במג"א סק"אואי ס"ל דמר בריה דרבינא לא קאי את"ח א"כ כו' נראה דס"ל דאין לסמוך על הך סברא דבעיו"כ האכילה נחשבת עינוי רק אם נאמר דיש ספק דילמא מר בריה דרבינא קאי את"ח ובזה שפיר י"ל אפי' תימא דקאי אשאר תעניתים מ"מ י"ל ג"כ סברא דהאכילה נחשב עינוי משא"כ אם נאמר דברור לו דלא קאי את"ח ומה"ט פסק בשבועות דמתענה ת"ח א"כ גם בעיה"כ אין לסמוך על הך סברא לחוד. ועדיין צ"ע דמנ"ל להמג"א דלמא אע"ג דמהרי"ל אתי עלה מטעמא דס"ל דקאי את"ח ורמ"א לא ס"ל הכי מ"מ ברירא ליה הך טעמא דהאכילה נחשב עינוי ולענ"ד בכוונת המג"א דס"ל דלא מסתבר לומר שהאכילה דעי"כ אע"ג דקרא חשבי' כאלו התענה מ"מ אין בכלל זה מ"ש יפה תענית לחלום שיהא באכילה זו כח לקרוע הגז"ד כאלו התענה דבת"ח התענית לצעורי ולא לתענוג אך המג"א ר"ל במ"ש משא"כ בעיה"כ כו' הכוונה למאי דבעי למימר דכל ספק תענית לחומרא אזלינן ולכן כיון דמספקא לן דילמא קאי בשאר תעניתים יש לחוש לחומרא ולהתענות אף בפורים ושבועות משא"כ בעיה"כ ליכא למימר הכי להחמיר שיצטרך להתענות ז"א דהא חומרא דאתי לידי קולא שעי"ז מתבטל התענית שאמרה תורה עיה"כ דהיינו אכילה שהיא נחשבת לעינוי ומה חזית דאזל' להחמיר בספק ת"ח זיל לחומרא בספק דעי"כ וע"ז קאמר המג"א ומ"מ צ"ע כיון דבעיוה"כ אסורים דודאי אם היה ספק אין מקום לומר ספק תענית להחמיר ואדרבא החומרא היא להיפוך וע"כ דס"ל כהפוסקים דלא קאי את"ח וא"כ אין מקום להעדיף מעי"כ עיו"ט ושבת כמ"ש לעיל מחמת שהעינוי דהאכילה אינו עולה בשביל תענית דיפה לחלום ומ"ש דודאי אם מתענה כו' וצ"ע דהא במג"א סי' תק"ע ס"ק ט' איתא דבר"ח אם היה דאורייתא אסור להתענות בו שעות כדמוכח בעירובין ע"ש ואפשר לחלק בין י"ט שהתענית בו אסור מדאורייתא אפי' תענית שעות יש לאסור וכן ר"ח אם היה דאורייתא משא"כ עיה"כ שאין בו דין יו"ט לאסור התענית אלא שיש בו מצות אכילה ובפ"א שאוכל בסוף היום סגי וזה כוונת המג"א שמחלק בזה ומ"ש המג"א וכ"כ של"ה ר"ל דשם כ' סברא זו דהאכילה של יום נחשב לתענית משא"כ אם נימא דספק תענית יש מקום להחמיר בספק אכילה זו שהרי נחשב לתענית:

שםכ' של"ה שא"א תחנון במקומות שאין כו' וע' בכתובות דף ה' א"ל אביי אלא מעתה יוה"כ שחל להיות בב' כו' א"ל התם אית ליה רווחא פירש"י לשחוט בלילה שהסעודה אינה עד למחר עכ"ל מבואר שאין חיוב סעודה כלל בלילה: