מתני' יציאות השבת. בתוס' הקשו מה שהתחילה המס' בדיני הוצאה שהיא האחרונה באבות מלאכות. וריב"א תי' משום דממשנה זו ידעינן כמה חידושי דינים ולכן התחיל בה. ור"ת תירץ דפתח ביציאות משום לא יצא החייט אע"ג דלא שנה המלבן והמבעיר וכו' הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרוע היא. ונלע"ד דר"ת לשיטתו דאיהו ס"ל בריש שבועות בתוס' ד"ה יציאות וכו' דאפי' הוצאה הפשוטית שיוצא עם החפץ מרה"י לר"ה ג"כ חידוש הוא דמה לי מוציא מרה"י לרה"י ומה לי מוציא מרה"י לר"ה. ולפ"ז הוצרך להקדים איסור הוצאה משום לא יצא החייט. אבל לדעת התוס' שם דהך הוצאה הפשוטית לא שנה במשנה לפי שאין כאן שום חידוש ועיקר החידוש הוא היכא דגופו ברשות א' ומושיט ידו לרשות אחר. א"כ לא הוצרך להקדים יציאות שבת בשביל לא יצא החייט וצריך לומר לדידהו כתי' ריב"א או כתי' ראשון של ר"ת בשביל שהוא דבר ההוה:

אמנם אי נימא דאף שכתבו התוס' דהך הוצאה הפשוטה לא הוצרך לשנות היינו היכא שנטל הפירות מרה"י והלך לר"ה והניחם שם אבל היכא שהיו הפירות בידו והלך עם הפירות שבידו לר"ה ועמד שם דנימא עקירת גופו כעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ זה אינו פשוט כ"כ. והראיה שגם חכמי הש"ס נסתפקו בזה כדבעי' מיני' רב מרבי לקמן (דף ג' ע"א) הטעינו חבירו וכו' וא"כ לא יצא החייט אינו פשוט כ"כ שהרי אף אם ישכח ויצא היינו עקירת גופו הגה"ת נכד המחבר ואף שכתבו התוס' לקמן (דף ג' ע"א), בד"ה עקירת גופו דאפי' אי לאו כעקירת חפץ דמי אפ"ה לא יצא החייט מדרבנן היינו שיש לדחות כן ואין לפשוט הבעיא מהכא. אבל למסקנא דכעקיר' חפץ דמי איכא למימר דמשום איסור דרבנן לא היו גוזרים שלא יצא החייט: וכן כשיעמוד היינו הנחת גופו. ובאמת דבר זה שמענו ממשנתנו דתנן פשט העני את ידו וכו' הרי דלא עביד עקירת החפץ אלא ע"י עקירת ידו וכן או שנטל מתוכה והוציא הרי דלא עביד הנחת החפץ אלא על ידי הנחת ידו א"כ שפיר י"ל דהקדים משנה זו משום לא יצא החייט. אמנם רש"י פי' בד"ה או שנטל מתוכה וכו' והניח בר"ה ורש"י לשיטתו דאיהו ס"ל לקמן (דף ג' ע"א) דידו לא נייח ע"ג קרקע ולא אמרינן ביה כהנחת חפץ. וע' כאן בפ"י מ"ש על דברי רש"י הללו. ולרש"י צ"ל גם פשט ידו לפנים מיירי שעקר החפץ עתה מר"ה. ולפ"ז אין ענין משנה זו ללא יצא החייט:

ודע דלפי' ר"ת ששנה משנה זו רק בשביל לא יצא החייט. א"כ אין כאן עיקר דיני הוצאה לפרט בה כל הפרטים והיה לו להקדים רק גוף איסור הוצאה ולכן י"ל שהמקשה שהקשה מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ וכו' כונתו להקשות על כאן למה האריך בה כ"כ. וכן פירשו התוס' לקמן ע"ב בד"ה התם וכו' דפריך דלא ליתני הכא רק ב' שהן ד'. ולכאורה דבריהם תמוהים וכי היה סבור המקשה שבמסכת שבת לא יפרט כל דיני שבת. ואם כאן במס' זו לא יפרט כל פרטי' אנה יפרטם. ולפמ"ש נכון שהיה סבור כאן אין מקומם רק אחר משנת אבות מלאכות כקושית התוס' אלא שהיה צריך להקדים דין הוצאה דרך כלל ולמה הרחיב בפרטים. וצ"ל לפי שרצה להתחיל בלשון ששנה במס' שבועות וא"כ די לקצר בה ולשנות כמו בשבועות והתרצן תירץ לו דאף שעיקר מקומה אחרי אבות מלאכות מ"מ המסכת עיקרה על דיני שבת וכיון שהתחיל בהוצאה שנה כל פרטי חיובי ופטורי אבל ריב"א לשיטתו דאיהו ס"ל שהתחיל בהוצאה לפי שיש בה כמה חידושי דינים וא"כ עיקר כל החידושים של הוצאה מקומם קבוע כאן ולכן אין לפרש קושית המקשה כן. ולכן כתבו התוס' במס' שבועות (דף ה' ע"א) בד"ה ומ"ש הכא וכו' שהקושיא היא על מס' שבועות ע"ש והיינו לשיטת ריב"א כנ"ל:

שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. הנה במס' שבועות צרפינהו לעני ובעה"ב יחד וכפל המספר שתים שהן ד' ששנה שם הם יציאות דבעה"ב ועני עם הכנסות שלהם ולא שנה א' שהוא ב' בפנים וא' שהוא ב' בחוץ. אבל כללינהו יחד וא"כ למה כאן הפרידם. וג"כ הוה ליה למיתני ד' שהוא שמונה. ובמס' שבועות שלא הפרידם הטעם פשוט שרצה לשנות ב' שהוא ד' דומה לכולהו שארי בבות דנקט שם. אבל כאן קשה. ונראה שרצה לשנות כאן באותו לשון ששנה במס' שבועות: ובזה נלע"ד ליישב מה שיש לדקדק בגמרא דקאמר מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ומ"ש התם דתני ב' שהוא ד' ותו לא. הנה אמרו ותו לא הוא ייתור לשון. שהרי אנו רואים שעל השינוי שבין הכא להתם מקשה. והרי עינינו רואות ששם לא שנה יותר. ובשלמא לפמ"ש התוס' במסכת שבועות שהקושיא היא על מס' שבועות למה לא שנה יותר . ולפי שהיה מקום לפרש כונת קושיתו על כאן למה שנה כאן כל הני בבי. וכמו שפי' התוס' באמת הכא בד"ה התם דלאו עיקר שבת חיובי תני וכו' ולכן סיים בקושיתו ותו לא להורות שקושייתו על שקיצר במס' שבועות. אבל לפי' התוס' כאן שבאמת קושייתו על האריכות שבמס' שבת א"כ באמרו ותו לא הורה בדברים היפך כונתו בקושייתו. ואמנם עפמ"ש ניחא. שיש מקום לפרש קושיתו שהקשה מ"ש התם דתני ב' שהן ד' ולא שנה א' שהוא ב' לפי שצירף עני ועשיר במספר. ומ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ופלגינהו ולא שנה ד' שהן שמונה ובאמת לא זה היה כונת קושיתו שזה יש לתרץ שלא רצה לשנות כאן הלשון ששנה בשבועות. ולכן פי' כונתו באמרו ותו לא שעיקר הקושיא על שהאריך כאן יותר משם בשבועות:

כיצד העני עומד בחוץ וכו'. כתב הרשב"א בחידושיו וכן הר"ן דפירש תחילה מאי דסליק מיניה. והנה בריש נדרים מפלפל הש"ס אם דרך התנא לפרש ברישא מאי דסליק מיני' או במאי דפתח ביה. ומביא ראיות לכאן ולכאן ומתחילה הביא מבמה מדליקין במה טומנין ובמה אשה. בכל אלו פריש ברישא מאי דסליק מיני' ואח"כ מביא ראיה מבמה בהמה דפריש ברישא מאי דפתח. ומסיק אורחא דתני הכי ואורחא דתני הכי. ויש להקשות. מדוע הביא מפירקי בתרא דשבת ולא הביא משנתינו דפריש ברישא מאי דסליק מיני'. והנה הן אמת שאם הוא כפירש"י כאן דפנים וחוץ היינו בעה"ב ועני א"כ פריש ברישא מאי דסליק. אבל אי פי' פנים וחוץ היינו הכנסות והוצאות כפירש"י במס' שבועות. או פנים וחוץ היינו חיובי ופטורי כפי' בתרא שבתוס' שבועות. אז פריש ברישא מאי דפתח. שהרי התחיל בהכנסות ובחיובי. ומדחזינן שלא הביא הש"ס במס' נדרים ראי' ממשנתינו לא לצד זה ולא לאידך גיסא מכלל שגם חכמי התלמוד נסתפקו בפי' משנתינו איזה פי' הוא בפנים ובחוץ. והתוס' בשבועות וכאן בתוס' ישנים, הביאו שבירושלמי נסתפקו בזה. ותמהני שלא הביאו מתלמודא דידן שג"כ נסתפקו בזה [ועוד קשה בתוס' שבועות (ה' ע"א) ד"ה שתים שהן ד' וכו'. שכתבו שהירושלמי מפרש כפי' הריב"א בפירוש פנים וחוץ ותמוה דהא בתוס' ישינים מקשים מירושלמי אדברי ריב"א במס' שבת]:

והנה לפי פירש"י שבכאן דפנים וחוץ היינו עני ובעה"ב וא"כ פריש מאי דסליק מיני' ברישא. היא גופא קשיא הוה לי' לפרש כל מילי דעני ברישא חיובי ופטורי ואח"כ מילי דבעה"ב ואמנם הטעם פשוט לפי שבפטורי הוצרך בלא"ה לערב מילי דעני ומילי דבעה"ב לפירש"י שפי' דעקירות קחשיב. וע' לקמן (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה פטורי וכו'. וע' רש"א שם. ומזה נלע"ד טעמו דרש"י דפי' דעקירות קחשיב ומיאן בפי' רבותי' דפירשו דפשיטת יד חשיב והוא פי' ריב"א שם בתוס' דקשה לו לרש"י דאם פשיטת יד קחשיב א"כ קחשיב פטורי דעני בחד בבא ופמירי דבעה"ב באידך בבא בפ"ע וא"כ היה לו לפרושי כל מילי דעני יחד חיובי ופטורי ולא היה צריך להאריך כלל והוה לי' למיתני תרתי בבא דפשט העני יחדיו בראשונה ותרתי בבא דפשט בעה"ב אח"כ באחרונה אלא ודאי דעקירות קחשיב:

והנה לפי מה שפירש"י במס' שבועות דפנים וחוץ הוא הכנסות והוצאות. א"כ בשום בבא לא שנה מילי דהכנסות לחוד או מילי דהוצאות לחוד רק עירב בכל בבא הכנסות והוצאות בחיובי ופטורי בין לפירש"י ובין לריב"א. והטעם כמו"ש התוס' במשנתינו בד"ה שתים שהן וכו' שהיה צריך להאריך אם היה בא לפרש כל א' לבדו. וא"כ לפי זה שוב אין הכרח אם עקירות חשיב כפירש"י או הושטת יד חשיב כפי' ריב"א. והנה לקמן בחידושינו יתבאר דמה שפירש"י בשבועות פנים וחוץ הכנסות והוצאות הוא לפי דעת המקשה. שהמקשה היה סובר הפירוש כן כאשר אפרש אח"כ. ומעתה נעמוד על כונת רש"י לקמן ע"ב בגמ' בד"ה מהן לחיוב ומהן לפטור וע' בתוס' ד"ה וכי תימא שכתבו שרש"י לא פי' לפי שיטתו שבסמוך שלפי שיטתו היה לו לפרש דעקירות קא חשיב. וע' במהרש"א ומוהרש"ל ומוהר"ם ופ"י. ועכ"פ התוס' היה להם הגירסא ברש"י שראו מתוך גירסתו שרש"י אחז כאן פי' ריב"א. ולדידי ניחא ששם בשיטת המקשה קאי שמקשה וכי תימא מהן לחיוב וכו' ולדידי' פנים וחוץ הוא הכנסות והוצאות ולפי' זה שפיר אחז רש"י פי' ריב"א כנ"ל ודוק היטב. ולקמן יתבאר עוד בזה:

ולפי מ"ש אין לנו הכרח לומר שחכמי התלמוד נסתפקו בפירוש של פנים וחוץ אלא היה ידוע להם. והא דלא הביאו במס' נדרים ראי' ממשנתינו לשום צד היינו משום (דהתם) איירי במאי דפריש התנא ברישא מאי דסלק וגמר כל הפרטים. וכן להיפוך במאי דפריש ברישא מאי דפתח וגמר תחילה כל פרטי הך דפתח. אבל במשנתינו כיון שע"כ הפרטים מעורבים ולא גמר הצד שהתחיל לפרש עד שעירב בו כל פרטי צד השני לא שייך למימר בי' דפריש ברישא מאי דסליק או מאי דפתח: ואולם לפי זה נדחה הפירוש שפירשו התוס' בשבועות דפנים וחוץ היינו חיובי ופטורי. דא"כ פירש התנא ברישא מאי דפתח וגמר כל פרטי' וה"ל להגמ' במס' נדרים להביא ראיה ממשנתינו:

פשט העני וכו'. הנה גוף ההוצאה הפשוטה דהיינו שנוטל חפץ ברה"י והולך לרה"ר וכן הכנסה כזו אינה שנוי' במשנתינו כלל (ותוס' בריש שבועות במשנה שם בד"ה יציאות כתבו דלכך לא תני הך הוצאה שלישית במשנה לפי שהיא פשוטה ואין בה שום חידוש. אמנם לשיטת ר"ת שם דכל הוצאות מלאכה גרוע היא. עדיין קשה למה לא שנה במשנתינו הוצאה הפשוטה) ונוכל לומר משום דלא שייך בי' פנים וחוץ דודאי לאו בעניות ובעשירות תליא מלתא. אלא בעומד בחוץ או בפנים. ויש רבותא דאף שעומד כאן חייב ברשות אחר וקמ"ל בעני ועשיר דהיינו שזה שעומד בפנים חייב על הוצאה והכנסה וכן זה העומד חוצה. אבל בהולך עם החפץ מרשות לרשות לא שייך עני או עשיר דגם העני אם בא לבית הרי הוא כבעה"ב או בעה"ב ההולך חוצה הרי הוא כעני העומד חוץ וכיון דלא שייך בזה פנים וחוץ לא שנאה במשנתינו. וגם במס' שבועות לא שנאה לפי ששם לא שנה רק שתים שהן ד'. ומה שהקשה בגמרא מהכא דתני שתים שהן ד' בפנים וכו' היינו שגם בשבועות הי' יכול לשנות ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ. ולהכי לא שנאה לא כאן ולא במסכת שבועות:

ודע עוד. דהא ודאי אף אם היה שייך בי' פנים וחוץ אבל שהם ד' לא שייך בה. דהיינו הפטורים כשנעשית עפ"י שנים. דודאי כשעומד ברשות א' ומושיט ידו לרשות השני אורחא דמלתא שהשני שעומד ברשות השני נותן לידו או מקבל מידו כשזה אינו יכול להושיט ידו למקום שמונח החפץ או למקום שרוצה להניחו אבל כשנוטל החפץ ברשות שעומד והולך עם החפץ לרשות אחר אין דרך שיתנו חבירו לידו או לקבלו מידו:

ובזה נלע"ד לתרץ לקמן ע"ב דא"ל רב כהנא (לפנינו הגי' רב מתנא) לאביי הני תמני הויין תרתי סרי הויין. והדבר יפלא. והלא התנא לא כללם יחד לפנים וחוץ ולא שנה כלל שהם שמונה רק בכל א' שתים שהן ד'. והכי ה"ל לרב כהנא (למימר) הני ד' נינהו שית נינהו וממילא נדע דבכללם י"ב נינהו אמנם לפמ"ש ניחא. דבזה הי' מקום לפרש קושיתו שכונתו למה לא תנן הוצאה והכנסה הפשוטית במשנה. ובזה תרתי חיובא הוא דאיכא אבל עני ועשיר ליכא למיחשב בזה בתרתי וכמו כן פטורי לית בהו ולכן הוה שית. וא"כ הקושיא רק על חד בבא דבשני הבבות אי אפשר למיחשב הוצאה והכנסה הפשוטית דמה לי בזה עני או עשיר. ובאמת אין כונתו בקושיתו על זה רק על מה דלא חשיב כל פטורי דסיפא וחושב רק מחציתם. ולכן התחכם וצרפם יחד ואמר תריסר נינהו. ובזה בודאי נדע שאין כונתו על הוצאה והכנסה הפשוטית שבזה ליכא עודף ך' רק ב' ונדע שכונתו על ד' פטורי דסיפא העודפים:

והנה אם נפרש בפנים ובחוץ היינו הכנסות והוצאות וכפיר רש"י במס' שבועות ובזה ודאי שנתוסף חד בכל א' שהרי שלש הוצאות נינהו לחיובא הני תרתי דמתני' שע"י הושטת יד ועוד הוצאה שלישית הפשוטה וכן בהכנסות. הן אמת דפטורי ליתניהו רק תרי בכל חד כמבואר במשנה אבל בהוצאה והכנסה הפשוטית לא שכיח בה זה עוקר וזה מניח. ועוד דבהוצאה שע"י הושטה דנקט עני ועשיר שפיר שייך זה עוקר וזה מניח אבל בהפשוטית דלא שייך בה עני ועשיר איירי בחד גברא וליכא פטורי מ"מ ניתני יציאות השבת שלש שהן חמש בפנים ושלש שהן חמש בחוץ וצריך לומר כמו שכתבו התוס' במס' שבועות דהך הוצאה שלישית מילתא דפשיטא היא ולא הוצרך לשנותה כלל ולקמן יתבאר:

ברש"י ד"ה שתים שהן ד' בפנים לאותן העומדים בפנים וכו' שהם ד' מדבריהם הוסיפו וכו' וב' שהן ד' בחוץ וכ' ואם עשה פטור כדיליף בגמ' ב' שעשאוה פטורים: יש לדקדק שברישא בפטור של בעה"ב לא פי' רש"י הטעם משום דיליף בגמ' ב' שעשאוה רק סתם וכתב (ואם עשה פטור) ובפטור של העני פירש הטעם דיליף בגמ' מבעשותה. ונראה במה שיש לדקדק עוד דהנה (לקמן דף ג') מקשה הש"ס שניהם פטורים והא איתעבידא מלאכה בינייהו וכ' התוס' ד"ה שניהם פטורים דאין סברא דפריך שיתחייב הראשון אלא על השני פריך שיתחייב לפי שעל ידו נגמרה המלאכה. ולפ"ז עיקר קושית המקשה דפריך והא איתעבידא מלאכה בינייהו. על פטור ההנחה פריך. ולפ"ז במאי דקתני שהם ד' דבהנך פטורים לא נכללו רק עקירות לרש"י והושטת יד לריב"א. ונמצא לרש"י ממ"נ א"צ שום טעם בזה לפטור דבעקירות א"צ שום טעם רק בהנחות והיינו בסוף המשנה שפי' הפרטים ושם מפרש גם הנחות אבל בכאן בכל א' דקתני שהם ד' היינו עקירות והם מצד הסברא פטורים. וא"כ דברי רש"י תמוהים. דלמה הוצרך לומר כאן בגמ' יליף ב' שעשאוה. וצריך לומר משום דרש"י בגמ' בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת הביא בסוף גם פי' רבותינו שפירשו דבהושטת יד הוא דקחשיב ורצה רש"י לפרש המשנה שיהא ניחא גם לפי' רבותינו ולכן כתב כדיליף בגמ' ב' שעשאוה פטורים:

והנה התוס' כתבו לקמן שזה עוקר וזה מניח היה במשכן. והנה הוכחת התוס' הוא מקושית המקשה שהקשה והא איתעבידא מלאכה בינייהו ואי לא היתה במשכן למה יתחייב אבל על המקשה גופי' קשה מנ"ל שהיתה במשכן ותקשי לי' ודלמא לא היתה במשכן ולכך שניהם פטורים ורציתי לומר משו' דבהוצאה המפורשת בקרא לא בעינן שהיתה במשכן. ותדע שהרי הוצאה דעני לא היתה במשכן כמו שאכתוב לקמן בגמ' ואפ"ה חייב:

ומעתה נשוב לדברי רש"י הנ"ל דלהכי כתב רש"י כדיליף בגמ' שנים שעשאוה פטורים שיהא ניחא גם לפי' רבותינו וניחזי אנן לדברי רבותינו במי צריך טעם. והנה בבעה"ב המושיט תרתי פטורי דידיה היא עקירה דהוצאה והנחה דהכנסה וג"כ אין צריך שום טעם לפטור דידי' שבעקירה הוא פטור מצד הסברא כמו"ש התוס' ובהנחה אף שעל ידו נגמרה המלאכה מ"מ כיון שהוא הכנסה בעינן דומיא דמשכן וזה עוקר וזה מניח לא היה במשכן. אבל ב' שהן ד' דעני לפי' רבותינו הפטורים הם בהושיט העני ידו והוא (עקירה דהכנסה והנחה דהוצאה) ובהנחה דהוצאה שפיר קשה והא על ידו נגמרה המלאכה והוצאה מפורש בקרא ולא בעינן דומיא דמשכן. ולכך בזה פירש"י הטעם כדיליף בגמ' והיינו מדכתיב בעשותה: בתוס' ד"ה יציאות וכו' ולא המבעיר משום במה טומנין. כ' המהרש"א דהמבעיר משום במה מדליקין וכירה הוה להו למימר עכ"ל ולענ"ד דלפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בבמה מדליקין שטעם איסור שמנים ופתילות משום שהאור חשוך ויניחנו ויצא א"כ לא שייך איסור הבערה לבמה מדליקין. והא דלא כתבו המבעיר משום אין צולין בשר בצל וביצה או משום כירה משום דשם הוא דוקא בלא בישול כמאכל בן דרוסאי וכן בכירה בעי בריש כירה אי משהין כשהוא כמאכל ב"ד. וא"כ בלא בשיל אסור החיתוי משום בשיל בשבת והיו התוס' צריכין להאריך ולומר שלא שנה המבעיר או האופה משום אין צולין או משום כירה ולכן נקטו במה טומנין שזה ודאי אסור אפי' בבשיל כל צרכו כמבואר בתוס' בריש במה טומנין וא"כ ודאי איסור שמא יחתה הוא משום מבעיר אלא דאכתי קשה אמאי לא נקטו משום כירה: דהרי להחזיר בודאי אסור אפי' בבשיל כ"צ. ועד כאן לא איבעי' לי' בריש פ' כירה אלא אי לשהות תנן אי להחזיר תנן. אבל להחזיר ודאי אסור אפי' בבשיל כל צרכו. אם לא גרף. אם כן ודאי הטעם הוא משום מבעיר. וצ"ע:

שם בד"ה פשט וכו' תימא לר"י וכו' ותדע מדאיצטריך תרי קראי: וברש"א הקשה דה"ל למידק תדע מדאיצטריך כלל קראי בהוצאה שהרי היתה במשכן ושאר אבות שהיו במשכן לא מצרכינן להו קראי וכו' עכ"ל. ונראה לתרץ דבאמת מחד קרא ידעינן דהוצאה מלאכה גרוע אבל בזה לא יתורץ עדיין קושיתם כיון דכתיב קרא להורות דהוצאה מלאכה גרוע מה לי עני מה לי עשיר אבל השתא דקאמרי התוס' מדאיצטריך תרי קראי דהוצאה מלאכה גרוע היא הא מחד קרא נמי נפקא ש"מ דלא ילפינן זה מזה ולהכי תני ג"כ במתניתין תרתי:

אלא דעדיין קשה דלמה בשבועות קאמרי התוס' תדע מדאיצטריך כלל קראי לכן נלע"ד דהוצאה שהיתה במשכן היא הוצאה דבעה"ב דהם הורידו קרשים מעגלה לקרקע מסתמא על העגלה היו עומדים, ומדאיצטריך קרא מכלל שהוצאה דעני מלאכה גרוע היא, אבל אינו מוכח מכאן דהוצאה דבעה"ב היא מלאכה גרוע ובמס' שבועות דלא איתפרשו בהדיא פרטיהם איצטריך שתים שהן ארבע דאי הוי תני א' שהוא ב' הוה מוקמינן לה להוצאה דבעה"ב שהוא מסתבר. וא"כ די הי' להתוס' להוכיח סתם מדאיצטריך קראי, שאפי' אם תדחה לומר שהוצאה דעני היא גרוע אכתי עכ"פ מיושב מה דתנן ב' שהם ד' משא"כ במשנתינו שנתפרשו הפרטים אם כן יאמר הוצאה דעני לחוד. אלא ודאי שגם הוצאה דבעה"ב מלאכה גרוע וזה הוצרכו להוכיח מדאיצטריך תרי קראי:

גמ' תנן התם וכו'. הנה לפי מסקנת קושית הגמ' דסברה דהכנסה אינה בכלל יציאות וכולהו לחיובא דומיא דמראות נגעים אם כן במסכת שבועות לחוד] בלי הבאת משנה דשבת הוה לי' להקשות יציאות דחיובא תרתי הויין, ובשלמא לפי' הר"י בתוס' במס' שבועות [דף ה'] ד"ה ומ"ש ניחא. אבל לשאר פירושים קשה ונלע"ד דלפי מאי דמקשה לקמן בגמ' (דף ג' ע"א) והא איתעבידא מלאכה בינייהו ולפ"ז אי הוה אמרינן דגם ב' שעשאוה חייבים. משכחת לה שפיר ד' יציאות לחיוב יציאה דעני ויציאה דבע"ה וגם יציאה דעני ודבעה"ב כשעשאוה יחדיו זה עוקר וזה מניח. ולכן הביא סוגיא דשבת דמבואר דשניהם פטירי:

עוד נלע"ד עפ"י מה דאמר אביי לקמן (דף ג' ע"ב) פשיטא לי ידו של אדם אינה לא כר"ה ולא כרה"י לא כר"ה מידו דעני וכו' וא"כ בלי הוצעת משנתינו משכחת לה ד' יציאות לחיובא. יציאה דעני ודבעה"ב כמבואר במשנה ועוד יציאה דעני כגון פשט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דידו של בעה"ב היא כרה"י וחייב העני משום מוציא דעביד עקירה מרה"י והנחה בר"ה, ויציאה דבעה"ב כגון פשט העני ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה דחייב בעה"ב דעבד עקירה ברה"י והנחה בידו דעני שהיא כר"ה וא"כ ניחא משנה דשבועות. משא"כ לפי הצעת משנה דשבת שמוכח דידו של אדם אינה לא כר"ה ולא כרה"י ניחא דמקשה יציאות ב' הויין:

עוד נלע"ד משום דכבר כתבתי דיש עוד הוצאה שלישית כמבואר בתוס' שבועות במשנה שם דהיינו שעומד ברה"י ונוטל חפץ והולך לר"ה ומניחו שם. אלא שכבר מבואר לעיל בדברינו במשנה שבזה לא שייך פנים וחוץ, והיינו עני והיינו עשיר שניהם יחדיו שוים, ועוד מצינו הוצאה כזו שהולך עם חפצו מרה"י לר"ה אלא שלא עקר החפץ עתה מרה"י ממקום הנחתו ולא הניחו בר"ה אלא הלך עם החפץ שמתחלה בידו מרה"י ונחשב עקירת גופו לעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ וכבעי' דבעי רב מרבי לקמן [דף ג' ע"א] הטעינו חבירו וכו' שבעקירת גופו מרה"י כאלו נתעקר החפץ והנחת גופו בר"ה כאלו הניח החפץ, והנה דבר זה לא תמצא כי אם בהולך עם חפצו מרשות לרשות, אבל בעומד במקום א' ומושיט ידו מרשות לרשות כגונא דמתני' באמת אין עקירת ידו כעקירת חפץ ולא הנחת ידו כהנחת חפץ וע' לקמן במה דאמרו ידו לא נייח ברש"י ותוס' ובעה"מ כל א' לפי שיטתו וע' בפ"י כאן במשנה ברש"י ד"ה או שנטל וכו' וכיון דלא משכחת עקירת גופו והנחת גופו כ"א בהוצאה הפשוטית שהולך עם החפץ מרשות לרשות ממילא לא שייך בי' פנים וחוץ דמה לי עני ומה לי עשיר וכמ"ש לעיל ומעתה במס' שבועות דלא תנן בי' פנים וחוץ וגם לא פרטינהו יש לומר שד' הוצאות הם ע"ד זה, הוצאה שיוצא עם החפץ שעוקר מרה"י ובא לר"ה והניחה שם. והוצאה השניה ג"כ בהולך בעצמו לר"ה [אלא שהעקירה והנחה הם ע"י עקירת גופו והנחת גופו שהם ד' שע"י הושטת יד בעני ובעשיר המפורשים כאן במשנה הרי יציאות שתים שהם ד' כולהו לחיובא וא"כ אין מקום להקשות במס' שבועות לחוד יציאות שתים הויין. אבל כיון שאנו רואים במס' שבת דחשיב שהן ארבע, ואי ס"ד שיש לחשוב גם ב' הוצאות הראשונים א"כ יש ד' לחיוב וב' לפטור והוה לי' למימר יציאות השבת ארבע שהם שש ואפי' שש שהם שמונה הוה לי' למימר דגם ב' הכנסות כאלו יש שהולך ונוטל חפץ מר"ה ומוליכו עמו לרה"י ומניחו שם וכמו כן שהולך מר"ה לרה"י וחפצו בידו ועקירת גופו כעקירת חפץ ומדלא חשבינהו מכלל שהם פשוטים וידועים ואין צריך התנא לשנותם כלל, וכמ"ש התוס' בשבועות ולכן הוצרך המקשה להביא משנה דשבת ואח"כ להקשות על משנה דשבועות, אלא דאכתי איכא למימר דלעולם דחשבינהו במס' שבועות והא דלא חשבינהו כאן במס' שבת הוא משום דכאן שנה בפנים ובחוץ ובאלו הראשונות לא שייך בהם פנים וחוץ וכמו"ש לעיל אלא דכל זה אי פנים וחוץ הוא עני או עשיר כפירש"י כאן [נוכל לומר הא דלא חשבינהו כאן משום דכאן חשיב בפנים ובחוץ ובאלו לא שייך פנים וחוץ דגם העני אם הולך לפנים ונוטל חפץ ומוציא הרי הוא כבעה"ב וכן להיפוך אם בעה"ב יוצא החוצה ונוטל חפץ ונכנס הרי הוא כעני) אבל אי נאמר דפנים וחוץ הוא הכנסה והוצאה כפירש"י במס' שבועות א"כ שפיר שייך למיתני ארבע שהם שש בפנים דהיינו ד' הכנסות דחיובים ב' הכנסות שהולך הוא עם החפץ מר"ה לרה"י וב' הכנסות ע"י הושטת יד דעני ועשיר. הרי ד' לחיוב שהם שש דהיינו שנים לפטור כשנעשית עפ"י שנים. וזה שייך רק בב' האחרונים שהם ע"י הושטה דמיירי בשנים וכמו"ש לעיל וכמו כן ד' שהם שש בחוץ שהם הוצאות ומדלא חשבינהו מכלל שא"צ לשנותם לרוב הפשיטות א"כ ודאי במס' שבועות לא לזה כיון ושפיר הקשה, ולפ"ז המקשה ודאי שהי' סבור בפירוש של פנים וחוץ הוא הכנסות והוצאות דאל"כ לא הי' מקשה ומעתה נבין כוונת רש"י ששינה בפירושיו, שכאן במשנתינו פירש פנים וחוץ בעה"ב ועני ובמסכת שבועות פי' פנים וחוץ היינו הכנסה והוצאה. ולפי דברינו שוב אין דברי רש"י סותרים זא"ז. שבשבועות המקשה הוא שהביא משנה דשבת פירש"י פנים וחוץ הכנסות והוצאות כפי דעת המקשן. אבל כאן בפי' ה המשנה פירש"י פנים וחוץ כפי המסקנא שאין לנו הכרח לסברת המקשה. ובאמת היה יכול התרצן לתרץ לו במס' שבועות ד' יציאות ממש לחיובא וכנ"ל. אלא שפנים וחוץ הוא בעה"ב ועני אלא שהתרצן תירץ לו האמת:

אלא אי קשיא הא קשיא תינח במס' שבועות מוכרח רש"י לפרש פנים וחוץ הוצאה והכנסה אבל איפכא קשה דכאן במשנתינו הברירה חפשית לפרש או פנים וחוץ בעה"ב ועני או פנים וחוץ הכנסה והוצאה. א"כ מי הכריחו לרש"י לפרש בעה"ב ועני ולומר שהמקשה באמת שגה בפי' המשנה ולמה לא פי' באמת פנים וחוץ הכנסה והוצאה, כפי מה שפי' המקשה ולקמן בדברינו בתוס' ד"ה רשויות קתני יתבאר זה: