גמ' שלישי שני לקודש ואין שני וכו'. דע דהא דאוכל שלישי של חולין שנעשו עט"ת שני לקודש משום ששמירת' טומאה היא אצל הקודש קשיא לי. למה המציא ר' יהושע חומרא זו באדם האוכלו ולמה לא אמר חומרא זו לענין השלישי עצמו שלענין קודש השלישי הזה מיחשב ראשון ואם נגע שלישי במאכל של קודש עושהו שני מטעם דחיישינן לענין קודש שמא שלישי זה ראשון הוא ועושהו שני וכמבואר באמת במשנה ו' פ"ב דטהרות [ואם נימא] דר"י סבר כר"א במשנה ז' שם דלית לי' הך סברא שמירתה טומאה היא אצל הקודש א"כ למה לענין האדם האוכלו ס"ל דשמירתה טומאה היא אצל הקודש. ואם אמנם דעל ר' יהושע אין התמי' גדולה כ"כ דנוכל לדחות ולומר דבאמת גם לענין האוכל השלישי עצמו ס"ל כן דאם נוגע בקודש מחשבינן ליה כראשון אלא דכאן איירי באוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני לענין האדם נקיט נמי בשלישי לענין האדם:

אמנם לרבינו הגדול הרמב"ם בפי"א מאה"ט ה' ט' ראיתי שכתב חולין שנעשו עט"ת השלישי שבהם פסול ואם נגע בקודש אינו עושהו רביעי. וטעמי' של הרמב"ם הוא לפי שאין שלישי עושה רביעי בקודש אלא קודש מקודש בלבד. ובה' י"ג כתב האוכל שלישי שבתרומה עצמה או שבחולין שנעשו על טהרת תרומה אעפ"י שטהור לנגיעת תרומה הרי הוא כשני לענין הקודש שטהרת תרומה טומאה היא אצל הקודש הרי שלענין האדם האוכלו אמרינן שמירת תרומה טומאה היא אצל הקודש ולענין השלישי עצמו לא אמרינן כן. והדבר צריך תלמוד וע' בסוף ספר ברכת הזבח:

והשותה משקים טמאים וכו' היינו הך. יש לדקדק דמאי קושיא דלמה לי' למיתניי'. והרי צריך למימרא להורות דדוקא שותה לאפוקי נוגע דלא נימא דבכלל כלים שנטמאו במשקין נכלל גם אדם וכמו שרצינו לומר כן בריש סוגיא קמ"ל השותה משקים טמאים דוקא שותה. ועפ"י זה רציתי להביא ראי' לדעת הרמב"ם [פ"ז מאה"ט ה' ב'] שפסק דמשקה ידים אינם מטמאים כלי. ולדידי' גם השתא דנקט השותה משקים טמאים לא פלטינן מטעות הזה דמשקים מטמאים אדם כדרך שמטמאים כלים ושותה משקים טמאים דנקט מיירי במשקה ידים שאינם מטמאים גם כלים בנגיעה לחוד ומטמאים אדם בשתיה ושפיר מקשה היינו הך:

ודעת התוס' לקמן ע"ב בד"ה אלא במשקים הבאים מחמת שרץ שמבואר בהדיא דס"ל שמשקה ידים ג"כ מטמא כלי והוא דעת הראב"ד א"כ קשה מאי מקשה הגמ' היינו הך ודלמא אתי לאפוקי דאדם אינו מקבל טומאה במגע משקים טמאים ואינו בכלל כלים. נלע"ד משום דבגוף הדין של כל הני ט' דחשיב דפסלי תרומה מגזירת ח"י דבר לא מצינו מפורש אם גזרו לתלות או לשרוף הן אמת דבחדא מינייהו מצינו מפורש שתחילת גזירתן לשריפה והיינו ידים. ובחדא מינייהו מצינו מפורש להיפוך דהיינו כלים שנטמאו במשקים דמפורש בבכורות (דף ל"ח) דעבדו רבנן היכירא דלא לשרוף וכו'. אבל השאר הפוסלים שבכלל ח"י דבר לא מצאתי מפורש ודעת התוס' בפסחים (דף ט"ו ע"א) דרק בכלים שנטמאו במשקים הוא דאין שורפין ע"ש בד"ה ולד טומאה דרבנן שאפי' באוכלים שנטמאו במשקים שנכללו בדבור אחד עם כלים אפ"ה כתבו התוס' שם דוקא על כלים אין שורפין אבל על אוכלים שורפים. ומעתה התוס' לשיטתייהו שפיר פסקו דכלים שנטמאו במשקים היינו אפי' משקה ידים ואעפ"כ לדידהו שפיר מקשה בשותה משקים היינו הך דלדידהו בלאו הכי ליכא למימר לאפוקי נוגע דהא לא שמענו כלל לאפוקי נוגע. ולעולם דאדם נכלל בכלים שנטמאו במשקים אלא שעל זה אין שורפים ובשותה משקים טמאים שורפים:

רש"י ד"ה שלישי וכו' ובפ"ב דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרווייהו. הנה אין כוונת רש"י טעמא דתרווייהו ר"א ור"י [וכמו"ש רש"ל] שהרי אח"כ הוא דמרשים רש"י ר"י אומר וכו' אלא כוונת רש"י טעמא דתרווייהו היינו מה שאוכל אוכל ראשון נעשה ראשון [לר"א ואוכל אוכל שלישי נעשה] שלישי. אבל מה שאוכל אוכל שני נעשה שני הטעם מפורש בשמעתין דלמא אכל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' אבל באוכל ראשון שיוחשב ראשון אין צורך לזה דדי היה שיוחשב שני וכמו שהקשו התוס' בחולין. וכן באוכל שלישי שלישי אין שום טעם וכמו שפי' הרש"א בשמעתין בשם הר"ש. ואמנם באלו תרווייהו טעמא דר"א כדמפרש איהו בעצמו בחולין מצינו בנבלת העוף שהאוכל חמור מן המאכל ואנן לא נעביד אוכל כמאכל זהו כונת רש"י מ"ש ושם מפורש טעמא דתרווייהו:

אלא דעדיין יש להבין מה בעי רש"י בזה וזה אינו שייך לפירושא דשמעתין ומה גם דשמעתין הוא בזה דלא כר"א. והנה גם בדברי ר' יהושע פירש"י והתם מפרש טעמא דשני עושה שני ע"י משקין. וג"כ קשה מאי בעי רש"י בזה. ואמנם נראה כוונת רש"י עפ"י מה שאבאר. דבאמת עוד דבר א' הוא בשמעתין דה"ל להגמ' למימר דהוא דלא כר"א. דהנה בכלים שנטמאו במשקין מפורש בסוף שמעתין הטעם משום גזירה דמשקה זב וזבה. והרי כלים שנגעו במשקה הזב נעשו ראשונים וטמויי נמי מטמו. והיה לנו לגזור משום משקה זב שכלים שנטמאו במשקין יטמאו תרומה ולמה שנה ואלו פוסלין התרומה כלים שנטמאו במשקין וע' לעיל בריש סוגיין מ"ש בזה ונראה משום דהמשקה אינו רק ראשון דאוכל ומשקה אינן נעשין אב הטומאה וכיון שהמשקה רק ראשונים איך יוחשב הכלי ראשון ואין ראשון עושה ראשון ואף שיש לנו טעם משום משקה זב מ"מ דמי לחוכא אי לאו שמצינו כיוצא. ולא מצינו כיוצא בזה. אלא דתינח לר"י אבל לר"א דסובר אוכל אוכל ראשון ראשון א"כ מצינו ראשון עושה ראשון. וא"כ גם כלים שנטמאו במשקין יוחשבו ראשון וטמויי נמי מטמאי. ולמימר דלר"א באמת כלים שנטמאו במשקין טמויי נמי מטמאי ומה ששנינו אלו פוסלין כו' והכלים שנטמאו במשקין היינו לר"י א"כ קשה כשם שאמר מאן תנא אוכל אוכל ראשון וכו' הוה ליה למימר נמי מאן תנא אוכל ראשון וכלים שנטמאו במשקין מיפסל פסלי דלא כר"א. אלא דבאמת זה אתי גם כר"א דבשלמא באוכל יליף ר"א ק"ו מנבלת עוף שמצינו אוכל חמור מן המאכל ק"ו דנעביד אוכל כמאכל אבל בנגיעה כמו כלים שנגעו במשקים לא מצינו דבר הנוגע שיהיה חמור ממה שנגע דניליף מיניה דנעביד נוגע כדבר שנגע בו. ואף שמצינו משקים שנעשו ראשונים משני. זה חומרא דמשקים אבל בדבר שאינו משקה לא מצינו. ואם כן כלים שנטמאו במשקים אתו גם כר"א. וזהו כונת רש"י שפירש בדברי ר"א ובחולין מפרש טעמא דתרווייהו: ולפי זה היה קשה תינח לר"א אבל ר"י לא יליף מנבלת עוף כמבואר בחולין ואעפ"כ סובר שני עושה שני והיינו משום דאזיל בתר טעמא דזימנין דאכיל אוכלים כו' אבל ראשון לא הוצרך לעשותו ראשון דכבר נפק מחשש משקים דתרומה במה שנעשה שני א"כ בכלים דשפיר איכא למיזל בתר חששא גזירה משום משקה דזב והי' להמשקים לעשות הכלים ראשון. וראשון יעשה ראשון כשם ששני עושה שני. וא"כ איך אתי מתני' דאלו פוסלין כר' יהושע ולכן הוכרח רש"י לפרש כאן דבשחיטת חולין מפרש טעמא דמצינו שני עושה שני וא"כ בראשון דלא מצינו כיוצא בזה אין ראשון עושה ראשון ולא משגחינן בחששא דמשקה דזב:

תוס' בד"ה ר"י אומר וכו' בפ"ב דחולין וכו' וא"ת מאי צריך התם להאי טעמא וכו' ושתי משקין דתרומה וכו' והנה לכאורה דבריהם תמוהים שבחולין (דף ל"ד ע"א) בתוס' ד"ה שני שני למה הקשו התוס' ואע"ג דאיכא למיגזר דבהדי דאכיל אוכלים טמאים שדי לפיו משקין דמעשר וכו' הרי שהוכרחו להקשות ממעשר ולא מתרומה וא"כ איך הקשו כאן במס' שבת מתרומה. ונראה דהנה כבר כתבתי לעיל בכונת הרש"א בחולין שכ' דלהכי נקטו התוס' בד"ה שני וכו' משום דשקיל אוכלין דמעשר דלר"י קיימינן שם דאיירי דוקא בחולין שנעשו עט"ת דג' דידי' נמי נפסל מלאכול בתרומה וכו' וכונתו דר"א הקשה לר"י ממה שלא חילק בין חולין גרידא לחולין שנעשו עט"ת דבנעשו עט"ת היה די למיעבדי' שלישי וג"כ שוב לא שקיל משקין דתרומה לפומי'. ומעתה ניחא דבחולין רשמו על הקושיא. דהיינו קושית ר"א שהקשה לר"י שני שני למה פי' דבחולין שנעשו עט"ת היה די למיעבדי' שלישי ולמה לך לעשותו שני ולכן הוכרחו התוס' להקשות ממעשר. אבל כאן בשבת הקשו על המסקנא על תשובת ר"י שמצינו שני עושה שני ע"י משקין. על זה הקשו מאי צריך להאי טעמא פי' להביא ראיה דשני עושה שני ע"י משקין אשר בזה באמת דחה ר"א דהאי חומרא דמשקין היא וכמו"ש התוס' בחולין והרי תיפוק ליה דלהכי שני עושה שני כדמפרש בסמוך דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה וכו' ובחולין גרידא על כרחין צריך למיעבדי' שני משום תרומה [והסברת רש"א הנ"ל] וא"כ שוב מצינו שני עושה שני אפי' באוכלין. ולהכי גם בחולין שנעשו עט"ת שני עושה שני ולא הוצרכו התוס' להקדים משום מעשר. וע"ז תירצו דדמי לחוכא וא"כ אפי' בחולין גרידא לא שייך למיעבדי' שני אי לאו דילפי' ממשקין:

אמנם לפי מ"ש לעיל בריש סוגיין דכי היכי דשמירת תרומה לר"י טומאה היא אצל הקודש הכי נמי שמירת חולין גרידא טומאה אצל תרומה א"כ נסתר סברא זו. דממה דשני דחולין גרידא עושה את האוכל שני אין ראי' דשני עושה שני דלגבי תרומה חשבי' לשני שהוא ראשון וראשון עושה שני. אבל שנקח מזו ראיה לחולין עט"ת ששני עושה שני ליכא ראיה ולכך הוצרך להביא ראיה ששני עושה שני ע"י משקין אפילו בחולין עצמם:

ונלע"ד דהתוס' לא ס"ל כפי' רש"י כאן דחיישינן לשלישי שהוא ראשון. ולפי זה ק"ו דחיישינן בשני שמא ראשון. אבל התוס' ס"ל כפירש"י בחולין דחיישינן שמא שני הוא וס"ל דנגיעת שרץ לא שכיח וחיישינן רק שמא שני וא"כ השני שעושה שני אין הטעם דחיישינן שמא ראשון הוא דראשון לא שכיח:

ובזה נלע"ד ג"כ לתרץ כוונת רש"י שפי' דמוזהר על שמירת התרומה מדכתיב משמרת תרומותי. משום דרש"י פירש כאן דחיישינן לשלישי שמא ראשון ובאמת היה די לפרש דחיישינן שמא שני הוא אמנם כוונת רש"י לתרץ קושיית התוס' דלמה לו לר"י דמצינו שני עושה שני ע"י משקין הא בלא"ה עושה שני כדמפרש דלמא שדי משקין דתרומה וכו' וצ"ל דזה לא מיחשב שני עושה שני משום דחיישינן לשני דחולין גרידא שמא ראשון וא"כ אכתי למה בחולין עט"ת שני עושה שני. ומשום חשש דשדי משקין דמעשר לא חשש רש"י לפי שחשש זה אינו נוהג רק בירושלים דבגבולין בלא"ה לא שדי מעשר לפומיה אלא דקשה אכתי באוכל שני דמעשר מוכרח לעשותו שני משום דלמא שדי משקין דתרומה ובשני דמעשר לא שייך למימר שמירתו טומאה היא אצל התרומה. דלמה יזהר בשמירת תרומה משמירת מעשר שגם במעשר אם יטמא ויאכלנו לקי יחמיר אפי' יותר מתרומה לכך פירש"י דבתרומה זהיר יותר משום משמרת תרומותי:

אלא דלפ"ז ס"ל לרש"י דהיכא דאיכא טעם למיעבדי' שני לא הוי חוכא ולא צריכין למשכח ממקום אחר שני עושה שני דאי לא תימא הכי א"כ בלא"ה הוצרך ר"י להביא ראיה ממשקין דאל"כ אפי' שני דחולין עצמו לא שייך למיעבדי' שני אי לאו דאשכחן במשקין וכתירוץ התוס'. ולפ"ז קשה דברי רש"י שפירש בדברי ר' יהושע והתם מפרש טעמא ששני עושה שני ע"י משקין וכו'. וכבר כתבתי לעיל דכונתו בזה ליישב דהא לר"י דלא יליף מנבלת עוף כמבואר בחולין ואעפ"כ סובר שני עושה שני. והיינו משום דאזיל בתר טעמא דזימנין דאכל אוכלים וכו' אבל ראשון לא הוצרך לעשות ראשון דכבר נפיק מחשש משקים, דתרומה במה שנעשה שני א"כ בכלים שנטמאו במשקין דשפיר איכא למיזל בתר חששא משום משקה דזב כמפורש בסוף שמעתין והיה להמשקים לעשות הכלים ראשון וראשון יעשה ראשון כשם ששני עושה שני וא"כ איך אתי מתני' דאלו פוסלין כר"י. ולכן הוכרח רש"י לפרש כאן דבשחיטת חולין מפרש טעמא דמצינו שני עושה שני וא"כ בראשון דלא מצינו כיוצא בזה אין ראשון עושה ראשון ולא משגחינן בחששא דמשקה דזב:

אמנם לפי מ"ש כאן דלרש"י לא משגחינן בחוכא היכא דאיכא טעמא א"כ היא גופא קשה כלים שנטמאו במשקין אמאי מיפסל פסלי טמויי לא מטמא. וע' לעיל בריש סוגיין מש"ש: