מ"א סק"הצ"ע אם יצא כו' והא דלקח כוס של שכר כו' דיצא י"ל דשאני התם שכוס בידו מוכיח' עליו שטעם בלשונו כ"כ בספר דגול מרבבה. ולפי"ז מ"ש אבל אם נתכוין למלביש ערומים כו' הוא כפשוטו דאע"ג דנזכר אח"כ שצ"ל מתחלה פוקח עורים וחזר תכ"ד ואמר פוקח עורים מ"מ יצא ידי מלביש ערומים כו' כמ"ש המג"א לקמן דאם נתכוון על האש יצא כו' ואפשר לומר עוד שספק של המ"א הוא דבשלמא לקח כוס שכר שפיר יצא דמה שאמר בפה"ג אין לו שייכות כלל לכאן ודיינינן ליה כלא אמרו כלל וכיון שתכ"ד אמר שהנ"ב שהוא ברכה הראויה יצא משא"כ כאן דאע"ג דפוקח עורים הוא מסודר קודם לברכת מלביש ערומים מ"מ גם מלביש ערומים חייב לברך וכיון דחיובא רמי עליו לא דיינינן ליה כמאן דליתא וכאילו לא אמרו כלל כיון שעכ"פ יש עליו חיוב אמירת מ"ע ולכך המג"א מסתפק ושואל בזה אם יצא ידי פ"ע ולפי"ז י"ל מ"ש אח"כ אבל אם נתכוין למ"ע יצא ידי מ"ע ר"ל דהיכא שנתכוין למ"ע וטעה ואמר פ"ע ונזכר תכ"ד וסיים מ"ע שפיר יצא ידי מ"ע כיון שכבר בירך פ"ע א"כ מה שאמר פוקח עורים כמאן דליתא כיון שכבר נסתלק מעליו חיוב פ"ע כלקח כוס של שכר דמי כו' ואף אם נפרש מ"ש המ"א אם נתכוון כו' כפשטו וכמ"ש מ"מ י"ל דמה שנסתפק המג"א ברישא דמילתא הוא מטעם שכתבתי וא"כ גם במלביש ערומים הדין נכון כמ"ש בזה ויצא. משא"כ לפי הטעם שכוסו מוכיח אף במ"ע בכה"ג שכבר בירך פ"ע ואח"כ נתכוון לברך מ"ע וטעה ואמר פ"ע ותכ"ד סיים מ"ע ג"כ נופל הספק הזה כיון שאין כאן מוכיח שטעה ואפשר דגם לפי"ז יצא דהו"ל ג"כ מוכיח מתוכו כיון שכבר אמר פ"ע מוכחא מלתא שעתה טעה משא"כ כשטעה בברכת פוקח עורים וטעה לומר מלביש ערומים דלא מוכחא מלתא וא"כ הוא דברים אחדי' עם הטעם שכתבתי. וראיתי בפנים מאירות ח"א סי' נ"ח כתב להגיה וצ"ע אם יצא ידי מ"ע כיון שסיים פוקח עורים כו' ע"ש ולענ"ד כמ"ש: