במג"א ס"ק א' וביש"ש בב"ק פ"ח סימן ך"ב דהחובל דרך מריבה ודעתו שיצא ממנו דם הוי צריך לגופא כצ"ל. ועיין ביש"ש דאיתא שם ודעתו שיצא ממנו דם ויחלוש כנגדו אז הוי שפיר צריך לגופו. וא"ל מנא ידעינן אם דעתי לכך וי"ל דמודה ואעפ"י שאין אדם משים עצמו רשע לומר שחלל שבת מ"מ בנידון זה כבר נעשה רשע שהכה חבירו ואיתרע חזקת כשרותו וא"ל דהמחזיק יקבל בהיסת שדעתו היה להוציא דם ממנו דא"כ דומה לנשבע להרע מאחר דאין אדם משים עצמו רשע אף שכבר נעשה רשע בהרמת יד מ"מ איך יוסף בשבועה שהרשיע יותר וחייב מיתה. ואף שאיתרע חזקת כשרותו ועומד לכך ס"ס הוא נשבע על רשעתו ודומה לשבועת שוא וגם י"ל דסתמא כו' עכ"ל. ומ"ש המג"א דהוי חילול ש"ש כתב מדעתו להסביר סברת היש"ש בקצרה. ומ"מ הדמיון לנשבע להרע הוא תמוה ולענ"ד בלא"ה לק"מ שהרי הנחבל טוענו שמא והחובל טוען ברי וא"כ אין כאן אפי' שבועת היסת: