(אתר דחכמה עלאה וההוא נהר מתחברין כו'. א"ה בתיקונים נ"ב ע"א פי' הגר"א דהיינו דעת עי"ש בד"ה דנונא כו'):

(בעשרה מאמרות כו' תלת' אינון. פי' הגר"א בתיקונים מ"ב ע"א בד"ה קם ר"ש. דהיינו שכל הי"ס נכללין בג' קוין חח"נ בג"ה דתי"ם, ועיקרם חב"ד כמש"ו.

ועלמא בהו אתברי. ר"ל המלכות שנקראת עולם נכללת בג' קוין הנ"ל שהן כלל ע"ס.

עבד לאברהם כו'. ר"ל שחג"ת אתכלילו בחב"ד והן ג' טפין דמוחין. המסדר)

דהא כד אתברי אדם מעפרא דמקדשא כו' אר"ש ת"ח ארבע אינון קדמאי רזא כו' (דף כד ע"א) ת"ח אש רוח מים עפר אלין אינון קדמאי ושרשין דלעילא כו'. כה"מ ע"ס מבואר בבאוה"ג לקמן היכל ו' דפקודי (רנ"ד ב') ד"ה דאינון ד' יסודין כו'. עי"ש:

רעיא מהימנא. פקודא דא קדמאה כו'. ר"ל מצוה ראשונה שצוה משה רבינו ע"ה לישראל אע"ג שכמה מצות כתובים קודם לב"נ:

ראשיתא קדמאה כו'. ר"ל לכל ב"נ שהיא מצוה ראשונה "למנדע כו'":

וסופא דכלא בפרט כו'. ר"ל סוף של כל המצות אחר שיעסוק בכלם כמ"ש לקמן בסמוך ולבסוף מ' שנין דקא כו':

בפרט למינדע ליה כו'. ר"ל האיך אנהיג עלמא בכל מדה ומדה דיליה והן כל סתרי תורה והוא סוף כל הלימוד והמצות:

וכלל ופרט איהו כו'. ר"ל שכלל הוא עמודא דאמצעיתא שהוא ראשית להשגה ופרט הוא מלכות שהוא סופא דהשגה באצילות, וכן בכל העולמות. והן שבעת ימי הבנין שהם מנהיגים את העולמות. כידוע שג' הראשונות הם "הנסתרות", והן "הנגלות לנו כו'":

דכר ונוקבא כחדא. ר"ל על ידי עסק דכלל ופרט:

ואשתכח ב"נ כו'. ר"ל בפקודא דא הוא עוסק בכלל ופרט שהן דו"ן, כלל התורה והמצות כידוע:

ב"נ בהאי עלמא כו'. ר"ל האדם ואשתו שהוא כלל ואשתו פרט כי ביצירת הולד בטיפת הזרע נכללים כל האברים כידוע ובאשה נפרטין ונצטיירין כל האברים בפרט:

תקונא דהאי עלמא כו'. ר"ל בעוה"ז השמים וארץ הן כלל ופרט כי הכל תלוי במזל כל עשב ועשב וכל מה שבעוה"ז כולם כלולין בשמים ונפרטין בארץ והכל נגד דו"ן. וז"ש "בגין כך ראשיתא דכלא כו'":

ואלמלא פקודא דא כו'. כמ"ש "הגידו האותיות לאחור ונדעה כי אלהים אתם" (ישעיהו מא, כג). ולכן היו קודם למכות התראות לידע שהיו המכות מאתו י"ת. וזה ענין אותות ומופתים. שהאות הוא הודעת הדבר קודם למעשה כנ"ל "הגידו האותיות כו'", וזהו אות שע"י בא, ומופת הוא שינוי הטבע:

בין אינון דמתנהגי כו'. ר"ל בין מצות התלויות בארץ ובין שאינן תלויות בארץ:

דא בארח פרט. ר"ל שה' הוא כלל שם העצם מעיד על מציאותו ואלהים הוא דיין ומנהיג את העולם ובורא ומחיה כל דבר וכל הנהגות של העולמות. ולכן נאמר בששת ימי בראשית הכל שם 'אלהים'. וידיעת הפרט האיך עצם כבודו מנהיג העולם בכל מדה זהו "ה' הוא אלהים":

ודא וההוא דקדמיתא כו'. ר"ל שקדמיתא הוא אני ה' אלהיכם למנדע מציאותו והוא מנהיג אבל לא האיך במציאותו הנהגות העולמות, ולכן לא כתיב שם "הוא אלהים" כמו שכתוב כאן, וז"ש "דא בכלל כו'":

ואי תימא הא כו'. ר"ל כאן משמע שיראה קודם לדעת והאיך אמר שפקודא קדמאה הוא למינדע כו':

תירוצא. ר"ל אני אתרץ לך:

דא בארח פרט כו'. ר"ל שדעת הנאמר בפסוק זה הוא פרט שהוא סוף כל הפקודין כנ"ל:

למינדע מאן איהו כו'. ר"ל שדעת דהאי קרא קאי אלמעלה על יראת ה' שהיראת ה' הוא קודם לדעת היראה, וז"ש "אם אין תורה אין יראה, אם אין יראה אין תורה", שקודם משמע שתורה קודמת ליראה ואח"כ משמע שיראה קודמת, אלא שהתורה שאמר קודם הוא כלל ושאמר אח"כ הוא פרט:

מאן איהו יראת ה'. ר"ל מלכות שהיא נקראת יראת השם כידוע, והיא פרט כנ"ל:

ואע"ג דאית כו'. ר"ל אע"ג שצריך לירא מה' אע"פ שאינו יודע עדיין אותו בפרט איזה מדה הוא יראת ה' מכל מקום הוא חייב לידע אח"כ בפרט מאן איהו כו'. ור"ל ז"ש יראת ה' כו':

דהא איהו ראשיתא כו'. ר"ל יראת ה' מלכות הוא ראשית לידיעת פרט כידוע זה השער כו' ור"ל ז"ש יראת ה' ראשית דעת:

וכלא בכללא חדא ורזא חדא. ר"ל שהכלל והפרט נכלל הכל כאחד:

כיון דינדע כו'. ר"ל שרמ"ח מ"ע נגד איבריו של אדם מסטרא דז"א כלל, ושס"ה לא תעשה נגד ימי השנה מסטרא דמלכות כידוע. ואמר לעיל שקודם ידע בכלל ואח"כ ישתדל בפקודין ואח"כ ידע בפרט. וז"ש "כיון דינדע כו'":

וינדע כל יומי כו'. ר"ל שישתדל בכל ימי השנה בפרט:

עילא ותתא. ר"ל עילא במלכות, ותתא ימות השנה:

בזמנא דשייפין אוריקו כו'. ר"ל ז"א לנו"ק:

כדין כו'. ר"ל שהשפע יורד אליו מלמעלה וזהו שנסמך בשמנה עשרה רפאינו לברכת השנים ואמרו ריש פ"ב דמגילה מ"מ רפואה בשמינית כנגד מילה בשמינית, יסוד שהוא שמיני כידוע לראשית חכמה, וברכת השנים בתשיעית מלכות:

מרזא דאדם. ר"ל רמ"ח איברים. וז"ש "באלין פקודין כו'" שהן רמ"ח:

אנכי סלקא לרזין כו'. כמ"ש בז"ח ל"ד ע"ד אנכי הכא איהו רזא כלל ופרט כו' אנכי כללא כו' ה' אלהיך פרט כו' עי"ש. ור"ל שהכל נכלל באנכי בכלל וה' אלהיך הוא בפרט כמ"ש שם:

והכא איהו כו'. ר"ל על פי הסוד כמש"ש שאנכי הוא כלל כל הספירות וה' אלהיך הוא בפרט וכאן אמר לפי פשוטו שפי' המלות של 'אנכי' הוא כלל כמ"ש דאית אלהא כו' ה' אלהיך בפרט במדות דיליה כמש"ל:

**[ליקוט]**ולסוף מ' שנין. ז"ש בן מ' לבינה:

דא בכלל ודא בפרט. הוא כמ"ש בר"פ שמיני דשניהם נכללו בדו"ן לכן נאמר בשניהם ה' אלהינו:

ואי תימא כו' דא בארח פרט למנדע כו'. ר"ל דס"ד כפשטיה דקודם צריך ליראה ואח"כ לידע ואם כן הדעת דקרא דכתיב סתמא הוא בכללות ולמעלה אמרינן דקודם הכל פקודא קדמאה למנדע ליה כו'. ולזה משני דיראה דקרא לא במעשה אלא בלימוד ורק ראשית הדעת הוא לדעת מאן יראת ה' ואם כן ע"כ הוא דעת בפרט. וז"ש "אע"ג דאית ליה לב"נ וכו'" ר"ל אע"ג שקודם ידיעת הפרט צריך לירא אבל ענין הקרא אינו ליראה אלא למינדע היראה וז"ש "אבל הכא כתיב כו'":

אינון רמ"ח כו'. עיין מ"ש בריש תס"ט דזו"ן הן עולם ושנה שהוא אדם ושנה וע"ל בריש פרשת יתרו ומש"ש:

אנכי סלקא לרזין כו'. עיין בז"ח סוף פרשת יתרו דאנכי כללא דזו"ן וכן הוא ה' אלהיך והוא כלל ופרט וכנ"ל. ואנכי הוא בתיבה א' בכלל על כללא, ועי' פ' תרומה קס"א וקס"ב הה"ד אתה הראת כו'. [עד כאן ליקוט]:

[זוהר] אר"א בסטר ימינא עלאה כו'. הוא אור הראשון בכתר עליון ונקרא חסד עליון אור דאויר, ואח"כ נמשך בחו"ב דרך נקודה בסוד י' אור. וזהו היאורין, והן "י"ג גליפין גילופי דגליפין בחיזו דחויא אריך כו'" (בספרא דצניעותא פרק קמא) ולקמן (פרשת בא) אמר ט' שהן ט' למטה דסמכין עלוי רגלין וכאן י"ג:

ואמר מבועין כו' נהרין כו'. נגד אור י' יאור, ונתחלקו בחו"ב ה' אור הב"ל, ה' לב, ל"ב אלהים דה' נקודין חושבן אלהים (ה"פ א') [ה"פ] י' מאמרות נש"ב ו'י'א'מ'ר' (אמר המסדר, נ"ל שהוא אותיות אור ים שהן ה' אור וה"פ י' נ' שערי בינה):

וז"ש אלין סלקין ואלין כו' עיילין ונכללין באויר. ואמר חד אפיק כו הוא התפשטות חסד עליון בוצינא דקרדינותא. ואמר בתרין גופין חו"ב. ואמר חד גופא דנהרא הוא נהר היוצא מעדן, דעת, והוא הרקיע המבדיל בין כו':

וז"ש נטיל כו' ואפריש כו'. ובי' אלף אכסדראין ואלף יאורין כידוע והוא אלף רבתי "חמשה ואלף", אשריך ישראל:

וז"ש נפקין לד' סטרין. כמ"ש בפ' א"מ (דף ע"ט ע"א) ביעא דקושטא כו' אתבקע לד' סטרין והן ד' בתי דתפלין. וי"ג ואלף הן סוד חו"ג וגבורות הן בדעת ועיין באדרא רבא קל"ה א' (ח"ג קלה, א) "וימלוך באדום רזא חדא כו' תאנא כו' אלף אלפין כו'", ושם קל"ו ע"א (ח"ג קלו, א) "ותאנא בתלת כו' מחללא תליתאה". וז"ש מאינון נהרין כו' תליסר יאורין והוא בימינא. ואח"כ אמר תצ"ט ופלגא מסטרא שמאלא והן בחו"ג, ושם אשתאר כו' וי"ג הוא ר"ת ג"ח של ע"ב בימינא (ר"ל ר"ת של ו'הו א'ני ו'הו וא"ו עולה י"ג, וכדאיתא ברעיא מהימנא בכ"מ), ואלף הוא סוף ז"ח מ"ב [ר"ל סוף דשם מ"ב]. (אמר המסדר, היינו ז' אותיות אחרונות מז' חלקים דמ"ב שהן ץ' . ן'. ש'. ג'. ע'. ק. ת' שהן גי' אלף וי"ג). וי"ג כלילין (פי' דאלף כלול בוא"ו וא"ו כלול באלף. המסדר) כמ"ש למטה ושם בג' וכאן בז' ושם בראשי תיבות וכאן בסופי תיבות. וחילוקן בשם דנצח והוד (ר"ל צבאות), דהן כרובים זהב והאלף נחלק לב', והן אֶלֶף. והנה ו' א' הן ימינא ושמאלא, כי הן אחד אלא שוא"ו כללא וא' פרטא כמ"ש בסתרי אותיות פרשת בראשית, והנה הן כלולין זה בזה ושמאלא נכלל בימינא, אל דאלהים. ותצ"ט ופלגא ב' פעמים עם י"ג דוא"ו תק"ו מכאן ומכאן, וכן הוא שם הראשון והאחרון [דמ"ב] אלא שבאחרון נתוסף ת' הנקבה, תולע ותולעת דמתבר טורין וסלעין דחויא, ות' הוא א' בא"ת ב"ש ונתחלף לת' תנין חויא דחיי:

וכן דשמאלא ת' תחי' כו' ואמר ת' בי יברא העולם כו' ת' בתי דינא דמצחא ונמתקין כו'. ועי' מ"ש בסוד ד'מ'ת' וכאן הוא ב' פלגא, ולכן ת' איש כו':

והנה בשם צבאות בוא"ו ופלגא נכלל ו' ופלגא חציו של וא"ו, ונעשה וא"ו שלים והוא י"ג. וזהו שם הראשון באותיותיו. וכן משלים לאחרון ות' ב' פלגי כנ"ל סופו של שם וא' בתחלתו. שם פנים הראשון וכאן אחור הראשון. ולכן לא נברא בו העולם וגם באלף שלא יכול כמ"ש השפעת עליהם כו' ונברא באות שני לראשון (נ"ב על הגליון. ומ"מ שניהם בסטרא דגבורה כי בו נברא העולם כי א' הוא כנ"ל אלא שאלף הראשון חסד אור הראשון כל יחודי בך וא' האחרון בגבורה אי"ה או"ה ובו נכלל הכל לאחד והכל חסד, זה חסד של גבורה התחלת שם הזה, וזה חסד חסדים אור הראשון. ע"כ). ושם הברכה ממותקות:

ואמר ע' שנין כו'. דהן ז"ק דידי' וז' דנוק' וז' נכלל בו' וז' נכלל בשביעי כידוע. והן ב' שמות הנ"ל. ות' שלימו דלהון. וז"ש באדרא רבא אלף ות' גבוראן כו'. וכמו שנכלל כאן וא"ו דחסד כן בוא"ו נכלל האלף באמצע כי אמצע של ע"ב השני הוא דגבורה לכן ב' ווין וא', וכן נקודין (פי' כי נקוד שם ע"ב סגול שבא סגול. והשבא הוא ניקוד גבורה באמצע. המסדר) בסוד אקי' שו"א בתוכם. והנה אלף חסר חד באלף ונשאר א' להשלים י"ג דוא"ו ובזאת א' דמשלים י"ג נכלל גם כן ב' פלגי דנעשין אחד ונכלל בחסד דשם חסד ונכלל א' בוא"ו ווא"ו באלף וא"ו בין ב' יודין והן כלל ופרט כנ"ל שהן חו"ב כידוע בסוד ויעבור וכמ"ש בריש תז"ח:

ואמר אלף יאורין כו'. משום דהוא סיומא דאלף וכולל כל האלף, ועמ"ש בסוד האותיות שהן תצ"ט ופלגא בדכורא ונוקבא ואלף משלמת להן כ"ח מעשיו והוא שער הנו"ן את ואת דמישרים נכללין בשניהם לאחד, וכן האלף לפי שהן שוות:

[ליקוט] היאורין והתנין. ידוע שהן כולם בקדושה למעלה על כולם. והוא בשם צבאות וא' נחלק לשנים בזה נשתלם ת"ק, אבל אינו אלא ת"ק חסר פלגא ולכן לא בא עוד אלף שלם, ושלימותו הוא בתנין שמשלים ב' החצאין כמ"ש למטה "אשתאר פלגא כו'", והן ב' צבאות בנצח והוד (אמר המסדר, עיין בכללים שבהקדמת ע"ח), והן אלף יאורין והן חשבון אותיות התורה ומספרם בעיינין שהן עיניך ברכות בחשבון ששם תלוי החשבון ונעשים בריכות, ר"ל יאורים כמ"ש בפרשת פנחס והן נצח והוד כידוע:

ואמר בספר גנת אגוז שמספר כ"ב אותיות הם תצ"ו, ור"ל (נ"ב מא' עד ק' גי' תצ"ה) תשר"ק מספרם אלף והן א' שהוא אחד. וז"ש במדרש רבה פרשת ויקרא פ"ב וש"מ (בתד"א) שתצ"ו חיילות משבחים להקב"ה ועוד ה' כפולות ך מ ן ף ץ מספרם ג' אלפים וחצי הם ג' וחצי, עם תצ"ו הן תצ"ט ופלגא. והן היאורים כנ"ל ברכות בחשבון, ושני מיני אותיות הם א' כסדרן וא' תשר"ק בזו"ן כמ"ש בז"ח ש"ה והן אלף חסר חד:

וז"ש "תצ"ט יאורין ופלגא בסטרא דא כו'" ר"ל באותיות הזכר שעולים כמספר זה, "ותצ"ט ופלגא בסטרא דא בשמאלא כו'" ר"ל בנוקבא (ר"ל האותיות בדרך תשר"ק שהן בנוקבא הנקרא שמאל, וכן תשר"ק הולך משמאל לימין משא"כ מא' עד ת' הולך מימין לשמאל ועולים גם כן במספר תצ"ט ופלגא כנ"ל). וכן בנצח והוד כי איהו בנצח ואיהי בהוד, וידוע שסופן של כ"ז אותיות הוא א' במספר אלף, כי הץ' תת"ק, והוא אלף הגדול של בינה בסוד הדעת, אלף אדרין, ולזה זכה משה בסוד אלף חולקין דנטל והוא הדעת שזכה משה. וכן מה שאמרו רז"ל שזכה לבינה הוא כנ"ל, וכמ"ש אלף בינה. וכשחטא (נראה דצ"ל וכשחטאו, או דחטא הערב רב בעגל נחשב חטאו בשביל שקבלם כידוע. המסדר) א"ל לך רד מאלף הגדול לאלף הקטן של מלכות, א' ד"ויקרא", והן סוד מ"ט שערי בינה שנכללין הה' כפולות של זו"נ כאחד שהן מישרים כמ"ש בז"ח ש"ה. וזה האלף הגדול הוא התנין והוא סוד שנקרא משה התנין הגדול, לכן על ידו לקה פרעה. וז"ש "אם אין אתה גואלם כו'" (בשמות רבה) והוא כליל כל האלף יאורין ולכן נקרא אלף אָלֶף. וז"ש "אלף יאורין חסר חד אתמליין מיניה":

ואמר חד לשבעין כו'. ר"ל פעם הוא בדכורא שהן ע' שנה ז"ס. וכן בנוקבא גם כן ז' ספירות שלה ועיין באדרא רבא קל"ה א' (ח"ג קלה, א) וימלוך באדום רזא חדא הוא כו' דבגינה מתקטרין כו' והוא הדעת כידוע שם. וכנגדו בלעם בן בעור שהוא כנגד משה רבינו ע"ה ולכן הלך לקראת הנחשים. וז"ש כאן "רישא סומקא כו'". ועיין בפרשת תזריע מ"ח ב' (ח"ג מח, ב) "ותא חזי ברישא כו'". וענין י"ג יאורין הן י"ג טעמין וט' יאורין דפרשת בא הן ט' נקודות שאלו ג' הן כלל הכל. ועיין באדרא רבא קכ"ח ב' (ח"ג קכח, ב) בגולגלתא כו' ושם קל"ה ב' (ח"ג קלה, ב) בגולגלתא דא יתבין וכו', ושם הוא סוד היאורין והתנין כמ"ש בס"ד פ"א ושם הוא שם צבאות וג"פ קדוש בג' הויות שמסתלקין (צ"ל שמתחלקין. המסדר) לג' עיבר השערות והנימין וכ"א קדוש שער הנזיר והן שרש לי"ג תיקונים וט' תיקונין י"ג יודין וט' ווין (פי' דברכת כהנים. המסדר) ומהן יוצאין כ"ב אתוון אלף יאורין והן סוד התורה אש שחורה על גבי אש לבנה, ב' השערות הנ"ל, ומהן סוד העיינין כידוע. והן סוד בריכות שמשקות השערות וז"ש קניתי ברכות מים.]

עוד כ' במקום אחר שיש ג' אלפים והן אלף טורין ואלף יאורין ואלף עלמין דחתימין כו' והם ג' אלפים משל. וג' אלפין אלו הם שרשן בג' רישין אלף טורין בחיוורתי, אלף יאורין בנימין ששם היאורין לכן הם י"ג יאורין כידוע, ב' צבאות בהחלק האלף והן נצח והוד שהן אפיקי מים והן מעלה ומטה שכנגדן ב' צבאות צבא מעלה וצבא מטה כמ"ש יצאו כל צבאות ה', ואלף עלמין דחתימין כו' במ"ס שהוא עזקתא כו' והן בי"ג דדיקנא עש"ב (כ"ה הרמ"ש בחיבורו ברית עולם כת"י. וסיים שם ושפתים ישק משיב דברים נכוחים וכל יקר ראתה עינו אשרי עין ראתה כל אלה. ש"ל):

בגין לבערא רוח מסאבא. כי האזוב הוא בדרגא דח"י עלמין וכל אוח מסאבא הוא מצד המיתה, בין בצרעת בין בכ"ד. ולכן צותה התורה במצורע ב' צפרים נצח והוד כידוע, ארז ואזוב גוף וברית, שני תולעת גבורה, מים חיים חסד, כלי חרס מלכות. ולכלול הכל בימין והוא דם הצפור השחוטה שהוא הימנית כידוע בסוד ב' שעירים ובמים החיים:

ואמר ואתעביד דיוקנא חדא ופרצופא. ר"ל הגוף:

ואמר נפש איהו יסודא לעובדי גופא. ר"ל למעשים. דברוחא הוא דיבור. ועיין בז"ח פרשת יתרו:

ואמר דיוקנית ורשימין. דיוקין‏ הוא צורת המצח בעיגולא וכן בכ"ד. ורשימין הן הקוין ושרטוטין:

ואמר דחד חוטא ירוקא. שתוהו הוא קו ירוק ולכן עושה גם כן קוין שד' סטרין הן תוהו ובוהו וכו' ד' יסודין דגוף:

ואמר ואילן אתוון מתהפכן כו'. ר"ל שכל שרטוטין הוא אותיות מהופכות כחומר חותם לפי שהוא מסט' דבוצינא בסוד תשר"ק כידוע ותוהו הוא אחרון שלכן הוא בעובדין ושם הוא בהיפוכא ה' אחרונה נגילה ונשמחה בך לאתחברא אתוון בא"ת ב"ש וזהו החדוה לאתבסמא דא בדא:

אית ספר כו'. ר"ל חכמה עלאה ותתאה. וע"ל דף ר' א' (ח"ב ר, א) וכאן הוא תתאה:

הזכרון. דהוא כל זכורך דבי' הוא דכורא דכר:

ואקרי זה. עי' בתי' (לב):

ובגין דלא כו'. ר"ל דלכן לא כתיב "זה וספר":

דאינון חד. כמו באדם דלתתא דכתיב שם זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם שלים נקרא, כ"א פלג גופא, וכמ"ש כי אחד קראתיו, וכמ"ש בתי' תמ"ז:

דכל אינון נשמתין כו'. ר"ל דז"ש תולדות אדם דכל תולדות באין מ"זה ספר" וכמש"ו:

ודא איהו רזא דאדם. ר"ל ההוא שקיו כמ"ש בתי' (י"ג א') דהוא שמא מפרש שהוא אדם וכל הנשמתין באין מההוא שקיו וזהו תולדות אדם ושקיו הוא הדעת הנהר כו':

לבתר ביום ברוא כו'. ר"ל האדם אשר בארץ והוא דוגמת אדם הנהר. וז"ש "דהא תרין כו' חד כו'":

ואתה תחזה כו' דא ספר מאינון כו'. ר"ל ספר ממש דאדה"ר על דיוקנין כמש"ו:

ברזין דספרא דאדם קדמאה מתמן כו'. כצ"ל:

זה דתליא בי' כלא. כנ"ל שהוא כללא דכולא נשמתין וכן נקרא כל שכולל הכל:

ולא אחרא דגלי. ר"ל שהוא מגלה תולדין בעלמא שממנו יוצא התולדין:

מאי זה כמה כו'. ר"ל דלכן אמר זה זהו ולא אחרא כמ"ש בהחדש הזה כו':

הה"ד ואתה כו'. ר"ל כמ"ש בפרשת תצוה ואתה תצוה כו' א"ר חייא מ"ש הכא ובכל אתר דכתיב ואתה כו' אלא כלא ברזא כו':

אנת ולא אחרא כו'. ועיין בסוף תי' קל"ד ב' ומש"ש:

בשית סטרין כו' ואלין אינון כו'. עיין בז"ח ריש פרשת יתרו ומש"ש דאינון שית סטרין ד' תיקונין דשם הוי"ה אנשי חיל כו' כמש"ש ובתי' ת"ע. ושערא הוא אודנין שלכן נקרא אז"ן שכולל אמ"ש שערא ומצחא. ואפין וידין הן ב' אלפין אי"ה או"ה ועוד יש ד' תיקונין דאדנ"י כמ"ש בריש תיקון ע' ולכן חשיב בז"ח שם שמונה תיקונים ובתי' שם עשר תיקונים ובתיקונים שם חשיב שערו' במקום הברית שמוש ועוד יש תיקון ברגלים הילוך וצוואר הוא החמישי של אדני כמש"ש והן י"א תיקונין וכולן הוא ב"ואתה תחזה" ב' תיבות בכל תיקון. (נרמז בר"ת יראי אלהים אנשי. הד"ל). שם הקדוש י"א י"א כ"ב אתוון דאורייתא דכל תיקונין הוא מרוחא דבי' כ"ב אתוון כמ"ש לקמן ואמרו בשית סטרין כו' דהן דרישא דקרא ו"ה דסיפא דקרא וחסר כאן חוטמא ופומא:

רעיא מהימנא. דהא פקודא דא אתמסר להו לישראל. ר"ל במצרים קודם שיצאו כמש"ו דכתיב כו' ור"ל שנאסר להם חמץ כמ"ש בגמרא (פסחים כח, ב) (פסחים צו, ב) מנין לפסח מצרים שאינו נוהג אלא יום א' שנאמר לא יאכל חמץ היום:

והא אוקמוה חבריא. ר"ל על פסח מצרים:

ורזא אוקימנא כו'. ר"ל שיבער היצה"ר. ויאכל מצה יצ"ט, שבעת ימים שהם שבעים שנה:

דוכרנא לדרי כו'. כמ"ש דישראל נפקו כו':

ברזא דמהימנותא. ר"ל אמונת ישראל מלכותא קדישא:

חובתא על כלא. ר"ל לא כמו שאר הקרבנות שהן חובת צבור מתרומת הלשכה:

לאנהרא מעשרה יומין. שהלבנה בעשרה ימים בחודש מתחלת להאיר בנהורא שלימא עד ט"ו בחודש. והענין כי בעשירי מאירה מכתר ספירה העשירית ממטה למעלה שמתחלת להאיר מלמטה למעלה ואח"כ מלמעלה למטה עד ט"ו בחודש בת"ת יום ה' מחכמה ושם נשלמת כמש"ו:

ובארביסר דליהוי כו'. ר"ל בגבורה יום י"ד:

בשעתא כו'. בין הערבים:

לאעברא זוהמא כו'. שהפסח עניינו ע"ז של מצרים צאן, ומדרגתם בסט"א. ולכן שחטו אותו לאעברא זוהמת הע"ז כידוע:

ולאתהנאה בההוא כו'. ר"ל לקיטת הניצוצות משם כמו בסוד הקרבן ריח ניחוחי וסוד פטום הקטרת ולכן דווקא צלי אש ולא מבושל ולא נא כדי ליהנות בריח כמש"ו ולא מן האכילה רק מהריח, דבר שהנשמה נהנה ממנו:

וז"ש וע"ד לא אתיא אלא כו'. ר"ל שלא ליהנות מהאכילה:

וע"ד וכל כו'. ר"ל וע"ד שאמרנו לעיל לאעברא זוהמא כו' כמש"ו:

בפרקנא כו'. ר"ל של מצרים:

דוכרנא כו'. ר"ל זכר שחיטת יצה"ר:

בההוא פורקנא כו'. ר"ל של יציאת מצרים:

בהאי רשימו כו' ובהאי כו'. ר"ל בברית ובפסח שזה ברית וזה שבירת הערלה:

מצה כתיב. ר"ל השכינה:

ודא איהו בטולה כו'. שלכן ישראל אינו יכול לבטל ע"ז:

מסטרא דילהון. כמ"ש וסכסכתי מצרים כו':

ועם הארץ צריך כו'. ר"ל חד שיצא מרשעו להיות בינוני ושני להיות צדיק. והן שני פקודין פדיון פטר חמור וקדוש בכור. פדיון פטר חמור להיות בינוני כמ"ש בפקודא שאח"ז, וקדוש בכור בינוני להיות צדיק כמש"ו:

מתחות שולטנות' כו'. ברשע כנ"ל:

כגוונא דאמר יעקב כו'. ר"ל מסטרא דבינוני, ועל הרוב דיבר שהעום נדון אחר רובו:

בהאי עלמא. ר"ל ז"ש לפני עבדו:

אחי יהי לך כו'. כמ"ש שלי שלי שלך שלך מדה בינונית, שהיצ"ט ויצה"ר כ"א לעצמו במדה שקולה. וכשפעם זה מתגבר ופעם זה זהו עם הארץ, שלי שלך שלך שלי. ושהכל ליצה"ר רשע שלי שלי שלך שלי. ושהכל ליצ"ט שלי שלך שלך שלך חסיד:

רוחא תבר כו'. כידוע שחמור בסט"א מימינא ושור משמאלא. והשור הוא הכלבים צועקים גיהנם הב הב וחמור הוא יותר משור, ששור הוא אבי אבות נזיקין, וחמור הוא אבי אבות הטומאה כמ"ש בתז"ח. ולפיכך הרשע הוא בפדיון פטר חמור והבינוני הוא בבכור בהמה טהורה שהוא שור וצדיק הוא בכור אדם כמש"ו, וסליק לדרגא דאדם כו'. וזהו שלש משמרות הוי הלילה שהוא עוה"ז שנחלקין לג' כתות שכנגדן ג' ספרים נפתחים בראש השנה, וידוע שחצות לילה הראשונה שלטא סט"א, וחצות השני הוא לה', ולכך משמרה ראשונה חמור נוער שהוא רשע, ושניה כלבים צועקים שהוא הבינוני, שחצי משמורה שלטא הסט"א וחציה לה' כנ"ל, ושלישית תינוק יונק שהוא אדם כמש"ו והוא יונק משדי אמו שהיא התורה, וז"ש "וסליק למשמרת כו'":

למשמרת דשחר כו'. ר"ל וז"ש עד עלות השחר. ור"ל ויאבק איש עמו מסטרא דבינונים כמש"ו למטה. עד עלות השחר משמורה השלישית שהוא צדיק שאז ויאמר שלחני כי עלה השחר:

ואתהדר כו'. שאז יצ"ט שופטו:

ויהי לי שור וחמור. הן שני משמרות הנ"ל:

צאן ועבד ושפחה. הן תלת דרגין דסט"א כמ"ש בזוה"ק בדף הקודם יעו"ש:

וכד זכוון בינונים כו'. ר"ל ויאבק איש עמו היצה"ר והכל מסטרא דבני יעקב כמש"ו בכף יריכו יוצאי יריכו:

מסטרא דזכוון וירא כו'. ר"ל שראה שלא יכול לו מסטרא דזכיות ויגע בו מסטרא דחובות וזהו "הנשה" שהוא מדורא דיצר הרע כמש"ו ומסטר' אתנשי התורה מבן אדם, וז"ש "כי נשני אלהים את כל עמלי" שהוא התורה (כמ"ש בב"ר שם עי"ש):

וקודם דייתי כו'. עכשיו מפרש הפסוק על שני היצרים קודם בריאת העולם:

דא גבריאל. שהוא מסטרא דיצ"ט כמ"ש לקמן שהשני יצרים שניהם מצד גבורה כידוע, וז"ש איזהו גבור כו', ולכך נאמר "ויאבק איש" כמו שנאמר "והאיש גבריאל":

בההוא אבק כו'. ר"ל מגבורה דמלכות שהמלכות הוא עפר ואבק שלה מסטרא דגבורה. אלהינו גימטריא ק"ב. וכן גימ' ג' מילויים ע"ב ס"ג מ"ה‏, שמילוי הוא דין מלוי גי' אלהים. וא' דאבק הוא כולל היצ"ט וכן הוא אבק דיצה"ר:

ואשכח מיניה כו'. ר"ל זהו הנשה כנ"ל:

אי אית ליה זכות כו'. כמש"ו והוא מצד גילגולו הראשון:

גבריאל דאיהו יצ"ט. אע"ג דיצ"ט הוא כללא דד' מלאכין האלו מכל מקום עיקר יסודו הוא בסטרא דגבורה:

[מהדורא תניינא] פקודא לקדש כו'. ע"ש המאמר. ושם ומסטרא דמיכאל אתקרי בכור דבי' צריך לקדש בכור בהמה דרגיה כסף כו' דאי יחכים בתורה יתוסף עליה יוד דאיהו קדש ישראל כו' וביה צריך לעשר כו' ואיהו ו' כו'. דבין בכור ובין מעשר הם הוולדות דהיינו הבכור הוא הראשון ומעשר העשירי וביניהם הוולדות כמו שהוולדות הוא באמצע עד"א:

דכל חיון כו' יתחזי לכל חד כו' אל מי תדמיוני. כי זהו כלל גדול שאסור להרהר במהותו רק מצד גבורותיו ומעשיו מה שאנו רואים כמו שאמר הכתוב "שאו מרום עיניהם" היינו שהשם מחי' לבריותיו וזהו שאו מרום עיניכם ואתם רואים נפלאותיו ולכולם שיער חיותו וכחו ויקרא בשם והשם ינהיג אותו כפי הצטרכו וכמש"ה אריה שאג כו' דימה הכתוב. דהא אם אנו היו אומרים על הש"י גבור אין מעלה לו דמ' שאנו יודעים גבורותיו ובאמת בלתי תכלית הוא, אך אנו רואים שברא את האריה שהוא גבור יותר מכל הבריות שבעולם ובזה אנו מכנים להש"י שזה אנו רואים בעינינו. ומה שאין אנו רואים אין לנו רשות להזכיר כי בב"ת הוא ובזכירתינו אנו עושים גבול אבל אם אנו מכנים על מה שאנו רואי םאין חסרון ח"ו בכבוד הש"י על מה שאנו מגבילים כי אנו מגבילים מה שאנו רואים והוי כאילו אנו אומרים שיותר אין לשכלינו להשיג בב"ת וזשה"כ יושב בשמים, הלא השמים אין יותר כלל להש"י אך הואיל ואין אנו רואים יותר לכך אין אנו מכנים אלא לשמים "ואתה תשמע השמים". אבל אם אנו מכנים יותר משמים אין אנו יודעים איך לומר כי ב"ת הוא שלא יהיה ח"ו חסרון בכבודו לעשות שיעור וגבול ח"ו. וזה "מה למעלה כו'" כלומר מהשמים מה שאין אנו רואים ומשיגים אסור לחקור דבחקירתינו יהיה ח"ו חסרון כנ"ל שנעשה ח"ו גבול כו'. ודוק ותבין:

וזה שאנו מברכים על הברכה לנוכח ונסתר, היינו לנוכח, היינו נגד הפרי שאנו רואים פליאותיו, ואח"כ נסתר נגד כבודו ב"ת הנסתר ממנו ואין שום אדם וברי' להשיגו כי הוא בב"ת. ותבין.]

דכל ב"נ כו'. ר"ל בכ"א הולכין דבכולם הד' יסודין יש בהם כמש"ו "ולית ב"נ כו'":

מסטרא דגופא מט"ט כו'. ר"ל מסטא דכלל הגוף נחית מט"ט שהוא כלל הד' מלאכים כידוע בסוד ארגמ"ן שהוא אוריאל והוא היצ"ט וזהו שכתבתי לעיל שא' הוא כלל היצ"ט:

דלא ע"ה חסיד. נותן טעם על מ"ש הוא טיפש האיך הוא בימינא ואמר דלא עם הארץ חסיד והוא אינו חסיד, לכך הוא עם הארץ. וכן בימינא. הוא חכם דהוא חסיד, דתליא הא בהא, אם אין יראה כו'. וז"ש הרוצה להכחים ידרים. והענין הוא כי חכמה בימינא כידוע וד' מדרגות הן נגד ד' אותיות השם, אבא ואמא זו"ן חבת"ם:

ונראה דצ"ל "וחכם ואשתדל באורייתא". וחשיב ד' מדריגות נגד ד' אנפין דימינא. וכן בהיפוכא גזלן טיפש ולית ביה חסד ולא עם הארץ חסיד. ר"ל שהוא ע"ה. וכן בסטרא דגבורה חשיב ד' מדרגות בכ"א:

בינוני ביצ"ט כו' וביצה"ר במדות בישין. ר"ל ביצ"ט הוא בינוני במדות טבין לאו רחמן סגי ולאו מדה"ד על רשיעיא סגי וכן ביצה"ר בינוני במדות רעים לאו גזלן סגי ולא גבור בעבירה סגי וכן בכולם:

ממולא מכל כו'. שאדם הוא ה', רביעית שבשם, מלכות שהוא כולל מכל הספירות, ונשר הוא ת"ת מכריע בין חו"ג כידוע:

ואי חובוי כו' ואי נפישי כו'. קאי על כל הד' מדרגות הנ"ל:

בההוא זמנא שליט כו'. ד' מלאכים הן מסט' דד' אותיות הוי"ה כנ"ל:

צבא השמים כו'. כי הד' מלאכים הנ"ל בין בימינא בין בשמאלא הן כללא דכל צבא השמים, וז"ש באחאב "וכל צבא השמים כו' מלמד שאחאב שקול הי'":

אלין מיימינים כו'. ר"ל שאלו יועצים אותו לטובה ואלו לרעה, וכן למעלה אלו סניגורים ואלו מקטרגים במדה שאדם מודד בה מודדין לו כידוע:

לעולם יראה כו'. שאלו הנ"ל הן כלל העולם:

ומסטרא דמיכאל כו'. ר"ל שחכמה נק' בכור וכן חסד כידוע וכן מיכאל:

כסף חוורו כו'. שכסף הוא בחסד כידוע והוא חוורו דרגא דחסד. ור"ל לכן נותנין פדיונו ה' כסף כמש"ו:

כחושבן ה' דאברהם. שאברהם הוא דרגא דחסד כידוע:

[ליקוט] כחשבן ה' דאברהם כו'. דעתה הוא בסטרא דשמאלא עדיין ואי יחכים יהא בסטרא דימינא י' חכמה, והוא בהפוכא עתה בסוד פטר חמור בפדיון וכשיחכים יהא קדוש בסט' דבכור בהמה טהורה כמש"ו ומעשר הוא בסטרא דוא"ו וה"א אחרונה כלולה מכולם. [ע"כ ליקוט]:

דבי' צרי לקדש כו'. ר"ל דקדש הוא מסטרא דחכמה דהוא יו"ד של השם והוא קדש דבהמה דבבהמה כתיב קדש וקדש הוא חכמה כידוע וכן מעשר הולדות הוא ביו"ד כמש"ו. ור"ל דפדיון דבכור הוא בה"א וקידושו בתורה הוא ביו"ד. והוא נגד ב' בכורות פדיון פטר חמור וקידוש דבכור בהמה טהורה כנ"ל, כמ"ש בפקודא שאח"ז דפדיון פטר חמור הוא פדיון של עם הארץ מיצה"ר אבל קידוש דבכור בהמה הוא למהוי סליק ברזא דאדם תינוק יונק משדי אמו באורייתא:

דכל ולד כו'. ר"ל ולד הוא לשון בן שהוא בן י"ה כמש"ו י"ה הוא ב' בכורות הנ"ל:

ואיהו ו' דכל חיוון כו'. ר"ל דחיוון הוא בסטרא דאות ו' ובהמות וחיות הוא מסטרא חיות. וז"ש "דכל חיוון דאינון כו'":

ואפילו כל בריין כו'. ר"ל שהחיות הן באותיות של הויה וכן בהמות וחיות בדרגא דילהון כולם באותיות של הויה:

ו' דיוקנא דגופא. יו"ד דיוקנא דרישא:

ובגין דא לא כצורנו. ר"ל שכתיב כצורנו שהוא יוצרנו דיוקנינו:

האי תמונה חזינא כו'. ר"ל מלכות שעליה נאמר ותמונת ה' יביט כמ"ש וראית את אחורי כידוע שנקרא אחור:

ולא בכל תמונה כו'. ר"ל דשם כתיב כל תמונה והוא אין סוף דכל תמונה מיניה כמש"ו וביה עצמו אין תמונה וזהו לא ראיתם:

ואפילו האי תמונה כו'. ר"ל תמונות הספירות כידוע כמש"ו:

דיוקנא דמרכבה דאדם כו'. ר"ל ספי' שבכללם נק' אדם והן מרכבה לאין סוף:

מאן דישוה ליה כו'. ר"ל לאין סוף:

ולית לעילא מההוא מדה כד כו'. ר"ל למעלה מהמדה שמדמה בה כד אסתלק אל מדה ותמונה לגרמיה:

א"ס. ר"ל אפילו מה שאנו קוראין לו אין סוף גם זה מסטרא דכתר רק לפי שאין מדה גבוה מן הכתר לפיכך אנו מייחסין לו א"ס כמ"ש שדרך הכתובים להמשיל במדת הגבורה אריה שאג כו':

כגון כוס כו'. שכוס גימטריא הכסא שהוא גימטריא אלהים שהוא בכסא. ושם ל"ב אלקים דמעשה בראשית גימטריא כבוד כידוע. וז"ש 'כסא הכבוד'. וז"ש "בגין עלמא כו'". וכן תורתינו הוא תורת הבריאה כידוע, וז"ש "בגין תורה כו'". והכל הוא ראיה שגם בכסא ע"ס. ונ"ל דבכום צ"ל "כגון":

וכל פטר כו' לבתר יצה"ט כו'. ר"ל שיהיה גם הוא יצ"ט כמ"ש (במתני' פ"ט דברכות) בכל לבבך בשני יצריך, וזהו פדיון פטר חמור, ואם לא יכול לאחזרא ליה "וערפתו", יתמחי החמור הע"ה עם היצה"ר:

ואם זכה לאחזרא כו' תפדה מן גלותא כו'. הוא רזא אחרא על פדיון פטר חמור ועריפתו:

בשה כו'. ר"ל שיפדה בכלל ישראל. ואם לאו, שאינו בכללם ואינו יכול לפדותו בכללם אז "וערפתו" בכלל החמורים שהן הערב רב כמש"ו שנקראו חמורים "אשר בשר חמורים בשרם":

שוי לי' עם כו'. ר"ל בתוכם:

דעתידין כו' דעלייהו כו'. שהם עשו את העגל כידוע. וכ"ז הכל א' אם אינו עושה תשובה אז נשאר חמור בסטרא דיצה"ר, אז וערפתו עם החמורים. ואם זכה בתשובה ולעשות החמור יצה"ר לשה יצ"ט ופודה אותו בשה יצ"ט כן אפדה את החמור ע"ה בכלל השה ישראל כנ"ל. וכלל המצוה הזה בע"ה לפרוק אותו מיצה"ר. אבל מצוה הראשונה בכור בהמה טהורה לסלקא בדרגא דאדם הוא בע"ה להיות אדון על יצה"ר לקדשו מסטרא דשור ולסלקא. אבל פדיון בכור אדם הוא בת"ת והן ג' משמרות כנ"ל (ר"ל ראשונה חמור פ"ח. שני' כלבים, כלב גי' בהמה. שלישית תינוק, בכור אדם. מ"כ עה"ג):

והיה כו' פקודא תמינאה דא פקודא כו' בגוונא אחרא. ר"ל שכל הפקודין נק' מצות והיא נק' קדושה כמש"ו:

פארא. ר"ל שנקרא פאר כידוע:

שפירו כו'. ר"ל לכך נקרא פאר:

דגוונין. כידוע שהד' פרשיות הן ד' גוונים אשל"י:

עלאין. שהן עטרות דאבא ואמא וכ"ע כידוע שהן חו"ב וב' עטרין דאו"א חו"ג כמש"ו דד' פרשיות הן חכמה בינה חסד גבורה:

וע"ד אקרון טוטפות. ר"ל שטוטפות הוא לשון תכשיט כמ"ש "ולא בטוטפת":

כד"א כו'. ר"ל שנאמר אתפאר, ר"ל בתפלין שנקראו פאר והתפלין הן דרגא דישראל כמש"ו וז"ש "ישראל אשר כו'":

ישראל זוטא. ר"ל מט"ט ששמו כשם רבו:

ישראל סבא. ת"ת דאצילות. ור"ל ז"ש כי נער ישראל, נער מט"ט, ישראל ת"ת, ומט"ט הוא יסוד דשכינה, צדיק דלתתא:

וז"ש יוסף סליק כו'. שקודם שנתקנא ובא לידי נסיון היה בנוקבא כמו שאר השבטים והיה ביסוד דילה, ואח"כ עלה ליסוד דדכורא וז"ש "בקדמיתא כו'":

לאסמכא ליה. ר"ל להסתמך לנוקבא ביסוד דדכורא ולכך סומכין לה קשר של יד כידוע:

לאתייחדא כו'. להתייחד זו"נ שהן תפילין של ראש ותפלין של יד, וז"ש "ותפלה של כו'":

ואצטריך כו'. ר"ל שלא להפסיק ביניהן כמ"ש (סוטה מד, ב) (מנחות לו, א) הסח בין תפלין לתפלין כו', דתש"ר באין להתייחד עם תש"י:

וברזא דבן כו'. נ"ל שצריך לומר ברזא, וקאי אלעיל ואקרי צדיק נאמן ברזא כו', ר"ל בסט' דתש"י נקרא עבד כנ"ל וגם שהוא בסטרא דמלכות שמסט' נק' ישראל עבדים והוא אדון על כל הארץ ומסט' דת"ת נק' בנים כי ת"ת אב הרחמים, וז"ש אבינו מלכנו אם כבנים כו':

דהא בתש"י כו'. ר"ל ולפי שמקבלת מכולם לפיכך יש לה גם כן ד' פרשיות ולפי שהיא כלל כולם ובה נכללים באחד לפיכך בה בית א':

ומגו דנקטא כו'. ר"ל לפיכך נק' גם כן תפלה של יד וקדושה:

מלכות שמים שלימה. רומז למ"ש (ברכות י"ד ט"ו) ברוצה שיקבל מלכות שמים שלימה יניח תפלין כו', ור"ל שמלכות שלימה עם שמים ת"ת בכל ד' גוונין:

ד' פרשיין הא כו'. ר"ל שכבר פי' הרבה פעמים אבל כאן יפרש יותר:

דנפקא מאין. כידוע שחו"ב וחו"ג דתפלין יוצאין מב' ידים וב' כתפין דא"א:

דמתמן כו'. כידוע שכל הספירות נקראו קודש כשמקבלין מחכמה שנקרא קודש:

היכלא פנימאה. ששבעה היכלות הן והיכל השביעי בינה קדש הקדשים לפני ולפנים:

כי לי כו'. ר"ל שבינה נקרא "לי" וראיה מפסוק זה שמסט' דילה נפקו ממצרים כמ"ש לקמן:

רזא דחסד כו'. שהוא יומא דכליל לכולהו יומין:

דא בן בכור כו'. ר"ל ת"ת כמש"ו והוא נוטל שני חלקים דעת דחו"ג ונוקבא נוטלת דעת א' כידוע. ובהאי בכור נרמז גבורה שהוא חלק שני. ולפי שבחכמה עלאה אין שם דין לפיכך לא נרמז שם גבורה בפירוש רק בכללא:

דאיהו זמין כו'. שמחכמה ולמעלה אין גלוי אבל בינה קיימא לשאלא וע"י ז"ת מתבוננין בה ובסוד אקי' דזמין לאולדא:

ובגין דאיהו כו'. ר"ל שת"ת נקרה הויה בגלוי אבל כאן הויה בהיפוך אתוון בטמירו לפי שהיא עצמה אינה נגלית:

ודא איהו דקא כו'. שזן בחסדו מקרני ראמים והכל צריכין לחסדו:

כד אתעטף כו'. כמ"ש שנתעטף הקב"ה באור וברא העולם כמ"ש עוטה אור כשלמה כו' ואור הוא חסד כידוע:

ואיהו תלתא כו'. ר"ל שה' אלהינו הן חכמה ובינה, ה' ז"א, שהן למטה חג"ת שהן ג' גוונין:

ברזא דקול. שקול כלול מאשא ורוחא ומיא כמ"ש בספר יצירה:

וע"ד כתיב וראית כו'. ר"ל מלכות והיא נכללת בז"א בד' של הקשר:

מתקשר' אחרא כו'. ר"ל שקשר של יד הוא יסוד נכלל בה:

[מהדורא תניינא] פקודא תמינאה כו' והיה דלית הויה אלא באתר דא דאיהו זמין כו' והיה כמאן דאמר על מלכא דיהוי זמין כו'. דהשם מורה על התגלות ובזה יגלה לנו אורה מה שהקשו כמה מקובלים קושיא עצומה מפני מה אהי"ה בכתר ובינה והוי"ה בת"ת הלא שם הוי"ה ב"ה שם גדול הוא יותר משם אהי"ה כי הוא כלל כל השמות כידוע. אך בזה יתורץ מאד דהא השם מורה על התגלות והשם הוא התגלות ולכן בכתר ובינה ששם אין כ"כ התגלות כמו בת"ת ולכן שם שם אהי"ה שאין גדול כמו שם הוי"ה שאין גדול ההתגלות כמו התגלות שבת"ת. ועיין היטב ותבין:

לבתר והיה אם שמע כו' דדינא קשיא. השמרו לכם דהשמר הוא ל"ת מסטרא דדינא כידוע:

וע"ד איהי לאחורא כו'. כמש"ל איהי אחור דיליה עי"ש היטיב:

[אמר ר"ח הכי אוקימנא כו' וא"ה יעקב אן הוא אלא במלה קדמאה אתמר ותמן שארי כמש וה'. א"ה. ביאר הגר"א בתיקונים קכ"ט ב' בד"ה למאן, דה' הוא כליל בתרין סטרין דת"ת, יעקב הוא כלילו דתרין סטרין חו"ג:

ולילה הוה נהיר בסטרא דא ובדא. דלילה שכינתא היא כלילו דכולא.]

אמר ר"ש האי הוא כו' בארבעין ותמניא כו'. מ"ח תיבין בג' אלו הפסוקים כמ"ש במ"א שחשיב "אל זה" לשנים (פי' כי כל התיבות שהן במקף נחשבין לאחד חוץ מתיבת אל זה חושב הזוהר לשנים. הרד"ל והרמ"ש)., לא כמ"ש בספרים שלנו. והן ט"ו י"ז ט"ז. וכן מ"ח שמות עד וה"ו שני שהן כללא כמ"ש למטה:

ואמר ת"ח גופא כו' רישא דכל ענפי אילנא וה"ו וו"ה. טעות סופר, וכצ"ל "שרשא דכולא וענפי דאילנא וה"ו וה"ו", ור"ל שהשם הזה נחלק לג' חלקים. רישא וה"ו, והוא דרגא דג"ר שרשא דאילנא, והוא שרש של זו"נ, וז"ש "שרשא דכולא", ר"ל של שניהם.וה"ו השני הוא ו"קאנ"י הוא מלכות עטרת בעלה באמצע היכל הקדש והיא איומה כנדגלות לג"ר:

וז"ש למטה בתלת עלמין עלאין והן ג' הנ"ל שכוללין ע"ס דאצילות וכנגדן בי"ע שמקננין בהן וז"ש ובתלת עלמין תתאין:

ואמר לקבליה קדוש כו' קדוש לעילא. וג"ר בכלל בינה והיא מע"ס שלימות שכל ג"ר מע"ס שלימין והן ג"פ ג' ומלכות משלמת לעשר ספירות. וז"א ו' ספירות בפ"ג ומלכות משלמת לז"א לז' ספירות. ומלכות ד"ס פ"א ג' ומלכות שלה משלמת לד"ס. וזהו סוד יו"ד. י' בג"ר, ו' בז"א, ד' במלכות. וכן כאן בכל השם ו"פ י"ב וע"ל בפרשת תצוה ק"פ א' (ח"ב קפ, א) [והענין כי מסטרא דאבא הוא ג' שהוא א"ב ומסטרא דאמא י"ב שהוא גד"ה כמ"ש מעבר לדף*)] ומהכא נחתין לתתא בתריסר לשית סטרין וכד אתתקן תריסר כו' עי"ש והן ג"פ בשם הראשון וב"פ בשם האחרון ופעם אחת בשם האמצעי. ואין חלוק בין הנ"ל אלא ששם הכל בג' וכאן בי"ב והכל א' כמש"ש למעלה ואינון צירופא דשמא קדישא וברזא דשבעים ותרין אתוון כנ"ל וכלא מרזא דתלת נקודין כו' עי"ש. ושם נכלל ביו"ד וכאן בוא"ו. [וכנ"ל דמסטרא דאבא ג' יודין של היו"ד ומסטרא דאמא ג' ווין של הה"א]. ר"ת ג' שמות הנ"ל כמ"ש בתז"ח וכמו שנכלל בג' מלמעלה למטה כן נכלל בג' ברוחב ג' קוין חד"ר וכמ"ש בענין ג' סעודות וכן לענין קדושה. וז"ש "קדוש לעילא כו' קדוש חסד כו'". וכן השם ע"ב נכלל בהם כמש"ל נ"א ב' וכאן למעלה, וז"ש "וכלהו בשבעין ותרי אתגליפו כמה דאתמר" ר"ל למעלה:

הערה *): [ליקוט] [א"ב עד כ"ף הוא שם הוי"ה כסדר. א' הוא קוצו ש"י.ב' עם דגש שבתוכו הוא יו"ד עם קוץ התחתון כמ"ש נקודה בהיכליה.ג' הוא יו"ד של ה'.וד' הוא ד' של ה' והוא ח"ב שבבינה, וב' עם הדגש הוא חו"ב שבחכמה.ו' של ה' כאן נשלם הה"א והוא הדעת מדיד מדידו כו'.ו' הוא ו' של השם.ז' הוא בחי' ראשונה של נוקבא, נקודה א' בלבד כאהלי קדר והוא בחינת התגין תגא בראש וא"ו שהיא מבחינת כתר שלו כידוע והוא הבחינה דלא מתפרשא ממנו ואינה חסרה לעולם והוא בכלל דכורא.ח' כאן מתחיל חשבון בחינה ראשונה שלה כמו בו שהחשבון אין מתחיל מכתר הקוץ ש"י והוא בחי' קטנות שלה אותיות של תורה והוא בג' קוים נה"י שנבנית מהם ויסוד למעלה בגבוה צורת חי"ת ונקראת חוה.ט' הוא כדגש בתוך האות והוא בחינת נפש דגשין של תורה והחי"ת נתהפך למעלה לקבל הרוח ממנו שאז מוכנת לקבל הרוח והוא בחינת נערות.יו"ד הוא בחינת נקודות שהן צורת יו"ד והוא בחינת הרוח כידוע ובחינת בגרות סתומה שעדיין היא בתולה ומתקטנת עצמה שמתאוה לאיש כידוע בסוד שחורה אני וכו' והג' בחינות אלו הן ו' של הה"א והגג והמפיק של הה"א.כ' הוא בחי' משנישאת והוא רגל השני שבתוך הה"א כמ"ש ד' הוית כו' והוא כ' כמ"ש בז"ח ח' ב' עי"ש. ואמרו כ' הוא משיכה מיובל לקרן דאתרק משחא והן הטעם כתרי אותיות. וז"ש (שבת קד, א) כ' כתר. וכאן תשלם ה"א של השם. וכן נקר' זאת הבחינה ה' אשה מאיש חכם חכמה ע"ש בעלה, והן ד' בחי' של נ'ק'ב'ה', רק הק' קודם לנו"ן וזאת הבחינה היא לצורך התחתו' שהרגל שני שלה הן ב' כרובים דתחותה ונשלם השם ביו"ד אותיות.והשאר י"א אותיות הן בה בדרך א"ת ב"ש. וכשהיא שוה לו בדרך א"ל ב"ם. ע"כ.]

מאה ושבעין ותלת מפתחין. נמסרו למשה. הן קו"ל והב"ל גי' קע"ג:

אז ישיר כו' כד אתנהיר נהירו דע"ק כו' רשימן בא'. שכל העטרין דע"ק כלילין בא' כמ"ש בפרשת אחרי מות ע"ג ע"א (ח"ג עג, א) "ואלף וארבע מאות כו'" וכמ"ש שם:

וא' בז' אנקיב בחשוכא. כי א' הוא אור והוא כולל כל נהורין וז' הוא חשך כמ"ש בז"ח שה"ש כאהלי קדר דא ז' כו'. והן אור וחשך, כתר ומלכות, וכשמאיר לה מאיר ממנה לכל הו"ק שהיא נקודה אמצעית וזה סוד שבת שמאיר לכל ששת ימים, וז"ש "ונהיר לכל עיבר":

ואמר מאן זיי"ן דא כו'. שהיא עושה מלחמה ונסים וגבורן נסים לישראל וגבורן לעכו"ם והוא כד אתחבר אור וחשך. וז"ש "וכדין עביד כו'":

ואמר ודא הוא שירתא. ששירתא מסטרא דגבורה של הלוים והוא בהמתקת הגבורות בחסדים וזהו התחברות א"ז ומצד אחר נקרא גם כן שיר כמ"ש בז"ח ריש שה"ש שר עם יו"ד והוא נהורא דעתיקא:

רעיא מהימנא. פקודא למיבני כו' דהא צלותא אקרי עבודה. ר"ל לפיכך בה"כ במקום בהמ"ק:

בי נייחא. ר"ל משא"כ משכן (כמ"ש כי לא באתם כו' אל המנוחה כו'):

שאני יצחק כו'. ר"ל דהטעם דצריך אתר דחיק דתפלה במקום עבודה ועבודה בצפון וכן תפלה. וזהו "מן המצר", דמשם סליק לרחובות בינה, עומקא דכולא, כי תפלה צריך לעומקא דכולא בינה. לכן מצפון קו שמאלא עולה בארח מישור לבינה ירושלים עלאה). וז"ש ענני במרחב כו'. משא"כ יצחק דמדתו היה וא"צ לזה:

[מהדורא תנינא] פקודא למבני בי מקדשא וההוא בי מקדשא כו' משכנא דקא עביד משה כו' ביה מקדשא דבני שלמה בי' נייחא כגוונא כו' ביה נייחא ואחסנתא. ר"ל מנוחה ונחלה, ופי' כמ"ש בזוהר במקום אחר שהקשה המשכן גם כן מרמז כגוונא דלעילא מ"מ לא בנו כ"כ כמו שהיה בבית המקדש, ופי' משל למלך שהוא בדרך אינו רוצה להוציא כל כליו וכל קשוטיו כדרך שהוא עושה בביתו על מקומו, כך המשכן היה בדרך במדבר היה עושה הקישוטין בדרך רמז מעט אבל שלמה כו' וז"ש כאן "ביה נייחא ואחסנתא", וגם אמר כאן משכנא דקא עביד משה הוי כגוונא עלאה ועיין:

א' דלא לאחלפא כו'. והוא בדכורא כידוע שהן דו"נ דיצה"ר, שאור ודבש, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר כו'. ועיין בריש רות ד' אתוון דשמא קדישא באדם ד' נשמתין וב' דיצה"ר שאינן אלא נגד זו"ן. ולכן ד' אתוון ב"אנכי" וב' ב"לא יהיה לך". ומכל מקום ד' ל"ת ביה לא יהיה לך, לא תעשה כו', לא תשתחוה, ולא תעבדם:

וז"ש ורזא דא כד"א וארא כו'. והן ד' וכן בלא תעשה עצמו הן ד' כמש"ו ואיהו לא תעשה חד כו' ועיין מ"ש בתיקונים תל"ב [שם כתב שט"ס מ"ש בזוהר כאן לא תעשה לך חד וצ"ל ל"ת לך פסל וכל תמונה חד]:

וז"ש וכל תמונה הה"ד ואש מתלקחת. שהוא קליפה השלישית כמ"ש למטה וכל תמונה תלת:

ואמר דקנאה איהו בהאי אתר. ר"ל בשם אל תתאה כמש"ו. וביאר ורזא דא על שלש רגזה כו' ואף שכ' ה' אלהיך כבר פי' שהוא ענין אחר לאתעראלבא כו':

זוהר. צור כו'. כתב האר"י ז"ל שהוא בהכאה, וכן רצון וצנור ונוצר ושמו. והענין כי מקום הוא כל אות בעצמו‏, ועץ הוא הכאת י"ה זה בזה, ו"ה זה בזה‏. ועוד יש הכאת המוקדם במאוחר י' פעמים ה', ה' פעמים ו', ו' פעמים ה' והוא חושבן נס דמטה באת וניסא הוה כמש"ש וצור הוא חושבן מקום ונס בעצמה ובמוקדם ורצון הוא מקום ועץ בעצמה וזה בזה ויתר על צור בנו"ן נ' שערי בינה, סוד המטה שהוא מ"ט ה', שער הנו"ן שהן נ' שערי בינה. ולכן "והכית בו בצו"ר" דבפתוחי חותם, נ' שערי בינה, נבקעו המים. (גם זה מכתב יד קדשו):

ומה שמי' דלתתא סלע כו' בחילא דצור דלעילא. [א"ה. עיין מ"ש בזה בבאוה"ג בתיקונים נ"ד ע"א. עש"ב]:

ר' חזקיה פתח ואמר וישא כו'. צ"ל ר"א, וטעו המדפיסים בין א' לח':

והא אוקימנא רזא. בפרשת נשא תאנא אר"י כהן כו' אר"א רזא הוא משום דכתיב והוא ימשל בך. וז"ש והא אוקימנא רזא, דר"א אוקים ופי' הרזא משום דימינא הוא דכורא דנטיל ה' חסדים בה' אצבעאן דימינא ונוק' ה"ג ועיין באדרא רבא קמ"ב א' (ח"ג קמב, א) ושם קמ"א ב' "ותאנא האי ת"ת כו' תאנא כו'". ועי"ש קמ"ה ב' (ח"ג קמה, ב) "אר"א היינו רזא דתנינן כו'":

אשכחנא כו' מעשרה שליטן ממנן. הן י' ספירות דבריאה, ועיין מ"ש בפסוק והחכמה תעוז כו' שהן חכמה ובינה וז"ש ואינון עשרה שליטן כו'. דעיר היא "עיר קטנה", "אחות לנו קטנה", ושם הקטנה רחל, הנה מטתו שלשלמה כרסייא דילה ואמר במ"ה קפ"ז ב' (ח"ב קפז, ב) א"ל חמינא דהאי אור הראשון דמטלנוי עשרה כו' ובאתוותא עשרה כו'. וז"ש לתתא עשרה שליטין דקאמרין אינון עשר אמירן לתתא ברזא כו'. והן י' מאמרות שבהן נברא העולם. וידוע שהם בבריאה אלהים דעובדא דבראשית, אלהים לתתא, את המאור הקטן כמ"ש בפרשת בראשית כ' א' (ח"א כ, א) וע"ל ס"ח ב' וכן מקננא בי' אלהים חיים בעובדא דבראשית, וז"ש והחכמה תעוז כו' דהיא למעלה מבינה וכן אצילות דרגא דחכמה ור"ל דהתורה יותר מעולה מתפלה כמ"ש אלין אינון כו' צלותא כו' ור' חזייה דהוי מאריך טובא בצלותא אמר מניחין כו' (שבת י, א). והענין כי ה"עולם" בדכורא ו"שעה" בנוקבא קיימא ליה שעתא. והן רמ"ח איברים ושס"ה ימי שנה. ועיין מ"ש בתס"ט ק"ג א' ונפש כליל לשניהם ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, מצות עשה ומצות לא תעשה, והוא נגד דעת דכליל שניהם, ג' ספרים ספר כו'. וכן התורה כליל שניהם, מצות עשה ומצות לא תעשה, שהוא הדעת. ו"חיי עולם" היא חכמה תחיה בעליה. ו"חיי שעה" בינה, עץ חיים היא, כמ"ש בתי' כ"ב דשניהם נקראו חיים. ועולם ושעה זו"נ כנ"ל. והן חיים דילהון כידוע וכנ"ל. וכן מועל להפקת שאלה יותר כמ"ש "ועץ חיים תאוה באה" ותפלה היא מעומקא עלאה ממעמקים קראתיך כו' והוא באצבען כ"ח מ"ה. ועיין מ"ש בתל"ט א' אע"ג דמ"ה גם כן בהו הוא חכם בבינה והכל בצלותא עובדא דבראשית, עשר אמירין וחכמה במחשבה. והוא צלותא בכסא דע"י מתברך שמא קדישא. דהוא ברוך דצלותא כמ"ש רס"א א' (ח"ב רסא, א) "ברוך ריבויא דכולהו כו' רבויא דרזא כו'". וז"ש "אלין אינון כו'":

ואמר כיון דמתתא מתברך כו'. כמ"ש שם "'אתה' עטור' דסתימן דאתוון כו' וכדין את כל אשר תאמר ינתן לה כו'", ור"ל אתה הוא כ"ב (אתוון) וה"א עטורא דנותנין לה, וזהו "את כל"; את כ"ב, כל ה' כליל לון. והוא סוד מנצפ"ך, סוד נוקבא דכליל לון בגוי' וזהו כ"ל דהן נ' שערי בינה, ה' תרעין, והן כ"ח פרקין. וא' בתראה הוא אשר תאמר ינתן לה, והוא דעת הנהר אלף אדרין דהוא אלף בתראה וכ"ב בחכמה בל"ב נתיבות כ"ב ויו"ד, וה' בבינה נ' שערי בינה, וא' בדעת. ושם הוא הפקת השאלה נהר דנפיק כו' ולכן הוא ראש לכל השאלות אתה חונן כו' שאם אין דעת כו'. ומעיקרא צריך מתתא באינון ז' היכלין דבריאה שהן י' ספירות, וע"ש רנ"ו ב' (ח"ב רמו, ב) "ואי תימא מאן אתער שייפי תתאי כו'". וסוד הידין ע"ש ר"ס א'ב' (ח"ב רס, א) "ואלין אתמסרו לקדושי עליוני' למהך באורחא ברזא דאתוון כו' וידי אדם כו' ואלין אחרין ודוכתין דאתקרון ידי אדם דקיימא לבני נשא אלין שמהן קדישין דשליטין בכל דרגא ודרגא דבהון אעלין ב"נ צלותא ובעותא כו'" עיין שם באורך, וידוע דשמהן הן בבריאה ועיין מ"ש בסוף תנ"ה:

ושמא קדישא. הוא מלכות דאיהי קיימא בין תתאי ועלאי ואתברכ' מעשר ספירות דלתתא ועשר ספירות דלעילא הוא שמא קדישא דבה שמהן כמש"ש:

ואמר מההיא פרישו דידין דלעילא. ר"ל מהגבהת הידים של האדם לצד מעלה:

ואמר כדין אתברכא. כצ"ל והן מיין נוקבין ומיין דכורין:

ואמר אלין עשרה אינון ממנן לנטלא כו'. ור"ל שזהו סוד נשיאות כפים בב"כ ועיין ברעיא מהימנא פרשת נשא קמ"ה א' (ח"ג קמה, א) "פקודא דא לברכא כו' חמש דימינא אינון שבחא כו' וע"ד בברכא דקא כו' תא חזי מילין דקא עבדי כו' ועל דא אסור כו' והא אוקימנא דאינון כו' עד ההוא כורסייא דלעילא כו'". והששים הן גם כן על ידי הידים, דשלשים בפיסת היד. ובב"כ מתברך שמא קדישא תחלה כמש"ש קמ"ו א' (ח"ג קמו, א) ובגין כך אתמסר דא לכהן כו' כה תברכו כו' ובשעתא דפרשין כהני ידייהו כו':

וז"ש "דכתיב ואני אברכם כו'" ר"ל כמ"ד אברכם לכהנים (חולין מט, א) כמש"ש קמ"ז ב' (ח"ג קמז, ב) "ושמו את שמי כו' ואי עבדין הכי כו'". ואינון ס' אתוון כ"א סליק לרבוא כמ"ש ברעיא מהימנא ואינון ב' שמות מצפץ מצפץ דסוד י"ג מדות דהן סוד ב"כ כמש"ש קמ"ו קמ"ז "אמר ר"ש תאנא בצניעותא כו' ות"ח דכל הני כ"ב אתוון משה אמרן כו'":

בג"כ כו' בצלו או כו'. נגד ג' דרגין כסדר מלמעלה למטה צלותא כנ"ל וג' דרגין אלו כוללין כל העשר ספירות שהן עשר אמירן:

במאתן כו'. דעשר ספירות כוללין קומה שלימה שהוא רמ"ח איברין וכן בשם המפורש. וכן בברכה כמ"ש בפרשת נשא קמ"ז א' (ח"ג קמז, א) אמור חושבן רמ"ח איברים דבאדם. וכבר כת' דבברכת הנים אתערו אינון עשרה שליטין כמש"ש ברעיא מהימנא קמ"ה א' עיין שם באורך:

והאי הוא דכתיב ויאהב קללה. דסיפא דקרא "ולא חפץ בברכה כו'", ור"ל שלא ראה להרים בתפלה כו':

וכדין רוח כו'. כמ"ש שממית בידים תתפש, וכמש"ו דאיהו כו', ר"ל מקום שהיה ראוי לקדושה לחול ולא חל שזהו טעם של ש"ז וכן בדבר שנתרוקן כגון במצורע ומת וכיוצא:

ובהאי פרישו דידין אית כו'. ר"ל סוד הדעת שהוא נקרא רזא בכ"מ "סוד ה' ליראיו", סוד דיסוד, והוא בחשאי בזיווג. והוא ה' חסדים וה' גבורות, ה' אצבעין דיד ימין ויד שמאל, חסד וגבורה. ולכן ברית קדישא אתער באצבעאן:

וז"ש בשעתא כו' אוקיר כו'. ר"ל שממשיך הדעת שהוא יקר שנמשך מדיקנא יקירא דכל יקירותא ביה תליא ועיין מ"ש בריש פרק ב' דספרא דצניעותא וכמ"ש ונגד זקניו כבוד:

ואמר בכמה רזין עלאין. דה"ח כל א' כלול מחמשה שכנגד' ששה פסוקים "תורת ה' תמימה" כל אחד מה' תיבות כמ"ש בהקדמת הזוהר, ופסוק ששי הוא ביסוד כלילותן, וכן כל אחד כלול מששה אם תחשוב כלילותן בכל אחד ואחד והוא סוד שם מ"ב, וכמ"ש בתיקונים ל"ח א' ועמש"ש וכ"ה בגבורות:

אחזי לייחדא רזא דעשר כו' ואחזי כו'. הן ג' עלמין בי"ע. דיצירה הן רתיכין פנימי', ועשייה רתיכין דלבר דעלייהו נאמר "וראית את אחורי ופני לא יראו" מט"ט שר הפנים וכמ"ש בזוהר חדש פרשת בראשית דעלי' נתחבט משה לראות עש"ב, והן פנים וחיצון נגד זו"ן וכולהו אתייחדין באצבעין בראשי אצבעאן כורסיא דהוא רם ונשא למעלה על כלן ובפני' האצבעות ואחורי האצבעות ב' רתיכין הנ"ל וכמ"ש בפרשת ויקהל ברזא דאצבעאן ע"ש ר"ח א' ב' (ח"ב רח, א) "דרגין עלאין אשתמודעין בזקיפו דאצבעאין לעילא ובזקיפו דאצבעאן אתברכי דרגין עלאין ודרגין תתאין כחדא כו' ואינון אנפין דאיקרון אחוריים אצבעאין לגו בלא טופרין אלין אינון אנפין פנימאן אתכסיין ורזא דא וראית את אחורי אינון אחורי אצבעין לאחורא בטופריהון ופני לא יראו אלין אצבעאן לגו בלא טופרין דאינון אנפין פנימאין וכד מברכין על שרגא כו'". ור"ל דהן נגד יצירה ועשיה, דכר ונוקבא. וז"א הוא גוונין דלא אתחזיין כמ"ש בריש פרשת וארא וכן יצירה דמקנן בהו. ונגד נוק' גוונין דמתחזיין וארא את ה' את הקולות הוא עשיה אחוריים כנ"ל והם שצריכים לאתברכא משרג' בלילה דאיהו מאורי האש אבל לא פנימאין דאינון מאורי אור, יוצר המאורות, שאין גוון שם. ועיין פ"ב על פ' יהי מאורות וכן בג' עלמין דרישא כמ"ש באדרא רבא "עלמא קדמאה כו' ומני' מתאחדין בקיסטא בעזקא רבא, עלמא תניינא כו'", אלא דשם הוא להיפך בסוד בהרת עזה כשלג כתלג חוור שאת כו' דחוורא דגולגלתא נחית בקודלא כמ"ש בסוד התנין ותיקונא דמ"ס בדיקנא שהן ראשית ושורש דו"נ שהן ב' עלמין הנ"ל ואין הדינין נכפין אלא בשרשן:

וז"ש ולא יראו פני ריקם כו' אלא פני רזא כו'. והוא עלמא דיצירה שהוא פני דלא יתחזי כו'. וכמ"ש "אל ה' ויאר לנו" שהוא מאורי האור בעלמא (ר"ל עולם הב') הנ"ל אל יהו"ה נ"ז אלפין מארי כו' אסרו חג כו' ונאמר זה בסוף הלל ברגלים:

והן ג' עלמין: ברוך הבא בשם ה' עשר אמירן שהם בשם ה', "ברכנוכם מבית ה' אל ה'" ביצירה כנ"ל,"אלי אתה כו'" הוא ברזא דנוקבא שעלה קאמר דוד "אלי", דרגא דאתאחד בה כמ"ש בפ' א"מ"הודו לה' כי טוב כו'" למעלה על כולם, שמא קדישא כנ"ל:

עשרה שליטין כו' דאתוון כו'. הוא אתוון דשמא מפרש. וז"ש כגוונא דלעילא, ר"ל כגוונא דאצילות. ועיין בתיקונים ל"ט א' דעשר אצבעאן אינון עשר אתוון דשמא מפרש שהן כ"ח מ"ה בעשר ובכ"ח פרקי עיין שם באורך:

ואמר ואלין קיימין בקדמיתא כו'. דאינון קדמאין ראשית לכל. וכן הם בראשי אצבעאין בארמא לעילא:

ואמר ובהא כל סט' דקדושה כו' שהן ג' דרגין ול"ל לסט"א לינקא מסיומא דטופרי דאצבעין כיון דאתרמו לעילא וכלא אתאחיד בשמא קדישא ואינון באודאה בארמאן דאצבעאן:

וז"ש ואודין למלכא קדישא. דאינון ל"ל אחיזה אלא במאיכו דאצבעאן אינון בדרגא דלתתא לבד כמ"ש בפרשת ויקהל שם "ובמאיכו דאצבעין כו'" עיין שם באורך:

תא חזי ברזא דשמא כו'. ר"ל דקומת אדם הוא מב' דברים ראש וגוף, והוא ג' ראשונות וז' תחתונות. ובינה כוללת ג' ראשונות וחסד ז' תחתונות יומא דאזיל בכולהו יומין. והן מלך וכהן. וכן בריאה ג' ראשונות, יצירה ועשיה ז' תחתונות. וז"ש "בין לעילא בי לתתא":

והנה הקדים מתחילה וישא אהרן ידו חד כו' ואח"כ אשכחנא בספרא דשלמא כו' משום דבפ' הרימותי כו' דהרים ידוי אז דאז נתעלה הקב"ה משום מלך וכהן שנתחברו יחד לגבוה ומלכי צדק כו' והוא כהן ויתן כו' ובאותו היום עמק שוה שהושוו כל האומות כו' וכן כ"א הי' שניהם אלא בכללות זה מלך וזה כהן ויחזק חרש את צורף כו' ולכן נאמר שם לאל עליון שנתעלה אז אלא שנאמר הרימותי ידי יד א', ולכן התחיל דבעי לארמא ימינא כו' והוא יד אברהם ידי:

בס"א דלאו כו'. גם כן כמו בקדושה וז"ש למטה "דאיהו סטר שמאלא", ר"ל דכל סט"א הוא סטר שמאלא ויותר שמאל הוא בס' וזהו שם סמ'. ואמר "בגין דחילא דא שלטא כו'". וע"ל קצ"א ב' (ח"ב קצא, ב) אמאי על אהרן בגין כו' דהאי כו' ועיין שם קצ"ב א' "חמו דכוס כו'", והוא סוד ראשית אונו דסטרא דימינא הוא בכור כמ"ש ברעיא מהימנא ס"פ בא והוא ראשית ולכן כל ראשית לו ונק' כח כמ"ש בתיקונים וכמ"ש ימינך ה' נאדרי בכח ונאמר כחי וראשית אוני, אבל הוא מסטרא דלא אכלתי באוני, לחם אונים, וכל תוקפא הוא בימינא לכך נקרא כח ואון. וז"ש יעקב בן ימין מבן און, דהוא אחד, אלא ש'און' יש לו גם כן בסט"א לכן כמעט שנפלו בפלגש בגבעה אלולי שמיהר יעקב לקרותו בן ימין דל"ל חולקא שם:

עילא ותתא. ר"ל באצילות עילא, ובי"ע תתא, וכנ"ל. ותתא הוא כד אתברו ואהדרו מסט' דילהון שהן נגד עלמין דבי"ע, אבל למעלה לא יגורך רע ושם העילוי:

לבתר יהב אורייתא כו'. כדעת דקודם מ"ת בא:

כד אודן קמי'. כמ"ש בסוד "הודו לה' כי טוב", וכמש"ל דפרעה אמר ה' הצדיק ויתרו עתה ידעתי כו' ואורייתא הוא עשר אמירן דכלילין בי' הכל מלך וכהן לכן לא ניתן אורייתא כו' וכן היא כוללת כל עלמין:

כצ"ל פתח ואמר יודוך כו' עמים כלם ת"ח בשעתא דקוב"ה אתער כו' עמים כלם כדין דוד מלכא קם ומשבח ואודי למלכא קדישא ואמר ישמחו וירננו כו' כיון דהוי אשתדל באורייתא כו' וכנורא הוה מנגן ואמר שירה ואמר יודוך כו' ורוח צפון מה הוה קאמר ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהים אלהינו. דוד כד הוה אתער עלי' רוח קודשא פתח ואמר יברכנו אלהים כו'. כצ"ל. ו"קוב"ה אתער" הוא דרגא דבינה דמקנן בכורסייא. ומבינה כל ברכאין וכמש"ל (ח"ב קסט, ב) ומהאי שביעא' מתברכין וש"מ רבו מספר. ורוח צפון דאתער ונחית לעלמא הוא המשכת הדעת בעלמא ואתערותא הוא מבינה כידוע. וכנור הוא מלכות כנור דדוד, וביה מנשב ההוא רוחא. ועיין בתיקון כ"ה ות"נ ואח"כ קם דוד ובי' הוה גם כן אלו ג' כד אתער משינתיה ואח"כ התעסקו בתורה שהוא הדעת. וז"ש "וההוא שעתא כדין רוח כו'". והכנור מנגן גם כן באתערותא באורייתא ודוד הוה אמר ורוח צפון וכנור נגד ג' הנ"ל. אלא כאן פסוקא דכנור קודם לרוח דדוד שני מדות דיליה כמ"ש בפרשת פנחס ואח"כ בשריית רוח הקודש על דוד אמר פסוק השביעי כלל כולם דביה ז' תיבין נגד ז' פסוקים. והנה ג' פסוקים הן באצילות וג' דדוד הן בבי"ע שהן עלמין דמלכות, דרגא דדוד. ג' לעילא דכליל כלא וג' לתתא. והשביעית הוא בארץ שלנו שכוללת הכל בחי' התחתונה של העולמות. וז"ש כאן האי מימרא ומפרש ואזיל ולבתר אתא דוד כו' בגין דשלימו דיקרא כו'. והכל בשעתא דעמין אתברו דלכן כנור מנגנא יודוך עמים כו' וכמש"ו. וכן הז"פ נגד ז"ת וד' אחרונים נהי"ם הן דנוקבא, לכן הם בבי"ע, ומלכות נגד הארץ שלנו כנ"ל. וידוע שאבהן חג"ת שכוללין ג' דרגין כמ"ש בסוד סעודת שבת ולכן הם בחג"ת ובנה"י:

אמר ר"ש לר"א בריה. טעות סופר למעלה ס"ז ב' (ח"ב סז, ב) "פתח ואמר יודוך עמים כו'", אלא צ"ל "פתח ר"ש ואמר יודוך כו'", והכל מדברי ר"ש להסכים עם ר"א:

ואמר כאן ע"ד כתיב כו' לראיה על דבריו שעליו קוטב כל המאמר של ר"ש כמש"ל "לבתר אתא כו' בגין דשלימו דיקרא כו' בשעתא כו'" כנ"ל:

א"ל כלא חדא כו'. כי הדעת הוא כלל ופרט וכלל כמ"ש בתיקון מ"ז, ומשה הוא הדעת במקומו למעלה. ולכן הם בדרגא חדא בכללם. וז"ש ו"ו תרין כחדא ר"ל הו"ו מלא של השם דכל ו' הוא בדעת כמש"ש ל"ח א' (ח"ב לח, א) וכן נקרא "ידע" ביסוד על שם הדעת. והנה זיווגא דדעת כ"י כמ"ש שאמרה שבת כו' שהוא הדעת וכמ"ש בת"ע דחסד ונצח כחדא וכן כולם וכ"י באימא והוא הדעת שמשתתפת בתחתונים ועיקרו בשבילה שאין המשכות הדעת אלא בזיווגא בנוקבא והנהר נקרא שלום כמ"ש (ברכות נו, ב) שלש שלומות כו' כנהר שלום, והיפוכו בסט"א, וזהו אשת מדנים וזהו כהן מדין דכל ספי' כלולה מי' ספירות וביוסף נקרא און כחי וראשית אוני כנ"ל, וכאן עלמא הוי קאים בסוד הדעת, כהן מדין:

וישמע כו' רח"א כו' ד"א כו'. (ויותר נראה דלא גרסינן כאן "ד"א" אלא למטה אחר "וכלא תליא בהאי חכמה". כל זה נכתב בגליון בכי"ק). בתחלה פי' דאגין עלייהו בגולתא ומשה וישראל בכלל. ועתה פירש ניסין דעביד עמהון ולכ"א בפרט דבגלותא לא אתגלי רק שמא דאלהים כי שמא דהויה נתגלה בגאולה למעביד ניסין דבהאי עביד ניסין כידוע:

וישמע כו' לקבל תלת פורקנין כו'. ראשון פדות מבבל בבית שני במדי והן בג' אומות בג' גליות. שני ביוון על ידי הכהנים וזהו צוה לעולם בריתו וכמש"ל רנ"ח א' (ח"ב רנח, א) וע"ד הוו כהנים כו' ולהאי אצטריך כו' והוא לקבל היכלא שתיתאה דלהון ערלה את הברית ואת החסד. שלישי לעתיד לבא והתגדלתי והתקדשתי כו' והתנבא דוד על העתיד לבד מה שאמר:

ואמר קרא אחרא כו'. כמ"ש ראשית חכמה כו' והוא התורה פי' פתחה בחכמה בראשית שהוא ראשית חכמה וכמ"ש בתיקונים בחוכמתא. שכל טוב שהוא על ידי המעשים והסיפורים כמ"ש במ"א והוא בנביאים, והתחלת נביאים "לא ימוש כו' אז תשכיל כו'". תהלתו הוא כתובים שראשיתו תהלים. וכן איוב ושארי. והן בו"ק תורה בת"ת ספר זכרון ספר תורה. ונביאים וכתובים בחו"ג ופורקנ' בנה"י שהן גוונים דאתחזיין דמתמן ב' משיחין וכל הנסים. וז"ש בגין לאשלמא כו':

ואמר וכלא תליא כו'. ר"ל כל תנ"ך. שכל טוב כו' תהלתו כו' קאי אראשית חכמה שהוא שכל טוב כו' והוא כמ"ש (תענית ט, א) ליכא מידי כו' דלא מרמזי כו':

ד"א‏ פדות שלח כו'. השתא מפרש באופן אחר כל הפסוק על גאולת מצרים:

ואמר מתמן כו' ר"ל זהו לעולם בריתו. ואמר ומתמן ולהלאה קדוש כו כנ"ל, ור"ל בכל הגוים והן ג' דרגין מלך וכהן וישראל. וכן באומות. ואח"כ ראשית חכמה דאח"כ אתייהב אורייתא כנ"ל וכלילא בה תנ"ך כנ"ל וכמ"ש (שבת פח, א) בריך רחמנא דיהיב לן אורייתא ביום תליתאי כו':

ר' אבא אמר בכמה כו'. אמר זה משום שר"ל לקמן "ת"ח יתרו כו' ות"ח לא ינהג ב"נ קלנא כו'" ואמר זה כאן על קוטב הנ"ל דאתקדש שמא דקב"ה כמש"ו "פתח ואמר על כן אודך כו'". ואמר "תא חזי יתרו הוא כו' ורזא דא אודי לי' לקב"ה כו' ולא לסט"א כו'". ועיין לקמן קכ"ב קכ"ג (ח"ב קכב, א) דל תיקונא דכורסייא הוא על ידי משפט וכמ"ש בזהר חדש פרשת בראשית בשירה דחיות כונן למשפט כסאו:

פתח ואמר וירא כו' עילא ותתא. אצילות ובי"ע דאלהים חיים למעלה. ואמר וכלא רזא חדא ר"ל עם מ"ש טוב סט' דימינא מאד כו':

ואמר רזא הוא לאינון כו'. כבר כתב' למעלה רזא בסוד הדעת ושם טו"ר כאחד וכן הוא באלב"ם כמ"ש בפרשת תרומה וכתיב טובה תוכחת מגולה כו' דאור הראשון נגנז, טוב כעס וגם מות טוב דעל ידי זה מתלבש בלבושים טובים מזה, וע"ל ק"נ א' (ח"ב קנ, א). והנה בפשוטו של מקרא נראה דיש טוב שאינו גמור והוא שיש בקצתו רע, ו"טוב מאד" הוא שכולו טוב. והנה בכלל הבריאה יש לכאורה רע מה אבל כיון שאומר מאד ע"כ גם הוא טוב וע"פ הסוד הוא אם ימינא ושמאלא יחד הגבורות טובים שהם ממותקים ויותר טובים הם כמו הזהב עם הכסף, רק זהב לבד קשה להוציאה. ועיין בספר הבהיר (שאמר כסף קל להוציאה וכמ"ש חז"ל הזהב קונה את הכסף שהוא פרי נגד הכסף), וכמו מלח ופלפלין לתבשיל רק אם הקדיח מלח קשה. וזהו סוד בריאת קליפה למוחא רק שבחטאם כו' וזהו בכל לבבך כו' וכן טוב ורע יחד ולכן הם באדם יחד והוא בצדיקים יותר טוב ומועיל לאדם לא לבד בשביל קיבול שכר אלא שמחה של מצוה וחדוא דאורייתא. וז"ש את כל אשר עשה בכללא חדא דייקא וז"ש "רזא הוא כו'":

ואמר אלהים לתתא כו'. ר"ל שכינה תתאה על בי"ע והכל דרגא חדא כמו שבינה כוללת ג' ראשונות והיא על זו"נ כן היא בבריאה ועל יצירה ועשיה. ובד"א פירש הכל על בינה וכנ"ל:

תוספתא. בטמירו כו'. כבר כתוב' במ"א ונכתב זה כאן משום שאמר "ההוא היכלא איהו פקיחא כו'" וכמש"ל בזוהר דא אלהים חיים וירא דאסתכל כו':

תוספתא. בטמירו דטמירין. ר"ל אוירא עלאה ברוחא דגניז בגוי' שמשם נאצל נקודת חכמה כמ"ש באדרא זוטא והאי אבא מרוחא דגניז בע"י:

אתרשים רשימו חד דלא אתחזי כו'. הוא סוד י' דנפיק מאויר אויר י אור, והוא שרש אבא:

ההוא רשימו רשים ולא רשים. הוא אבא עצמו נקודה עלאה שנתגלה עצמו ויצא מההוא רוחא דגניז וההוא רוחא הוא שורש היו"ד והוא י' בתוך אור ועתה נתגלה היו"ד ואעפ"כ סתום מאוד כמ"ש בס"ת קיימא ולא קיימא. ובתז"ח פ"ט ע"ד "טמיר בטמירו ידיע ולא ידיע כל סוכלתנו בי' הדרא לאחורא זעיר הוא כו'", עי"ש. וז"ש "מארי דסוכלתנו כו'":

איהו קיומא דכלא. כמ"ש בפרשת ויקרא דף י' ע"ב (ח"ג י, ב) "א"ל על יו"ד קיימא כלהו ומני' אתבניאו כו'":

ההוא רשימו איהו זעיר כו'. כנ"ל בתז"ח איהו זעיר ומגו זעירותא דיליה טמיר בסתימו דמעוי ולא ידיע:

"קיימא ברעותא כו' דלא אתחזק" צ"ל "דלא אתחזי", ר"ל שניטל מא"ס ממ"ס כמ"ש בז"ח ה' ע"ב את יו"ד סלקא ברעו דמחשבה כו':

ההוא רשימו כו' חד היכלא‏. הוא בינה שגנוז בתוכה אור החכמה כמ"ש בריש פרשת בראשית דף ט"ו א' "כהאי זרע דמשי דארגוון טוב כו'" עי"ש, ובפרשת תרומה קכ"ו ב' (ח"ב קכו, ב):

ומתח ליה במתיחו רב כו'. הוא ה"א עלאה אתפשטותא דהאי ראשית שמקודם בצורת י' זעירא:

אוקיר ליה בלבוש יקר. הוא סוד הדעת דגניז בה והוא סוד המזלא דחפיא עלה שנקרא' לבושין דיקר כמ"ש בספרא דצניעותא פ"א וכמ"ש ולבושיה כתלג חיוור. הוד והדר לבשת. והדר זקנים שיבה. וז"ש "תפארת בחורים כחם" והדר "זקנים שיבה" כי הם ענין תציקון של א"א ושל ז"א כי של א"א מורים על השיבה שהוא לישיבה ושל ז"א על המלחמה כמ"ש בספרא דצניעותא "בהני תיקונין אשתכח גבור תקיף", וכן באדרא רבא בכמה מקומות. וז"ש כתוב אחד אומר ולבושיה כתלג חיוור וכתוב א' אומר שחורות כעורב, כאן לישיבה כאן למלחמה דאמר מר אין לך נאה כו' ושל א"א נק' 'הדר' בסוד "והדרת פני זקן" "ונגד זקניו כבוד" לבושין דיקר. ושל ז"א נקראו 'תפארת' כמ"ש באדרא רבא דף קמ"א א' (ח"ג קמא, א) "ועל דא כתיב תפארת כו'", ושם ע"ב "באתר דתליין שערי דדיקנא דאקרון תפארת כו'". וז"ש כאן "אוקיר כו'", וזהו שאמרו שמים נבראו מאור לבושו של הקב"ה והוא סוד הדעת, זוהר הרקיע, [אש ומים], שממנו נברא שמים שהן חו"ג והלבוש יקיר הוא א' של מילוי ה"א שהוא אור שמאיר מסוף העולם ועד סופו שממנו נברא שמים שהוא סוד אל"ף:

פתח לי' חמשין תרעין. הוא פתיחת הה"א וכלילתה ביו"ד:

לגו בגו כו'. חכמה שנגנז בה והוא סוד נקודה האמצעית של ה"א כמ"ש בפרשת תצוה ק"פ ע"ב (ח"ב קפ, ב):

מההוא נהירו נבעין נהורין וניצוצין נפקין מאינון תרעין. דע כי כלל הכל הוא סוד אוירא וניצוצא, סוד ה' חסדים וה' גבורות, ב' עטרין דגניזין באבא ואמא. גו אבא עטרא דחסד וגו אמא עטרא דגבורה כמ"ש באדרא זוטא. והן נהורין וניצוצין כידוע. ונ' שערי בינה הוא סוד ה' גבורות שכל אחד נחלק לעשר, והן ה' מוצאות הפה שהן נ' שערים לאותיות בסוד רל"א שערים של אותיות דנפקין מבינה כמ"ש בתיקונים דאותיות מבינה ונקודות מחכמה והן נהורין. והן סוד כוכבים ורקיע, שרקיע בסוד ניצוצין וככבים הם נקודין נהורין. והוא בסוד "דרך כוכב מיעקב וקם שבט" שהוא נהורא וניצוצא. ועיין בתז"ח ע"ט ע"א "ודא נקודא דנהיר מסייפא עלמא עד סייפא עלמא כו' משך בוצינא כו'", עיי"ש ותבין זה:

אתחפי' בשית יריען. הוא ו"ק של בינה סוד הדעת שלה שהן נ' תרעין וכלילתן ביסוד. וז"ש אינון חמש, והן סוד ו' שהוא חמש יריעות כמ"ש בז"ח ש"ה כיריעות שלמה יריעות שלמה אינון כלילין באת חד ובההוא את לא אתחזין ביה כלל אינון שית ואינון חמש ורזא דא חמש יריעות חוברות בלא פירודא כלל דכליל לון ו' דאיהו טמיר וגניז כו', והן סוד השמים ה' שמים, שהן יריעות דמשכנא כמ"ש בפרשת ויקהל וכמ"ש נוטה שמים כיריעה עוטה אור כשלמה הוא סוד לבוש יקר דנהיר שנתעטף הקב"ה בו ובו ברא "אלה" שהן השמים כמ"ש "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", והוא נוטה שמים כיריעה וכמ"ש בפרשת בראשית "בשעתא דסתימא כו' ואקרי מי כו' בעא לאתגלייא ולאיתקרי בשמא אתלבש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה כו'":

בגו אינון יריען כו'. הוא סוד החסדים שהן כלולים באחד כי ה' גבורות מתחלקים שהן ה' גוונין כמ"ש בפרשת בראשית ט"ו (ח"א טו, א) ובתיקונים תיקון י"ח, אבל החסדים אין להם גוונים אלא דמיני' אצטבעו גוונין כמו הנשמה ולפיכך מתחלק לה' חסדים כדמיון האור בגוונים והנשמה באיברים וזהו יריעה חדא, והוא סוד י' והוא סוד שם אהי"ה והוי"ה. (ע' באד"א בפרשת אמור ע"ד רמז. המסדר). וזהו היריעה הוא רוקם בתכלת ובארגמן שהם הגוונין ואמרו שרוקמין במקום שחושבין והוא בסוד המחשבה והוא כאן וכמ"ש בסוף תז"ח צ' ע"א בי' שוויין ציורין אומנין כו':

בההוא יריעה כו'. הוא הלבוש יקר הנ"ל:

מיני' אשגח כו'. בסוד נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, וכמ"ש שם "ועביד טיבו לכלא דאפיק מזונא לכולא ונהיר לון":

האי היכלא איהו פקיחא כו'. בסוד הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל שהיא נק' "הנה", והיא שומר ישראל דלעילא וממנה רוחצות בחלב בחלבא דאמא דנגיד ונפיק תדירא והן ל"ב עיינין דסתימין בחכמה כמ"ש שם "בי' סתימין ל"ב עיינין", וכאן אתפתחו בסוד ארחין:

מגו נהירו כו'. הוא סוד אוירא כנ"ל:

ההוא סוכלתנו כו'. הוא חכמה שלא ידע אנוש ערכה ועיין בסתרי אותיות ה' ע"א (זהר חדש ד, א) "אלין ט' סמכין כו' סלקין גו מחשבה כו'":

מטמירו דטהירו כו'. ר"ל מכתר:

תא חזי יתרו כו' והכי אצטריך כמו שמפרש והולך ורדא דא אודי כו' ולא לס"א כדי לאתקדשא שמא דקב"ה כנ"ל, וכמו שמפרש והולך, אבל שאמר "והכי אצטריך" הוא משום דקין אמר לית דין כו' והוא נפרד מקין ואתתקן בזה:

פתח ואמר על כן אודך כו' ואי תימא כו'. והוא מ"ש למעלה "טוב דא סטרא דימינא מאד כו'", והוא כנ"ל אם שניהן יחד ימינא עיקר וע"י שמאלא נעשה 'מאד', ועכו"ם שמאלא. ועיין פרשת שמיני ל"ו ב' (ח"ג לו, ב):

תלת חכימין כו'. כסדר ג' קוין ובסט"א ימינא חמור משמאלא כמ"ש בתז"ח וכמ"ש טוב כעס דמרה משחוק דטחול דהוא ארס דזוחלי עפר. והענין כי בצד שמאל יותר נאחז בקדושה וי"ל קרוב יותר לקדושה. ולכן דכורא דקיק יותר ואינו מפתה דהוא כעס כו' אבל אמצעיתא דילהון כיון שביעקב אין אחיזה כלל ל"ל בסט' דקדושה כלל ולכן איוב בדחילו כו' ויתרו דהוא כהן אבל בלעם נגד דעת דמשה בישראל לא קם כו' ויודע דעת עליון ור"ל עליון במקומו שהוא עליון:

והוי מסתכל בההוא נהירו דסתימו כו'. ר"ל הגוונים בעינים סתומות דאין בהם באמת ראי' ועיין בריש פרשת וארא דמשה ידע בהון ידיעה אבל בלעם לא ידע כלל כנ"ל ולא ידע מאי קאמר אלא ראיה ואין בהם ראיה באמת וז"ש "ולא חזי":

מלה דקשוט. כמ"ש אמו ודאי. ור"ל דלר"ח ור"י קשה למאן קראן אח"כ בניו:

א"ר שמעון אלעזר כו'. ר"ל דלעולם לא נקראו ע"ש ומ"ש "ובניו" ובניו דיתרו ועל יתרו דרישא קאי. ודחקו משום דכאן הקדים בניו לאשתו משא"כ שם. אבל לר"א משום דקראן בניה לכן הקדים האשה. ועוד דרשו אם אין אתה עושה כו'. ופ' ויקח משום שהאריך הקרא לפרש שמותם אבל עיקר הראיה הוא דאח"כ חוזר ושני בניה עמה דהוא קשיא לר"א. ואמר "לבתר דאתא משה ה"ל בנין" דלא תימא האיך הניח בנותיו לרעות ואמר כמו בלבן ומביא ראיה מקרא ובני קני כו':

פתח ואמר והלכו כו' מה הר כו' דא הר כו'. ולא גרסינן ד"א. וכ"ה בבהמ"ק הר הבית וגם אל הנכרי כו' דבחיל דוקא אין עכו"ם כו' ובית הוא עזרה והיכל דאינן אלא לישראל. ומפ"ו שהן גרים וישראלים דגרים הן בנוק' דילה גר צדק מלכות דילה, אבל ישראל הן בגופא דאילנא וכמ"ש בהקדמה והוא בת"ת. ובגמרא אמר ג' דרגין שדה ביצחק והוא ביסוד ששם חרישה ומלכות הוא תפוח דילה הר. וב' ענינים באשה חדא לביאה והוא בגרים גם כן שהוא קיבול המצות, והשני לבית וישובא, עזר כנגדו, לאשתי ביתי, וזהו לישראל. דראשון הוא גם כן בפלגש והוא שדה וזה בית. והן ג' דרגין הר אף לעמין דלא אתגיירו וכמ"ש לע"ל שהן גרים ולא יתקבלו לע"ל וגרים הן ביצחק דחק בשארו שם. אבל אברהם נתקרב קודם המילה והוא אב המון גוים. והן הבארות אשר חפרו דיצחק מקרב הגרים דאתגיירו בימי אביו ולא חפר בארות אחרים. אבל יעקב לא חפר כלל והוא בירר חולק' דיליה לזרעו. אבל כאן בזהר ל"ק רק ב' דרגין. ועוד ג' דרגין הנ"ל הן הר ירושלים דאיהו בראש ההרים ושדה ציון שדה תחרש, ובה"מ, והן ג' דרגין הנ"ל. נטעתיך שורק (ר"ל ג' נקודות שורק וזהו שנאמר שם (ירמיהו ב, כא) "כֻּלֹּה (מלכות) זֶרַע (יסוד) אֱמֶת (ת"ת)". כ"ה בס' ע"מ. ש"ל) באבהן כידוע. וכן בבה"מ עצמו הר הבית ועזרה וההיכל ועזרה בו עבודה (עבודה) שדה עבודה בשחיטה וזריקה אבל בפסוק זה לא נזכר שדה דיצחק (שהוא האמצע) הר רישא וסיומא בית ואל בית כו' רק לראות גדולתם אבל בהר ונעלה, וכן לא הזכיר בזהר כאן רק ב' דרגין שאין חילוק בבה"מ בין גרים לישראל, וכן בירושלים וציון. וכאן אמר להיפך. ואמר על גרים בדרגא הראשונה הר כמש"ו (ע' בליקוטיו שבסוף הספר):

אלא עיקרא דכלא למה כו' המדבר. ר"ל דהוא הפקר:

ואקרי גר צדק. במלכות צדק כמ"ש בספר יצירה ובת"ע:

ר' יצחק ור' יוסי כו' והוא אתמר דאחמי כו'. ור"ל שז"ש זה ספר כו' דכל תולדות אדם נכתבים בספרא דאדם וכמ"ש בפרק הפועלים (בבא מציעא פו, א) ובסנהדרין (דף לח:):

כיון דעבדו תולדות כו'. ר"ל ע"ש הנהר כנ"ל:

בדמות דא כו' ואינון דיוקנין כו'. ר"ל במראה שהדיוקנין הנראה אינו אלא לפי שעה שהדיוקנין עומד כנגדו וכ"ה באנפין מההוא רוחא דבפנים וע"ל ע"ג ג':

ד"א בדמות כו'. ר"ל על מנין האברים כ"א בדמות:

ברזא דאחור וקדם. כמ"ש אחור וקדם צרתני וכמ"ש (עירובין יח, ב) מאן סגי ברישא כו':

ובאלין תליין כל כו'. ר"ל בזכור ושמור רמ"ח ושס"ה:

אחור למעשה כו'. ר"ל אלהים דכאן דאינו אלהים לתתא שליט על תתא דאינון מעשה מרכבה ועובדא דבראשית הוא באצילות והיא אחור שם והוא אלהים האחרון דמעשה בראשית "וירא אלהים את כל כו'", כמ"ש בזוהר דף ס"ח ע"ב (ח"ב סח, ב) "בכל עובדא דבראשית כו' אלהים לתתא שליט כו'":

תו זה ספר כו'. ר"ל על ספר הנ"ל רזא דדיוקנין וכמש"ל א' בהג"ה זה ספר למנדע כו' דאתמסר לאדם קדמאה כו':

ובשרטוטי ידין באלין שית כו'. כצ"ל. וע"ל ע"ח א' (ח"ב עח, א). (ע' באוה"ג על פ' ואתה תחזה שבז"ח כ"ז):

אלין אינון ערקין. ע"ל ע"ו א' (ח"ב עו, א):

וכל אינון דמתהנין כו'. דגם אינון נקראים קץ כל בשר כמ"ש בסוף פרשת פקודי וריש פרשת צו:

ואמר אחרנין דשלטין כו'. הוא קץ כל בשר ממש, לכל תכלית כו', אבל אינון הנ"ל הוא מבשר דקורבנין אישים:

כמה דאתחלפי במשכי דרקיע כו'. כמ"ש ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. ועיין תז"ח שם דלא כתוכנים (ע' פי' על ספר יצירה מ"ש על תלי):

ואע"ג דשערי ומצחא כו'. ר"ל ציור המצחא עצמו, וכן כולם עומדין בקיומם כמו שנולד ומראין האיך שנתחייב בגלגולא קדמאה שעל זה נאמר מעוות כו' אבל הציורין הן מתחלפין:

ואמר זר"ה פס"ץ כו'. שהן אתוון ז"ה ספ"ר, ותולדות אדם הוא צ' דרגא דצדיק, ומכ"ש בפרשת בראשית "צדי אנת וצדי כו'", ואינון נגד ו"ק ד' אותיות השם נגד חו"ג נו"ה כמ"ש בפרשת בראשית בענין הדגלים, ואפין הוא נגד תפארת פני אדם שנקראו פנים כמ"ש ברעיא מהימנא סוף ח"א וש"מ, וידין נגד צדיק תולדות אדם, ולכן כולל ה' תרעין דזה ספר כמש"ל ע"ד א' דצדיק כולל כל ה' קצות. וז' בשערא כמש"ו,ר' בחוטמא,ס' בעיינין,פ' בפומא,ה' באנפין,וזה מצחא ואפין,ספר נקביםצ' בידין וכולל כל ה' דזה ספר כנ"ל‏.

והן ה' תרעין כמש"ש ומ"מ הן כלולין זה בזה לכן חשיב בכל א' כמה אתוון:

את דא דמתחלפא כו' ר"ל הזיי"ן משמש בשערא ובי' מתחלפין שאר אתוון. ואמר וסמניך זיין ומאני כו' דכל כחו של שמשון בשערא כמש"ש והוא זיי"ן, ואמר עוד ודא הוא נזרא כו' ר"ל דכתיב כי נזר אלהיו כו' (אצ"ל נזיר אלהים יהיה. המ"ל) לשון עטרת ותרגום עדיו זייני' וכמ"ש בריש ספרא דצניעותא:

רזא דאנפין כו' דיוקנא דאנפין כו'. הן חלוקין בשנים והן אחד. א' כי אינן בקיומא רק לפום שעתא. ב' כי אינן באתגליא רק דמתחזי באתכסיא לעיינין דחכימין והן בד' גוונין ד' אנפין דחיות. ואמר שהן לפום ההוא רוחא דשריא לגו דבא מגו עלמא דאתי דבה סוד התורה בינה ימא דאורייתא והנהר היוצא מעדן צדיק דנטיל הדעת מבינה נטיל האתוון ומצטייר ברוח דנפיק מצדיק דרוחין פרחין מיניה כנ"ל (ח"ב ע, א):

ואמר אמר ר' שמעון א"ה ציורא כו'. דאתוון הוא בזרע האב דנפיק מצדיק אבל ציורא דאימא בבטנה שהוא מאימא שכינתא אינה עושה כלום. ותי' דפעולת האימא הוא שמצטייר הציורא לבר לעיינין. דציורא דאביו בכ"ב אתוון הוא לגו וציורא דאימא ד' אנפין דחיון הנ"ל כשמ"ו. ומפרש ואזיל דציורא דאריה כאשר חוזר בתשובה שהוא מתגבר כארי ושור הוא כאשר הולך בדרך לא טוב ואדם בצדיק. והן ג' דרגין צדיק ורשע ובעל תשובה. ונשר הוא לתקן גלגול הקודם:

ד' סימנין דאתוון אית בהו כו' בליט בשכיבו צ"לבשכיכווכן בכל המאמר הזה. וע"ל ע"ד ג' בציורא תניינא דבעל תשובה דעדיין לא מתיישב באורח קשוט אמר שם ואלין בלטין בבהילו דלא שכיכין וכד מתיישב' ואתגלי' באורח קשוט שכיכין.

ד' ואינון תרי אתוון דמתחברין בי' ו"ת אינון ההוא כו'. ר"ל בסטר שמאלא הן ג' אתוון ג' שורייקין ושמאלא כליל ב' דהשורש הוא ב' אתוון עד ו"ת הוא לשון רבים ואין רבים פחות משלשה ג' שורייקין, לכן נכללין בד' והן עד דעדות בשנים ימינא ושמאלא:

זרעא דדוד כו'. דהן מסטרא דנוקבא ובה מתהפכין הדיוקנין‏ כחומר חותם ושני מדות דיליה:

בקדמיתא אעבר כו' ולבתר וטוב כו'. דכן כתיב אדמוני מדרגא דעשו ולבתר וטוב רואי כו':

אתיישב ההוא רוחא בההוא עפרא ואתלבש בי' כדין כו'. וז"ש "ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חיה", דנפש אינו באדם אלא מחמת הרוח דאתלבש בגוף נעשה בגוף נפש וכמ"ש בפרשת בראשית:

בשעתא דנאים כו'. זהו "ביד כל אדם יחתום" (איוב לז, ז), ביד בשעתא דנאים דאז הוא כותב כל מה שעשה באותו היום ומשתני' השרטוטין בי' כפי מעשיו כמש"ל:

רקים בשיפולא משכנא. ר"ל בעור האדם שהוא אחרון במעשה בראשית. ועיין לקמן ע"ו א' (ח"ב עו, א):

ואמר כדין ההוא עפרא מכשכשא. ר"ל העפרא סטרא דגוף ובי' מתלבש הרוח והעפר מתקבץ מד' רוחות העולם כמ"ש בסוף פרשת עקב וש"מ וכמ"ש בסנהדרין (דף לח.) מכל העולם הוצבר עפרו כו':

ואע"ג דשורייקי אחרנין כו'. ר"ל אותן שהיו בו בדיוקנא דשור עתה אינון בולטין כמש"ו ואמר למטה "ואי תב משמאלא לימינא אתכפיא כו' ואלין שורייקין שכיכו ואחרנין כו'":

ג' קורטמי כו'. אותיות כר"ת. וכן בשמאלא ב"פ כרת. וזהו "הכרת תכרת". ואמר "עונה בה" לאפוקי אי תב בתיובתא דשכיכין ואחרנין בלטין וכמש"ו וכנ"ל:

ואמר חד איהו כ' כו' דחד הוא דקיק בעיגולא לכן הוא לבד. ואמר וכלהו בעגולא כי אותיות עגולות הן גם הת' מצד ימין. ואמר הכרת פניהם כו' דהוי הדרין בתיובתא וחוזרין לקיאן כרת על ה"א:

ציורא רביעאה כו' דה אתאבידו כו'. בגלגולא קדמאה. וז"ש ושבה כו':

ואמר זרעא דדוד כו'. שהוא מסוכן למנדע כמ"ש בפרשת בראשית והוא בדברי אגור (בן יקא) דרך הנשר ודרך כו' והוא היפוכא דאדם במרכבה כידוע:

מתני'. בני עלמא כו' ברעותי' דרישא חוורא. כתר:

בוצינא. ידוע דמדיד משחתא:

בפשיטא דנהיר. חכמה:

גו טנרא כו'. בינה דאיהי סלע ואיהי תקיפא כידוע:

וז"ש שלהובא חדא כו' וההוא כו' סלקא ונחתא עד דפשיטו בטש. שהרוח מורכב מחו"ב בן י"ה:

ואמר ונטיל גוון חד כו'. שהוא ו' קצוות שמשא וסהרא נגד מעלה ומטה. ונפשא דעפרא אמר לקמן דהוא כליל מד' סטרין והן ו"ד של רוח ונפש, ד"ו פרצופים:

זרעא דדוד כו' אבל נטר דבבו כו'. עיין לקמן ק"ח א' (ח"ב קח, א):

ורזא דאינון אתוון איהו קריב מה דהוה רחיק כו'. כצ"ל. ולכן אינן שכיכין דעדיין לא מתיישב באורח קשוט:

ואמר וסימנא דא ה' מסטר ימינא. דהא הוא פתח לבעלי תשובה (מנחות כט, ב):

ואמר אתוון אחרנין לסטר שמאלא. ולא פירש שהן עדות הנ"ל ע' הוא דסליק לחוטמי' לעילא, דו"ת הוא תרין דשמאלא וחד לתתא מאינון תרין ואחיד בשניהן כנ"ל, וה' הוא ה' דהכרת דתב לסטר דימינא לה"א והוא ה' ביהוסף שמו דחזר מעבד לנער וכמ"ש בסוף פרשת בא וכן במשה כד אתיליד כמ"ש בפרשת בשלח נ"ד א' (ח"ב נד, א) דסליק לסטרא דבן:

בזוהר. מכאן ולהלאה רזין אחרנין כו'. סוד העיבור גם כן בפסוק זה כמ"ש הגאונים והוא רזין דדרגין לעילא בתקופין כמו שמפרש ואזיל:

אינון דוכתין כו' באצבען לבר ולגו ובההיא כף. הן בי"ע ברזא דדעת דבהון סוד אצבע אהו"ה גושפנקא כו' וכף הוא הוא כסא וכמ"ש בריש פרשת בראשית. ולבר ולגו כ' למעלה. וחלוק' דאצבעאן. דשממית בידים כו' כי הן ה' גבורות והוא בסוד דאהדר לשני טלפין ועיין במעשה המרכבה (מז.). משא"כ בבריאה שהוא נגד ג' ראשונות לכן שם כף בחיבורא וכף הוא כסא והוא כבו"ד והוא כתר דמקננין שם לכן נקרא כסא הכבוד דכתר טמיר וגניז א' דכסא שיושלם לע"ל:

סדר ביה כל כו' דלעילא ג' דרגין דאצילות. ותתא דבי"ע, וכמו שפירש לעיל ס"ז א' (ח"ב סז, א):

יציר כף ורזא דכף כו'. דאלקים דמעשה בראשית אלקים חיים ולתתא אלהים לתתא שליט על תתאי כמו שפירש לעיל ס"ח ב' (ח"ב סח, ב) והוא בכורסייא וזהו בצלמו צלם אלהים, והן כף אל כף בחיבורא, עלמא דלעילא ותתא, אף אחת, וכמש"ו וכמ"ש למטה רזא דכף אחרא:

וצורת כ ג' קוין בג' דרגין הנ"ל באדם נר"ן רב"ג והוא בעיגולא ברזא דאת ס', וכ' הוא במדידו דבוצינא דאתפתח כמו הב' מן מ"ם כמ"ש בתיקונים רת"ה. ובה ב' בחי' ס' ומ' כמש"ל בריש פרשת תרומה והן עיגולא וריבועא מרזא דבוצינא. קו המדה הוא באצבעאן כנ"ל והן ה' מדות כמש"ש בתיקונים, והוא בה' אצבעאן וז"ש שהכף הוא צלם אלהים דיוקנא דאלהים:

בהאי כף כו'. דבשניהן יחד הן י' אצבעאן, עשר אמירן, ה' וה' בב' לוחות, והן נגד חו"ג, וזהו רזין עלאין סוד הדעת. 'רזא' כל 'רז' הוא דעת:

ואמר דלהוו דא כו'. שהוא עלמא תתאה מעלמא דהוא בגלותא דאינו לפי עלמא עלאה:

גאותן של ישראל שנטלה כו', גאותן של מ"ש כו' והכל אחד:

ואמר כד מתחברן כו'. והן עשרה בשניהם דהן אחת:

דא סליקו דמחשבה כו'. ר"ל אלהים הראשון, כף הראשון, ובי' נברא האדם דו"נ ברזא דזו"נ והוא כלל האצילות. ואח"כ בצלם אלהים רזא דכף אחרא כסא, זכר ונקיבה ברא אותם יצירה ועשיה. וכאן נגלה יותר שנים. ואמר "ברזא פנימאה" סוד הדעת שבה שהוא רזא דאדם והוא הצלם כידוע וביה נברא הכל גושפנקא דשמים וארץ:

עור כגוונא כו' אינון מלבושין דלגו ואיהו כו'. ב' עורות, מילה ופריעה, בשר וקרום ב'. וכן בעצמות עם אותן שבפרקים. וכן בגידין עם העורקין. והן ב' מכסאות דעורות וב' יריעות וקרשים ואדנים ובריחים ועמודין והן ב' עלמין דגרשון ומררי ובכ"א ד' נגד השם, וכמ"ש בתורה בפרשת במדבר. והן השמים ושמי השמים (בהג"ה על הגליון. ויש גידין קטנים ודופקים וכמה בחי' וכן קרסים ווין וחשוקים וטבעות). ואח"כ ברוחני כן. ובעולם יצירה רתיכין ומשיריין והגידין אותם שנאמר והורדתי בריחים כולם כמ"ש בריש פרשת שמות ואח"כ אברים הפנימים גפ"ג רב"ג בכל א' ג'. והן ד' גם כן כמ"ש בנשיאת קהת הארון והשולחן והמנורה והמזבחות. דמזבחות כולל השאר וכן בכולם שהן ז' שהן עשר והוא עולם הג' פנימאה והוא כסא ה' על הארון. וכן באדם ובתוכם נר"ן ג' אשה ריח ניחוח ג' אשות דארון וב' מזבחות, וכן דמים באים עליהן כי הדם הוא הנפש וכולן כלולין ונאחזין בה. והמזבח החיצון תמיד בדם הנפש ואשה ריח ניחוח ידוע כמו באכילה לחמי כו' ובין כל א' פרגוד וכן בעולם ובאדם:

ואמר פנימאה דלגו רזא דאדם. שהוא על הכסא ג' דרגין דאדם על ג' עלמין. והוא ששורה במשכן ושכנתי בתוכם, והוא רוח מזרחי ששמרו משה אהרן ובניו. משה בינה, אהרן ובניו נגד דו"נ, כה"ג וכה"ד, וכמש"ל ס"ו מלך וכהן וכה"ד בנוקבא נגד ג' של לוים וילוו עליך גופים להון והן הכוחות של הגופים נושאים דלהון ואדם שורה בתוך כולם:

רקיע דמסכך כו'. ר"ל כמו ברקיע כוכבים ומזלות כן ביד רשימין ושרטוטין. וז"ש עור דאיהו חבורא כו' דהאי עור רקיע דסכיך כו' ולאסתכלא בהו למנדע:

ואח"כ אמר אסתכלותא באנפין ברזין דקאמרן כד כו'. ר"ל נגד האסתכלות באנפין שאינן רק במראות עין בחיזו דלבא הוא הסתכלות במראות השמים כד היא ברה וזהו הוברי השמים ונגד ידין החוזים בככבים. ואמר שדוקא כשהם ברים וכן באדם כשהוא בנייחא. וז"ש "בזמנא כו' אבל אתסכלותא כו'":

טופרי אצבעאן כו'. אחוריים דעשיה ועיין בפרשת ויקהל:

באצבעא זעירא כו' באצבעא דאמצעיתא כו'. כמש"ל כקטן כגדול תשמעון. א' לעניינא דאורח' וא' לעובדי' דמחשבה כמש"ו והכל בשרטוטין:

בצלותא דערבית כו' כפום אדם דלגו כו'. ע"ל (ע' ד') כמה דמתחלפי כו' דהא בזמנא דרוח כו' וזהו אדם דלגו כנ"ל ע"ד ד' בטש בידוי בשעתא דב"נ נאים כו' וכפום עובדין כו':

מכאן ולהלאה שרטוטין כו' תולדות. אבל דלמעלה הוא אדם כמש"ל דהאי אדם כו' כפום גוונא דאדם כו' וזהו תולדות אדם:

רז"ה ס"ף. כסדר של ה' תרעין נגד ה' אותיות תלדות והן כלל זה ספר דידין נגד ברית כל ששם תולדות אדם:

ותלת אלין כו' שאר כו'. הן ד' חושים דאנשי חיל כו' משה ושלמה למראה עיניו למשמע אזניו משיח והריחו ושאר עלמא במימר פומא ומשה עצמו רזא דדעת ברה"ק אלא אתפשטותא דשמשא על כוכביא. חכימין דאשתמודען באינון דיוקנין כו' ואתה תחזה כו':

בחדש השלישי כו' ותלת אמה כו'. והן נגד דו"נ רמ"ח ושס"ה שאוריא"ל הוא רמ"ח ואוריאל הוא חדש הג' כמש"ו והוא נשר:

יומי שתא ואית לון כו'. כצ"ל:

מגו חשמל כו'. חמשל הוא לעולם בקו האמצעי בסוד הדעת כולל חו"ג, חשמ"ל עתים חשות כו' מ' דוממות כו'. ויש חשמל בחיות ביצירה ויש במלכות ויש ביסוד ויש בת"ת ובדעת. וז"ש מגו חשמל "עילאה" והוא בת"ת. ואמר "פנימאה" משה מלגו. ואמר "גניז וסתים" על הדעת במקומו. ואמר גניז וסתים נגד ב' מדרגות שבו, חו"ג, נגד או"א, אבא טמיר יתיר תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, דחסדים הם טמונים, אור הגנוז:

ואמר די רזין דאתוון כו'. הוי"ה בד' אותיותיו והן ד' החיות שבתוך החשמל:

ואיהו רזא דאיש תם. ר"ל החשמ"ל תפארת ודעת, משה ויעקב, כמש"ו איש הוא מארי דביתא כו' משה רבינו ע"ה:

תם דתמן כו'. ר"ל לשון סיום שהתפילין בסוד ד' מוחין כחב"ד, ג' וחד דעתיקא קדישא כמ"ש באדרא רבא וב' רצועות המקיפות חו"ג וקשר ת"ת וזהו שהראהו הש"י למשה וכמש"ו:

וההוא נהורא כליל בתרין נהורין. והוא הקשר ששני הרצועות נקשרים בי':

ואמר בדיוקנא קיימא רזא כו'. ר"ל שהדעת הוא בדיוקני':

ואמר ובגין דכליל בתרין אקרי תאומים. ור"ל שזהו תם על שם תאומים וכמש"ו "והנה תומים בבטנה" שכלול ב' נהורין והוא אוריאל מזל תאומים, קשר שכולל ב' רצועות:

כל שאר מזלי ל"ל פה ולשון. אף שי"ל צורת אדם כמו בתולה וכן שאר צורות מ"מ חסרים מהם פה ולשון:

ואמר אי תימא דבגין כו'. ר"ל שיעקב לבדו הוא תומים תם וכולל ב' ומפ"ו שהוא בסיון כולל ניסן ואייר, משא"כ בעשו. והענין כי יעקב הוא בדעת משא"כ בעשו כי אין לו מכריע שנסתרס זקן וכסיל איש בער כו':

ואמר האויב תמו חרבות. שתם שלו חרבות ותם שלו לשון אפיסה לפי שאינו תם:

תנא מי עלה כו' דא הוא משה כו'. הן בד' אותיות ה'ו'י'ה' כסדר הזה שהן בד' יסודות כסדר שהן אצלינו תחת הרקיע כמ"ש למטה "תו אמר מי עלה כו' ד' קטירי עלמא כו'". והן משה בשמים בינה כליל ג"ר ה' ראשונה, אהרן רוח בז"א ו' של השם שהוא כהן, והן מלך וכהן, והוא רוח אשר רוח חיים באפיו, ישימו קטורה באפיך, והוא אסף וכילה את הרוח על ידי הקטורת, ואליהו בסוד צדיק אל חי דלכן לא מית, יו"ד של השם שהוא אדם דיצירה חכמה, והוא כולל נה"י נדב ואביהוא בנו"ה, כהנים סגני כהונה, חסדי דוד הנאמנים בני כהנים. אברהם במל' ארץ ובסודו גירי הצדק, ה' אחרונה של השם. וז"ש והוא אמר מי עלה שמים וירד דא קב"ה כו' בד' אתוון הנ"ל בסוד הוי"ה. וכן ד' קטירי עלמא כו' והן ג' הויות י"ב, ועיין ריש פרשת וארא ומש"ש:

חכמה ותפארת במקדשו. כמ"ש עוז כו' ועוז הוא חכמה כמ"ש במים עזים ברקיע עוזו שהוא ממ"ס ששם בוצינא כו'. (החכמה תעוז לחם כו' גם חכמה עם ד' אותיות ג' עז:

חכמה שמו כו'. והוא סוד מה ומי. מי בד' קטירי עלמא ד' אתוון של השם כנ"ל. ומה הוא סוד יו"ד אתוון גבוה עזרה כו'. ומ"ה הוא בדכורין ומ"י בנוקבין. וכן מ"ה הוא בקו אמצעי ת"ת ויסוד, שיסוד הוא חכמה כנ"ל. וד' חו"ג ונו"ה הן מ"י שהן ו"ק כלל הכל ולמעלה נעלם שאף זה בסוד שאלה מ"י ומ"ה, משא"כ למעלה ואף שבינה נתנה לשאלה היינו למטה בסטרהא:

כה תאמר כו'. שאמירה בנוקבא והגדה בצדיק דכורא, גיד, ג"ד והמן כזרע גד. ועם הזרע נעשה גיד ומשם שוחקין מן כו'. ושם הוא סט' דרחמי חסד דכלול בפום אמה וז"ש ויגד לכם את בריתו:

וידבר אלהים כו' אנכי אתגלי' ואתגניז. כמש"ו בב' כורסיין עלמא עלאה ותתאה:

אנכי ולא יהיה לך אתמר ברזא דאורייתא כו'. שהן זו"נ, מ"ע ומל"ת, ואלו ב' זכור ושמור, וכן אנכי ולא יהיה לך הן כלל מ"ע ומל"ת אלא שזה בסוד ע"ז שכל המודה בה ככופר כו' (חולין ה, א) וכמ"ש את כל אשר צוה ה' כו' וזה בסוד השבת שהיא שקולה כע"ז (שם. עירובין ס"ט ב'), ולכן נאמר זכור ושמור תיכף אחר אנכי ולא יהיה לך. ולא תשא הוא כלל אנכי ולא יהיה לך:

אני כ' דכורסייא כו'. כ' הוא ה' עילאה, כסא כבוד. אני ידוע:

רזא שלים בשמא קדישא א' ליחדא כו' למהוי חד ורזא דיליה וא"ו נ' רזא למידחל כו'. כצ"ל. ור"ל ד' אתוון דהויה כמש"ו וכולן נתחלף לבד היו"ד. וז"ש למטה "ואת דא לא אתחלף כו'". ויחודא תליא באלף ואלף הוא ו' כמ"ש בסתרי אותיות פרשת בראשית ובריש פ' תצוה בארוכה ושם הוא יחודא. נ' הוא סיהרא וע"ל רט"ו א' (ח"ב רטו, א) ויהושע בן נון כו' ומש"ש, ושם למדחל ויראת מאלהיך:

ואמר ולמנדע דאית כו' ואית אגר כו'. כמ"ש בפסוק אני ה' אני נאמן לשלם כו' ואני נאמן כו'. וזהו סוד הנו"ן כמ"ש (שבת קד, א) נו"ן כפוף נו"ן פשוט נאמן כפוף כו', והוא נו"ן מלא כמש"ש, וה' הוא נון כמש"ש בה' תרעין בנ' תרעין, י' פעמים ה'. וכ' הוא כורסייא ה' עלאה כידוע ושם לקדשא ולצלאה ממעמקים קראתיך:

ואמר יו"ד לאשתדלא כו'. שהכל הן באות ברית יו"ד שאורייתא ברית אם לא בריתי כו' כרתי אתך ברית כו' וכן כולם כידוע. והן תריסר פקודין דתליין בצלותא נגד י"ב אברים פנימים שאמרו במעשה תורה ובאותיות דר"ע ובסוף ברכות (דף סא:) וכמש"ל בפרשת ויקהל וי"ב במלת לא ד"לא יהיה לך" והן נגד י"ב איברים חיצונים מנהיגי הגוף, י"ב פרקים פרקי המרכבה, והן נגד פנימי וחיצון נגד י"ב חיות וי"ב אופנים כידוע ואדם כלל כולן. וז"ש "וחד דשלטא עלייהו". והן ב"פ אח"ד מ"ע ומל"ת. וב' אותיות לא דו"נ של סט"א. וז"ש "ל' דלא למפני כו' ל' מגדלא כו'", והוא בנו"ק:

רעיא מהימנא. פקודא לאומאה כו' באינון ז' דרגין כו'. ר"ל ז"ת:

והא שיתא כו'. ר"ל שו"ק נק' הוי"ה:

כליל גרמי' כו'. ר"ל שכולל נפשו בב"ד והוא מדת מלכות כידוע:

נדר איהו כו'. בבינה:

ותריסר צ"ל ושית ר"ל ו"ק:

חיי דמלכא. ר"ל של בינה:

שייפין. דו"ק כנ"ל:

ואקרון הכי. ר"ל למה נקרא חיי דמלכא:

מקורא דחיין. בינה:

דרוח' עילא' וגופא כו'. ר"ל בנדר שורה חיין דבינה למטה ובשבועה שורה רוחא וגופא דבינה בהן וזהו עצמו:

דסתיר צ"ל דסתים:

[מהדורה תניינא] [פקודא לאומאה כו' לקיימא שמא קדישא בדוכתי'. ר"ל לאחר שיקיים כל השם קודם כמ"ש את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, היינו תירא י' של שם שהיא חכמה, יראה רוממות כמש"ל וכמ"ש הן יראת ה' היא חכמה,תעבוד ה' עלאה דעבודה בצפון,ובו תדבק היינו ו' של השם שהוא מייחד ומקשר לון והן רעים דלא מתפרדין בסוד הדעת כידוע,ואח"כ ובשמו תשבע שמא קדישא כו']:

פקודא למהוי דכיר כו' דנייחא דעלמא. העוה"ב:

מרישא עילאה כו'. כמש"ו דשבת עילאה בינה ובה כלולין ג"ר. שבת דיומא כו':

שבת עילאה. הוא יום שכולו שבת:

ובג"ד סעודתא כו'. שכולן נכללין בה משא"כ ביום:

תורה שבכתב כו'. ר"ל דתנ"ך נגד ג' מדרגות הנ"ל דאורייתא מבינה ימא דאורייתא כמ"ש בת"ז ונביאים נו"ה דמלכא וכתובים במלכות כידוע:

תרין מרגלן כו'. בינה ומלכות:

וסיכתא. ו"ק:

עלאין צ"ל עאלין:

חד גוון כו'. שהז' אותיות וז' שמהן דנפקין מנהון הן בז"ת. אה"י בג"ס חג"ת, יה"ו בנה"י ממטה למעלה, וה' דאהי"ה במלכות באמצע כמש"ו והיא משלמת לאהי"ה למעלה ולהויה למטה שהיא חי' רביעית מתהלכת בין החיות כמ"ש בת"ז. וכל ב' אותיות דעאלין זה בזה הן בקו אחד. א' עם ו' בקו ימין בחסד נצח. ב' ההי"ן בקו שמאל ג"ה. ב' יודין באמצע ת"י. ולג' ראשונות חג"ת קורא גוון חוור ולג' נה"י קורא גוון סומק לפי שחג"ת חסדים נגדם כידוע:

זקפין רישין. שהן בקו האמצעי שהוא מבריח מקצה אל הקצה:

מהאי סטר ומהאי סטר. ר"ל מקו ימין ומקו שמאל כידוע שהקו אמצעי כוללן:

באינון חד סרי כו'. ידוע שב' האותיות דעאלין דא בדא מגדיל אות הקטן כמו אות הגדול כידוע בסוד נח נח וכל האותיות כאן שוין חוץ מן הא' עם הו' וכן בשני שמות אהי"ה הוי"ה אין חילוק בהם רק הא' עם הו', וכשעאלין מתגדל הא' ונעשה ו'. נמצא בצד ימין ו"ה. וכן בצד שמאל והן י"א ענפים מכל צד כמש"ו והן נכללין בשני היודי"ן כי יו"ד הוא עשר וכללותו א' והן כ"ב אותיות התורה כמש"ל:

ברזא דתליסר כו'. ר"ל שהשני שמות הוי"ה הן מתחלפין בא"ת ב"ש והן שני הפאות כידוע. וכן כאן שני השמות שבקו האמצעי מתחלפין:

ומנצצין על כלא. ר"ל על כל ה' שמות. שכוללין את כולם כנ"ל:

שבעין אנפין. שכל א' כלול מעשר:

ואינון תרין אתוון קדמאין כו'. ר"ל ב' היודי"ן הנ"ל:

בטשי בתרי אתוון קדמאי כו'. ר"ל באותיות א"ב של כ"ב אותיות:

וסלקי לחד כו'. בכח שני ווי"ן הנ"ל:

ואלין אינון כו'. שת"ת ויסוד כ"א כלול מו"ק כידוע והן י"ב:

תו אלין תרין כו'. ר"ל גם כן שני ווי"ן הנ"ל:

בתרין אתוון כו'. ר"ל בש"ת סוף כ"ב אותיות:

וסלקי חד כו'. בכח ב' ההי"ן שבצד שמאל. ובצד ימין נשתלו שני אותיות של קצה הימיני של א"ב ובצד שמאל ב' אותיות של קצה השמאל:

דסופא דאורייתא. נ"ל דל"ג "דסופא":

בההיא כרסייא דע"ב. ר"ל כרסייא הנ"ל של שבעין אנפין וב' אותיות הנ"ל שהן כלל כל השבע שמהן הן ע"ב. ובכ"ב אותיות התורה נשארו ח"י אתוון האמצעות וד' אותיות רישא וסופא דאתוון נהרין בהו בכח ד' אותיות דימין ושמאל הנ"ל. נמצא כ"א כלול מד' והן ע"ב. וז"ש "ורזא דא ירית כו'", שד' אותיות הנ"ל כלולין מכ"ב כנ"ל לפיכך הן נהרין בכל הכ"ב אתוון ומתנהרין מנייהו כ"ב אתוון. וז"ש "ונהרין כ"ב כו'":

רזא חדא דתושבחתא. ר"ל אל אדון שאומרים בשבת אלא ששם בהיפוך, שא' ב' כלול מה' תיבות וש' ת' כלול כל אחד מששה תיבות. וח"י תיבות האמצעיות מד' תיבות:

והא אוקימנא. בפרשת תרומה:

דמ"ב אתוון. הן ז' אותיות גימ' מ"ב. ומ"ב הוא בבינה, ז' אותיות הנ"ל, וע"ב בחג"ת וכן בנה"י כידוע והוא הכרסיי' הנ"ל, וכ"ב במלכות בסוד את"ה א' ת' כידוע, והן ג' שבתות הנ"ל:

וז"ש וכלא האי והאי כו'. והכל בסוד ז' אותיות הנ"ל בסוד שבת. וז"ש אל אדון שמרגלא תתאה מתעטר בשם אדני כנ"ל ובכ"ב אותיות כנ"ל ולכן אומרים בשבת:

דף צב ע"א. מאן דאדכר למלכא אצטריך לברכא ליה. כמ"ש זכר צדיק לברכה בשעה שאתם מזכירין צדיקו של עולם כו' וכן כאן הוא אומר זכור את יום השבת שהוא מלכא צריך לברכא. ומכאן יצא לרז"ל (פסחים קו, א) שזכרהו על היין, היינו לברך (ונ"ל דוד שכאן כתיב זכור כו' לקדשו, וזהו שסיים מאן דאדכר שבת צריך לקדשא ליה והוא קידוש על היין):

זכור לדכורא ושמור לנוקבא. הענין כי יש במוח אדם תרין מוחין לפניו ואחד לאחורי שתיהם והוא הדעת, כח השומר שלא ישכח. וזהו שמור לנוקבא, כי אחור וקדם צרתני כידוע:

ג' דרגין כו' שבת עלאה. פי' חג"ת (כך מובא בהעתק וטעות סופר וצ"ל בינה או חב"ד וכ"מ אח"כ מוגה בהעתק אחר):

שבת דיומא. חג"ת (בהעתק אחר חג"ת נה"י):

שבת תתאה דליליא. פירוש מלכות:

וכולהו חד ואקרי כלא שבת. כי שבת הוא ש' בת, בת הוא שבת דליליא, נוקבא, ש' הוא שבת דיממא כי ג' רישין הן חג"ת ותלת ואוי"ן דשי"ן הן נה"י הרי ו"ק, וג' תגין של ג' רישין דשי"ן הן שבת עילאה ג"ר:

ואלין תלת דרגין אינון כללא ורזא כו'. תושב"כ היא בג"ר ששם בינה ונביאים הן בו"ק ששם נה"י, וכתובים במלכות:

תרין מרגלין אינון. הם שבת עילאה ושבת דליליא:

וחד סיכתא. הוא שבת דיממא דקאים בין האי ובין האי [כד"א מן העולם הוא שבת עילאה ועד העולם הוא שבת דליליא כי יעקב איש תם יושב אהלים]:

א' נפיק ונציץ ועאל באת ו'. פי' כי הז' אותיות הן כסדר הזה:אה"י הן חג"ת,ה' אחרונה היא מלכות שהיא דרגא רביעאה,ואח"כ אותיות יה"ו, כסדר ממטה למעלה, כיון שהה"א היא מלכות,

ואם כן יו"ד דיה"ו הוא יסוד‏, ה' דיה"ו הוא הוד, ו' דיה"ו נצח. והן כולם במרגלא עילאה:

והנה בסתרי אותיות דזהר חדש ובזוהר שלח לך איתא שאל"ף הוא רזא דוא"ו ע"ש לכן א' מתחבר בוא"ו ונהרין תרווייהו בתרין גוונין. חד גוון חיוור הוא הוי"ה שבחסד היוצא מאות א' שבחסד. וחד גוון סומק הוא אל שבנצח היוצא מאות ו' שבנצח שהוא סומק נגד חסד [בסוד שפתותיו שושנים, שפתותיו שהן נו"ה אדומים כשושנים]:

ה' נפיק ונציץ ועאל באת ה'. הן גבורה הוד:

י' עאל בי'. הן ת"ת ויסוד, גוף וברית חשבינן חד:

ואינון זקפין רישא. פי' ת"ת ויסוד, כי הן בקו אמצעי:

ענפין סלקן מהאי סטר ומהאי סטר והן חד סרי ענפין. פי' הן ו"ה דיה"ו שהן בגימטריא חד סרי מצד זה, וא' דאהי"ה שהוא רזא דו' כנ"ל, וה' דאהי"ה שהן גימטריא חדסרי. וי' י' דאהי"ה ודיה"ו באמצע שהן בסוד ת"ת ויסוד קו אמצעי:

ואלין תרין אתוון כד מתחבקין דא בדא כו'. כי כאן הוא סוד החיבוק כי מאלו הב' יודי"ן יוצא ב' שמות מצפ"ץ שהן גימטריא אלהים במילוי יודי"ן והוא הוי"ה באתב"ש הרי הויה הוא האלהים, כי הזיווג הוא שהדוכרא נכלל בנוקבא, לא הנוקבא בדוכרא, אבל החיבוק הוא ששניהם מתחבקין ומתכללין זה בזה. וזהו סוד שאמר לעיל "ואלין תלת דרגין אינון כללא ורזא דכל אורייתא", כי י' י' שבאמצע הן ב' מצפ"ץ שהן בגימטריא ת"ר, ועם ו"ה שבצדדין הרי תרי"א כמנין תורה, כי המצפ"ץ הוא סוד החיבוק שמתכללין זה בזה וזה בזה ולכן באו שניהם בחשבון תורה. אבל ו"ה אינו חושב אלא לאחד:

(ע"ב) ה' דאשתאר כו'. פי' ה' אחרונה של אהי"ה דמרגלא כו':

איהי סלקא בשמא חד לאתחברא בהדיי' ואיהי אדני כו', וקאמר חד שמא מיניי' אדני דאיהי שביעאה מתעטרא ועאל במרגלא תתאה כו' לבתר דבטש בהני שמהן כו'. פי' שמות הששה אלו שהן הויה בניקוד אלהיםוהויה פשוטה,ואל אלהים,ומצפ"ץ מצפ"ץ היוצאים משמות אהי"ה יה"ו הנ"ל:

נפקין מיניי' ע' ענפין. פי' מכח הבטישו נתמלאו אלו השמות ונעשים ע' ענפין אתוון, כי ב' הויות במילוייהן הם כ' אתווןוכן ב' מצפ"ץ גם כן כ' אתוון כזה מם צדי פא צדי,וכן השני הרי מ' אתוון.ואל אלהים י"ט אתוון,ואדני י"ב אתוון:

סך הכל עולין ע"א אתווין. והן ע' ענפין והכלל, כי כן סוד ע' סנהדרין וא' על גביהם. והע' ענפין הנ"ל הן מתחלקין לכל סטר מפני שהם יוצאים מהשמות שהן בכל הו"ק ומתחברין כולהו כחדא ואתעביד רתיכא וכרסייא חדא למרגלא עילאה:

ואינון תרין אתווין קדמאי. פי' א"ו, הן מתעטרין בכ"ב אתווין כללא דאורייתא כדמפרש ואזיל בטשי בתרין אתווין וסלקי לחד לשית שבטין כו'. כי גם א' רזא דו' אם כן הן י"ב:

תו אלין תרין אתווין כו' בטשי בתרי אתווין דסופא. הם ה' ה' הם כ"ב אתווין דאורייתא. ול"ג "דסופא דאורייתא":

ורזא דא ירית מרגלא עלאה בהאי כרסייא דע"ב ונהרין כ"ב אתוון. הענין כי אהי"ה יו"ה הוא מרגלא עלאה במילואם כזה אל"ף ה"י יו"ד ה"י יו"ד ה"י וי"ו הם ח"י אותיות, ושם י"ה הוא שמא אחרא דאתיישב תחותי' שאמר למעלה וכשהוא במילוי כזה יו"ד ה"י, ועם הי"ח דמרגלא עילאה הן כ"ג סנהדרי קטנה, ועם הע"א הנ"ל הם ע"ב וכ"ב. וז"ש "בהאי כרסייא דע"ב ונהרין כ"ב אתווין":

כדין ההוא מרגלא תתאה. פי' מלכות:

מסתכל בההוא נהירו בחילא דתוקפא דאינון אתווין דאתרשים בהון דאיקרון אדני. פי' מל' בכח האותיות שנרשמים בה שהן אדני היא מסתכלת בההוא נהירו וסליק ההוא נהורא ונטיל כל אינון כ"ב אתווין עלאין:

ודא איהו רזא חדא דתושבחתא. פי' שבח 'אל אדון' שאומרים בשבת שהב' חרוזים הראשונים הן עשרה תיבות והב' האחרונים י"ב תיבות הרי כ"ב, והאמצעיים ע"ב:

והא אוקימנא אתוון כד נצצין מהאי סטרא ומהאי סטרא דא איהו סיכתא די בגוויי' בין מרגלא למרגלא. פי' שם י"ה דאתיישב כנ"ל הוא מעלמא עילאה ושם אדנ"י הוא מרגלא תתאה, שניהם בגימטריא פ' כמנין יסוד שהוא המחברם, והאותיות המתנוצצין מב' הצדדין הם ב' פעמים ו"ה כנ"ל, כי הא' גם כן רזא דוא"ו הרי כ"ב, וב' היודי"ן הם ב' מצפ"ץ גי' ת"ר, ועם הכ"ב הנ"ל הוא תרכ"ב, ועם היסוד המחבר י"ה עם אדני שהוא פ' עם תרכ"ב הנ"ל הוא מנין שבת. וז"ש "ודא איהו רזא דשבת". [עד כאן שמעתי מפיו הקדוש]:

ולי אסקופה הנדרסת ומורפסת לאליהו נראה ואני סניף לאריות ארי' דא אבא אליהו כי אי לאו דדלי לי חספא לא אשכחי' מרגניתא תותי'. כי מ"ש "ואינון תרין אתוון", פי' א"ו כו', "בטשי בתרי אתוון כו'" לא מפרש באיזו תרי אתוון הוא הביטוש, וגם מהו "וסלקין לחד לשית שבטין", כאלו אחר הבטישה הוא סליק לשית שבטין הלא קודם הבטישה הוא שית כי אותיות א"ו הן רזא דתרי ואוי"ן כנ"ל:

לכן נראה לפרש ואינון תרי אתווין קדמאי הן אותיות י' י' שדיבר בהן בתחלה וקראם תרין אתוון כנ"ל ואינון תרין אתוון מתחבקין שקאי על י' י' הנ"ל כנ"ל ומדוקדק יותר אמרו ואינון תרין אתוון קדמאי שזכרנו לעיל שהם גופא דאילנא קו אמצעי משפיע בענפים שהם מצדיהם. וז"ש לקמן "ונהרין ומתעטרין בכ"ב אתוון", פי' שני פעמים ו"ה שמצדיהם שגם א' הוא רזא דוא"ו כנ"ל הם כ"ב:

ומפרש ואמר "בטשי בתרי אתווין קדמאי", פי' י' י' הנ"ל בטשי בתרי אתווין קדמאי שהן א' ו' הנ"ל שהם חסד ונצח קו ימין כנ"ל. "וסלקי לשית שבטין כו'", כי גם הא' הוא וא"ו. ואלין אינון י"ב שבטין כו'. ואמר תו "אלין תרין אתוון", פי' עוד אלו הב' אותיות י' י' "סלקין ונחתין ובטשי בתרי אתוון", פי' בקו שמאל שהם ה' ה' שהן גבורה הוד, "וסלקין חד בחמש דרגין כמנין ה' ה'". והענין שרוצה לפרש השבח של אל אדון שבב' אותיות הראשונים חמש חמש תיבין ובב' אחרונות שש שש תיבין ובאמצעיות ד' תיבין בכ"א. כי הוא ממש כי קו אמצעי ששם ח"י חוליות שבשדרה וכ"א כלול מד', כי השם שהוא בקו אמצעי בן ד' אותיות והם ע"ב והוא בטש בימין ובשמאל. וכאן אינו חושב כ"א אותיות שממנו יוצאין שמותיהם כיון שהאותיות שבשמות שבצדדין אינם שוין כי יש מב' אותיות כגון בנצח אל ויש מד' כגון בחסד הוי"ה זהו בקו ימין, וכן בקו שמאל בגבורה הוי"ה בניקוד אלהים הוא ד' אותיות ובהוד הוא אלהים ה' אותיות, לכן חושב האותיות שממנו יוצאים השמות והן שוין שבקו ימין א"ו הם גם כן ב' ווי"ן כי הא' גם כן רזא דוא"ו כמש"ל, וכן בקו שמאל הן ב' ההי"ן וכן בשבח של אל אדון הוא ממש כזה מצד א' הן ב' חרוזות של ששה ששה תיבין ומצד א' של חמשה חמשה הרי כ"ב, ובאמצע י"ח חרוזות של ד' ד' תיבין הוא ע"ב תיבין:

והנה לכאורה יקשה למה חרוזות א"ב הם של ה' ה' יבין וב' חרוזות ש"ת הן של ו' ו' תיבין, ואדרבא חרוזות של א"ב שהן ימיניים ראויין להיות של ו' תיבין כמו א' ו' מרגלא שבקו ימין. אבל יובן עם מ"ש האר"י זללה"ה כי 'אל אדון' הוא 'אל אדני' שבנוקבא שנתמלא אדני שבנוקבא תרע"א, ועם א"ל מספר שבת, ועל ידי זה נעשי' הנוקבא 'אדון' שהוא זכר המשפעת לבי"ע, עכ"ל. וכיון ששבח זה הוא לה ומה שבקו ימינו של ז"א הוא מאיר בקו שמאלה כאדם העומד פנים בפנים עם חברו לכן בחרוזי א"ב שהוא קו ימינה הם של ה' ה' תיבין וחרוזי ש"ת שהן שמאלה הן של ו' ו' תיבין. וק"ל:

ומ"ש "בתרין אתוון קדמאי סלקי לחד לשית שבטין כו' ובתרין אתוון דסופא דכ"ב אתוון סלקין חד בחמש דרגין" זהו בדכורא, אבל בנוקבא הוא להיפך. והבן:

וז"ש "כדין ההוא מרגלא תתאה [הוא הנוקבא] דהוי בחשוכא מסתכל בההוא נהירו כו' וכדין אתנהיר" היינו שמתמלאת ונעשית אדני במילוי כנ"ל בשם האר"י ז"ל:

"וסליק ההוא נהורא ונטיל כל אינון כ"ב אתוון עלאין" פי' שמקבלת הכ"ב אתווין של הזכר שהן עלאין נגד הנוקבא ושאיב לון ההוא מרגלא בגוי'. ובה ודאי תתהפך כחומר חותם ומה שהוא בימינו יהיה בשמאלה כו':

"ונהיר נהירו דנציץ לע"ב עיבר" היינו שמקבלת גם מקו האמצעי ע"ב נהורין. וזה שמסיים "ודא איהו רזא חדא דתושבחתא" היינו שבח של אל אדון שבזה יובן הטיב ולא תיקשי לך מידי כנ"ל. ואפשר גם כן זהו שסיים "וכולא האי והאי אקרי שבת", פי' מרגלא תתאה נקרא שבת כנ"ל בשם האר"י ז"ל שאל אדון בגימטריא שבת, וכן שבת דיומא נקרא שבת. כנלענ"ד משה שלמה:

[מהדורא תנינא] פקודא למהוי דכיר ליום השבת כו' שמור לנוקבא. ולכך במשנה תורה כתיב "שמור" דהוא נוקבא:

תלת דרגין אינון כו'. והנהו ג' שבתות איהו שבת בראשית שבת דמתן תורה שבת לעתיד לבוא:

שבת בראשית איהי מלכות דאיהי ראשית כידוע וזה שבת דלילי' ולכך אנו מתפללין בלילה אתה קדשת כו' תכלית מעשה שמים וארץ, שבת מתן תורה איהו ת"ת וזהו שבת דיומא ולזה אנו מתפללין ישמח משה כו' בעמדו לפניך כו', שבת עלאה בינה חירו דכולא זהו שבת לעתיד לבוא ולכן אנו מתפללין אתה אחד כמ"ש והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ולזה שבת נשתנה נוסח התפלה בכל פעם ולא ביו"ט, לזה מרומזים ג' סעודות בשבת:

(בסוף המאמר) וכולא האי והאי אקרי שבת כו'. עי' במהדורא קמא כל המאמר באר היטב והנה יש כאן ד' אותיות היינו א' מימין, ה' משמאל, וא' הוא וא"ו כמ"ש במהדורא קמא, וגם וא"ו מימין, ה' תניינא משמאל. הוי כ"ב. וה' תתאה שם קיימא אדנ"י דמתעתד במרגלא תתאה הוי ס"ה. ובמרגלא עלאה אתיישב שם י"ה ע"ש הוי כ"ב וס"ה וי"ה הוי ק"ב. וב' יודין האמצעים מאינון מצפץ מצפץ ברזא דתליסר מכילין כו' כמ"ש שם וע"ש ב' שמות הנ"ל ת"ר שי"ן שי"ן, והוי שבת. וז"ש וכלא האי והאי איהו שבת. ועי' היטב ותבין]:

רעיא מהימנא. כבד כו' ולא תשתדל כו'. ר"ל שתכבד את ה' בתורה ומצות שתעשה לשמו ית':

כבן כו'. ר"ל שתעשה הכל כבן לאביו שלא על מנת לקבל פרס אלא שהוא חייב:

זכה יתיר כו' מסטרא כו' דבת יחידה. [א"ה. כתב הגר"א בתיקונים נ"ד א' ד"ה קרקפתא וז"ל ואמר דבת יחידה כמ"ש ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי אחת היא לאמה כו' ומסטרה נק' הנשמה יחידה והוא דרגא דמשה שלא זכה שום אדם אליה]:

אית כהן כו'. והן כולם בקו ימין חח"נ כהן גדול, סגן, כה"ד:

ועל ארחא דא הוה סגן והוה כה"ג כו'. כן צ"ל, ולא גרסינן כאן איש כהן. ור"ל דסגן נקרא כהן סתם ואיש נקרא כה"ד אבל במקומות אחרים משמע דאיש עדיף יותר והוא לשון שררה וכמ"ש אישי כהן גדול, הלא איש אתה גדעון איש ישראל, וכ"כ המפרשים. וע' פנים לתורה ולפי זה איש הוא סגן:

וע"ד אית נשמתא כו'. דבת כה"ג הוא נשמתא כי הן ג' דרגין דאצילות שכוללין הכל:

כד זרענא פולין לנ"ב גוונין. ר"ל שז"ש "בני אתה" בסוד ב"ן. וענינו הוא כי יש ל"ב נתיבות ומהן כ"ב ויש מ"ב ויש נ"ב. ול"ב הוא אלהים דבראשיתומ"ב הוא עם י' אמירן דשםוכ"ב הוא אם תסיר י' אלהים דעשר אמירן שהן בסוד י' נקודין שהן המהווה והמחיה הכל,ונ"ב הוא עם עשרה יומין, ו' יומין ו' לילות הן כללן אח"ד, והיא השביעית שכוללת כל הו"ק שבה יואחדו הכל כמו בתפילין של יד שבה בית אחד לבד, וג' ימים דיום השביעי שהן ג' דשבת, ג' ראשונות:

והן כולן בשמות במילואם אדני ואהיה הוא כ"ב דאתוון ושמא מפרש הוא עשר דנקודין ושם ס"ג למעלה מהן והוא עשר דנשמתא ובהו נשתכלל מ"ב דמע"ב בסוד נר"נ כ"ב, ויו"ד ויו"ד וכ"ה בסוד מ"ה זיני נהורא כו' כי הנשמה הוא גם כן בסוד י"ג ועוד עשר דע"ב.ואלו הג' מלויים הן כלל הכל ובהן הוא נ"ב. וזהו סוד שם ב"ן שלא נזכר מילואה כלל:

ומ"ש ביומא דתלגא. הוא סוד נעלם בסוד שלג שגל ושלג‏ נגד ב"ן כידוע (כתב הרד"ל. ע' בלק"ת להאר"י בשמואל שם), והוא סוד שהכה את הארי ביום השלג שכ' בהק"ז דנחית דיוקנא דבלאדן, וז"ש בתוך הבור נוקבא בישא, והוא דרגא אחרונה ועל זה תמה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא [מפני מה זכו. כ"מ בהעתק הרד"ל] כו':

הא תנינן קרי לה בת קרי לה אחות קרא לה אם כו'. [א"ה. המאמר סובב על סוד היבום ועיין בפרשת בראשית כ"ח מ"ש בזה הגר"א. ועי' בהיכלות פקודי רנ"ה א' (ח"ב רנה, א) מה שכתב שם הגר"א ד"ה אלין כלהו ממנן. וביאר שם:

דההוא עלמא בית אביה אקרי. דבי"ע הן עלמא דנוקבא והיא נקראת בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב:

אבל אכיל תרומה דאיהו יהיב לעלמא דנוקבא. ר"ל כמו תרומה שניתן לאכול אפילו לנשים משא"כ בקדש ועיין שם באורך]:

יהודה אתה יודוך אחיך. [אמר המסדר. כתב הגר"א בביאורו לתיקונים צ"ה א' בד"ה ועוד ויבן כי בענין יהודה ותמר נתעלה בב' עניינים, כי היה אב ולא ירדו לאחר להתבנות. ועוד שזכו לעניינם הראשון ולזה לא זכה שום אדם כי כאן היה התיקון שלא בידיעת יהודה רק על ידי הקב"ה ועי"ש בפרשת בראשית הנ"ל ותבין]:

רעיא מהימנא. פקודא בתר דא להשיב כו' כלה. מלכות:

נחיתו דילך כו'. שמתלבש בת"ח בכל דרא ובגלותא רביעאה הת"ח בגלות יותר וכמ"ש בסוטה יראי חטא ימאסו וסר מרע משתולל כו' (סנהדרין צז, א) וכ"ז הוא גלות דיליה:

לך בגלותא. ר"ל לך שאמר לו השי"ת אמר לו על גלות הרביעי שעל ידי שבירת הלוחות צריך לילך בגלות הזה. רד גם כן בגלות כנ"ל רמיז נחיתו דילך כו':

כד"א לך לך מארצך הכא רמיז שי"ן כו'. ר"ל מארצך וממולדתך ומבית אביך הן ג' גלגולים בג' אבות שהן שי"ן דמשה כמ"ש בתז"ח, והן נגד ג' אותיות של השם יה"ו, חג"ת שכנגדן ג' גלות. וד' גלגול דמשה עצמו מ"ה דמשה, מלכות, שכנגדו גלות הרביעי:

נ' זמנין כו'. ר"ל גימ' "לך" והן נו"ן דורות שמתעכבין בגלות כי הקץ הוא במספר שני הדורות כמ"ש בפרק ב' דעדיות:

הה"ד נפלה כו'. ר"ל נ' הוא נפלה כמ"ש למה לא נאמר נו"ן באשרי כו':

והאי אורייתא דאתגליא כו'. ר"ל שבסוף הגלות בעקבות משיחא אתגליא אילנא דחיי אורייתא דמשה כמ"ש בתז"ח:

ואיהו באר דימא כו'. בינה דרגא דמשה כמ"ש בת"ז:

ובכ"ד דיליה כו'. הן כ"ד ספרים דאורייתא כמ"ש בהת"ז:

דאיהו מטה. מ"ט שערי בינה שהוא ה' עילאה ה' דמטה:

יפריש לך ערי מקלט כו'. הוא התורה והתשובה שמצלת לכל דאתו מסטרי' דרדפין אחריהן הסט"א ורוצה לאחוז בהן כמש"ו:

בגין ע"ר ודא כלה דילך. נקר' כלת משה כמ"ש שאמרה שבת לכל נתת בן זוג כו'. והוא כמ"ש בת"ז (קכ"ג ב) והכי שכינתא אשתמודעת בד' גוונין כו' אימא תתאה נטלת שוקא ימינא כו' והן הז' ימי בראשית דיום ראשון אשתתף בעובדא עם יום רביעי דיום ראשון אור וכן יום ד' וכן בכולם, וכמש"ש בתי' מ"ב, והוא חסד ונצח. וכן בכולם. לבד שבת בינה שהוא הדעת דאשתתף בז"ת והוא השבת דרגא דמשה שלכן נתנה תורה ביום שבת ועל ידי משה וכ"י בת זוגו והיא כלה דיליה ואבדה על ידי ערב רב שהן כנגד הדעת וכן חשבון ערב רב כחשבון דעת. וז"ש לקמן קט"ו דבתחלה לא היה אלא באילנא דטו"ר וכו' ישראל עם ערב רב שהכל קאי על ישראל שבגינם אבד והוא והדעת באתפשטותיה למטה שהוא הדעת טוב ורע אבל לע"ל וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב ויתמחון מעלמא ויחזור במדרגת בן בן י"ה הדעת במקומו והוא תיובתא לבינה תשובה והכל בדעת:

נחיתו דילך. ר"ל דכתיב "לך רד", לך בגלותא ורד נחיתו והשפלה בגלותא בת"ח כמ"ש:

(ע"ב) הן כל אלה יפעל כו'. בג' אבהן כמ"ש שג' גלויות היו בג' אבהן ונגאלו בזכותן אבל גלות הזה במשה ואין נגאלין אלא בזכות התורה:

עם גבר. שהוא גבר שדרכו נסתרה ולא ידע איש כו' (כמ"ש בפר' בראשית):

נ' זמנין. דאתפשטותיה נ' זימנין לקבל אורייתא דניתנה לנ' יום להגיע לשער הנ' וכן עתה עד לע"ל כמש"ל קט"ו ב' (ח"ב קטו, ב) "ומאן גרים דא א' אחד כו'", והוא הניתן למשה גם כן במ"ת אלא שאבדה בנחיתו דיליה שירד למטה התפשטות הדעת מ"ט שערי בינה וזהו אלף חולקין דאתנטיל מיניה אלף אכסדראין אל"ף רבתי אלף בינה שהוא א' ונשאר א' זוטא וזהו אריכות הגלות שלא מוצא במי להתגלגל ונתארך ולכן יציאת הגלות תליא בלימוד הקבלה אורייתא דמשה:

ומיד דאנת נחית כו'. וז"ש הקם תקים כמ"ש לקמן:

דהא באר מכרת כו'. באר היא בת מלך דאצי' ועי' תיקוני זהר ריש תיקון כ"ב דיתיב על מגדלא והיא מים שאל"ס כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס והתורה היא בבריאה ימא דאורייתא מדרגא דבינה דמקנן שם והאי באר אמלי לה ולא יהבין הבת מלך אלא למשה כמש"ש בארוכה, והוא אדוניה איש האלהים, זווגא דדעת כנ"ל. וז"ש "יתיר עמוק מדאורייתא כו'" מני ים הנ"ל:

דאתמר בי' ויגזול כו'. כמ"ש בריש פרשת בראשית:

[מה"ת] פקודא בתר דא כו' נחיתו דילך. שמתלבש בת"ח בכל דרא והן בגלות יותר כמ"ש בסוטה יראי חטא ימאסו וסר מרע משתולל כו' וזהו מדה כנגד מדה שקירב הערב רב ולך יהיו גדופים וכמ"ש בזהר והן הן רישא דעמא:

(ע"ב) לך מארצך הכא רמיז ג' גלגולי. שבג' אבות מארצך כו' שהן שין דמשה כמ"ש בת"ז:

הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. גבר ר"ת גמילות חסדים ביישנים רחמנים, היינו חג"ת. גמילות חסדים אברהם חסד. ביישנים יצחק כדאיתא במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש זה אליעזר ביצחק. ולכן נקרא בייש דאזיל סומקא ואתי חיוורא. רחמנים דא יעקב רחמים. נמצא מרומז בג' גליות הנ"ל וגם מרומז גלות רביעי דמשה "עם גבר" היינו עם משה דכתיב "לגבר אשר דרכו נסתרה" ובמשה כתיב "ולא ידע איש את קבורתו". וענין נ' זמנין נ' דורות. שמענו ממנו דור שאין בו הארת משה רבע"ה לא נכלל בחשבון נ' דורות וזהו אריכות הגלות:

ורחבה מני ים. כי זה היה בקשת משה רבינו ע"ה ליכנס לא"י כי שם היה מוכן לשאוב מהבאר הנ"ל והתורה שנתנה לנו היא כ"ד כמש"ו והבאר דרגי' דיליה אך לעתיד יעלה למדרגתו וישאוב מהבאר הנ"ל וכלל ישראל יעלה בת"ת מה שכעת הם עם עני דרגא דצדיק כפי אשר אבאר לקמן וזה היה תשוקת משה רבינו ע"ה עד למאד, והקב"ה אמר עלה כו' וראה כו' ושמה לא תבוא כו']:

שם. פקודא להפריש כו' דבכמה אתרין כו' בנערותך כו'. הן בגלות בבל ששם חטאו בנשים נכריות:

בגין דאת בן כו'. ר"ל בן י"ה אותיות בינה, שהיא תשובה כידוע:

ובגין דמחשבה דילך כו'. ר"ל שעל ידי התשובה השיב יה"ו לה' אחרונה, וזהו תשובה תשוב ה' כמ"ש בזוהר ועל ידי מחשבה שהוא בעילת העילות כתר ששם שמא מפרש מלוי מ"ה כמש"ו. כי מחכמה ולמטה הוא ד' אותיות יהו"ה כידוע ובכתר מלוי מ"ה:

ובגין דאנת כו'. חשיב כל המדות שהיו בו והתחיל מחסד ומפרש והולך:

נחית בינה כו'. ר"ל בינה שבה השם יה"ו בן י"ה שהוא ו', ובה כלול גם כן חו"ב י"ה, הרי יה"ו. וכן הוא בצדיק. ועל ידי תשובתו בצדיק חיבר בינה בצדיק:

ובגין דבמחשבה. בכתר כנ"ל:

בתרין שפוון כו'. הן נו"ה, וכן נביאים וכתובים, וכן נגון וזמר למנצח בנגינות, מזמור לתודה נצח והוד:

בקשוט. שאמת הוא עמודא דאמצעיתא וכן תורה, וז"ש בתורת אמת כו':

בשמא מפרש בד' אתוון. בד' אתוון כנ"ל. וש"מ במחשבה כנ"ל דהוא סוד דרגא דמשה שקיו דאילנא ועד הכתר עלת כו' דמחשבה דיליה ל"ל סוף:

דקדם דחזרת בתשובה כו'. ר"ל בדור המדבר שעדיין לא היו מתוקנים:

באילנא דטו"ר. ר"ל במט"ט:

בגין דמטה דאתמסר כו'. שהוא מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא, משא"כ שער הנ' שאין נגדו ושם עלמא דחירו:

ויתקיים בך כו'. ר"ל לא יתן מט לצדיק בעבור הוא"ו שבמוט:

וא"ו תניינא צדיק מ"ט באמצעיתא א' כו'. ר"ל ב' ווי"ן הן מ"ט שבכללן הם מ"ט אותיות וא' באמצע הוא שער הנ'. וחוזר ומפרש צדיק מט לפי שאינו רק מ"ט וב' ווי"ן הם בפירודא שאין דרגא דמשה ביניהן וכמש"ו הקם כו' בן עמרם דאיהו א' ואז הקם תקם:

דא וא"ו מן כו'. שהן ג' קשרים רישא ושרשא כו' דכלילן כלא:

וכען דחזרת כו'. ר"ל בגלות האחרון שיפדו על ידי התשובה שגאולה הראשונה לא היתה על ידי התשובה ומע"ט היתה במנוסה מסטרא דעבד שלא היה להם שטר חירות. אבל גלות האחרון שיצאו ממנו על ידי תשובה ומעש"ט יצאו מסטרא דבן כמ"ש בתז"ח:

שית תיבין כו' ת"ת. ר"ל שית תיבין דשמע:

שית תיבין כו' צדיק. דברוך הוא צדיק כמ"ש בתז"ח והמלך שלמה ברוך ושמע ישראל הוא ת"ת ישראל סבא:

מ"ט באמצעיתא א'. ר"ל שמ"ט שערים הוא מסטרא דבינה שנקראת אל"ף אלף בינה, והיא מתפשטת בתוך שני ווי"ן ונעשית וא"ו, ובכ"ז עדיין אינו בשלימות דעיקר הא' שהוא שער א' שער החמשים שהוא בינה עצמה שנקרא' אל"ף כנ"ל שמ"ט שערים שלה הוא בסוד התפשטות שלה למטה ושער הנ' הוא בה. וז"ש פעם שמשה רבינו ע"ה הוא בעמודא דאמצעיתא ופעם אמרו שהוא בבינה והוא בסוד מ"ט שערים הנ"ל שעליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלהים", שאלהים הוא בינה, "מעט" הוא מ"ט ע', והן ע' אנפין, ומ"ט אנפין הידועים. וז"ש "וצדיק מ"ט כו'" שהצדיק הוא יסוד עדיין מ"ט כו' בשביל שאין בו אלא מ"ט שערים כמש"ו:

ובגין דא א' כו' בינה כו'. ר"ל שבפורקנא בתרייתא יתגלי ליה אילנא דחיי שער החמישים של בינה כנ"ל:

לקיים בך כו'. ר"ל "**ו'**ברחמים **א'**קבצך **ו'**בתחנונים" הוא ר"ת וא"ו, והוא וא"ו הנ"ל:

עם ו' עילאה. ת"ת

ו' תנינא צדיק. וצ"ל תנינא ומשיח אחרון:

דא בן עמרם כו'. ר"ל עמ"ו אותיות עמרם:

דסליקת כו'. ר"ל בו נשלם וא"ו. והן ג' מדריגות בינה ת"ת יסוד. וא"ו. משה משיח ראשון משיח אחרון. ואמר עם ו' ר"ל עמו, הוא אותיות עם ו', וקאי אשניהן א"הקם" וא"תקים" שניהן עם ו':

לאות ה'. והוא ה' ד"הקם", וכן קאי אאלף החמישי ה' כמש"ו:

בתר ע"ב כו'. כמ"ש בהרבה מקומות שע"ב שנה באלף הששי הן חבלי משיח:

ודא ע"ב כו' ודא וא"ו מן וה"ו אנ"י וה"ו. כצ"ל. שג' שמות האלו הן כלל הע"ב שמות כמ"ש בזוהר ובתיקונים והן ראשי תיבות וא"ו, שהוא וא"ו הנ"ל, והן גימטריא י"ג גימטריא ז"ו של עזוב, והן בע"ב שנין הנ"ל נגד ע"ב שמות הנ"ל:

תמן עזר כו'. ר"ל בע"ב שנה הנ"ל יקויים פי' עזב כו' רק עזר אבל בתר ע"ב שנה יקויים הקם כו':

תמן בעתו כו'. ר"ל בעתו שם ע"ב:

יורה ומלקוש. הוא כמ"ש בגמרא (סנהדרין צח, א) זכו אחישנה לא זכו בעתה (מצאתי כתוב על הגליון: בעתו ר"ל תמן במלת תעזוב יש אותיות בעתו):

דאינון ישראל. כמש"ל דף ק"כ ע"ב (ח"ב קכ, ב) "ומסטרא דתבואות כו' והכי מכל אילנין לית כו' והכי זית כו'". והן ברזא דג' אבהן דגן מסטרא דיעקב כו' מלמטה למעלה:

לקט שכחה. כמ"ש ואתם תלקטו לאחד כו' ותאמר ציון כו' וה' שכחני ואז יקויים התשכח אשה כו' שילקט השכחה:

לעני ולגר תעזוב כו'. ר"ל לישראל תעזוב וזהו עזוב תעזוב ומפרש והולך פי' לעני ולגר כו':

דהא מסטרא כו'. ר"ל עזוב תעזוב הוא מסטרא דצדיק הקם תקים מסטרא דת"ת כמש"ו:

עני עזוב. ר"ל דעזוב הוא עני:

תעזוב עמו דא כו'. כנ"ל ד"עמו" הוא בן עמרם ו"תעזוב" קאי אשניהן א"עזוב" וא"עמו", ועזוב הוא עני ועמו הוא גר כמש"ו, ולשניהן תעזוב. וז"ש "והאי איהו כו'":

בדרגא כו' עילאה דילך כו' שמא מפרש. ר"ל שדרגא דמשה בת"ת וזהו בדרגא דילך כנ"ל, ודרגא עילאה דיליה בכתר. ובת"ת הוא הוי"ה פשוטה ובכתר שמא מפרש מ"ה מחשבה, דרגא דמשה כידוע. וזהו מ"ה דהקם, וק' ק' ד"הקם תקים" מפרש והולך שהן ר' לאלף הששי שאחריו יהיו ע"ב שנה הנ"ל כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס "ע"ב בתר אלף ומאתן". ואלף הוא אלף החמישי הנ"ל. וכן הוא בתיקונים. ואז יקויים "ערב וידעתם", "לא רעב ללחם כו' כי אם כו'". ותים דתקים מפרש והולך "אשתאר תים כו'":

יעקב כו'. ר"ל ת"ת:

עמו עם כו'. חוזר כל הג' מדריגות:

[ליקוט] ובגין דהדרת בתיובתא. (נ"א בהעתק אחר באות ברית. דחטאו בזה בכמה נשין בבבל וכד יהדרון בתיובתא בזה ועיקר התשובה תליא בזה שסוד בן י"ה הוא ביסוד כו'). בינה ועיקר התשובה תליא ביסוד בינה), שסוד בן י"ה הוא ביסוד ששם נהר היוצא מעדן פגם ותיקון הדעת:

ובגין דבמחשבה טובה עבדת כו' עד נחית עלך. לא גרסינן ומיותר הוא:

לעני ולגר כו'. שיעזוב אותם שילקט אותם העני והגר בן עמרם. ואמר עם עמרם שנקרא רם דסליק לבינה רם ונשא, וכן כ' "ולו יקהת עמים" עם י"ם גם כן:

וצריך לאחזרא כו'. שבתחלה פי' שניהם בת"ת וצדיק רק זה לעזר וזה לקימה, ועתה מפרש עזב תעזוב בצדיק דשם רק עזר. וקימה בת"ת דשם קימה. כורע בצדיק בברוך לאסמכא לה, וזוקף בשם כמ"ש בתז"ח:

מסטרא דצדיק עזב תעזוב כו' ו' תתאה. לא גרסינן:

מאי קאי אחזי. לא גרסינן. וכצ"ל "ודא הקם מה תקים תים" כצ"ל, ור"ל עזוב תעזוב הוא שנעזב והוא צדיק שנקרא עני כמ"ש בכ"מ, ועמו הוא בן עמרם כי גר וגו' ואמר שיעזוב לישראל שהם עני ולגר משה כמ"ש אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו. אבל לעתיד לבא הקם תקים בדרגא דת"ת ישראל והוא מדרגת ת"ם דתקים, ונשאר ק"י, ומשה בדרגא עילאה דידיה דבתחלה לא היה אלא בצדיק בדעת המתפשט אבל כשישראל בת"ת יהיה הוא בדעת במקומו שהוא בן י"ה, שמא מפרש, מ"ה דהקם. ונשאר ק' שני' (בנ"א ק' ק') וז"ש איש תם. וכ"ז הכא בדרגא חד כאשר יהיו במדרגת עני בצדיק אז לבד מ"ט שערי בינה אבל כאשר יהיו בת"ת ושם הקימה ושם בני בכורי ישראל וכן הוא בן י"ה אילנא דחיי אלף בינה כנ"ל:

[מהדורא תניינא] פקודא להפריש כו' דהדרת בתיובתא. קאי על הדורות דגאולה אחרונה יהיה דוקא על ידי תשובה דג' גלויות לא היה על ידי תשובה:

אסתלק' בבינה. כי בינה היא תשובה כמו שכתוב "ויאמר לאדם והן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה" היינו תשובה סו"מ:

נחית בינה כו' בצדיק כו'. משום דחטא קודם בברית דנשאו נשים נכריות ובתשובה יתוקן זה הפגם בברית:

דקדם דאהדרת כו' עבד נער. שלא היה להם שטר חירות היינו התורה ולכך היה מנוסה במצרים עוגות מצות כו'. אבל לעתיד כתיב "במנוסה לא תלכון". ויתורץ מה שהקשה הרמב"ן וכמה קדמונים שתוכחה שניה מסיימת "והתמכרתם לעבדים ולשפחות כו'" ובראשונה כתיב "וזכרתי את בריתי כו'". אך באמת היה כן דג' גליות ראשונים היו על ידי זכות אבות דהיינו כנגד ג' אבות כנ"ל, והשתא כנגד משה ודרגי' בינה תשובה, לא יגאלו כי אם על ידי תשובה. ובאמת ב'אתם נצבים' בפרשה שניה כתב "והיה באחרית הימים ומל ה' את לבבך ושבת כו'", וע"ש כי שם כתב באר היטב ענין התשובה באריכות להורות שעל ידי תשובה דוקא יהיה נחמתן אך לכך הפסיק בין בתוכחה ובין פרשת התשובה פ' שלמה לומר לכשיהיה בהסח הדעת כלומר באריכות, וזה הפ' שמפסוק וע' ותבין:

ותיעול במ"ט אנפין דילך באורייתא. כי כבר נאמר במאמר דמרגלאין דבבינה יה"ו אהי"ה וכרסייא ע' אנפין נמצא מ"ט אנפין גבוהים כביכול מע' אנפין. וע"ש. וזהו במ"ט דילך. ודוק. וזש"ה "ותחסרהו מע"ט" מ"ט ע':

הקם עם ו' עלאה משיח ראשון כו' תתאה משיח אחרון. וזש"ה לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. מרמז על הנ"ל דבעת הוצרכו שיהיה ב' משיחין היינו ב' ווין הנ"ל ומשה אחד בין ווין ולוי וקהת ועמרם כמ"ש בת"ז שבט גימטריא רפאל, וגם שבט הוא וא"ו, מחוקק גימטריא אוריאל, ומחוקק נקרא וא"ו. וזהו "מבין רגליו". והבן. "עד כי יבא שילה" גי' משה.ולו יקהת עמים אותיות לוי קהת עמרם, דר' וי' חדא הוא כדכתיב "יראת ה' ראשית דעת", "ראשית חכמה כו'":

עמו דא עמרם דסליק לרם. ר"ל לבינה:

בתר ע"ב. ע' הוא ע' קלין דצווחא היולדת וב' חבלי לידה:

תמן בעתו. ר"ל תעזוב מלא תמן בעתו וזה הכלל כל מקום שאמר תמן אינו כל התיבה רק בתיבה תמצא תמן זה:

ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. היינו ג' מדריגות חג"ת יין, שמן, תבואה. קדש ישראל כו' ראשית תבואתה זה ישראל. נמצא ג' מדריגות מרומז כאן כנ"ל:

לקט. שכתוב ואתם תלוקטו שכחה ותאמר ציון כו' וה' שכחני זהו עשרת השבטים. פאה הם בני הרכבים בני משה שנשא אותן הענן לסוף העולם לכך נקראים פאה:

וצריך לאחזרא כו'. פי' לחזור הפסוק לעני ולגר כו'. גר אנת בקדמיתא עם עני. ותבין ענין גר וגם תבין ענין הבאר שהזכרתי לעיל שפי' גר שאין הוא בביתו ודירתו רק במקום אחר כגר בארץ נכריה, והבין:

הקמה בדרגא דילך הקם תקם עם בן עמרם בדרגא כו'. כצ"ל:

ובגין דא תקים. כצ"ל:

מאי קא ל"ג ואחזי כו' בן עמרם יוקים ל"ג רק עם בן עמרם הקם צדיק מ"ה כצ"ל:

תקים תם. ר"ל שישראל שעכשיו בדרגא דעני צדיק יהיו בדרגא דתם יעקב איש תם כנ"ל ע' בפיקודא הקודם ובמהדורא קדמאה וזהו ענין כריעה בברוך וזקיפה בשם ע"ד והמלך שלמה ברוך]:

שם. פקודא בתר דא לפדות כו' כליל שית סטרין. שהוא ו"ק דיצירה כידוע:

שית סדרי משנה. שהן במט"ט כמ"ש בתיקוני זהר:

ובהון. בש"ס:

אורייתא מתמן כו'. כמ"ש מימינו אש דת למו:

ומאן דאשתדל כו'. שעל מנת לקבל פרס הוא בדרגא דעבד מט"ט כמ"ש בתיקוני זהר:

ע"ש אל כו'. חסד שמשם התורה כנ"ל:

קנה חכמה כו'. ר"ל ראיה שהתורה נקראת קנין. ואמר ג' קנינים נגד חו"ב וז"א, כי ריבוי בדרגא דז"א כידוע והן ג' אותיות יה"ו כידוע שמהן שית סדרי משנה בששה חותמות המתהפכין כמ"ש בתיקוני זהר:

גאולה תהיה כו'. ר"ל שאח"כ יתעסק בעץ החיים רזין דאורייתא שהוא עלמא דחירו שהוא בדרגא דאצילות ועיין בתיקוני זהר:

אית דאיהו כו'. ר"ל שאין מגיע כל ימיו לרזין:

ואית כו'. ר"ל עד שילמוד הש"ס ואח"כ ילמוד רזי תורה שמשם יגיע ליראה פנימית וישתדל שלא על מנת לקבל פרס שאז הוא בדרגא דבן באצילות כידוע כמ"ש אם אין יראה אין תורה, אם אין תורה כו', דהראשונה קאי על יראה החיצונית ופשיטו דאורייתא, והב' על קבלה ויראה פנימית:

לית עולם כו'. וז"ש "אחרי נמכר גאולה תהיה לו וביובל יצא" רומז על שני מדריגות הנ"ל, ור"ל ביובל לעוה"ב שאז יצאו מדרגא דעבד לעלמא דחירו ויתגלה עץ החיים כידוע. וז"ש רבנן לר' חנינא עולמך תראה בחייך כו' (ברכות יז, א). וזהו "והשיגה ידו ונגאל". ויש שנגאלין על ידי אחרים והיינו על ידי גלגול וידוע שגלגול היותר מועיל הוא על ידי קרוביו כמ"ש בסוד היבום ובועז וכמ"ש בירושלמי (בב"ר פרשת חיי שרה) (בר"ר נט, ח) חטין דקרתך זונין זרע מנהון ע"ש. וז"ש או דודו כו' כמ"ש לקמן וז"ש (קידושין טו, ב) בקרובים לשחרור בשאר כל אדם לשעבוד, וחכמים אומרים הכל לשחרור. ויש שאין נגאלין כלל על ידי גלגול וזה צריך להמתין עד לעוה"ב כנ"ל:

דאינון חמשין כו'. ר"ל נ' תרעין דבינה כמש"ו:

ודא ק"ש כו'. ר"ל בק"ש ותפלה מרומז שני דרגין הנ"ל, ר"ל דבק"ש הוא עבד נרצע שאין לו גאולה על ידי אחר שאין מוציא אותו אחר י"ח אלא הוא בעצמו צריך לקרא. אבל בתפלה מי שאינו בקי הש"ץ מוציאו ידי חובתו. וק"ש הוא בדרגא דיובל נ' תרעין ואותו שעובד לעולם אין לו גאולה אבל בתפלה שהוא בדרגא דשש לפיכך יהיה לו גאולה על ידי אחר. ובשניהן הוא עבד בק"ש בעול תפילין וז"ש דאיהו עבד כו' וכן בתפלה עבד כמ"ש לקמן ואין עבודה כו' אלא שהן ב' מדרגות כנ"ל:

ואזן דיליה כו'. ר"ל שהוא נרצע והוא עובד לעולם כנ"ל:

פתיחא כו'. שצריך שישמיע לאזניו משא"כ בתפלה‏. לפיכך בתפלה אינו נרצע אלא בשש:

דשמע בכל לשון כו'. ר"ל של"ת דשמע כתיב משמע אפילו על ידי אחר לכך אמר שאדרבה דקאי שצ"ל בעצמו:

ל"ל פדיון כו'. כנ"ל:

הכא לא אתמר כו'. ר"ל דגבי נרצע לא כתיב או דודו דל"ל פדיון על ידי אחר כנ"ל:

ג' ראשונות וג' כו'. דבאמצעות אינן רק צרכי עוה"ז שמבקש פרס:

דצדיק כו'. ר"ל דתפלה היא בדרגא דצדיק ח"י עלמין כידוע שלכך בה י"ח ברכות והיא ו' זעירא שכנגד זה ג"ר וג' אחרונות וק"ש בעמודא דאמצעיתא, וזהו שמע ישראל ישראל סבא, ובו שית תיבות ו' דעמודא דאמצעיתא, ועמודא דאמצעיתא סליק לבינה כמ"ש לקמן לפיכך נאמר שמע ששמיעה הוא בבינה, וז"ש לעיל בכל לשון שכ"ל הוא בינה נ' תרעין:

על שמיה בועז כו'. ר"ל דבעז בדרגא דצדיק כידוע ופלוני אלמוני בדרגא דעמודא דאמצעיתא דסליק לבינה. וזהו פלוני שהוא אינו נגלה כל כך כצדיק, אלמוני דסליק לבינה. ופלוני לא רצה לגאול ובעז גאל:

קרוב. כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו שבתפלה שהוא בדרגא דצדיק ה' קרוב לאדם נמצא בדרגא דצדיק ה' קרוב אל האדם:

וז"ש וטב ליה כו'. ר"ל כמו בעז אע"ג דפלוני היה יותר קרוב אעפ"כ טוב בעז לרות יותר מפלוני כנ"ל. וכן בתפלה מלכות טוב לה יותר צדיק שהוא שכן לה וקרוב אצלה יסוד למלכות, מאח שהוא עמודא דאמצעיתא שהוא אחי' ורחוק שנתעלם בבינה בעת הגלות דאשתאר חד כרוב כידוע ויסוד סמיך לה לעולם. וכן על ידי צדיק יש לו לאדם גאולה בעוה"ז בשש כנ"ל והוא קרוב ועל ידי עד"א בעוה"ב וזהו שנתעלם בבינה. וכן בק"ש ותפלה. דבתפלה אית ליה פדיון על ידי אחר כמש"ו:

שית שנין יעבוד כו'. בראשונות ובאחרונות והענק תעניק לו באמצעיות שממלאין לו משאלותיו. וזהו הענק תעניק כפל עבודתו שהוא שש כנ"ל ומעניקין לו י"ב ברכות האמצעיות. וזהו שפתח לעיל פקודא לפדות כו' לדון כו' הענק כו'. ומ"ש לפדות אמה לייעד כו' לפרוק בתפלה השכינה ולייחדא שבעו"ה ושפחה כי תירש כו' כמ"ש ברות "ופרשת כנפיך כו'":

אם אין כו'. ר"ל אם איני גואל את עצמי, "מי לי" ביובל אצא לחירות:

פה אל פה כו'. ר"ל בשניהם מליל עמך:

בק"ש כו'. ר"ל שמלולך בק"ש בשניהם כמש"ו:

דאתמר ביה כו'. כמ"ש בגמרא (ברכות ה, א) דהאי קרא אק"ש קאי:

דאסחר כו'. ר"ל חוט השני המקיף בעיגול ב' השפתים והוא גולמא כמו יו"ד כידוע:

ה' ה' בתרין כו'. כצ"ל. ר"ל שחרב הוא שם הוי"ה י' ראש החרב, והחרב עצמו ו', ה' ה' שני פיפיות. וכן בפה יו"ד המקיף וכן חכמה מקיף הכל כמ"ש בספר ברית מנוחה. ה' ה' שפתים, כי שפ"ה גימ' שכינה, שפה עילאה שכינה עילאה, שפה תתאה שכינה תתאה. ולשון ו', בין השפתים, בין ב' ההי"ן. והן כל הספירות מחכמה ולמטה. וכ"ע הוא המילוי דשם מ"ה כמש"ו במחשבה לפי שכ"ע מחשבה סתימאה. וז"ש "ודאי שמא כו'" ר"ל שם הפשוט ושם מ"ה במחשבה:

אליהו כו'. ר"ל בגלות ובפרט דוחק של ת"ח שמשה רבינו ע"ה מתעלם בתוכן. וז"ש בגין דעניותא כו' כמ"ש אגרא דכלה דוחקא:

משיח אמרו דייתי כו'. ר"ל שגם משיח עני כמש"ו:

נעביד ליה כו'. ר"ל להתיר בג' השבועה של הגלות:

בת יחידה. ר"ל בת של שבועת:

שבועה דאשתתפת כו'. ר"ל שבעת הוא אותיות שבת חגת"ם, ועוד ע והוא כורסייא בע' אנפין כמש"ל ברעיא מהימנא פרשת יתרו (ח"ב צב, ב). ור"ל עד שיתירו לה חג"ת:

ודאי כו'. מביא ראיה ששבועה בשכינה:

בעלמא דיליה. ר"ל באצילות:

ולא בעלמא כו'. ר"ל ביצירה ועשייה:

כותל מערבי כו'. ר"ל שכל בנינה בי' וראיה להנ"ל דל"ל קיומא אלא כו':

מערבי. שיסוד הוא מערב כידוע:

שהכל פונים בו. שהכל מריקין בו:

א"ח שמים. שכולל ט' ספירות כמנין א"ח. [ט' גלגלים בשמים מצאתי כתוב על הגליון]:

ד' הארץ. שד' הוא מלכות כידוע [מארבע כנפות הארץ מצאתי כתוב על הגליון]:

הה"ד חי כו'. שהוא נקרא ח"י עלמין:

ותפארת עמה כו'. בא לתרץ מ"ש לעיל ונפלו שמיא כו':

דבי' איהו. ר"ל באמת:

הה"ד כו'. ס"ת אמת:

תמן אות כו'. ברית הוא יסוד ואות ברית הוא מלכות עטרת יו"ד כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת בראשית וכאן הוא תחת יסוד אבל שם על גבי יסוד:

תגא כו. שס"ת הוא בדרגא דיסוד:

ועטרותיהם כו'. תגא הנ"ל:

ובגין דאית כו'. ר"ל בעוה"ז היא למטה נקודה תחת ס"ת ונקודין משמשין לאותיות ולפיכך יש תשמיש בעלמא הדין אבל בעוה"ב הוא תגא ותגא אין משמשין לאותיות לפיכך אין תשמיש שם. ולפיכך דאשתמש בתגא חלף נטרד מעוה"ב שאין שם שימוש כנ"ל:

ובג"ד ס"ת. דאתייהבית מבינה אבל בע"פ אמרו מלכות תורה שבע"פ:

דמשתמש בס"ת כו'. כמ"ש המשתמש בכתרה של תורה כו':

במי ששונה וכו'. שהוא ס"ת:

פא"פ כו'. ר"ל שכינה עילאה ותתאה לפי שכל המאמר סובב עליהן וכן מאמר הנ"ל דעבד עברי שני מדריגות של העבדים דצדיק הוא בשכינתא כמ"ש דבעלמא דין כו' שהוא מלכות ולפיכך אמר שם פי שכינתא כו':

בגורן ויקב כו'. נ"ל שצ"ל בפסלת גרן כו', ור"ל אותה שנחצבה מגרן ויקב והיא השכינה כמש"ו:

דאית הלכות כו'. ר"ל הלכות פסוקות שהן בסטרא דנער:

מפי הגבורה כו'. ר"ל מלכות מסטרא דגבורה נחצבת דתורה שבכתב מסטרא דחסד ושבע"פ מסטרא דגבורה:

גבור החיל. ר"ל שהוא גבור על הבנות עשו חיל:

אתתקן כו'. שגבורה נתקן ע"י:

יברך בעלמא דאתי. שבינה משם הברכה שהיא נקראת ברכה:

בעלמא דין. וזהו בקרב הארץ

למהוי שלטנותכון כו'. כמ"ש ((יבמות צו, ב) ושם נסמן) אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לדור בב' עולמים כו' שהוא חי בקבר וזהו בקרב הארץ בתוכה:

ע"ש דאתמר כו'. ר"ל כי חיים בבינה כידוע:

חיים תמן כו'. ר"ל לכך נאמר חיים לשון רבים:

מאן דאיהו כו'. ר"ל בגוף:

דאינון אשא כו'. ר"ל שאמרו שהמלאכים נקראו חשמ"ל חיות אש ממללות, והן הולכין עמו ואינו שומע קולם בעודו מלובש בגוף:

כגוונא דאדם. ר"ל שנתלבש בכתנות עור:

דחובי אבהתהון כו'. ר"ל מעשה אדם הראשון שמרכיבין טוב ברע בעונותם והוא עץ הדעת טוב ורע ולפיכך אינן זוכין לידיעת עץ החיים:

בכמה גדפין כו'. ר"ל שרפים עולם המלאכים שמשיגין משם ידיעתו:

ולא יכנף. לשון כנפיים:

דאנת כו'. ר"ל בחייך. שאפילו משה רבינו ע"ה אין יכול לראות בעין הגשמי בחייו מ"מ חילוק בינו לשאר בני אדם שמכל מקום ראה בעין השכל את הכל כמש"ו:

ובגין דא אמר שלמה כו'. ר"ל ראיה שבעין השכל שייך ראיה לחכם:

אבל בנבואה כו'. ר"ל מצד החכמה יכול להסתכל. אבל מצד הנבואה אין יכול להסתכל אפילו בעין השכל ולפיכך חכם עדיף מנביא כמש"ו:

כ"ש נביא כו'. ר"ל כל שכן שאר נביאים שאין יכולין להתסכל בעין השכל. ואמר כל שכן נביא, ר"ל נביא לבד שאפילו בעין השכל דחכמה לא השיגו וכל שכן בנבואה:

אלא בעיינין כו'. ר"ל ומה שראו הנביאים מראות בעיינין הגופניים ראו. ולא שראו ראיה ממש שאפילו משה רבינו ע"ה לא ראה כלל בעיינין כנ"ל אלא בחזוונין דעיינין כמ"ש שראו באספקלריא דלא נהרא אבל משה רבינו ע"ה לא ראה כלל בחזוונין כמ"ש שראה באספקלריא דנהרא לפיכך לא ראה כלל בנבואה. וז"ש "כי לא יראני כו'":

ועיינין אינון כו'. והוא ראיה שראיית הלב משובח מראיית העין:

ובה אסתכל כו'. ר"ל בעין השכל דחכמתו אסתכל בחייו:

מה דלא כו'. ר"ל אע"פ שבעיינין לא יכול להתסכל. ואמר בקדמיתא לאפוקי לאחר פטירתו כידוע:

אלין טפשי כו'. ר"ל אע"פ שמשה רבינו ע"ה מתעלם בכל ישראל מכל מקום טפשין שבהן אין מעכבין אותו שלפי רוב גדולתו אין חשובין כנגדו להפסיק כמו קליפה קטנה על אדם גדול:

באינון חלונין כו'. ר"ל במילולו וראייתו וכל שימושיו בז' נקבים שריא שכינתא וכל משריין:

נרד וכרכום כו'. וראשי בשמים לא חשיב שהוא כלל כל הבשמים והוא בג' ראשונות כח"ב שהן ראשים, והן כלל כל האצילות כידוע:

כלילא מתלת כו'. קאי על בינה שהיא גם כן כלילא מתלת:

מר דא כתר כו'. אע"ג דמור ולבונה קא חשיב למעלה בז"ת היינו מצד שרשם בג' ראשונות:

מכל אבקת כו'. שהיא כלל כלילא כנ"ל:

[מהדורא תנינא] פקודא בתר דא לפדות ע"ע כו' דא בגין מילין אלין אליהו אתעכב. דהיינו בגין שאמר לעיל בן י"ה אסתלק לעילא וידוע דמשה נקרא בגלות כבד פה וכבד לשון ואליהו הוא יהיה לפה, ר"ל שכל זמן שאליהו לא בא הוא כב"פ ופנחס אליהו בן אהרן וז"ש ואהרן כו' יהיה לפה:

מכל ממונא דעלמא כו'. שאמר קודם "בכמה עותרא" ז"ש מכל ממונא כו':

ואנא מחיל ליה. אף שלא יהיה עותרא:

ולא למגנא תקינו ג' בני נשא. דשבע"ת ע' ע' אנפין ש' ג' אבהן חג"ת. ר"ל עד שיתירו לה חג"ת אך א"ת מי מעכב אך מוכרח להיות בזה העולם ג' אנשים בדרגא חג"ת ז"ש בגמרא איכא ר"ח ובניו]:

ואי לית ביה כו'. ר"ל ז"ש אחרי רבים דווקא להטות:

בג' תלת חיוון כו'. ר"ל חג"ת והיא חיה רביעית פני אדם דכליל כל תלת חיוון וזהו כלל ב"ד:

ואיהי דין כו'. ר"ל שהוא דין של עמודא דאמצעיתא שנקרא אמת לכך צריך משפט אמת:

שפת שקר גיהנם כו'. זה לעומת זה נגד אמת עמודא דאמצעיתא שקר ס"מ, ונגד שכינה גימטריא שפ"ה שפת שקר כו':

לג"ע. שהוא היפוך של גיהנם כי גן עדן הוא נוקבא דקדושה ועץ החיים ת"ת כמש"ו:

ולעולם דינא כו'. ראיה שדין במלכות:

בז' נוקבין כו'. ר"ל שנאמר שבעה עיני ה' כו' וכתיב עיני ה' משוטטות כו' שהוא על המחשבה וז"ש (משנה, אבות ב, א) דע מה כו' עין רואה, וכתיב עיניו על כל דרכי כו' שהוא על המעשה וז"ש וכל מעשיו בספר כו' ובכ"א שבע כנ"ל:

(ע"ב) דנקבי פתוחות כו'. ר"ל למה באימא עילאה נוקבין לפי שהיא רחובות נקבים רחבים:

לקבל כו'. קאי אלמעלה:

אשתו כו'. ר"ל מכאן ששכינה תתאה נקרא גוף:

וע"ד פקודין כו'. ר"ל ע"ש התחלקות רמ"ח פקודין נקרא אברים:

לאדם כו'. שהוא נשמתא דרגא דת"ת כמש"ו שמלכות גופא ליה כמ"ש לקמן:

קוב"ה שופט כו'. חוזר למעלה ר"ל שהוא שופט מסטרא דבינה כמש"ו:

דבינה כו'. ר"ל אע"ג דבינה בעולם הרחמים מ"מ דינין מתערין מסטרא דלמטה וזהו שאותיותיה הוי"ה ונקודותיה אלהים:

וכל ספירין כו'. ר"ל ז"ש שופטים ושוטרים כו' לאשלמא כל ספירין:

דתפארת. צ"ל ותפארת:

וצדיק מתמן כו'. של"ת הלא אמר למעלה שוטר מסטרא דצדיק:

(שם) פקודא להשוות הבע"ד כו'. ר"ל שאין הפי' מדבר שקר תרחק שלא יעשה שקר במשפט דאם כן מאי מדבר ומאי תרחק, אלא שלא יוציא לעז עליו כמש"ו:

ולהתרחק מדבר שקר דלא יימרון כו'. ור"ל להשוות כמ"ש (שבועות ל' א' וע"ש ל"א א') שלא יהא א' יושב כו':

כגוונא דאחד כו'. ר"ל אחד לשני הבע"ד כמש"ו:

דיהא איהו בדיוקניה כו'. כנ"ל דעמודא דאמצעיתא אקרי דיין והוא מכריע בין חו"ג ואי ןנוטה לזה יותר מזה כן דיין בין זכאי וחייב. ואח"כ לפי המשפט נוטה אם לחסד או לדין כן הדיין:

וז"ש ולא יטה כו' ולבתר כו'. כמ"ש כל באי עולם עוברין כו' וכלם נסקרין בסקירה אחת:

ואוקמוהו כו'. זה לראיה שכ"א נידון כפי מעשיו:

גמור ביה. לא גרסינן "ביה":

דא צדיק כו'. כמסקנא דגמרא צדיק וטוב לו כו':

ולית טוב אלא כו'. ר"ל לא טוב ורע בעוה"ז וכמ"ש בזוהר דהרי יעקב צדיק גמור היה וכל ימיו בעאקו אלא על תורתו ונשמתו:

מסטרא דעה"ד כו'. מכרסייא כמש"ו לקמן דשם מורכבין טוב ורע וכן צדיק ורע:

בגין דיצה"ר אסתלק למהוי רישא דיליה. כצ"ל:

ואע"ג כו'. ר"ל דהרע שליט על הטוב ועטרא ליה וזהו מכתיר:

גם כו'. ר"ל גם ענוש לצדיק לא טוב בשביל דיצה"ר דכד כו' ר"ל אמאי קאמינא שפחה דיצה"ר לכן קאמר דיצה"ר כו':

וכבודי. שהיא השכינה, לאחר שהוא הסט"א כמש"ו דשכינה דאילנא דחיי אין רע נוגע שם:

אתר דילה. ר"ל בכרסייא וכן בנשמתא כמש"ו ובכ"א כשהנשמה פגומה הכסא ח"ו פגומה שמשם נחצבה:

בחיבורא דא. דרעיא מהימנא שחיבר על המצות:

בעלי מדות. שכל אחד גומל חסדים בחסד וכן בשאר המדות בכל רמ"ח אברים:

דשמא דא הוי"ה. ר"ל בצירוף כזה כמש"ו:

דאינון שור נשר כו'. ר"ת שנא"ן שפשיטותא דנו"ן הוא אדם כידוע והן רכב אלהים המרכבה. ואמר רבותיים אלפי כמ"ש (יבמות סד, א) (ב"ק פג, א) שאין השכינה שורה בפחות מכ"ב אלפים, וענינו נגד כ"ב אותיות של התורה כ"ב צינורות של השכינה:

דהא מסטרא דימינא כו'. דד' חיות הן ד' אותיות של השם ולפי הצירוף של השם כן החיוון:

סידורא דלהון אריה שור נשר אדם. כצ"ל. לפיכך הלכות נזיקין מסטרא דשמאלא בצירוף הוי"ה מתחיל בה' בשמאל הוא שור נשר כו'. ואע"ג דבפרשת בא אמר דבשמאל סדורא גבריאל מיכאל אוריאל רפאל שם הוא בצירוף היו"ה דשם לא צירף אלא ד' צירופים רק התחלת השמות ושאר הג' אותיות הניחן בסדורא דלהון:

השור יקשור. לא גרסינן:

וסיומא דלהון כו'. ששני פרקים הראשונים מדבר מכלל הד' נזיקין ומסיים באדם מועד כו' אע"ג דסובר הרעיא מהימנא דמבעה הוא אדם כמש"ל ומבעה תנא קודם הכל הולך אחר החיתום:

אתדנו בה' בג' ב"ד שכינתא כו'. כצ"ל. ור"ל בית דין הוא שכינה בג' לקבל כו':

דתמן איהו כו'. ר"ל דיין מסטרא דמלכות ושופט מסטרא דבינה כמש"ל, כי דיין לשון דינא כנ"ל ובינה נקרא אלהים חיים וז"ש ומסטרא דשם כו':

שומר שכר לא גרסינן:

לקבלייהו דינין כו'. ר"ל שע"כ בנזיקין כי ד' שומרים הם גם כן מאבות נזיקין:

בכמה כו'. והוא הכל א' ג"פ ד' לקבל תלת חיוון בכל אחד ד' פנים י"ב אנפי חיוון כידוע שהן ג' דיינין ג' אבהן וחיה רביעית שהיא כלל החיות הנ"ל כלל ב"ד נגדה ארבע מיתות בית דין כמש"ו ובה דן לשפחה כמש"ו:

דמינייהו כו'. הן או"ה שמצערין לישראל כמש"ו:

נזק כו'. וצער א"צ לפרש:

דגרמת לון. בכובד המס כמש"ל:

מארי כו'. הן אומות העולם כנ"ל:

לבי מלכא כו'. ר"ל לבית המקדש שהוא רשות היחיד ששם קרן מועד כרבינו טרפון (ב"ק כד, ב):

[ובשן דיליה אכל כל קרנין. דסתם ובער דשן דמכליא קרנא משמע כדמוכח בגמרא. דברי דוד]:

ושארא דאינון כו'. ר"ל דכתיב אכלה ומדקא ושארא כו', ור"ל אכלה בשן ושארא שהן אימורים שהן שיריים ופדרים כו' ברגלה רפס' הוא רגל:

ובקרן כו'. כמ"ש וקרנא דכן עבדא קרב כו':

הרס כולא כו'. כמ"ש הרס בעברתו מבצרי כו':

שבתי. שהוא ממונה על חורבן ושם הוא הקליפה ע"ז קדמוני' כידוע:

בבית דילה כו'. ר"ל בתיבת שבתי אותיות בית:

בית הסוהר. שהוא בור כמ"ש כי שמו אותי בבור:

היא ישבה כו'. ר"ל השכינה:

ולא עוד כו'. ולא זו בלבד אלא אף מבזין אותה וז"ש כל מכבדיה כו':

זונה דאיהי הבער. כצ"ל, והיא נוק' השניה גיהנם:

לבתר קדם אדם כו'. כצ"ל:

ושלח את בעירו כו'. בזה משוה הפלוגתא במבעה שהוא אדם ושן. ובס"א שור ואדם דכורין ושני' האחרים נוק' היפוך ממה שבקדושה:

רבון עלמין כו'. אמר זה שהתפלין לשור הנ"ל קשר על קרנוי ולכל ד"א נזיקין כמ"ש בת"ז וז"ש יהבת לן מצות כו':

לאגנא מיניה. וזהו לבינונים כמ"ש שם, וז"ש ולצדיקיא כו':

ומשמשין לאבוהון ואמהון. לקוב"ה וכנ"י שהן תפילין של ראש ותפילין של יד כידוע:

כגוונא דגופא כו' הכי אתתא כו'. ר"ל טעם שתש"ר קוב"ה ותש"י כנ"י, שתפילין של ראש ברישא ותפילין של יד בגופא:

כי גבה כו'. הן ג' מדרגות גופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא:

דאינון נשמתא ונשמתא לנשמתא כו'. כצ"ל:

עץ חיים היא כו'. ר"ל שכינה:

באות דתפילין כו'. שאצל תש"י נאמר והיה לאות כו':

ובאות דמילה. בקוב"ה. וזה בכלל אבל בפרט בשניהן אמר אות דזו"ן תש"י ותש"ר ומילה ופריעה כמש"ל:

זכור מימינא כו'. ששני בחינות יש בעמודא דאמצעיתא א' קיבולו מחו"ב וא' כללותו חו"ג. וכן במלכות. ומסטרא דעמודא דאמצעיתא הן שוין, ומסטרא דחו"ג זה לשמאלא וזה לימינא כמש"ו. ומ"ש רשימין כו' מסטרא דחו"ג:

והכי שכינתא. גם כן תש"ר ותש"י:

תורת ה' תמימה כו'. לשון נקבה ותורה ומצות גם כן מימינא ושמאלא:

ושמור לכלה. ששמירה בנוקבא כמ"ש כ"מ שנאמר השמר כו' בלא תעשה:

דכנפי ריאה כו'. דימינא ושמאלא:

ופניהם. חו"ב. וכנפיהם. חו"ג:

ולקבל פתוחות. צ"ל לקבלו:

ואלין מארי כו'. שכל אות הוא בצדיק. ואע"ג שאמר למעלה בקוב"ה וכו' והוא מסטרא דצדיק:

ובעירן ע"ה כו'. לא גרסינן "ובעירן" וצ"ל "וע"ה כו'":

ובעירן בתרי כו'. רומז על ע"ה שאין בהם מצות כלל בחזרם בתשובה ומוסרין עצמן צוארן לשחיטה והולכין לבה"כ לברכא לקוב"ה הן ב' סמנין האלו כמש"ל:

כגוונא דערלה כו'. קאי אעופין ושם מקומו. דהעברת הזפק דומה למילה וקליפת הקורקבן קליפה הפנימית דומה לפריעה:

מנהון כו'. וכולן בבחי' הנ"ל:

שקץ. בנוקבא:

ושרץ. בדכורא כמש"ו:

כל בהמה. שדומין לבעירן כנ"ל:

בברכו וקדושה. בבהכ"נ:

ובכל כו'. ויחודא אמר לעיל בסכין:

כגוונא דמברך כהנא. ר"ל בשחיטת הבהמה כן מקריב עצמו קרבן וזה אשר היה בקרבן ג' מינים בהמה ועוף ואדם כהנא דמייחד לון לג' מינים הנ"ל רומז:

כד רוחא כו'. ענין בפ"ע ולא קאי אע"ה:

בקדושה דיליה כו'. ר"ל של ברוך כנ"ל:

ומייחד ליה כו'. והוא "ה' אלהינו" של הברכה והן יק"ב ג' אותיות של השם ולכך אמרו (ברכות מ, ב) כל ברכה שאין בה שם אינה ברכה. ור"י אמר גם כן מלכות על אות רביעית של השם. אבל רב אין מצריך מלכות לפי דל"ל מגרמה כלום אלא כלולה מהם לפיכך היא אות כפולה והה"א כפול לפי שהיא נוקבא:

והנה כו' בו. באדם:

אבל מלכא כו'. כיון דהוא בנוקבא לבד וגם כן מטרוניתא לא נחית דהיא אינה בפירודא. אבל למעלה דמייחד לקוב"ה ביחודא קוב"ה נחית וז"ש והנה ה' נצב עליו כו' על ההוא רוחא כמ"ש נצב עליו על יעקב, וכן בכ"א:

הכי נטרין ברתא כו'. ר"ל דקוב"ה וכ"י שומרין את הרוח ומשיריין דקב"ה וכנ"י שומרין את הנפש:

ובמחשבה כו'. בכ"ע:

כד איהי שלימא. ר"ל בכל חלקי הנשמה בד' אותיות הוי"ה שהן נשמה לנשמה ונר"ן כמש"ו:

כל הנשמה כו'. ר"ל נשמתא לנשמתא ונשמתא. וזהו "כל...תהלל י"ה". ורוח הוא וא"ו ונפש הוא ה"א. וז"ש ובנפשא כו':

רוח ה' כו'. ר"ל של כל ד' אותיות הוי"ה וז"ש מארבע רוחות כו':

ואינון רוח כו'. ר"ל ד"פ רוח:

סליק כו'. שהוא למעלה מהוי"ה פשוטה שם מ"ה כנ"ל:

בחסד. צ"ל חסר ור"ל שחסר כאן מהמאמר:

בכל ליליא. פקדונות הרוחות:

היא העולה כו'. ר"ל הנשמה וכתיב כל הלילה:

אי סליק כו'. שנאמר זאת תורת העולה כו'. וז"ש דקרבין כו' קרבנין כו':

בתורה דאיהי כו'. ר"ל דכל סליקו הוא בשם הוי"ה ובשם מ"ה ומפרש דבתורה אלו שני שמות וכן במצוה מפרש לקמן בתפלין וה"ה לכל מצוה:

דאתייהבו מאות יו"ד ובעשר דברין מאת ה' ה'. כצ"ל. ור"ל עשר אמירן עשר מאמרות שבהן נברא העולם:

בשית כו'. דויהי בנסוע הארון ספר בפני עצמו. ואע"ג דבגמרא אמרו שבעה היינו למ"ד במקומה נאמרה:

חמשה אינון כו'. דל"ת הא אמרינן בכ"מ חמשה ואמר לבד מספר בראשית שהוא קודם מ"ת:

מופלא ומכוסה. בתרין דרגין עתיק יומין ואריך אנפין:

במחשבה. ר"ל שם מ"ה:

לקשרא ליה ביד כו'. כמש"ו י"ד אותיות של השני השמות:

כלילא ממעשה כו'. עכשיו מפרש שם הוי"ה דאתכליל בשכינה:

ודבור דאיהו כו'. ר"ל בינה בן י"ה, בן הוא עמודא דאמצעיתא, ו' הרי יה"ו. וז"ש כלילא שהיא כוללת גם עמודא דאמצעיתא ועם מעשה כל השם:

ורצועה דיד לא גרסינן:

וקשרא דרצועה דיד עשר וד' פרשיין הרי י"ד וש' כו'. כצ"ל:

שדי כו'. ר"ל שדי שבתפלין ש' שכינה י"ד הוי"ה הנ"ל:

רוח אתפקד לה'. שהוא בדרגא דעמודא דאמצעיתא ולפיכך בידך שהוא הוי"ה:

ונטרי ליה כו'. שקוב"ה ושכינתיה הן שד"י ושם הזה שומר ישראל כידוע ולפיכך שם שד"י ביסוד ששם כלול ת"ת ומלכות:

וע' תיבין. חסר כאן מהמאמר, וע' תיבין מלמנצח עד סוף המזמור שהן רומזין על ע' שנין חבלי משיח דצווחת אילתא ע' קלין כמש"ו שהן ימי צרה ומתוכן יגאלו שבזה מדבר כל המזמור:

ובמאי. צ"ל ומאי:

ותרין דרגין כו'. כמש"ו בקר חסד ושחר נצח ושניהן דרגין דפורקנא שהן קו ימין אלא ששחר הוא ע' שנין בתראין חבלי משיח ובקר הוא הגאולה שיהיה אח"כ:

בימינך. ר"ל חסד:

סליק יתי' כו'. ר"ל שמניחו על הגאולה:

אתקריאת אילת כו'. דרחמה צר וחבלי לידה קשין מאד כנ"ל דצווחת כו':

ובג"ד למנצח כו'. דבשני המזמורים מזמור "יענך ה' ביום צרה" ומזמור "למנצח על אילת השחר", דכל מזמור דאילת השחר הוא צווחה דאילת השחר בכובד הגלות בע' שנין הנ"ל:

עוקלין. צ"ל ע' קלין:

שחרות כו'. דהלילה נמשל לגלות ובקר לגאולה כמ"ש לקמן שכבי עד הבקר וקודם הגאולה יכבד הגלות יותר מכל הגלות כמ"ש בגלות מצרים תכבד העבודה כו'. וזהו למהר הגאולה כמ"ש (ברכות ו, ב) אגרא דכלה דוחקא, והוא שחרות השחר שקודם שמתחיל להאיר היום הוא מחשיך יותר מכל הלילה ולכן נקרא שחר. וע' קלין הן ע' שנה והן נקראין חבלי משיח שכל הגלות דומה להרה שמתקרבת הלידה כל יום והגאולה דומה ללידה כמ"ש היולד גוי כו' כי ילדה ציון כו' וכשמתקרבת לילד אז כואבת יותר מכל ימי הריונה כמ"ש הרבה כו' והרונך צער הריון שהוא הגלות וכשיושבת על המשבר זהו חבלי משיח:

וז"ש בההוא זמנא כו' ועל כן נקוה כו'. דזה נאמר גם כן על הע' שנין כמו היושבת על המשבר שתקוה לילד מהרה כן יקוו באותו זמן לגאול מהרה. וז"ש לראות מהרה בתפארת עוזך. ולכן יש בו ע' תיבות ו"על כן" הוא תיבה אחת:

ובהון כו'. ר"ל בע' שנין הנ"ל:

אעילת כו'. דכן עושה אילת בחבלי לידתה כידוע וצווחת ע' קלין עד דילידת:

רישא כו'. דאיהו ראש דידה כמ"ש על ראש המטה יסוד כמ"ש בזוהר בכ"מ:

דאינון נו"ה. שמהן בנינה כידוע וז"ש ברכהא:

ואומי לה בי'. ר"ל ביסוד שבו תליא השבועה כמ"ש לעיל. וכן האבות שים נא ידך תחת ירכי כו'. וז"ש חי ה' שכבי עד הבקר כמש"ו. ואמר "בין ברכהא" שהן הע' שנין שהוא מסטרא דנצח כנ"ל. ואע"ג דקאמר לעיל מסטרא דנצח הוא מכל נה"י וכן הגאולה שאמר מסטרא דחסד אמר לקמן שיהיה מכל ג' ספירות חג"ת וכן יהיה בע' שנין בבחינ' דחג"ת בנה"י:

בבקר דאיהו אריה. שאריה מימין כמ"ש ופני אריה אל הימין כו'. וז"ש הן עם כלביא יקום כו' ר"ל בבקר:

בקר כו'. כמ"ש וישכם אברהם בבקר:

ובגין דא חי כו'. ר"ל השבועה כנ"ל עד זמן הגאולה בבקר:

ובי' מוליך כו'. ר"ל בחסד:

בגין כו'. וזהו ימין משה זרוע תפארתו:

בע"ב כו'. וזהו בוקע שבשם ע"ב בקע ימא ולפיכך ר"ת וס"ת בוקע הוא ע"ב. מים הוא חסד:

דהכי סליק כו'. ר"ל זהו חי ה' כו' הבקר. דהבקר הוא חי ומני' יסוד נקרא חי דחסד גנוז בפום אמה:

תלת ענפי כו'. וכולן כלילין באברהם. ולכן אע"ג שג' הפסוקים ויסע ויבא ויט הן בג' אבהן מכל מקום שם ע"ב הוא בחסד דהוא יומא דכולא יומין:

ש'. דשי"ן הוא מג' ווי"ן:

מ"ה כו'. גימטריא אדם:

דאיהו כו'. שאדם מלכות דאתקשר בשמאלא:

דוחה מרומי דוחה לא גרסינן:

כימי צאתך כו'. בניסן:

והאי איהו כו'. ושני המאמרים אמת שהפקידה תהיה בתשרי אבל תדחה עד ניסן דתשרי דרועא שמאלא ראש השנה כידוע, ואע"פ כן יהיה בסוף הגאולה בתשרי כמש"ו ולבתר כו':

דמיניה משיח כו'. כמ"ש בכור שורו הדר לו כו' ושור בשמאלא כנ"ל בהם עמים כו':

עבורא דאינון כו'. כמ"ש קדש ישראל לה' ראשית כו' ועכשיו התבואה מעורבת ומכוסה בקש, רשע מכתיר את הצדיק:

והיה בית יעקב אש כו'. מסטרא דשמאלא כנ"ל:

וכנישו דעיבורא כו'. ר"ל קבוץ גליות:

בי' ויאסוף כו'. יעקב דהוא דרגא דעמודא דאמצעיתא:

לאן אתר כו'. ר"ל לבהמ"ק וכן ביעקב נאמר אל המטה שכינה:

כלחוך השור. שהוא שור כנ"ל ופני השור כו':

דאיהו עד. ר"ל מפסח ועד תשרי נקרא עד כמ"ש בבקר יאכל עד:

ומתמן כו'. ר"ל עדי הוא כל זמן ור"ל כל זמן העד יהא השמדם כמ"ש לקמן דמשיח ב"ד ייכול כל האומות עו"כ בבקר יאכל עד וכד מטי תשרי לא ישאר מהם כלום כלחוך השור כו':

"ולא עד כו'" עד "עד עד" לא גרסינן:

וסמיכו דישראל כו'. ר"ל הגאולה:

קימה כו'. ר"ל קבוץ גליות:

בגופא דאילנא כו'. עמודא דאמצעיתא כמש"ו:

כל הכורע כו'. שענין הכריעה ליסוד לסמוך למלכות סומך נופלים וקימה למזקף לה כידוע:

בברוך צדיק. דצדיק נקרא ברוך כידוע בסוד בשכמל"ו וברוך דח"י ברכות שהן ביסוד (ועי' ריש פרשת עקב רע"א א' (ח"ג רעא, א). דוד):

והאי איהו חי כו'. שהסמיכה ביסוד בדרגא דבקר כנ"ל בסוד ג' ווי"ן וזהו שכבי וכורעין לאסמכה שם בשכיבתה:

דרגא דמשה כו'. עמודא דאמצעיתא:

ובמשה לתתא כו'. דהוא יקבץ גליות כידוע:

כאברין דגופא. דמשה רבינו ע"ה הוא גופא דכל ישראל וכל ישראל הם אברים כמ"ש בתז"ח אילנא רבא דבי' כו':

שלשלת כו'. ר"ל מסטרא דיעקב הן משולשין כמ"ש "יעקב חבל נחלתו" משולש כחבל כמ"ש רש"י שם:

ש' דמשה כו'. ר"ל השלשלת הנ"ל הוא ש' דמשה, ש' ראשי תיבות שלשלת, והש' משולש בג' ווי"ן (ומספרו שלש מאות) כנ"ל:

קדושה לך כו'. ר"ל לעמודא דאמצעיתא שמסטרא דעמודא דאמצעיתא הס' משולשין כמ"ש בתז"ח:

ואשא אתכם כו'. כנ"ל דבאריה יגאל אותנו ובשור ילחוך את האומות ובנשר יקבץ וזהו ואביא אתכם אלי:

הא אינון ט'. והם ט' ספירות ג' בקו ימין וכן בשמאל וכן באמצע:

עשיראה ורביעאה כו'. כמ"ש בתז"ח דאיהי עשיראה לט' ורביעאה לכל תלת:

מה שמו כו'. ר"ל כמ"ש "מה שמו ומה שם בנו", ור"ל דש' דמשה מצד כללותו באבות ועיקר שמו מ"ה דמשה והוא מל' באסתלקותא לכתר. וז"ש "דרכיב כו'" כמ"ש ודמות פניהם דכולהו אדם:

ואתמר בישראל וירדו כו'. דפסוק הזה נאמר באדם והוא דרגיה דמשה רבינו ע"ה שליט על כל הדרגין דגת הים ועוף השמים ובהמה, שהן ימינא ואמצעי' ושמאלא, וכן בישראל ימשלו על האומות דג' דרגין זה לעו"ז כמש"ל ואומין כו' חיה דאדם לשלטאה עלייהו כו':

דהוה שרה כו'. שהוא שר ישמעאל עכשיו שנאמר ותקח לו אמו אשה כו':

דאתפשט כו'. ששלטנותיה בכל הימים:

ובבהמה אלין כו'. שנחש וכלב הן מימינא ושמאלא וכלב הוא בהמה ועוף השמים הוא בדרגא דאמצעיתא כידוע כליל מכל הג'. וז"ש תערובות כו' בין בישראל כו' וישמעאל בימינא ועשו בשמאלא כידוע:

ויתקיים במשיח וירד כו'. שהן ירדו שלטנותא דישמעאל ועשו:

והכי בתרין משיחין ובישראל. ר"ל דתרין משיחין וישראל הן ג' דרגין חג"ת וימשלו על הג' דרגין הנ"ל:

נס דשילה. משה גימטריא שיל"ה וזהו עד כי יבא שילה:

אריה לימינא כו'. שהוא כלול שלשתם:

וד' ענפין כו'. ר"ל לכל חי' ד' גדפין שהן י"ב שבטים ופני אדם משה שהוא על כולם הן בני משה כמש"ו:

מ"ה ש"היה ה"וא כו'. ר"ת משה, ור"ל הגואל הראשון שהיה במצרים יהיה גואל האחרון שהוא יקבץ גליות כנ"ל:

אדם עד הנרדפים לא גרסינן:

ובחד יחלק כו'. כמ"ש לקמן ילחכו הקהל כו':

יתער נשר כו'. כ"א כנגדו זה לעו"ז כנ"ל וכן אדם לשלטאה מסטרא דמל' כמש"ו:

ומסטרא דתבואות כו'. שאמר לעיל עבורא דאינון ישראל:

תבואתה בה'. רמז לה' מיני תבואות והן ה' כ"י בגלותא:

י' דאיהו מעשר כו'. ר"ל חכמה כמש"ל שאז ומלאה הארץ דעה:

מעשר לא שריא כו'. דאין התבואה חייב במעשר עד שימרח וז"ש ובגין דא מוץ כו':

בנטיעו כו'. שהוא נמוך מכל הנטיעות [ונקרא במשנה רוגליות], וכן התבואות נמוכין מן האילנות אע"ג דהן נמי אילן כמ"ש עץ הדעת חטה היה:

דאינון כתישין כו'. שהן נדרכין ברגל:

[והכי זית כו'. והן מרזא דג' אבהן דגן מסטרא דיעקב כו' מלמטה למעלה. ליקוט]:

בהון. ר"ל בגפן וזית:

סמיך. בפסוק א':

דלא יתנסך כו'. ר"ל שלא יתערב בגוים כמש"ו:

וישראל דאתמר כו'. ר"ל אבל אותן שנתערבו צריך להתברר:

למה אירא כו'. ר"ל על ישראל בימי רע בזמן הגלות, "עון עקבי" שהערב רב נקרא עקב מסטרא דנחש "ואתה תשופנו עקב" כמש"ו, "יסובני" שהם מסובבים וילמדו מעשיהם כנ"ל:

צאי לך כו'. תחלת המקרא "אם לא תדעי כו'" להזהר "צאי כו'" ביניהם בגלות:

ביעקב. ר"ל "בעקבי" אותיות יעקב והוא כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת וישלח דיעקב נוקבא דאדה"ר וכ' שם ודא גרם גלותא ע"ש:

נמשלים לתפוחים כו'. שמתחלה נמשלים לגפנים כו' שהן בעצמן המובחר מכל הפירות רק שלמראה הן תבירין וכן ישראל נאמר לא תאר לו ולא הדר כו' אבל התפוח למראה הדר:

ולכל ריחין כו'. ר"ל שישמעו שמעם למרחוק כמ"ש לריח כו' על כן עלמות אהבוך:

מקשים. ר"ל מתקשים בה:

אתרוג דאתמר ביה לא גרסינן.

אית עד הפירות לא גרסינן:

דאילן כו' צ"ל דבאילן לא הלכו אלא אחר כו' והוא טעם למה הלכו אחר חנטה ואמר דהכל הולך אחר בישולו ובאילן הוא חנטה ובתבואה לקיטה:

ראשית בכורי כו'. שהן באילנות וישראל נקראו ראשית ומביא ראיה שנאמר ראשית גז כו':

והכי ישראל כו'. שהן נמשלין לתבואה:

לתתא. מזון ממש. שהשפע ע"י תפלה בא לעולם כידוע:

ואפילו מלאכין כו'. ר"ל וז"ש ובענפיה ידורון כו':

כד פתחין כו'. שנאמר פתח הסמדר:

קומי לך כו'. סיפיה דקרא הנ"ל:

בתר חנטה. ר"ל המעשר הוא דשריא עליי' י' חכמה ובת"ח‏ אף בגלותא התאנה חנטה שנגמר הבישול שלהם ונגמר בהם השם כמש"ו:

אחר לקיטה. מן הגלות:

ואחר חנטה כו'. בש"ד כמ"ש במתני' ור"ל מקצתן דומין לת"ח:

במסכת כו' הוא מוטעה מאד וכצ"ל: אוקמוהו דאתרוג דרכו לגדל על כל מים ואין מים אלא תורה הא אתרוג כו'. ור"ל דאחיד בתורה ובמצות באילן ובירק ובאילן יודע ובירק רואה כמש"ו דעת כו' עיינין כו':

נקודה עלאה קדמאה. בשביל שיש נקודה תתאה ועיין לקמן ר' א' (ח"ב ר, א). ואמר "קדמאה" לאפוקי השני שדבוק בה"א ונהר יוצא כו':

מגו דסתים. רישא תתאה וכמ"ש חכמה סתימאה דלא אתפסק:

וגניז. רישא תניינא ועליהן אמרו במופלא ממך כו' ובמכוסה ממך כו':

דלא ידיע כו'. הוא עלאה על כולא. ואמר בו ג' דברים "דלא ידיע ולא כו'" כנגד הב' רישין תתאין אע"ג דגניז וסתים נאמר ג"פ אהיה אנא זמין לאתגלייא וכמ"ש בפ' א"מ:

ומגו סתימו כו'. הוא תתאה הנ"ל שממנו יוצא כמ"ש באדרא זוטא:

נהירו דקיק וסתים. שיו"ד קטנה ואין לה חוורא בגווה והיא שחורה ובכלילו דכליל כולא נאוה כו' וז"ש כליל כו' בג' קוצין לג"ר ובמילואו לזו"נ:

בטיש מאן כו'. ההוא רישא עלאה בההוא נהירו דפריסא:

וכדין אפיק. הה"א שבתוכו היו"ד והוא הגג ונהר יוצא כו':

אתרקימו ואשתכללו כו'. ונוטה שמים כיריעה כיריעות שלמה ואינון חמש ואינון שית והוא דעת עליון דלא אתגלי כלל רק דבוק ליו"ד בלבד קו ימין:

וז"ש בר לההוא נהורא דקיק כד עאל כו'. וידוע שאותיות עליונים כאשר מתפשטים למטה נשאר העליון במקומו וזהו יו"ד הראשון:

דאינון חיילין כו'. ג' דרגין חב"ד יו"ד וב' קוין הנ"ל:

כיון דאפיק כו'. ר"ל כאשר יוצאין ס' רבוא אלף הנ"ל לג' ה"א והוא קו שמאל:

כדין איהו חבורא חדא. שאז מחוברין ביו"ד הנקודה בימין ובנהר בשמאל:

וז"ש ואינון רזא דאת וא"ו כו'. וכמ"ש בספרא דצניעותא דס"ד ה' ד' הות בקדמייתא כו' ומדאתעברת כו' וז"ש דאתחבר כו' כי הראשון בנקודה וזה בה':

וז"ש כי יעקב כו'. שמחובר ביו"ד וה"א וזה עדיין אינו שלם עד הלידה שנזכר בסוד אהי"ה:

כד נפק כו'. וזהו ו' של השם וזהו ישראל ו' שלם וכאן נתגלה השם ומ"מ ב' קוים הראשונים נשארים במקומם כנ"ל:

אפרסמון דא היכלא עילאה. בינה היכל לאבא (בסוד אפר שדינין מתערין מינה, ה' גבורות, פ"ר דמנצפ"ך, וס"מ בינה ותבונה כידוע. כנ"ל):

אפריון דא היכלא דלתתא. מלכות (גם כן בסוד פ"ר הנ"ל ויו"ד זעירא חכמה זעירא. כנ"ל). אדנ"י היכל להויה:

ונשמתין עילאין דלית להון גופא כו' ינקין כו' מאינון נהרי אפרסמונא כו'. פי' נשמתין שהם בההוא עלמא ינקין מבינה עוה"ב:

ונשמתין דאית להון גופא כו' וינקין מההוא נהירו דאפריון. פי' צדיקיא שהם בגופא בעוה"ז הם יונקין ממלכות עוה"ז‏:

באגר שלים כו' וברעותא דלביה ונפשי'. כמ"ש ואהבת את כו':

ובאשתדלותי' רב וסגי. כמש"ש והיו הדברים כו' ושננתם כו':

ובאתתקנות' דגרמי. כמש"ש וקשרתם כו':

ובאתדכות' דמשכניה. כמש"ש וכתבתם כו'. והן ד' דברים שצריך כמ"ש אז ראה כו' וכמ"ש במ"א‏:

רעיא מהימנא. פקודא ללמוד כו' דמהימנותא. כל העשר ספירות:

אבתרה צ"ל אבתריה:

אשר ידבנו. ללמד לאחרים:

[ליקוט] שמא דע"ב סליק ונחית. מ"ש בפרשת תרומה שמא דע"ב סליק ונחית הוא שר"ת וס"ת הולך כסדר הפסוקים ואמצע הוא להיפך וכ"ה רוב השמות וכמעט כולם כידוע וז"ש שמא דמ"ב ... סליק ולא נחית שהוא כסדר וכ"ה שמא דתליסר מכילין גם כן סליק ונחית כנ"ל. ע"כ ליקוט:

שמא דמ"ב כו' לרתיכא עילאה שמא דע"ב כו' לרתיכא תתאה. א"ה כתב הגר"א בביאורו לתיקונים ל"ח א' ד"ה דכלהון כי כל ספי' ז"א הן ו' צינורין וכל צינור הוא ו', וכן מלכות דז"א הוא ז"פ ו' גימטריא מ"ב. וכן מלכות דז"א היא קבועה בכל ספירה וספירה דז"א ומשלמת למ"ט. אבל מלכות נוק' היא כלולה מג' צינורין וכ"א משבע דהיא בת שבע יו"ד על ו' דהיא ז'. והן כ"א ומשלמת לע' פנים. ובליקוטיו כתב הגר"א כי ע' וע"ב אחד כי ב' שרשא דכולא וכ"ה בכל ע' וע"ב ע' נפש, ואברהם ויצחק ע"ב. וכן ע' אומין וב' גוים שרשא דכולהון עשו וישמעאל הן ע"ב. וכן כולם:

וארגמן דא כנופי' כו' ושש בוצא איהו כו'. (ע' באוה"ג ריש היכל ו' דבראשית. ש"ל):

תליסר זינין אלין בר אבנין יקירין אלין וכלהו סלקין לכ"ה אתוון כו'. ר"ל עם י"ב אבני חושן והן ביחודא דעמודי הכסא שהן כ"ד דיחודא תרין וחד דפקודי (ח"ב רכח, א) רק שב' אותיות הן אותן עצמן דכ"ב שקדמו והן נגד ב' אבני השוהם שהם א' מאבני החושן ושלכן יוסף כלל כל השבטים וכן אבנו שהוא שוהם בו כתובים כל השבטים באפוד. וכ"ה הוא כ"ב וג' דיה"ו, והוא כנגד תנ"ך וכ"ב אתוון כמש"ל:

כ"ה לקבל כ"ב כו'. וכ"ה בהיכלות כ"ב נהורין וג' נהורין והן אל ברוך כו' מספרים כבוד אל קדוש וכן באשרי ג' אשרי וכ"ב אתוון. ולפי שבשכמל"ו לא אשלים רק לכ"ד לכן גם דוד בדרגא דנוק' לא אשלים רק לכ"ד שחסר נ' באשרי שאנו משלימים ב"ואנחנו נברך כו'" וסוד הכ"ד הוא כלל הגוף שידוע שחו"ג ו' פרקין וכן נו"ה ו' פרקין, וכן ת"ת הכולל ויסוד הכולל וכ"ה בנוק'. וזהו סוד כ"ד כ"ד ואשלמות לכ"ה הוא מל' של כל אחד ואחד נקודה האמצעית:

יעקב בעא לאתקנא כו' ואתקין בכ"ד כו' כ"ה לקבל כ"ב אתוון ואורייתא נו"כ כו'. (כה"מ ע"ס ביאר הגר"א ז"ל בארוכה בהיכל ג' דבראשית (מ"ב ב') ד"ה ההוא נהורא דכליל לון. עי"ש):

כתיב וידבר כו' האי קרא אוקמוה חברייא. דג' הספרים שחיבר הן בג' דרגין דרגין שכוללין כל‏ הי"ס ג"ר ז"א כ"י מל"ך הן ג' חדרי המזון וכן בעש"נ ובכל דבר והנה משלי בג"ר וז"ש שלשת אלפים משל ופשטה דקרא הוא שלשת פעמים משלי דשם שהן ג' חלקים. ש"ה נגד ו"ק וזהו חמשה ואלף וכמ"ש ע"ב ויהי שירו חמשה ואלף [ע"ש] והוא גם כן בדרגא דאלף דסליק לאבא ואמא בסוד משכיל‏. והוא שיר ברזא דאלף יו"ד של שיר כמ"ש בז"ח ש"ה והוא שיר חד, השירים ה' שירים, ואלף חוזר לאחד וזה סוד תתר"ו כו' עם הכלה‏. ועם נקודה האמצעיות סלקא תתר"ז והוא כמנין שמהן דלעילא דשם במילוי אלפין‏. וז"ש תתר"ו סימן. וקהלת נגד כ"י דהיא כניס לכולא ובה אתרמיזו דיוקנין דכולא וכליל כולא ולכן וידבר על כו'‏:

אמר קב"ה רעותי כו' הה"ד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כו'. א"ה כתב הגר"א בתיקונים צ"ה א' בד"ה ועוד ויבן וז"ל:

מאן ישקני ההוא דסתים גו סתימא עילאה. עיין ביאור כה"מ ע"ס בהיכלות דפקודי רנ"ה א' ד"ה דאינון דאתנסיבו דשקלי במתקלא. עי"ש:

ת"ח טי"ת כו' את דא משניא כו'. והטי"ת באדם הוא הלוז והוא אחות לבן הארמי שהוא חי"ת בסוד בנות ח"ת. וכן למטה קליפת השום מפסיק ביניהם וכשנתגלגל באלב"ם אתיהיבו ט"ר ביחד (עי' ח"א ר"ד א'. נראה מהרד"ל) ברזא דטוב עם מאד. וכ"ה ברזא דאליהו נחשא דחיים לכן ויקנא לאלהיו קנא כו' וזהו קנא לאדם וכן באדם ב' נחשים כו' וח"ק גם כן ביחד והוא שכינו של טי"ת שם והוא בהיפוכא וע"ל ק"פ ב' (ח"ב קפ, ב) (עי' בליקוטים שבסוף הספר):

ק' לא כו'. והוא בעל מחלוקות ועליו אמרו שקר אין לו רגלים בשביל רגל הק' משא"כ טי"ת שהוא מיושב תחתיו מלבן רחב והוא איש טוב רודף שלום שהקוף פושט לשונו (ולשונם תהלך בארץ. הרמ"ש) וזנבו לתהומא, משא"כ ט' שכופף לשונו לתוכו וזהו סוד והיה פי ראשו בתוכו כו' לא יקרע, דלא שליט ביה מחלוקת והבדל ובהבדלה אתברי גיהנם וט' וק' אינן בענין עה"ב אלא בחיי עולם הזה ולכן שם לא שליט מ"ה. והלוז של אדם לא טעים מעץ הדעת טוב ורע ולכן נשאר בסטרא דטוב וכן בארץ וכן בעופות החול לפי שכולן כלולין באדם וכן אליהו ונקרא בתואל על שם בית אל שהוא לוז:

כמה דאת דא כו' את ק'. וזהו קרח דנחית לשאול ובהיפוכו משה רבינו ע"ה ותרא כי טוב הוא:

שלחן איהי דקא מסדרא כו' לסדרא בי' פתגמי אורייתא כו' זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימא על פתורי' מלי דאורייתא וחולקא למסכנין. (ז"ל הגר"א בליקוטיו בכי"ק שתחת יד הרב הג' ר"א ק"מ נ"א) בזוהר תרומה שצ"ל על השלחן ד"ת וחלק לעניים, והענין כי השלחן הוא מלכות וצריך לכוללה בג' דברים נגד ג' שלמעלה שמקבלת מהם ואמרו (ברכות נ"ה א' ושם נסמן) בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו, כי האכילה דומה לעבודה בברירת הניצוצין וכמ"ש קרבני לחמי ואמרו (פסחים נ"ט ב' ושם נסמן) שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין, לכך כתבו הראשונים שצריך לזבוח יצרו על השלחן כמ"ש ושחט כו' צפונה כו'. והנה התורה וג"ח משלימין לג' דברים ומאיר בה ח"י עולמים בג' גווני הקשת. וא"ל כאלו אכלו כו' שהם נאחזים מסטרא דשמאל וע"כ צריך לכללה בכל הג' קוין בסוד אבהן וז"ש (משנה, אבות ג) שלשה שאכלו כו'. עכ"ל):

יוצר אור הא יצירה. (א"ה. עמ"ש הגר"א בתיקונים נ"ב ב' ד"ה תתן להם. כי ג' קליפין באגוז והן נגד בי"ע והכל בנוק' תורה שבע"פ. קליפה ירוקא דאגוזא הוא עשיה. וקליפה הקשה חוורא דאגוזא ביצירה ולכן יוצר אור ביצירה חוורא דאגוזא. והוא בהו אבנים סלע דיצירה. ובורא חשך הא בריאה. הוא חללא דאגוזא שהוא בבריאה דשם חשך דחפי עלה אבן דיצירה וא"י להשיגה ושם הוא תהום וחשך על פני תהום):

רעיא מהימנא. לתקנה בי' לא גרסינן "בי'":

לאזהרא צ"ל לאתסדרא:

דאינון משכנא כו'. חשיב כאן י' דברים. דמזבחות ב' הם והם נגד עשר ספירות. ארון בינה, היכלא פנימאה כמ"ש בת"ז ארון נור דליק בינה עי"ש.כפרת חכמה, וכן באדם קרום של מוח.כרובים כתר ושם "ודברתי אתך כו'" שם השכינה. וכן באדם על הקרום משכן הנשמה באוירא דגלגלתא קד"א. וכן גלגלת באדם בינה כנגד ארון. וג' הראשונות באדם בראש ק"ק וכן בספירות הן ק"ק סתומין וכן במשכן בק"ק.משכנא מלכות כידוע.מנרתא חסד בדרוםשולחן גבורה בצפוןמזבח תפארת באמצע כ"ז ידוע ואין צריך להאריך. ע"כ ותעמוד מלדת ד' סמכין דכרסייא כי מקום מלכות אצל ת"ת כידוע. ע"כ סיומא דגופא מסיים גם כן המשכן מכאן ואילך לבר מגופא.כיור וכנו נצח והוד כמ"ש בת"ז שהן יוצקין מים ליסוד כיור למעלה וכנו למטה שהן מעלה ומטה דו"ק.מזבח החיצון יסוד זיו איקונין של יוסף דומה לשל יעקב שניהם מזבח נקר' גוף וברית חד והן הכל כסדר:

וכ"ז בשכינה בעשר ספירות דילה:

וז"ש וכלא בשקל. שהוא מלכות כמ"ש לקמן:

ובגין דא כו' זה יתנו. ר"ל זה השער כו' שהוא מלכות:

ולך מני כו'. שהוא כולל כל העשר ספירות שהוא אילנא רבא כמ"ש בת"ז וע"י מתייחדת השכינה בכל העשר ספירות:

שקלים. ובגמרא (מנחות כט, א) איתא שרצים. ותוס' שם הקשו אמאי לא תני שקלים:

אתון מפיקין כו'. ר"ל אתם מוציאים הלימוד מן מקשה כו':

שבע כו'. דהיא בת שבע כלילא מז' ספירות כמש"ו:

איהו כו' ואיהו כו' צ"ל איהי..ואיהי. ור"ל כי שני בחינות במלכות, א' אצל ת"ת וא' תחת יסוד כמש"ו, ולכך היא באמצע אצל ג' ספירות חג"ת נקראת נר מצוה ואצל נה"י נקראת נר מערבי. וז"ש (שבת כב, ב) שנר מערבי עדות שהשכינה שורה כו':

דאית לה כו'. ר"ל כל שם הוי"ה ב' ההי"ן בששה קנים י' ו' בקנה אמצעי כמש"ו:

בן י"ה כו'. ר"ל עמודא דאמצעיתא ת"ת שכולל כל הו"ק שלכך בישראל י"ב שבטים ו' דו"ק ו' דכללותן בת"ת ולכך הן בקנה האמצעי ו' בקנה א' בבחינת כללותם:

כצורת ז'. ר"ל י' מלכות חכמה זעירא י' זעירא והיא כאן על המנורה תגא דס"ת כמ"ש לעיל י' על ו' צורת ז':

בכל אבר. כמ"ש לקמן מבית ומחוץ תצפנו בשכינתא:

מחצית השקל. מחית הוא ו' ושקל הוא י' כדאיתא לקמן ריש פרשת תשא בפקודא:

הה"ד זה כו'. ראיה דהיא נקראת שקל ונקראת מחצית השקל דזו"ן להן כותל א' כידוע בסוד הנסירה וכותל היא כ"ו ת"ל כ"ו עמודא דאמצעיתא הוי"ה, ונוקבא ת"ל שהכל פונים בו, תלים של הלכות כמש"ל. וזהו שקל גימטריא ת"ל, ולכך נקראת 'מחצית' חצי לז"א וחצי לנוקבא ויתבאר לקמן יותר:

וחמש אמות רוחב. צ"ל אורך. ור"ל הקרש ארכו עשר אמות ב' ההי"ן ורחבו אמה וחצי ו' י':

וחצי כו'. מצה פרוסה כמ"ש בת"ז:

וכלא אתרמיז כו'. ר"ל כמש"ל וֹ חולם תגא. וּ שורק אמצעי. וִ חירק שימושא. ובג' מקומות הנ"ל משלמת אותו לעשר ספירות. תגא ג' ראשונות שימושא מלכות ולכן רמוזים בז' ג' כמ"ש בת"ז תגא ז' שימושא ג' שורק שוה אצלו ו"ק ושם ו'. וענין הויה שבעמודא דאמצעיתא הוי"ה שלימה כידוע וגלוי ההוי"ה הוא מבינה כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת בא ועטרת היסוד הוא ה' אחרונה שבשם כידוע והן הו"ה ומל' יו"ד משלמת השם. וכל זה בבחינת השם שבת"ת אבל בכל עשר ספירות מתחיל מחכמה ומשלים במלכות כסדר. וכן כד סלקת חכמה זעירא לחכמה שם הוא תגא גם כן השם כסדר בת"ת כנ"ל:

אני. ר"ל מלכות:

ראשון. תגא בחכמה שנקראת ראשית:

אין אלהים. דשם נקרא' שם מלא ה' אלהים:

דאתרמיז כו'. ג' יודי"ן יו"ד בתחלה, יו"ד אצל וא"ו, יו"ד אחר ה' אחרונה:

וכל שם כו'. ר"ל שמלוי הזה רומז על מלכות שהשם זה נוקבא הוא שבו ההי"ן על יודי"ן כמש"ו:

אלא לא גרסינן:

י' על ו' כו'. ר"ל בשם הנ"ל:

כ"ש כו'. ר"ל כנ"ל:

ובגין דלא כו'. ר"ל לפי שדרגא דמשה רבינו ע"ה כולל כל העשר ספירות וע"י מתייחד בכל העשר ספירות:

מעצמה. צ"ל מעצמו. ר"ל מעצמו דקב"ה כמ"ש עצם מעצמי:

שאר מאנין כו'. ר"ל לכך עשה בצלאל שהוא סיומא דגופא וע"י שכינה שימושא לכן לא עשה המנורה:

דשכינתא תתאה צ"ל שכינתא. עמודא דאמצעיתא צ"ל דעמודא דאמצעיתא:

ודאי. ר"ל דבעלמא דאתי עטרת תפארת כידוע:

באות ל'. ר"ל ז"ש לה' שהן ג' יודי"ן הנ"ל כולל כל העשר ספירות גימטריא למ"ד כנ"ל:

מסטרא דטעמי. גרסינן, ולא גרסינן מילת "דילה":

זרקא כו'. דאתזרקת לעילא כמ"ש בת"ז:

דהיינו סגולתא. על האות בכתר על חו"ג צר"י כעין סגולתא שם היא ביו"ד. בה' בסגול תחות תרין ירכין גם כן צר"י:

ביה אשתמודע. ר"ל בעמודא דאמצעיתא:

למארי תורה. ר"ל זהו גבור. גבורים בתורה. [מצאתי כתוב על הגליון. כמ"ש (יומא עא, א) אליכם אישים אקרא כו' אלו ת"ח כו' ועושים גבורה כאנשים]:

כל טיבו כו'. שהם א"צ לבקש העוה"ז:

סעודה. היא סעודה הידועה:

באסתר. היא שכינה ומבקש' בעד כל אחד מישראל כמ"ש בת"ז:

מההיא שעתא כו'. ר"ל כמ"ש בפרשת משפטים כברא דקוב"ה ושכינתיה נטרין אותו בעצמן:

ילדתיך. דירית נשמתא:

הן עוד. ר"ל אותו שנאמר בו עוד נביא כו' הוא בדרגא דהיום גדול דהוא עד"א גדול ה' כו' שהוא אילנא רבא:

דחמש כו'. ר"ל לכן כתיב נפשך‏:

דלא למירמי אבן. כמש"ו:

ומלגאו. בסוד נשיקין רוחא ברוחא:

דודאי אורייתא כו'. ר"ל אע"ג דאורייתא דיו וארונא זהב. וז"ש הה"ד לא כו':

מתפוחים צ"ל מעפצים:

וכל מילין דהוו כו' צ"ל דדיו', ור"ל כמ"ש (שבת כג, א) כל השרפים יפים לדיו כו':

לישנא דיו כו'. ר"ל אע"ג דהת"ח דרע לו בעוה"ז דיו להיות כרבו שגם כן בעוה"ז מל' גוון אוכמא כמ"ש שחורה אני ונאוה מלגאו:

דיו יוד. ר"ל חכמה זעירא יו"ד והיא דיו כנ"ל:

ידו חכמה כו'. כמש"ו דכתב ב"נ בידו בדיו ואותיות ידו י' חכמה, ד' תבונה שהיא ד' שבבינה כידוע, ו' דעת, ידו, ועם דיו מל' נשלם השם בס"ת עמודא דאמצעיתא. וז"ש בידו בדיו ועם ארון הכל א' כנ"ל:

כבוד דא כבוד עלאה דאיהו ימינא ושמאלא. [א"ה. כתב הגר"א בתיקונים בביאורו להג"ה נ"ט ב' בד"ה ברחימו דאהבה שר"ל דעת. וחב"ד הן ד' פרשיות של ראש כי דעת כולל ימינא ושמאלא חו"ג והם ברוך שם כבוד ונכללין בבית אחד בתפלה של יד בתיבת מלכותו]:

אינון שבע ברכאן ירתא כלה מרוחא עלאה אתר דכל ברכאן נגדין מתמן. ר"ל מבינה שממנה יוצאין כל הברכות והיא רוחא עלאה כידוע וכמ"ש שם למעלה למשרי בההוא חופה רוח עלאה כו':

ושית ברכאן אינון דכלה מתברכא מינייהו ואת אמרת דאינון שבע. שהן ו"ק דדכורא דמתברכא מינייהו וכידוע בסוד תפלת י"ח ג"ר וג' אחרונות וכמ"ש בפרשת פקודי לקמן ובפרשת ויקרא ברעיא מהימנא:

אלא שביעאה איהו דקא מקיים כלא. ר"ל בינה שממנה כל הברכות והוא בתפלה סוד ברוך הראשון שמתחיל בברוך ובה נכלל הכל כמ"ש בפרשת פקודי שם. ועכשיו מפרש והולך סדר הז' ברכות:

רוב ברכאן על היין דאיהו כו'... רזא דיין. ר"ל הגבורות שהוא יין המשומר בענביו שהוא גבורות דבינה שהן משומרין והן שכר העוה"ב, עין לא ראתה, והן יורדין לגבורה מדת יצחק לשמח אותו כמ"ש ויבא לו יין וישת ואז ויברכהו מכאן שהברכה על היין וכמ"ש בפרשת בלק דף קפ"ט (ח"ג קפט, א) "תנינן שבע רקיעין אינון ואינון ז' היכלין ושית אינון וחמש אינון וכלהו נפקי מגו ע"ק עלאה ההוא יין דמשיך לי' יעקב מרחיק וסחיט ליה מענבים דההוא גפן כדין יעקב אמשיך ליה ההוא יין דקא אתחזי ליה וחדי ושתה הה"ד ויבא לו יין וישת הכא אכל עילא ותתא וע"ד ארחיק מלה ומשיך לה במשיכו דתרי תנועי והיינו לו לי' לתתא לי' לעילא בתרין סטרין". ר"ל לו למדתו פחד יצחק ליה לעילא במדתו שהוא נאחז בה בינה כידוע. וז"ש כאן יין עביד פירי בין לעילא בין לתתא ר"ל בינה וגבורה:

גפן נטיל כלא ואפיק איבין לעלמא. ר"ל מלכות נקרא גפן והיא מוציא הפרי והכל בסוד הגבורות שג' מדריגות אלו נקראין אלהים כמ"ש בפרשת אחרי מות דף ס"ה (ח"ג סה, א) ת"ח רזא דמלה ג' דרגין אינון וכל דרגא ודרגא בלחודוי ואע"ג דכלא חד ומתקשרי בחד ולא מתפרש דא מן דא ת"ח כלהו נטיען וכל אינון בוצינין דמתלהטין כלהו נהירין ומתלהטין ומשתקיין ומתברכאן מההוא נהרא דנגיד ונפיק דכלא כליל ביה וכללא דכלא בי' והאי נהרא אקרי אם כו' ובגין דקרינן לה אם נוק' גבורה כו' דרגא תניינא מסטרא דהאי קדמאה נפיק ואתער דרגא אחרא דאקרי גבורה והאי אקרי אלהים כו' דרגא תליתאה צדק כתרא בתראה האי בי דינא דמלכא כו' ואלין אינון ג' דרגין דאקרון בשמהן דדינא וכולהו מתקשרין חד בחד בלא פרודא כו'. וכן אמר בפרשת פקודי דף רנ"ז ע"א (ח"ב רנז, א) בגין דאית אלהים חיים לעילא ואלהים דאיהו בי דינא דלתתא הה"ד אך יש אלהים שופטים בארץ לעילא סתים מכלא (ר"ל בינה ומלכות) ואית אלהים דאיהו בי דינא דלעילא (והוא מדת יצחק) ואלהים עלאה כליל לאלין דלתתא וכלא איהו חד:

ואתערו דחדוה שמאלא איהו דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ר"ל התעוררות הזיווג ותיאובתא הוא בשמאלא ששם החדוה:

וההוא אילנא דחיי עביד פירין ואיבין באתערותא דא. ר"ל יסוד, וכמ"ש שם בפרשת בלק "וההוא יין אזיל מדרגא לדרגא עד דיוסף חסידא טעים ליה כו'" ואמר שם "ובגפן דא איהו גפן דאשתמודע בקודשא כו'" (ר"ל דכתיב ובגפן בפתח הבי"ת להורות על סימן ידיעא כמש"ו) ואמר שם "ולית ברכתא אלא ביין באתר דחדוה שארי והיא כפורחת ככלה דאתקשטת ועאלת ברחימו בחדוה דההוא יין כו' כדין עלתה נצה סליקת רחימו דילה לגבי דודה ושריאת לנגנא ולאעלא ברחימו כו'":

ודא איהו ברכה קדמאה דכלא. ר"ל בורא פרי הגפן. והוא בגבורה רישא דמלכא ולפי שהתחלת הזיווג ואתערותא בשמאל לכן מתחיל בשמאל ושם פרי דגפן וההוא סתימא בורא שלכן לא אמר אלא בלשון סתים 'בורא' ולא 'הבורא' שהוא מלכות בסוד המוציא כידוע:

תניינא שהכל ברא לכבודו רזא דברית קדישא חדוה דהבורא דנטיל כל ברכאן למעבד איבין בההוא גפן. ר"ל שהכל הוא יסוד שנקרא כל כמ"ש דנטיל כל ברכאן וברא הכל ביסוד כל ברכאן לכבודו בשביל כבוד מלכות שנוטל כל ברכאן לתת לה:

דהא בקדמיתא (ההיא פרי) נחית מלעילא ארח שייפין ונגיד לברית קדישא לנגדא לון בההוא גפן. ר"ל שמתחלה אמר ברכה ראשונה לאחית ההוא פרי מלעילא ארח שייפין ועכשיו ברכה זו נגיד לברית קדישא לנגדא בההוא גפן כנ"ל:

ודא מסטרא דימינא דהא לית איבא משתכחא אלא בימינא. שטפה הוא טפת החסדים מחסד כמ"ש באדרא רבא חסד דמתגלי בפום אמה והוא חסד דכליל ה' חסדים כמ"ש שם והוא רזא דברית כמ"ש באדרא רבא דף קמ"ב (ח"ג קמב, א) וכיון דאתגלי יו"ד פומי' דאמה אתגלי חסד עילאה והאי אמה חסד הוא דאתקרי ותלי בהאי פום אמה ולא אקרי חסד עד דאתגליא יו"ד דפום אמה ות"ח דלא אתקרי אברהם שלים בהאי חסד עד דאתגליא יו"ד דאמה כו' וכל החיבור וזיווג ואמשכת ברכאין הכל בחסד כמ"ש למעלה בהיכל החמישי עי"ש:

ושמאלא הוא לאתערות הזיווג ותיאובתא וחמימות דזיווג ואח"כ נגדא הטיפה מחסד. וז"ש שמאל אתער וימינא עביד. ולכן מברכין 'שהכל' על המים וזה הברכה הוא בחסד וז"ש שמאלו תחת לראשי ואח"כ וימינו תחבקני והתמשכות היין לעשות פרי הוא התעוררות הזיווג כנ"ל והוא סוד טיפת הגבורות והתמשכות הטפה הוא טפת החסדים כמ"ש אביו מזריע לובן והוא חסד בפום אמה כנ"ל. וזהו סוד מזיגת המים ביין וכמ"ש בפרשת בלק שם חנוך מטטרו"ן אמר ויבא לו יין דארמי מים בההוא יין ואי לאו דארמי מים לא יכול למסבל כו' מהו כיין הטוב דאתא יעקב וארמי ביה מיא. וזהו סוד ברכה שלישית שנכללו מים ביין:

כמו שמפרש והולך לבתר כליל שמאלא בימינא וימינא בשמאלא למיהוי רזא דאדם. ר"ל דרגא דעמודא דאמצעיתא ובו נכפל ההתכללות לפי שימינא לבד נכלל השמאלא בו ובשמאלא לבד נכלל הימינא בו וכאן בעמודא דאמצעיתא נכללו זה בזה:

ובגין כך תליתאה איהו יוצר האדם יעקב ודאי איהו עמודא דאמצעיתא דיוקנא דאדם הוי. כמ"ש שופרא דיעקב שופריה דאדם וכמ"ש בתיקונים:

רביעאה איהו עמודא חדא דירכא ימינא. והוא ברכת אשר יצר את האדם בצלמו שהוא נתקן על יצירת הנקבה כמ"ש לוי בריך חמש רב אסי בריך שית לימא בהא קמיפלגי דמר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר שתי יצירות הואי. וכמ"ש רש"י שברכת יוצר האדם הוא דכורא וכאן הוא בשביל הנוק' שנתקן מדכורא והתקין לו ממנו מגופו בנין כמ"ש ויבן ה' אלהים את הצלע וז"ש בצלמו בצלם דמות תבניתו כמ"ש ריש פרשת במדבר דף קי"ו (ח"ג קטז, א) "בצלמו בצלם חד לדכורא וחד לנוק'", ואמר בפרשת שמיני "צלם בדכורא דמות בנוקבא", ולפי שהנוקבא כלילת מדכורא לכן אמר בצלם דמות כו'. ואמר שם "לא דכ"ע חדא יצירה הוא, מר סבר בתר מחשבה ומר סבר בתר מעשה אזלינן כי הא דרב יהודא רמי כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב זכר ונקבה בראם, הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד". ר"ל כמ"ש כלם בחכמה עשית בבינה, שבחכמה המחשבה ובבינה המעשה, וכמ"ש בפרשת בראשית בסוד אומר ועושה ובחכמה דו"נ שנים במילוי יו"ד ו"ד כמ"ש פרשת ויקרא ואמור ובאדרא זוטא עי"ש ובבינה הם אות אחד ה' שהוא ד"ו וז"ש בתחלה עלה כו' ולבסוף שחכמה ובינה נקראין עומק ראשית עומק אחרית כמ"ש בספר יירה ונה"י הן ג' ספירות דבנין הנוק' דשם מתחלת ומשם מתברכת ושם קומתה והן דילה כמ"ש בזוהר ובתקונים בהרבה מקומות רבו מלספר ולפיכך מתחיל כאן לדבר בנוק' וכמ"ש רש"י שם סדר ברכות שנסדרו על עסק הזיווג אינו אלא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם; 'אשר יצר את האדם' מדבר בזכר, 'והתקין לו ממנו בנין עדי עד' היא הנקבה. שנבנית מנה"י (בסוד וכל בניך למודי ה', אל תקרי בניך אלא בוניך) ולכן מתחלת בברוך ומסיימת בברוך ושני ברכות שאחרי' אינן מתחילין בברוך ואח"כ ברכה שביעית מתחלת בברוך והן ג' דרגין ג"ר בחג"ת וג' האחרות בנה"י והן מדרגה אחת דנוק' והן ד' רגלי המרכבה חג"ת ונוק' שהיא קומת נה"י ולכן לא הוזכרו בכ"מ אלא ד' דרגין שהן מדרגה אחת לבד דנוק' והן ד' דרגין דידה עם מלכות שהן כלן לגבי דכורא אחד כידוע ואח"כ ברכה שביעית אל בינה כמ"ש למטה:

חמישאה שוש תשיש ותגל עקרה דביתא. ר"ל לא עקרה ממש אלא כמ"ש עקרת הבית אם הבנים שמחה:

וז"ש בחדוה בקבוץ וכנישו דבנהא מד' סטרי עלמא. שהוא נוסח הברכה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה:

ודא רזא דירכא אחרא דיתחבר בירכא שמאלא למיזל ולמכנש לכל סטרין. ר"ל שנתחבר נצח עם הוד לילך ולקבץ גליות כמ"ש ועמדו רגליו ביום ההוא כו' שנו"ה הן על ההליכה ועל הקיבוץ והן שניהן עושין אומנות אחד שהן תרי פלגי דגופא לפי שרגל א' בלא חבירו אין יכול לעשות כלום משא"כ בידים ושאר אברים וכמ"ש בז"ח דף צ' ע"ב בהוד ההוא מהימנא אחרא דלגבי חברא כל אומנתי' דחברא איהו עביד כו' עי"ש. ולכך אמר בברכת הוד ואמר דירכא אחרא אתחבר בהדי' כו' ובהן קיבוץ גליות כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת משפטים דף קי"ט ע"ב (ח"ב קיט, ב) שחר אקדים ליומא דפורקנא ומאי איהו נצח כו' ובהון אילת אעילת רישא בין ברכהא כו' ברכהא אינון נו"ה כו' עי"ש. ושם השני משיחין כמ"ש בתז"ח דף ע"ב ע"ג תרין שוקין דמלכא דעלייהו שריא נס ובגינייהו אתמר אלה פקודי תרין פקודין ודאי דבגינייהו אתמר פקד פקדתי תרין נביאים תרין משיחין אינון ודאי כו':

וז"ש כאן וכנישו דבנין ורחימו למיעל לון בין ברכין באינון תרין דנביאים שריין בגווייהו. ר"ל קיבוץ הגליות באהבה למיעל לון בין ברכים כאדם האוהב את בנו והוא קיבוצם לא"י במלכות שהיא בין נו"ה (וזש"ה על ברכים תשעשעו כאיש אשר אמו תנחמנו ובירושלים תנוחמו) והוא לבהמ"ק שבו כל זכורך רזא דזכור וקיבוצם הוא במקום הנביאים ור"ל בנו"ה ששם מקומם ומדרגתם:

חדוה דעקרא דביתא. ר"ל שהן חדוה דעקרה דביתא כמ"ש מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה ובנים הם בנ"ה כמ"ש וכל בניך למודי ה' וכידוע ובהן החדוה לכ"י שהם נקראין ששון ושמחה כידוע, ששון בהוד ושמחה בנצח. וז"ש כי בשמחה תצאו שבו היציאה מגלות וז"ש ושאבתם מים בששון שנקר' שואבות כמ"ש בתז"ח דף פ"ג ע"ג דשכינתא איהי בעיא לאשקיא מעולימין משואבי דאורייתא כו' ואמר בז"ח רות דף ס"ז ע"א ושתית מאשר ישאבון הנערים אינון כרובים. וזהו "ממעיני הישועה" שהן מבינה כמש"ש וצמית בתיאובתיך לינקא מרזא דעלמא עלאה באתערו דאינון כרובים ובגינהון איהי מתשקיא משקיו עלאה כו'. והעיקר בהוד דרגא דידה וכידוע בסוד שאול מרחובות הנהר:

מ"ט. ר"ל מ"ט כנישו בנו"ה:

בגין דהא שתי ערבות לא עבדין איבין ופירין. ר"ל נו"ה שהן שתי בדי ערבות אינן עבדין פירין כידוע ופירות שלהם הוא שבהן מתכנשין כל הזרע כמ"ש בפרשת משפטים דף קכ"ג ע"א (ח"ב קכג, א) שוקין וכוליין כולהו תליין באתר חד דתמן אתכניש כל רבות וכל משחא דגופא כו' ומאן אינון נצח והוד. ובאדרא זוטא רף רצ"ו בתרין שוקין ומתאחדן בינייהו תרין כוליין ותרין ביעי דדכורא דכל משחא ורבות וחילא דדכורא דכל גופא בהו אתכנש דכל חיילין דנפיק מנהון נפקין ושריין כלא בפום אמה ובגין כך אקרי צבאות ואינון נצח והוד. ולכן נה"י כולם מדריגה אחת וסמוכין זה לזה בברכה כנ"ל שכלם דבר א' עושין, שנו"ה בהו מתכנשין לנחתא ביסוד ולכן נקראים על שם הנוקבא דכ"ז הוא ליתן לנוק' מה שאין כן בחג"ת שהן ג' דרגין דחד"ר. והן מתברכין בעצמם:

וז"ש וכנישו דבנין לגבייהו אינון פרין ואיבין דלהון. ר"ל לכן תליא בהו קיבוץ גליות שדרגא דלהון אינו אלא לקבץ כנ"ל:

ולא אתערו כנישו דבנהא לגבהא בר נביאים. שכל הנביאים כולם מתנבאים על קיבוץ גליות וכמ"ש קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו וכמ"ש כל הנביאים יתכנשון אליה ויבשרו לה על קיבוץ גליות כמ"ש דברו על לב ירושלים קראו אליה כו':

שתיתאה שמח תשמח רעים אהובים אתר דרעותא כו'... דלא אתעדון דא מן דא. כמ"ש מבועא דבירא דלא פסיק מן בירא לעלמין ושניהם נכללים בהיכל אחד והן רעים ושניהם נקראים צדק בשם אחד. רק שבו בתוספת יו"ד שהוא יו"ד זעירא פי אמה חסד דמתגלי שם טפה דיו"ד. והיא נקראת צדקה בה"א והן איש ואשה והוא ביו"ד והיא בה"א. ויו"ד דאיש באמצע וה"א דאשה בסופה כנ"ל וכן בצדיק וצדקה. וז"ש וצדיק וצדק כו'. ואומרים בו "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" שהשמחה אשר שם הוא בנהר אשר יוצא מעדן להשקות את הגן שהוא יסוד וכמ"ש בפרשת ויקהל דף ר"י ע"ב (ח"ב רי, ב) "דא עדן עלאה כו' ידע לנקודה תתאה בחד צדיק דנפיק מניה נהר דרוי לי' כו' והאי נהר דנפיק מעדן לתתא רזא איהו לחכימין ברזא דכתיב והשביע בצחצחות נפשך ומלה דא אתפרש לעילא ותתא נשמתא דנפקת מההוא עלמא כו' וההוא נהר דנפיק מעדן כל אינון נשמתין בלבושי יקר יתבין על ההוא נהר כו' וכדין מתיישבין ורווין באינון צחות כו' וההוא נהר איהו תקונא דנשמתין לאתיישבא ולאתזנא ולאתהנאה מאינון צחות ונמשתין אתהנן על ההוא נהר ומתיישבין ביה ההוא נהר דלעילא אפיק נשמתין ופרחין מינה לגו גנתא האי נהר דלתתא בגו גנתא דארעא אתקין נשמתין לאתתקנא לאתמשכא באינון צחות כו' כגוונא דמיא מתיישב' נפשא לאתנהרא כו' ובגין דמתהנין נשמתין על ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן כו'", עי"ש. ומסיים "ברוך משמח חתן וכלה" שיסוד הוא חדוותא דחתל וכלה:

עד הכא שית ברכאן דכלה אתברכת מינייהו. כנ"ל ברזא דו"ק והן כסדר רק גבורה קודם לחסד כנ"ל והוא בסוד זהב וכסף בסוד המשכן כמש"ל דף קל"ח ע"ב (ח"ב קלח, ב) איהי תרומה ברזא דזהב דהא מתמן אתזנת בקדמיתא בגין דאיהי גבורה תתאה כו' עי"ש, וכן כאן בסוד הכלה שהוא ברזא דמשכנא כמש"ל ע"א ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים וכתיב התם שרפים עומדים כו' אלין קיימא בתיקונא דכלה וסחרן סחרנא דחופה למשרי בההוא חופה רוחא עלאה כגוונא דכלה לתתא כו' עי"ש. וכן כל תיקוני המשכן הוא ברזא כלה:

שביעאה איהו מקיים כלא ומהאי שביעאה כו'... למיהוי כלה שלימו דכלא. ר"ל זו הברכה נגד בינה שממנה הכל מתברכין והיא כלל עשר ספירות שהיא כוללת ג' ראשונות והיא כוללת ו' קצוות בינה בן י"ה. וז"ש "כליל עילא ותתא וע"ד כליל בהאי יו"ד כו'" ומשם כל החדוה ממעיני הישועה ונביאים מבינה כרובים זהב ובהם השמחה מבינה ולכן עשרה מיני חדוה ובה כל עשר מאמרות דמעשה בראשית ויאמר אלהים אלהים חיים, אומנא דעלמא כידוע וכמ"ש בפרשת בראשית מאן אלהים אלהים חיים ולכן בערבות עשרה דברים צדק ומשפט וצדקה וגנזי חיים וגנזי שלום ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידין להבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים והן עשרה זיני חדוה האלו. ואמר זאת הברכה באחרונה דלא נחית נהירו דילה עד שהיא שלימה בכל ברכאן דבעלה כמ"ש בזוהר כמה פעמים ובהיכלות לקמן דף רנ"ו ע"ב וכד מתדבקן רוחא ברוחא כדין רוחא עלאה סתימאה שארי על האי רוחא דאמצעיתא ועד לא אתער לאתדבקא רוחא ברוחא רוחא עלאה לא שריא על האי רוחא וכו'. וזהו סוד ארך התיבה ורחבה ואח"כ קומתה, ברזא דב' השמות. ומסיים "משמח חתן עם הכלה" שהוא מלכא דשלמא דיליה וממנו הכל כנ"ל ולכן מסיים כאן "עם הכלה" כנ"ל דלא נחית עד שהן בזיווגא חד וזהו "עם הכלה". ובנוסחא דידן י"ב מיני שמחה ויש סמך בז"ח דף מ' ע"ד עי"ש:

זכאין אינון ישראל דאינון זכו לתתא כגוונא דלעילא כו'. וז"ש כאן דאינון שבע ברכאן דאתמסרו לה, ר"ל להאשה הישראלית:

[ליקוט] סוד מ"ש בפרשת תרומה אהבה בד' רוחין הן ד' מוחין, א"ב הן חכמה בינה כידוע. והוא בסוד אלף בינה שהוא חו"ב, ואח"כ גמול דלים שהן יסוד ומלכות בסוד טפת הזרע דנפיק ממוחא. וזה הלימוד קודם למעשה. וה' ה' הן ב' מוחין דדעת ה' חסדים וה' גבורות, ואחד נפיק מחכמה ואחד נפיק מבינה ב' עטרין דגניזין בגווייהו כמ"ש באדרא זוטא. והן אותיות אהבה. (ועיין ביאור היכל ו' דבראשית ד"ה הני תריסר נהורין. המ"ל):

בשמע ובשכמל"ו י"ב תיבות שם של י"ב מלך מלך ימלוך שמע ו' דכורין בשכמל"ו ו' נוקבין ו' ההין והן המלכות נקנית בשלשים מעלות וכן בב' שמות שבפאות הידועים שהן מלכות דכתר דא"א כידוע. וה' אלהינו ה' י"ד אתוון הידועים, ואחד י"ג הן כ"ז אותיות שבתורה וכן שבמשכן י"ד אבנים שבחשן ואפוד, וי"ג דברים בנדבת המשכן. ומ"ש כ"ה זינין לפי שלא חשיב לאפוד שהן בחשן גם כן והן ביוסף הכוללם. וכ"כ (בזוהר) בפרשת וירא [ובז"ח רות] ה' אלהינו ה' י"ד כו', וכ' שם מן שם יה"ו יוצא כ"ב אותיות, וה' אותיות מנצפך שהן כ"ז והוא מן הוי"ה פשוטה כ"ב מן יה"ו דכורא, וה' מה"א אחרונה נוקבא, ולכן גם כן כפולים בא"ב והן גבורות אבל כ"ב הן חסדים כידוע והן סוד אתה והן ה' נגד ה' שהן מה' מוצאות. ומש"ש בזוהר הוי"ה מליאה טעות סופר הוא וצ"ל הוי"ה פשוטה, וכ"ה בהרבה מקומות בזוהר ותיקונים: