בט"ז סק"אדא"כ מאי פריך בגמרא לאידך לישנא כו' לכאורה י"ל דאי כממון דמי ממילא דאף באונס הדין כן ואפשר דגם הראב"ד מודה דלמ"ד כממון דמי שפיר חייב לבער אף בכה"ג דגם זה עכ"פ גורם לממון הוא מה לי שהגור' באונס או ברצון ולא פליג אלא למאי דקי"ל לאו כממון דמי רק משום דכתי' לא ימצא בזה ס"ל להראב"ד דדוקא היכא שהחיוב מן הדין והרמב"ם סובר דאף באונס הדין כן ונראה דס"ל להט"ז דודאי למ"ד כממון דמי והיינו מצד הסברא כיון שמוטל האחריות עליו הו"ל כשלו א"כ מסתבר דזה דוקא היכא שהחיוב מצד הדין משא"כ באונס אז כל זמן שהחמץ בעין אין עליו שם אחריות ואף כשיאבד הרי זה פטור ומה שזה אונסו לשלם הוא אונס בפ"ע כשאר אונסים ואין זה ענין להחמץ שיכנס ברשותו אלא שזה מתעולל עלילות על ידו ואפשר שהיה ממציא לעצמו עלילה אחרת ואין זה בכלל גורם לממון משא"כ למ"ד לאו כממון דמי שפיר ס"ל להרמב"ם דגם באונס הדין כן כיון דא"א לומר שמצד קבלות אחריות חשיב כשלו דהא לאו כממון דמי אין כאן חיוב ביעור רק משום דכתי' לא ימצא ומשמע מזה כל שהחמץ הוא תחת יד ישראל חייב בביעורו רק דמלך דרשי' שלך אי אתה רואה כו' להוציא היכא שהוא של אחרים ואין אחריותו עליו א"כ לא ממעטינן רק היכא שאין אחריותו עליו כלל מה שאין כן היכא שאחריותו עליו אף שאין האחריות רק מחמת אונס מ"מ הוא בכלל לא ימצא דהא אף באחריות מדינא לאו כממון דמי רק מחמת לא ימצא ובזה נכלל כל שהוא מצוי תחת ידו וכשבא הכתוב להוציא שמותר לראות של אחרים היינו שאין אחריות כלל אף באונס דמה"ת למיעוטי כל שאין הכרח לזה משא"כ אי לא הוה כתיב לא ימצא רק שהיינו סוברין קבלת אחריות מצד דין דבר הגורם לממון כממון דמי שפיר היה אפשר לחלק בין אחריות מן הדין לאונס כמ"ש ולכך שפיר הקשה הט"ז דמאי פריך לא ימצא ל"ל דהא איצטריך לאונס מ"ש הט"ז וא"ל שיתן לגוי אחר הא לא מהני בזה וכ"ש לפמ"ש רמ"א כו' לכאורה צ"ע מה דכת' וכ"ש כו' דהא אין זה קושיא רק לפי מ"ש רמ"א דאפילו חזר והפקידו ביד עכו"ם חייב לבערו נראה דהט"ז ס"ל דלהרמ"א אפילו קיבל העכו"ם השני אחריות לא מהני ודלא כהמג"א ס"ק א' ולכך שפיר כת' וכ"ש משום דאפילו תימא בקיבל השני אחריות שרי מ"מ בזה שס"ל להרמב"ם שמחויב לשלם לו אף שלא מן הדין וע"כ דס"ל דזה הוי כאילו מסר לו החמץ רק שהוא יכול להחזיר לו כשיהיה בעין אם כן אף קבלת אחריות דהשני לא מהני כמו דלא מהני בחמץ של ישראל ממש ומכל שכן לפי מה שכת׳ הרמ״א דאף באין עכו״ם אלם הדין כן דלא מהני קבלת אחריות של השני ואפשר דתיבת וכ״ש הוא ט״ס:

(שם) וא״כ איך מייתי ראיה מרבא. לכאורה צ״ע דכ״ש היא מדרבא כיון דאפילו באלם חייב ומכ״ש כשהחיוב מן הדין ואפשר שכוונת הט״ז כיון למה דקאמר הא דקיבל אחריות היינו שהישראל קיבל על עצמו אחריות וא״כ הא דקאמר הא דלא קיבל אחריות היינו ג״כ שלא קיבל על עצמו אחריות אבל מ״מ באונס יתחייב לשלם וא״כ היאך מייתי ע״ז מלרבא דאפי׳ אם חייב ע״י אונס לא מהני והוא דוחק ואפשר להגיה וא״כ אין מייתי ראיה לדרבא ר״ל שבאמת הש״ס דקאמר כדרבא פירושו שזה מסייע להא דקאמר רבא כו' ובאמת לפי הלשון דנקט הא דקיבל כו׳ אין זה סיוע לדרבא כלל:

(שם ס״ק ד׳) אבל למ״ד גורם לממון כממון דמי אין כאן חידוש כו׳ עיין במשבצות שהקשה להא הש״ס קאמר לא ימצא ל״ל וקאמר סד״א כיון דאי איתא הדר בעיניה כו׳ א״כ גם למ״ד כממון דמי יש כאן חידוש ע״ש ונלענ״ד בכוונת הט״ז דבשלמא למ״ד לאו כממון יש כאן חידוש שאף למסקנא חלוק כאן מבעלמ׳ דבעלמ' לאו כממון דמי והכא חשבינן ליה כדידיה וא״כ אמרינן דבבתיכם קאי על החידוש משא״כ למ״ד כממון דמי רק דס״ד דע״כ לא קאמר ר״ש הכי אלא היכא נגנב והוא גורם לממון עתה משא״כ היכא שלא נגנב עדיין והדר בעיני׳ הוה ס״ל שאינו בכלל גורם לממון קמ״ל קרא שגם זה בכלל גורם לממון דא״כ מהיכא ילפינן בעלמא דכל דהוי גורם לממון הוי כממון אע״ג דאכתי איתי׳ בעיניה וא״כ א״ל דבבתיכם קאי על החידוש ובאמת אין כאן חידוש כלל כיון דלפי האמת גם בעלמא הדין כן רק דהכהו' הורה לנו דלא ליתי למיטעי בהכי ודוקא היכא דבעלמא באמת לאו כממון אמרי׳ דבא הכתו׳ דבבתיכם להורות על החידוש דאע״ג לכאן חדית לן קרא דהוי כממון לידיה מ״מ היינו דוקא כשהוא בביתו משא״כ למ״ד דכממון דמי א״כ כיון דגלי קרא כאן דאף דאיתי׳ בעיניה כממון דמי ילפינן מיני׳ לבעלמ' וא״כ אין לחלק שוב בין זה לממון ממש וקאי המיעוט דבבתיכם על הכל כנלע״ד: