Yad Ephraim on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah Siman 95
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואם עירה מכ"ר כו'. כ"ש שהוא תמוה דהא עירוי אינו אוסר יותר מכ"ק ובמקום שא"א לקלפו שרי והיינו אפילו היה שם שומן ומכ"ש בזה שהטעם שבמים אינו רק נ"ט בר נ"ט והביא שם דברי האו"ה שער ל"ד ודברי הת"ח כלל נ"ז ונ"ח והביא הגהת ש"ד כלל נ"ז מעשה היה במגנציא כו' דמשמע כהרמ"א ודחה זה דמאן לימא לן דבעירוי מיירי כו' והאריך וכתב לבסוף שהב"י ות"ח לא הביאו הגהת ש"ד זו והעלה הלכה למעשה דבמקום הפסד קצת אין לאסור אם עירו מכלי של חלב ב"י או איפכא מים שהיס"ב אפילו אם הכלי שעירו עליו מלוכלך עכ"ד ונראה שכן הוא ג"כ דעת הש"ך ובחידושי הבאתי טעם הט"ז דחושבין קלוח העירוי כאלו הוא בכלי שמערין ממנו והמנחת יעקב הקשה ע"ז דהא באיסור לא אמרי' ניצוק חיבור לענין דיעבד כמ"ש בכלל כ"ג וכתבתי דבכלי מתכות דאפשר בהגעלה הוי כלכתחילה כדמשמע בש"ך סימן ק"ג ושם כתבתי דאפשר דמאן דס"ל נצלו מותר מודה בהא דדוקא המאכל דאין לו תקנה הוי דיעבד משא"כ הכלי ובתשובת משאת בנימין סי' כ' כתב דאין טעם לחלק בין מאכל לכלי וכן בפ"מ סי' זה ס"ק ה' כתב ג"כ ולא ידענא מאין הרגלים שהמאכל מותר והכלי אסור הלא כל עצמו של איסור זה כמ"ש הט"ז כו' ולפי מ"ש ניחא וכן מבואר בש"ך סי' צ"ד ס"ק ל"ד ובארתו דברי הש"ך שם שכתב שאין להתיר הכלי מטעם המרדכי דשמנונית פוגם בדבש כו' ואמנם כתבתי שם דלפ"ז היה מקום להתיר בכ"ח שאין לו תקנה בהגעלה ובש"ך סי' צ"ד ס"ק ט"ו משמע דאפילו בכ"ח בעינן ג' נ"ט ע"ש ובסי' ק"ג בנה"ך וקצרתי כאן ונלע"ד שבכלי חרס חשוב כגון פירצלא"י יש להתיר אחר שהיית מעל"ע כיון שיש הפסד קצת וכמאכל דמי אבל בכלי דאפשר בהגעלה יגעיל ומה בכך ועי' במ"י כלל ל"ג לענין כלי שני:
אבל אם עירה מים רותחין. כתב בשו"ת פ"י כת"י שנשאל אם עירו מים רותחין מכלי חולב על בשר רותח מה דינו וכתב דאע"ג דבדינא דלעיל שעירה על כלי בשר י"ל דהמים לא נאסרו כיון שאין עירוי אוסר רק כ"ק וא"א לקלפה מ"מ בנידון זה היה אסור כיון דהבשר רותח א"כ תתאה גבר ונאסרו המים וחוזרים ונבלע בבשר אלא שיש להקשות מאן לימא לן שהכלי שמערין ממנה נ"ט בשעת העירוי למים הנשפכים חוץ לכלי דנימא דשייך בהו הטעם שכתבו הפוסקים בכלים ש"ב שהודחו ביורה חולבת כו' שיוצאים ב' הטעמים בפ"א למים כו' ואם באנו לאסור בעירוי צ"ל שהכלי נ"ט במים הנשפכים בשעת העירוי ואז יוצא הטעם מן הבשר ג"כ והטעמים מתערבים ונאסרו המים וזו מנין לנו והביא ראיה מדברי הג"מ בשם מהר"מ שהביא הב"י ס"ס ס"ח בתרנגולת שנמלגה בקערה חולבת כו' ומפרש דמ"ש אבל אם עירו המים על התרנגולת ר"ל שעירו עליה מכ"ר חולבת ומוכיח מזה דהטעמים יוצאים בבת אחת דאל"כ הוי נ"ט בר נ"ט וס"ל דמים שנאסרו שצריכין ס' נגד הקליפה וא"כ אע"ג דבזה לא קי"ל הכי וסבירא לן דאין המים נאסרים מחמת העירוי כיון שא"א בקליפה מ"מ בעירה על בשר רותח דתתאה גבר ונותן טעם בכולה י"ל דאסור עד דאיכא ס' נגד המים שנשפכו על הבשר דבכולה משערינן דלא ידעינן כמה בלע עכ"ד והוא דבר חדש לומר בעירוי שהטעם היוצא עם המים היא פוגע בטעם הנפלט מן הבשר ואוסרין זה את זה והמים נאסרין דהא בעירה מכלי של בשר על כלי של חלב לא אמרינן הכי ומ"ש דהתם אין המים נאסרים כיון שאין הפליטה מהכלי שע"י העירוי אוסר רק כ"ק ובמים לא שייך קליפה הנה המעיין בדברי הפוסקים שמתירין לאו מהאי טעמא אתו עלה כמבואר באו"ה שער ל"ד שכתב דטעם יורה שבחלב לא חשיב טעם בדיעבד לא גרע מנתנו בפלאדין כו' ומבואר דמטעם דכיון דהמים הם נ"ט בר נ"ט הם מותרים אפילו עם בשר ולא חשש לפגישת טעמים גבי עירוי וכן מבואר בש"ך ושאר פוסקים וגם מה שמפרש דברי מהר"מ שבמרדכי דר"ל שעירו מכ"ר חולבת מבואר מש"ע סי' ס"ח והבאים אחריו שמפרשים כפשוטו שהתרנגולת הונחה תחלה במחבת חולבת ועירו מים מכ"ר על התרנגולת לתוך המחבת והגאון ז"ל מפרש ג"כ דברי הש"ע ע"ד זה שעירו מכ"ר חולבת ונשא ונתן בשתי דעות שכתב הש"ע בזה ועי' מ"ש בספרי יד אפרים על א"ח סי' תמ"ז בדברי הש"ע אלו ומצאתי בספר תפארת למשה שפירש גם כן כמ"ש הגאון ז"ל אך לענ"ד הוא דוחק גדול ויגעתי ומצאתי מקור דברי הג"מ בזה לקוחים מספר תשב"ץ קטן שחיבר תלמיד מהר"מ ז"ל ושם בסימן של"ד איתא ותרנגולת שנמלגה בקערה (חולבת) מותרת אפילו היא ב"י כי כ"ש הוא ואינו מבשל וכתב ע"ז הגהה (והוא הגהת מהר"ף כמבואר בספר כל בו בהעתקת דינים מתשב"ץ) ודוקא כשעירו המים בכלי בתחלה ואחר כך נתנו בו התרנגולת אבל אם נתנו התרנגולת בכלי תחלה ואח"כ עירו המים על התרנגולת אם המים רותחין אוסרין התרנגולת כדי קליפה עכ"ל וגם מ"ש שם בהגמ"ר ואין להחזיר התרנגולת כו' הוא ג"כ מהתשב"ץ שם וגם מ"ש שם מעשה בכחל ובשר כו' הוא גם כן מהתשב"ץ שם סי' שמ"א ולפי פשיטות הדברים משמע דמ"ש אבל אם נתנו התרנגולת בכלי תחלה ר"ל אותו כלי דאיירי בה מעיקרא דהיינו הקערה חולבת ומ"ש אם המים רותחין אוסרין התרנגולת ר"ל שמפליטין מהכלי ומבליעין בתרנגולת כ"ק ואז הנ"ט השני הוא מן הכלי לתרנגולת בלא אמצעית המים כיון שהתרנגולת הוא על שולי הקערה ממש והוה נ"ט שני לאיסורא ולפי דברי הגאון צריך לפרש מ"ש אבל אם נתנו התרנגולת בכלי תחלה לא קאי אקערה חולבת דלעיל אלא אכלי דעלמא ואח"כ עירו המים ר"ל מים מכלי חולבת ולפ"ז לישנא דמים רותחין אוסרין ר"ל המים גופייהו שהם נאסרין מחמת פגישת הטעמים של מי העירוי ופליטת התרנגולת יחד ומוכח דינו בהגאון דשייך פגישת הטעמים גם בעירוי אבל לענ"ד הוא דוחק לפרש כן בהגהת התשב"ץ וע"ש שכתב שאף לפי פירושו י"ל דמהר"מ ס"ל נתבשלו אסור ולכן שפיר אוסרין מי העירוי מה שאין כן לדידן דקי"ל נתבשלו מותר ושוב כתב להוכיח דאפילו נצלו ס"ל מוהר"מ דמותר כמבואר בתשובת מהר"מ ב"ב סי' רי"ג בדבש שבשלו במחבת כו' דמסיים שם ועוד היה מתירו משום נ"ט בר נ"ט ואף שבמרדכי כתב התשובה בשם ר"י בתשובה לא הזכיר אלא שאלו לרבי ואפשר ההוא ותלמידו שסידר התשובה כתב זה ואפשר שבמרדכי ט"ס מ"ש לר"י ואיתא וצ"ל לרבי וא"כ כיון דראבי"ה מתיר נצלו כ"ש נתבשלו וע"כ מאי דאוסר בההיא דתרנגולת שנמלגה מטעם פגישת הטעמים הוא ע"כ דברי קדשו ובחידושי הבאתי דברי המרדכי וב"י ורש"ל ומנחת כהן בהך עובדא דדבש כו' ושם כתבתי דהך דתשובת מהר"מ שאלו לרבי קאי על הר"י כמו שהשאלות הכתובים שם סי' רי"ד רט"ו רט"ז ע"ש רבי והוא הר"י כמבואר בש"ד סי' קפ"ב שהשיב ר"י שר"ת הקפיד כו' ואם כן כפי הנראה שהמרדכי לא היה לפניו סיום התשובה שאפילו לשבח היה מתיר מטעם נ"ט בר נ"ט ומזה ראיה להב"י בשיטת הר"י והארכתי בזה ודאתאן לענין דינא נראה לענ"ד בהך דינא שעירו מכלי חולבת נקי על בשר רותח המקיל במקום הפ"מ לא הפסיד אבל בלא"ה אין להקל כיון דאפילו בעירה על כלי בשר ב"י יש מחמירין ובאמת יש סתירה בדברי או"ה שער ל"ד מסעיף ט"ו לסעיף כ"ג והגאון ז"ל בתשובה לעיל עמד בזה וכתב ליישב מה שכתב בסעיף כ"ג אע"פ שהכלי שמדיחין בו נאסר אפילו בדיעבד כו' דרך את"ל קאמר שאפילו אם היינו תופסין כריב"א שצריך ס' נגד הקליפה והיה הכלי נאסר ע"ש ויש לעיין הרבה בזה וכאן לקצר אני צריך:
עבה"ט ועי' שו"ת ח"צ ק"א שדעתו לפסוק הלכה למעשה כהש"ע ולכן פסק גם בבורית להתיר יעו"ש שכתב על קושית הש"ך מהתוס' שהקשו ביורות גדולות היכי הוה עביד שהיה אפשר להם להגעיל במים עם אפר ע"ז כתב דז"א דקרא מדין הגעלה אתי עלה ולא דיני פגימה דההוא מלגר הראוי לגר כו' נפקא ע"ש. ונראה דגם הש"ך מודה דקרא מדין הגעלה מיירי אלא דקשיא ליה על התוס' שהקשו מיורות גדולות דע"ז י"ל דגם הם היו בכלל דין הגעלה להפליט האיסור שבתוכו אלא דניחוש שיחזרו המים ויאסרו לזה היו מתקנים ע"י אפר ומ"מ גוף פליטת האיסור הועיל לו הגעלה זו בכל הכלים יעו"ש דהגעלה לו דבישלו בהם דבר הפוגם בזה שפיר י"ל דקרא בתקנה דהגעלה מיירי המועיל לרוב הכלים שהיא להם תקנה טובה יותר מלהכניס לכלים טעם פגום שיפגום התבשיל שיבשל בו הישראל אח"כ. וגם ביורות גדולות י"ל שאין הכוונה שישאר כך אלא שאחר כן יחזרו ויגעילו במים לחוד שיפלוט טעם פגום בזה וכמ"ש במ"י ובכר"ו ליישב להש"ך הא דקי"ל בא"ח סי' תנ"א דאין להגעיל במי אפר ע"ש. ומ"מ שפיר קא מותיב הח"צ דהא אפילו תימא דאפר אינו פוגם אכתי לא מתיישבא דאטו מי ליכא דבר אחר מר כגון ראש ולענה שיפגום המים יעו"ש דמשמע להו להתוספות דכל הכלים הותרו מדין הגעלה להפליט האיסור ולא מסתבר להו שהגדולים הוצרכו לענין אחר כגון לפגום אותם או לטעום ע"י קפילא או ע"י גדנפא כמ"ש הרשב"א סי' ת"ג ועי' בבית הלל סי' קכ"א ובפר"ח בפ"א שהשיג עליו ובמחכ"ת אישתמיט להו דברי הרשב"א והארכתי בספרי ושם ביארתי ג"כ לפי דברי הרמב"ם דס"ל דבב"ח לא מהני דבר מר הפוגם דלוקה אף שלא כדרך הנאתן דלפ"ז היה לנו לאסור אף קדירה שאינה בת יומא. וקושית העולם מנ"ל למילף מגיעולי מדין לשאר איסורים דלמא הגעילו משום בב"ח וכאן קצרתי: ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ך"ח לתרץ קושית הש"ך שיש לחוש לאפר של עבודת כוכבים ואפר אין פוגם במים והמים נעשו נבלה ואוסרין ע"ש ועי' במקום שמואל שכתב שמעתי בשם גדול אחד דהאפר עצמו היה אסור כו' והשיב עליו וכפי הנראה כיון לבעל כנ"י ובאמת שהשומע שמע וטעה והסיב הדברים למה שלא עלה על לבו ובספרי הארכתי ושם הבאתי מ"ש במשמרת הבית דף קכ"ג שהרמב"ן הקשה למ"ד מב"מ לא בטל דניחוש שמא בישל בכלים מים שנתנסכו לעבודת כוכבים והרשב"א השיב לו סתם מימיהן מותרים ואנן ניחוש לבישול מים שנתנסכו והארכתי בזה וגם מ"ש דאפר אינו פוגם במים צ"ע דמנ"ל הא והוא נגד החוש דודאי מים המקבלים טעם מאפר הם פגומים ולפי מ"ש במקום שמואל סי' ע"ד דטעמא דפוגם משום דמאיס ונפשו של אדם קצה בו א"כ אין לחלק בין מים לשאר דברים אך באמת נראה דגוף הטעם פגום הוא ולא משום מאיס דאפילו אפשר לסננו שלא יהיה מאוס אין הטעם אוסר וכן מוכח מהש"ך דהמים שקבלו טעם מאפר כשנבלעים בכלי אינם אוסרים אף על גב דאין נבלעים עם האפר ולא שייך מאיס וקצרתי: ועיין בשו"ת דבר שמואל סי' פ"ה כתוב בכף שנשתמשו בה בקדרה של טריפה ושוב הדיחוה ביורה של מים חמין באפר ובתוך מעל"ע תחבוה לתבשיל כשר ואין ס' כנגדו שיש לאסור די"ל הבו דלא להוסיף על דין הש"ע די"ל דשם פגם המים קודם שבלעו האיסור דממשות האפר נתערב עם ממשות השומן הפוגמין והמים נפגמים מחמתן ואינן אוסרים עוד בהבלעתן אך אחר שנאסרו הכלים בבליעת איסור הגמור לבדו אפשר שאין כח טעם פליטת האפר במים כדי ליכנוס לתוך הכלים לפגום טעמם הראשון לשבח ועוד דקי"ל לענין קצת ספיקות איסור הכלים דמוקמינן להו אחזקתיהו כדאיתא ביו"ד סי' ק"ז לכן קודם שיתברר איסור הכלי תלינן מספיקא לומר שהמים שבלעו הם פגומים מטעם האפר לאוקמי הכלים בחזקתן של היתר אבל אחר שנאסרו ודאי בפליטת האיסור ובפרט כשהוא דאורייתא אין למיזל בתר אומדנות טעם פגם האפר להוציא אותם מחזקת איסור ולהכשירו עכ"ל והם דברי טעם ולפ"ז יש לחלק אם מחמת הרתיחה נזחל ע"ג כירה של האפר שיש מתירין כמ"ש לקמן בין אם נזחל מקדירה של איסור תחת קדירת היתר שבזה י"ל שאין האפר מועיל לפגום טעם האיסור ובין אם נזחל מבשר לחלב או איפכא שנפגם טרם שבא לכלל איסור וראיתי בשו"ת דברי מנחם סי' י"א הביא דברי הדבר שמואל בחילוק הראשון וכתב דלפ"ז בכף של חלב שבא במים חמין עם אפר ושוב נתחב לבשר יש להתיר דכיון שכבר נפגם שוב אין לו כח לאסור הבשר ע"ש וע"ש שכתב דלפ"ז לא קשה קושית הש"ך דהכלים נאסרו בהיותם ביד המדינים תו לא מהני אפר הבא אחר כן לפגום טעם ראשון שהיה לשבח ע"ש ובמחכ"ת הוא שגיאה דאטו היתר הכלים משום שקבלו טעם מאפר ונפגם טעמם היתר הכלים הוא לפי שפלטו איחור שבהם ע"י ההגעלה אלא שנאמר שחוזרים ונאסרים ע"י המים שנבלעים בהם ובאמת המים לא נאסרו כלל כיון שכבר טעמם פגום מחמת האפר ואין כח בפליטת האיסור לאסור המים ומכ"ש שאין בהם כח לאסור הכלים שכבר הוכשרו מאחר שפלטו האיסור שבהם על ידי ההגעלה אך טעם הב' של הדבר שמואל צ"ע לענ"ד שגם בכף של איסור שנתחב אחר כן בחמין שהוא מאפר הורע כח של איסור ושוב אינו יכול לאסור התבשיל שעומד בחזקת היתר מ"מ י"ל דדוקא במקום דלא איתחזיק איסורא כלל מעיקרא מה שאין כן בזה שעכ"פ נתחב בתבשיל זה כף שהיה ודאי של איסור ופלט בתוכו פליטת של איסור אלא שאתה בא לספק עליו שמא אחר שנאסר חזר והתיר על ידי שנשחת ונתעב טעמו בחמין עם אפר אין ספק זה מוציא מידי ודאי של איסור שבודאי היה במקום זה ועיין בחידושי אא"ז מוהר"מ מלובלין ז"ל בריש נדה וקצרתי: גם מש"ל בנזחל מחלב לבשר או איפכא יש להתיר גם לדעת הדבר שמואל וכ"כ בדברי מנחם לענין כף של בשר לחלב או איפכא לא נתחוור כל הצורך לפי מה שמדייק הדב"ש מלשון הש"ע נראה שר"ל דדוקא התם שהשומן הדבוק פולט טעמו במים וטרם מגיע להתערב עם מאכל הדבוק מחלב בדרך הלוכו פוגע בטעם האפר ונפגם ממנו וכן טעם המאכל מפליטת חלב ואין טעמים הפגומים אוסרים זא"ז וזה דוקא בפליטת טעם אבל הטעם הנבלע ועומד במקומו כגון כף שבלע איסור מושבח אין מה שנכנס מטעם האפר כדאי לבטלו דמה שעומד במקומו טעמו מוחזק ביותר וכענין תתאה גבר ולפ"ז אין לחלק בין כף של איסור לכף של בשר ומכ"ש בנזחל דאף מבשר לחלב או איפכא טעם החלב אינו מקבל פגם מהאפר וכן רוטב של בשר מה שאין כן הטעם הבא מחמת שומן מעט הדבוק וכה"ג מחלק בנה"כ בין דין הש"ע בקערות לדין בורית כמ"ש לקמן ולכן אפשר דלהדב"ש דמחמיר בכף טריפה ה"ה בכף בשר וכן בנזחל ומ"מ כיון דבלא"ה הרבה מקילין אף בטריפה אין להחמיר רב"ח כה"ג בפרט במקום הפסד או לצורך כנלע"ד והנה לענין נזחל על גב כירה דרך האפר כתב במנחת יעקב להסתפק שמא אינו נפגם בשעה קלה ועיין בפ"מ שכתב שהמ"י כלל נ"ו התיר בפשיטות ובספרי כתבתי דשעה קלה היינו כדרך שזוחל על הכירה מעל"ע אבל אם נשתהה קצת מודה דפוגם דהא בהדחת קערות מיירי גם כן במים שהיס"ב ואם כן תיכף התחיל הפליטה טרם ששהה הרבה ודוחק לומר שכבר שהה בתוכו טרם שנתן לתוכו הקערות וגם לא מסתבר לחלק בין כ"ר לכ"ש וע"כ דשהה מעט בחמין שהיד ס"ב פוגמו ושם כתבתי שצ"ע מעובדא דמהר"מ שהרוטב נשפך על גבי קרקע ועיין במ"י כלל כ"ו דדוקא קרקע לחה דאי אינה לחה אינה אוסרת מידי דהוי אשתי קדירות וקשה ת"ל דנפגם מטעם האפר דודאי אין לחלק בין עפר לאפר והקדרות שהם עפר נצרפין בכבשן ומתקשים עד שאין מפליטים שום טעם מה שאין כן עפר הארץ ומאן מפיס להפריש בין טעם אפר לעפר וגם הקשתי מהא דסימן צ"ז בתנור שטחו באליה מסיקו עד שיתלבן דל"ל עד שיתלבן כיון שנשרפו העצים ונעשו אפר פוגם הטעם הבלוע בתנור ושוב אינו אוסר ודוחק לומר דלכתחלה צריך ליבון דנטל"פ לכתחלה אסור גם צ"ע שהרי הרבה פעמים צולין בשר ביצה וכבד או חררות ברמץ חם ואין מרגישין טעם פגום מפגם האפר וצריך לחלק דביבש אינו מפליט כלל רק בלח כשמתערב בדבר לח נותן בתוכו טעם לפגם וקצת הוא מורגש בחוש וצ"ע: ולענין בורית שנפל לתבשיל כבר האריכו בתשובות ובנה"כ משמע קצת שדעתו להחמיר אך דבורית שלנו שנראה שהיא פגומה הרבה עד שנפסלה מאכילת כלב נראה דגם הש"ך מודה להתיר ובספרי כתבתי בזה בדברי הח"צ והמקום שמואל סי' ע"ד והצ"צ סי' צ"א וקצרתי כאן: וכתב בנ"ב סימן ל"ז בענין הבדאשין שעושין מלוג של בורית ונותנין אותו לתוך העיסה ועל ידו מתחמץ יש להתיר שאף שי"ל דאע"ג דהבורית פגומה הלוג אינה פגום מ"מ מותר כיון שניתן בתנור בוער והוא עצמו נעשה כולו אש וא"כ הוא אפר ממש וכן נקרא באדא"ש ולא יהא זה חמיר מהנשרפין דאפרן מותר וגם בלא"ה הוא שיעור מועט שנותנין בעיסה ובטל בס' ומעט לבדו אינו דבר המעמיד וגם שאין מעמידין כח האפר ולא החלב אלא שבזה כתב שלערב בידים לכתחלה אסור אף מתכוון לבטל ולענין שיהיה מותר למכור להעובד כוכבים אף אם לא היו עושין בתנור בוער היה מותר כיון שאין מתכוין לבטל וספק אם ימכרנו לישראל וליתן מאכל אין לאסור אך בלא"ה שרי כיון שנעשה אפר וכמ"ש ע"ש: וכתב בנ"ב סי' ל"ד קדרות של חרס שדרכם שם כאשר בא בהם סדק שנותנים לאומנים לתקן בחוטי ברזל ולטוח באיזה טיחת סיד במקום הסדק שלא יפלוט ועכשיו נודע בבירור שאומן אחר עושה טיחה זו בגבינה חריפא למטה ועליה סיד והשואל נסתפק אולי הסיד פוגם הגבינה וגם אין לדמות לסי' קי"ד כיון שידוע שאחד הוא בעיר שאינו מערב יין מותר ליקח מכולן כו' דהתם הוא איסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא לא והגאון ז"ל השיב דגם כאן לא הוי איסור דאורייתא שהקדרה דרכה להשתמש בה בשפע והגבינה שבסדק מועט ואפילו לדעת הרא"ה דאוסר היינו משום שישתמש בה מעט לא חמירא מאיסור דרבנן דסמכינן שלא שמו גבינה וגם לא ישתמשו עד אחר מעת לעת אחר התיקון אף דלא קי"ל כמ"ד שטיחת האיסור שע"פ הכלי גם כן נפגם עיין בש"ך סי' ק"ג ס"ק ט"ו מ"מ סניף הוא להקל בספק ע"ש: כתב בשו"ת ח"צ סי' ק"א להלכה למעשה לפסוק כהש"ע דהכלים שהודחו במים ואפר מותרין מכח טעם לפגם וגם בורית שקורין זייף אינו אוסר כלל וכדברי הצ"צ וכתב לדחות קושית הש"ך מהגעלת כלי מדין ע"ש ועיין שו"ת כנ"י סי' כ"ח: