"ב דעיסה של עיה"נ אסורה ובהמה מותרת ע"ש וע' ביצה דף ל"ז ע"ב ודף ל"ח ע"ב גבי תחומין והוא ג"כ משו"ז דכיון דרחמנא לא אסרה רק שללה א"א שיאסר עי"ז שלל אחרים: וכןגבי תחומין זה תליא אם הוא רק דבר התלוי בממון וכדמבואר בירוש' שם ובפ"ב דמעש"ש דתחומין עשו אותן כמידת הדין ר"ל בגדר ממונות לבד או יש בו גם גדר איסור וזהו דמביא בביצה דף ל"ח ראיה מר' יוחנן ב"נ דחפצי הפקר קונין שביתה חזינן דלא תליא בבעלים וה"נ כן משא"כ בבהמה דכ"כ בזה לע' דבהמת עיה"נ לאחר שחיטה פקע ממנה שם עיה"נ דפנים חדשות בא לכאן וכששימש מעשה עץ שימש כע' דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א והבשר אסור רק משום שבא מבהמה אסורה ולכך הכל אסור ונ"מ די"ל דאף דמבואר בתוספ' דקדושין פ"ג דעיה"נ תפסי דמיהם כמו ע"ז וכן אפרן אסור כמבואר חולין דף פ"ט בזה י"ל דאין הדין כן אך אפרן אסור מחמת דהוי נקברין: ובזהא"ש הך דע"ז דף מ"ד מה דגבי שריפה לא חיישינן לזבל ע"ש בתוס' דף מ"ג ע"ב אך כיון דנשרפו שוב לא נשאר עליהם רק אה"נ ולא דין ע"ז ובשאר אה"נ לא חיישינן כמש"כ התוס' שם ופסחים דף כ"ח דע"ז לא שייך הך לאו דלא ידבק ואף דמע"ז דף ס"ב ע"ב גבי חטא לכא' מבואר להיפך התם שאני דעיקר האיסור שלהם הוא מחמת היין נסך והיין נסך לא נתבער וכה"ג מבואר בתמורה דף י"ח ע"ב גבי ולד ע"ש וע' ע"ז שם דף מ"ב גבי עיקר ע"ז קיימת וזה ר"ל ג"כ הך דשם דף מ"ה ע"ב דגדועי ע"ז קודמין לכבוש א"י וכבוש א"י קודם לבעור משום די"ל ג"כ דאח"כ פקע מהם שם ע"ז ובאה"נ של עכו"ם אין עליו החיוב לבערו וע' תוס' סנהדרין דף פ' ע"א דאין ב"ד נזקקין להרוג אה"נ: וכןיהיה נ"מ לדם של בהמת עיה"נ דשל שוה"נ אסור כמבואר במכילתא וכ"כ בזה ובמק"א אבאר זה. וע' תוס' מנחות דף נ"א ע"ב דנסכים אינו נוטל מנכסי הגר שמת וצ"ל הטעם דמ"ש מבע"ח דגובה וכ"כ בזה בח"ב בפ"א מהל' ערכין אי נכסים הוה חוב או גדר ממילא אך י"ל הטעם דגבי בע"ח כיון דגם הוא יכול לזכות בנכסי הגר לא פקע לגמרי רשותא מיניה ע' ב"ק דף מ"ט ע"ב כיון דשייכא ידה במקצת ושם דף י"ג ע"ב משמע קצת דאף בשל הפקר כ"ז שלא זכה בו יש עליו שעבוד משא"כ הקדש דשם לא שייך בו גדר זכיה לכך ע"י הפקר שמת הגר פקע השעבוד וע' בהך דזבחים דף ק"ג ע"א דממעט שם קרבן של גר שמת ואין לו יורשים דאין עורות לכהנים ע"ש ברש"י משום דאין לו בעלים וק' למ"ד שם דף ז' ע"ב דיש שנוי בעלים לאחר מיתה ורש"י מפ' שם דר"ל היורשים ולשי' רש"י צ"ל דגבי גר לא הוי היורשים שלו בגדר עצם ואף אם נימא דיכול לזכות בהקרבן ע' בנדרים דף ל"ו ע"א בר"ן גבי בהמה שנמצאת כו' ובנזיר דף י"ב גבי קנים וכ"כ בזה במק"א: וכןנ"מ למ"ד שעבודא דאור' א"כ אם מת הגר צריך להביא הקרבן מנכסיו וכ"כ בזה די"ל דאף למ"ד אין היורש סומך ע' מנחות דף צ"ג ובזבחים דף ה' ע"ב וברפ"ק דערכין ותמורה זה רק בשהניח האב הקרבן אבל אם הניח נכסים וצריך להפריש מחמת שעבודא דאור' שם שפיר י"ל דגם היורש סומך וכה"ג גבי המחזיק בנכסי הגר י"ל דהוא אינו סומך ולכך בתו"כ פ' ויקרא פרשה י"ג פי"ז ממעט שם גבי סמיכה קרבנו ולא הגר משום דיורש אינו סומך ור"ל כה"ג ובזה י"ל ג"כ משה"ק התוס' מנחות דף ס"א ע"ב ד"ה אין דל"ל קרא לרבות גרים גבי תנופה: אךר"ל כה"ג וגבייהו אם שחט שלא לשמן שפיר עולה וא"צ להפריש אחרת וע' בתוספ' פי"א דקרבנות דאמר שם דגם של נשים ועבדים ס"ל לר' יוסי בר' יהודה דאין עורם לכהנים ונ' דר"ל כגון אשה שמתה והניחה קרבן וירשה בעלה ואף דהוא יורשה מ"מ כיון שאינה יורשה מחמת קורבה לא שייך בה בעלים וע' מש"כ התוס' ב"מ דף ל"ד ע"ב גבי כופל דנ"מ בין ירושת הבעל לירושת הבנים וכן נ"מ גבי מעש"ש אם ירש את אשתו ע' זבחים דף ו' וקדושין דף כ"ד ע"א כיון דהאישה א"צ ליתן חומש אם הוא צריך ליתן חומש וע' תוס' ב"ב דף מ"ט ע"ב ודף קי"ב ע"א וכן גבי עבדים ר"ל כגון דאקני ליה אחר ע"מ שאין לרבו רשות ומת העבד דשוב הוי כזוכה מן ההפקר אך לפי שיטת התוס' פסחים דף ס"א ע"א נ' דשנוי בעלים לאחר מיתה ר"ל אמת עצמו וא"כ מ"ש גבי גר שמת דמקרי אין לו בעלים וצ"ל דרק היכא דיש לו יורשים אז שייך שם המת וכה"ג כ"כ בח"ג בהל' כלאים פ"ט. עכ"פ זה לא מקרי ירושה בעצם וא"כ י"ל דהוי שפיר שנוי רשות:

אבל הזורע שדה הפקר חייב כו'. כ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"ו ה"ל דלא אמרינן דכיון דחבריה לשדה של הפקר והשדה לא קנה כמבואר ב"ב דף נ"ד ע"א יהיו גם הזרעים הפקר כמו שי' הראשונ' הביא' ה"ה בהל' זכיה פ"ב ה"ט גבי פלטרין וע' בהך מחלוקת דיומא דף י"ב ע"א ומגילה דף כ"ו ע"א אי משכירין בתים ומיטות בירושלים אף דהבתים והמטות הם שלהם וע"ש בתוס' ד"ה אף ובירוש' פ"ג דמעש"ש דבתים של ירושלים אינן קובעין למעש' לפי שהם של כל ישראל וא"כ מוכח דהיכא דחברינהו לדבר שאינו שלו גם הבית אינו שלו וע' ב"ק דף פ"ב ע"ב גבי ירושלים ובהך דמכות דף י"ג ע"א במחלוקת אם הרוצחים מעלין שכר ללוים. ובאמת מדברי הירוש' פ"א דערלה ה"ב גבי הנוטה לרבים נ' דס"ל דבזה פליגי ר' יהודה ורבנן אי בטלינהו לגבי ארעא או לא וע' מנחות דף ס"ט בהני בעיאי דשם אי בטלינהו לארעא ע"י זריעה ומה שנקלט אח"כ זה נעשה מאליו ובשבת דף מ"ה ע"א ול"ד לבנין דחבריה בידים:

הפקיר קמה כו' ה"ז תרומה כו'. והנהאם תרם ממנו על דבר שחייב בתרומה אי גם זה מקרי מן הפטור על החיוב כיון דאינו מחויב אף דחל עליו שם תרומה וע' ירוש' פ"ב דמגילה ה"ג דבן כרך מוציא את בן עיר בי"ד אף שכעת עדיין אינו בן חיוב כיון דבדיעבד יצא וע' בהך דכריתות דף כ"ז ע"ב דמי שהביא מעות לקנו ואח"כ העני דהו"א דצריך להביא עשירית האיפה ממעות אחרות והנך מעות יפלו לנדבה ואף דהא קי"ל דעני שהביא קרבן עשיר יצא ואמאי ליתי קן שכבר הפריש וע"כ צ"ל שא"א שהמעות שהפריש בזמן שהיה חייב יביא כעת כשהוא פטור מזה וה"נ כן להיפך וע' בדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ה ה"ז דאף דקטן שהגדיל חייב לעשות פסח שני מ"מ אם עשה בראשון פטור ואף דעליו ליכא חובה ושם איירו כגון שהקטן היה אחד מבני חבורה כע' הך דסוכה דף מ"ה ע"ב ובדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ב ה"ג ד' אבל היכא דהוי בגדר שה לבית אב אף אם נימא דהוא דאור' מ"מ א"ל שם בן חבורה וע' ירוש' פ"ה דפסחים ה"ד במד"א שם הדא אמרה שהקטן יש לו מנין לפסול ר"ל אם שחטו לשמו היכא דהוי שלא מן המנויין וכן נ"מ היכא דע"י הקטן יתמעט מכזית לכאו"א דאם הוא בגדר מנוי אז ממעט ואם הוא בגדר שה לבית אבות אינו ממעט: וזהר"ל הך דפסחים דף פ"ט וגיטין דף כ"ה גבי הריני שוחט ע"מ כו' ר"ל שהוא שוחט עליו שיהא ממונה עמו ולא בגדר שה לבית אבות וא"כ שום אין נ"מ דבל"ז היה אוכל עמו ולכך שפיר אמרינן ברירה זה ר"ל הגמ' בגיטין שם ובנדרים דף ל"ו ור"ל דהך שה לבית אבות אי מה"ת צריך שיחשוב עליהם או ממילא כן ולא מהני אף אם יחשוב שלא לשחוט עליהם ולכך מבואר בפסחים דף פ"ח דלא מהני מחאתם. והנה בגמ' שם מבואר דאף אם הם שחטו תחלה ואח"כ שחט הוא יוצאין בשל אביהם ורבינו בהל' ק"פ פ"ב נקט לה איפכא ור"ל כך אם הם שחטו תחילה אז אף דאוכלים משל אביהם ומשל רבם מ"מ לא הוי בגדר מנוי רק בגדר שה לבית אבות ונ"מ דאם אח"כ נשתחרר העבד והגדיל הקטן צריך לעשות פסח ב' אם משלו אינו יוצא כיון דרבו ואביו הקפיד עליו ובשל רבו ואביו הוה רק בגדר שה לבית אבות ולא בגדר מנוי וכמו דמבואר בנזיר דף כ"ח ע"ב אי מהני מחאה שלהם: אךע"ש בתוס' דלא מהני מחאה רק מתחילה וע"ש בירוש' בנזיר ולכך אם שחט עליו אביו ואח"כ שחט הוא כגי' רבינו אז אף אם אח"כ הגדיל או נשתחרר א"צ לעשות פסח שני והוי בכלל מנוי ולא בכלל שה לבית אבות אך נ"מ אם לא שמע כלל או שמע ושתק ואח"כ מיחה דאל"כ איך מבואר בדברי רבינו בהל' ק"פ ה"י דאם שחטו הם אחר ששחט הוא מהני מחאתם וע' ב"ב דף קל"ח ע"א וחולין דף ל"ט ע"ב גבי הוכיח סופו על תחלתו ושם קאי גם על אמה העבריה אף דע"כ היא קטנה ומהני המעשה שלה ע' חולין דף י"ג ולק' בהל' ק"פ אבאר זה. עכ"פ חזינן דאף היכא דלא היה חייב בק"פ אם הביא ק"פ נפטר וזה כוונת הירוש' פ"ח דפסחים ה"א דלכך בפסח אדם שוחט שלא מדעתו משום דמהני מה ששוחט על בניו הקטנים לענין שאם יגדיל ר"ל בין פסח ראשון לפסח שני יפטור חזינן דמועלת אף לדבר מה"ת אך זה יהיה נ"מ אם הגדיל בלילה קודם אכילת הפסח אם יכול לאכול מפסח ששחט עליו אביו בגדר שה לבית אבות: ובאמתזה תליא בהך מחלוקת דפסחים דף צ"ג מה נקרא דרך רחוקה אם כל זמן אכילה או כל זמן הקרבה ור"ל אי כיון שעשה הפסח כבר נגמרה פעולתו דקי"ל אכילת פסחים לא מעכבא ורק יש עליו מצוה לאכול מפסחו או דהוא נמשך כ"ז אכילה וע' ביבמות דף ע"א גבי זכרים ועבדים דמילתם מעכבת גם באכילת הפסח והא דלא מוקי שם כשי' הירוש' שם דבליל ח' שפיר יש עליו שם ערלות צ"ל משום דאז א"א לשחוט עליו הפסח דהא ידעינן בודאי שבלילה יהיה ערל ויהיה מעכב לאכילת הפסח ואז א"א למולו הרי חזינן דערלות של זמן אכילת הפסח מעכבת גם לשחיטה אף אם לא היה לן קרא דגם לענין אכילה מעכב וא"כ חזינן דהוה דבר נמשך וא"כ ודאי דאם הביא אז ב' שערות דאסור לאכול מפסחו וא"כ יש בזה חשש כשוחט שלא למנויו דאגלאי מילתא למפרע דלא היה בר מנוי וא"כ לפ"ז קטן ביומא דמשלם זמניה צריך לעשות כמו הך דמבואר בנזיר דף כ"ט ע"ב גבי הך דר' חנינא ובדרושים הארכתי בזה. וא"כ נמצא לפ"ז דגם פטור כיון דהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב וה"נ גבי תרומה כן וע' במה דס"ל לרבינו בהל' מילה פ"ג ה"ח דמשוך יש עליו שם מפר ברית אף לדידן דס"ל דמשוך לא הוי ערל ודלא כמש"כ התוס' יבמות דף ע"ב ע"א ד"ה מדבריהם והטעם משום דס"ל דמצות מילה הוא מקיים כ"ז שהוא מהול ע' תוס' שבת דף קל"א וכ"כ בזה בח"א ומשוך מבטל זאת המצוה ממנו אף דאין עליו שם ערל ולכך אוכל בתרומה וגרע טפי דלא מהני כלל מה שימול אח"כ כע' הך דב"מ דף כ"ו ע"ב דכיון דאינו ערל מה מועלת בו המילה וע' בכורות דף ג' ע"ב גבי הך דרב מרי בר רחל דלא מהני מה שנהג בהם קדושה כיון דבעצם אינם קדושים ונ"מ לפ"ז לפמש"כ התוס' ע"ז דף כ"ז ע"א ד"ה א"ב לחלק שם בין מומר לענין כתיבת תפלין למומר לענין מילה ור"ל משום דכ"כ בזה בח"א דעליו רק מוטל שיהיה מהול וזה נעשה ממילא ע"י שמל עצמו וא"כ זה לא מקרי שאינו בן שמירת ברית דמה שאינו עושה לא זה הוא הפעולה שהוא מוזהר רק גרם ולכך יכול למול אך לשי' רבינו גבי משוך דמבטל ממנו הפעולה שאינו מהול אף דלא הוה ערל י"ל דהוה בגדר מומר וע' ירוש' ביבמות שם ומש"כ התוס' ביבמות דף ע"ב ע"א על הך דשבועות דף י"ג דמיירי דלא מל כלל שם ר"ל דהיינו שנולד מהול ואח"כ משך עצמו דאז מצות מילה לא היתה בו ורק שלא היה ערל ועכשיו נתבטל זה: וכןיהיה נ"מ למ"ד בב"ב דף קכ"ז ע"א דטומטום שנקרע אינו נמול לשמונה ע"ש ברשב"ם דכ' לענין לדחות שבת ומשמע דבל"ז צריך להמתין עד שמונה רק דלא הוי גדר זמן אלא שלא יהיה ערל ולכך לא דחי שבת אך באמת י"ל כמו הך דשבת דף קל"ה דיכול למולו תיכף שנקרע וע' ביבמות דף ע"א ע"ב במה דמוקי כגון טומטום שנקרע וי"ל דמיירי כגון תוך ח' וכהך דב"ב הנ"ל וא"ש מה שהביאו ראיה התוס' דף ע' ע"א ד"ה הערל דאינו מוטל החיוב לקרוע וע' תוס' פסחים דף כ"ח ע"ב די"ל דכיון דתוך ח' הוא אף דאם נקרע יש עליו שם ערל א"צ לקרוע משום זה משא"כ לאחר ח' ולדידן דס"ל דגם טומטום שנקרע נימול לח' ואז הוי בגדר חיוב שימול שפיר מוטל החיוב עלינו לקורעו ונ"מ דמילה כה"ג י"ל דלכ"ע כשרה בבן נח כיון דאין עליו מצות הפעולה רק מה שנפעל וע' במנחות דף מ"ב בהך מחלוקת דציצית דפליגי כה"ג ובתוס' שבת דף כ"ה ע"ב וכ"כ בזה במק"א: ונ"מג"כ להטפת דם ברית דנולד מהול דזה לכ"ע לא מהני ע"י בן נח דשם המצוה רק הפעולה ולא הנפעל דאינו פועל כלום וכן גבי בני קטורה לשי' רבינו דאף דצריכין למול מה"ת מ"מ הוי ערלים ובהם המצוה רק הפועל ולא הפעולה והם יכולין להטיף דם ברית לנולד מהול דעליו לא הוה רק הפעולה ולא הנפעל ובזה א"ש מש"כ התוס' ביבמות דף ע"א גבי הך דנדרים ולשון בנ"א דנ"מ אם הם ערלים או אינם מולים וכ"כ בזה בפי"א מהל' נדרים בח"ב ולק' אבאר זה. וכ"כ בזה במק"א מה דמבואר בירוש' דנזיר פ"ט גבי עבד בנזירות דאם נהג נזירותו והשלים בשעה שהיה עבד אף דהרב היה יכול למחות מ"מ עלתה לו הנזירות וע' מש"כ בזה בח"ב וע' בנזיר דף י"ג ע"א בהך בעיא דשם גבי הפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה אם הוה הפרשה ואף דהא בעי שיקדים נדרו לקרבנו וכאן פטור עפ"י דין מ"מ כיון שיש בו ספק מקרי שעדיין יש בו צד חיוב ומהני הפרשה או לא: וכןיהיה נ"מ למה דמבואר במכות דף כ"ב ע"ב דאם אמדוהו שיכול לקבל מ' ואח"כ אמדוהו שאינו יכול לקבל משמע שם דפטור לגמרי כיון דכל האומד א"א לקיים וחצי אומד לא שייך לאמר לעשות ע' ערכין דף ז' ע"ב ושם דף י"ח ע"א גבי הך מחלוקת דר"מ ורבנן אם יכול ליתן פחות ממה שקצבה התורה: אךיהיה נ"מ כך דהיכא דאמדוהו לכ' דאז עפ"י דין אין מלקין אותו אלא י"ח דבעינן שיהא ראוי להשתלש ואח"כ אמדוהו שא"י לקבל רק י"ח אי זה הוה כמו אומד אחר ונפטר לגמרי או כיון דלא מהני האומד לשום נ"מ בינו לבין אומד הראשון אין שם אומד שני עליו כלל ובאמת מלשון המשנה במכות שם משמע דאינו חל גדר אומד כלל על שאינו ראוי להשתלש אך מלשון הברייתא סנהדרין דף י' משמע דשפיר הוה אומד רק דצריך ליתן לו פחות וא"כ י"ל דמקרי נשתנה האומד גם בזה ויפטר לגמרי וע' תוס' סנהדרין דף פ"א מש"כ שם גבי כיפה דא"א לתת התראה למלקות ולכיפה כיון דזה א"א עפ"י דין לעשות שניהם וגם נ' דזה תליא בהני לישני דב"ק דף פ"ו גבי עבדים אי שייך לשום בהם בושת אף דשומא הוה גדר דין וכיון דבהם לא שייך זה הדין של בושת כלל מה מהני השומא ומ"מ ס"ל לחד לישנא דשייך ביה גדר שומא וה"נ כן וע' ב"ק שם דף פ"ד דשמין אף דאין דנין אותו בבבל אך שם יש נ"מ לענין תפיסה: והנהבכריתות דף י"א ע"א ע"ש ברש"י מבואר דהך קרא דבקרת הוא לע"ז שלא יאמדו אותו רק למכות הראויות להשתלש ואם אמדו אותו ביותר לא קיימו שליחותם וע' ב"ק דף קט"ז ע"ב גבי עביד שליח שליחותיה וכיוצא בזה פי' רבינו הך דכתובות דף צ"ח ובכורות דף ס"א דדבר שעושין אותו רק באומד היכא דטעה לא בטיל משום דאומר מה אני יכול לעשות כך הוא האומד שלי וכן נ"מ במה דס"ל לרבינו בהל' רוצח פ"ה ה"ו דהך שליח ב"ד ר"ל אם הכה בע"ד הנמנה לילך לב"ד וע"ז קאי הך ברשות קעביד: וכןר"ל בהך דסנהדרין דף פ"ה גבי בן מהו שיעשה שליח לאביו ר"ל ג"כ כה"ג לא על עצם המיתה ועצם המלקות וכן מה דמבואר דף ל"ב בכתובות גבי חובל שהותרה מכללא ר"ל כה"ג ולא על עצם המלקות דדבר שעצם מצוותו בכך לא נקרא הותרה מכללו וכ"כ בזה במק"א. וע' ב"ק דף כ"ח ע"א גבי שליח ב"ד ושלחה ידה ושם לא קאי אבושת וכשי' רש"י רק קאי על הכאה ואף במקום דהוא מסוכן כמבואר בספרי הובא בדברי רבינו פ"א מהל' רוצח ע"ש. והנה רבינו שם דייק שהרי הרגו בשעת עשיית המצוה ומה ר"ל אם ההכאה שמכה אותו הוא בשביל שאינו הולך לב"ד או הוה כמו כפייה שעי"ז ילך לב"ד וא"כ לא נתקיים הדבר שהרי הרגו אך מ"מ גבי השליח אין נ"מ דהוא עביד שליחותיה דכך ב"ד מצווין אותו לעשות וע' ב"ק דף ל'. מה דס"ל דיש נ"מ בין עשה ברשות ב"ד די"ל דחייב ובין עשה ברשות מצוה די"ל דפטור ובשבועות דף מ"ט ע"ב בהך מחלוקת אי שבועה שהדיינים משביעין אותו יש בה קרבן כיון דמצוים אותו לישבע ובירוש' שם אמר דמאן דפליג ס"ל דאף דמצווה להפיס זה רק על אמת ולא על שקר ונתבטל הצווי וחייב קרבן וה"נ כן: וכה"גכ"כ במק"א דלמה דחק הגמ' במכות דף ח' ע"ב גבי אב המכה את בנו דהוא עושה ברשות ולא מוקי לה כגון מכה בנו הגדול כמבואר מו"ק דף י"ז ובקדושין דף ל' ברש"י שם וא"כ הוה שלא ברשות וצ"ל דכיון דהרגו שוב ליכא חשש דלא נתקיים ופטור מגלות. וזה תליא במה דמבואר בירוש' ר"ה פ"א ה"ג וספ"ח דיומא גבי יוה"כ מכפר אם לבסוף נתגלה דלא היה להם שעיר במה דמקשה שם ואין הקב"ה רואה את הנולד ובר"ה פ"ג גבי השמטת כספים מעכבת את היובל אף שזה לבסוף ובהך דיבמות דף ל"ה ע"ב אגלאי מילתא למפרע היכא דלא נעשית פעולה ואכמ"ל בזה. וע' בהך דערכין דף כ' ע"א מה דמבעי שם גבי אמדוהו מאליו אי יש עליו שם אומד ע"ש: וכה"גי"ל במש"כ התוס' כתובות דף ק"ח ע"א גבי הך דשוקל את שקלו דאף דפטור ע"פ הדין מליתן שקל מ"מ אם שקל אחר בשבילו הוה שקל וה"נ כן וברש"י ב"ק דף קט"ו ע"ב גבי כדי יין ושמן המשתברות דא"י לעשות אותן תרומה על מקום אחר משום דהוה הפקר ובהך מחלוקת דפסחים דף צ"ב ע"ב גבי דרך רחוקה אם שחט אי הורצה אף דפטור וירוש' חלה פ"ד ה"ה גבי שני קבין שהפריש חלתן ונתערבו דלר"ע דחל שם חלה מן קב נפטרו אף דאז לא הוה רק רשות ובמש"כ רבינו בפהמ"ש כאן פ"א ה"ה דלכך א"י לתרום מהם אף דיעבד משום גזה"כ ואמאי לא קאמר משום דהוה מן הפטור על החיוב וע"כ ר"ל כה"ג: והנהשם אמר ג"כ היכא דלא נגמר וע"כ ר"ל כגון שהכניס הפירות שאינן גמורין במוץ דאז שוב לא יתחייב דאל"כ הא מבואר שם ספ"א דבדיעבד משאינו גמור על הגמור תרומתו תרומה וע' תו"י יומא דף י' דהק' כע"ז ורש"י נדה דף מ"ז ע"ב גבי חצירות דלכך אמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר לענין שלא להפריש ומוכח שם דאף דיעבד לא מהני קודם שנכנס לחצר והוא תמוה לכא' וצ"ל כך דהנה כ"כ לעיל בפ"א דיש גבי תרומה ב' דברים תיקון האיסור וקדושה: והנהאם תרם בשבלין אז לא שייך שם קדושה רק איסור וזהו כוונת רש"י בנדרים דף י"ח ע"ב ד"ה ואם של גורן דכ' שם דתרומה ומעשר בשבלין אסור ור"ל כך דהנה הרא"ש ות"י שם כ' בדף י"א דלכך תרומה לא הוה דבר הנדור משום דבא להתיר וא"כ לפ"ז בשבלין דעדיין לא נאסר למה לא מהני התפסה וע"כ דהתפסה לא מהני רק בדבר שיש בו קדושה וזה לא שייך רק אחר גמר דאז חל עליו שם קודש כמבואר בירוש' פ"ה דמעש"ש גבי בערתי הקודש דזה טבל ע"ש. וא"כ אף אם נימא דאם הפקיר קמה וחזר וזכה בה דאם הפריש תרומה מהני זה רק כגון שאחר שזכה בה קצר אותה וגמרה דאז שפיר חל אבל היכא דעדיין לא נגמרה אז אף אם עבר והפריש ממנה לא חל כלל משום דכאן א"א לחול גדר איסור על התרומה דמה איסור יש כאן. וכן יהיה נ"מ אי שייך לאמר גבי תרומה יש יד ע' נדרים דף ו' ע"ב ובר"ה דף ד' דגבי בל תאחר לא חשיב רק מעשרות ע"ש בתוס' והטעם דע' בדברי רבינו ספ"ב מהל' חגיגה דגבי לוי יש לאו במשהה מעשרותיו מהך דהשמר לך פן כו' אבל בתרומה לכהנים לא שייך זה משום דכהנים יש להם בשר קדשים וא"כ לפ"ז י"ל דאין יד לתרומה וע"ש בת"י דף ב' ע"ב גבי שבועה אי יש שם יד ושם דף ח' ע"א ודף ט' ע"א ובנזיר דף ג' ע"ב ובשבועות דף ל"ו ע"א גבי הן הן כו' וע' בריטב"א נדרים שם: אךבאמת גבי תרומה אי הוי גדר קדושה ונדר שייך שפיר גדר יד ואם רק לתקן האיסור לא וע' תוספ' דדמאי פ"ז גבי אם הפריש אחד תו"מ ואמר אחר הריני כמה שאמר זה דחל וע' נדרים דף ט' ונזיר דף ב' ע"ב ודף ט' ע"א אם זה הוה כמו יד והנה באמת נ' דהך מחלוקת דמעש"ש פ"ג המובא בקדושין דף ו' ע"א גבי הך דהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה והנה לכא' הך בעיא דנדרים דף ו' גבי יש לקדושין יד תליא בזאת המחלוקת: אךבאמת נ' כך דכאן נקט לשון קדושיה ר"ל קדושי שטר ולא כסף כמו גט דעצם הדבר כבר נעשה רק לעשות הפעולה בה שתהיה מגורשת או מקודשת בזה הוה מחלוקת וקי"ל דאם היה מדבר עמה די בזה וכן משמע מלשון התוספ' קדושין בפ"ב דמתחלה נקט שם סלע וכאן נקט קדושיה וע' בירוש' גיטין פ"ז ה"ד גבי גרושתו אי נתן לה כסף ולא נתיחדה עמו כדי ביאה הוה מחלוקת דתנאי אך גמ' דילן לא ס"ל כן ומשום דגרושה הוה בגדר עסוקין באותו ענין ולכך בביאה אף סתם הוי קדושין וכן אם היא בביתו ס"ל לרבינו בפ"א מהל' גרושין דאם לאחר גרושין היא בביתו הוה כמו שהחזירה וכ"כ בזה לעיל ובח"א בהל' גרושין ובח"ג פ"ד מהל' מת"ע ע"ש: ובאמתנ"ל דהא דהוה ס"ד בכתובות דף ע"ד דתנאי לא מהני בביאה משום המעשה ובאמת בתוספ' פ"ג דקדושין אמר שם כן הטעם וכן בירוש' בפ"ב שם ואח"כ בתוספ' שם מביא הך דין דדבר שא"א לקיימו ע"י שליח לא מהני ביה תנאי ור"ל כך דדבר שאפשר לקיימו ע"י שליח נמצא דהפעולה והפועלים ב' דברים אבל דבר שא"א לקיימו ע"י שליח הוה דבר אחד וא"כ כך דגבי חליצה כיון דהחולץ צריך שיחלץ ובלא החולץ אין עליו שם חליצה ועיקר פעולת היבם היא החלוצה או היבום והוא עצם אחד וכדקי"ל דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום דכל שהוא עצם א"א לחלק וע' בירוש' פ"ג דערלה ה"א גבי צבעו בקליפי אגוז של ערלה דאמר שם דל"ד להך דתרומות פ"ד דתאנים שחורות ולבנות מצטרפות ע"ש דהוה מחלוקת דתנאי משום דשם התואר אינו עצם הדבר רק סיבה וכל דבר שהוא סבה אם נתחלק אפשר שיתבטל ממנו והדבר תלוי בכמות ולא באיכות וכמש"כ רבינו בספר המורה ח"א פע"ב הקדמה ה' משא"כ בצבע דאז זה הוה עצם ואינו מתחלק והוה איכות ואיכות הוה עצם והוה כע' דאמרינן בב"ק דף ק"י ע"ב התם הלכתא גמירא לה דתמות והוא תמוה דמ"מ נימא אדעתא דהכי וע"כ צריך לומר משום דזה הוה ממילא והדין הוא כך וגרע יותר מתנאי ומעשה בדבר אחד וע' בקדושין דף כ"ג ע"ב גבי ע"מ שאין לרבך רשות ע"ש ברא"ש ותמורה דף כ"ה ע"א דברי התלמיד כו' וזבחים דף ע"ה ע"ב גבי יפדה לי בכור כו' וב"ב דף קל"ג והא אפסקה וזהו ג"כ הגדר מש"כ רבינו בהל' אישות פי"ב ה"ט דכל היכא דכתיב משפט לא מהני ביה תנאי ר"ל דזה לא בגדר נושא הדין רק בגדר עצם הדין דהיינו לא נשפט רק משפט ועצם הדין א"א לשנות בשום אופן: וכןר"ל בהך דקדושין דף ז' במה דמק' שם ונפשטה קדושין בכוליה ותי' משום דעת אחרת ור"ל כך דכבר הארכתי בזה לעיל אם קדושין הוא משום קנין או זה רק דין דצריך שיהא כך וממילא הוה קדושין וזהו באמת כוונת הגמ' שם דף ג' למעוטי חליפין כו' ע"ש ברש"י ותוס' מה שדחקו בזה דהא באמת הוה כמו כסף אך באמת אין הפירוש כן רק דר"ל כך דהא כמו גבי חליפין אף אם נימא דמשיכה לא קני מ"מ כיון שמשך זה קנה השני את הדבר ה"נ נימא גבי קדושין דאף אם קדשה בדבר ולא נתן לה נימא להיפך דכיון דנתקדשה מיד קנתה הדבר שלו דכיון דאין הקדושין משום קנין רק דזה דין שאם לא תקנה דבר ע"י הקדושין אינה מקודשת וא"כ תתקדש ותקנה הדבר אף שלא נתן לה וכמו בגיטין דף ע"ח ע"ב דקרוב לההיא מקודשת אף דבשאר קנינים ל קנתה להמעות ותי' שם דכיון דהחפץ נקנה לה בתורת חליפין וזה יכול לעשות גם ע"י פחות משו"פ ואשה מפחות מש"פ לא מקניא נפשה פי' דאינה עושה את עצמה לפחות מש"פ וא"ש בזה מש"כ הר"ן ז"ל דף מ"ט ע"א בנדרים על הך דקדושין דף ו' ע"ב דבאמת למה אין אשה נקנית בחליפין והוא תמוה מהך דדף ג' אך לפמש"כ א"ש ע"כ הקדושין הם נעשים ע"י דין רק שהדין הוא כך דכ"ז שלא תקבל האשה עי"ז דבר חדש אינה מקודשת: והנהקו' הגמ' שם דף ז' הוא לכאורה תמוה דאיך דמי למקדיש דבר שהנשמה תלויה בו דהתם עכ"פ חל על חצי וממילא נמשך משא"כ באשה אך ר"ל כך דבאמת מה דנפשט בחצי השני הוא לא מחמת פיו רק מחמת גזה"כ ונ"מ דאף דבכ"מ הקדש שוה מנה אסור לפדות בפרוטה מה"ת כמבואר בכ"מ זה רק החצי שהקדיש אבל החצי השני אז אם נעשה אח"כ בע"מ דיה בש"פ וכע' מש"כ הראב"ד ז"ל בפט"ו מהל' מעה"ק וכן אם נהנה אף דכ"כ במק"א די"ל דהא דצריך במעילה דוקא פרוטה אף ללקות זה רק אחר אבל המקדיש חייב בכ"ש דלא גרע מקונמות כמבואר שבועות דף כ"ב מ"מ על החצי האחר לא שייך זה וא"כ חזינן דאף שפיו אינו פועל מ"מ הדין פועל ויהי' גבי קדושין ג"כ כן כיון דזה הוה רק דין ותי' דכיון דיש שם עוד צד לא רק מצד עצמו א"א שיתפשט. וכן כ"כ בזה לעיל גבי דין שמירה אם הוא ב' דברים או דבר אחד ע' תוס' ב"מ דף ל"ד ע"א גבי שואל אם התנה שיהא פטור אי מקני ליה כפילא וכן לענין תרומה אם כהן שאל בבעלים פרה אי יכול להאכילה בתרומה אי זה הפקעה בהשמירה עצמה או רק בחיובים וע' ב"ק דף ס"ב ע"א גבי מה דאמר נטירותא דכספא קבילת כו' ושם דף מ' גבי תורא שאילא מוכח דזה בגדר חיוב עצמיי ולא בגדר גזה"כ. עכ"פ היכא דהדבר הוא עצם לא מהני בו תנאי היכא דהעצם נשאר משא"כ בהך דנזיר דף י"א ע"א דשם הוה התנאי שיתבטל גם עצם הנזירות וממילא אינו נזיר וא"ש משה"ק שם התוס' והוה ס"ד דגם ביאה בקדושין הוא כן דהוא עצם האישות ואף דאם בעלה לשם זנות לאו כלום הוא אז לא מקרי ביאה כלל וכמו גבי חליצה דאף דבלא כוונה לא הוה חליצה כמבואר ביבמות דף ק"ב ע"ב שם ר"ל לא שלא תועיל החליצה רק דלא הוה חליצה וס"ד דגם בביאה כן וכמו גבי שכחה היכא דאינו מכוון לקצירה לגמר כמבואר בפאה ספ"ד גבי מעמר ומ"מ תנאי לא מהני שם כמבואר בספ"ה דשם הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני נוטל ר"ל דאם ישכח איזה דבר לא תהי הקצירה שלו קצירה וס"ד דגם ביאה כן וכשי' הירוש' רפי"ד דיבמות דקדושי ביאה קונין בחרש מה"ת ובקטן רק מטעם גזה"כ דאיש כמש"כ רש"י כתובות דף ע"ג וע' תוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב דמעשה ידיו קונה הקטן מה"ת ר"ל ג"כ דזה בגדר עצם ולא מחמת דין ונ"מ ג"כ אי לזה מהני היכא דאינו רוצה לקנות ע' תוס' ב"ק דף צ"ד ע"ב גבי שחור וצבעו אדום וב"ב דף נ"ד ובמק"א אבאר זה: וכןגבי קנין חופה זה תליא ג"כ אם הוה דין או מחמת יחוד וכ"כ בזה במק"א במה דפליגי רבינו והתוס' אי נשואין בלא ביאה אי הוה כבעולה גמורה מה"ת לענין פסול ולענין קנס כמבואר בהל' איסו"ב פי"ח ובהל' אישות פ"י ובהל' נ"ב וכ"מ ותוס' גיטין דף פ"ה ע"א ד"ה חוץ מתרומתך דלא ס"ל כן וכתובות דף מ"ט ע"א ד"ה ואימא ושם דף ל"ה ע"ב וכ"מ ובמש"כ הבעהמ"א ז"ל בהך דב"ק דף ע' ע"ב גבי שנים אומרים בעל דסתם ג"כ מהני ובהך דיבמות דף כ"ט ע"ב דנקט שם ובעי מסירה לחופה ובכתובות דף מ"ח ע"ב סתם חצר דידיה כו' וכגי' הירוש' בהך דסנהדרין דף פ"ט ע"א דגרסתנו היא לרשות הבעל ולנשואין משמע דהוי שני דברים ובירוש' לא גריס כן וכן בגמ' דילן ובכתובות דף מ"ט וזה תליא בהך מחלוקת אי יש תנאי בחופה דיבמות דף ק"ז וכ"מ וע' מש"כ רבינו בהל' אישות פ"י עכ"פ הך דהיה מדבר קאי על שנתן לה שטר קדושין משא"כ בקדושי כסף דשם העצם והנפעל נעשים בב"א אז הוה בעיא דרב פפא בנדרים דף ו' ע"ב וע' מש"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"ז ה"ה דהך דקדושין דף ה' ע"ב גבי ידים שאינם מוכיחות שם קאי אאמירה דהוה בפועל ולא בהפעולה וכמו בנזיר דקי"ל דהוא איסור גברא וממילא הוא אסור בהדברים משא"כ בהך דנדרים דף ה' דשם קאי אלשון הכתוב בגט דהיינו אפעולה ולא אפועל ולכך מדמי לה לנדר דהוה איסור חפצא וע' במש"כ רש"י גיטין דף ל"ב ע"ב גבי חזרה מקדושין דכ' דהכסף לא בטיל דיכול לחזור ולקדש ומשמע שם דנשאר שם כסף קדושין עליו רק דעדיין אינה מקודשת דאל"כ פשיטא ודוחק לאמר דר"ל דא"צ ליטול הימנה ולחזור וליתן לה וכ"כ בזה בח"א בהל' אישות פ"ג ה"ח דהא דומיא דגט קאמר אך י"ל דר"ל כמש"כ רש"י בנזיר דף י"ז ע"א דלר"ל דאמר דלא חלה עליו נזירות בבה"ק מ"מ לכשיצא די בלשון גרוע כיון שכבר קיבל עליו וה"נ גבי הך קדושי כסף דדי אם אח"כ יקדש אותה בלשון גרוע: וכןיהי' נ"מ אם אח"כ הוזלו הקדושין ויש בה שו"פ דידן אך לא של משה וכ"כ בזה בח"א בהל' שקלים ולעיל דלענין קנין שפיר י"ל דדי בפרוטה של עכשיו משא"כ בקדושין דזה גזה"כ דבעי שיהא כסף כמו בימי משה וזה רק היכא דצריך שיחול עליו שם כסף קדושין משא"כ כאן שכבר חל שם קדושין על הכסף שוב מהני אף אם אח"כ הוזל משל משה וכן ר"ל הך דקדושין דף י"ב שמא שו"פ במדי ור"ל דפרוטה של עכשיו שוה גם כאן או כיון דסברא וקבלה יכולה לאמר לדידי שוה לי וסברה וקבילה אך לשיעור תורה לא מהני זה ואמר דחיישינן שמא במקום אחר שוה שיעור תורה ומהני וע' יומא דף פ' ע"א גבי אוכל כזית חלב בזה"ז לענין שעורין ור"ל ג"כ כך ובירוש' פ"א דפאה ובזבחים דף ס"ב ע"ב דלא יפחות משל משה גבי מזבח ומנחות דף ע"ו ע"ב בתוס' גבי תודה ובכורות דף נ' ע"א וע' בהך דמנחות דף פ"ח ע"ב דמבואר שם דחצי לוג של כל נר ונר למנורה הוה גדר שיעור לא מחמת הצורך ע"ש דף פ"ט דאף אם נכבה הנר באמצע הלילה צריך ליתן בה שיעור השמן חצי לוג של כל הלילה ואכמ"ל: והנהטעם החילוק שבין קמה לשבלין מבואר בירוש' ובהשג' כאן דקמה רק פטור אם הפקיר ובשבלין פוטר ההפקר ר"ל דהוה כמו שהפריש מהם וזה הטעם דנראה ונדחה וע' לק' בהל' בכורים פ"ז ה"ט גבי חלה ע"ש בהשג' ובהך דברכות דף נ"א ע"א ותוס' ב"מ דף קי"ב ע"א גבי המחהו אצל חנוני דנדחה הלאו דבל תלין וע' בירוש' חגיגה פ"א דמוכח שם דאף למ"ד תשלומין דראשון הוא מ"מ בעכו"ם שנתגייר חייב וזה לא נכנס תחת גדר פטור כלל ובמה דס"ל לרבינו בהל' ק"פ פ"ה דדרך רחוקה כיון דרחמנא דחיא בדרך דחוי אף אם הזיד ולא עשה את השני פטור מכרת דזה הוה גדר פטור וע' בהך דיבמות דף ג' ע"א גבי פוטרות צרותיהן. ולהיפך י"ל נ"מ במה דמבואר במס' תרומות פ"ו מ"ה דלר"מ אין משלמין מן ההפקר זה רק בהפקר קמה משא"כ בהפקר שבלים דשם ההפקר הוה כמו שניטל מהן תו"מ לכך שפיר משלמין וזה ר"ל ג"כ הך דע"ז דף כ"ז ע"א נשיא כמאן דמהילי דמיא ושם ר"ל אמילת בניהם דאינן מחויבות וזה החילוק ר"ל ג"כ התוס' נזיר דף נ"ז ע"ב לחלק בין אם ניקף ע"י גוי או ע"י אשה משום דאשה הוה פטור שפטרה התורה וגוי לאו בר חיוב הוא כלל, ובזה א"ש ג"כ משה"ק התוס' קדושין דף ה' ע"א דאמאי מכירת אמה העבריה מקרי בע"כ ומה שמקדשה לא מקרי בע"כ ע"ש בד"ה שכן אך כך דגבי קדושין י"ל דכ"ז שהיא קטנה ונערה אביה במקומה קאי משא"כ גבי מכירה דלא שייך גבה כלל דהיא אינה יכולה למכור עצמה כמש"כ התוס' ב"מ דף י"ב ע"ב וע' תוס' סוטה דף כ"ג ע"ב דהוה כמו מכרוה ב"ד והוה בע"כ וכ"כ בזה בח"א על הך דחולין דף ע"ה ע"ב גבי בן פקועה הבא על הבהמה וילדה דהולד אין לו תקנה דזה רק למ"ד דא"צ שחיטה משום הך דכל בבהמה משא"כ אם נימא כמ"ד דד' סימנים אכשיר ביה רחמנא והוה כמו שגם הוא נשחט אם בא על הבהמה וילדה ולד שפיר הוה בן שחיטה. ולכך מבואר בכריתות דף ז' דהסך לעכו"ם פטור מחמת כל שאינו בסך כו' ובזה כ"ע מודי: וכןיהיה נ"מ במה דמבואר בספ"ז דדמאי ופ"ג דחלה דתערובת טבל אוסר את הכל ולא בגדר איסור רק כמו שהכל נאסר וע"ש בירוש' גבי מנחה שנתערבה בחולין דמק' שם דאיך קומץ ומתיר עי"ז את כל התערובת הא לא שייך בזה הך והנותר והק' שם דא"כ גבי טבל שנתערב בחולין איך שייך לאמר ונתתם ממנה תרומת כו', ובאמת זה תליא אי כל היכא דנאסר ע"י ד"א אי יש עליו שם האוסר או הוא איסור אחר וזה ר"ל הך גמ' דפסחים דף מ"ח דמוקצה איסור ד"א גרם לו ר"ל דעיקר איסור מוקצה הוא משום הוצאה וא"כ לא הוה איסור על הדבר וכע' מה דמחלק רבינו בהל' סוטה פ"ב ה"ט דמעוברת חבירו לא מקרי ביאה אסורה דהאיסור הוא מחמת ד"א משא"כ גבי אריסתו ושאר דברים דהוה איסור ביאה, וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' איסו"ב פ"כ ה"כ גבי א' מעשרה כהנים שבא ונולד בן אף דיש עליו דין שמשתקין אותו מדין כהונה זה רק משום מעלה דכהונה וא"כ יש עליו שם כהן גמור ואם עשה א' מדברים האסורים בכהונה לוקה משא"כ בהך דפי"ט שם ה"י דחלל מדבריהם משמע שם דאינו לוקה דשם זהו חסרון ופגם בכהונה וכ"כ בזה בסה"ל שופר בח"א דפסול דרבנן אי עושה חסרון גם בשל תורה וע' בסוכה דף י"ד ע"ב גבי נסרים של ארז דמשמע שם דגם מה"ת לא יצא וגם נ"מ במשה"ק התוס' מגילה דף ד' ע"ב דאמאי לא גזרינן משום דרבה גבה מילה ע"ש ובס' תמים דעים ולכא' דבריו שם תמוהים. אך ר"ל כך דגזירה דרבה לא עדיף מאיסור דאתי מחמתיה והיינו שבת ומילה דוחה שבת דבאמת אינו מוציא ולכך שפיר דוחה וכע"ז כ' רש"י ז"ל בהך דשבת דף קמ"ח ע"ב ד"ה מקדיש אדם פסחו כו' ע"ש ובאמת גבי טבל שנתערב בחולין יש לחלק אם החולין הוה הני דלא נתחייבו מעולם או שנתחייב ואח"כ נפטר ואף דשם נקט גם זיתי ניקוף מענבי עוללות והני פטורים מעיקרא ע' בירוש' ספ"ו דתרומות ופ"ו דפאה גבי עוללות צ"ל דמ"מ שאני כיון דזה הוה פטור עפ"י דין והוה בגדר פעולה ולא כמו שלא נתחייב כלל כמו בהפקיר קמה וע' ירוש' נדרים פ"ד סה"ו דאף דר' יוסי ס"ל דאין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה מ"מ גבי הפקר שביעית שהוא הפקר תורה מודה ר' יוסי דמיד יצא וע' ב"מ דף ל"ט ע"א ושם דף ק"ו דמוכח שם דהפקר שביעית הוה אפקעתא דמלכא ובזה פליגי רש"י ותוס' ר"ה דף ט"ו ע"א אי שביעית הוה הפקר מצד הדין או מצד דצריך להפקיר והך דדף ק"ו לא ר"ל כמש"כ שם רש"י דלכך לא מקרי אכילה משום דהתורה אסרה מזריעה דא"כ גבי אילנות דמבואר בערכין דף י"ד ע"ב דשייך בהם דין דשני תבואות ולמ"ד דספיחין מותרין בשביעית וא"כ יעלה לחשבון שני תבואות. רק דר"ל דכיון הוה הפקר לכל לא מקרי אכילה דידיה וצריך דוקא שני תבואות דידיה דהיינו ע"י המכירה וע"ש דף ק"ט ע"א גבי יובל דהוה ג"כ אפקעתא דמלכא ולכך י"ל הא דמבואר בירוש' ספ"ו דתרומות דבעי שם אי יכול לשלם אם אכל תרומה בשוגג מפירות שביעית אף דלא הוי בני תו"מ אך לפמש"כ דכיון דזה הפטור מחמת דין לא איכפת לן ובמק"א אבאר זה:

[מקונטרס ההשלמה: (השמטה. לדף מ"ו ע"ג.) במ"שגבי בכור טרפה דלא חל עליו הקדושה ור"ל דהוה כמבואר בבכורות דף ט' ע"ב ותמורה דף י"א ע"ב גבי בכור לר"י בשותפות עכו"ם דנהי דקדוש מ"מ אין בו קדושת הגוף וה"נ כן: ע"כ מקונטרס ההשלמה]

[מקונטרס ההשלמה: במ"שגבי הך דתמורה דף י"ט ע"ב ודף כ' אם חל על חטאת נקבה היכא דבעי זכר קדושת הגוף והא דמבואר בתמורה דף ט"ז ע"א אי אתה יכול לומר כו' שאין חטאת נקבה. הנה בירוש' פ"ט דפסחים מבואר משום דזה אמר ר"ש ור"ש לשיטתי' דס"ל דלא חל קדושת הגוף משא"כ לדידן. גם י"ל כיון דזה הוה קרבן ציבור וקי"ל דסכין מושכתן שוב לא שייך לומר זה ועי' מנחות דף מ"ח ע"ב גבי כבשי עצרת ע"ש ברש"י ותוס': ע"כ מקונטרס ההשלמה]

נתערב דבר כו' ואם אין לו אלא כו'. הנהכ"כ בזה בהל' מא"ס לפ"מ דמבואר בדברי רבינו כאן בפה"מ בפ"ז דדמאי דהטבל לא דאוסר את התערובת בגדר איסור רק דחל שם טבל על הכל היכא דאין לו פרנסה ממק"א וזהו כוונת התוס' זבחים דף ע"ג ע"ב משה"ק שם דלמה לא פריך מטבל ויי"נ ולכא' הוא תמוה דהרי חשיב שם טבל. רק דר"ל דנ"מ אם הטבל אוסר את התערובת בגדר איסור או דהכל נעשה טבל דמחמת דבר שיל"מ הוא רק בגדר איסור ואם נימא דאוסר מחמת כהיתרו כך איסורו ר"ל דכמו דחזינן דע"י חטה אחת שהרים נתקן כולו ונמצא שיש בחטה זו האיסור שהיה בכולם ה"נ יכולה לאסור כל החטים: וזהר"ל ג"כ הך מחלוקת דר"י ור"ל בירוש' חלה פ"ג אי טבל בטל ברוב מה"ת או לא ואמרו שם דנ"מ דלהפריש לכ"ע צריך מחמת איסור רק אם חל על מה שהפריש שם קדושה לענין דאם נפל למק"א אם הוא מדמע כתרומה ויהיה נ"מ דהיכא דנתערב בפירות שביעית או בפירות חו"ל דבהם לא שייך לאמר דנטבלו הכל: וזהוכוונת התוספ' דמאי פ"ד דמרבין פירות חו"ל כו' ופירות שביעית ומש"כ רבינו בהל' מעש"ש פ"א הי"א ע"ש בהשג' משום דעליהם לא שייך לאמר דחזרו לטבלם וכן נ"מ בהך דמבואר בשבת דף קמ"ב ובירוש' פ"ב דערלה ה"א גבי תרומה שנדמעה במאה של חולין דהפרשה הוה כמו הרמה מתחילה וצריך דוקא גדול ובעלים דזה הוה בגדר תקנה וכמו דהדרא לטבלא מלבד האיסור וכמו דמבואר בזבחים דף ע"ד ע"ב דנוטל כדי דמוע מכל חבית וחבית ובירוש' פ"ד דתרומות הי"ב גבי ב' קופות של נ' נ' סאה דמצטרפין דלענין העלאה יכול להעלות מחצה מזה ומחצה מזה וכן גבי ג' לוגין מים שאובין כה"ג משום דהוא בגדר תקנה וע"ש בפ"ה ה"ה במה דפליגי שם אמוראי אי בסאה שעלתה מתוך ק' אי שייך בה גדר דמוע ובדברי רבינו כאן פי"ג ה"ג. אך זה רק אם נתערב בחולין שהיה שייך בהם גדר טבל אבל אם נתערב בשל שביעית אז הוה רק בגדר איסור וממון והפרשה הוה מחמת ממון וכשי' רש"י בכורות דף כ"ב ע"ב: ובזהי"ל הך דסנהדרין דף כ"ו ע"א דרק אם נפל לפחות ממאה סאה של שביעית אז אמרינן דידלק ובק' באותה סאה דמעלין לא אמרינן כן וע' בירוש' רפ"ה דתרומות דיתנו לאוכליהן. אך בזה א"ש דאם נפל לשביעית אז לא הוה רק גדר ממון בהפרשה וא"כ די אם יתנו לכהן רק המעות וכן יהי' נ"מ להך דמבואר בירוש' ערלה פ"ב ה"ג גבי תאנה של תרומה שנפלה לתוך ק' והגביה אחת מהן ואח"כ הוכרה התרומה דצריך להפרישה מה יהיה בדין הראשונה כיון דחל עליה גדר קדושה ואכמ"ל. עכ"פ חזינן דהתערובת עושה אותם כאילו צריכין לתקנה מתחילה וה"ה לטבל: ובאמתבירוש' חלה כאן אמר דמנחה שנתערבה בחולין דנאסר הכל ולא מהני אף אם יכול לקמוץ ממקום המנחה כמו בהך דמנחות דף כ"ג ע"א וע"ש דף ק"ו ע"א משום דהתורה לא התירה ע"י קמיצה אלא שירים של מנחה ולא חולין שנאסר ע"י התערובת. ומק' שם דא"כ גם טבל שנתערב בחולין נימא כה"ג דלא תועיל ההפרשה ובאמת בפס' תוס' פ' ר' ישמעאל פ' קל"ה כ' שם בשם ר"י דלאחר שנתחמצה העיסה לא מהני הפרשת חלה ר"ל דאז נאסרו זה מזה וע"ז לא מהני תיקון הטבל וכמו דמבואר בירוש' ע"ז פ"ד ה"א דיש מ"ד דשברי ע"ז לא מהני להם ביטול דכעת אין עליהם שם ע"ז רק איסור בעלמא ובמק"א אבאר זה. אך באמת נ"מ כך דהיכא דהפרשה הוא תיקון הדבר ואז שפיר י"ל דזה לא שייך רק בדבר שהעצם הוא כך ולא שנאסר ע"י סיבה ובין היכא דמה שהוא צריך להפריש הוא האוסר אז לא שייך זה דאדרבה ע"י שאנו צריכין לתקן עי"ז נאסר והנה גבי מנחה משכחת לה כמה מנחות דאינן נקמצות ואסורות: וכןלר"ש גבי מנחת כהנים דאף דנקמצת מ"מ שיריה ג"כ נקרבין כמבואר במנחות דף ע"ב ע"ב וכ"מ וע"ש דף כ' ע"ב בתוס' דאף בקרבן עצים כן דקומצין ושירים נקרבים: אךזה נ"מ אם לר"ש הקומץ מקרי מתיר וע' בתוס' זבחים דף מ"ג ע"א דמבואר שם דגבי קרבן עצים שייך פיגול כה"ג אך לדברי הירוש' פ"ג דסוטה הובא בתוס' שם דף כ"ג מבואר דהשירים לר"ש הוה בגדר ב' דברים הקרבין וכמו קומץ ולבונה וכמש"כ התוס' זבחים דף מ"ג ע"א ד"ה והלבונה וכמו גבי שירים בדם כמבואר בתוס' שם דזה לא מקרי מתיר רק בגדר קרב וכמו בהך דשם דף ל"ז ע"ב דמשמע שם דרק ג' מתנות אינן ניתנות בלילה וע' בירוש' יומא פ"ה גבי שירים מהו אף בשירים הפנימיים דקי"ל דמעכב ובהך דסוטה דף כ"ג הנ"ל וכ"כ בזה בהל' מא"ס דאין הכוונה כמש"כ רש"י זבחים דף ל"ח ע"ב דנפסלין בשקיעת החמה רק דאינן באות בלילה וקמ"ל דלא אמרינן דהוה כמו דאמרינן גבי קומץ בזבחים דף מ"ג דמקצתו אסקי אמערכה דהוה כמו קלטו מזבח אך זה רק היכי דמעכבי משא"כ בשאר מתנות ושירים ואף אם נימא דמעכבין כמו שירים הפנימיים כ"כ בזה בח"ג דתליא אם ר"ל דמעכבי לעצמן או דמעכבי להני שכבר זרקו. ויהי' נ"מ בהך דמבואר בזבחים דף נ"ב ע"ב דלמ"ד מעכב דצריך להביא פר ומתחיל בתחילה בפנים ורש"י פי' שם דדי שיתחיל במזבח הפנימי ובירוש' פ"ה דיומא מבואר דשירים אינו עושה רק הפרוכת ולא המזבח וע"ש בירוש' גבי אם קבלו הדם בג' כוסות אי צריך לשפוך השירים מכל כוס מוכח שם דגם של מזבח הפנימי עושה אותם שירים: **ויהי'**נ"מ אם חישב בשחיטת הפר שנשחט בשביל השירים לזרוק דמו של המזבח למחר אי שייך בזה פיגול למאן דפליג על ר' יוסי בזבחים דף מ"ד ע"ב או אף לדידן דפסקינן כר' יוסי ע' בדברי רבינו בפי"ז מהל' פסוה"מ ה"ו מ"מ כאן כיון דעיקר הזריקה הוא כדי שיחול עליו שם שירים הוה כמו צורך חוץ ושפיר י"ל דהוה פיגול. ובאמת דברי רבינו שם בה"ב לכא' הוא תמוה איך שייך לדידן פיגול גבי פנים ורבינו כ' שם דהוי כולן כמתנה אחת והנה י"ל דרק מבפנים על חוץ ומבחוץ על פנים לא מהני מחשבה אבל מבפנים אפנים שפיר מהני: ויהיהנ"מ אם חישב מהזיה אחת על הזיה שניה אי הוה בגדר הקטרה מפגלת הקטרה ע' תוס' מנחות דף ט"ז ע"א ד"ה בין וזבחים דף מ"ג וכן לשי' רבינו דס"ל שם בטבילת אצבע הוה גדר הזיה ולא גדר הולכה: והנהבזבחים דף י"ג ע"ב מבואר שם דהוה הולכה וכן במה דאמר שם דתליא במחלוקת ר"ש ורבנן ובאמת לא ר"ל הך ר"ש דמכשיר בהולכה רק במה דס"ל דשלא ברגל אינו כלום וע"ש בדף ט"ו ע"א במה דאמר דחשיב עליה מדפריש עד דמטי למזבח וע"ש ברש"י דס"ל דהוה בגדר הזיה והתוס' ס"ל שם דהוה בגדר הולכה וע"ש דף י' ע"א בתוס' במש"כ דאם חישב לגמור הזריקה חוץ לזמנו ור"ל כה"ג כגון שזרק ע"מ שהזריקה תבוא על המזבח למחר וכ"כ בזה בח"ג דזה ר"ל הך דמעילה דף ז' חישב לנשפכין מהו ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל כיון דשוב אינו בידו כמו הך דשבת דף ק"ב ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' פא"ד פט"ו ה"ח אם תיכף לאחר שיצאה הזיה מידו דרבינו ס"ל דמקרי נעשה מצוותו וכן כ' שם בה"א אך הר"א ז"ל ס"ל דרק לאחר שנגעה ההזיה בגוף אז מקרי נעשה מצוותו משא"כ קודם שנגעה ולכך לא הוה רק רוב מהני שנעשה מצוותה וזה תליא במה דפליגי שם פ"י ה"ח ט' מה ר"ל הך דמים הנוטפים אם ר"ל מהני שטבל להזות על דבר שראוי לקבל טומאה והזה או כשי' רבינו ע"ש: וכןיהיה נ"מ לר"ש דבזבחים דף כ"ד דס"ל קיבל בשמאל כשר וע"ש בתוס' דף כ"ה דלדידיה הולכה בשמאל ג"כ כשר ור"ל לר"ש דלדידן פסול כמבואר שם דף י"ד ע"ב. גבי טבילת אצבע אם טבל בשמאל והוליך למזבח והזה בימין מאי. אך באמת מבואר בדברי הגמ' מנחות דף כ"ו דכל דבר שנעשה ביד צריך גם לר"ש דוקא בימין וע"ש בתוס' דף י' ע"ב ד"ה בשמאל משה"ק שם על רש"י דלמה לר"ש כשר בשמאל הא הוה עבודת יד: אךזה יהיה נ"מ מה דצריך לקדש הקומץ בכלי אי משום דזה גמר בהקמיצה לקדשו או דהוה בגדר קבלה ע' זבחים דף י"ג ע"ב במה דאמר שם אלא נותן בכלי מאי ניהו כו' ובמנחות דף ו' ע"ב דלא נגמרה הקמיצה עד דעביד מתן כלי ושם דף ט"ז ע"ב דלר"ל הולכת הקומץ לכלי יש עליו שם הולכה וע' סוטה דף י"ד ע"ב דאמר שם דקבלת הכלי הוא צורך קידוש אך באמת נראה דשם ר"ל למה נקט ומקדשה בכלי שרת ומלשון הגמ' שם משמע דאף דבקידוש כלי ראשון מבואר שם דדי אף שלא מדעת משא"כ בזה דבעי דוקא לדעת דזה עושה ב' פעולות מה שגומר הקמיצה ומה שמקבלה ולכך קי"ל במנחות דף ז' ע"ב דצריך להגביה הכלי בשעה שמקדשין בה את הקומץ ומבואר ברש"י זבחים דף כ"ד ע"ב דהגבהת הכלי צריך דוקא בימין וע' ת"י יומא דף כ"ד ובמנחות דף ז' ע"א לא משמע כן וע' סוכה דף מ"ד דמגבה והדר מגבה ובזבחים דף ע"ה ע"א גבי מתנה לזה ומתנה לזה: ובאמתנ"מ ג"כ למד"א יש מנחה בבמה אם היה צריך ליתן הקומץ בכלי כיון דשם ליכא דין כלי שרת כמבואר בזבחים דף קי"ג אך אם נימא דזה מועיל ג"כ לגמר הקמיצה ודאי דצריך וע' תוספ' דמנחות פ"ז וי"ל דזהו כוונת הגמ' בזבחים דף ס"ט ע"א אין קידוש בכ"ש במנחה בבמה ור"ל דבבמה לא שייך גדר קדושה כלל על מנחה דעיקר הקדושה ע"י כלי ובבמה ליכא כלי וע' בלשון רבינו בפ"ג מהל' פסוה"מ הט"ו ובירוש' פסחים פ"ט ובמכלתא פ' בא דהוה שם מחלוקת דתנאי אי בפסח מצרים הוה שם קבלת הדם בכלי. עכ"פ אם נימא דנתינת הקומץ לכלי הוא גמר לקמיצה ומ"מ מבואר בזבחים ובמנחות שם דלר"ש כשר בשמאל וא"כ י"ל דאם נימא דטבילת אצבע הוה בגדר הולכה מתכשר לר"ש בשמאל וע' תוספ' קרבנות פ"א גבי דם אשמו של מצורע. והנה בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פ"א הכ"ד מבואר שם דבשעה שנותן הקומץ על האשם יכול ליתנו ביד ובשמאל וע' תוס' יומא דף ס"ז ע"ב ובסוטה דף ט"ו ע"א ולכא' דברי התוס' תמוהין שם דהא במנחות דף כ"ו מבואר להדיא להיפך וע"כ צ"ל דהעלאה ע"ג מזבח ודאי דצריך בכלי ובימין לדידן רק בשעה שנוטל מהכלי ונותן ע"ג מערכה אז די ביד ובשמאל וע' מש"כ הר"א ז"ל בהשג' על בעהמ"א בספ"ה דפסחים וע' במנחות דף נ"ז ע"א גבי חימצו בראשו של מזבח ומשמע דאף בזמן שהיא בכלי כבר נגמרה ההקרבה ובמק"א אבאר זה. עכ"פ י"ל דטבילת אצבע הוה בגדר הזיה וכשי' רבינו וזהו כוונת רבינו בהל' פסוה"מ פי"ז ה"ב במש"כ שם ואינו פיגול עד שיזה דהיינו אם חישב בטבילת אצבע ע"מ לגמור הזאה למחר ואיך יהי' הדין כה"ג בהפר ששחטו והזה הזיות על הפרוכת או על המזבח בשביל שיהיו שם שירים כמש"כ לעיל מהך דזבחים דף נ"ב ע"ב אי שייך בו דין פיגול כיון דההזיות אינן עיקר העבודה רק לצורך השירים וכן במה דמבואר שם דף מ"ב ע"ב במה דמקשה כי מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקמדי ע"ש ברש"י ותוס': אךבאמת ר"ל כך כיון דלר"מ הוה פיגול בחצי מתיר בהזיות שעל הכפורת וא"כ שוב כשצריך להזות ההזיות שבהיכל בלא הפיגול יש עליהן פסול מחמת דיהיב מתנות דהיכל מקמי דיהיב לפני ולפנים כיון דהני נעשו פיגול וא"כ נמצא דלא גמרו כל מתיריו דהם נפסלין מחמת ד"א ותירץ דמיירי שאח"כ הביא עוד פר ושעיר והזה מהם על הכפורת בכשרות ושוב מהני הפיגול שפיגל בהראשון ומקרי כמו קרבו כל מתיריו ולכך נקט שם ד' ע"ש בתוס' שכ' משום שירים או משום טהרו של מזבח ובאמת על שעיר ליכא קרא לעכב בשירים דהא אנן קי"ל דמערבין לטהרו של מזבח לכ"ע ע' תוס' יומא דף נ"ח ע"א ובת"י שם ובירוש' שם מחמת דכתיב ז' ולא י"ד וכן גבי שירים ליכא קרא רק בפר וע"ש בירוש' דהוה זה מחלוקת וא"כ למה צריך שעיר אך לפמש"כ א"ש דצריך פר ושעיר כדי שיהיו המתנות כסדרן ומ"מ חל הפיגול בהמתנות הראשונות שנתן דהשני בא מכח הראשון וכע' מש"כ הת"י יומא דף נ' ע"ב גבי תמורת הפסח דחד שם יש עליהם. וכן נ"מ דאפי' למ"ד בזבחים דף ע"ה דהזיה צריכה שעור ע' בירוש' יומא פ"ה ה"ה דגבי פר משוח ופר של צבור אם נתערבו די בשיעור אחד משל שניהם כיון דלמדים זמ"ז כמבואר בזבחים דף מ' דהוה כמו דבר אחד: וכןנ' כוונת הגמ' במנחות דף ק"ח ע"ב במד"א שם אם יכול להביא שנים תחת אחד ואמר שם דרבי אוסר לפי שאין בילה ע"ש ברש"י ונ' דר"ל אי יכול לערב הדמים בב"א ולזרוק וע' זבחים דף ע"ה דרבי ס"ל דצריך שיהיה כדי מתנה לזה ולזה אך כאן די בשיעור אחד כיון דבא תחת אחד ואמר משום דאין בילה ע"ש דף פ' וע' במה דס"ל לרבינו בהל' תומ"ס פ"י ה"ח דבשעת נסוך המים יכול לערב המים והיין בב"א וכ"כ בזה בח"א ובח"ג דהא נפסלו הנסכים מחמת מזוג וגם המים צריכין שלא ישתנו אך י"ל כך דכיון דכבר הקריבם בכלי על המזבח ומבואר בתענית דף ג' דילפינן לה מהך קרא דהסך נסך שוב הוה כחד דבר ולא פסלי להדי הדדי: וזהוכוונת הספרי פ' פינחס פ' קמ"ג ר' נתן אומר הסך נסך שכר להביא נסוך המים ולמה צריך הך שכר אך כך דבתחלה שם אמר דאי אתה מנסך מזוג ויליף מהך ונסכו כו' לכבש ר"ל כדמבואר בבכורות דף י"ז ע"א דילפינן מן אחד דצריך שלא נשתנה וה"ה לנסכים כמבואר שם. והנה רבינו בהל' נזירות פ"ה ה"ט כתב דשכר מקרי היין בתערובת. והיכא משכחת לה גבי נסכים וע"כ עם ניסוך המים וכשי' רבינו וא"ש. עכ"פ חזינן דמצטרפין לדבר אחד וה"נ כן גבי פר ושעיר של יוה"כ. ואידך ס"ל בזבחים דף מ"ב ע"ב שם דכיון דמרצה לפיגולו יש שם מתנות על הכפורת וממילא מקרי מתנות שעל הפרוכת כסדרן והוה קריב המתיר כמצוותו ושפיר יש פיגול וכע' דאמרינן בזבחים דף ל"ו ע"ב התם חדא מחשבה וכן במה דאמר שם התם זריק ומיחזי ואף לדידן דקי"ל דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי פיגול מ"מ הפיגול הוא שגורם לזה כע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ב ודף ע"ו גבי שחיטה שא"ר וע' זבחים דף ס"ט ע"א דמצריך שם קרא שתהא שחיטת עוף חולין בעזרה מיטהר' ואף דאם נימא דאינה מיטהרת אין עליה שם חולין בעזרה כלל מ"מ כיון שזהו הגורם לא איכפת לן: וכה"גצ"ל במה דמבואר בתמורה דף י"ז ע"א ודף י"א וכן פסק רבינו שם בפ"ד דאף דקי"ל דוולדי קדשים במעי אמן הן קדושים מ"מ אם נולדו טריפה יכול לפדותן ע"ש וכן כל הקדשים שנעשו טריפה מוכח שם דפקעה מהם קה"ג ור"ל דהוה כמו חטאות המתות דהוה רק בגדר איסור כמבואר שם דף כ"א ע"ב ובערכין דף ה' ע"ב וע' בכורות דף ט"ז ע"א דיליף שם מקרא דמפריסי הפרסה: ובאמתלשון הגמ' בבכורות ותמורה דף ל"א ודף י"ז אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אינו מובן דהרי הדין הוא כך דאף לאחר שנעשו בע"מ ופדאן ובכור לאחר שהתירו חכם אם אח"כ נעשה טריפה או מתו אסורין בהנאה להך מ"ד וכיון דנעשו אה"נ מה שייך בהם פדיון וכמש"כ התו"י יומא דף נ"ו וע' תוס' בכורות דף ל"ב ע"ב וזבחים דף ע"א ע"ב ובשבועות דף י"א ע"ב ודברי התוס' בכורות שם צ"ע דמה מדמה הך דאם שחטן קודם היתר חכם דיקבר להך דמתו לאחר שנפדו או לאחר היתר חכם והך דזבחים דף ק"ד בהך דר"ע וכן פסק רבינו שם בהל' בכורות פ"ג ה"י וס"ל שם ובפה"מ שם ובמס' עדיות פ"ד דרק אם התירו מומחה אבל אם היה בו מום והתירו אותו ג' בני הכנסת לא מהני זה להעור וכ"כ בזה בח"ג ובח"א: ובאמתנ' דהך טריפה בבני מעיים דמבואר שם היינו דהיה טריפה משנולד ע' קדושין דף נ"ז ע"א ואף דגבי בכור יש עליו דין בכור אף בטריפה כמבואר חולין דף קל"ו ע"ב ומנחות דף ו' ע"א ובדברי רבינו פ"א מהל' בכורות מ"מ נ' דקדושת הגוף לא חלה עליו ונ"מ דהנה זה ודאי גבי שאר קדשים שנעשו טריפה הגוזז והעובד בהם אינו סופג את הארבעים דפקעה מהם קדוה"ג כיון דאין ממירין וגריעי מפסוה"מ לאחר פדיונן כמבואר בבכורות דף ט"ז ע"א: ובאמתנ' דהטעם משום דכיון דקי"ל דא"א להאכילן לגוי שוב לא חל עליהן פדיון ואינם ראויים לשום דבר ולכך אין בהם קדושה כלל וא"כ י"ל דתנא דפליג עליה דר' אליעזר בתוספ' דתמורה פ"א ס"ל כמ"ד פודין את הקדשים וא"כ כ"ש אם מתו או שנעשו טריפה לאחר שנעשו, בע"מ והפדו ודאי דיכולין להאכילן לכלבים וע' במעילה דף ב' ודף י"ב ודף ט"ו גבי קדשים שמתו ע"ש אך שם ר"ל בתמימים וקמ"ל דמיתה גופא לא הוה מום לפדותן אף למ"ד לא בעי העמדה והערכה ופודין את הקדשים כו' והא דבבכורות דף ט"ו מוקי שם רק מחמת הני טעמי דהעמדה והערכה או אין פודין שם ר"ל כגון שמתו לאחר שנעשו בע"מ כדמוכח לשון המשנה. וע' תוס' ב"ק דף ע"ו ע"א ותוס' קדושין דף נ"ז ע"ב גבי מה שלי בשלך: והנהגבי בכור נ' דאם נולד טריפה ודאי דלא חלה עליו קדושה לאיסור גיזה ועבודה וגם להעבד תמורה משא"כ אם נטרף אח"כ י"ל דבבכור לא פקעה הקדושה עי"ז וע' תוס' חולין דף ע"ז ע"ב וזבחים דף פ"ד ע"ב ודף קי"ד ע"א במה שנסתפקו שם אם נפל חלה עליו קדושה למ"ד ולדי קדשים בהויתן הן קדושים וגבי בכור הא חל כדיליף מקרא בבכורות דף ג' מפטר שגר וגבי טריפה לדידן אף למ"ד ממעי אמן הן קדושים אם נולד כך הוה רק כמו הקדש עצים ואבנים דיפדו וגבי נפל בקדשים קי"ל דיקבר וצ"ל משום דבעי העמדה והערכה: אךבאמת נ"ל דזהו כוונת רש"י בתמורה דף ל"א ע"ב במה דאמר שם אפי' למ"ד מועלין בגדולין ה"מ בגדולין דחזיי למזבח ופירש"י שם דקאי אולדות והתוס' תמהו ע"ז דולדות לא מטעם גדולין. אך כוונת רש"י דמ"ש מולד טריפה דפקע ומ"ש נפל דיש בו קדושה כיון דקי"ל דיקבר וזה ר"ל דאז אין הקדושה עליו מטעם ולדות רק מטעם גדולין וזה רק בחזיא למזבח ר"ל כמש"כ התוס' בזבחים דף פ"ד ע"ב דאם לא הוה נפל הוה חזי משא"כ בולד טריפה או טומטום הני לא חזי לכך לית בהו לא משום ולד קדשים ולא משום גדולין ולכך יפדו דהוה כמקדישן לכתחלה קדושת פה דהוה בעצים ואבנים כמבואר בתמורה דף י"ז ובדברי רבינו בהל' איסו"מ פ"ג ה"י דהקדושה שחלה במעי אמו הוה כאילו הוא עצמו הקדישן וע' בנדה דף מ"א ע"א מה דמבואר שם לכא' דאם הקדיש לכתחלה רובע ונרבע כו' א"צ כלל עליהם מעוט דאם עלתה תרד וכן כ' התוס' שם וזבחים דף פ"ד ע"ב: אךבאמת נ' דהך דשם לא קאי רק אכלאים ונדמה דלא חלה עלייהו שום קדושה כלל והוה כמו חולין. אבל רובע ונרבע וכו' דחלה עליהם קדוה"ג לרעיה כמבואר בתמורה דף כ"ח י"ל דשפיר בעי קרא למעטם: ויהיהנ"מ לר"ע דס"ל בזבחים דף פ"ד וכ"מ וע"ש דף פ"ה ע"ב דדוקין שבעין אם עלו לא ירדו זה רק בקדם הקדישן למומן אם ר"ל כמש"כ התוס' שם משום דלא חלה עלייהו קדה"ג וא"כ לפ"ז גבי תמורה דבבע"מ מעיקרא חיילא עליה קדה"ג אם היה לו דוקין שבעין אם עלה אי ירד וע' בכורות דף י"ד ע"ב דמצריך קרא לתמורה שהיא בע"מ דלא תקרב ובת"כ פ' ויקרא ובהך דתמורה דף ז' ע"א ודף ה' ע"ב וכן לבכור שהוא בע"מ מעיקרו בדוקין שבעין איך הדין לר"ע או למעשר בהמה דעבדי תמורה כמבואר בבכורות דף י"ד. או י"ל דמ"מ הקדושה שבהן לא חלה עליהן רק לענין פדיה ואיסור גיזה ועבודה אף דיש בהן תמורה אם עלו ירדו אפי' לר"ע ובפרט לפמש"כ בח"ב דגבי בכור ומעשר בהמה הוה זה שני גדרים בע"מ ותם וע' בהך דבכורות דף ט"ז גבי הך דרב הונא ע"ש ברש"י ותוס' וראיה דהרי עולת נקיבה יש עליה קדוה"ג כמבואר בתמורה דף י"ט ומ"מ מודה ר"ע דאם עלתה תרד כמבואר בגמ' שם והטעם דלענין הקרבה לא היתה לו שעת הכושר מעולם וכן הוא גבי תמורה אם הוא בע"מ ואף דלקי עליה משום גיזה ועבודה וע' בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פ"ד הי"ח גבי הדיוט שהפריש זכר כו' דפסק שם דלא חל עליו שום קדושה ותמה עליו הר"א ז"ל וכן פסק בסוף פ"א מהל' תמורה: ובאמתכ"כ בזה בח"א דשיטת רבינו דלא חלה קדוה"ג על דבר רק אם תהיה לו איזו פעולה כגון פדיון וכד' אבל אם זה יגרום שילך לאבוד לא חלה קדושה כלל כמו הך דאין מפרישין לאבוד המבואר במנחות דף ע"ד ובמעילה דף י' וע' בירוש' פ"א דדמאי ובדברי רבינו בהל' בכורים פ"ב הי"ט וא"כ לפ"ז בחטאת אם נימא דחלה עלה קדוה"ג שוב על ידי זה תלך לאיבוד ע"כ א"א ולא חלה קדושה כלל. ולכך פסק ג"כ בהל' מעילה פ"ג הי"ג דאם הקדיש דמי בן יונה לשלמים לא חלה עליהם קדוה"ג ודלא כמש"כ התוס' נזיר דף כ"ז ע"ב משום דכיון דקי"ל דאין פדיון לעוף א"א שתחול עליהם קדושה שיאבדו ואף דבגמ' תמורה דף י"ט לא משמע כן זה תליא בהך מחלוקת דשמואל ור"א בתמורה דף י"ז גבי המקדיש את הטריפה דאין אדם עושה קדושה למות וע' בירוש' פסחים פ"ט דהוה ג"כ מחלוקת כה"ג ולק' אבאר זה. וע' בירוש' יומא פ"ו דמקשה שם מתמורת חטאת דאיך חלה עליה הקדושה הא אין מפרישין למות: אךזה תליא אי תמורה הוה כמו הקדושה מכח פיו או גזיה"כ וכ"כ בזה בח"א וע' תוס' מנחות דף צ"ג ע"א וע' תמורה כ' וע' במה דס"ל לרבינו בהל' איסו"מ פ"א הי"א דולדי קדשים של בע"מ יקרבו ואף דהא מבואר בתמורה דף י"ז ע"ב דלא קדשי רק לרעיה י"ל דשם קאי אם נימא בהויתן הן קדושים דהלידה גרמא משא"כ אם נימא במעי אמן הן קדושים, גם י"ל דשם קאמר זה בר פדא ואזיל לשי' דס"ל בתמורה דף י"א דמקדיש ולדתם במעי בע"מ לא חלה עליו קה"ג ומיירי שם שנתעברה כשהיתה בע"מ והקדושה דממילא לא עדיף משאם הוא עצמו הקדישן. אך לפ"ז יהי' נ"מ בין אם נתעברה כשהיא תמימה דאז לכ"ע קרבה. גם י"ל דלא גרע מבע"מ שנתרפא וע' תמורה דף י"ט ע"א דמבואר שם דאם הקדיש נקיבה לפסח והיתה מעוברת זכר למ"ד אם שיירו משויר חלה קדה"ג על הולד ובירוש' פסחים פ"ט מחלוקת ר' ירמיה ור' יוסי. וע' תמורה דף כ' וכן מוכח לפי שיטת הירוש' שקלים וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"ה ה"ה: ובאמתי"ל דהא דמבואר בבכורות דף ט"ו ע"ב דנתעברה קודם פדיון וילדה לאחר פדיון דכונסן לכיפה מיירי שנתעברה לאחר שנעשו בע"מ וע"ש ברש"י שכ' דרק מדרבנן אסורין שפקעה קדושתן בפדיון אמן וזה רק כשנתעברו כשהן בע"מ דאל"כ איך חל פדיון עליהן ובתמורה דף י"א ע"ב היא בעיא דלא איפשטא אם הקדיש עובר של בהמה אי יש בו איסור גיזה ועבודה: אךי"ל דאגב שחל פדיון על הבהמה חל נמי על הולד רק אם התפיסו לאיזה זבח הוה גם בפדיון גדר אם שיירו משויר ונ"מ די"ל דאף לגבי חטאת כה"ג אם נתעברה לפני פדיון והתפיס הולד לאיזה זבח וילדה שפיר קריב ולא מת דגם איסור חטאת לא חייל רק לאחר גמר ולידה ולכך קי"ל בתמורה דף י"א הובא בדברי רבינו פ"ד מהל' תמורה ה"ג דהשוחט חטאת מעוברת ומצא בה בן ד' מותר לאכול הבשר. ודוקא בן ד' דלא כלו לו חדשיו ודלא כשי' התוס' בתמורה שם משום דרבינו לשי' אזיל דס"ל בהל' מא"ס דשאר איסורים חוץ משחיטה לא ניתרו גבי ב"פ רק בלא כלו לו חדשיו וה"ה לאיסור ולד חטאת וכן מוכח בתוספ' דחולין פ"ד ואף דהא שם טריפה לא חל על ב"פ שכלו לו חדשיו שם משום דכל איסור טריפה הוה רק דהתורה גילתה לנו דלא מהני לה שחיטה להתירה באכילה כמש"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ולכך חלב טריפה אסור כע' הך דחולין דף ס"ט ע"א דל"ל היתר בשחיטה. ונפקא מחד קרא דבשר מן החי ובירוש' פ"ו דנזיר דהוה שם מחלוקת וע' בזבחים דף ס"ט ע"ב וכו' דמוכח שם דאף למ"ד במעילה דף ט"ז ע"א דאיסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה טריפה לכ"ע לא חל דלא כשי' התוס' חולין דף ל"ב ע"א ואף דבשר מן החי יש בבהמה טמאה לחד תנא כמבואר במעילה דף ט"ז ע"א ותוס' כריתות דף כ"א ע"ב וע' רש"י כריתות דף י"א ע"א ד"ה נהי: ובאמתזה תליא במש"כ בח"ג סה"ל כלאים בגדר של טומאת נבילה ובאכילה והוא כך. דכבר הארכתי בזה במק"א דיש דברים שעצם הדבר הוא הפועל ולא הוה דבר מורכב ולכך תיכף שהסתלק הדבר. מוכרח שתתבטל הפעולה וא"א שיהיה עוד קצת ממנו עליו ויש דברים שהדבר פועל פעולות נמשכות ולא נפסקות ושוב י"ל דהוה גדר מורכב וכבר הארכתי בזה בקניני אישות והעדריהם דיש דבר שנעשה תיכף ע"י הקדושין ולא בגדר פועל נמשך וממילא בהסתלקות הקדושין ע"כ אפסק הדבר. ויש דברים שהאישות פועלת בהם גדר פעולה נמשכת וממילא העדרי האישות הם ג"כ בגדר פועלים נמשכים אבל לא הפסקת הדבר ובזה א"ש הך דגיטין דף פ"ה גבי חוץ מתרומתך ע"ש ברש"י ותוס' אם תנשא לכהן אי תאכל ולכא' תמוה למה לא פירש"י ז"ל כגון שהיא בת כהן לישראל וגירשה ע"מ שלא תאכל בתרומה כמו חוזרת. וע"כ כך דכ"כ בזה דהדברים דהם קניני הנשואין הם קנינים נמשכים וסילוק הקנינים הוא ג"כ פעולות מצדו ונמשכות. אבל פעולה של האירוסין הוא בגדר דין ועצם ונפעל ממילא וכשפקע לא פקע בגדר פעולה רק בגדר הפסק וכריתות ולא מכוחו. ואדרבה העדר הכח אף דהוא גרם זה: וזהוכוונת הגמ' יבמות דף נ"ח ע"ב וכ"ת ה"נ דיש להאכיל בחוזרת כו' פסקא מיניה ור"ל דהרי חזינן דד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ולהיפך בת כהן לישראל לא אכלה משעת אירוסין וא"כ הוה זה בגדר עצם והיכא דנסתלק הוה זה הפסק וכריתות ולא שהוא עשה זה וזהו ג"כ מה דפליגי אמוראי ביבמות דף צ"ב ע"א גבי זינתה אי חייבת בקרבן. אי פנויה הוא גדר האישות ממילא וזה נעשה ע"י הוראת ב"ד וא"כ פטורה מן הקרבן או זהו בגדר תואר וא"כ לזה לא נתנו לה רשות וחייבת בקרבן. ולכך אם אומר כך בשעת גירושין דלא תהא חוזרת לתרומה זה ודאי הוה שיור וא"א וכע' הך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד כו' וכ"מ ונ"מ ג"כ לענין בת כהן לישראל אם חוזרת לתרומה ע"י פסולי עדות שהעידו שמת בעלה אם זה הוה בגדר עצם כמו הך דיבמות דף קי"ז ע"א גבי נתייבמה יבמה נכנס לנחלה ע"פ כו' ר"ל דזה בגדר עצם ולא דברים חלוקים ולכך בזה די לכ"ע בביאת שוגג כמזיד כמבואר שם דף נ"ו וכן אם ייבם הקטן מאחיו זכה בנכסים ואין להבכור עליו תביעה כמבואר ביבמות דף כ"ד ע"א וע"ש בתוספ' ובחולין דף פ"ב ע"א גבי שחיטת או"ב כה"ג ואין עליו תביעה לאמר שהפסיד ממנו הירושה ויהא זה בגדר שבת דהדקיה באנדרונא וע' בירוש' פ"ה דב"מ גבי המבטל ספינתו וחנותו וע' כתובות דף פ"א ע"ב וביבמות דף ק"ו ע"א דמצי אמר ליה משטה אני בך ומשמע אף היכא דהפסיד ע"י החליצה הירושה וע' קדושין דף ט"ז ע"ב וברש"י ב"מ דף י"ב ע"ב דהיכא דמגבהת מציאה דעי"ז נתבטלה ממלאכתה צריכה לשלם שכר בטלה לרבה וזה הוה בגדר שבת כמו הך דב"ק דף פ"ה ע"ב דהדקיה דאדרונא: אךבאמת רבינו ז"ל בהל' אבידה לא הביא זה ע' ה"ה ספי"ז וע' ב"ק דף פ"ו ע"א גבי הקוטע יד ע"ע של חבירו ע"ש בתוס' דגבי חלה די במלאכה קלה אף דהא אם לא חלה והיה מהדקו באדרונא היה מחייב לשלם שבת מלאכתו מ"מ עכשיו כיון דזה פטור עפ"י דין אין לו לשלם ההפסד וע' בתוספ' ב"ק פ"ט גבי עבד שחבל בעצמו כשיצא לחירות צריך לשלם לרבו מה שהפסידו אך י"ל דשם קאי אעבד כנעני. ובמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות ספ"ב דב"ק דגבי עבד אף אם היה סמוך לא מהני מה שהעבד לא נטל דאינו יכול למחול ע"ש: אךנ"מ אם העבד צריך זה לשלם מה שהניח עצמו להיות ניזק וע' ב"ק דף צ' ע"ב וכו' גבי החובל עצמו ע"ש בתוס' משה"ק דמה שייך בזה גדר פטור אך י"ל דר"ל גבי עבד כה"ג אם הוא חייב לשלם לרבו וע"ש דף ד' דבאמת מן הדין היה הרב חייב לשלם על ההיזק של עבד רק משום גזירה שמא יקניטנו וגבי עצמו לא שייך זה וכמש"כ התוס' ב"ק דף ק' ע"ב גבי כלאים וע' תוס' ב"מ דף ק"ד ע"א ד"ה ה"ג דגבי נזירות לא חיישינן שמא תדיר כדי שיפסיד. וא"כ שוב י"ל דאז מוטל זה על האדון בעצמו וע' ע"ז דף י"ג ותוס' ד"ה מנשר דדי בקנס דעיקור ובירוש' ס' ערלה גבי נפלו ונתפצעו דקנסא בידיה ר"ל מה שנתפצעו. אך י"ל דגבי חבלת עצמו לא חל על האדון כע' דאמרינן בכתובות דף צ"א ע"ב אחריות דנפשא כו' ע"ש ברי"ף ובבעה"מ ושם דף צ"ז ע"א ובתוס' יבמות דף ס"ו ע"ב גבי צאן ברזל. וע' בירוש' סנהדרין פ"א דאמר שם דהמטמא לכהן צריך לשלם דעי"ז נפסד שאינו יכול לאכול תרומה ומביא ראיה ממה דמותר ליתן לו מה שנפסד ע"י טומאה ולא הוה כשכר עדות. ובמש"כ הריטב"א רפ"א דמכות גבי עדים זוממים דבן גרושה דא"צ לשלם לו מה שהפסידוהו שלא יתנו לו מתנות ולא הוה בגדר שבת דכיון דלא נתנו לו שוב עפ"י דין אינו שלו: ונ"מלהך דב"ק דף ק"ח ע"ב גבי תבעוהו ע"ש בהאבעיות ואמאי לא יאמר לו דגורם לו היזק דע"י תביעתו נפטר מקנס אך זה הוה כמו שם דף נ"ו ע"א דשויה טמון באש ע"ש בתוס'. עכ"פ זה הוה בגדר עצם ולכך יורש חלק אחיו וה"נ גבי תרומה כן וע' בדברי רבינו בפ"ט מהל' תרומות גבי יוצא ליהרג בדין ישראל ושם נקט רק לענין בת ישראל לכהן אבל גבי בת כהן לישראל השמיט רבינו ולא כ' דתאכל בתרומה אף דהוה מוטל בבית הסקילה והטעם משום דזה הוה בגדר ידיעה בלא ראיה דשבועות דף ל"ד וא"א לב"ד להתיר זה וע"ש בתוס' ד"ה דאי משה"ק מהך דשם דף מ"ו ע"ב גבי עלתה לו נשיכה בגבו כו' אך באמת כך דהנה לכא' קשה דהרי בתוספ' דשבועות פ"ג מפיק דלא מיירי בנפשות משום דאף בלא תביעה שיעיד מחויב להעיד: אךנ' דכאן ר"ל אף לענין גואל הדם ע' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' רוצח פ"ה ה"ה אם יכול להרוג ע"י ע"א וס"ל להר"א דעדים בעי עכ"פ לגוה"ד והך דמכות דף י"ב ע"א מ"ד אם הרגו נהרג עליו זה רק אם יש אופן שיהי' נגמר דינו בב"ד לכן קודם גמ"ד אם הרגו נהרג עליו אבל היכא שא"א לגמור דינו אז נהרג ע"י גוה"ד כמבואר בספרי פ' מסעי פ' קס"א דבעי עדים לכ"ע וזהו הכוונה מה דמבואר באדר"נ פ"ל דשוגג חמור ממזיד לגבי גוה"ד ור"ל לענין היכא שיכול לגמור דינו וכשי' ר' יונתן בספרי וכהא דמכות הנ"ל: וכה"גמבואר בב"ק דף כ"ח גבי הך דין דעביד אינש דינא לנפשיה וכן הך דשם דף קי"ד ע"ב גבי נחיל של דבורים דמהלך בתוך שדה חבירו להציל כו' ומבואר בירוש' כתובות פי"ג ה"ז הטעם דנחיל של דבורים ע"י שאין דרכו לחזור ר"ל דהא אם מרדו שוב אינם שלו וכ"כ בזה בח"א בהל' שחיטה פי"ג ה"ג וא"כ אית ליה פסידא לכך יכול לכנוס לתוך שדה חבירו להציל את שלו משא"כ בפרה דהא יוצאה בדיינים: וזהר"ל הירוש' שם בב"ק ובכתובות ספ"ב דהא דנאמן קטן לאמר היינו רק במפריח דאז הוה רק גזל מדרבנן דהא הוה גדולים וכמבואר בירוש' גיטין פ"ה הדא דתאמר ברברבתו אבל בדקיקתא גזל גמור וכמש"כ התוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב וע' ע"ז דף מ"ב ע"ב ואפרוחים שצריכים לאמם כו' וביצה דף כ"ה ע"א וכ"מ. עכ"פ לגבי גוה"ד צריך עדים ובלא ב"ד ולכך די באומד גדול כהך דר' אחא אך ר' שמעון בן שטח ס"ל דגם לגוה"ד לא די בזה: ובאמתלכא' קשה למה דחיק הגמ' במכות דף ט' ע"ב מה דאמר שם ר' יוסי שונא נהרג הא בעי התראה דילמא י"ל דגוה"ד יכול להורגו וזהו כוונת הספרי פ' מסעי פס' ק"ס נמצא חומרו קולו. ר"ל דכיון דא"ל ערי מקלט יכול גוה"ד להורגו. עכ"פ הך דר"ש בן שטח ר"ל רק לענין גוה"ד וא"ש משה"ק שם התוס' הא בעי התראה. אבל זה ודאי דב"ד א"י לגמור שום דין עפ"י אומד דבעי ושפטו העדה כו' כמבואר בכ"מ (פסחים דף י"א) וע' גיטין דף פ"ט ע"א דבר ברור: וזהר"ל הגמ' יבמות דף כ"ד ע"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי ובהך דכתובות דף ט' גבי פ"פ דזהו אומד גדול כשני עדים כו' ובמה דמבואר בירוש' תענית פ"ד גבי מרע"ה מכאן שאסור לאדם לדון אומדות אף דהוא ידע באומד שישראל עובדים את העגל וע' מש"כ רבינו בהל' שו"פ גבי הך דכתובות דף פ"ה ובהל' נ"ב פ"א ה"ב כל הנעלת בשדה ה"ז בחזקת אנוסה ע"ש ובהשג' וזהו כוונת הגמ' בשבועות דף ל"ד שם דגבי קנס ידיעה בלא ראיה משכחת לה ר"ל כה"ג דרק מאומד ידעינן דזהו אונס והוה כהך דשם דף מ"ו ע"ב הנ"ל וזהו ג"כ בגדר תקנת נחבל כמבואר שם ובדברי רבינו בהל' חובל פ"ג ובתוספ' ב"ק פ"ט גבי שן ועין ובזה א"ש הך דב"ק דף ע"ג ע"ב ובמק"א אבאר זה וע' תוס' כתובות דף ט' דאונס קלא אית ליה: אךי"ל דבנשואה סתמא באונס דאית לה אימתא דבעל ע' ירוש' כתובות פ"א גבי הך דביהודה וע' סוטה דף כ"ה וקדושין דף פ"א וב"ק דף כ"ח ע"א גבי עבד ותוס' כתובות דף ס"ג ע"ב ע"ש. עכ"פ ב"ד היכא שצריכין לפסוק צריך עפ"י דבר ברור או אומדנא גדולה שא"א לזה שום סיבה וע' בדברי רבינו בהל' איסו"ב פט"ו הכ"ו גבי אשת שחנקי ע"ש ובסנהדרין דף ס"ט ולכך ס"ל לרבינו בס' הל' ממרין דהיכא דצריכין להורגו אז צריך לבודקו שמא הקיף והוא מהך דיבמות דף פ' גבי סריס ובמק"א אבאר זה. ולכך במים שאל"ס בע"א אף אם הית' אומדנא גדולה שמת א"א להתיר על פיו כמש"כ רבינו בהל' גירושין פי"ג ה"כ וגבי שני עדים שם בהט"ז לא כתב דאבד זכרו ונשתכח שמו ואף דבהל' נחלות פ"ז ה"ג כ' על ב' עדים ג"כ זה דאבד זכרו. שם לא קאי אעדותם: וכןמשמע שם מלשון רבינו דגבי ב' עדים לא בעי היתר ב"ד ולכך לא איכפת לן ומ"מ גבי ע"א אם נישאת לא תצא דנהי דההיתר שהתירוה ב"ד אינו כלום כיון שהיה שלא כדין וכע' מש"כ ביצה דף כ"ו ברש"י ז"ל גבי ראית בכור ביו"ט ע"ש בתוס' דאמאי לא מהני דיעבד. אך כיון דצריך היתר חכם בבכור אם התיר שלא כדין לא מהני וע' בהל' בכורות פ"ג ה"ה גבי בכור שהיתה לו ביצה אחת אם לא מעך דיקבר ומשמע אף אם לא נמצאה השניה בכסלים והטעם דהוה כמו בלא ראית חכם וכ"כ בזה במק"א. מ"מ לגבי אשה דיעבד אין היתר מעכב וע' ביבמות דף כ"ה לר' יהודה שם דס"ל דהרגתיו לא תנשא ע"ש בגמ' ובירוש' דאמר ממ"נ קטליה חשוד הוא כו' ולכא' הא אם קטלה היא פנויה דזה הוה רק עדי בירור ולא עדי פעולה וע"כ משום דא"א לב"ד להתיר על פיו. ולפי שי' רבינו דהא דאמרינן שם דף כ"ה ע"ב דאם כנס לא יוציא קאי על כל המשנה וא"כ אף לר"י כן וע"כ דהיתר בדיעבד לא מעכב וע' ר' הוריות ובת"י שם והא דלא מוקי שם בגמ' דלכך בהרגנוהו תנשא משום דמיירי בב' עדים דא"צ היתר ב"ד דע' תוס' כתובות דף כ"ב ע"ב דע"כ מיירי בע"א: וכןמוכח ממש"כ רש"י סנהדרין דף פ"ז ע"ב דלמ"ד מלקות בכ"ג אם לקה בג' צריכין לשלם לו מחמת חבלה וכן כ' רבינו בהל' ממרים וע"כ דקאי אשליח וזה לא מקרי רשות ב"ד כמו הך דמכות דף ח' וב"ק דף כ"ח ודף ל"ב וכתובות דף ל"ב דכיון דטעו אין עליהם שם ב"ד כלל. אך י"ל דכיון דבעי כ"ג ר"ל דהגמ"ד בעי כ"ג והם לא דנו רק בג' וא"כ הוה קודם גמ"ד דחייב בכ"מ וע' בתוספ' כתובות פי"א במה דמבואר שם בירדה לשדה עשויה אפותיקי לאחר דמוציאין ממנה דאם שמו לה ב"ד מה ששמו שמו ותוס' כתובות דף נ"ה ע"ב גבי הך דין דהרשאה דב"ק דף ק"ד ע"ב דכיון דעושה בפסק ב"ד לא איכפת לן אם נתברר שאינו כן. עכ"פ לגבי חזרה לתרומה הוה דבר אחד רק משום הפסק הקנינים והוה גדר העדר וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' מא"ס אם עכו"ם בשחיטה הוה רק כמו העדרי או פעולה להפסיד ונ"מ אי שחט עם ישראל יחד: וכה"גכ' בח"א בהל' אישות דאף אם נימא כמ"ד בגיטין דף מ"ג ע"א דחצי שפחה וחצי ב"ח תפסי בה קדושין זה רק משום גדר שפחה דלענין קדושין הוי כמאן דליתא דמעיקרא בהמ' כמבואר בקדושין דף ס"ב. משא"כ לר"ע דמלבד זה יש בה דין דחייבי לאוין ואין קדושין תופסין לדידיה וזה הוה בגדר פעולה ומציאות ולכך אף כה"ג אין קדושין תופסין בה וכן הכוונה בגמ' מכות דף ו' גבי קרוב או פסול ועצם דזה ישנו וזה כמי שאינו כלל וכשי' הראב"ד ז"ל בהך דסנהדרין דף י' ע"א. עכ"פ הנבלות בבהמה לטומאה הוה בגדר ממילא וא"כ היכא שהמיתה עשתה איזו פעול' שוב אי"ז מיתה ואינה מטמאה וכמו עריפה ודחיה לצוק אבל לגבי אכילה לא שייך זה והטעם דהרי חזינן דאבר מה"ח מן הבהמה יש בו גדר טומאה ושם לא הוה פעולה בהבהמה וחזינן דזה אתיא ממילא אבל גבי נבלת עוף טהור דטומאת בה"ב לא הוה רק במת ולא באבר מה"ח כמבואר בהל' אה"ט פ"ג וא"כ לגבה המיתה הוה גדר פעולה ולא ממילא ולכך בלא רבוי מקרא לא אמרינן גבי מליקה דזו היא שחיטתה וא"ש הך דזבחים דף ס"ט ע"א דמק' שם יכול תהא מליקתה מטמאה ולכך גבי שוה"נ לא אמרינן דהמיתה הוה בגדר פעולה דשם הוה להעדר ולא משום פעולה וע' בסנהדרין דף קי"ב ע"א גבי הך דר' חסדא: ונ"מג"כ בהא דמבואר בחולין דף קכ"א גבי השוחט בהמה טמאה לעכו"ם לענין טומ"א אף כשהיא מפרכסת איך הוא הדין גבי עריפת פט"ח אי מטמא טומ"א כשהוא מפרכס ע' רש"י בכורות דף י' ומנחות דף ק"א ע"ב ובירוש' פסחים פ"ב גבי פט"ח שהרג את הנפש וכ"כ בזה. אך כ"ז לגבי טומאה אבל לגבי אכילה הנה רבינו פסק בפ"ד מהל' מא"ס ה"ג דגבי עוף אם אכלו כולו כשהוא חי חייב משום נבילה א"כ חזינן דזה בלא פעולה רק כיון שלא נשחט וכ"כ בזה בח"א: וי"לדזה תליא בהך מחלוקת דזבחים דף ס"ט אם שחיטת עוף טריפה מטהרת מידי טומאה ולכך י"ל שי' רבינו בפ"ב מהל' מא"ס דאף דס"ל דגבי טמאים ליכא דין נבילה י"ל דזה רק גבי בהמה דלא חל רק לאחר מיתה אבל גבי עוף גם בטמאים כן וכן נ' קצת מדקדוק לשון רבינו בפ"ד שם בהי"ז וא"ש הך דספ"ב גבי נמלים וע' בהך דבכורות דף ח' ע"ב גבי רצוצי דמית ר"ל ג"כ אי שייך לאמר היכא דלא הוה בחיות ובמק"א אבאר זה. עכ"פ י"ל דיש שם גדולין גם על הולד כשי' רש"י בתמורה דף ל"ד ע"ב הנ"ל והא דליכא איסור מה"ת גבי נתעברה לפני פדיונן י"ל משום דלא חזי ליקרב וכמבואר בתמורה שם וי"ל דכוונת הגמ' על זה: ובאמתנ"מ אף לשי' התוס' בתמורה שם דקאי על המקיז דם דמעילה דף י"ב איך יהי' הדין לענין דם התמצית אי חייב בו משום מעילה כיון דלא חזיא למזבח וגם במעילה שם אמר הטעם משום דלא מקיימא בלא דם וע' כריתות דף ד' ע"ב גבי דם קדשים דיש בם לר' יהודה ג' לאוין ומוכח שם דרק בדם שראוי לכפרה. וג"ז תליא אי המעילה היא משום הדם עצמו או משום חלק מן הבהמה: ובזהיהי' ג"כ נ"מ למה דקי"ל דדם קדשים לפני זריקה אין מועלין בו אם הוא רק לאחר קבלה או תיכף משעת שחיטה ומשום דסכין מקדש לה כמבואר בסוטה דף י"ד וכ"מ ואם נימא דעל דם התמצית ליתא מעילה בהקזת דם א"ש בזה הך דכריתות דף כ"ב ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ל גבי הקיז דם לבהמה וקיבל בב' כוסות ע"ש ברש"י ותוס' דדברי הגמ' אינם מובנים. אך כך דהנה כ"כ בזה בח"א דאף לר' יהושע דס"ל תמחויין מחלקין מבואר בכריתות דף ט"ז ע"א ושם דף ד' דרק אם יש להם עכ"פ שם אחר וא"כ לפ"ז כך דלר"ל דס"ל דדם המאדים הוא דם הנפש בין מקלח בין שותת ולכך חייב עליהם אם קיבלם בב' כוסות דהוה כב' תמחויין ולר' יוחנן הוה כמו תמחוי אחד כיון דהוא חד שם והנה אנן פסקינן דלא כר' יהושע בתמחויין אך זה רק גבי שאר איסורין אבל גבי מעילה פסקינן דמחלקין כמבואר בפ"ט מהל' שגגות ה"ט ולכך דייק רבינו בפ"ו ה"ג הקיז דם לבהמתו וקיבל בב' כוסות ודייק בהמתו משום דגבי בהמת קדשים נ"מ לענין מעילה דאז י"ל דתמחויין מחלקין. אך זה אם גם על דם התמצית יש מעילה בדם הקזה של קדשים: וכןיהיה נ"מ גבי ולדות קדשים אף למ"ד בהויתם הם קדושין אם נולדו כשהיו בע"מ אי יש עליהם דין כמו תם ונעשה בע"מ או בע"מ מעיקרא וע' בכורות דף י"ד ע"ב מה דצריך קרא למעט ולדות קדשים שאינם קרובין כשהן בע"מ אך י"ל דשם קאי למ"ד במעי אמן הם קדושין וע' בתוס' שם דף ט"ו ע"ב שכ' דאין מתפיסן לכל קרבן שירצה ולכא' הוא תמוה דמבואר במשנה להיפך אך ר"ל לקדושה גרועה וע' תוס' תמורה דף ל"א ע"ב דמשמע שם דרק אם נולדו תמימים ואח"כ נעשו בע"מ אבל בע"מ מעיקרא לא ובמק"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דגבי מנחה הקומץ הוא המתיר. לא האוסר וראיה ג"כ דלמ"ד יש מנחה בבמה והמנחה מותרת לכל אף לזרים כמבואר בכ"מ ולא שייך בה מה דמבואר בירוש' שבת פ"ב דלזרים נשאר בה האיסור של קודם וע' בזבחים דף ק"א ע"ב דמוכח שם דשייך למי שעובדה כמש"כ התוס' ביבמות דף מ' ע"א: וכןיהיה נ"מ גבי תודה דשם י"ל דהוה התרומה שלה בגדר טבל ע' זבחים דף ל"ו ע"ב גבי תרומת לחמי תודה שלא הורמו ובהך דמנחות דף ע"ז ע"ב דמשמע שם דהוה בגדר טבל וע' זבחים דף קי"ז ע"ב וקי"ט ע"ב דאין תרומת לחמי תודה בבמה וכ"כ בזה בח"ב בהל' נדרים פ"א. וזהו כוונת הגמ' נדרים דף י"ב ע"ב הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה תרומתו הוא ור"ל דהוא הטובל ע"ש ברש"י וע' ירוש' פ"ז דפאה ובמק"א אבאר זה. וע' במעילה דף ו' ע"ב ודף ז' ע"ב גבי היו לו ב' חטאות דהיכא דנשחטו שניהם כאחת זריקת דם האחד פועלת להוציא מידי מעילה גם את השני וע' בירוש' פ"ב דקדושין ה"ז דמבואר שם דשניהם אסורין באכילה ואף דלשי' התוס' שם ובזבחים דף קי"ב ליכא דין מותר חטאת גם על השניה ולמה אסורין באכילה. צ"ל דהמעילה לא הוה רק משום שצריך לזרוק וכאן א"צ לזרוק מהשניה והאיסור הוה דלהתירה באכילה צריך שיזרוק: וזהושי' רש"י בקידושין דף נ"ז ע"ב גבי שחוטי חוץ וכמו למ"ד בזבחים דף כ"ו ע"ב גבי שלא במקומו כמקומו דמי וכ"כ בזה במק"א. וע"ש בירוש' בקדושין דאם שחטאת הראשון שלא לשמו והשני לשמו דאין השני כשר כו' והנה לכא' נראה דקאי שם אאשם ואף דבל"ז אשם שלא לשמו כשר לדידן ודוחק לאמר דמיירי כהך דזבחים דף קט"ו היכא דהוה מחוסר זמן או לרב בהך דמנחות דף ד' ע"ב דאשם נזיר ואשם מצורע פסול שלא לשמו אך גבי הפריש ב' אשמות כיון דאחד מהם נופל לנדבה שוב גם שלא לשמו כשר וע' במש"כ הר"א ז"ל בהשג' בהל' פסוה"מ פ"ג הי"ג דלכך אם העלה אמורין של אחד מהם אם עלו ירדו משום דהוה כמו מחו"ז ר"ל דכ"ז שלא נזרק דם האחד עדיין אין על השני שם מותר אשם דהוה עולה. אך מדברי הירוש' כאן לא משמע כן וכן מהך דזבחים שם דף קי"ב דחייב על ב' החטאות בחוץ ואף דהוה כמו מחו"ז כיון דעדיין לא נקרבה הראשונה בפנים: והנהבירוש' יומא פ"ה מבואר דהיכא דנתערב דם של ב' קרבנות דצריך לזרוק לרבנן רק מתנה אחת לשם שניהם ואם אז חישב ע"מ להקטיר או לאכול בשר או אימורין חוץ לזמנו של אחד מהם. הוה גם השני פיגול הרי חזינן דמה שנפגל הקרבן לא משום שחשב לעשות בו איזה דבר שלא בזמנו רק משום שחשב בהזריקה או בעבודה אחרת מחשבת שלא בזמנו: וזהמה דר"ל בפסחים דף ס"א ע"ב מאי חומרא דזריקה דלא קבע פיגול כו' ע"ש ברש"י דהטעם שמא יחשוב פסול אחר וזה לא הוה חומרא דזריקה וע' ברש"י זבחים דף כ"ח ע"ב ד"ה לא יקרב ובמעילה דף ג' ע"ב דהוה שם ספק אי זריקה הוה גמר פיגול וברש"י זבחים דף ל"ו ע"ב ד"ה אמר רבא אך באמת ר"ל דחזינן דלא דהטעם משום דחשב לעשות איזה דבר בהקרבן רק משום דהזריקה היתה במחשבה וע' זבחים דף י' מה דיליף שם הך דמחשבין מעבודה לעבודה וזה ג"כ אי הפסול הוא משום עבודה ראשונה או משום עבודה שניה וע' בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פט"ו ה"י דכ' שם דהוה כמחשב בעבודה שניה ונ"מ למה דמבואר בירוש' פסחים פ"ה ה"ב גבי מחשבת אוכלין בפסח דשם לא הוה רק בשחיטה וכן גבי פסח שלא בזמנו אי מהני זה לאכשורי כמו בהך דפסחים דף ס' ע"ב גבי לשמו ושלא לשמו כה"ג: ובאמתזה ר"ל ג"כ הך דזבחים דף ל"ו ע"א מה דמק' שם על מה דאמר דר' יהודה בעי מקום משולש הא ר' יהודה אמר דקרא דדבר רע קאי על חטאת שנכנס דמה לפנים ע"ש ברש"י שדחק דקאי אמחשבת פנים. אך כך דע' בירוש' פ"ז דפסחים ובזבחים דף פ"ב דהוי שם מחלוקת דתנאי מה דנכנס דמה לפנים פסול אי הוא משום דנפסל כל הדם וממילא פסול הקרבן או דזה הוה פסול בעצם הקרבן וע' תוספ' דמנחות פ"ה דחטאת שנכנס לפנים אפי' כ"ש פסולה ומשמע אף פחות מכדי הזאה ע' תוס' זבחים דף פ' ע"ב ד"ה בל תוסיף ופסחים דף ל"ב ע"ב גבי נתינה:

והנהבאמת הפי' דמקום משולש ר"ל דהמקום עושה פסול בכל הדברים ע"ש בתוס' והוא ס"ל דדם שנכנס לפנים הפסול הוא רק שנפסל כל הדם וממילא פסול הקרבן והק' דהא ר"י ס"ל דזה מקרי דבר רע חזינן דהפסול הוא בעצם הדבר וא"כ שפיר מקרי מקום משולש: **ויהי'**ג"כ נ"מ כגון אימורין שהעלו לפני זריקת דמים דקי"ל דלא ירדו ואין בהם מעילה ומשמע אף לדידן דקי"ל בנשפך הדם אם עלה ירד אם העלה את האימורין ע"ג המזבח קודם שנשפך ואח"כ נשפך לא ירדו דכבר נעשה לחמו של מזבח וי"ל דאף אם ירדו ג"כ יעלו דלא היה עליהם שם פסול ע' זבחים דף פ"ג ע"ב לא מיחסר מעשה בגופייהו ואם נכנס הדם של חטאת בפנים אף שהעלה כבר האימורין מ"מ אם ירדו אח"כ לא יעלו דגם הם נפסלו. עכ"פ הפיגול והפסול עושה פעולה בבשר ובאימורין והזריקה עושה הפיגול לא משום דחישב בהקרבן כמו דמוכח בהך דמנחות דף י"ז ע"א גבי דפשטה מחשבה בכולה מנחה. רק משום מחשבת הדם נתפגל כל הקרבן וע' תוס' זבחים דף ל"ו ע"א ד"ה הכא דחשיבא משה"ק שם א"כ בטלת תורת פיגול אך באמת כוונת הגמ' כך דלר"י אף הדם שנכנס ג"כ כשר משא"כ במחשבת חוץ אם יצא בחוץ ע"כ זה הדם שיצא פסול ולכך מבואר בזבחים דף פ"ז ע"ב דלמ"ד אין לינה בראשו של מזבח לא מהני מחשבת פיגול אם לא חישב ע"מ להורידה ואף למ"ד לינה מועלת מוכח שם דבעי שיחשב להורידה ואף דהא מוכח שם דלרבא לא הוה רק כמו פסול שעלה ע' תוס' יומא דף כ"ט ע"א ודף ז' ע"ב ד"ה הא ומהך דפסחים דף נ"ט ע"א לא משמע כן רק דאח"כ אם הורידה למחר אז הוה פסול למפרע וכע' הך דנדרים דף ע"ה לר' אליעזר בהפרה קודם שחל ונ"מ אי יש בהם מצוה להפוכי בצנורא ע' מעילה דף י' ע"א דלפי שי' הרמב"ם דמפרש שם בפ"ג בהל' מעילה הי"א דקאי אאמורין לפני זריקה דקי"ל דאף דלא ירד מ"מ אין בהם מעילה אי יש בהם עוד פעולה להפוכי בצנורא ובלשון רבינו בפ"ג מהל' פסוה"מ הי"א: אךע' רש"י זבחים דף ק"ט ע"א מבואר שם דגם גבי פסולים דאם עלו לא ירדו יש בהם מצוה דהפוכי בצנורא. ע"כ מבואר דרק אם היה מועיל פסול אם היה עושה אז פוסל במחשבה וכן היכא דמחשב חוץ למקומו אפי' למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי ע' דף כ"ו ע"ב ודף ל"ו נ' דלא פסיל רק היכא שאם יצא לשם או אם עבד שם מיפסל או חייב כרת ונ"מ לגגו של היכל ע' זבחים דף ק"ז ע"ב דלמ"ד דשם אם שחט פטור אם חישב להזות שם ג"כ לא פסיל וע' מנחות דף י"ב ע"ב לגי' דידן דדייק שם דלר"א דס"ל דאינו חייב במוקטרי חוץ רק בכל המנחה גם מחשבת חוץ למקומו לא הוה ומשמע דמחשבת חוץ לזמנו שפיר מהני אך בזבחים דף מ"ב ע"א מבואר להיפך דגם במחשבת פיגול כן עכ"פ נ' דאין מחשבת חוץ לזמנו היכא דאין הדם נפסל בכה"ג: ונ"מג"כ לפמש"כ בח"ג דרבנו ס"ל בהל' מעה"ק פי"א ה"ה ו' דמקום המחיצות אף דהאוכל שם חייב משום אוכל חוץ מ"מ לא נפסל וכן הוא שי' רש"י בהך דזבחים דף קי"ז ע"א דבשעת סילוק המחנות נהי דאינן נפסלים משום דלא מקרי חוץ מ"מ גם נאכלין אינן דגם פנים לא הוה וכ"כ בזה בח"ג גבי הך דמנחות דף צ"ה גבי לחם הפנים אי נפסל במסעות וכן בהך דזבחים דף כ"ו ע"א גבי פרכסה ויצאה לחוץ וגבי אימורין ושם דף פ"ט ע"ב ובשי' רבינו פ"א מהל' פסוה"מ דנהי דלא מפסלא מ"מ הזריקה לא חלה עליהם כיון שלא היו במחיצתן וע' רש"י זבחים דף י"ד ע"א ד"ה שכן דלכך גבי במ' לא שייכא מחשבת חוץ למקומו דכל מקום מקומו ושם דף כ"ח ע"ב כ' דאין לה מחיצות משמע מחמת דאין לו מקום: ובאמתמלשון המשנה דזבחים דף קי"ב ע"ב משמע דבזמן נוב וגבעון אף שהותרו הבמות זה רק בא"י וע"ש בפה"מ לרבינו ובאדר"נ פכ"ו ובמכלתא ר' פ' בא דמשמע שם דרק א"י ובמק"א אבאר זה. וע' סוטה דף כ"ג גבי מנחות של נשואות לכהנים דלדידן השירים מתפזרין על בית הדשן דלמטה כמבואר במנחות דף ע"ד ושם הוה הקומץ מתחילה שלא להתיר השירים ושם ע"כ יש דין שירים מחמת חלק שלה ובאמת לכא' ק' שם וביבמות דף ק' גבי מנחה של אחד מהתערנרת דע"כ צריך שיהיו השירים מתפזרים אבית הדשן שמא הוא כהן וא"כ הוה כמו שחסרה המנחה דאף אם עלה ירד וע' תוס' זבחים דף ק"ט ע"א ומנחות דף ט' ע"ב דחסרון כבע"מ: ובאמתד' התוס' בזבחים שם לכא' תמוהים דזה מבואר במנחות דף כ"ו ע"ב דמהדרינן פוקעין מקומץ וצ"ל דשם מיירי עד שלא השלה בהן האור ואז ע"כ צריך להחזיר דאל"כ יהיה כמו חסר הקומץ והתוס' ר"ל לאחר שמשלה בהן האור וע' ירוש' יומא פ"ב ה"א קומץ שנתנו ע"ג האישים והפריחו הרוח כו'. עכ"פ ק' מהך דיבמות וסוטה הנ"ל איך מהני מה שמקטירים הקומץ לבדו על המערכה שמא הוא מנחת כהן וצריך להעלות הכל וצ"ל כמו דאמרינן בזבחים דף מ"ג גבי קומץ שהניח מקצתו על המזבח דפקע הפיגול גם מהמקצת שלא הניח ע"ש בתוס' וה"נ י"ל כאן דכיון שמשלה האור בהקומץ הוה גם הנותר כמו שהעלה ע"ג מזבח ולא מקרי חסר: אךכ"ז שייך בהך דיבמות דהוה ספק וסבה אבל בהך דסוטה דהוה ודאי ע"ש בתוס' ובפרט גבי מנחת סוטה של אשת כהן דא"א בענין אחר ומ"מ מועיל הקומץ לעשות חלק האשה בגדר שירים וע"ש בתוס' בשם הירוש' דלר"ש דס"ל דמנחת חוטא של כהן נקמצת והקומץ קרב בפ"ע והשירים קרבין בפ"ע אין השירים קרבין בלילה וכ"כ בזה לעיל. עכ"פ חזינן דאף במקום שהקומץ בגדר מתיר לא איכפת לן אם לא יועיל להתיר: ובאמתי"ל דדמי להך דמנחות דף כ"ו גבי נטמאו כל שיריה ובדברי רבינו בהל' פסוה"מ פי"א ה"כ דאם הקטיר הורצה וכ"כ בזה בח"ג משום דהקומץ גופא יש בו ב' דברים מתיר והקטרה שלו נעשה לחמו של מזבח וע' מנחות דף כ"ו ע"ב מאימתי מתיר שירים ונ"מ ג"כ למנחת סוטה אימתי נבדקת אם נימא דמשקה ואח"כ מקריב אם תיכף בשעה שמניח הקומץ על המזבח וזה הוה כמו זריקת מתנה אחת ע' זבחים דף ל"ח ע"ב וע"ש דף צ' ע"א דמנחת סוטה לברר עון אתיא וכריתות דף כ"ד ע"א ובפ"ד מהל' סוטה הי"ד ושם מיירי אם עדיין לא השקה וע' רש"י פסחים דף ע"ח ע"ב ד"ה אלא דמשמע דס"ל דהא דר' יהושע אמר דבדיעבד הורצה זה רק במנחה ומשום דהקומץ הוה ג"כ לחם ושם דף ע"ז ע"ב הוה ס"ד כן בגמ' לחלק בין מנחה לדם ואף דבאמת גם גבי דם יש ב' פעולות א' הכפרה וא' מה שמתיר הבשר לאכילה וראיה דשלא במקומו למ"ד כמקומו דמי כיפר ואינו מתיר: וזהוכוונת הגמ' בפסחים שם דיליף ק"ו מאימורין דדם היכא דאינו מעכב כ"ש היכא שישנו והוא תמוה דשם משום דבלא זריקה אין עליו עדיין שם קרבן משא"כ היכא דעומד לזרוק וע"כ צ"ל כגון שזרקו שלא במקומו דאז הדם אינו ומעכב הבשר מלאכול ואף אם נימא דעומד ליזרק כזרוק מ"מ אינו עומד ליזרק במקומו וכע' הא דשם דף ס' ע"ב סתמא לאו להני אוכלין וא"ש הך דשם דף י"ג ע"ב ומנחות דף מ"ז: ויהיהג"כ נ"מ אם כה"ג אי זרק שלא במקומו חייב על הבשר משום טומאה דמבואר במנחות דף כ"ה ע"ב דכל שלא ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה וע' תוס' זבחים דף צ' ע"א דכ' שם טעם דשם דף מ"ה ע"ב ומעילה דף י' דצריך להיות כשר ליקרב וא"כ לפ"ז אם זרק שלא במקומו י"ל כיון דמכפר שפיריש עליו שם כשר ליקרב וע' מנחות דף י"ב ע"א גבי שירים שחסרו אך י"ל דנ"מ לגבי עולה ואימורין כיון דבל"ז לא ראוי לאכילה גם בזריקה שלא במקומו מחייב משום טומאה ע' פסחים דף כ"ד ע"ב וברש"י ותוס' שם ושם דף צ"ו ע"א ותוס' שבועות דף כ"ד ע"ב גבי זרות באימורין ובבשר עולה ומנחות דף ע"ד: ויהיהג"כ נ"מ לענין זרות מהך דמכות דף י"ח ע"ב וע' ירוש' פסחים פ"ט ה"ד אכל עולה אכל אימורין אי יש בה טומאה ולכא' הא זה מרבינן מקרא בפסחים וע"כ דר"ל היכא דהזריקה היתה שלא במקומה ובזה י"ל כוונת הירוש' שבת פ"ב והרי קמיצה עד שלא כו' ואמר שם שניא דכתיב וכל זר כו' ולכא' הא גם בחטאת ואשם כן ע' מכות דף י"ח ויבמות דף ל"ג וזבחים דף ל"ג וכ"מ וצ"ל משום דנ"מ כה"ג דגבי קדשים משכחת לה דאף דנתכפר מ"מ הבשר אסור גם לכהנים משא"כ במנח' רק גבי שירים שחסרו וס"ל דהקומץ הוא פעולה ואח"כ חל על השירים איסור חדש וע' תוספ' ספ"ז דחולין: **ויהי'**ג"כ נ"מ אם נימא דחדש קודם לעומר אסור מה"ת י"ל דעל השירים דלא הותרו רק לכהנים יש עליו גם איסור חדש וכע' דאמר שם במנחות דף ה' ע"ב גבי שביעית ע"ש ברש"י ותוס' ובתוס' מנחות דף ט' ע"ב ד"ה אותם ושם דף י"ב ע"א דגבי יוצא אף דאסור באכילה כיון דאיתא בעינא לא הוה כמו שירים שחסרו ואף דכאן בשעת הקמיצה היה ידוע שהשירים יהיו אסורים מ"מ שייך שפיר בה קמיצה וכע' דאמרינן בירוש' שקלים פ"ד ה"א גבי עומר הבא בשביעית ממה שזרע ע"מ כן אף דהשירים אסורים באכילה מ"מ מקטירין הקומץ עליהם דכ"ז שלא הוקמצו לא חל עליהם איסור של שביעית ובאין כאחד וע' מנחות דף י"ב ע"א דמוכח שם דאם חסרו שירים לאחר קמיצה קודם שקידש הקומץ בכלי אף דמבואר שם דף ו' דגמר הקמיצה הוא בשעה שמקדשה בכלי וע' רש"י זבחים דף פ"ג ע"א ד"ה את הראוי דכ"ז שלא נתקדש בכלי לא הוברר חלק גבוה וצ"ל דר"ל דלא נעשה עדיין חלק גבוה וכמו גבי לבונה אף דמבואר במנחות דף ח' דמברר בריר קומץ דידה מ"מ לא מקרי שנתקדשה הלבונה בבזיך כשהגיע זמנה לפרק כמבואר שם דף ז' ע"ב דגבי קידוש קומץ לא מצינו שיכולין לקדש בכלי שע"ג קרקע ולא אמרינן דנילף מלבונה בבזיכין כשהגיע זמן לפרק וע"כ דבלא סלוק הדבר לא מהני וע"ש דף י"א ע"ב דקודם סלוק בזיכין לא הוקבעו ולא אמרינן כמאן דפריקי דמי ובתוס' זבחים דף פ"ג ע"ב ד"ה למעוטי דאם העלה לבונה קודם קמיצת הסולת תרד וע"ש דף מ"ג ע"א וזה הוה כמו שחיטה דאף דמבואר בסוטה דף י"ד ע"ב וכ"מ דדם סכין מקדשא ליה מ"מ לקדש הדם בפ"ע בעי קבלה בכלי ע' זבחים דף י"ג ע"ב ומנחות דף ק"ב ע"א דקמיצה במקום שחיטה היא וצ"ל דהדם שנתקדש בצואר ע"י הסכין אין עליו עדיין שם דם רק לאחר שיצא לכלי ע' זבחים דף צ"ב ע"ב ברש"י ד"ה או דלמא: וזהמבואר בזבחים דף צ"ב ע"א דהיכא דאירע פסול בדם עושה לו מערכה בפ"ע ושורפה ר"ל משום הך טעם המבואר שם דף צ"א ע"ב שלא יכבה את הגחלים ושם לא קאי רק איין דמכבה ולא אשמן ע' יבמות דף קכ"א ע"ב וחולין דף קי"ב ע"א ברש"י עכ"פ מבואר דדם שורפו ובכ"מ מבואר דדם פסול שופכין אותו וגם באמת לפי שי' רבינו דס"ל דפסקינן כמ"ד משקי בי מטבחיא דכן כמבו' בהל' טומ"א פ"י הט"ז וכן פסק בספ"א מהל' פסוה"מ וכמבואר בהך דפסחים דף ט"ז ע"ב דלדידן ליכא דם שנטמא, ובפה"מ בפסחים פ"ז ע"ש ולכך לא הביא רבינו הך דין דשוגג הורצה גבי דם ואף דלכא' ק' א"כ היכי משכחת לה הך דין דזבחים דף צ"ג הובא בפ"ח מהל' מעה"ק ה"ט גבי ניתז על בגד טמא דאינו טעון כבוס וצ"ל דכיון דאם נימא דטעון כבוס שוב אינו ראוי להזאה כמבואר שם דף צ"ב ע"ב ואין עליו שוב שם משקה בי מטבחיא וכן נ' דקודם קבלה ג"כ אין על הדם שם משקה בי מטבחיא וכ"כ בזה בשם הירוש' דפסחים פ"ז נעשה כמקבל מים ואז מקבל טומאה ואז צריך לשורפו במערכה וא"ש וע' בהל' איסו"מ פ"ו ה"ה. עכ"פ הקומץ צריך לסלקו ולקדשו בכלי ומ"מ מוכח במנחות דף י"ב ע"א הנ"ל דאם חסרו השירים קודם מתן כלי מקריבין את הקומץ דנקט שם וכיון דבמתן כלי כו' חזינן דלא איכפת לן והקומץ נתקדש אף דידעינן שהשירים אסורין באכילה וע' זבחים דף כ"ו ע"א גבי רגלי חוץ דנקט שם חותך עד עצם ואף דנפסל ביוצא מ"מ לא הוה כמו חסר קודם קבלה ובמק"א אבאר זה. עכ"פ בקמיצת מנחה אין עיקר הקמיצה בשביל היתר השירים ולכך שפיר נוכל לאמר כמש"כ בירוש' חלה הנ"ל דאין ניתר ע"י הקומץ רק דבר שצריך ליתנו לכהן אבל לא שהקומץ יעשה פעולה להתיר חולין לכן אף לאחר הקמיצה נשארה התערובת באיסור: וכןי"ל דנ"מ להך מ"ד בשבועות דף כ"ח דרק אם נשאר כזית מככר אז מהני שאלה משמע דאם נשאר פחות מכזית אף לשי' רבינו דס"ל דחצי שיעור גם גבי שבועה אסור מה"ת מ"מ זה לא הוה איסור גדר שבועה רק גדר דין וממילא ולא אלים לחול עליו שאלה כמו הך דמנחות דף מ"ז גבי פדיה וע' רש"י נדרים דף ע"ט ע"א גבי אין שאלה בהיפר ושי' בעה"מ ורש"י גבי הך דב"מ דף מ"ז ע"ב דלר"י דס"ל ד"ת מעות קונות לא מהני חזרה רק אם הדבר ישנו בעין וכ"כ בזה במק"א משא"כ גבי טבל ותרומה עיקר ההפרשה הוא כדי להתיר השירים וע' פסחים דף ל"ג דהיכא דלא היתה לו שעת הכושר לא חל עליו שם טבל כלל והא דאם היה שעת הכושר שפיר חל זה רק משום דעכ"פ האיסור שע"י הטבל פקע ממנו משא"כ היכא דנשאר עליו האיסור שע"י הטבל לא וע' פסחים דף ל"ג ע"ב בתוס' ד"ה אמר קרא ושם ד"ה תתן בע"א. ע"ש שכ' דהיכא דהוא אה"נ אף אם היתה לו שעת הכושר ג"כ לא מהני: אךיהיה נ"מ לשי' הירוש' רפ"א דתרומות דהיכא דתרם כרי של הפקר לאחר שנמרח מהני אם הכרי היה של חמץ ושם יכול להשהותו עד לאחר הפסח אי מהני הפרשה לדידן דס"ל דחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה או כיון דעכשיו אינו ראוי לנתינה לא חל עליה שם תרומה וכע' הא דערכין דף כ"ד אין לו להקדש אלא מקומו ושעתו אך ע' בירוש' תרומות פ"ה ה"א דזה רק בששוה קצת אבל אם אינו שוה כלל ממתינין עד שישביח ובפרט לשי' רמב"ן ז"ל בפ"ג דב"מ על הך דדף ל"ח דכל שאינו ראוי לאכילה אין עליו קדושת תרומה. וע' בירוש' פסחים פ"א ה"ד דאמרו שם חבריא דאם הפריש תרומה בשעה ה' לר"י לא חלה עליו שם תרומה דלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד אך י"ל דזה רק ר"י לשי' דס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה משא"כ לדידן ובפרט לפ"מ דקי"ל דטוה"נ אינה ממון וא"כ יכול להשהותה עד לאחר הפסח ולראב"י בפסחים דף כ"ט וכן ס"ל לר"י בירוש' פ"ב ה"ב דאף לר' יהודה חמץ של אחרים מותר בהנאה א"כ גם בתרומה כן: והנהבאמת ד' הירוש' לכא' אינם מובנים איך גרע מתרומה טמאה דהרי אז מותר בהנאה וצ"ל דס"ל דרק גבי טמאה דילפינן מהך קרא דשבת דף כ"ה בשני תרומות הכתוב מדבר משא"כ היכא דהוה בגדר איסור וגם גבי טמאה כ"ז שאין עליה שם תרומה אין עליה איסור אכילה והתרומה הוא שגרמה וא"א שהתרומה עצמה תגרום שתפקע ממנה הקדושה וכמש"כ התוס' זבחים דף ק"ה ע"ב בשם הירוש' גבי מי חטאת ובזה א"ש ג"כ מש"כ התוס' שם דף ס"ט ע"ב ד"ה ר' יהודה דאיך חל נבילה על איסור קדשים ולכא' ק' הא קי"ל דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה: אךאם נימא דאינו חל שוב לא יצאו מידי מעילה דעיקר הטעם הוא דאין בהם שום דבר שיהא שייך בהם דין של הקדש ע' ערכין דף ו' ע"ב ובמעילה דף ב' ודף ט"ו ובירוש' סנהדרין פ"א גבי קדשי עיה"נ מחלוקת אי יש בהו מעילה וע"ש בגמ' דילן דף קי"ב ע"ב אם יש בתרומה של עיה"נ גדר מעלה דלא ישרף רק ירקב. משא"כ אם נימא דלא חל איסור נבילה שפיר יש בהם דין הקדש אך באמת נהי דמעילה ליתא מ"מ יש בהם איסור תורה וכ"כ בזה לעיל וע' מנחות דף ק"א גבי עצם ולבונה דלא מהני בהו פדיון מחמת טומאה כיון דעיקר הטומאה באה להם ע"י המעלה של הקדושה וכ"כ בזה בח"א בהל' יבום בהא דירוש' תרומות פ"ג החילוק בין טמא למגולה דגבי טומאה בעינא שגרמה טומאה ר"ל דאדרבה ע"י שהוא אוכל ודבר שלם לכך מקבל טומאה ובהך דגיטין דף מ' ע"א גבי הך דאמימר דלא אמרי' דע"י התקנה שתקנו שהמוכר עבדו לגוי יצא לחירות יפקע עי"ז רשותו לאמר שלא יהא יכול להוציאו לחירות כיון דהתקנה גופא גרמה לו. וזהו ג"כ כוונת הגמ' בזבחים דף פ"ד וכ"מ כל שפסולו בקודש כו' ע"ש דף ס"ח ע"ב אך ר"ל כך דכל היכא שעיקר הפסול הוה ע"י שהוא קודש שפיר אמרינן דאם עלה לא ירד משא"כ בפסול שלא הקודש גרם זה הפסול אז אם עלה ירד: אךלפ"ז ד' הגמ' בפסחים דף ל"ג ע"א אינם מובנים דמה מדמה הגמ' חמץ לטומאה דהחמץ אין התרומה גורמת לאיסור ושפיר שייך לאמר תתן לו ולא לאורו משא"כ גבי טומאה דזה נעשית ע"י התרומה. וע"כ צ"ל כך דכ"כ בח"ג בפ"א מהל' מת"ע דגבי תרומה טמאה לכהן אף דמוכח בשבת דף כ"ה דמצות שריפה והנאה הוה ב' דברים ע"ש ברש"י ותוס'. ותוס' פסחים דף פ"ב ע"ב מבואר דמצות שריפה דתרומה הוה לא מטעם קודש ור"ל מהך קרא דלא בערתי וע' בירוש' תרומות פ"ה דיליף מלמשחה דר"ל הדלקה ותוס' סוכה דף ל"ה ע"א דכ' שם דגבי אתרוג של תרומה טמאה שייך גדר כתותי מיכתת מחמת מצות שריפה ובגמ' שם לכא' מבואר להיפך: אךכך דכ"כ במק"א דיש ג' גדרים בדין שריפה. א' בגדר מצוה עצמיית וכמו גבי קדשים שנטמאו או נעשו נותר ע' מעילה דף י' ע"א הכל מודים כו' ואית בהו מצות שריפה ופסחים דף פ"ב ולכך כ' התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דא"א לגרום שתתבטל המצוה של שריפה ובהני לא שייך כתותי מיכתת דאדרבה זהו פעולה שלהם והגמ' במנחות דף ק"ב ע"ב לא מק' רק לר"ש דכל העומד לישרף וא"ש משה"ק התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב וע' רש"י חולין דף פ"ט ע"ב ולכך מבואר בכ"מ דנותר הוה לאו הניתק לעשה וזהו בגדר פעולה דהרי יש זמן דיש עליו שם נותר ועדיין ליכא דין שריפה עליו כמו לאור שלישי ע' זבחים דף נ"ו ע"ב וכ"מ ואף דהטעם הוא משום דאין שורפין קדשים בלילה כמבואר בכ"מ מ"מ כיון דאי"ז סיבה שפיר שייך לומר דלא אינתק לשריפה כמו אריא דרביעא עליה ע' כריתות דף ז' ע"ב גבי המפלת ביום פ"א שחל להיות בשבת ובירוש' פ"ב דנזיר הגע עצמך שנולד בשבת ותוס' חולין דף מ' ע"א גבי השוחט בשבת וע' יבמות דף ע"ב ע"ב ובירוש' שבת פ"ב ה"א גבי שמן שריפה. עכ"פ שריפת נותר הוה מצוה בגדר פעולה וכן בחמץ לר' יהודה דיליף מנותר. וכמבואר בירוש' שם ובפ"ז דפסחים וערלה וכה"כ שם הוה חיוב שריפה כדי לכלות הדבר ולכך אפרן מותר דהדבר כלה וע' פסחים דף כ"ז ע"ב גבי אפר הקדש ובמנחות דף נ"ב ע"א ד"ה ואין מועלין וגבי ע"ז ועיה"נ ע' בע"ז דף נ"ב ע"א דע"ז של ישראל יליף מושם בסתר דטעונה גניזה ע"ש ברש"י ותוס' ובתוס' יבמות דף ק"ד ע"א כ' דע"ז של ישראל אין בה חיוב שריפה וע' תוס' חולין דף פ"ח ע"ב דלא ס"ל כן וע' שבת דף צ' ע"א דלענין הוצאת שבת בהני דצריך לגונזן צורך מצוה לכ"ע בכ"ש חייב ובתוספ' פ"ח דשבת מבואר דהמוציא מעצי בית מנוגע כ"ש חייב וכ"כ בזה בח"א בהל' שבת די"ל דס"ל כמ"ד בנגעים פי"ג דמטמא בכ"ש: והנהרבינו לא הביא הך דר"י דשבת דף צ' אף דס"ל דמשאצל"ג חייב וכן פ' בהל' מא"ס פי"א דיין נסך לוקה בכ"ש ובהל' ע"ז פ"ד ה"ז גבי עיה"נ ובפ"ז הט"ו גבי תקרובת ע"ז וע' שבת דף פ"ג ע"ב דאמר שם לענין איסורא אין לה שיעור אך באמת שם ר"ל דאסור לעבוד אותה ולא לענין אה"נ ובאמת נ' דרבינו ס"ל גבי עצי אשירה לענין שבת דאף אם יש בה שיעור גדול פטור וכמו שפסק לגבי דם הנדה בהך דשבת דף ע"ה ע"ב כמבואר בפי"ח מהל' שבת וגרע משופכים דחייב ברביעית [-ובזה א"ש משה"ק התוס' שבת דף ס"ד ע"ב ד"ה ובמוך דהא הוי משוי ע"ש] וכן ר"ל הירוש' שם בשבת פ"ז ה"ה במה דאמר שם לשיעורין את אמרת ור"ל דאף אם יש בה שיעור ג"כ פטורין וע"ש בפ"י ה"ו גבי מת דס"ל להירוש' דר"ש לא פליג רק אכזית מן המת משום דס"ל דבעי דוקא כגרוגרת כמבואר דף ע"ה ע"ב: והנהבסנהדרין דף נ"ה ע"א אמרינן שם אמרה תורה השחת שרוף וכלה ור"ל דאף לאחר שריפה צריך לכלותה א"כ חזינן דאין השריפה דין כדי לסלק איסור ע"ז רק דצריכין לשרוף ושם הוה ע"ז של עכו"ם שעבדה לדעת ישראל כמבואר בע"ז דף נ"ג ע"ב ותוס' יבמות דף ק"ד הנ"ל: אךבאמת נ' דיש נ"מ בין ע"ז של גוי לע"ז של ישראל דאפר ע"ז של ב"נ האיסור הוא משום דבא מע"ז וכל שאתה מהיה ממנו כו' או משום לא ידבק ע' ע"ז דף כ"ט ע"ב גבי חומץ אטו משום דאחמיץ כו' ושם דף ל"ד ע"ב גבי פרש וברש"י שם דף מ"ו ע"ב גבי קמח וכן בחולין דף פ"ט ע"א גבי עיה"נ וגבי בגד ובית המנוגע: הנהבירוש' פ"ג דערלה הוה שם מחלוקת אם אבנים מנוגעות שנעשו אפר מטמאין ומבואר שם דבהנאה אסורין לכו"ע וכן פסק רבינו בפט"ז מהל' טע"ץ ה"א וע' תוספ' דנגעים פ"ז מחלוקת ר"ש ורבנן אם הם מטמאין וגבי בגד מנוגע מבואר בתוספ' דערלה פ"א דאפרן אסור בהנאה וע' בדברי רבינו פי"ג מהל' טו"צ דרק אם קצצן ועשאן מוכין מטמא משמע דאפרן אינו מטמא ובהך מחלוקת דנדה דף כ"ח ע"ב במת שנשרף ושם דף מ"ו ע"א בשרץ שנשרף ובזבחים דף ק"ו במחלוקת ר"ש ורבנן היכא דשויא חריכא וי"ל דר"ש לשי' כאן גבי אבנים מנוגעות: **ונ'**דגבי בית כיון דשם כתיב רק נתיצה לכך לא מהני שריפה להפקיע מטומאה ונשאר שם מנוגע עליו משא"כ בבגד דכתיב שריפה אף דעפרו אסור מחמת דבא מאה"נ דכתיב צרעת ממארת וגם שם בגד עדיין יש עליו ע' יבמות דף ק"ג ע"ב מ"מ שם מנוגע פקע ממנו וכן הדין גבי ע"ז דגבי ע"ז של גוי כיון דחזינן דמהני ביה ביטול א"כ לא הוה זה עצם האיסור והא דעפרן אסור הוא רק מחמת שבא מן הדבר ולא עצם משא"כ בע"ז של ישראל לעולם יש עליו שם ע"ז גם לאחר שריפה וזהו ר"ל גניזה ולכך רבינו ז"ל בהל' ע"ז גבי עיה"נ נקט מצוה לשרוף אף דגם שם אפרו אסור מ"מ הוה השריפה גדר מצוה וע' סנהדרין דף קי"א ע"ב מעלה אני עליכם כאילו הקרבתם עולה משא"כ גבי ע"ז נקט רבינו מצוה לאבד ולא נקט לשרוף משום דיש מציאות דדין ביטול ואז נאבד שם ע"ז ולא הדבר וע' סנהדרין דף צ' ע"א דנקט שם גבי נביא שהדיח מ"ע של ונתצתם ולמה לא נקט שאר מ"ע דאבוד ע"ז רק משום דהך ונתצתם קאי על מצבה דהיינו בימוס ומזבח וע' ע"ז דף נ"ג ע"ב גבי בימוס שנפגם ובירוש' שם דחזקיה ס"ל דגם במזבח אם נתצת די ור"ל דשוב נתבטל כמו נשתברה מאליה ואף דרבינו ז"ל בפ"ח מהל' ע"ז ס"ל שם דבבימוס די אף ע"י ישראל ובמזבח בעי דוקא ע"י עכו"ם י"ל משום דכ"כ בח"ג בשם הראב"ד בת"כ פ' בהר פ"ו פ"ט דבימוס נאסר מיד וע' בתוס' ע"ז דף מ"ז ע"ב ואז מהני גם אם נפגם מאליו וע' בע"ז דף נ"ג ע"ב גבי בימוסאות של מלכים ובירוש' שם בה"ד דכל שאילו מאליו בטל גם ישראל מבטל דבאמת בביטול ע"ז יש ב' גדרים. א' מטעם גזה"כ ע' ע"ז דף נ"ב ע"א דגוי מבטל ע"ז ושם בעי דוקא מעשה בפועל ולכך פחתה מבואר דף נ"ג דהוה ביטול ושם רק מחמת גדר גזה"כ דהרי מבואר שם דף מ"ב ע"ב דזה לא הוה פגם ולא נשבר: ובאמתנ"ל דרק כה"ג אמרינן שם דף ס"ד ע"ב דב"נ שאינו עובד ע"ז אינו מבטל ע"ש בתוס' ובירוש' פ"ח דיבמות ה"א מבואר שם דשפיר מבטל ור"ל כה"ג ושם י"ל דלא מהני ביטול בע"כ כהך דע"ז דף מ"ג וע' תוס' שם דף מ"ד ע"א ד"ה כאן ורש"י שם דף נ"ג ע"ב ד"ה מכדי: דהנהבאמת בתוספ' דע"ז פ"ו יליף שם מהך קרא ביטול דאת שנוהג בו בשם אלוה וע"ש דהוה מחלוקת דר"מ ור"ש אי צריך דוקא מעשה בידים וע"ש דף מ"ד ע"ב במה דאמר רבא פעור יוכיח ודף מ"ג ע"א דמשמע דביאוש בלבד מבטל לה ושם דף ס"ד דהיכא שהוא מגייר עצמו במכירה לבד הוה ביטול. ובאמת הא דגילוי דעת דמבטלה מהני זה רק בע"ז שלו אבל בע"ז של חבירו צריך מעשה שביטול דאל"כ יתבטל כל ע"ז ע"י שמגייר עצמו וכמו באיסור ובכל הדברים אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק ע"י מעשה ה"נ בביטול ע"ז ובפחתה י"ל דע"ז של חבירו לא בטיל עי"ז וע' ב"ק דף צ"ח ע"א: וכה"גמבואר בסוכה דף י"ג ע"ב גבי טומאה וכ"כ בזה בח"ב. והנה בירוש' ע"ז פ"ד ה"ד מבואר דהא דבימוס בטל ע"י שהכומרין מניחין אותו זה רק בשלא עבדו עדיין ובעבדו לא בטיל עי"ז אך י"ל דטעם הירוש' דאז הוה כמו תקרובת ע"ז ולא מהני ביטול ע' תוס' ע"ז דף נ"ב ע"ב ד"ה כיון דכלים של תקרובת לא בטלי דהוה עליהו שם כ"ש דע"ז והוה כעין פנים ע' כתובות דף ק"ו בהך בעיא דכ"ש ממה נעשה אי הוה צורך קרבן או צורך מקדש אך בתוספ' דע"ז פ"ח מבואר דגם כלים המשמשין בגופן וגנבון כומרין הוה ביטול וע' תוס' ע"ז דף נ' ע"ב דיכולין לבטל את המחתה וצ"ל דזה לא מקרי כ"ש כמש"כ התוס' חגיגה דף כ"ג ע"ב וכן משמע במנחות דף צ"ט ע"א: והנהבתוספ' דע"ז פ"ז מבואר דהא דאבנים שנטלן מן המרקוליס מותר' מפני שהוא כע"ז שהניחו בעליה ולא אמר הטעם משום ביטול כמבואר דף נ' וצ"ל הטעם דכ"כ בזה בח"א בהל' ע"ז דגבי מרקוליס הנטילה שנטלו אבנים לא הוה ביטול דזהו גדר עבודה אצלה לכך נקט רק חיפה בהן דרכים והא דמבואר בירוש' פ"ד סה"א דהוה ביטול זה רק היכא דפיזר כל המרקוליס גם ג' אבנים הראשונים אך מ"מ ס"ל להתוספ' דהאבנים שנטלו ממנו מותרות דהוה בגדר שיפה לצורכן ע' ע"ז דף מ"ט ע"ב דשפאי מותרין ושם גבי עובדין לשברים במרקוליס ודף מ"ב ע"א ודף מ"ח ע"ב. נמצא דיש מין ביטול דהוה בגדר גזה"כ ויש מין ביטול דהוה בגדר ששוב לא יעבוד אותה וע"ש דף נ"ב ע"ב דגבי ע"ז של ישראל לא מהני ביטול מחמת הך דושם בסתר ור"ל אף הביטול דשוב לא יעבוד אותה וגבי שותפות ס"ל שם לס"ד דבשעה שעובדה עובדה ע"מ דפלח לה גם גוי והטעם דקי"ל דלא מהני משום דגבי ע"ז לא מהני תכ"ד כמבואר ב"ב דף קכ"ט ע"ב וע' תוס' נזיר דף ט' ומנחות דף ק"ג. עכ"פ גבי מצבה ומזבח הוה הנתיצה דרך תיקון ולא איבוד וע' בדברי רבינו בהל' מלכים פ"ח ה"ט דס"ל דגם ב"נ מצווה על זה ולכך שייך שפיר לאמר על זה מ"ע דע"ז משא"כ בשאר חיובי דע"ז הוה רק גדר דין ולא שם ע"ז וליכא בזה גדר נביא שהדיח וע' סנהדרין דף ע"ד ע"ב דפליגי שם רש"י והרמב"ן ז"ל אם נתינת כלים לע"ז הוה גדר ע"ז או איסור גרידא. עכ"פ בע"ז של ישראל השריפה והאיבוד שלה הוא רק גדר כילוי ולא פעולה ולא כע"ז של עכו"ם וזהו כוונת הגמ' פסחים דף כ"ז ע"ב ותמורה דף ל"ד ע"א במה דלא עריב ותני להו ע"ש. והנה גבי מצות שריפת תרומה ע' רש"י גיטין דף מ"ז ע"ב דהפרשת טבל אינה מצוה רק תיקון ובתו"י נדרים דף ל"ו ע"ב כ' ג"כ דהוה מצוה פורתא ונ"מ דזה כ"כ במק"א אם הטבל גורמת לתרומה או התרומה גורמת שיהי טבל. והנה גבי נזירות אף היכא דעדיין לא חל' עליו מ"מ כשקיבל עליו שיקבל ע"ע הוה עליו גדר נדר וחיוב כמבוא' נדרים דף ג' ע"ב גבי לא אפטר ע"ש בר"ן וברא"ש ושם דף ד' ובנזיר דף ט"ז ע"ב גבי נזיר בביה"ק דאף למ"ד דלא חל כלל מ"מ מוטל החיוב עליו שיקבל ע"ע וע' תוס' ב"ק דף ל"ו ע"ב גבי דבר שלב"ל דמבואר שם ג"כ דמ"מ חל עליו בגדר חיוב וכן כ' רבינו בהל' ערכין פ"ו הל"א: וכןהדין גבי ערכין אף דמבואר בחולין דף קל"ט דכ"ז שלא נתן הדמים להגזבר הוה חולין מ"מ מבואר בסנהדרין דף ט"ו ע"א דאם התפיס מטלטלין לערכין חל עליהם גדר הקדש וצריך פדיון וע"כ דזה ג"כ גדר נדר וע' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' תרומות פ"ג ה"ז ובהל' מעש' פ"א הט"ו דרבינו ס"ל דנהי דהיכא דלא חל עליהם שם תרומה מ"מ חל עליו בגדר נדר שיפריש דוקא מכאן תרומה ולא ממק"א ור"מ במשנה שם חולק ע"ז וס"ל דבתרומה לא שייך רק דין התרומה ולא משום מצוה וא"כ לא הוה בגדר נדר ואם הפריש ממקום אחר שוב אין כאן טבל ולא איכפת לן והר"א ז"ל פליג ע"ז וס"ל דגם לרבנן כן לא חל כלל גדר נדר ע"ז וע' מש"כ התוס' תמורה דף ל"ב ע"ב כה"ג גבי חרמי כהנים וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"ו הל"א: וכןיהיה הדין גבי הך דמפריש חלה מן הקמח אם עכ"פ חל החיוב שאם יש בו חיוב חלה באותו הקמח אם יגלגלנה אי יפריש חלה דוקא ממנה ע' מש"כ רבינו רפ"ח מהל' בכורים ובדברי התוס' תרומות פ"ב דמוכח שם דקודם שנתקיים התנאי יכול לעשות תרומה ומעש' על מק"א אבל לא ממק"א עליו וע' ירוש' מעש"ש פ"ג ה"ו וה"ה גבי מחיצה להיקלט בטבל שאינו יכול להפקיע שלא יהא בכלל מעש"ש דהיינו שיפריש ממק"א עליו ולהיפך אם עשה כל הטבל שהיה בירוש' מעש"ש אם נקלט הכל או רק לפי חשבון מעשר שבו וזה תליא במש"כ אם הטבל הוא עצם והתרומה הוא תיקון או הטבל איסורו מחמת התו"מ וגם זה תליא במה דפליגי גמ' דילן והירוש' דבגמ' דילן בר"ה דף ד' מוכח דס"ל דגבי טבל ליכא דין בל תאחר ע"ש בתוס' ובירוש' שקלים פ"ה מבואר דשייך בל תאחר בטבל וע' בירוש' ספ"ה דמעש"ש דיש על טבל שם קודש גבי ביעור: ובאמתנ' דזה רק היכא דאח"כ הפריש ובזה א"ש משה"ק התוס' פסחים דף ל"ח ע"א גבי מצה של טבל לפ"מ דמוכח בסוכה דף ל"ה דטבל אינו שלו ע"ש אך לק"מ דזה רק בדבר שישנו בעין דמוטל עליו החיוב להפריש גם לאחר שיצא בו ולכך שפיר לא מקרי לכם משא"כ במצה של טבל כיון שאכלו שוב בטלה ממנו ההפרשה כלל וכמבואר בחולין דף קל"א ע"א ולכך מבואר שם דף ל"ה ע"ב דלכ"ע הוה מהב"ע אף בדרבנן דע"י המצוה נעשה עבירה ונתבטל מה שצריך לתקן: וכןבהך בעיא דנדרים דף ו' ע"ב גבי אם יש יד ולא חשיב שם תרומה ואף לשי' התוס' ר"ה דף ד' דגם תרומה איתקש בהך היקשא כמו צדקה אך זה תליא במה דכ"כ בח"א בהל' מא"ס דהא דתרומה די במחשבה זה רק על קביעת מקום וכן אם הפריש רק לא קרא עליה שם וזה להתיר השיריים אבל להקדיש התרומה עצמה הוה בזה מחלוקת בתוספ' דמעש"ש פ"ד ר' יהודה ור' יוסי ורבי. ורבי ס"ל דאם רוצה לקראת להם שם לא נתקדשו במחשבה וכע' הך דשבועות דף כ"ו ע"ב דאם מתכוין להוציא בשפתיו לכ"ע לא מהני בלב וע' תוספ' תרומות פ"ג דשם סתם כמ"ד דנתקדשו מיד ובירוש' תרומות פ"א סה"ח משמע שם גבי הך דאם קרא שמן על זיתים ואח"כ דרך הזיתים דצריך לקרות דוקא שם ובסתם לא וזה משום דכבר חל עליהם שם תרומה וע' נזיר דף י"ג ע"א גבי הפריש מעות לנזירותו והפילה אשתו ע"ש: והנהבתוספ' ברכות פ"ו מבואר שם דמברך עליהם בשעה שמפרישן ר"ל קודם קריאת שם מחמת דצריך עובר לעשייתן ואף דרבינו כ' כאן בהט"ז דמברך קודם הפרשתן זה יהיה תליא אי נימא דהקדושה כבר חלה עליה משעת טבל אז תיכף משיפריש כבר חלה עליהן הקדושה ואם נימא דרק אח"כ אז צריך קריאת שם לקדושה וע' לק' בהל' בכורים פ"ה הי"א ובהשג' מש"כ בשם השאלתות: ובאמתכוונת השאלת' כך דע' בספר בה"ג כ' כך בהל' חלה דמקום שצריך להפריש ב' חלות דאחת נשרפת ואחת נאכלת היינו אחת יש בה הקדושה דנשרפת ואחת שיש בה מצות נתינה והקדושה נקראת תרומה ושיש בה מצות נתינה נקראת חלה וזהו דר"ל אם הברכה הוא על מה שמקדיש התרומה או על מה שעי"ז צריך ליתנו לכהן ומקיים עי"ז מצות נתינה ובפרט לפמש"כ בח"ג דתיכף שהפריש הוה בגדר נתינה וכמש"כ התוס' בכורות דף י"א ע"א גבי פט"ח או הברכה היא משום דהותרו השיריים באכילה וכמו גבי ברכת שחיטה וזהו דמדייק השאלת' וקורא לה שם ואומר ה"ז תרומה ור"ל על הקדושה וע' מש"כ בזה בהל' שבת ובירוש' דמאי ספ"א מבואר דאף דקי"ל דאסור להקדים תרומה למעשר זה רק לקריאת שם אבל לקבוע מקום מותר לכ"ע וע' בפ"ז מהל' מע"ש ה"ג ובהשג' שם ובמה דפליגי בירוש' פ"ז דדמאי אם צריך להזכיר בשבת התנאי בפה ובדברי רבינו בפ"ט מהל' מעשר ה"ט דצריך להזכיר וע' עירובין דף ל"ח ע"ב דלומר אסור לכ"ע בשבת היכא דהוה גדר קנין שביתה ובנדרים דף ע"ז ע"ב גבי הפרה בשבת וע"כ צ"ל דזה לא הוה הקדש וכן מוכח בירוש' פ"א דדמאי ה"ג גבי עובדא דרחב"ד וא"כ משמע דהאיסור לקרוא שם בשבת הוא משום הקדש ונ"מ לגבי מעשר עני דלית ביה דין הקדש רק משום תיקון אם היה לו תנאי מותר לכ"ע ובזה א"ש הך דדמאי פ"ד מ"ד דגבי מ"ע אף של ודאי מותר ליתנם בשבת ע"ש בר"ש דשם כיון שהוקבע מעשר עני שוב אין בו שום חשש: ובאמתלפה"מ בד' רבינו בהל' מעה"ק פי"ד הי"ב דגם גבי נדר אם גמר בלבו הוי רק חיוב להביא קרבן אבל שיהא לקרבן צריך לקדשו מפורש ולא מהני בלב וכן מוכח בירוש' תרומות פ"ג סה"ח מה דאמר שמואל לקרבן ע"ש וזהו ג"כ כוונת הת"כ פ' ויקרא פר' ב' קרבן לה' שיקדים הקדישו להקרבתו ור"ל דצריך להקדישו מתחילה וע' נזיר דף מ"ה ע"א מחלוקת דרשב"ג ורבנן גבי הפריש ג' בהמות אי צריך להפרישן בפה ובת"י נדרים דף ד' ע"א: והנהבתוספ' פ"ח דדמאי אמר שם ראה אחד שהפריש תרומה ומעשר ואמר הריני במה שאמר זה דבריו קיימין ר' יוסי אומר בסומך תנאי ב"ד ור"ל כך דכ"כ בזה בח"ב דת"ק ס"ל דרק דיעבד משום דהרי השני עושה תו"מ בבת אחת ועובר בעשה כמש"כ התוס' תמורה דף ד' ובירוש' פ"ז דדמאי ופ"ג דתרומות הוה מחלוקת בזה אך זה יהיה נ"מ אם זה כמו שהוא אומר כל הדברים בפירוש או רק כמו מתפיס וע' בעהמ"א ז"ל ביצה דף כ' דהיכא דהוא אומדנא א"צ תנאי כפול וכע' דמבואר בירוש' פ"ב דגיטין אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ר"ל דבתיבת גרשתי נכללו כל הלשונות וע' גיטין דף ל"ה ע"ב דלכך א"צ לפרט את הנדר דסתם עדיף ובירוש' פ"ב דחגיגה אמר שם דאם טבל סתם לטהרה די אף לקדשים ולכך אמרינן בנדרים דף ה' ע"ב דידות בעי הפלאה ע"ש בר"ן ר"ל דלא נימא דביד א"צ לפרש ועדיף כמש"כ בבעהמ"א שם גבי אומדנא וע' ס' מס' טבו"י דאמר שם ר' יוסי מי שהיה בו דעת להתנות ולא התנה כו' ובזבחים דף מ"ו ע"ב לא אמר לשון זה וע"ש דף ב' ע"ב וצ"ל כך דהנה כ"כ בזה במק"א במש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"ג ה"ו דלא מהני אומדן הדעת ורמיזות גבי פסח בשליחות ואף דבקדושין דף מ"ה ע"ב מבואר דדי בגילוי דעת בשליחות וצ"ל דכיון דשם אמרינן לא חציף די בגילוי דעת משא"כ היכא דמצי לפרש ומדלא פירש חזינן דלא גמר בדעתו לעשותו שליח וכע' הך דב"ב דף ע"א ע"א החילוק בין מתנה למכר ע"ש ברשב"ם ובר"ן נדרים דף כ"ח ע"א גבי דברים שבלב: ובזהא"ש משה"ק התוס' על רש"י בגיטין דף ל"א ע"א במה דס"ל דבעי דוקא דיבור בתרומה מהך דאלם דשם כיון דא"א לו לדבר שפיר הוה מחשבה שלו גמר משא"כ היכא דיכול לדבר. וקמ"ל ר' יוסי בטבול יום דאף אם יש לו דעת לדבר מ"מ בתנאי ב"ד די בסתם וע' תוספ' תמורה פ"ג גבי הך דה' שהביאו זבח כו' וט"ס שם ואכמ"ל. עכ"פ זה הוה מחלוקת אם חל בהפרשת התרומה ג"כ גדר נדר ולשי' רבינו הנ"ל פליגי בזה ר"מ וחכמים ברפ"ד דתרומות וגבי פיאה מבואר בירוש' ספ"א דפאה דאם אמר על מחוברין מכאן אני מפריש פאה חל עליו לענין דאם התחיל לקצור אח"כ מזה חלה עליו פאת קציר ולא פאת קמה ומשום דכיון דזה לא מטבל חל עליו בגדר חיוב מצוה ושפיר חל עליו חיוב בגדר נדר ולכך י"ל דיש יד לפאה. עכ"פ גבי תרומה הוה בזה מחלוקת אם העילה הוה הטבל והעלול הוה התרומה או להיפך: והנהבהך מחלוקת דתרומות רפ"ב הובא בדברי רבינו פ"ה ה"ז דאין תורמין מן הטהור על הטמא ובהל' בכורים פ"ה הי"ד ופ"ז הי"ב ע"ש בדברי רבינו במש"כ לפיכך ב' עיסות וע"ש בהשג' אך באמת כוונת רבינו כך דהנה אנן קי"ל דאין תורמין מן הטהור על הטמא ור"א ס"ל דתורמין ומה דאמר שם בסוטה דף ל' ע"ב דדי בפחות מכביצה זה רק לר"א וחכמים אוסרין משום דאין תורמין מן הטהור על הטמא ומה דאמר שם בגמ' סברוהו כו' קאי אליבא דר"א לפ"מ דפליגי שם אליביה אם כביצה או כפחות מכביצה אבל לדידן דס"ל דאסור לתרום מן הטהור על הטמא דוקא כביצה ועושה כך דנוטל מתחלה עיסה כדי חלת שתיהן מן הטהורה ומניחה אצל הטהורה מצד אחר ואח"כ נוטל כביצה מהטמאה ומניחה על הטהורה מצד אחר וא"כ נטמאת העיסה הטהורה ואנן קי"ל שמותר לטמא חולין שבא"י כמש"כ רבינו בפה"מ דמאי פ"ו ובפ"ח ה"י דבכורים וכן פסק שם בהי"א דיעשנה בטומאה וכר' עקיבא וע' בירוש' חלה פ"ג ה"ב וע"ז דף נ"ז ונדה דף ו' ע"ב דבאמת מותר לטמא טבל רק דאסור לגרום שתנתן לכהן חלה טמאה וא"כ אם בל"ז יש ספק טומאה לא איכפת לן אך זה רק בספק טומאה השייך גם קודם גלגול משא"כ בספק טומאה דלא שייך רק לאחר גלגול דהיינו בחולין הטבולין לחלה דהוה רק טומאה דרבנן אז אסור לטמאות ובטומאה ודאית דאור'. כן ס"ל לרבינו לפרש המשנה וע' תוס' בכורות דף ל"א ע"ב גבי שומן גיד אי מותר להאכילו לעכו"ם בבכור בע"מ לשי' ב"ש ובמש"כ רבינו בהל' תרומות פי"ב ה"א וכ"כ בזה במק"א וא"כ לפ"ז כך דהחלה עצמה תשאר בטהרה והעיסה שממנה נטלו החלה נטמאה וזה מותר לטמא כיון שהחלה עצמה תנתן בטהרה ושוב הוה כמפריש מן הטמא על הטמא ולכך צריך דוקא כביצה. זהו שי' רבינו שם. עכ"פ חזינן דהא דאין מפרישין מן הטהור על הטמא לא משום דיש גדר מצוה בשריפת תרומה וע"י הפרשה מן הטהור מפקיע זה דהרי כאן החלה תשאר טהורה ומ"מ מותר להפריש וע' בירוש' תרומות פ"ב דאף לר"א דשרי להפריש מן הטהור על הטמא זה רק שהיה טהור מתחלה: והנהרבינו בפה"מ רפ"ב דתרומות שם מביא הטעם דמבואר בירוש' על ת"מ דטול מן המקודש שבו ר"ל דס"ל שם דהוה מצוה בתרומה טמאה לשרוף ואסור לגרום לבטל זה. אך כ"ז בת"ג אבל בת"מ תורמין מן הטהור על הטמא כמבואר לק' פ"ה וע' ב"ק דף קט"ו ע"ב ובירוש' שם הטעם ובדברי רבינו דטול מן המקודש שבו ור"ל דגבי ת"מ עיקר הדבר הוא הנתינה וע' בכורות דף י"א ע"ב דיש ת"מ דליכא בו מצות נתינה משא"כ בת"ג אך בלוקח מן הגוי כיון דמחויב להפריש ע"כ צריך ליתנו לכהן והוא משום דגבי ת"ג ההפרשה הוא ג"כ בגדר מצוה כמש"כ משא"כ בתרומת מעשר וגם משום דבת"ג מחויב לראות שיקיים בו הכהן מצות אכילה ע' במש"כ רבינו בסה"ל תרומות דצריך לברך על אכילתו משום דהוה עבודה כמבואר בפסחים דף ע"ב ע"ב וע' תוס' תענית דף י"ז ע"ב דמשמע שם דס"ל דאכילת תרומה שייך בה שם עבודה יותר מאכילת קדשים וביומא דף ס"ח ע"ב קרי לה רק צורך עבודה ובתוס' שם דף כ"ה ע"א והטעם מחמת דקדשים יש בהם היתר לזרים לכך לית בהו גדר עבודה כ"כ וכע' דאמרינן בזבחים דף ק"א ע"ב גבי חומר בקדשים קלים כו' הותרו לזר וזהו באמת כוונת הגמ' מנחות דף ח' ודף ט' ע"ב אם יכולים לאכול קק"ד בהיכל ור"ל משום דלא נימא דעובר על ביאה ריקנית כמבואר במנחות דף כ"ז וע' בת"כ פ' שמיני פר' א' פ"א גבי מנחת שמיני אצל מזבח ולא אצל היכל וי"ל משום דקדשי שעה שאני וכע' דמבואר בזבחים דף נ"ו וע' רש"י ברכות דף מ"ח ע"ב ובתוספ' ברכות פ"ה דמבואר שם דגם על קדשי במה צריך לברך על אכילתן אף לזרים ובמק"א אבאר זה: ויהיהנ"מ לגבי ת"מ כה"ג אם צריך לברך אף דבשל חו"ל צריך לברך כמש"כ רבינו שם וע' ספרי פ' קרח פס' קי"ט גבי הך דאמר שם חוץ מדבר שיש לו זיקת תרומה ואפשר דר"ל על הך דבכורות דף י"א ע"ב הנ"ל ויהיה לפ"ז נ"מ גבי ת"מ שאכל כהן ונמצא ב"ג וב"ח. עכ"פ י"ל דגבי ת"מ אם הוא טמא אין בה מצות שריפה רק מחמת הך דלמשחה משא"כ בת"ג יש בה ג"כ גדר מצוה בשריפה ואסור להפקיעה וע' ב"ק דף קט"ו ע"ב דהוה שם מחלוקת אם יכול לתרם מן הטמא על הטמא בת"מ והוא מחמת זה ובזה מדויק לשון רבינו כאן בהי"ד ובהט"ו דגבי ת"מ כתב וניתנת לכהן להנות בשריפתה ר"ל דעיקר הדבר הוא מצות הנתינה ליהנות בשריפתה: וכןיהיה נ"מ לפמש"כ רבינו כאן בהי"ז דאין מוציאין תרומה טמאה מחו"ל לארץ והוא מהך משנה דפ"ו דשביעית דאין מוציאין שמן שריפה ונ' דזה דוקא בת"ג דזה ג"כ בגדר מתנה בפ"ע וכמו גבי מעשר עני כמבואר לעיל בהל' מת"ע משא"כ בת"מ וע' ירוש' בהך דפ"ד דחלה ובדברי רבינו בהל' תרומות פ"ו ה"ב דמותר ליתן לע"ה תרומה טמאה והטעם דלית בה מצות נתינה וכ"כ בזה במק"א: ויהיהנ"מ לפ"ז לפמש"כ לעיל אי שייך גבי תרומה טמאה כתותי מיכתת שעורא וכן מבואר בדברי רבינו כאן בפ"ג הט"ז ובהשג' שם דיש חילוק בין תרומת מעשר טמאה דפחות מכשעור אין בה מצות נתינה לכהן וזה כמש"כ דגבי ת"מ ליכא בשריפה שום מצוה רק ההנאה משא"כ בת"ג. וכן יהיה נ"מ גבי הך דאין מדליקין בשמן שריפה בהך דשבת דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב ע"ש. אך באמת נ"מ בין שמן של תרומה שהיתה טמאה בשעת הפרשה ובין שמן של תרומה שנטמא אח"כ דהיכא דעיקר ההפרשה הוה למצות שריפה ודאי דיש עליו איסור דאין שורפין קדשים ביו"ט משא"כ אם נטמא אח"כ וכ"ש אם נטמאו ביד כהן דאז הוה זה רק מחמת דאינו יכול לאוכלו והשריפה הוה רק מחמת ההנאה דלמשחה וזהו דדייק הגמ' שבת דף כ"ג ע"ב הכא בשמן של תרומה שנטמאה עסקינן ר"ל שנטמאה אח"כ וכע"ז מחלק הירוש' לעיל רפ"ב דתרומות לר"א גבי טבל כמש"כ: וזהר"ל הגמ' בשבת דף כ"ה בשתי תרומות הכתוב מדבר ר"ל בשעת הערמה והך דיליף מלא בערתי שם ר"ל גם אם נטמא אח"כ כדאמר שם שנטמאת וע' ביצה דף כ"ז ע"ב ועל החלה שנטמאת ובתוס' שבת דף כ"ד וע' בירוש' תרומות פ"ב ה"ב הובא בדברי רבינו פ"ה כאן דגבי ת"מ לא איכפת לן אף אם יעלה שלא בשלום וזהו כמש"כ דאם אין מה ליתן ליכא מצות נתינה ובל"ז לא איכפת לן וע' מש"כ רבינו בפה"מ פ"ב דתרומות מ"ב דאם נטמא קודם גמר מקרי ג"כ דלא הוה לו שעת הכושר ודלא כגמ' דילן ובמק"א אבאר זה. וע' בירוש' תרומות פי"א ה"ד במה דאמר שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן דאינו אסור לסלת רק קב לסאה ומק' שם מברייתא ומתרץ דנ"מ בין היכא דהרבה בתרומה אז יכול לסלת עד שיעור תרומה חזינן דרק בתרומה החיובית יש בה חיוב נתינה ולא בדין תרומה וי"ל דזהו כוונת הספרי הנ"ל חוץ מדבר שיש לו זיקת תרומה:

**כל המפריש ת"ג כו' מברך כו'. ע'**מש"כ בזה בח"א בהל' ברכות פי"א הי"ג על מה היא הברכה אם על התיקון או על ההקדש או על הנתינה דתיכף משעת הפרשה הוה כמו שקיים מצות נתינה לשבט וכע' מש"כ התוס' בכורות דף י"א ע"א גבי פט"ח וע' סנהדרין דף קי"ב ע"ב דאמר ר"ח אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת וע"ש ברש"י שכ' דהך עיר אחרת לאו דוקא דדי אף אם יתן לכהן שבאותה העיר כיון דזה קנה לאחר שהודחה אך מלשון רבינו לא משמע כן רק דדוקא לכהן שבעיר אחרת והטעם משום דס"ל דתיכף משעת הפרשה זכה בו השבט ואח"כ הנתינה מבררת איזה כהן שזכה בו מתחילה וכמו גבי יורשים למ"ד יש ברירה וע' ב"ק דף ק"י ע"ב בהך בעיא דשם אי כהנים יורשים הוה או מקבלי מתנה וא"כ אם נימא יש ברירה לחומרא אסור דהוה כמו נכסי צדיקין שבתוכה וע' רש"י פסחים דף מ"ו ע"ב דמשמע ג"כ כה"ג דכבר זכה בו השבט גבי הך דלא זהו חמץ. וע' לק' בהל' מעשר ספ"א דכוללן בברכה אחת ובאמת הך דין הוה מחלוקת בירוש' פ"ה דדמאי ה"ב אך שם הא מוקי לה בירוש' שם דמיירי בכהן שמפריש כל הני: והנהכ"כ בזה בח"ג דאף דגבי תרומה הכהן שמפריש ונוטל לעצמו הוה ג"כ גדר נתינה לעצמו דלא גרע מאחר מ"מ המעשר דקי"ל בירוש' פ"ה דמעש"ש והוא בדברי רבינו פ"א מהל' מעשרות דכהן א"צ ליתן המעשר ללוי לכ"ע זה רק בגדר פטור ולא בגדר נתינה לדידן. נמצא דל"ד זל"ז לכך ס"ל דמחלקן וע' סוכה דף מ"ו ע"א גבי היו לפניו הרבה מצוות ואף דהא מבואר בסוטה דף מ"ח ע"א דלכך ביטלו וידוי מעשר משום שהיו נותנים מע"ר לכהנים וכל בית שאינו מתודה כו' ור"ל אף אם עשה כדין דבשלא כדין כולם מעכבים והא דנקט בפ"ה דמעש"ש ה"א אם הקדים שני לראשון אינו מתודה ע"כ ר"ל היכא דלא עבר וכגון למ"ד בפ"ג דתרומות ירוש' ה"ב דבסוף הוא עובר ר"ל בזמן שמאחר המוקדם ואם הפריש המאוחר קודם ואח"כ נשרף הטבל לא עשה שום איסור ומ"מ ס"ל דמעכב את הוידוי והטעם דלית ליה מעש"ש וכל בית כו': וזהר"ל הירוש' שם זאת אומרת נשרף טבלו אינו מתודה ור"ל כה"ג אבל אם הקדים מע"ר לת"ג ונשרף הטבל שפיר מתודה ואף דמדברי רבינו בסה"ל מעש"ש לכא' לא משמע כן. והא דמבואר בירוש' פ"ב דבכורים מי שיש לו מעש"ש בפ"ע מתודה וראיה מכהנים שם ר"ל כך דאף לפמש"כ דהם שייכים ג"כ בגדר נתינה מ"מ ודוי לא שייך ע"ז דתיכף משהפרישן נתנם וע' תוס' קדושין דף כ"ז ע"א דרק מדרבנן שייך בתרומה ביעור וביבמות דף ע"ג לא כ' כן: וכןיהי' נ"מ להך דיבמות דף קע"ב דמבואר שם גבי ספק דמוכרין את התרומה אם הם יכולין להתוודות כי אף שעפ"י דין עשו זה מ"מ א"א לאמר עשיתי ככל אשר צויתני דהא הם רק לא עברו אבל כיון א"א עליהם לאמר דשמא הוא ישראל וא"כ לא קיימו מצות נתינה ובאמת בה"ג הל' חלה גר' דאין מוכרין וע"ש בתוספ' פי"ב מה דאומר ר' יהודה מוכר את התרומה שכל מי כו' אך נרשם דקאי אקדשים ולשיטתו בקדושין דף נ"ב ע"ב גבי המקדש בחלקו: ובאמתנר' דזהו כוונת הגמ' בחולין דף קל"א ע"ב כל דבר שבקדושה ע"ש ברש"י דדחק אך ר"ל כך דגם מה שהכהן מחזק לעצמו הוא בגדר נתינה ונ"מ דגבי ספק כהך דיבמות הנ"ל אינו יכול למכור וע' רש"י סוטה דף מ"ח ע"א ותוס' יומא דף ט' ע"א גבי ת"מ של דמאי ובנדה דף כ"ה גבי ספק בכור עכ"פ זה ודאי לכא' אם נימא דוידוי מעכב אם לא ביער את התרומה כה"ג גבי ספק י"ל דא"י להתוודות דמ"מ לא קיים. אך באמת מה דמבואר בב"מ דף י"א ע"ב וכן כ' רבינו בפי"א מהל' מעש' הי"א דאינו יכול להקנותו בחליפין ר"ל דאף אם נימא טובת הנאה ממון ונתן להכהן ממון בשביל זה לא קנה עי"ז התרומה רק עד שימשכם וכיון דמתנה קריא רחמנא דנתינה כתי' בהם לא קנה עד שימשכם כעין דאמרינן בהך דב"ב דף קכ"ד ע"א דמתנה לא הויא עד דמטיא לידו ע"ש ברשב"ם: אךבאמת ר"ל דלא קנה המקבל עד שימשכם וה"נ חלק בכורה וכן מתנות כהונה וא"כ מה איכפת לן דקיבל הדמים דכ"ז שלא משכם לא קנאן ושפיר קיים מצות נתינה ומשום דין דבכורות דף כ"ו ע"ב דהוה כהן המסייע בביהג"ר ליכא כאן דהא מחמת ספק מותר ליטול מעות כמ"ש ובמ"א אבאר זה. עכ"פ אם נימא כמ"ש דמע"ר שהכהן מעכב לעצמו הוה רק גדר פטור לא גדר נתינה א"כ איך שייך בהם וידוי הא מעש"ר מעכב ע"כ כמבואר בהך דסוטה הנ"ל וצ"ל דמ"מ כיון דיש בו מע"ר דין ת"מ ולשיטת הירוש' דס"ל בדמאי פ"ה ה"ב ופ"ז דלא כאבא אליעזר ב"ג דרק לוי יכול להפריש ת"מ ועי' פ"א דתרומות סה"א ע"ש א"כ ע"י שמפריש הכהן המעשר לעצמו זוכה שיהי' יכול להפריש ת"מ ושם הוה בגדר נתינה שפיר יכול להתודות: והנהמה דמבואר בברכות דף מ' ע"ב בהך דלא שכחתי מלברכך נראה דרבינו לא מפרש כפירש"י שם דקאי אברכה לפני' אך קאי אהך דב"מ דף מ"ב ע"א גבי מדד את גרנו דמברך ע"ש ובמ"ש הראשונים הובא בכ"מ פ"י מהל' ברכות אם זה הוה ברכה בשם ומלכות ונראה דבמע"ר דקי"ל דדוקא במדה כמבואר בכ"מ שם צריך לברך בשם משא"כ בתרומה וזהו דמחלק בשני בבות מלברכך ולהזכיר שמך ע"ש בגמ' משום דעל תרומה א"צ שם וא"צ מדה משא"כ במעשר וגבי מעשר מעכב בוידוי הכל ולכך לא הביא רבינו דין דצריך להזכיר מלכות ע"ש בגמ' משום דזה תליא בהך דברכות דף מ"ט גבי ברכה הסמוכה לחברתה ע"ש וא"ש דברי רבינו בסוף הל' מעש' ושם אבאר זה: