שושנה דא כ"י. כמ"ש לקמן (עיין ח"ג ל"ז ב' ר' יוסי פתח וכו') "דבתר דאתדבקת ביה במלכא וכו'"‏, שקודם נקראת חבצלת סתומה שהיא אדומה, ואחר שנתפתחה שנעשה כלי כמ"ש (סנהדרין כב, ב) אין האשה כורתת וכו' ונקראת שושנה אז היא חוור וסומק. שע"י מתבסמת כמ"ש בא"ר ע"ש שמקבלת ממנו חסד דכליל ה' חסדים וכן למעלה בזיווג הנשיקין כמ"ש במאמר הנ"ל דבתר וכו' כנ"ל. וז"ש שפתותיו שושנים כמ"ש בח"ב קכ"ג א' "ושפוון דאינון תרין נהורין מאבא ואמא". וז"ש כאן כנסת ישראל שהיא מכנס מישראל:

וז"ש מה שושנה דאיהי וכו'. וכנגד דין ורחמים שבה אמר גם כן בעלין דחפיין לה י"ג מצד החסדים וה' מצד הגבורות כמש"ו. וי"ג מכילין דרחמי הן בה מצד שמלכות היא תמיד כתר לפרצוף אחד כידוע:

אית בה תליסר עלין. ר"ל שהי"ג עלין הן בה אבל ה' עלין תקיפין הן סחרין לה, שגבורות מקיפים לחסדים בסוד נקבה תסובב גבר כידוע. ואלו הי"ג עלין הן רכיכין בסוד הרחמים:

אית בה תליסר מכילין. בסוד אהב"ה כידוע. והן י"ב בקר תחת הים והים עליהם. עלמות אהבוך. וז"ש דסחרין וכו' שהן בד' רוחות:

אוף אלהים דהכא. ר"ל בינה. בראשית חכמה. ברא כתר סתים. וכמש"ל סוף זה החלק א' ע"ב. ור"ל שבחכמה ברא בינה את המלכות וכל הצריך לה. והן אביה ואמה. וכתר הוא שותף השלישי שמייחדן כמש"ל שלכך נברא העולם בב' וא' שהן אבא ואמא ואל"ף המייחדן:

ולנטרא לה. שהחסדים שומרים לבל יעשקוה זרים כמ"ש "שומר הברית והחסד", וכמ"ש בח"ב רנ"ג א' "רוחא דא נטיר וכו'" עי"ש. וזהו סוד יברכך ה' וישמרך:

בגין לאפקא. והן ה' תיבין "מרחפת וכו'" כמש"ל. והן ה' גבורות, וכולן אפיק אמא עלאה. והכל באלהים מלא ופשוט והן ב' אלהים דכאן. וזהו סוד י"ג טורין דאפרסמון וי"ח טוריא. וזהו סוד שנקראה חי"ה עם ה' שלה, ה' אחרונה:

ואינון חמש אקרון וכו'. סוד הגבורות והם סוד המים כידוע (עמ"ש רז"ל לקמן בד' י"א ב' ובכ"מ. הרא"ש). ולכן נזכר כאן פני המים. וזהו סוד "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", ומשם סוד השמחה כידוע "צחוק עשה לי אלהים":

ואינון חמש תרעין. שכל אחד כלול מעשר. וזהו סוד כל"ה עם ה' שלה כנ"ל:

אשא. שצריך להגביה הגבורות למעלה למתקן בשורשן שזהו סוד כוס של ברכה צריך להגביה וכו':

דוגמא דחמש אצבעאן. שאצבע בדעת אהו"ה (נ"ב ר"ל במילוי יודי"ן‏ חושבן אצבע. הרא"ש). [נ"א אצבע מילוי שם אהו"ה]. וה' אצבעות הן ה' חסדים או ה' גבורות, ימין ושמאל, וצריך שיהיו בימין שיהא נכללין בימין. והן ה' אצבעות וי"ג פרקין, דפרק י"ד אינו באחיזה כי הוא למטה מאד ולכן אמרו שהם י"ג, ואף הפרק הזה אינו בטור שלהם והוא נגד הי"ג הכלולה שבטי ישראל וזאת והים עליהם (נ"ב ר"ל על הי"ב בקר שעשה שלמה נגד הי"ב שבטים כמשרז"ל בכ"מ ותיבת "וזאת" היא הי"ג שהיא כללן וכוונתו למ"ש בזוהר לקמן רמ"ח א' (ח"א רמח, א) ע"ש. הרא"ש). כלל של ג' הויות ושושנה דא כלילת בהו שית חוורין וכו' והן זו"נ י"ו ה"ה, וכן כלל של מילוי אדנ"י ומזל ונקה ופרק י"ד הוא נקודה דאתכליל בה בסוד שבעה ושבעה מוצקות כמ"ש בריש ז"ח ש"ה וכ"ה במלכות:

מכאן ולהלאה. שעד כאן מדת המלכות ומכאן ואילך מדת ז"א:

אור. שהוא אור הנזכר אחר אלקים ג' שהכל בינה אלהים חיים העושה הכל כמ"ש לקמן כ"פ כולם בחכמה עשית בבינה, אבא אומר ואמא עושה, ועיין לקמן:

דאתברי. זהו סוד יהי אור:

ואתגניז. זהו סוד ויהי אור שכבר היה. ולכך (מגילה י, ב) כל ויהי אינו אלא צער ואמר לקמן ט"ז ב' ויהי רזא דחשך, והבן:

ואתכליל בברית. זהו סוד וירא אלהים את האור כי טוב. ואמרו (חגיגה יב, א) שגנזו לצדיקים שנאמר אמרו וכו'. ואמרו לקמן ובתקונים שר"ל בצדיק יסוד עולם:

ההוא דעאל בשושנה. זהו סוד ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, שהוא סוד בין מים למים כמלא נימא שהוא יסוד כמ"ש בתיקון י"ט עי"ש, והוא ההבדל כאן בין אור של ז"א ובין החשך דנוקבא שבה סוד החשך הכל נגדו שהיא סוד לילה. ועדיין גנוז ואין נקרא בשם עד שיוצא הזרע אל הנוקבא ואז ויקרא אלהים לאור יום שבה י"ב שעות היום שהן טפת החסידם שהוא י"ג מכילן דרחמי כנ"ל, והם י"ב, שהי"ג הוא כלל הי"ב כמ"ש בא"ז ובא"ר. וי"ב שעות הלילה הן י"ג מכילן דידה כנ"ל. וז"ש "קרא לילה" שכבר קרא:

וז"ש ואפיק בה זרעא. ואח"כ נתאחד מיין דכורין עם מיין נוקבין שזהו סוד והיו לבשר אחד, וזהו סוד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד:

ודא אקרי. ר"ל יסוד:

וכמה דדיוקנא. ר"ל ברית אשר באדם התחתון הוא דיוקנא דברית העליון ואין מזריע זרע עד מ"ב כחות אז מזריע זרע. וז"ש אזדרע וכו' ההוא זרעא:

כך וכו'. ור"ל שם מ"ב שבפרשה שהן ג"פ שסימן בהר"ד עד ויב"דל שבו ויבדל מזריע זרע כנ"ל. והענין כי אור שבברית הוא כלול מחג"ת שהן ג' טפין דזרע וכמש"ל ט"ו ב' (ח"א טו, ב) עי"ש:

בעובדא דבראשית. ר"ל בראשית הוא חכמה ומעשה בראשית הוא בבינה כנ"ל שבה מתגלה ובה שם מ"ב אהי"ה אשר אהי"ה וכן שם מ"ב בה:

[ליקוט. ענין השושנה בריש הקדמת הזהר. כי שתי בחינות נוקבא. א' באצילות דבוקה בז"א, ואחד הבחינה שנתמעטה המלכות וירדה בבריאה. והיא הכסא שנק' ים עומד של שנים עשר בקר שלשה וכו'. והן שנים עשר שבטים ד' דגלים והיא עלייהו הן י"ג (חסר תיבה אחת בהעתק) כי היא כתר בראש הבריאה ראש לשועלים. והיא בחי' שבת כי ו' ימים הן יצירה ועשה. ו' ימים יצירה ו"ק מקנן במט"ט, ו' לילות בעשיה מלכות מקננא באופן. וזהו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכן בכולם. ויום השביעי שבת קודש רוח הקודש מלכות שירדה בבריאה והיא בחי' בינה שבת. וכמו שג"ר כלולין במזלא י"ג תיקונים, כן בבריאה י"ג תיקונים והן י"ג הנ"ל. והיא עצמה מזלא קדישא הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. הכל היה מן העפר אפילו גלגל חמה והוא סוד מט"ט כידוע. ויש עוד בחי' שלישית כלת משה, והוא סוד הדעת דנוקבא ושם ה"ג. וסוד הנוקבא דאצילות היא כלולה באבהן ששם כף זכות וכו' דינא ורחמי:

וז"ש מה שושנה וכו' דין ורחמי הוא בחינה א'. י"ג מכילין דרחמי הוא בחינה השניה. ה' עלין תקיפין הוא דעת בחינה השלישית. וכולן כנסת ישראל היא אותה שדבוקה בישראל באצילות כוללתן. י"ג מכילין דרחמי מסטרא דאברהם שהוא חסד ובו שם ע"ב ששרשן וה"ו אנ"י וה"ו שר"ת י"ג מכילין כמ"ש בתז"ח דף ע"ה ע"ב ומסטרא דחסד איהו אב לי"ג מכילין דרחמי וכו' לי"ג מכילין דרחמי דכלילין בחסד וכו' ע"ש. ה' עלין תקיפין מסטרא דיצחק. דינא ורחמי מסטרא דיעקב:

ואמר אצל י"ג מכילין דרחמי מכל סטרהא כי חסד הוא יומא דאזיל בכלהו יומי כמ"ש בזוהר ובז"ח דף א' ע"א עי"ש. וכולהו יומיהון ז' ימים ו"ק שית סטרין וחסד יסובב כל שית סטרין וזהו מכל סטרהא. ואמר חמש תרעין שהן נ' שערי בינה בה"ס כ"א כלול מעשר שהן מנצפ"ך. וחמש עלין וי"ג מכילין הן סוד פסוק שמע ישראל ה' תיבין, אח"ד י"ג כידוע. ובשכמל"ו היא שושנה השלישית כנ"ל וכן הוא בש"מ. שושנה בין החוחים מלכות סומק וחוור בשכמל"ו. נגד יסוד י"ג מכילין בסוד י"ג בריתות אח"ד. ה"ס עלאין חג"ת נ"ה הן ה' עלין תקיפין ועלייהו תבא כוס של ברכה ולכן בימין כי שם דעת של חמשה הסדרים]:

הנצנים דא וכו'. הן ג' טפין דחג"ת אבהן כנ"ל:

נראו בארץ. הן ג' גוונין דקשת שהן ג' אבהן כמש"ל י"ח א' ב' והוא סוד אמ"ש, ג' ימים הראשונים, תלת אומנין שאינן פועלים אלא ביסוד [הרביעי]:

אימתי ביום השלישי. שאז נוק' יוצאה מבין חדוי כמ"ש בא"ר דבוקה בת"ת שהוא יום ג' וע"ש במאמר הנ"ל יקוו המים וכו' תדשא הארץ דשא וכו'. ולפי פשוטו שאז הנצנים האילנות נוצרו והוציאו פירות:

עת הזמיר וכו'. יום רביעי שנבראו הקליפות בחסרון הלבנה כמש"ל י"ט ב' (ח"א יט, ב) וכן יום ד' נצח והוא צולע וכו'. וע"ל ק"ע ב' (ח"א קע, ב) והוא צולע על ירכו דא איהו וכו'. וז"ס אלף הרביעי שחרב בו ביהמ"ק ובו זמיר עריצים ויז נצחם וכו' דרכתי לבדי וכו'. ובאלף הג' הנצנים נראו בארץ שאז התחילו האבות ובו יצאו ממצרים וקבלו התורה ונכנסו לא"י ובנו בהמ"ק:

וקול התור וכו'. שבו נבראו העופות ונבחרו התורים ע"ג המזבח. והוא סוד ההוד שבו סוד התולדות תרין כוליין וביעין כידוע. ועיקר בהוד ששם התפשטות הבינה דא לא עביד בלא דא כמ"ש בסוף תז"ח ולכן אין נעשה כ"ד. ונצח משמש לשמים ת"ת שלכן נבראו מאורות בשמים. והוד לארץ מלכות כידוע. ולכן נבראו תולדות בארץ:

ואמר למעבד תולדות שהן עבדין תולדות ליסוד כמ"ש בא"ז ובהרבה מקומות. וזהו סוד המשנה והגמרא שנחתמו באלף החמישי והוא סוד ישרצו המים כמש"ל י"ב ב' (ח"א יב, ב):

נשמע דא וכו'. וזהו סוד הללוהו בצלצלי שמע ביסוד. וזהו סוד (סנהדרין צז, א) בששי קולות וברקים. וזהו סוד קדימת עשיה לשמיעה שעשיה בבינה כנ"ל וכמש"ו נעשה אדם, ושמיעה ביסוד ומלכות סוד יום הששי. ולכן (שבת פח, א) מלאכי השרת משתמשין בו והוא סוד אלף הששי שבו נעשה ונשמע במהרה בימינו:

בארצנו דא כו'. מלכות והוא עוה"ב אלף השביעי:

[ליקוט. בארצנו דא יום שבת וכו'. פי' בארצנו הוא ב'א'ר'ץ **נ'**שמות ו'נחמות. ע"כ]:

וכן נסדרו שיר של הלוים כמ"ש בפרק ד' דר"ה (דף לא.) ביום הג' אלקים נצב שבו גלה וכו'. ביום הד' אל נקמות וכו' וזהו זמיר עריצים כריתתן. ביום הה' הרנינו זהו קול התור וכו'. ביום הו' ה' מלך וכו' והוא קבלת עול מלכותו אנכי ה' אלקיך וכו':

(מגכי"ק) ואתלבש בלבוש יקר דנהיר וכו'. הוא אור כשלמה נהירו דנקודה. ואלה הוא נוטה שמים כיריעה והוא הדעת קו המדה שנותן גבול לכל וזהו אלה ועיין בתוספתא פ' בשלח (ח"ב נ, א). והנה אלו ב' הם סוד אויר י' אור. והנה שמים הנ"ל הן ה' יריען חוברות כמש"ש ה"פ אור דקו המדה כמ"ש בריש ת"ה ותי"ט. והן אלף ל"ה אל"ה. וה"פ יו"ד הוא י"ם. ע"י מ"י ברא אל"ה וחבור חו"ג הם אלהי"ם אלא שגבורות קודמים ונחלק למ"י כמ"ש בתיקונים נקודה בתוך המ"ם מעין חתום:

ואמר ואינון דחבו וכו'. שלכן עשו של זהב ובצורת שור ובמדבר:

ואמר וברזא דא אתקיים וכו'. דלא לאפרדא חו"ג ואמר (הוא לעיל) דסתימא דכל סתימין, ר"ל כתר שהוא יותר סתים מחו"ב ומכל המדרגות שבהם והוא סוף עולמות א"ס. ותחלת הגילוי הוא הנקודה שהוא ראש התורה קודם לכל האותיות הוא נקודה. והוא בכל בפועל וכולם בו בכח. וז"ש צייר בה וכו'. וכן הכל במחשבה דכל שאינו במחשבה אינו בא לידי מעשה. וז"ש כולם בחכמה עשית:

ואמר צייר חקק. חקק על כלים וצייר על הפנימיים שהוא מצטייר לפי הגוף וחכמה נק' כ"ח מ"ה, מה במחשבה פנימיות וכח בעובדא ועיין בתי' ל"ט א' ומש"ש:

בשעתא דאתמשכן אתוון וכו'. אז ותמלא הארץ דעה לכן אז שואבין רוה"ק:

כדין נפקת ה' וכו'. דזהו הפרש בין איש ואשה. ואמר ואתוון אחרנין וכו' ר"ל דיוד הוא בהראות פנים בעזרה אבל אתוון דאלה הוא צריך לאמשכא. וז"ש אדכרנא בפומא. ואמר ג' דברים כמ"ש אזכרה ואשפכה נפשי. ואמר עלי ר"ל על יו"ד כנ"ל:

ואמר ובמאי בקול וכו' ר"ל על ידי השבחים וכנ"ל משכין וכו'. והמון חוגג ברגל:

מרוב אונים דא ריש דרגין וכו'. חכמה:

איש לא נעדר וכו'. הוא ההוא אלה הנ"ל כמ"ש בר"פ תרומה דדיירין ביה ס"ר:

ר"ה סבא אמר וכו'. וענין הכפל כמש"ל ג' ב' (ח"א ג, ב) ועבד קוב"ה אתוון עלאין רברבן ואתוון וכו'. ר"ל מבינה ומלכות שהם שני בנינין דקב"ה בנה בניתי לך וכו' עוה"ב ועוה"ז. והם שני ביתין והעולם נברא בב' ואל"ף דייחודא בא' כמש"ש וכמ"ש במ"א בארוכה, לכן ג"כ ב' אלפין והם ב' עלאה חו"ב דבית הוא בינה אבל בהצטרפות החכמה, והוא שמים וארץ העליונים שנבראו בהם. ואל"ף יחודא הוא המייחדם ברית הלשון שהעוה"ב קיים עליו והם יורדים בחג"ת והם הנהגת עוה"ב. וב' תתאה מלכות בהצטרפות עמודא דאמצעיתא זו"נ. וא' ברית המעור שהעוה"ז קיים עליו וצדיק יסוד וכו' וכ"ה קיום המין ע"י בעוה"ז. וע' בסתי"ג דתורה וברית מגינין לאדם חד בעוה"ב וחד בעוה"ז. והם בנה"י, כי איהו בנצח ואיהי בהוד, והם שמים וארץ התחתונים שנבראו בהם. ואלו הם ו"ק כלל הכל וכמ"ש בתנ"א והן חושבן ב' ב' א' א' כנ"ל. וז"ש לקמן ה' א' (ח"א ה, א) ת"ח באורייתא וכו' ולקביל ארבע וכו' שהן ד' אותיות הוי"ה כנ"ל, ואח"כ נברא השמים והארץ. (ע"כ מכי"ק):

ורזא דא כד ברא קב"ה לאדם וכו' ולא אתהדרו אנפין באנפין. (ז"ל הגר"א בספרא דצניעותא פ"ק בבד"ה לא הוו משגיחין) והוא בזו"נ קודם הנסירה וכן היו או"א בעולם התהו. וכן מרמז הצ י"ג י' חכמה נ' בינה נ' תרעין וכו'. וכ"ז שאין זווג בין זו"נ גם כן אין זווג בין או"א כמ"ש (תענית ה, א) שאין נכנס בירושלים של מעלה עד וכו':

אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא וכו' לית בי יחודא אלא בך. [א"ה עי' לעיל ב' ע"ב ד"ה ר"ה סבא ועי' בספרא דצניעותא ריש פ"ק בהג"ה המתחיל "ועיקר ענין המתקלא" שכתב שם כי המתקלא הוא הדעת והוא ב' עטרין דגניזין באו"א חו"ג והן באין מעתיקא קדישא מאוירא ובוצינא ולכן דעת במקום הכתר. ובתחלה בעולם התהו לא היה מתקלא ונברא העולם בב' חו"ב בלא מתקלא שהוא הדעת. ואמר הקב"ה לאל"ף כל ייחודי לא יהיה אלא בך, והוא הכתר שהוא הדעת פלא אלף אדרין ואכסדרין. ואמר שבריאת העולם ע"י ב' וא' והוא המתקלא בג' קוין]:

[א"ה ראיתי ללקט ביאור המאמר מדברי הגר"א ז"ל. גליפו אגליף ההוא סתימאה קדישא. חכמה אבא נקרא סתימאה כמ"ש בתז"ח פ"ט ע"ד הימנו דחד הורמנותא טמיר בטמירו ע"ש בביאור הגר"א וכן חכמה נק' קדש כידוע והוא סתימאה קדישא שבכאן. והגילופין הם סוד האותיות שנצטיירו בבינה והכל על ידי חכמה יו"ד, שהיו"ד נתפשט לאורך ורוחב כמ"ש בח"ב ק"פ א' (ח"ב קפ, א) בקיימין וסמכין ע"ש בביאורו ובילקוט שם:

גו מעוי דחד טמירו. הוא אמא כמ"ש בתז"ח שם טמיר בטמירו. ואמר שם "ומגו זעירותא דיליה טמיר בסתימו דמעוי ולא ידיע", והוא חכמה יו"ד של השם, נקודה זעירא טמיר בבינה שנקראת לב, לב מבין, והלב הוא מעי כמ"ש בקרב לבי מעי וכו' קירות לבי כמ"ש הגר"א שם. והוא נתיב לא ידעו עיט שנעלם בבינה כמ"ש שם הגר"א והוא סוד נקודה בתוך הה"א כמ"ש הגר"א בח"ב ס"ח ע"ב בד"ה לגו לגו עי"ש. וז"ש דנקיד בנקודה:

ואמר דנעיץ בסוד קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא שאמר בריש הזהר ט"ו א' (ח"א טו, א) קוטרא בגולמא הוא יסוד החכמה שהוא י' גלם כידוע והוא נעיץ בעזקא פי' בבינה שנקראת עזקא מם סתומה ע"ש:

ההוא גליפו אגליף וטמיר ביה כמאן דגניז כלא תחות מפתחא חדא. הוא יסוד אבא והוא דעת עליון ובו גנוזין המוחין חו"ב חו"ג כידוע, והוא נקרא מפתח דסגיר ופתח כמו שיתבאר ועי' במ"ש הגר"א בפ"ק דספרא דצניעותא בד"ה סתים לאמא ובד"ה אתא מפתחא עי"ש:

וההוא מפתחא גניז כלא בהיכלא חדא. בינה שנקראת היכלא לאבא כמ"ש בח"ב ס"ח ע"ב (ח"ב סח, ב) בתוספתא ועבד ליה לגרמיה לאתטמרא ביה חד היכלא ע"ש בביאורו:

ואע"ג וכו' עיקרא דכלא בההוא מפתחא הוי. שעיקר הכל הוא הדעת ובו קבוץ כל ה"ח וה"ג כידוע:

ההוא מפתחא סגיר ופתח. כי הדעת הוא ת"ת כידוע, ובהיותו בעיבור במעי אמא בדעת אז סתים לאמא בסוד מ"ם סתומה שהוא ב' ו' כזה ם [ציור של מ"ם סתומה המורכב מאותיות ב' ו'] שהוא"ו מתחבר בב' ונעשה מ"ם סתומה וזהו סגיר. ואח"כ כשנולד ויוצא הוא"ו ז"א לחוץ אז אתפתחת וזהו ופתח שאמר כאן. ועי' בפ"ק דספרא דצניעותא שם ובזהר ט"ו ע"ב (ח"א טו, ב):

בההוא היכלא אית ביה גניזין. הן תרין עטרין דאחסינו או"א לברייהו כמ"ש הגר"א בפ"ק דספרא דצניעותא בד"ה שתא נפקין וזהו תרין עטרין דהוו גניזין בגווייהו וכו':

סתימין. הן תרין מוחין חו"ב שנקראו סתימין כנ"ל ההוא סתימאה קדישא גו מעוי דחד טמירו:

בההוא היכלא אית תרעין וכו' חמשין. הן נ' שערי בינה דסוד י"ה, י' פעמים ה', כידוע:

אגליפו לארבע סטרין והוו ארבעין ותשע. בסוד מ"ם סתומה‏ בסוד מקוה שהיא מטהרת את ישראל ביוה"כ שהוא בינה כידוע והן ארבעים כי נקודה האמצעית משלמת לעשר לכל סטר והן מ"ב בסוד זכור ושמור בסוד א"ח ד' הט' שבכל סטר הם א"ח זכור ונקודה האמצעית ד' שמשלמת עד ארבעים כנ"ל והוא שמור מל' וזכור ושמור הן מ"ב והן ב' נקודות הכוללים א"ח וד'. והיינו כי נקודה האמצעית המתפשטת לד' סטרין יש באמצעיתה נקודה א' המחברן. וכן בא"ח שבכל סטר יש נקודה עשירית הכוללן והן מ"ב. ועוד ז' עולימתין דילה ז"ק דילה הן מ"ט כמ"ש הגר"א בתיקונים ל"ז ב' ול"ח א' בד"ה אינון ברזא ובד"ה וקדם האי שיעורא:

חד תרעא וכו'. הוא שער החמשים הנעלם וביה גנוז גם כן הנתיב הנעלם, נתיב לא ידעו עיט, כמש"ו ועמ"ש הגר"א ז"ל בתז"ח פ"ט ע"ד בד"ה כל הרהורין. ]

יממא וליליא. כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה וכו' כמו ששמים וארץ נבראו ביום ובלילה כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר וכו' כן האדם שבורא שמים וארץ כמש"ו צריך להשתדל וכו' לכן אמר כאן כמה וכו':

בגין דקב"ה וכו'. כמ"ש היושבת וכו' השמיעני:

רקיעא חדא. דרגא דצדיק כמ"ש למטה סלקא ויתבא על רישא דצדיק וכו'. והוא רקיעא דחכמתא דסליק למוחא משכיל לאיתן כמ"ש בפ' משפטים ע"ש. וז"ש למטה ועאלת בתמניסר עלמין גניזין שהוא י"ח נקודות שבחכמה כידוע. ועי' בז"ח דף מ' א' ב' ע"ש:

עד דחפא עליה קוב"ה. כמ"ש פרשז עליו עננו (סוכה ה, א) ואר"ת מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. ונגד אלו ב' דברים אמר חפי על וכו' וכסי על וכו':

מכאן דכל מלה וכו'. דאם נכסה למטה אז נכסה למעלה גם כן מעינא ואז נעשה שמים ועאלת בח"י עלמין גניזין דעין לא ראתה כנ"ל. וזהו ובצל ידי כמ"ש יושב בסתר עליון בצל שדי וכנ"ל שפירש שדי וכו' והוא דרגא דיסוד שהוא גנוז:

לאינון תרעין ומלין דמצוינין. כמ"ש (ברכות ח, א) אוהב ה' שערי ציון שערים המצויינין בהלכה וכו':

ואי תימא וכו'. משום דקאמר לציון דברים המצויינים דוקא:

לשון שקר. היפך של לשון למודים שהוא דרגא דיסוד כידוע:

ודלג חמש וכו'. עי' עי' בפ' שמות א' א' (ח"ב ב, א) זהר אילנא דא וכו' וכן זה לעומת זה וכו':

שיתא וכו'. נגד הרקיע דקדושה שהוא וא"ו זעירא:

נפקת מיד וכו' ואשתתפת וכו'. נגד היסוד דקדושה שהוא מחבר זו"נ. נגד ז"א הוא חמש חומשי תורה ת"ק פרסה. ונגד נוקבא ש"ס שיתא אלפי פרסה. שבה שיתא אלפי פרסה הוי עלמא כידוע:

בחבלי השוא. כמש"ל דף י"א ע"ב קו תהו חבל וכו' והרקיע נק' תהו כנ"ל:

דתמן אתתקפת. וזהו כעבות:

וע"ד כי רבים וכו'. כמ"ש (סוטה כב, א) זה תלמיד וכו' וכמש"ו:

ברא קב"ה מה דברא וכו' ולבתר השמים. כמ"ש בס"י אחת רוח וכו' שנים וכו' שלש וכו' ארבע וכו' (והוא כח"ב ודעת, דאת הוא דעת כ"ב אתוון בה' מוצאות ה"ח. ואת השני לארץ. נסתר ונגלה). ואח"כ ו"ק שקודם הכל במחשבה עד השמים ו"ק והנגלות. כן האדם צריך להתבונן ד"פ במחשבתו ואח"כ לבנות בדבורו השמים כנ"ל:

וכל יומא גלי וכו'. ר"ל כל הו' ימים ו"ק כ"א גלה ביום מששת ימי בראשית כחו ביום המיוחד לכ"א:

אימתי גלי. ר"ל אימתי נתגלה בגילוי ביום ד' כמש"ל דף א' הנצנים נראו בארץ וכו' אימתי וכו' ע"ש. וכמש"ו בגין דאינון וכו' וכמש"ל שם. וכידוע שחג"ת סתימין אינון וכמש"ל דף י"ח:

דהא אשא וכו'. שהן חג"ת והן מעשה ג' ימים הראשונים. ב' ימים אור ומים וכמ"ש בפרשת תרומה דף קמ"ט ע"ב (ח"ב קמט, ב) ע"ש. וביום הג' במאמר יקוו המים אז נתגלה האויר במקום הפנוי כידוע. והארץ הוא היסוד הד' ובה נתגלו כל הג' יסודות שכנגדן הוציאה ג' מינין דשא עשב עץ:

ואמר תלת יסודין עלאין שנה"י הן תלת יסודין תתאין כמ"ש בספר יצירה פ"ג שלש אמות אמ"ש וכו' אויר מים אש ומהם נולדו אבות ומאבות תולדות. כידוע שחג"ת נקראו אבהן, ונו"ה וכל בניך למודי ה'. וכן יסוד אלה תולדות יעקב יוסף. והן בג' ימים האחרונים הוציאו תולדות גם כן כסדר ביום ד' המאורות ביום ה' ישרצו המים ויום ו' תוצא הארץ נפש חיה שהוא מאויר כידוע, וכמו שכל ג' ימים ראשונים נתגלו בארץ כן ג' ימים אחרונים נתגלו בנעשה אדם שהוא מעשה הארץ כידוע שלכן נאמר נעשה והוא דמות אדם ואדם נכלל מכולם שלכן נאמר בצלמנו ונתגלו מעשה ג' ימים הראשונים בג"י האחרונים לפי שג' ימים האחרונים דבוקים בנוק' הארץ ושם מתגלים שהם הנצנים נראו בארץ שהם אבהן ג' גוונין דקשת כמש"ל. וז"ש לבתר יום רביעי אתגלי וכו' ר"ל בג' ימים האחרונים:

דכרסייא עלאה. ר"ל דחג"ת שנה"י הוא מרכבתא תתאה כמ"ש בהק' תיקוני' דף א' ע"ש ועיין בז"ח פרשת יתרו דף ל"א ע"ד:

קדושה דאתמשכא מלעילא. ר"ל חכמה עלאה שהוא קדוש וז"ש למטה לקדוש ה' מכובד שכבוד גם כן בחכמה:

את לאסגאה תחום שבת וכו'. שבת הוא בינה שוא"ו ימים הוא ו"ק אבל וא"ו ימי המעשה שהן ו"ק הן ששת ימים ו"ק דבריאה או יצירה כפי הבחי' אבל ו"ק דאצילות הן תחום שבת שמלכות היא רביעית לכל תלת לחג"ת ולנה"י כמ"ש בתקונים דף ד' ע"א והן ד' סטרין חגת"ם ד' רוחות כידוע, וכן נהי"ם כ"א אלף אמה שהן אלפים אמה והיכל הקדש בינה באמצע שבה מסתתר הקדש חכמה נקודה בהיכלי' שנקר' קדש והיא עיר הקדש והן תחום לה לכל סטרא:

ובגין כך אסגי את. ר"ל את הוא לרבות כנ"ל:

שבתותי דא וכו'. ר"ל בינה ויסוד שכ"א הוא שביעי, זה מלמעלה וזה מלמטה, והן נק' שבת כידוע, ואע"ג שיסוד בכלל התחום, מ"מ כשנכלל יסוד בבינה הוא גם כן שבת וכן מלכות כמש"ו. ועיקר הענין הוא שהתחום הוא ו"ק דבריאה ששם הוא התחום סביב לעיר, וז"ש אלף אמה מגרש שהן חג"ת ואלף אמה שדות וכו' שנה"י דילה נקראין שדה כידוע חקל תפוחין. ובינה ומלכות ויסוד דאצילות הן שבתות כנ"ל. ואלו שני שבתות בינה ויסוד שניהם הן ביום שבת ששניהן הן יום כידוע, ומלכות הוא בלילה. ואמר שבתותי על בינה ויסוד, ובשניהן נכללין כא' מלכא דשלמא דיליה כמ"ש למטה. וז"ש דאינון תרין וכו' ר"ל שבתותי לשון רבים שיום רביעי הוא מלכות ויום השביעי הוא יסוד ובינה:

אשתאר שבת אחרא. ר"ל מלכות שהיא גם כן שבת כנ"ל:

דלא אדכר. שבכל ששת ימי המעשה נאמר ויהי ערב ויהי בקר, משא"כ ביום שבת שלא נאמר רק ביום השביעי:

אנא מעטר לך. ששבת הוא בעטרא דבינה שמשם השבת ואנא אעטר לך בעטרין דאבא שהוא קדש כי בחכמה יסד ארץ ושמים בתבונה וזהו ומקדשי:

ודא שבת וכו'. ר"ל מלכות, והיא בינה שבמלכות היכל ק"ק. ואמר דאיהי יראה שמלכות נקראת יראה כידוע. ואמר ושארי יראה ר"ל נקודת חכמה שבמלכות שהיא יראה בסוד אם אין יראה אין חכמה שהן ב' יודי"ן דשילוב ב' השמות חכמה שלמעלה וחכמת שלמה. וז"ש ומאן איהו וכו' שמלכות נקראת אני:

את לאסגאה תחום שבת. כאן ע"כ ו"ק עם מלכות הכל דילה בבריאה:

שבתותי דא עגולא ורבועא דלגו. ר"ל בינה דילה שהיא עיר הקדש באמצע כנ"ל ובה שני בחינות בינה ותבונה, ס' ומ', כמ"ש בפרשת תרומה קכ"ז א' (ח"ב קכז, א) ר"א ור"ש וכו' עי"ש ועיין בא"ז ר"צ ב' (ח"ג רצ, ב) ורצ"א א' (ח"ג רצא, א), ועגולא הוא בגו רבועא בינה גו תבונה ואח"כ בתחו'(?) וזהו סוד שאמרו (עירובין נו, ב) הבא למדוד את התחומין מרבע את העיר ואח"כ מודד את התחומין ומרבע את התחומין לפי שתבונה הוא דינקא לבנין לפיכך הן גם כן בריבוע ועיין בפרשת תצוה ק"פ א (ח"ב קפ, א) ואע"ג דשם כתוב דרבועא למעלה מעגולא שם הוא בחכמה כמ"ש שם באורך:

ולקבל וכו'. ויכולו נגד בינה וקדושה דאנן מקדשין וממשיכין היא תבונה שהיא נותנת מוחין וינקא לבנין:

לשבעין שמהן וכו'. שהן ע"ב שמות עם יום הששי שע"ב שמות הן ע' שמות וב' הן כללם כידוע והן אנ"י וה"ו. וה"ו כולל ל"ה שמות שאחריו, אנ"י כולל ל"ה שמות שאחריו. אנ"י וה"ו הן קב"ה וכנסת ישראל. וכן בשבעים נפש אברהם ויצחק. וכן בע' אומין. וכן בכ"ד:

כלילן תרוויהו בשמור. שזכור ושמור הן זו"נ וכאן הן שבתות דשמור אבל בינה דלעילא נכלל בזכור את יום השבת שהוא יסוד זכורך יום השבת כנ"ל. וז"ש דהא מלכא עלאה וכו ר"ל בינה נסתיים ביסוד דדכורא (ברכות מח, ב) שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא והן בינה ומלכות וע' בתמ"ט ל"ז א' (תיקוני זהר לז, א)(?) דבינה מתפשטת בנ' תרעין עד הוד ונכלל ביסוד:

וע"ד אקרי מלכא דשלמא דיליה. ר"ל מלכא בינה, שלמא יסוד כמש"ו:

וע"ד לית מחלוקת לעילא. ר"ל בעוה"ב דרגא דבינה בתרין מתיבתין, מתיבתא עלאה נגד חג"ת ומתיבתא תתאה נגד נה"י כמ"ש בתז"ח ע"ד ד' ע"ש ובמתיבתא עלאה יעקב עשה שלום ובתתאה יוסף, וע"ל י"ז ב' (ח"א יז, ב) בענין השלום דעביד יעקב:

וז"ש בגין דתרין וכו'. והכל בדרגא דבינה שית סטרין דדכורא:

כד"א מרחוק. ר"ל דעמודא דאמצעיתא יצא מחכמה ונגלה מן הסתום וע"ז מביא ראיה שרחוק קאי על החכמה ותתצב וכו' כמ"ש (סוטה יא, א) כל הפסוק ע"ש החכמה נאמר וכו'. והענין כי עמודא דאמצעיתא פעמים סליק וסתים לעילא בג"ר כמ"ש בתיקונים והוא בזמן שאין שלום כמו הגלות והעונות. אבל יסוד קרוב לעולם מבועא דבירא לא פסיק מבירא. וכששב בתשובה אז נגלה מרחוק ויוצא כנ"ל וזהו מרחוק ה' וכו'. וז"ש (ברכות לד, ב) שלום שלום לרחוק זהו בעלי תשובה שהיו רחוקים ונתקרבו שע"י הי' ה' רחוק ונתקרבו אל ה'. ולקרוב הן הצדיקים בדרגא דצדיק. ולכן במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אין יכולין לעמוד ששלמא דלהון במתיבתא עלאה עמודא דאמצעיתא וזוהר דיליה בינה דרגא דתשובה כמ"ש בתז"ח ע"ח ג' ואיהו זוהר דנהורא וכו' ובכמה מקומות:

כד"א חדשים. שהיסוד נקרא נער ע"ש חדתותא דסהרא כידוע ושם מחדש בכל יום תמיד וכו' כמ"ש חדשים לבקרים בקר דיוסף וע' בפר' בלק ר"ד ב' (ח"ג רד, ב). ורישיה דקרא יזבחו לשדים וכו' והם נבראו בערב שבת בין השמשות דרגא דקרוב אתקדש וע"ל י"ד א' (ח"א יד, א) כיון דאתקדש יומא וכו' אתערו מגו אלנא דחיי כו'. ונקראו חדשים שאין להם קיום תדיר שהן מסטרא דלהט החרב המתהפכת וע"ל דף מ"ד ובפר' פקודי רס"ח א' (ח"ב רסח, א) ולקמן מ"ט ב' (ח"א מט, ב):

מרחוק דא וכו'. ופי' מרחוק שהוא בחכמה כמש"ל וכמ"ש אמרתי אחכמה והיא רחוקה וכו':

וע"ד כתיב תשמורו. ר"ל שהכל במלכות כנ"ל:

ומקדשי וכו'. ר"ל חכמת שלמה בת עין בת שלש בת שי"ן בינה כידוע. [א"ה אולי כוונתו שהמלכות יש לה ג' מקומות כידוע. תחת היסוד ואז נקראת בת עין כי היסוד מעיינא דלא פסיק. ואצל החזה שהוא בת"ת יום השלישי ואז נקראת בת שלש. ולעיל מו"ק אצל הבינה ואז נקראת בת שי"ן כי הבינה שי"ן בסוד אמ"ש**]**. והיא המרכז של העגול היכל הקדש באמצע נושא את כולם שמעגולא מתפשטין ו"ק שסביב העגולא תחום שבת וכאן סוד היראה שאמרו אם אין יראה וכו' י' דאדני וע"ל ז' ב' (ח"א ז, ב) ר"ח פתח וכו'. וז"ש דאית לדחלא מינה וכו':

ואמר דענשיה מיתה שכאן סוד החיים והחכמה תחיה בעליה סוד החיה. ואמר מות יומת נגד עגולא ורבועא כמש"ו שהן שתי שבתות:

מאן דעאל לגו וכו'. ר"ל שנכנס לתוך חלל וכו' ופגים את החלל מות יומת לפי ששם שורה ההיא נקודה ויש לירא ממנה משא"כ בתחומין שאין מיתה עליהן אף למ"ד תחומין דאורייתא:

וע"ד כתיב תיראו. כנ"ל ור"ל ז"ש את שבתותי תשמורו את עגולא ורבועא שלא לחלל ואזהר ומקדשי תיראו ששם הנקודה:

וההוא נקודה אקרי אני. כי התחלתה מחכמה ומשם ואילך השם אדנ"י אבל כתר דילה הוא ה' אחרונה של השם וכלולה בז"א כידוע ולכן נקרא' אני וכתר שלה ה':

וז"ש ועלה שרי' ההוא וכו'. ר"ל כתר דילה שלא נתגלה כלל וע' בתיקונים ל"ו ב' ול"ז א'. וע"ל מ"ו ב' (ח"א מו, ב) ת"ח נקודה חד אית וכו' (ור"ל חכמה שבמלכות) דהא מה דלגו וכו' (ר"ל בכתר שלה וכ"ש בז"א ולמעלה) ואית נקודה לעילא (ר"ל חכמה עלאה אבא שנקרא ראשית ועבא"ר) ה"נ אית נקודה לתתא וכו' (כנ"ל) וע"ד הכא הוא אתר וכו' (וז"ש תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה כנ"ל אם אין יראה אין חכמה וכמש"ל דף ז' ע"ב):

יו"ד עבד קרבא. הוא יסוד כמ"ש בסוף תי"ג חד ב"נ עולימא צדיק כו' ע"ש:

בכ"ף וסמ"ך. הוא מלכות ובינה כ' הוא כורסייא כמ"ש לעיל דף ג' עי"ש וס' הוא בינה עלאה כידוע וכמ"ש ויסוד נקרא חי וקים בסוד דוד מלך ישראל חי וקיים ואמרו חי בעוה"ב וקים בעו"ז והענין כי הוא קים תמיד בעוה"ז קים מבועא דבירא וכן הוא חי בעוה"ב בבינה מלכא דשלמא דיליה ונק' חי משם והוא בין מים למים כמלא נימא כמ"ש בתי' והוא מחבר ב' עולמות יחד:

וז"ש כ"ף לא וכו' רגעא חדא בלא יו"ד [א"ה לפנינו הגירסא אלא בי' ונראה דהגר"א הגיה כן]‏

סמ"ך וכו'. כנ"ל דף ג' ע"ש:

מכמה טבין. מחכמה מוחין דחכמה:

ואתוון וכו'. מבינה:

עלאין יקירין. שהם מנצפ"ך כמ"ש בז"ח נ"ב ד' אלין מישרים אינון אתוון טמירין גניזין גו עלמא עלאה וכו'. וכן נוטלן צדיק כמ"ש בסוף תז"ח:

אתר בית מותבי טב. עולם שכולו טוב וז"ש מגדל חד דפרח וכו' בינה כידוע:

קב"ה וחד מסכנא. זו"נ ושם בסוד ו"ד וזהו מסכנא דל"ת בסוד יחודה נער נערה:

חד נונא. ר"ל יסוד דג כידוע:

ימא רבא. חכמה משם נטיל זרעא דתלת נקודין וכו':

מסטרא דא לסטרא דא. כל הו"ק כמ"ש מקצה השמים מוצאו ותקופתו וכו' בסוד משכיל לאיתן כמ"ש בפר' משפטים דף ק"י (ח"ב קי, א) משכיל לאיתן בזמנא דההוא נהר קם בתיאובתא וכו' עד דסליק עד מוחא עלאה וכו':

רב מחכמה, ויקירא מבינה, ועתיק יומין מכתר. והוא מוחין דאו"א וב' עטרין דע"י שב' עטרין הן ה"ח וה"ג ועם כללותם והם ו' ימי בראשית ויהי ערב ויהיה בקר בכולם, והוא אור ששימש בששת ימי בראשית וגנזו הקב"ה בצדיק לצדיקים לעתיד לבא וכמש"ל דף ג' ע"א (ח"א ג, א) דהא טובאך סתים בגווך וכו' הה"ד מה רב טובך וכו' והן מו"ק דעל ידי שהן ששת ימי בראשית ועיין ספרא דצניעותא מ"ש שם:

בלע כל שאר נונין. הן נשמות הצדיקים שהן בדרגא דצדיק ויסוד דג גדול כידוע בסוד לויתן זה יצרת וכו' ועתידין ישראל לאכול ממנו מטוב הגנוז בו:

ולבתר אפיק לון חיין וקיימין. כנ"ל בסוד חי וקים נשמת כל חי:

ושאט ימא וכו' בתוקפיה. שנק' איתן דלא עאל לימא אלא כד איהו בתוקפיה וכמ"ש כגבור לרוץ אורח ועב"פ תרומה:

ואפיק לי. שהוא הוציא אותי שהוא בדרגא דצדיק כמ"ש למטה שא"ל אי ניחא קמיה מארי' לאודעא לן שמיה פתח ואמר ובניהו וכו'. ר"ל שהוא שרש נשמתו. בן איש חי דא צדיק וכו':

כגירא בידא וכו'. כמ"ש כחצים ביד גבור כן בני הנעורים של ההוא נער והוא כד מתחדש בחדתותא דסיהרא בסוד הנשר וכמ"ש בתי"ג שם חד בר נש עולימא צדיק שמיה דהוה יתיב על מגדלא קשתא בידוי והוה זריק חצים וכו'. וענין כ"ס הנ"ל כמ"ש כי יד על כס י"ה שאין השם שלם ואין הכסא שלם וכו'. והענין כי כשנתחברו כ' וס' אז נחית עלייהו ע"י כידוע. כמ"ש בזוהר דלא נחית ע"ק עד וכו' והוא אל"ף פלא כידוע. ואלו ג' דרגין הוא שלימות הכסא. ס' לא בעא לאסתלקא בגין לסעדא וכו' דצריך לסמכא לון. ויו"ד אין יכול לעלות אלא ע"י הסמ"ך שם ולכן כ' לא בעא לאסתלקא. ואלו היו זו"נ שלמים שלא היו בגלות אז סליק ס' לעילא, וזהו סוד שאין השם שלם שו"ה בגלות שלכן הכסא גם כן אינו שלם והכל על ידי עמלק חויא. וצדיק עושה קרבא ביה כמ"ש בתי"ג שם וע"ש עד דאתא ר"מ ונטל חץ חד וכו' עי"ש. ואמר (לעיל) דאינון י"ש שהן אותיות של חכמה כידוע, כי סוד כסא הוא אנכי כמ"ש בפרשת יתרו. וס' הוא נ"ס (צ"ל נ"י) והוא סוד י"ה שה' הוא נו"ן ועיין בסתרי אותיות ה' ב' (זהר חדש ד, א) "האי ה"א אתעטרת ברזא דאינון חמשין וכו' אתהדרת מרזא דנו"ן לגו רזא דה"א וכו'" [נרשם על הגליון. וכידוע בסוד אי"ן]. והוא כלילת חכמה בבינה, חכם בבינה, עוקץ של ה"א, וי"ש הוא כלילת בינה בחכמה י' חכמה ש' בינה, וזהו המלחמה זהו מ"ש מלחמה לה' בעמלק וכו' ומלחמה של שם הוא בב' אלו כ' וס' כ"ס להסתלק בא' ששם הוא אבן דהתגזרת די מחא לצלמא וזהו יד על כ"ס והמלחמה הוא על ידי התפלה של צדיק התחתון עם בני ישראל, וז"ס כ"י יד וכו' כנ"ל, דכ"ף לא יכלא למהוי רגעא חדא בלא יו"ד, וזהו כ"י כמ"ש בתי"ג שם והתפלה הוא בב' אותיות הנ"ל כמ"ש בתז"ח ע"ו ד' זכאה איהו מאן וכו' בין שפוון דיליה ובגינה אתמר אם תשכבון בין שפתים אל תקרי אם אלא אם, ותרין אינון אם עלאה אם תתאה, שכינתא עלאה שכינתא תתאה, דעלה אתמר שלח תשלח והן בסוד כ' וס', כ' נחית לכורסיא וס' לאגנא על בנין:

מקבציאל דרגא עלאה סתימאה. בינה מלכא דשלמא דיליה:

תרין מקדשין הוו קיימין בגיניה. כנ"ל שהוא חי וקים בתרין עלמין והוא חי עולמים ב' עולמות והן ב' מקדשין והכל בגיניה וכמ"ש למטה ונהר יחרב בבית ראשון וכו':

איש מצרים הצילנו וכו' ותמן אתיליד ותמן אתרבי. עבא"ר:

וביד המצרי חנית וכו'. ר"ל ממקום המצר זכה לחנית כמש"ו ומטה האלהים וכו':

אלין שלשים שנה עלאין. עי' בז"ח דף ל"א ע"ד אינון תלת סמכין עלאין דאינון רזא דשלשים שנה. והן חג"ת. כמ"ש שם ברביעי דא דוד מלכא דאיהו סמכא רביעאה לכורסייא עלאה [ר"ל חגת"ם הן ד' סמכין של כסא עליון בינה כידוע] בחמשה לחודש אלין דרגין לתתא דאינון תיקונא דסיהרא [ר"ל בריאה שהוא אלקים ה' דרגין וכמ"ש בהקדמת תיקונים קום יחזקאל נביאה לגלאה וכו' אנפי תלת חיון עילאין דאינון חג"ת כו' נקודה דאמצעיתא חיה וכו' איהו רביעאה וכו' ועל נקודה וכו' קא רמיז ברביעי וכו' בחמישי לחודש דא את ה' דאיהו אלקים כינוי לשם הוי"ה ואיהי כרסיא וכו' עש"ה]:

וז"ש ואע"ג דלא עאל במניינא וכו'. שמלכות היא רגל רביעי חיה רביעית. ויסוד הוא במנין החיות תתאין כמ"ש בה"ת שם תלת חיוון עלאין חג"ת. תלת חיון תתאין נה"י. וז"ש במניינא וחושבנא דלהון ר"ל רק במנין חיות תתאין. וענין שלשים שנה כי ז"ת הם שבעים שנה כידוע:

עביד לשמשא. ר"ל ליסוד:

שמא גליפא דע"ב שמהן אגליף עלוי בתיבין בגין דאתוון דא"ב וכו' בתיבין אתקיימא לאהדרא רוחיה ובאתוון אתקיים כל גופי' וכו'. נודע כי רוחא הוא מאבא ונפשא שהוא שיתופא דגופא מאמא, והנפש הוא רק לקיום הגוף והרוח להחיות כמ"ש בז"ח במאמר הטעמים עי"ש, והנפש הוא ממלכות והרוח מעמודא דאמצעיתא מאבהן שהן כללא דעמודא דאמצעיתא כמש"ו בתיקונים. וכולן בא"ב כמ"ש בספר יצירה ובזוהר בראשית דף ט"ו וט"ז (ח"א טו, א) שבאבהן הא"ב על ג' חלקי' ז' אותיות הראשונות בחסד והשניות בגבורה וח' הנשארים בת"ת, והן סוד אח"ס בט"ע של ג' אותיות. ובמלכות כל הא"ב בסוד את"ה כידוע כ"ב אותיות כמ"ש שם, והן עצמן סוד שם ע"ב כי הן במילואן ע"ב כמ"ש בז"ח ש"ה והן בחג"ת בג' ג' ובמלכות באותיות. וכ"ה בשם ע"ב בסוד כלל ופרט, כלל בעמודא דאמצעיתא ופרט במלכות. וכן ע"ב הוא עטרא דח'ס'ד' ורי"ו הוא עטרא דג'ב'ו'ר'ה' כידוע ויורשין זו"נ. וז"ש דאתוון דא"ב וכו' בתיבין אתקיימא לאהדרא רוחיה ששם בחי' התיבין ובנפש בחי' האותיות. וכן בשם הוי"ה ד' אותיות הוי"ה הם בנפש בואפנים ועשר אותיות דשמא מפרש שהן כל אות בתיבין ברוחא:

שנים קדמוניות. הן ימי קדם. דז"א ימי עולם ודא"א קדמוניות. וז"ס כימי עולם וכשנים קדמוניות, ומשם אריכא דיומין כמ"ש בסוף תקונים וז"ש וכל מאן וכו':

מעקר טורין. בנגלה:

מנהר שרגין. בנסתר. וכמ"ש בתז"ח ד' ע"ב ד' וד' ע"ג ד' עיי"ש:

למלכא עלאה דאיהו עלאה. ר"ל חכמה עלאה:

בכמה מנעולין בכמה פתחין בכמה היכלין. נגד ג' עולמות וכו'‏:

אוף הכי תרעא קדמאה וכו'. וזהו סוד אם אין יראה וכו':

לחכמה עלאה. מפני שיש חכמה תתאה חכמת שלמה והיא היראה י' דאדנ"י יראה חכמת המלכות והן שני נקודות שני יודי"ן בשילוב יאהדונה"י, זה בראש וזה בסוף:

[ליקוט (מגוף כי"ק) אוף הכי תרעא קדמאה וכו' ואינון תרין נקודין וכו'. הענין כמ"ש למעלה (בכי"ק בלקוטים שם) שחכמה דנוקבא היא ספירה אחרונה אות יו"ד של שם אדני והיא השער של כל האצילות והיא נקר' יראה כידוע, ועלה אמרו אם אין יראה וכו' כי היא נגד חכמה של הוי"ה וז"ש תחלת המחשבה סוף המעשה. ע"כ]:

בגין דאיהו אילנא וכו'. שהן שתי יראות, טוב ורע, כמש"ל י"א ב' עי"ש:

ודא תרעא לעאלא וכו'. כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

אלין תרין תרעין וכו'. ר"ל יסוד ומלכות שהן תמיד כחדא. שכל. מלכות טובת שכל. טוב. יסוד ונכללין כאחד שכל טוב. ורי"א ששכל טוב כולו קאי על יסוד, שיראה ע"ה טו"ר כנ"ל וכאן עץ החיים כולו טוב:

אינון דלעאן וכו'. ר"ל לכך נאמר עושיהם והן תמכין עץ החיים כמ"ש עץ חיים וכו' ותומכיה מאושר:

ובחילא דא וכו'. שעומדת על רגלין וז"ש עומדת וזהו תהלתו כורסייא כמש"ו:

כזוהרא דספיר. ששם סוד הספיר כמש"ל מ"ב ע"ב (ח"א מב, ב) ודף ע"א ע"ב (ח"א עא, ב):

אלין מארי קיימא וכו'. שהן יצאו ממנו וכמ"ש איזה מעשה ידיו של אדם בניו ובנותיו וסוד הענין כי הולד הוא מחו"ג שהן מעשה ידיו ה' אצבעות דשתי ידים כידוע:

ומעשה ידינו כוננהו. שלא נפגום ובזה נזכה לנועם ה' שלכן נק' חי עולמים ומפ"ו רב המנונא וכו':

דלא יהיב בר נש פומיה כו' ויהא גרים למחטי כו'. [א"ה נראה אדברי הגר"א בספרא דצניעותא פ"ק בד"ה לישן ממלל דהענין כי הכל תלוי בדעת המבריח מן הקצה אל הקצה בכל הזווגים שמתחיל בפה בסוד הלשון המכריע בין חיך וגרון, שהוא זווג של א"א בסוד נשוק. ואח"כ מתלבש עיקר הלשון בגוף ומכריע בין ידים דא"א שעליהם מלביש חו"ב או"א ומסתיים הדעת ביסוד דא"א. וזו"נ מלבישין נו"ה דא"א, הוא בנצח והיא בהוד. ויסוד מכריע ביניהם. ולכן כשפוגם ח"ו בלשון דעת פוגם גם כן ביסוד ח"ו וז"ש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ]:

מאלין אתעבידו כו'. כנ"ל ה' א'. וזהו אימר בלחישה ודעת באתגליא:

(מגוף כי"ק) ועל רזא דא כתיב בראשית וכו'. הוא סוד שם מ"ב שבו נברא העולם כמ"ש בתי' ל"ח א' לההוא צינור דאיהו ו' דכליל וכו'. ושם ס"ג א' ואדם רכיב וכו'. והן ז' תיבין דכ"א נכלל מן ו' דבראשית. ובראשית הוא הכולל שית תיבין שלאחריו וכמש"ש. וכ"ה בהנך קראי כמש"ו דשית קראי הוא הראשון הכוללם שית אתוון והשמות הם שית אחרים. וט"ס כאן וכצ"ל הא שית תיבין אחרנין לקבל וכו', ול"ג קראי. ואמר ושית קראי מן השמים מספרים וכו' והוא סוד שם מ"ב והראשון בסוד הדעת וכמש"ש. והוא שם אלו"ה. אל"ה הוא ופ"ו ווא"ו בתוכם של הדעת. וסוד שם ע"ב הוא ל"ו דנוק' אנ"י ול"ו דדכורא וה"ו וז"ש בפר' תרומה שהוא התחברות אבהן בנוק'. ושם מ"ב התחברותן בעלמא עלאה שהוא הדעת כנ"ל. וענין ע"ב הוא י"ב פעמים ו'. וי"ב הוא הדעת ה' חסדים וה' גבורות וחכמה ובינה, ו' לדכורא ו' לנוקבא והוא ע"ב. אבל התחברותם בעלמא עלאה הוא מ"ב. ויש ע"ב עליון חפ"ח וכמ"ש בסוף תכ"א עי"ש וגם כן כמו במ"ב כנ"ל (ע"כ מכי"ק):

איש מראה. ומראה ולא בחידות:

במשפט במדה. ומשפט הוא עמודא דאמצעיתא והוא ראי' על מדה:

ארכיה מסייפי כו'. מקצה השמים עד קצה השמים כנ"ל וכמש"ו אינון חמש באמה מסייפי כו', שהן ה"ס ונכללין ביסוד:

אנון תרין ממנן וכו'. לשון עפר וקטם שהוא אפר, ועי' בפר' פקודי דף רס"ו ע"ב (ח"ב רסו, ב) בהיכל החמישי האי רוחא וכו'. והוא נגד היכל ה' דקדושה דרגא דאברהם ואנכי וכו'. וז"ש למטה ולא אולידת ארעא בחילא דלהון. וכל תאובתא דלהון באסתאבות ב"נ. וז"ש למטה דאתעבידו בשמא דאלה, שהן ג' טפין קדישין דמוחא שנא' הן כל אלה יפעל וכו'. וע' בתז"ח דף ע"ו ע"ב עי"ש:

[(ליקוט מגכי"ק) אינון תרין ממנין וכו'. והם עפר ואפר ב' מיני גבו' פ"ר פ"ר. וא' הוא כתנות אור וע' עור. והם אור וחשך, עור עִוֵר חשיכו דעיינין ואור נהורא דעיינין וכן בע' כוכבין דשלהובא מסט' דימינא מכה להון בע"ש כמ"ש בפרשת ויקהל:

ואמר לדיוקנא דנחש שהוא מסטרא דארי' כמ"ש בדן יהי דן כו' דן גור אריה. ואור ועור הן ישראל גוי אחד ועמין ע' אומין. והוא המבדיל בין אור לחשך בין ישראל לעמים. ואמר למעלה וע"ד אינון בתרין ראשין כתרין ??וון, והוא כד אינון בחשוכא אבל כד אינון בנהורא הן בדיוקנא דאדם. וז"ש למעלה בר דכד ההוא נהורא שליט וכו', וכ"ז כשמתחברין אבל כאשר אינן מתחברין אמר חד דיוקני' כו'. וז"ש וכד מתחברין וכו' (ע"כ מכי"ק):

פתח ר"א ואמר מי זאת עולה מן המדבר מי זאת כללא דתרין קדושין וכו'...בלחישו דשפוון וכו'. [א"ה באור על מאמר זה מובא לקמן בבאורו ז"ל על היכלות דפ' בראשית היכל ג' מ"ב ב' ד"ה ההוא נהורא כליל לון ולא נהיר וכו'. עש"ב**]**:

באור הפקודין

[פקודא קדמאה] בראשית וכו' פקודא קדמאה וכו'. ר"ל לכך נא' בראשית:

בגין דמלה דא. ר"ל מדת היראה ר"ל מלכות זה השער לה' כמש"ו:

ועל פקודא כו'. ר"ל וז"ש בראשית ברא בשביל היראה ברא שמים וארץ. וע"ז קיימים [נרשם על הגליון וכמ"ש (ברכות ו, ב) כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה]. וידוע שבשביל זה המדה נברא העולם סוף המעשה ותחלת המחשבה:

יראה אתפרש וכו'. ר"ל שנים שאינן עקרים. א' בשביל עונש עוה"ז כמש"ו בגין דייחון כו'. ב' בשביל עונש עוה"ב כמש"ו בגין דדחיל כו'. ורצונו בזה בשביל שמפרש והארץ היתה וכו' על היראה רעה והן ב' מיני'. א' תהו כו' על פני תהום, והוא יראה התחתונה זהו ע"פ תהום והשני' שהוא יראת עוה"ב הוא ורוח כו' ע"פ המים שהוא קרוב יותר ליראה טובה. וחשיב שלשה דברים, דלא ימותון בנוהי או מעונשא דנורא או עונשא דממונא נגד שלשה דברים תהו ובהו וחשך. ובסיפא חשיב דבר אחד נגד ורוח. ובכולם על המים שהוא מסט' דשמאלא כידוע גבורות גשמים אור ומים ימינא ושמאלא אהבה ויראה. והקליפה מלביש ומכסה לקדושה קליפה למוח. ואמר מרחפת דאינו נוגע בקדושה כידוע. וזהו על פני. וידוע שמים עליונים ומים תחתונים הם נגד עוה"ב ועוה"ז. מים שעל הרקיע ותהום. כן הוא שני היראות. ויראה השלישית יראת ה' הוא בראשית ברא כו' יראת ה' ראשית כו' כמש"ל שיראת ה' מקיים שמים וארץ שז"ש ברא אלקים וכו'. אבל יראה רעה אינו נוגע רק לארץ בלבד בשמאלה עושר וכבוד בעוה"ז. ולכן אמר והארץ היתה תהו וכו'. וז"ש ויהי מורא שמים עליכם. ולפי פשוטו שבזה היראה הארץ חרבה כמ"ש ראיתי הארץ והנה תהו ובהו ואמר כל הבשר חציר וכו' כל טיבו דעבדי לגרמייהו עבדין וכו' ולכך נאמר והארץ גם כן ובן כסיל תוגת אמו. ומתלבשת ח"ו באלו ד' קליפין שהן אותן שראו יחזקאל ואליהו כמ"ש בתקונים. ועי' בסוף זה הספר דף ט' ע"א. והן תתקע"ד דורות דאתחריבו שהן הע"ר כמ"ש בתקונים. וז"ש היתה תהו שכבר היתה כמ"ש בתקונים:

ואמר מעונשא דההוא למא ועונשא דגיהנם. הכל דבר אחד רק שמפרש שהוא עונש עוה"ב שהוא יראה השנית ויש עונשין אחרים לבד גיהנם והכל אחד:

רב ושליט. לפי שהיא שער לכל מהימנותא חשיב כל ד' רגלי המרכבה שהיא כוללתם כידוע בהרבה מקומות רבו מלספור. והן רב מצד החסד גדול ה' כו'. ושליט מצד הגבורה. וע' בפרשת פקודי דף רנ"א ע"א היכלא רביעאה כו':

עקרא ושרשא וכו'. מצד הת"ת כידוע שהוא עקרא ושרשא דאילנא לכן נקרא בשם העצם ועבתז"ח דף ע"ג ע"ד דאתמר ביה רבה אילנא ותקיף כו' וע"ש דף כ' ע"א. ולפי שהוא כלול מב' מדות חו"ג יושב אהלים לכן אמר ב' דברים עקרא ושרשא [נרשם על הגליון ושרש גבוה מהעיקר נגד חסד ועיקר נגד גבורה]. ורומז גם כן בשרשא על ג"ר שהם שרשא כידוע שהוא מבריח מקצה אל הקצה:

וכלא קמיה וכו'. נגד המלכות עצמה ולפיכך אמר וכל דיירי ארעא שכל הדרים ברשותה, ומלכותו בכל משלה. ואלו ד' הם ד' אותיות שהם כוללים ד' פרצופים או"א וזו"נ כידוע. וחסד נחית עליה חכמה וגבורה נחית עליה בינה כמ"ש בה"ת עי"ש. ונגד הקוצו של יו"ד א"א הוא שם המחשבה ורצון שמא מפ'. וז"ש ולשואה רעותיה:

ואמר בההוא אתר דאקרי יראה. ר"ל מלכות, ושם לתקוע מחשבתו ורצונו ולדבוק בה. ור"ל במדת מלכותו בכל משלה שעיקר היראה במלכות שבמלכות יו"ד דאדנ"י שהיא אבן מאסו הבונים אבן בוחן ועבתז"ח ע"ו ע"ג. היא מדה הרביעית וכלא קמיה וכו' כנ"ל. ושם לתקוע מחשבתו ורצונו וזהו נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו שרצון הוא קוצו של יו"ד כ"ע כנ"ל והיא היתה לראש פנה ועבתז"ח שם. והעיקר שצריך אדם לדבוק באלו ד' דברים כי הכל הולך אחר המעשה ובשביל זה העולם נברא שיכירו כח מלכותו. וזה אשר אמרו שבמדת המלכות נברא העולם. ואלו ד' מדות ג' בשמים, שיה"ו הם בשמים ז"א, וה' אחרונה במלכות. ולכן נגדן ביראה רעה גם כן ד' דברים ג' ע"פ תהום והד' ע"פ המים. ושם הוא להיפך, יותרת על הכבד. ולכן ביראת ה' מקיים שמים וארץ שהיא כוללת שמים וארץ. ומ"מ עיקר הכוונה במדה האחרונה ששם התכלית של הבריאה וז"ש ולשוואה כו':

אי אימא ינדעון. כמ"ש (מגילה כה, ב) דלא לעבדון מאימא ומיראה. ולבסוף אמר כמ"ש (בבא בתרא פט, ב) אמרן או לא אמרן כו' ומה"פ כי ישרים וכו':

באתר כו'. כמ"ש רגליה וכו' ויראה בישא נק' מצולת ים טיט ורפש דימא קדישא כמ"ש בפר' תרומה והוא תהו ובהו כמ"ש בספר יצירה תהו ובהו רפש וטיט, ועיין בפ' תרומה דף קמ"ט ע"ב (ח"ב קמט, ב) בוצינא קדישא הכי אמר כו' הה"ד וחשך על פני תהום כו' עי"ש:

ואיהי רצועה כו'. שהרצועה של מלקות היא משור וחמור והן המצולות ים דו"נ כידוע שהן שור וחמור והן ארבעים ועב"פ בלק דף ר"ז ע"א (ח"ג רז, א) והן הכתוב כאן תהו כו' ד' מינים ב' דחמור וב' דשור ועי"ש והן דו"נ כנ"ל והן נגד שמים וארץ כמש"ל:

יראת ה' לחיים. פסוק במשלי:

אלא מאן כו'. שהיא נקראת מות וכמ"ש בתקונים תהו"ם הוא המו"ת והוא חשך כמ"ש בפר' תרומה הנ"ל וז"ש יראת ה' תוסיף ימים יראת ה' דייקא ושנות רשעים כו':

ובג"כ אתר וכו'. ר"ל התחלת התורה שנק' דעת כידוע. דאל"כ הוא בסטרא אחרא כנ"ל. ור"ל לכך התחילה התורה ביראה בשביל זה כמש"ו ועל דא וכו':

ודא עקרא כו' דהא דא כו'. וז"ש זה השער כו' בזאת יבא אהרן כמ"ש בתקונים. שלכן מפרישין את הכה"ג ז' ימים כדי ליכנס באימה כמ"ש בגמרא (יומא ב, א). וז"ש אם אין יראה אין חכמה כל שיראת חטאו קודמת כו'. וע' בתז"ח דף פ"ג ע"א בזאת כו' ובתקונים:

ובג"כ כתיב. שהוא כלל התורה כנ"ל וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:

הא אלין ארבע. נגד היראה קדישא שהיא כלולה מד' כנ"ל והוא ד' אותיות אדנ"י שהיא ב"ד הצדק ובה שס"ה ל"ת נגד שס"ה ימות השנה שהן שס"ה ימים ו' שעות סי' שסה"ו שהן ר"ת ד' מיתות ב"ד וסי' אדני ש'מעה אדני ס'לחה אדנה ה'קשיבה ו'עשה והכל בשם הזה. והענין בסוד שבת בת מלכות מתחבר בתלת אבהן כנ"ל שהוא היראה כלולה באבהן שהן ש' ואדנ"י ס"ה הרי שס"ה. וחנק אין נזכר בתורה רק בתורה שבע"פ לפי שהוא במדה רביעית שהיא תורה שבע"פ לכן הוא מרומז גם כן בו' שעות שהיא נק' שעה כידוע. וכן בפסוק הנ"ל. [א"ה נ"ל פירושו שבפסוק אדני שמעה וגו' נרמז חנק בוא"ו שבתיבת ועשה כנ"ל ונשארו אותיות עשה שהן אותיות שעה**]**:

חבל מדה. זכריה ב'. ומביא ראיה שקו הוא חבל כמ"ש וקו ינטה על ירושלים. ופתיל פשתים בידו. וענין מדה כמ"ש (כתובות ל, ב) אע"פ שד' מיתות בטלו וכו':

לעונשא דחייביא. שמשפט הרשעים בגיהנם הוא בתהום כמ"ש (יחזקאל, לא) האבלתי כסיתי עליו את התהום וכידוע:

ודא אשא וכו' דחייביא שרי. ר"ל אש שלמעלה ששופך על ראש רשעים כמ"ש (חגיגה יג, ב) ולהיכן שפיך על ראש רשעים בגיהנם שנאמר הנה כו'. ור"ל בזה שנאמר כאן וחשך ע"פ תהום ותהום הוא הגיהנם וזאת ע"פ תהום:

רוח סערה. כמ"ש רוח סערה עושה דברו על מ"ה וכמש"ו ואקרי רוח וכמ"ש בתקונים ע"פ וה' הטיל רוח גדולה אל הים וכו':

היא מלהטא בי' כד"א ואת להט וכו'. ר"ל ז"ש מרחפת שהיא מלהטת והן מצולות ים כנ"ל. וז"ש על פני המים:

וכתיב לבתר יראה ראשית וכו'. ר"ל לכך כתיב זה הפסוק אחר בראשית שהוא יראה לפי שהוא כלל כל התורה:

פקודא תניינא דיראה אתאחדת בה כו'. ר"ל שאהבה הוא בז"א ויראה בנוק' כנ"ל:

רחימו שלים. כמ"ש למטה שיאהוב אותו בכל ענין בכל לבבו ונפשו ומאודו שלא יהיה אהבה תלויה בדבר ולזה נאמר בכולם בכל בכל לבבך וכו':

ומאן איהו וכו'. ר"ל איזה מדרגה הוא. ואמר אהבה רבה, ר"ל חסד שהוא רב כמש"ל ויש אהבה זוטא במלכות כידוע אבל אהבה רבה הוא בז"א בחסד. ומביא ראיה דכתיב התהלך כו' שלים ברחימותא והוא דרגא של אברהם חסד לאברהם:

ודא הוא דכתיב וכו'. שאור הוא חסד כידוע וע"ל דף ט"ז ע"ב (ח"א טז, ב):

והכא איהו פקודא וכו'. שאור נקרא אהבה רבה דוקא. ואלו שני פקודין נאמרו ביום ראשון דרגא דחסד ואף היראה משום דלא נפקא מינה לעלמין וז"ש לעיל דפקודא דיראה כו'. ר"ל שלכן נאמרו ביום אחד ויראה הוא השער לאהבה לכן נאמר תחלה כנ"ל. ואין שלימות לאדם בא' מהן לבד כמ"ש שבאהבה מקיים מ"ע וביראה מל"ת, ואמרו דכל פקודא בלא דחילו ורחימו וכו'. ולכן לא נאמר כי טוב ביראה לבד וכמ"ש למטה שצריך לכלול אהבה ביראה ויראה באהבה שזהו יחוד זו"נ. וז"ש שקודם שנברא האור היתה הארץ תהו כמ"ש בתז"ח דף פ"א ע"ב בגין דאדם אין דהוה בעלה וכו'. וז"ש אלה ת'ולדות ה'שמים ו'הארץ בה'ב'ר'א'ם' שאמרו שהיה העולם ת'ה'ו' עד שבא אברהם שהוא הואר כנ"ל. וכמ"ש שני אלפים תהו עד ואת הנפש וכו':

אהבה שלימתא בשלימו דתרין סטרין. שיראה במלכות ואהבה בת"ת ושניהם צריכין להכלל מב' סטרין חו"ג כמש"ו וע"ז נאמר בכל לבבך בכל כו' ואמרו כל אהבה שהיא תלויה בדבר וכו' וכל אהבה כו':

וז"ש ובג"כ רחימו כו' דאית לה עקרא. ר"ל שתלויה בדבר:

ואמר ותקנוי דארחוי דארחים וכו'. ר"ל תיקון הדרך של האדם הוא דארחים כו'. ור"ל בזה מ"ש יהי אור ויהי אור. ואמר לקמן דף ט"ז ע"ב (ח"א טז, ב) יהי אור בחסד ויהי אור בגבורה, הרי שנכלל האור שהוא אהבה בתרין סטרין ואח"כ וירא אלקים את האור כי טוב, שנגנז האור לצדיקים לע"ל, שאין אהבה שלמה בכל רק לע"ל ועכשיו רק נובלות ממנה כמ"ש לית דביקותא כההיא דביקותא כי עין בעין יראו כו' קומי אורי וכו' וע"ז מבקשין אור חדש על כו'. וההיא אור גנוזה בצדיק שמשם מאיר מעט ומשם זכה אברהם עד שנכנס בדרגוי שלכן זכה אברהם לברית מילה:

וז"ש וע"ד אור וכו' ולבתר אגניז כד אגניז נפיק כו' הוא המים ביום בשני שהוא מדת הגבורה. והוא מדת הגבורה, גבורות גשמים, והוא קשה כמ"ש שהמים לגיון קשה מאד. לכן נדונו בו דור אנוש ודור המבול ופרעה ורוב הנדונין [ולכן הזכרתו בברכת גבורות. הרא"ש]:

ואמר ואתכלילו תרין סטרין כחדא. שזהו רקיע שנברא מאור ומים כמש"ל. וכ"ה באדם שהזרע באדם כ"ז שהוא בתוכו הוא אור לבד עד שנגנז בתוך הברית ואינו יוצא רק מים. וזהו כד אגניז נפיק דינא קשיא וזהו המים ואח"כ נרקם באשה ונעשה רקיע וכמ"ש בפר' תרומה דף קס"ז (ח"ב קסז, א) ע"ש היטב. וזהו העון של משז"ל שאין מתרקם באשה ונשאר דינא קשיא לבד ואין נכללין תרין סטרין כחדא ולכן נמחו דור המבול במים ונידונו בדינא קשיא וע"ז נאמר יהי רקיע בין מים למים, שהוא בין מיין דכורין למ"נ באדם ואח"כ ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ר"ל בין אהבה ובין החשך הנ"ל שהוא יראת העונש לפי שביראה לבד יכול פעמים להתאחד בה יראת העונש [משא"כ באהבה] שהרי אוהב אותו ית' ומוסר לו נפשו וכל אשר לו באהבתו וזהו ויבדל. ונקט הקרא עונש העוה"ז שהוא החשך כנ"ל כמש"ל עונש הממון גרוע מכולם ואח"כ ויקרא אלהים לאור יום שהוא משתמש ביום לעוה"ב כמ"ש רז"ל על פסוק ואמר אך חשך ישופני (פסחים ב, ב) בעוה"ב וכו'. ולחשך קרא לילה בעוה"ז כמ"ש (שבת סג, א) אורך ימים בימינה למיימינים בה מוכן להם שכרם בעוה"ז. ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ר"ל שצריך לכלול יראה באהבה ולהיות יום אחד. ושניהן נקראין יום והכל אחד שזהו יחוד זו"נ כמש"ל וצריך יראה בתרין סטרין דאהבה:

וז"ש אר"א לא אצטריך כו'. וז"ש ערב ובקר ולא נאמר חשך ואור, שאין היראה חשך ח"ו. ובחשך נאמר ויבדל אבל כאן הן יום אחד שהיא לילה והוא יום והן אחד ונאמר ערב ובקר לפי שכאן האור נכלל בתרין סטרין לכן נאמר בו בקר שהוא בין אור וחשך. וכן היראה נכלל בתרין סטרין לכן נאמר ערב גם כן בין אור לחשך תחלת הלילה ושניהם נכללין כאחד. וז"ש היאך אתדבקת אהבה איהי בסטרא חד וכו' והכי אצטריך כו':

ואמר וע"ד כתיב ומקשה כו'. שהוא היפוך של אשרי אדם מפחד תמיד. ר"ל אפילו בשעת טובה. ומקשה הוא היפוכו, לא מיבעי שבשעת הטובה אין מפחד אלא אפילו ברעתו מקשה לבו דוגמת פרעה יפול ברעתו כיון שאינו דבוק ביראת ה' אז נדבק ברעה שהוא היראה רעה רצועה בישא דלקי ובה יפול כמש"ל. וכ"ז הכל כלילת יראה באהבה שהוא מעשה האור ביום ראשון. וז"ש ודא איהו אהבה שלימתא כדקא יאות:

פקודא תליתאה למנדע כו' ולייחדא כו'. שיחודא הוא בתחלה ה' אלהינו לידע שיש ה' אלהים בעולם ואח"כ ה' אחד שהוא אחד. וז"ש למנדע כו' ולייחדא כו':

ואמר רברבא ושליטא. כמ"ש למטה בפקודא רביעאה למנדע דה' הוא האלקים ושם הוא העיקר בפרטות אבל כאן אין רק ה' אחד ושמו אחד כמ"ש למטה רק שאומר כאן ה' אלקינו ימינא ושמאלא או"א וכמ"ש בפר' שלח לך דף קס"ב ע"א (ח"ג קסב, א) תרין אינון וחד אשתתף וכו' ע"ש. וז"ש רברבא שהוא ימינא ושליטא שהוא שמאלא כמ"ש בפקודא קדמאה. ואמר שם רב ושליט וכאן רברבא ושליטא בתוספת והרחבה שכאן קאי על או"א:

באינון שית סטרין עלאין. ר"ל ו"ק דז"א שהן ששה רקיעין דאצילות ושם הייחוד דק"ש כמ"ש בפר' תרומה ופרשת ויקהל וכמה מקומות. והן נקראין ו' סטרין עלאין כמ"ש בפרשת פקודי ולקמן בענין היכלות נגד ו"ק דנוקבא כמ"ש למטה. וז"ש (ברכות יג, ב) כיון דאמליכתיה למעלה כו' שהן ו"ק דז"א כידוע וכמ"ש בספר יצירה:

ולמעבד לון יחודא וכו'. תחלה אמר ולייחדא ליה כו' ר"ל לייחד א"ס בו"ק וכמ"ש בהקדמה שניה של התיקונים והוא בששה תיבות של שמע ישראל ואח"כ אמר ולמעבד לון כו' ר"ל כל הו"ק ביחד והוא בתיבת אחד שהוא נגד היסוד ששם מתקשרין כולם כידוע:

ואמר בשית תיבין כו'. קאי למעלה על ולייחדא ליה שאמר ולייחדא כו' ולמעבד כו' עד חדא ואח"כ אמר כ"ז אימת בשית תיבין דמשע ישראל:

ואמר ולכוונא רעותא כו'. ר"ל לכוון באו"א לקשר עמהם ושם רק רצון בלבד כי שם אין יד אדם שולטת, שלח תשלח את האם מלעסוק בהם כי שאל כו' רק הרצון לבד לדבקם בו"ק והוא באחד שח' הוא ו"ק ואו"א, והכוונה בח' הוא למעבד לו"ק יחודא חדא ולאכללא להו לעילא באו"א כמ"ש סוף זה החלק דף א' ע"א ת"ח כל המאריך באחד כו' ואינון שית סטרין רמיזין בח' ברזא דתמניא שית אלין ותרין לעילא חו"ב, או"א לאוספא ולאכללא להו לעילא ולמיהב להו ברכאין מאו"ו עלאה דהא לא שריא טיבו דעתיקא אלא באתר דשלים באתר דאשתכח דו"נ [ר"ל טיבו דעתיקא הוא רמיז באל"ף של אחד כמ"ש שם למעלה וכד מטי לאחד איבעי לי' לכוונא בא' סתימא עתיקא דכלא וח' תמניא דרגין עלאין מחכמה עלאה עד צדיק וכו' ע"ש]. ואמר שם וע"ד אמרו ובלבד שלא יחטוף בחי"ת אלא בעי לאשמכא ברכאן מאתר עלאה דכולא ולארקא באינון שית בנין [ר"ל מאו"א ששם סוד הברכות כמ"ש בר"מ פר' עקב בסוד ברוך עי"ש, אבל באל"ף אמרו שלא יאריך ששם אפילו המחשבה אסור במופלא ממך כו' רק רצוא ושוב כמ"ש בא"ז]:

וז"ש וע"ד אחד אצטריך לארכא כו'. ר"ל על מ"ש ולמעבד לון כו' ולכוונא הכל באחד כנ"ל ור"ל להאריך כשיעור שית תיבין הנ"ל ולעשות לון קשר חד אבל באו"א רק רעותא לבד והכל באחד אבל לייחדא בשית תיבין כנ"ל:

ודא הוא דכתיב כו' כדקא יאות. ר"ל יתכנשון דרגין הן ו"ק הנ"ל לאתאחדא בא"ס אל מקום אחד ביסוד אחד דק"ש ושם מתקשרין. ואמר מתחת השמים הענין כי בתחלה נאמר יהי רקיע בין מים למים והוא להבדיל ג"ר לז"ת, שבג"ר אסור החקירה ובז"ת מותר, כי שאל נא כו' וזהו הפקודא של יהי רקיע וידוע שהרקיע הוא סוד הדעת והוא מבדיל בין לג"ר לז"ת לכן אין נמנה לספירה בפ"ע והוא גם כן רקיע שעל ראשי החיות כמ"ש במאמר הטעמי' והוא גם כן רקיע דכאן כידוע ועליו נאמר יהי רקיע כו' שלא להתבונן בג"ר רק שאל כו' ואח"כ יקוו המים מתחת השמים ולייחד אותם:

ועם כל דא כו'. כנ"ל בפקודא תניינא אר"א לא אצטריך לאתנשי יראה כו'. ור"ל מלכות כמש"ו. וכן יהי רקיע בין מים למים מסט' דיראה החקירה בז"ת ורעותא בג' עליונות כמ"ש ויראה להן וכמ"ש (עי' חגיגה י"ג ב') על זיעתן של חיות:

דאצטריך לארכא כו'. ר"ל לקשרא ד' מלכות בו"ק ולקבל לה ברכאן ממנו מה שקבל מאו"א זהו התקשרות ד' בח'. ובא' טיבו דעתיקא כנ"ל וכמ"ש שם (לקמן בסוף זה החלק) ואמרו בדלי"ת ושפיר כו' ובעי ב"נ לארכא בה ולאמשכא לה ברכאן מאינון שית סטרין שית בנין עלאין ע"י דצדיק [שלכן הכל באחד נגד צדיק כנ"ל]:

ואמר שם בעי לאמשכא ברכאן כו' ולבתר להאי בת דל"ל אחסנתא בבית אביה ואמה אלא האי ברא כו' אלא דאית לה מזוני מן ברא אלא בעי לארכא בהאי דל"ת ותמן אמרי כמה בעי ב"נ לארכא בה כשיעורא דימליך יתה לעילא ולתתא ולארבע זוויין דעלמא, רזא דשית סטרין עלאין דכלהו אתחברן עמה כו'. וכל השיעור הזה צריך להאריך הכל בד' כמ"ש (ברכות יג, ב) כל המאריך באחד כו' ולבד בד'. וז"ש כיון דאמליכתיה למעלה כו' שצריך להמליך בו"ק שזהו חבור מלכות בו"ק. ואמרו להאריך ימים על ממלכתו ימים ו"ק, על ממלכתו:

והיינו דכתיב כו'. שלכן נקראת דלי"ת שהיא יבשה ממים כמ"ש והאביונים מבקשים מים ואין כו' ארץ לא שבעה מים וכמ"ש במאמר הנ"ל בגין דהאי אתרא דדלי"ת היא ול"ה נהורא מדילה ובעי ב"נ כו'. שסוד הדל"ת שחסרה מוא"ו שבתוך הה"א שהוא קיבולה מו"ק:

ואמר דד' דאחד גדולה. ר"ל הוא רמז וסימן התקשרות בדרגין דלעילא שאז היא גדולה כמ"ש שם דהכי אוליפנא ברזא דק"ש דבעי ב"נ לייחדא למאריה כו' [ר"ל יחוד של שית תיבין בא"ס כמש"ל] וכד מטי לאחד כו' וד' רבתא אתדבקותא דכ"י דאיהי חולקא דדוד דאקרי עני ואביון כד אתדבקת לאינון דרגין דלעילא דרמיזין בא"ח כדין איהי רבתא כו':

ולבתר דאתקשרת כו' אחרנין דלתתא. ר"ל בשית היכלין דלתתא כידוע בו"ק דילה והוא בבשכמל"ו כמש"ו. ועי' לקמן בדף י"ח (ח"א יח, א) בפ' יקוו המים באריכות. וד' הנ"ל הוא עצם שלה בהיכל ז':

כדין מה דהות יבשה כו' למעבד כו'. הוא התפשטות ו"ק דילה ונעשית פרצוף שלם. וע"ל דף ט"ו ע"ב (ח"א טו, ב) הארץ דא אלקים כו' עי"ש:

ארעא רעיא. ר"ל שזהו לשון ארץ:

וע"ד כי טוב כו'. כמ"ש (ברכות י, ב) והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה:

מכאן ולהלאה תדשא וכו'. ר"ל שבויקרא אלקים אתעבידת ארץ למיעבד פירין אבל עכשיו אתתקנת למיעבד והוא בתפלה ששם הייחוד גמור ושם מוציאה כל האוכלוסין אח"כ בקדושה דסדרא והכל בתפלה כמש"ל דף י"ח ע"ב (ח"א יח, ב) תדשא הארץ דשא עשב וגו' השתא אפיקת חילא באינון מיין דאתכנשו לאתר חד ונגדין בגווה גו טמירו סתימאה ונפקין בגווה טמירין עלאין וחיילין קדישין די כל אינון בני מהימנותא מתקנן לון בתקונא דמהימנותא בההוא פולחנא דמאריהון כו' וקיימין לאתתקנא בשעתא דב"נ אתיין לפולחנא דמאריהון בקרבנא דמאריהון ובצלותהון כו' עי"ש. והכלל כי דשא הוא חציר שהן מלאכין שליטין ועשב מזריע זרע הן אופנים וחיות וכרובים ועץ פרי עושה פרי הוא דיוקנא דאדם, דו"נ, "עץ פרי" נוקבא, "עושה פרי" דכר. ועי"ש. וכ"ז הוא עיבורה ואח"כ הוציאה וזהו ותוצא הארץ:

פקודא רביעאה למנדע כו'. ה' הוא ז"א ואלקים נוקבא. בתר דאזעירת גרמה בבריאה צריך לידע ולצייר האמונה בזאת בלבו שהכל אחד וכל הענינים הכל מצדנו וכמ"ש בא"ר דלית יום אלא מסטרא דידן ולית לילה אלא מסטרא דידן יום א' יו"ד על ה' וכו' והיה ביום ההוא יהיה ה' כו':

לאתכללא מארת חסר. שהוא מלכות חסר וא"ו שהוא ד' חסר וא"ו שבתוכו כנ"ל:

בשמא דשמים. והוא השמים לה':

ולית בהון פרודא. וזהו "ברקיע" עם ב':

ודא הוא עננא חוורא כו'. הענין כי האור שמאיר הנר הוא מנהורא אוכמא אבל אור לבן אין מאיר כי דבר הזך אין מאיר רק אור בגוונין כידוע כמ מראה המלוטשת. ועננא חוורא ועננא אשתא באמת הכל אחד הוא כמו נר הדולק בנהורא חוורא ואוכמא רק בלילה מאיר האוכמא וחוורא נכלל בה וביום הנר כהה ואין נראה רק החוורא ואוכמא נכלל בו, כן היו העננים:

ולאתתקן דא בדא. כמ"ש (ברכות יא, ב) כדי לכלול מדת לילה ביום ומדת יום בלילה:

לאנהרא. שאחד בלא חבירו אין מאיר:

להאיר על הארץ. ר"ל בתחלה נכלל מדת לילה ביום ברקיע השמים ואח"כ מדת יום בלילה להאיר שניהם על הארץ וזהו להבדיל בין היום ובין הלילה. שביום נכלל מדת הלילה ביום ובלילה נכלל מדת היום בלילה. ועיקר הענין ברקיע השמים ששם נכללין שניהם כאחד בסוד הדעת ששם שניהם אחד בייחוד גמור וזהו ענין של תוספת אור בשבת ויו"ט וכל יום שיש בו מוסף דסלקין בריבויא סגיא למעלה. וזהו והיו לאותות לשבתות כמ"ש במ"ר אות ברית ביני וביניכם. ולמועדים כמשמעו. ולימים קידוש ר"ח. ולשנים ר"ה. שבכולם הם כנ"ל והיו למאורות כו' כנ"ל:

ודא חובה כו'. ר"ל דאפריד אלוף ממנה וחבר אותה למטה בסטרא בישא:

ובג"כ גרם כו'. שגרם מות כמ"ש למטה שהפריש אור ונתחבר מות כמש"ו:

בגין כו'. כנ"ל להתחבר א"ח עם ד' ואח"כ לחבר אותה עם אוכלסהא בבשכמל"ו:

ולאפרשא לה מסטרא בישא. שלכן אומרים בשכמל"ו בחשאי:

ועם כל דא כו'. ר"ל אע"פ שמחברין אותה עם אוכלסהא עם כל זה צריך לידע דל"ל פרודא לעילא. ועיין לקמן דף כ' ע"א (ח"א כ, א) ויעש אלקים את שני המאורות ויעש רבויא ותקונא דכולא כדקא יאות את שני המאורות הגדולים בקדמיתא בחבורא חדא רזא דא שמא שלים כחדא ה' אלקים אע"ג דלאו איהו באתגלייא כו' [ר"ל כמש"ו ששניהם היו שמות מצפ"ץ והוא חילוף הוי"ה וגי' אלקים במילואו] לבתר אזעירת גרמה בכל אינון דרגין דילה כו' [ר"ל בבריאה שם נקראת אלקים] את המאור הגדול הוי"ה ואת המאור הקטן אלקים סוף כל דרגין סופא דמחשבה בקדמיתא אתרשים איהו לעילא באתוון דשמא קדישא את רביעאה דיליה [והוא כתר דילה שנשאר באצילות] ולבתר אזעירת גרמה לאתקרי בשמא דאלקים ועם כ"ד סלקא לכל סטרין לעילא באת ה' בחבורא דאתוון דשמא קדישא. וז"ש כאן ועם כל דא אצטריך כו'. וע"ש כל המאמר דשם:

וכד ינדע כו' ההוא ס"א יסתלק כו'. וכל הפקודין עד הנה סוד התפלה כמ"ש בפרשת ויקהל דף ר"ב ע"ב (ח"ב רב, ב) שסוד היראה הוא בפסוקי דזמרה ואהבה הוא באהבה רבה וייחוד בק"ש ושם הוא הייחוד ה' אחד ושמו אחד שמע ובשכמל"ו כנ"ל, ואח"כ תדשא בתפלה וקדושה דסדרא כנ"ל, ואח"כ למנדע דה' הוא אלקים כאן ושמו אחד והוא בעלינו כנ"ל וידעת היום, ובזה הסט"א מסתלק, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם כו' כי לך תכרע וכו' וכן כולם:

פקודא חמישאה כו' תלת פקודין. ר"ל שלכן נאמר שרץ. נפש. חיה נגד ג' פקודין. שרץ בתורה כמ"ש למטה בההוא רחישו דרחיש בה כו'. נפש בפ"ו כמ"ש למטה דכל מאן דאתעסק בפ"ו כו' ונשמתין חדתין כו'. חי' למגזר כמש"ל בגין דההיא חי' כו':

ולאפשא. ר"ל שזהו נפש:

אתתקן. ר"ל שהו נפש חיה כו' כמש"ו:

בההוא עלמא תנינן. ר"ל זהו ע"פ רקיע השמים:

והיינו דכתיב ועוף כו'. ר"ל גדפין כנשרין ור"ל סופי' דקרא ע"פ רקיע השמים:

דא אורייתא. ר"ל זהו ישרצו המים כ"ז יעשה התורה:

מאתר דההיא חיה. משכינה קדישא. [הערה)* צ"ל כאן את התנינים הן תניני' כו' דלהלן בפקודא ז'. והוא המשך לפרש הפסוק לפי דברי הזוהר. ושם אין לו מקום כלל. וכ"נ מהעתק הגרד"ל ז"ל. ש"ל.]

פקודא שתיתאה כו' בפו"ר. כנ"ל ולאפשא לה:

דא ברית קיימא כו'. ר"ל זהו המים ישרצו להחי':

נפקו כמה עופי. ר"ל זהו ועוף יעופף. ואמרו ועוף מיכאל יעופף גביראל. במיכאל נאמר ויעף ובגבריאל נאמר מועף ביעף. וז"ש כאן תרין חד מימינא וכו' א"ר פנחס תלתא כו' ור"ל יעופף לבד שנים והן ג':

פקודא שביעאה כו' יתרשמון מיא כו'. ר"ל המים קאי על זרע ישראל שהזרע הוא מים ויהי' נרשם בחותם הברית שיצא הזרע הקדוש דרך החותם קדוש:

ואצטריך כו'. ר"ל זהו הציווי ועוף וכו':

את התנינים).* הן תניני' דמתני' ועיין בר"מ פר' תצא דף רע"ח ורע"ט (ח"ג רעח, א):

מיין עלאין וכו'. ר"ל שעל ידי חותם הברית אתמשך קדושה עילאה לההוא זרע שיוצא דרך שם. וז"ש ובגין דא כו':

ועם כל דא לא שלטין עד דיהון נהורין מרזא דשרגא וכלהון אקרון מאורי האש. [א"ה כתב הגר"א בריש תקון נ"ט בד"ה דצריך וז"ל ובפ' בראשית י"ד ב' דענין הברכה מאורי האש שיאירו הממנן דחול משרגא. ור"ל שאף שבחול מתלבש האדם בכתנות עור ונפשט מכתנות אור מכל מקום יאיר ממאורי האיש. עכ"ל**]**:

בריש הורמנותא דמלכא כו'. [א"ה תוכן המאמר מתבאר בבאור הגר"א ז"ל על מאמר אר"ש ארימת ידאי כו' שבפרשת נח ס"ה א' ושם בסה"ד כתב וז"ל: ובריש בראשית בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו וכו' הוא י"ג גילופין דחוורא דגולגלתא ושם תחלת הכל (ובהע"א איתא. וכל) גליפו הוא מסטרא דבוצינא:

בטיהרו עלאה. הוא רדל"א. ביסוד הבינה דרדל"א כנ"ל ונקרא טהירו כמ"ש בתז"ח בסופו טהירו דטהירו כו':

בוצינא דקרדינותא נפיק גו סתים דסתימו מרזא דא"ס. כנ"ל דבוצינא הוא יסוד הבינה ומתגלה בגלגלתא בטלא דבדולחא שלכן אלה לחיי עולם כו'. ואוירא שנקרא אין גנוז בו קרומא דאוירא בגלגלתא. ואתפשטותא דאוירא הוא מיסוד דחכמה דרדל"א וחכמה ההוא נק' א"ס כנ"ל וכל יסוד דדכורא שגנוז גו יסוד דנוק' ובו גנוז האוירא בכל יסוד דדכורא. ובכל יסוד דנוק' הבוצינא. וידוע ששמן בחשאי ויין לארמא קלא. שלכן כהן אסור ביין ולואי לארמא קלא. ועבודת הכהן בחשאי ובפרט בקטרת. בסוד שמן וקטרת ישמח לב. בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות כו' כידוע. ולכן נתינת הטפה דאבא בגו אמא בחשאי ובצניעות שההוא אוירא נקרא צניעו כנ"ל. ולידה מאימא בקולי קולות כמ"ש (ברכות טו, ב) ומה רחם שמכניסין בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות וכו'. וז"ש רזא כל סוד בלחש וכמ"ש (חגיגה יד, א) דברים שנתנו בלחש, ולכן (עירובין סה, א) נכנס יין יצא סוד שהן ב' דברים הפוכים כנ"ל. ולכן אוירא דגנוז בגו יסוד דחכמה דרדל"א הוא רזא דא"ס והחכמה הוא א"ס. וז"ש עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף שעשר ספירות הן נשמת המדות והן רוחא דלהון כידוע והן מאוירא הנ"ל. ושלכן כולן בלי מה ונקראים כולן ע"ש חכמה כמ"ש בתז"ח דף ע"ג ע"א ע"ש. וגולגלתא נקרא רישא סתימא ואוירא דגניז בגויה נקרא סתים דסתימו והוא נפיק מרזא דא"ס כנ"ל. והבוצינא יצא מגלגלתא ונגנז בו. ומרזא דא"ס קאי על סתים דסתימו כמ"ש למטה סתים גו סתימין מרזא דא"ס בקע וכו'. ובוצינא נגנז בו כמ"ש במאמר קו המדה נהורא דלא קיימא בנהורא [הוא רדל"א שאין מתלבש באחר] גליף [הוא מ"ש כאן גליף כו'] ונפיק נציצו כו' [הוא מ"ש כאן בוצינא כו'] ובטש גו רעוא דרעוין ואתטמר בי' כו' [וז"ש כאן גו סתים כו']:

קוטרא בגולמא. כבר פי' (הוא בפי' התקונים תי' ע' ר"כ ע"א ובפי' סוף תז"ח):

לא חוור כו'. הן ה' גוונין של אור שהן בפ' מי מדד כו'. שעדיין לא נתגלו עד היכלא עילאה כמ"ש בתי'. וגוון החמישי הוא גוון תכלת שאינו גוון בעצמו רק כלל כל הגוונים כידוע. וז"ש ולאו גוון כלל. ואע"פ ששרש הגוונין בבוצינא מ"מ אין מתגלה כאן עדיין

[ובמ"א כתב הגר"א וז"ל לא חוור כו' חוור גוון חסד, סומק גוון דין, אוכם דינא דמסאבותא, לא גוון כלל, רומז לתכלת הוא דינא רפיא וסומק דינא קשיא, וירוק גוון רחמים, עוד ב' גוונין והן כלולים באלו ז' גוונין מתנהג העולם שהן ז"ת. שכל השרשים באצי' ומתגלה הגוונים בבריאה. וכמ"ש בתיקונים ל"ו ע"ב אלין אינון ארבע גוונין דסלקין בעשר ואינון כולן להביות אשיות כו' (שהן מגו בוצינא) שבע אינון מהאי עשר ואינון לקבל ז' רקיעין ואינון ז' ספיראן כו'. וכ"ה בז' כוכבים שבתאי אוכמא, מאדים סומק, כוכב ירוק, צדק תכלת, לבנה חוור, ושאר מורכבים. וז"ש לא גוון כלל לכלול כל הגוונין שנמצא למטה ממנה. ואמר שם ואינון כחוטא חוורא כו' שאלו הגוונין הן בעינא כמ"ש בא"ר ובמתני' דפר' יתרו עי"ש]:

כד מדיד משיחא כו'. הוא מ"ש במאמר הנ"ל בזמנא דרעוא דא בעא לאתפשטא כו'. והענין בקיצור שמקודם נפיק הניצוצא ונגנז בגו רעותא עלאה [בסוד הבן בחכמה. הרמ"ש] שהוא אין קדמאה פשיטותא דקוטרא עלאה. ואח"כ כשרוצה להתפשט הרעותא יוצא מקודם הנציצו שסט' דגבורה יוצאין מקודם. וכאן הוא עדיין גוון ולא גוון ואח"כ מתפשט האי רעותא והוא אתפשטותא קדמאה. והוא נביעו הנז' בהקדמה ב' של ת"ז כנ"ל [ונק' מ"ה שם בהקדמת ת"ז סוד חכמה כ"ח מ"ה. הגהת הרמ"ש] ועייל ההוא אתפשטותא בגו האי נציצו [בסוד וחכם בבינה. הרמ"ש]. וז"ש כאן עביד גוונין לאנהרא, שאור הגוונין הוא מאוירא ובוצינא עושה גוונין לאנהרא אח"כ:

בגו בוצינא נפיק חד נביעו דמני' אצטבעו גוונין לתתא. כנ"ל שנכנס ההוא נביעו בבוצינא. ואמר לתתא, לא כאן אצטבעו, רק לתתא בהיכלא עלאה כמ"ש בתז"ח (ס"א בת"ז) ובמאמר הנ"ל כדין האי נצינו אחזי בהו גוונוי ואצטבעו כולהו כחדא חוור וסומק וירוק ואוכם כו'. והוא במשחתא דוא"ו מחו"ל שהוא הדעת שהוא המשחתא העיקרית ובו נמדד ולשון חק כ"א כפי מדתו:

סתים גו סתימין מרזא דאין סוף בקע ולא בקע אוירא דיליה. ר"ל שדרך ההוא פריסו יוצא מעט ונהיר למ"ס ושם לא אתיידע כנ"ל. וז"ש לא אתיידע כלל:

עד דמגו דחיקו דבקיעותא. וזהו ענין הצמצום ומכאן נולד נקודות מעט (בהע"א נקודה. ועוד) נקודה חדא סתימא הוא אבא, ואמר סתימא עלאה לפי שיש עוד נקודה והוא חכמה שבבינה, יו"ד של ה"א עלאה, ועוד נקודה א' של ה"א תתאה ושם באתגלייא כמ"ש בזוהר ונגד ב' אלו אמר סתימא עלאה:

בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל. שלמעלה ממנו אף מ"ס והוא ידע את מקומה במופלא ממך כו'. ובמ"ס לא אתיידע כנ"ל. ובמאמר קו המדה אמר כאשר נתלבש הנציצו תוך הרעותא אח"כ יצא כנ"ל ונתלבש גו אתפשטותא קדמאה כנ"ל. ואח"כ בטש האתפשטותא גו מ"ס. וז"ש שם בסתימו דלא אתיידע כנ"ל (בהע"א כלל), ויצא ממוח כולן כלילין כחדא בסוד טפת הזרע מאבא שכלולין בו כל האיברים ואח"כ כשרוצה לצאת מן הגרון בטש האי נציצו בי' ואתדחק והוא כאשר שולח מן חי"ת לוא"ו ושם נשמע קול דנפיק מן שופר. ועדיין כאחד שאין בהן שום דבור פרטי ושם נראו הגוונין וז"ש כאן אצטבעו גוונין לתתא ושם י"ב חדש די"ב חדשים תוך הבינה שהן י"ג נהרי אפרסמונא דכיא ואח"כ יצאו משם ונשתלו בלמ"ד (ע"כ מפרשת נח):

ובג"כ אקרי ראשית. ר"ל ראשית למציאות שכתר נקרא אין שגם מציאותו נעלם משא"כ בחכמה שלכן נקרא יש. ואע"פ שאנ מונין כתר מכלל עשר ספירות היינו מכח חכמה. והענין שנקרא ספירות ע"ש המספר. לא על שם הדברים הנספרים. כי העשר ספירות הן במחשבה לבד שלכן נקר' עשר חכמות ונק' בלי מה. ואין דבר בעולם שיהיה במחשבה לבד רק המספר, שאין ניכר בדברים עצמן. וידוע שדבר א' אינו נופל במספר שלכן א' אינו מספר, ומתחיל מב' וא' הוא כלל המספר. וכשיהיו שני דברים מונין גם כן א' לכן הא' אינו מתרבה לא עם כפילתו בעצמו אפילו הרבה פעמים ולא עם שאר המספר ואינו מתחלק:

[ליקוט מהרמ"ש. שאלה שאלתי ממנו אודות הספירות והשיב שהספירות הוא לשון מספר וכוון אותם בלשון מספר כי כל דבר שבעולם מובדל א' מחבירו בגבול ותכלית אך המספר אין הבדל ניכר אלא במחשבה. כן הם בעלי תכלית בשכל ובמחשבה אבל לא בגבול ותכלית. ועוד שכל דבר שבעולם יש לו גבול ותכלית אבל המספר אין לו קץ ותכלית לעולם. נמצא המספר אין הבדל ניכר אלא במחשבה שלזה קרא א' ולזה קרא ב'. המהות נבדל אחד מחבירו דהיינו אותו דבר הנספר נבדל אחד מחבירו. וז"ש עשר ספירות בלי מה, פי' הם עשר מספרים אבל הם בלי מהות. כי המהות נבדל אחד מחבירו אבל הם אינם נבדלים בעצם אלא הם מספרים בלבד שהבדלתן במחשבה ובשכל וד"ל:

ובמקום אחר מצאתי וז"ל: ספירות על שם שהמספר אינו בריאה רק במחשבה כי אף אם תספור אנשים או מינים א' ב' ג' ד' ה' כשיתפרדו אינו ניכר מי הוא א' ומי הוא ב', כי הוא אינו דבוק בעצם כמו החכמה והגבורה שהוא דבוק בעצם החכם והגבור. ואם כן כשיתפרדו איה המספר כי איננו. כן הספירות רק במחשבה וכשם שהמספר אין לו סוף כי תוכל לספור כמו שתרצה כשתגיע לעשר שהוא סוף מספר האחדים תוכל לומר ולספור עד אין סוף כן עשר ספירות אין להם סוף ותכלית וגם הם רק במחשבה כמו המספר. ע"כ]:

[א"ה ראיתי בכאן ללקט עוד באור על זה מבאורי הגר"א בתז"ח דף פ' ודף פ"ט: והענין כי כמו באדם יש המחשבה שרוצה לעשות הדבר והרצון שהוא קודם המחשבה, וקודם להם התחלת הרצון שמתעורר לחשוב והוא נשמה עליונה החופף על הראש מלמעלה באויר כן בספירות הן ג"ר, שהן המחשבה שקודם המעשה דז"ת דהיינו בינה, והרצון הוא חכמה, ולכן נקרא יש שאין ידוע ממנו אלא מציאותו שקודם המחשבה צריך לרצון אבל לא ידיע מהו הרצון, אבל המחשבה מתגלית, במעשה שהוא עושה מתגלה המחשבה, והוא בינה המתלבשת בז"א כידוע. אבל כתר הוא התחלת הרצון והוא לא ידיע כלל שהוא כמו נשמה החופפת על הגוף ואינו מכלל הגוף כן כתר אינו מכלל הגוף:

והנה תרגום רצון הורמנותא, נמצא הורמנותא הוא חכמה, ריש הורמנותא הוא התחלת הרצון והוא כתר דהיינו א"א. והנה דבר הגורם התחלת הרצון שממנו מתעורר לחשוב הוא התקשרות האדם במה שלמעלה ממנו והוא המעוררו. והיינו בחי' אחרונה של שכל הפועל הקשור בשכל האדם. וכן בספי' הוא מלכות א"ק הקשור בא"א וזהו דמלכא ר"ל שהריש הורמנותא הנ"ל הוא על ידי מלכא מלכות דא"ק שז"ת שבה מתלבשים בא"א כידוע. ואמר בריש פי' עם ריש, והיינו שעל ידי ריש הורמנותא דמלכא דהיינו א"א הקשור במלכות א"ק גליף גליפו וכו':

גליף גליפו. פי' גליף הוא לשון חקיקה, והענין כי ב' גליפין הן כמשי"ת. וז"ש ב' פעמים גליף גליפו. והיינו כי תיבת גליף פי' חקק שהוא לשון נסתר וקאי על רישא דלא אתיידע שהוא מלכות דא"ק כידוע. והיינו שרדל"א הוא גליף וחקק ט' ספי' דא"א ממ"ס ולמטה. והינו ע"י הזווג הנעלם שעשה, כי חסד דרדל"א המתלבש באוירא שבין גולגלתא ומוחא נזדווג עם גבורה דרדל"א המתלבש במ"ס וע"י זווג זה הנעלם נולדו ט' ספירות דא"א שהן ט' היכלין לז"ת דרדל"א המתלבש בהם. וע"י ט' היכלין אלו נולדו גם כן עוד ט' היכלין להיכלין שהם ט' ספירות דאצילות מחכמה ולמטה שהם היכלין להיכלין דא"א, שז"ת דא"א מתלבשין בהן כידוע:

וז"ש גליף גליפו ב' גליפין הנ"ל, היכלין דא"א והיכלין להיכלין. וחו"ג דרדל"א המזדווגים הם כמו זו"נ. וכמו שעיקר בנין הוולד על ידי הנוקבא כן עיקר הגליפו ע"י גבורה דרדל"א המתלבש במ"ס. וזהו שמסיים בטהירו עלאה שהוא מ"ס. ונקר' טהירו על שם גבורה דרדל"א המתלבש בו, והוא לשון צהרים שמתרגמינן טיהרא והוא עת הגבורה, שמש בגבורתו:

ואמר טהירו עלאה לפי שלמטה חמכה דאצילות וכן כל דאתיין מחמת מ"ס הנ"ל נק' טהירין כמ"ש בתז"ח צ' א' גליף גליפו טהירו דטהירו דכיא כו':

בוצינא דקרדינותא נפיק גו סתים דסתימו מרזא דא"ס. בוצינא הוא נר המאיר כידוע. קרדינותא הוא לשון חיזוק וחשך (ע' רש"י בפסחים חיטי קורדנייתא וכן הרי אררט מתרגמינן טורי קרדו על שם שהם קשים ועוד שהם גבוהים מאד ולא נכנס שם אור החמה ולכן שם החשך. והוא בהיפך אתוון מלשון קדרות). ונמצא פי' בוצינא דקרדינותא פי' נר של חשך, והיינו כי חו"ג הם אור וחשך כידוע, וכל זה למטה בזו"נ שהם שם ימין ושמאל דו"נ אבל כאן למעלה בחו"ג דרדל"א שניהם אור גדול אלא ששרשן כאן. ונמצא אור גבורה דרדל"א הוא שרש הדינים למטה, שרש החשך, וזהו בוצינא דקרדינותא נר של חשך כנ"ל. והיינו אור של מו"ס כי בתוכו מתלבש אור הגבורה דרדל"א:

והנה חסד דרדל"א גנוז באוירא שבין גולגלתא למו"ס, ואוירא הנ"ל נקרא סתים דסתימו שהוא נעלם מאד מאד עד שנקרא 'אין' לרוב העלמו כמ"ש הגר"א דף רס"ט ע"א. ואמר סתים דסתימו שגם אבא שנאצל מן אוירא גם הוא סתום יותר מאמא שנאצלה ממחשבה עלאה שהוא מו"ס. אע"ג שגם אבא יוצא מהמחשבה מכל מקום עיקרו מן האוירא רק שנצטייר במעי נוק' במחשבה עלאה כמ"ש באדרא זוטא והאי אבא מרוחא דגניז בע"י כו'. והוא אוירא הנ"ל שהוא בין הקרומים דשם ואותו רוח דאוירא הוא מרדל"א כנ"ל, חסד דרדל"א שגנוז באוירא והוא מתנוצץ במצחא ובדיקנא. ורדל"א נק' כאן רז"א דא"ס. ומ"ש מרזא דא"ס קאי על סתים דסתימו, שאותו סתים דסתימו הוא מרזא דא"ס כמ"ש למטה סתים גו סתימין מרזא דא"ס בקע כו'. וז"ש בוצינא דקרדינותא שהוא נהירו דמו"ס גבורה דרדל"א:

נפיק גו סתים דסתימו. יוצא לתוך הסתים דסתימו שהוא אוירא עלאה כנ"ל, שאור המו"ס יוצא ממו"ס לתוך האוירא, והסתים דסתימו הנ"ל נהירו דילי' מרזא דא"ס שהוא רדל"א כנ"ל. והוא זווג נעלם חו"ג דרדל"א:

קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא. באות יו"ד אית בי' קוצא וגזעא ושבילא. קוצא הוא קוץ העליון, גזעא גוף היו"ד, ושבילא קוץ התחתון. ולכן ביו"ד התחברות כל ג"ר. כי גזעא גוף היו"ד הוא חכמה ובקוצא נקשר כתר עליון ובשביל התחתון בינה. והוא נעיץ בבינה בה"א של השם שהוא קוץ הימין של ה"א שהוא י' כידוע. והוא השביל דנעיץ בעזרא, כי הבינה נק' עזרא בסוד מ"ם סתומה כעזקא שהוא תרגום טבעת וה"א הוא מ"ס סתומה קודם דאתפתח כמ"ש בתי' ת"ה דף ט"ו ע"א בריש הורמנותא כו' ע"ש כל המאמר דקודם דאתפתחא היא מ"ם סתומה עזקא, ואח"כ אתפתחא שיצא הדעת וא"ו ונעשית ה"א. וכאן למעלה בא"א גם כן קרומא דחפיא על מוחא הוא יו"ד של שם כמ"ש בספרא דצניעותא פ"ב ([[ספרא דצניעותא/פרק ב/{{{3}}}|ספרא דצניעותא פרק ב,]]) י' עלאה דאתעטר בקוטרא דעתיקא היא קרומא עלאה דאזדכך וסתים. וקוץ עלאה דיו"ד הנ"ל הוא אוירא עלאה והוא נק' קוטרא כמ"ש באדרא זוטא דף רפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) בהאי מזלא פשיט פשיטותא דקוטרא עלאה כו' עיי"ש. וקרומא עצמה הוא גולמא דוגמת היו"ד שנקרא גולם כידוע, וכן הוא סתים כידוע. ונעיץ בעזקא הוא שבילא דנעיץ בה"א עזקא כנ"ל. והענין כי ג' חלקי היו"ד הם כתר ת"ת יסוד, קוצא גזעא שבילא. ושבילא הוא יסוד החכמה והוא נעיץ בעזקא בינה. וכאן למעלה הגלגלתא הוא בינה כידוע בינה דרדל"א. ובחוטמא שם סיום הגלגלתא בתקונין ושם מתלבש יסוד דרדל"א כידוע והוא שבילא הנ"ל דנעיץ בחוטמא שהוא גלגלתא בינה עזקא הנ"ל. וז"ש קוטרא אוירא הנ"ל בגולמא קרומא כנ"ל קוצא וגזעא נעיץ הוא שבילא יסוד דרדל"א בעזקא בינה שהוא גלגלתא והוא בחטמא כנ"ל:

ואמר לא חוור ולא אוכם לא סומק ולא ירוק. פי' שד' גוונין אלו הם נגד ד' אותיות השם. חוור וסומק חו"ב, ירוק ז"א, אוכם נוקבא. ואמר כאן אע"פ שנכלל כאן ד' אותיות הוי"ה כי קוטרא בגולמא הוא יו"ד כנ"ל ובשבילא נכלל גם כן בינה כנ"ל. וכן מילוי היו"ד שהן ו"ד הם זו"נ שנכללין בו ו' ז"א, ד' נוקבא כידוע. וכן נעיץ בעזקא הוא ה' וחכמה נכלל בו בקוצא של אחורי הה"א. וכן זו"נ נכללין בה"א כי ה"א הוא ד"ו ואם כן נכלל בשניהם ד' אותיות הוי"ה. מ"מ לא נתגלו כאן הגוונין כי הן חו"ב וכשהן עדיין בזווגא לא נתגלה הדעת כמ"ש בספרא דצניעותא בלישן סתים לאימא, ולכן לא נתגלו הגוונין כי עיקר הגוונין בדעת בוצינא דקרדינותא כידוע:

ומ"ש ולא גוון כלל. הוא גוון החמישי', גוון תכלת שכולל כל הגוונין והוא שם אלקים. ה' אותיות נגד ה' גוונין:

כד מדיד משיחא. הוא הדעת, עטרא דגבורא דבו עביד משחתין ומדידו. שהוא כד אתפתחת בינה ונתגלה דעת אז עביד גוונין לאנהרא שנתגלו הגוונין. (ויעויין מ"ש על באור מאמר הזה בארוכה בבאוה"ג על תז"ח דף פ' א' ב' ובביאורו שם על סתרי אותיות שבריש ז"ח ועל מאמר קו המדה ובריש מתניתין דסוף תז"ח פ"ט ד'. ש"ל):

זהר סתימא דסתימין בטש כו'. ענין התפשטות האי ראשית ואחפייא גו היכלא עי' בח"ב ס"ח ע"ב (ח"ב סח, ב) בתוספתא ושם דף קכ"ו ע"ב (ח"ב קכו, ב) וק"פ ע"א (ח"ב קפ, א) ובז"ח סתרי אותיות דף ה' ע"ב:

סתימא דסתימין [א"ה ראיתי ללקט כאן פנינים מדברי הגר"א ז"ל במקומות הנ"ל, לפםרש המאמר הזה לענ"ד לפי דברי הגר"א ז"ל]:

סימא דסתימין. הוא אוירא ופריסו הנ"ל כמ"ש לעיל סתים דסתימו:

בטש אוירא דיליה דמטי ולא מטי. פי' כי אוירא הנ"ל על ידי בטישה דיליה בפריסא מטי נהירו דיליה עד נקודה חדא סתימא עלאה שהוא חכמה כנ"ל, ואח"כ מסתלק נהירו הנ"ל ומתאחד בשרשו באוירא עלאה, בקרומא דאוירא שהוא יו"ד של שם כמ"ש בספרא דצניעותא פ"ק אתייחד יו"ד בלחודוי ובתר כן סליק בדרגוי לעילא לעילא. והוא כמ"ש הגר"א שם כי חכמה מסתלק מוחין דיליה למעלה לשרשו במזלא קדישא כמ"ש באדרא זוטא ר"ל ע"ב (ח"ג רל, ב) ת"ח שירותא דא דאקרי אב אתכליל ביו"ד דתליא ממזלא קדישא כו'. ומשם נוטל המוחין. ויו"ד של מזלא נכלל ביו"ד של קרומא דאוירא. וענין הסתלקותו למעלה הוא לקבל מוחין שלו דהיינו חו"ג יותר מאירים ולכך עלה למעלה, שהמוחין הוא מלמעלה למעלה עד א"ס כידוע. וכשמביא מוחין מזדווג באמא ואתנהירת אמא כמ"ש שם בספרא דצניעותא. וז"ש כאן דמטי ולא מטי בהאי נקודה, פי' שנהירו הנ"ל מטי בהאי נקודה שהוא חכמה, ואח"כ מסתלק שלא מטי כנ"ל:

ועוד יש לפרש דקאי על מ"ס ואוירא ששם מטי ולא מטי ברצוא ושוב כמ"ש לקמן בפר' נח דף ס"ה עי"ש:

אתפשט האי ראשית. בא לפרש הענין איך שבהתפשטות האי ראשית שהוא חכמה שנק' ראשית ראשית חכמה, וע"י בטישה הנ"ל של אוירא במ"ס ברצוא ושוב כנ"ל על ידי זה אתפשט נקודה דלתתא ראשית חכמה כמ"ש בפר' יתרו ס"ח ע"ב (ח"ב סח, ב) בתוספתא כי חכמה הוא נקודה י' דנפיק מאויר והאי י' עביד ליה היכלא דהיינו בינה שהיא היכלא דיליה כדלקמן, והוא כי י' אית ליה ג' נקודין שתים באורך וא' ברוחב. ואח"כ נתפשטו נקודין הנ"ל. והב' שבאורך נתפשטו ונעשו ג' באורך. והא' שברוחב נתפשט ונעשה ב' ברוחב והוא שיעור אות ד' והוא בינה ה' עלאה כי ה' ד' הוות ומדאתעברת נעשית ה' בסוד הדעת מפתחא דכליל בשית והוא וא"ו שבתוך ה"א עלאה ובינה היא היכלא דיליה דתמן אתטמר אבא בסוד דגש נקודה בתוך ה"א שהוא אור החכמה:

ועביד ליה יקרא להיכליה. הוא סוד הדעת דגניז בה והוא סוד המזלא דחפיא עלה שמשם נמשכין עטרא דחסד ועטרא דגבורה ממו"ס דרך המזלא שהוא דיקנא קדישא דא"א שנק' לבושין דיקר כמ"ש בספרא דצניעותא פ"א לבושין דיקר(?) אתקין ואחסין. וה' עלאה הוא היכלא כנ"ל והלבוש ??? הוא א' של מילוי ה"א שהוא אור שמאיר מסוף העולם ועד סופו שממנו נברא שמים שהוא סוד אלף וז"ש יקרא להיכליה:

תמן זרע זרעא. הוא אור החכמה, ה"ח דיסוד אבא כנ"ל כי ביסוד אבא גנוז ה"ח:

לתועלתא דעלמא. פי' שעל ידי זרע אבא אולידת אמא לזו"נ שנק עולם בסוד עולה חסד יבנה:

ורזא דא זרע קדש. פי' זרע של חכמה הנק' קדש:

כהאי זרעא דמשי דארגוון טב. הוא אור החכמה הנ"ל:

דאתחפו לגו. שנכנס בתוך בינה היכלא הנ"ל:

בהאי ראשית. שהוא חכמה נ"ל:

ברא ההוא סתימא כו'. הוא אוירא הנ"ל:

להיכלא דא. בינה. כנ"ל סתימא דסתימין בטש אוירא דיליה כו' ועביד ליה יקרא להיכליה:

היכלא דא אקרי אלהים. כי בינה נק' אלהים כי דינין מתערין ממנה:

ורזא דא בראשית ברא אלהים. פי' על ידי ראשית חכמה ברא ההוא סתימא הנ"ל אלהים בינה:

ברזא דאתפשטותא דנקודה. כנ"ל אתפשט האי ראשית ועביד ליה כו' ומבינה אתבריאו כלהו מאמרות ו"ק כנ"ל תמן זרע כו' לתועלתא דעלמא ]:

אתוון ונקודי כו' באינון שבילין סתימין. שהן ל"ב שבילין דנפקין מקוץ התחתון של יו"ד והן אותיות ונקודות. וז"ש מהאי אתפשט כלא ר"ל מהיו"ד זה שהוא סתימו, ועיין תז"ח ע"ט ע"א:

כזהר הרקיע ההוא כו'. הוא בינה שעומדת על הו"ק והוא יסוד דבינה שנקרא הרקיע וממנה יוצא הדעת לו"ק וזהו הנהר דנגיד ונפיק דלא פסיק ולכן כינה אותו על שם בינה שבתוכה נגיד‏ וממנה יוצא וזהו זוהר הרקיע של הרקיע:

ראשי החיה. חג"ת שהן ראשי האבות והן ראשי של הבת שהיא החי' כמ"ש בתיקונים י"ד ע"ב תלת גווני עינא כו' אלה ראשי בית תמן ראש תמן בת. והרקיע שעל גבי אבהן הוא בינה והיא גלידא תקיפא שהוא הקרח הנורא כמ"ש בתז"ח ע"ח ע"ד כי מתוקפא דצפון אתגלידו מיא והיא אמתני ותקיפא יתירא כמ"ש בר"פ תרומה:

זהר דהוא כו'. הוא הדעת דנהיר לו"ק:

נהירו דאורייתא דנהיר תדיר ולא פסיק. עיין באור הגר"א על זה בתז"ח ע"ח ע"ד בד"ה ומצדיקי:

והארץ היתה כו' [א"ה ראיתי ללקט כאן מביאורי הגר"א בתז"ח דף פ' ע"ב בד"ה ובסתרי אותיות.]

והארץ היתה כו' היתה מקדמת דנא. ר"ל בעולם התהו ששם ארעא אתבטלת כמ"ש בספרא דצניעותא פ"א לפי שבעולם התהו יצאו בבוצינא דקרדינותא (שהוא שורש הגבורות) ולא אתערבו באוירא דכיא (ששם החסדים) לפי שבעולם הנקודים יצאו בסוד נוקבא לבד שהם הגבורות כידוע ולא אתבסמו על ידי החסדים ולכן לא אתקיימו:

תלגא גו מיא נפקו מינה זוהמא בההוא חילא דתלגא כו'. כי ארץ נבראת ממים כמ"ש בספר יצירה ויצק עליהם שלג ונעשה עפר. והענין כי קודם חלק השי"ת המים לשני חלקים, והן מ"ד ומ"נ כידוע, ומ"נ הן צלולים ואדומים ומ"ד הן קפויין ולבנים כשלג, וזהו שלג שתחת כסא הכבוד כי כסא הכבוד הוא אמא שהיא כסא לכבוד שהוא חכמה ל"ב נתיבות, ותחת כסא הכבוד הוא יסוד דאעיל ת"ק פרסי עד או"א (והן חג"ת נ"ה כידוע בסוד עץ החיים מהלך ת"ק פרסי), והשלג הן ה"ח דאתגלי בפום אמה:

והענין כי בתחלה יצאה בסוד ה' גבורות והן ה' גוונים ד' גוונים הוא ד' של ה', ונקודה אמצעית של ה' גוון החמישי (גוון תכלת הכולל כידוע), כי הגוונין הן מסט' דגבורה והיו גוונין חשוכין כי עדיין לא יצא הנביעו דמיני' אצטבעו גוונין כי הנביעו הוא ה"ח. וידוע כי נהורא מסט' דחסד והן ה"פ אור ה"ח אוירא דכיא י' אור כידוע. ולכן על ידי השלג הנ"ל אתבסמת כי הם ה"ח כנ"ל ה"ח של אמה קדישא יסוד, ועל ידי התבסמות הזה נפיק מינה הזוהמא ואתבריר הטוב מה שיוכל להתברר והפסולת יצא למטה כמו בעובר שדם הטוב שבו נוצר הולד והשאר יוצא עם הולד הפסולת והכל נברר על ידי זרע של הזכר כי הוא חלב הקיבה שהוא נקפה וכשמטילין אותו לתוך חלב כולו נקפה ע"י, והחלב נברר לעצמו והקום נשפך לחוץ. וז"ש בההוא חילא דתלגא במיא:

ואמר ואקיש בה אשא תקיפא והוה כו'. הוא בוצינא הנ"ל סוד הגבורות:

ואתעדי. ר"ל והוסר הפסולת (כי בפנים הגירסא "ואתעדיאת" שהוא לשון עיבור אבל גירסת הגר"א "ואתעדי" שהוא לשון הסרה):

תהו כו'. עכשיו מפרש ד' הגוונים והיאך הפסולת יצאו מכ"א. והן ד' אותיות השם כידוע. והן תהו ובהו וחשך ורוח. והענין כי תהו הוא עולם התהו ובהו הוא עולם התיקון מלשון בו הוא שבו הויה לעולם. והם ו"ה של השם. כי תהו הוא דנוקבא ה' אחרונה דלית לה מגרמה כלום, ובהו עולם התיקון הוא דדכורא כמ"ש באדרא רבא והוא ו' של השם, ו"ק ששת ימי הבנין. וחשך הוא אשא תקיפא, ה' ראשונה של השם ששם גניז בוצינא דקרדינותא גו מעוי דאמא כי שם אלהים שהוא כינוי' שם אור וחשך לבושא דאור כמ"ש לקמן דף כ"ב ע"ב (ח"א כב, ב) והיא בעצמה אין שם רע רק דינין נפקין מסטרהא, וזהו חשך דאתקיף לרע והוא אתקיף לתהו ה' תתאה. ורוח אלהים הוא יו"ד של השם שהוא רוח הקדש מחכמה הנק' קדש. והן בארץ תלגא גו מיא הוא ורוח אלהים מרחפת שהוא אוירא דכיא כנ"ל. וחשך הוא אשא תקיפא דאקיש בה. ובהו ברירא דאתבריר מינה על ידי ההוא תלגא (כי השלג שביסוד נמשך מחכמה), ותהו פסולתא דאתעדי על ידי אשא תקיפא. וכ"א הוא בשרשו ו' מיו"ד, ה' מה"א כמש"ו, וז"ש תהו מדורא דזוהמא:

ואמר קינא דפסולת. ר"ל שרש קין קינא דמסאבותא כמ"ש בספרא דצניעותא ובאדרא רבא. כי ד' הנ"ל הן נגד אדם וחוה קין והבל, כי אדם וחוה הן חו"ב, או"א, י"ה של השם כידוע, והן מ"ד תלגא ומ"נ אשא תקיפא. וקין הוא סטרא דגבורות והוא תהו שבו כל סטרא דרע. והבל הוא סטרא דחסדים והוא בהו, סטרא דיישובא, 'בו הוא' כנ"ל, והוא יישובא דאתיישב בה והכל ב'ארץ' השכינה. וז"ש ובהו ברירו דאתברר מגו פסולת ואתיישב בה:

חשך רזא כו'. כנ"ל והוא אתקיף לתהו ומינה אתתקנת ההוא פסולת כמ"ש בא"ר מארץ אדום דכל דינין כו' ע"ש ומשם יצאו:

ורוח אלהים רוח קודשא כו'. הוא יו"ד של השם כנ"ל, חכמה שנקרא קודש:

דנפיק מאלהים חיים. וז"ש בספר יצירה אחת רוח אלהים חיים:

ודא איהו מרחפת כו'. דמני' אתתקנו החסדים כנ"ל:

בתר דהאי רוח נשיב אבריר דקיקו חד כו'. תהו הוא ה' אחרונה ובה שם אדני. וי' דאדני הוא חכמה זעירא והוא דקיקו חד דאתבריר בבהו. (והוא כי בי"ע הם חיילין דמלכות והיא מתלבשת בהם בסוד רגליה כו' והוא אותיות אד"נ בבי"ע, אבל י' דאדני דבוקה באצילות כמ"ש הגר"א במ"א). והנה תהו ובהו וחשך ורוח הן ד' גוונין וד' יסודות אש מים רוח עפר. חשך הוא אשא תקיפא כנ"ל. ובהו אבנים מפולמות שמהם יוצאים מים. רוח הוא רוחא הנ"ל, וכאן חשיב כל הד' כמש"ו (תהו אצריף ונפיק רוח גדולה מפרק הרים יסוד עפר. בהו אצריף ונפיק מיניה רעש כנגד מים. חשך אצריף ונפיק ממנו אש. ומרוח קול דממה דקה שהוא רוח תיקון כל הנ"ל כאשר יתבאר):

תהו אתר כו'. כנ"ל דלית לה מגרמה כלום. והוא עפר שמתפעלת מג' אמ"ר:

בהו כו' אבנין דמשתקעין כו'. הן ו"ק, ו' של השם כנ"ל. וכולן נקראים אבנין כמ"ש בתז"ח שית אבנין. והן משתקעין ומתגלין בתהו שהוא עפרא כנ"ל, ה' תתאה כמ"ש הנצנים נראו בארץ דהיינו ו"ק במלכות כמ"ש לעיל בהקדמת הזהר:

וע"ד נקיבן ומפולמין. ידוע כי ז"א ונוקבא הן קול ודבור דנפקין מן שופר בינה. פי' כל בדבר ה' שמים נעשו והכל במאמר פיו. כי הנוקבא שהוא "דבר ה'" הוא עושה כל הפעולות כידוע. והן כ"ב אותיות הנכללים בה' מוצאות הפה והן ג' חלקים: ג' אמ"ש, וז' כפולות בג"ד כפר"ת, וי"ב פשוטות. והן אמ"ש בבינה כללות ג"ר כידוע, וז' כפולות בו"ק והיכל הקדש באמצע, וי"ב פשוטות במלכות, ים עומד על שנים עשר בקר, ב' דרועין וב' רגלין כל אחד מג' פרקין כידוע:

נמצא בו"ק שהן אבנין כנ"ל יש בהם ז' כפולות שהם דגש ורפה שהם דין ורחמים. וז"ש נקיבן ומפולמין שהם רכים ורפויים שהוא רפה. ואמר נקיבן רמז לדגש שהוא נוקב תוך האות:

הני תליין באוירא. היינו כי הרפה תלייא באוירא ע"ג האות כזה [ציור של אות ב' וקו מעליו] . וז"ש לזמנין תליין באוירא לזמנין מטמרן והוא דגש ורפה. רפה על גבי האות באוירא, ודגש בתוך האות מטמרן. וכמ"ש בתיקונים והחיות רצוא ושוב, רצוא בדגש (דהיינו כי בדגש אומרים שאר אותיות התיבה במרוצה עד שמגיעים לדגש) והוא רמז לדין (שהשפעת וגילוי השמים שהוא ז"א מתעלמת) והוא יומא דעיבא ואז יוצא מים מטר, וה"ס אבנים מפולמות נקיבן כו' ויוצא מהם מים. ושוב ברפה, ושבו העבים אחר הגשם ואז בהיר הוא בשחקים (שוחקים מן לצדיקים), רחמים כידוע. ולכן דגש מטמר ומתעלם בתוך האות, ורפה תליין באוירא:

וז"ש לזמנין מטמרן ביומא דעיבא והיינו דגש כנ"ל. ולכן אמרו רז"ל מטר כיומא דדינא. וז"ש ומפיקי מיין:

והנה כל זה בעולם התהו שאז יצאו כולם בסוד הנוקבא מלכות דכל אחד מהו"ק נפש כידוע. והוא דבור. ואז היו כולם בסוד דבור כ"ב אותיות, בג' חלקים הנ"ל; דבינה, ו' קצוות, ומלכות. והנה ד' גוונין הן ד' מרות. ותהו מרה אוכמא, טחול שמשם השחוק דהיינו שחוק הרשעים כי משלם לשונאיו וכו'. וז"ש דהא כדין חדוה ושטותא דקא אתפשט תהו דהיינו השחוק של שטות הרשעים שהשעה מלכות הנקראת 'שעה' משחקת להן בסוד תהו ה' אחרונה כנ"ל. והכל על ידי חשך אשא תקיפא דאתקיף לתהו בכל הד' גוונין, כי תהו אין לה שום גוון רק שמקבל כל הגוונין כידוע כמש"ו. אבל כאשר בא הקול שהוא ו"ק דכל א' מהו"ק (כמ"ש האר"י זללה"ה שהוא עיקר התיקון) שהוא רוח דנפיק מאבא אוירא דכיא כנ"ל ואז היו בסוד נקודות כי קול נעשה על ידי נקודין והוא קלא דנהיג לדבור, נקודות דנפקין מחכמה יו"ד של השם, עשר אמירן י' נקודות כידוע:

וז"ש רוח הוא קול, הוא יו"ד של השם דאתקיף לוא"ו (ו"ק של ו"ק כנ"ל):

ודא תהו עלי' כו'. כי אלו הד' הן ד' דגלים לד' סטרין, דרועין ורגלין, חסד גבורה נצד הוד. תהו הוד, בהו נצח. וזהו צבאות. ושדי יסוד ומלכות, איהו בנצח ואיהי בהוד (נ"ל דגירסת הגר"א ז"ל "תהו עלי' שריא שם צבאות בהו עלי' שריא שם שדי". אע"ג דיש לדחוק ולפרש מ"מ האמת יורה דרכו). חשך גבורה אלקים ושם בינה אלקים חיים. רוח חסד ושם חכמה הוי"ה:

דלאו איהו בלא כו'. ר"ל המטר (והוא טעם למה בהו הוא רעש כי בהו הוא אבנים המפולמות, מים ומטר כנ"ל, ומטר לאו איהו בלא רעש):

ואינון תריסר. כי ד' דגלים הנ"ל דרועין ורגלין, ג' פרקין בכל אחד הרי הן י"ב פרקין. וכן שם של י"ב (עי' בריש ספרא דצניעותא) והן רפ"ח ניצוצות של עולם התהו, ד' פעמים ע"ב בד' מקומות הנ"ל (ששם מתגלין או"א זו"נ כנ"ל. והם שלושה ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן גימטריא רי"ו, וע"ב דחסד כמבואר בדברי האר"י זללה"ה), והן ג' תהו ובהו וחשך שהן מאמא זו"נ כנ"ל רי"ו. וע"ב מסטרא דחס"ד ששם חכמה כנ"ל. רי"ו גבורה. ואבא הוא קול דנהיג לדבור כנ"ל, והוא רוח אלקים חיים שע"י הי' הבירור והתיקון כנ"ל [עד כאן מה שלקטתי מביאור הגר"א בתיקונים הנ"ל. עוד כתב הגר"א בריש תיקון ע' כי שם הי"ב דמלך מלך ימלוך יוצא מי"ב אותיות תהו בהו חשך ורוח (ויעויין בתז"ח שם בבאוה"ג מ"ש על מאמר זה בארוכה. ש"ל). המסדר]:

ויאמר חילא דאתרם ארמותא בחשאי מרזא דא"ס ברזא דמחשבה . [א"ה כתב הגר"א בספרא דצניעותא פ"א ד"ה דכתיב זה יאמר דכל אמירה בלחישו והוא ברזא דמחשבה שהוא חכמה].

יהי על רזא דאו"א דאיהו י"ה ולבתר אתהדר לנקודה קדמאה. [כי יהי הוא י' אבא אלא שה' אמא נכללת שם ואתהדרת לאבא שהוא י' וזהו י' ה' י'. כן משמע מספרא דצניעותא פ"א בד"ה היינו דכתיב. המסדר]:

אור דא רזא סתימא אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עלאה כו'. [ע' מ"ש הגר"א בספרא דצניעותא פ"א בד"ה קרומא דאוירא וע' לעיל בראש הסדר. אור דא רזא סתימא, קאי על אוירא עלאה בין גולגלתא ומוחא והוא נק' רזא דא"ס סתים דסתימו כמבואר שם. ואתפשט ממנו מהאי אוירא הנ"ל י' שהוא חכמה תתאה והוא אתפשט מרזא דסתרא דאויר עלאה והוא זווג הנעלם דמטי ולא מטי דאוריא ומוחא. וז"ש "ואתבקע" כמ"ש לעיל שם בקע ולא בקע. וכד נפיק י' מאויר מה דאשתאר הוא אור. המסדר]

ובהאי כד סליק כלא סלקין ואתחדן בי' . [ר"ל כי כל האורות וכל הפרצופים הכל נתעלו במו"ס לאחר שבירת המלכין ונבררו בו. כן ביאר הגר"א בספרא דצניעותא פ"א בד"ה ביה סליקו. המסדר]:

וקיימו לחים כו'. ע"ל ע"ז ע"א (ח"א עז, א) עביד שמיא כו' ולבתר כו' והוא בת"ת שהוא רוחא. וכן בזווג זו"נ, דטפה דכורא מים, ז' אותיות של נוקבא אשא, אודם. ומתערבין בה כחדא ולא אקרישו עד שהקב"ה נותן בה טפה רוח וכמ"ש בחלק (סנהדרין צא, ב) מאימתי נותן נשמה כו' אפשר חתיכת כו'. והוא השותף השלישי שע"י נגלד ואז הוא רקיע. וכן בפר' תרומה סוד אור מים רקיע באדם. וזהו סוד אורח וחשך דכאן. כי נוקבא נקראת חשך. דכורא הוא אור הגנוז בצדיק בברית. וע"ל א' א' (ח"א א, א). וכ"ה באדם שאביו נותן ז' אותיות ואמו ז' אותיות והקב"ה ח'. וכן למעלה בזו"נ שכ"א נותן ז' לפי שכל אחד מהן כלול מז' ובינה שנקרא 'הקב"ה' נותן ח' שהיא דרגא דשמינית:

ובגין דההוא חשך תיאובתיה לאתכללא בימינא כו' חשך לא נהיר אלא כד אתכליל באר לילה דנפיק מני' כו' רזא דנקודה עלאה ורזא כו'. [א"ה כן הביא הגר"א לשון זה בביאורו לתיקונים נ"ג א' בד"ה דאיהו ריב. בשינוי ממה שכתוב בפנים לפנינו. ומשמע שם דאור וחושך הן י"ה חו"ב, ויום ולילה ו"ה זו"נ. ומ"ש רזא דנקודא עלאה היינו חכמה י'. ורזא דעמודא דאמצעיתא ז"א, ו'. וז"ש וגרע מני' ו"י]:

הכא בפרט רזא לאפרשא בין מיין עלאין לתתאין ברזא דשמאלא כו' דעד הכא רזא דימינא הוא. [א"ה בבאוה"ג על התיקונים קמ"ב א' ביאר מאמר זה וז"ל: דיום ראשון הוא ימינא ובי' שלמה, אבל יום שני הוא שמאלא וביה מחלוקת והבדלה, וכמש"ו "ימינא איהו שלימא דכולא כו' כד אתער שמאלא כו'", עכ"ל. ועוד הביא מ"ש לקמן באריכות:

בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא ובההוא מחלוקת כו'. ופי' שם הגר"א דתרין מחלוקת הוו. חד דאתפלג ימינא משמאלא והוא שירותא דקשיו. והיינו מחלוקת ראשונה דקרח דאפלוג מימינא אהרן, ואתתקף קרח בתוקפי' וירד לגיהנם. ומחלוקת השנייה כד אתפלגו לקבל נוקבא בינייהו והוא מחלוקת דסופא ברחימו וחביבו. והוא מחלוקת שמאי והלל לעאיל נוקבא בינייהו דהיינו הלכה כידוע, תורה שבעל פה, דהוה נייחא בסופא מחלוקת לשם שמים:

וז"ש לקמן כיון דשכיך רוגזא כו' אתער כו' מחלוקת דרחימו ותרין מחלוקת הוו, חד שירותא וחד סיומא ודא כו' שירותא דלהון בקשיו וסופא דלהון בנייחא קרח הוה שירותא כו' שמאי סופא כו'. והוא כנ"ל. [ונ"ל פי' בסוד עולם הניקודים דהוו מחלוקת כל ז"ס בסוד רה"ר. ואח"כ בעולם התיקון פונים כולם לנוקבא בסוד אילת אהבים, רה"י). המסדר]:

את שני המאורות כו' אלא בארח סתים הגדולים כו'. כמ"ש בע"ח דב' הפאות הן שרשי זו"נ והן ב' שמות הנזכרים כאן שהן בחילוף ה' ומלוי אלקים. והן הויה אלקים בחד שבאין כ"א בב' שמות שוין. והם בארח סתים בחילוף ומילוי ולמטה מתפרשין הויה אלהים כמש"ו. וידוע שג' דרגין אלו א"א וז"נ הן פועלין בג' עולמות בי"ע. וכן הן ב' כרובין בבריאה שוין. ואח"כ מתפרשין יצירה ה' (עי' היכלות דר"י ובפרדס) הקטן וסנדל אלהים והן סוד עץ הדעת טוב ורע. ובריאה אע"פ שנגד אצילות היא ע"ה אלהים. נגד עולמות שלמטה ממנה היא בכלל שלמעלה כי היא באחדות עם אצילות כי היא נגד אצילות, בינה נגד אבא, והן לא מתפרשין והיא ה' אחרונה שבשם כמ"ש בספרא דצניעותא בפ"ג וכן נקרא מט"ט וסנדל יום ולילה שבהן מקננין זו"נ (ועיין לעיל בבאורו על פקודא ד' (דף י"ב ב) מ"ש על מאמר זה. ש"ל):

[ליקוט‏. שמא שלים קורא בזוהר את שם הוי"ה אלקים. והענין כי יש ג' יחודים. יהו"ה אהי"ה, הוי"ה אלהים, הוי"ה אדנ"י. והנה אלהים גימיטריא אהי"ה אדנ"י, אם כן הוי"ה אלהים כולל כל היחודים. והנה כשתעמידם הוי"ה למעלה ואהי"ה תחתיו ואדנ"י תחתיו, שג' דרגין יש בקדושה ג' ראשונות, וג' אמצעות, וד' תחתונות. והם: יה דהוי"ה, ג' ראשונות, דרגא חדא. ו' הוא באמצעיות. ה' דרגא חדא. וכן גם הג' שמות הוי"ה אהי"ה אדנ"י הם הג' דרגין הנ"ל כידוע. ותראה נפלאות כי חצי הראשונים מאלו השמות הוא הוי"ה וחצי האחרונים הוא אלהים. ומחולקים לג' מדרגות הנ"ל. כי י"ה דהוי"ה דרגא חדא, וא"ה דאהי"ה גימטריא ו', דרגא תניינא, וא"ד דאדנ"י דרגא ג' גמיטריא ה'. וכן חצי' האחרות ו"ה דהוי"ה וי"ה דאהי"ה ונ"י דאדנ"י גימטריא אלהים:

פתח כו' מאן הוא דאמר נעשה אדם כו'. [כל המאמרים אשר מכאן עד אלה תולדות השמים שבדף כ"ד ע"ב וגם המאמרים שנשמטו פה בפנים ונדפס תשלומם (בדפוסים אחרונים) בהשמטות שבסוף ח"א, באו מסודרים ומבוררים יותר בתז"ח. ונדפס שם עליהם ביאור מסודר מהגר"א ז"ל. עי"ש. ש"ל]

בגינייהו נפלת ה' זעירא דאברהם. [א"ה המאמר הזה הביאו הגר"א בבאורו לתיקונים ס"ה ב' בד"ה למהוי ליה וביאר שם כי ה' זעירא מלכות אתחברת תמיד בימינא שהוא חסד לאברהם. ומשה הוא גלגול הבל. ותיקונו בתלת גלגולים שת, שם, אברהם. ומשה רווח משת ש, ומשם מ', ומאברהם ה', דהיינו משה. כי אברהם תיקן ה' זעירא דאתכליל בימינא חסד לאברהם, חסד דאתגלי בפום אמה, והוא הברית שניתן לאברהם מילה ופריעה כידוע. וכן תיקן בגירי הצדק דבית דין צדק. דהם נאחזין בה' זעירא ברתיה דאברהם ה' דהבראם, אותיות אברהם, דהוא אב המון גוים בה"א דניתוסף ליה, ושם בה' נאחזו גירי צדק והוה מקרבן תחת כנפי השכינה כידוע. וכן במשה ג' אבהן הוא ש'. תלת ווין דשי"ן הן חג"ת, והוא תיקן באוריין תליתאי על יד תליתאי לעם תליתאי רמז לתלת הנ"ל. ומ' תיקן במ' יום על ההר. וה' זעירא רצה לתקן בגירים, אלא דערב רב קלקלו ונפלה בגלותא ואתנטיל מיניה דמשה במשכונא לבנוי דאברהם דייתי ויפרוק יתהון. ולכן לא נכנס משה לא"י כי א"י היא ה' בתראה מלכות קדישא, ועל ידי דערב רב נפלה דקביל לון משה. וז"ש ובגין דא איהו לא ייעול לארעא דישראל עד דיתוב ה' לאתרה. וכאשר יתוקן, היינו שישתלם ה' דמשה ותתקשר בימינא. וז"ש ואתמר ביה מוליך לימין משה, דהיינו שה' דמשה נתחבר לימין חסד. [ע"כ מה שלקטתי מביאורו שם ובדף ק"ה]:

ודא איהו ונהר יוצא כו' דאינון חסד דרועא ימינא כו' ד"א ומשם יפרד כו' אלין אינון ד' דנכנסו לפרדס חד עאל בפישון כו'. בביאור הגר"א על היכלות דפקודי היכל ו' (ח"ב רנד, ב) ד"ה וכלהו לא אשתזבו כו', ביאר כה"מ אלו בארוכה, יעויין שם:

אר"א אבא כו' אדהכי הא סבא דסבין קא נחית כו' אבני שיש טהור אינון דמנהון מיין דכיין נפקין ואינון רמיזין כו'. גם כל זה המאמר ביאר שם בארוכה בד"ה ת"ח בגין דר"ע סליק כו' עי"ש:

[א"ה ראיתי להעתיק כאן מ"ש הגר"א ז"ל בביאורו לתיקונים צ"א ב' ד"ה לפרדס וז"ל: דנכנסו לפרדס חד עאל בפישון דאיהו פי שונה הלכות. דר"ל פשט, והוא בן עזאי בימינא, ועליו נאמר יקר כו' לחסידיו בסטרא דחסד:

תניינא עאל בגיחון ותמן הוא קבור ההוא דאתמר ביה כל הולך על גחון. ר"ל תורתו של משה שהוא ברמז של הגדות שעליה נתחנן משה שלא להקבר בחו"ל בהאי צולמא דלאו הגונה לו, וכמ"ש ברעיא מהימנא פרשת כי תצא רע"ט ר"פ בארוכה (ח"ג רעא, א):

גבריאל כו' גבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו. ר"ל רמז דדרכו נסתרה:

ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין. ר"ל דתורתו שהיא קבלה למשה מסיני דנסתרה בתורה ונקבר שם בהגדות לא ידע אינש ממנה עד שהוא יגלה. וגיחון הוא משה נחש בריח כמו הולך על גחון כמ"ש ברעיא מהימנא פר' תצא רע"ט א' (ח"ג רעט, א) דאנת לויתן נחש בריח כו':

וז"ש ודא איהו רמז ולחכימא ברמיזא ר"ל שמרמזין לחכימא והוא בן זומא דעליה אתמר דבשמצאת כו' שהן הרמזים ומסטרא דשמאלא:

תליתאה כו' ודא לישנא חדידא קלא לדרשא. ר"ל דרוש:

רביעאה כו' בן זומא ובן עזאי כו'. והענין כי שם ע"ה טו"ר קליפין שם על ההלכה ג' קליפין שלש שנים ערלים והרביעי הוא קדש. [עכ"ל שם]:

ביאור על ד' נהרות זהר בראשית כו' ע"ב(זהר חלק א כו, ב) "דבר אחר, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אלין אינון ד' דנכנסו לפרדס, חד עאל בפישון דאיהו פי שונה הלכות" (ר"ל דפרד"ס הוא ראשי תיבות פשט רמז דרש סוד, ופשט הוא הלכות פשוטו של תורה, והוא בן עזאי שעליו אמרו משמת בן עזאי בטלו השקדנים):

"תניינא עאל בגיחון ותמן הוא קבור ההוא דאתמר ביה כל הולך על גחון, גבריאל, גבר אל, עליה אתמר לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו, ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין דאתגליא תמן, ודא איהו רמז ולחכימא ברמיזא"(ר"ל שהוא נכנס ברמז והוא גיחון ששם קבור משה כמ"ש בפרשת כי תצא דף רע"ט ור"פ (ח"ג רעט, א) קום טול אבנא דא בידך דאתמר בה כו' לתברא קליפין דאגוזא דהא כמה רועים פרנסי דרא אתכנשו על האי אבנא דאיהו סלע דילך לאפקא מים מתמן דכלה דילך מעין החכמה בהאי סלע דנביעא דילה באורייתא ברזין סתימין לית סוף כו' וכל תוקפא דלהון לאעברא קליפה דלעילא וכד מטו לקליפה תניינא דאיהי תקיפא איהי קשיא להון ומחאן בה כל יומיהון כלהו בלישנהון דאינון תקיפין כפטשין ולית להו רשו לאפקא מנה מיא אלא אלין טפין דנפקין על ידך בזמנא דאתמר בה ויך את הסלע במטהו פעמים, ובמחאה תניינא נפקו טפין ואלין אינון רמיזין דחכמה רמזין דקבלה דאינון בחגיגה ושאר מתניתין, והאי אבן לית מאן דאפיק מיניה חכמה דאיהו מלגו דלית להו סוף דאיהו מוחא מלגאו (בר אנת כו') הלכה למשה מסיני. ור"ל הרמז שהוא קליפה תנינא שבו גנוז הסוד שהוא לפנים והוא קליפה תניינא דאגוזא קשה כאבנא כנ"ל ואי אפשר לעמוד על הסוד שבתוכו שהוא הלכה למשה מסיני, דרגא דמשה. וזהו קבורת משה שהוא הסוד שגנוז וקבור ברמז. ואילו דבר אל הסלע אז היה יוצא מים בלי טרחא ויצאו מים רבים הסוד שבתוכו. אבל בשביל שהכה יצא טפין טפין כנ"ל, והסוד גנוז וקבור שם, ולא ידע איש את קבורתו כנ"ל. ולית להו רשו לאפקא מינה כו' וכמ"ש שם דף ר"פ ע"א (ח"ג רפ, א) "ומה דאתמר בך ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה ווי לאינון אטימין לבא סתימין עיינין דלא ידעי קבורה דילך דהוות אנת בעי רחמי מקוב"ה דלא ייעול לך בההוא קבורה דבה אנת מתקרי מת הה"ד משה עבדי מת כו' אלא הכא רזא רברבא, קבורה דיליה בצלמא דלאו הגונה ליה דאיהי ארץ ציה ועיף בלי מים, ולית מים אלא תורה, ובה לא תואר לו ולא הדר לו, ומאן דחזי ליה בההוא צולמא ונראהו ולא מראה ונחמדהו, ובגין דא נבואת ישעיה הנה ישכיל עבדי קא רמיז עליה, ובגין ההוא קבורה הוה בעי רחמי דלא ימות תמן כו' ובגינך אתמר והוא מחולל מפשעינו אתעבידת חול בגין חובה ופשע דישראל בקבורה דילך דאתמר בה ויקבור אותו בגיא כו' ובחבורתו נרפא לנו בחבורה דאתחבר עמנא בגלותא, נרפא לנו דאנת הוא כשמשא דנהיר דאע"ג דאתכנש בליליא נהיר הוא בסיהרא בכל ככביא ומזלי, הכי אנת נהיר בכל מארי הלכות וקבלות ומינך אשתקיין בגניזו כמבועא דאשקי לאילנין תחות שרשיהון בגניזו עד דאתבקע מימוי באתגליא הדא הוא דכתיב יפוצו מעינותיך חוצה, דאנת אוף הכי כשמשא דאזיל בימי החורף תחות מבועין וכד מטא פורקנא תהא כשמשא דאזיל בקיץ לעילא ממבועין כו'":

והענין כי סוד משה הוא תורתו הלכה למשה מסיני שהוא הסוד, והוא גנוז ברמז והן הגדות שהן בש"ס כמו המעשים דרבה בר חנה וסנחריב שהן לפי הנראה ח"ו כמו דברים בטלים ובהן גנוז כל האורה והתורה, תורת משה, כל רזין דאורייתא. וזה שבקש משה שלא יגנז הסוד באלו הדברים ולא ניתן לו. וזהו "מחולל מפשעינו" שנעשה חול, דברים של חול, והוא "בפשעינו" כמ"ש ויתעבר ה' בי למענכם, וזהו "נבזה לא תאר לו כו'". ולעתיד יתגלה הסוד שבתוכו וזהו התורה חדשה שיתגלה לעתיד. וגרם הכאת הסלע דהוא קליפה תניינא הרמז כנ"ל, ולכן נגזר המיתה והקבורה בצולמא דלאו דיליה, ואין מתגלין אלא הטפין דנפקו ע"י. וז"ש "ותמן הוא קבקור ההוא דאתמר ביה כל הולך על גחון", ר"ל משה שהוא התנין הגדול, לויתן נחש בריח, כמ"ש שם דף רע"ח ורע"ט:

"תנינא דמתני' דבה אתרבו תניני ימא כו' ואינון מארי מתני' תנינא התנין הגדול נחש בריח לקבל בריח התיכון כו' אדהכי הא נונא רבא אזדמן לגביה ואמר ר"מ איתן מושבך ושים בסלע קנך, תניא דמסייע לך דהא נונין בסלע קנא דלהון כו' מאן הוא דנחית לתהומא רבא לאשכחא זמנא דא אלא אנת דאתמר בך צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, כמה מארי מתני' דבעו לנחתא לעומק' כו' ונחתו תמן ולא סליקו כו' ומאן דנקיבו דיליה בההוא סלע בלא רשו אתא חויא לנשכא ליה כו', תהו קו ירוק קליפה ירוקה דאגוזא תניינא, בהו אבנין מפולמין דאינון סלעים תקיפין דמארי מתני' פסקו מינייהו כמה פסקות לאפקא מי' דאורייתא ובגין דא אתקריאו אבנים מפולמות דמינייהו מיין נפקין כו' וכלה נחתין בגינך בתהומא לסייע לך ואנת תניא דמסייע לך יתיר מכולהו בגין דאנת...לויתן על שם אורייתא דאתמר בי' כי לוית חן הם לראשך כו'":

והכל על שם הסוד דקבור ברמז שהוא הסלע, קליפה תנינא. וזהו ושים בסלע קנך שגנוז בסלע, והוא סוד דרך נחש עלי צור, שזה הנחש גנוז בצור והוא סוד הסלע שלא נתקן הנחש עלי צור כמ"ש בז"ח דף כ"ו ע"ג וע"ד עי"ש. וז"ש גבריאל גבר אל, שנהר הראשון הוא רפאל סוד העפר ששם נכנס בן עזאי כנ"ל בפרשת פקודי, וזהו סוד אשר שם הזהב בסוד ועפרות זהב לו, וזה הנהר הוא בסוד גבריאל בצפון, והוא גבר כמ"ש גבר אל, והוא קרות הגבר בחצות כמ"ש בפרשת שלך לך דף קע"א ע"ב (ח"ב קעא, ב) "מבתר פלגו דלילי' שלהובא דעמודא דיצחק נפיק ובטש בהאי תרנגולא דאקרי גבר כגוונא דגבר אחרא עלאה עליה, כיון דבטש ביה בהאי גבר קרי ויהיב שית קלין כו'" (שהוא רזא דשש כמ"ש בפרשת תרומה דף קל"ט ע"א (ח"ב קלט, א) "ושש דא איהו בוצא דשית חוטין מתחברן ודא איהו וגויתו כתרשיש כו'"), "ודא איהו תרנגולא דקרי ולא שכיך ולבתר קרי כמלקדמין, מאי קרי? כל עובדין דבני עלמא בגין דאיהו מארי דאחמתא וקסת הסופר בחרצוי" (כמ"ש ואיש אחד בתוכם לבוש בדים וקסת הסופר במתניו, והוא גבריאל כידוע) "וכל עובדין דבני עלמא כתב בכל יומא" (וזהו סוד וביד כל אדם יחתום כמש"ל), "ובליליא בתר דקרי כל קריאן אלין קרי כל מה דכתב ביממא" (וזהו סוד מ"ש למעלה שאומר קול אומר קרא ואמר מה אקרא כל הבשר חציר כו' שהוא שור אוכל עשב מצמיח חציר לבהמה ואינון שהן מסטרא דשמאלא) "ואלמלא רגלוי אצבען דיליה כו' יהא מוקיד עלמא בשלהובוי. ומה עבדי? כיון דסליק צפרא וחוטא דנהירו דקיק נפיק מסטר דרום כדין מתחברין כלהו ואתעבידו תרין רגלין, תרין טלפין כעגלא, לקיימא דכתיב וכף רגליהם ככף רגל עגל, והא ידעת רזא דא":

והענין הוא כי חילוק האצבעות הוא מורה על אחיזת סט"א, ולכן בלילה הוא שסט"א יש לו אחיזה למעלה והוא במדת הגבורה כידוע והוא בגבריאל כמ"ש לעיל שלכן הוא באצבעין כתרנגול, וביום שאז יוצא חוט החסד והוא נכלל בחסד כידוע נתחבר הרגלין ונעשה טלפין, ואעפ"כ יש סדק בין הטלפין על אחיזתם מעט, והוא גבר והוא שור שעליו נאמר ככף רגל עגל כמ"ש בקש יחזקאל והפכו לכרוב שלא יזכר מעשה עגל כמ"ש בז"ח פרשת יתרו דף ל"ב ע"ד "וכף רגליהם ככף רגל עגל בחיבורא דהא סטרא ול"ל אצבעאן לתתא בגין דאצבעאן לתתא אחזיין חילין אחרנין בדיוקנא אוחרא וע"ד בר נש אחזי באצבעין חילין אחרנין לעילא בידין וחילין אחרנין לתתא ברגלין ואלין לא רשימין בגווייהו חילין אחרנין דסט"א ועל דא אקרון רגל ישרה דסתים לסטרא דא, ואינון כף אחת, ואע"ג דלא מתפרשין בפרישו דאצבעאן בחילין אחרנין דסט"א, אית בהו רשימו חד למיהב דוכתא לסט"א ואתחזיין לתתא ככף רגל עגל, אבל לא כף לאסטאה אע"ג דאינון רגל עגל ישרה איהו כו'":

וז"ש כאן גבריאל עליה אתמר לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו. ר"ל הרמז שהוא בגבריאל שדרכו נסתרה ויסך כו', וז"ש גבריאל גבר אל כו' ר"ל שעליו נאמר לגבר כו' והוא ראיה שהרמז בגבריאל והוא הגיחון ששם הולך על גחון כנ"ל, ושם מסטרא דשמאלא הנחש שהוא בשמאלא כמ"ש בפרשת נח שהוא הולך על גחון ושם נשיך החויא מאן דנקיב לההוא סלע בלא רשו כנ"ל, ושם הסלע, ושם נחש עלי צור כמש"ל. וזהו סוד וא"ו ד"גחון" גדול האיש, משה גדול. והוא אמצע של תורה לויתן נחש בריח, הבריח התיכון כמש"ל. ושם קבור בסלע על חטא הסלע בנחש כנ"ל בז"ח פרשת בשלח, והוא הולך בגלותא בתלמידי חכמים ומתגלה בהם, והכל ברמז כנ"ל וכמ"ש בפרשת משפטים ברעיא מהימנא עי"ש. וז"ש הולך על גחון, שעל הגחון הולך בגלותא. וז"ש ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין כנ"ל, לית מאן דאפיק מיניה חכמה דאיהו מלגאו, הלכה למשה מסיני. וז"ש דאתגליא תמן שם בהלכה הנ"ל נתגלה. וז"ש "ודא איהו רמז". ואמר "ולחכימא ברמיזא", ר"ל כאן נכנס אחר שהיה חכם גדול כמ"ש בירושלמי וכאן נכנס ונשכו הנחש בשמאלא ואתדבק שם כנ"ל בפרשת פקודי]:

(זהר חלק א כו, ב) "תליתאה עאל בחדקל חד קל, ודא לישנא חדידא קלא לדרשא"[ר"ל שחדקל הוא סוד הדרשה שהוא דרך קל וחריף, ולכן נקרא חדקל כמ"ש (ברכות נט, ב) "חדקל שמימיו חדין וקלין אמר רבא הני בני מחוזא דחריפין דשתו מיא דדגלת כו'", וכאן נכנס בן זומא כמ"ש (סוף סוטה) משמת בן זומא בטלו הדרשנים. והן ג' יסודות: פישון עפר, גיחון אש, חדקל רוח, גבריא"ל נוריא"ל רפא"ל]:

"רביעאה עאל בפרת דאיהו מוחא דביה פריה ורביה"[שהוא מעין הנובע לאין סוף והוא אור הגנוז, ימינא דעלמא, ושם נתבקע ימא דאורייתא כמ"ש (בכורות נה, ב) לא פרת שמו אלא יובל שמו כמ"ש ועל יובל ישלח שרשיו, וכאן לא יראה כי יבא חום, ולכן נכנס ויצא בשלום. וזהו סוד (מנחות כט, ב) שאמר משה רבינו ע"ה להקב"ה יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, שהוא נכנס בסוד הלכה למשה מסיני. וזהו סוד כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו מנין לך? אמר להם הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו]:

"בן זומא ובן עזאי דעאלו בקליפין דאורייתא הוו לקאן בהון, רבי עקיבא עאל במוחא אתמר ביה עאל בשלם ונפק בשלם".וכן אמר בתיקונין תיקון נ"ד דף צ"א ע"א"ומשם יפרד והיה לד' ראשים דאיהו ד' אתוון דשם בן ד' כו' ועוד ונהר כו' ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אלין תרין דרועין ותרין שוקין כו' ואית נהר לתתא דאיהו מטטרו"ן דאתפרש לד' סטרין דאינון מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל רפא"ל, שם הא' פישון כו' חדקל חד קל, דא חריפא בלישנא חד מסטרא דימינא, קל מסטרא דשמאלא לאולפא תרוויהו חד בשנים וקל בשפוון, ובגין דא פשיון פי שונה הלכות, גיחון גי חון, ההוא דאתמר ביה ויקבור אותו בגיא, תמן שריא לסט' דימינא כו' ובאלין ד' אעלו לפרדס אלין ארבעה. אלין דעאלו בקליפין חד הציץ ומת, וחד הציץ ונפגע, וחד אשתמד, רביעאה דעאל במוחא דאגוזא עאל בשלם ונפיק בשלם".רק דשם חולק בסדר הנהרות על כאן דאמר שם גיחון לימינא ופישון לשמאלא ופרת לאחורא:

ד"א ונהר יוצא מעדן בודאי בעה"ח תמן לית קליפין כו'. גם זה המאמר מבואר בהיכלות שם ד"ה וכלהו הנ"ל:

וייצר כו' לא אשתכח עזר בה?? לשכינתא בגלותא ולא למשה. [א"ה המאמר הזה לקטתי מביאורי הגר"א ריש תיקון נ"ח. והענין כי ידוע כי תורת משה הוא הסוד, ואינון דלא מסתכלין ברזין דאורייתא גרמין לשכינתא דאסתלק נביעו מינה דאיהו את י', דיו"ד דאדני הוא חכמה דילה בת מלך פנימה הדבוק באצילות, ושאר אותיות הם גופא דילה דהיינו בי"ע. ושם בבי"ע יש סטרא אחרא. ולכן היא שם טמירא בפשט רמז דרוש כנפיים ולבושים לכסאה מינייהו. אבל ראש י' דילה בת מלך פנימה באצילות ושם לא יגורך רע, וא"צ כיסוי תמן ושם הוא מוחא הסוד. וכן משה בגין ע"ר דגרמין ליה להקבר בחו"ל כי תורת משה סוד הנ"ל טמיר ברמז כנ"ל בכ"מ. והוא אתתרך רוחיה בכל דר ודר לגלות ולתברא טינרא להוציא מים סוד הנ"ל. ולכן אינון דלא מסתכלין ברזי דאורייתא לא אשתכח עזר בהון לשכינתא ולא למשה:

ויקח אחת מצלעותיו כו'. והוא בניינא דילה לעת הגאולה כמש"ו:

מצלעותיו דמאן אלא מאלין עולמין דמטרוניתא נטלו כו' חד מינייהו. דצלע הוא סיהרא קדישא מלכות ואיהו חד מן עולמתין דילה דאינון אילות דסוחרני כורסייא והוא ע"ב עולמין דילה, ששים גבורים סביב לה וי"ב תחותה, ואיהי חד מן הנהו איילות וכמ"ש ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי תמתי כו':

ואיהו סטרא חוורא. פי' דלית לה דעת דילה שהוא גבורות סומקא, ואז היא חוורא כסיהרא, וכיון דאנהירת כחוורא דאבנא דבדולחא ל"ל חיזו בשפירו לאסתכלא. אך כאשר קבלה דעתה שהוא ה' גבורות, כי נשים דעתן קלות כידוע אז נאמר בהם לעשות בהם משפט, דינים ה' גבורות הנ"ל, אז כתוב הדר הוא:

וז"ש ויסגור בשר תחתנה דא כו' בשר דמשה סומק. הוא דעת דילה שהן ה' גבורות כי משה בסוד הדעת מלגאו כידוע:

ד"א ויסגור בשר כד"א כו' דבה מטרוניתא יהיה סגור ששת ימי המעשה. פי' כי גופא דילה שהוא בבי"ע היא סגורה שם ומסתתרת לאגנא עלה כל ששת ימי המעשה כי בשבת היא עולה באצילות בסוד עליית עולמות אבל בששת ימים צריכה לבושים לכסאה ולאגנא עלה כנ"ל:

הכא אתרמיז רזא דיבום דאמרו ביה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. הענין כי סוד היבום הוא כי האחים כמו שהגופות שלהם מתקרבים באחוה כן הוא בנשמות יותר, ולכן על ידי שהוא קרוב לו מתבנה על ידו. והענין כי ביתו זו אשתו של אדם, עיקר בנין שלה על ידי בנים שהוא התפשטות רוחה. שאו"א נותנים רוחן בולד, ואמרו (כתובות נט, ב) אין אשה אלא לבנים, כי אשה בסוד נפש ובעל בסוד רוח, ובולד והיו לבשר אחד, מתחברין רוח ונפש דילהון כאחד ואז נקר' חיים כי הנפש בלא רוח הוא מת כמו בקבר. והרוח בא לעולם להחיות הנפש. וז"ש ואין אין מתה אנכי. ולכן בנים הן יסודה ובניינה:

והנה כתיב בא נא אל שפחתי ואבנה גם אנכי, פי' כי כיון ששפחתה קרובה לה ומשועבדת תחותה כן רוחא דילה שולט על רוח שפחתה, ואז על ידי התפשטות רוח שפחתה בולד יכולה גם כן להתפשט רוחא דילה. וכן הוא ביבום. כי מהתקרבות נשמות דאחים זה לזה אז בהתפשטות רוחא דיבם בולד מתפשט גם כן רוח אחיו המת באותו הולד:

והנה כמו כן למעלה. כי הנוקבא, שהיא השכינה, עיקר בניינה הוא בנים דילה דהיינו נשמות הצדיקים שהוא התפשטות רוחא דילה. והנה ישראל נקראו בנים למקום שהיה להם נשמת אצילות. וזה לעתיד לבא. אבל עתה על ידי חטא העגל פרחה מינייהו האי זיהרא עלאה ולא נקראו עוד בנים כי אין להם נשמתא הנ"ל בנויי דשכינתא ע"י ז"א דאצילות רק מסטרא דעבד מט"ט ואז נקראו עבדים. והענין כי י' ספירות דאצילות מקננין במט"ט שהוא כלל עולמות בי"ע, ולכן נקרא מט"ט אחיו של הקב"ה, ואז נוקבא דאצילת גופא דילה מתפשט בבי"ע כידוע ואולידת נשמתין מסטרא דבי"ע כידוע והוא בסוד היבום. וכל התיקונין עתה הוא מסטרא דבי"ע. אבל לא הועיל גם זה כנראה עתה בעו"ה כי גלו ישראל ואזלין נע ונד. והנה ביבם שלא בנה הוא בג' דברים: בתחלה במחשבתו מאן יבמי להקים, ואח"כ בדבורו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה, ואח"כ במעשה וחלצה נעלו מעל רגלו. כן בכאן בג' עולמות בי"ע שהן מחשבה דבור מעשה כידוע, כי בתחלה ירדה בבריאה וכשלא נתקן גם שם ירדה ביצירה ואח"כ בעשייה. ורוחא דקוב"ה נכלל עם רוחו דמט"ט בבי"ע וכשלא נתקנה שם אז וחלצה נעלו מעל רגלו שהוא עקב עולם העשייה כידוע, ושם של נעליך כו' זו אשה כו'. וביבום ניתר על ידי חליצה הקשר שבין אחיו עמו לתקנו כנ"ל, ואז כיון שלא בנה וניתר הקשר שוב לא יוכל לבנות עוד, והולך נע ונד עד דאשכח פירוקא על ידי ת"ח גדול שעולה למדריגת או"א עלמא דחירו ומוציאו מיד סט"א. וכן למעלה כיון שלא בנה על ידי מט"ט שוב לא יבנה עוד. רק על ידי או"א עלאין וזהו לא תוסיף קום בתולת ישראל רק אקים את סוכת דוד:

וז"ש כאן הה"ד אשר לא יבנה את בית אחיו. דודאי חנוך שהוא מט"ט לא יבנה את בית אחיו כנ"ל אלא קוב"ה על ידי או"א עלאין. וז"ש אבל לגבי קוב"ה אתמר ביה ויבן ה' אלהים אבא ואמא בני לה כנ"ל:

ובג"ד בטורא דא אתבני בי מקדשא כו'. והענין כי ב' מקדשים הן בניינין דילה שהן כנגד עוה"ז ועוה"ב, בינה ומלכות, והן בשביל ב' מיני נשמתין שהן רוחא דילה כנ"ל. והם נשמתין עלאין דלית לון גופא שהם בעולם הבריאה כידוע ינקין מאפרסמון דרגא דבינה עוה"ב ונשמתין דאית לון גופא בהאי עלמא ינקין מאפריון מלכות עוה"ז. ואלין אינון ב' בהמ"ק ב' בניינים דילה. אך כיון שחטאו ישראל ירדו בסטרא דההוא עבד ונבנו ב' בהמ"ק על ידו מסטרא דבריאה ועשייה כי בינה מקננא בכורסייא ומלכות מקנן באופן כידוע אלא שנחרבו דכיון שלא בנה שוב לא יבנה כנ"ל. ולעתיד לבא יבה הקב"ה בעצמו ב' מקדשים מסטרא דאצילות בינה ומלכות כעיר שחוברה לה יחדיו ואהיה לה כו' חומת אש ואז יתקיים:

וכן אתמר במשה ויבן כו' דא שכינתא נערה המאורסה כו' בההוא זמנא יזכו כל ישראל כו'. והן מסטרא דג' עלמין בי"ע. ב' בהמ"ק ומשכן כי המשכן היה גם כן מסוד היבום מסטרא דמט"ט שהוא משה שהיה לו מטה האלהים, דרגא דמט"ט, משה לכף חובה, וכף זכות מסטרא דעה"ד כידוע, ולא זכו לתיקון האמיתי רק לע"ל יזכו לזיהרא עלאה. [ע"כ מא שלקטתי מתיקון נ"ח]:

ומשה בגינייהו כו' דבגינייהו עבר כו' ואינון גרמי כו'. [א"ה ביארו הגר"א ז"ל בתיקון כ"א דף י"ג ב' בד"ה ומאן גרים, כי אדה"ר חטא בשביל הנשמות שהיו כלולות בו מערב רב אינון גרמו לו לחטוא, וכן משה רבינו היה כל אותו הדור ששים רבוא ורוחו מתפשט עליהם גם על הערב רב ועל ידי כן בא לכלל טעות. והן ערב רב שרוצים להיותו להם שם רב וגדול והם קופצים להורות אע"פ שלא הגיעו להוראה וכעס עליהם משה ובא לכלל כעס בא לכלל טעות והכה הסלע וגרם שלא ימצאו הלה פסוקה במקום אחד ויצאו המים טיפין טיפין בקושיות ופירוקין]:

אלין אבהן. הן ג' טפין הנ"ל שהן גנוזין במוח ג' קוצין דיו"ד קוצא וגזעא ושבילא. ג' יודי"ן דס"ג. ועיין בתז"ח ע"ו ב':

ואמר דעאלו וכו' כמש"ל ט"ז ב' (ח"א טז, ב) עאל ימינא בההוא עמודא דאמצעיתא כליל וכו' ע"ש. ואח"כ יורדין לבינה ונצטיירו שם ואח"כ יוצאין הטפין בחג"ת ועדיין בגניזו שהן ג' גוונין דלא מתחזיין ועיין לקמן י"ח א' ב' (ח"א יח, א) ויאמר אלקים יקוו וכו':

ומתמן נפקו וכו'. כמ"ש שם דהא מרזא דההוא נקודה וכו' ע"ש ואינן נגלין עד שמגיעין לנוקבא בארץ כמ"ש שם:

אתיליד יוסף. לפי שאין נגלה בחי' יסוד עד דעאלו במחשבה כו' כמ"ש שם י"ז א' (ח"א יז, א) ואפיק יסודא דעלמא וכו' ומההוא תוספת וכו' ור"ל בחי' הפנימית שלו שהוא חי בזה והוא הדעת:

ואטמירו ביה. שע"כ הוא בגניזו כנ"ל, וכאשר נותן לנוקבא שם נגלה והוא ג' גוונין דקשת שנראו בארץ כמש"ו:

בגין דהנצנים וכו'. והוא זכות אבות. וזהו סוד וזכרתי את בריתי יעקב וכו' והארץ אזכור והוא ברית הקשת:

קל ינוקי. ר"ל זהו סוד קול התור ולכן אמר בארצנו בארץ הזה. וזהו סוד אין העולם מתקיים אלא בהבל וכו':

ולקבליהון תורי וכו'. ר"ל שהן הכרובים זהב נו"ה שמשם תינוקות של בית רבן כידוע ולכן הנבואה בתינוקות. וכ"ז מביא ראיה שהתור הוא תינוקות ור"ל לכן אמר תורי זהב כמ"ש כרובים זהב. והענין שהם מבינה כידוע ושם הזהב כמ"ש בפ' תרומה והיא נקראת צפון ששם אשר צפנת ליראיך ועיי' בפ' במדבר בסוד מזרחית צפונית או"א ומצפון זהב יאתה ונו"ה הן ירכתי צפון והן שתי בדי ערבות שהוא רקיע השביעי ערבות בינה. ואלו הכרובים הן תמכי אורייתא שהן חג"ת וכמ"ש בסוף תז"ח אברהם תמיד ע"ד ויצחק ע"ד ויעקב וכו' ע"ש. ואלו הכרובים הן נו"ה של מלכות שמשם התינוקות וז"ש נעשה לך. (*הערה: וע' עוד בביאורו ריש היכל ב' דבראשית (מב א') ד"ה דא קשי וכו' מ"ש על מאמר זה. ש"ל)

[ליקוט. הנצנים אלין אבהן דעאלו וכו'. ר"ל ג' טפין דמוחא שמזריע ז"א לנוקבא בסוד ג' טפין ג' יודי"ן דס"ג כמ"ש בתז"ח והן סוד אבהן כי אע"ג שהזרע כולל ו' קצוות מכל מקום הם תלת כלילין בתלת בסוד ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וכו' כמ"ש באד"ר. ומ"ד ידוע שיורד מלמעלה למטה אלא שמא"א ולמעלה הוא נעלם מאד ואין רשות לדבר ולחשוב שם. וראשית הוא מחכמה סוד טפין דמוח אב ואח"כ נותן לאמא וז"ש ועאלו. והנה הם מתגלפין ועיילין ברישא דז"א ואתקריאו על שמו ואח"כ יורד בחג"ת דז"א ועדיין בגניזו שעד שם הוא נעלם כידוע, ואח"כ בנו"ה עד שמגיע לנוקבא ושם גם כן הם כלילין בתלת וכמ"ש בס"פ המפלת כמין פנקס וכו':

ואמר ומאן מקיים עלמא וגרים וכו'. לפי שעד נו"ה הן בגניזו כנ"ל כי התעוררות הברית והזיווג הוא בתחלה בתרין ביעין שהן ג' עדרי צאן שרובצים על הבאר ]:

ת"ח כתיב לבתר יקוו כו'. [פי' אחר יהי רקיע שהוא הפרסה באמצע ת"ת דעתיקא קדישא כמש"ל ל"ב ב' אח"ז כתיב יקוו, והם שני עניינים פרסה וצמצום שהוא הסתלקות האור. וזה צריך לתיקון זו"נ שאין יכולין לקבל אור של עתיקא קדישה שלכן היתה מיתת מ"ק, לכן היתה הפרסה שלא לקבל אור שלמעלה מטבורו ששם קדש הקדשים. וכן באדם למעלה מן הקרום המפסיק באמצעות מעוי דב"נ שם כלי הנשימה וזה הועיל לתיקון ז"א אבל נוקב' עדיין אינה יכולה לקבל האור כי לכן בעולם התהו נתבטלה מכל וכל משא"כ במ"ק. ולכן לתיקון הנוק' צריך גם כן הצמצום והוא שנתצמצם האור מתנהי"ם וז"ש מתחת השמים ממש. ר"ל שהצמצום התחיל מתחת ת"ת דע"ק ששם הפרסה שנק' רקיע השמים, והיינו שנתצמצם האור של תנהי"ם אל מקום אחד שהוא היסוד:

וז"ש ר' ייסא אמר אל מקום אחד דא איהו אתר דכתיב בי' וברית שלומי כו' ולמקוה המים כו' א"ר חייא מקוה המים דא צדיק כו' וכתיב אמרו צדיק כי טוב. והיינו כי מקוה המים האורות של תנהי"ם היה בצדיק יסוד עולם. כן ביאר הגר"א בפרק ג' דספרא דצניעותא בד"ה כתיב ויאמר. המסדר]:

תרין אתו עלה דחוה. [כי הנחש תרין דרגין ערל ובת זוגו, וכמ"ש בתס"ט, והוא כנגד בקדושה יסוד ועטרת היסוד. ובתרין דרגין אלין בא על חוה וכנגדן יצאו אלו שנים קין והבל. כן כתב הגר"א בספרא דצניעותא פרק ג' ד"ה אי. המסדר]:

ת"ח כלהון נטיען הוו סתימין רשימין דקיקין באתרא חד. [ר"ל ו"ק דז"א בתחלה כשהוא בבטן אמו היה בסוד ו' שבתוך ה' ואז היו איבריו כקרני חגבים כמו עובר בבטן אמו:

לבתר עקרן קוב"ה ואשתיל לון באתר אחרא. ר"ל שעקרם מבטן אמא ואשתיל לון בע"ק מטיבורו ולמטה ששם מקומו. כן ביאר הגר"א בספרא דצניעותא פרק ב' ד"ה אתעקר ופרק ג' ד"ה ותוציא. המסדר]:

ביאור הגר"א ז"ל על ההיכלות נדפס רק פ"א ע"י מתוך העתקות (שנעתקו מהעתקת תלמידו המקובל מוהרמ"ש ז"ל שסידרם והוסיף בהם איזו הגהות). וע"כ באו בו כמה השמטות ושיבושים. ועתה ב"ה אשר זכנו להדפיסו מגוף כי"ק בהשלמת ההשמטות ותיקון כל הטעותים. וידע המעיין שכ"מ שבא במוסגר בשני חצאי מרובע הוא גם כן כי"ק ז"ל ממה שהיה נ"ב. רק מה שבא במוסגר בב' חצאי לבנה הוא (תיקונים או הגהות) מתלמידו הרמ"ש הנ"ל. כל מאמרי הזוהר ממ"א המובאים בביאורו העתיק בכי"ק כה"מ בשלימות. אך בהיות כי מההכרח שיהיו ס' הזוהר פתוחים לפני המעיין בביאורו ז"ל, ע"כ קצרתי בהם ורשמתי בהם תיבות (כו ע"ש עד). והמעיין הרוצה לבא אל עומק ביאורו יעיין אותם בספר הזוהר שלפניו. בגוף כי"ק לא נמצא נקודות ההפסקות כלל (כ"א בכל מאמרי הזהר. נקודה א' לפני התחלת ביאורו וב' בסופו) ע"כ ג"א לא מצאתי את ידי לקובען בדפוס כוון. והמעיין יבינם מעצמו. מאמרי הזהר ממ"א שבאו בבאורו. ראיתי להציגם בין שני חצאי מרובע למען יבחין המעיין בין לשון הזהר ללשון ביאורו ההיכלות דבראשית ופקודי שנדפסו עתה לפי הפרשיות והדפין כ"א על מקומו. בכי"ק היו מסודרים וכלולים יחד. שבסוף הפסק כל מאמר או ענין מהיכלות דבראשית ביאר המאמר שבא בענין הזה בפר' פקודי וכמו שרשמתי פה עליהם בסוף כל מאמר. וכן בפי' של דף ל"ח א' ב' הי' מסודר בכי"ק בפר' פקודי (ח"ב רמה, ב) בסד"ה ולעילא מהאי פתחא כמ"ש שם וע"ש בד"ה וכלהו מארי דעיינין כו'. ולכן על המעיין הרוצה לחזות בנועמם עליו גם כן להתבונן בהפסקות כל מאמר ולבקר בהיכלות שבשתי הפרשיות הנ"ל יחד יתלכדו ולא יתפרדו כי הם מישך שייך אהדדי. כמ"ש בפרשת פקודי (רמ"ה ע"א) ואע"ג דאוקימנא (ר"ל ההיכלות בפ' בראשית) התם גו כללא הכא (היכלות דפקודי) אית לפרטא כו' בגין דלא יטעון כו' כמ"ש כי ישרים וגו' צדיקים ילכו בם. המ"ל ש"ל.]

שבעה היכלין מדורין אינון לעילא כו' ושבעה היכלין אינון לתתא כו' כגוונא דלעילא. ר"ל ז' היכלין לעילא אותן שחשיב בדף מ"א ע"ב (ח"א מא, ב) משם ולהלאה ובפר' פקודי עולמתן דשכינה נערות אסתר. וז' היכלין לתתא אותן שחשיב בדף מ"א ע"א (ח"א מא, א). והן אותן שבתוך המדורין שבתוך ארץ של כסא הכבוד הנ"ל:

ואינון שית כגוונא עלאה וחד טמיר וגניז איהו לעילא וכל אלין אינון ברזא עלאה. ר"ל שית היכלין התחתונים הן ו"ק וחד עלאה הוא נגד בינה כוללת ג"ר כנ"ל. וכל אינון היכלין גם כן בג"ע התחתון ואותן הן שחשיב בדף ל"ח ול"ט. והיכלות שבמדורין של ארץ עלאה ארץ החיים הן היכלין גם כן של מלאכים וכמש"ש והן אותן שחשיב דף מ"א ע"א כנ"ל. ובמדור העליון גם כן ז' היכלין והן מתוקן לנשמות ב"א בעלייתן למעלה. והמדורין וששה היכלין התחתונים הן שם למלאכים כמש"ש דף מ' ע"א (ח"א מ, א) מדורא קדמאה הוא אתר בי חשוך דלא נהיר והוא מתתקן למדורי רוחי כו' מדורא תניינא הוא אתר כו' והוא מתתקן למדורי מלאכין עלאין כו'. וכן שם בכלהו מדורין. והן זה נגד זה הארץ התחתונה נגד העליונה. וכמו שבתחתונה ז' ארצות זו ע"ג זו כן בארץ העליונה ז' מדורין זו ע"ג זו. וכמו בארץ העליונה תבל לגו לגו ג"ע בתוכו ז' היכלין כן במדור העליון של הארץ העליונה לגו לגו ג"ע העליון ובתוכו ז' היכלין הנ"ל, והכל בארץ העליונה שתחת כסה"כ וכמו על הארץ התחתונה ז' רקיעין הידועין כן על הארץ העליונה ז' רקיעין והן ז' היכלות שבכסה"כ כמ"ש פר' פקודי לחזות בנועם ה' באינון ז' רקיעין. והן אותן שבאצילות שהן דכורין לאותן שבבריאה. ולבקר בהיכלו באינון ז' רקיעין דלתתא ואלין קיימין לקבל אלין כו' עד דאתא אברהם חסידא קדישא ושארי לאתקנא עלמא ועאל גו מהימנותא קדישא ואתקן לעילא באינון רקיעין עלאין ובאינון רקיעין תתאין. ר"ל אותן שבאצילות ואותן שבבריאה. אינון תתאין אינון היכלין לאינון רקיעין עלאין לאתאחדא דא בדא ולאתקשרא דא בדא כמה דאוקימנא באינון היכלין דקאמרן. כמ"ש בהיכלות בפר' בראשית ובפר' פקודי דאברהם נטיל היכלא דאהבה ויצחק נטיל זכותא ויעקב נטיל היכלא דרצון כו':

היכלא תניינא היכלא כו'. הוא היסוד. ואמר בגו האי היכלא אית נהירו חד כליל מכל גוונין ואיהו נהיר מעילא לתתא והוא יסוד כידוע (ובמדורין הא' עטרת היסוד והשני נו"ה והג' גבורה והד' חסד והה' יסוד סמוך לת"ת גוף וברית חד הוא, והששי ת"ת והשביעי בינה. והיכלין דחשיב בדף מ"א הן כסדר היכלין של הבריאה ואמר שם לעילא מכלהו די במדורא עלאה על כלא ומיכאל שמי' כו' והוא בהיכל ששי היכל ת"ת ושביעי לא קחשיב שם לפי שאינן למלאכים רק לנשמות ב"א והן ז' היכלין לגו בג"ע דשם ששה היכלין לב"א והיכל הז' אינו לב"א ושם השעשועין]:

לגו מהאי כו' ואתיבו אמן יהא שמיה רבא כו'. והן בדרגא דיסוד כידוע:

בהיכלא תליתאה ותמן כל אינון בני מרעין וכאבין יתיר. הוא דרגא דנו"ה הני ברכי דשלהי מינייהו ותקע כף ירך כו':

וכל אינון דעצבין על חרוב בי מקדשא. גם כן בנו"ה כידוע באלףך הד' והה':

וכל אינון דרדקי דבי רבן. בסוד וכל בניך למודי ה' כידוע ומפורסם. והכלל כי ח' דרגין הן באותן היכלות והן שמנה רק פעמים חשיב נו"ה לא' ויסוד ועטרת (לב') ופעם להיפך. וכן ברקיעין שבז' רקיעין חשיב וילון עטרת היסוד מלכות אינו משמש כלום אלא נכנס כו' בסוד ותקם בעוד לילה עולימתא שפירתא נחתא בלילא וסלקא כו'. רקיע שבו ככבים כו' יסוד כידוע בזוהר ותקונים בהרבה מקומות. שחקים נו"ה כמ"ש בזוהר. וכן בכוכבים לבנה עטרת היסוד, וז"ש בזוהר לבנה צדיק***** דוד מלך ישראל חי וקיים. ככב יסוד והוא ספרא דחמה. נגה נו"ה ולכן ככב ונגה הם ככבי שחר וערב. ושאר היכלין עד השביעי הן כסדר הזה גבורה ת"ת חסד בינה כמש"ל:

ואמר בגין דכל הני היכלין אית בהו כגוונא דלעילא ואית בהו כגוונא דלתתא למהוי כליל בדיוקנא דרזא דלעילא ובדיוקנא דרזא דלתתא. ר"ל שאותן היכלין שבג"ע אית בהו כגוונא דרקיעין דאצילות והיכלין דבריאה וכן בהיכלין של ג"ע העליון:

היכלא קדמאה אתר דאיהו מתתקן לתתא כו'. חשיב היכלות שבג"ע (התחתון) וכאן אינן כסדר היכלות דלקמן כי כאן היכל הראשון עטרת היסוד מלכות צדק ושם גירי הצדק תחת כנפי השכינה דעאלו בברית עטרת היסוד:

היכלא קדמאה כתיב ותחת רגליו כו'. והן שלש היכלין קדמאין. הראשון כמעשה לבנת הספיר כמ"ש למטה, היכל השני עצם השמים כמ"ש לקמן בדף מ"ב ע"א ואקרון עצם השמים, היכל השלישי לטהר כמ"ש שם ע"ב היכלא תליתאה כו' רוחא דא איהו דכיא בריר מכלהו כו' וכלהו ע"ש האי רוחא דבהו. וכל אלו היכלין הן בנוק' ולכן התפלה עולות בהן שהתפלה הוא במלכות וכמ"ש לקמן דף מ"ה ע"א (ח"א מה, א) כל אינון היכלין וכל אינון רוחין כו' ורזא דא וישק יעקב לרחל וכו' וסימניך הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ושפירו דאתתא כו' ע"ש (כמשרז"ל ע"פ להדפה שאחזה בהוד יפיה). ואלו ג' היכלין הן בנה"י שלה כמש"ש שאר נביאים נטלין תרין היכלין דלתתא תרין רוחין נוגה וזוהר ברזא דכתיב חמוקי ירכיך וגו' לאתקשרא אלין באלין למהוי חד. ר"ל רגלין דדכורא שהם נביאי קשוט ברגלין דנוקבא שהן תרין היכלין נוגה וזוהר. יוסף הצדיק עמודא דעלמא נטיל היכלא דספיר רוחא דאקרי לבנת הספיר. וזהו ותחת רגליו שרגלין דנוקבא הן תחת רגלין דדכורא שנעשית כר לבעלה. ואמר שם ואע"ג דכתיב ותחת רגליו בגין יקרא דלמכא והכי הוא ודאי, והוא מה שאמרתי שהוקשה לו דהול"ל "אצל רגליו" ואמר בגין יקרא דמלכא והכי הוא ודאי, שהיא נעשית כו' כנ"ל וכמ"ש בז"ח ש"ה דף נ"א ע"ד ונ"ב ע"א אמרה לגבי בעלה אמצעיתא דאל"ף משכני עמך כו' דאע"ג דאיהי תחותוי בשחותא לגבי אמצעיתא דאל"ף ושכיבת תחותי' אמרה לאו אנא בכך ואע"ג דאנא לגבך כו' אע"ג דאנא בשחותא לגבך ואנא לא חיישנא אלא למיהוי גבך בשחותא ואת דתשלוט עלי וע"ד אע"ג דאהא יתיר בשחותא לגבך אנא וחילי נגילה ונשמחה בך חדווא ורעווא אית לן למהיוי גבך ולא לאתפרשא מינך דהא כל חדווא ורעווא לאו איהו אלא בך דהא לית חדווה ורעו לאתתא אלא בבעלה ולא באמא ובאבוה הביאני המלך חדריו ולא קבילנא חדוה ורעו אלא בך. וז"ש כאן בגין יקרא דמלכא וכל אלו היכלין הן בבריאה עולמתין דידה והיא מתלבשת בהן בסוד המאור הקטן והן מסלקין לה לבעלה כידוע וזש"ש במאמר הנ"ל אנא וחילי נגילה ונשמחה בך כו':

ואמר ויראו את אלהי ישראל הוא גופא דמלכא שהוא אלהי ישראל ודרועין נכללו בגופא שכלל אבהן הוא ישראל בסוד וא"ו שנכלל בו אל"ף כמ"ש בסתרי אותיות בז"ח ובפר' תצוה עי"ש. ואמר "את אלהי ישראל" "את" הוא הנוקבא כמ"ש בפר' בראשית דף ט"ו ע"ב (ח"א טו, ב) ובכמה מקומות, וכן "ותחת רגליו" בנוקבא כנ"ל לפי שגוונין דז"א סתימין ודנוקבא אתגליין ושם הראיה כמ"ש בפר' בראשית דף י"ח ועלמא דאתגליא איהו עלמא דתתא' ואראה את ה' ויראו את אלהי ישראל וכבוד ה' נראה וירא כבוד ה' כמראה הקשת וגו' כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' ודא איהו רזא ותראה היבשה את קשתי נתתי בענן מן יומא דאתברי עלמא כו' יחודא דלעילא ה' אלהינו ה' גוונין סתימין דלא אתחזיין ע"ש עד תדשא הארץ דשא עש"ה כל המאמר ובפר' וארא דף כ"ג (ח"ב כג, א) ר"ש הוה יתיב יומא חד כו' אר"א האי קרא דכתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו' מהו וארא, ואדבר מבע"ל, א"ל אלעזר ברי רזא עלאה איהו ת"ח אית גוונין דמתחזיין ואית גוונין דלא מתחזיין כו' וע"ד כתיב וארא דחמו אינון גוונין דאתגליין ומאן גוונין דמתגליין אינון דאל שדי כו' ע"ש כל המאמר. ומסיים שם וע"ד וארא באספקלריא דלא נהרא דאיהו באתגלייא ביה כתיב ראיה באספקלריא דנהרא כתיב ביה ידיעה דכתיב לא נודעתי. ואמר שם דאפילו הידיעה באספקלריא דנהרא לא זכה בי' בר ממשה ואף הגוונין בחג"ת דנוקב' לא אתגליין כ"כ עד נה"י דשם מתגליין ג' גוונים שהן באתגלייא כידוע ולכן לא נתגלו הגוונין רק בג' היכלין אלו ותחת רגליו כנ"ל ובפ' זה כלולין כל היכלין דידה כנ"ל [ובפ' פקודי אמר היכלא קדמאה שירותא גו מהימנותא כו'. עמש"ש]:

רוח דאקרי ספירא כו' לתרין סטרין. (ר"ל לבנת הספיר) כי ו' היכלות ו"ק הן כל הגוף עם הראש ולכן נקרא ז"א בכללו ו"ק והן כף רגל עם הכף של הרחם א' (ור"ל כי התחברות בוקי דאטמא לגוף נקרא כף בסוד ותקע כף ירך יעקב כו'. ולכן אמרו רז"ל אין גיד נוהג בעוף מפני שאין לו כף. א"כ ברחם שם מתחברים כל הכפות וז"ס אצבעותי מור עובר על כפות המנעול בכוונת פורים בסוד ויעבור מרדכי. והבן). וז"ס עשרה עשרה הכף בשקל הקדש כי ב' הכפים של רגלים הם א' שנאמר ורגליהם רגל ישרה וזהו כלילת ב' סטרין של רוח ספירא דנציץ תרין סטרין וזהו ככף רגל עגל שמחולק למטה לשתים והוא א' וכאן הוא רגלי החיות וכאן נאמר וכף רגליהם כו' ונוצצים כעין כו' כנ"ל ושניהם הוא ספירא והכף של הרחם הוא לבנה עטרת היסוד כידוע והיא כלולה מב' הכפות של ספירא [וז"ס אתכלילת לבנה בתוך ספיר ולא נראה אלא ספיר בלחודא והוא בעת דביקת ב' רגלין זה בזה תרין סטרין כחד ולא נודע כי באו אל קרבנה כמש"ל ואתחזיין כו'. וז"ס אתדבקות שמש וירח, שמש הוא יסוד ז"א דרגא דברית כידוע, וכן בינה נקר' שמש והוא בית ק"ק ועיין ברע"מ סוד שמש וירח בכ"מ והוא סוד דהתדבקות היכל הא' בשביעי כמ"ש בפר' פקודי ע"ש] (ונלע"ד משה להבין בזה שלכן הבת לא רוחמה נולדה בין שני הבנים שהם יזרעאל ולא עמי כי הבת היא סוד לבנת ואתכלילת לבנת כו'. והוא טעם נכון מאד) כמ"ש כאן רוחא דאקרי לבנה כו' נהורי' כליל חוור וסומק כחדא והוא הכף שסדוקה כשעורה כעין כף רגל עגל גם כן כולל ב' הכפות וזהו כסא של ג' רגלים כי שם ג"כ נקרא רגל כידוע ובשליתה היוצא' מבין רגליה בין רגליה כרע נפל כו' שבע בעילות כו' והוא כולל שנים וזהו ג' רגלים שהן ד' כידוע, וכל אלו הן רגלין דחיות וזהו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכל זה הוא לבנת הספיר, וזהו עשרה עשרה הכף כי הכף של הספיר הוא ו"ד כנ"ל והוא עשרה וכף של לבנ' הוא י' כמ"ש בספרא דצניעותא פרק ג' י' זעירא בגוויה אשתכח וזהו יו"ד של יסוד י' בלבנה ו"ד בספיר, והוא עשרה עשרה (ונלע"ד שז"ס משל משלו כו' חדר פרוזדור עלי' חדר ופרוזדור זה אצל זה חדר מבפנים ופרוזדור מבחוץ ועלי' ע"ג והנה חדר הוא יזרעאל כי שם מונח הולד והזרע חדר הורתי ואז אין שם דם ודם החדר טמא וזהו ופקדתי דמי יזרעאל כו' כי כשחוטאים ישראל מטי לגבה טפה דחרדל הנזכר בזוהר בלק דף צ"א ע"א (ח"ג צא, א) ע"כ כשיש דם בחדר ע"כ יש עוונות בישראל ונפקד עליהם עוונם ואצל החדר הוא הפרוזדור שהיא לא רוחמה לכן נולדה אחר יזרעאל תיכף והעליה הוא בן השני. וכן לעתיד וזרעתי' לי בארץ נגד יזרעאל והוא בחדר הורתי ואז יפסוק דמי יזרעאל ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתם גם כן כסדר הנ"ל):

והיכל השני הוא שוקין עד ברכין ושלישי ירכין עד סופן והרביעי בטן והחמישי מקום הלב עם הצואר שנקרא גויה שם מקום השדים והשיי הראש שם הפה והוא כלל הגוף והן ו"ק כמו שחשיב בפ"ב דף מ"ה ע"א ע"ש. ואמר בפ' פקודי דף רנ"ח ע"א (ח"ב רנח, א) ת"ח נביאים דקאמרן כד מתחברי לתתא תרין דרגין כו' עד ואתעביד מינייהו חלום ושם בריש העמוד כד אתדחו לירכין כדין קיימו לבר כו' ע"ש כל העמוד, ושם בדף רנ"א ע"א (ח"ב רנא, א) והאי רזא דהיכלא כתיב שררך אגן כו' ושם העונג כמש"ש דף רנ"ב ע"ב והוא אתר אקרי ענג בגין דבהאי אתר כו' וז"ס שלחן בגבורה כידוע ובדף רנ"ג ע"א (ח"ב רנג, א) ורזא דהיכלא דא כתיב שני שדיך כו', ושם ע"ב היכלא שתיתאה כו' דאקרי מוצא פי ה' כו' ברזא דכתיב כחוט השני שפתותיך כו' ע"ש כל הענין. וכן בפר' בראשית דף מ"ג ע"ב (ח"א מג, ב) ורזא דא דכתיב בטנך ערמת כו', ובדף מ"ד ע"ב (ח"א מד, ב) ודא הוא רזא דכתיב שני שדיך כו', ושם רזא דכתיב כחוט השני שפתותיך כו' ישקני מנשיקות פיהו. והיכל הז' אין בו דיוקנא מלבר רק הוא פנימיות כל ג"ר שהן חג"ת ראש ובטן וגויה שהן אמ"ש כידוע, והן חג"ת ג"ס וכן ברגלין לבר מגופא ג' ספירות נה"י ובינה מתפשטת וחופפת על חג"ת כמ"ש כמה פעמים בזוהר רק התפשטותא דילה עד הוד כידוע כ"ז למבין, והוא פנימיות של רב"ג ואיברים פנימים. וז"ש בפר' פקודי דף רנ"ח ע"ב (ח"ב רנח, ב) היכלא שביעאה דא היכלא פנימאה מכל בני היכלין האי היכלא איהו סתימו דלאו ביה דיוקנא ממש ולית גופא כלל הכא סתימו דגו רזא דרזין, ועי"ש כל היכלא דא עד סופו ותבין. והתחלתו מבית הרחם ושם הוא ארון הברית. וז"ס בית הרחם שנקרא בכ"מ קדש הקדשים שהוא בינה והכף הוא מלכות. וז"ס שאין בין מים העליונים לבין מים תחתונים אלא כמלא נימא. וז"ס בינה ומלכות כאחד בכ"מ ונקודה האמצעית רוחא ונשמתא הוא חכמה ולגו לגו רעותא עלאה דלא אתפס כתר. וז"ס ג"ר שהם נסתרים ומ"מ עיקרן כל אחד מקנן בספירה אחת והן מוח לב כבד שהן פנימיות של ג"ס רב"ג, והן כסדר כתר במוח וחכמה בלב ובינה בבטן, וז"ש בזוהר שכתר הוא בת"ת וחכמה בחסד ובינה בגבורה, וכ"א לגו מחברי' ודוק בזה. וז"ס יוסף הצדיק שנוטל לבנת הספיר והיכל הז' כמש"ש ובפ"ב עי"ש. ואע"ג שסדר הספירות בזוהר ותיקונים באופן אחר כידוע ידוע שבכל עולם משתנה סידורן וכמה בחי' יש כמ"ש בז"ח ש"ה ובספר יצירה שג"ר הן ראש בטן וגויה, ואמר בספר יצירה (פ"ד מ"ו) שז"ת הן עינים ואזנים וחוטם ופה ועוד כמה בחי' והכל לפי הצטרפות הא"ב כידוע וא"א לבאר זה עה"כ סדור של כאן ואם עיני שכל לך תגלה לך בזה גנזי אוצרות חיים ואסור לגלות זה בפרטות כי סוד עמוק הוא מאד. וידוע שנו"ה כל אחד כלול משנים שלכן שוקין וירכין כוללין גם כן קרסולים וברכים (ר"ל שאמרו בגמרא רגלי החיות כנגד כולם נגד היכל א' קרסולי החיות כו' שוקי כו' נגד היכל ב' שכולל ב' ואח"כ רכובי כו' ירכי כו' נגד היכל ג' שכולל גם כן ב' כנלע"ד. מ"ש) והן הפרקים שבין היכלא להיכלא וזהו סוד שאמרו בגמרא רגלי החיות כנגד כולן קרסולי כו' שוקי כו' ברכי כו' רכובי כו' גופי כו' שהוא הבטן צוארי (כו') שהוא כולל הגויה כידוע ראשי כו' קרני (כו') והוא זיון של החיות כמ"ש במעשה מרכבה שהוא מבינה קרני הוד שנתנו למשה מבינה כמ"ש בר"מ קרן היובל והוא היכל הז' ושם הכסא כידוע רגלי הכסא ד' עמודים ד"ס עליונות שבהיכל הז' שעם ו"ת הם ד"ו פרצופין ועליהם הכסא ודוק כ"ז מאד מאד:

אית רוח דאקרי ספירא. דרגא דיסוד שמשם גזורות הנשמות של ישראל וז"ס ספיר גזרתם:

כספירו דאבן טבא נציץ לתרין סטרין. ר"ל כדמות הספיר שכולל ב' גוונין חוור וסומק כן ההוא רוחא נציץ תרין נהורין לתרין סטרין שיסוד כלול מב' סטרין מנו"ה כידוע ובו ב' צינורות בימין ושמאל, וכאן הוא שניהם בקדושה משא"כ בעץ הדעת טוב ורע כידוע בסוד בני חת וביסוד הוא סוד עץ הדעת טוב ורע שבו וידע אדם כו' ובו חו"ג כאן בקדושה:

נהורא חד כו'. לימין והוא חוור נציץ לו"ק:

סליק ונחית. כמ"ש למטה רוחא דא דכליל רוחא אחרא סלקא ונחתא כו':

ואמר תניין סתים וגליא. כי בשעת התכללותו הוא סתים כמ"ש למטה כד אתו נהורין כו':

סתים וגליא. לפי שכל סטר שמאל נכלל בימין כמש"ל לשמאלא אית כו' ודא אתכליל ברוחא קדמאה כו' וכן כאן רק שאלו ב' הן א' לכן נגלה קצת:

נהורא תניין סתים כו' מתפרשין ד' נהורין לד' סטרין. והוא לשמאל ולכן אמר לקמן כחיזו דנחשא בטישא בסומקא. והן זו"נ שביסוד, ד"ו פרצופין, זכר ו' קצוות, נקבה ד' רוחות, ו"ד כידוע. וז"ס יסו"ד שנקרא יו"ד ואלו ב' נהורין הן מילואו ו"ד (ר"ל כמ"ש בספרא דצניעותא פ"ג יו"ד זעירא בגווה אשתכח היינו יו"ד פשוטה ואלו הב' נהורין הן ו"ד מילוי יו"ד):

ואמר בנהורא תניין מתפרשין ד' נהורין משא"כ בראשון שכלולים בא' כידוע בסוד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וא"ו שהוא גנתא ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים ד', כמ"ש באדרא זוטא עיין שם כל המאמר ואפ"ה הן כלולין גם כן באחד כמש"ו וכלהו נהורין חד נהורא כבוצינא כו' וזהו סוד גנת אגוז ועמ"ש בסתרי אותיות:

וכולהו נהורין חד נהורא. ר"ל כל ו"ק של מאור הראשון ד"ר של מאור השני כלם יחד הם חד נהורא כמש"ו וכמ"ש בפר' פקודי כמ"ש למטה:

כבוצינא דשרגא כו'. ר"ל כאור הנר שמתנוצץ כמה נהורין ממנו למראה העין ואינם רק אור הנר בעצמו רק אור א' ואינם הרבה אלא למראית העין כן כאן (ר"ל באור הנר מאיר לו"ק היינו למעלה ולמטה וז"ש סלקין ונחתין וכן לד' רוחות וז"ש אזלין ותייבין שהוא הולכה והבאה שהוא כולל ד' רוחות כמ"ש רז"ל בתנופה ולולב מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו מעלה ומוריד כו' הרי באלו הדברים סלקין כו' אזלין כו' נכללין ו"ק. נ"ל מ"ש):

ונציצין כלהו נהורין כחיזו דנחשא בטישא בסומקא. ר"ל מראה של התנצצות אלו האורות כעין נחשת קלל שהוא אדום כי אלו הרוחות הן נק' נחשת כמ"ש בפר' פקודי דף ר"ס ע"א (ח"ב רס, א) אינון תרין רוחין ימין ושמאל מגו לבנת הספיר כדקאמרן אלין תרין רוחין דקאמרינן התם אינון אקרון תרי טורים ואינון הרי נחשת כו' ע"ש (בסוד ארץ אשר כו' ומהרריה תחצוב נחשת והם סוד הררי ציון יסודה. נ"ל מ"ש). וזה נהורא תניין הוא סומק לפיכך מראה הניצוצין נחשת קלל שהוא אדום:

דאקרי לבנה ודא אתכליל כו'. וז"ס לבנת הספיר ולבנה הוא נגד עטרת היסוד מלכות שנק' לבנה כידוע ולפי שבעטרת נכללו ב' הצינורות בצינור א' כידוע לכן נכללו אלו ב' נהורין וגוונין כאן בא' כמש"ו נהורא סומק וחוור כחדא כו'.

ואמר בגין דנפקא מאינון נהורין קדמאין. ר"ל נהורא של זה הרוח יצא משני נהורין של רוח' דספיר והן חוור וסומק, לכן יצא גם כן חוור וסומק אלא שנכללו כאן בא' והן נגד ב' כוכבים מז' כוכבי לכת לבנה נגד לבנה, ספיר נגד כוכב. והוא ספרא דחמה ונקרא שמש כידוע שיסוד נקרא שמש, וז"ש למטה כנהורא דשמשא כו' כמש"ש אי"ה [ובפר' פקודי בהאי היכלא אית רוחא דאקרי כו'. עמש"ש]:

כד אתו נהורין דדא מטו כו' ואתטמרו בי'. ר"ל נהורין של לבנה בתוך של ספיר והכל בנהורין:

כד"א ולא נודע כי כו'. שבסט"א יותרת על הכבד דנוק' אתגברת על דכורא וכל שהוא יותר דין מתגבר והטוב נכללת ברע כידוע ולכן שבע פרות הטובות נכללו ותבלענה כו' ולא נודע כי כו' משא"כ בקדושה שהנוק' נכללת בדכורא ומביא ראיה משם כמו ששם הנכלל(?) ולא נודע כו' כן כאן:

ודא הוא רוחא ברוחא דאינון חד נהורין כו'. לא אמר שכאן נכללו גם כן רוחא ברוחא שלמעלה ל"ק אלא מכלילת הנהורין ולמטה מפרש כלילת הרוחין כד אתכלילת רוחא ברוחא כו' וכמ"ש בפרשת פקודי אלא מפרש ענין הכלילת ואחדות בכ"מ שהוא כזה שנוק' נכנסת כלה בדכורא ונכללת בו ולא נודע שלכן אמרו בכ"מ דדכורא שם לא נזכרת הנוקבא:

והכא אינון תרין רקיעין תתאין מאינון רקיעין דאקרון שמים. ר"ל מז' רקיעין שאמרו בחגיגה והן גם כן נגד ע"ס ו' תתאין ו"ק כוללין העט' וערבות בינה כוללת ג"ר ושם כסא הכבוד כו' ושם הוא הסדר בענין אחר כי שם וילון עטרת לכן אינו משמש כלום רק נכנס וכו' בסוד ותקם בעוד לילה , עולימתא שפירתא כו' ואתכסיא ביממא רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות הוא יסוד כידוע בהרבה מקומות רבו מלספר ושניהם בהיכל הזה כי כאן יסוד ועטרת כנ"ל ושחקים הוא נו"ה כמ"ש בזוהר ורע"מ והן שוחקות מן לצדיקים כמ"ש בזוהר לצדיק וצדק (הוא יסוד ומלכות), והוא כי מנצפ"ך הם ה' גבורות וג' מהם ממותקות שהן ג' דחג"ת, וב' דנו"ה אינן ממותקות והם אותיות מ"נ כידוע, ולכך צריך לטחינה ובזה יתמתק כי פיזור לדין טוב [וברחמים להיפך, וז"ס כנוס לצדיקים נאה כו' פזור כו'] וחילוק לחלקים רבים הוא סוד הקטרת הדק היטב ולכן בלע מרור לא יצא שצריך ללועסו כידוע. וזבול ת"ת, ומעון ומכון חו"ג כמ"ש בזוהר, וערבות בינה כנ"ל. ואמרו בגמרא שכולן נקראו שמים ויליף שם מקרא. וז"ש דאקרון שמים:

מתרין רוחין אלין מנצצין אתבריאו אינון אופנין דאינון קדישין דדינייהו כדינא צ"ל תרשישין דעינייהו כעינא דחיות כו' כצ"ל. ור"ל שמראיהן כמראה החיות ואינן אופנים הנזכר ביחזקאל כי אותם שביחזקאל הן בארץ עלאה שתחת כסא באותן מדורין הנ"ל וכמו שהחיות כוללין כל ההיכלין כן האופנים כוללין כל המדורין רק כאן אומר אופנים וחיות פרטיים שבכל היכל ואופנים שבכאן נקר' תרשישים סוד הלבנה שהיא על המים ונק' ים וז"ס שאמר למטה כנהורא דשמשא גו מיא והאופנים שהם בארץ הם כעין תרשיש שבכאן והתרשישים הם כעין החיות כמש"ל:

כדכתיב מראה האופנים ומעשיהם וגו'. ר"ל דכתיב כעין תרשיש וכנ"ל:

ודא הוא דכתיב ודמות החיות מראיהן כו'. ר"ל התרשישים דכאן עליהן נאמר ודמות החיות מראיהן כו' שהן דמות החיות כנ"ל [והחיות עצמן הן כלל החיות של כל הששה היכלין ורוח א' להם כמש"ל והתחלקות החיות אינן אלא בפניהם כמ"ש ודמות פניהם כו' לכן חשיב ד' החיות בהיכל הששי]:

מאן היא דא כו'. ר"ל הרוח הולך בין החיות כמש"ו:

ונגה לאש. ר"ל הרוח מאיר לאופנים שהן אש כנ"ל מראיהן כגחלי אש וכמ"ש בפר' פקודי אופנים דמלהטא אשא כו' [ובפרשת פקודי אמר כד אתא לאתכללא רוח' כו'. עמש"ש]:

את אתכליל רוחא ברוחא נפיק מינייהו נהירו דחד חיותא וכו'. ר"ל כד נכללו הרוחין עצמן זה בזה וכמו שהרוח ע"ג נהורין כן החיותא ע"ג האופנים. וענין החיות ואופנים וכל מה שחשיב בההיכלות כולם עומדים בארץ של היכלות כי בכל עולם שמים וארץ והן נפש של ההיכלות, כי הנפש בארץ כידוע ונהורין הן הנפש של ההיכלות והחיות ואופנים הן תולדות הרוחין ונהורין וכולם תחת הנהורין ועיקר הנפש הוא הנהורין. וכן בארץ הזה, וד"ל. והרוחין הן באוירא של ההיכלות והרוחין הן רוח של ההיכלות ועד כאן הן גבול עולם הפירוד אבל מנשמה ולמעלה הוא אלקות כידוע בכל עולמות בי"ע אפילו בארץ הזו התחתונה ואפילו באדם הנשמה שלו למעלה חלק אלוה ממעל:

והענין כי ה' פרצופים א"א או"א זו"נ שהן עשר ספירות הן בכל עולם ועולם, וכן בנשמת האדם נרנח"י, וג"ר אין מושגין כלל וכלל בכל עולם ועולם, והתחלת העולם אינו אלא מזו"נ והן נקראין עולם כמ"ש עולם חסד יבנה. וכן האדם נפש ורוח וכן פרצופי אדם זו"נ דו"נ וג"ר של האדם אינן כלל בעולם הזה והן בשמים כמ"ש בז"ח וספר יצירה כי נפש בארץ לכן תשוב אל הארץ בקבר ורוח באוירא לכן הרוח מתלבש באוירא דג"ע, והנשמה בשמים והיא צרורה תחת כסא הכבוד שהן הרקיעין כמ"ש לעיל. ואף שהם ה' מדריגות הן רק ג' כי כל ג"ר חשובין כא' ואין מתפרדין כידוע, לכן אין נחשבין רק נר"ן. וכן בספירות רק א"א זו"נ כידוע בינה כוללת ג"ר והאדם במקום ז"א כידוע וג"ר אינן מושגין אף לז"א כמ"ש באדרא רבא על פסוק אלהים הבין דרכה כו' רק ג"ר של ז"א הן תולין במעשה התחתונים כידוע והם ג"ר נח"י שמשיג ז"א. וכן באדם נח"י שכללם הנשמה היא ג"ר של הרוח של האדם אבל הנשמה עצמה שהיא ג"ר עצמן אינן באים באדם כלל והן אלקות. וזהו סוד איש האלהים. והן בחטאי האדם מסתלקין בסוד המוחין. וכן ט' תחתונות של הנפש מחכמה ולמטה רק שג"ר של הרוח עולין למעלה ואין פגם נוגע בהן רק סילוקן מאדם בסוד שיחת לו לא כו' אבל תשעה תחתונות של הנפש יורדין לקליפה ואין נשאר רק כתר שלה שהיא מלכות של רוח, כידוע בכל כתר שהיא בחינת מלכות עולם שלפניו, והוא עטרת היסוד דדכורא שלכן נקרא עטרת כידוע, וראשיתה מחכמה ולמטה כולה יכול להסתלק שלכן כל החטאים והעונשים נזכרים בנפש ונפש כי תחטא, והאבדתי את הנפש וכו', וסוד האבדון לקליפה וכן הכרת כשכל הט' בחי' מסתלקים אז ונכרתה הנפש מלפני שהן אחוריים. וזהו סוד וחטאי חומס נפשו בכל החטאים מסתלק מעט מעט מנפש אבל ג"ר של הרוח מסתלקין בבת אחת והן נקראין חיי האדם כידוע בסוד מוחין שלכן הרשעים בחייהן קרואין מתים:

כלל העולה כי הנשמה עצמה של כל עולם היא אלקות ואינן עולם רק זו"נ של אותו העולם ועל זה נאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואמר בזוהר כמו דאית אב ואם לגופא כן לנשמתא, וידוע שג' שותפין באדם וכן לנשמתא והן ג"ר אבא ואבא, חיה נשמה, הן אב ואם לנשמתא. ואריך שותף השלישי. והכל על הנשמה שבאדם נפש רוח של האדם שכללם נק' נשמה וכמה מינים בארץ בנפש הכללית של העולם והן בהמות וחיות והם מתחלקים לנפש ורוח של הנפש וכן ברוח של העולם והן מין אדם שלכן רוח האדם היא העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ וכ"ה בכל העולמות וכאן הנהורין כלל הנפש והרוחין כלל הרוח וזה בארץ וזה באוירא ובהם כמה מינים האופנים וחיות וגלגלים ומלאכים וכל הבחי' שהן בעולמות ובאדם והמשכיל יבין:

וכן בכל הנהגות העולם בעולם שנה נפש כי ששת ימי השבוע הן רוח ו"ק של ז"א, וששה הלילות של נוקבא כידוע, ושבת נגד ג"ר ואינן ג"ר בעצמן רק ג"ר של זו"נ, וכן בכ"מ שאומר בזוהר בינה שביעאה בין בימים בין בספי' וכל עניינים הוא בינה של זו"נ והיא ג"ר של זו"נ שבינה כוללת ג"ר כנ"ל והוא ו"ק של בינה שהוא סוד הדעת שלכן נאמר עליה בראשית שהוא שית כידוע. וזהו סוד עמוק וסובב עלי' כל הזוהר ותיקונים וזהו סוד הדעת מפתחא דכליל שית ועוד ב' טיפין של חו"ב דבינה וחכם בבינה (הם ג') וז"ת הם חו"ג דדעת שו"ק בסטרא דחסד ומלכות בסט' דגבורה כידוע, והן נוטלין גם כן חו"ג, וכן בז"ת עצמן הן גם כן ג' בסוד המכריע שבהן והן המתפשטין בזו"נ ומצד וחכם בבינה הן ג' מוחין של חכמה והכל על ידי הבינה אם הבנים וזהו סוד הדעת. [ובפרשת פקודי כיון דאתבסמו רוחא ברוחא כו'. עמש"ש]:

דיוקנא דיליה כארי' כו' גדפהא דנשרא. [לפי שמעופף אל הנשר וכלול ממנו שלכן הוא ספיר ועמ"ש בז"ח רות]. וכנגדן ד' חיות שבדניאל עד היכל הזכות ד' היכלות התחתונים שעד שם מגיע שליטתם וכנגד היכל החמישי היכל אהבה מסט' דחסד לקמן בדף מ"ד ע"א ואתעביד חד חיוותא כו' דיוקנהא כדיוקנא דב"נ כו' נגד זה וארו עם ענני שמיא כבר אנש כו':

שליט על אלף ותלת מאה רבוא וכו'. שחיה הזה היא מכלילת ב' רוחין יסוד ועטרת שיסוד בו י"ג תקונים בסוד (מילה) שנכרתו עליה י"ג בריתות, י"ג מדות. ועטרת הוא ד' וכנגדו י"ג מאות רבוא וכנגד העטרת ד' שורות אופנים וזהו סוד גי"ד י"ג ד', וזהו סוד והמן כזרע ג"ד, שג"ד הוא גמול דלים יסוד ועטר' שיסוד ג' בסוד ג' גווני הקשת ועם טפה דנפיק ממוחא יו"ד הוא י"ג, וכשעייל הטפה לד' נק' י"ד והוא סוד שמא מפרש גבהו עשרה ורחבו ד'. והענין שביסוד ג' אותיות יה"ו והיא משלמת לד' יהו"ה כמ"ש בתיקונים וזהו כזרע ג"ד שהוא יו"ד שבתוכם ועיקר הטפה ביסוד וזהו יסו"ד סו"ד ע' ענפין דמתפשטין וי"ג הן תריסר תחומין י"ב שבטים שהם י"ג עם אילנא שהוא יוסף:

בארבע גלגלים כו'. ר"ל שכ"א מן האופנים יש לו ד' גלגלים והוא מ"ש בינות לגלגל ואף על פי שכתוב לאופנים להם קרא הגלגל שלפי פשוטו משמע שהאופנים הן גלגלים הענין אינו כן וקרא הוא כמו וקרא זה אל זה וכמ"ש בתרגום ומקבלין וכו' כידוע, והן מ"ש על ארבעת רבעיהן בלכתם ילכו ואמר במעשה מרכבה שהן הד' גלגלים דרביעין תחות האופנים וז"ש בלכתם ילכו ע"ש:

בכל גלגלא כו'. שכל הסמכין הולכין בתלת תלת כמ"ש בפר' פקודי והענין כאן כי הארבע גלגלין הן ברזא ד' אותיות אדנ"י כמ"ש בפר' פקודי ואלין ד' אינון כלילן ברזא דאתוון אדנ"י כו' וכל אות במילוי ג' אתוון והן ג' סמכין ואמר בפרשת פקודי שתלת סמכין הן ברזא דתרין וחד והן י"ב סמכין י"ב אותיות אדנ"י במילוא' והן י"ב שבטין ד' דגלים, כל דגל ג' שבטין בכ"א ב' והחונים עליו כמ"ש בז"ח ש"ה נ"ח ב' בסוד המילואים עי"ש:

רוחא דא כו' מינה אתזנו. הכל מרוח לבנת הספיר כנ"ל:

אלין ד' אופנים ד' אנפין לכל חד. כמ"ש אצל החיות לא יסבו בלכתן איש אל עבר פניו ילכו לפי שיש לכל אחד פנים לכל צד ונאמר גם כן אצל האופנים לא יסבו בלכתן:

וכל אינון אנפין כו' עלייהו. ר"ל שכל הפנים של כל האופנים מסתכלים לד' צדדים של הבזק שגם כן לו ד' פנים, כל הפנים של צד מזרח מסתכלין לצד מזרח של הבזק וכן כלם. וסוד האופנים והגלגלים הן סוד עיגולא וריבועא שהאופנים הם מרובעין כמ"ש בתיקונים והן בד' פנים [ובפ' פקודי כיון דאתבסמו כו' ואקרי בזק. עמש"ש]:

כד נטלין אלין ארבע כו'. ר"ל שנכללין זה בזה הד' בעצמן ואח"כ משלבן דא בדא. ר"ל בד' פנים של החיה הנק' בזק עאלין ד' האופנים והגלגלים כנ"ל:

כד נטלין אינון גלגלין משתמע כו'. כמ"ש וקול כנפי החיות כו' וקול האופנים כו' וקול רעש גדול והוא ע"כ של הגלגלים:

בכל אינון חיילין דלתתא לזינייהו. כל החיילות למינם שכולם תחת היכל הזה כמש"ו:

תחות היכלא דא כו' דרקיעין דלתתא. ר"ל אותן ז' רקיעין שהן בעוה"ז שהן אותן שחשיב בגמרא חגיגה:

עד דמטו לככבא דשבתאי. שהן הככבים שהן ברקיע הב' ושם ז' ככבי לכת והן מתפרשין מאלו ז' היכלין ממטה למעלה שבתאי מהיכל זה צדק מהיכל הב', וכן כולם כמ"ש לקמן:

כלהו אסתכו כו'. ר"ל כל שבהיכל הזה וכל שתחתיו צופין לההוא רוחא דכליל:

דכתיב אל כו'. וכבר אמר למעלה ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם כו' ולא חדש כאן רק שכולם הולכין אחר ההוא רוח וילכו קאי על החיות, וז"ש כי רוח החיה באופנים אותו הרוח בעצמו והחיות בהיכל הזה הוא הבזק שכולל ד' כמ"ש והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק וע"ש שהן כמראה הבזק קורא אותו בזק וזה הפסוק אמר על החיות שבהיכל הזה שכאן הוא רצוא ושוב:

רוחא דא דכליל כו' כנהורא דשמשא גו מיא. והענין כי כאן הזו"נ שהן הב' רוחין הן ה"ח וה"ג שהן ה' פעמים אור וה' פעמים מים, ואור הוא אור השמש כי כאן הוא שמש כשמ"ל והוא ספיר ואור המתפשט ממנו הוא אור השמש שהן ה' פעמים אור ה' חסדים. ורוח לבנה ממונה על המים כידוע ונהורא דמתפשט ממנו הוא מים, ה' פעמים מים, ה' גבורות. והתכללות הנהורין זה בזה הוא אור השמש (שהן ה' פעמים אור) בתוך המים שרץ ושוב:

וז"ש סלקא ונחתא נהורי'. ר"ל הנהורא המתפשט מהרוחא והוא בסוד והחיות רצוא כו' ר"ל החיות הוא החיה הנ"ל דכלילא מד' והיא רץ ושוב גם כן כמו הרוחא דנפיק מינה החי' שהכל נמשך אחר שרשו והוא סוד הזיווג דעייל ונפיק היסוד בנוק' צדיק דעייל, צדיק דנפיק. כשעייל נכלל בנוק' וכשנפיק הוא דכורא. וז"ש רצוא בנוריאל בכלל החיות ארגמ"ן ושוב במט"ט בחי' יסוד שד"י, ורצו"א הוא או"ר מי"ם, רמו"ן דמטטרו"ן, ותוכו ט"ט יסוד. (גי' ח"י, ור"ל שאינו רץ ושוב אלא כשהוא חי. והבן):

לית מאן דקאים כו'. ר"ל רק תפלות שעולה בהיכלות לקשר קשרין דמהימנותא שעל ידם מתקשרין רוחין ברוחין, היכלות בהיכלות, וע"י שלוב השם והוא בסוד אמ"ן, וכאן הוא התחלת הקשרין שהוא היכל הראשון. וז"ש בשירותא דרוחא דא:

ואמר בר רעותא דב"נ זכאה וכו'. ר"ל מן התפלה אין עולה ברוחא רק רעותא שהוא רוחניות התפלה ובזה מקשר רוחא ברוחא, שהתפלה עצמה בחינת נפש ובה אתעטף נהורין דביהכלות:

וז"ש כדין נהורא אתעטף בי'. ר"ל בתפלה עצמה שהנהורין גם כן בחי' נפש כמש"ל:

וסלקא וכו'. להיכל השני ומשם עולה עם שבהיכל השני להיכל השלישי עד למעלה בהיכל הד' כמש"ו:

ורוחא דא דכליל כליל וכו'. ר"ל ברוח הזה שכליל ב' רוחין נכלל בו גם כן ההיא חיותא כו':

כגוונא דאתאחדא אשא במיא ומיא באשא דרום כו'. ר"ל שנתאחדו בו האופנים עצמן זה בזה, וז"ש ואתאחדן ביה ר"ל זה בזה נתאחדו בו ברוחא דא. ואמר אשא כו' ר"ל יחוד גדול עד שלא נודע בהם לא אשא ולא מיא, לא דרום ולא צפון, שאלו נאחד דרום בצפון לבד היה צפון ניכר ודרום נכלל בו, אבל עכשיו לא ניכר לא דרום ולא צפון ולא מזרח ולא מערב. וכן אשא ומיא לא ניכרו והוא כמו ענין הגוף שהוא מד' יסודות שנתמזגו בו ונתערבו אחד בחבירו עד שלא ניכר בו כלל הד' יסודות ונעשה דבר אחד לגמרי. ובזה נתאחדו הד' יסודות יחוד גדול שנעשה מהם עצם אחד. וכן בד' האופנים שאחד דרום וא' צפון וכן לד' סטרין נתאחדו ונעשו גוף אחד לגמרי, וכן החיות וכן הגלגלים, וכמ"ש במעשה מרכבה חשמל אינון ד' נציצין דלהטין ונצצי ועאלין דא בדא ואתעביד מינייהו חד גופא ואקרי חשמל אף הכי אלין ד' חיות כלילן דא בדא בגין דאינון לד' סטרין ההוא דלסטר מזרח אתכליל בסטר מערב וההוא דלסטר מערב אתכליל בסטר מזרח, וההוא דלסטר צפון אתכליל בסטר דרום, וההוא דלסטר דרום אתכליל בסטר צפון. וכיון דאתכלילו כלהו דא בדא אתעביד מינייהו חד גופא ואיהו רזא דאקרי אדם. וכן כאן באופנים. וז"ש והנה אופן אחד בארץ. והתכללותם הוא דוקא משני הפכים אשא במיא, דרום בצפון, דתערובות אשא ברוחא כיון שאינן ב' הפכים לגמרי עדיין אינן בטלים משמם הראשון ואינן מיוחדין עדיין עד שנתמזגו ב' הפכים וכל החיות ואופנים ולמעלה ולמטה הכל בד' היסודות וד' הרוחין שלכן הן ד' וכמ"ש בפר' וארא דף כ"ד (ח"ב כד, א) ע"ש [ובפ' פקודי וכד שמא דא דכליל. עמש"ש]:

ההוא רוחא סלקא לאתקשרא. ברוחא תניינא שבהיכל הב' ולמעלה כנ"ל:

וההוא חיותא אסתכייא לעילא כו'. ר"ל הזיווג שלהן כמ"ש בס"ד לא הוו משגיחין אפין באפין, וזהו הזיווג שלמעלה הסתכלותם השמש מאיר ומסתכל בלבנה [ועיין בפר' תולדות דף קל"ה ב' ת"ח סיהרא לא אתנהיר אלא כד חזי' ליה לשמשא וכיון דחזיא ליה וכו', ושם דף קל"ו וזרח השמש כו' דכד אתחזי בהדה כדין נהרא ואתנהיר כו'], וראיתי' לזכור ברית כו'. והענין כי הרוחות נכללין זה בזה ועולין למעלה למעלה ונעשין אחד משא"כ בחיות ואופנים שהן גופין של רוחין ונהורין שאין להם עליה למעלה רק הסתכלות. וכן חיות באופנים כמ"ש לעיל וכל אינון אנפין אסתכיין כו' כמו בזיווג האדם שרוחין של זכר ונקבה נכללין כאחד בשעת הזיווג ואף לאח"כ נשאר בה שורש רוחו בסוד ההוא רוחא דשדי בגווה, וכן עליות הנשמה באדם בשבתות ויו"ט ותפלה (נתעלה) הרוח לבד והגוף אין לו עליה. וכן במשה על הר סיני:

ואסתכיין דא בדא. הוא אתכללות כפול כנ"ל:

באמצעיתא כו' ואיהו נקיב כו'. הוא בסוד היסוד שהוא עמוד ונקיב ועולה עד מוחא בינה היכל הז' בחוט השדרה והוא העמוד:

עד לעילא כו'. ר"ל עד היכל הז' [ובפרשת פקודי למהוי שמא קדישא כו'. עמש"ש]:

היכלא תניינא כו'. דרגא דהוד:

כתיב וכעצם השמים. ר"ל כאן הוא עצם השמים כמ"ש למטה. ואמר לטוהר משיום סיום הפסוק כמו בהיכל הא' שמביא כל הפסוק:

הכא כו' זהר. לפי שההיכל נקרא עצם השמים נק' הרוח זהר כמ"ש כזהר הרקיע, והבן:

וקיימא בחוורתא כו'. לאפוקי דהיכל הראשון שכל רוח הוא בחוור וסומק. ואמר תדיר ר"ל אע"ג דאתכליל ברוחין אחרים כמש"ל מכל מקום קיימא בחוורתא וכ"ז קיימא על הנהורין אעפ"י לכאורה מ' על הרוחין אינו כן שהרוחין אין להם גוון אלא הנהורין. דוק ותשכח בכל היכלין כי הנהורין הן מסטרא דבוצינא דבה גוונין אבל הרוחין הן מסטרא דנביעו עלאה אתפשטותא דאין בה גוונין רק דמנה אצטבעו גוונין. וכן הוא בכל דבר אף באדם:

ואיהו עצם דלא כו'. ר"ל עצם פשוט דלא אשתנה. ורצונו שבשר משתנה גוונין לפי הדם שבו וכמו בפנים האדם שמשתנה הגוונין בכל פעם לפי בריאתו וחליו, אבל העצם אינו משתנה לעולם ותמיד הוא לבן, ואף אם הבשר שעליו נשתנה. וכן (כאן) אף שהרוחין אחרים נכללו עמו והן בגוונין אחרים הוא אינו נשתנה לעולם ור"ל הוא עצם מעצם השמים:

דא לאו כו' כאחרא. ר"ל הרוח הזה טמיר יתיר מן הרוח שבהיכל הא' ששם נציץ ממנו נהורין לתרין סטרין וכאן אין מתנוצץ ממנו נהורין באתגליא כמש"ו [ובפר' פקודי היכלא תניינא כו' גו רזא דמהימנותא. עמש"ש]:

דא קשי לאתגליא בסתימו דעינא כו' ודא אוף הכי. הענין כי תלת גוונין הן כמ"ש בס"ת ר"פ וירא: הורמנותא דמלכא ר"ל שלטנות המלך הקב"ה שמתגלה לנביאיו שע"י התגלות לנביאיו נודע שלטנותו [אתחזי בתלת גוונין, גוון חד חיזו דאתחזי לעינא מרחיק ועינא לא כו'] והוא גוון רוחא לבנה בסוד ותתצב אחותו מרחוק [גוון תניין חיזו כו' סתים עינא ופתח כו'] והוא בסוד והחיות רצוא ושוב כמ"ש באדרא זוטא דף רצ"ג ע"ב גבינין לא קיימין כו' אלא פקחין וסתמין סתמין ופקחין כו' ועל דא כתיב והחיות רצוא ושוב, והוא ברוחא ספיר שבו והחיות רצוא ושוב כמ"ש למעלה. גוון תליתאה הוא זהר אספקלריא דלא אתחזי ביה כלל בר בגלגולא דעינא כד איהו סתים בסתימו ומגלגלין ליה בגלגולא ואתחזי בהאי גלגולא אספקלריא דנהרא ולא יכיל לקיימא בההוא גוון בר דחזי זוהר מנהרא בסתימו דעינא כו' ע"ש. וזהו ההוא רוחא דכאן שנקרא זוהר. ואמר שם [וכולהו מתפרשין לנביאי קשוט בר משה משימנא עלאה דזכה לאסתכלא לעילא במה דלא אתחזי כלל] והוא רוחא דהיכל ג', היכל נגה, דרגא דמשה בנצח ושם לא אתחזי כלל כמ"ש לקמן היכלא תליתאה רוחא דא דא איהו דכיא בריר מכלהו ל"ל גוון דאתחזי בי' כו'. וזהו בג' היכלין אלו בפרטות שהן קומה שלימה קומת המלכות בסוד והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה ונה"י דידה נגד היכל הראשון וחג"ת נגד היכל השני, וחב"ד דילה נגד היכל השלישי שהן רגלין וברכין וירכין. ונגד חצי ת"ת כתר דילה כידוע. ונה"י הן גוונין דמתחזיין לכן ב' גוונין הראשונים נראין בפתיחו דעיינין וחג"ת הן גוונין דלא מתחזיין לכן הם בסתימו דעיינין. אבל חב"ד אין שם גוונין כלל ושם דרגא דמשה דזכה לבינה ומשם השיג:

וזהו בפרטות. אבל בכללות כל העשר ספירות נה"י, שהן ג' היכלות הראשונות, הן גוונין דמתחזיין, וחג"ת גוונין דלא מתחזיין, וחב"ד אין גוונין. והענין כי אע"ג שאמרנו שג' גוונין הן בב' היכלות עיקרן בג' היכלות הראשונות והן גוונין דמתחזיין לנביאים שנו"ה שניהן דרגא דנביאים אלא שאין הגוון מתגלה במקומו עד שמתלבש בשל מטה, לכן היכל נצח ל"ל גוון דאתחזי והיכל הוד בסמיתו דעיינין ששם מתגלה גוון נצח וכמ"ש בפר' פקודי דף רמ"ז (ח"ב רמז, א) וכד בטש נהירו דלתתא כו' כמ"ש למטה וכולם גוונין דמתגלין לנביאים וחג"ת שהן ג' היכלות השניים אינן מתגלין הגוונים רק לאבות נתגלו ע"י הג' היכלות הראשונים נה"י שהן היכלי האבות. היכל אהבה דאברהם, והיכל זכות דיצחק, והיכל רצון דיעקב כמש"ל דף מ"ה א' (ח"א מה, א), ובפרשת פקודי. ולמשה רבינו נתגלו הן בעצמן וכמ"ש בפר' וארא דף כ"ג (ח"ב כג, א) אר"א האי קרא דכתיב וארא אל אברהם וגו' כו' באספקלריא דנהרא כתיב ביה ידיעה דכתיב לא נודעתי ע"ש היטיב ותבין כ"ז:

וג' גוונין דמתחזין במלכות הוא נה"י, ועבפ"ב דף י"ח ע"ב ואינון גוונין כההוא דמות כו' עש"ה, וכל המתגלה אינו מתגלה במקומו רק שיוצא מעליון ומתלבש בתחתון והן ג' מדרגות של הנביאים נה"י שמתלבשים במלכות וכמ"ש בפר' פקודי וכד מתחברא אחרא דא באתר דלעילא בקשורא חדא כו' והאבות חג"ת שמתלבשין בנה"י ונתגלו בארץ ועיין בפ"ב דף א' ע"ב [הנצנים אלין אבהן כו' ואטמירו גו נביאי קשוט כו'] והוא דרגא דמתגלי לאבהן [אתילד יוסף ואטמירו בי'] והוא דרגא דאתגלי [עאל יוסף בארעא קדישא ונציב לון תמן וכדין נראו בארץ ואתגלי תמן כו' ומאן מקיים עלמא וגרים לאבהן דאתגליין קל ינוקי דלעאן באורייתא כו' אלין אינון ינוקי רביין עולמין דכתיב ועשית שנים כרובים זהב], וידוע שהן דרגין דנביאים וכל בניך למודי ה'. ובזמן שאין נביאים תינוקת של בית רבן במקומן להגין (על) עלמא, ולכן נמסר הנבואה בזמן הזה לתינוקות, וז"ש ולנביאי אל תרעו אלין תינוקות של בית רבן. ואמר שם [אלין אינון אבהן דעאלו במחשבה] והוא בסוד ג' טפין דמוחא [ועאלו בעלמא דאתי] והוא בסוד קול גדול דנפיק משופר כלילא בתלת מים ואש ורוח, שהן ג' אבות [ומתמן נפקו בגניזו] והן במקומן ושם נבואתו של משה דנפיק מבינה ויצאו במקומן וכמ"ש בפרשת פקודי דף רמ"ח ע"א במשה דהוה צחצוחא בנבואתי' בכלא בגין דכד נהירו נפיק מאתר דכל נהורין נפקין מיניה ומטא לדרגא כו' ור"ל מבינה יצא ומתלבש במדרגתו, וז"ש משה זכה לבינה. וז"ש משה לגאו יעקב מלבר, והן בתי גוואי בתי בראי, שנה"י לבר מגופא והן מלבר כידוע, ושם נתגלה לאבות משא"כ במשה מלגאו בחג"ת שהן בתי גוואי. וז"ש שאני חורבן בה"מ דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר הן אראלים כו' ולא קאמר דאפילו אראלים לפי שהן חוצה בבית בראי וכמ"ש בפרשת פקודי וכן הוא בחי' בענין הנבואה אם מאצילות או מהתלבשו בהיכלות או מהיכלות בהתלבשן במלאכים כמש"ש:

כסתימו דעינא כו'. כצ"ל. ור"ל כמו הגוונין דלא מתחזיין בפתיחו דעיינין רק כשסותם העיינין ומגלגל בגלגולא אז נראה הגוונים בסתימת העיינין כמ"ש פר' וארא שם ורזא דא סתום עיניך ואסחר גלגלך ויתגליין אינון גוונין דנהרן דמזדהרי ולא אתייהיב רשו למיחמי אלא בעיינין סתימין כו' ולא נתגלה לראות אלא מתוך הגוונים הנראין שלכן משה שראם בעצמם אמר כי לא יראני כו' שראה באספקלריא דנהרא אבל באבות נאמר וארא שנתגלה על ידי גוונין דמתחזיין, וכן ההוא רוחא אין נגלה רק ע"י התגלגלותו עם רוחא דבהיכל הראשון:

וז"ש בגין דכד ההוא רוחא קדמאה כו'. ר"ל שאין מתגלה רק כשעולה רוח הראשון ומתקשר עמו אז מתגלה קצת:

כחוורתא דעינא כו'. כצ"ל. ור"ל כמו גוון חוור דעינא הנגלה שאינו מאיר כשמתגלגל עם גוון הפנימי שאינו נראה אז נראה ע"י בעיינין סתימין כן רוח הזה ע"י רוח של היכל הא'. וז"ש מתגלגלא רוחא כו':

נהורא דלתתא אסחר כו'. ר"ל שנהורא דהיכל הראשון גלגל את נהורא של היכל זה ועל ידו אתנהיר ואעפ"כ לא נתגלה עד שנתאחד כמו וע"י זה נתגלה הנהורא של היכל זה, וכן אמר לעיל ברוחא מגלגל וגלי ליה ואתקשר בהדיה והן ב' דברים שמגלגל אותו ואז נגלה ויוצא בעצמו ועדיין אינו נגלה לזולתו עד שמתאחד עמו. וכן בנהורא והתגלות הגוונים הוא בהנורא כנ"ל. וכל ההתגלגלות לגלאה נהורין שבהן הגוונים וכל מ"ש בספר ברית מנוחה הוא הכל בנהורין אלו שהן י' ספירות דבריאה ובהן שמות המאורות וכל המאורות שהזכיר שם הוא המאורות שבכאן, רק שכאן הזכיר בדרך כלל ושם דבר בפרטות. והעשר נקודות של שמות הוי"ה הוא ברוחין הנזכר כאן שברוחין הן הויו"ת מנוקדות והן עשר הויו"ת בי' ספירות וכל רוח כלילא בד' מארבע רוחות באי הרוח, וכמ"ש בזוהר ובאדרא רבא והן ד' נקודות של כל שם. וכן בנהורין ד' נהורין בכל א' וא' וכן בי' ספירות של אצילות השמות שאינן נמחקין בגוף הספירות וי' הויו"ת מנוקדות בנקודות הידועות ברוח של י' ספירות. וכן כאן ההויו"ת ברוחין והשמות במאורות שהן הנהורין דכאן, ומהנהורין יוצאין שרפים ואופנים וחיות ומלאכים , לכן משביעין את המלאכים בשמות שהן מקורם בנהורין וצריך לכוין בנקודות של הויות שהן עיקר מקורם ברוחין, וכ"ה ביצירה ועשיה, וכל השמות אינן כתובים בתורה בפירוש רק אותן שבאצילות. וכן כל הכינוים שנק' בהם הקב"ה הן בלבושין וכנפים שבאצילות ששם יחוד שמו יתברך:

וכדין אנהיר ואחיד כו' בגלגולא דילי'. ר"ל ואז כשמתקשר בנהורא דהיכל תתאה אז אנהיר שמקודם לא היה להאיר שהוא נהורא חוורא עצם פשוט דלא נהיר ועכשיו שנאחז בנהורא תתאה שהוא דבר גס אז מאיר דוגמת האש שאינו נראה ומאיר רק על ידי שנאחז בדבר גס כמו הפתילה והשמן אז מאיר ע"י:

ואמר דהוא נהורא כליל ולא אשתני כו'. ר"ל שלא תאמר שעל ידי שנאחז בנהורא תתאה משתנה לכך נהיר ואתגליא אינו כן, אלא הוא עצמו אינו משתנה כלל אף אחר התאחדו בו רק אתגליא בגיניה בגלגולא דיליה ושלכן נקרא עצם דלא אשתני לעלמין, ר"ל אף אח"כ לאחר התגלגלות והתאחדות:

וכד נהור' דא כו' ואסתחר עמיה. שעוד יש רוחא אחרא בסטר שמאלא של היכל הזה ונקרא הדרני"אל כמ"ש למטה ובפרשת פקודי, ומיניה נפק נהורא אחרא וכד מתגלגלא נהורא דא נאחז בנהורא אחרא די לסטר שמאלא ונעשו אחד כמו בהיכל לבנת הספיר שנעשו שתי הנהורין של לבנת הספיר אחד, וכן שני הרוחין כמ"ש שם, וכן כאן למטה בענין הרוחין כמש"ו:

ורזא דא כתיב חמוקי ירכיך כו'. ר"ל לכן אמר בלשון רבים על שני הרוחין ונהורין וכמ"ש בפרשת פקודי:

כמו חלאים. שהן תורי זהב כמש"ל דף א' ע"ב הה"ד תורי זהב נעשה לך כו':

מעשה ידי אמן. הוא הבינה, והן מעשה ידיה בסוד כרובים זהב וכרובים מבינה כמ"ש בס' ברית מנוחה וכמ"ש לירכתים ימה ירכתי צפון. ואמר חמוקי ירכיך כמ"ש בפרשת פקודי דא רוחא נטיל לעילא ונטיל לתתא ברזא דכתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים. והענין כי בהיכל הזה הן ברכים ובהיכל דלעילא הן ירכים, ורוחא דכאן נטיל בסתימו דהיכלא דלעילא ולכן נקרא חמוקי ירכיך מלשון חמק ועבר, שנסתר בטמירו דהיכלא דירכתים. וכן הוד נכלל לעולם בנצח, והן תרי פלגי דגופא. וכן ברכין וירכין, ולכן נקראו ע"ש הירכין. וכן נקראו בהרבה מקומות השוקין ירכין וכמ"ש בתוספת ע"ש. וזהו סוד הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו בסוד הני ברכי בסוד וארכבותי' דא לדא נקשן כד מתגליא ההוא סט"א וכמש"ש כדין ההוא סט"א מסאב' שלט' ואתקף והאי רוחא אגניז ואתחשך כו' וסימניך וארכובתי' דא לדא נקשן. וזהו סוד הני כרעי דמנקפא מינייהו והן תולין בצפון (כמש"ש) כיון דזכותא נפקא ונהירו דינין כו' כדין רוחא דא כו'. והוא כד נהיר בינה בגבורה אנהיר האי רוחא וזהו מעשה ידי אמן, דרוחא דא לא אנהיר אלא מבינה והיא נק' אמן כמ"ש פ' וילך דף רפ"ה ע"ב (ח"ג רפה, ב) בסוד ואהיה אצלו אמון וכמ"ש אמון פדגוג כו' והיא אומנא דבניינא כמש"ל דף כ"ב פתח ואמר למלכא כו' אומנא לעילא דא אימא עלאה ע"ש כל המאמר:

רוחא אחרא כו' והוו חד. הוא רוחא דלסטר שמאלא הנ"ל ואתקשר גם כן עמו בגלגולא ורוחא דשמאלא לו שני גוונין חוור ותכלא וחוור שלו נתקשר בחוור דרוחא ימינא ותכלא שלו נתקשר בסומק של רוח לבנה שבהיכל הראשון שהוא כולל חוור וסומק ונכללו כל הנהורין זה בזה:

ואמר ונהיר סחרני' בגוון כו'. ר"ל אין הרוח עצמו בגוונים רק נהורא דילי' כנ"ל:

ואקרון עצם השמים. שרוחא קדמאה נקרא עצם. והשני נקרא שמים, כלילא באש ומים, ב' הגוונים כמו השמים שהוא גוון תכלת כמ"ש תכלת כו' דומה לרקיע, ובתוכו גוון חוור כידוע, וכששני הרוחין נעשו אחד אז נק' ההיכל עצם השמים על שם הב' רוחין שכן הרוחין עצמן כנ"ל בהיכל לבנת הספיר:

וכל מה דלתתא כו' עצם השמים. ר"ל ההיכל לבנת הספיר וכל אשר בו כולם נכללו כאן בהיכל הזה, רוחין ברוחין נהורין בנהורין היכלות בהיכלות כמש"ל:

ואמר ובגין דכלא כו'. שהשמים הוא מג' גוונים שהם ג' גוונים דחג"ת, וכאן אינן רק ב' גוונין חוור ותכלת, רק שהגוונים דלתתא נכללו כאן והם עכשיו ג' גוונים חוור וסומק ותכלת. ואע"ג שהג' גוונים הן חוור וסומק וירוק אמר בפרשת תרומה שכאשר נתקשר בגוון חוור נעשה ירוק, וז"ל שם דף קל"ט ע"א (ח"ב קלט, א) "תכלת כו' נגה לו אתהדר לגוון ירוק", והוא כד נכללו הרוחין והנהורין זה בזה ואז מאירין הגוונין כנ"ל, שאינן מאירי עד שנתקשרו יחד. וז"ש שם: "כד אתי צפרא ואתער ימינא לעילא נפיק ההוא נהורא ומטי עד האי תכלא ואשתני מכמה דהוה כו' מההוא שעתא ואילך זמנא דק"ש", שבלילה הוא גוון תכלת וביום אתהדר לירוק והוא זמן התפלה שאז התקשרות הנהורין והרוחין כמש"ל, ור"ל זמנא דק"ש כמ"ש מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר"א כו' ונקט דעת ר"א ודעת ת"ק על הגוון דאתאחד עמי' וזהו עצם השמים גוונא דשמים שהתגלותם כאן דלמעלה לא מתחזיין כמש"ל. [ובפרשת פקודי היכלא דא אקרי היכל זהר כו' עמש"ש]:

מכללא דנהורין אלין כו'. ר"ל כשנכללו כל הרוחין כא' והוא כד סלקא רוחין תתאין לכאן וע"י מתייחדין ב' הרוחין דכאן והוא בסוד מ"נ מתתא לעילא שע"י התחתונים מתייחדין העליונים, וכן בכולם עד שעולין כל הרוחין להיכל הז' ק"ק ונעשין מ"נ לה ומתייחדא עם הנהר דנפיק מעדן. ואמר לעיל בהיכל הא' בסוד הבטשה לאתכללא כחדא שהוא סוד הזיווג אתבריאו האופנים ואח"כ כד אתבסמו רוחא ברוחא ואתאחדו נפקא החיותא וכן כאן אתבריאו השרפים מהבטישו ואח"כ דאתיישבו נפקא חיותא כו' וכמ"ש בפרשת פקודי:

כלהו בשש בגין דכלהו מעצם השמים. שבו ו' גוונים כנ"ל בסוד ב' תפוחין שבהן ו' גוונין והן ששה רקיעים חוץ וילון דאינו משמש כלום ונכלל ברקיע, וכן כאן תרין גוונין כלילן כחדא כמש"ל:

ואלין אינון דאוקידו לאינון כו' שית סדרי משנה. ר"ל מאן דמשמש במי ששונה שית סדרי משנה כמ"ש ודאשתמש בתגא זה המשמש במי ששונה הלכות כו':

ואמר דא הוא מאן דידע לסדרא כו' כדקא יאות. ר"ל ואיזהו נקרא שונה הלכות שיודע לסדרא ולקשרא כו'. והענין כי הסידורא וקישור הייחוד הוא בשית היכלין האלו לסלקא בשביעאה וכידוע בסוד בשכמל"ו, ושם נעשה הייחוד ובאלו היכלין ששה הן שית סדרי משנה שכאן הוא כל אסור ומותר טמא וטהור כשר ופסול שית סטרין דילה, והן לבושין דילה כמ"ש בז"ח ש"ה ע"ש:

ואמר בתז"ח דף פ"ג ע"ג ועוד וימד שש שעורים לתתא אינון שית סדרי משנה ואינון מאכל בעירן דאינון חיות הקדש. שהן בכל היכלין אלו כמש"ל. הה"ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, שהן עולמתין דילה וכל ענינים שבש"ס הן פרטין של אלו היכלות ושם עץ הדעת טוב ורע וכאן הוא כבוד מלכותו:

וז"ש לאינון דלא חיישי' על יקרא דמאריהון ורזא כו'. וז"ש הלומד מחבירו פרק אחד כו' צריך לנהוג בו כבוד ואין כבוד אלא תורה והוא כבוד דבריאה ושם התורה ושם כבוד חכמים ינחלו, וכל הש"ס נכללין כאן והן שית גדפין דילהון שהן ש"ס כידוע בסוד מיעוט כנפי החיות קדשים וטהרות והן כאן בתרין שוקין שוקיו עמודי שש, וכמ"ש שם וימד שש שעורים וישת עליה דא שיעורא דתרין שוקין דאינון בשכמל"ו כו':

אלין אינון דמקדשין כו' תדיר. כמ"ש שרפים עומדים כו' ואמר קדוש כו' [ובפרשת פקודי מכללא דא כד אתכליל רוחא ברוחא כו'. עמש"ש]:

כד מתגלגלין נהורין כו'. ר"ל כד מתיישבן רוחא ברוחא כמ"ש בפרשת פקודי:

שליטן על קמאי דכלילן לון בגוויהו. ר"ל ששולטין על השרפים וכוללין אותן בתוכם כידוע שכל התחתון שרשו בעליון:

ובאלין כד נטלין. [ר"ל ובאלין כאשר נכללין השרפים בד' החיות ונטלין בהון וכמ"ש בפרשת פקודי]

ובאלין כד נטלין כו' עלמא. כי הנחש הוא בהיכלת דמסאבא בהיכל ב' ששם המיתה כמ"ש בפרשת פקודי דף רס"ד ע"א מהאי רוחא תקיפא כו' בההוא חרבא כו' ע"ש וכאן הוא להיפך תלוי החיים כמ"ש לעיל:

אלין חיוון אנפי נשר כו' דעלייהו. ר"ל ד' חיות הנ"ל מסתכלין לחיותא עלאה דעלייהו וכולן הן אנפי נשר:

כד"א דרך הנשר בשמים. ר"ל בהיכל הזה שנקרא השמים כנ"ל והן נפקין מרוחא שמאלא כמ"ש לעיל והוא נקרא השמים אש ומים [והענין שהיא הנוקבא היולדת אותם]:

רוחא דא כו'. ר"ל הרוחא דהיכל הזה שולט על הכל:

ההיא חיותא דרמיא כו' לגבה. ר"ל החיותא מסתכל לעילא לגבי היכלא תליתאה שע"ג כנ"ל בחיותא של היכלא קדמאה וההוא חיותא אסתכייא לעילא לגבי היכלא תניינא כו' וכן כאן והחיות ד' שתחתיה והשרפים כלהו מסתכלין אל החיה הנשר הזה:

כלהו כד נטלין מזדעזעין. ר"ל החיות עצמן מזדעזעים בהילוכן כמ"ש מזיעתן של חיות שנושאין את הכבוד והולכין והוא כמ"ש במעשה מרכבה שנטלין להשיג את שלמעלה וזהו זיעתן וז"ס בזיעת אפך כו':

כמה חיילין מנהון נהירין מנהון כו' כמלקדמין. כמ"ש נהר דינור מהיכן נפיק מזיעתן של חיות וכתיב אלף אלפין ישמשוניה ואמרו אלף אלפין לנהר דינור שמהן נבראין ואמרו בכל יום ויום נבראין מלאכי השרת מנהר דינור ובטלין שנאמר חדשים כו' וז"ש כמה חיילין מנהון כו' ואע"ג שנהר דינור הוא בהיכל הד' כמ"ש בפרשת פקודי שם התחלתו אבל נמשך עד כאן שהוד מקבל מגבורה ולכן אמר בפרשת פקודי שכאן בהיכל הזה המלאך ממונה על הטבילת נשמה בנהר דינור וכמו החיות שהן בכל ההיכלין כמש"ל ונפיק מן השרפים שהוא אש שורף ולכן אקדין בה וכן בהיכל הד' נפיק גם כן מן שרפים כמש"ש דף רנ"ב ע"ב מאלין ד' כד נטלי כו' ע"ש, והכל בסטר דשמאל הוד וגבורה ולפעמים הנהר דינור ביסוד כד מקבל מסטרא דשמאלא כמ"ש ברעיא מהימנא ובתיקונים ע"ש [ועמ"ש בז"ח רות שכאן הוא יסוד], ושם בהיכל זכות שביבין דינור שהן שביבין דאשא דנפקין מן השרפים ומן השביבין אתעבידו שבעין ותרין גלגלין מלהטין באשא וזהו גלגלוי נור דליק ומהן אתעביד נהר דינור וזהו נהר דינור נגיד ונפיק כו' וע"ש בפרשת פקודי:

כלהו עאלין כו' לון לעילא. ר"ל כולהו הנ"ל נכנסין תחת הנשרא הנ"ל לאכללא לון לעילא בסילוקו לעילא להיכלא תליתאה:

אינון ד' חיוון סלקין כו' חיותא. ר"ל כשמאיר רוחא שבהיכל הזה לחיותא אז סלקין הד' חיות שתחתיה שכלהו סוכין לההוא רוחא כמ"ש בהיכלא קדמאה כולהו אסתכו לההוא רוחא דכתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת כו' וכן הוא בכל היכל והיכל [ובפרשת פקודי כד מתיישבן רוחא ברוחא כו' . עמש"ש]:

ד' גלגלין לכל חד וחד כו' ואסתכיין לאמצעיתא. ר"ל לכל גלגל ג' סמכין שהן י"ב סמכין לכל חי' והגלגלין כ"א מסתכל לצדו של החיה שעומד בו של מזרח מסתכל לצד מזרח של החיה, וכן כולם. והגלגלים כולם מסתכלין לאמצעית החיה שכולם מסתכלין לחיה שעליהם וד' החיות מסתכלין לחיה שעלייהו וחיה לרוח כל אחד מסתכל אל שעליו:

וז"ש וכולהו סמכין תריסר נטלין מגו אמצעיתא. כמ"ש בז"ח דף ל"ג ע"ב דחיות נטלין למטלין לון כגוונא דא ארון כו'. והגלגלין מסתכלין אל הצדדין והסמכין מסתכלין האמצע ונטלין מגו אמצעיתא בגין דאמצעיתא נטיל הכל כמ"ש וההוא אמצעיתא סגר ופתח ר"ל ברצונו הולכין ועומדין ולכך נטלי הסמכין לגלגלין. וז"ש ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא וההוא אמצעיתא נטיל לסמכין נמצא כולם נטלין ממנו:

וכל גלגלא כו'. כמ"ש וקול רעש גדול כמש"ל:

אלין ארבע כו' כלהו אשתלבו דא בדא. כמש"ל בהיכל הראשון שנכללין זה בזה בסוד ד' יסודות הממוזגים וכמ"ש למטה:

ועאלין אינון אופנים דלתתא כו' באלין. ר"ל האופנים של היכל הראשון שהן תחת החיה ששם והן ד' האופנים שלהן ג"כ לכל א' ד' גלגלים ותריסר (סמכין) ונכללו באלו ד' החיות שתחת החיה הזו ומקודם צריכין להכלל החיות עצמן זה בזה ואח"כ להכלל באופנים שכבר נכללו גם כן בעצמן כנ"ל בסוד ה' אחד ושמו אחד, וכ"א נכלל במינו. וכן חיה דשם בחיה דכאן ורוחא ברוחא כמש"ו:

רוחא דא דאתכליל כו'. ר"ל רוחא דהיכל הזה שנכלל ברוחין דלתתא ודבסטר שמאלא סלקא לאתאחדא בהיכלא תליתאה ברוחא דבי' והכל על ידי תפלת הצדיקים מרעותא די בהון כמש"ל שהרוחין נטלין רעותא לבד:

דכד סלקא ועאלת בההוא היכלא כו'. ר"ל כאשר התפלה עולה בהיכל הזה וסלקא עמו הרוחין ונהורין וכל שבהיכל הראשון ונכללו ברוחא של היכל הזה והרוח עולה למעלה להיכל השלישי וז"ש נטיל כלא:

וכלא נטלין בהדה. ר"ל כל האופנים והחיות והשרפים ונהורין וגלגלין וסמכין של הב' היכלות כלהו נטלין בהדי התפלה ונוסעין עמה וז"ש נטיל כלא ר"ל התפלה מסיע את הכל והכל נוסעין עמה עד שנכללין כלם ברוח שבהיכל הזה:

וז"ש עד דאתכלילו כו'. וכ"ז בתפלה אבל הרוחא ברעותא ובכוונת הייחוד:

וז"ש וההוא רוחא נטלא ברעותא כו' להיכלא תליתאה. נמצא הכל תולה בכוונת הייחוד ורעותא דב"נ:

כלילין דא בדא כדקדמאי כו'. ר"ל כמו אותן שבהיכלא קדמאה כמש"ש:

אשא במיא וכו'. ר"ל הקדמאי:

והכי הני כולהו כו'. ר"ל כמו בהיכלא קדמאה אשא במיא כו' ה"נ כאן:

ומתאחדן דא בדא. ר"ל החיות בעצמן אלו באלו שנתאחדו ונעשו אחד:

ומשלבן דא בדא. ר"ל החיות באופנים שהן מקבילות הלולאות אחת אל אחת בסוד שילוב ב' השמות כנ"ל:

וכן כמה חיילין כו' באינון תתאי. ר"ל בעולמות שלמטה שכולם נבראו זה מזה וזה דוגמת זה, ונקראו בשמות שלמעלה ג"כ עד שמגיעין לרקיעין עד הרקיע התחתון שבו הככבים עד ככב הצדק ממטה למעלה כנ"ל. וז"ש עד דמטו כו':

ותמן כמה ממנן על עלמא. ששם ג"כ דוגמת ההיכל שממנו מקבל הכוכב. והן ז' רקיעין וז' ככבים נגד ז' היכלות, ובכולם ממונין על העולם ובשעת התפלה מתאחדים כולם ממטה למעלה כמו שעולה התפלה ממטה למעלה, וכל כוכב ורקיע עולה עם היכל שלו עד שנכללין ברוחא דהיכלא ואח"כ עולין להיכל שעליו ואז נעשה בהיכל הזה גם כן עם כל מה שבו וכל העולמות ורקיע וכוכב המקבלין ממנו, וכו בכולם עד שעולין כולם להיכל השביעי ושם נעשו כל העולמות וכל היכלין ורקיעין וכוכבים וכן מדורין וכל אשר בעולם כולם אחד ואז ה' אחד ושמו אחד:

וז"ש וכד רוחא דא אתכליל כו' עד הכא. ר"ל עד היכל הזה לבד:

ואמר עד דאתחדא ברוחא דתמן. ר"ל כאשר נכלל מהכל אז עולה אל היכל השלישי ועומד שם עד שנשלם רוחא דשם [ובפרשת פקודי האי חיותא שלטא על ד' אחרנין כו'. עמש"ש]:

הכא הכרעה לאתדבקא במארי'. שכאן הברכים, וכן חשיב בכל היכל מעשה אחר, ובהיכלא קדמאה הוא מעשה התפלה כידוע בסוד ח"י ברכאן לח"י עלמין, וברכות לראש צדיק, ובכל ששה היכלות הוא מעשה ובהיכל הז' רק רעותא בלבד, ושם הוא רעותא והן ז' דברים בז' היכלות. ואע"ג דסלקא בכל ההיכלין מ"מ עיקרו כל אחד בהיכל שלו ונכללין כל הרוחין ברעותא דב"נ בהיכל הז' ושם אין שם רק רוחא (ועל אלו ב' היכלין אמר הכתוב כי תעבור במים בהיכל הא' לבנת שממונה על המים ושם ממונה טהריא"ל על הנשמות כנ"ל אתך אני. כי תלך במו אש בהיכל ב' ששם טבילות הנשמות בנהר דינור לא תכוה רק תעלה מן הרחצה. וכן להבה לא תבער בך מהשרפים שהן בהיכל הזה דאוקדין כו'. חנון יחנך כו' בשמעך ענך זהו שב' גלגלים של מזרח ומערב נקראו חניא"ל עניא"ל. וזהו שמסיים כי עם בציון ישב בירושלים. נלע"ד מ"ש):

היכלא תליתאה כו' ובג"כ אקרי טהר כו'. ר"ל וז"ש לטהר שהוא בהיכל הזה כמש"ל:

ואע"ג דאיהו דכיא מכלא לא אתחזי כו'. ר"ל שגוון חשוך אינו נראה משא"כ בדבר המאיר מכל מקום אינו נראה עד שרוחין ונהורין תתאין נכללין בו לפי שבו אין גוון כלל רק הוא אור שמאיר לגוונים ואין אור מאיר בלתי גוונין. וכן אין הנר מאיר בלתי פתילה ושמן ויש בנר גוונים תכלתא וחוורא ויש אור מאיר חוצה לה בלתי גוון והכל ע"י התאחדו הגוונים של אור בפתילה. וכן כאן ברוחין תתאין הן גוונים כנ"ל ורוחא שבהיכל ב' הזהר הוא גוון חוורא של הנר דמאיר מגו סומקא וכן הוא מאיר מגו רוחא של היכל קדמאה כמש"ל וכאן הוא האור כנ"ל שאף שמתאחד בגוונים מ"מ אין לו גוון רק שנראה האור שלו:

וז"ש כיון דעאלין בגוי' כדין אחזי נהורי' ולא גוון חד מכלהו. [ואמר לא אתחזי עד דאלין כו'. לא הרוח בעצמו שהרוחין אינן נראין בכל ההיכל אלא על נהורין. וז"ש כיון דעאלין בגויה כדין אחזי נהורי' כו']. וז"ס כעצם השמים לטהר שהן ב' היכלין נו"ה ולכן לא אמר וכטהר שהן תרי פלגי דגופא. וז"ש מיום שחרב בהמ"ק לא נראו שמים בטהרתה דאשתאר חד כרוב והוא הוד אבל נצח נסתלק כידוע. וז"ש (בריש אדרא רבא) עד אימת נתיב בקיומא דחד סמכא. שע"י התורה ורזין דאורייתא משיבין לה קצת הארה מבעלה דאסתלק בהדי כרוב חד ואז קיימא על תרין סמכין ושמים הוא היכל הוד כנ"ל וכשמתחבר עם נצח אז נראה בטהרתה כמ"ש לטהר:

והענין כי הנבואה פסק מיום שחרב בהמ"ק שהוא מנצח והוד בחבורם, ולא נשתייר רק חלום שהוא מהיכל שני שמים, וזהו גם כן על ידי התלבשו ביצירה ובס"א ודרגין תתאין ולא חלום של נבואה. וז"ש שנאמ' אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם ושק וקדרות ידוע ולכן מסיים הפסוק אדני ה' נתן לי לשון למודים לדעת כו'. שהוא הנבואה מלמודי ה' נו"ה עלאין ואין העולם קיים אלא על הבל פיהם של תינוקות בית רבן שהן דרגין דנצח והוד בסוד וכל בניך למודי ה' והן קיימין של העולם, ולכן מיום שחרב בהמ"ק נמסרה הנבואה לתינוקות ואינן דרגין דהיכלות אלא ביצירה בנער מט"ט שהוא רבן של התינוקות כידוע, ושם עץ הדעת טוב ורע והתורה בעוה"ר נמסרה לחצונים בסוד עץ הדעת טוב ורע [והוא בעשייה מקום הס"ס והכל בהוד לבד וז"ש שמים], ולכן נמסרה הנבואה גם כן לשוטים בסוד מלך זקן וכסיל וענין של זקן וכסיל כי כל זמן שאין מוסיף חכמה מטפש והולך וחסר [כידוע בסוד אל אחד דאסתרס ולא עביד פרין שהוא החדוש כמ"ש לא יהיה שכלך עקר וכ"ז שאין עושה פירות הקרן מתמעט והולך וכידוע בעשב ‏ הגונב האור שמתמעט והולך משא"כ ואורח צדיקים כאור כו']. ומט"ט נקרא נער דמתחדש בחדתותי דסיהרא כל פעם באור חדש כידוע. וזה זקן. ולכן הוא כסיל. וזהו סוד זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהן וזקני ע"ה כו', ושם הוא הנבואה עכשיו זה נער וזה זקן וכסיל, ולכן זה מוסר לנערים וזה לכסילים [ונערים ושוטים שניהם מסטרא דש"ך גבורות אלא שנער ממותק יותר בסוד נערה, משא"כ בשוטה שעם ה' הוא ש"ך אבל בלא ה' שבט לגו כסילים]. וזהו סוד לא נראו שמים בטהרתו שמתלבש בנערים וכסילים וזהו אלביש שמים קדרות (פי' שחרות קדרות) בנערים בסוד הילדות והשחרות הבל. ושק כו' הוא בכסילים בסוד כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק וכידוע [ובפרשת פקודי היכלא תליתאה כו' מב"ד דמלכא. עמש"ש]:

כד אשתלים האי רוחא כו' אפיק מניה נהורא. והוא אהדיא"ל הנ"ל:

דכליל בתלת נהורין. כמ"ש בפרשת פקודי דמשחא דרבותא אתכליל בתלת גוונין לכן הנהורא כליל בתלת נהורין:

אינון תרין נהורין כו'. ר"ל תרי נהורין שיוצאין ממנו:

ונצצין. שמתפשטין נצוצין מהם:

בההוא נציצא. ר"ל באותם הניצוצות שמתפשטין משני המאורות:

אתחזון עשרין ותרין נהורין משניין דא מן דא. שהן כ"ב אתוון כמש"ל ולכן הן משונות זו מזו כמו האותיות שלכל א' צורה מיוחדת:

וכלהו חד נהורא ועאלין בגו ההוא חד נהורא. הוא ההוא נהורא הראשון דכליל ב' הנהורין כנ"ל:

ההוא נהורא כליל לון ולא נהיר בר בזמנא כו'. כמש"ל ואע"ג דאיהו דכיא מכלהו לא אתחזי עד דאלין תתאי כו' ר"ל דלא אחזי נהורי' כנ"ל ואמר כד אשתלים האי כו':

אתנהיר ההוא כו' נצצין ואתחזון. הנצוצין כנ"ל:

כחושבן כ"ב אתוון דאורייתא. וענין של הנהורין הוא כמ"ש בפרשת פקודי שהנהורין הן מההוא רבות משחא דעלמא דאתי ושם הוא סוד כ"ה כמ"ש בז"ח בסתרי אותיות ה' ע"ג (זהר חדש ד, א) "מהכא אשתכחו רתיכין דסלקין על את ה"א מתתא לעילא כ"ה רתיכין ורזא דא יברכו כ"ה כו'" עי"ש, ואמר בפר' תרומה דף קל"ט (ח"ב קלט, א) ברזא דמשכנא על י"ג מינים דמשכנא מכאן ולהלאה משיכו דמשח רבות קדשא לאמשכא עלייהו כו' וכלהו סלקי לכ"ה אתוון ברזין עלאין דייחודא ולקביל אלין גליף ואתקין משה כ"ה אתוון ברזא דפסוקא דייחודא דכתיב שמע ישראל כו' וע"ד כ"ה זינין לאשלמא תקונא דמקדשא כו' ובגין דמשכנא אשתלים ברזין אלין אקרי כ"ה בייחודא דשלימו דמשכנא וע"ד וחסידך יברכוכה כתיב כו' כ"ה לקבל כ"ב אתוון ואורייתא ונביאים וכתובים דאינון כללא חדא ורזא חדא כו':

והוא הג' נהורין תנ"ך וכ"ב הם הכ"ב נהורין דנפקי מנהון שהם כ"ב אתוון והן הניצוצין שהן האותיות דנפקין מגו ניצוצא כידוע בסוד בוצינא דקרדינותא וז"ש דאינון כללא חדא ורזא חדא. שכולם נכללין כאחד בגו ההוא נהורא כמש"ל וכלהו חד נהורא ועאלין בגו ההוא חד נהורא, שהן הכ"ב אותיות שהן כולם כלולים בתנ"ך שם:

וז"ש אתנהיר ההוא נהורא ואפיק אלין תרין נהורין. והוא כליל מהם כמש"ל נהורא דכליל בתלת נהורין, שהנהורא חדא הוא נגד אורייתא ותרין נהורין דנפיקי מניה הן נביאים וכתובים שהתורה כולל נביאים וכתובים כמ"ש בתז"ח דף ע"ט ע"ג ואורייתא כללא דנביאים וכתובים כו' ואמר שם [אשתכחו תלת אוירין ואתכלילו בחד אלין שראן בתלת קשרין דקאמרן ושארי מבוצינא פשיטו לאתפשטא ומדיד לאורכא ופותיא לעומקא ורומא לאינון עשרין ותרין מפתחין עלאין ומדיד עשרים ושנים אתוון] והן כ"ה הנ"ל תלת אוירין וכ"ב אתוון מגו בוצינא כנ"ל שהן הניצוצין ונהורין נפקין מגו אוירין כידוע, ונפקו מגו ההוא רוחא ברזא דאוירא כמ"ל:

ואמר [וכל רזא ועומקא וסתימו דילהון לקבל תלת אוירין ג' קשרין ה' אלהינו ה', וכלא ברזא למשה מסיני], ור"ל כל הכ"ב כלילין בתלת אוירין כנ"ל וכלם ברזא דעלמא דאתי כנ"ל וכמש"ש וכלא ברזא דא"ס כו' ובטש בגרונא דמתמן נפיק אוירא אחרא לבר אשתכחו תלת כו' כנ"ל, והן אתוון דיחודא דעלמא דאתי כמ"ש בפרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) עי"ש, וז"ש בז"ח שם ג' קשרין ה' אלהינו ה' שבהם כ"ב אתוון ותלת וכלהו כלילין בתלת אלו ג' קשרין והכל ברבות קדשא דנגיד מעלמא דאתי שממנה יצאו כ"ב אתוון כמ"ש בז"ח שה"ש דף נ"ז ע"ד ונ"ח ע"א בשעתא דאתוון נפקו מגו עלמא דאתי כו' ובזוהר ותקונים וכן תנ"ך כידוע שהיא ימא דאורייתא ונביאים מבינה וכ"ז ידוע בהרבה מקומות וכאן הוא הרבות קדשא והן הכ"ה נהורין וכאן הוא סוד התורה דאתגלי מגו עלמא דאתי שבחג"ת נכללו הכל כמ"ש בריש בראשית דף ט"ז ע"ב (ח"א טז, ב) ובשאר מקומות ושם בטמירו וכאן נתגלו הנהורין בסוד גוונין דאתגליין. וזש"ש בפר' תרומה יעקב בעא לאתקנא לתתא ברזא דייחודא ואתקין בכ"ד אתוון ואינון בשכמל"ו ולא אשלים לכ"ה אתוון בגין דעד לא אתתקן משכנא כיון דאתתקן משכנא ואשתלים מלה דהוה נפיק מניה כד אשתלים לא מליל אלא בכ"ה אתוון לאחזאה דהא אשתלים דא כגוונא דלעילא דכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ר"ל שבאלו התיבות כ"ה אותיות. ויקרא אל משה לא חשיב שהן תקונא דמשרייין דשכינתא כמ"ש בריש ויקרא והן עשר אותיות שהן עשר אמירן ול"ב שבילן דנפקין מינה שהן ל"ה תיבין דויכלו ל"ב וג' שהן כ"ב אתוון וג' הנ"ל ועשר אמירן וכן ל"ב אלקים דבראשית וג' אלקים דויכלו שהג' הוא תלת גוונין דרבות קדשא דעלמא דאתי ולכן הן ביום השבת בויכלו:

והענין שלא אשתלים כי כ"ה וכ"ה הן נ' שערי בינה שהן אתוון דעלמא עלאה ואתוון דעלמא תתאה, אתוון רברבין ואתוון זעירין, והן כ"ב אותיות דאל אדון על כל המעשים ביום שבת אתוון רברבין דעלמא דאתי, וכ"ב דאל ברוך בחול, אתוון זעירין, כמ"ש בפר' תרומה דף קל"ב (ח"ב קלב, א) ע"ש. והן כ"ה דמתגלין כאן בהיכלות שהן דעלמא תתאה וכ"ה דמתגלין בדכורא שהן דעלמא עלאה ושער א' מנו"ן השערים הוא נעלם והוא אות אלף בסוד אלף בינה שהיא שער החמשים כידוע שמ"ט מתפשטין בדו"נ כידוע וא' נשאר בה בסוד אל"ף פל"א, והוא אלף של נוקבא אלף זעירא, ובהתחבר עלמא עלאה בתתאה אז נשלמת בכל הכ"ה וזהו האלף הוא כללות כל כ"ב אתוון [וזהו סוד ונרגן מפריד אלוף וזה האל"ף הוא כללא דכל ו"ק בעלה כמ"ש בסתרי אותיות ובפ' תצוה והנרגן שמשלח מדנים בין איש לאשתו מפריד אלוף נעוריה וזהו אלוף (האלף) מלא וא"ו שמבינה נפיק אלף ובו נתמלא בוא"ו והבן]:

ולכן בימי יעקב שע"כ לא נתחברו עלמא עלאה בתתאה עד שהוקם המשכן בסוד אלה פקודי המשכן משכן ב' משכנים כמ"ש בתז"ח דף ע"ב ע"ג ותרין משכנות אינון דאתרמיזו בהאי קרא אלה פקודי המשכן משכן העדות משכן עלאה מי ודא עלמא עלאה, משכן תתאה מה ודא עלמא תתאה, ובסוד מי זאת עולה מן המדבר כמ"ש בפ' בראשית דף י' ע"א פתח ר"א ואמר מי זאת עולה מן המדבר מי זאת כללא דתרין קדושין דתרין עלמין בחבורא חדא וקשורא חדא, עולה ממש למיהוי קדש קדשין דהא קדש קדשין מי ואתחברת בזאת בגין למיהוי עולה דאיהו ק"ק מן המדבר דהא מן המדבר ירתא למיהוי כלה ולמיעל לחופה. והוא ביום שהוקם המשכן ביום כלת משה כלת כתיב. וז"ש למיהוי ק"ק שיהא שוה לה והוא באות הזאת שהאלף הוא האור דחסיר בסיהרא דלית לה מגרמה כלום וכשנשלמה א הן ב' מאורות הגדולים ויש לה אור בפ"ע ואינה צריכה לאלףך דיליה:

ואמר שם תו מן המדבר איהי עולהכד"א ומדברך נאוה בההוא מדבר בלחישו דשפוון כו'. וז"ש בפרשת תרומה שם וכיון דאתתקן משכנא ואשתלים מלה כו' כד אשתלים לא מליל אלא בכ"ה אתוון כו' וזהו א' זעירא דויקרא לאחזאה דאשתלים ההוא אלף. וז"ש בשעתא דישראל קא מייחדי יחודא בהאי קרא ברזא דכ"ה אתוון דאינון שמע ישראל כו' ובשכמל"ו דאינון כ"ד אתוון ויכווין כל חד בהו כלהו אתוון מתחברן כחדא וסלקין חבורא חד מ"ט תרעין ברזא דיובלא. והן אתוון רברבין ואתון זעירין. וכדין אצטריך לסלקא עד ולא יתיר. ר"ל לא יותר, רק כ"ד שהן מ"ט ששער הנו"ן אין בידינו. וכדין אתפתחו תרעין כו' דאמר מר שמע ישראל ובשכמל"ו כללא דכל אורייתא כלה. ששמע ישראל הוא תנ"ך וכ"ב אתוון ובשכמל"ו תורה שבע"פ שכוללת כל תורה שבכתב והוא סוד חבור תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וזהו סוד שמשה לא אמר בשכמל"ו שבימיו שלטא שמשא והוא היה ברזא דשמשא ובמקום דאית דכורא לא מדכרין את הנוקבא, שנוקבא נכללת בדכורא. אבל בימי יעקב שלטא נוקבא שהוא נטיל ביתא לתתא כמ"ש בפרשת בראשית. וזהו סוד שאומרים בלחישו בשביל הסט"א כמ"ש בפרשת תרומה שהריחה ציקי קדירה והן עולמתין דילה והיכלין דסלקין לה ושם צריך לחישו מפני הסט"א כידוע. ולכן מחליפים "אחד" ב"ועד", דלית שם אות א' ועד עד ולא יתיר כנ"ל:

וז"ש דודאי כללא דכל אורייתא דעילא ותתא ודא איהו רזא דאדם שלימא בדכר ונוקבא ורזא דכל מהימנותא כו':

ולבתר מתהדרין וכלילן בההוא נהורא. ר"ל אח"כ חוזרין ונכללין בנהורא הראשון סוד התורה:

כל אינון נהורין תתאי כו'. ר"ל כל הנהוראין דהיכלות דלתתא כלילן באלו הכ"ב נהורין והשנים דנפקו מנהון. וכלהו כ"ד כלילין בהאי נהורא הראשון והנהורא כליל ברוחא של היכל הזה:

ולא קאים לאתיישבא אלא כו'. ר"ל שרוחא דא לא קאים לאתיישבא אלא בהיכל רביעי. שכל הנהורין ורוחין כלם תיאובת' לסלקא לעילא מדרגין דילהון, וזהו זיעתן של חיות והן רצוא ושוב, ולכן הנהורין תתאין כלילן בעלאין והנהורין ברוחין ורוחא דא ברוחא דלעילא, וזהו תיאובתא דילהון [ובפרשת פקודי האי נהורא כליל בתלת נהורין כו. עמש"ש]:

אלין נהורין דנפקו כו'. ר"ל הב' נהורין הנ"ל שמנצצין מתחברין כלהו כ"ב נהורין דנצצין. וחזר ושנה כאן לפי שר"ל היאך החיותא נפקא מגו הניציצין כמש"ו:

בשעתא דנפקי מגו ההוא נהורא חדא ודחיין לאתנצצא נפקא כו'. ר"ל כאשר הב' נהורין יוצאין מנהורא חדא הנ"ל ומתנוצצין ומתחברן הנציצין אז מתוך התחברות הניציצין יוצא חיותא חדא כו':

דיוקנהא כחיזו דכל אינון שאר חיותא. ר"ל כמו אינון חיותא דהיכל הראשון שממונה על הד' אופנים ושבהיכל השני שממונה על השרפים. ולפי שבהיכל הד' חיותא דשם עיינין לה כעיני אנשא ובהיכל הה' דיוקנאה כדיוקנא דנ"ב אמר כאן דיוקנאה כחיזו כו' שאינן צורת אדם כלל:

דיוקנא דארי' כו' ואתעבידו בה חד דיוקנא מינייהו. ר"ל שהחיותא מורכב מב' הצורות כא'. ואמר ואתעבידו בה על חיותא עצמה:

תחות כו' כחיזו דתרשיש. כמ"ש מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש וכתיב ואראה והנה ארבעה אופנים כו' כעין אבן תרשיש:

ואמר ארבע אופני עלאין. לפי שיש עוד ד' אופנים בהיכל הראשון כנ"ל:

מרקמן בכלילו דכל גוונין. וזהו בשרם כו':

ושית מאה אלף רבוא כלילן בגוויהו. כצ"ל. והוא נגד שוקיו עמודי שש מספר ישראל וכ"א סליק לרבוא:

וכלהו נפקין כו'. ר"ל האופנים ארבעה וכל הת"ר אלפים רבוא נפקין מנהירו דחיותא הנ"ל:

בשעתא דנציץ כו' אלין. ר"ל הת"ר אלף רבוא הנ"ל, וכן האופנים, והוא כד מטי נהירו דרוחא בחי' ונצצא הנהירו יוצאין כל אלו כמ"ש בפרשת פקודי:

ואלין ד' דתחותה. ר"ל ד' האופנים קיימין כו':

ותרין אנפין מחפיין בגדפייהו מאינון נהורין כו'. ר"ל שמחפיין בגדפייהו שלא יסתכלו בנהורין דנצצין שאינן יכולין להסתכל בהן, וז"ש ויראה להם. ואמר וגבתם מלאות עינים כו' שהן ב' פנים הנ"ל לאסתכלא לגבי חיותא והן גביהן דאופנים שהפנים לאופן הוא הגב. ואמר וגביהן כו' ויראה להם שהן ב' פנים שמכסין:

בכל זמנא דנטלין אלין. ר"ל שהולכין הד' אופנים:

בד' גלגלים ותריסר סמכין. ר"ל לכל אחד ואחד:

אתעביד מההוא זיע דלהון כו' ולאלין לית לון שיעורא. ר"ל מ"ש בגמרא כתוב אחד אומר אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבוון קדמוהי יקומון, וכתוב אחד אומר היש מספר לגדודיו ואמר שם ר' ירמי' ב"א אמר אלף אלפין ישמשוני' לנהר דינור שנאמר נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוני'. והוא מ"ש לקמן בהיכל רביעי כד נטלין אתעביד נהר חד די נורא אלף אלפין משמשין לההוא נורא כו' כד גלגלין נטלין כמה אינון רבוא רבבן דיקומון מינייהו בגו ההוא נורא ואמר בפרשת פקודי בהיכל רביעי ואלף אלפין ורבו רבבן קיימי ממנן על אינון כו' וכאן בהיכל הזה ולגדודיו אין מספר. וז"ש ל"ק כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן כו', שהאי היכלא הוא חד כרוב דאסתלק בחורבן בהמ"ק כמש"ל:

ואמר דלא משתככי לעלמין. לא כמו השרפים שבהיכל שני שהן רק ג"פ ביום מקדשין ולא כמו החיילין דשם שמזמרין ומתקרבין לנהר דינור ומתוקדן ומתחדשין בכל בקר כמש"ל, ולקמן ע"ב תחות היכלא תניינא כו' ע"ש [ובפרשת פקודי רוחא דא כד כו'. עמש"ש]:

ארבע פתחין אית להיכלא דא כו'. הן ד' פתחין הנ"ל בפרשת פקודי דף רמ"ח (ח"ב רמח, א):

ובזמנא דכלהו כו'. ר"ל אותן שבתוך ההיכלין וההיכלין עצמן כל א' למינו כמש"ו ממנן גו ממנן כו':

אופנים בחיות כו'. ג"כ בדומה להן. ודקא חשיב כאן הן כולן שתחת החיותא דבהיכל אשר שם:

אופנים. שבהיכל ראשון:

בחיות. שהן ד' חיות שפניהן פני נשר שבהיכל השני שתחת החי':

וחיות באופנים. ושל"ת שהוא כלילת החיות באופנים שבהיכל הראשון לזה אמר באלין אופנים והן שבהיכל הזה:

נהורין כו'. וכל זה אמר הקדמה למ"ש בהיכלא דא אית כו', ואמר למטה דלא סלקין כו' אלא בשעתא כו' וכד היכלא סלקא כו' וז"ש ובזמנא די כלהו די בגו כו':

אית דוכתא חדא כו'. והוא נקרא תא הרצים כמ"ש למטה:

כחיזו דדהבא דנציץ. והוא זהב מופז:

אלא בשעתא דכל אלין קשרין קשירין והיכל נטיל כו' כלהו נפקין כו'. ר"ל דכל הרוחין והנורין וחיות ואופנים כלהו סלקין ומתעטרין לעילא בהיכלות שלמעלה כנ"ל. וההוא דוכתא תא הרצים עם כל מה שבתוכו כל המשריין אשר שם הם אינן עולין כלל למעלה. וכשההיכלות וכל אשר בהם עולין למעלה הם נשארין במקומן:

ואז כלהון נפקין מליין כו'. שמקום ההיכלות וכל אשר בהם נשאר פנוי ואז יוצאין לאשלמא דינא על האומות והן שלבר מהיכלין שהן שרי האומות ומגיחין בהון קרבא כנ"ל בפרשת פקודי. וז"ש מליין בדינא ר"ל על האומות כמ"ש בפרשת פקודי:

ואקרון מארי תריסין. שהן בעלי מלחמות:

שליחן בעלמא מגו כו'. ר"ל הבעלי תריסין:

בהאי דוכתא. ר"ל בתא הרצים הנ"ל:

שית מאה אלף רבוא. בכל צד כך מגינין דדהבא. והן החשמלין והן מגינין על ישראל ולכן הן במספר הזה:

וכן לתתא מינייהו שורין מקפן ואינון שתין. ר"ל וכן למטה מאותן המגינין יש שלטים מקיפין את החומות אשר בתא הרצים. והוא כמ"ש אלף המגן תלוי עליו שהן המגינין. כל שלטי הגבורים הן המקיפין שורין החומות ונא' ששים גבורים סביב לה. וז"ש והן ששים והן סביב לה, ולכן אמר כאן ושורין מקפן. וזה אשר עשה שלמה המגינים זהב ויתנם בית יער הלבנון והוא מגדל הלבנון שנקרא מגדל דוד. וז"ש כמגדל דוד צווארך כו' אלף המגן כו' כנ"ל. וכן עשה צנים זהב נגד בעלי תריסין הנ"ל דצנה מתרגמינן תריסין ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא וכן כל מה שכתוב בשלמה הכל נגד המרכבה:

וכל הני מגינים כו' לבר. ר"ל על שרי האומות העומדין בחוץ כנ"ל:

בכל אינון שליחן דעלמא. ר"ל עם אותן השליחן שהן מארי תריסין הנ"ל כלם מגיחין קרבא על שרי האומות:

וכד היכלא סלקא ואתעטרת כו'. חוזר ומפרש אימת הם מגיחין ועושין דין על האומות אמר וכד היכלא כו':

בכל סטרי עלמא. על קצוי ארץ ולכן הן בד' סטרי עלמא וכולם הם צנה ומגן על ישראל:

כד סלקא צלותא כו'. קאי אלמעלה וכד היכלא סלקא אינון שליחן כו'. והשליחן הן מארי תריסין והכל הוא לפי שההיכל הזה עולה בהיכל גבורה ומתגבר בדין, לכן המארי תריסין מתגברין:

וז"ש כד סלקא צלותא כו' ברוחא דהיכלא רביעאה. וזה היתה תמיד שיריו ותפלותיו של דוד להתאחדא בהיכלא רביעאה ולאתגברא מארי תריסין:

זכאה חולקי' כו' וארים דגלי'. ר"ל דגל הקב"ה כמ"ש דגול מרבבה:

באתר דאצטריך. אם לנקמה ואם לחסד:

ות"ח כלהו אצטריך דא לדא כו'. ר"ל כל ההיכלין והרוחין ונהורין ושאר משריין כלם אצטריכו זה לזה כמש"ו לאשתלמא דא כו'. ואמר זה כאן לפי שאמר למעלה שאין בעלי תריסין מתגברין עד שעולין שאר הרוחין והנהורין בהיכל הרביעי:

עד דסליק כלא לאתר דאצטריך. ר"ל להיכל הז' ששם הוא עליות כלם:

שלימו מתתא בקדמיתא. שנכללין בה כל השית סטרין דידה שהן שית היכלין:

ומלעילא לבתר. דאתמליא מנהר די נגיד ונפיק וכמ"ש לקמן. וקודם צריך להעלות היכלין ורוחין שם עד דאשתלים ואח"כ אתמלי מלעילא. וז"ש וכדין איהו שלימו כו':

דאקרי צדיקא כו'. שנאמר וצדיק יסוד עולם והוא השלימו דעביד בהיכלות כמ"ש פרשת פקודי וכלהו הוי ברזא דצדיק ח"י עלמין שהוא סוד התפלה בצדיק ח"י עלמין כידוע ח"י ברכות וכן כל הברכות כמ"ש וברכות לראש צדיק. ואמר שם דף רנ"ח ע"א (ח"ב רנח, א) יוסף הצדיק איהו שלימא דכלא איהו נטיל כלא בגין דכלא אתקן בגיני' כלא תאיב בתיאובתא בגיני' ות"ח בשעתא דיוסף הצדיק קיימא לאתקנא כלא כדין איהו נטיל כלא כו' וע"ד כתיב וצדיק יסוד עולם, ועל האי יסודא קאים כו' [ובפרשת פקודי בארבע פתחין כו'. עמש"ש]:

ת"ל כל הני היכלין כו' וכלהו כגוונין דעינא מתדבקן דא עם דא. ר"ל כמו ג' גווני עינא שהן ג' גוונין דמתחויין כן הוא הג' היכלין אלו שהן גוונין דמתחזיין כמש"ל:

כל מה דבגוייהו אינון בההוא חיזו כו'. ר"ל כל הנהורין וחיות ואופנים וגלגלים וסמכין ומשריין כלם שבג' היכלות הן ג' גוונין דלא מתחזיין אלא בסתימו בגלגולא דעינא וכמ"ש פרשת וארא שיש ג' גוונין דמתחזיין ויש ג' גוונין דלא מתחזיין אלא בסתימו דעינא שהן מתחזיין ע"י גוונין דמתחזיין ויש שאינו נראה כלל. והן ג' מדריגות חלוקים. מדריגות הנביאים שהן ראו באספקלריא שאינה מאירה והן ג' גוונים דמלכות שהן נה"י כנ"ל. ומדרגת האבות שראו בגוונין דלא מתחזיין ע"י גוונין דמתחזיין והן בחג"ת והוא בדרגא דז"א. ומדרגת משה רבינו ע"ה והוא דלא מתחזיין כלל והוא בבינה. וכן הן כאן ההיכלין עצמן ומה שבהיכלין כנ"ל. ונגד דלא אתחזיין כלל הוא הרוחין שבאלו ההיכלות:

וז"ש וההוא מה דלא אתחזי בההוא גלגולא איהו ההוא רוחא דשלטא על כלא. וכן ההיכלין עצמן חלוקין במדרגתם ג' היכלין ראשונים הן ג' גוונין דמתחזיין והן נה"י שהן גוונין דמלכות. וג' היכלין האחרים הן גוונין דלא מתחזיין אלא בסתימו דעינא מגו גוונין דמתחזיין והן חג"ת שהן מדרגת האבות והן נגד ז"א כידוע. והיכל הז' נגד גוונין דלא אתחזיין כלל כמ"ש לקמן היכלא שביעאה דא לאו בי' דיוקנא ממש כלא איהו בסתימו גו רזין דרזין כו' והוא נגד בינה כידוע [והיא כוללת ג' היכלין כח"ב שהן אמש גם כן], ובה ג' גוונין דרבות משחא כנ"ל ואינן נראין כלל נבואתה דמשה. וכן באלו היכלין ג' הראשונים הן גם כן אלו ג' דרגין כמש"ל דהיכל הראשון באתגלייא. היכלא תניינא כו' דא לאו איהו באתגלייא הכי כו' בסתימו דעינא דכד מתגלגלא כו' ואמר לאו באתגלייא הכי לאתנצצא כאחרא ר"ל כהיכל הראשון שהוא באתגלייא. היכלא תליתאה כו' לית ליה גוון דאתחזי ביה כו' כנ"ל. והכל עולה למקום אחד שהן נגד ג' דרגין כחב"ד חג"ת נה"י כנ"ל. וז"ש ובגין כך קיימא דא בדא דרגין על דרגין ודרגין על דרגין כו':

ות"ח אלמלא כל אינון גוונין כו'. ר"ל אלמלא גוונין הנראין לא היו נראין גוונין המאירין שהן גוונין שאינן נראין רק בסתימו דעינא ולא היו נראין כלל אפילו בסתימו דעינא. ואלמלא גוונין המאירין הנ"ל לא אתיידע כלל ההוא דסתים דשלטא עלייהו שהן ג' דרגין הנ"ל. וכולן מרומזין בעינא ולכך נאמר על כל ענין השגה בין הנראין בין שאינן נראין כלם ויראו. וז"ש ויראו את אלהי ישראל שהן ג' דרגין בסתימו דעינא ולכן לא כתיב מה ראו, והן ג' היכלין של חג"ת שהן של אבהן ויעקב כלל האבות וזהו אלהי ישראל. ואמר "את אלהי ישראל" שלא השיגו באצילות אלא בנוקבא בדרגין הנ"ל שנק' "את" כמש"ל:

ותחת רגליו כו' הן ג' דרגין דמתגליין ולכן נאמר גוונין דלהון ובהן ג"כ ג' דרגין כנ"ל, וזהו כמעשה כו' שהוא באתגלייא וגם כן נמשל לדברים אשר בארץ לבנת הספיר שהוא גוונים דארץ דמתגליין וכעצם השמים לאו באתגליא ולכן לא נאמר כמראה השמים אלא כעצם השמים שהוא עצמו אינו גוון הנראה לבני אדם כידוע רק עצם פשוט וכמש"ל בהיכל ב' וקיימא בחוורתא כו' ונדמה לשמים. שג' דרגין הנ"ל הן מלכות ז"א ג"ר והן ארץ ושמים וזהר הרקיע דלעילא. ונגד ארץ אמר לבנת הספיר ונגד שמים עצם השמים, ונגד זהר הנ"ל אמר לטהר כלא בסתימו. וכן הן ו' היכלות גוונין הנראין ושאינן נראין וזהו ויראו כו' ונגד היכל השביעי הוא רוחא דשלטא עלייהו שהוא אינו נראה כלל וכלל והוא דרגא דמשה ולכן לא כתיב ביה ראיה כלל, וכל שראו הכל בנוק' שהן בהיכלות אלו. וכ"ה בהיכלות ומה שבתוכן ורוחא דשלטא עלייהו:

וז"ש לא אתדבק ההוא דסתים דשלטא עלייהו. רומז על הרוחא וכן להיכל הז' ולכל הנ"ל. והן ג' מיני אור בנר כמש"ל דף נ"א ע"א (ח"א נא, א) ת"ח בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין, חד נהורא חוורא דנהיר וחד נהורא דאתאחיד בה אוכמא או תכלא. ההוא נהורא חוורא איהו לעילא כו' ותחותי' ההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כרסיא לההוא חוורא וההוא נהורא חוורא שארי עלוי' כו' וההוא נהורא אוכמא גוון תכלא דאיהו לתתא הוא כרסיא דיקר לההוא חוורא כו' והאי כרסיא תכלא אוכמא אתאחיד במלה אחרא לאסתלקא בהו מתתא וההוא אתער לי' לאתאחדא בנהורא חוורא ודא תכלא אוכמא לזמנין אתהדר סומקא וההוא נהורא חוורא דעלי' לא אשתני לעלמין דהא חוורא הוא תדיר אבל האי תכלא אשתני לגוונין אלין, לזמנין תכלא או אוכמא או סומקא. וכן בב' היכלין ראשונים אמר בהיכל השני וקיימא בחוורתא תדיר דלא אתערבו גווני באחרא ואיהו עצם דלא אשתני לעלמין. משא"כ בהיכל הראשון ששם ג' גוונין חוור וסומק ואתקשר בהו תכלת דרוחא ב' הדרניא"ל כמש"ש. ואמר שם ועל נהורא חוורא שריא לעילא נהורא סתימא דאקיף לי' ורזא עלאה הכא. והוא רומז לשלישי סתימאה הנ"ל. וכלא אשתכח בשלהובא דסליק כו'. וז"ס כשלהבת קשורה בגחלת שאמר בספר יצירה:

והענין כמ"ש בזוהר שם ת"ח מאן דבעי למנדע חכמתא דייחודא קדישא יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק דהא שלהובא לא סלקא אלא כד אתאחד במלה גסה כו' האי תכלא כו' אתאחיד בתרין סטרין אתאחיד לעילא בההוא נהורא חוורא אתאחיד לתתא כו' בההוא מלה דתחותוי דמתקנא בי' לאנהרא ולאתאחדא בי' ודא אכלא תדיר ושצי לההוא מלה דשווין לי' דהא בכל מה דאתדבק בי' לתתא ושרי' עלוי ההוא נהורא תכלא שצי ליה ואכיל ליה בגין דאורחוי הוא לשיצאה ולמהוי אכיל דהא בי' תלי שצו דכלא ומותא דכלא ובג"כ איהו אכיל כל מה דאתדבק ביה לתתא וההוא נהורא חוורא דשריא עלוי לא אכיל ולא שצי לעלמין ולא אשתני נהורי' וע"ד אמר משה כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, אוכלה ודאי כו' ולא אלהינו בגין דמשה בההוא נהורא חוורא דלעילא הוה כו' ת"ח לית לן אתערותא לאתדלקא האי נהורא תכלא לאתאחדא בנהורא חוורא אלא על ידי ישראל דאינון מתדבקין בי' תחותוי כו':

והענין כנ"ל דנהורא תכלא לית לה סליקו אא"כ אחיד במלה גסה דתחותוי והוא לעילא ארץ החיים דאתאחדא בהיכלין. שהיכלין הן שלשה נהורין דאשא כנ"ל והארץ הוא הגחלת מלה גסה. ר"ל דבר גשמי כמו ארץ כ"ה ארץ החיים להיכלין. והוא מדורא שביעאה של המדורין שבה נשמות הצדיקים ולכן כל השעשוע בג"ע הוא בנשמות הצדיקים שמתתקן הנקודה בהו ואז אלביש חד צדיק קנאה כו'. והוא נהורא תכלא דמתאחיד בגחלת ואז נעשה כרסייא לנהורא חוורא וכל המדורין תתאין נכללין בההוא מדורא. וכן הוא בהיכלין שכד מתעטר היכלא שביעאה אז מתחברין כל שייפין עלאין דדכורא וכן הוא בארץ דלתתא הזה:

ולכן הכל הוא על ידי הצדיקים למטה שהן בארץ הזה במלה גסה וע"י מתחברין כל דרגין עלאין וההוא נהורא תכלא שריא עלייהו והוא שצי ואכיל ואכילה דילה הוא צלותין וקרבנין. וזהו סוד התפלה בכל יום וקרבנות בזמן שבהמ"ק קיים בסוד ותאכל האש את העולה, שהוא ההוא נהורא תכלא דשצי כלא והיא צריכה דבר לשיצאה ולאכלא. וזהו סוד לחמי לאשי. וזהו סוד שהעולם קיים על הקרבנות שאם אינה מוצאה דבר לאכל' אז ח"ו מכלה הכל והן ח"ו שונאי ישראל שהן מתדבקין תחותה כנ"ל. וכמו שהאדם צריך לאכילה ב"פ ביום, ואם לאו אז נשמתו שורפת את הגוף כידוע ביום התענית, וכמ"ש בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם כן את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, והן סוד לחם ובשר, חו"ג, בבקר ובערב. והוא אחד ושני שעולם חסד יבנה יום אחד ושני וזהו סוד האחד המיוחד שהוא חסד כידוע. וידוע שמדת החסד משפיע כל צרכו כמ"ש ומשביע לכל חי רצון ומדת הגבורה בצמצום ובמדה שהוא סוד קו המדה כידוע. וזהו סוד שאמרו בשר לאכול ולחם לשבוע מכאן כו'. ולכן מיום שפסקו הקרבנות אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו שאוכלת בכל יום ויום ודבר שאין עושה פירות אם אוכל ממנו בכל יום הקרן מתמעט והולך. וזהו סוד משחרב בהמ"ק מתמעטין והולכין ותקנו נגדן תפלות שחרית ומנחה בין הערבים, והוא מאכלין דשכינתא בגלותא כמ"ש ברע"מ נגד לחם ובשר כנ"ל, אברהם תקן תפלת שחרית ויצחק תקן תפלת מנחה. וזהו סוד שצריך לתפלה בכל יום ויום, וכל היום יכול לתקן, ועבר יומו בטל קרבנו כמו מי שאינו אוכל היום שאי אפשר לתקן למחר מה שחלש גופו באתמול אפילו אם יאכל כפלים, משא"כ באותו יום ולכן אינו נקרא תענית כל שלא שקעה עליו חמה שעדיין אינו ענוי שיכול לתקן וענוי הוא ענוי הנפש שיתחלש וכן כל שלא שקעה החמה יכול לתקן את תפלת שחרית:

ואברים ופדרים שקרבין כל הלילה הוא בסוד הזיווג בלילה כי ידוע כל זמן שמקבלת אינה משפעת ולכן אברים ופדרים קרבנין בלילה שהוא מאכל עבדים ושפחות כמ"ש ברע"מ ולכן הוא רשות והוא גם כן חלק לסט"א שירחקו מזיווג העליון שהן נהנין גם כן מתמצית מאכלות החיילות של מלך ולכן אינן מעכבין. וכן תפלת ערבית רשות ויעקב תקן שהוא מארי דביתא:

וזהו סוד באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי כו' שהוא סוד התפלות כמ"ש ברע"מ פ' ויקרא דף ג ע"ב (ח"ג ג, ב) ואח"כ אכלו רעים כו' אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי כו' שראשי נמלא טל כו' טלא דבדולחא להשפיע לחקל תפוחין קדישין כמ"ש באדרא רבא דף קכ"ח ע"ב עי"ש, והוא תפלת ערבית וכן הקרא בקרבנות כמ"ש בפ' ויקרא (ח"ג ג, ב) והכל אחד. ואמר שם ברעיא מהימנא שהן ח"י ברכות שהן ו' דרגין מורי ובשמי יערי ודבשי ייני וחלבי שהן ג"ר וג"א. אכלו רעים שתו שכרו דודים הן י"ב ברכאן בי"ב שבטין. וענין אלכו ושתו כי הי"ב שבטין הן י"ב גבולין של עמודא דאמצעיתא, והן י"ב של הדעת דמתפשטין מבינה והן ו' קצוות דטפת החסדים ו' קצוות דטפות הגבורות וזהו אכלו ושתו. והוא דרגא דשביעי, יום השביעי, שבו י"ב חלות לחם הפנים על השלחן וזהו אכלו כו' שש שש המערכת, שתים מערכות, והן נגד ז' ימי השבוע. וזהו סוד י"ג נהרי אפרסמוני דכיא וי"ח של אפרסמוני דכיא, שהן י"ב של השביעי וששת ימים והן גם כן י"ג בחד דרגא דאיתוסף עלייהו כידועב בס"א והוא ברכת המינים והוא בכלל הי"ב וכ"ה גם כן בתפלת הערבית כמ"ש בתיקונים "פתחי לי' ביום א', אחותי ביום ב', רעיתי ביום ג', יונתי ביום ד', תמתי ביום ה', שראשי ביום ו', נמלא טל ביום ז', עי"ש בתיקונים. והן טפת החסדים. קווצותי רסיסי לילה טפת הגבורות כידוע בסוד גבורות גשמים. וזהו סוד שאומרים בימות החמה טל ובימות הגשמים גשם, שהן י"ב הנ"ל ו"ק של טפת חסדים, ו"ק של טפת הגבורות. ואמר רסיסי לילה שהן הגבורות בסוד לילה. רסיסי הן טפות דקות כי המיתוק של הגבורות להתפזר הרבה ולטחון דק כידוע בסוד הקטרת הדק הטיב הטיב הדק, דקה מן הדקה ביוה"כ, כי ביוה"כ הגבורות מתעוררין כידוע ה' גבורות שכנגדן ה' ענויין ולכן צריך דקה מן הדקה בסוד והכה הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים בסוד המאור הגדול ומאור הקטן שבו מתמתקין הגבורות יותר כידוע והוא סוד הזיווג שהגבורות מתמתקין כמ"ש באדרא רבא ולכן אמר רסיסי לילה:

וכמו בשבת לחם משנה כן שני כבשים ותפלת מוסף ולכן עיקר הכבוד שבת בשחרית כידוע. ולכן אתקיימו ישראל תחותה כמש"ש ות"ח ואע"ג דאורחי' דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כו' ישראל מתדבקן בי' תחותוי וקיימין בקיומא הה"ד ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כו' בההוא נהורא תכלא כו' וקיימי כו':

והוא כמו הנר כל זמן ששמן הרבה בנר אינו מזיק לנר ולא לפתילה, כשאין שמן אז מתקלקל הנר והפתילה נשרף. וכן הוא האדם שהגוף הוא הנר והנשמה שבתוכו הוא הפתילה והשמן ןה המעש"ט ולכן אמר שלמה "ושמן על ראשך אל יחסר" שא"ל תכלה כנ"ל, והכל בארץ שהוא מלה גסה דאתאחדא בי' הנהורא תכלא ולכן כאן בארץ צריך בכל יום לתוספת מעשים כנ"ל שצריך להרבות תמיד עצים חדשים על האש משא"כ בשמים ששם מתאחדין בנהורא חוורא שלכן אין תוספת מעשים שם וגם כן אינן מתעוררין ע"י. ולכן בארץ מתים שנהורא תכלא שלטא, מה שאין כן בשמים נהורא חוורא דלא אכיל כנ"ל. וזהו אילנא דמותא וזה אילנא דחיי. וזהו סוד עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים, וצוה לו שלא ישקול עץ הדעת לבדו שבזמן שהוא לבדו אז מכלה הכל ומותא שריא ביה משא"כ בהיותו עם עץ החיים כמ"ש בזוהר. וזהו סוד ואתם הדבקים בה' אלהיכם תכלא וחוורא, ולפיכך חיים כו'. ובעוונתינו נתפרדה מעץ החיים ולא יתוקן זה עד לעתיד שאז בלע המות לנצח ואז וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים כו'. והן שני העצים אחד ליוסף דדכורא ואחד ליהודה דנוקבא כידוע. והאי ארץ אחידתה באור ע"י ראשיתא דנהורא כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ והוא ראשית חכמה שנקשר עם הארץ כמ"ש בראשית ב' בראשית, וז"ש נעוץ סופן בתחלתן כו' כשלהבת קשורה בגחלת וכלא הוא כגוונין הנ"ל אלמלא גוונא תכלא דנהורא דאתאחדא בגחלת לא אתחזי ההוא נהורא חוורא ואלמלא גוונא חוורא לא אתדבק ההוא דסתים כו':

כד אתכליל כלא כחדא כו' כדין כלא כו'. ר"ל כל ההיכלין דלתתא ורוחין ונהורין כלהו אתכליל ברוחא של היכלא תליתאה והוא לא קאים לאתיישבא אלא בהיכלא רביעאה. לכן כד אתכלל כו' לאתעטרא בהיכלא רביעאה כדין כלא חד כו':

הכא השתחואה כו'. שכאן הירכים וצריך לאתדבקא בארעא שמשם כל ההתעוררות כנ"ל, וכן ההיכלין הן בסוד ארעין לרקיעין עלאין כמ"ש לעיל ובהיכל הב' כריעה לאתדבקא ברכין שהן שם בארץ וכאן השתחואה שהוא פישוט ידים ורגלים כמ"ש בגמרא. וכאן הוא רק פישוט רגלים לבד שבהיכל ה"א הוא פרישו דידין כמש"ש:

היכלא רביעאה היכלא דא איהו משניא מכלהו. כמש"ל ולכן אמר לעיל בחי' שבהיכל הג' דיוקנהא כחיזו דכל כו' והוא נגד החי' רביעית שראה דניאל שאמר וארו חיוה רביעיא דחילה ואמתני ותקיפא יתירה והוא מדת הגבורה שהוא היכל הזה שנין די פרזל לה רברבין אכלה ומדקא כו' והכל ידוע שהוא בהיכל הזה וכמש"ל שד' חיות האלו הן נגד הד' היכלין ואמר שם והיא משניא מן כל חיותא די קדמה וז"ש דא איהו משניא מכלהו:

ארבע היכלין לדא כו' חד היכלא. ר"ל שבהיכל הזה יש ד' היכלין א' לפנים מחבירו וכלם נחשבין במנין היכלות להיכל אחד:

הכא איהו רוחא דאקרי זכות כו' בני עלמא. לפי שנגד היכל זה בסט"א היכלא דאיקרי 'חובה' כמ"ש בפרשת פקודי דף רס"ה ע"א היכלא רביעאה היכלא דא איהו דאיקרי חובה כו' (ע"ש עד) ואתקלו כחדא ביומא דר"ה כי גם את זה לעומת זה כו'. וז"ש ביומא דר"ה אתער יצחק שהוא ההיכל רביעי ומזל מאזנים בו עי"ש כל המאמר:

רוחא דא נטיל כלא. ר"ל כל שבהיכל הזה כמש"ל:

מני' נפקו שבעין נהורין. והן ע' סנהדרי גדולה שיושבין בלשכת הגזית בסוד צור ישראל שהוא אבן גזית וכנגדו בסט"א אבן מכשול כמש"ש עי"ש:

כלהו מנצצין" שמתפשטין ניצוצות מהן שהן ב"ד בכל ערי ישראל:

וכלהו כעגולא דלא מתפשטי כו' אחידין דא בדא. כמ"ש סנהדרין כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה כו':

כל זכוון כו' נהורין קיימין. ר"ל לפני הע' סנהדרין הנ"ל, ואלו הן שרש הסנהדרין שלכן הסנהדרין פותחין בזכות וכל עניינם היה לזכות כמ"ש ד"נ פותחין לזכות כו' מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה, מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה כו' ושאר דברים הנזכר שם. וכאן דנין דיני נפשות שלמטה חשיב ב"ד שדנין דיני ממונות כמ"ש למטה ולכן כל ב"ד ההורגת א' בשבוע נקראת חובלנית והוא שבע שנים שהן הז' היכלין האלו:

מכלהו נפקו תרין נהורין שקולין כחדא כו' תדירא. הן שני סופרי הדיינין כמ"ש ושני סופרי הדיינים עומדין לפניהן א' מימין וא' משמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין. וז"ש שקולין כחדא ששניהם כלולין מרחמי ודינא לאפוקי דעת ר"י שאמר א' כותב דברי המזכין וא' כותב דברי המחייבין וכו' ואלו ב' הן הסופרים כמ"ש בפרשת פקודי:

ואמר "תדירא" שיש עוד ז' עיני ה' המשוטטים בכל הארץ אבל אלו קיימין תדירא. ואע"ג שהן עדים גם כן כמש"ל אינן צריכין לשוט כי רואין בעיני ה' כמש"ל:

לקבל אלין אינון כו' הני ד' היכלין. ר"ל שבעים שרי אומות שהם ע' שרים הסובבים את הכסא וכאן הוא סוד הכסא בשבעין נהורין ונקרא כסא המשפט כונן למשפט כסאו, כורסייא דדיינין בה כידוע, והן ע' קתדראין דכסא שדנין בהן וכמ"ש כורסייה שביבין דינור כו' דינא יתיב וספרין פתיחו כו'. וכל הענין הכל בהיכל הזה כמש"ל והן השרים מבחוץ להיכל הזה חוץ כל הד' היכלין:

שבעין נהורין ותרין נהורין כו' לגו לגו. ר"ל בפנים ההיכלות ואמר לגו לגו שהן באמצע ההיכל הזה בהיכל הפנימי מן הד' היכלות שהן בהיכל הזה כמ"ש בפרשת פקודי:

ורזא דא בטנך כו' בשושנים. שכאן הוא סוד הבטן כמ"ש למעלה וכאן מקום הפרץ שפרצו בה כמ"ש בב"מ‏ וכאן גבורים עומדים בפרץ וכולם לא יכלו לעמוד שהוא סוד הצור כידוע ואפילו משה ע"ה לא יכול לעמוד כאן בסוד הסלע ובסוד נחש עלי צור, ולכן וינס משה מפניו. ועיין בסוד הצור ב"ח דף כ"ו ע"ב וע"ג וידוע שנחש הוא דרוע' שמאלא דסט"א כמ"ש בפרשת נח ועי"ש בדף ס"ד ע"א (ח"א סד, א) לבתר אמר לון כד סיהרא אתקריבת בשמשא כו' עי"ש ובדף ס"ו ע"א (ח"א סו, א) ר"י פתח המה מי מריבה כו' עי"ש, וכאן הוא מים כידוע ה"פ מים ביום השני, וזהו סוד מים אחרונים חובה, והוא בהיכל הרביעי דסט"א וכאן מים ראשונים בסוד והתקדשתם וכו' ועיין בפרשת בשלח דף ס"ד ע"א וע"ב (ח"ב סד, א) כל המאמר וכאן סודות גדולות ונוראות אשר אין רשות להעלות על הכתב. וזהו סוד נחש שבא על חוה ואמרו עץ שאכל אדה"ר חטה היה וזהו (בטנך) ערימת חטים וכאן הוא המאכל בבטן סוד לחם הפנים על השלחן שכאן הוא סוד השלחן כמ"ש שלחן בצפון וכמ"ש בפרשת פקודי דף רנ"ב ע"ב שהאריך שם, ונגדו בסט"א רוחא דמפתי לב"נ למיזל בתר עינוגין דהאי עלמא ואמר שם כיון דב"נ אתפתי אבתרי' כדין כלהו שטיין ואזלי כו'. בסוד שטו העם ולקטו ושט דאתמשך ונעשה שטן. וז"ש שם ואתמשכן אבתריה וכמה אינון אחרנין דקיימין תחותיה וכלהו מסאבי ליה בהאי עלמא ומסאבי ליה בההוא עלמא ואינון אקרון צואה רותחת דכתיב צא תאמר לו כו':

וזהו סוד שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כאילו אכלו מזבחי מתים שהוא בהיכל הזה כמ"ש בפר' תרומה אית שלחן ואית שלחן, ועי"ש דף קנ"ג וקנ"ד (ח"ב קנג, א) וזהו מזבחי מתים שהיכל רביעי בסטרא דקדושה נק' אלהים חיים אבל בסט"א לית תמן חיים. ואמר בפרשת פקודי בדף רס"ה (ח"ב רסה, א) אלין תרין סטרין זכות וחובה, חיים ומות כו' עי"ש. ואמר שם היכלא דא אתר דאקרי אלהים אחרים כו'. וז"ש שנאמר כי כל שלחנם מלא קיא צואה כו' ועי"ש כל המאמר, ובפרשת תרומה שם:

ואמר סוגה בשושנים לפי שיש עוד ב"פ ע"ב נהורין א' מסטרא דימינא ואחד מסטרא דשמאלא וע"ב קדמאי הן לפנים מהם כמ"ש בפרשת פקודי ואמר לעיל דף ב' ע"א מה שושנה כו' אית בה סומק וחוור אוף כנ"י אית בה דינא ורחמי כו' וזהו סוגה בשושנים ב"פ ע"ב נהורין הנ"ל ימינא ושמאלא:

לקמי נהורין אלין כו'. ר"ל לפני הע' הנ"ל:

תרין נהורין כו' אתרשים בהו ההוא עובדא כו'. כצ"ל. ור"ל בשבעה עיני ה' נרשמין כל המעשים שבעה"ז כל אותו המעשה דעביד בצורתו ודיוקנו באותו היום ואותו מקום וזה שמראין לו לאדם לפני מותו והן ז' גלדי עינא ז' טהירין דנפקין לגלאה אורחא דחייבין. והענין לפי שבעין רשום כל העולם וכל אשר בו וכל אשר עושה נרשם המקום באותו מקום שבעין, טוב או רע, והיכל הזה הוא יד כידוע כמ"ש ידך זו שמאל שנאמר אף ידי כו', וזהו וביד כל אדם יחתום ששם הוא יד של כל אדם כ"א בשורש נשמתו:

ואלין תרין נהורין חמאן כו'. ר"ל שאלו השנים עדים רואים בז' עיני ה' ומעידין לפני הע' סנהדרין והן דנין אותו:

והכא איהו אתר דזכותא. כנ"ל (כמ"ש בפרשת פקודי הנ"ל) כלהו מלאכין קדישין דממנן על זכוון דעלמא כלהו נטלי לאינון זכוון ואוקמי לון בהיכלא רביעאה כו' כנ"ל:

רוחא דא בי' אתרשימו כו' ולא אתעדון מתמן. ר"ל דבדכורא הוא תלת אתוין יה"ו בסוד אחסנתא דאו"א דירית כידוע, וכד מזדווג בנוקבא בהיכל ק"ק ושם כל היכלין דלתתא כלולין בו ומתדבקין כלם בדכורא בו"ק שלו ונדבק בהיכל הזה ג' אותיות אלו בשעת התדבקותן יחד ולא סלקין משם לעולם. ואמר למטה באמצעיתא דהיכלא דא הוא אתר מתקנא לקבלא רוחא דלעילא בגו רוחא דא. ושם נרשמין הג' אותיות האלו:

וז"ש באתר דבקותא דדכורא ונוקבא. [כי בבטן מתדבקין גוף זו"נ כי הבטן בולט על שטח הגוף וכמ"ש וצבתה בטנה ונפלה ירכה מקומות הדבוק, ר"ל ירכה אותו מקום וכמ"ש היא קבלתו על בטנה], ר"ל כאשר מזדווגין יחד נרשמין כאן ששמאלא הוא תחלת הקירוב כידוע בסוד שמאלו כו':

לבתר נפק חד כו' האי נהורא אפיק תלת אחרנין כו'. נגד ג' אותיות הנ"ל, וז"ש לבתר כו' ר"ל לבתר שנרשמין ג' אותיות הנ"ל שאתדבקותא דנוק' בשמאלא הוא בסוד תפלין של יד ואלו הג' אותיות הנ"ל הן כ"א אזכרות שבתפלין והן חיי מלך בסוד ג' מוחין שהן ג' אותיות אלו בג' חללי דגולגלתא כמ"ש בס"ד פ"ב עי"ש:

דאינון תלת בתי דינין כו'. נגד ג' בתי דינין שיושבין בירושלים, א' על פתח העזרה וא' כו':

דדיינין דינין אחרנין כו'. והן דיני ממונות שדנין בכאן בעותרא במסכנו וכן דיני מכות במרעין בשלימו כו':

חד היכלא לאינון כו' אחרנין. מפרש מה משמשין הד' היכלין ואמר שלשה החיצונים בהן הג' בתי דינים הנ"ל, ורביעי היכל הפנימי לע' נהורין קדמאין הנ"ל [ובפרשת פקודי היכלא רביעאה היכלא דא די קב"ה אשתמודע שולטניה כו'. עמש"ש]:

סלקא האי רוחא וכליל כל אינון דלתתא ואפיק כו'. ר"ל שכולל כל הרוחין וכל הנהורין והיכלין דלתתא אז מוציא חד חיותא וכמש"ל בכל הרוחין שבכל היכלין כד אתכלילן בכל מה דלתתא אז מוציא חד חיה ממנו:

חיותא קדישא מלהטא. שכאן הוא אש לוהט:

ועיינין לה כעינא אנשא. כמ"ש בחיה הד' שבדניאל שהוא בהיכל הזה כמש"ל ואלו עייני' כעיני אנשא כו' ור"ל העיינין לאשגחא על עובדין דעלמא שכאן הן מארי דעיינין שבעה עיני ה'. וז"ש לאשגחא כו':

באלף אלפין ורבוא רבבן כו'. ר"ל שכולם הן מארי דעיינין שכל בעלי היכל הזה הן מארי דעיינין כנ"ל ושיעור הזה כמ"ש נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוני' ורבוא רבבן קדמוהי כו' דינא יתיב כו'. וז"ש מאריהון דדינא:

כלהו נטלי פתקין ופתחין וסגרין כו'. שבעוד שהיכל פתוח עדיין לא אשלים דינא וכד סגרין אז אשלים דינא וכמש"ל רמ"ח ע"ב (ח"א רמח, ב) והאי ממנא על פתחא דא בגין לסגרא האי פתחא כו' עד דיתוב לגבי מאריה וכאן הוא סוד אטמון סגרון פסקון. אטמון סגרון שאוטם וסוגר השערים, ואוטם הוא יותר מסוגר. ופסקון הוא פסק הגז"ד והוא בסוד גבריאל שהוא בגבורה כידוע [ובפרשת פקודי וכד אתכלילן כלהו בי' כו'. עמש"ש]:

תחות האי חיותא כו' כחזור ושושן. ר"ל כפתור ופרח:

ושביבי דאשא סלקין. ר"ל מן הד' שרפים כד נטלין כמ"ש בפרשת פקודי:

ע"ב גלגלין. שיוצאין מן השביבין כמש"ש:

לכל חד כו'. ר"ל לכל א' מהשרפים ע"ב גלגלין כו':

אלף אלפין משמשין לההוא נהרא. כצ"ל (כ"מ בד"א). וכמ"ש אלף אלפין משמשין לנהר דינור כמש"ל:

מתמן נפקי כמה חיילין כד גלגלין נטלין כמה כו' בגו ההוא נורא. ר"ל משם יצאו כמה חיילין ור"ל מאותן הגלגלים כד נטלין:

ואמר כמה אינון ר"ל ששואל המספר של אותן החיילים ואמר רבוא רבבן כו' שעומדין בתוך הנהר דינור, ורצונו בזה לתרץ קושיית הגמרא כתוב א' אומר אלף אלפין כו' ואמר שקאי על נהר דינור לבד וכמ"ש בדניאל כרסייה והוא כאן בהיכל הזה כמש"ל כסא המשפט וכמש"ש דינא יתיב וספרין פתיחו כו', שכאן כל מעשיך בספר נכתבים וכאן בר"ה ג' ספרים נפתחין כמ"ש בפרשת פקודי דף רס"ה (ח"ב רסה, א) וע"ד ביומא דר"ה כד מתחברן תרין סטרין זכות כו' וג' ספרים הנ"ל הן לפני הג' פעמים ע"ב הנ"ל שהן א' לימינא וא' כו' כנ"ל, וד' סמכין של הכסא הן ד' שרפים הנ"ל. שביבין דינור. הן השביבין הנ"ל. גלגלוהי נור דליק. הן הע"ב גלגלים וכמ"ש בתיקונים דף ע"ב גלגלים לכורסיי'. נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי. נהר דינור הנ"ל. אלף אלפין ישמשוניה לנהר דינור. ורבו רבבן קדמוהי יקומון הן דקיימין בגו ההוא נורא ויוצאין מן הגלגלים:

תחות היכלא תניינא כו' ואתוקדון כלהו. כמ"ש בהיכל הב' כלהו כד נטלין מזדעזעין כו' ואוקדון לון בנורא והוא בנהר דינור כאן בהיכל הזה שמתקרבין לכאן לפי שהן משורש של כאן מן האש שיצאו מן שרפים גם כן כמש"ש, וכל המתקרב יותר על מדרגתו הוא נשרף כידוע בסוד שם קברו את העם המתאוים ועליהן נאמר זה ועליהן אמרו כל יום בורא הקב"ה כת של מלאכי השרת ואומרים שירה ובטלין שנאמר חדשים כו', והם החיילים האלו שנשרפים בנהר דינור ומתחדשין משם וזהו שבורא אותם מנהר דינור ולכן תיקנו כנה"ג המחדש בטובו כו' כאן בהיכל הד' כמש"ל והן המלאכים שנבראו ביום ב' שהוא נגד היכל הזה ולכן מתקרבין לשרשן וכמש"ל דף ח"י ע"ב (ח"א יח, ב) ורזא דא מצמיח חציר לבהמה כו' וחציר דא אינון מלאכין שליטן לפום שעתא דאתבריאו בשני וקיימין למיכלא דהאי בהמה בגין דאית אשא אכלא אשא. והוא נהר דינור ששורף את המלאכים הנ"ל שהן אשא מהשרפים וסד הבהמה ידוע:

כל אינון כו' בתלת אתוון. ר"ל שמכאן נותנין רשות לשלטאה למאן דאצטריך שהיכלא זה הוא היכלא דשלטנותא כנ"ל בפרשת פקודי:

ומהכא מעבירין כו' דנגיד ונפיק. ר"ל כשרוצין להעביר איזה ממונה משלטנותיה מעבירין אותו בנהר דינור כמ"ש בהרבה מקומות מעברין ליה בנורא דדליק:

כלא אתמסר כו' הכא והאי רוחא אתכליל בהו. כצ"ל. ור"ל לפי שאלו ג' אותיות כאן ונכללו ברוח הזה לפיכך הכל יוצא מהיכל הזה שאלו הג' אותיות הוא כלל הכל כידוע:

ההוא חיותא כו' דל"ל חושבנא. ר"ל אותן שיוצאין מההוא חיה לאפוקי אותן שיוצאין מן הגלגלים שמספרם כנ"ל וע"ז נאמר גם כן ולגדודיו אין מספר כנ"ל:

מהאי היכלא כו' דהא בההוא נהר עלאה דכל נהורין נגדין מיניה קיימא מלה. ר"ל וז"ש בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא שהוא בהיכל הזה אלא במזלא תליא והוא נהר עלאה בינה, דאתכלילת במזלא ומניה נגדין כל הנהורין וזהו מזלא נוזל. וז"ש דכל נהורין נגדין, ר"ל לשון מזל, וזהו לשון מזל בכל מקום. והוא מזלא עלאה שכולל י"ג תיקונין ומשתכחין בעלמא עלאה בינה וכן הוא ביסוד העליון שהוא גם כן נקרא מזלא ע"ש הנ"ל ואתרי' בבינה כידוע ובו גם כן י"ג תיקונין בסוד י"ג בריתות כידוע:

באמצעיתא דהיכלא כו' סלקא בהו. ר"ל לקבל רוחא דדכורא והוא אתר אתדבקותא דדכורא בנוקבא והוא סוד תפלין של יד כמש"ל:

תרין עשר פתחין כו' כל מריהון דגדפין כו'. כמ"ש כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים כו':

לההוא חויא דרקיעא כו'. הוא התלי התנין הגדול שמושל על כל י"ב מזלות ובו כלולים והן נגד י"ב ממנן בי"ב פתחים הנ"ל, והוא התנין הגדול בי"ג יאורים כמ"ש בפרשת בא:

כרוזין תבין וסתמין פתחין. כנ"ל בסוד הן יסגור על איש כו' ואמר לעיל וסגרין פתחין כו':

לא סלקא רוחא ברוחא עד דכלהו רוחין תתאי כלהו חד רוח' בהאי רוחא וכלהו אתכלילן כו'. כצ"ל. ור"ל שהאי רוחא דסליק ברוחא דדכורא במקום הנ"ל שאמר לעיל ודא סלקא כו' לא סלקא האי רוחא ברוחא דדכורא עד דכלהו רוחין שבהיכלות כולם אתכלילן בחד רוחא ונכללים כולם כאחד ואז אתדבק האי רוחא ברוחא דדכורא במקום הנ"ל וכאן הוא אתדבקות הנוקבא בדכורא ולכן תפלין בשמאל שאין בכל היכלין התדבקות בדכורא רק כאן ולכן נרשמין כאן האותיות דדכורא ולא בשאר היכלין. ולכן הנוקבא נק' בית דין של מטה שמקבלת מבית דין של מעלה וכאן הוא ב"ד שלמטה וכל הנוקבא נקראת על שם ההיכל הזה צדק בסוד בצדק תשפוט כו' והכל לפי שהתדבקות הזכר וקבולו כאן. וז"ש בפרשת פקודי דכד אתוון אלין מתדבקין בהאי אתר דאתדבקותא דדכורא בנוקבא. ומלכות נקר' אדני בסוד שלטנות וכן מלכות הכל בהיכל הזה כמש"ל:

ב"נ כד איהו כו'. בא לתרץ מ"ש לעיל שג' דברים לא אתמסרו כאן והלא הכל נידון כאן ולזה אמר הכא אתדן כו':

זכאה חולקיה כו' וייעול ונפיק. ר"ל שעולה ומזיג את יקרא דמאריה ונפיק בשלם שלא יטעה ולפי שכאן מקום הפרץ לכן אמר כאן זה:

הכא קידה באפין. כצ"ל. וכמ"ש קידה על אפים [שנאמר ויקוד אפים ארצה], ר"ל על החוטם שחוטם לבד נוגע בארץ ולכן הוא כבד לעשות וכאן הוא סוד הגבורות שהוא בחוטם וכן הריח בחוטם יוצא מדקין כמ"ש בספר יצירה פרק ה:

אל אמונה כו'. שמשלם כפעלו ונקרא א'ל כנ"ל [ובפרשת פקודי תחות האי חיותא כו'. עמש"ש]:

היכלא חמישאה כו' זהיר דאיהו רוחא דמזהיר כו'. שאור הוא בימין וכאן הוא עיקר וכל התתאין שנקראו אור הכל מקבלין מכאן ונק' היכל נצח הרוח זהריא"ל על שם שהוא מתקשר בימין, נעימות בימינך נצח (והנה נצח נקרא שחר וחסד נקרא בקר שהוא מאיר יותר משחר, לכן אמר בפ"ב היכלא דא היכל' דברקא וז"ש רז"ל אם הגיע הרואה אומר ברקאי), ולכן הוא נר כנ"ל:

וז"ש נהיר לאינון תתאי. ר"ל לכל היכלות ורוחין תתאין שהוא האור שמאיר מסוף העולם עד סופו כידוע:

רוחא דא כליל ופתח וסגיר כו'. ר"ל רוח שבהיכל הזה רוחא דמזהיר הנ"ל הוא כולל כל הרוחין וכל ההיכלות וכל אשר בהם בסוד יומא דכליל כלהו יומין והוא פתח וסגיר שהכל ברשותו:

נהיר ונציץ לכל סטרין. לד' רוחות בד' גוונים כמש"ו:

מנציצו דא נהיר חד נהורא כעין ארגוונא. ר"ל כמו ארגמן שהוא כולל ד' גוונים כמש"ו. וכאן הוא סוד הארגמן, וארגמ"ן הוא סוד הד' חיות שהן ד' גוונים כידוע, וא' דכליל אותם וכן הוא כאן כמש"ו:

נהורא דא כליל כל גוונין דנהרין. והן ד' גוונין שהן כלל כל הגוונין. וז"ש נהורא חוורא כו':

אתכלילן אלין באלין אתרקים חוור בסומק אוכם בירוק. שהוא סוד התמזגות מים באש ורוח בעפר שהן קצוות ההפוכים ובזה נתמזגו מזג גדול כנ"ל:

לבתר חוור באוכם ואתעביד חד חיותא מרקמא ואתכליל כו'. שד' נהורין אתכללו אלו באלו והן חד נהורא ואח"כ אתרקים חוור כו' ומזה אתעביד החיותא והוא סוד יריעה חדא המרוקמת הנזכר בתוספתא פרשת יתרו ס"ח ע"ב (ח"ב סח, ב) קיימא חד מרקמא בההוא יריעה אתחפיא ההוא היכלא. בסוד עוטה אור כשלמה שנתעטף הקב"ב באור כו':

דיוקנהא כדיוקנא דב"נ. דאתעביד מד' יסודין שהן ד' גוונין. וסדר התמזגות האדם הוא גם כן בסדר הנ"ל שנברא משמים וארץ ושמים נרכב מאש ומים והוא חוור בסומק, ואח"כ רוח בארץ והוא עפר מן האדמה, ואח"כ חוור באוכם ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה מים בעפר, ואח"כ וייצר כו' ואתכליל בי' ירוק וסומק ויפח באפיו נשמת חיים שהוא רוח ואש כידוע. וכן כל הרוחין הן מב' יסודות אלו כידוע וכמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט:

דכליל כל דיוקנין. ר"ל שבאדם נכללו בו כל החיות ובהמות כידוע, וכן רוח הזה כולל כל היכלות הראשונות ששם ד' חיות שבדניאל וכאן הוא מ"ש בדניאל אחרי הד' חיות הנ"ל וארו עם ענני שמיא כבר אנש את' הוא כו':

מניה נפקו ד' סמכין דאינון חיון רברבן על אלין דלתתא. ר"ל אלו ד' חיות הן גדולות (כי כאן הוא אהבת חסד הנקרא גדול) על ד' חיות שבד' היכלין והן כוללין אותן ומן האדם יצאו אלו הד' חיות. נמצא שהאדם כולל הכל והוא בסוד שאמר באדרא רבא דף קל"ה (ח"ג קלה, א) תאנא בצ"ד עתיקא דעתיקין כו' וכלהו לא אתקיימו עד דרישא דעתיקא דעתיקין אתתקן כו', וזש"ש משום דאדם לא אתתקן מ"ט דתקונא דאדם בדיוקנא כליל כלא כו' כלהו באדם אתכלילן כו'. ואמר שם בדף קמ"ב (ח"ג קמב, א) ובגין כך בכלהו כתרים עד לא זמין תקונוי דמלכא עתיקא דעתיקין כו' ולא אתקיימו עד דנחית חסד עלאה ואתקיימו כו'. והוא סוד אדם. וז"ש ועד עתיק יומין מטה כו'. והוא סוד ימינא דסליק עד שם כמש"ל דף ט"ז ע"ב בסוד יהי אור דאשתאר מאויר ואמר שם ובהאי (כד) סליק כלא סלקין ואתאחדן ביה והוא מטי ואגניז באתר דא"ס כו' ואמר שם עאל ימינא בההוא כו' וסליק לעילא עד נקודה קדמאה כו' ע"ש וכלא אתבסמו באדם שכל הד' חיות אתכללו ביה:

חד אופן אקרי דאינון תרין. כצ"ל. ור"ל שכל הד' סמכין נק' אופן אחד כמ"ש והנה אופן אחד בארץ כו'. ואיהו תרין כמ"ש כאשר יהיה אופן בתוך האופן כמש"ו:

בגין דכד אתחזי האי כו' בתוך האופן. ר"ל כאשר נראה חיה אחד נראה אותו שכנגדו גם כן דבוקין ונכנסין זה בזה והן חוור וסומק, זה נגד זה, והן א'. ואח"כ נכנסין שנים האחרים זה בזה והן גם כן א'. נמצא שנים זה נגד זה מזרח ומערב א', וכן שנים שבצפון (ושבדרום) אחד והן בד' סטרין. נמצא ששני אלו בשנים אלו הן כמו אופן בתוך אופן, והן שני אופנים וד' ראשים, וכלם גוף אחד דבוקים אופן באופן:

וכלהו אלין קשירין דא בדא כו'. ר"ל כל אלו הד' סמכין שהן ד' חיוון:

כחיזו דחיוון עלאין דלא מתפרשין לעלמין. ר"ל כמו הד' החיות שבהיכל הרצון שהם ד' חיות שבכסא שהם לא מתפרשין לעלמין כמש"ל אלין אחידן דא בדא לד' סטרין כו':

הא חיותא דארבע גוונין כו' לד' סטרין. ר"ל החיה הנ"ל ד' גוונין שבו גם כן אחידן זה בזה לד' רוחות העולם, גוון אחד לרוח אחד, אע"ג שנתמזגו בו כל הגוונין מכל מקום לכל צד נראה גוון אחד יותר:

הכא כד נטלי חיותא דא נטיל לתרין סטרין. אמר הכא לאפוקי חיות שהן בהיכל הרצון שהם נוסעין לד' רוחות כמ"ש אל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו כו', והליכתם הוא לעשות חסד או דין שהן ד' רוחות חסד ורחמים ודינא קשיא ודינא רפיא כידוע בסוד הד' רוחות וד' גוונים. וז"ש וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ואמרו להיכן הלך לכבוש את כל העולם כלו תחת נבוכדנצר כו', וזהו ההליכה, והיכל הרצון כולל הכל בסוד ת"ת. וד' חיות שבו הן ארבעה הנ"ל חסד ורחמים כו' כמ"ש בפרשת פקודי רנ"ד (ח"ב רנד, א) בסטרא דדרום קיימא חד נהורא כו' מסטרא דצפון כו' (הן ארבעה הנ"ל) עי"ש כל הענין. משא"כ כאן שהוא סטרא דימינא לכן אינו הולך אלא לב' סטרין שהן בסטרא דימינא, חסד ורחמים. [ובפרשת פקודי היכלא חמישאה כו'. עמש"ש]:

האי רוחא דברקא אתכליל בתרין רוחין. ר"ל שממנו יוצא עוד רוח אחר עם חיילין כמו רוח הראשון כמש"ו:

רוחא דא דברקא כו' אינון נהורין. זהו רוח הראשון עם כל חיילותיו:

רוח אחרא אתנהיר כו' מלהטא. כמש"ו שהוא להט החרב כו' וזהו סוד אם שנותי ברק חרבי שהן ב' רוחין ברקא וחרב. (וז"ש רז"ל במסכת שבועות השבעתי כו' אם תעוררו את האהבה היינו היכל אהבה זה עד כו' שלא ימרדו באומות עד אם שנותי ברק חרבי שהוא בהיכל זה כנ"ל בפנים כבר אנש את' שהוא משיח):

נהרין מיניה תרין נהורין דאינון ארבע. דוגמת ב' אופנים הנ"ל שהן ד' וזהו סוד שתים שהן ארבע:

ואילין נהורין מתהפכין בגוונים. ר"ל שאינן עומדין בגווןן אחד אלא מתהפכין כל רגע:

והכא איהו להט כו' שננא דחרבא. והוא בסוד חרב נוקמת נקם ברית שכאן סוד הברית כנ"ל וכאן חרבא דקב"ה וכאן הוא כללות שמאלא בימינא. ובהיכל זכות אתכללות ימינא בשמאלא כנ"ל בסוד הפתחים שפתח דרום ממונה זהריא"ל וכן ע"ב נהורין דסטר ימינא ושאר דברים שם וכאן התכללות יראה באהבה בסוד גורו לכם מפני חרב כו' למען תדעון שדין, ר"ל שתדעו כי כאן כנלל גם כן דין וכתיב שדון בסוד השוד כאן בסט"א כמש"ל. וזהו סוד שאמרו כל הקורא ק"ש על מטתו כאילו אוחז חרב של שני פיות בידו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, והוא אלו ב' נהורין וז"ש שני פיות. והוא בק"ש שהוא בהיכל הזה כמש"ש ומאי משמע דבק"ש שנאמר יעלזו חסידים כו' והוא כאן דרגא דחסידים, וז"ש בת"ז דף ח' ע"א והאי איהו דאוקמוה מ"מ כל הקורא ק"ש על מטתו כו' אבל בק"ש דצלותא כו' וזכאה איהו מאן דשחיט ליה בההוא זמנא כו' בצלותא דאתמר בה וישכם אברהם בבקר שהוא בסוד ההיכל הזה כמש"ל אברהם נטיל כו' וכאן הוא סוד עץ הדעת טוב ורע, יצר טוב ויצר הרע (כי היכל זה הוא נגד הצואר ולב גויה ובלב ב' חללים טו"ר, יצ"ט ויצה"ר) בסוד אלו שני רוחין:

וז"ש שם כ"ש מאן דלא חשש ליקר' לשחטא יצרי' ושנאי' דלית שנאי' לחוד אלא שנאי' דקב"ה כו'. וזהו סוד חטא אדה"ר כאן כנ"ל בסוד הברית וסוד ואיבה כנ"ל. ולכן הושם לפני ג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים והוא שעץ החיים הוא דכורא והוא שבק דכורא ונאחז בנוקבא בסוד אלהים סוד גדול ונורא נצטווה בשם וחטא בשם ונאחז כאן ביצ"ט ויצה"ר ונמשכה ערלה כאן בסט"א כאן וכאן הן הכרובים כמש"ל שכאן היא החי' אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה. וזהו בנהורין דסט' דימין. ובסטרא דשמאל ואת להט החרב המתהפכת כנ"ל, והכל לשמור את דרך עץ החיים שהוא בדכורא. והדרך הוא היכל הרצון ששם מתדבק בשמים ונשאר בנוק' ולכן הוא גם כן בדרך הזה כמ"ש למטה לזמנין נוקבי לזמנין דכורי לזמנין כו' וכן לא קיימי' בקיומא וצריך להתחדש בכל לילה בסוד החציר דאתברי בשני וכן צריך למות בשביל זה וכמ"ש למטה בענין הניצוצין והשתא אינון גוברין כו' ועד לא מסתיימי מתדעכי וההוא ניצוצא כו' וכ"ה באדם חדשים (לבקרים) כו'. ועיין בפרשת אמור דף ק"ז (ח"ג קז, א) בשעתא דקב"ה ברא לאדם ואוקיר ליה ביקירו עלאה כו' עד סוף כל המאמר ועיין היטב בכל תיבה שם שמתבאר הכל על הענין. ואמר שם רגלי' יורדות מות כו' סיפא דקרא שאול צעדיה יתמכו, והוא נגד היכל הזה בסט"א ולכן הכל יורדין לשאול אפילו צדיקים כידוע והוא בחטא אדה"ר בעטיו של נחש ועי"ש כל המאמר היטיב עד סופו:

ואלין קיימי על היכלא דלתתא. ר"ל על היכל זכות שמכאן נטיל דינא:

בגין דהאי להט כו' על רישייהו מלעילא. ר"ל כמ"ש לעולם יראה עצמו הדיין כאילו חרב כו' שנאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים שהן ששים ושבעין כמ"ש שבעין קלדיטין כו'. ועיקר זה הענין על כל ששה היכלות שכ"א כלול מעשרה והן ששים גבורים ושם מפחד בלילות כמ"ש בפ' תרומה בסוד ולילה ללילה כו' ומטתו הוא ק"ק חדר המטות והוא שלשלמה מלכא דשלמא דיליה כמ"ש בפרשת פקודי לקמן וכולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה שכאן הוא המלחמה והוא בצלותא כמ"ש בתיקונים בסוד חרב ורומח נטל קירטא בידי' כו' מאן דקטיל ההוא חויא כו' יהבין ליה ברתא דמלכא דאיהי צלותא כו'. ואמרו מפחד בלילות מפחדה של גיהנם שדומה ללילה שהוא היכלין דסט"א נגד היכלות אלו שהן גיהנם כמ"ש בפרשת פקודי בהיכלא אחרא כו' בסט"א דאיהו גיהנם ועיין בפ' א"מ דף ס' (ח"ג ס, א) ר"ש פתח ואמר הנה מטתו כו' מאי מטתו דא כורסי יקרא דמלכא כו' עי"ש כל המאמר. ומש"ש אלף וחמש מאה מארי תריסין כו' הוא בסוד מפתחאן דשמא קדישא כללות האותיות:

האי להט כו' ותרי משמאלא. ר"ל אלו נהורן שתים שהן ארבע אפיקו חד חיותא העומדת על ד' סמכין שנים מימין ושנים משמאל וכ"ז הוא כעין החי' והרוח הראשון בד' נהורין וחי' וד' סמכין רק שכאן לא קיימי בקיומייהו בשביל שהן מלהט החרב המתהפכת כנ"ל והוא כ"ז בסט' דשמאלא דהאי היכלא והוא בסט' דנוקבא שהיא שמאלא, וזהו סוד אור וחשך דיום ראשון כמ"ש דף כ"ב וכ"ג [כד מטא לעלמא דפרודא] והוא בהיכל הרצון ומשם יפרד [אמר אומנא למארי בניינא נעשה אדם בצלמינו כדמותינו] והוא מסט' דהיכל זה שכאן הוא כדיוקנא דב"נ וזהו בצלמינו כדמותינו שהוא זכר ונקיבה כמ"ש בפרשת שמיני דף ל"ה ע"ב (ח"ג לה, ב) צלם בדכורא ודמות בנוקבא, והוא מסטרא דב' רוחין אלו [אמר מארי בניינא כו' אלא אמא עלאה הוי ליה חד כנוי דסליק לחושבן אלהים] והוא סוד עץ הדעת טו"ר דבזה הן דרגין קדישין ולא קדישין. וז"ש [וההוא כינוי הוא אור וחשך] והוא סטרא דתרין רוחין הנ"ל. [ובגין ההוא חשך כו' והאי אור הוא דברא קב"ה ביום ראשון דגניז לצדיקייא] והוא דנטיר גנזין דמאריה כנ"ל [וההוא חשך דאתברי ביומא קדמאה לרשעייא] והוא סטרא דשמאלא כמ"ש בפרשת פקודי אלין מתערי דינא בשליחותא כו' והן יצ"ט ויצה"ר באדם שיושבין באדם דוגמת ב' רוחין כלילין כחדא. ואמר לקמן ודא הוא רזא דכתיב שני שדיך כו' והן במקום שדים בין מפתחי הלב, לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. וז"ש שם בגין דאיהו בן כסיל שהוא החשך כמש"ש ובגין ההוא חשך דהוה עתיד למחטי כו'. וז"ש לקמן וכד תרין רוחין מתפשטין דא בדא בחביבותא כדין אתהדר האי היכלא ואיקרי היכל אהבה כו'. והוא כד אתכללן יצה"ר ביצ"ט באהבת ה' אז נקרא אהבה וכמ"ש ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט ויצה"ר. ואמר בפרשת תרומה לאכללא יצ"ט ביצה"ר. ואמר בפרשת בראשית שם דף כ"ג (ח"א כג, א) דעתיד למחטי קמך באתתא דיליה דאיהי חשך דאור איהו דכורא וחשך נוקבא שמאלא חשך דבריאה כו' ואמר בתיקונים דף קל"א ע"ב (ח"תיקוני זהר קלא, ב) ואתעביד אילנא דעץ הדעת טו"ר נוקב' אית לי' דאתקריאת להט החרב המתהפכת כו' והכי מתהפכי דכורא לנוקבא נוקבא לדכורא כו' והכי אינון מתהפכין דרגין מדינא לרחמי וכו' עי"ש ועבפ"ב שם כל המאמר ותבין היטב זה:

כד רוחא דחיותא האי עאל באלין כו' עירין קדישין. ר"ל כד רוחא דחיותא הנ"ל דלסטר שמאלא שע"ג ד' עאל באלין ד' שתחתיה שאז יוצאין מהם ניצוצות כמו בכל החיות שבכל היכלין כנ"ל יוצאין כאן ב' ניצוצין מלהטין שהן מסטרא דלהט ויוצאין חוץ להיכל ומתהפכין כמש"ו והן ד' גוונין נוקבי גוברי רוחין עירין, וכמ"ש לקמן בגין דההוא נציצא כליל מכולא כליל מד' גוונין והן ד' גוונין הנ"ל חוור וסומק ירוק ואוכם, ירוק ואוכם הם גוברין ונוקבין, חוור וסומק הן רוחין ועירין. שרוחא הוא מסטרא דימינא מסטרא דאוירא כידוע ועירין מסטרא דשמאלא כמ"ש בגזירת עירין פתגמא וכמש"ש בפרשת פקודי דף רנ"ז ע"א (ח"ב רנז, א):

מ"ט בגין דכד אתכליל האי חיותא בחיותא קדמאה. ר"ל האי חיותא דסטרא דשמאלא, בחיותא קדמאה זוהר הנ"ל דמסטר ימינא:

מגו תקיפו דאתכלילן דא בדא. שהן דכורא ונוקבא כנ"ל והן שני נגדיים וכלילותן חזק כמ"ש לעיל בכלילות אש ומים וז"ס זיווג זכר ונקבה שהן אש ומים וזיווגן במקום הידוע יותר משאר מקום כי האי אמה אתכליל בחסד דכליל בחמש חסדים ואשתקע ערייתא בגבורה דכליל כו' ואתבסם דא בדא כמ"ש באדרא רבא דף רמ"ב ע"א:

נפקא חד ניצוצא מלהטא תדיר דלא אתדעיך לעלמין. משום שיצא משני סטרין מסטרא דלהט לכן הוא מלהטא ומסטרא דימינא הוא תדיר דלא אתדעך לעלמין דכל מסטרא דימינא הוא בקיומא תדיר כידוע משא"כ בסטרא דשמאלא כנ"ל:

ושאיט ואזיל אבתרייהו דאינון כו' מתדעכי. שהן מסטרא דשמאלא:

וההוא ניצוצא בטש בהו ונהיר לון כו' ואתהדרן כמלקדמין. ר"ל לגוון אחרא רוחין או עירין כנ"ל. והענין כי הניצוצא הוא ממינם מסטרא דשמאלא גם כן, לכן נהיר לון ומתחדשין ולפי שהוא גם כן מסטרא דימינא לכן מתחדשין ממנו שהוא סטרא דחיים:

בגין דההוא ניצוצא כו' לכל הני גווני. ר"ל שהניצוצא הוא מחיותא קדמאה מסטרא דימינא ששם כליל כל גוונין כמש"ל לכן מתהפכין לגוונין אלו. וענין אתדעכות' הוא לפי שהן מסטרא דשמאלא דלית ליה קיומא תדיר כמ"ש באדרא זוטא בסוד עלמין קדמאין דמיתו בדף רצ"ב ע"ב (ח"ג רצב, ב) עד לא אברי עלמא לא הוו משגיחין אנפין באנפין ובג"כ עלמין קדמאין אתחרבו ועלמין קדמאין בלא תקונא אתעבידו וההוא דלא הוי בתקונא אקרי זיקין ניצוצין כהאי אומנא מרצפא כד אכתש במאנא דפרזלא אפיק זיקין לכל עיבר ואינון זיקין דנפקין נפקין ולהטין ונהירין ודעכין לאלתר ואלין אקרון עלמין קדמאי ובג"כ אתחרבו ולא אתקיימו עד כו' וע"ד הא תנינן במתניתא דילן דניצוצא אפיק זיקין בזיקין לתלת מאה ועשרין עיבר ואינון זיקין עלמין קדמאין אקרון ומיתו לאלתר לבתר נפיק אומנא לאומנתי' ואתתקן בדבר ונוק' והני זיקין אתדעכו ומיתו מבוצינא דקרדינותא נפיק ניצוצא פטישא תקיפא דבטש ואפיק זיקין עלמין קדמאי ומתדכי באוירא דכיא כו':

וכל הענין דשם הוא גם כן כאן שמקודם עד שלא נתחברו הני שני רוחין נפקי ניצוצין מסטרא דשמאלא זיקין ומיתו שהן בסטר' דנוקבא לבד כמו העלמין קדמאין דנפקו בסטרא דנוקבא כמ"ש באדרא רבא ואח"כ שנתקן בדכר ונוקבא שהן ב' רוחין ונפיק ניצוצא תקיפא דבטש ואפיק כו'. כן כאן מתקיפו דאתכללותם נפיק ההוא ניצוצא מלהטא ובטש כו' ומתחדשין כו'. וזהו סוד שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כי אלו ב' ניצוצין הן דו"נ, שמים וארץ, ז' מלכין מדכורא מיתו ונוקבא אתבטלת עד דניצוצא מחדש אותם וכמ"ש בפרשת תרומה בדכר ונוקבא דאתבריאו ביום שני שענינים גם כן כמו כאן הן בב' ימים הראשונים שהיו בלתי תיקון עד יום הג' וכמש"ש דף קמ"ד דתנינן מאן דחזי ענבין בחלמי' אי חוורין אינון טבין, אוכמן בזמנין טבין כו' אכלי לאינון אוכמין מובטח לו שהוא בן העוה"ב אלא תנינן אילנא דאכל אדה"ר ענבין הוו דכתיב ענבימו ענבי ראש ואלין ענבין אוכמין בגין דאית ענבין אוכמין ואית ענבין חוורין, חוורין טבין דהא מסטרא דחיין אינון, אוכמין צריכי רחמי דהא מסטרא דמותא אינון בזמני' טבין מ"ט בגין דבזמנא דחוורא שלטן כלא אתבסם דהא בההוא זמנא כלא אצטריך לתקונא וכלא תקונא חדא אוכמא וחוורא ובזמנא כו' אי נחש גרם מותא לאדם לתתא לעילא אמאי כו' ת"ח והכי אוליפנא כל מה דעביד קב"ה עילא ותתא ברזא דדכר ונוקבא איהו וכמה דרגין אינון לעילא דשניין אלין מאלין מדרגא עד דרגא רזא דאדם ואינון דרגין דאינון זינא חדא עביד לון קב"ה דיוקנא דחד גופא עד דסלקין ברזא דאדם ותנינן ביומא תניינא לעובדא דבראשית דאתברי ביה גיהנם אתעביד חד גופא רזא דאדם ואינון שייפין ממנן דמקרבן לאשא ומתין ומתהדרין כמלקדמין ודא בגין דאינון אתקריבו לגבי האי חוויא ואיהו אדם דאתפת' גו משכנא כו' ובכל אתר אדם דכר ונוקבא איהו כו' ונוקבא דההוא אדם כדקאמר מיתת ודכורא מית וסלקין כמלקדמין כו':

והן שבהיכל השני כמש"ל תחות היכלא תניינא נפקי חיילין כו' ואתוקדן כו'. וכן כאן הוא דו"נ והן שמים וארץ שביום הראשון ואח"כ והארץ היתה תוהו כו' שמתין דכורא מית שהוא מלכין קדמאין ונוקבא אתבטלת והן ב' ניצוצין הנ"ל, ואח"כ אתתקן בדכר ונוקבא אלו ב' הרוחין ויאמר אלהים יהי אור כו' שהן דכר ונוקבא כמ"ש בספרא דצניעותא (ח"ב קעו, ב), ונפיק ההיא ניצוצא ומתחדשין ואתבסמו. וזהו המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית שכל הנאמר בפרשת בראשית הקב"ה מחדש בכל יום תמיד. ועיין בפרשת פקודי דף רס"ח (ח"ב רסח, א) ומהנהו נפקן כל אינון זיקין נציצין דמתדעכי לאלתר להטי ומתדעכי. ושם ענבים שסחטה חוה כמ"ש שם היכלא שביעאה כו' ע"ש וכ"ז יוצאין בהיכל הב' ששם יין טוב בסטרא דקדושה ויין אחר כמ"ש שם דף רמ"ו ע"ב והאי אקרי כו' כמה דתנינן אית יין ואית יין כו' יין לטב דכתיב ויין ישמח לבב אנוש כו'. והוא אותו האנוש כחציר ימיו שהוא בזה ההיכל מצמיח חציר לבהמה ושם היין טוב דמנטרא ולכן החיים שם כמ"ש שם. ובסט"א נגדו כוס התרעלה ג' טפין דמותא נחש והן סוד הענבים ענבי ראש אשכלות מרורות טפין דמרה חמת תנינים יינם וראש פתנים. ובזמנין טבין הוא כד אתחבר ב' רוחין דו"נ וכאן הוא חטא דאה"ר בעץ הדעת כנ"ל בסוד להט החרב כו':

וזהו סוד מ"ש בספרא דצניעותא ואתחרב כלא בתריסר שעתא. הוא בשנים עשר שעות של הנוקבא שהיא אתבטלא והוא בשנים עשר שעות הלילה. ויאמר אלהים יהי אור כו' בבקר מתחדשין בסוד חדשים לבקרים (באו) כידוע. ולכן אומרין בשחרית בברכות יוצא אור המחדש בטובו כו' כאמור לעושה אורים כו' וכמש"ל במדורין בדף מ"ם וכד אתא צפרא כלהו מתחדשין כו' [ובפרשת פקודי מהכא נפקו אינון נהורין דאקרון להט החרב כו'. עמש"ש]:

רוחא דא אתכליל ברוחא אחרא כדקאמרן. ר"ל רוח מלהטא ברוח זהר:

ואתחזון תרין כו'. ר"ל לא כמו בהיכלות קדמאין שבהן שני רוחין נכללין ואין נראין רק אחד כמו לבנה בספיר אבל כאן נכללין בא' ונראין שנים והן שני שדים כמש"ו:

כד אתפשט רוחא ברוחא כו' מכלהו תתאי דא הוא רזא דכתיב כו'. ר"ל "שני שדיך" הן הב' נהורין דנפקין מחיותא קדמאה כמ"ש בפרשת פקודי. "כשני עפרים" הן ב' רוחין האלו שהן תאומים וזהו "תאומי צביה" כנ"ל, ואמר "הרועים בשושנים" שהן רועים ומפרנסין להיכל זכות כמש"ש אלין אקרי שדי ואל דלתתא מתחברין כו' והאי אל נטיל מאתר דא כו' ושם הן "סוגה בשושנים" ובהן זן את העולם כנ"ל דשמאלא נטיל מימינא וזן את העולם והשושנים כלילן בחו"ג כנ"ל לכן הן מקבלין מאלו ב' רוחין וזהו "הרועים בשושנים" בשושנים רועה את העולם:

וכד תרין רוחין כו' היכל אהבה. שמקודם נקרא היכל ברקא:

היכלא דא קאים תדיר בקיומא. שכל סטרא דימינא קאים תדיר בקיומא כמש"ל וכן עבודה שהיא מאהבה קאים בקיומא שהוא בטוח שהתאוה לא תנצחנו כי החשוק מאהבת חשוקתו אינו פונה לדבר אחר ואינו מניח חשוקתו בכל הון דעלמא וכמ"ש למטה הכא כתיב אם יתן איש את כל הון ביתו כו':

אתגניז ברזא דרזין כו'. שכאן הוא סוד הייחוד שמע ישראל שכאן מתדבק בקב"ה וכאן רזא דרמ"ח שייפין דק"ש לפי שכאן הוא רזא דאדם כנ"ל:

והכא כתיב שם אתן כו'. שכאן הייחוד ואהבה. וכאן הוא סוד הכרם וז"ש נשכימה לכרמים כו' שם אתן את דודי לך:

לבתר כד נהרין. ר"ל שמתיישבין כחדא ויוצאין מהן נהורין:

נפקי כמה כו' מנהון אקרון דודאים כו'. שהן בסוד האהבה וכמ"ש תני נא לי מדודאי בנך, וכמ"ש בפר' ויצא דף קנ"ו ע"ב ובסתרי תורה ותאמר רחל אל לאה כו' עי"ש וכן שם ע"א. וכאן הן השני הכרובים כנ"ל שהן שני השדים דנפקין מזהר וע"ש ע"א בסתרי תורה וילך ראובן כו' וז"ש הדודאים נתנו כו' דודי צפנתי לך כאן הוא נק' דודי כנ"ל:

מנהון גפנים כו'. כנ"ל נשכימה לכרמים נראה אפ פרחה הגפן הנצו הרמונים שם אתן כו' והן אלו שיוצאים כד אתחברון ונהרין שני רוחין כחדא ואתכלילן מכלהו תתאין שאז נקרא היכל אהבה כנ"ל וזהו נראה אם כו' שם אתן כו' [ובפרשת פקודי בהיכלא דא אית תרין ממנן כו'. עמש"ש]:

הכא כתיב כו'. כנ"ל:

הכא השתחוואה כו'. ר"ל שכאן הוא מקום הידים ולכן כאן פרישו דידין ור"ל כאן נגמר השתחוואה פישוט ידים ורגלים בקו ימין נצח וחסד:

היכלא שתיתאה כו' חוט השני כו'. דכאן סוד הפה כמ"ש בח"ב קכ"ג ע"א (ח"ב קכג, א) מאי פומא אלא דעת גניז בפומא דמלכא דאקרי תפארת פשיטותא דכל גוונין אתאחדן בי' כו' כדין אקרי פה ה' וכאן כל גוונים אתאחדן ברזא דד' חיות וכאן סוד השני ובהיכל אהבה סוד הארגמן כנ"ל ע"א היכלא דא כו' כעין ארגוונא נהורא דא כליל כל גוונין דנהרין כו' ובהיכל זכות סוד השש בסוד איש לבוש בדים, ובהיכל עצם השמים תכלת כמש"ש וז"ש בח"ב דף קל"ט ע"א (ח"ב קלט, א) וארגמן דא כנופיא דכלילא כל גוונין כחדא ותולעת שני כתיב שנים דכתיב כי כל ביתה לבוש שנים אלא האי איהו גוון דאקרי שני דנטיל כל גוונין בי' וכלא איהו חד שני ושנים שנים כד כלהו כלילן בי' כחדא שני דנפיק מכרסייא עלאה דשלטא על תכלת מסט' דימינא ודא איהו אפטרופסא דכתיב בי' מיכאל שרכם תולעת דחילי' בפומי' כתולעת דמתבר כלא ועקר כלא והכל כאן דכאן נטיל כל גוונין וכאן פומא וכאן הוא מיכאל דכליל כל הד' חיות ולכן אע"ג שהוא ימינא מכל מקום הוא שני בכל גוונין:

ואמר שם שש הוא שמאלא ואמר שם ושש בוצא איהו כו' ודא איהו דכתיב וגויתו כתרשיש. וז"ש בפר' שלח לך דף קס"ג ע"ב (ח"ג קסג, ב) ואפיק מני' גוון תכלת ואיהי נטלת גוון דא ותקינת לי' ואתחפיא לבר בהאי גוון לאו דהאי גוון לבושא דילה דהא שש וארגמן לבושה אבל חופאה דלבר האי גוון הוא כו' ור"ל דלבוש הוא בגוף לבד והוא באלו ב' היכלות זכות ואהבה שהן כל הגוף כנ"ל אבל תכלת הוא לבר מגופא ברגלין ושם הוא חופאה לחפיי' את הרגלין ואין נקרא לבוש' כידוע, ולכן לא אמר גם כן שנים כי בראש אין לבוש כידוע רק ביתה לבוש שנים בסוד ותתן טרף לביתה כו'. והן י"ב נהורין עלאין דכאן דכלילין במיכאל כנ"ל וכן כל נשמתין דנפקין מההוא מוצא פי ה' כמש"ל שהן בני היכלא דמלכא:

ובסט"א נגד ההיכל הזה שם צלמות כמש"ל רס"ו ע"ב (ח"ב רסו, ב) ושם תשלג בצלמון דין הרשעים בשלג כמ"ש רס"ז ע"א. והוא היפוך משני בסוד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והוא בסוד דיקנא דע"ק חוורא כתלגא כמ"ש באדרא רבא דף ק"ל ע"ב דיקנא כו' חוורא כתלגא כו' והוא מ"ש ולבושיה כתלג חוור והוא בסוד הפה דעתיקא קדישא כמ"ש דף קל"ד תקונא דתריסר כו' דתאנא מהאי פומא קדישא עלאה ק"ק נשבא רוחא מאי רוחא רוחא דאיתרק ביה דמתלבש בי' ז"א ומהאי רוחא מתלבשין כל אינון דלתתא כו' ודא הוא תקונא עלאה דתריסר דמכאן אשתלשלו י"ב תחומין לעילא וי"ב תחומין לתתא וי"ב תחומין לי"ב שבטי אבהתא הה"ד אשר נשבעת לאבותינו וכן לתתא כאן הן י"ב תחומין, י"ב בקר הנ"ל, שכולן לבוש שנים ולתתא הוא תיקון הי"ב וחטאה. וזהו אם יהיו חטאיכם כו' אם יאדימו כתולע כצמר. ילבינו הוא שערות דרישא ועמר נקי שהן ב' תיקונין דעתיקא קדישא שהן שורשי הדינים והקליפות דיקנא שורשי הקליפות ושער רישא שורשי הדינין שהן עמר נקי ותלג חוור כידוע. וידוע שאין הדינין והסט"א מתמתקין אלא בשרשם והסיגין מתפשטין למטה בסוד בהרת ושאת שהן שלג וצמר לבן ותולע הוא בז"א בפומא בסוד תולע ותולעת, וז"ש לא תירא לביתה משלג, ר"ל כל בני היכלא דמלכא משלג בסט"א נגד היכל זה כנ"ל כי כל ביתה לבוש שנים וכאן הוא סוד ביתה שכאן הוא משכנא כמ"ש לקמן בסוד יתדות המשכן וכמ"ש בפרשת פקודי דף רל"ח ע"א ויביאו את המשכן אל משה כתיב כו' ויביאו את המשכן אלין ארבע חיוון כד סלקין כדקאמרן ויביאו את המשכן אלין כל שייפי גופא כו' לאתאחדא דכר ונוקבא כחדא כו' רזא דכל אינון דקשרי יחודא כו' עד דאתיין לה לגבי' משה כו' מאתר דמשה שריא בי' כו' אל משה דאיהו מארי דביתא לאחזאה תקונא דביתא כו' וע"ד ויביאו את המשכן כו':

והוא הכל בהיכל זה שכאן אתדבקותא במשה וכאן מתתקנין דו"נ בכל שייפין וכל אינון דקשרין ויחדין יחודא הן ביתה שלהן ותתן טרף לביתה טרף ממרחק ממרחק תביא לחמה כידוע:

רזא דכתיב כחוט כו'. שכאן הוא סוד החוט ברזא דכתיב את תקות חוט השני תקשרי בחלון וכמ"ש שהיא בקשה סימנא דמשה אות אמת וא"ו בעלמא דדכורא שהוא נגד היכל זה כמ"ש למטה האי הוא היכלא דמשה כו' והן אמרו שמשא אתכנש וסיהרא שלטא שהוא עלמא דנוקבא והוא היכל הזה שבפומא הוא גנוז בוצינא קו המדה כנ"ל וזהו תקות כו':

האי היכלא אקרי היכל הרצון כו'. שכאן מתגלה רצון העליון טורנא בסימא יאה דאיגניז גו בוצינא ובוצינא גניז בפומא למכסיא פתחא כמ"ש בספרא דצניעותא פ"ב ובפרשת משפטים כנ"ל ומתגליא בדיקנא חסד עלאה כמ"ש באדרא זוטא ושם שורש הפה כנ"ל וברוחא דפומא אתרחיצו בי' לאתלבשא אבהתא שלכן בהיכל וא"ו של ג"ע קיימין בי' האבות ותריסר שבטים כו' שהן י"ב נהורין כנ"ל וזש"ש וכמה דאית היכלא לתתא בגנתא דעדן ה"נ לעילא אית היכלין מתקנין דאינון רזא דמהימנותא שהן זה נגד זה וכמדרגתו בקשורא דהיכלין דמהימנותא כן מדרגתו בהיכלין דג"ע:

לאתדבקא ביה בנשיקה ברחימותא כו'. שכאן הוא סוד הנשיקה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין הוא וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים בבוצינא דקרדוניתא והן ה' מוצאות הפה בסוד מנצפ"ך שהן י"ב קשרים עם ששים גבורים דכ"ב אתוון הן ע"ב שהן א"ב ותשר"ק וכ"ח דנקודי שהן תחת הארגמ"ן שבעין דודין דסחרין לכרסיא והכל בסוד הבוצינא ואח"כ בסוד הרעותא דאתכליל בבוצינא והוא הרצון:

לריח שמניך טובים בסוד השמן כידוע בסוד שמן ויין שמן בסוד הרצון ע"כ עלמות אהבוך שהן היכלין תתאין שכאן כל רוחין תתאין דהיכלין תתאין (רהיטין) אבתרי' לאתדבקא בנשיקו ברחימותא וזהו אהבוך וכן בנשיקה מגודל אהבה כל הרוחין שבכל אברים נמשכין אחרי רוח הפה בדביקותא אחריו וכן ביוסף הצדיק רק ששם בגופא וכאן ברוחא כמ"ש בפרשת פקודי. וז"ש האי רוחא אתכליל בשית שכולל כל השית היכלין ברוחא כנ"ל:

אתכליל בשית דלתתא בהדי'. ר"ל שכולל ה' היכלות שלמטה ממנו שהן עמו שית:

וקיימא בשית עלאין. ר"ל ו"ק דדכורא שהן שית עלאין וכאן התדבקות בשית עלאין כמ"ש למטה כדין שמים אתחבר ברוחא דא כו' כדין כל אינון היכלין וכל אינון רוחין דאתכלילו בהאי כל חד וחד מאינון רוחין והיכלין דאינון בכללא דשמים כו':

ובג"כ האי רוחא אפיק תריסר נהורין כלילן כלהו מתתא ומלעילא. ר"ל כלולין מוא"ו דדכורא ומוא"ו דנוק' והן י"ב דדעת ה"ח וכלילותן ביסוד (ודעת) וה"ג וכללותם כידוע שהן בו"ק דדכורא ובו"ק דנוקבא ודעת גניז בפומא והן י"ב דמנצפ"ך וי"ב תחומין דפומא י"ב שבטין וכן הן בדכורא שכ"ז הוא גם כן בדכורא שהן י"ב צרופי הוי"ה בי"ב גבולי אלכסון של ת"ת שכלולין ביעקב ומשה שכוללין כל הי"ב שבטין ולכן הן ח"י ברכות ג"ר בחג"ת כמ"ש בפרשת פקודי ואחר ברכת כללות הת"ת י"ב ברכות של י"ב גבולין, ואח"כ ג' אחרונות בנה"י כמש"ש:

הני תריסר נהורין כו' דלתתא. ר"ל ששמחתם לסלקא לעילא בדכורא כמ"ש משכני אחריך נרוצה אני ונערותי הביאני המלך חדריו הן חדרין דדעת מליא להון כמ"ש ובדעת חדרים ימלאו והוא דעת גניז בפומא כנ"ל, נגילה ונשמחה בך כו' וז"ש אינון חדון כו'. נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך כנ"ל כיין הטוב הולך לדודי למישרים בדעת בסוד אתה כוננת מישרים, אתה א"ת, כ"ב אתוון, ה' ה' אותיות מנצפ"ך והן יין הטוב בדעת וכולם כאן ברחימותא ושלכן אהבוך. ומישרים הוא התפשטות הדעת בכל חדרין ואכסדראין דגופא שחוזרין ונכללין בשרשם כאן שזהו כל תיאובתא ולהכלל ברוחא דדכורא שהן ד' אותיות אהבה כמ"ש בפרשת תרומה דף קמ"ו ע"ב ונשיקה בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דילי' וכד נשקין דא בדא מתדבקין רוחין אלין באלין והוו חד וכדין איהו רחימו חד ובספרא דרב המנונא סבא כו' עי"ש כל המאמר. והן ה' חסדים וה' גבורות וכללותן בדעת שהן י"ב וההוא רוחא דכליל שהן י"ג והן אותיות א'ה'ב'ה' כמש"ש שהן ד' רוחין לבד בסוד ד' אותיות ארגמן אע"ג שהם ה' שא' נכלל בהם כידוע, וכן באהבה ד' אותיות ונכלל הרוחא בגי' של אהבה א'ב' שרשם ה'ה' ה' חסדים וה' גבורות, וכלם אחד בסוד אחד דק"ש שהוא י"ג והוא אחד וכן הוא סוד וא"ו כידוע שהוא ו' שכולל ו' במילוי וא' באמצע האי רוחא דכליל ב' הווי"ן והוא באמצע כידוע וכלהו אסתכיין לאמצעיתא כנ"ל בי"ב סמכין כו' עי"ש:

היכלא דא דאיהו רצון כו' הוא דאפיק רצון מה' בחביבותא. שכאן הוא סוד מה' אשה משכלת, אשת חיל עטרת בעלה, עטרת תפארת, כמו שכלל הדכורא הוא ת"ת כן כלל הנוקבא הוא כאן וכאן מתקשרין כל השית היכלין. וכן בסט"א נגד היכל זה אמר בפרשת פקודי דף רס"ו ורס"ז (ח"ב רסו, א) [היכלא שתיתאה כו' כמה דאית בסטרא דקדושה ברזא דמהימנותא ד' סטרין דמתקשרין דא בדא] ר"ל הד' חיות כמ"ש למטה [ה"נ לתתא הכא וכד אלין מתקשרן ומתחברן דא עם דא בהיכלא דא כדין איהו בית חבר כד"א מאשת מדנים ובית חבר]. וז"ש למעלה שבסטרא דקדושה נקרא היכל זה בית ה'. וז"ש מיתי לא כו' אלא לאשתי ביתי, אל תקרי לבת אלא לבית כו':

[על האי היכלא כתיב ונעתרות נשיקות שונא] שבקדושה נשיקין דרחימותא [ועל האי היכלא כתיב כי נפת תטפנה שפתי זרה כו' וכדין אתקריבו רגלוי להאי היכלא דאיהו כללא דכלהו תתאין כדין והנה אשה לקראותו שית זונה כו']. וכן כאן אשת חיל. וז"ש האי איהו דאפיק רצון מה', כמ"ש מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' שעלי' נאמר אשת חיל מי ימצא:

ועל אלו היכלין שנים דקדושה ודסט"א עליהן כל ספר משלי, אשה טובה ואשה רעה, וכמ"ש כמה טובה אשה טובה וכמה רעה אשה רעה, כמה טובה אשה טובה דכתיב מצא אשה מצא טוב, אי בגוה כו' אי בתורה משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה והוא תורה שבע"פ שהיא בסוד אשה כידוע והוא בהיכל זה כמש"ש בפרשת פקודי (ח"ב רנז, ב) נגה וזהר ואינון תרין ירכין לתתא לסמכא לאינון היכלין דלעילא דאקרון תורה שבעל פה, כמה דאית סמכין לאורייתא דאיהו תורה שבכתב כך אית סמכין קיימין לאורייתא דאיהו תורה שבע"פ והוא היכל זה נגד ת"ת דדכורא תורה שבכתב. כמה רעה אשה רעה דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה אי בגוה כו' אי בגיהנם כו' ששם הוא הגיהנם תשלג בצלמון והוא כללא דכל היכלין דגיהנם כנ"ל ועל זה אמרו שם מצא או מוצא כו' וז"ש מצא אשה מצא טוב ששם אתדבקותא דטוב בכ"י כמ"ש בפרשת בהר (ח"ג קי, ב) ע"פ ועשה טוב וכאן מצא האי טוב כמ"ש משכיל על דבר ימצא טוב שכאן בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כו' וז"ש בתז"ח דף ע"ט ע"ד וסמניך משכיל על דבר ימצא טוב על דבר דא אספקלריא דל"נ ימצא טוב דא אספקלריא דנהרא:

בגו היכלא דא כו' נשיקי דרחימותא. ר"ל זהו מיתת נשיקה שמתדבק בהני נשיקין דהיכל זה ומגו תיאובתא דנזיקין נפקא רוחא בהאי נשיקה כמו ישראל אצל הר סיני, נפשי יצאה בדברו בסוד ישקני מנשיקות פיהו בהר סיני כידוע, והוא כשמתגלה לנשמתא דבר שלא הורגל בו וכמעשה דג' חברים אבל משה הורגל לכן אמרו קרב אתה ושמע שהיה להם למעלה ממדרגתם לכן אם יוספים אנחנו לשמוע כו' ומתנו, ובשעת מיתה אז תוסף רוחם, ולכן יגועון בזה הנשיקה, ולכן גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם שזוכין מה שלא זכו בחייהן וכאן הוא היכלא דמשה כמ"ש למטה לכן מת בנשיקה ומת במנחה דשבת שאז מתגלה רצון כמ"ש באדרא רבא דף קכ"ט ובאדרא זוטא דף רפ"ח ובפר' יתרו דף פ"ח ופ"ט (ח"ב פח, א) ת"ח בכל שית' יומי דשבתא כו' אבל ביומא דשבתא כד מטא עדן דצלותא דמנחה רעוא דרעוין אשתכח כו' ובהאי רצון אסתלק משה נביאה מהימנא קדישא מעלמא וכו' עי"ש:

האי הוא היכלא דמשה. שכאן הוא סוד הת"ת דרגא דמשה, וכאן פה אל פה אדבר בסוד הפה כנ"ל, ומתחברן פה אל פה דזו"נ ומדבר בו. ואמר בפרשת פקודי באלין פתחין אתמנא חד רוחא וכו' ואתפקד בכל אינון רזין עלאין דפומא לפומא ממללין דנשיקין דא לדא כו' בכל ביתי נאמן הוא שכאן הוא סוד הבית דכליל כל רזא דמהימנותא כנ"ל וזהו נאמן הוא ולכן נקרא רועה נאמן, רעיא מהימנא:

וז"ש רוחא דא כו' רחימו לכל סטרין בכל ביתי כו' והחילוק שבין היכל זה להיכל אהבה דשם הוא גם כן היכלא דרחימו כנ"ל, שכאן הוא רחימותא שאין לו רצון אחר רק לתשוקתו בסוד אני לדודי ועלי תשוקתו, ואין לו אלא רצון אחד פשוט ולכן הוא רזא דייחודא רזא דנשיקין שאין לו אז רצון אחר:

אינון תריסר נהורין סלקין כו' רחימי דאהבה. ר"ל מנציצו של הי"ב נהורין יוצאין הד' חיות והן ד' דחיות שביחזקאל:

אלין אקרון חיות גדולות כו' עם גדולות. ר"ל שאלו הד' מתפרשין לי"ב והשמנה הנותרים נקראין חיות קטנות ונכללין באלו הד' כמש"ו:

דכתיב חיות קטנות עם גדולות. ר"ל בחבורא חדא. ור"ל דכתיב זה הים גדול ורחב ידים בסוד זה משה האיש האיש משה גדול מאוד, רב ויקירא כו', וכאן הוא סוד הים בסוד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שנהר דנגיד ונפיק בהיכלא שביעאה ק"ק ושם הוא בסוד עדן כידוע, ויוצא משם להשקות את הגן בהיכל הזה כמ"ש למטה שהוא גנת אגוז והוא הג"ע כמ"ש בספר הבהיר ונעשה שם ים כמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים שהן שית נחלין עלאין שהולכין אל הים וכאן כל חד נטיל היכלי' כמ"ש לקמן דף מ"ה ע"א (ח"א מה, א) ושם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, וזהו "את הגן ומשם יפרד", שכאן מתחיל עולם הפירוד כידוע וכמ"ש לעיל דף כ"ג (ח"א כג, א) כד מטא לעלמא דפרודא. ובהיכל השביעי עדיין היכלא דיחודא כידוע והיה לארבעה ראשים הן הד' חיות כמ"ש בפרשת פקודי דף רנ"ו ע"ב אלין אינון ארבע רישי נהרין דכתיב ומשם כו' ורחב ידים שהוא מרחב י"ה במרחבי הגוף בין הידים כידוע, ושם ענני י"ה בסוד בעת רצון עניתיך שם רמז ואין מספר כמ"ש לעיל דף מ' ע"ב (ח"א מ, ב) מדורא שתיתאה כו' ובי' ארבין ונחלין ונהרין דמתפלגין מן ימא וכמה נונין אינון דמרחשין לד' סטרי עלמא ועילא מנהון סרכין ממנן כו' וכד נטלי ארבי לסטר מזרח (ממנא) דקיימא לההוא סטרא הוא מיכאל כו' והן החיות גדולות כנ"ל. וזהו סוד שם אניות יהלכון כו' רמז ואין מספר הן ממנן ומשריין תתאין שהן תחת הי"ב חיות עם משריין דלהון שהן כמספר ב"י וכמ"ש בפרשת בהעלותך דף קנ"ד (ח"ג קנד, א) [כמראה החיות דאינון ארבע זוויין דגלין פרישן אריה נשר שור אדם דכליל כלהו ד' מלאכין דשלטין וכלילן כלא דגלא קדמאה משרייא מזיינא אריה מיכאל רשים בפרישא דגלא פרישא לימינא מזרח כו'], והוא דגל מחנה יהודה כמ"ש שם במספרם והוא בסוד גור אריה יהודה ואמר שם [אושיט ידא שמאלא כל מאריהון דדינין לתתא כו' כד"א ידך בעורף אויביך], ר"ל דיד הוא שמאל כמ"ש ידך זו שמאל כו' [רישא חדא דילי' שבעין וארבע אלף ושית מאה] הוא מספר שבט יהודה שדור המדבר כלם נשמתם היו מכוונין למעלה ואשלמו שלימותא דלעילא בד' דגלים ד' חיות גדולות בי"ב שבטין, י"ב חיות קטנות עם גדולות, תלת לכל סטר כמ"ש למטה ומספרם כ"א כמנין המשריין של החי' שלו וכן בכולם ע"ש. ואמר שם [בר כל אינון ממנן דלתתא תחות אלין שלטונין אלין על אלין ודרגין תתאין עם עלאין דל"ל חושבנא], וזהו אין מספר. ועי"ש כל המאמר:

אלין אחידן דא בדא. כמ"ש חוברות אשה אל אחותה, וכאן סוד אשה כנ"ל:

לד' סטרין. כמ"ש ופני אריה אל הימין לארבעתם כו' וכידוע:

כאגוזא דמתחברא כו'. ר"ל המוח שבפנים שהוא לד' סטרין קשורין זה בזה שד' קליפין דאגוזא הן ענן גדול ורוח סערה ואש מתלקחת ונגה סביב כמ"ש בתיקונים, שהן תוהו ובוהו וחשך ותהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים הוא רוחא דא שעל פני המים, הים הנ"ל, ומתוכה ד' חיות מוח דאגוזא כמ"ש בז"ח ד' ל"ב מתוכה דמות ד' חיות וזה מראיהן ומתוכה האי איהו רזא פנימאה במוחא קיימא גו רזין עלאין בדיוקנא עלאה מגו כל אינון קליפין דסחרא למוחא כו' וכ"כ בתיקונים שהוא מוחא דאגוזא:

ובג"כ אקרי היכלא דא גנת אגוז. והוא בפומא כמ"ש בסתרי אותיות ה' ע"ב (זהר חדש ד, א) "אתחפייא תחותי' חד אגוזא דחפייא טמירא דטמירו", והוא הפה כמ"ש באדרא רבא דף קל"ד (ח"ג קלד, א) ודא הוא טמירותא דכלא דלא אתדבק לא לעילא ולא לתתא והוא סתים בסתימא דסתימין כו' [ההוא אגוזא קיימא בשית סמכין וסמכין לה בשית סטרין כו'] והוא וא"ו של חו"ל במשחתא דבוצינא [אינון שית סטרין גניזין בגו ההוא אגוזא] והן שית היכלין דכלילין בהיכלא דא כנ"ל [מגו סתרא דאת דא נפקא רתיכא חד קדישא כו'] והוא ד' של היו"ד ששית סטרין הוא וא"ו של יו"ד וההוא רתיכא הוא ד' כמש"ש דף ו' ע"ג דלית רתיכא אלא בארבע שהן ד' חיות שבמרכבה שזהו רתיכא וכמ"ש ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה כו' שזהו המרכבה בד' חיות והוא ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וא"ו של יו"ד, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, ד' של יו"ד, וכמ"ש באדרא זוטא דף ר"צ ע"ב באגדתא דרב ייבא סבא תנינן אמאי ו"ד כלילן ביו"ד אלא נטיעה דגנתא ודאי אקרי וא"ו אית גנתא אחרא דאיהו ד' ומהאי וא"ו אשתקי' ד' דאיהו ארבעה והיינו רזא דכתיב ונהר יוצא מעדן כו' להשקות את הגן דא הוא ו' ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים דא הוא ד', וכלא כליל ביו"ד. וז"ש בסתרי אותיות שם שהן רתיכין דאת יו"ד עי"ש. והכל בהיכל הזה גנת אגוז גנתא דצרורא דחיי:

מאי אל גנת אגוז כו' לאתדבקא דכורא בנוקבא. ר"ל דאין ר"ל לגנת אגוז יורד דירידו דילי' הוא בהיכל השביעי ק"ק בעדן אלא בשביל הרחימו של היכל הרצון שהן מ"נ דצדיקים ברחימו ונשיקין דכאן יורד וכן השעשוע דקב"ה עם הצדיקים בג"ע שיורד לעדן ברחימו דצדיקים שבגן כמ"ש בפרשת ויקהל והרבה מקומות וכל המ"נ הוא כאן סוד המים דכאן דמעלה רוחא בסוד ורוח אלהים מרחפת על פני המים והן בתולות אחריה רעותיה מובאות לך כמ"ש בפרשת פקודי דף רל"ח ע"א דההוא רוח החי' בטש בכולהו ובההוא רוח מסתלקי כלהו דכתיב ובהנשא החיות מעל הארץ כו' סליק לאלין ארבע דתחות האי חיה ואינון סלקי לה לעילא עד דמתיין לה לגבי' זהרא עלאה כו' ובפרשת ויקהל דף קצ"ז ע"ב ויקהל משה דא רזא דשמים, את כל עדת בני ישראל אלין אינון תריסר משריין עלאין קדישין כו', כל נדיב לב אלין אינון ארבע משריין עלאין דבכללא דלהון כלילן כל אינון שאר משריין כו' ואינון תריסר בכללא חדא, זהב וכסף כו' אלין אינון תריסר משריין עלאין דכלילן כלהו כחדא בכללא דארבע דאקרון חיות הקודש כמה דאתמר וכלהו אלין סלקין לכרסייא קדישא לאעל' לה לעילא לאתחברא בבעלה בגין למהוי כלא חד כו' ואתחבר' אתתא בבעלה כו':

אלין ארבע מתפרשין כו' לכל סטר. כמ"ש בפרשת בהעלותך ובפרשת פקודי דכ"א מתחברן עמו שנים ברזא דד' דגלים, ג' שבטים לכל דגל, י"ב שבטין, ג' לכל צד. וכ"ה בכל דרגין עד אין תכלית כלהו מתפרשין לתלת תלת כמ"ש בפרשת פקודי דף רכ"ח ע"א כל סדרא וסדרא לאו איהו אלא בתלת תלת סדרין אינון דמתפרשין לכל סטר לד' סטרי עלמא וכל סדרא וסדרא דאיהו לכל סטר תלת סדרין אינון ואוקימנא כו' ע"ש וכן אתוון דאדני במילואם. והן ג' הויות הידועים ד"פ ג', וכמ"ש בתז"ח דף ע"ח ע"ג עי"ש:

כל אינון כו' דאתעבידו חד. ר"ל כל היכלין ורוחין ונהורין שבהיכלות תתאין כלהו כלילן באלו וסלקין כלא הכא עד דאתעבידו כלהו חד כאן ונכללין ברוח של זה ההיכל:

וכדין האי רוחא כו' לאתחבר' בהדי'. ר"ל רוח זה שכולל כולם כנ"ל אז כאשר נכלל מכולם שהם מ"ג‏ לו אז מזומן להתחבר עם ת"ת דדכורא שכולל גם כן ו"ק כידוע וכמ"ש לקמן:

כיון דאתקשרו כו' בחבורא חדא. עכשיו הולך ומפרש בפרטות מ"ש למעלה כל אינון תתאי כו' וכדין האי רוחא דכליל כו' ואמר כיון דאתקשרו כל היכלות בו אז תשוקתו להתחברא בשמים ואז אמר ישקני כו' נגילה ונשמחה בך עלמות אהבוך כל היכלין דלתתא, ואז הן שלימו בחבירא חדא. ר"ל כל היכלות בעצמן בסוד שמו אחד בשכמל"ו, ו"ק דנוקבא ביחודא חדא:

וז"ש כיון דהאי רוחא אתחבר בהדייהו כו' רחימו דא בדא. ר"ל שמעיקרא אמר כל אינון תתאי כו' והן ד' דרגין תחלה להכלל כל הרוחןי ברוח זה, ואח"כ להתאחדא עמיה ואח"כ לסלקא רוחא דא דכליל כל רוחין לשמים ואח"כ להתחבר בשמים. וז"ש כיון דאתקשרו כלהו כו' זהו כללת הרוחין בו, וכדין כו' בחבורא חדא זהו (כלילת) כל הרוחין זה בזה וכלהו בזה הרוח וזהו סוד הייחוד של בשכמל"ו:

כיון דהאי רוחא כו'. הוא לסלקא בשמים:

כדין שמים אתחבר ברוחא דא כו'. הוא התחברות בשמים בחבורא אחד שזה הוא ברזא דה' הוא האלהים, ועד כאן הוא רזא ה' אחד ושמו אחד ברזא דייחודא:

כדין כל אינון היכלין וכל אינון כו' כל חד וחד מאינון כו'. ר"ל כמו שבהיכל הרצון נכללו כולם כל היכלין ורוחין דו"ק כן בת"ת שמים גם כן נכללו כל הו"ק והוא בייחודא דשמע ישראל, וכאשר מתייחדין היכל הזה עם שמים כל אחד מו"ק אתחבר בהיכל השייך לו וכן רוח דכל א' דו' קצוות ברוח דהיכל השייך לו:

ומפרש ואזיל שמים דאיהו רוחא כו' אברהם דאיהו כו' יצחק כו' שאר נביאים כו' שהן נצח והוד יוסף הצדיק עמודא דעלמא כו' צדיק יסוד עולם כו':

ואמר לאתנשקא לאתחברא לאשתלמא כו'. שהן ג' דרגין קשירו דא בדא בסוד הנישוק ואח"כ להתאחד' שיהיו שניהן אחד, ואח"כ לאשלמא מה שחסר להן והן ג"ר כידוע, וכמ"ש לקמן ע"ב "כדין נשמתא עלאה דכלא אתי' מלעילא ונהיר לון והוו נהירין כלהו בוצינין כו' עד דההוא נהורא עלאה אתער וכלא עאיל כו' רעותא דלא אתפס כו'", והן ג"ר בסוד נשמה שכולל יח"נ שזהו אשלמות דלהון ועד שנעשה א' לא נחית עליהן עתיקא קדישא ולא שריא עליהן נשמה בכ"מ דלית דו"נ כו'. וז"ש לאתנשקא דא בדא סוד התכללות רוחא ברוחא בסוד אהבה, ד' רוחין, ועדיין הן ד' רוחין. ואח"כ לאתחברא דא בדא בייחוד א' גמור, ה' הוא האלהים. ואח"כ לאשתלמא דא בדא, לאשלמא ג"ר והן בסוד ג' דרגין חב"ד חג"ת נה"י, הקישור בנה"י, ואפילו בנישוק הוא בג"ת דרוח שכל קישור הוא בה"י בצדיק. והחיבור הוא בחג"ת בסוד תרי פלגי דגופא ושם הוא החבור בתחלתן ד"ו פרצופין לאשתלמא בחב"ד כנ"ל:

ורזא דא וישק יעקב לרחל כו'. כמו שהאבות הן בחג"ת דדכורא כן האמהות שרה רבקה רחל בחג"ת, ג' היכלות ד'ה'ו' אלו, וכמו שיעקב סליק בב' דרגין יעקב וישראל, ת"ת ודעת כן לו ב' נשים, רחל נגד היכל זה ולאה היא אמו בדעת בק"ק בפרכת אשר שם. וז"ש וישק יעקב לרחל שמים ברצון בנשיקה:

אברהם דאיהו ימינא. בסוד ויעל הנגבה חסד לאברהם:

נטיל כו' רוח דאקרי אהבה. כמ"ש אברהם אוהבי:

וסימניך הנה כו' ושפירו כו'. ששם השדים כנ"ל, וכן כל נאה הוא בחסד טורנא יאה ובסימא:

יצחק כו'. בסוד ופחד יצחק כמ"ש לולי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי, ר"ל שכולל שניהן בסוד איש תם יושב אהלים, ואמר אלהי אברהם שסוד 'אלהי' בחסד כמ"ש בסבא:

ואמר ולאשתלמא דא בדא. שהוא סוד שלימו דינא בזכותא כמ"ש פרשת פקודי דף רנ"ז ע"א (ח"ב רנז, א) כד נטיל יצחק היכלא דא כדין כלא לטב דינא בזכותא כו' בגין דלית שלימו דדינא אלא בזכותא, דא בלא דא לאו איהו שלימו, דינא בזכותא דא איהו שלימו דמהימנותא כו' בגין דכד קיימא דינא בזכותא כלא איהו בחבורא חדא ועילא ותתא בשלימו כו'. וז"ש למהוי כולא חד כדקא יאות:

שאר נביאים כו'. וכלא לא נטלין אלא רוחין דהיכלין דכלילן בהיכל הרצון בסוד הנשיקה רוחא ברוחא. וז"ש תרין רוחין כו', וכן בכל היכל אמר רוחא כו' ולא הזכיר ההיכל אלא סימן מאיזה ההיכל נוטל הרוח:

יוסף הצדיק כו' היכלא דספיר. שספיר הוא כולל כל ג' גוונין דקשת כמ"ש בפרשת נח דף ע"א ע"ב (ח"א עא, ב) גוון ירוק גוון סומק גוון חוור גוון ספיר דאתכליל מכל גוונין הה"ד כמראה הקשת כו' חיזו דגוונין דכלא ובגין כך את קשתי נתתי בענן, מאי קשתי כמה דאתמר ביוסף דכתיב ותשב באיתן קשתו בגין דיוסף צדיק אקרי ובגין כך קשתו דא ברית דקשת דאתכליל בצדיק וכו' ולכן נקרא היכלא דספיר:

ואע"ג דכתיב ותחת רגליו בגין יקרא דמלכא והכי הוא ודאי. ר"ל דכתיב ותחת רגליו שמשמע שהן תחת רגליו וכאן הוא אומר דאתחברן דא בדא והן בשוה, הג' היכלין הראשונים עם רגליו רגלין ברגלין, אמר בגין יקרא דמלכא שנעשה כר לבעלה וכמ"ש בז"ח דף נ"ב ע"א (זהר חדש פ, א) אע"ג דאנא בשחותא לגבך כו' עי"ש וכמש"ל:

ולבתר עמודא דא נטיל כו'. ר"ל בהיכל ק"ק שוא נקודת ציון שלה והוא זיווג דו"נ והוא בסוד מלכא דשלמא דיליה ושם ברוחא מתמלא מעלמא עלאה ברזא דרזין כמ"ש למטה:

עד הכא מתחברן דרגין כו' ה' הוא האלהים. ה' דכורא, האלהים נוקבא, והיא ה' של השם באצילות, אלהים בהיכלות אלו בבריאה. וכידן מתחברין יחד ה"א עם אלהים כמ"ש בפרשת בראשית דף כ' ע"א (ח"א כ, א) בקדמיתא אתרשים איהי לעיל באתוון דשמא קדישא את רביעא' דילי' ולבתר אזעירת גרמה לאתקרי בשמא דאלהים ועכ"ד סלקא לכל סטרין לעיל באת ה"א בחבורא דאתוון דשמא קדישא כו' וזהו "האלהים", וכל ייחודא הוא ברזא דרזין נקודה הפנימית שמו דאתפשט בהיכלין בכל דרגא ודרגא והוא אלהים כבוד מלכותו דאתפשט בבריין וכ"ה בכל העולמות ברזא דאלקות נשמה הפנימית. וכ"ה בנביאים בעת הנבואה איש האלהים, חוץ במשה שהיתה זאת תמיד עמו, מארי' דביתא, כלת משה. ואפילו באבות ויעל מעליו אלהים, והן מרכבה לזאת המדרגה והוא שנקרא כסא הכבוד וזאת היחוד הוא ושמו:

זכאה חולקי' כו'. כי דו"נ הן עוה"ב ועוה"ז שעליהן נאמר בי"ה צור עולמים, ביו"ד דכורא עוה"ב, בה"א נוקבא עוה"ז כידוע:

ואמר הוא שיחודא הוא על ידי הנעלם, עתיקא קדישא, שבו מתלבש אין סוף כמ"ש בתיקונים ולייחדא לון כחדא בייחודא דאיהו יחיד נעלם דמחבר לון ומייחד לון כחדא דעלת העלות לא נחית עלייהו אלא כד איהו עם בת זוגיה ואז נחית עלייהו וכמש"ל (בהיכל ז') כד מתחברן כלהו רוחי דא בדא ואשתלימו דא עם דא כדקא חזי כדין אתער רוחא עלאה נשמתא (כו' עיי"ש עד) עד דאתעביד כלא חד. ועתיקא קדישא נקרא "הוא" כמ"ש בספרא דצניעותא בפרק ב' הוא אקרי מאן דסתים ולא שכיח הוא מאן דלא אזדמן לעינא:

הכא הכרע' כו' ונפילה באפין. שכאן כלולין כל הששה היכלות ועיקר של היכל זה הוא נפילה דאפין שכאן הוא הראש והפנים כמ"ש לעיל, וזהו סוד במשה ויפול על פנו בכל פעם בדרגא דיליה:

לאמשכא רעותא דרוחא עלאה נשמת' דכל נשמתין דאיהו תליא לעילא עד א"ס דמני' כו'. שכל היחוד הוא בו' קצוות, בין דנוקבא שהוא (לחבר) שש היכלות אלו, בין דדכורא ו' קצוות ששם מגיע הפגם ושם מגיע מעשה התחתונים. וכל הייחוד הוא לחבר ששה היכלות אלו בו' קצוות של האצילות שנוק' דאצילות מתלבש בהיכל ק"ק ושם עלמא דילה וששה היכלות הן בו"ק בו"ק דילה, וכשו' קצוות של דכורא מתחברים בו' קצוות של נוקבא בהיכלות אלו אז יורד נשמתא עלאה בינה שהיא נשמה ומזדווג עלמא עלאה בעלמא תתאה, בינה בהיכלא שביעאה, ובינה כולל ג"ר שהן ג' נשמתין נח"י, ובהן מתלבש אין סוף רישא דלא אתיידע שנקרא אין סוף, והוא חכמה דרדל"א שממנו מתפשט קוטרא עלאה דלא אתפס. וכמו שכל ברכאין נפקין מחכמה משביל שלו כל השבילין כן מיסוד דחכמה דל"א יוצא הכל ממנו והוא נק' אין סוף ששם אין אפילו בחי' כלי שבחי' כלי הוא מבינה בסוד האותיות ולכן מעתיקא קדישא מתחיל בחינת כלי מיסוד דבינה דל"א, משא"כ בחכמה דשם, וכן אינו מתלבש בשום דבר. וז"ש דמניה נפקי נהירו וברכאן כו':

כדין לכ גז"ד מתבטלין וכל רעותא אתעביד לעילא ותתא. כמ"ש שנושאין פנים בעבורו למעלה כו' למטה כו' והוא בסוד ישא ה' פניו כו' וז"ש וכל אנפין נהירין כו' בסוד יאר ה' פניו כו' והוא בסוד ותגזר אמר וכו' וכמ"ש בפרשת פקודי עי"ש:

אשרי העם שככה לו. בבריאה ששם נשמות ישראל וחלקם:

אשרי כו'. באצילות:

סליק בס"ד ביאור היכלות דפרשת בראשית

(תהלים, כג) בנאות כו'. הוא פשטא דאורייתא מאכל בעירין כמ"ש בתז"ח שהוא סוד מצמיח חציר לבהמה:

על מי מנוחות כו'. הוא רזין שהוא נהר היוצא מעדן ושם הוא המנוחה, שש שנים יעבוד בשית סדרין ובשביעית כו':

נפשי ישובב. בשעת מיתה:

ינחני כו'. הוא הדרך לעוה"ב שהולכין ג' ימים וז"ש במעגלי צדק כמ"ש צדק לפניו יהלך כו' והלך לפניך צדקך והוא דרכי ג"ע, פתחי לי שערי צדק כידוע, אלא שצריך לילך דרך הגיהנם וז"ש גם כי אלך כו' וכמ"ש כי תעבור במים כו' כי תלך במו אש כו' שהן ב' מיני גיהנם ובמה ניצול מהם במשפט וצדקה כידוע:

וז"ש שבטך ומשענתך כו'. שבתך‏ שבט מושל, ומשענת הוא משען לחם ומשען מים צדקה:

ואח"כ סודר ז' היכלין שזוכה אליהן: תערוך לפני כו'. הוא לבנת הספיר היכל ראשון דמהימנותא שכנגדה עומד שור דסט"א למיחטף הנשמתא וז"ש נגד צוררי:

דשנת כו' כוסי כו'. הוא ב' היכלין דנו"ה כמ"ש בפרשת פקודי שבהיכל השני הוא כוסי רויה ובשלישי הוא השמן לאמשחא לנשמתא:

אך טוב וחסד. הוא היכלות חו"ג, ש'טוב' הוא בגבורה כידוע שחילוק בין טוב לחסד שטוב צפון, הטוב בגויה וכמ"ש בהקדמת הזוהר על אות ט' ובז"ח שה"ש נ' ב' וכמ"ש מה רב טובך אשר צפנת כו' בצפון וכמ"ש אומר לצפון תני כו':

ושבתי בבית ה'. הוא היכל הרצון כמש"ש ע"ש בארוכה:

לאורך ימים. היכל ק"ק בבינה, ג' ראשונות ששם אורכא דיומוי:

ענין מלאכים המתחדשים שהן עומדין תחת היכל השני הוא כמ"ש בז"ח רות שהן עולין ה' דרגין עד יובלא בשירתא ושם נתבר תוקפייהו באשא דלהט. והענין שהן מצד שמאל ולכן ל"ל קיומא כמ"ש בזוהר בראשית והן לוים המשוררים והן עולין ג' דרגין מהוד עד גבורה והן שלשים שנה, ואז הן משוררים עד בינה חמישים שנה, ואז נחלשים כי היא מבסם הדינין ואתחלש תוקפייהו ולכן נדחין בפ"א עד מקומם למטה ששם הוא השערים ונעשין שוערים וזהו ביטולם דנחיתו מדרגא לדרגא כמ"ש באדרא רבא וכמו הישן בלילה כמ"ש בפרשת בראשית והן שנבראו ביום שני. ועיין בפרשת תרומה קמ"ד ב' (ח"ב קמד, ב). אבל אותן שנבראו ביום ראשון א"ל קיומא יתירא כמ"ש בז"ח ריש פרשת בראשית:

סוד ד' מלכיות ג' הראשונים נגד נה"י ששם אחיזתן ברגלין לבר מגופא כמ"ש באדרא רבא אבל חיה הרביעית א' שקולה ככולהו וקשה שאחוזה במדת אביו והיכלו שאוכלת בזכותו ועליו נאמר זדון לבך השיאך כו' אם תגביה כו' והמלכיות כסדרן ממטה ולכן הן בזמן הבית כמ"ש בפר' פקודי רנ"א א' (ח"ב רנא, א) ששם הבית ומתגברין עד ההיכל הד' א' כנ"ל ומשם אורידך כמ"ש כורסיי' שביבין כו' דינא כו' שלטנהון העדיו כו' שהוא הכל בהיכל הד' כמש"ש ששם מעבירין השלטנות בנהר דינור כמ"ש בפרשת שמות וש"מ. וב' מיני חיות הן א' בנה"י וא' בחג"ת כידוע, ואותן שבנה"י הרקיע שעליהן הוא בין נה"י וחג"ת הוא מסך הפתח והכסא הוא הוא היכל הד' כורסיי' שביבין ואדם על הכסא בהיכל הה' וחיות של חג"ת או שבהיכל הרצון הרקיע שעליהם הוא הפרכת והכסה בבינה בהיכל ק"ק ואדם שעליו בחכמה. ולכן אמר על מ"ס כורסיי' דשביבין נגד בינה שאוירא הוא חכמה:

יתר הליקוטים יבואו איה"ש בסוף היכלות דפרשת פקודי ובסוף החיבור.

ת"ח נקודה חד אית כו'. הובא בבאוה"ג לעיל דף ו' ע"א ד"ה ועלה שריא ההוא כו'. עי"ש מ"ש בזה. (ש"ל):

ויבן ה' אלהים אוף הכי בשם מלא דהא אבא ואמא אתקינו לה עד לא אתת לבעלה את הצלע וכו' אבל או"א אתקינו לה לאתפייסא בעלה בהדה ויביאה אל האדם מהכא אוליפנא דבעאן או"א דכלה לאעלה ברשותא דחתן כד"א את בתי נתתי כו' מכאן ואילך בעלה ייתי לגבה. [כתב הרד"ל בשם הרמ"ש וז"ל ושמעתי מתלמידיו ששמעו מפיו כי באש יש מעלה וחסרון, כי מעלתו שהוא חם שכל התולדות שבעולם בא מכח החמימות. וחסרון שלו שהוא יבש. וכן מים שהם לח וקר. הלחות הוא מעלה וקרירות הוא חסרון, כי אדם כשהוא מתקרר ויוצא ממנו חום הטבעי הוא מת. והרוח יש לו ב' המעלות כי הוא חם ולח והעפר יש לו שני החסרונות שהוא רק ויבש ואין לו שום חיבור עם הרוח שזה תרתי למעליותא וזה תרתי לגריעותא. ואין שום אופן שיתחבר ויתפייס הרוח שהוא הזכר עם העפר שהוא הנוקבא שהם שני הפכים. ולכן נכון הוא שאביה ואמה יוליכו לחופה להכינה שתהיה ראויה להתחבר עם בעלה כי כל אחד נותן לה מחלקו, ר"ל אבא שהוא מים נותן לה כח הלחות מחלקו ואמא שהיא האש נותנת לה כח החמימות מחלקה, ובזה יש לה חיבור עם הרוח דכורא חם ולח:

והבן זה מאד כי זה מדבר בתחתונים ומרמז בעליונים. וכתב הרמ"ש ואי הבנתי דבר מתוך דבר שמובן בזה המאמר הזוהר הנ"ל דאמר או"א אתקינו לה לאתפייסא בעלה בהדה. ונ"ל הד"ל שבזה יובן מה שנמסר במסורת שמן (שמואל א יח, א) "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" כתיב "יהונתן" כי בזה הוא חם ולח ויש לו התקשרות בנפש דוד שהיא יבשה]. והבן:

ת"ח בשלהובא דסלקא כו'. כל המאמר הובא לעיל בביאור הגר"א בהיכל ג' דבראשית (מ"ג ב') ד"ה ות"ח אלמלא כל אינון גוונין כו'. עי"ש ועיין בפי' על ספר יצירה (פרק א') במ"ש על כשלהבת קשורה בגחלת. (ש"ל):

במ"ה גווני זיני נהורין כו'. ידוע שהוא שם המפורש וסודו בנקודין שהן י' רקיעים ומ"ה מאורות. והוא סוד ה"ן לה' אלהיך השמים כמנין הן כמ"ש ונקודתם הכל בת"ג: אָלֵף בֵית גִימֵל דָלֵת הֵא וָו‏ זָיֵן חֵת טֵת יוֹד כָף לָמֵד מֵם נוֹן סָמֵך עָיֵן פֵא צָדִי קוּף רֵיש שִין תָיו והכלל אות השני מכל אות הוא לעולם בצירי חוץ מצדי, ויוד ונון בחולם, וקוף בשורק. ועוד ה' כפולים בהם יו"ד אותיות ב' רקיעים (בהדרת קודש איתא בזה"ל. יו"ד מאורות ב' רקיעים צ"ל ומהם ב' רקיעים). והן סוד ע"ב שהן ס' של אותיות מטתו שלשלמה כו' וי"ב של הכפולים שהן פנימיים. וכ"ה באותיותיהם כמ"ש בז"ח ש"ה ס' נהורין וי"ב רקיעים שחמה מתנהגת בהן והן גם כן ביסוד שהוא (נתן) [צ"ל וא"ו. המסדר] השני גם כן בו י"ב רקיעים בסוד זה האיש. והכלל כל תנועה שנית בצירי לבד מצדי, ויוד ונון בחולם, וקוף בשורק. ומ"מ כולם מלאים בג' נקודות והן עד למד שהוא החצי, ועד יו"ד כ"ח נגד פרקין דאצבעין וכן באותיות. [*) המאמר המוקשה הזה ביארו הרה"ג המסדר נ"י ואיה"ש יבא ביאורו בסוף הספר]:

אלף ות"ק מפתחאן. ידוע שסוד המפתחאן הוא בשם הוי"ה כמ"ש בפרשת תרומה, וכל אות של הוי"ה יש לו אורות ומפתחות כמנין אות ההוא ונכללים זה בזה. שה' ראשונה יש לה חמשים מפתחות שנפתחים חמשים שערים בה כמנין י' פעמים ה' כמ"ש בזוהר ובתיקונים. וכשנכללים בוא"ו הוא ש' מפתחות, אות דקשוט דאבהן. וכשנכללין בה' אחרונה הוא אלף ות"ק. ולכן ביד הנער מט"ט אלף ות"ק מפתחאן שהוא משמש לה' אחרונה כמ"ש בספרא דצניעותא פרק ה' עי"ש:

אלה פסל את הראשונים. שכל תולדות הראשונים לא אתקיימו וכשמ"ו עד שנתחבר נח בתיבה:

תיבה דא ארון הברית. שארון נקרא תיבה כמ"ש (מגילה כה, ב) מכרו ב"ה לוקחין תיבה והיא ק"ק שבה:

ועד דאתקיים בי' ברית. שנכנס לדרגא דא וזהו סוד הקמת ברית לעייל לתיבה דלא עאל בה אלא כד איהו בתוקפי' בסוד משכיל לאיתן שבהיותו איתן אז משכיל עייל במוחא:

נח איש צדיק הכי הוא ודאי. שקשה קושית המפ' דאין לו שייכות איש צדיק עם אלה תולדות נח. ולפי פירושו שפיר לפי שהוא איש צדיק ואת האלהים התהלך נח כמש"ו:

ברית שלום כו'. ר"ל שיסוד נקרא ברית שלום. ורצונו וז"ש תמים היה בדורותיו כמש"ו תמים כו' הוא אשלים לכולהו והוא כו'. וכ"ז טעם לאלה כו':

וע"ד ונח מצא חן כו'. וכן ביוסף וימצא יוסף חן בעיניו והוא חוורא דעינא עלאה דמסתחיין עיינין תתאה ומתפקחין וזהו דרגא דיוסף, בן פורת עלי עין כמ"ש באדרא רבא, ואז וראיתי' לזכור ברית עולם כו' וזהו מציאות חן בעיני ה':

התהלך לפני והיה תמים (ואתנה כו'). ואמרו (במדרש שוח"ט) מכתם מכתו תמה וזהו הכל הוראה על היותו דרגא דצדיק:

ולא בדרין דעלמא כו'. ר"ל לכך נאמר בדורותיו ולא בדורות. ש"מ דורות שיצאו ממנו ולא מעלמא וז"ש ולא בדרא דעלמא:

כמד"א ומשם יפרד וכו'. כמש"ל דף ס' ע"א ומתמן אתבדרו לכל ד' רוחי עלמא וזהו והיה לארבעה ראשים. והענין שד' הראשים הן ד' רגלי המרכבה, ד' חיות, והן ג' אבהן ונגד מלכות י"ב שבטים שהן י"ב תחומין דילה ולהן נתחלק הארץ וזהו אחר שנתבסם בימי אבות ובימי נח שעדיין לא נתבסם נגד ג' אבהן ג' בני נח. ונגד הרביעי כתבה תורה וחם אבי כנען ומאלה נפצה הארץ כנען עם י"א בניו שהן י"ב אומות כידוע. ולהן נתנה הארץ מקודם ארץ כנען. ויצא מחם כי לילה מסט' דחשך והם כסדר חג"ת שלכן הקדים הכל לשם (ר"ל שתמיד מזכיר שם תחלה מפני שהוא חסד. המסדר), ושמם מוכיח על חג"ת. וחם נתקלל בעורו שיצאו ממנו הכושים מסטרא דחשך וכן יצאו מהם ע' אומות כמו ע' נפשות מהאבות:

ות"ח משיעורא דתיבותא כו'. שנח בתיבה הוא כלילת הוי"ה באדנ"י והן גימטריה ש"פ י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י'. וכן ארך התבה עם רחבה וגבהה. והענין בפרטיות כי ג' אמות אמ"ש הן ג' עמקים גובה, ארך, רחב. והן אותיות השם י"ה גובה, ו' אורך, ה' רוחב. וכלילת י"ה בא"ד הן שלשים קומתה. ו' פעמים נ' הוא שלש מאות אורך התיבה. ה' פעמים י' הן חמשים רחבה. והוא שלו"ם עם ד' אותיות. ברית שלום דמבסם לנוקבא א"ת ה' גבורות בה' חסדים שהן א"ש ומי"ם. וזהו סוד המשל ופחד עמו עשה שלום. "המשל" הוא שע"ה חסדים וע"י עשה שלום עשה דייקא. והענין שביסוד נכללין ה' חסדים זה בזה והן כ"ה [רתיכין של י"ה. י"ה פעמים כ"ה גימטריא שע"ה, ועם ה' דנפקין מינה] הוא ש"פ נהורין של חסדים:

תוספתא. ד"א אלה תולדות נח בגין דהו' צדיק שבח ליה תרין זמנין. ר"ל בזמן שהיה בדרגא דיסוד, כי יסוד נקרא חי וקים, חי בתרין עלמין בעוה"ז ובעוה"ב כי הוא קיים תמיד בנוקבא וחי בעוה"ב מלכא דשלמא דיליה. וזהו סוד דוד מלך ישראל חי וקים, ובסוד אגורה באהלך עולמים והולך זה הסוד גם כן על דרך הראשון:

מתעטר מעילא ומתתא. ר"ל מ"ד ומ"נ:

מעילא מאתר עמיקא דכלא. ר"ל מן הדעת שהוא חו"ג והן ב' עטרין דיליה והדעת נקרא עמיקא כמ"ש באדרא זוטא בחד רישא עמיקא דבירא, ר"ל של בינה שהיא באר מים חיים:

מתעטר מתתא במה בנשמתין. הוא מ"נ:

כדין אתוסף חיים כו'. הן המוחין שנקראים חיי המלך:

אתר מקדשא כו'. הוא חכמה דמלכות, שבז"א נק' קדש ובה מקדש ובה אתברירו מ"נ במחשבה. וזהו ואתכלל כו' מכל סטרין כנ"ל:

ובירא אתמליא. הוא בינה דילה שנק' בירא כנ"ל ונתמלא מן החכמה:

וימא אשתלים. הוא הדעת שנקרא ים כמ"ש ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. וכן במדורין הים בהיכל הששי שם הדעת:

וכדין יהב לכלא. הוא בחי' רביעית שמקבלת ונשלמת מכולם:

כתיב שתה כו' אלא אתר כו'. ר"ל במלכות ד' בחי' יש חגת"ם, חג"ת נאחזו בה האבות ומלכות שלה היא אבן מאסו הבונים שבה נאחז דוד ולכן נק' עני שמלכות דילה היא לית לה מגרמה כלום וזהו בורך ובארך. ובארך הוא מקום האבות חג"ת דילה. ובכל האבות כתיב שחפרו בארות. ובדוד כתיב מבור כו' כמש"ל ומדת דוד נקרא דלת ושל האבות ה"א בג' קוין חג"ת צורת ה"א:

ד"א שתה מים כו'. הענין דמים הוא בסטרא דאתייהיבת מסטרא דימינא כדאיתא בזוהר חדש ש"ה וזהו ונוזלים של אברהם תשתה מיצחק ע"י יעקב שהוא מקבל מהם, וכל זה הולך על לשון הראשון רק שכאן ביאר בפרטיות הג' אבות ושם ביאר הבאר ג' אבהן בכללא. ובזה אתפרש הפסוק הנ"ל "טוב איש" שהוא טוב בעטרוי, "חונן ומלוה" לבירא דלית לה מגרמא כלום, "יכלכל דבריו" הוא בארא והן ג' מדות של האבות ולזה אמר "דבריו" בלשון רבים. ולכן בזה אמר "יכלכל" שזה שייך אף בעשירים ותמיד יכלכל אותם שאינן חסרים כמו ויכלכל כו' לפי הטף. משא"כ לסטרא דדוד שאינו רק מלוה וחונן כמו לעניים. ואלו "במשפט":

בארבע סטרין. כנ"ל בדף הקודם אלא ארבעים יום כו' ובפרשת פקודי כמש"ל:

דא זכאה כו'. וכן נר"נ. כי הנשמה אין לה חטא כלל והיא מסתלקת אפילו קודם מחשבה של החטא, וכל החטאים בנפש והיא מתלבשת כולה בקליפה נפש כי תחטא, ורוח אינו מסתלק ואינו מתלבש אלא נפגם:

בין טורי פרודא. ר"ל בעולם הבריאה שהוא עולם הפרוד כמ"ש בפרשת בראשית דף כ"ב ע"א (ח"א כב, א) כד מטי לעלמא דפרודא כו' דא אדם דבריאה כו' עי"ש. ואמר בפרשת פקודי דף רמ"ו ע"א (ח"ב רמו, א) כד ההוא רקיעא עלאה נהר דנגיד ונפיק מעדן אפיק נשמתין כו' עי"ש עד כדקא יאות. ואלו הב' רוחין נקראים הרים כמ"ש שם דף ר"ס ע"א (ח"ב רס, א) תרין רוחין דקאמרינן אלין אקרון תרין טורין כו' עי"ש. וז"ש בין טורי פרודא:

ואמר נפקאת ועאל בין כו'. שנפקאת מהיכלא שביעאה ששם הוא עולם הייחוד. והפרוד מתחיל מהיכל הרצון ששם ארבעה ראשים אבל היכל ק"ק נכלל באצילות כידוע. ושם בין טורי פרודא נתחבר ברוח ששם תחל' היצירה. וז"ש ואתחבר רוחא כו'. וזהו התקשרות רוחא בנשמתא ונפש ברוחא, כי מלכות של בריאה כתר דיצירה, וכן דיצירה בעשייה, ושם התחברותם:

נשמתא שריא כו' והיא מדורא כו'. כי הנשמה אינו מתלבש בגוף כלל רק מסייע מלמעלה. וז"ש (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. (שבת קד, א) הבא ליטהר מסייעין אותו. וזהו הנשמה שמסייע אותו שנותנין לו והוא מזלא של האדם ונקרא מזלא דנשמה מבינה והיא אתכלילת במזלא דכל ג"ר נכללין במזלא ונשמה כולל ג"ר. וכן הי"ג תיקונים כולם משתכחים בעלמא עלאה בינה. וכל בעל חי יש לו נפש ורוח אבל נשמה אין רק לאדם וז"ש (בבא קמא ב, ב) אדם דאית ליה מזלא:

וז"ש ודכיאן לי' ומקדשין ליה. ואעפ"כ (ר"ל שאף על פי שיש לו נשמה צריך שתסייע לו ויתוסף הארה בנשמתו. המסדר) שכמה בחינות הן בנר"נ:

תוספתא. מתבר טורין וטנרין. הוא סט"א הנאחזת בזו"נ שהן ס"מ ונוקביה והן יש להם אחיזה בנפש ורוח. אבל הנשמה מתבר אותם. כמו הבינה שנקרא עלמא דחירו. וכד אתגלייא על בנין אז מתבר כל הס"א, כן בנשמה. וס"מ נק' טורין ונוקביה טנרין כמ"ש בתז"ח דף ע"ה ע"ב מאן נפש אויביך כו' עי"ש:

חד דכלילא בתרין בגויי'. ר"ל הנשמה שכולל נפש ורוח כמו הבינה שכוללת בתוכה זו"נ מלבד זו"נ עצמן. כן הנשמה. ואמר בגויי' שעד כאן מדבר בשרשם בספירות ועכשיו מתחיל מנר"נ ששוכן בתוך האדם:

מאי דינא דגיהנם אשא ותלגא. שהוא ששה חדשים באש וששה חדשים בשלג, וכן היה המבול משפט י"ב חדש כנגד י"ב חדש בגיהנם. והטעם על משפט זה כי העון של רשעים נוגע בשמים [וארץ] כידוע בסוד יגלו שמים עונו וארץ כו' העדותי כו' והרבה פסוקים (שמים נבראו מאש וארץ נבראה ממים משלג שתחת כסא הכבוד כמ"ש בספר יצירה) וכן הם חוטאים בנפש ורוח שהם משם והן זו"נ (שהן נגד זו"נ כמ"ש בספר יצירה שמים וארץ שית סטרין דלהון בסוד שמע ישראל ובשכמל"ו כידוע) ובכ"א יש ששה חדשים כידוע בסוד ו' חדשים של יה"ח, ו' חדשים של יה"ג (כידוע בסוד שבעה ושבעת מוצקות ועיין בתיקונים ת"ע). והן בששה מדורין של הגיהנם שהן כפולין בכ"א חדש עד שאול כמ"ש לעיל. ובדכורא הוא מים ובנוקבא אש כידוע בסוד מ"ד לבן ומ"נ אדום, והן נגד חו"ג, ואביו מזריע לובן, אמו מזרעת אודם כו', ולכן נידון בשניהם. וע"ל דף ס"ח ע"ב (ח"א סח, ב) אר"י כו' וכן יה"ח ויה"ג כמ"ש בספר יצירה חום בשנה כו'. שית חדשים של דכורא ביה"ג וזהו תלגא ו' של נוקבא ביה"ח אשא. וזהו המחלוקת אם בניסן נברא העולם או בתשרי, תלוי במחלוקת שמים או ארץ נבראת תחלה. והבן:

דאקרון המון העם. ר"ל המון גוים ואברהם הוא אב המון גוים והוא שליט בחג ומדתו מים ומסטר' דיליה אנן שלטין עליי':

ה"נ אית לתתא רזא ותקונא כו'. אחיזת נחש בסיהרא הוא במלכות דבריאה שהיא חוה נוקבא דאדם דאתפתי בנחש כמ"ש בפרשת בראשית דף כ"ג ע"א (ח"א כג, א) דעתיד למחטי קמך באתתא דיליה כו' וחשך נקרא שמאלא, חשך דבריאה, ושם הוא פגימו דסיהרא שתחתי' מצולות ים, זו"נ דסט"א. אבל באצילות וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, כידוע:

מרצין על המים כו'. ר"ל המים הזדונים כמ"ש לעיל. וז"ש למיהב לון כו':

אר"ש ארימית כו' דכד רעותא עלאה לעילא לעילא קיימא כו'... יתיר לעילא. הענין כבר כתבנו שהגילוי מתחיל מיסוד של פרצוף העליון ונעשה כתר ודעת בתחתון והוא יסוד דבינה. וכתר של א"א בו נתגלה יסוד דבינה דרדל"א ושם בוצינא דקרדינותא בטלא דבדולחא ואוירא עלאה דלא אתפס כלל לעלמין שנק' אין סוף. וכאן מכנין אין סוף הוא ביסוד דחכמה דרדל"א. ושם שירותא לההוא צניעו דלא אתדבק ולא אתיידע. והענין כי כל בחי' החסדים לאתפשטא עד אין סוף ואין תכלית, ובחינת הגבורות לתת מדה ומשקל. ולמטה בהתפשטות האוירא הוא בתוך כלים ובתוך ניצוצא. דכל ניצוצא שורש המשחתא. משא"כ שם הוא אין סוף. וכאן קורא בזוהר אין סוף, שלמעלה למעלה אף בזה השם א"א לקרות, ואף באדם קדמון כידוע. ואמר בתז"ח דף ע"ט ע"ג דההוא אוירא נפקא מא"ס. וכאן אין גילוי כלל אפילו בתורת רישא והוא אוירא דכיא דלא אתפס כלל כמ"ש בז"ח ש"ה ונק' אין סוף בכל בחי' שמתפשט האוירא עד אתר דשארי שיעורא דקו המדה כמ"ש במאמר קו המדה. וכמ"ש לקמן וכל אינון נהורין וכו' כלהו אקרון אין סוף. ובז"ח ה' ע"ב בגין אינון ט' דאיקרון אין סוף. ושם ט' ע"ב לט' אחרנין דאינון רזא דאין סוף. ונקרא אין סוף ט' נקודין כמ"ש בתז"ח ע"ט א' תשע נקודין באורייתא כו' אלין אקרון אין סוף. ואמר שם אין סוף דלית שיעורא כו'. והענין כי נקודות הן ברזא דאוירא ואותיות ברזא דבוצינא, ולכן לית להם שיעורא, משא"כ באותיות כמש"ש ומדיד כ"ב אתוון כו' ועי"ש כל המאמר שהולך על זה הקוטב. וידוע שכל פרצוף שירותא מחכמה, לכן רדל"א עיקרו על שם חכמה שבו. ואוירא דבו לא אתיידע כלל, כי כל בחינת אוירא הוא אינו נתפס, והוא נשמתא דספירן נביעו. והוא אין סוף שבתוכם שאמר בה"ת אנת הוא עלת כל העלות סיבת כל הסיבות דאשקי לאילנא בההוא נביעו וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא בסוד והחכמה תחיה בעליה והוא למטה בכל פרצוף בחכמה שבו. וכל התגלמות הוא מצד הבוצינא ולכן בכל פרצוף האוירא נעלם רק מז"א ולמטה משיגין מציאותה לבד משא"כ למעלה, כמ"ש למטה. וכאן הוא ראשית האוירא, ולמעלה הוא בחית כתר (דל"א) [ס"א דרדל"א], ובזה לא ניתן רשות לדבר כלל ולכנות אף בחינת אין סוף, כי הוא סיום דאדם קדמון כידוע בסוד כתר מלכות. ובאדם קדמון מתלבש עלת על כל העלות, סיבת כל הסיבות שאין אנו יודעים לכנות שם שם כלל וכלל:

נמצא כי ג"ר דרדל"א מתחלקין לג' בחינות: אחד כ"ע והוא בחינת א"ק וכאן אין אנו אומרים אפילו דלא אתיידע לפי שאין אנו רשאים לדבר בו כלל. וז"ש כאן "רעותא עלאה לעילא לעילא". ואמר ב' פעמים "לעילא" על שלמעלה ממנו:

והב' על ההוא רעותא דלא אתיידע ולא אתפס לעלמין והוא אוירא עלאה דלא אתפס לעלמין. ואמר "לעלמין" אפילו כשמתפשט למטה. משא"כ בניצוצא דלמטה ידיעא. וז"ש באדרא זוטא על רדל"א רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתיידע מה דהוה ברישא דא ולא אתדבק לא בחכמתא ולא בסוכלתנותא כו'. והענין כי במקומו הוא לאו רישא כלל וכשמתפשט באוירא דאזדכך והוא נהירו דפריסו אמר ולא ידע והוא ברישא תניינא. ואמר כאן כלא בסתימו כו'. ואח"כ במוחא סתימאה אמר למטה שאפילו המחשבה עצמה לא ידע. ואמר האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע, וכאן הוא דלא אתיידע שמתלבש בדבר אחר, משא"כ למעלה שלא נתלבש עדיין. [אריך אנפין לא אתיידע למו"ס]‏ ולא אתדבק בחכמתא הוא באבא, ולא בסוכלתנא הוא באמא בכולם הוא נעלם. ור"ל אפילו למטה לא מושג אע"פ שמתעבה למטה. ואמר ועל דא אקרי ברח לך אל מקומך על ז"א כמ"ש שם רצ"ג ב' (ח"ג רצג, ב) גבינין לא קיימין ולא משתככין כו' ועל דא כתיב והחיות כו'. ואמר בספר יצירה פרק א' ע"ס צפייתן כמראה הבזק ודברו בהן ברצוא ושוב כו'. וחשיב ג' רישין דלאו רישא ולא ידע ולא אתיידע. ואמר מה דהוה ברישא דא שהוא אוירא שבתוכו, והוא חסד דמתגלי בפום אמה למטה. והבן זה היטב. ואח"כ חשיב חו"ב כנ"ל:

רישא דסתים יתיר לעילא. הוא בינה יסוד שבה שנעשה רישא תניינא. ואמר דסתים יתיר לעילא לפי שתחתיו עוד רישא תליתאה שסתום גם כן מ"ס. ואינו מדבר כאן על גולגלתא עצמה רק על בינה כנ"ל:

וההוא רישא אפיק מה דאפיק. הוא בוצינא דקרדינותא. וכאן התחלתה דנפיק מיסוד דבינה דל"א כנ"ל:

ונהיר מה דנהיר כו'. הוא אוירא דסתים בקד"א וכאן הוא ראשית התלבשו ולכן בוצינא מתחיל קודם לפי שהאוירא שלמעלה לא אתיידע כלל ולאו רישא שאין מתלבש בא"א, משא"כ הבוצינא במקומה מתלבש. ועל ההוא אוירא אמר בתז"ח שם דההוא אוירא נפיק מא"ס כנ"ל. וידוע שכל נהורא הוא מסטרא דאוירא כמ"ש נהרין ונצצין שהוא אור לבד ואינו נתפס. ועליו נאמר בפרשת בראשית יהי ויהי כן ובוצינא נאמר עליו ויעש כו'. ואמר בריש זוהר בוצינא דקרדינותא נפיק כו' ואמר במאמר קו המדה גליף ונפיק ניצוצא דכל כו'. וז"ש כאן "אפיק". וכאן הוא בהעלם גדול ואינן ידועין לא בוצינא ולא אוירא. וז"ש מה דאפיק ולא ידיע כו'. ועל ההוא אוירא אמר באדרא זוטא דהא רישא עלאה דאסתים לעילא דלא אתיידע פשיט חד טורנא בסימא יאה דאתכליל במצחא ובגין דאיהו רעוא דכל רעוין כו'. ושם וההוא רישא סתימא דברישא דעתיקא דלא אתיידע כד פשיט [כו'] דהוי מתקן לאנהרא כו' והוא אוירא הזה שהוא עטרא דחסד, זהו טורנא. ולזה אמר בסימא יאה דבזה מבסם לנוקבא עט' דחסד כמ"ש באדרא רבא דף קמ"ב (ח"ג קמב, א) דלא אתבסמו עד דאתקין כולא ונפיק האי חסד וידוע שהוא סיבת התיקון, וכל נאה הוא בעטרא דחסד כידוע ובו נתקנו כל הפרצופים והוא הדר וזהו יאה. ואעפ"כ לא התחיל המתקלא עד מ"ס ששם הוא שורש המתקלא בדו"נ כמ"ש באדרא זוטא ויתבאר למטה:

רעו דמחשבה עלאה כו'. ר"ל דמוחא סתימאה כמו הבן מאמו וידוע שהכהן עייל לבית קה"ק לאתברכא מינה וכן מ"ס שם אור החסד דע"י גנוז כנ"ל:

חד פריסו כו'. כמ"ש יהי רקיע בתוך המים. ואמר בספרא דצניעותא פרק ה' להבדיל בין הקדש ובין קה"ק שהוא בין ז"א ובין אמא כמ"ש שם. וכן כאן בין בינה דעתיק יומין ובין ז"א שבו (שנעשה רישא תניינא כנ"ל. והוא מ"ס ששם אור החסד דעתיק יומין כנ"ל לשיטתיה. הגהת תלמידו הרמ"ש):

מטי ולא מטי עד כו' נהיר מה דנהיר כו'. ההוא אוירא כנ"ל:

וכדין ההוא מחשבה כו' וההוא מחשבה לא ידע כו'. ר"ל אפילו מ"ס לא ידע האור שבו:

כדין בטש כו'. ר"ל נהירו דלא אתיידע של מ"ס בנהירו דקד"א והוא זיווג נעלם:

ואתעבידו ט' היכלין להיכלין כו'. הן ט' סמכין דיו"ד שאמר בסתרי אותיות ה' ע"א (זהר חדש ז, ב) ועוד ט' קיימין דיו"ד ונקראים אין סוף כמ"ש שם. וט' הנ"ל הן רתיכין לט' אלו. וז"ש ט' היכלין להיכלין:

לאו אינון נהורין כו'. נהורא הוא נפש כידוע כי נר"נ מתחילין מבינה וזו"נ ונגד חכמה אמר ולא אתדבק [צ"ל ולא אית מאן כו'. המסדר] אפילו חכמה עלאה אינה משגת אותם:

רעותא דכל ט' נהורין דקיימין כלהו במחשבה. ר"ל בחכמה שהוא אבא והוא אחד מהט' נהורין כמ"ש בסתרי אותיות שם (זהר חדש ד, א) "וכדין קיימין בגווייהו תמניא אחרנין"‏. ואמר בפר' תצוה תמניא דאינון ט' עי"ש:

כלהו למירדף אבתרייהו. ר"ל רצון כולם למירדף אחרי הב' נהורין נהירו דמחשבה עלאה ונהירו דפריסא שהן או"א שלהם, ולעולם הטבע והתשוקה למרדף אחר האור דנפיק מיניה:

בשעתא דקיימי במחשבה. ר"ל אותן הט' נהורין בשעה שעומדים באבא:

ולא מתדבקין ולא אתיידעו. ר"ל אותן ב' נהורין דפריסא ודמ"ס לא מתדבקין ולא אתיידעו אל אלו הט' נהורין:

אלין לאו קיימין לא ברעותא ולא במחשבה עלאה. ר"ל אין עומדין הט' נהורין לא ברעותא כו'. ר"ל בשני נהורין הנ"ל. דפריסא נקרא רעותא כמ"ש במאמר קו המדה. ולא במ"ס שאין יכולין להגיע עד שם והן קיימין במחשבה תתאה שהוא אבא:

תפסין ולא תפסין. ר"ל במ"ס:

באלין קיימין כל רזין דמהימנותא. ר"ל כל שורש האצילות ועיקר מהימנותא קאי על ו"ק שבו נתגלה אצילות ושם הוי"ה וכמ"ש בזוהר כמה פעמים וכאן שורש ז"א שאלו הט' נהורין הן ו' של יו"ד שהוא ששה והוא תשעה כמ"ש באדרא זוטא. ואמר בפרשת אמור דף צ"ב (ח"ג צב, א) וא"ו של יו"ד ביה תליא מהימנותא:

וכל אינון כו' עד א"ס. כנ"ל ואף חכמה אבא נקרא גם כן אין סוף שהוא נקודה עלאה וכל נקודה הוא רזא דאין סוף כמ"ש במאמר קו המדה ובתז"ח אין סוף דלית ליה שיעורא. ומשחתא מתחיל מאימא ששם גנוז בוצינא:

עד הכא כו'... אתיידעו. ר"ל שאצל התחתונים מטון ולא מטון כו':

לאו הכא רעותא ולא מחשבה. הוא רעותא ומחשבה דז"א כתר וחכמה שלו אין מגיעין כאן שלכן נאמר והחיות רצוא ושוב כמ"ש באדרא זוטא:

כד נהיר מחשבה ולא אתיידע ממאן נהיר. שנהיר מנהירו דמ"ס כמ"ש באדרא זוטא רפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) נהירו דחכמתא דמתפשט לל"ב עיבר ונפקא מההוא מוחא סתימאה מנהירו דביה וההוא נהירו לא אתיידע כלל. וז"ש ולא אתיידע ממאן נהיר:

כדין אתלבש ואסתים גו בינה ונהיר למאן דנהיר. ר"ל לז"א לרישא כמ"ש באדרא זוטא שם אתגליף האי חכמתא ואפיק חד נהרא כו' ועייל ברישא דז"א אתגליף כו':

וז"ש ועאל דא בדא. ר"ל חכמה תוך בינה ובינה תוך ז"א וכן כולם:

וברזא דקרבנא כו'. שסוד הקרבנות להעלות ולקרב כולם עד א"ס כמש"ל בדף רל"ט א"ל הא אוקימנא עד א"ס כו' עי"ש:

ההוא נהירו דנהיר מיניה כו' אקרי אין. ר"ל דמוחא סתימאה נהיר מההוא אוירא רוחא דגניז בעתיק יומין בין הקרומים ואותו אוירא נקרא אין שאין נתפס. וז"ש ההוא נהירו כו', ר"ל אותו האור שממנו מאיר האור שבתוך המוחא סתימאה שהמחשבה עצמה לא ידע ואותו האור שממנו מאיר נקרא אין. וז"ש באדרא זוטא רישא דלאו רישא כו' ובגין כך עתיקא קדישא איקרי אין דביה תליא אין כו'. ר"ל רישא תניינא נקרא אין שבו גנוז אוירא שנקרא אין ואותו אוירא הוא מא"ס מרדל"א וז"ש רישא דלאו כו' ובגין כך כו'. ר"ל כמו שרדל"א הוא נקרא לאו רישא כן אוירא דמתפשט נקרא גם כן אין. ובג"כ ע"ק כו'. ומאותו אין נהיר מוחא סתימאה ועביד כל האצילות מחכמה עד מלכות שהכל ממוחא סתימאה כמ"ש באדרא זוטא. וז"ש באדרא זוטא האי אבא מרוחא דגניז בעתיק יומין ובו גנוז אוירא כמ"ש שם. וכן מלכות בחכמה בחכמה יסד ארץ. וז"ש לעיל שם עד א"ס דכל קשורא וייחודא ושלימו, ר"ל יב"ק שהברכה הוא שלימו להשלים הכל, לאצנעה בההוא צניעו, הוא חכמה דרדל"א כמ"ש ואת צנועים חכמה וז"ש דלא אתדבק כו'. דרעוא דכל רעוין ביה כנ"ל שממנו רעוא דכל רעוין וכמ"ש במאמר קו המדה נהורא דלא קיימי בנהורא כו' גו רעוא דרעוין. ובאדרא זוטא דהא רישא עלאה דא סתים לעילא כו' ובגין דהוא רעוא דכל רעוין וכו'. א"ס לא קיימא לאודעא ולא למעבד סוף ולא למעבד כו'. ששם אין מעשה ור"ל לכן נקרא אין סוף. כמה דאין קדמאה כו'. ר"ל אוירא הנ"ל שממנו אבא ומלכות וז"ש מאן ראש דא נקודה כו'. והוא אבא. דקיימא גו מחשבה. אמא כידוע. ועביד סוף כו'. ר"ל מלכות כנ"ל. ואמר אין קדמאה לפי שאוירא מתפשט אח"כ במ"ס ובפרצופים שתחתיו ובכולם הוא אין (ע"כ הוא פירוש מאמר בח"ב דף רל"ט ועתה חוזר לעניינו. רמ"ש):

דמיניה אשתכח וקיימא. ר"ל מוחא סתימאה האור שבתוכו כנ"ל ממנו נמצא וממנו מתקיים גם כן:

ונהיר למאן דנהיר. לאבא ומשם ואילך כנ"ל:

וע"ד כולא קאים. בסוד עולם חסד יבנה ואמרו על מה העולם קיים על הרוח וזהו תולה ארץ על בלימה שהוא אין והוא עביד סוף דבר שהוא ארץ כנ"ל, ועלי' קאים וז"ש תולה וכמ"ש באדרא זוטא דף רפ"ט כל אלין עלאין בעתיקא תליין ובספרא דצניעותא האי מתקלא תלי' כו' עי"ש. ובריש בראשית בריש הורמנותא כו' (כבר נדפס לעיל בריש פ' בראשית כל המאמר):

[אמר המסדר ראיתי ללקט כאן בעז"ה ביאור הגר"א זללה"ה כמ"ש בביאורו לתז"ח ע"ט ע"א. שכתב:דכד רעותא עלאה כו'. קאי על א"ק לכל הקדומים שהוא רעותא עלאה:

קיימא על ההוא רעותא דלא אתיידע. הוא רדל"א וא"ק קאים על רדל"א:

ולא אתפס כלל לעלמין. קאי גם כן על רדל"א שאינו כמו עתיקא קדישא. שעתיקא קדישא אע"פ שאינו נגלה מכל מקום התחתונים (שהם נקראין עלמין) תלויים בו ועל ידם מתגלה קצת, ר"ל אחיזתם בו. מה שאין כן ברדל"א שלא אתפס כלל לעלמין:

רישא דסתים יתיר לעילא. קאי גם כן על רדל"א. ואמר ג' דברים דלא אתיידע כו' ולא אתפס כו' רישא דסתים נגד ג' רישין:

וההוא רישא אפיק מאי דאפיק. ר"ל רישא תניינא גולגלתא:

ונהיר מאי דנהיר בלא סתימו. ר"ל רדל"א אפיק אוירא שבין גולגלתא למוחא סתימאה והוא טהירו עלאה אור העליון הגנוז ששם גנוז חסד דרדל"א:

רעו דמחשבה עלאה כו'. הוא ראש הג' מו"ס. ושני רישין הקודמים אינם נקראים מחשבה כלל רק רעותא אלא שעתיקא קדישא נקרא רעותא דאתפס ורדל"א נקרא רעותא דלא אתפס. אבל כאן בהאי רישא הוא מחשבה במוחא. ואמר מחשבה עלאה לפי שיש מחשבה אחרת והוא אבא חכמה של ע"ס:

למרדף אבתרי' ולאתנהרא מיניה. שבמ"ס גנוז גבורה דרדל"א ובאוירא חסד דרדל"א וידוע שחו"ג הם אור וחשך, מים עליונים מים תחתונים, דו"נ. ותמיד רודף הנוקבא אחר הדכורא לאתנהרא מיניה:

חד פריסו אתפריס כו'. הוא קרומא דאוירא שמפסיק בין אוירא למוחא סתימאה:

ומגו ההוא פריסו כו'. ר"ל מכח הרדיפת המחשבה שהוא מ"נ:

נהיר מאי דנהיר. ר"ל נהיר אוירא סתימא דרך הפריסה שהוא מ"ד. ולפי שאוירא נהיר בסתימו מגו רדל"א לכן אמר נהיר מאי דנהיר. כמש"ל ונהיר מאי דנהיר כלא בסתימו:

וכדין איהו כו'. ר"ל ואז מאיר גם כן מוחא סתימאה:

וההוא מחשבה לא ידיע. ר"ל האי מוחא סתימאה דרדיף תמיד אחר נהירו דרדל"א המאיר באוירא עלאה. ההוא נהירו אינו יודע אף למוחא סתימאה עצמו:

כדין בטש האי כו'. ידוע כי הבטישה הוא זיווג נעלם. ולשון בטש הוא כי ענין הזיווג הוא לזווג ב' הפכים זו"נ, חו"ג, אש ומים שיתמתקו. וזהו לשון הכאה ובטישה:

האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע. ר"ל ההוא נהירו דלא אתיידע הנ"ל דמחשבה אתנהיר מיניה:

בנהירו דפריסא. ר"ל בנהירו של הקרום:

דקיימא. ר"ל שאינו כמו נהירו דמחשבה עלאה דאתנהיר מגו רדיפו, אבל נהירו דפריסו הוא קיימא תדיר:

דנהיר ממאי דלא ידיע כו'. ר"ל מרדל"א. ואמר שלשה לשונות: "לא ידיע" נגד גולגלתא עתיקא קדישא, "ולא אתיידע" רדל"א, "ולא אתגלייא" א"ק. פי' שהוא מאיר מכולן:

וכדין דא נהירו כו'. לפי שהפסיק לפרש ממאי נהיר הפריסה חוזר לפרש הבטישה:

ונהרין כחדא. הוא זיווג אוירא וניצוצא הנזכר באדרא זוטא. ועיקר הבטישה הוא רדל"א בפריסו ועל ידו אתנהיר מוחא סתימאה:

ואתעבידו ט' היכלין. הן ט' ספירות דא"א ממוחא סתימאה ולמטה. כי גולגלתא ואוירא הוא כתר דא"א ואינו מן החשבון כי תמיד כתר הוא מפרצוף שלמעלה כידוע. ומוחא סתימאה הוא חכמה דאריך אנפין וממנו שירותא דאריך אנפין:

ויותר נראה דצ"ל "ט' היכלין להיכלין", והיינו על ט' ספירות דאצילות מחכמה ולמטה. ור"ל שט' ספירות הן היכלין לז"ת של א"א שהן היכלין לג"ת דרדל"א:

לאו אינון נהורין כו'. קאי על נהירו דפריסו ונהירו של מחשבה עלאה שהוא מוחא סתימאה. ואמר ד' לשונות "נהורין . רוחין . נשמתין . ולא אית מאן דקיימא" נגד ט' ספירות דאצילות המלבישים עליהם שהם:נוקבא נפש, ובהיכלות קורא נפש של היכלין 'נהורין',וזעיר אנפין רוח, והם רוחין דכאן,ואימא נשמה, ואע"ג דהט' ספירות אתעבידו היכלין לנהירו דפריסו ומוחא סתימאה מ"מ מחשבה ורעותא של הפריסו לאו אינון נהורין, שהם נפשין ולא רוחין ולא נשמתין.ואמר "ולא אית מאן דקיימא בהו" נגד חכמה שנקרא יש ואית לקיימא ביה, אבל כאן לא אית מאן דקיימא בהו:

רעותא דכל ט' נהורין דקיימי כולהו במחשבה. ר"ל שכל הט' ספירות כולם עומדים על חכמה אבא כמ"ש "כולם בחכמה עשית" והוא קיומם:

דאיהו חד מינייהו בחושבנא. ר"ל שלא תטעה דחכמה אינה ממנין ט' ספירות:

כולהו למרדף בתרייהו. ר"ל רעותם ורצונם לרדוף אחר שרשם שהוא נהירו דמחשבה עלאה ודפריסו:

בשעתא דקיימי במחשבה. ר"ל אימתי רעותם למרדף בתרייהו בשעה שעולים כולם אל החכמה אז תשוקתם למעלה. מה שאין כן כשהם למטה:

ולא מתדבקן ולא אתיידעו. קאי על נהירו דפריסו ודמחשבה:

ואלין. הט' ספירות הנ"ל:

לא קיימי לא ברעותא. ר"ל שכולם קיימי על מחשבה סתם שהוא אבא, אבל לא קיימי לא ברעותא שהוא נהירו דפריסו:

ולא במחשבה עלאה. מוחא סתימאה כנ"ל:

תפסין לה ולא תפסין. ר"ל למחשבה עלאה, והיינו מטי ולא מטי כמ"ש למטה:

באלין קיימי כל רזא דמהימנותא. ר"ל בט"ס, והן שמא קדישא ד' אותיות הוי"ה, ד' פרצופים אבא ואמא זעיר ונוקביה:

וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה ולעילא כולהון אקרון אין סוף. כצ"ל:

עד הכא מטין נהורין ולא כו'... ולא מחשבה. ר"ל שסתם רעותין ומחשבין הן מחכמה ולמטה אבל ממוחא סתימאה ולעילא הרעותין ומחשבין דשם לא אתיידעו כלל ולא נגלה למטה:

כד נהיר מחשבה. הוא אבא:

ולא אתיידע כו'. דמחשבה עלאה נהיר ביה ומוחא סתימאה לא אתיידע כלל כנ"ל:

כדין אתלבש כו'. ר"ל חכמה:

ונהיר מאן דנהיר. ר"ל אוירא עלאה. ואמר מאן דנהיר בלשון נסתר לפי שהוא לא אתיידע כלל ור"ל שעל ידו מתייחדים כולם:

כדין קיימי כולהו בסליקו ומחשבה אתעטר באין סוף. ר"ל שכולם עולים בחכמה וחכמה אתעטר במחשבה עלאה שהוא אין סוף כנ"ל וכמ"ש לעיל רעותא דכל כו' דקיימי כולהו במחשבה כו' כולהו למירדף בתרייהו:

ההוא נהירו דאתנהיר מיניה מחשבה עלאה דלא אתיידע בה כלל כו'‏. ר"ל שהמחשבה עלאה עצמה אינה יודעת אותו נהירו והוא נהירו דרדל"א המאיר באוירא שממנו נהיר מחשבה עלאה:

אקרי אין סוף‏. שאותו נהירו נקרא אין כמ"ש באדרא זוטא:

ומיניה אשתכח וקיימא כו' ועל דא כולא קאים. שמאותו נהירו נמצאו כל הנמצאות דמיני' נפיק שירותא חכמה ומחכמה מתפשט כולם כמ"ש באדרא זוטא.עד כאן ביאורו בתז"ח]

ליקוט מספר הדרת קודש. וענין הגולגלתא הוא יסוד דבינה דרדל"א והוא הדעת דז' תיקונים דגולגלתא כי בתיקון השני שהוא אוירא שם מתלבש חסד דעתיק יומין ובו מתלבש יסוד דבינה ונעשה לו דעת וכן הוא ענין הדעת. דע כי אמר בספרא דצניעותא פרק א' "שתא נפקין מענפא דשרשא דגופא". והענין כי הדעת הוא שרש ז"ת כידוע, כמו שכתר שרש כל הט' ספירות כן הדעת שרש לז"ת. ומתפשט בה' ספירות ה' גבורות וה' חסדים כידוע, ומתקבץ ביסוד. והיסוד אינו שרש, ונקרא מוסף, ונתוסף מכח הדעת. והדעת הוא יסוד דפרצוף שלמעלה כנ"ל, וממנו נעשה פרצוף דלמטה. לכן תמיד יסוד נקרא שבת כי הוא ז' בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה, והוא יסוד דבינה ובו יסוד דחכמה הנקרא דעת כמ"ש בדעתו תהומות נבקעו, וכמ"ש באדרא זוטא, והוא כמו אילן שבו שורש וגוף האילן וענף היוצא ממנו כן הוא דעת שורש וגוף הת"ת שנכללין בו דרועין וירכין כמ"ש בס"א הוא אילנא ופשיטו, דברית הוא ענפא בסוד ו' רישא דו' הוא הדעת נקודה א'. גופא דוא"ו בה' נקודין ת"ת ה"ס. פשיטו דברית בצורת ו' [ס"א ג'] הוא ענפא דברית מכח הדעת. וז"ש ענפא דשרשא דגופא. ולעולם יסוד דפרצוף שלמעלה הוא דעת שלמטה שהוא בפרצוף שלמעלה (יסוד כנ"ל) [ס"א יסודים] דחכמה ובינה שבו דלא מתפרשין:

וז"ש בתיקונים דף א' "על צדיק דלעילא קיימא עלמא דאתכסייא", והוא הדעת שהוא יסוד דחכמה עליו קיימא בינה בסוד אם אין דעת אין בינה. וכן היסוד לא קאים בתוקפיה אלא בזיווג הנוקבא. וזהו אם אין בינה אין דעת:

והכלל עיקר הדעת הוא יסוד דחכמה, וקאים בתוך יסוד דבינה, דלא מתפרשין. לכן נקרא על שמה. והתגלות הבינה בז"ת אינו אלא בדעת יסוד שלה. ושם עטר' דגבורה מבוצינא כמ"ש באדרא רבא מארץ אדום דבגינה מתקטרין אלף אלפין מארי כו'. והוא הדעת עטרא דגבורה והוא השבת. ואמר בספרא דצניעותא פרק א' על הדעת אתא מפתחא דכליל בשית ומכסיא פתחהא, ובפרשת בראשית האי מפתחא כליל בשית בגו מנעולא חדא כו' עי"ש, ואמר באדרא רבא וצדיק יסוד עולם כליל שית בקרטופא חדא, ואמר בספרא דצניעותא שם על הדעת אמרו צדיק כי טוב וזהו הכל יסוד חכמה. ואמר באדרא זוטא רפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) אלין תרין משיכין אתגליפו ומתחברין בחד רישא דעמיקא כו'. ולכן הדעת אינו נמנה בחשבון שהוא יסוד דחכמה של אותו הפרצוף וממנה נעשה [יסוד של אותו פרצוף] והתגלות הבינה בז"ת שממנה מונין ז' הוא יסוד דידה. וכן כאן ז"ת דעתיק יומין מתלבשין בא"א ויסוד דבינה דרדל"א מתגלה בהן ונעשה גולגלתא שמז"ת מתחיל האוירא בסוד אור מאויר:

ועתה אפרש בע"ה דע כי ג' רישין בא"א מלבד רדל"א והוא אוירא שבין גולגלתא ומוחא סתימאה בסוד אמ"ש כמ"ש למעלה ובאוירא מתלבש חסד דעתיק יומין ובמוחא סתימאה גבורה ובגרון ת"ת כידוע. וגולגלתא עם ז' תיקונים שלה הוא כתר של א"א והוא בינה דרדל"א [ס"א כי כל כתר נעשה מבינה כידוע והוא בחינת גלגלת כמ"ש בתי"ט. והוא יסוד דבינה דרדל"א] והוא כליל שית כנ"ל. ועם שורש השית הוא ז' לכן כאן ז' תיקונים. והכל ביסוד דבינה דרדל"א. והז"ת עצמו הם דעת יסוד דבינה של הגולגלתא והשאר תיקונים מחסד ולמטה דגולגלתא. ואינו מתגלה מהגולגלתא ספי' שלה רק מהיסוד דבינה שלה כי הגולגלתא הוא פרצוף שלם וג"ר שלה אינם מתגלים ובגולגלתא עצמו שהוא הדעת שם מתגלה יסוד דבינה דרדל"א כנ"ל בכל דעת. ולכן הגולגלתא מליא טלא דבדולחא, טל אורות. וזהו אור זרוע לצדיק. והענין כמ"ש והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח והוא כי ביסוד יש בו חו"ג, והחסדים הוא אור והגבורות מים. ה' פעמים אור, ה' פעמים מים. ה' פעמים אור ביום א', ה' פעמים מים ביום ב'. וה' פעמים רקיע הוא היסוד שכליל שית שהן חמש כנ"ל. ואור הוא י' טפת החסדים שבא מחכמה וזהו אור זרוע לצדיק, והיסוד הוא בחי' ג"ד גומ"ל דלי"ם, והוא היסוד ועטרה שהוא י' (ס"א ג') פשיטו דברית כמ"ש בסתרי אותיות (פי' כי ג' הוא היסוד. כי ג' הוא י' ו' ו' הוא הברית. יוד פשיטו דברית כידוע שעל ידי טיפת הזרע נתפשט הברית. וכן יסוד אותיות ס' יו"ד ס' הוא ו', הרי יסוד הוא ו' יוד שהן ביחד ג'. המסדר) ועטרה ד' כידוע וטפת החסדים הוא יו"ד ונעשה גי"ד:

וידוע שהגוונים הם מטפת הגבורות שהן ה' גוונים ונהורא דנהיר לגוונין הוא טפת החסדים ומניה אצטבעו גוונים. ובזה תבין התחלת פרשת בראשית מגו בוצינא נפיק חד נביעו דמיניה אצטבעו גוונין, וכן במאמר קו המדה עי"ש. ולכן אמר בתוספתא ח"ב ס"ח שית יריען דאינון חמש לגו בגו אית יריעה חדא כו' והוא ה"ח, וכן ה"ח הוא י' טפה א' וה"ג נ' תרעין, ה' פעמים יו"ד. ובמ"א אומרים שה' חסדים נחלקים גם כן לה' חסדים והענין משל לאור השמש שמתראה על חמש גוונין ובכל א' אור השמש מראה אחרת לפי הגוונים. ואף שבעצמה אין חילוק באורה משתנים הגוונים בדברים המקבלים והגוונים אינם נראים ומאירים רק באור השמש. וזהו הענין גם כן באור החסדים, שהם אור א' ובזורחם על ה' גבורות נעשים ה' מיני אורות לפי הגוונים. ובזה תבין התיקונים ה"פ אור מי מדד כו'. בת"ה ובתז"ח עי"ש. ואמר בתז"ח דהן גוונין חשוכין עד (ס"א דה"פ) דאור נהיר עליהון ומאירין. וזהו סוד יו"ד נו"ן [א"ה] כנ"ל. וידוע שאמרו (חגיגה פרק ב') שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים. ואמרו לצדיקים לצדיק וצדק ברית עם עטרה והוא אור זרוע לצדיק:

וז"ש והמן כזרע גד שהוא י' דגיד שהוא זרע של ג"ד שהמ"ן שוחקים להם וזה אמר על טפת החסדים. ועל הגוונים שהם טפת הגבורות אמר ועינו כעין הבדולח והוא טלא דבדולחא סוד הגבורות ובו האור וזהו סוד טל אורות טליך ובו עתידים להחיות המתים ולכן אלה לחיי עולם ואלה לחרפות כו' כמ"ש באדרא רבא:

והכלל כי הטל גנוז ביסוד והגלגלתא הוא בחינת היסוד לכן בו גניז הטל הזה ולכן תחיית המתים באלף הששי ובו גניז אוירא עלאה שהוא י' אור כמ"ש בתיקונים ובפרשת בראשית. והן מיסודות דחו"ב דרדל"א וזהו אוירא ובוצינא ובגו בוצינא אוירא. והבן:

וכל מה שכתבתי עד הנה בענין אוירא ומוחא סתימאה שמתלבש בהן חו"ג דרדל"א וסוד אמ"ש עתה עת דודים לגלות לך הענין על בוריו, ואף על פי שסותר כל הדברים למ"ש בע"ח כולם אמיתיים, ורק שכמה בחינות הם, והמשכיל יבין מעצמו. אבל זהו עיקר הענין על בוריו:

כי כתב בספר יצירה ד' ספירות הראשונות א' רוח אלהים חיים והג' אחרים אמ"ש כסדר הזה, והן רוח מרוח, מים מרוח, אש ממים. וכבר פי' איך הוא בז"א כי בתחלה הוא בבינה רוח אלהים חיים, ואח"כ מתחלק לג' ראשונות דז"א, וכן כאן רוח אלהים חיים כולל כל האמ"ש כמו שם והוא כאן רדל"א שכולל ג"ר כידוע, ואח"כ רוח מרוח הוא גלגלתא ששם גנוז אוירא וזהו הרוח דגניז בעתיק יומין, ורוח כתר של א"א, ואח"כ מוחא סתימאה דנפיק מאוירא והוא מים שכל מוח הוא מים כנודע ובו מתלבש חסד דעתיק יומין, ולכן הוא רישא תליתאה והוא ראשית הגילוי של א"א כי אוירא גנוז והוא האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא ולכן נקרא רישא בסוד ראשית חכמה וכן עולם חסד יבנה, מחסד דעתיק יומין וגלגלתא בה דעת דעתיק יומין שהוא התחלת היכלים והתחלת המנין, לכן הוי רישא תניינא ובו התחלת א"א וממוחא סתימאה שהוא חכמה דא"א יצאו או"א בסוד טפה דנפיק ממוחה, ו"ד של יו"ד, וכאן אינו רק שורש היו"ד ושורש הו"ד ואח"כ באה [ס"א בינה] גרון דא"א ואינו נקרא רישא כי הוא (חסר בהעתק תיבה אחת. אבל בס"א איתא כי הראשית מחכמה רק כו') רק הוא התחלת הגוף כי יסוד דבינה נמנה עם הגוף ובה מתלבש גבורה דעתיק יומין ולכן כל הגבורות מגרון כידוע והוא כסא הדין, והתחלת הכסא בפה והוא כורסייא שביבין די נור נהר דינור כו' שהוא נהר דנגיד ונפיק כידוע. וז"ש באדרא רבא בוסיטא דאנפוי יתיב על כורסייא שביבין די נור והוא הפנים היושב על הגרון ולכן אחר שפי' תיקון עינא פקיחא התחיל לפרש הכורסייא באדרא רבא לפי שהפנים מתחיל אחר העינים. והכל‏ שבה גבורה דעתיק יומין ומתבסם בכסא רחמים שהוא המוח כמ"ש ברעיא מהימנא פר' פנחס ונפיק מתוך החוטם וזהו בז"א מא' נפיק רוחא ומא' תננא (שמאחד יצא מים) (נ"א שמאחד יצא מוח) ומאחד מגרון (פי' שמנקב אחד של החוטם יוצא שם רוח מהמוח ומנקב ב' יוצא אש מהגרון והוא תננא. המסדר) כמ"ש ברעיא מהימנא שם זה מימין וזה משמאל. וזהו אמ"ש כסדר. והלשון הוא דעת בין חו"ב כמ"ש בספרא דצניעותא פרק א'. ואמר בפר' משפטים דעת גניז בפומא דמלכא ושם מתלבש ת"ת דעתיק יומין והת"ת כולל ס' ספירות של חג"ת כידוע ולכן ברוחא דפומא רחיצין לאתלבשא בי' אבהתנא וזהו אמ"ש כסדר גולגלתא ומוחא סתימאה וגרון:

וגם כן אויר מכריע בסוד רוחא דפומא וז"ש דעת אתגלי בפומא דאריך ולכן הפה כולל י"ב תיקונים וי"ב תחומין כמ"ש באדרא רבא שהדעת כולל י"ב כידוע מוחין דחכמה ובינה וה' חסדים וה' גבורות. וכאן הולך לדודי למישרים שהוא הדעת כמ"ש בספרא דצניעותא פרק ד' ובז"ח ש"ה. וה' מוצאות הפה הוא ה' גבורות והן נ' תרעין שכל אחד כלול מי' כידוע. ולישן סתים לאמא והוא מפתחא דכליל שית והוא ברית הלשון ולמטה ברית המעור והן צדיק דלעילא וצדיק דלתתא כנ"ל. ובגולגלתא גניז בוצינא ושם התחלתה מיסוד [ס"א דבינה] דרדל"א ובגו בוצינא נביעו דאוירא והוא רוחא דגניז בעתיק יומין כנ"ל. ואח"כ במוחא סתימאה וגרון. ואח"כ באו"א. ואע"פ שיציאת או"א ממוחא סתימאה אין יציאתם לגמרי אלא מפומא וגרון כמו יציאת ז"א מאו"א בסוד קול ודבור כידוע וממוחא סתימאה הוא רק טפת הזרע. עד כאן מהדרת קודש]:(* עוד ליקוט על זה יבא איה"ש סוף פרשת פקודי. ש"ל):

הא תנינן לדוד מזמור כו'. צ"ל להיפך [עי' פסחים דף ק"י ע"א]:

אלין ז' עמודין. הן ז' היכלין דדכורא מבינה עד יסוד וכולן כלילן ביסוד והן ז' עמודין הכל של יסוד וכמ"ש בפרק ב' דחגיגה, ועל נהרות דייקא שהוא ביסוד נהר כידוע. ואמר נהרות ש"מ שרבים כלולים בו והן ז' נהרות כמ"ש בספר יצירה פרק ד':

וע"ד וימחו מן הארץ כתי'. שבה היפוכא דאתוון כמ"ש בז"ח ש"ה דף נ"ב אתוון זעירין תתאין הוו בהיפוכא כו' עי"ש. וכאן במבול שה' ישב לבדו ולא אתבסמו אתוון באתוון לאתתקנא ובה דאין יתהון כנ"ל בדף ס"ד ע"ב (ח"א סד, ב) וע"ד אלהים בלחודוי הוא כו' וזהו מן הארץ:

דמיא דנחתו עליהון מלעילא כו'. עמ"ש לעיל והן על מצות עשה ומצות לא תעשה כידוע. ומצות עשה הוא בשמים ומצות ל"ת בארץ כידוע. ואע"ג שבספר יצירה אמר שמים מאש וארץ ממים, ואמר שם שמים בעולם וחום בשנה כל זה בסדר יצירתם אבל בתולדותם אחליף אשר במים כידוע:

ההוא יקום דעלייהו מעבר באשא כו'. כאן כסדר יצירתם בשמים באש ובארץ במים וכן הטבילה למעלה באש ולמטה במים, וכן ההנהגה למעלה במדת הדין ולמטה במדת הרחמים, וכן עולם הזה ועולם הבא בעולם הבא במדה"ד ובעולם הזה במדת הרחמים:

בשעתא דימא כו'. עיין בפרשת צו דף ל' ע"א (ח"ג ל, א) עד זיקא איתער ונחית לההוא תהומא עילאה כו'. והוא בבריאה, וז"ש שם ובההוא אתר אית חיילין דאמרי קדוש כו' והוא השרפים בבריאה. באתר אחרא אשתכחי גלגלי ימא דנהמין כו':

וזהו מ"ש כאן כדין אתערין גלגלוי ושאגין למטרף טרפא כו'. והוא מ"ש הכפירים שואגים לטרף כו'. ואמר שם ותמן חיילין כו' בכי"מ. והן החיות ביצירה. באתר אחרא [כו'] כד"א וגובה להם ויראה להם כו'. והן האופנים בעשייה:

וז"ש כאן עד דקב"ה אתיב ליה לאחורא ותבין לאתרייהו. וזהו והחיות רצוא ושוב והן גלי ימא הנקודות [צ"ל ה' נקודות] ה' קולות שנאמר בחיות ה' גלין ה' נקודין כידוע. ותבין לאתרייהו בהתגלות קב"ה שנקרא שמש דרגא דיסוד וז"ש הכפירים כו' תזרח השמש יאספון כו'. וחוטא הוא חוט החסד והוא אור הגנוז בצדיק ואינו מתגלה ממנו אלא חוטא בלבד כמ"ש בזוהר וחוטא הוא חוט השדרה דנחית ממוחא אור דמעשה בראשית ושם צדיק כתמר וענין קפיצת הגלין בסטרא דגבורה ונייחין בסטרא דחסדים וז"ש רצוא בדגש ושוב ברפה, חו"ג כידוע, והוא דגש נקודה שהוא גלי ימא ורפה קו ע"ג האות הוא חוט החסד:

אלין ארבע חיוון רברבן כו'. בהיכל הרצון, ולפי שיש תחתיהן ח' חיוון זעירין כמ"ש חיות קטנות עם גדולות אמר רברבין עלאין. ואמר קדישין לפי שיש כנגדם בסטרא אחרא גם כן ד' חיות שבדניאל וארו ד' חיון רברבין כו' סלקין מן ימא והן גם כן בהיכל הששי שלהן ששם ימא כמש"ל וכמ"ש בפרשת פקודי רס"ו (ח"ב רסו, א) היכלא שתיתאה כו' כמה דאית בסטרא דקדושה ברזא דמהימנותא ארבע סטרין דמתקשרין דא בדא וכלהו קדישין, ה"נ לתתא הכי כו':

דההיא רקיעא מתקנא עלייהו. הוא הדעת שבהיכל הז' יסוד דאמא שנקרא רקיע כידוע:

וכלהו גדפייהו כו'. הן האל הגדול הגבור והנורא (עי' זוהר י"ט א'):

לחפייא גופייהו. אל אלהים יהו"ה אדנ"י וכמ"ש ולא יכנף עוד מוריך וכו':

הה"ד כקול שדי כו'. ר"ל כמו השכינה שהיא מזמרת תמיד כמ"ש אלהים אל דמי לך וכמ"ש למטה כמה דכתיב למען יזמרך כבוד כו' שכבוד הוא השכינה כידוע:

ומאי אמרי הודיע ה' כו'. שהוא מזמור יתמא שחיות הקודש אומרין אותו כמ"ש וישרנה הפרות בדרך והן ד' בקר וי"ב בקר שתחת הים שהוא גופא דשכינתא היכל הרצון ת"ת דבריאה. ישועתו הן ה"ג דנוקב' וזהו הודיע שהוא בדעת והדעת הוא עיקר בה"ג דנוקבא כמ"ש ולילה ללילה יחוה דעת, והוא כאן בבריאה שנק' לילות וה"ח נקראין אומר בלחישה כמ"ש יום ליום כו'. וזהו גלה צדקתו שאז נקרא צדקה:

[ליקוט. כל אומר בלחישו סוד החסדים מאבא חילא דאתרם מאבא כמ"ש בח"א ט"ז ב' (ח"א טז, ב). וסוד הדעת הוא המתפשט מאמא בוצינא כמ"ש בספרא דצניעותא וזהו יום ליום יביע אומר ולילה כו']:

ובכל אתר דאיהי אזלא כו'. ר"ל הרקיע הזה נכללין בו אם לימין כולם פניהם פני אריה וכן בכל צד. ואין מתפרשין ד' פנים בד' צדדים רק כשאינם הולכים וכמ"ש בתז"ח דף ל"ג ע"א עי"ש:

לתתא ברבועא דיליה כו' והאי רקיעא דאתרבע כולהו גוונין כלילן ביה ד' גוונין כו'. כי בבינה עגולא למעלה ס' ולמטה רבועא מ"ם סתומה, ושם הוא ד' אנפין ד' הגוונין כלילן, וזהו מ"ם ד' פעמים עשר בכל אחד, כמ"ש בס"א עי"ש:

גוון ספיר דאתכליל כו'. יסוד שהוא ספיר:

ת"ח אברהם אתקין כו'. צלותא היא מלכות וד' תיקונין בה חגת"ם וכ"א תקן מדתו שהן חג"ת שבה ואבן מאסו הבונים היא מלכות דילה ובה נאחז דוד:

דחמאן שבילי ואורחי כו'. שבילין הן קצרין מאורחין והן נגד הנסתרין והנגלין. וידוע כי ל"ב נתיבות שבחכמה הן ל"ב שבילין והן מסתתמין בעמודא דאמצעיתא תורה שבכתב, ושבבינה הן אורחין ומתגלין במלכות תורה שבעל פה:

ולא מסתכלאן. לעיין בהם כמ"ש העורים הביטו לראות:

ולביי' תקיפין. שאין לבם נופל כמ"ש ומקשה לבו וגו':

דמתרחקי מאורייתא. כמ"ש וצדקה תהיה לנו כו':

ר' חזקיה כו'. ר"ל אבירי לב שהן רחוקים מקב"ה:

הרחוקים מצדקה. ר"ל שאין רוצין להתקרב לו. ור"ל קב"ה נקרא צדקה והוא בינה ושלום יסוד ובינה מלכא דשלמא דליה. לפיכך כיון דאינון כו' ואמר זה בשביל שמפ"ו ת"ח כו':

בעי כו' ואתקרב. היפוך ממ"ש למעלה ואינון רחיקין כו' דלא בעאן כו':

אהבת צדק. צדק במלכות ושם השער להתקרב ואח"כ הוסיף לו הקב"ה ה' אברהם ונתקרב לצדקה ונתקרב לה בדרגא דחסד שהוא קרוב לבינה ומשם זכה לה"א עלאה דלא עייל בק"ק אלא איש חסד. וזהו סוד מ"ש (שבת קנו, א) מאי דעתיך דקאי צדק במערב אהדרנא ליה למזרח. והענין כי מזל צדק בתולדתו הוא כוכב אחרון דרגא דמלכות כמ"ש בתיקונים ובספר יצירה ואח"כ נתקרב בדרגא דחסד. וכן דרגא דאברהם כידוע בסוד ואנכי נטעתיך שורק:

וע"ד כתיב אברהם אוהבי. החילוק בין אהבת שרוצה להתקרב אבל אוהבי שכבר נתקרב ולכן אצל אהבת כתיב צדק. ומנ"ל דנתקרב לצדקה שנאמר ויחשבה לו צדקה. ואז אתהדר צדק לצדקה:

(שם) בסתרי תורה. בתוקפא כו'. הוא בוצינא דקרדינותא הנזכר בריש פ' בראשית‏ והוא סטרא דגבורה דעתיק שהוא משחתא דכולא דבי' נעשה הכל. וז"ש בתוקפא דהרמנו רצון העליון שהוא כתר. דמלכא מלכות דאדם קדמון עתיק. חד אילנא יסוד. בתריסר תחומין הן זה אל זה ו"ק של ת"ת ו' של יסוד, שני ווי"ן שכולם כלולים ביסוד והן י"ב גבולי אלכסון. בארבע כו' חגת"ם. פרישא רגלי' נו"ה:

ת"ק פרסה כו'. הן נ' תרעין דבינה שמתפשטין עד הוד, כ"א כלולה מעשר, ונכללין ביסוד שלכן נקרא 'כל' גימטריא נ', והוא מילוי של שד"י שהוא ביסוד. וז"ש

כל רעותין כו' לבתר כולהו. ר"ל רצון הזיווג שכד האי מיתער לזיווג כל האיברים מסכימין:

קם לעילא כו'. ר"ל שהולך למוח ומביא משם הזרע שלכן נקרא "משכיל" כידוע:

נחית במטלנוי כו'. שמוליך הזרע על ידי חוט השדרה ומוליך כל הת"ק רעותין, נ' תרעין, למלכות שלכן נקרא' י"ם גי' חמשים. וז"ש לגו ימא כו':

תחותיה מתפלגין כו'. ר"ל שהוא עץ החיים שאמרו ז"ל עץ החיים ת"ק פרסה ותחותיה מתפלגין כל מימי בראשית כי הוא נקרא חי כידוע, וזהו 'עץ החיים'. וז"ש חד אילנא כו' ת"ק פרסה כו' ותחותיה כו'. ור"ל מימי בראשית של מלכות שנקראת בראשית כמ"ש בתיקוני זהר כידוע:

שקיו דגנתא כו'. הוא בריאה ששם צרורא דחיי דנשמתא צרור החיים. ושם יורד הקב"ה בחצי ה לילה לאשתעשע כו':

כל נשמתין כו'. שלכן נקראת נשמת כל חי:

דעאלין בגנתא. לבריאה. וכ"ז כ"ה למטה שאילנא דת"ק פרסה הוא מט"ט וים הוא עשיה וגנתא הוא ג"ע שבארץ ג"ע התחתון. מט"ט הוא שדי ומלכות [עשיה(?)]:

אתברכא בשבע. מז' ספירות דזו"נ על ידי הרמנא דמלכא ז"ס דמלכות דאדם קדמון:

למיהוי אבא לגופא בסליקו דדיוקנא עלאה. ר"ל ז"ש אברם. אב אבא. רם בסליקו כו'. שר"ל אב כמו אב לפרעה שיהא מנהיג אותו:

כד בעיא לנחתא כו'. ר"ל זהו ויאמר ה' אל אברם כו':

לאשלמא כו'. (ע"ז ע"ב)(?) ר"ל לעשר ספירות שכל אחד כלול מעשר:

בחושבן כו'. ר"ל זהו ויאמר כו' שא"ל שתקיים ל"ך ל"ך:

לאתתקנא כו'. שכולן יורדין לגן:

ולמפלח כו'. כמ"ש לעבדה ולשמרה כו':

מארצך כו'. ששם (נמחק בהעתק אולי צ"ל לבושין. המסדר) דילה:

וממולדתך דא אילנא דחיי. שמשם הולדתו יסוד:

ומבית אביך תריסר כו'. (אמר המסדר נראה שגירסת הגר"א "אילנא דחיי ומבית אביך תריסר שבטין עלאין דשכינתא"). שהן י"ב שבטין שבמלכות כידוע שהן ביתו של הקב"ה ישראל סבא:

אל הארץ כו'. והן כנגד ד' לבושי הנשמה רוח מו"ק שנכללין ביסוד בסוד ת"ק פרסה ונפש מימא‏ בית אביך ולבוש כלל הנשמה שהוא אמצעי בין הנשמה ובין הגוף כידוע והוא מגינתא ובו מתלבש הרוח בג"ע וגוף מהאי עלמא והוא ממט"ט שהוא גוף השכינה. וכן למטה ממט"ט הרוח. ומעשייה הנפש. ומג"ע התחתון הלבוש ומן הארץ הזה הגוף. וכולן לבוש לנשמה מבריאה ולמעלה כולן לבוש להנשמה מבינה. וממט"ט הן האיברים הפנימיים שנאמר "ופני לא יראו" שקאי על מט"ט כמ"ש לקמן ואיברים החיצונים הן מעשייה שנקרא אחוריים "וראית את אחורי". וכן למעלה "וראית את אחורי" מלכות כו' ולמטה מאביו ואמו איברים הפנימים והחיצונים:

אשר אראך. אל בטן אמו ששם מראין לו מה לעשות ועונשי המצות ושכרן וכל התורה כולה כידוע:

עבד שמיא וכו'. ר"ל שמים חג"ת ובתחלה מחו"ג ולא נתקיימו עד שבא הרוח ת"ת ועבד שלמא. והן ג' יסודות עלאין. וסמכין הן נצח והוד:

וכולא קאים על אורייתא. שהוא רוחא הנ"ל:

וכרוזא. גבריאל:

בחיל. בכח מסטרא דגבורה לפי שאז רוח צפון מנשב ולכן גם כן התרנגול שנקרא גבר מתעורר לקרוא גם כן למטה מעין התרנגול שלמעלה גבריאל כמ"ש בפרשת בראשית:

דעייל רוחא. שמתעורר נשמתו לקול הכרוז כמ"ש החרשים שמעו והעורים כו':

ומתמן נפיק קלא דקליא חילין אתבדרו לד' סטרי עלמא. הענין כמ"ש בתז"ח ע"ט ע"א קלא דקליין אשתנין מגו כו' וגלין אתהדרו לסטר צפון לסטר מזרח וכו' ובתיקונים דף ל"ו ע"ב ודא אזיל לצפונא ודא אזיל לדרומא וכו' תרין אחרנין וכו':

ומ"ש חד סליק כו' חד נחית וכו'. הוא מ"ש שם בתיקונים דא סליק ודא נחית והן ששה סטרין דאגוזא שאמר בסת"א ה' ע"א:

חד עייל בין תרין. דעת בין חו"ב, והוא קלא פנימאה, נקודה קדמאה בין חיך וגרון כמ"ש בתז"ח ע"ט וכד אתפשטת מטאת לחד מאלין ואשתני ואתעבד רוח וכו' והוא ספי' הראשונה דז"א שאמר בספר יצירה אחת רוח אלקים חיים והוא בגרון:

תרין מתערין בתלת. חו"ב נכנסין בתלת מוחין דז"א והוא ג' ספירות הראשונות שאמר בספר יצירה רוח מים ואש שהן חב"ד דז"א והוא שאמר בתז"ח (שם) סליק האי קשרא וכו' ושני ליה בתלת גוונין באשא ברוחא במיא:

תלת עיילי בחד. שג' מוחין נכנסין ומתפשטין בת"ת והוא בקשרא דלישן כמ"ש שם האי קשרא דחיק ליה כו' ברזא דוא"ו דאיהו לישן כו'. והת"ת הוא דאפיק גוונין כמ"ש בפרשת משפטים קכ"ג א' (ח"ב קכג, א) אתפשטותא דת"ת דגוונין בי' מתחברין כו'. ואמר בז"ח דף מ"ה ע"ג כדין האי ניצוצא אחזי בהו גוונין ואתעכב בי' י"ב ירחין וכו':

וז"ש חד אפיק גוונין, ואינון י"ב כנ"ל, י"ב ירחין, והן י"ב גבולי אלכסון שבת"ת. והענין כי הן שש יריעות דאינון חמש ושש יריעות דאינון חמש ה' חסדים עם מוח חכמה וה' גבורות עם מוח בינה:

וז"ש שית מנהון לסטר חד ושית כו' ואלו מתחלקין מהגבורות נבנין תריסר טעמי וכ"ב אותיות ומהחסדים נבנין עשר נקודות. וז"ש שית עיילי בתריסר תריסר מתערין בכ"ב שית כלילין בעשרה. ואלו עשר נקודות כולן קיימין על חד נקודה דנפקו מינה. וז"ש עשרה קאים בחד:

ועיין בתז"ח שם ותבי ןפי'. ואע"ג שאמר שם דטעמין הן תליסר אינן רק תריסר וא' כללן כידוע בי"ג תיקונין. ואלו הן כלל שמא מפרש במ"ה נהורין אתברי עלמא‏. תריסר ועשרין ותרין ועשרה וחד שהן ל"ב נתיבות וי"ג תיקונים. או שתלת הן אמ"ש כנ"ל. והן בין בנקודין ספי' וע"ס פנימיות בין ג"ר שלש אמות מכ"ב אותיות ואח"כ נכללין בלשון כנ"ל ומתחלקין לו"ו ו"ק של הרוח והן ו' נקודות אחרונות, ו"ק של האותיות שהן ז' כפולות. ואח"כ בי"ב שהן י"ב פשוטות. ואח"כ נכללין במל' כל הכ"ב וז"ש תריסר מתערין בכ"ב. וכן נכללין כל העשר ספירות י' נקודין. וז"ש שית כלילין בעשרה. ועיין בספר יצירה ותבין כל זה:

ונשמתא שטיא כו'. שאין רקיע נפתח לה:

וסלקא. מצד מעט מצות שבידה שהן כנפיים לנשמה רק שמכבידין עליה העונות:

ונחתא. וכמ"ש ברעיא מהימנא פרשת ויקרא בסוד אשם תלוי עי"ש:

אתפקדן דוכתייהו. בגן עדן נפקד מקומם:

אתמסרון. לגיהנם שם נחתי וכו'. וז"ש עלייהו כו' לא יעלה כמו בתחלה שהוא סליק ונחית:

בההוא שעתא. קאי אלמעלה:

מסטר צפון. מבינה וזהו מי נתן לשכוי בינה:

בד' סטרי עלמא. חגת"ם:

ואתער כו'. להתעורר ב"א לתורה שכל התעוררות הוא מצפון כמ"ש עורי צפון והוא בחצות ובואי תימן בבקר לב"ה בקר דאברהם הלוך ונסוע הנגבה, שעד חצות שינה סטרא דמותא שליט ואחר חצות מסטרא דבינה חיים וצריך לקום מסטרא דמותא ולאחוז בחיים בתורה:

דמית בחיי אבוי. ר"ל בלא זמן:

ת"ח מלה דלעילא. שהעליון זך מאד וא"א להיות למטה בלא התלבשות והוא בהתעוררות התחתון וכן נשמתא בנפש:

בסתרי תורה. ואעשך וכו'. כמש"ל ואתברכא בשבע כו':

האי ברכתא כו'. מסטרא דז"ס כנ"ל ד' ברכות מחגת"ם כמ"ש בזוהר בעמוד הזה רש"א ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא כו'. כי גדול בימינא וברכה בשמאלא כידוע. ואגדלה כו' מסטרא דת"ת. והוא נוטה לימינא לכן ואגדלה. ומלכות נוטה לשמאלא לכן והיה ברכה. ואמר שמך שהוא מלכות כידוע לאכללא מדת לילה ביום. וכן בסוד שמי וזכרי רמ"ח בת"ת ושס"ה במלכות. וזהו ואגדלה שמך שמוסיף ה' בשמו ויהיה גי' רמ"ח מסטרא דת"ת. וה' מוסיף בשמך. שמך גימטריא ש"ס. ועם ה' שס"ה. וז"ש ואגדלה עם ה'. וכן אמר והיה כו' לאכללא מדת יום בלילה שהן כלולין כי שניהם נוטלין מחו"ג רק שכאן זה גובר וכאן זה גובר. וזהו והיה שהוא אותיות הוי"ה. ואמר "והיה" בתחלה ו"ה לאשלמא ל"זכרי" וזהו ברכה גי' זכר. ואח"כ י"ה לאשלמא ל"שמי". וזהו שם דשמך לאכללא כנ"ל. ג' ברכות האחרונים בנה"י. "ואברכה" נצח ישראל לא ישקר. "ומקללך" הוד, כל היום דוה, ויגע בכף ירכו כידוע. "ונברכו כו'" יסוד. "בך" שבו כ"ב אתוון. "כל" שנקרא 'כל'. "משפחות האדמה" והן ע' פרי החג שמתברכין ע' אומין והן ע' שנין כמש"ל. ומלכות היא ברכה רביעית שהוא יום הרביעי כמ"ש:

דאיהי קאים לפתחא. כמ"ש לפתח חטאת רובץ כו' ור"ל לפתחא דעלמא:

עד דיעברון כו'. שאז בא יצה"ט לאדם ואז מתעוררת הנשמה לאדם כמש"ו:

דהא מתריסר וכו'. ר"ל לאחר י"ב בתחלת י"ג מתחלת הנשמה להתעורר ובסוף י"ג שנה נשלמת הנשמה וזהו שנחלקו בגמרא (נדה) תוך הפרק אם הוא כלפני הפרק או כלאחר הפרק. ור"ל לפרש הפסוק ואברהם בן חמש וכו' כמש"ו שהן י"ג:

בסתרי תורה. וכדין אתחזיאת נשמתא כו'. ר"ל לאחר י"ב שנה מתחיל להתראות הנשמה. ואמר משום דאיהי אתיא כו' ר"ל מה' ספירות חג"ת נ"ה שהן ת"ק פרסה. ומספירת יסוד שנקרא ע' שנה באין ע' שנה לאדם כמש"ו:

דאיהו שביעאה כו'. ר"ל לבינה שמשם הנשמה ויסוד כלול מכולם שכ"א כלול מעשר הא שבעים:

כדין נפקת כו'. שהקליפה שממית בידים תתפש נגד ז' תחתונות כידוע. ואמר כאן שבעים וכאן חמש וחלק אותן לשתים ששני ערלות על הברית יסוד, א' ערלה וא' עור הפריעה, והן ג"ן‏ נגד דכר ונוקבא וכן כאן ב' קליפות, א' נגד מלכות שמסטרא נקרא יסוד שבעים שנה ספירה שביעית, ונקרא גם כן י' זעירא אות ברית כידוע (בסוד יסו"ד סוד מיסוד שבעים שנה, י' מיסוד, י' זעירא. ושניהם כאחד 'יסוד' בסוד ברית ועטרה, לבנת הספיר. המסדר). והכל א' כידוע ששניהם נכללין כאחד והן היכל שביעאה לבנת הספיר, יסוד ומלכות:

וחמש שני ערלה השני נגד ה' ספירות שלכן כתיב שנים. והענין הוא בנשמה שבה ע' אנפין שמהן שבעין שנה וה' מדרגות של הנשמה הידועים והן שבעים וחמש הנ"ל. וז' שנים הראשונים יוצאין ע' אנפין מערלה הראשונה מלמטה למעלה מקליפה שכנגד היסוד ואז הולך לרבו כמ"ש (בבא בתרא) שמכניסין כבן שבע כי השבע כלילין משבעים כנ"ל ואח"כ חמש וכו' ושבע ימים הראשונים שלטא עליה ערלה הגופני' על הברית נגד מלכות שנקראת בת שבע. ומיום הח' מתחיל לצאת מע"ה שנים הנ"ל. ושנת הי"ג הולכת הנשמה ונשלמת עד שיוצא מההוא ערלה לגמרי נגד בינה והוא ביסוד נגד בינה שבת עלאה שבת תתאה והן י"ג שנים ז' ו', זו"נ:

בסתרי תורה. לוט בן אחיו כו'. ואמר בן אחיו שהוא בן הרוח שגדל עמו ובחיקו תשכבנה. כזכור בניהם מזבחותם. והרוח אחיו של הנשמה שבא בשנת י"ג:

דלא אעדי כ"כ כו'. ר"ל אע"פ שמתעוררת הנשמה:

בשעבודא דאורייתא ואמשיך כו'. ר"ל עד מקום שכם כו' כמש"ו. ואמר ויצאו ללכת כו' ר"ל שיצאו מחרן כנ"ל ללכת ארצה כנען ר"ל לארץ החיים ללמוד תורה והוא ארץ של כנען [...]‏ זוכין לה כידוע, ואמר ללכת בשנת י"ג ויבאו ארצה כנען [לאחר] י"ג:

אלין עובדין טבין. ר"ל מעשים טובים שעשה קודם שנת י"ג שבסייעתא דילהון כפיף לסטרא בישא ומתקן לגוף אחר י"ג שנים:

‏**(בזוהר). וירא ה'.** שנתגלה לו השם. ויאמר לזרעך הוא הבטחת הנשמה לחזור בתחי' ויירש אז את הארץ שאז נקרא יצחק לבני ליצחק וכמ"ש בפרשה חיי שרה עי"ש:

ויבן שם מזבח. הוא מזבח שמקריבין עליו נשמתין והוא מזבח ההרוס דאליהו:

ויעתק משם ההרה. שנסע ממדרגה למדרגה והוא מי יעלה בהר ה' מי יגור באהלך כו' ועיין בז"ח מ"ט ע"ג:

מקדם לבית אל. כמו שלמטה בבימה"ק דרגין דרגין קודם נכנסין להר הבית במזרח ואח"כ לשאר מדרגות כן למעלה כידוע. וכמש"ל צ"ד ע"ב בקדמיתא חצריך כו' עי"ש. וזהו מקדם כו':

ויט אהלה. שם כמ"ש מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך:

בית אל מים והעי מקדם. כמ"ש למטה שעי הוא דרגין דלתתא והן חוץ להר הבית סביב רשעים כו' וחופפת לה והיא עומד בהר. בית אל מים והעי מקדם שהן מלכי קדם אשר מלכו לפני מלוך כו' מהררי קדם ינחני כו':

ויבן שם מזבח. דכמה מזבחות בנה שבכל עולם שעולה מקריבין אותו כידוע והוא בונה אותם בעה"ז כידוע:

ויסע אברם. כמש"ל כמו שהם מלמטה כך הכל למעלה בכל הכללים ופרטים וכשהולכין להר הבית באין ומקיפין דרך ימין לדרום והוא סוד הייחוד של ק"ש ותפלה כמ"ש בפרשת במדבר ובא לו לקרן דרומית כו' עי"ש:

ויקרא שם אברם בשם ה'. שם דוקא כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר כו' וכמ"ש יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' כו':

(בסתרי תורה) דאינון ס"ה כו'. שהן של ע"ב אתוון דא"ב, ובהון "ותרב חכמת שלמה" מספר תר"ב. ונקודין בחכמה ומספרין בחכמת שלמה ששם המספר ושם פרפראות כו'. ובזה קיימא סיהרא באשלמותא:

שיתין אינון. ר"ל של ו"ק ומלכות מצה פרוסה והיא ה' חציין. וז"ס שס"ה של חנוך ושל השמש שהן חד דרגא שהן באשלמות הפרצוף עם ג"ר שהן בדרגא דמאות ואחר שהוליד בנים [לס"ה שנים. הד"ל] נתעלה בדרגא דאו"א ולכן סלקו: