וכלמי שנשבע כו'. עיין בכ"מ. ועיין בהך דגיטין דף פ"ד ע"א דמשמע דזה הוי גדר בידו ע"ש. ועיין מש"כ רבינו בהל' מלוה ולוה פ"ד ה"ג דגבי ריבית גם הלוה אינו לוקה מפני שניתן להישבון אף דהוא אין בידו וצ"ל ג"כ כה"ג. אך שם י"ל דגם קבלת הלוה פועלת לזה ועיין בירושלמי ביכורים פ"ב גבי וידוי דאחד הנוטלה ואחד הנותנה שייך בו הך לידו. אך זה תליא אם כאן הוה נתינה בע"כ שמיה נתינה עיין בהך דגטין דף ע"ה ע"א ושם דף ל' ע"א גבי אטו תרקבי דדינרא. ועיין כאן דף כ"ה ע"א גבי הך דשאתן ומש"כ הר"ן שם אם הוי קיום אם רוצה ליתן והוא לא קיבל. ועיין בירושלמי נזיר פ"ב גבי ע"מ שתפרחי באויר ע"ש דלבן תימא הטעם דהוי כקיום ור"ל דהיכא דאין החסרון מה שאינו מקיים רק מה שמבטל זה לא מקרי ביטול. אך אם צריך לקיים אז לא מקרי קיום. ועיין בהך דעירובין דף ל"ז ע"ב גבי ע"מ שירדו גשמים אף דאינו בידו ובירושלמי פ"ג דקדושין אמר ג"כ כן גבי קדושין. ועיין תוס' כתובות דף מ"ב ע"א אם זה הוי גדר תנאי. אך נ"מ כך בין אם מתנה על עצמו דבר שא"א לקיימו בין אם מתנה על אחרים דאז הוי תנאי אף שאין בידו. ובזה יש ליישב דברי הגמ' דב"מ דף צ"ד ע"ש. ועיין מש"כ רש"י נזיר דף ד' ע"א ד"ה אלא דאמר שם דהשבועה השניה ישנה ור"ל דנ"מ אם נשאל על הראשונה אז גם כאן השניה חלה עליו. וזה תליא בשתי הגירסות דנדרים דף י"ח ע"א אם רק היכא דהשבועה ישנה אז חלה או אף אם אינה עדיין מ"מ לכי משכחת רווחא חיילא. ואף דפסק רבינו לקמן בהל' י"ד דלוקה ולא פסק דאומרים לו שישאל על הראשונה צ"ל כאן כהך טעם שכ' רבינו בה"ב דלאו שבו מפורש בתורה ור"ל כמו גבי נזיר וכה"ג דאף דישנו בשאלה וכמש"כ התוס' בגיטין דף ל"ג מ"מ כיון שהלאו הוא כן לוקה וה"נ כאן. ועיין בירושלמי יבמות ס"פ י"א מה דמחלק כה"ג בין ג"ה לשאר ספיקות ע"ש. ועיין מש"כ רבינו במס' דמאי פ"ד ובהל' מעשרות פי"ב ה"ג גבי הנשבע על חבירו ור"ל כמש"כ כאן דהרי אילו משובחין:

אבלאם נשבע כו' שלא מדעת כו'. עיין ירושלמי נדרים פ"ח הי"ג ההן אוכל כו' ושם ר"ל כגון שנכנס מדעת ור"ל כך. דהנה לכאורה קשה היאך מתחייב במה שחבירו נהנה הא מבואר בקדושין דף מ"ג וכי זה נהנה כו'. ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' נדרים פ"א ה"א ע"ש ופ"י ה' י"ב ובר"ן שם דף י"ד ודף ל"ה ע"ש ולכך קאמר הירושלמי דאין האיסור מתחיל בשעת אכילה רק תיכף בשעת הכנסה לבית וזהו שדייק הירושלמי מדקתני מותר ליכנס לביתו כו' לשום אכילה וכעין מש"כ הרא"ש נדרים דף ל"ד ע"ב ד"ה אמר לו דתיכף משעת הזמנה עובר. ע"ש וע' בע"ז דף ח' ע"א וקרא לך משעת קריאה. ולכך שפיר אם נכנס מדעת ראובן ראובן חייב. ועיין בתוספתא כאן פ"ב גבי מודר הנאה מחבירו ומת דנותן לו תכריכין משום דאין הנאה למתים. ועיין בהך מחלוקת דירושלמי דנדרים פ"א בהך מחלוקת דר"י ור"א אם לוקין על האיסרות ובשבועות ס"ל דלוקה ור"ל כה"ג דגבי מודר הנאה דהיינו שחבירו הדירו פסק רבינו לקמן בהל' נדרים פ"ה ה"א דאינו לוקה מחמת דלא שייך הך דלא יחל דברו שהרי הוא לא דיבר ומ"מ בשבועה כה"ג חייב אך מלשון הירושלמי פי"ג דיבמות לא משמע כן. ועיין בירושלמי דנדרים פ"א ה"א דהוה מחלוקת דאמוראי בזה אם בשבועה לאסור על חבירו חל ע"ש. וא"כ נמצא דס"ל לרבינו דהיכא דגרם שיעבור חבירו על שבועה חייב הגורם היכא דחבירו אנוס ועיין מש"כ רבינו בסוף הלכות כלאים גבי המלביש את חבירו כלאים דאם חבירו שוגג הוא חייב וכן בהל' אבילות גבי המטמא את הכהן דאם הכהן שוגג הוא חייב ועיין בהך דנדה דף ס"א ע"ב מה דאמר שם זאת אומרת מצוות בטלות ע"ש ור"ל דאף דהאיסור הוא על המלביש מ"מ כאן לא והוה כעין הך דתוספתא דנדרים הנ"ל ולכך פסק רבינו בסוף הל' כלאים בהלכה כ"ט דהרואה את חבירו לבוש כלאים דקופץ עליו וקורע והוא מהך עובדא דברכות דף כ' גבי הך דרב אדא בר אהבה ומבואר בתשובות הגאונים דהוה שעטנז. והטעם דהוא עובר על זה דכיון דעל ידו מהלך חבירו בכלאים הוה כמו מלביש את חבירו. ועיין בהך דחולין דף פ"ג ע"ב גבי אותו ואת בנו דיליף מקרא דגם גרם איסור ע"ש ברש"י ולא משום לפני עור כמש"כ התוס' בכורות דף כ"א ע"ב ע"ש ועיין בהך דנדרים דף ל"ג מה דאמר שם מקום שנוטלין עליה שכר ע"ש בדף ל"ד ולכאורה קשה היאך מותר זה הא עובר בבל יחל וע"כ צ"ל דמיירי שהוא אסר הנאתו על בעל האבידה ולכך אין שייך בזה הך לאו דלא יחל וכן דייק רבינו בפ"ו מהל' נדרים ה"ד ראובן שנאסרה עליו כו' דהיינו ר"ל ששמעון אסר הנאתו עליו אבל אם הוא אסר הנאת שמעון עליו אז גם זה אסור. ועיין מש"כ רבינו בפ"ד הי"ג ובפ"ז ה"ט דגם גרם הנאה אסור אך זה רק אם הוא אסר על עצמו. ועיין בתוספתא דמותר להעידו עדות ממון ושם מיירי שחבירו אסר עליו הנאתו וכן הך דשם ל"ח ע"ב גבי משיאו בתו בוגרת ומיירי ג"כ כה"ג וע"ש דף מ"א ע"ב גבי אומר לו סם פלוני ע"ש בר"ן וברא"ש. ועיין בירושלמי פ"ב דנדרים ה"א בהך מחלוקת גבי הך דלאסור איסר על נפשו אם גם בנכסי אחרים כן ושם י"ל דר"ל אם יש בכה"ג מעילה דאף דאסור מ"מ לא שייך בו גדר הקדש ובזה א"ש מה דבהך דדף ל"ח ע"ב לא נקט תיפול הנאה להקדש:

**היה הנשבע כו'.**עי' בכ"מ. וכ"כ בזה דטעם רבינו משום דלא נתכוון אלא לזרז מן האיסורין:

**וכן האומר כו'.**והנה כאן לא אמר לוקה משום שבועת כו' כמו ברישא. עיין דף כ"ה ע"ב ובירוש' שם דאמר שם דהוה רק שבועת ביטוי והטעם די"ל דנשבע שלא יתכוון לעדות כמו דאמרינן בהך דכריתות דף י"ב ע"ב ע"ש ובזה א"ש ג"כ מש"כ רש"י בשבועות דף ל"ז ע"א דאמאי נקט הזיד בשבועת הפקדון ולא שבועת העדות די"ל ג"כ דמשום שמא לא נתכוון לעדות. ועי' במש"כ רבינו לעיל שלא אתן צדקה ובגמ' דילן דף כ"ה ע"א ובתו"י נדרים דף ח' ד"ה האומר דגרסי שם כגרסת רבינו והקשה דאינו מושבע ליתן לכאו"א ע"ש ור"ל דאף אם העני מבקש ממנו צריך ליתן אך זה אינו ברור שיבקש ממנו. אך רבינו כתב שלא אתן צדקה ור"ל המחויב וא"כ נשבע לעקור המצוה אף דאינו ברור לו שיתחייב וכן ר"ל בהך דקדושין דף י"ט ע"ב גבי יעוד דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה וע"ש בירוש' דאמר דאין עליו החובה לייעד. רק דר"ל דאם מתנה שלא יהא בדין ייעוד וא"כ עוקר ודאי. ועיין מש"כ התוס' מכות דף ג' ע"ב ע"ש גבי אונאה ותוס' ב"מ דף נ"א ע"ב ד"ה ע"מ ועיין מש"כ רבינו בפהמש"נ פאה ספ"ו ע"ש ותוס' חולין דף קל"ד ע"א ד"ה חוץ ועיין בהך דגיטין דף פ"ד ע"ב מה דהקשה שם ותיפוק ליה דמתנה כו' ובאמת תמוה לכאורה הא אינו מתנה שיהיה הדין שתאכל רק שאם תרצה שיהיה גט תאכל וצ"ל דזהו כוונת התירוץ בגמ' דשם לא סגיא כו' ועי' בהך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד ובהך דזבחים דף ע"ה ע"ב רחמנא אמר לא תפדה ועיין בהך דב"ב דף קל"ג רחמנא לא אפסקיה. ובמנחות דף פ"ד רחמנא אמר כו' וכ"מ. ועיין בירושלמי פ"ה דיומא גבי הכניסן בזה אחר זה על איזה מהן מתחייב כו' ואמר שם כיון דאנו אומרים לו שיכנס א"א שיתחייב על זה ועיין בהך דסוטה דף ו' ע"א מי קרמינין עליה כו' ור"ל כך דא"א שנגרום ע"י דין שיהא מוכרח שמתבטל דין. ואף שאפשר שלא יבוא הדבר לידי חיוב מ"מ אז אין שם מצוה עליו משא"כ אם יש מציאות שגם המצוה או העבירה ומ"מ יהי יכול לעשותה או לבטלה שפיר חל השבועה עליו אף שעכשיו אסור ולכך פסק רבינו כשנשבע להרע לעצמו ששפיר חל משום דיש מציאות שחל עליו אף שאסור כגון להתענות ולהיות נזיר ולכך חל. ועיין בהך דנדרים דף ס"ד ע"ב גבי בשר עוף. ע"ש ושם דף ט' גבי כנדבת כשרים ע"ש בר"ן וברא"ש. והנה רבינו ז"ל מחלק דגבי סוכה כתב אם נשבע שלא יעשה סוכה אז לא חל' השבועה ושלא לישב בצל סוכה לעולם שפיר חל וגבי מצה מחלק בין שנה בין פסח וכן גבי בגד והטעם כך דהנה בירוש' פ"ג דשבועות אמר שם דאדרבא י"ל דמתוך שלא חל על המצוה לא חל ג"כ על הרשות ונימא בזה דהוה כמו בטלה מקצתה בטלה כולה ולכך לא אמרינן בנזיר דף ד' דנזיר הוה איסור כולל משום דכיון דאין נזירות לחצאין ואם לא יחול זה לא יחול זה לא מקרי כולל ועי' תוס' שבועות דף כ"ה ע"א וה"נ גבי כולל ס"ל כה"ג להירוש'. אך כל זה במפרש. עי' במש"כ רבינו בה' נדרים פ"ח ה"ו ופ"ד הי"א ומש"כ התוס' שבועות דף כ"ז ע"ב ד"ה הכי בסוף הדבור ובירוש' נזיר פ"ג ה"ב מה דמחלק בין אמר הריני נזיר שתים כו' ועי' בירושל' פ"ה דנדרים ה"ד ובתוספתא פ"ה דנדרים ע"ש. והנה באמת יש נ"מ בין מ"ע. שיש מ"ע שהחיוב חל עליו רק בזמנו אבל קודם לכן אין עליו חיוב כלל שיעשה המצוה בזמנו ויש שאף קודם לזה מחויב לראות שכשיבוא הזמן יקיים המצוה. ובזה א"ש מ"ש התוס' קדושין דף כ"ט ע"א גבי מ"ע שהזמן גרמא דאמאי מילה לא הוה מ"ע שהז"ג דהא אינו נימול בלילה וע' תוס' שם דף ל"ד ע"א ודף ל"ו ע"א ועיין בתוספתא שבת פט"ז שכל היום בקום מול ע"ש ועי' בירושלמי ראש השנה ספ"א גבי מכשירין של קרבן אם דוחה בלילה ע"ש ר"ל אם אין החיוב עליו כלל בשעה שאינו יכול לעשות או שיש חיוב עליו רק דהדין אינו מניח לו לעשות ובמה שיכול לעשות עושה אף בלילה. ועיין פסחים דף ס"ט ע"א גבי קטן חולה ע"ש במסקנא ועיין בכ"מ בהך דלילה או מחוסר זמן. ובירושלמי דפסחים שם פ"ט גבי טמא שנכנס קודם חצות בעזרה בע"פ ועיין בזבחים דף י"ב וכ"מ בזה. וס"ל לרבינו דגבי סוכה כיון דצריך שלא יהא מן העשוי והוה העשיה ג"כ מן ההכשר שפיר י"ל דיש עליו חיוב כל השנה שיהא לו סוכה בזמנה ועיין ב"ב דף ו' ע"ב גבי האי כשורא כו' ע"ש ברשב"ם מש"כ בשם תוס' ור"ל דזה הוה כמו לכל השנה ולכך הוה חזקה. משא"כ במצה. ועיין סוכה דף ט' ודף מ"ו ע"א וע"ש בתוס' ודף נ"ה ע"א גבי זמן ע"ש ולכך לא חלה השבועה על זה אף בסתם ואדרבא מתוך שבטלה על המצוה בטלה גם ברשות משא"כ במצה דאין עליו חיוב כלל קודם הזמן שיאכל בזמנו ולכך שפיר חל וגבי ישיבת סוכה שפיר חל בכולל אך באופן אם אמר לעולם דאז יש מציאות דאף בזמן החיוב יהא פטור כגון מפני הגשמים וכדומה ועי' מש"כ בזה בהל' סוכה. לפמש"כ שם דבזמן גשמים אז בטל מהסוכה שם סוכה שוב לא שייך בזה כולל. דאין סוכה אלא בזמן החיוב ועי' מש"כ הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג ע"ד הירושלמי הנ"ל דאין סוכה רק סוכת מצוה. ולכך מחלק בין אמר סוכה לאמר צל סתם. אך רבינו לא ס"ל כן. ובאמת זהו גם כן החילוק בהך דחולין דף קל"ד הנ"ל גבי חוץ מן המתנות ועל מנת ומהך דב"ב דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשרות שלי כו'. אך באמת כך דגבי מתנות אם הם שייכות לכהן שוב אין בהם שם מתנות כלל משא"כ במעשרות דשפיר שם מעשרות עליהן רק דהלוי נוטלן לעצמו וזהו ג"כ הוה בגדר מתנה וכבר הארכתי בזה במקום אחר. ועי' ברש"י חולין שם ד"ה חוץ ובתוס' שם דף קל"ג ע"ב ד"ה או מש"כ שם משום שהמתנות נשארו ביד כהן. אך באמת הא נפקא מינא אם יש שם מתנה עליהם כלל או רק משום דנפטר. אך נראה לי דהא דמבואר בגמ' דחולין שם דאזלינן בתר חיובא לא ר"ל המתנות. רק ר"ל מהראש. אבל אם אמר דרק הלחי יהיה שייך לישראל אז פטור מן המתנות וכן להיפך אם הלחי שייך לכהן אז הוה בגדר מתנה ולא בגדר פטור רק אם יש לו חלק בראש אז פטור וכן מבואר בדברי רבינו בה' בכורים פ"ט ע"ש:

נשבעכו'. שנתעטף כו'. וכאן נקט רבינו על אחר משום דעליו לכ"ע חייב אף לשמואל דאין זה מצוה המחויבת ועיין כאן דף כ"ה ע"א:

**נשבע שלא יישן כו'.**עי' בכ"מ בשם הר"ן. ובאמת הנ"מ דבין שינה לאכילה הוא משום דכ"כ דסכנה אינה מבטלת האיסור רק גם איסור אנו מתירין לו שיעשה א"כ לא הויא שבועת שוא אך זה שייך רק בדבר שאנו צריכין להתיר לו לעשות אבל דבר דבא ממילא זה לא שייך להיתר שהיתרנו לו רק דא"צ לאנוס עצמו כמו הך דגיטין פ"ד ע"א מבריז נפשיה ע"ש ועיין בסוכה דף נ"ג ע"א מנמנמו אכתפי וזהו כוונת הירוש' ספ"י דעירובין מה דמחלק שם בין היכא דמותר ע"י קום ועשה בין ע"י שוא"ת דזה לא הוי בגדר היתר כלל כיון דהוא ממילא ולכך שפיר מקרי שבועת שוא. אך רבינו ז"ל לא סבירא ליה כן רק דס"ל דע"י סכנה פקע האיסור לגמרי ולכך הוה שבועת שוא וכ"כ בזה. ועי' בהך דשבועות דף כ"ו ע"ב גבי מסתכן לישרי ליה ע"ש וכ"כ בזה בח"א:

דברידוע כו'. והנה אם יש כאן גדר שבועת בטוי עכ"פ כיון דדבר ברור לנו עפ"י חשבון שהשמש גדולה ומשמע מדברי רבינו שפטור לגמרי על זה וע' בירושלמי שבועות פ"ח דבעי שם אם שייך גבי סוטה שבועת ביטוי למ"ד דלא בעי להבא וכן לר"מ דס"ל דמשביעה על העתיד ג"כ שלא תטמא ע"ש. וע' בתוספתא כאן פ"ד דשוא לא הוה רק בדבר שיש בו ממש וכ"כ בזה: